ספר זה יצא לאור בסיוע: עירית תל־אביב, המרכז העולמי של המזרחי, הסתדרות המורים, מוסד הרב קוק, ועד ההורים של בית הספר “תחכמוני”, ת"א.
הכנסות הספר הזה מוקדשות לקרן־זכרון בבית־הספר “תחכמוני” בתל־אביב על שם הד"ר יהודה מהרש"ק ז"ל לטובת תלמידים המצטיינים בלימוד התלמוד.
במשך מ"ה שנות שבתי בארץ הכרתי שני יהודים פעילים ועסוקים תדיר במלאכתם, אחד בירושלים ואחד בתל־אביב, ולשניהם אין בפי כנוי אחר מאשר: הצדיקים.
האחד היה שמו דר. חנוך קלר ז"ל. השני הוא דר. יהודה מהרש"ק ז"ל.
על דר. קלר ז"ל דברתי־כתבתי במקום אחר. גם על דר. מהרש"ק ז"ל דברתי וכתבתי בחייו ובמותו. אך עם העלים האלה אוסיף עוד משהו.
הכרתיו עוד לפני בואו ארצה. נפגשנו־חלמנו פעמים מספר בברלין, בהיות עוד זו עיר מעטירה בתרבות גבוהה, ובה חיים ציוניים צעירים שוקקים, ובה גם קהילה מפוארה לעדת החרדים. נפגשנו פעמים אין מספר בארץ בעבודה, בצבוריות, בלמודים, ובאחרונה, כאשר היתה עליו יד ה' הקשה, והוא התפתל במחלתו, התפתל והתאזר וישב על התורה ועל העבודה, ולא נתן תפלה בה', לא בדיבור ולא במחשבה.
מהות אחת וצביון אחד מימי הנוער והזוהר בגולה ועד ימי הגויעה בארץ.
נפגשנו וגם ישבנו ועבדנו ושוחחנו. דברנו שונות. רק שני דברים לא עברו על דל שפתיו, ואפילו בשיחה אינטימית: מעולם לא דיבר בשבח עצמו, לא הבליט לטובה איזה קו שהוא, לא התאונן על איזה קיפוח שהוא, לא תבע מאומה לעצמו; ומעולם לא דיבר בגנותם של אחרים, לא הקטין את זכותם. בשני הדברים האלה דמה לרעהו אשר בירושלים. –
במקדש חייו עמדו שני ערכים גדולים: תורה ועבודה. תורה לשמה ועבודה לשמה. “ללמוד וללמד, לשמור ולעשות”. השקדנות היתה תכונה טבעית. יום התורה והעבודה הכיל תמיד קרוב לעשרים שעה. הוא לא הפליא בהברקותיו, אבל הוא ידע תמיד את פרקו. אם נתפס לעתים לעניני צבור, הרי לא עברו ימים מרובים והוא חזר לאוהל תורה. אם היה כל השנים בצמרת המורים, הרי היה התוכן: לימוד והוראה.
על הצלחתו בשדה־פעולתו מדברים פה אחרים אשר התבוננו בו מקרוב בשדה זה ולמדו מדרכיו. אך ברצוני לציין: הוא היה מחצי התריסר הראשונים אשר לפני יובל שנים הקדישו לרצונם את חייהם להיות מורים לעם ישראל בארץ ישראל. לשם זה ביקרו באוניברסיטאות רכשו נסיונות והשתלמות ובסיימם את הכנותיהם ועלו מיד ארצה כסנוניות הראשונות המבשרות את בוא האביב.
מלמדים היו בישראל מימות דור ודור. מורים יש בישראל זה דורות אחדים. מלמדים־מורים־מנהלים כמפלסי נתיבות בממדים גדולים היו וישנם רק מעטים, ספורים, בודדים. אחד הדגולים ביניהם היה דר. יהודה מהרש"ק. הוא והרא"מ ליפשיץ ז"ל הם שיצרו את החנוך הדתי לרבבות תלמידים בארץ ובגולה בשדה החנוך החדש. –
בעודו בעצם כח עבודתו פגעה בו, כרעם ביום בהיר, מחלת־השיתוק. פגיעה איומה וקשה. הרופאים המומחים אמרו נואש. ואמנם תשעת הירחים הראשונים כאילו אישרו את פסק־הדין החמור. כמעט שלא הבהב אף זיק של הכרה. אך הם עשו את החשבון בלי רעיתו, בלי הגב. אולגה. היא לא קיבלה ולא אישרה את פסק־הדין. היא הגישה ערעור נמרץ. יום יום ושעה שעה. זו אחת הדוגמאות הנפלאות של אהבה ומסירות במאבק בלתי פוסק עם איתני החיים והמוות. והאשה הקטנה והחלשה נצחה. לאט־לאט שבה ההכרה. אצבע אחר אצבע וצעד אחר צעד. עברו עוד מספר ירחים ובהכנסי לביתו מצאתיו שוב יושב ליד השלחן, ליד החומש והגמרא ושאר הספרים. השיחה התנהלה כאילו לא היו יסורים קשים מעולם. אך עוד יסורים חדשים התרחשו. הוא סבל קשות וגם בכה והתפתל, אך בהניח לו, שוב רוח טובה שעשעה את בתי נפשו, שוב לנה בת־צחוק על שפתיו ועל שמורות עיניו, ושוב קלחה שיחה נעימה והכרת טובה על האוצרות הטובים שבאוצר־החיים. מין “איוב” בלי התמרדותו של איוב. אם הקב"ה בוחר לו “אוביקטים” כדר. חנוך קלר ז"ל ודר. יהודה מהרש"ק ז"ל, ודאי שהבחירה עולה יפה. –
*
בין הכתבים האלה בולט המחקר על שבי ציון לפי מקורות האגדה התלמודית והמדרשית. על טיב המחקר הזה מייחד את הדבור ידידו מאז דר. בוגר בהקדמה מענינת מיוחדת. דר. בוגר היה עד־ראיה לעבודתו של דר. מהרש"ק במחקר הזה. הוא ראה את שקדנותו בחיפוש ובחישוף המקורות העברים ובבירור הדברים בספרות המדעית של אז. אף־על־פי שכבר עבר כיובל שנים מזמן כתיבת המחקר הרי ערכו וחשיבותו בעינם עומדים. בקיאות, דיוק גם בפרטי פרטים ושיקול־דעת זהיר נראים בכל שורה ושורה. ובחירת הנושא הזה לעבודת הדוקטורט היא מצד עצמה תעודה מענינת מן הימים ההם. מראשית זריחת הציונות המדינית־ההרצלאית. אכן דר. מהרש"ק ז"ל גם הקדיש את המחקר הזה (במקורו הגרמני) לאחד ממקורבי הרצל ונושאי־כליו, “ללוחם מלחמת ישראל החדשה הדר. יחיאל צ’לינוב”. את עבודת התרגום עשה באמונה הסופר ירוחם טולקס. כמובן, שאת המקורות העברים נתן בצורתם המקורית.
שאר החומר שניתן בקובץ הזה מתיחס בעיקר לבעיות החנוך הדתי־המזרחי, שדר. מהרש"ק נתן להן את מיטב שנותיו, כחו ואונו. כמו כן כמה מאמרים ורשימות כלליות ומדעיות. את הקובץ מסיים המדור “נפש לזכרו”, שבו באים דברי הערכה ליובל הששים וליובל השבעים ודברי הספד לאחר פטירתו.
הקובץ הצנוע הזה הוא מנחת־זכרון. מנחת אהבה של ידידים ומעריצים, של חברים ותלמידים. הוא נתאפשר הודות למוסדות והסתדרויות, שראו חובת־כבוד לעצמם לשאת בהוצאותיו. העריכה נעשתה בידי ד"ר ש. ב. פלדמן. לכל המסייעים תודה מקרב לב.
ירושלים, כ' בניסן. תשי"א
ר' ב.
להופעת ספרו “תקופת שבי ציון לאחר גלות בבל, לפי המקורות בתלמוד ובמדרש”
הכא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה. (ב"ב פ"ח.).
הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו (תהלים ט"ו, ב')
לא אבוא לספר הפעם על הדר. יהודה מהרש"ק, הידיד והחבר במשך יובל שנים; לא על היהודי הנאמן עד למסירות נפש, בלי כל נטיה להסתגלות לסביבה המתנכרת; הציוני בלב ונפש, המכוון את כל רגעי חייו למטרה אחת – תחית עמו וגאולת מולדתו; המורה העברי העובד מתוך הכרה שזהו תפקידו בחיים; וגם לא על האיש, האדם התמים, סמל היושר והפשטות בהליכותיו עם הבריות, כפי שהכרנוהו כולנו, וכפי שהעריצו את אצילותו ותמימותו אנשי מלרבג 9 בברן, וכל יתר מכריו, בני־ברית ושאינם בני־ברית, ובתוכם מורנו הפרופיסור קרל מרטי זכרו לברכה, שהטה חסד לקבוצה הקטנה: מטמן, מוסנזון, מהרש"ק והח"מ, המתכוננת להוראה בארץ־ישראל, אבל חבה יתרה היתה לו ליהודה מהרש"ק, ועל היחס הזה בין הפר' קרל מרטי מברן אשר בשוייץ, אחד מעמודי התווך של הספרות המדעית לחקר המקרא בזמן ההוא, ובין הסטודנט היחידי יהודה מהרש"ק מגזע הגאון ר' שמואל קיידנובר משקלוב, הנני להביא זכרונות אחדים, מתוך הקשר הישיר, שהיה לי עם שניהם בתקופת חיינו ההיא.
הפר' קרל מרטי היה העורך הראשי והמו"ל של פירוש־היד הקצר לכתבי הקודש1 בחברת ראשי המדברים במקצוע זה; היה איש ליברלי מאד בדעותיו ובהליכותו עם תלמידיו המרובים, היה שקוע ראשו ורובו בחקירת כתבי הקודש של התנ"ך דווקא ועבודת הדוקטורט של מוסנזון על “ארץ ישראל בשירת הנביאים” היתה לפי רוחו; אבל העבודה של מהרש"ק: “שבי ציון עפ”י אגדות התלמוד והמדרשים", פרשה, היוצאת מעבר לתקופה הקנון הביבלי שלו ואפילו מחוץ לסגנון והשיטה המסודרת של שפת המשנה, שהיתה עוד מובנת לו, וחודרת אל עולם ה"תוהו ובוהו" של האגדה והמדרשים, היתה זרה לו, לא רק מחוג המבט של השפה המעורבת של ספרות זו, שנכתבה במאות השלישית, הרביעית והחמישית אחרי הספירה, ואנו נבוא לחפש בה תעודות הסתוריות על המאורעות של המאות החמישית–השלישית לפנה"ס, תקופה שבה מבקשים ומוצאים חבריו התיאולוגים את עקבות או הקדמות לעקבות המשיח בה' הידיעה, כל זה היה בתחילה כפרק שלא מהמסכת שלו, אבל מתוך היחס הלבבי אל יהודה מהרש"ק החל להתענין בשטח עבודתו וחקירתו המדעית, ולהסתכל בתשומת לב מיוחדת, איך ידע הצעיר הזה להכניס סדר ומשטר בתוך הים הנבוך הזה של הספרות התלמודית, ולהקים מהחומר הגלמי הזה תמונה כרונולוגית הסטורית לתקופה מענינת זו של שיבת ציון או תקומת העדה “ענטשטעהונג דער געמיינדע” בשפת חוקרי המקרא הלועזים. עלה בידו של מהרש"ק לקבוע לא רק את הערך הפיוטי של האגדה העממית, כי־אם גם את ערכה הספרותי והמדעי ההסתורי להכרה ולהבנה של תולדות עמנו ודברי ימיו.
האגדה, אומר מהרש"ק, מספרת את העובדות כפי שתאר אותן העם בתקופתן, וזה אולי יותר חשוב מחוג המבט ההסטוריוגרפי מאשר דו"ח יבש של פקיד השלטונות בזמנו. ההשפעה של המאורעות על החיים משתקפת דווקא בתאור הפיוטי של האגדה העממית, ובכל אופן יש לה לאגדה ערך קולטור־הסתורי לא פחות מאשר תאור המאורעות ההסטוריים לכשהם לעצמם.
השקפתו המדעית הזאת, שהוא הרה והגה במשך שנות למודיו על ספסלי הישיבות בטלז ומיר ובאוניברסיתאות בברלין ובברן, היתה פרי עבודה כבירה מאומצת של אוסף חומר ענקי של קטעי האגדות מתלמוד בבלי וירושלמי, מדרש רבא, תנחומא, שוחר טוב, ילקוט שמעוני, ילקוט המכירי, תוספתא, פסיקתא רבתי, פסיקתא דרב כהנא, פרקי דרבי אליעזר, מכילתא, סדר הדורות ועוד שלא סומנו ברשימותיו. לכל אגדה ואגדה קבע לפי התוכן והצורה את תקופתה ולכל אחד משמות התנאים והאמוראים ורבנן סבוראי סימן את זמנו ואת סביבתו ובני דורו על יסוד החקירה המדעית ההסתורית של זמננו. ועל יסוד כל החומר הרבגווני הזה השכיל להקים את הבניין ההסתורי לסדר התקופות של שיבת ציון: מצב הגולים בבל; אורך תקופת גלות בבל; כורש ודריוש; העליה הראשונה; זרובבל ובנין הבית; הנביאים האחרונים, עזרא ונחמיה; השומרונים; אנשי כנסת הגדולה ושמעון הצדיק.
אנשי כנסת הגדולה! בזמנו ובמקומו היתה זו העזה מיוחדת לדבר על אפשרות קיומה של כנסת זו. ובעיקר התפלא הפר' מרטי, איך בחור תמים זה, נאמן וממושמע לחקירה המדעית, הגיע לאפיקורסות זו לכתוב ולהוכיח את קיום אנשי כנסת הגדולה, בשעה שכל גדולי המדע של חקר המקרא נמנו וגמרו, שכל זה לא היה ולא נבא אלא משל הוא, פנטסיה מחוסרת כל יסוד הסתורי בשפתו האדיבה של ולהויזן. ואלו יהודה מהרש"ק משקלוב העיז להטיל ספק בודאות הנחה זו, ומביא לשם הוכחת דעתו זו עשרות קטעים מהספרות התלמודית והמדרשים, המספרים לפי תומם על הכנסת הגדולה הזאת כדבר הסתורי ידוע, וברור לכל שאין איש מטיל ספק בו, וכי הסנהדרין שבאו אחרי כנסת זו אינם אלא כנוי יווני לכנסת בתקופת שלטון הסילוקים בישראל.
הפר' מרטי עיקב אחרי התפתחות עבודת יצירה זו של מהרש"ק צעד אחרי צעד בהתענינות מיוחדת לא רק בגלל התגלות הזוהר הפיוטי של האגדה העממית שלנו כי אם גם מתוך יחס של אהדה לבחור הישיבה, החי־לפי שהוא ידע את המצב – בצמצום ובדחקות וממית את עצמו באהלה של תורה לשמה, ובהגיעו לפרק האחרון של אנשי כנסת הגדולה, היסס הפרופיסור מרטי אבל לבסוף שם הרב את ידו על כתפו של תלמידו וסמך: “נצחתני, בני, נצחתני, עלה בדרך זו של חפוש האמת, עלה והצלח!” בשביל הפר' מרטי זה היה אולי נצחון האמת ההסתורית על השגרה המקובלת, אבל בשביל יהודה מהרש"ק שלנו היה זה נצחון מקורות המסורת שלנו על טיח תפל שמטיל בנו העול הרוחני של הזרים.
רציתי בזכרון דברים אלה לעורר את תשומת לב חבריו ומאות מאות תלמידיו הותיקים על שיטתו המדעית המקורית של הד"ר יהודה מהרש"ק בחקר דברי ימינו על פי המקורות המסורתיים שלנו, שבהם ניתנת לנו אספקלריה על תולדות עמנו בהירה ונכונה יותר מאשר שאיבת ידיעות ממקורות זרים, שלא הכירו את עמנו או התנכרו לו.
ואני מודה לידידי הטוב ר' בנימין, שנתגלגלה לי זכות על ידי זכאי להשתתף בשורות אלו לזכר עלית נשמתו של חברי היקר, רבי יהודה מהרש"ק, מנוחתו עדן.
ד"ר חיים בוגר.
-
Kurzer Hand–commentar zum Alten Testament tn Verbindung mit I. Benzinger, A. Bertholet, K. Budde, B. Duhm, H. Holzinger, G. Wildeber ↩︎
(לפי המקורות בתלמוד ובמדרש)
מבוא
כל עם ועם יש לו בהקבלה לדברי ימיו הכתובים גם השלמה נוספת באגדות, שהן מסורות בעל פה על מאורעות היסטוריים, שמחולליהן האלמוניים בדרך כלל ואמיתותן ההיסטורית אף היא מוטלת על פי רוב בספק. ימי האגדות כימי האומה, כבר הצעדים הראשונים, שהשבטים ובתי־האבות השונים צועדים יחד בעודם פראים למחצה כדי לרכוש לעצמם מולדת, מלווים הם על ידי האגדה, המתפתחת אחר כך ועוברת מדור לדור עד שאותו עם מתחיל לחיות חיי תרבות מסודרים. רק עתה באה ההיסטוריוגרפיה הלאומית לידי התגלות, והיא מטיבה לתאר את המאורעות והמעשים ההיסטוריים ביתר רצינות ואובייקטיביות מכפי שעשתה זאת האגדה שבעל פה.1
אולם מבּוּעה המפכה של האגדה אינו נסתם עם התגלותה של ההיסטוריוגרפיה. הן היסוד האמיתי והסיבה האחרונה להתהוות האגדה טבועים עמוק בתכונותיה הטבעיות של נפש האדם. וצדקו מאוד דברי ברנהים, שאמר: “הדמיון וצורך אסתיטי מסויים הכרוך בו ממלאים בהתהוות האגדות תפקיד רבגוני2”. אולם צורך זה מצוי לא רק אצל הדורות האחרונים, הרחוקים מרחק זמנים מן המאורעות, אלא גם בני אותו דור עצמם מודרכים על ידו, מושפעים הימנו ונשמעים לו. ההמון הגדול אינו רוצה לקבל את החיים ההיסטוריים כהווייתם על כל מאורעותיהם הפשוטים והממשיים, אלא אדרבה: הוא מבקש להדר אותם ולשוות להם צורה אחרת לפי טעמו ורוחו. וכך אנו רואים אמנם, שגם בשלב העליון של ההתפתחות, ואפילו בזמן החדיש, אין התהוות האגדות עוברת לחלוטין מן העולם3. ואין כמובן לבאר תמיד את האגדות ולהעמידן על מגמה מכוּונת, כפי שעושים זאת לעתים קרובות, אדרבה, על פי רוב הן נקיות הימנה. הן בוקעות ועולות בדומה לשירת העם האמיתית מתוך תוכה של נשמת העם בדרך עממית שלא מדעת. דמיון העם בא גם לידי גילוי באותם הזכרונות עצמם על המעשים הכבירים והאישים המפורסמים, שהעם חוללם והולידם במשך חייו ההיסטוריים והנמסרים לדורות הבאים אם בכתב ואם במצבות זכרון. דמיון העם משלים את החסר, שההיסטוריוגרפיה עלולה תמיד להראותו; הוא מפרש ומרחיב את העובדות והאישים בקווים שכמעט לא נרמזו כל עיקר בהיסטוריה. המון עם זה אוהב, למשל, לתאר אצל חביביו הגבורים ואנשי־השם דווקא את שנות־נעוריהם בעתרת צבעים ססגוניים משום שההיסטוריה הממשית אינה עוסקת בכך לחלוטין או עושה זאת רק במקוטעין4. בשביל התהוותן והתפתחותן של האגדות חשוב שהן תמסרנה ותעבורנה מפה לפה. שכן תוך כדי כך הן באות במגע תמידי עם דמיון העם ועל ידו כך הן עומדות בחיוניותן ורעננותן ובמרוצת הזמנים הן מתגבשות גיבוש שלם בתכלית. הדמיון והזכרון משמשים איפוא מקורות ראשונים להתהוותן של האגדות.
מכאן אתה למד מה רבה חשיבותן של האגדות להבנת חייו של העם. העיון באגדותיו של עם מן העמים יש בו בראש וראשונה, נוסף לגרעין ההיסטורי שהאגדה פותחת בו, משום משמעות היסטורית־רבותית בעלת חשיבות רבה. מבטו החד והחודר של ההיסטוריון ידע תמיד להכיר ולמצוא בתוך שכבותיה ושלביה השונים של האגדה את התפתחותו הרוחנית והכלכלית של כלל העם כפי שהלכה והשתלמה בזמנים שבהם נולדה והתהוותה האגדה5. נמצא שהאגדה היא אחד מנושאי־המחקר החשובים ביותר בחקר דברי ימיה של אומה שאין לו להיסטוריון להתעלם ממנו.
בחקר דברי ימיו של ישראל זנחו ולא שמו לב זמן רב במידה מספקת לספורים כפי שהם מצויים באגדה שלנו. רק עם בואו של צונץ, “אביה של חכמת ישראל”, שהתקין שיטות מדעיות לחקר האגדה, החלו להשתמש בספורים שונים שבאגדה. כי בה משמשות אגדות עממיות ואמנותיות בערבוביה, וקשה מאוד להפריד ביניהן. שעה שהאגדה האמנית באה לעולם תוך דרישת המקראות6 בבתי־הכנסיות רק במאה הראשונה לאחר ספירת הנוצרים, הרי הקדימה אגדת־העם את זו, ועקבות מסורותיה מובילות אותנו עד למאות הקדומות. בחלק זה של האגדה אפשר למצוא פה ושם, לאחר חקירה מדוקדקת והפרדת השכבות השניות במעלה, גרעין היסטורי ישן נושן7.
מלבד זה הרי אין בכוונת החיבור הזה להעלות מתוך האגדה סממנים היסטוריים נוספים לתקופת התקומה, אלא אנו מנסים אך ורק לתארה כמות שהלכה והתגבשה במשך הזמן אצל הדורות המאוחרים. אין עבודה זו מתכוונת אלא לתת תמונה הגיונית מלוכדת מן הידיעות, השגשוג והחשיבות של תקופה היסטורית מסויימת בתולדות ישראל כמות שאנו מוצאים זאת בספרות המאוחרת בתלמודים ובמדרשים בערבוב ובלא סדר. וכדי לקבל תמונה אחידה סידרנו את החומר המפוזר בהתאם לרציפות הזמנים והעניינים. דברי החכמים נסדרו בכל פרק לפי זמן המחברים והדרשנים, ולפני כל פרק ופרק נסינו לתת תיאור היסטורי קצר על התקופה המדוברת. וכן גם השתדלנו להבליט את השינויים שבחומר האגדי שלאחריו ולבאר את סיבתם של שנויים אלה. שינויי־נוסחאות הנוגעים לאותם הנושאים עצמם הבאנום רק בפרק א', אך בדרך כלל רמזנו בהערות על מקור מוצאם של השינויים.
ביבליוגרפיה
אבות דרבי נתן
ר' מאיר איש שלום: פסיקתא רבתי וינה 1880.
בוּבר ש: פסיקתא דרב כהנא, ליק 1868.
בית המדרש מהדורת ילינק 1843–1877.
הלפרן: סדר הדורות.
ווייס: דור דור ודורשיו.
יוסף בן מתתיהו: נגד אפיון, קדמוניות.
ילקוט המכירי, מהד' י. שפירא, ברלין 1894.
ילקוט שמעוני מאת ר' שמעון הדרשן.
מדרש עשר גליות, מהד' ילינק ב"בית המדרש".
מדרש ילמדנו, ווירונא 1895.
מדרש רבה.
מדרש שכל טוב, מהד' בובר וילנא 1885.
מכילתא, מהד' איש שלום וינא 1870.
משלי ישוע בן סירא.
סדר אליהו, מהד' איש שלום, וינא 1900.
ר' עזריה מן האדומים: מאור עינים.
פסיקתא דרב כהנא, מהד' איש שלום וינה 1880.
פרקי דרבי אליעזר, וילנא 1838.
צונץ: הדרשות בישראל.
קוהוט: ערוך השלם.
קירכהיים: כרמי שומרון.
קרוכמל: מורה נבוכי הזמן.
שד"ל: נספחות לכרמי שומרון של קירכהיים.
ר' שמעון בן צמח דוראן: פרוש למס' אבות.
תוספתא מהד' צוקרמאנדל.
תוי"ט למס' אבות.
תלמוד בבלי וירושלמי.
Apokryphen von Kautsch 1909.
Bacher: Die Agadah d. Babylonischen Amoräer, Budapest 1878.
Bacher: die Agadah d. Tanaiten Strassburg 1884–90.
Bacher: die Agadah d. Amoräer .Strassburg 1896–99
Bertholet: Hesekiel u. Esra Nehemia.
Bernheim: Lehrbuch d. hist. Methoden, Leipzig 1889.
Beer: das Leben Abrahams Leipzig 1859.
Bar־Hebräus: Chronicon Syriacum.
Benzinger: Archäologie 1894.
Bloch J. S.: Studien zur Gesch. d. Sammlung der althebr. Literatur.
Duhm: Jeremia u. Psalmen.
Ewald: Gesch. des Volkes Israel 1864–68.
Fürst J.: Der Kanon d. A. T. nach den Überlieferungen im Talmud u. Midrasch.
Geiger: Was hat Mahommed aus dem Judentum aufgenommen 1833.
Grätz: Gesch. d. Israeliten 1853–1870.
Grätz: Kohelet.
Guthe: Gesch. d. Volkes Israel 1904.
Grünbaum: Beitr. zur vergl. Mythologie aus der Hagadah ZDMG XXXI.
Grünbaum: ZDMG XXIII (1859).
Gofdzieher J: Der Mythos bei den Hebräern Leipzig 1876.
Herzfeld: Gesch. des Volkes Israel 1847–57.
Holtzmann: Anhang zu Stades Gesch. Isr.
Hoonacker: Néhémie et Esdras 1890.
Hoffmann D.: Über die Männer d. groszen Versammlung.
Justi: Gesch. d. alt. Persiens 1879.
Jost: Gesch. d. Judentums u. seiner Sekten 1857–59.
Jensen: Babyl. Epen. Istars Höllenfahrt.
Jampel: Die Wiederkerstellung Israels unter den Achämeniden 1904.
Kautsch: Bibel.
Kautsch: Abriss.
Kosters: Wiederherstellung Israels 1895.
Klostermann: Gesch. d. Volkes Israel.
Köhler: Gesch Israels.
Kuenen: Über die Männer d. Grossen Versammlung
Landau: Geist u. Sprache der Hebräer.
Löw: Zeitschr. BenChananjah 1885.
Marti: Jesaja Daniel in Martis K H C.
Marti: Der Prophet Sacharja.
Marti: Die Isr. Religion
Marti: Die Rel. d. AT. 1906.
Ed. Meyer: Gesch. d. Altertums.
Ed. Meyer: Die Entstehung d. Judentums 1896.
Ed. Meyer: Julius Wellhausen u. meine Schrift: Entstehung d. Judentums 1897
Nöldeke: Tabari. Sassaniden Geschichte.
Nöldeke: Aufsätze zur persischen Geschichte.
Orelli: Israel (Realenzkl.)
Orientalische Bibliothek von D’Herbelot.
Stade: Gesch. Isr. 1887.
Strack: Pirke Aboth.
Schrader Eb.: Keilinschr. u. AT. 1883.
Schürer: Gesch. d. jud. Volkes im Zeitalter Jesu Christi
Schürer: Gesch. d. Jüd. Volkes
Sellin: Studien 1901.
Sellin: Serubabel 1898.
de Sacy Literae Samaritanorum Notices et Essais
Schümmer: (Schmurer:) Samaritanischer Briefwechsel, in Eichhorns Rep. f. Bibl. u. morgenl. Literatur.
Strack: Grosse Versammlung (Realenz. f. prot. Theologie, her. v. Herzog 1854–1868).
Welhausen: Isr. u. jüd. Geschichte.
Welhausen: Nachrichten d. Götting. Gel. Ges, 1897.
Weber: Weltgeschichte.
Weber Ferd: Jüd. Theologie 1897.
Winckler: K A T 1902.
Wünsche: Midraschimübersetzung.
פרק ראשון: מצב הגולים בבבל
גולי יהודה הראשונים הובאו יחד עם יהויכין לבבל (597). הם היו משמנה ומסלתה של האומה, מן השרים והכוהנים, גבורי החיל, החרש והמסגר (מל"ב כד, יד; יחזקאל סו, ג). אם לדון לפי עדות בני דורם, ירמיהו ויחזקאל, לא היה מצבם חמור ביותר. הם התיישבו בכפרים כבני־חסותו של המלך והורשו לבנות בתים, לטעת גנים ולעסוק במלאכתם8 (ירמיה כט). הם ישבו צפופים בהמוניהם וכמה ממשובותיהם נמסרו לנו גם בשמותיהן, כגון תל־אביב (יחזקאל ג, טו), כספיא ואהוא (עזרא ח, טו, יז). הם נהנו מחופש־התנועה, וזקני ישראל היו באים, למשל, אצל יחזקאל כדי לדרוש שם את ד' (יחזקאל ח, א; כ, א). וכן גם לא אסרו עליהם מלקיים קשרים עם בני מולדתם שנשארו שם, ולמעשה קיים היה אמנם מגע תמידי בין הגולה ובין הארץ (יר' כט; יח, לג, כא). הבבליים לא התערבו בענייניהם הפנימיים9. “שוב קם ועלה הארגון לפי המשפחות שבראשן עמדו הזקנים”10. כל זכויות המשפחה נשארו בתוקפן ואפילו ה"נתינים" מלשעבר ועבדי המלכות תלויים היו באדוניהם כמקודם (כפי שיש להסיק זאת בעזרא ב, נה; נחמיה ז, ס)11. ואף על פי כן הרגש הרגישו בלא ספק באבדן בית מקדשם, וכל הגותם ומחשבתם היו משום כך מכוּונות למולדתם הרחוקה מקום שם יכלו לקיים באין מכלים את כל עבודות הפולחן12. מתוך כך לא נואשו הגולים מתקווה לשוב במהרה למולדתם וקיוו שגאולתם תבוא, עפ"י איזה נס, בקרוב בימיהם. בהשפעתם של נביאי השקר, שהעם היטה ברצון אוזן קשבת לדבריהם, הכתה תקווה זו שורש בלבות הגולים. ירמיה ויחזקאל קדשו מלחמה על נביאי־שקר אלה שהיו ממש למכת הציבור13 וניבאו להם גזר דין קשה (יר' כט, ח, טו, כד; יחזקאל יג). בראש להקת נביאים זו עמדו כנראה אחאב, צדקיה ושמעיה, משום שדווקא שמותיהם של אלה נזכרים באגרת ששלח ירמיהו לבני הגולה.
גלות בבל היתה בדרך כלל, לפי המקורות העתיקים, נוחה מאוד וללא רדיפות והתאכזרויות מצד הבבלים14. ברם, אחרת לגמרי מצטיירת לנו תמונה זו במסורת היהודים כמות שהיא מצוייה בתלמוד ובמדרש. כאן אין אף רמז כלשהו ליחסו הטוב של נבוכדנאצר כלפי הגולים ששתלם כביכול במולדת חדשה, וכן גם אין כל זכר לא לזכויות שניתנו להם ולא למצבם הטוב. אדרבה: נבוכדנאצר עומד בדרגה אחת עם טיטוס ואדריינוס והוא מכונה רשע. הגולים לא הובאו לבבל כמתיישבים אלא הוגלו כעבדים כבולים בקולרין, רעבים, צמאים וערומים, ללעג ולקלס בעיני העמים שכניהם – כך גלתה יהודה לגלות בבל.
תיאור מזעזע זה עומד בסתירה למציאות ויש לראותו כתוצאה מהזמן הקשה שנתרגש ובא אחר כך על ישראל. ברם יסוד וסמך לדעות אלו על גלות בבל אנו מוצאים כבר בכתה"ק אצל מחברים שייתכן וידעו על המצב בגולה רק מפי השמועה בלבד או שעסקו בו בדרך פיוטית וחיו בזמן הגאולה על ידי כורש או אפילו לאחריה. ישעיהו השני15 כבר מדבר על הגלות בלשון אחרת מזו של ירמיה ויחזקאל: “שתים הנה קוראתיך מי ינוד לך השוד והשבר והרעב והחרב מי אנחמך בנים עלפו בראש כל־חוצות כתוא מכמר” (יש' נא, יט–כ). או “קצפתי על־עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על־זקן הכבדת עלך מאד” (שם מז, ו). לשון זו אנו מוצאים גם במשא בבל16 בישעיה יג, א–יד, כג: “והיה ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עבד־בך, ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת ניגש שבתה מדהבה, שבר ד' מטה רשעים שבט משלים, מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה” (שם יד, ג–ו). גם בנבואה על בבל שבירמיה נ–נא17 המאוחרת הרבה מתוארת הגלות בלשון זו: “אכלני הממני נבוכדנאצר מלך בבל הציגני כלי ריק בלעני כתנין מלא כרשו מעדני הדיחני. חמסו ושארו על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים” (יר' נא, לד–לה). גם מזמור קל"ז18 מתאר בדברים מזעזעי לב את כל העלבונות והפורעניות שמצאו את הגולים ומסיים בקריאת נקם ושלם: “בת־בבל השדודה19 אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז ונפץ את־עולליך אל־הסלע”!
גרץ20 אמנם רוצה לייחס את כל הקטרוגים הללו לזמנו של נבוניד, ושטאדי21 – למפלגה שנטתה אחרי מצרים. אולם כל המקומות כולם המתארים את הפורענות ואת קשי־השעבוד יש לייחסם לכל אורך ימי הגלות על שום שכל עיקרם של נאומי ההאשמה נאמרו בשם כל העם כולו ונגד בבל בכלל.
בסופו של דבר דומה עלינו כי הצלחנו להוכיח שתיאור המצב בגלות בבל כמות שהוא מצוי בתלמוד ובמדרש והעומד בסתירה לזה ההיסטורי, ראשיתו כבר נעוצה בכתה"ק. תפיסה זו הלכה וגברה במסורת והיתה לשלטת בתודעתו המאוחרת של העם. דעה זו הלכה והתפתחה כל צרכה באגדה שעה שעל המצב לאמיתו לא נשתמרו לנו אלא רמזים מועטים בלבד. החיים, כאמור, גרמו וודאי לכך, שהאגדה העממית (האלמונית) נטפלה דווקא לכוון הקודר ועסקה תוך קורת רוח מסויימת בכל חוויותיו של העם בגלות בבל.
מדברי תנאים
“כה אמר ד' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי שקר וגו', וכתיב: ולקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר: ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש” (ירמיה כט, כא–כג).
“אשר שרפם” לא נאמר, אלא “אשר קלם”; אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי22: מלמד שעשאן כקליות23 “יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם” (יר' כט, כג). מאי עבוד? אזול לגבי ברתיה דנבוכדנאצר. אחאב אמר ליה: כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה; וצדקיה אמר: כה אמר ה' השמיעי אל אחאב. אזלה ואמרה ליה לאבוה. אמר לה אלהיהם של אלו שונא זימה הוא כי אתו לגבך, שדרינהו לגבאי. כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה. אמר להו: מאן אמר לכון? אמרו: הקדוש ברוך הוא! “והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי אסור24?!” אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו, לדידהו לא אמר להו לדידן אמר לן. אמר להו: אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה. אמרו ליה: אינון תלתא הוו ואנן תרין25. אמר להו: בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו. אמרו: יהושע כהן גדול. סברו ליתי יהושע דנפיש זכותיה ומגנא עלן. אחתיוהו שדינהו. אינהו איקלו, יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה, שנאמר: ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה': וכתיב: ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן26 (זכריה ג, א–ב). אמר ליה: ידענא דצדיקא את, אלא מאי טעמא אהניא בך פורתה נורא, חנניה מישאל ועזריה לא אהניה בהו כלל? א"ל: אינהו תלתא הוו ואנא חד, א"ל: והא אברהם27 יחיד הוה? התם לא הוו רשעים בהדיה ולא אתיהיב רשותא לנורא, הכא הוו רשעים בהדי ואתיהיב רשותא לנורא. היינו דאמרי אינשי: תרי אודי יבישי וחד רטיבא, אוקדן יבישי לרטיבא (סנהדרין צג).
בשנוי נוסח
רבי יוחנן28 היה אומר: עלו ישראל לבבל ולא הניחו את מעשיהם הרעים. אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נעשו רופאי שקר והיו מרפאין את נשי כשדים ובאים עליהם בתשמיש המטה. שמע המלך ואמר לשרפם. אמרו שניהם: יהושע בן יהוצדק איש צדיק הוא יבוא עמנו, בזכותו אנו ניצולין. אמרו לו: אדוננו המלך! האיש הזה היה עמנו בכל דבר. צוה המלך לשרוף את שלשתן באש וירד מלאך מיכאל והציל את יהושע משרפת אש והעלהו לפני כסא הכבוד, שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול ושניהם נשרפו באש29, שנאמר: אשר קלם. “אשר שרפם” אין כתוב כאן, אלא “אשר קלם”, הא למדנו שנתחרכו שערותיו בעוונותיהם (פרקי דרבי אליעזר פל"ג).
בשנוי נוסח בעלום שם
ורגלים ממהרות לרוץ לרעה (משלי ו, יח). זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים ולא דים, אלא משגלו לבבל היו מוסיפין חטא. ומה עשו בירושלים? נביאי שקר היו ולא הניחו אומנותן בבבל והיו מסרסרין זה לזה בעבירות. היה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי מלכות בבבל והיה אומר להם: הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך, והוא אומר לו: הרי היא לפניך הכנס30. היה מתיחד31 עמה ואומר לה: הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, לכי ושמשי עם צדקיהו בן מעשיה והולידי ממנו נביאים, והיתה שומעת לו ומשלחת אחר צדקיה והוא בא ומשמש עמה. וצדקיה בן מעשיה אף הוא כך היה עושה. היה מסרסר לאחאב. וזו אומנתן שלהם32. בוא וראה כמה היו רשעים! הוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים. היתה אשה מעוברת רואה33 אחת מהם אומרת לו אם נביא אתה מה אני מעוברת זכר או נקבה? והוא אומר לה: זכר, היה יוצא לשכנותיה ואומר: נקבה תלד פלונית. אם ילדה זכר אומרת נתקיימו דבריו של נביא, ואם ילדה נקבה שכנותיה אומרות לה כך אמר לנו הנביא אלא שלא רצה ליצר לך34. היו עושין כך עד שהגיע לשמורת35 אשתו של נבוכדנצר. נכנס צדקיה אמר לה: הקב"ה שלחני אליך לכי ושמשי עם אחאב ותולידי נביאים. אמרה לו איני יכולה לעשות אלא על דעת בעלי אלא יבא ונודיענו שהוא חפץ בדבר זה. הלכה אצל בעלה ואמרה לו לנבוכדנצר שלח בשבילם ובאו שניהם, ואמר להם כך אמרתם לאשתי אמרו כן הקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים. אמר להם והלא שמעתי על אלהיכם שהוא שונא זימה ועל שפרץ זמרי36 בזימה עשרים וארבעה אלף נפלו בשבילו, ואתם אומרים כך שמא חזר בו. אם אתם נביאי שקר או נביאי אמת איני יודע, אלא כבר בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים ונפלו לתוכו ויצאו חיים ושלמים. ולכם איני מסיקו אלא יום אחד ונשליך אתכם לתוכו; אם תנצלו מן הכבשן אני יודע ודאי שאתם נביאי אמת ונעשה על פיכם כל מה שתאמרו. אמרו לו חמו"ע שלשה היו ואנו שנים, והנס נעשה על ידי שלשה. אמר להם: יש כאן שלישי כיוצא בכם? אמרו יהושע כהן גדול, והם חשבו בלבם לומר שעל זכותו הם ניצולים. הביאו ליהושע הכהן, השליכוהו עמהם לתוך הכבשן שניהם נשרפו ויהושע הכהן הגדול ניצול, שנאמר (זכריה ג, ב) “הלא זה אוד מוצל מאש”. ומן אחאב וצדקיה לוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר: "ישימך אלהים כצדקיה וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש (יר' כט, כג). מי גרם לרשעים אלה לישרף? על שרצו ברגליהם אחר התועבות ועברות (מדרש תנחומא והוא מדרש ילמדנו פרשת ויקרא).
[השווה להלן שינויי נוסח ד ילקוט יר' שט; ה פסיקתא דרב כהנא פיסקא כה.]
אמוראים
אמר ר' יוחנן: הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג בהם נבוכדנאצר הרשע. כשהיו שרויים בארץ לא היו שותים אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות, וכיוון שגלו לבבל שתו מים מפרת ומתים מהם הרבה. לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם, ועל מיתתם שמתו בדרך ולא הניחם לקוברם, ועל ההרוגים שהרגו בהם פרת37. ולא עוד אלא שהיה נבוכדנאצר הרשע יושב בספינה, הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר38, שנאמר: “וכשדים באניות רנתם” (יש' מג, יד), וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר. נשא נבוכדנאצר הרשע את עיניו וראה אותם39. אמר לעבדיו: מפני מה הולכים הללו בקומה זקופה בלא משאוי? מיד הניחו משאוי על כתפם עד שנכפפה קומתם וכך אמרו על עצמם: “על צוארינו נרדפנו” (איכה ה, ה). באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שועתם למרום (פסיק"ר כח והשווה גם ילק תתפד).
אמר רבי תחליפא בר קרויה40: באותה שעה41 נכנסו כל מלאכי השרת42 ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו לפניו: רבונו של עולם! עולם ומלואו שלך הוא; לא דייך שחרבת דירתך של מטה, אלא שתחריב גם בית דירתך של מעלה? אמר להם: רדו מלפני ושאו את משאו מעל בני. מיד ירדו לא מלאכי השרת בלבד, אלא אף הקב"ה נשאו עמהם (פסיק"ר כח).
דרש ר' יצחק43: “על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו” (תהלים קלז, ב). בוא וראה עפרה של ארץ ישראל לתשובה44. עד שהיו בארץ ישראל היה ירמיה אומר להם: עשו תשובה עד שלא יתחתם עליכם גזר דין, ולא קיבלו. כיון שגלו היו נוהגים קדושה במצוות, נטלו כנורותיהם ותלו אותם בערבות (שם ילק' תתפד).
א"ר חסדא45: וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו. משום דצדיק ה' וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו? אין! צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו ועוד גלות יכניה קיימת46, דכתיב ביה בגלות יכניה: “החרש והמסגר אלף”; “חרש” כיון שפותחין הכל נעשו כחרשין, “מסגר” כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחין. וכמה היו? אלף (סנהדרין לח).
אמר ר תנחום בר חנילאי: בשעה שיצאו חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש, באו כל אומות העולם וטפחו לשוניהן של ישראל על פניהם. אמרו להם: יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם! מיד פתחו ואמרו: “לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים” (דניאל ט, ז) (סנהדרין צג).
בעלום שם
“כי שם שאלונו אויבינו דברי שיר” (תה' קלז, ג) באותה שעה אמרו להם אומות העולם: עמדו ושוררו לפני עבודה זרה כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש, אמרו להם: אילו אמרנו שירה במקומנו, לא גלינו מארצנו ועכשיו האיך נאמר שירה לפני עבודה זרה? מיד עמדו והשליכו מהם תילי תילים47 של הרוגים. ואע"פ שהרגו מהם הרבה היתה להם שמחה, שלא אמרו שירה לפני עכו"ם שנאמר ותוללינו48 שמחה (פסיק"ר כ"ח).
“על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו” (תה' קלז, א) מה ת"ל שם ישבנו49? מלמד שלא היתה להם שם ישיבה. משיצאו מא"י עד שהגיעו לפרת לא היה להם מנוח לישב. לפיכך נפלו עליהם בעילה50: אמרו, אלהיהם של אלו רחמן הוא, וכיון שמסבירים לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם; שמא ישובו התחברו כולם ויקראו לאלהיהם ויחזרו51 ולא הועלנו כלום. לפיכך היו דוחקים אותם ומריצים אותם על כרחם (שם).
וכל52 ישראל באים הגולה, יצאו לקראתם בני בארי ובני מדינות אחרות והיו רואים אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרין עם ה' אלה ומארצו יצאו דבוודאי דאלה הם מה עשו בני בארי? באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר. אמר להם: על מה אתם עושים כך? אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה אמר להם: הואיל ואינו אלא דרך בזיון לכו והלבישום לישראל. מה שכרם של בני בארי? נטה עליהם הקב"ה חסד מכל ארץ ישראל. ואין לך בא"י שהיו יפים ביותר אלא בני בארי (פסיק"ר פ' כח).
איסתנדרא53 דמישן חתניה דנבוכדנצר הוה. שלח ליה: מכולי האי שבייה דאייתית לך לא שדרת לן דקאו לקמן? בעי לשדורי ליה מישראל. א"ל פלטיהו בן בניהו: אנן דחשבינן ניקו מקמך הכא, עבדין ניזלו להתם. ואמר נביא: מי שעשה טובה בישראל ימות בחצי ימיו (יחזקאל יא, יג) (קדושין עב).
אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל. כי מטו שוש אמרי: שויא כי ארעין. כי מטו עלמין אמרי: כעלמין. כי מטו שוש תרי אמרי: על חד תרין54 (סנהדרין צד, עא).
אמר לו הקב"ה (לחבקוק): כשאמרתי בגלות ראשון “כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה” (ירמיה כט, י) ולא היו מאמינים, אלא בנו בתים וישבו. כיון ששלמו שבעים שנה מה כתיב? “כה אמר כורש מלך” (עזרא א, ב). ואף עכשיו כשיגיע הקץ אני גואלכם (ילקוט המכירי ישעיה מה, ט).
פרק שני: אורך הגלות
לפי מסורת היהודים המאוחרת ארכה גלות בבל שבעים שנה55. אולם מבחינה היסטורית אי אתה יכול לקיים מספר עגול זה, משום שלמעשה ארכה הגלות לכל היותר רק חמשים שנה (537/8–586/7). ראשיתה של מסורת זו אף היא כבר מצוייה בכתה"ק, ששם מובא המספר 70 בכמה מקומות שמדובר בהם על בבל. ברם, מה שנוגע לעניננו חשובים בעיקר המקראות בירמיה כה, יא–יב וכט,56 על שום שהמסורת המאוחרת מביאה סעד וסמך לדבריה דווקא מכתובים אלה57. אפשר להניח אמנם, שמספר השנים בירמיה יש לראותו כצבא שנותיו של אדם עלי אדמות כדוגמת תה"צ, י; יש' כג, טו; אבל עוד בימים קדמונים רווחה הדעה בקרב העם שמספר זה קבוע ועומד ולפיו יש לחשב ולמנות את שנות השעבוד. בדניאל ט, יב כבר בקשו הסבר כיצד ליישב את שבעים שנות הגלות שבנבואת ירמיה כדי להשוותן בתיאום למאורעות ההיסטוריים. בדהי"ב לו, כא מובאים דברי ירמיהו בתוספת הסבר, המוכיח בעליל כי ראו אז את מספר השנים מדוייק כלשונו וכמשמעו. הנה כי כן מובן איפוא מאליו, שגם האגדה מחזיקה בדעה זו ומשתדלת בדרכים שונות להוציא את המספר 70 מתוך המאורעות ההיסטוריים. עד כמה ובאיזה מידה עלה הדבר בידה נראה להלן.
לצורך בירורו המדוייק של פרק זה נמנה כאן את שורת המלכים של השושלת הבבלית החדשה:
| נבו פלאסר (מייסד השושלת) | 605–625 = 21 |
| נבוכדנאצר | 562–604 = 43 |
| אויל מראדך | 560–561 = 2 |
| נריגלאסר (גיסו) | 555–559 = 4 |
| בנו הקטן לאבאסוראכוס | ג' חדשים |
| גוזל המלוכה נבוניד | 538–554 = 17 |
| [סה"כ] | 87 |
לפי האגדה:
| נבוכדנאצר | 45 |
| אויל מראדך | 23 |
| בלשאצר | 2 |
| [סה"כ] | 70 |
מלחמת כרכמיש היתה בשנת 605. באותה שנה עצמה עלה נבוכדנאצר על כסא המלוכה. באותה שנה נכנע יהויקים (יהויכין) מרצון.
בשנה הראשונה הכניע את נינוה ובשניה את יהויקים שהיה משועבד לשלטון הבבלי.
תנאים
ר' יהודה58 אומר: חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה59, שנאמר: על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו (יר' ט, ח). בהמה בגימטריא60 חמשין ושתים (מס' יומא נד).
א"ר יוסי בן חלפתא: חמשים ושתים שנים לאחר חורבן הבית לא עבר אדם בארץ ישראל, כמה שכתב (יר' ט' ט) “מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו”. ולמה? מפני שהיתה בוערת באש שהושלך עליה, כמ"ש (איכה א, יג) ממרום שלח אש בעצמותי. ומה שהיה לאלהים ליפרע מן ירבעם בן נבט וחביריו נפרע מהן באותן שבע שנים61 שהיתה ארץ ישראל בוערת באש; הוי אפילו ירבעם בן נבט וחביריו חיים62 הם לימות המשיח63 (פסיק"ר א).
רבי יוסי אומר: מלכות בבל שבעים שנה64, מלכות פרס לפני הבית ל"ד שנה, מלכות יוון65 ק"פ שנה, בית חשמונאי ק"ג66 שנה, מלכות הורדוס ק"ג שנה (ילקוט דניאל תתרסו).
אמוראים
ר' אבהו67 אומר: ארבעים וחמש שנים מלך נבוכדנאצר. תדע לך שהוא כן, בוא וראה: בשנה שמלך, עלה לירושלים וכבש את יהויקים מלך יהודה; "בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנאצר מלך בבל לירושלים ויצר עליה (דניאל א, א). שמונה שנים מלך על מלכות יהויקים68, ואחד עשר שנים מלך על מלכות צדקיהו, הרי תשעה עשר עד שלא נחרב הבית, ומשנחרב הבית עשרים ושש שנה. תדע לך שהוא כן, בא וראה: מן גלות יהויכין עד שמלך אויל מראדך בנו שבעה ושלושים שנה69, שנאמר: ויהי בשלשים ושבע שנים לגלות יהויכין מלך יהודה בשנים עשר חדש בעשרים ושבעה לחדש נשא אויל מראדך מלך בבל את ראש יהויכין מבית כלא (מל"ב כה, כז), (פדר"א פרק מט).
“בימים ההם כשבת המלך”, וכתיב בתריה: “בשנת שלש למלכו” (אסתר א, ב). אמר רבא70: מאי “כשבת”? לאחר שנתיישב71 דעתו עליו אמר (אחשורוש): בלשאצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא נעינא. מאי היא? דכתיב: “כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה מפקוד אתכם”; וכתיב: “למלאות לחורבות ירושלים שבעים שנה”. חשיב ארבעין וחמש דנבוכדנצר ועשרים ותלת דאויל מרודך72 ותרתי דידיה, הא שבעים. אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקו, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו. היינו דקאמר ליה דניאל: ועל מרא שיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך (דנ' ה, כג); וכתיב ביה: בליליא קטיל בלשאצר מלכא (דנ' שם), אמר (אחשורוש): איהו מיטע טעי, נא חשיבנא ולא טעינא. מי כתיב למלכות בבל? לבבל כתיב. מאי לבבל? לגלות בבל. כמה בצירן תמני73. חשיב ועייל חילופייהו חדא דבלשאצר וחמש דריוש וכורש ותרתי דידיה, הא שבעין, כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר השתא ודאי תו לא מיפרק, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו. בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי74. והא שפיר חשיב? איהו נמי מיטעא טעי, דאיבעי ליה למימני מחרבות ירושלים. סוף סוף כמה בצירן? חדיסר, איהו כמה מלך? ארביסר, בארביסר דידיה איבעי ליה למיבני בית המקדש אלמה כתיב: “באדין בטילת עובדת בית אלהא די בירושלים” (עזרא ד, כד)?. אמר רבא שנים מקוטעות הוו75. תניא נמי הכי: ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה.
אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא, דכתיב: בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים (דניאל ט, ב) מדקאמר “בינותי” – מכלל דטעה (מס' מגילה יא–יב).
בעלום שם
גלו בשבע, גלו בשמונה, גלו בשמונה עשר, גלו בתשע עשרה, גלו בשבעה לכבוש יהויקים76, גלות יהויכין שהיא שמונה לנבוכדנצר. גלו בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים גלות צדקיהו, שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר, דאמר מר: שנה ראשונה כיבוש נינוה77, שנייה כיבוש יהויקים (שם יא, ע"ב).
“ובשנת שתים למלכות נבוכדנאצר חלם נבוכדנאצר חלום ותתפעם רוחו” (דניאל ב, א). אפשר לומר כן?78 אלא בשנת שתים לחורבן הבית שמנה הכתוב שנים לחרבן הבית וחדשים לחרבן הבית. וכה"א: “ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה בשנים עשר חדש בעשרים וחמשה לחדש” (יר' נב, לא), וכתוב אחד אומר “בעשרים ושבעה” (מל"ב כה, כז), וכתוב אחד אומר “בעשרים וששה”79. בכ"ה מת נבוכדנאצר ונקבר בכ"ו בו; בכ"ז הוציאו אויל מרודך בנו מקברו80 וגררו בשביל לבטל גזרותיו, לקיים מה שנאמר: “ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב” (יש' יד, יט). בו בפרק מת צדקיהו (ילק' דניאל תתרנט).
“ודריוש מדאה קביל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין” (דנ' ו, א). מה ת"ל “כבר שנין שתין ותרתין”? אלא מלמד: ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויכין נולד שטנו דריוש. והרי שבעים חסר אחד למיום שכבש את יהויקים ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה לקיים מה שנאמר: “בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי אשר המלך על מלכות כשדים” (דנ' ט, א). ואי אתה מוצא שנה למדי בכתובים אלא זו בלבד. ואף ירמיה אמר להם "ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ (יר' נא, מו) זו של בלשאצר, “ובא בשנה השמועה” – זו של בבל, שנאמר: “והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה” (יש' יג, יט), ואחריו “בשנה השמועה” מה שנאמר “ולפי מלאת לבבל שבעים שנה”, “ומושל על מושל” – זה כורש הפרסי (ילקוט דנ' תתרסד וגם בסדר עולם).
וממפלתו של סנחריב עד שעלה נבוכדנצר בימי יהויקים מאה ושבע שנים. ובשנת ארבע למלכות יהויקים עלה נבוכדנצר פעם ראשונה81 והגלו משבט יהודה ואפרים ומבנימין שלשת אלפים ועשרים ושלשה ומשאר שבטים שבעת אלפים גבורים82. ומה היתה גבורתם – והם אסורים בזקים? אלא שהיו גבורי תורה. זו היתה גלות חמשית83. ושהה נבוכדנצר ג' שנים ועלה פעם שניה והגלה ד' אלפים ושש מאות משבט יהודה ומבנימין ומשאר שבטים שבעת אלפים “והחרש והמסגר”. גלות זה העלה לבבל את יכניה והיא גלות ששית. בין גלות ששית לשביעית אחת עשרה שנה של מלכות צדקיהו, ובשנת תשע עשרה84 שנה למלכות נבוכדנצר עלה הוא פעם שלישית לאנטוכיא85 ושלח נבוזראדן על ירושלים; וכבש לצדקיהו ושרף את ההיכל ונטל את כלי בית ה' והגלה נפשות שמונה מאות ושלשים ושנים – כל אלה חורי יהודי ובנימין86. ושייר מהם בירושלים והמליך את גדליהו בן אחיקם עליהם87. ואח"כ ישמעאל בן נתניה והרג את גדליהו ואחר נתיראו והלכו למצרים. זו גלות שביעית. ובשנת כ"ז שנה למלכות נבוכדנצר לכד צור88. ובשנת כ"ט למלכותו לכד מצרים, ושטף ליהודים שהיו בעמון ומואב ובסביבות ארץ ישראל, וירמיה וברוך, הוליכן עמו למצרים, ואח"כ לקח ירמיה וברוך והגלם לבבל89. וישראל שגלו למצרים הלכו לאלכסנדיאַ. זו גלות שמינית (יילינק: בית המדרש, מדרש עשר גלויות).
“ענה דודי ואמר לי” (שה"ש ב, י) ענה לי על ידי דניאל ואמר לי על ידי עזרא. מה? אמר לי: “קומי רעיתי יפתי” “כי הסתו עבר” אלו שבעים שנה שעשו ישראל בגולה; “הגשם חלף הלך לו” אלו חמשים ושתים שנה משחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים. ולא שבעים שנה הן? צא מהן שמונה עשרה שנה שהיתה בת קול מפוצצת ואומרת לנבוכדנצר: עבדא בישא! סוק וחרוב ביתא דמרך, דבנוי דמרך לא שמעון ליה (מדרש שה"ש ב, יג).
פרק שלישי: כורש ודריוש
כורש, מייסדה של ממלכת פרס האדירה, מזרע האכמנידים החל את פרשת גדולתו עם נצחונו המכריע על אסטיאגס, שכתוצאה מכך בא איחודן של פרס ומדי למעצמה אדירה אחת90. עד מהרה החלו שוב שאר המעצמות הגדולות שבאותו זמן להרגיש במציאותו של כוח חדש זה. עוד בשנת 547 נפלה סארדס בידי הכובש הגדול, ולודיה הממלכה האדירה שהפילה חתיתה על שכניה מקרוב ומרחוק כרעה נפלה לארץ הרוסה וחרבה. לבסוף עבר הכוס גם על בבל; לאחר מלחמות רבות, שמהלכן אינו ידוע לנו לכל פרטיו, נכנעה בבל לשבט ולחסד תחת עולה של פרס (538). אולם כורש, כדרכו, התייחס לעמים המנוצחים בחסד ולאחר שסיפח את ממלכת בבל למלכותו השאיר את העיר בשלום.
יהודי הגולה קדמו את פניו כפני גואל, ואמנם עוד בשנת 536 הוציא פקודה של מתן רשיון ליהודים לשוב לארץ ישראל ולבנות את מקדשם91.
אישיות כזו, שהחריבה ארצות ומדינות בחדא מחתא והקימה חדשות במקומן מן ההכרח שתעורר תמיהה בלבות בני זמנה ופליאה בעיני הדורות הבאים. דמיון הרבים מצא בגבור מלחמה ומושל פאטריארכלי מפוקח זה ענין רב לענות בו. מסביב לשמו נקלע זר גדול של אגדות לא רק בקרב הפרסיים, אלא גם אצל העמים שנוצחו על ידו: מדי, בבל וישראל92. וכך דרכה של אגדה שהיא משתיתה את חוטיה אצל אישים מפורסמים על שני מומנטים עיקריים: לידתם ומיתתם. האגדה אוהבת כמו כן להדגיש את עלייתם של בני הדיוטות93 מפשוטי־עם על כסא המלוכה על פי איזה נס שהתרחש להם (דויד, סרגון, רומולוס ואחרים)94. על כורש, שעשועיה של האגדה, מסופר שגרופית דשקמא היה (קטסיאס), או שבילה את ימי־נעוריו בתנאים דלים ופחותים (הרודוט)95.
גם האגדה יודעת לספר לנו על ייחוסו השפל של כורש. אולם בשעה שאגדות פרס ומדי מביאות אותו במגע אם אסטיאגס וחצר המלכות של מדי, מעמידה האגדה שלנו אותו ואת דריוש על ידם של נבוכדנצר ובלשאצר. היא מביאתו גם במגע עם דניאל, שזרזו להרוס את בבל ולקחת את רסן השלטון בידיו. מחמת שהחזיק טובה לדניאל על זירוזו זה ובשל נבואת ישעיהו נותן כורש ליהודים לשוב לארצם ולבנות את מקדשם בירושלים96. ואעפי"כ ידעה האגדה לדבר קצת גם בגנותו; הרשיון להקים מחדש את ממלכת יהודה לא נתנו כורש, לפי דעת קצת ממארי דאגדתא, אלא מתוך חשבון פוליטי ותועלת עצמית, ולפיכך נתקפחה במידת־מה בעיניהם חשיבותו הרבה של מאורע זה.
“דריוש מדיא” (דניאל ו, א) הוא לפי המסורת שלנו בן בריתו הגדול של כורש ושניהם ייצגו את הממלכה האדירה של פרס ומדי. וכאן אנו נתקלים בקשיים גדולים מאוד ביחס לאישיותו ההיסטורית של זה97, שהרי לא ידוע אם בין נובוניד וכורש מלך עוד איזה מלך ממלכי מדי על בבל. יוסף בן מתתיה (קדמ' י, יא) מספר, שדריוש זה בנו של אסטיאגס ודודו של כורש היה ונודע בשם קיאקסגרס השני, ואעפי"כ קשה לנו להניח, למרות שהמסורת אומרת זאת בפירוש, שהוא מלך על בבל. דריוש זה הוא וודאי פרי דמיונה של המסורת98 שנתרקמה אחר כך בקרב הימים בעקבות המחשבה הקודרת על ממלכת מדי האדירה שקדמה לפרסית ושפכה את שלטונה גם על בבל99.
| כורש | 559–529 |
| קמביזס | 529–522 |
| דריוש I | 521–485 |
| אחשורוש (כסרכסס) | 485–465 |
| ארתחשסתא I | 465–425 |
| אחשורוש II (סוגדיאנוס) | 425–404 |
| דריוש II | 404 |
| ארתחשסתא II (מנימון) | 404–361 |
| ארתחשסתא III (אובוס) | 361–336 |
| דריוש קודומנוס | 336–330 |
| אלכסנדר הגדול | 331–323 |
תנאים
ר' נחמיה אמר: אחשורוש שבטל מלאכת בית המקדש, הוא אחשורוש שגזר עליו שיבנה. וכי הוא גזר? והלא כורש גזר! אלא כתיב “בשנת חדא לכרש מלכא” (עזרא ו, ג)101. באותה שעה נכנסו כל סנקליטין102 שלו אצלו, אמרו לו: אביך גזר עליו שלא יבנה ואתה גוזר עליו שיבנה103. וכי יש מלך מבטל גזרת מלך? אמר להם: הביאו לי קינסון הנעתקין104. מיד הביאו לו. הה"ד: “והשתכח באחמתא בבירתא” (עז' ו, ב). מאן כתיב ביה? “כען שימו טעמא לבטלה” (שם ד, כא). אמר להו: מי כתיב “לעולם?” לא כתיב אלא “עד מני טעם יתשם (עז' ד). מאן אמר לי שאילו היה אבא קיים, לא היה נבנה? לפיכך כוללו עם הנביאים, הה”ד: “ושבי יהודיא בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכללו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש ואסתרתחששתא מלך פרס” (עזרא ו, יד). (מדרש אסתר א, א).
אמוראים
ולמה עשה הקב"ה? בשביל שלא הניחה אחשורוש ליתן רשות לבנות הבית. אמרה לו: מה שהחריבו אבותי105 אתה מבקש לבנות? אמר רב: אותו הלילה שנהרג בלשאצר והמליכו לדריוש106, אמר לו דריוש לכורש: עמוד וטול מלכותך שאתה ראוי למלכות, שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל המלכות. שהיה כורש כאפיקין107 של נבוכדנצר והיה דניאל שואל בשלומו של מלך. אמר כורש לדניאל: הצרת לי, למה אתה שואל בשלומו כך? שלא ישמע המלך ויהרגני, אמר לו: עתיד הקב"ה ליתן לך מלכות, שכבר נתנבא עליך ישעיה שתמלוך ותתן רשות לבנות הבית, שנאמר: “כה אמר ה' למשיחו לכרש אשר החזקתי בימינו” (ישעיה מה, א). אמר לו כורש: דניאל אמר “פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס” (דניאל ה, כח), למדי תחלה ואחר כך לפרס. והיה דריוש מדי וכורש פרסי; ויש אומרים אביו היה מדי ואמו פרסית108. וכשהמליכו דריוש אותו הלילה, היה מסב במקום שהיה בלשאצר מסב ונפלה ערבוביא בביתו של בלשאצר, שהיו אלו הורגים ואלו בוזזים. ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין. כשראתה הבית מעורבב, שהיתה סבורה שאביה קיים ובאה לחלקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו (ילקוט אסתר תתרנ; השווה גם מדרש אסתר י, יא).
“עת הזמיר הגיע” (שה"ש ב, יב) הגיע זמן של רשעים שישברו, הגיע זמן של בבליים להשמד.
“וקול התור נשמע בארצנו” (שם). אמר ר' יוחנן: קול תייר טב נשמע בארצנו. זה קולו של כורש, הה"ד: "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים (עזרא א, ג). (מדרש שה"ש ב, יג).
א"ר חסדא109: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן110, שנאמר: “דברי נחמיה בן חכליה: ויהי בחודש כסלו שנת עשרים” (נחמיה א, א), וכתיב: “ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא” (שם ב, א), מדקאי בכסלו וקרי ליה “שנת עשרים”, מכלל דראש־השנה – לאו ניסן הוא. וממאי דמעשה דכסלו קדים, דילמא מעשה דניסן קדים? לא סלקא דעתך, דתניא: דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו, אמרן נחמיה למלך בניסן. דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו (נחמיה א, א), נחמיה אמרן למלך בניסן. מתיב ר' יוסף: “ביום עשרים וארבעה לחודש בששי בשנת שתים לדריוש” (חגי א, טו), וכתיב: “בשביעי (בשנת שתים) בעשרים ואחד לחודש” (שם ב, א); ואם איתא בשביעי, בשנת ג' מיבעי ליה? אמר רבי אבהו: כורש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל. מתקיף לה רבי יוסף: חדא דא"כ קשו קראי אהדדי, דכתיב: “ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר די היא שנת למלכות דריוש מלכא” (עז' ו, טו), ותניא: באותו זמן בשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו וכתיב: “ויבא ירושלים בחודש החמשי היא שנת השביעית למלך” (עזרא ז, ז) ואם איתא: שנת השמינית111 מיבעי ליה? ועוד מי דמי התם כורש הכא דריוש? תנא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא. כורש שמלך כשר היה, ארתחשסתא על שם מלכותו ומה שמו? דריוש שמו112. מ"מ קשיא. א"ר יצחק: לא קשיא, כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ113. מנלן דאחמיץ?: נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת נפקתא בית מלכא תתיהב" (עז' ו' ד). למה ליה דעבד הכי? סבר: אי מרדו בי יהודאי, אוקלייה בנורא114. אטו שלמה לא עבד הכי? והכתיב: “שלשה טורי גזית וטור כרתות ארזים” (מל"א ו, לו). שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה, שלמה שקעיה בבניינא איהו לא שקעיה בבניינא, שלמה סדייה בסידא, איהו לא סדייה בסידא (מס' ראש השנה ג–ד).
אמ"ר תנחומא: נבוכדנצר שחיק מחיק סיגל כל ממונו של עולם. כיון שנטה למות אמר: מה אני מניח כל ממון זה לאויל מרודך? עמד וגזר ועשה ספינות גדולות של נחושת ומלא אותן וחפר והטמינן בפרת והפך פרת עליהם. ויום שעמד כורש וגזר שיבנה בית המקדש, גילה אותם הקב"ה לו, שנ': “לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים” (ישעיה מה, א–ג). (ילקוט המכירי על ישעיה מה, ג; השווה גם מדרש אסתר א, ד).
“דודי שלח ידו מן החור” (שה"ש ה, ד) א"ר אבא115 כהנא: וכי מה טיבו של חור זה להיות מגדל שרצים? אלא כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע! כל נסים שעשית לי ע"י כורש, לא היה מוטב לעשותן לי ע"י דניאל וע"י אדם צדיק? אעפ"כ “ומעי המו עלי” (שם). א"ר עזריה: גזר טב אנא, אתון אמרין “ומעי המו עליו”, גם אני אמרתי: “מעי מעי אוחילה” (יר' ד, יט). (שהש"ר ה, ד).
דרש רב נחמן בר חסדא: מאי דכתיב “כה אמר ה' למשיחו לכורש” וגו' (ישעיה מה, א), אטו כורש משיח הוא? אמר אמר לו הקב"ה למשיח: קובל אני עליך, על כורש אני אמרתי: הוא יבנה ביתי וגלות ישלח; והוא אמר: מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א, ג) (מס' מגילה יב, ע"א, השווה לכאן גם ילק' המכירי על ישעיה מה, א).
בעלום שם
“קומו השרים” (ישעיה לא, ה) – זה כורש ודריוש – “משחו מגן” (שם) – קבלו מלכותא. הוה אמר כורש לדריוש: מלוך את קדמי. אמר דריוש לכורש: לא כן פירש דניאל “פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס” (דניאל ה, כח). למדי תחלה ואח"כ לפרס, הוי את דמליך קדמוי. כיון ששמע אותו רשע [בלשאצר], שלח ואמר לחיילותיו: כל אומה ומלכות שמרדה בי נבוא עליהם. א"ל הקב"ה: “רשע! אצל הכל שלחת, או שמא אצלי שלחת? חייך! לית פורענות דההוא גברא מן אתר אחרן אלא מגבי, הה”ד: לא ממוצא וממערב וגו' כי אלהים שופט זה ישפוט וזה ירים"; “ישפיל” לבלשאצר ו"ירים" – לכורש ודריוש (שה"ש רבה ג, ד).
כורש ודריוש שוערין של בלשאצר היו. וכיון ששמע הכתובים הללו, א"ל: כל מאן דמתחמי הכא ליליא הדין אפילו דהוא אמר לכון דאנא הוא מלכא ארימון ליה ראשיה. ואין דרכן של מלכים להיות מניחים בית הרעי שלהם לפנים מטרקליניהון, אלא חוץ לטרקליניהון. נתותרו מעיו כל אותו הלילה ונפק מנפק, לא ארגשון ביה א"ל [כורש ודריוש] מאן את? א"ל: אנא הוא מלכא! אמרין ליה: ולאו כן פקיד מלכא, דכל מאן דמתחמן הכא ליליא דין אפילו אמר לכון דאנא הוא מלכא ארימן רישיה? מה עשו? נטלו פרחה של מנורה ופצעו את מוחו, הה"ד (דניאל ה): “ביה בלילא קטיל בלשאצר מלכא כשדאי” (שה"ש שם).
“וידי נטפו מור” (שה"ש ה, ד) מררים, דגזר כורש ואמר: דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבר. יצא כורש לטייל במדינה וראה המדינה שוממת. אמר: מה טיבה של מדינה זו שוממת? איכן הם הזהבים? איכן הם הכספים? אמרו ליה: ולא את הוא דגזרת ואמרת: כל יהודאין יפקון ויבנו בית מקדשא, מנהון דהבין, מנהון כספין הא דמסלקין למבנא מקדשא. בההיא שעתה גזר ואמר: דעבר פרת עבר, דלא עבר לא יעבור. דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה, אמרו, מוטב שנאכל סעודת א"י ונברך על א"י; עזרא וסיעתו וחבורתו לא עלו באותה שעה, שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה. ויעלה ברוך בן נריה? אלא אמרו: ברוך בן נריה אדם גדול וישיש היה ואפילו בגלקטיקא לא היה יכול להטען (שור השירים ה' ה).
“דברי פי חכם חן” (קהלת י, יב) זה כורש מלך פרס שאמר: “מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל” (עזרא א, ג). “שפתות כסיל תבלענו” (קוהלת שם) – שבלע דבריו וחזר בם. “תחלת דברי פיהו סכלות” – שאמר: הוא האלהים אשר בירושלים. “ואחרית פיהו הוללות רעה” – דחזר ובטל גזרותיו ואמר: מאן דעבר עבר, ומאן דלא עבר לא יעבר (קוה"ר י, טו).
פרק רביעי: שיבת ציון הראשונה בימי זרובבל ובנין בית המקדש
תקופה זו בדברי ימי ישראל טרם קבעוה חוקרים בבירור מדויק. יתר על כן; לא רק השאלות הצדדיות אלא אפילו אלו העיקריות – כגון, אם בכלל קיימת היתה שיבת ציון ואם הוחל בבנין הבית עוד בימי כורש ובדומה לשאלות ממין זה – טרם הובאו לידי הכרעה, וכאז כן עתה הן סלע המחלוקת שבין הפרשנים וההיסטוריונים.
בדרך כלל אפשר לחלק את כל ההשערות והחקירות הרבות הנוגעות לתקופה זו לשלשה חלקים. כאן יש לנו קודם כל דעה קיצונית אחת ההופכת את כל הקערה על פיה; היא סותרת לחלוטין את השקפתנו המסורתית ומבטלת לגמרי את תפיסתנו ההיסטורית הקודמת של תקופתנו116. הדעה השניה, השמרנית, המשתדלת להצדיק את התפיסה המסורתית של אותה תקופה והמקיימת את מהלך המאורעות כמות שהם מתוארים בספרי עזרא ונחמיה117. בנגוד לשתי דעות קיצוניות אלו קיימת שלישית, המבקשת להוציא מספרי עזרא ונחמיה את הגרעין ההיסטורי, ורק לאחר בדיקה מדוקדקת של המקורות ובתנאים מסויימים היא מקיימת את ההשקפה המסורתית118. הדבר מובן מאליו, שבכל חלק וחלק קיימים חלוקי־דיעות רבים בכל הנוגע לסדורם ואמיתותם של המקורות השונים שבספרי עזרא ונחמיה ובנוגע למהלך המאורעות לפרטיהם. אולם במחקרנו זה שאין בו מקום להארכת דבור יתירה, אנו רואים מחובתנו למיין מיון מסויים של הדעות השונות אם כי רק בראשי קווים בלבד.
לפי דעת קוסטרס מהלך המאורעות כך היה: בימי כורש לא שבו הגולים למולדתם. תקוותו של ישעיהו השני, שראה בכורש משיחם של ישראל לא נתמלאה. כורש טרוד היה בעניינים אחרים. מלאכת בנין בית המקדש, תחילתה וסופה, נעשתה אך ורק בידי הנשארים בארץ ובלי עזרה מן החוץ. בשנים הראשונות למלכות דריוש קמו בירושלים נביאים אחדים, שנתנו את הדחיפה לבנין הבית. בוני הבית לא נתקלו בהתנגדות רצינית ולפיכך כבר הושלם בשנה השישית למלכות דריוש. על ידו כבר הונח ממילא היסוד להתפתחות חיי העדה שלהבא. קוסטרס מודה אמנם, שלאחר שהבית וחומת העיר עמדו על תלן עלו קצת גולים עם עזרא.
דעתו של גוטהה שונה מזו של קוסטרס רק בזה שהוא מקיים פקודת כורש בדבר בנין הבית119. “כורש פקד רק על בנין בית המקדש של אלהי השמים בירושלים”. לשם ביצועה של מלאכת בנין זו שלח כורש את ששבצר ממשפחת דויד כנציב. הוא גם ירה את אבן הפינה למקדש החדש, אלא שהעבודה הופסקה באמצע. רק בימי חגי וזכריה עלתה בידו של זרובבל להתגבר על מזימות השומרונים ולבצע בשלום את בנין הבית.
תיאורו של ווינקלר הוא בכלל מופלא במינו120. הוא מודה שבימי כורש שבו הגולים לארצם ובראשם עמד ששבצר, אלא שעד מהרה פרצו קטטות בינו ובין המתיישבים על שום שהוא לא היה די אדוק בעיניהם. ואעפי"כ בנה ששבצר אח"כ את בית המקדש על אפם ועל חמתם של האדוקים וגמרו בשנה השישית לכורש.
לאחר מותו של כורש ועלייתו של קמביזס, ששנא כל ממלכת כוהנים, על כסא המלוכה הלשינו האדוקים על ששבצר; המלך החדש עלה מיד בחיל רב על ירושלים והחריב את העיר ואת המקדש; במשך כל ימי מלכותו נשארה ירושלים שוממה, ורק עם תחילת מלכותו של דריוש היסטאספיאה החלו זרובבל ויהושע להקים מחדש את הריסות בית המקדש. ובשביל בית מקדש זה תיכן יחזקאל, שנלחם בששבצר, את תכניותיו שבפרקים מ–מח.
בנגוד להשקפות אלו מתאר אורללי את מהלך המאורעות לאור ספרי עזרא ונחמיה כך121: לבקשת ראשי האבות מיהודה הוציא כורש פקודה על דבר רשיון שיבתם של אותם היהודים, שהיו מוכנים לבנות מחדש את בית המקדש. הוא נתן להם את כל כלי המקדש. “פקודתו של כורש נתכוונה אך ורק למטרה הפולחנית בדומה לשאר פקודות פולחניות שכורש הוציאן לאחר כיבוש בבל”122. בהנהגתם של ששבצר, זרובבל123 ויהושע כהן גדול עלו הגולים לארץ ישראל; מיד החלו בכל ההכנות לבנין הבית ובחגיגיות רבה ירו את אבן הפינה124. אולם עד מהרה חלו עכובים והפרעות במלאכת הבנין משום שהשומרונים שמו מכשולים גדולים בדרכם של הגולים, שמיחו בידם להשתתף בבנין הבית. נוסף לכך תכפו ובאו דאגות ההתיישבות ומתוך כך נדחה בנין בית המקדש משנה לשנה. רק בימי דריוש יכול היה אותו זרובבל עצמו לבצע בהצלחה בעזרתם של הנביאים חגי וזכריה ויהושע כהן גדול את בנין בית המקדש.
כבאי־כח העמדה המתווכת נביא בזה את דעותיהם של אד. מאיר ושל ולהאויזן אע"פ שבפרטים רבים, ואפילו בשאלות עקרוניות, הן נוגדות וסותרות אהדדי.
מאיר מגן בדרך משכנעת על אמיתותן של התעודות הארמיות בספר עזרא כנגד כל המערערים עליה ובייחוד נגד ולהאוזן125. העובדה שהתעודות נתחברו בארמית דווקא היא מעידה על אמיתותן, שהרי הארמית “היתה בכל ממלכת האכמנידים הלשון הרשמית בשביל כל המדינות המערביות שהשתרעו וחרגו מעבר לכל תחומי העולם השמי”126. על יסוד חקירותיו הוא בא לידי מסקנה, ש"כל הבנין המלאכותי שקוסטרס הקימו במקום המסורת מתמוטט לחלוטין". שיבת ציון בימי כורש היא עובדה מקויימת ומאושרת בתעודות (עזרא ה) ואי־אפשר לבטלם בהתנצחות דברים127. כורש פקד על שיבת הגולים לארצם ועל בנין ביהמ"ק. ששבצר עמד בראשם ונתמנה נשיא ביהודה. ששבצר זה מזרע דויד היה והוא זהה עם שנאצר128 (דהי"א ג, יח). אולם שבי ציון הסתפקו לפי שעה במזבח בלבד ובנין ביהמ"ק נדחה לשנים מספר129.
רק בקיץ של שנת 520 חדרו על ידי הנביאים חגי וזכריה חיים חדשים לתוך העדה. זרובבל שראוהו כמשיח ושהנביאים בשרו את בואו עשה את מעשהו במרץ רב ובחורף שנת 519 הניח את היסוד לבנין בית המקדש וגמרו בשנה השישית למלכות דריוש. הופעתם של הנביאים נגרמה על ידי המהומות שפרצו בממלכה הפרסית בשנים 521–519130.
לפי ולהאוזן הרי כל המסופר בעזרא א, ה–ו אינו היסטורי משום שכתובים אלה סותרים את דברי חגי וזכריה131. ואעפי"כ אין הוא מטיל ספק, בניגוד לקוסטרס, בשיבת הגולה בימי כורש. אולם הרשימות אינן שייכות לזמן שיבת הגולה, אלא לתקופה יותר מאוחרת; “אלה הן רשימות של יהודים שישבו במחוז נציבות הפרסית בירושלים” מתקופה מאוחרת132. בימי ששבצר לא הונח שום יסוד לבנין ביהמ"ק, ורק כעבור עשרים שנה לאחר מכן הופיע זרובבל, שהיה מזרעו של דויד, בלוויית יהושע הכהן והנביאים חגי וזכריה. "סיבת הופעתם של חגי וזכריה היא – לדעתו של וולאויזן – בנין בית המקדש, ולא, כמו אצל הנביאים קודמיהם, איזה אסון היסטורי. אין לראות אצלם שום רמז או רישום בקשר לזעזועים שעברו על ממלכת פרס בתחילת ימי מלכותו של דריוש היסאפסיס133.
האישים שעמדו בתקופה זו בראש העדה היהודית היו זרובבל בן שאלתיאל ממשפחת דויד ויהושע בן יהוצדק. שני אלה היו פעילים ביותר בשיבת הגולה ובבנין ביהמ"ק ונתחבבו מאוד על הנביאים ועל כל העם. זכרם חי דורות רבים בספורי עם שעטרו את עלילותיהם של בוני הבית ומחדשי חייה של האומה בזרי תהלות ואגדות. כך, למשל, מספרים, כמו אצל דניאל, בשבח חכמתו ועמדתו החשובה של זרובבל בחצר דריוש134. הוא נעשה באופן זה לאחד מאנשי כנסת הגדולה בירושלים, ויחד עם זה מבליטים גם את תורתו הגדולה135. בימות המשיח בזמן תחיית המתים נועד לו לזרובבל תפקיד חשוב, והמשיח עצמו יהיה מזרעו. לפי האגדה מת זרובבל בבבל, שחזר לשם לשרות המלך לאחר שסידר את העניינים בא"י136.
בנוגע ליהושע לא הגיעו אלינו ידיעות כל כך מרובות. אולם אף הוא היה לכאורה בן יקיר לאגדה, שהרי לפיה ניצל בדומה לאברהם ורעו דניאל מכבשן האש137.
לעומת זאת אי אפשר לומר מבחינה היסטורית שום דבר בוודאות בקשר למאורעות האחרונים בחיי זרובבל ויהושע. אין לנו כמעט שום נקודות־אחיזה ביחס לזמן שבין סיום מלאכת בנין ביהמ"ק ושיבת הגולה בימי עזרא. השערות רבות שיערו בקשר לכך. אולם סברתו של גרץ138 נראית בעינינו כנכונה, לפיה לא יכול זרובבל שהיה מזרעו של דויד המלך לחיות זמן רב באחווה ובשלום עם יהושע שהיה מזרע הכהונה. פרצו מריבות בין שניהם שעברו ונתרבו גם בתוך העדה ופלגוה לשתי מחנות אויבות. במלחמה פנימית זו היתה ידו של זרובבל על התחתונה והוא היה צריך לפנות את מקומו. אין זה כלל מן הנמנע, שהוא חזר, כדברי האגדה, לבבל. על ידי כך הפסיד בית דויד את תפקידו המדיני החשוב בישראל לתמיד139. ורק התקוות, ההבטחות וייעודי הנביאים לימים טובים מאלה קשורים היו עדיין קשר הדוק ואמיץ עם בית דויד. עם סלוקו של זרובבל נשאר השלטון בידי בית צדוק לזמנים ממושכים.
גם השערתו של גוּטהה140, שלפיה חילק דריוש מחדש את ממלכת פרס לעשרים פחות ועי"כ מיותרת היתה המשרה בירושלים, אף היא מתקבלת על הדעת. בירת מושבו של האחשדרפן היתה דמשק או חלב, ואילו בירושלים קבלו ראשי האבות את התפקיד של הסדרת ענייני הצבור. ועוד סברה שלישית נפוצה, ולפיה נהרג זרובבל בהתקוממות נגד הפרסים. כך סבור סלין141, אבל למרות ראיותיו המוצלחות אין לה להשערה זו על מה שתסמוך ויהא זה אפילו מבחינת האומדנה ההיסטורית בלבד. הוא קובע את זמנו של מאורע זה בין השנים 500–515142. ראייה עיקרית להנחתו משמשים לו לסלין שירי עבד ד' של ישעיה השני שהוא מפרשם בקשר לזרובבל143. ברם, רוב הפרשנים סוברים שפרקי עבד ד' אינם מתייחסים לשום יחיד או פרט מסויים וכל כוונתם אינה אלא משל וסמל לעם ישראל כולו144, ובדרך כלל סבור גוטהה “אין שום ראיה לכך אם בכלל באו בירושלים לידי מעשה מלבד דבורים ותכון תכניות”145.
אמוראים
רבי יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכול, שנאמר: “כה אמר ה': כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה” (יר' כב, ל); ובתר דגלה כתיב: ובני יכניה אסיר שאלתיאל בנו146 (דהי"א, ג, יז); “אסיר” שעיברתו אמו בבית האסורין; “שאלתיאל” ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין147. ד"א שאלתיאל, שנשאל על אותו148 אל; זרובבל, שנזרע בבבל, ומה שמו? נחמיה בן חכליה שמו (סנהדרין לז–לח).
אמר ריש לקיש: מקודש הבית שלא עלה עזרא באותה שעה, שאילו עלה עזרא באותה שעה, היה לשטן לקטרג ולומר: מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה מלשמש יהושע בן יהוצדק כ"ג. ויהושע בן יהוצדק היה כהן גדול בן כ"ג, אבל עזרא אע"פ שהיה אדם צדיק, לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה כמותו.
א"ר סימון: קשה הוא שלשלת יוחסין לפני הקב"ה להעקר ממקומה; “על כפות המנעול” שמשם ננעל פרת לפניהם149 (שה"ש ה, ה).
מאי טעמא איענש150 [יהושע בן יהוצדק]? א"ר פפא: שהיו בניו נושאים נשים שאינן הוגנות לכהונה ולא מיחה בהם (סנהדרין צג).
אמר רב שמואל: מאי דכתיב וארצה בו ואכבד (חגי א, ח) וקרינן ואכבדה; מהי שנה דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים (יומא כא, ע"ב).
כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו [על המזבח] ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא151. מאי טעמא? אמר רבי יוסף: משום דלא ספק. א"ל אביי: השתא מקדש ראשון, דכתיב ביה: “יהודה וישראל כחול אשר על [שפת] הים” (מל"א ד, כ) ספק; מקדש שני, דכתיב ביה: “כל הקהל כאחד ארבע רבוא” (עזרא ב, סד) לא ספק? א"ל: התם אש של שמים מסייעתן, הכא אין אש של שמים מסייעתן152 (מס' זבחים ס, ע"ב).
בית מנכרא צורתו, אלא מזבח מנא ידעי? א"ר אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ר' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום (זבחים ס"ב ע"א).
בעלום שם
כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם. וכך התנו נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהם, שנאמר (נחמיה י, לה): “והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהים לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה” (תענית כח, ע"א).
זמן עצי כהנים והעם תשעה: באחד בניסן בני אורח בן יהודה, בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה, בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה, בשבעה בו בני יונדב בן רכב, בעשרה בו בני סואה בן בנימין, בחמשה עשר בני זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול בני עדין בן יהודה, באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה153 (שם כו, עא).
ת"ר: ארבע משמרות154 עלו מן הגלות ואלו הן: ידעיה, חרים, פשחור ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על עשרים וארבע. כללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו שש, בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו שש וכן פשחור וכן אימר. וכן התנו נביאים שביניהם, שאפילו [יהויריב]155 ראש משמרת עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר (יהויריב) טפל לו156 (תענית כז, ע"א).
פרק חמישי: הנביאים האחרונים
חגי זכריה ומלאכי נזכרים כרגיל בספרות התלמודית ביחד ונקראים “נביאים אחרונים”. הם לא עסקו רק בנבואה בלבד, פעולתם הקיפה גם את שדה ההלכה. ואמנם הלכות רבות נמסרו לנו משמם157. הם היו בני דורם של הגולים הראשונים מימי כורש, והם נמנים יחד עם זרובבל ויהושע כה"ג כחבריה הראשונים והעקריים של הכנסת הגדולה. לפי האגדה המאוחרת מתו שלשתם בשנה אחת ועמהם נסתלקה הנבואה מישראל עולמית158. התורה שהיתה על ידי עזרא לנחלת כל העם כולו גרמה לכך, שקמו חכמים ומורי הלכה ומתוך כך לא נזדקקו עוד לנבואה. שכן לא נביאים, אישי עם חופשיים ובלתי־תלויים, נלהבים והוגים קבעו מכאן ואילך את גורל האומה, אלא מוסדות על תקנותיהם, כלליהם וסעיפיהם הקבועים ועומדים159. חגי, זכריה ומלאכי כבר אינם תופסים אותו מקום מכובד כדוגמת הנביאים הראשונים, ואפילו דניאל שלא היה נביא עדיף מהם.
אי אפשר לקבוע שום הנחה היסטורית בקשר לזמנם המשותף של שלשת הנביאים הללו. רק חגי וזכריה אפשר שהיו בני דור אחד הואיל ושניהם עוררו וזרזו את העם לבנין בית המקדש ובשרו את ימות המשיח, לעומת זאת הרי המצב כמות שתיארו מלאכי הוא אחר לגמרי160 ואין כל שותפות ודמיון בינו ובין זה שאצל חגי וזכריה. חגי הוא לכאורה בן דורו הגדול של זכריה וייתכן מאוד שהוא עוד ראה את הבית הראשון, ואילו זכריה עדיין צעיר לימים היה אז161. וודאי שאין להשוות את חשיבותם של אלה בנבואה לזו של קודמיהם ישעיה, ירמיה ואפילו של יחזקאל. מתוך ספריהם אנו למדים על הירידה של הכוח הנבואי162. נכונים מאוד הם דברי גרץ האומר163: “נאומיהם חסרים את המעוף הפיוטי, את החלוקה והשימוש במשלים ודימויים קולעים; גם אור חזונם פחות היה מזה של הנביאים קודמיהם. הם רק חזרו למעשה על מהלך־מחשבתם של אלה ונצלוהו לצורך זמנם”. גם מארטי סובר: “חגי וזכריה אינם שווים כלל בערכם לקודמיהם. הרי בעיקרו של דבר אין הללו מתעוררים לרעיונות עצמיים חדשים, אלא הם משתמשים ומקיימים את דברי הנביאים קודמיהם164. עיקר רעיונם של שני נביאים אלה הוא, שהתשועה קרובה לבוא; ימות המשיח כבר הגיעו אלא שמן הצורך הוא לבנות קודם את ביהמ”ק שאלהי ישראל ישכון בתוכו. את הרקע ההיסטורי להופעתם רואה אד. מאיר במאורעות ההיסטוריים החשובים שארעו אז בממלכת פרס165. הכרתם הנכונה של מאורעות הזמן ההיסטוריים היה יתרונם הגדול של הנביאים הראשונים; הכרה זו אנו מוצאים אותה גם אצל חגי וזכריה ומשום כך אנו רשאים לייחד להם בלא היסוס כלשהו מקום בין הנביאים166 ובפרט לאחר שדבריהם פעלו פעולה רבה על בני דורם.
האחרון בשלישיית נביאים זו הוא מלאכי. רוב מפרשי המקרא מן החדשים חושב את ספר מלאכי ליצירתו של אחד עלום שם. השם מלאכי שבראש הספר נשתרבב לשם בידי מסדר מאמר מחמת אי־הבנה מן הכתוב ג, א167. זמן חבורו של הספר הוא קצת מאוחר מזה של חגי וזכריה. הדעה הנכונה ביותר היא זו הקובעת, שזמנו הוא בין סיום מלאכת בנין ביהמ"ק ועד לקבלתה של תורת הכהנים, היינו בסופה של תקופה זו168, אחרים מאחרים את זמנו בעוד כמה עשרות שנים ואומרים, שהספר נתחבר בימי היעדרו של נחמיה מן הארץ (424–432)169. תוכנו חיוור וחלש יותר מזה של ספרי חגי וזכריה. בספר מלאכי גוברת נעימת ההטפה על הדבור השוטף של נביא. ספר זה חשוב בשבילנו כמצבת זכרון מתקופת עזרא והוא פותח לפנינו אשנב־הצצה לראות בעדו את המצב בירושלים “על כל מפלגותיה וכיווניה: היהירים, האדישים, הספקנים והיראים; אנו רואים את ירושלים מקום שם בקעו ועלו בעיות ושאלות (על ערך היראה והחסידות), שהטרידו עוד רבות בשנים את העמקנים והוגי־הדעות החשובים שבקהל היהודים”170.
אמוראים
“וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמו לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא” (דניאל י, ז). מאן נינהו אנשים? אמר ר' ירמיה איתימא ר' חייא בר אבא: זה חגי, זכריה ומלאכי. אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מנייהו, אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאוי ואיהו לא נביא; איהו עדיף מינייהו, דאיהו חזא ואינהו לא חזו (מגילה ג, ע"א).
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה; אחד שהעיד עליהם על המזבח, ואחד שהעיד עליהם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבים אע"פ שאין בית (זבחים, סב, ע"א).
אמר רב נחמן: מלאכי זה מרדכי, ולמה נקרא שמו מלאכי? שהיה משנה למלך. מיתבי: ברוך בן נריה, ושריה בן מעשיה, ודניאל, ומרדכי בלשן, וחגי, זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש. תיובתא.
תניא א"ר יהושע בן קרחה: מלאכי זה עזרא וחכ"א מלאכי שמו.
אמר רב נחמן: מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא, דכתיב בנבואת מלאכי: “בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ד' אשר אהב ובעל בת אל נכר” (מלאכי ב, יא) ומאן אפריש נשים נכריות, עזרא, דכתיב: “ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות” (עזרא י, ב). (מגילה טו, ע"א).
משמתו נביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל; ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול (סנהדרין יא).
פרק ששי: עזרא ונחמיה
גם השאלות הנוגעות לשני אישים אלה שנויות במחלוקת. רבים מן החוקרים מערערים על סדר השמות של המסורת ומשנים אותו לנחמיה – עזרא171. ולא עוד אלא היו שהעזו אפילו לומר, שכל זכרונות עזרא אינם אלא מעשה ידיו של מחבר דה"י והאיש עזרא הועבר אל עולם המיתוס172.
לפי המקורות והנאמנים יותר למסורת כך היו תולדות זמנם של עזרא ונחמיה173:
משהגיעה השמועה ליהודי בבל על המשבר הדתי והמצב הקשה שהיישוב החדש בארץ ישראל היה נתון בהם לאחר בנין ביהמ"ק, החליטו הללו לבוא לעזרתו על ידי שיגור של תוספת כוחות רעננים חדשים לשבי־ציון174. הם שלחו את עזרא הסופר בראש קבוצת אנשים נבחרים מכל שכבות העם אל א"י כדי להכניס כאן סדרים וחיים דתיים חדשים. עזרא קבל מאת המלך ארתחשסתא את הרשות ללמד ליהודים היושבים שם את התורה, להסדיר את עבודת המקדש והקרבנות ולהעניש את הממרים175. באחד לחודש החמישי שנת 458 הגיע עזרא ירושלימה, תקנותיו הראשונות מכוונות היו נגד נשואי התערובת, שראה בהם סכנה גדולה לקיום העדה המתעוררת לחיים חדשים. שכן האיך ידעו בני הדור הצעיר לשמור ולקיים את המצוות והחוקים אם אמותיהם מבנות הנכר הן176.
ברם, עזרא לא הצליח הצלחה יתירה בתקוניו. מתחילה אמנם נתלהב העם לקריאתו הנמרצת, אך לאט לאט פגה התלהבותו ופנה לו עורף177. ונתגלגלו הדברים והגיעו אפילו עד לידי התנגדות גדולה. עמי הארצות השכנים, שאת בנותיהם הדיח עזרא ללא רחם, והמשפחות מישראל שתקנות אלו פגעו בהן, היו לאויביו.
לשם הגנה בפני האויבים מן החוץ רצה עזרא לבצר את ירושלים על מנת שיוכל להגשים לבסוף את תקוניו בארץ178. אולם דווקא בשעה שהחל לבנות החומה מצאו אויביו הזדמנות רצוייה להלשין עליו אצל המלך ואמרו, שהעיר המבוצרת תהיה לרועץ לממלכת פרס. המלך פקד מיד על אחשדרפנו להשבית את בנין החומה. אויביו של עזרא השתמשו בהזדמנות רצוייה זו כדי לחסל לחלוטין את שארית הבצורים; הם הרסו את החומה והציתו את השער179.
עתה פסקה השפעתו של עזרא לגמרי, וכל עניינם של החרדים לדבר ה' היה מוטל בספק.
ויהודי בבלי מכובד ובעל השפעה, נחמיה בן חכליה, מי ששימש שר המשקים אצל המלך ארתחשסתא, בא עתה לעזרתם של החרדים ויראי ה'. משהגיעתו השמועה על מצב דברים זה בירושלים ביקש וגם קבל חופשה מטעם המלך לעלות ירושלימה ולבצר את העיר180. המלך מינהו פחה ביהודה181 ונתן בידו אגרות לפחות עבר הנהר שיתנו לו לעבור בשלום וגם עצים בשביל הבנינים ימציאו לו182. מצבו של נחמיה היה איפוא טוב מזה של עזרא; הוא לא היה תלוי בחסדו של הפחה הפרסי ועורר אצל משפחות האצילים המרדניות יחס של כבוד אליו, ראשית מעשהו היה בנין החומה183. המיוחסים וגם פשוטי העם כאחד היו מלאי התלהבות ושתפו עצמם בבנין החומה184. נחמיה הצליח לסלק את כל המכשולים של עמי הארצות. כמו כן עלתה בידו להרים גם את מצבם הסוציאלי של המעמדות הנמוכים על ידי הקלת עול המסים והארנוניות ולהשכין עי"כ את השלום בתוך קהל שבי הגולה185.
והנה עתה שוב נזדמנה ובאה השעה הכשרה לפעולתו הריפורמית של עזרא. עוד באותה שנה עצמה (בסתיו 444) קבל עזרא את ספר החוקים ובאסיפה פומבית השביע את כל הקהל לשמור ולקיים את כל המצוות והחוקים שאלהים נתנם לעמו בידי משה186. ובזאת תמה ונשלמה פרשת פעולתו של עזרא ואין אתנו יודע עוד דבר על אודותיו. לעומת זאת נמסרה לנו שורה ארוכה של מאורעות בחיי נחמיה מתקופת השנים שלאחר 433. אנו למדים מהם כי לאחר יגיעה רבה עלתה בידו להסדיר את מנוחת השבת; הוא גרש אחד מבני הכוהנים בעוון קחתו לו בת נכר לאשה187. באותה תקופה נתייסדה גם העדה השומרונית על הר גריזים. היא נוסדה בידי אלה שנחמיה הדיחם מתוך קהל ישראל ומשום כך בחרו בעבודת פולחן חדשה במקדש ישן188.
בספרות התלמודית תופס עזרא מקום ראשון במעלה ובפרסום. עלייתו ירושלימה דמוה חז"ל לעלייתו של משה להר סיני189. עזרא נתן תורה שנית לישראל לאחר שנשתכחה מהם190.
חשיבותו עלתה על זו של אהרן191 ואעפי"כ לא זכה לשמש בכהונה גדולה אם כי שבי־הגולה היו בלי ספק מזכים אותו בה192. הוא היה הראשון במעמד הסופרים שלאחר כך, שמילא תפקיד חשוב מאוד בתולדות ישראל193, והוא הניח את היסוד לכנסת הגדולה. הרבה תקנות והלכות תלמודיות נמסרו לנו בשמם של עזרא, הסופרים ואנשי כנסת הגדולה194. התקנות שנמסרו לנו בתלמוד בשמם של עזרא, הסופרים ואנשי כנסת הגדולה הם בדרך כלל מעורבבים מאוד. המסורת המאוחרת ייחסה אחר כך מתוך החזקת טובה לעזרא, מחוללו של הזרם הרוחני החדש בישראל, את כל המוסדות היעילים, החדושים והתקנות הטובות, שמקור מוצאם בלתי ידוע היה.
נחמיה שהוציא לפעילות במרץ רב ותוך הקרבה עצמית את הצעת החוקה של עזרא195, נדחה על ידו כמעט לגמרי מן המסורת המאוחרת. רק פה ושם נזכר בספרות התלמודית גם שמו של נחמיה על יד זה של עזרא.
העם שראה בתורה חזות הכול החשיב ממילא יותר את האיש שהפיח בו רוח של חיי דת חדשים, אע"פ שמעולם לא יכול היה עזרא, כפי שכולנו יודעים זאת, להקיף בתקוניו וחדושיו את כל שכבות האומה השונות בלי עזרתו היעילה ופקחותו המדינית של נחמיה. כמו בכל מקום כך גם כאן הכריעה אגדת העם הישראלית המאוחרת לצד המנהיג הדתי ועברה בשתיקה על הדבּר המדיני196.
תנאים
תניא: ר' יוסי אמר: ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה. במשה הוא אומר: “ומשה עלה אל האלהים” (שמות יט, ג), בעזרא הוא אומר: “הוא עזרא עלה מבבל” (עז' ז, ו); מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן197 תורה. במשה הוא אומר: “ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים” (דברים ד, יד), ובעזרא הוא אומר: “כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא ז, י). ואע"פ שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב198, שנאמר: “וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית” (עזרא ד, ז); וכתיב: “ולא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא” (דניאל ה, ח)199. וכתיב: “וכתב את משנה התורה הזאת” (דברים יז, יח) – כתב הראוי להשתנות200. למה נקרא אשורית? שעלה עמהם מאשור (סנהדרין כא, ע"ב, כ"ב ע"א).
תניא: רבי אומר: בתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל; כיון שחטאו נהפך להן לרודף, כיוון שחזרו בהם החזירו להם201, שנאמר: “שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך” (זכריה ט, י). למה נקרא שמה אשורית? שמאושרת בכתב.
ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אלעזר בן פרטא שאמר משום ר"א המודעי: “כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר: “ווי העמודים” (שמות כז, י)202; מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו, ואומר: “ואל היהודים ככתבם וכלשונם” (אסתר ח, ט); מה לשונם לא נשתנו, אף כתבם לא נשתנה” (סנהדרין כב, ע"א והשווה גם ירושלמי מגילה פ"א, ט).
רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים203 קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה204 (מגילה לא, ע"ב).
אמוראים
אמר ר"ש בן לקיש: מאי דכתיב: “וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר” (איוב לח, טו). מפני מה עי"ן של רשעים תלויה? כיון שנעשה אדם רש מלמטה, מעשה רש מלמעלה. ולא נכתביה כלל? ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: מפני כבודו של דויד וחד אמר משום כבודו של נחמיה בן חכליה205 (סנהדרין קג, ע"ב).
עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו206. מסייעא ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב: לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. ומאן אסקיה? נחמיה בן חכליה (בבא־בתרא טו, ע"ט).
מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרא סיפרא על שמיה?207, א"ר ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר: “זכריה לי אלוהי לטובה” (נחמיה, יט). דוד נמי מימר אמר: “זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך” (תהלים קו, ד)? דויד רחמים הוא דקבעי. ר' יוסף אמר: מפני שסיפר בגנותן של ראשונים, שנאמר: "והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם וגו' (נחמיה ה, טו) ואף על דניאל שגדול ממנו סיפר (סנהדרין צג, ע"ב).
אין מוסיפין על העיר208 אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד; ובשתי תודות ובשיר. ובית דין מהלכין וב' תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם (שבועות פ"ב משנה ב). הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת.
רב הונא אמר: בכל אלו תנן, רב נחמן אמר: באחת מכל אלו תנן. רב הונא אמר בכל אלו תנן, קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתא וקידשה לעתיד209 לבא; ועזרא זכר בעלמא הוא דעבר. ר' נחמן אמר: באחת מכל אלו תנן. קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ועזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוו אורים ותומים210 (שבועות טז, ע"א).
מר זוטרא ויש אומרים מר עוקבא: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברית ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. בררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
הדיוטות מי הם? אמר רב חסדא: הכותים.
מהו כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב לבונאה211.
בעלום שם
את מוצא: כשגלו לבבל מה עזרא אמר להם? עלו לא"י! ולא היו מבקשים. אמר להם עזרא: זרעתם הרבה והבא מעט. אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (חגי א, ו). “זרעתם הרבה והבא מעט” – משבטל לחם הפנים; “אכול ואין לשבעה” – משבטל נסוך המים; “שתו ואין לשכרה” – משבטל נסוך היין; “לבוש ואין לחום לו” – משבטלו בגדי כהונה; “והשתכר משתכר אל צרור נקוב” – משבטלו תמידים של צבור. כל כך למה? שבטלו הקרבנות. (מדרש תנחומא שמות כח).
“עשה תורתך קבע” (אבות, א, טו) כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו עראי, אלא יעשה אותו קבע. ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו, שנאמר: “ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם”; וכן בעזרא הוא אומר: “כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' ולעשותו” ואח"כ “וללמד בישראל חק ומשפט” (אדר"נ יג, ב).
אמר רבי אליעזר: כתיב: “לעזרא הכהן הסופר”. מת"ל סופר? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים (שקלים פ"ה, א).
עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה (מס' סופרים פ"י, ב).
י"ב שנה עשה [נחמיה בן חכליה] בא"י, מתקן בחומה ומושיב את ישראל איש בעירו ואיש באחוזתו (ילק"ש תתרסט).
עשרה תקנות תקן עזרא: שקורין במנחה בשבת; וקורין בשני ובחמישי; ודנין בשני ובחמישי; ומכבסין בחמישי בשבת; ואוכלים שום בערב שבת; ושתהא אישה משכמת ואופה; ושתהא אשה חוגרת בסינר; ושתהא אשה חופפת וטובלת; ושיהו רוכלין מחזרים בעיירות; ותיקן טבילה לבעלי קריין (בבא־קמא פב, ע"א; ירושלמי מגילה פ"ג, א).
הראשונה – פרה אדומה – עשה משה והשניה עשה עזרא (פרה ג, ה).
פרק שביעי: השומרונים
ישראל חשבו את השומרונים לעם טמוע ומעורב; הם הפריכו את מוצאם הישראלי ואמרו, שהם מזרע הגויים ששבה מלך אשור והושיבום בשומרון212. התלמוד קורא להם עפי"ר בשם כותים ומכנם בלעג “גרי אריות” כרמז למסופר במלכים ב' יז, כד–כט213. רוב ההיסטוריונים קובע את זמן התהוותה של עדת השומרונים והקמת מקדשם בהר גריזים בתקופת עזרא ונחמיה. ואמנם כסמוכין לכך משמשים המאורעות של אותו זמן. אולם יוסף בן מתתיהו214 מספר לנו על ראשית התהוותה של כת השומרונים כדברים האלה: מנשה, אחיו של ידוע כהן גדול, נשא לאשה את ניקאסו בת סנבלט; וכיוון שמאן לשלחה לבית אביה הדיחוהו מקהל ישראל. הלה פנה לחותנו, שהקים לו מקדש בהר גריזים כדמותו ותבניתו של ביהמ"ק אשר בירושלים. מנשה היה לכהן גדול של העדה החדשה. יחד אתו הלכו לשומרון עוד כוהנים והדיוטות רבים מישראל שלא רצו לגרש את נשיהם הנכריות215. ברם, ידיעה זו מימי אלכסנדר הגדול216 שאינה מתאימה לאותה תקופה, מן הצורך הוא להקדימה ולקבעה בזו של עזרא ונחמיה; ובדרך זו תתאים אמנם הידיעה המובאת אצל יוסף בן מתתיהו עם הכתוב שבנחמיה, יג, כח217. שטאדה רוצה למצוא מצוע בין שתי הידיעות עי"כ שהוא מניח, כי עצם ליכודה של עדת השומרונים חל בתקופה שלאחר נחמיה. גם קירכהיים סבור, שהקרע הגמור קם והיה רק בימי אלכסנדר הגדול218. התלמוד תולה את התפרדותם של השומרונים מקהל ישראל בדחייתם מלהשתתף בבנין הבית בעת שיבת הגולים הראשונים בימי זרובבל. אולם דעה זו קשיים הרבה עמה. הואיל והשומרונים יש להם חמשת חומשי תורה וכעין ספר יהושע, הרי וודאי קבלו את התורה שלהם, וכן גם בצעו את לכודם הסופי, בזמן שהתורה בחלקיה העיקריים כבר היתה סדורה219. קרוב לוודאי הוא, שאיזו התגרות או מעשה איבה מצדם של השומרונים השניאום על המתיישבים; ובינתים והקרע גבר והלך והשנאה אף היא עלתה וגדלה220. השומרונים עצמם, שמשפחות אחדות מהם יושבות עדיין עד היום בשכם, אומרים שהם זרע נאמנים של ישראל ומקור מוצאו של שמם הוא מלשון “שומר”. במכתבם ל"אחיהם" שבאנגליה221 הם כותבים: "אנו מבטיחים לכם, אחינו בני ישראל, שאנו דבקים בתורת משה נביאו באמת ובאמונה ושומרים את התורה הקדושה ונקראים בשם “שומר”.
אמוראים
אמר רב נחמן בר יצחק: דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה (חולין ו, ע"א).
בעלום שם
הכותיים לא נחשבו משבעים לשון, אלא מיתר חמשה גויים ששבה מלך אשור222, שנאמר (מל"ב יז, כד) “ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים, וישב בערי שומרון”…
כשגלו ישראל משומרון, שלח סנחריב את עבדיו והושיבן בשומרון להעלות מס למלכות. שלח הקב"ה בהן את האריות, שנאמר (מל"ב יז, כ): “ויהיה בתחלת שבתם שם לא יראו את ה' וישלח ה' בהם את האריות. שלחו ואמרו לו הגויים אשר הגלית וגו'” וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם וגו'. שלח וקרא לכל זקני ישראל, אמר להם: כל השנים שהייתם בארצכם לא שכלה אתכם חיית השדה, ומה עסקה עכשיו? אמרו: נאמר לו דבר אחד לו ישיב אותנו לארצנו. א"ל: הארץ אינה מקבלת גוי שאינו עוסק בתורה ולא נמול. אמר להן: תנו לי שנים מכם שילכו לשם וילמדו אותם. ודבר המלך אין להשיב. מיד שלחו לשם את ר' דוסתאי בר ינאי ואת רבי סבייא223 ולמדו אותם בכתב ס"ת נוטריקון224 ובוכין. ואעפ"כ “את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים” עד שעלה עזרא מבבל וזרובבל ויהושע בן יהוצדק והתחילו בונין בהיכל, שנאמר (עזרא ה, ב) “באדין קמו זרובבל בר שאלתיאל וישוע בן יהוצדק ושריו למבנא בית אלהא”, באותה שעה באו עליהן השומרונים למלחמה ק"פ אלף. וכי שומרונים היו? והלא כותיים היו? אלא על שם העיר שמרון נקראו שומרונים. ועוד בקשו להרוג את נחמיה במרמה. שנאמר (נחמיה ו): “לכה ונועצה יחדו” (נחמיה ו, ז); ובטלו מלאכת בית ה' ב' שנים, שנאמר (עזרא ד, כד) “באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס”, מה עשה עזרא וזרובבל ויהושע? קבצו את כל הקהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות שופרות ושלש מאות ספרי תורה ושלש מאות תינוקות. והיו תוקעין והלוים היו משוררים ומזמרין ומחרימין ומשמתין ומנדין את הכותיים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי. מכאן אמרו: האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר. ואל יתגייר כותי בישראל ואל יהא להם חלק בתחיית המתים, שנאמר (עזרא ד, ג): “לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו”; וכתיב (נחמיה ב, כ): “ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים”. וכתבו וחתמו ושלחו את החרם לכל ישראל שבבבל, והם הוסיפו עליהם חרם על חרם, והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם, שנאמר (עזרא ו, יב): “ואלהא די שכן שמה תמה ימגר כל מלך ועם די ישלח ידה להשניא לחבלא בית אלהא דך די בירושלם” (מד' תנחומא פרשת וישב).
פרק שמיני: הכנסת הגדולה
בספרות התלמודית מדובר הרבה על כנסת הגדולה מיסודו של עזרא, שלידו וליד נחמיה מילאה תפקיד חשוב מאוד במחצית השניה של תקופת התחדשותה של האומה. ימיה נמשכו כביכול עד לחורבנה של ממלכת פרס. את שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת הגדולה, מזמנים יחד עם אלכסנדר הגדול225. פעולתה של כנסת הגדולה הקיפה את כל שטחי חייה של האומה והיתה מכוונת בעיקר להאדרת התורה והפצתה226. התלמוד מייחס לאנשי כנה"ג תקנות הרבה; הם תיקנו, לפי דברי התלמוד, שמונה עשרה ברכות על הסדר, קריאת המגילה בפורים, כתיבתם וחתימתם של הספרים יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר, קביעת המסורה, הנקוד, שנוי הכתב227 ועוד. מלבד זה שימשה כנה"ג כעין בית דין עליון לישראל בדומה לסנהדרין שלאחר כך. לפי תלמוד בבלי היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה מאה ועשרים, ואילו לפי הירושלמי כללה רק שמונים וארבעה, לפי גירסת שניהם נוסדה כנה"ג בימי עזרא והיא נתקיימה במשך כל תקופת הפרסים עד מאוחר בזמן היוונים. היא בטלה לכאורה רק בימי המהומות שנתרגשו ובאו עם מרד החשמונאים, כדי לחדש ולהמשיך לאחר השחרור והחזרת הסדר ביהודה את קיומה כסנהדרין של אחד ושבעים.
קיומה ההיסטורי של כנסת הגדולה ומהותה שנויים במחלוקת ההיסטוריונים והחוקרים השונים228. רוב חוקרי ישראל סבור, שאיזה מוסד נוסד בימי עזרא שנועד לו התפקיד לשמור על התקונים הדתיים שנעשו בעמל כה רב ולהפיץ את ספר התורה. מוסד זה הוא לפי דעתם כנסת הגדולה שהתלמוד מאריך כל כך לספר עליה.
הרנ"ק דימה למצוא אפילו את ראשיתה של הכנסת ואת מספר אנשיה בס' נחמיה229. שכן בנחמיה ח, יג מסופר שראשי האבות לישראל נאספו אל עזרא להשכיל את דברי התורה; וכן אנו למדין גם מנחמיה ט, א־ב וי, א־כו על אסיפה גדולה, וכאן נמנו 85 שמות של אנשים שכרתו אמנה וחתמו עליה שעה ששאר פשוטי עם באו רק באלה ובשבועה ללכת בתורת אלהים. גם גרץ מסכים לדעה זו באמרו: “בראש החותמים עמד נחמיה, וחתמו בסך הכול כחמישה ושמונים מחשובי העם את שמותיהם. אסיפה רבתי זו קראוה בשם כנסת הגדולה”, ובמקום אחר נאמר שם: “מכנסת גדולה זו התפתח וצמח אח”כ כעין מועצה לענייני דת ומוסר חשובים"230. גם וייס נוטה לדעה דומה לזו, אלא שהוא אומר שכנסת הגדולה היתה רשות שהיתה לה הסמכות להפוך על ידי אשורה את השקפותיהם העיוניות של הסופרים לחוקים231. פירסט232 רואה בכנסת הגדולה מעין מועצה מדינית שכיוונה במשך 260 שנה רצופות (184–444) את גורלו של העם מבחינה מדינית ודתית כאחד. בלוך רואה אפילו כעין בית נבחרים תחיקתי המורכב מבאי־כוח כל המעמדות והמקצועות. ברם, בנגוד להשקפתו אומר הרצפלד, שכנה"ג, שהוא מזהה אותה עם הסנהדרין, כללה רק 70 או 71 חברים מראשי הכהנים, הלויים והסופרים; היא פשטה את כוח שלטונה על התחיקה והנהגת ענייני המדינה; אלא מתחילה לא היתה יצירתו זו של עזרא אלא הסמכות המשפטית העליונה. גם אוואלד233 היה סבור כך, אלא שהוא מניח שסמכויותה של כנה"ג היו בתקופה היוונית מוגבלות מאוד ולא היתה לה כל השפעה על ענייני המדינה. השפעה זו באה לה רק לאחר נצחונם של המכבים ששחררו את העם מעול זרים.
מן הראוי להזכיר כאן עוד את השקפתו של יוסט234 שהיא הנכונה לכאורה והקולעת ביותר אל האמת; לפיה של זו היו אנשי כנסת הגדולה סופרים וחכמים מימי עזרא ועד סוף המאה השלישית שעסקו בחקר התורה, חוקיה ומצוותיה. גם שירר הצטרף לדעה זו באמרו: “אנשי כנסת הגדולה היו חבר חכמים וסופרים שהכריעו בעניינים תיאולוגיים”235. אולם רוב החוקרים דוחה ומתנגד לקיומה של כנה"ג כרשות עצמאית במובנו של התלמוד. “כנסת הגדולה” – אומר ולהאויזן בביטחה דוגמאטית – הריהי פרי דמיונם של מלומדים236. אולם השקפתו של קינן Kuenen היא מפורטת ונוגדת לשאר כל הדעות שהזכרנון ושהן רואות פחות או יותר ברוח התלמוד את כנסת הגדולה כמוסד היסטורי. גם קינן סבור שנחמיה ח–י שימש לחז"ל כמו לרנ"ק כמקור, אלא שהוא מניח שהאסיפה שמדובר עליה שם “לא היתה מחוקקת אלא מקבלת חוק ומשפט”. “האסיפה שמסופר עליה בנחמיה ח–י זוכה לשנוי צורה מידיהם של מורי התלמוד, אולם באותה שעה גלוי וידוע כמו כן ש”אנשי כנסת הגדולה" הללו שצורתן נשתנתה לא היו ולא נבראו. כנסת הגדולה היא מושג בלתי היסטורי"237.
אמוראים
“ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם” (נחמיה ט, ד), מאי אמור? א"ר יהודה ואיתמא ר' יונתן: בייא, בייא! היינו דאחרוביה לביתא וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו לשראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן; כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, – לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן238. בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומי בתעניתא, בעו רחמי, נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה: אמת. א"ר חנינא: ש"מ חותמו של הקב"ה אמת, נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים; אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דע"א. בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה; אזל קליה בד' מאה פרסי. אמרו: היכי ניעביד, דילמא משמיא מרחמי עליה? א"ל נביא: שדיוה בדודא דאברא וכסיוה באברא; דשייף קליה, דכתיב: “ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת על פיה” (זכריה ה, ח). אמרו: הואיל ועת רצון הוא, ניבעי רחמי איצרא דעבירה239. בעו רחמי אימסר בידייהו. חבשוה תלתא יומי, עיבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו240, אמרו: היכי נעביד? ניבעי פלגא, פלגא מרקיעא לא יהבי241. כחלינהו לעיניה; אהנו ביה דלא איגרו איניש בקריבותיה242 (סנהדרין סד, ע"א).
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר: “האל הגדול הגבור והנורא” (דברים י, י"ז), אתא ירמיה ואמר: “עכו”ם מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? (יר' לב, טז) לא אמר נורא, אתא דניאל אמר: עכו"ם משתעבדים בבניו איה גבורותיו? לא אמר גבור (דניאל ט), אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים ואלה הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? (יומא סט, ע"ב).
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות (ברכות לג, ע"א).
מי מנאן?243 אמר רב אשי: אנשי כנסת הגדולה מנאן. א"ר יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד244, באתה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה, יצתה בת קול245 ואמרה להם: “חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב; בל יתיצב לפני חשוכים” (משלי כב, כט). מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בז' שנים וביתו בנה בי"ג שנה, לפני מלכים יתיצב, בל יתיצב לפני חשוכים. ולא השגיחו עליה". יצתה בת קול ואמרה: “המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני” (איוב לד, לג; סנהדרין קד, ע"ב).
בעלום שם
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה; הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה (מסכת אבות א, א).
מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר (מגילה יז, ע"ב).
אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא טו, ע"א).
בראשונה היו אומרים: משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים: ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם (אדר"נ א, ד).
עשרים וארבעה תעניות ישבו אנשי כנה"ג על כותבי ספרים, תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאלמלי מתעשרין אין כותבין (פסחים נ, ע"ב).
“כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו” (אסתר י, ג). לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, – מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין246 (מגילה טז, ע"ב).
פתחיה הוא מרדכי; ולמה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון (שקלים יח, ע"א).
מה עשו אנשי כנסת הגדולה? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה. ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום. הה"ד (נחמ' י, א) ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים “על החתום” וגו'. כתוב אחד אומר: “ועל החתום” וכא"א: “ועל החתומים” היאך? אלא “ועל החתום” זה ב"ד של מעלה, “ועל החתומים” זה ב"ד של מטה (מד' רוב רבה ד).
פרק תשיעי: שמעון הצדיק
בתקופה הסתומה והמעורפלת שנמשכה מאז מותו של נחמיה ועד לזמנו של אלכסנדר הגדול יש לנו אך ורק דמות מאירה אחת ויחידה, שמילאה את עם ישראל כוחות רעננים ועוררה בלבות בני זמנה והדורות הבאים יראת כבוד בפניה, אישיות זו הריהי שמעון הצדיק ששימש בכהונה גדולה247. הוא גילה פעילות רבה ומאומצת בשטח התקונים בבית המקדש ובעיר. הוא בנה וגם ביצר מחדש את חומות ירושלים שנהרסו בימי תלמי הראשון; כמו כן דאג על ידי תיעול לאספקת המים בשביל בית המקדש ואף שכלל ושיפץ אותו.
אולם גם בשדה הרוח הצטיין שמעון הצדיק כאחד המתקדמים שבבני דורו. האימרה שנמסרה לנו משמו מעידה, שהוא היה יורשן הנאמן של השקפות הנביאים שכן גמילות חסדים חשובה בעיניו כעבודת248 ביהמ"ק. הוא לא היה לכאורה כלל מחבבם של קרבנות. הקרבן, לפי דעתו, רצוי רק אז לגבוה כשהוא מובא מתוך דחף פנימי ולא מחמת מצות אנשים מלומדה249. הוא היה אחד הראשונים שהיה לו בית תלמוד, ואנטיגנוס250, אחד מתלמידיו, קבל תורה מפיהו והפיץ אחר כך את רעיונותיו. הדורות שבאו אחריו עטרו לראשו עטרת אגדה. רוח הקודש שרתה עליו ונסים רבים נעשו בימיו בבית המקדש ומשנפטר לעולמו פסקו ולא נשנו עוד251. גם ישוע בן סירא, גדול המשוררים שבאותו דור, הקדיש לו אחד מפרקי משליו ותיארו כטיפוס האידיאלי של כהן גדול252.
בעלום שם
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (מסכת אבות א, ב).
אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני! מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: “רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רימה ותולעה. העבודה, שאגלחן לשמים”. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: “כמותך ירבו נזירים בישראל!” (נזיר ד, ע"ב; השווה תוספתא נזיר ד).
בעשרים וחמשה בטבת יום הר גריזים הוא דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ירושלים עמו, ואבוקות של אור בידיהם. וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם: למה באתם? אמרו לו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עכו"ם להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו, שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם, מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שבקשו לעשות בית אלהינו – ואותו היום עשעוהו יום טוב (יומא סט, ע"א).
תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל (יומא נג, ע"ב).
מעשה באחד שהאריך וגמרו להכנס אחריו; אמרו שמעון הצדיק היה. אמרו לו: למה הארכתה? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא יחרב. אמרו לו: אעפ"כ לא היית צריך להאריך (ירושלמי יומא כד, ע"א).
תנו רבנן: ארבעים שנה, ששימש שמעון הצדיק, היה גורל עולה בימין; מכאן ואילך, פעמים עלה בימין, פעמים עלה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין; מכאן ואילך, פעמים מלבין, פעמים אינו מלבין, והיה נר מערבי דולק; מכאן ואילך, פעמים דולק, פעמים אינו דולק.
והיה האש של מערכה מתגבר, ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה, חוץ משני גזרי עצים, כדי לקיים מצות עצים; מכאן ואילך, פעמים מתגבר, פעמים אין מתגבר. ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו, ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. וכל כהן שמגיעו כזית – יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר; מכאן ואילך, נשתלחה מארה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. וכל כהן מגיעו כפול. הצנועין מושכין את ידיהן, והגרגרנין נוטלין ואוכלין (יומא לט, ע"א).
תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד, לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם (יומא לט, ע"ב).
-
השווה: Stade, Gesch. Isr. ח"א, עמוד 47. ↩︎
-
Bernheim, Lehrbuch der historichen Methoden עמ' 337. ↩︎
-
כך, למשל, נוצרו אפילו במאה הי"ט אגדות רבות על אישים חשובים כנפוליון וגריבאלדו ועוד. ↩︎
-
כך למשל האגדות הרבות בספרות המדרשים וכן גם בספרות הערבית על שנות־הנעורים של אברהם, משה ואחרים. בדומה לכך האגדות על סרגון, רומולוס, כורש, בספרות הכללית. ↩︎
-
למשל הספורים על דויד בס' שמואל, אח"כ בדברי הימים ולבסוף האגדות המרובות עליו במדרש ואצל המקובלים. ↩︎
-
על האגדה בדרך כלל עיין בספרים היסודיים של צונץ: הדרשות בישראל; שירר: Gesch. d. jüd. Volkes: ח"ב, עמ' 339 ואילך; בכר: אגדת התנאים והאמוראים; גרינבאום: Beiträge zur Hebr. Traditionen; ראהמר: Vergl. Mythologie aus der Hagadah, ZDMG XXXI; tn den Werken des Hieronymus. ↩︎
-
על אגדת עם השווה גולדציהר האומר בצדק ש"סיפור־האגדה כולל בקרבו אי־איזה נכס עתיק, שאינו נופל בגילו מן המקורות העתיקים שבכתה"ק" (Der Mythos bein den Hebräern עמ' 34); Weinstein: Zur Genesis der Agada עמ' 14; רנצר: Die Hauptpersonen des Richterbuches עמ' 13–3; דעה דומה לזו של גולדציהר מצוייה אצל בנצינגר אבל רק ביחס לערכם של דה"י, וכך הוא אומר: “במקום שהעניינים הדתיים שבס' דה”י וזמנו אינם באים בחשבון, מן הצורך הוא לבחון בכל מקרה ומקרה מהו המקור ממנו שאב מחבר ס' דה"י ומה יכול להיות הגרעין ההיסטורי המצוי בדרך כלל בספור האגדי". השווה: בנצינגר: Die Bücher d. Chronik II, III. ↩︎
-
על האגרת לגולה השווה בעיקר Duhm: Jer. in Martis K H C., פרק כ"ט וכן אצל קאוטש: Abriss עמ' 71. ↩︎
-
השווה: Stade, Gesch. d. Volkes Isr. ח"ב, עמ' 6, 5 ואילך. ↩︎
-
Bertholet; Ezechiel, Einleitung. ↩︎
-
גרץ, די"י ח"ב (המהדורה הגרמנית). ↩︎
-
שם. ↩︎
-
על פי ס' יחזקאל י"ג. ↩︎
-
השווה: Stade, Gesch. d. V. Isr. עמ' 25 ואילך. ולהאוזן: Isr. u. jüd. Gesch. עמ' 142; Guthe, Gesch. d. V. Isr. עמ' 239־40; גרץ, די"י ח"ב, עמ' 4, 3 ואילך; ברתולט: Einl. zu Ezech. ↩︎
-
על ישעיה השני עיין בפירושו של מארטי לישעיה. ↩︎
-
זמנה של נבואה זו לפי מארטי, שם, אחד הוא עם זה של ישעיה ב. ↩︎
-
על זמנה ראה פירושו של דוהם לירמיה. ↩︎
-
דוהם בפירושו לתהילים סבור שמזמור זה הוא ישן מאוד ומחברו היה אחד מבני הגולה. ולעומת זאת חושב אותו Guthe, Gesch. Isr. עמ' 240 “לציור שמחברו עשיר־הדמיון ציירו לאחר כך” ועומד בסתירה למציאות. אולם מה שנוגע לענייננו הרי כל עיקרו של דבר הוא, שבדרך כלל מצויים בכתה"ק תיאורים כאלה על הגלות. השאלה אימתי נתרקמו מחשבות כגון אלו היא לגבינו ממדרגה שניה. ↩︎
-
גירסת דוהם: השודדה. ↩︎
-
ח"ב עמ' 48 ואילך. ↩︎
-
ח"ב, עמ' 6 ואילך. ↩︎
-
תנא מפורסם מן הדור השלישי שלאחר חורבן הבית. אישיות שנתחבבה מאוד על תורת הסוד המאוחרת המייחסת לו את ס' הזוהר. ↩︎
-
מל' קלי שבמקרא ומשמש בארצות המזרח כמאכל וקרוי בערבית: קלית. ↩︎
-
על יחסו של נבוכדנצאר לחמו"ע השווה ס' דניאל ג' ובבלי סנהדרין. ↩︎
-
ועפ"י מדרש תנחומא צריך להשלים: והנס נעשה על ידי שלושה. ↩︎
-
סופו של הכתוב, החשוב כל כך כראייה לספור שלנו הושמט. והבאות ממין זה מצויות והן שגורות מאוד בתלמוד. ↩︎
-
הספור על הצלתו של אברהם מכבשן האש נפוץ מאוד בספרות האגדות ובתרגומים. גם באלקוראן מסופר על כך הרבה. השווה בר"ר פל"ג; האלקוראן סורא כא, סח־סט; א. גייגר: Was hat Mohammed aus d. Judentum aufgenommen עמ' 123; ביר: Leben Abr.. ↩︎
-
אמורא א"י מן הדור הראשון. תלמידו של רבי ומחבר הירושלמי (בכר: אגדת התנאים ח"ב). ↩︎
-
הסיום נשחת כנראה. ↩︎
-
אצל בובר: תכנס. ↩︎
-
בקשר למובנה של “התיחד” ראה קדושין פ; פב. ↩︎
-
אצל בובר: וזו אומנותו כמה שנים. ↩︎
-
אצל בובר: היתה אשה אחת מעוברת ורואה אחד מהם. ↩︎
-
בארצות המזרח רואים בלידת הבת סימן רע ושמחה גדולה שמחים ההורים בהיוולד להם בן זכר (בר' ד, א; ל, כא). השווה גם בר"ר טז, ילקוט פיסקא מג, קו: אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות. ↩︎
-
בילקוט ואצל בובר שמה “שמירה” ועוד שנויים אחרים של שם זה מצויים בספרות המדרשים: שמירעם שמירהות, שמירה. וכולם יסודם בשם היווני שמירמית. השווה מדרש אסתר א, ט, ששמירמית נזכרת שם כאחת המושלות האדירות. גרינבאום:ZDMG כרך צ"ב, שנת 1859, שרדר: Keilinschr. עמ' 366. ↩︎
-
במדבר כה, ט־יד. ↩︎
-
(אצל מאיר איש־שלום: מימי פרת). אך יותר פשוט בילקוט תתפד: על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל המתים שמתו בדרך ועל ההרוגים שהרג בהם פרת. ↩︎
-
זמר היינו שיר ומשמש גם לכלי שיר (השווה מס' שבת נו); גם בערבית פירושו חליל, חצוצרה ושיר. ↩︎
-
ובילקוט כך נאמר: אין לכם משא שתתנו על צוארם? באותה שעה הביאו ספרים ועשו אותם כחמת ומלאו אותם חול, מיד נטלו משאות וגו'. ↩︎
-
כנראה אמורא מהדור השלישי (השווה בבא בתרא קכג, ירוש' מעשר שני פ"ד). ↩︎
-
יותר נכון בילק': באותה שעה בקש הקב"ה להחזיר כל העולם לתוהו ובוהו. ↩︎
-
אלה הם המלאכים הטובים בנגוד למלאכי חבלה (ראה: ברכות כ', חגיגה יב, וובר: Jüd. Theologie 1897 עמ' 166 ואילך). ↩︎
-
ר' יצחק בן פנחס אמורא מהדור השני. ↩︎
-
אבדן האדמה גרם להם שיחזרו בתשובה על שום שרצו לשוב לארץ ישראל. ↩︎
-
אמורא בבלי ידוע מהדור השלישי. לפי גירסא אחרת נמסרה אגדה זו על ידי מארי בר מר. ↩︎
-
הצדקה היתה שלא נשתכחה תורה, משום שפשוטי עם שגלו עם גלות צדקיה קבלו תורה מפי החכמים שחיו עוד בבבל. ↩︎
-
תל מל' תלל, היינו תל אבנים, תל אשפות ובדומה לכך גם בערבית ובסורית: תלא תל. ↩︎
-
ותוללנו דרשוה מלשון תל. ↩︎
-
גירסא זו חסרה בילקוט. ↩︎
-
אצל איש־שלום בעלילה. גם גירסא זו חסרה בילק' שם. ↩︎
-
יותר נכון בילקוט; ויעזרם. ↩︎
-
ר' מאיר א"ש מעיר כאן שלא נתחוור לו כל צרכו מי היו בני בארי. אולם הוא סבור שאלה היו וודאי מבני א"י, אולי נמנו על שבט האשרי משום שבס' דבה"י (א ז, לו) נזכרים בני ברי והרי ידוע שבנות השבט הזה יפות מאוד היו. אולם דעה זו אין לה על מה לסמוך. לפי המסופר באגדה יש להניח שלא מזרעו של ישראל היו וישבו במיסופוטמיה, בדרך בואכה לבבל. ועוד אנו למדים מספור אגדה זה שאוהבי שלום היו וגם חיו בשלום עם נבוכדנצאר, אלא שלא העזו להשתדל באופן ישר אצל הכובש הגדול לטובת ישראל ולפיכך השתמשו בתחבולות ערמה. הגירסא: “בני בארי ובני מדינות” סותרת השערתו של א"ש, שהרי הללו אינם נזכרים כאן כנגוד ל"בני מדינות אחרות" אלא כהשלמה משום שהמדובר הוא בעצם בבני בארי. והגירסא: “ואין לך בא”י (נשים) שהיו יפים ביותר אלא בני בארי" אף היא אין בה משום סמך לסברתו של א"ש. משמען הנכון של מלים אלו הוא, שאפילו בא"י שבנותיה יצא להן שם כיפות מאוד (ראה מס' גיטין נח) אי־אפשר היה למצוא בה נשים יותר יפות מאשר אצל בני בארי (וכך גם בילק' תתפד: והם יפים ביותר). הערוך כותב: “בירי” וסבור שהיא עיר במיסופוטמיה (ראה: קוהוט, הערוך: ביראה, בירי). אנו נוטים לדעה שזה היה שבט בידואי שנתכוון לטובתם של ישראל וגם לא רצה לקלקל את יחסיו הידידותיים עם נבוכדנצאר. “בני בארי” דומה גם לשם ערבי (השווה “בני קדר” יש' כא, יז ואת בנו נאדיר הערביים וכו'). ↩︎
-
הערוך גורס “אַסתנדרא”. לפי משמעה של המלה השווה: Nöldecke, Tabari; Sassanidengesch. עמ' 448. מוצאה לכאורה מן סטנדר־נציב, או מן הערבית: אשאד אלדאר. ↩︎
-
על השמות של ערים דמיוניות אלו עיין בס' הערוך. שוש הוא השם של הערים החשובות במדינת טראנסכסניה (השווה: D’Herbelot, Oriental. Bibliothek 1780: Schasch). עלמין אולי העיר עלאמוס בדרום מסופוטמיה. ירושלים נקראה בית עולמין על שם ביהמ"ק. “שושתרי” לפי הערוך עיר בשם שושתר. ↩︎
-
השוה את החומר אצל פלאוויוס קדמ' יא, א; Bar־Hebraeus, Gesch. d. Dynast. u. Kirchenv. ↩︎
-
זכריה א', א' חושב חשבון בפני עצמו מאז חורבן ועד שתים לדריוש ואינו בא בחשבון כאן בשבילנו. ברם בדרך בלתי ישירה גרם גם כתוב זה לכך שהחלו לתפוס את המספר 70 כמשמעו ולשונו. השווה פירושו של מארטי לזכריה. ↩︎
-
ביחס לכתובים אלה ראה: Stade, Gesch. d. V. Israel ח"א, עמ' 688; קאוטש: אבריס עמ' 69, ודוהם בפירושו לירמיה סובר אחרת. ↩︎
-
ר' יהודה בר אלעאי תנא מפורסם היה שחי בדור השלישי לאחר החורבן. ↩︎
-
כוונתו שבמשך 70 שנות הגלות היתה יהודה 52 שנה שוממה ועזובה. ↩︎
-
בגימטריא־גיאומטריה בלשון יוונית והיא משמשת בדרך כלל בתלמוד לציון למודי החשבון (השווה ירוש' תרומות פ"ה), אך עפי"ר בעיקר לחשבון האותיות עי"כ שמסיקים נוסף לערכן המספרי איזו מסקנה חדשה, כגון רדו (בר' מב, ב) בגימטריא מספר השנים שישראל היו במצרים ויעקב ניבא עליהן לבניו, או אליעזר = 318, ואמרו שאברהם הכה את המלכים רק בעזרת עבדו האחד (בר' יד, יד). השווה מס' שבת י', יומא כ, עו; מכות כג; פירושים למס' אבות משל תוי"ט ור' שמעון בן צמח, דוראן ושטראק: פרקי אבות ה, יח. ↩︎
-
אצל רמא"ש הגירסא כך היא: ומה שהיה לאלהים ליפרע מן ירבעם בן נבט וחבריו כבר פרע מהם. ↩︎
-
לאחר שיצורפו בקברותיהם ביסורים של אש. באיזו מידה המושגים “תחית המתים” ו"ימות המשיח" קשורים אהדדי עיין: Ferd. Weber, Jüd. Theologie 1897 עמ' 377, 399 ואילך. ↩︎
-
וגירסא אחרת ופשוטה יותר ישנה וזו לשונה: שבע שנים היתה ארץ ישראל בוערת בגפרית ואש, כמה שנאמר וכו' (פסיק"ר א). ↩︎
-
לא נכון כל כך. כפי שראינו למעלה הרי רק 87 שנה. ↩︎
-
בית סיליקוס. ↩︎
-
למעשה רק 80 בערך. ↩︎
-
אמורא מן הדור השני ובעל אגדה מפורסם וידוע. ↩︎
-
במס' מגילה נאמר כי בשניה כבש את יהויקים. לעומת זאת אומר יוסף בן מתתיהו (קדמ' י', יא), בשנה הרביעית למלכותו ובשמינית ליהויקים עלה נבוכדנצאר על ירושלים. בדומה לזה הוא החשבון אצל Bar־Hebraeus (Chronicon Syriacum' Dynastia IV) בתר צדקיא נבוכדנצאר שניא עסרין וארבע דאוקר להיכלא ובטל מלכותא דיהדא קדם גיר הבן י"ט שנין אחרנין אמלך היא אידנא דנהוין כל הנך שני מלכותה מ"ג. ובשנת תלת דאליקים אמלך על אתוריא נבוכדנצר כלדיא. ↩︎
-
כיוון שיהויכין הגלה 11 שנה לפני חורבן הבית הרי יוצא שנבוכדנצאר עוד האריך ימים 26 שנה לאחר החורבן. ↩︎
-
אמוראי בבלי חשוב מן הדור הרביעי. ↩︎
-
מל' ישב, ראה ס' הערוך. ↩︎
-
אצל יוסף בן מתתיהו נאמר, שהוא מלך רק 18 שנה (קדמ' יא, ב). לעומת זאת מספר בר־הביאַוס בכרוניקון של (Dynastia IV): בתר נבוכדנצאר אולמרדך ברה שניא בלת, וביחס לבלשצאר הוא אומר שמלך רק 2 שנים, ואילו בדנ' ה' א' נאמר: בשנת שלוש למלכות בלשצר. ↩︎
-
גלות ראשונה היתה בשנה השמינית למלכותו של נבוכדנצאר (מל"ב כד, יב). ↩︎
-
השטן הפריע למשתה משום שהשתמש בכלי בית המקדש בלא שנטל רשות לכך. ↩︎
-
ולפיכך צריך היה שתעבורנה שנים אחדות יותר כדי להשלים את המספר הנכון. ↩︎
-
גלות ראשונה של יהויכין היתה בשנת 505 לפני ספה"נ לאחר הנצחון על המצרים ליד כרכמיש, זה היה בשנה הראשונה למלכותו של נבוכדנצאר. לאחר 7 שנים הרגו את יהויקים ויכניה הגלה לבבל. ↩︎
-
היא נכבשה למעשה עוד לפני כן על ידי אביו נבו פלאסר בעזרת מדי. ↩︎
-
באותה שנה טרם הובאו גולים לבבל. יותר נכון לגרוס: שתים עשרה (ראה פירושו של מארטי לס' דניאל). אולם כאן ישנה ספירה אחרת. ↩︎
-
השבעים תרגמו את הכתוב בירמיה נב, לא: בעשרים וארבעה. ↩︎
-
אגדה זו מצוייה לרוב בשינוי־נוסח בספרות האגדות (השווה מדרש רבה ויקרא פרק יח, יב); מפורט יותר בתרגום שני למג' אסתר. גם אבות הכנסיה ידעו על אגדה זו: Hieronymus, Jos. XIV, 19. ↩︎
-
השווה לכאן פירושו של מארטי מל"ב כד, א"ב ואת Guthe, Gesch. d. V. Isr. עמ' 220 ושטאדי: Gesch. d. V. Isr. ח"ב. ↩︎
-
הכוונה למל"ב כד, טז וירמיה נב, כח. ↩︎
-
השווה למעלה בענין “החרש והמסגר”, ר' בסעיף ‘אמוראים’ שבפרק ראשון (מצב הגולים בבבל). ↩︎
-
מל"ב כה, ח. ↩︎
-
השווה יר' כה, ט: רבלה בארץ חמת. ↩︎
-
במקור המודפס חסר הטקסט להערה זו. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
-
בירמיה מ, ה, ז ומל"ב כה, כב גדליהו אינו אלא בתפקיד של נציב. ↩︎
-
יחזקאל כט, יז. ↩︎
-
ולפי גירסא אחרת נהרג ירמיה במצרים בידי אחיו היהודים. ↩︎
-
השווה: Justi, Gesch. d. alt. Persiens עמ' 1, 24 ואילך. ↩︎
-
עיין: שטאדי ח"ב הפרקים ראשונים. ↩︎
-
וובר: Weltgeschichte ח"ב, עמ' 390 ואילך. ↩︎
-
השווה: Nöldeke: Aufsätze 3. pers. Geschichte עמ' 15. ↩︎
-
וובר, שם. ↩︎
-
עיין: מארטי: Die Religion des A.T., עמ' 8, 7. ↩︎
-
יוסף בן מתתיהו: קדמ' יא, א. ↩︎
-
ראה פירושו של מארטי לדניאל ו, א. ↩︎
-
עיין מארטי: שם, שראדר: Keilschr. u. A.T. עמ' 437. ↩︎
-
על שלטונם של 8 מלכי מדי בבבל מיד לאחר המבול הגדול במשך 224 שנה מספר לנו הכהן הבבלי ברוסוס אצל Justi: Gesch. d. alten Persiens עמ' 2 ואילך וגם Nöldeke: Aufs. 3. pers. Geschicte עמ' 1. ↩︎
-
זמן מה משל עוד פסיבדומרדיס (להערה זו חסרה הפניה בטקסט המקור, הערת פרויקט בן־יהודה). ↩︎
-
ומן הראוי להשלים: שם טעם בית אלהא בירושלים ביתא יתבנא (עז' שם). ↩︎
-
לשון יווני וראה קוהוט: ערוך השלם. ↩︎
-
כאן הסברה כאילו כורש בנו של אחשורוש היה. ↩︎
-
Census ברומית. ↩︎
-
נבוכדנצאר. ↩︎
-
הכוונה היא לדניאל ה'. ↩︎
-
שרשו ברומית מלשון Officium ובסורית: בני אופיקין. ↩︎
-
בנגוד לאגדה היוונית הידועה שאצל הרודוט. ↩︎
-
אמורא. ↩︎
-
על תחילת מנין השנה בישראל עיין: Benzinger: Archäologie, עמ' 199. ↩︎
-
שהרי בניסן נגמרת השנה השביעית ומתחילה השנה השמינית. ↩︎
-
סתירת השאלה השניה בדבר שוני המלכים באשר השמות השונים מתייחסים לאישיות אחת.
ענין ביאור השמות הוא מצוי מאוד באגדה. ובחיבה יתירה נתפרשו בדרך זו באופנים שונים השמות המקראיים. הסבר זה מצא לו מקבילים הרבה בכתה"ק: בר' כז, לו; שמ"א כה, כה; דבהי"א כב, ט; השווה: Grünbaum: Beiträge ZSMG XXXI עמ' 186 ואילך. ↩︎
-
קודם שהחמיץ מנו מניסן אולם לאח"כ מתשרי. ↩︎
-
במדרש (שה"ש) הוא נחשב לרשע על שום שבטל רשיונו. ↩︎
-
בעל אגדה. ↩︎
-
לכאן שייכים: Winckler: KAT; Kosters: Wiederherstellung Israels; Torney: Composition and historical value of Esra and Nehemia ועוד. ↩︎
-
Orelli: Realenz. 1900, הערך Israel עמ' 478 ואילך. קלוסטרמן: Gesch. d. Volkes Israel, Köhler, Gesch. Isr.; Jampel: Die Wiederherstellung Israels unter den Achämeniden. ↩︎
-
Stade: Gesch. d. Vol, Isr. II; Meyer, Entsehung; Wellhausen Nachr. d. Göttinger Gel. עמ. 50 ואילך; Marti in der Prophet Sacharja ונוסף לכך Ges. 1897; Grätz, Gesch. I. Y. Bertholet, Esra u. Nehemia XXXII. ↩︎
-
Guthe: Gesch. d. Vol. Isr. עמ' 245. ↩︎
-
KAT עמ' 289. בתקומת ישראל עסק המחבר גם ב־Forschungen. ח"ג ובהיסטוריה שלו. ↩︎
-
אורללי: Realenz. ערך: Israel. ↩︎
-
כך גם קלוסטרמן בספרו: Gesch. d. Vol. Isr. עמ' 229: “פקודתו של כורש לא נתכוונה לתקנה פוליטית של שיבת הגולים, אלא הוא נתן חופש בשביל המפעל הדתי לשם הקמת ביהמ”ק שבירושלים", ברם, יותר קולעת היא דעתו של מארטי (הנביא זכריה עמ' 25), המדגיש את הצד המדיני שבדבר: “כורש הרשה להם ליהודים לשוב לארצם משום שרצוי היה לו שבדרום־מערב לממלכתו תשב אומה קטנה ונאמנה לו שתשמש עדות והוכחה לחסדיו ותספר כמו כן על גבורותיו שראתן במו עיניה מקרוב”.
על יחסו של כורש לעמים זרים ראה: Schrader KAT עמ' 372; מאיר: Gesch. d. Alt. יאמפל: D. Wiederherstellung Israels u. d. Achämeniden. ↩︎
-
גם קלוסטרמן סבור שזרבבל (זרה בהבל) זהה עם ששבצר. שם זה ייתכן שמתחילה בבלי היה, אלא שצורתו הקמאית אינה ידועה לנו וזו של עכשיו מוצאת לה אולי סמוכים ב"שש צרות". הסבר זה של השם ריח של דרשנות נודף הימנו. ↩︎
-
על ענין יריית אבן הפינה בימי כורש השווה: Jampel Wiederhestellung Isr. u. d. Achämeniden עמ' 104 ואילך. ↩︎
-
א. מאיר: Entsehung עמ' 9' 49 ובספר הפּולמוס שלו: Julius Wellhausen. רק את הפקודה העברית שבעזרא א, א חושב מאיר כשטאדי, ולהאוזן ואחרים כבלתי מקורית. “פקודה זו נתפרסמה ע”י מחבר דבה"י". השווה את שהוא אומר בעמ' 1–70. ↩︎
-
שם עמוד 1–12. ↩︎
-
שם עמ' 41–45. ↩︎
-
שם עמ' 75–79; השווה: שטאדי: Gesch. ח"ב עמ 101, האומר שששבצר פקיד בבלי־פרסי היה. גם מארטי (הנביא זכריה עמ' 52) נוטה לדעה זו. לעומת זאת סובר גרץ, שזרובבל וששבצר אחד הם. כך היא גם דעתו של ולהאוזן. ↩︎
-
ראה שם עמ' 73. ↩︎
-
מאיר: Widerherstellung עמ' 81; השווה גם שטאדי עמ' 113. ↩︎
-
ולהאוזן: Isr. u. Jüd. Gesch. עמ' 155 ואילך; השווה גם: מאיר: Wiederherst עמ' 45, ח"ב עמ' 99; גם שטאדי סובר שהידיעות בעזרא ו, ג ואילך יש לראותן כנכונות. ↩︎
-
לעומת זאת סובר שטאדי (שם עמ' 98) שהרשימות נתחברו מיד לאחר השיבה. גם מארטי נוטה לדעה, שהרשימות נתחברו מיד לאחר שיבת הגולה בימי כורש; עיין: Prophet Sacharja עמ' 52. ↩︎
-
עמ' 123 Isr. Gesch. עמ' 70 Kleine Propheten ובנגוד לכך ראה: מאיר Wiederherstellung, עמ' 80–84. ↩︎
-
השווה עזרא הסורי; יוסף בן מתתיהו: קדמ' יא. ↩︎
-
סדר הדורות עמ' 133 וגם 1334. ↩︎
-
השווה שם עמ' 134 (1883). ↩︎
-
השווה למעלה בסעיף ‘בשנוי נוסח בעלום שם’ שבפרק ראשון (מצב הגולים בבבל). ↩︎
-
פראנקל־גרץ: מונאטסשריפט (שנה 1869 עמ' 220 ואילך) וכן גם גרץ: די"י ח"ב עמ' 111. ↩︎
-
גרץ: די"י שם עמ' 115. ↩︎
-
Guthe: Gesch. d. Vol. Isr. עמ' 269. ↩︎
-
וכן: Serubabel עמ' 43 ואילך (1904). עמ' 231, Sellin: Studien II. ↩︎
-
שם עמ' 89. ↩︎
-
הוא כותב: “שירי עבד ה' עוסקים באחד מבית דויד שעורר תקווה כי הוא יוציא את ישראל מגלותו והוא יקים את מלכות השמים עלי אדמות”. ועוד: “זרובבל הומלך למלך. זרובבל הוא האיש שישעיה השני נתכוון אליו בשירי עבד ד' והוא מת איפוא מות קדושים. זרובבל ונחמיה־עזרא החריבו שנית את ירושלים ואת ביהמ”ק". ↩︎
-
השווה: Marti Jesaja. ↩︎
-
בקשר לכך עיין: Ed. Meyer: Entstehung עמ' 238; Stade: ח"ב, עמ' 128, 127. ↩︎
-
בדהי"א ג, יז–יט כך נאמר: ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו (יח) ומלכירם ופדיה ושנאצר יקמיה הושמע ונדביה (יט) ובני פדיה זרבבל ושמעי. לפי התלמוד “אסיר” שמו של הבן הוא. אולם רוב המפרשים החדשים (קאוטש, בנצינגר ואחרים) מחברים אסיר ליכניה וקוראים האסיר: גם ילק"ש ירמיה (שג) מייחס את המלה אסיר על יכניה. וכך נאמר שם: אסיר – שהיה חבוש בבית האסורים. ↩︎
-
כגון שאמו נתעברה בדרך יוצאת מגדר הרגיל כפי שמסופר על כך במפורט בויקר"ר יט. ↩︎
-
כך גם בילק"ש יר' שג משמו של ר' תנחומא: שאלתיאל שנשאל לבית דין של מעלה והתירו לו (השווה לכאן ויקר"ר שם). כאן אחד ממקומות ההגשמה הרבים שבאגדה ושלפיהם קיים הקב"ה את חוקי התורה כדי לפאר אותם. ↩︎
-
על הישארותו של עזרא בבבל ראה למעלה בסעיף ‘בעלום שם’ בפרק השלישי (כורש ודריוש). ↩︎
-
ראה למעלה עמ' 38. הערת פרויקט בן־יהודה: לא ברור לאיזה חלק בספר מפנה הערה זו. ↩︎
-
השווה מס' מדות פ"ג, ג. על החלק העליון הוסיפו ד' אמות. על ידי כך גדל גם בסיסו של המזבח בשלושים ושתים אמות לכל רוח; וכיוון שאסור היה לצרף לו מעלות וגובהו של המזבח היה עשר אמות לפיכך הקיפוהו כעין מרפסת. ↩︎
-
על הסיבות הממשיות של הוספה זו ראה: גרץ, די"י ח"ב, עמ' 83; פראנקל־גרץ: MGWJ שנה 1875 עמ' 3 ואילך. ↩︎
-
בקשר לשמות ראה את רשימת שבי הגולה בס' עזרא ונחמיה. ↩︎
-
בקשר למשמרות הכהנים ראה דהי"א כך, ז–יח, ולפי זה כבר היו אז כ"ד משמרות. ↩︎
-
השווה דהי"א שם. ↩︎
-
השווה לכאן ירוש' תענית פ"ד, ה. ↩︎
-
יבמות טו. ↩︎
-
השווה: סדר הדורות 135. ↩︎
-
גרץ: די"י ח"ב, עמ' 166. ↩︎
-
ראה: מלאכי א, ז־ח, י. ↩︎
-
השווה זכריה ב, ח: דבר אל הנער הלז. ↩︎
-
עיין: Marti: Der Prophet Sacharja עמ' 57 ואילך. ↩︎
-
במקור חסר הטקסט להפניה זו. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
-
Marti: Dodekapropheten המבוא לחגי עמ' II. ↩︎
-
א. מאיר Entsehung עמ' 81 ואילך; שטאדי: Gesch. ח"ב, עמ' 113; Marti: Dodekapropheten המבוא לחגי עמ' II. ↩︎
-
אחרת אצל וולהאוזן: סיבת הופעתם של חגי וזכריה הוא בנין ביהמ"ק ולא אסון שבהתארעות היסטורית כמו אצל הנביאים הקדמונים. אין לראות אצלם שום סימנים מהזדעזעותה של ממלכת פרס בתחילת ימי מלכותו של דריוש היטאספיס (Kl. Propheten עמ' 170); השווה: Isr. ü jüd. Gesch. עמ' 157 הערה 2. ↩︎
-
מארטי: שם; שטאדי: Gesch. ח"ב, עמ' 133. ↩︎
-
מארטי: שם; שטאדי: שם. ↩︎
-
די"י ח"ב, עמ' 163; Köhler: Nachexil Propheten IV עמ' 22. ↩︎
-
Marti: Dodekapropheten Einl. zu Maleachi. ↩︎
-
זוהי דעתו של גוטהה: Gesch. d. V. Isr. עמ' 275, 274; הוא קובע את שנת שיבתו הראשונה של נחמיה ל־445 והשניה לשנת 433; גם עזרא שייך לזמן זה. הונאקר (Néhémie et Esdras) קובע את בנין החומה ע"י נחמיה לשנת 445 ואת עליית עזרא 398; קוסטרס (Wiederherstellung) אף הוא קובע את עליית עזרא לאחר שנת 433. סלין (Studien) קובע את שיבת עזרא בזמן היעדרו של נחמיה (לפני שיבתו השניה של נחמיה). ↩︎
-
כך קובע ווינקלר (KAT) את בואו של נחמיה ב־490, ועזרא שב בשנה השביעית למלכות קמביזס. ראה גם: Torrey: The Comp. and Hist. value of Esra–Neh ↩︎
-
השווה: שטאדי ח"ב עמ' 139–189; ולהאוזן: Isr. u. Jüd. Gesch. עמ' 160–168. גרץ: די"י ח"ב, עמ' 129–158; מאיר: Entstehung עמ' 89–93; קלוסטרמן: Gesch. V. Isr. עמ' 239–251 ועמ' 252 ואילך המחזיקים בסדר השמות של עזרא־נחמיה. ↩︎
-
עיין שטאדי שם עמ' 139–140; מאיר: Entstehung עמ' 237–238. ↩︎
-
לפי שטאדי עמ' 141: הולך עזרא לא"י כפקיד מטעם המלך; השווה מאיר: שם, עמ' 61–68; גרץ: שם עמ' 128. ↩︎
-
גרץ: שם עמ' 133. ↩︎
-
שטאדי: שם ח"ב, עמ' 258 ואילך; וכן גם ולהואזן: Isr. u. Jüd. Gesch. עמ' 162. ↩︎
-
שטאדי: שם עמ' 161; מאיר: עמ' 240; אך לעומת זאת סובר ולהאוזן: Isr. u. Jüd. Gesch. שסיבת הדבר נסבה ע"י המרד של מגאביזוס. ↩︎
-
ולהואזן: שם, עמ' 164; שטאדי: שם עמ' 162; גרץ שם עמ' 139; קלוסטרמן: Gesch. d. Vol. Isr. עמ' 252 ואילך. ↩︎
-
נחמיה ב, ו. ↩︎
-
כך יש להסיק לפי נחמיה ה, יד ואילך. ↩︎
-
נחמיה ב, ז־ח. ↩︎
-
שטאדי עמ' 166 ואילך. ↩︎
-
נחמיה ג. ↩︎
-
שם ה, יא־יד. ↩︎
-
שטאדי: שם עמ' 176 ואילך; מאיר: Entstehung עמ' 242; ולהאוזן שם, עמ' 169 ואילך אינו רוצה לקבוע שום כרונולוגיה וודאית משום שסדר הדברים בס' נחמיה מעורבב ואינו כשורה. גוטהה קובע את זמן התיסדותה של העדה בשנת 430. ↩︎
-
שטאדי שם עמ' 187. ↩︎
-
שם עמ' 191 ואילך. ↩︎
-
סנהדרין כא; תוספתא סנה' ד. ↩︎
-
ספרי פרשת עקב; מס' סוכה כ. ↩︎
-
מדרש קוהלת. ↩︎
-
עיין מדרש שה"ש. ↩︎
-
עיין: קידושין ל; ירוש' שקלים פ"ה. ↩︎
-
עשר תקנות תקן עזרא. ↩︎
-
גרץ שם, עמ' 169, 168. ↩︎
-
בדומה לכך המסורת על מלחמת הקנאים באספסינוס וטיטוס שדמויות מנהיגיהם הגבורים הגיעו אלינו מטושטשות ומנוונות. ובניגוד גמור להם תוארה דמותו של ר' יוחנן בן זכאי. ↩︎
-
סברא זו אנו למדים מגזרה שווה שהיא אחת משבע המדות של הלל שהתורה נדרשת מהן. על המדות והכללים ראה: א. ה. ווייס: דור דור ודורשיו ח"א, עמ' 155; שירר: Gesch. d. Jüd. Vol. עמ' 6–275. ↩︎
-
בירוש' מגילה פ"א ו הגירסא כך היא: ראוי היה… אף הוא ניתן כתב ולשון על ידו. וסמוכין לכך מצאו בעז' ד, ז: “כתוב ארמית ומתורגם ארמית” (ראה תוספתא סנה' פ"ד). ↩︎
-
על שום שהכתב חדש היה. בירוש' שם נאמר עוד: מלמד שבו ביום ניתן. ↩︎
-
משנה תורה: מלשון שנה. ↩︎
-
הכוונה לכתב אשורי שלפי דעתו של רבי כבר מצוי היה. בכתב רעץ נתכוונו וודאי לכתב המרובע העתיק של העברים. ההסבר האטימולוגי של מלה זו אינה קלה כלל. היו שרצו לראות כאן את היפוך התיבות רעץ־צער, ואולי רעץ אינה אלא טעות, אצל ר' חננאל מצוי “דעץ”. ייתכן שצדקו אלה שאמרו שבמילה זו נתכוונו במיוחד לכתב השומרונים בשל אותיותיו המרובעות המצויות בו גם כיום. אין ספק שהנימוק לשנוי הכתב היו בעטייה של המחלוקת שפרצה בין שבי־הגולה והשומרונים. שנוי הכתב היה איפוא אמצעי התבדלות מעמי הארצות בדומה לגרוש הנשים הנכריות, ובצדק אפשר לייחסו לעזרא אם כי שרק הסופרים שלאחריו עלה בידם לבצע את שנוי הכתב (השווה: ר' עזריה מן האדומים: מאור עינים פרק נו־נח; קירכהיים, כרמי שומרון עמ' 100; לנדאו Gesch. u. Sprach d. Hebräer. ↩︎
-
“ו” כשמו כן הוא על שום צורתו, נמצא שעוד בימי משה היה מקובל כתב זה. צורת הוא"ו דומה בעברית העתיקה לוו (ראה בכתובת מישע והשלח); ואילו בכתב השומרוני לא נשאר כל זכר לצורה הווית. עובדה זו יש בה משום הוכחה שדעץ או רעץ הוא בנגוד לכתב אשורי והוא אינו אלא כתב השומרונים. ↩︎
-
חג העצרת הוא לפי מס' ר"ה ראש השנה לעצי פרי. ↩︎
-
כדי שתכלה שנה וקללותיה, כך דעתו של אביי או ריש לקיש. ↩︎
-
שני אישים אלה אויבים רבים היו להם בימי חייהם. ↩︎
-
עיין פיר"שי לדהי"א. ולדעת אחרים עד לו – עד ולו אחים (דהי"ב כא, ב) ודעה תלמודית זו מתאימה לדעת החדשים וגם בזה שס' עזרא־נחמיה ודה"י קרובים הם ומתחת ידו של מהבר אחד יצאו (ראה: Bertholet: Die Bücher Esra u. Nehemia עמ' XIX, XVIII). ↩︎
-
חז"ל ראו את ס' עזרא ונחמיה כספר אחד – ס' עזרא, (השווה בבא בתרא טו, עא; יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון א, ח) מדבר רק על י"ג ספרי היסטוריה; ברתולט: שם עמ' IX). ↩︎
-
הכוונה לירושלים. ↩︎
-
בימי דויד ושלמה. ↩︎
-
ראה למעלה. ↩︎
-
לפי רש"י, אותיות גדולות. אולי מתכווין רב חסדא לכתב השומרוני וליבונאה אינו אלא כתב דעץ. ↩︎
-
השווה מל"ב יז, כד־לד; יוסף בן מתתיהו: קדמ' ט, יד, ג; י, ט, שלמנאסר הושיב את הארץ בכותים שמקודם מכן ישבו בפרס ומדי ונקראו עפ"י חבל הארץ בשם שומרונים. ↩︎
-
אצל יוסף בן מתתיהו סיבת התגיירותם הוא דבר. ↩︎
-
שם יא, ח, ב. ↩︎
-
שם יא, יג, ב. ↩︎
-
שם יא, יג, ד; אלכסנדר הגדול נתן לו לסנבלט רשות לבנות את המקדש על הר גריזים תמורת העזרה שנתן לו. אחרת היא לפי האגדה בתלמוד (עיין להלן). ↩︎
-
השווה שטאדי: ח"ב, עמ' 190; גרץ: ח"ב עמ' 170–174: “אם הקרע השומרוני חל גם בתקופת נציבותו של נחמיה, הרי היה וודאי כיבוש המקדש בהר גריזים יותר מאוחר בזמן שבו הרחיבו את ספר החוקים ע”י עזרא ושילובו בספר החוקים הקודם של העדה" (שם עמ' 191). ↩︎
-
קירכהיים: כרמי שומרון. ↩︎
-
אחרת היו מצרפים גם את ס' יהושע לחמשת חומשי התורה. ↩︎
-
השווה: יוסט: Gesch. d. Juden u. s. Sekten ע' 48. ↩︎
-
כך קרויים בפיהם המסיתים הנוצריים. עיין: Schmurer: Samaritanischer Briefwechsel אצל אייכהורן: Kap. f. Bibl. u. morgl. Lit. lXl ואילך; De Saey: Literae; Samaritanorum, Correspon־dances des Samaritains ב־Notices et Extraits כרך IIX פאריס 1831. ↩︎
-
כשאינם כלולים בלוח העמים שבס' בראשית אלא עם מעורב הם. מכאן אנו למדים שהכותים הם שומרונים. ↩︎
-
שמות אלה עומדים בסתירה מבהילה לסדר השנים ההיסטורי. ↩︎
-
פסקא זו אינה ברורה כל צרכה. ↩︎
-
מס' אבות א, א; בבלי יומא. בין אנשי כנה"ג מונים מפרשי התלמוד הגדולים גם את “חגי, זכריה, מלאכי, זרובבל, מרדכי” ושאר חבריהם (עיין רש"י לב"ב טו). ר' יונה בפירושו למס' אבות מונה על אנשי כנה"ג את עזרא וסיעתו ואת חגי, זכריה ומלאכי. ↩︎
-
עיין להלן במקורות. ↩︎
-
הרנ"ק: מונה"ז, שער י"א; גרץ: פירושו לקוהלת ובדי"י ח"ב עמ' 154 ואילך; בלוך: Studien zur Gesch. d. Sammlung d. Althebr. Lit. הופמן: Über die Männer d. Grossen Versammlung ב־Magazin של ברלינר (1885) עמ' 45–63; Jost: Gesch. d. Jüd. u. s. Sekten; Löw: Beth Chanania (1885) עמ' 42; פירסט: Kanon d. A. T. עמ' 12–32; הרצפלד: Gesch. d. V. Isr. עמ' 22, 296–380; וויים: דו"ד; Kuenen: Über die Männer d. Gr. Vers. (בתרגומו של בודה ב־Abhandlungen II עמ' 125–160): שטראַך ב־Realenz. für Prot. Theol.. ↩︎
-
ביתר פרטות ב"כרם חמד" של שנת 1841 עמ' 68 ומובא אצל ווייס בדור דור ודורשיו. ↩︎
-
שם ח"ב, עמ' 154 ואילך. ↩︎
-
גרץ, שם עמ' 179 ואילך. ↩︎
-
ווייס דור דור ודורשיו, תיאור מפורט על הסופרים וראשית ההלכה שם ח"א, עמ' 62–67. ↩︎
-
פירסט: Kanon. ↩︎
-
Gesch. d. Vo Isr. ח"ד, עמ' 189–193. ↩︎
-
Gesch. d. Juden u. I. Sekten עמ' 42. הוא מביא לשם הסבר השם “כנה”ג" את השקפתו של ווסרמן הרואה במושג “אנשי כנה”ג" את שליחי כל בתי־הכנסיות והמדרשות המרוכזים בוועד אחד שביורשלים. ↩︎
-
Schürer: Lehrb. d. neuesten Zeitgeschichte V. ↩︎
-
עמ' 190 Isr. u. Jüd. Gesch.. ↩︎
-
עמ' 149 Kuenen: Abhandlung.. ↩︎
-
הכוונה היא ליצר הרע, שלפי האגדה הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות. במקומות רבים במדרש הריהו מכונה גם סמא"ל – שרו של עשו. (על מהותו וצביונו של יצה"ר עיין: Weber: Jüd. Theologie עמ' 233–239, 229, 11–13). ↩︎
-
עבירה שבכאן במשמע זנות. ↩︎
-
על שום שבולם היצר. דבר דומה לכך מסופר בספרות הבבלית העתיקה על העשתורת, אלילת האהבה, שירדה לארץ שאין חוזרים משם ושם הושלכה לירכתי שאול. האלים העליונים מעלים אותה משם משום שפסקה פריה ורביה בעולם (עיין: Jensen: Babyl. Epen. עמ' 87). (Ischtars Höllenfahrt.) ↩︎
-
אם נתפלל שיבוטל רק היצר המפתה אותנו לזנות הרי לא נועיל כלום. ↩︎
-
אַמור או ארוס מצוייר באמנות היוונית כסומא. ↩︎
-
הכוונה לאלה שאין להם חלק לעוה"ב והם שלושה מלכים וארבעה הדיוטות: ירבעם, אחאב, ומנשה; בלעם, דואג, אחיתופל וליחזי (ראה סנהדרין כ, ע"א; קא ואילך). על בעיית עוה"ב ראה: Weber: Jüd. Theologie עמ' 401, 371. ↩︎
-
רצו למנות כאן גם את שלמה יען כי “לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו” (מל"א יז, ד). ↩︎
-
היא הדרגה האחרונה שבהתגלות שנשארה להם לישראל גם לאחר שפסקה הנבואה (ראה: וובר שם עמ' 194 ואילך). ↩︎
-
כיוון שמרדכי עסק בענייני חול ובעסקי מדינה וזנח במקצת את תלמודו, לפיכך עזבוהו מקצת חבריו שבסנהדרין. גם כאן “סנהדרין” במשמע כנה"ג; שהרי, כידוע, נמנה גם מרדכי על אנשי כנסת הגדולה. ↩︎
-
גוטהה קורא Gesch. Isr. עמ' 300 לשמעון הראשון שמעון בן עוזריה I וקובע את זמנו ב־250 בערך לפספה"נ; גרץ (די"י ח"ב, עמ' 235) ב־270–300. אולם אחרים אומרים ששמעון הצדיק הוא בן בנו של שמעון הראשון ושיר תהילתו של בן סירא מוסב אליו. האומרים כך הם: צונץ: הדרשות בישראל; הרצפלד: ח"ב, עמ' 195; יוסט: Gesch. d. J. u. seiner Sekten ח"א, עמ' 95. לדעה אחרונה זו מצטרף גם הולצמן בנספחות להיסט. של שטאדה ח"ב עמ' 292. הוא קובעו בין 199–219 ומזמנו יחד עם אנטיוכוס הגדול. מן הראוי להזכיר כאן גם את דעת התלמוד, ששמעון הצדיק שכך את כעסו של אלכסנדר הגדול – לפי זה חי איפוא לפני 320; אגדה זו מצוייה עם כמה שינויים וסטיות גם אצל יוסף בן מתתיהו (קדמ' יא, יג, ה), אולם הוא מזכיר כאן את ידוע כה"ג שהוא אבי זקנו של שמעון הראשון. וסברה נועזת בלבד היא זו של ביר (Ben Chananja) שנה א' עמד 198, שלפיה שמעון הצדיק אחד הוא עם שמעון החשמונאי (עיין דו"ד ח"א, עמ' 94, 78–82; גרץ ח"ב, עמ' 234–241). ↩︎
-
מס' אבות א, ב. ↩︎
-
ראה המקורות שדלהלן. ↩︎
-
מס' אבות א, ג. ↩︎
-
ראה המקורות שדלהלן. ↩︎
-
משלי ישוע בן סירא נ, א־כד. ↩︎
(בקרת מדעית)
שמח הנני להראות הפעם על חדשה נעימה בספרות היהודית־האשכנזית1, שהננו יכולים לברך עליה “שהחיינו” – על בקרת המקרא העשויה ע"י איש משלנו, – יהודי שמלא כרסו בש"ס ובספרות הרבנית, ושכל מקצעות החכמה השמית ידועים וברורים לו. ובספר הזה הננו רואים את ההבדל הגדול שבין בקרת של יהודי ובקרת “שלהם”, – רואים הננו גם את האבדות הרבות שאבדו לנו ע"י שלא עבדנו ופתחנו את החכמה הזאת. המלומד הצעיר הזה אינו מבטל את בקרת המקרא, איננו מחרף ומגדף את המבקרים: הוא מקבל את היסוד של הבקרת ההסטורית־ההתפתחותית, דן על דעות המבקרים ומציע את דעותיו הוא. וראה זה פלא! על יסוד הבקרת־ההסטורית ההתפתחותית – שהיתה כל כך לזועה בעיני חרדינו – הוא בא לידי מסקנות שהנן יותר קרובות אל הדעות המקובלות באומה ע"ד התהוות הספר, תכנו ופרשת החג המסופר בו. כמובן, אינני חפץ להגיד ע"י זה, כי בקרת כזאת מותרת ואחרת אסורה. המבקר צריך ל"שים את האמת נר לרגלו" ועל פיה לשפוט את כל הדעות – גם המקובלות – בלא משוא פנים, ורק מה שהאמת תשים בפיו יגיד. הד"ר ימפל עשה ככה והצליח.
הספר יחלק לשלשה פרקים. בפרק הראשון מדבר המחבר ע"ד התיחסות התלמודים והמדרשים אל ספר אסתר ואל חג הפורים. בשני – הכי נכבד בספר – מעביר לפנינו המחבר את כל ההשערות והדעות שבראו מבקרי המקרא ע"ד זמן חבורו של הספר וסבת החג ומנתחן באזמל חד ומראה את חולשתן ואת כל הפקפוקים וההפכים שבדבריהם. בפרק הזה מראה המחבר בקיאות מופלגה בספרות מבקרי המקרא, דברי ימי העמים הקדמונים, ידיעה כבירה בבלשנות וביחוד כשרון מבקר שנון וחרוץ – שרק אצל מעטים הננו מוצאים דוגמתו. בפרק האחרון מציע המחבר את השקפתו הוא על זמן הספר, אמתיות הספור ומקום חבורו. בסוף הספר הוספה מאת חכם צרפתי ע"ד תכנית הארמון אשר למלך אחשורוש2. ובדרך אגב מזכיר גם הוא דברים אחדים ע"ד ספר אסתר שבהם הוא מסכים עפ"י רוב לדברי המחבר.
עוברים הננו על הפרק הראשון (47–10), שבו מראה המחבר בקיאות גדולה בספרות התלמודית ומפרשיו והגיון ישר בהבנת דברי חז"ל שבהם הוא מסתיע. נכבד להעיר, כי תענית אסתר הוא מאוחר עד מאוד.
להפך ביום השלשה עשר לירח אדר היה יום נקנור, – חג ליהודי ארץ ישראל. לתענית נקבע י"ג אדר אך בימי הגאונים – ולא בימי התנאים (מכאן תשובה ל"בן־יהודה" על דבריו שכתב על אדות חג הפורים ב"העולם" גליון 13 ש"ע). מענין כי עוד רבי זרחיה הלוי מגרבונא (במאה הי"ב) אוסר להתענות בי"ג אדר.
נעבור עתה אל השאלות הקשות המסובכות שהתעוררו אצל מבקרי המקרא בנוגע לספר אסתר ונראה את הפתרון שהציעו לפנינו. ספר אסתר, כמו שהוא מונח לפנינו, בלא ספק מאוחר בזמן חבורו מהעת שהוא מספר על אדותיה; שפתו יותר קרובה לשפת קהלת, סגנונו כמעט סגנון המשנה. מגמת הספר, כמו שהננו רואים מהפסוקים (ט', כ’–כ"ה, כ"ו–כ"ח, כ"ט–לב), היא לחבב על העם את חג הפורים – “לקים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה”. ובכן חג הפורים ומגלת אסתר הם “הא בהא תליא” ואי אפשר להפריד ביניהם. אבל בן סירא בפרק “אבות עולם” איננו מזכיר את מרדכי ואת אסתר, שמע מינה כי בימיו עוד לא היו ידועים. מלבד זאת נתעוררו הרבה פקפוקים בנוגע לאמתיות התכן: א) במגלה יסופר כי אחשורוש לקח לו את אסתר לאשה – ואנחנו יודעים כי אסור היה למלך פרס לקחת לו אשה בלתי משבע המשפחות הראשונות במלכות; ב) במגלה יסופר: אחשורוש התיר את דמם של היהודים – ואנחנו יודעים כי מלכי פרס מלכי חסד היו ובשום מקום לא בספרים ההסטורים לפרס ומדי ולא בספרים העברים מהעת ההיא (עזרא, נחמיה) לא יזכר ולא יפקד ע"ד גזירה רעה ואיומה כזאת. ג) במגלה יסופר כי היהודים הקהלו להשמיד ולהרוג את איוביהם ובמשך שני ימים עשו כטוב בעיניהם בעיר הבירה שושן ובמדינות פרס, – ואיככה אפשר כדבר הזה כי הפרסים יתנו לקומץ גרים זרים להשמיד ולהרוג את התושבים העקרים? ועוד שאלות כאלה. על כן אומרים מבקרי המקרא כי הספור כלו הנהו בדוי כדי לקים את חג הפורים שנפרץ באומה ושלא היה לו כל שרש ואחיזה בדברי ימי האומה. מרדכי ואסתר לא היו ולא נבראו – אלא משל הם. ואז מתעוררת השאלה היותר קשה: פורים זה מה טבעו? ומה באור המלה “פור” שאיננה מלה פרסית? מאין בא החג הזה שיוחג בקלות ראש, במשתה ובשמחה ושאין לו כמעט כל חצוניות דתית?
את כל ההשערות של המבקרים הקדמונים והחדשים בנידון זה הננו יכולים לחלק לשלשה סוגים – עפ"י האומות שהשפיעו על ישראל את חג הפורים: יוני, פרסי, אשורי־בבלי. בזה מודים כלם, כי חג הפורים “זמורת זר בכרם ישראל”, כי החג הזה נתקבל ע"י המון העם העברי מ"שכניהם" עובדי האלילים ורק אחרי כן באו החכמים, ראשי העם ומוריו, והמציאו באור עברי־יהודי לחג ההמון הזה ע"י הספור בדבר מרדכי ואסתר: מחולקים הנם רק בדבר “השכנים”, מי היו? הללו מחפשים שרש החג במזרח – בפרס והללו במערב – אצל היונים וחובבי בבל־אשור, כמובן, מוצאים “סמיכות הפרשות” לחג הפורים בספרות הבבלית.
נתבונן נא בפרוטרט אל דברי המבקרים ואל התשובות שהד"ר ימפל משיב. צונץ, ארנסט מאיר ופירסט ועוד אחרים מוצאים כי יסוד הפורים מונח בחג הפרסים שהיו חוגגים בחדש השביעי. הפרסים חגגו את חגם בהלולא וחנגא במשלוח מנות ומתנות לאביונים. היהודים שהיו משועבדים לפרסים קבלו את החג הזה וישאירוהו להם גם לזמן אחרי שיצאו מתחת עול פרס. אז ראו להם החכמים לחובה – אחרי שלא יכלו להוציא מלב העם את החג שנתאהב עליו – א) לתת צורה יהודית לחג, ב) לטשטש את צורתו הקדמונית – ומבוקשם השיגו ע"י ספר אסתר שנתחבר בעת מאוחרה.
ההשערה הזאת נוחה להתקבל על הדעת, לפי המבט הראשון, אולם איננה עומדת בפני הבקרת של החכם ימפל.
ראשית, השם: החג נקרא אצל הפרסים: “נורוץ” – חג ראש השנה. מה המריץ את המחבר מגלת אסתר לשנותו לשם פורים? האפשרי כי כל העם ישכח את שם החג שהיה חוגג יחד את הפרסים? ב) פורים הנהו חג של שני ימים ואצל הפרסים נמשך החג הזה ששה ימים; ג) מאין בה ההבדל בין ה"יהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות" ובין היושבים בערים מוקפות חומה; ד) האפשר להעלות על הדעת, כי החכמים שידעו כי החג הזה הוא חג של עכו"ם ינסו עוד לחזקו ולסעדו במגלת אסתר? האם באמת היו התנאים הראשונים – שבהם עסקינן – יראים כל כך את המון העם ומתחשבים כל כך עם רצונו וחפצו? והלא כמה וכמה מנהגים זרים שנתקבלו באומה בימי ה"הלינים" הרחיקו מורי העם בימי החשמונאים בזרוע? בלא ספק הטענות הללו כל כך צודקות עד כי מבטלות הנה את ההשערה הנזכרה.
גרץ מוצא כי חג הפורים הוא הוא חג־היין שהיה ליונים ושנמשך שלשה ימים. היום הראשון: פתיחת החבית, היום השני: חג הכדים, היום השלישי: הקרבת קרבן לאליל הרמס. פורים הוא מ"פורה" (=גת) חג פתיחת החביתין. היום הראשון היה ליושבי הכפרים והשני ליושבי כרכים. החג הזה עבר אל היהודים בימי יוסף בן טוביה שהשתדל להנהיג את התרבות היונית החצונית בארץ ישראל.
בחג הזה החזיקו היהודים גם אחרי כן ואי אפשר היה להרחיקו מחיי האומה ואז נסתייעו במגלת אסתר. וחושב גרץ כי המגילה הזאת נכתבה בימי אנטיוכוס הרשע. בה יתאר כל דבר הצרה שבאה על העם ע"י רדיפות אנטיוכוס. הספר הזה שואף לעורר את רוח העם, לאמצו ולחזקו במלחמה שהחלו החשמונאים. שונה הוא ספר אסתר מספר דניאל שנתחבר גם כן בזמן הרדיפות בזה: הראשון פונה בתכנו אל היהודים שכבר התקרבו אל ההליניות והשני אל עדת החסידים שהתרחקו מכל הזרים ומכל מנהגי העכו"ם. מגבורי הספר: אחשורוש־אנטיוכוס, המן־ליזיאס (שר צבא אנטיוכוס).
כבר בהשקפה הראשונה נוכח כי ההשערה הזאת הנה “מלאכותית” יותר מדי, ומוזרה. אי אפשר לתאר לנו כי החשמונאים שהרחיקו את כל אוהבי היונים, ינסו ע"י מגלת אסתר לקרבם – וביחוד להשאיר ליהודים חג יוני כזה. איך יקרא הספר למלחמה, בשעה שבו הננו מוצאים ההפך: מרדכי־יהודה המכבי – אוהב גדול למלך אחשורוש וקרוב אל הרשות? האמנם חושב גרץ את מחבר המגלה לשוטה, החפץ לעורר את העם למלחמה ע"י… מגילת אסתר!? והלא אין לך ספר ששם יראו לפנינו היהודים כל כך מוגי לב, פחדנים, אובדי עצה, כמו במגילה שלפנינו! שנה שלמה שרויים היהודים בפחד המות ואינם זזים אף באצבעם הקטנה, המה נתנו “להרוג ולאבד טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז” – ואין אנו שומעים מאומה מכל מעשה שעשו אלה הנתונים למות – עד שעלה מרדכי לגדולה ושלח בשם המלך אחשורוש מכתבים “להעביר את רעת המן האגגי” – ואז יצאו היהודים מחוריהם כחילים שבאופיריטות ו"עושים נקמה בגויים", האם אנשים כאלה יכולים להיות למופת לגבורים אמתים ה"אוחזים חרב פפיות בידם" שכתבו על דגלם: נצחון או מות. הכל אפשר למצוא במגלת אסתר – רק לא קריאה למלחמה!
ובדבר החג עצמו האפשר כי בית דינו של החשמונאים שע"י תקנותיהם וגזרותיהם בנו סיג כדי להבדיל בין היהודים והעכו"מים ישאירו חג יוני כזה כמו שהיה פורים לפי השערת גרץ? ומדוע קבלו היהודים ההלניסטים רק את היום הראשון: חג פתיחת החביתין ולא את יתר הימים? עוברים הננו להשערת החכם לגרד. גם הוא אמר למצא את תולדות החג בפרס ומוצאו בחג “פורדיגן” שחגו הפרסים. בראשונה חפץ היה למצוא גם קירוב בין השמות “פורדיגן” ו"פורים", אולם אחרי כן חזר בו מדעתו זו. הד"ר ימפל מראה כי לחג “פורדיגן” כמעט אין כל זכר בכל הספרות הפרסית העתיקה ואין כל ראיה כי חגגו אותו לפנים. בפעם הראשונה יזכר החג הזה רק במאה הששית לספה"נ. “פורדיגן” חל, לפי המקור הזה, בסתיו או באמצע החורף, בשעה שפורים תמיד חל בראשית האביב. הלאה הננו מוצאים עוד את ההבדל הגדול במשך ימי החג: פורדיגן – חג למתים – יארך כעשרה ימים ויוחג בהקרבת קרבנות ובתפלות, ופורים הנהו חג של שני ימים ויוחג בשמחה, במשתה ובקלות ראש. להלן נראה כי למרות כל זאת נהיתה השערת לגרד לאם להרבה השערות שמחזיקים בהם מבקרי מקרא ידועים כמו: שוללי, יאהן ועוד. אבל כשיכשל עוזר יפול גם עזור.
עוברים הננו אל הפרק האשורי־בבלי. ידוע הוא כי הזרם היותר חדש אצל מבקרי המקרא הוא כלו בבלי, כלומר: כל מה שהמה מוצאים אצל היהודים הרי זה רק חקוי של המקור הבבלי. המבקרים האלה גוזלים מהיהודים כל כשרון מקורי ועושים אותם לתלמידים לבבל ולאשור. אפילו הצורה החצונית של דברי ימי ישראל לקחו להם היהודים מבבל. עפ"י השטה “השמימית” (אלילי השמים כמו: שמש ירח כוכבים), יהפכו כל גבורי האומה מאז מעולם, מאברהם עד שאול, יהונתן ודוד, לאלילי השמש והכוכבים. ע"ד המבקרים הקצונים האלה ודעותיהם השגעוניות נדבר בפעם אחרת. עתה הננו חפצים להעיר כי אפילו מגלת אסתר נהפכה להם לעין רקיע השמים שעליו משתעשעים ומתנגחים אלילים מכל המינים: זכרים ונקבות, וכמובן מחפשים ה"בבלים החדשים" האלה לכל שם שיזכר במגלת אסתר אליל שמימי הראוי לו.
הראשון שנתן את הדחיפה לבאור בבלי־אשורי למגלת אסתר היה הפרופ' פריץ הומיל. החכם הזה – אחד מגדולי האשורולוגים בזמננו – הנהו אחד מאלה שנזהרים בדבריהם ואינם מוציאים אל השוק השערות פורחות באויר בתור אמת ברורה ומקוימת, ואינו פוחז ונמהר כמו יתר האשורולוגים שפחזותם לפעמים עולה על חכמתם. הומיל זה העיר כי השם “פורים” נגזר מהשם הבבלי “פוחרו” (אספת חג) ו"ימי הפורים" – “ימי החגים”. את ההשערה הזאת חבר הפרופ' צימרמן עם השערת לגרד, הנזכרת לעיל, ויצא לו – כי חג הפורים הוא חג ראש השנה לבבלים (־ריש שתא או בסומרית: צנ־ג־מוג). ביום הזה, מאמינים הבבלים, מתאספים כל האלילים תחת נשיאות מרדק (מרודך) לחוג את ראשית השנה. באספה זו יחתך גם גזר דינם של כל גרי התבל עפ"י הפלת גורלות. באופן כזה באר צימרמן את פרשת החג ואסמכתא לדבריו מצא במלים: “בחדש הראשון הוא חדש ניסן הפיל פור, הוא הגורל” (ג' ז').
ההשערה הזאת היא גם אצל צימרמן במצב היולי, כי אין אנחנו מוצאים עוד אצלו באור מפרט לכל השמות ואין אנחנו יכולים עוד להבין את השתלשלות המקרים במגילת אסתר ואיך להוציאם מידי פשוטם. את החסרון הזה מלא הפרופ' ינסן. זה האחרון “בקעה מצא ומתגדר בה” לצרך ושלא לצרך: הוא באר והעתיק את האפוס־גולגמיש (עפ"י שגיאה כנוהו: “נמרוד”) מכתב היתדות. שמעתתא זו חביבה עליו – עד כי בכל פרק ופרק בספרות המקרא הוא רואה דמיון לגולגמיש שלו. כמובן, אי אפשר גם למגלת אסתר להפטר מגולגמיש של ינסן. הננו מסדרים עפ"י ימפל ראשי פרקים של השערת ינסן:
א) מרדכי הוא מרדך; ב) אסתר היא עשתרות;3 ג) המן הוא הומן ראש אלילי עילם; ד) זרש היא אלילת עילם גירירישא; ה) ושתי היא אלילת עילם; ו) זרש היא אשת המן – גירירישא היא אשת הומן; ז) מרדכי הוא גולגמיש, המופיע בראשית השנה מעולם התחתון; ח) גולגמיש מנצח את מלך עילם חומבבא – הומן ומרדכי מנצח את המן; ט) לגולגמיש תעזור במלחמתו כלתו “חדשתו” ולמרדכי אסתר שנקראת: “הדסה”; י) חומבבא יתלה על העץ שלפני מזבח עשתרות – והמן יתלה על עץ גבוה חמשים אמה; יא) בבל היתה לוחמת תמיד עם עילם־מרדך, האליל הלאומי הבבלי לוחם עם חומבבא – הומן אליל עילם – ומרדכי – עם המן. הנה כי כן חג הפורים הוא החג צנ־מוג (ראש השנה)4 אשר לבבלים והספור במגלת אסתר לקוח מגלגמיש! השערת ינסן נתפשטה במהירות גדולה בין מבקרי המקרא החדשים ורבים הנוהים אחריה. בענג רב הננו קוראים את הבקרת הקשה שהד"ר ימפל מבקר את ההשערה הנזכרת ומהרס אותה מבלי להשאיר אפילו משפט אחד. להביא את כל טענותיו נגד ינסן איננו צריכים – כל מי שחפץ לדעתן מחויב הנהו לקרוא בספר גופא וכדאיות הנן להקרא. די לנו אם נזכיר כי הד"ר ימפל מראה על שגיאות גדולות שינסן עפ"י המצאתו של גולגמיש לא הרגיש בהן, למשל תחת “ושתי” צריכים לקרוא בכתב היתדות: “ברתי”; כי הומן־חמבובה וגירירישא המה אלילי עילם לא ימצא כתוב בשום מקום ואך מכללא אתמר, אולם, כפי שמראה הד"ר ימפל, קרוב יותר לשער כי אינם שמות אלילים כלל, עכ"פ זה ברור כי ברשימת אלילי עילם אשר לאשורבניפל לא יזכרו ולא יפקדו שמות אלילים כאלה.
אופית ביותר הנה השערתו של והגה וינקלר. זהו אחד מאלה האשורולוגים של חקירותיהם בנויות לרוב על קורי עכביש – ושאהבתם לפרסום ולהפתיע תמיד באיזו חדשה נפלאה מעוורת את עינם ואינם רואים נכוחה. רק הקצונים מוצאים נחת רוח בוינקלר וחושבים אותו לבר סמכא גדול, בשעה שרוב מבקרי המקרא הרצינים: ולהוזן, קוטש, מרטי ועוד תמהים עליו ומחליטים כי באופן חקירתו יביא אך חרפה לבקרת המקרא וירגיל את קהל הקוראים לנהוג קלות ראש בכל מה שכותבים מבקרי המקרא. גם את מגלת אסתר הוא מבאר עפ"י דרכו.
המגלה מחוברת ממקורות שונים. הפלת הגורל שיכת לזמן האשורים. התחלת המגלה בימי קמביזס (אחשורוש־אנטיוכוס III), כל הספור הוא אגדה “שמימית”: אחשורוש הוא בל, אליל השמים. מרדכי הוא מרדך, שמש אביב. המן הוא נבו, שמש סתיו. ושתי – תמוז של העולם התחתון או עשתרות Istor בחורף. אסתר היא תמוז של העולם העליון – עשתרות בקיץ. שבעת הסריסים ושבעת רואי פני המלך – מלאכים. אחשורוש קרא באביב את ושתי, היא איננה חפצה לבוא, כי הגיעה שעת אסתר – שמש קיץ – להופיע. “בערב היא באה ובבקר היא שבה” – הככבים. ועוד מיני השואות כאלה!
את האגדה הזאת לקחו ליסוד לספור מקרה שקרה בימי אנטיוכוס השלישי ליהודי סלוקיה, כי עליהם היה לשלם כסף ענושים גדול עד מאד. וינקלר איננו מסתפק ב"סברות הכרם שלו" כדי לבאר, אלא הוא גם מעיז לסרס את הפסוקים לפי חפצו ורוחו והוא קורא למשל (ב' ג־ט): “אם על המלך טוב יכתב לשקול עשרת אלפים ככר כסף מן היהודים”. והמלך עונה אז: ה"כסף נתון לך לעשות בו כטוב בעיניך". הבאנו את השערת וינקלר, שהנה למטה מכל בקרת, אך כדי להראות על אופן הבקורת שוינקלר ברא לו.
מזכירים הננו עוד השערה מצרית אחת, שלפיה נכתבה המגלה במאה הראשונה לפני ספה"נ בארץ מצרים. היא נעתקה מיונית והמקור הוא יוני. “פור” הוא הגורל שהפילו ליהודים בשעה שחלקו להם מלכי המצרים מבית תלמי נחלאות. ולזכרון זה עשו משתה ושמחה. כל הדברים האלה כמעט שאין להם שחר5. עוד הרבה מיני השערות משונות תמצאנה אבל אטו כרכלא נחשוב וניזול.
בתור יוצא מהכלל (קוריוז) נביא אך השערת כהן קתולי. אחרי שבקר את כל הדעות שנאמרו ע"ד אסתר ושמספרם עתה לגיון (והאמת נתנה להאמר: בקר בטוב טעם) – הוא בא לידי החלטה כי מגלת אסתר נכתבה אך בסוד ואי אפשר לפרשה כפשוטה, כי אם עפ"י רמז: אחשורוש – המלך המשיח, מרדכי – סמל הטוב וסמל ישראל שקבל את הנוצריות, אסתר – סמל העכו"ם שקבלו הנוצריות, המן, כמובן, סמל השטן. במקום שכתוב רק מלך, זהו – האב שבשמים. והפירוש הזה המלא סודות נכתב לא בימי הבינים, אלא בזמננו אנו!
בפרק האחרון מציע ימפל את השקפותיו והשערותיו הוא על מגלת אסתר ועל חג הפורים. בראשונה הוא משתדל לבאר את המקרים ההיסטוריים, לפי דעתו, שהונחו ביסוד הספור ואחר כן הוא משוה אותם אל המקרים ואל ההרפתקאות שעדו אז על מלכות פרס שנמסרו לנו בדברי הימים העתיקים.
נכבד להקדים בראשונה פרטים אחדים ואחרי כן נמסר ההשקפה בכללה. מי היה אחשורוש? הד"ר ימפל בא לידי מסקנא – שאי אפשר לזוז ממנה – כי הוא קסרקסס, או כאשר נמצא בכתב ארמי עתיק “חשיארש” ובעברית באלף נוסף אחשורוש6.
הלאה הננו מוצאים דברי טעם בדבר נשואי אסתר למלך אחשורוש. המחבר מראה בראיות ברורות כי שלשה מיני נשים היו למלך פרס: א) המלכה הראשית, אותה יכול היה המלך לקחת אך משבע המשפחות הראשונות במלכות; ב) נשים בחופה וקידושין, אלה נאספו מכל הבא, גם ממשפחות בלתי פרסיות, רק אם חוט של חן היה מתוח עליהן; בלא ספק היתה אסתר מהסוג השני ולכן אפשר לכנות אותה בשם “אסתר המלכה”; ג) פלגשים, שעליהן יאמר: “לא תבא עוד אל המלך כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם” (ב' י"ד).
רבים מצאו כי במגלת אסתר תמצא אגדה על דבר המשך הריב שבין ישראל ועמלק, ביחוד בין בנימין ועמלק; שאול ואגג, מרדכי והמן האגגי. ביחוד נתחבבה האגדה הזאת על בעלי המדרש והפיטנים, שכמובן גם לא עלתה על דעתם להכחיש באמתיות הספור עצמו. הד"ר ימפל מראה כי כל האגדה הזאת בנויה על יסוד שוא. – על אי הבנת המלה “אגגי”. לפי דעתו זהו שם משפחה או שבט מהנודדים שהיו אז לרוב במלכות פרס הגדולה והרחבה – ואין לו כל יחס וקורבה למלך אגג שיזכר בספר שמואל א' (ט"ו).
רבים ערערו על אמתיות הספר ע"י שיאמר על מרדכי: “איש ימיני אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה את יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצאר מלך בבל” (ב' ה–ו) ותמהו, איך זה, האם זקן כמרדכי, כבן מאה ועשרים, יהיה מיושבי שער המלך וביחוד אסתר כבת תשעים תמצא חן בעיני המלך שבחר לו היפה בנשי מלכות פרס? אתמה! כל מי שאיננו חפץ לענות על זה במאמר המדרש: “אסתר ירקרקת היתה אלא חוט של חן מתוח עליה” או ב"מדרשו" של וינקלר, כי “נבוכדנצאר הוא אנטיוכוס השלישי” – צריך להסכים בלא ספק לדעת המחבר, כי המשפט “אשר הגלה” שייך לא למלה “מרדכי” כי אם ל"קיש" – לאמר: אבי זקנו של מרדכי הגלה עם הגולה. עוד הרבה אמרים הננו מוצאים בפרק הזה, שכל מי שחפץ לקרוא את התנ"ך ב"באור מדעי" באמת ולא של חקוי, מחויב לשים לב אל הספר הזה. קשה עד מאד לברור אמרים אחדים למופת, כי כל משפטי המחבר מיוסדים בהגיון טוב ויפה כזה – עד כי כלם יכולים להיות למופת!
“נס פורים” והשתלשלות המקרים שהביאו לידי חגיגת יום ארבעה עשר וחמשה עשר לירח אדר, היו, לפי דעת המחבר, באופן הסטורי כזה:
המלך אחשורוש, שעלה על כסא מלכותו בשנת 485 לפני ספה"נ, עשה בשנה השלישית למלכו משתנה לכל שריו בקראו אותם לאספה רבה בדבר המלחמה בארץ יון. אז קרה מקרה ושתי. כעבור שנים אחדות היתה המלחמה הנוראה בארץ יון וחיל פרס הוכה מכה רבה. המלך אחשורוש עזב את חילו ושב לשושן. מאז חדל כמעט מהתערב בעניני מלכותו ורק בבית הנשים בלה את ימיו. בעת הזאת נתחבבה עליו אסתר היהודיה.
כעבור שנים אחדות עלה לגדולה אחד מהזרים שבא להשתקע בשושן והיה לשר השרים, הוא בשנאתו ליהודים חפץ להשמידם ולכן התחכם לבקש מהמלך רשות להשמיד “עם אחד מפזר ומפרד בין העמים” ואת שם העם הזה לא הזכיר. המחבר מטעים, כי אחשורוש לא ידע כי המן מתכוין להשמיד את עם היהודים, כי אם חשב כי הוא רוצה להשמיד את הבידואים שנדדו אצל גבול פרס ושהרעו לישוב עד מאד. המן שלח אז כתבים אל הפחות והאחשדרפנים ובהם היה כתוב, כי המלך צוה להשמיד את היהודים. זאת היתה פקודה חשאית. אל הפקודה הזאת היתה רצופה פקודה גלויה לכל העמים: “להיות עתידים ליום הזה”, לאמר: כי כל יושבי מלכות פרס יהיו עתידים למקרה כביר, רב הערך שיהיה ביום הקבוע, אבל איש מהם לא ידע את תכן הפקודה החשאית.
רק למרדכי נודע תכן הפקודה החשאית ולכן מהר לבקש את אסתר כי תבוא לבקש על עמה. כאשר נודע הדבר לאחשורוש כעס עד מאד על המן על אשר הונה אותו בחפצו להרוג את עם היהודים ויצו לתלות אותו.
אז כתב מרדכי פקודות אחרות, כי היהודים יעמדו על נפשם. וכאשר בא היום, ש"כל העמים היו עתידים לו", אז היו פרעות במקומות ששם ישבו היהודים במושבות מיוחדות. לפי דעת המחבר, היו המלחמות בין היהודים ובין אספסוף שחפצו לשלול שלל היהודים אך ב"מדינת פרס" ולא ב"מלכות פרס". בחלק המערבי טרודים היו אז הפחות והתושבים במלחמה האמללה שהיתה להם עם היונים ולא שמו כלל לב לפקודות של הריגה. במקומות שהיהודים היו אך מעטים לא היתה כל סבה להתנפלות מצד היהודים או עליהם ורק במושבות אחדות עמדו היהודים על נפשם והמיתו את עושי הפרעות. בדבר מספר ההרוגים, בלא ספק, אין צורך לקבל אותם בתור אמת לאמתו. כמו כל הספרים העתיקים אוהבת גם המגלה לגזם מעט או הרבה, אבל בשביל זה אין צורך להשליך גם את האמת ההיסטורית החוצה. בודאי, נפלו גם מהיהודים חללים והמגלה ג"כ איננה מספרת על אדות זה, כמו שעושים המחברים העתיקים בכלל וכמו שהננו מוצאים גם בתנ"ך במקומות רבים.
באופן כזה מבאר המחבר את כל הגוזמאות שמבקרים טפלו בהם יותר מדאי.
כמובן, עוד הרבה שאלות תשארנה בלא טעם מספיק, למשל: איך אפשר כי בן סירא ישכח אישיות כמו מרדכי, אף אם נגיד כי עוד לא ידע את דבר המגלה כלה? אם מרדכי היה באמת לשר השרים, מדוע לא יזכר שמץ דבר מפעולתו שפעל לטובת היהודים בארץ ישראל. והלא אז כבר החלו הסכסוכים והמריבות עם השבטים שישבו מסביב לירושלים. דעת המחבר, כי הסכסוכים החלו רק על ידי עזרא וגרושו את הנשים הנכריות איננה צודקת, כי קרוב יותר לשער, שסבות המריבות היתה האדמה שצריכים היו להוציא מתחת ידי הזרים שהחזיקו בהם. בלא ספק היה גרוש הנשים כשמן למדורה, אבל האש כבר אחזה בישוב החדש ואיפה היה אז מרדכי ומה עשה לטובת אחיו. הפסוק בסוף המגלה: “כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו” – איננו אומר מאומה. אלה המה אך דברים בעלמא שאפשר לספר גם ע"ד איש אגדיי. דברים ממשיים, פעולות ומעשים איננו רואים. כי המלחמות היו בין היהודים והאספסוף רק במושבות היהודיות – השערה זו מתקבלת על הלב, אבל ממשמעות הפסוקים קשה להוציאנה. להפך, כמעט בכל מקום משתדלת המגלה להראות על הערך הגדול שהיה למלחמות שהיו ב"כל מדינות המלך אחשורוש", “כל שרי המדינות” היטיבו ליהודים. ואין אני יודע, אם הד"ר ימפל יחפוץ להסכים לדעה, כי כל ההוספות הללו מאוחרות הן.
איך שיהיה, צריכים הננו להגיד, כי כספר הזה בסדרו המצוין, בבקרתו החדה ובהרצאתו הברורה עוד לא הכניסה הספרות היהודית־האשכנזית לבקרת המקרא.
הבה נקוה כי המחבר הצעיר הזה יעשיר גם את ספרותנו העברית בספרים מקורים בדבר בקרת המקרא, כי מטיב המלומד הצעיר הזה לכתוב גם עברית בסגנון יפה.
דר. י. מהרשק
(“העולם”, ט"ו אדר ב' א' תתל"ט לחורבן, 18.3.1908)
-
Das Buch Esther auf seine Geschichtlichkeit kritisch untersucht, von Dr. Sigmund Jampel Frankfurt a. M. 1907 ↩︎
-
Anhang: Die topographische Beschreibung des Achasveros־Palastes im Buche Esther und die Burg zu Susa von Marcel Dieulafoy.
החכם הזה עמד בראש אלה שחפרו מטעם הממשלה הצרפתית בפרס וגלו את ארמונו של אחשורוש בשושן. ↩︎
-
אלילה ידועה בשמה היותר נפוץ. ↩︎
-
ינסן חזר בו אחרי כן מדעתו זו, כי חג ראש השנה היה רציני יותר מדי ולכן החליט כי החג הוא זה שהיה לבבלים לכבוד עשתרות אולם החג הזה היה חל תמיד באמצע הקיץ, בירח אב. ↩︎
-
די להזכיר כי במאה הראשונה לפני ספה"נ כבר היו הרבה מבעלי המשנה שדבריהם נמסרו לנו; ועכ"פ אי אפשר כי לא היה נמצא זכר לזה בספרות התלמודית. להפך, אנחנו יודעים, כי בעת ההיא כבר היתה המגלה נפוצה בעם וחביבה עליו כאשר יעידו התרגומים הרבים שיש למגלת אסתר. ↩︎
-
עיין “העולם”, גליון 18 ש"ע, במאמר: “הפפירוסים הארמים במצרים”. ↩︎
בארץ מצרים העשירה בחפירות זכרונות עתיקים נמצאה תגליה חדשה שנכבדה לדברי ימי ישראל בתקופת זרובבל, עזרא ונחמיה. עשר מגלות ארמיות נכתבות על פפירוס נמצאו לפני שנתים בעיר אסואן על גבול מצרים העליונה וכוש1. מתוכן המגלות הננו רואים כי נכתבו בימי מלכי פרס קסרקסס, ארתחששתא ודריוש, אין כל ספק כי המגלות הללו הנן אמתיות ולא מזויפות, באשר כבר חזותן תעיד על עתיקותן וכאשר החליטו הרבה מהמלומדים כמו הפרופ. ברטה־ברלין, הפרופ' שירר־גטטינגן ועוד. הכתב נשתמר היטב ואפשר לקראו על נקלה; כנראה, האויר היבש השורר במצרים הוא שזכה אותנה במתנה זו שבאה בהיסח הדעת לכל המלומדים המתעסקים בחפירות, שבמקום שלא חפשו מצאו אוצר מלא כאשר כבר קרה עם כתבי “תל־אמרנה” שנמצאו ג"כ במצרים.
המגילות הנן שטרות מקנה וקנין, בכלל ע"ד עניני ממונות, למשפחה אחת במשך שני דורות. שפת השטרות הללו קרובה עד מאד לשפת השטרות שיזכרו בספרות התלמודית ושנשארה לזכרון עד ימינו אנו בשטר־כתובה.
ע"פ התוכן הננו מקבלים ציור שלם ובהיר מחיי המשפחה העברית, שלה שיכים היו השטרות ע"ד קניניה בנכסי דנידי, סכסוכי ירושה, עניני משפחה, גירושין ואירוסין. ראש המשפחה הוא מחסיה בן ידניה, בתו מבטחיה. היא נשאת בראשונה ליכניה בן אוריה. כנראה לא הצליח השדוך כלל וכלל והיא נשאת בפעם השניה לאחר, שיקרא בשם מוזר קצת בין השמות העברים הטהורים, – אצ־חור בן ציחא2. לזוג הזה נולדו שני בנים: ידניה ומחסיה. לאלה האחרונים היו הרבה סכסוכים בדבר ירושה עם אחדים שכנראה חפצו לנשלם מאחוזת הוריהם. לשני אלה שייך רוב השטרות האחרונים.
התאריך הנהו תמיד כפול: אצל היום העברי יבוא תמיד גם היום המצרי אבל את מספר השנים ימנו למלכי פרס. השטר היותר עתיק הוא משנת 470 לפסה"נ (שנה י"ד או ט"ו לקסרקסס), והאחרון הוא משנת 411 לפסה"נ (י"ג או י"ד לדריוש). משמות החדשים יזכרו: אב (פעם אחת), אלול (ב' פעמים), תשרי (פעם אחת) כסלו (ד' פעמים), שבט (פעם אחת). שמות המלכים יכתבו באופן כזה: חשיארש Xerxes ארתחשסש (Artaxerxes) דריוהוש (Darius).
אין כל ספק כי המשפחה הזאת היתה יהודית ולא ארמית. – זה מראה הסוף “יה” הנוסף לשמות הפרטים וכידוע רק עובדי ה' הוסיפו לשמותיהם את ההוספה דמנכר זו. מלבד זו המה מכנים את עצמם “יהודי” או “יהודין”, אף כי פה ושם ימצא גם הכנוי “ארמין” “ארמיא” – אולם זהו אך מעין שם הכולל ואיננו יכול להוציא את המשפחה מיהדותה.
היהדות של המשפחה, כנראה, הנה עוד זו של אלה היהודים שבאו למצרים ומעשה אבותיהם בידיהם. התנועה הכבירה, שחדרה אז בתוך היהודים, יחד עם התורה שהביאו מארץ בבל – כנראה, לא פעלה מאומה על היהודים הרחוקים שנמצאו במצרים. עבודת ה' נשארה זו שהיתה עוד לפני התקונים שתקן יאשיהו המלך ובני דורו כי הבמות תבטלנה ורק בירושלים יביאו קרבנות. באחת המגלות יסומן מקום בית באופן כזה: במזרחו תמצא “אגורא (מזבח) זי יהו אלהא” ובמקום אחר ימצא הבית אצל “אגורא זי יהה אלה”. זה מראה כי המזבח לה' נמצא עוד אז בארץ מצרים ועליו הועלו קרבנות כעל הבמות בימי קדם. ובאמת אנחנו יודעים כי גם במשך ימי הבית השני לא וותרו יהודי מצרים על זכותם זו – ובית חוניו עמד על תלו עד אחר החרבן בירושלים ע"י טיטוס. נכבד עוד, כי את השם היו הוגים באותיותיו ולא בכנוי “אדני”. – בשבועה שמחסיה בן ידניה נשבע לחזק את טענותיו ומענותיו הננו מוצאים את המבטא “ביהו אלהא” כלומר הוא נשבע בה' אלהים.
מענין כי טפוסה של “מבטחיה” – הבת הוא מעין זה של הנשים הנזכרות בירמיה (מ"ד, ט"ו–י"ט, כ’–כ"ט). לה הנקל הוא להשבע בשם ה', יותר קיום וחזק יהיה אם תשבע גם באחת מאלילות מצרים והיא נשבעת מלבד בשם “יהה אלהא” גם ב"סתו אלהתה" – האלילה המצרית הנודעה – סתו. גם פה הננו נפגשים עם הדעה הישראלית העתיקה, כי מלבד ה' אלהי ישראל עוד ימצאו אלהי העמים, כמו: כמוש אלהי מואב, מלכם אלהי עמון, שלהם ג"כ יש שליטה ומציאות. אולם גם העבריה הזאת לא חפצה ב"נשואי תערובות" ובעלה השני שבראשונה נקרא: “אצחור בן צחא” – שם מצרי טהור – יקרא במגלה מאוחרת בשם “נתן”. כנראה אולץ המצרי אצחור להתגיר. זה מראה כי היהודים שמרו כבר אז את טהרת גזעם – מה שאפשר היה ללמוד גם מהתנ"ך, אלמלא נמצאו הרבה מעוררין נגד הדעה הזאת.
לא רק משפחה אחת נמצאה במקום ההוא, אלא “עדה” שלמה של יהודים, מסודרים וחיים ע"פ מנהגיהם ותורתם. בדבר גירושין יאמר, כי הזכות לבעל ולאשה להודיע ב"עדה" כי הנשואין נתבטלו. נכבד אם כן כי זכות הגירושין נמסרה גם לאשה והיא יכולה גם לגרש לא רק להתגרש, כמו שנוהג אחרי כן.
מי היו היהודים האלה ואיזו הדרך באו למצרים העליונה? המגלות נותנות לנו תשובה ברורה שאין לפקפק בה. בכתב הנקרא “מכתב אריסטוס־המזויף”, המספר ספורים אגדיים ע"ד העתקת השבעים, יזכר כי היהודים באו למצרים יחד עם הפרסים. אין ספק, כי בין דברי האגדה הנמצאים במכתב ארסטוס הקבלה ע"ד יהודים שבאו למצרים עם הפרסים בעת ובעונהאחת הנה אמתית. הפרסים שמו את היהודים לחיל המצב במבצרים אשר לכדו. כי היהודים מלאו את החובה הזאת באופן נעלה תעידנה הידיעות הנזכרות אצל יוסיפון ואצל אחרים ע"ד חיל מצב במבצרים שהיה מעם היהודים כמו: לתלמי לגי, ליוליוס ציזר ועוד לאחרים. מהמגלות הננו יודעים כי היהודים נמצאו ביחוד ב"סן בירתא" (במצודת Sylui) ו"ביב בירתא". המצודה הראשית, כנראה, היתה בסון, כי שם גם מקום המפקד לכל הצבא: “ודרנג רב חילא זי סון”. אולם קרובות היו זו לזו ולחיל המשמר היו בתים ואחוזות בשני המקומות ובלי מפריע היו עוברים ממקום למקום. מצב היהודים בחמר היה טוב עד מאד. את יהדותם לא עזבו, כאשר נוכחנו כבר למעלה. כי עזבו את השפה העברית – אין כל יסוד לזה. השטרות צריכים היו להכתב בשפה הארמית כי זאת היתה אז השפה הרשמית בממלכת פרס לכל המדינות מעבר לנהר פרת (עיין בספר Ed. Mayer Entstehung des Jdtms) להפך השמות הפרטים מראים כי השפה העברית היתה שומה בפיהם.
הרבה שאלות חדשות וחשובות לשאלות ישנות הביאה המציאה החדשה הזאת. לחקרים, לבלשנים ולהסטוריוגרפים נתן ענין רב לענות בו ושדה רחב לעבודה.
ברן (שווייץ). י. מהרש"ק.
(“העולם”, כ"ד אייר, א' תתל"ח לחורבן. 8.5.1907).
בקרב החרדים בירושלים שוררת תסיסה עצומה. עם בוא האנגלים התחילו גם אחדים מהחרדים להתעורר ולתת לעצמם דין וחשבון. הרוח החדשה, שאחזה את כל הכחות הרעננים שבעם, נחה גם על הטובים שבמחנה החרדים. ישנה הרגשה עמומה, כי הדרך שהלכו בה עד כה “לא זו הדרך”. מכרחים לעשות שנוי ערכין ולהרהר בתשובה. היהדות החרדית מכרחה לעזוב את העמדה הפסיבית, שעליה התבצרה ומשם דנה על כל מה שנעשה בקרב מחנה הלאומיים. גם היא מכרחה להשמיע עתה את קולה, לתבוע את תביעותיה ולהכניס לאוצר התחיה הון רוחני משלה. אותו היחס הקר והמוזר, ששרר לפנים כלפי היצירות הלאומיות, צריך להפסק; בטול היש של כל התחיה שבארץ צריך לחדל.
ובאמת מרגישים עתה רוח אחרת. מרגישים בכוחות צעירים ורעננים המבצבצים מכל צד ופורצים להם דרך במחנה החרדים; אבל לידי מעשה עוד טרם יגיעו: יותר מדאי היו שקועים עד כה בעבודת הפרט ובטפול במוסדות השונים שנוצרו חדשים לבקרים, ו"מרוב העצים לא ראו את היער"; מרוב “כוללים” ו"עדות" שכחו את כלל ישראל. הנה כששה חדשים עברו מהיום שנשמעה בשורת התחיה, גדולות הולכות ונעשות בארץ – ורק ממחנה החרדים טרם תשמע האימרה החדשה, טרם ימצא הביטוי החדש, החודר לכל לב, שיוכל להלהיב את נושאי דגל התורה למעשים ופעולות, המכשירים את העתיד. מפלגות יותר קטנות התאספו, סדרו תכניות עבודה לעתיד, הופיעו לפני הקהל בהצעות ובדרישות, משתדלות בעזרת ההסתדרות הציונית להגשים את אידיאליהן בחיים, – ורק החרדים בתור מפלגה, רב בנין ומנין הישוב הישן שבארץ, שותקים. ושתיקה זו ברגע זה מכאיבה מאד. ועל לב איש, שעניני החרדים קרובים ללבבו, ובצרתם לו צר, עולות שאלות קשות ומרות: האמנם אין לחרדים גם עכשיו מה להגיד ומה לדרוש? האמנם גם ברגע היסטורי כביר כזה תגמר התסיסה שבקרב החרדים רק בבטול גמור של עבודת התחיה הנעשית ע"י אחרים. האמנם גם עתה יעמדו מרחוק? האמנם לא ידפק הלב ולא ישמע הד החיים החדשים במחנה החרדים? העומדים מבחוץ נכונים כבר להוציא משפט קשה על חוסר פעולות חיוביות מצד החרדים עפ"י הסגנון הידוע והמקובל: “יבשו עצמותיהם, מת הלב ואין להם חלק ונחלה בתחיה!” אך מי כמוני, היודע ומרגיש מה שמתרחש מבפנים, יוכל להעיד, כי רחוקים החרדים ממצב של קפאון כזה, “שלא חלי ולא מרגיש” בכל זרם החיים החדשים; מי כמוני יודע, כי אמנם ישנה אנרגיה עצומה בקרב החרדים, שלעת עתה עודנה כלואה; ואנרגיה זו עומדת להתפרץ ולהראות את השפעתה על הכשרת החרדים לקראת העתיד המזהיר. במה צריכה היתה להתבטא פעולת החרדים עכשיו ומה הם המעשים, שהזמן גרמא, ושהם מכשירים את עבודת החרדים לעתיד? לפי דעתי, מחויבים החרדים, הרוצים להבליט את ישותם, את מגמתם ושאיפותיהם בעתיד, לגשת לטפול בעבודה משלשת: א) בתקון מוסדות החינוך של החרדים; ב) ביצירת ספרות הגונה לברור השאלות של היהדות והיהודים, העומדות עתה על הפרק; ג) וביצירת אגודה מדינית מרכזית, שתקח חלק חיובי בחיים הצבוריים, ולא ישעו עוד החרדים אל הפוליטיקנים, יושבי הקרנות, מהסוג הידוע. אם שלוש אלה יעשו החרדים, אז יוכלו להופיע לפני העם כולו, וגם אלה, שדעותיהם לא כדעות החרדים, מוכרחים יהיו להתחשב עם כח מארגן ולכבד מתנגדים, שגם הם עפ"י דרכם משתתפים בבנין. גם החרדים יחשבו בבונים ולא יוציאום מן הכלל. אין מונופולין לשום מפלגה על תחית האומה. לכל עובד ישר קוראים: “יישר כוחך!”
מניח אני לעת עתה את השאלות בדבר הספרות, הנחוצה והמתאימה לחרדים ובדבר האגודה המדינית החדשה שעל החרדים ליצור: הן אינן נושא למאמרי זה. את דברי הבאים הנני רוצה להקדיש רק לשאלת החינוך של החרדים.
שאלת תיקון החינוך של החרדים לא תמול הנה. הרבה דברו והרבה התוכחו עליה – ביחוד מחוץ למחנה החרדים. מבפנים נשאר הכל במרכז החינוך הזה, בירושלים – כדאשתקד. מוסדות החינוך של החרדים נשארו כמעט בלי כל שינוי במשך כל התקופה הארוכה, מימי יצירת בית־הספר האירופאי בארץ ועד יצירת בית־הספר העברי החדש בימינו אנו; חדשות ונצורות נעשו בארץ: בתי־ספר זרים של חברות חוץ נוסדו, שפות נכריות התפרצו לתוך הסביבה היהודית ותעשינה שמות ברוח הדור הצעיר; החינוך העברי הלאומי כבש לו עמדה בטוחה בארץ – ובתי־החינוך של החרדים לא שונו אף כקוצו של יו"ד. בשלילה נסו אמנם החרדים להלחם בחנוך החדש, בחרמות ובשמתא ושאר הסממנים שנמצאו באוצרם. אך עבודה חיובית, שכלול פנימי, תיקונים רציניים בשביל לעצור בדור הצעיר שלא ילך “לאסכולי” לא נעשו, וראשי החרדים לא הרגישו גם בצורך כזה…
אמנם בעשר השנים האחרונות נעשו אילו נסיונות בארץ לתקון ממשי של חינוך ילדי החרדים; אלא התקונים לא יצאו עוד מכלל נסיון, וכדאי להסתכל בהם וללמוד מהם קצת בשביל העתיד.
הנסיון הראשון היה בית־ספר “תחכמוני” ביפו, שטיבו נתפרסם בכל העולם היהודי. ואלה תולדותיו: ביפו נתקיים זמן מה חדר מתוקן “אחוה”, שעיקר הלימודים היו בו גפ"ת ותנ"ך. חדר ככל החדרים שבארץ, אלא שבו זכו ללמוד ילדי האמידים. באותו זמן נוסד “המזרחי” שחפש לו עבודה בארץ ישראל קיבל תחת רשותו את החדר “אחוה”, והחליט לשנותו לבית־ספר מודרני, שהלימודים יהיו בו בעברית. ודוקא דבר זה גרם לירידתו: שתי רשויות היו שולטות בו מרגע יצירתו, שתי שאיפות שונות היו מתרוצצות בקרבו – והן הן שעצרו בעד התפתחותו ופגמו בצורתו. מצד אחד ראו בו עוד הגבאים המקומיים את יצירתם הקודמת, שמטרתה מטרת כל חדר: – למודי קודש – וביחוד גמרא – במידה מרובה, שהם תנאי הכרחי לקיומו, בשעה שיתר הלימודים והסדרים החיצונים הנם רק מעין פרפראות למוסד, – שלא יעלו ולא יורידו; ומצד שני ראו ב"תחכמוני" כל התומכים והמנהלים בחוץ לארץ מהרהורי לבם: בית־ספר תיכוני, שצריך היה, לפי דעתם, להתחרות ב"גמנסיה היפואית", אשר נתנה מקום להתאוננות מרובה. במשך כל קיומו של “תחכמוני” התנגשו שתי השאיפות הנגודיות האלה תדיר והפריעו את המהלך הנורמלי של בית־הספר. שעות למודי־קודש – למשל – היו יותר מדי בשביל בית־ספר תיכוני ופחות מדי בשביל חדר רגיל; מורים מומחים בעלי מקצוע, שהם תנאי הכרחי לקיום כל בית־ספר תיכוני, נמצאו במידה זעומה. המוסד אמנם המשיך את קיומו, אך המטרה – תיקון יסודי של החינוך הדתי – היתה ממנו והלאה. הוא לא יכול היה בעת ובעונה אחת להשביע רצון את שני הצדדים, ולכן אף צד אחד לא היה מרוצה בו. בחדא מחתא אי אפשר היה ל"תחכמוני" להיות גם בית־ספר נמוך וגם בית־ספר תיכוני. המוסד היה פורח באויר, כי מכלל בית־ספר נמוך יצא (או יותר טוב: הוציאוהו) ולכלל בית־ספר תיכוני לא הגיע. זמן קצר לפני המלחמה עמדו גם מנהלי “תחכמוני” ותומכיו בחו"ל על השגיאה היסודית שנעשתה ביצירת המוסד הזה והחליטו לתקנו תקון גדול ולשנותו כליל. רצו לעשותו רק בית־ספר תיכוני־דתי עם תוכנית מתאימה ומורים מומחים; אבל המלחמה הפריעה בעד הדבר, והגרוש מיפו כמעט שהשכיח לגמרי את הרעיון, שעל “תחכמוני” להיות בית־ספר תיכוני, ויש תקוה שעתה יתפתח בתור בית־ספר נמוך לחרדים, וסוף סוף ימצא את דרכו הנכונה.
מטרה יותר מסוימה למפרע היתה לפני החרדים הגרמנים, בשעה שהתחילו לעסוק בעניני החינוך בארץ־ישראל. הם הכריזו בתחילת עבודתם, שרצונם הוא להלחם נגד השפעת בתי־הספר הקימים, ושבאמת – מוכרחים להודות – אינם מתאימים לחוג החרדים אשר בארץ. אלא במקום להלחם בשלילה, כדרך שהיו נוהגים אז בירושלים, כשהחרמות והקללות היו מעשים בכל יום, נגשו הם למלחמה חיובית: הם החליטו לפתוח רשת בתי־חינוך נמוכים בארץ, שיחנכו את הילדים ברוח המסורה. המטרה היתה יפה עוד יותר לו היו קובעים את עבודתם לטובת החינוך לא רק במושבות אלא גם בערים. החרדים הירושלמים התיחסו אז באימון גמור לפעולות הארתודכסיה הגרמנית, ואז היתה באמת שעת הכושר לתקן את מוסדות החינוך של החרדים ולהביא ברכה מרובה לאבות הדתיים, שלא יכלו להשאיר את בניהם בת"ת ולא רצו לשלחם לבתי־הספר. בערים לא היה אפילו צורך ליסד בתי אולפנא חדשים, ואפשר היה להסתפק בתקון הקים. אך מסבות שונות, שמקורן בודאי “הכא ולא התם”, נאלצו החרדים הגרמנים לעשות ותורים ולצמצם כמעט את כל פעולתם אך ורק במושבות. מוסדות החינוך של האורתודוכסיה הגרמנית נוצרו בידי איש מומחה, שידע פרק בתורה הפדגוגית, שידע את “דרכה של תורה” ושלא היה רחוק ביותר מהשאיפות הלאומיות; כך, למשל, לא היתה לו כלל שאלה בדבר שפת הלימודים: מהרגע הראשון קבע את השפה העברית – במבטא האשכנזי(!) – לשפת ההוראה בכל המקצועות. מקריות ורבוי רשויות לא היו במוסדות החינוך האלה. המנהל ידע מה שהוא רוצה ובדיקנות גרמנית – הראויה להיות לדוגמא – השתדל להגשים את שאיפותיו בחיים. בראשונה נוצר המוסד החינוכי לתלמידים בפתח־תקוה. כדאי לציין, שכעבור מספר שנים פנו מהרבה מושבות – הקרובות והרחוקות – בבקשה לפתח גם להן בתי־אולפנא מעין זה שהיה בפתח־תקוה. כנראה, לא היו האבות החרדים מרוצים מחינוך בניהם בבתי־הספר שבמושבות ושאפו לחקות את המוסד, שנחשב בעיניהם מוסד למופת. מצד זה הצליח תלמוד־התורה בפתח־תקוה יותר מ"תחכמוני" שביפו. ובכל זאת, האמת ניתנה להאמר, שגם במוסדות האלה חסרה השלמות, ופתרון רצוי וגמור לשאלת תיקון החינוך של החרדים בארץ לא נתנה גם הארתודכסיה הגרמנית. ראיה לדבר: כל הבקשות לפתיחת מוסדות־חינוך מעין זה שבפתח־תקוה, באו רק מהמושבות; בערים לא נתעוררו החרדים לשנות את תלמודי־התורה עפ"י הדרך החדשה. כנראה, לא היו מרוצים מכל הענין. בשביל הישוב החדש במושבות התירו את הדבר, אך לעצמם נחשבו גם תלמודי־תורה כאלה ל"חתיכה דאיסורא". מהו הצד הלקוי שנתגלה גם במוסדות האלה? שני מכשולים, לדעתי, היו המפריעים הראשים, שלא נתנו לתלמודי־התורה המודרניים להתפתח: ראשית – חסרון מורים, שקיבלו הכנה פדגוגית, היה חסרון דמנכר. קשה היה למלמדים, שאמנם עבדו במסירות נפש ובהשתדלות רבה, להסתגל אל התנאים החיצונים שבית הספר הטיל עליהם. קשה סוף סוף לאדם, שעברו עליו רב ימיו בחדר, לההפך בן לילה ל"מורה בכתה". לא זו השיטה ולא אלו האמצעים. המלמד אפילו אם הוא “בעל פעולה” ומצליח בלמוד האינדיבידואלי שבחדר, איננו מוצא את ידיו ואת רגליו, כשהוא נמצא בבית ספר, ומוכרח ללמד ולעניין כתה שלמה בבת אחת. אין אני מגנה, חס וחלילה, את השיטה המקובלת בחדר, ללמד רק את האחד, בשעה שהאחרים עוסקים בעבודה עצמית או מקשיבים לחזרה; שיטה זו יש בה גם הרבה טובה. אך כל אחד מצליח רק בשלו. עפ"י פקודה או הכרח אי אפשר לאדם בזמן קצר לשנות את כל הרגליו. המלמד לא יכל היה להצליח במוסד חינוכי, שנתנו לו את הצורה המקובלת בבית־ספר אירופי; וכיון שמורים יראי שמים, שירצו לעבוד שם, לא נמצאו, לכן קשה היה לפתח את המוסדות האלה. ושנית – מכשול יותר גדול עוד היה השם, שבו כינו את מוסדות החינוך של החרדים הגרמנים, ושמש לסיסמא: “תלמוד־תורה!” אני הנני האחרון שאגנה את השם “תלמוד־תורה” או אתנגד למוסד זה ולשיטת הלימודים המקובלת בו, אם רק יעשו תקונים קלים, שכל אחד מודה בנחיצותם ושאדבר עליהם להלן. אך כל דבר במקומו: השם והלמודים מתאימים באמת לאותו מוסד החנוכי, הידוע לכולנו, שטעמו לא פג ושלא נשתנה; שם ישנה הרמוניה שלמה. לא כן במוסד חנוכי, שהחליף את הצורה העתיקה והכניס שנויים עיקריים גם בתכנית הלמודים, – לו שם כזה מזיק. השם גרם, שנתנו לבתי האולפנא במושבות צביון של תלמודי־תורה. מכריחים היו להקציע, למשל, זמן רב מאד – 6–5 שעות ליום – ללמוד התלמוד (ביחוד בכתות העליונות), ובכל זאת לא ותרו גם על כל המקצועות הרגילים בשאר בתי־הספר כמו: חשבון, כתיבת הארץ, טבע, התעמלות, שפה זרה ועוד. רצו שבתלמוד־תורה כזה ירכיבו את למודי הקודש של “תלמוד־תורה” מסורתי כמו שהם על למודי החול של בית־ספר אירופי. הרכבה כזאת הנה משונה, אי־טבעית, ואי אפשר לה שתצליח. אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. לו אפילו היו כל המורים בתלמוד־התורה שבמושבות פדגוגים מומחים כפסטלוצי בשעתו, לא היו יכולים להביא תועלת ולהצליח. מח הילד איננו תופס בבת אחת כל כך הרבה מקצועות שונים. הוא איננו יכול לעכל את חומר הלמודים ולעשותו לחלק מנפשו; לכל היותר אפשר לפתח, עפ"י תכנית כזאת, את הזכרון ולא את ההבנה; הלמודים בשום אופן לא יעשו לחלק מעצמיותו הנפשית של הילד. הכל נשאר לו זר; הילד חי כמו בעולם התוהו, רק “קול דברים הוא שומע”; ובשעה שיעזוב את המוסד תשכח ממנו על נקלה כל תורת רבותיו. החנוך של החרדים לא ירויח הרבה משטת למודים כזאת. מכריחים להקריב קרבן; להמעיט למודי קדש או לותר על מקצועות שלמים של למודי חול ואז, רק אז, אפשר יהיה להשיג הרמוניה בפנים המוסד. אין כל ספק שלולא המלחמה היו נעשים שנויים כאלה, אשר היו מסמנים דרך נורמלית להתפתחות החינוך הדתי. ויש לקוות, שאחרי החליפות והתמורות, שעברו בשנה האחרונה על פתח־תקוה, יותר קל יהיה להנהלה לקבע צורה חדשה ורצויה לתלמודי־התורה אשר שם, ואם השטה החדשה תצליח יקחו אותה בודאי לדוגמא, כמו לפני עשר שנים. אבל לע"ע יש לציין, שגם המוסדות האלה לא יכלו להתוות את הדרך החנוכית לפני החרדים, – דרך שיקבלוה בלי פקפוקים וספקות.
כמעט בעונה אחת עם יסוד תלמודי־התורה במושבות נפתח ע"י כותב הטורים האלה ביה"ס הדתי “חדר־תורה” בירושלם. בית הספר הזה מענין מאד, כי בו הננו רואים בפעם הראשונה התעוררות עצמית לפעלה ממשית מצד הורים בעלי הכרה, הדואגים לחנוך בניהם, – חזיון בלתי נפרץ בארצנו עד היום הזה! אחדים מנכבדי היהדות הירושלמית, סוחרים בעלי צורה, שלא רצו לשלח את בניהם אל בתי הספר של אלינס ועזרה, ולא יכלו גם כן להשאיר אותם בתלמודי־התורה המקומיים, נתעוררו מעצמם ליסד בית ספר פרטי ברוחם הם, ושבו יהיו כל הלמודים רק בעברית. הם קבלו על עצמם את ההתחלה, אחדים מהם הוציאו גם כספים ביד רחבה על יסוד החדר וקיומו, – דבר שגם כן איננו רגילים להפגש בו בקרב התושבים שבארץ. אחר כך קבעו “עזרה” ו"חובבי ציון" סכומים הגונים להחזקת המוסד. למרות ההתנגדות העזה והחריפה של מורי ירושלם אז מצד אחד ו"שונאי כל חדש" מצד שני, התפתח לו המוסד לאט לאט ותפס עמדה חשובה בחנוך הירושלמי. גם למוסד הזה לא חסרו מפריעים: ראשית ההתנגדות מבחוץ ושנית חסרון מורים, שיסכימו ויתאימו לרוח “חדר־תורה” ושירצו לעבוד בו. בנוגע לתכנית שמו לב למפרע ל"סוד הצמצום". בגדולות לא הלכו. שאפו לבית ספר דתי בן שמונה מחלקות ולא יותר. למודי הקדש נתנו במדה כזאת, שהנער הלומד ב"חדר־תורה" לא יחשב לעם הארץ, ולמודי חול, – כמעט עפ"י התכנית הקבועה לבתי ספר נמוכים. הושם לב לרוח הדתי, שהילד לא ינזר מהסביבה שבה גדל. בעזרת הגבאים, שסדרו ועד מפקח על “חדר־תורה”, דבר שהוא לא היה ידוע בירושלים, השתדלו תמיד, שתהיה הרמוניה שלמה בין הבית ובית הספר. אמנם לתלמידים, שצריכים היו לגמר את למודם, לא נמצא בית ספר תיכוני מתאים, ששם יוכלו להמשיך את למודיהם, אך תכנית “חדר־תורה” בכל זאת לא נשתנתה ע"י החסרון הזה. קוו שאחרים יקבלו על עצמם תפקיד זה, והם יבנו בתי ספר תיכונים דתיים, ששמה יוכלו תלמידי “חדר־תורה” להמשיך את למודיהם בלי משבר פנימי.
אולם גם “חדר־תורה” לא יכל היה להגיע למדרגת בית־אלפנא לדוגמא ליתר החדרים שבירושלם. בטרם עוד שיצא מוסד זה מידי נסיון התפרצה מלחמת השפות. במקום “חדר” אחד, נוצרו שני חדרים. האחד נשאר בידי “עזרה” והשני נפתח ע"י חבר מורים, שעבדו קודם ב"חדר־תורה". התפתחות נורמלית לא יכלה להיות בשני המוסדות, ולא יכלו גם הם להיות למופת. החדר, שנשאר בידי “עזרה”, נחשב, כנראה לבן חורג והתלמידים, בהגיעם לגיל ידוע היו עוברים לבית הספר “למל”, ובכן לא הושגה המטרה, שקבעו מיסדי החדר מלפנים. ובחדר השני סבלו המורים מחסרון אמצעים חמריים. החדר היה יכל להמשיך את קיומו רק הודות למסירות נפשם של המורים, ששמרו עליו מכל משמר והקריבו הרבה קרבנות בשביל שכלולו. ואם לא הצליחו בכל לא בהם האשמה. בין כך ובין כך לא הושגה המטרה בשני החדרים. אגב: בין המורים נמצאו כאלה שעפ"י הלך־רוחם אינם מתאימים לבתי־ספר דתיים. ובאמת נטשטשה הצורה הדתית בשניהם. מסבות שונות, שאולי במקרה יסודן, לא הבלט די הגון הדתי של המוסדות. הם השתדלו להתקרב בחייהם הפנימיים יותר מדאי אל חיי בתי הספר הכלליים. ההבדל היה ביניהם רק בהוספת שעות ללמודי קדש. אך לבית ספר דתי הידיעות של למודי קדש אינן מספיקות; הילד צריך לספג את הרוח הדתי אל קרבו, וצריכים לחבב עליו את המצוות המעשיות והמנהגים הדתיים. בית ספר דתי איננו יכל להתקים בלי יהדות מעשית. אם כי בשני החדרים למדו מאות תלמידים –סמן שהתחבבו המוסדות על הצבור הירושלמי, –אי אפשר בכל זאת לקחת אותם בתור דוגמא ולשנות על פיהם את תלמודי־התורה הירושלמים. בכלל שלמות נפשית ישנה יותר בתלמודי־התורה מאשר ב"חדרי־התורה". שם לומדים בני אבות, שהנם שלמים ברוחם, בשעה של"חדרים" נכנסים ביחוד מבני דור המעבר, שהם תמיד לקויים ב"שניות". (אחרי סגירת בתי־הספר של עזרה ע"י הממשלה האנגלית קבל ועד “החנוך” את החדר תחת רשותו. ובשם “חדר־תורה” נמסר לקהל הירושלמי עוד פעם בית ספר דתי, המתאים לדרישותיהן של שדרות רחבות בירושלים).
כל הנסיונות שהזכרתי, אינם יכלים לפתר את שאלת החנוך לחרדים פתרון גמור. אי אפשר להגיד בבטחון: “זו היא הדרך! לכו בה!” אנחנו גם עכשיו רק מחפשי דרכים. ישנה גם עתה רשות לכל אחד לבוא בהצעה חדשה לתקון מוסדות החנוך של החרדים. ובטרם שאגש לחפש פתרון חדש הנני רוצה לברר את השאלה, שהיא לדעתי, הציר שעליו סובבת אפשרות התקונים:
מה הוא בית ספר דתי ומה הוא תלמוד־תורה?
בנוגע לשאלה זו יש ערבוב פרשיות; המושגים אינם ברורים, ובכל החוגים אפילו בתוך אלה הקרובים לשאלות החנוך, לא קבעו עוד את ההבדל הרב שיש בין שני הטפוסים האלה. יש שבקרב המורים העברים מתנגדים נגוד גמור ל"בית ספר דתי", ובאמת מכוונת התנגדותם לתלמוד־תורה; ויש שבקרב חוגי החרדים קובלים על “ועד־החנוך”, על אשר הוא משנה את אפי תלמוד־התורה, בשעה שהוא באמת עסק רק ביצירת בית ספר דתי ולא נכנס כלל לעולם תלמודי־התורה. טוענים בחטים ומודים בשעורים…
“בית ספר דתי” קורא אני למוסד חנוכי, שהוא מסודר עפ"י הדרישות הפדגוגיות, המקובלות אצל אומות העולם. תכנית הלמודים, אופן הלמוד ודרכי ההוראה, המשמעת והסדר בין כתלי בית הספר וחוצה לו – הנם אלה הקבועים ועומדים בכל בתי הספר המודרניים, אלא שהוא איננו מרחיק את ילד המשפחה הדתית מסביבתו; להפך, בית הספר הדתי משתדל לחנכו ברוח זו ולקשרו אל כל המנהגים והמצוות המעשיות, שהוא רואה בבית אבותיו. הצד השוה שבין בית הספר הדתי ובית הספר הכללי הם התנאים החצוניים; גם בו ישנן כתות מסודרות, והתלמידים עולים שנה שנה מכתה לכתה; המורה מלמד את כל תלמידיו יחד ולא אחד אחד, מצלצלים בסוף כל שעה וישנן הפסקות קבועות בין שעה לשעה; וזמן הלמוד הוא לא יותר משש שבע שעות ליום; בבית ספר דתי ישנם כל אותם מקצועות הלמודים הראשיים, שמנו חכמים בכל בית ספר מסודר. העקר הוא שבבית ספר כזה מרבים קצת בלמודי קדש (תנ"ך וגפ"ת ודינים). והחנוך הוא דתי. כך הם בתי הספר הדתיים המסודרים של הארתודכסיה בחו"ל, ביחוד מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש ז"ל, העומדים תחת השגחת הממשלה, שאיננה מסתפקת ביראת שמים גרידא, אלא דורשת ידיעת המקצעות על בורים ופתוח הגוף ע"י התעמלות ומלאכת יד. בית ספר דתי מציל ביחוד את הילד בגילו הרך מספקות ומאי הרמוניה בחייו המלאים תמימות ילדות. אין לו מלחמה פנימית בדבר השאלה, מי צדק: האב או המורה? אין בית הספר מתנגד לבית בעניני הדת; הילד מתנהג בבית הספר, כמו שהוא רגיל בביתו. אין נגודים פנימיים בנפש החניך התמים, כי מוריו הנם לו למופת בעניני הדת, כמו הוריו. הבית משלים מה שבית הספר מלמד. כך, למשל, מתאר לו “ועד־החינוך”, את תפקיד “חדר־תורה” בעתיד.
שונים מזה המה הסדרים והתפקיד שב"תלמוד־התורה". מטרת תלמוד־תורה – עפ"י התפתחותו ההסטורית מימי הבינים ועפ"י צביונו בימינו אנו – היא לתת לילד הרך ולנער שמתבגר את האפשרות לא רק להתחנך ברוח דתי, כי אם גם לספג את התורה וידיעת היהדות בכל הקפה. “תלמוד־תורה” כשמו כן הוא: מוסד חנוכי, המצטמצם אך ורק בלמוד אותם המקצועות, שרק הם נחשבים בעיני החרדים כגופי תורה. מבטלים הם בני העם– עם הספר – את כל ההדור החצוני של בית הספר המודרני בשביל להקדיש את כל היום, לרבות שעות הלילה, ללמוד הספרים הקדושים. אין צורך בהפסקות, אין צורך בצלצולים – “אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה”. גם שטת למודים מיוחדת התפתחה וקנתה לה זכות אזרח בתלמוד־תורה. מלמדים את האחד ושמים אליו לב, בה בשעה שהתלמידים האחרים עוסקים בעבודה עצמית או נחים. אין אויב יותר גדול ללמוד “התורה” ממקצועות שונים ומרובים שמלעיטים בהם את הילד. פדגוגים מפורסמים משלהם ומשלנו צוחו מקדמת דנא על רבוי המקצועות שמטמטם את הילד וגוזל ממנו את העונג וההתרכזות שבלמוד. שעה שעה ומקצעה, והתלמיד איננו מספיק להכנס לתוך העבודה. עוד הספרות מרחפות מול עיניו, והרי כבר המפה עם הקוים המשונים והמגוונים; עוד מתרוצצים בראשו השמות של כתיבת־הארץ, והרי הספורים של התורה ואחריהם פרקי טבע, וחוזר חלילה. מעין ראי־נע קים ועומד נקבע בבית הספר הנמוך. ואם בבית ספר נמוך כללי כך, עאכו"כ בבית ספר, שצריכים להקדיש בו הרבה זמן ללמודי קדש, זהו סוד גלוי, שכל מורה ישר מוכרח להודות בו, כי למודי החול גוזלים את התענינות הילד ומפריעים בעד התמדתו בלמודי קדש. שאלו את פי המורים לחומש, משניות או גמרא בבתי הספר הכלליים או הדתיים ויגידוכם. על האמת הזאת עמד באפן אינסטינקטיבי גם חלק גדול מהעם, שעודנו רואה בתורה את המקצוע היותר נכבד בלמודים ושהיא שקולה אצלו נגד כל שאר המקצועות. הוא מוותר ברצון על ידיעות חול ובלבד שבניו ילמדו תורה על בוריה. ולכן כל מי שמכבד את תורת ישראל המסורה ורוצה לראות בקרב האומה גם בעתיד אנשים גדולי תורה, הלא מוכרח הוא להודות שבתי ספר, אפילו דתיים, מעין אלה שהזכרתי לעיל, לא יספקו לנו למדנים מפורסמים. אין זאת מטרתם ואין זאת יכולתם. “מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת” – אמרו לפנים, ואמתיות הפתגם לא נשתנתה גם בזמננו. רק הנער, אשר מילדותו יהיה שקוע רק בלמודי קדש – יהיה באמת רווי למודי קדש, מלא וגדוש ובקי בכל חדרי התורה וישאף להקדיש את חייו לתורה. וזאת היא המטרה האידיאלית של תלמודי־התורה, שמלאו תפקיד חשוב בחיי העם ושעוד לא עברה שעתם.
היוצא מדברי הוא, שבית הספר הדתי ותלמוד־תורה מובילים לידי מטרות שונות והנם שונים גם בחמר הלמודים; גם בסדרי למודם וגם בתנאים החצוניים. והצד השוה שביניהם הוא רק החנוך הדתי, שהנהו משותף לשניהם. מחוץ לזאת לא הרי זה כהרי זה.
ישאלוני רבים: מה עדיף לחרדים: בית ספר דתי או תלמוד־תורה? לדעתי, אין השאלה נכונה. נחוצים לנו גם דא וגם הא: לחרדים יש צורך גם בבתי ספר דתיים וגם בתלמודי־תורה. האחד איננו נבנה מחרבנו של חברו; אין המה שני נגודים בנושא אחד. הם אינם נגודים כלל, אלא שני צדי המטבע של החנוך לחרדים. למה הדבר דומה? לאותה השאלה שהיתה נשאלת זמן רב בקרבנו: מה נחוץ יותר: בית ספר תיכוני קלסי או ריאלי? ולא ידעו ולא הבינו המתוכחים התמימים, כי אין כאן שאלה כלל, כי התשובה היא: נחוצים לנו גם זה וגם זה; וכל עם, הדואג לחנוך בניו, משתדל לתת להם האפשרות לבחר בחנוך קלסי או ריאלי, כמתאים לכשרונותיהם ואפים ורצונם החפשי. וגם אנחנו בבאנו לסדר את עניני החנוך בבקר החיים הלאומיים, העומדים לקבל צורה מסודרה של עם היושב על אדמתו, – יש לנו הרשות לדרוש מההסתדרות הציונית שתתן לבנינו את החנוך לא במסגרת צרה של שטה זו או אחרת, אלא בצורה השווה לכל נפש, והעם יבחר במה שטוב לו. לא במה חנוכית אחת צריכה ליצור לנו ההסתדרות הציונית אלא הרבה במות שונות לפי הצורך שיש בקרב העם עצמו.
באי כח ההסתדרות הציונית אינם צריכים לדון רק לפי השקפתם הם בעניני החנוך, אלא לפי הדרישה המצויה בעם. עליהם להיות אוביקטיבים לגמרי בנדון זה. הם צריכים לתת טפוסים שונים של מוסדות חנוך: גם בתי ספר כלליים ודתיים וגם תלמודי תורה, והחיים יעשו את שלהם, והם הם שיהיו הפוסקים האחרונים בעניני החנוך. שום פדגוג בעולם לא יוכל ליצור לנו בית ספר מטפוס אחד, שישביע רצון גם את החפשים וגם את החרדים – ולכן המוצא היחידי והפתרון הצודק הם – יצירת בתי אלפנא מסוגים שונים.
וכאן תשובה לכל אלה, שאולי בעקימת שפתים יקראו את הדברים ויניעו בראשם אחרי מורה מישראל, הדורש בזכותם של בתי הספר ותלמודי־התורה בבת אחת. אין כאן פשרנות סתם או התחכמות יתרה, אלא יש כאן הסתכלות אמתית בחיים והתחשבות עם המציאות הקימת לנגד עינינו. אי אפשר בשום אופן להסכים, שצריכים להזניח כליל אלפי ילדים מבנינו שמחר יצטרכו לקחת חלק בחיים הצבוריים והאזרחיים שבארץ אבות, רק באשר הם לומדים בשטה אחרת ושואפים למטרה חנוכית אחרת, שעכ"פ איננה מתנגדת לחיינו הלאומיים, אלא אדרבה, היא היא שהיתה הבסיס לחיי העם בעבר והיא היא שתהיה טל תחיה, לפי אמונת רבים מאחינו, גם בעתידנו הגדול.
אם רק לא תעורר חשדנות מצדדים שונים ולא יכניסו כונות זרות לדברי, כי אז יש כאן לפנינו פתרון פשוט וקל לשאלת החנוך העממי. הארגז יפתח באפן פשוט: לחלק אחד מהעם, הרוצה שבניו יכנסו לאלתר לחיים, צריכים לתת בתי ספר, ששם יכשירו את התלמידים לחיי השוק והרחוב ולבתי הספר הגבהים; ולאותו חלק העם, הרוצה שבניו יקדישו את עצמם לתורה, מוכרחים לתת תלמודי־תורה. משם יעברו אל הישיבות המשוכללות והמסודרות; ובהן – אחרי שימלאו את כרסם בידיעת היהדות – יקנו להם גם את הידיעות החצוניות, הנחוצות לכל אדם מן הישוב. ואם נער מתלמוד־התורה יפגר ולא יראה ברכה בלמודיו ויצא למלאכה או למסחר, אחרי שיכינו אותו לכך איזה זמן באפן מיוחד המתאים לו.
אין פתרון אחר לשאלת החנוך! על ההסתדרות הציונית, שכבר נגשה לעבודת התחיה הממשית ושרוצה לעבד עבודה עממית רחבה, מוטלת החובה לעבד לטובת העם ברוח העם. אין היא יכולה להיות משבעת ועומדת לסיע בעניני חינוך דוקא לשטה זו או אחרת. היא מחויבה – בשאלה זו – לעמוד מעל לחלוקי הדעות, וצריכה היא לעזר שהעם יתפתח לפי רוחו בכל מקום ומקום בלי כפיה מוסרית או חמרית מבחוץ. אין ההסתדרות הציונית חברת מיסיונרים, והיא לא תעשה אותן השגיאות החנוכיות שעשו החברות השונות, אשר עבדו על שדה החנוך בא"י, כמו: אליאנס, עזרה, אגדת אחים ועוד. הצד השוה שבכל החברות הללו: שהן באו מבחוץ והביאו אתן דעה קדומה ע"ד העם היושב בארץ וע"ד הצרך שיש ל"השכילו". מבחוץ באו וכל פעלתן היתה נוטה כלפי חוץ. הן רכזו את כל התלמידים או התלמידות בבתי ספר מרובי אכלוסין, מבלי לחקר ולדרש, אם רכוז כזה הנהו לטובת הצבור, שלו הן דואגות. מובן, שבתי ספר כאלה היו ביחוד לשם תערוכה; באמת אין ארץ ששם האורחים – הקרואים והבלתי קרואים – היו מפריעים את הלימודים, כמו בארץ ישראל לפני המלחמה. ביקור בתי הספר מצד האורחים נחשב למכת מדינה בכל הארץ. היו בתי ספר שקבעו מסורה מיוחדה, איך להתנהג בשעת קבלת אורחים, והמסורה הזאת קלקלה כמובן גם את המורים וגם את התלמידים. תמיד היו רגילים להטות אוזן, מה ואיך השמיעו “שם” האורחים את משפטם על בתי הספר הגדולים שבארץ. ממילא מובן שלתערוכה נחוצים אכלוסין מרבים ונחוץ להשתדל שהאורחים יבינו את אשר ישמעו בכתות. ומכאן רק צעד אחד לשלילת כל אפי מיוחד של בית־הספר ולטשטוש צורתו הלאומית והמקומית. אורח, שהלל בשובו לארצו את בית הספר בארץ ישראל, באמרו שהנהו דומה ממש לבית ספר שבעירה גרמנית או צרפתית, נחשב למבקר טוב בעיני החברות המחזיקות בבתי הספר. לא כן ההסתדרות הציונית: לה אין צורך לעשות דבר מה כלפי אחרים. אין היא דואגת לטובת ממשלות זרות, היא דואגת רק לטובת העם היהודי. בעיניה יחשב בית ספר בארץ־ישראל, שהוא רק חקוי לבית ספר גרמני או צרפתי, למקלקל. היא איננה צריכה לרכז המון תלמידים במקום אחד וליסד דוקא בתי ספר מרכזיים; היא איננה צריכה למצוא חן בעיני זרים, ולכן היא יכולה לקבוע בכל מקום מוסדות חינוך קטנים, אך מרבי הגוונים, בשביל כל שדרות העם. הצעד הראשון כבר נעשה בירושלים: נפתחו מטעם ועד החינוך גני ילדים ובתי ספר חדשים בפנות שונות שבעיר, ששם כל מוסד חנוכי נחשב למשתלה עברית חנוכית, המשפיעה גם על הגדולים. הפיזור גרם טובה מרובה לחינוך והתוצאות תהיינה יפות מאד. אבל “מי שמתחיל במצוה אומרים לו: גמור”. אי אפשר להסתדרות הציונית להשאר בחצי הדרך ולהסתפק בחצי פתרון. אם היא הגיעה לידי מסקנה צודקת, שלטובת הצבור נחוצים בתי ספר מרובים – בכל שכונה ושכונה – ולא בתי ספר מרכזיים במקום אחד שבעיר, – היא מוכרחה להסכים גם לרבוי הצורות השונות. גם בנוגע לשיטת הלמודים ולסוג בתי הספר מוכרחה היא להתחשב עם טובת העם כולו ולקבוע סוגים שונים של מוסדות חינוך. ובין אלה – הנני בטוח – יטלו תלמודי־תורה מקום של כבוד. ההסתדרות הציונית לא תוכל להשתמט ממלוי חובתה זו, אם לא תרצה לההפך למפלגה אחת, תחת לאחד את כל המפלגות לעבודה שכם אחד לטובת העתיד. היא מוכרחה לקחת את אבני הבנין לבית המקלט הלאומי בארץ אבות מכל מי שרוצה להשתתף בבנין. תתן ההסתדרות הציונית מוסדות חינוך שונים לכל מפלגה ודוקא הצורות השונות הללו תתאחדנה אחר כך להרמוניה שלמה. דואג אני לפרוד, לקטטות ולקטנות מוחין ואין אני דואג כלל להבדלים שיהיו בקרב עמנו. רעיון התחיה ירויח, אם לא יטשטשו את הצורות האינדיבידואליות של הצבור היהודי. אסור להקים את החרדים לאויבים לעבודת התחיה בשל שאלת החינוך. אין אני חושב, שימצאו בקרבנו מנין אנשים אשר רצו, מתוך הכרה ברורה, לעורר ולנהל עתה “קולטרקמפף” עפ"י מנהגי אשכנז ובנוסח ביסמרק. סוף סוף לא ב"דור ההשכלה" אנו חיים. רעיון התחיה רפאנו ממחלה זו, ואין לנו משאת נפש ליצור “חצאי משכילים”, כי אם ליצור אנשים שלמים בעלי אפי מוצק ובעלי צורה קבועה.
אך האמנם רשאית היא ההסתדרות הציונית להשאיר את תלמודי התורה כמו שהם ובכל זאת לדאוג להם, כמו שהיא דואגת לשאר מוסדות החינוך? האמנם הכל טוב ויפה ואין צורך להכניס תקונים? האם רק נתון תתן ההסתדרות הציונית ודרש לא תדרוש כלום? איש לא יחשד אותי בתמימות כזאת. רחוק אני מאלה הקוראים להסתדרות הציונית: דרישתך טרפה ופרוטתך כשרה. לא ולא! בודאי ובודאי תצטרך ההסתדרות הציונית, בקבלה על עצמה לדאוג לתלמודי התורה, להכניס גם שנויים עקריים למען הכשיר אותם למטרה הגדולה שיתוו לבתי אולפנא כאלה. היא תצטרך רק להזהר ש"יחד עם מי האמבטי לא תשפוך גם את הילד". התקונים צריכים וצריכים להעשות, אך בנפש תלמודי־התורה אל תשולח יד. סוד גלוי הוא שאין להסתירו: גם נפש החרדים המבינים דבר סולדת מהמצב הבלתי אפשרי השורר בתלמודי־תורה. היתה התאוננות מצדם, היו נסיונות לצאת ידי חובה בתקונים קלים. אך גדול הוא כוח ההרגל. סוף סוף רב החרדים, אף על פי שהם מרגישים צורך בתקון עניני החינוך – אינם יכולים להתעודד ולעשות את כל התקונים הנחוצים. ביחוד חסרים לצערנו לחרדים בירושלים שני התנאים הכי חשובים לתקוני חברה: המרץ וההתמדה. בעצמם אינם מאמינים בכוחם, ואם לפעמים הם מתחילים באילו תקונים, אז הם עושים את הדבר כלאחר יד ולשעה קלה. ובינתים החיים עושים את שלהם: הם זורמים בחזקה, שטפם עז מאד, ורק קברניט הגון יוכל להסיע את אניתו בשלום בזרם זה. ועלובה היא הספינה המטורפת בים, שאין עליה קברניט מבין דבר. החרדים מוכרחים לבוא סוף סוף לידי הכרה והחלטה, כי הם אינם צריכים להשאר אבר מדולדל בגוף האמה “עם לבדד ישכון”. הם חלק מכל הלאום, עצם מעצמו ובשר מבשרו, וסם החיים, המתאים לכל חלקי הלאום, לא יהפך לסם מות לחרדים. החרדים מוכרחים לעבוד שכם אחד עם ההסתדרות הציונית גם בעניני החינוך.
אמנם, יאמרו לי: יש צורך ויש רצון; אך היש גם יכולת להסתדרות הציונית לעשות את המפעל הכביר הזה? היש לה הכוחות והאמצעים הדרושים למפעל כזה, והיהיה לה האמון הגמור מצד החרדים, כשתבוא לשנות ולתקן, לסתר ולבנות?
ראשית בדבר הכוחות והאמצעים. רק אנשים העומדים מבחוץ יכולים להציע שאלות כאלה ולהטיל ספקות ממין זה; או אנשים שדרכם להרע, ובכונה רעה הם משתדלים להמעיט את דמותה של ההסתדרות הציונית בכלל, – רק הם יפיצו שמועות שוא ושקר בדבר יכולת ההסתדרות הציונית. והלא דברים קל וחומר: אם ההסתדרות הציונית לוקחת על עצמה את התפקיד לסדר את חיינו בעתיד וממשלות ההסכמה ויהודי אירופא ואמריקה נותנים בה אמון, – עאכו"כ שתוכל ותמצא את הכוחות הנחוצים לסדור החינוך הדתי, שהנהו אך פרט אחד – ולא הכי קשה – מתכנית עבודת התחיה, שהוטלה עתה על ההסתדרות הציונית. ה"ועדה הציונית" הראתה, בלי צעקנות יתירה, כי לכל מפעל טוב יש לה אמצעים ביד רחבה. עדים המה: האלמנות והיתומים, האביונים והחולים שבירושלים; עדים המה: בתי הספר מכל הסוגים והמושבות; יש רצון ויש יכולת. ואם צדקו דברי החרדים, כי מוסדות החינוך שלהם קיבלו תמיכה במדה זעומה, יפשפשו במעשיהם הם ולא על הציונים תלונתם. בדבר היכולת אין מה להתוכח ולהרבות במלים; מי שעינים לו לראות – יראה ויוכח.
שאלה מסוג אחר היא שאלת האמון בציונים. פה באמת “הכלב קבור”. עד עתה התיחסו החרדים לשאלת תקון החינוך ע"י ההסתדרות הציונית בחשדנות גמורה ובבקורת של יושבי קרנות, שלצערנו דעתם מכריעה אצל רב החרדים.
יש פקחים, שהנם מבינים דבר מתוך דבר, והם מקימים עיר ומתים נגד שאיפת הציונים להתפשר עם החרדים בשאלת החינוך; הם, החכמים בעיניהם, שכל רז לא אנס להם, יודעים ומכירים שמטרת הציונים היא “לקבוע את הנפש”; רוצים הם להתגנב ולחדור למוסדות החרדים, ואחר כך ירמסו ברגל גאוה את כל הקדוש ויעשו שם כאדם העושה בתוך שלו. אנשים חשדנים כאלה מצויים בקרב החרדים לרוב. החשדנות – מחלתם – ורק במעשים ופעולות ירפאו. כשיראו, כי מטרת הציונים היא רק לבנות, רק לתקן – ולא לסתר ולקלקל, אז אין כל ספק שהם יהיו הראשונים אשר יושיטו יד לציונים. כמובן, בישרים שבהם עסקינן. לאלה החשדנים, שעושים את הכל מתוך סבות פרטיות, מתוך דאגה לחסרון כיס (כל איש יודה, שיש גם כאלה!) אין תקנה; אותם לא נחזיר למוטב גם במעשים ובפעולות. הם ירעו עד שיסתאבו. השעה משחקת להם, והם יכולים לעת עתה “לצוד דגים במים עכורים”. אך השעה תעבור, והמים יהיו צלולים – ואז יתמו גם חטאים כאלה מן הארץ. אכן יש בקרב החרדים די אנשים הגונים שהנם בעלי הכרה ובעלי הרגשות בריאות, שהחשדנות החולנית לא נפלה להם בירושה. ואליהם אני פונה. דברי אמורים אל אלה מהחרדים, שאינם מהללים ואינם מחללים בלי כל יסוד; אלה החרדים, שעושים את מעשיהם בחשבון ודעת, שזיק החיים לא כבה אצלם, – הם הם האנשים שמהם יסתיע מלתא. הם יבינו, ירגישו ויאמינו, כמו שבארתי לעיל, שאין תועלת לאומית להסתדרות הציונית לבטל את תלמודי־התורה ולעשותם לבתי־ספר גרועים, שבהם יגדלו דור של חצאי משכילים, אשר ישארו בעלי מומים כל ימי חייהם. אם יאמינו, שהציונים שואפים לתקן את הפגימות שבנפש ולא לדכדך את הנשמה היהודית. הם יבואו לידי הכרה שכמו שהציונים שואפים לשכלל את בתי הספר הכלליים והדתיים ואינם רוצים לעשותם למין כוי, – חציו בית ספר וחציו חדר, – כך הדבר נוהג גם בתלמודי־התורה. הכונה היא לשכללם ולהביאם לידי מדרגת התפתחות גבוהה אך ורק בתור תלמודי־תורה.
על החלק הזה של החרדים מוטלת החובה להשתדל לבוא בדברים עם “הועדה הציונית” בדבר תקון תלמודי־התורה; יחדיו יעבדו את התוכנית המתאימה ויחדיו יגשמוה בחיים. בעבודה המשתפת יוכחו עפ"י מאה עדים, כי הציונים מודים בזכות הקיום של תלמודי־התורה לא רק מן השפה ולחוץ; והערובה היותר נאמנה לקיום תלמודי־התורה בעתיד, הם אלפי ההורים, שמוסדות החינוך האלה נחוצים להם. אלפי תינוקות של בית רבן, שיקבלו את תורתם וחינוכם בתלמודי־התורה, הם שומרי המוסדות הכי בטוחים. ינסו נא לגשת לעבודה בלב תמים ויראו ויוכחו איזו ברכה צפונה לחרדים בתקון תלמודי־התורה ע"י ההסתדרות הציונית.
מוכרח אני להשיב על עוד טענה מוזרה, שנשמעת בעת האחרונה בחוגי החרדים בירושלים. אומרים: אמנם נחוצים תקונים בתלמודי־התורה ובישיבות וצריכים היו לעשותם לאלתר, אך מכיון שהציונים דורשים אותם, מוכרחים לדחותם עדן ועדנים. אי אפשר לנו לעשות את כל עברנו פלסתר; למה יאמרו בעולם הגדול: “החרדים לא יכלו לעזור לעצמם ורק בעזרת ההסתדרות הציונית יכלו לסדר את עניניהם”. הם מוצאים, כי לא העזרה כשהיא לעצמה, אלא האיניציאטיבה שיוצאת מבחוץ, תזיק לחרדים. כנראה, החלק הזה איננו מודה שצריכים לקבל את האמת ממי שאומרה. בכלל, רגילים היינו להפגש במדת עקשות כזאת רק בעולם הילדים; בין גדולים מדה כזאת בלתי מצויה. צריכים באמת להתפלא, איך יתנגד אדם בר דעת למפעל טוב אך ורק מפני שחבר הקדים אותו בהצעה. הלא לא שבקת חיים לכל חברה צבורית! רק בין אנשים שחוש הצבור שלהם איננו מפותח או חסר אצלם לגמרי, יכולה דעה כזאת למצוא מקום. בכל חברה מסודרה היו מתבישים בה, ונקוה שגם אצלנו אנשים תמימים כאלה הנם כבר ה"מוהיקנים האחרונים" של דור חולף. בדעות ילדים פעוטים אי אפשר לעצור בעבודה כבירה ומועילה של אנשים גדולים.
נסתכל בתקונים ההכרחיים, הצריכים להעשות בתלמודי־התורה והמאפשרים את העבודה המשותפת בין ההסתדרות הציונית והחרדים. מוכרחים אנו להודות, שישנם עיקרים אחדים, שהם בבחינת תנאי קודם למעשה, ואי אפשר לגשת להתחיל את העבודה בטרם שיתפשרו בדבר יסודות התקונים. מצד החרדים, ראינו כבר למעלה, מוכרחה להיות הדרישה הכללית המובנה לכל: לבלי לשנות או לטשטש צורת בתי־האולפנא של החרדים; תלמודי־תורה היו ותלמודי־תורה צריכים להיות! בנוגע לעיקר זה אין, לפי דעתי, מקום להתוכח. אפשר, כמובן, לבקר; חופש הדבור נתון לכל אחד; אך אל ישלו המבקרים בשוא את נפשם, בחשבם שאפשר לשנות את תלמודי־התורה ממסד עד הטפחות וליצר במקומם בריה חדשה, אשר תתן ספוק גמור לתביעות החרדים.
אולם גם מצד ההסתדרות הציונית צריכים לקבוע עיקרים אחדים, שהם בבחינת “חוק ולא יעבור”. תמימות קדושה תהיה מצד החרדים, אם יחשבו שאפשר להתוכח ולעמוד על המקח בדבר עיקרים יסודיים ידועים. אסור לציונים לותר בעיקרים הללו אף כקוצו של יוד. לדעתי מוכרחים הציונים לדרוש בכל תוקף: א) השלטת השפה העברית בכל תלמודי־התורה (וממילא גם בישיבות), ב) תקונים בנוגע למצב ההגייני של תלמודי־התורה (שמירת הבריאות של המלמדים ותלמידיהם).
אבאר את דברי:
השפה העברית פסקה מהיות דרישת הלאומיים, – ונהיתה לחלק החיים. השפה העברית חדלה מהיות חומר לדרשות ונאומים ע"ד “השפה היפה, היחידה השרידה”, שמתלהבים ומתפעלים לשמוע זכרה – ונהיתה לדבר הכרחי, כלחם שאנו אוכלים וכאויר שאנו נושמים. עם פרסום הדקלרציה הידועה נעשתה השפה העברית ליסוד מדיני של חיינו בהוה ובעתיד. מהו הגוון הלאומי החיצוני שבו יכירו הזרים את התושבים היהודים בארץ, אם לא צלצול השפה העברית! אין איש בקרבנו חושב, מלבד איזה “יודישיסטים” בעלי דמיון, שאפשר ליסד את המקלט הלאומי בארץ על יסוד הז’רגונים השונים המצויים באמה, ושבירושלים ישנה לנו תערוכה מנוולת מכלם. מי שמאמין בתחית העם, מאמין גם בתחית השפה העברית. ובכן מטעמים מדיניים יהודיים אי אפשר להעלות על הלב, שהז’רגון האשכנזי יתפוס מקום נכבד בחיי חלק חשוב של עמנו. ואיך אפשר להתפשר עם הרעיון, שדוקא החרדים יחונכו על הז’רגון האשכנזי, אשר לא תהיה לו עוד אחיזה בחיינו הלאומיים? אם החרדים קטנים בעיניהם, הציונים יודעים ומכירים את ערכם, שהם הם החלק המרובה של העם היושב עתה בארץ ואי אפשר לתת להם לנוול את החיים הלאומיים בז’רגון גלותי. זאת ועוד אחרת. אין אנו רשאים לגדל ולחנך חלק גדול מדורנו שלא יבין, מה החלק השני מדבר. איך יהיו אצלנו חיים צבוריים משותפים, אם השפה לא תהיה משותפת לכולנו? כיצד נבוא לידי פתרון שאלות צבוריות ולאומיות – גם בלאו הכי דעות יהודינו שונות ומשונות זו מזו – אם לא נבין איש את שפת רעהו? ירושלים סבלה די והותר מבלבול השפות השונות, והאמנם השטן הזה ירקוד בקרבנו גם בעתיד?! רוצים אנו, שבעתיד הקרוב ישתתפו בבנין המקלט הלאומי כל חלקי העם, – ו"בלי אומר ובלי דברים" אי אפשר לקחת חלק בבנין משותף. מי שהדבור העברי אין בפיו אין שאיפת העבודה הכללית בלבו. אסור להסתדרות הציונית לותר על עזרת אלפי אזרחים מועילים ואסור לחרדים להחליש את השפעתם – בשל חסרון ידיעת הדבור העברי. ההסתדרות הציונית מוכרחה לדרוש את הדבור העברי, יען כי אי אפשר לה לקלקל בידה השמאלית מה שהיא בונה בידה הימנית. אל ישיבוני, כי רבים מראשי החרדים מדברים גם עכשיו עברית יפה, למרות שחונכו בתלמודי־התורה הז’רגוניים. אין להוציא מעובדה זו כל מסקנות. היחידים המדברים עברית נער יספרם; הם יוצאים מן הכלל ומבליטים עוד יותר את הכלל, כי רוב החרדים, לרבות רבניהם מנהיגיהם, לא ידעו לדבר כן. כל מי שהשתתף באסיפה, שבה נאלצו החרדים לדבר עברית, היה מרגיש עלבון בשל הגמגום הנורא; ואותם הרגעים, שבהם היה מדבר איזה רב צעיר דברים בסגנון הראוי להשמע, היו כ"פלגי מים בציון", וגדול היה הצער על שאחרים עוד לא הורגלו לדבר בסגנון ברור כמוהו. זהו מעשה בכל יום ואי אפשר להכחיש את החי. כמה מפסידים עי"ז “מדברני דאמתא”, – המה יודעים ומכירים יותר ממני. כבר מזמן צריכים היו להתעורר מעצמם לשים קץ לכל המצב הפרוע הזה. וסמני ההתעוררות הלא ישנם בחוגי החרדים, ומדוע יעמידו פנים כאילו ישנה התנגדות לדבור העברי.
אומרים שישנה באמת בחוג צר גם דעה, שלפיה מוטב להם לחרדים להבדל גם בשפתם בשביל שלא יפגמו ע"י העברינים והספרות החדשה. חוששים הם פן יעינו בני הנעורים החרדים – אם ידעו עברית – בספרות החדשה “שכל באיה לא ישובון”. ובכן מעין אסור חשאי מוטל על השפה העברית. אך קצרי ראות הנם חרדים כאלה; אין המה רואים, מה שנעשה מחוץ לארבע אמותיהם. האמנם ה"יודישיסטים" למיניהם, שהוציאו מבתי־ספריהם אפילו את התנ"ך, ספר הספרים, ומסתפקים במליצות ז’רגוניות של ריזן ואש יהיו בעיני חרדינו כשרים? האמנם לא ידעו, כי בשפה הז’רגונית ישנם כל אותם הספרים ולפעמים בצורה גסה וחסרת טעם – שכה הם יראים מפניהם בספרות העברית? ובכן יגזרו גם על הז’רגון. ויגזרו גם על כל השפות האירופיות: גרמנית, צרפתית, אנגלית ועוד, שבספרויותיהן ישנם דברי מינות כאלה, שאינם חולמים עוד עליהם בספרות העברית. מתוך שיטה חסרת הגיון כזאת מגיעים לידי אבסורד גמור. ובכן לא תהא כהנת כפונדקית?! עלובתא זו, השפה העברית, – מדוע רק היא צריכה לסבול ולשאת את עון הספרים, שאינם לפי טעם החרדים והשקפותם? אדרבא יעשו כמתוקנים שבהם; יוציאו ספרים ברוחם – ויעשירו את הספרות העברית בעוד גוון חדש, וברכת המתענינים בספרות העברית תחול עליהם.
הלא פנינו יתכרכמו, בזכרנו שאנשים המכבדים “לשון הקודש” ובה הם שופכים את שיחם לאביהם שבשמים, ילכו בשאלות החינוך שלובי זרוע עם ה"יודישיסטים". אן נוליך את חרפתנו, אם ה"יודישיסטים" יהיו מורי דרך בהוראה לתלמודי־התורה? אין כאן שאלת אסור והיתר, שנהיה זקוקים לתשובתו של מאן דהוא. אפילו בק"ן טעמים לא יתירו את השרץ ולא יאפילו גלגל חמה. קשה להאמין שבין חרדי ישראל ימצאו אנשים, שלצון יחמדו להם, לאסור בשם הדת להכניס את הדבור העברי אל המקום הכי מתאים לו – אל תלמודי־התורה והישיבות. כאלה – רוצים אנו לקוות – אין כעת בקרבנו.
אחרת היא השאלה, שאנשים מקרב החרדים, יודעי פרק בחינוך, מעוררים: אם הדבור העברי לא יזיק לחינוך וללמודים בתקופה הראשונה? חוששים הם מפני המהפכה הגדולה שתעשה, ואולי תסבול ע"י כך איכות הלמודים. כל מי שקרוב לעולם החינוך יסכים אתם, שכל מהפכה פתאומית בעניני חינוך אסורה. אין נפש הילד “לוח חלק”, שאפשר לרשום עליו מה שרוצים ובכל שעה שרוצים; אסור לגרום למשבר בנפש הילדים התמימים. אך פה ישנה טעות עקרית מלמפרע. לו היתה השלטת העברית מהפכה בחינוך, כי אז הייתי גם אני אומר; חכמים הזהרו ואל תדחקו את השעה! אך הלא בדבר השלטת העברית בתלמודי־התורה אין כלל מקום לדבר על אודות מהפכה ומשבר. אין הדבור העברי מהפכה פתאומית בעיני הפעוטים המתחנכים בתלמודי־התורה; הקרקע כבר הוכשרה ע"י הלמודים העברים במידה מרובה, והדבור העברי מרחף באויר ואיננו זר גם לחניכי תלמודי התורה. אות הוא הגמגום המשונה, שבו משתדלים גם תלמודי־התורה לבוא בדברים עם ילדי בתי הספר, בעת המשחקים המשותפים ברחובות השכונות שבעיר. אין זאת יצירת “יש מאין”; ה"חומר ההיולי" ישנו מן המוכן; צריכים רק לסדרו, ליפותו ולתקנו. אם בהתחלת “הזמן” החדש (רצוי מכמה טעמים פדגוגים שהשנוי יעשה אם אפשר בראשית “זמן” הלמודים ולא באמצע) ישנו בכל הכתות את שפת ההוראה, לא ירגישו כל משבר ושנוי לרע. ללמודי קודש בודאי לא יהיה כל נזק. קשה היה לפנים לבתי הספר העברים הכלליים להסתגל ללמודים הריאליים (כמו: חשבון, טבע, כתיבת הארץ וכדומה), אך ללמודי קודש וללמודים העיוניים הסתגלו על נקלה. והלא בתלמודי־תורה יש לנו ענין רק עם למודי קודש. הכי באמת קשה יהיה לחניך תלמודי־התורה להבין פרשת חומש או דף גמרא מבלי לתרגם לז’רגונית? אתמה! סוף סוף יודה כל אחד, אשר בקר את הלמודים בתלמודי־התורה, שלכאורה מתרגמים לז’רגונית רק מלים בודדות – ביחוד בלמוד גמרא – והשאר נשנה בגוף המלים שנאמרו, בהוספת באור בעזרת האגודל והניגון. ילד השקוע כל היום בלמודי קודש, המקור הכי בטוח לידיעת השפה העברית, יקלוט את הדבור העברי על בוריו במשך זמן קצר להפליא. בתור מנהל בית ספר דתי הכרתי המון תלמידים, שנכנסו שמה מתלמודי־התורה, והדבור העברי לא הפריע להם אפילו במשחקים, ואין צורך לומר בלמודי קודש; הם השתתפו כעבור יום או יומים בלמודים, כאילו היו תלמידים “עברים” מזמן. לא על דבר משבר ומהפכה יכולים לדבר כאן; אולי, לכל היותר, יהיה כל השנוי בעת הראשונה מוזר לתלמידים, ואחר כך, לא רק שיתרגלו, אלא הם ירגישו שהנם עולים בערכם, והכרתם העצמית תתגבר. כמה פעמים הסתכלנו, באיזו יהירות מנסה חניך תלמוד התורה לדבר עברית אל חברו הילד, תלמיד בית הספר, ואם לשונו לא נכשלה, הוא חושב את עצמו לאדם מן הישוב. הם, הילדים, בודאי שיכירו טובה לרבותיהם, אם יכניסו אותם לעולם העברי.
נשארה עוד השאלה בדבר המלמדים. בחוג המורים ובחוג החרדים שוררת טעות בדבר ערכם של המלמדים בתלמודי התורה שבירושלים ולכן באים הם לידי הטלת ספק באפשרות השלטת העברית במוסדות החינוך של הדתיים, רבים חושבים שאין תקוה מהמלמדים שיוכלו להסתגל ללמד בעברית, ובכן יצטרכו לפטרם ולקחת אחרים במקומם, ואז בודאי יסבלו הלמודים באיכותם, – ויוצא השכר של הדבור העברי בהפסד הלמודים. לו היה כדבר הזה, כי אז היו נסתתמות טענותי והייתי מודה מתוך כאב לב שעם החרדים המתנגדים להשלטת העברית הצדק. אך, עד כמה שאני מכיר חלק הגון מהמלמדים בת"ת שבארץ, מוכרח אני להכריז בפומבי, כי הדעה, שאי אפשר להם להסתגל לדבור העברי, היא אשמה כבדה מאד, שלאשרנו אין לה יסוד והיא בלתי צודקת ואיננה עומדת בפני המציאות. כמעט כל המלמדים עתה אינם אנשים מן השוק; הם מילאו את כרסם בש"ס ובספרות ישראל העתיקה; מהם רבים שהציצו גם בספרות החדשה ולא נפגעו; והאפשר להאמין, שאנשים שיש להם אוצר בלשני כל כך הגון לא יוכלו בשעת הצורך להשתמש בו? רבים מהם יודעים את תורת השפה על בוריה ובידיעת דקדוק חלק גדול מהם עולה על המורים. רק נסיון שמושי חסר להם, ואותו ישיגו במשך זמן קצר. אם רק המלמדים ירצו – אז יצליחו על נקלה; והם ירצו – אם יהיו מוכרחים! בלי הכרח חיצוני בודאי ובודאי שלא ישנו את דבורם כהרף עין. הרבה ההרגל עושה, הרבה הרשלנות עושה. אך דחיפה קלה מבחוץ מספיקה לעורר את המרץ והרצון, ובעקבותיהם באה היכולת. – בעיני ראיתי מלמדים רגילים, שלמדו כל ימיהם בשפה הז’רגונית, כשנתקבלו למקומות שדרשו מהם ללמד בעברית, הסתגלו במשך שבועות מספר ללמד בעברית; וכעבור איזה חדשים אי אפשר היה להכיר שבזמן מן הזמנים למדו בז’רגונית. דומני, שמצד המלמדים לא יהיה כל עכוב. הם ישתדלו בזמן המעבר – בסוף הזמן – להתרגל בדבור העברי ועל ההסתדרות הציונית לבוא לעזרתם.
עפ"י כל האמור: ההתנגדות להשלטת השפה העברית בתלמודי התורה היא חסרת כל טעם. כמובן, במפלא אין אנו דורשים. אם יש טעמים, שמסתירים אותם מאחורי הפרגוד, אל לנו להתחשב אתם. דנתי בכל הדברים והענינים, שנתגלו מתוך שיחות עם חרדים ישרים, שפיהם ולבם שוים. אם בכל זאת לא ישליטו את העברית “בעגלא ובמן קריב” במוסדות החינוך של החרדים, אז המכשלה תחת ידי המנהלים והרבנים; הקולר תלוי בצוארם, והם עתידים לתת את הדין. הם יהיו החייבים, אם גם בדור הבא לא תהיה כל השפעה לרבנים ולראשי החרדים על הדור הצעיר. ואיך באמת יוכלו להשפיע על הדור הצעיר הבא, אם לא ידברו אליו בשפתו הוא. ואיך יוכלו לדבר אליו בשפת החיים, אם יצמצמו את כל הלך רוחם ומחשבותיהם רק בשפה הז’רגונית? הם יגמגמו ויהיו לקויים בבטויים ונקלים יהיו בעיני הדור הבא: התורה שנמצאת בכלי מכער, איננה יכולה להשפיע על דור צעיר, הדורש ספוק לרגש היופי אפילו בשיחה קלה שבין אדם לחברו.
לתקונים הגייניים, שעל ההסתדרות הציונית לדרוש, בודאי אין איש מהחרדים מתנגד. בניני תלמודי־התורה מוכרחים להיות מתאימים בכל לדרישות שרופאים־פדגוגים קבעו לבנין דירות בשביל בתי חינוך. אור ואויר נחוצים מאד לילדי תלמודי־התורה, שרובם הנם מהשדרות העניות שבעם. גם עד עכשיו היתה שאיפה להגדיל ולהרחיב את בניני תלמודי־התורה, אלא שהעניות היתה מנולתם. די להזכיר את הבנין הנהדר של ת"ת עץ חיים “במחנה־יהודה” בירושלים, שהרבה מבתי הספר העברים יכולים לקנא בו, בשביל להבין שפה רק שאלת האמצעים ולא שאלה של אסור והיתר. אם הדירה תהיה נאה, מרוחה ומרחיבה את הדעת, יושם לב יותר לנקיון החדרים ולנקיון התלמידים. אם התלמידים יושבים צפופים ומכווצים, אין מקום לדרישות נקיון וסדר. לטובת שמירת הבריאות רצוי להנהיג בתלמודי־התורה שהילדים שוהים שם כל היום, התעמלות ועבודת גינה. לפנות ערב טרם יתפזרו, כדאי שיתעמלו קצת. ההתעמלות תשפיע גם על הבריאות וגם על הסדר והמשמעת מבפנים. עבודת גינה נחוצה בתור תריס נגד העבודה העיונית הכבירה שמטילים על הילדים. נחוץ שהילדים יכירו את הטבע באופן מעשי. אפשר לוותר על למודי הטבע, אך נחוץ להנהיג עבודת גינה, המקרבת את הילד אל עבודת האדמה ואולי עוד פעם ימצאו בקרב החרדים צעירים שאין תורתם אומנותם ויצאו אל השדה, כשם שעשו אבותיהם בירושלים ובצפת לפני כארבעים שנה. הנסיון שנעשה בתלמוד־התורה בפתח־תקוה להכניס לתכנית הלמודים התעמלות ועבודת גינה – הצליח שם, וכדאי שימצא מחקים בכל מקום. ואפשר להשתמש בנסיון שקנו שם בנידון זה. ההפסקות המרובות המצויות בבתי־הספר – כעבור כל שעה – ושהנן מבוססות על טעם הגייני – הנן מיותרות בתלמודי־התורה, ואפשר לוותר עליהן. אין כל ספק שיש גם נזק גדול בהפסקות. המורה מוכרח להפסיק לפעמים באמצע למודו, ולא פעם יקרה שהתלמידים מתמרמרים על הצלצול ומתחננים שהמורה ימשיך את שעורו. ההקשבה והרכוז סובלים על ידי ההפסקות, ביחוד במקצוע כמו גמרא. בבתי הספר הדתיים, שמלמדים בהם שעות אחדות גמרא, מרגיש כל מורה לתלמוד, עד כמה ההפסקה מוציאה את הילד מהענין שעמדו בו, וחלק השעה החדשה עובר לשוא עד שהילד מתרכז שוב בסוגיא. בתלמודי־תורה, שהשיטה האינדיבידואלית תשאר שם גם להבא, אין ספק שילד יוכל לשהות יותר זמן בלי הפסקה. שם אפשר יהיה לסדר הפסקות כעבור שתים או שלוש שעות.
עוד תקון גדול כללי נחוץ יהיה להנהיג בתלמודי־התורה המשוכללים. בהרבה תלמודי־תורה – וביחוד אחר כך בישיבות – אין כמות ידיעות קבועה, שדורשים אותה מהתלמיד שנה שנה. בבית אולפנא מסודר אי אפשר לקבל יסוד רעוע כזה. אי אפשר להוריד או להעלות למוד תינוקות של בית רבן למדרגת תורה לשמה, ולתת את הלמודים לשעורין באקראי בעלמא. מוכרחים יהיו לקבוע את חומר הלמודים לפי שנות הלמודים. דרישה כזאת צריכה להיות כללית לכל תלמודי־התורה בלי יוצא מן הכלל. אחרת אין אפשרות של בקורת והשגחה על התוצאות שתהיינה ללמודים בסוף ה"זמן" או השנה. כל מורה מוכרח לדעת למפרע, על מה יעבור במשך ה"זמן", וכל תלמיד צריך לדעת מה דורשים ממנו בסוף השנה למען ירגיש שהוא “עולה או יורד”.
בנוגע לתכנית למודים בתלמודי־תורה משוכללים דעתי כבר אמורה: התכנית צריכה להשאר זו הנהוגה גם עתה, ואסור לקלקל את שלמות הלמודים והרמונית החינוך בתערובת למודי חול, שיכניסו לצורך ולא לצורך לתלמודי־התורה. במקום למודי חול, מוטב להרחיב את תכנית למודי הקודש. ידעו ויבינו הנערים לא רק תנ"ך וגמרא, אלא גם מדרש ואגדה, ספרי מוסר ודינים. יהיו לכל הפחות תלמידי תלמודי־התורה ספוגי היהדות העתיקה ומשלמים בה. יהיו לכל הפחות הם בקיאים בחדרי הספרות העתיקה וישאבו מהמעין, “שממנו שאבו אבותינו”, להשקות ערוגות חדשות בכרם ישראל. בתכנית המפורטת אין אני עוסק עתה. צעד כזה צריך להעשות על ידי מועצה משותפה של מנהלי תלמודי־תורה ומלמדים עם רבנים וסתם בעלי בתים הגונים, יודעי פרק בהוראה. במאמרי זה אין עוד מקום לפרטים כאלה. ולואי שיקבלו בראשונה את הכללים.
הצורה הכללית, שעל ההסתדרות הציונית לתת לבתי החינוך של החרדים, צריכה להיות כזאת: א) תלמודי־תורה בשביל ילדים מבני חמש עד שלוש־עשרה; ב) ישיבות בשביל נערים מבני ארבע עשרה עד שמונה עשרה; ג) קבוצות או “קבוצים” של מצוינים, בעלי כשרון, שמכירים בהם כי יהיו לרבנים או סתם תורנים מפורסמים – עד גיל השלושים. מכאן ואילך, מי שמקדיש את עצמו רק לתורה, יכנס לאחת הישיבות הכלליות ויקבל הספקה. ההסתדרות הציונית מוכרחה לקבוע גבול ידוע גם לבעלי הכשרון, למען יתאמצו לעזוב את כתלי בית המדרש ולצאת אל החיים. אין איש מטיל ספק, שגם להבא תהיינה עוד בירושלים ישיבות מרובות, ששם ישבו אנשים מגילים שונים ויעסקו בתורה לשמה. אך גם זאת יבין כל אחד, שישיבה כזאת איננה בית אולפנא, מוסד חינוכי, שיש לצבור תביעות עליו, אלא זהו מוסד של צדקה, בשביל להגדיל תורה ולהאדירה, כמו רבים ממוסדות החסד אשר בירושלים. אין ישיבה כזאת גרועה מסתם “כולל” פלוני או אלמוני. גם השאלה הזאת צריכה להתברר בראשונה, ואז לא ירבו לערפל על האמת המרה, כי “בני ישיבה” בירושלים שונים בכל מאותו הסוג של בן־ישיבה השכיח, למשל, בארצות רוסיא או אונגריא. הגיעה השעה לתקן גם מעות זה.
עוד שאלה עומדת על הפרק. מי הם אלה שבידם צריכה ההסתדרות הציונית למסור את גורל בתי החינוך של החרדים, שהם יפקחו וינהלו את כל המכונה הגדולה הזאת. החרדים מפחדים, פן ימסרו בידי אותו “ועד החינוך” שינהל את כל עניני החינוך הכללי שבארץ ושקרוב להאמין כי חבריו לא יהיו אנשים הנוטים בדעותיהם לדעת החרדים. לדעתי אין מקום לחששא זו. ההסתדרות הציונית בודאי תסדר בארץ שתי מועצות חינוך עליונות: האחת לחינוך הכללי והשניה לחינוך הדתי. חברי המועצות ימנו מקרב האנשים הראויים לאותה אצטלא גם לפי דעותיהם וגם לפי יחסם לחינוך העממי. המועצות מצדן תסדרנה את שאלות החינוך לפרטי פרטיהן, כל אחת לפי השקפתה. בראש כל החינוך העממי בארץ יעמוד פקיד אחד, שהוא יהיה המשגיח והמגשם את החלטות המועצות. לשני “חד בדרא” אין מקום. בכל ארץ וארץ יש רק שר אחד להשכלה. הפקיד הראשי הזה יהיה תלוי רק בדעת ההסתדרות הציונית. היא תוכל למנותו או להורידו. אך בפעולותיו יהיה, כמובן, תלוי במועצות החינוך שתהיינה בארץ. פתרון זה של שתי מועצות חינוך נפרדות יותר רצוי ממועצת־חינוך אחת, שבה משתתפים גם חפשים וגם דתיים. דואג אני – לפי התהום הנוראה שישנה בין החפשים והחרדים, – שמועצה כזאת תהפך למערכה תמידית, וכל עבודה פוריה לטובת החינוך תפסיד ותקלקל בשל ריבות באי־כוח המפלגות במועצה זו. אחרת אם כל מועצה תדאג רק לעצמה ולא תקבל אחריות על מעשי חברתה.
היהדות החרדית בארץ עומדת על פרשת דרכים, עומדת ותוהה ועוד טרם תחליט, במה לבחור. שתי דרכים לפניה: הדרך האחת מובילה לעבודת התחיה, דרך החיים הלאומיים וה"מקלט הבטוח". הדרך השניה – היא דרך ההתנגדות לחיים החדשים המתרחשים בעולמנו או אדישות גמורה (סוף סוף ברגע הסטורי זה היינו הך: מי שאיננו בעדנו – הוא נגדנו!) לכל התנועה הכבירה, שהתחוללה מימי פרסום הדקלרציה. קנה־מידה בדוק ומנוסה להלך רוח היהדות החרדית ולשאיפה, שבה היא דוגלת, יהיה לנו היחס לשאלת תקון מוסדות החינוך של החרדים. אם יש רצון והבנה להתפשר עם ההסתדרות הציונית בשאלה זו, – סימן טוב הוא ליהדות החרדית, שהיא רוצה בתחיה הלאומית לפי מובנה היא. אך אם אין רצון ואין מי שיבין את אותות הזמן, והיד המושטה תושב אל חיקה, אז הוציאה היהדות החרדית את עצמה מן הכלל ואין לה חלק בבונים. התחיה בוא תבוא, אם בעזרת היהדות החרדית או בלעדיה. אך אם החרדים לא ישתתפו בעבודת התחיה, לא להם אחר כך להתאונן ולצעוק מרה על הנטיות החפשיות שתתגברנה בעבודת התחיה. הם יהיו מהצועקים ואינם נענין! הקולר תלוי בצואר הרבנים וראשי החרדים שבארץ. הם האחראים על כל התוצאות והם עתידים לתת את הדין ביום ההסטורי הגדול, כשהעם יקום לתחיה בארץ אבות והשפעת החרדים לא תהיה ניכרת בו. אוי לו לאיש, המאבד את עולמו בשעה אחת, ושבעתים אבוי ל"מנהיגי דור", המאבדים את עולם התחיה בשעה אחת. הצעד הראשון לעבודת התחיה החיובית מצד ראשי החרדים – הסכמה ורצון טוב לסדור החינוך הדתי.
דר. י. מהרשק
(מתוך קובץ “החנוך”, חוברת א', ירושלים, תרע"ט)
הרצאה בועידת המורים בחנוכה תר"פ
רבותי! תרשו לי לדון לפניכם בשאלת “סדור ההנהלה העליונה לעניני החינוך שבארץ”, – שאלה המנסרת בעולמנו הקטן שבארץ ואינה יורדת משולחן האספות זה שנתיים.
עוד לפני שנה בארתי בקובץ הפדגוגי “החינוך” במאמרי “לתקון מוסדות החינוך של החרדים”, כי רק הציוניות הכללית תוכל לתת פתרון גמור ורצוי לשאלת החינוך העממי, שהנה מסובכה עד מאד. כתבתי כדברים האלה: “אסור לה להסתדרות הציונית הכללית להוציא את החינוך העממי מתחת ידיה. החינוך הנמוך מוכרח – לכל הפחות בדור המעבר וההגירה – להמצא ברשות אחת, והרשות הזאת היא אך ורק ההסתדרות הציונית הכללית”. לפי השקפת כל טובי הפדגוגים והעסקנים שבארץ, איחוד החינוך בידי ההסתדרות הציונית הוא בבחינת “חוק ולא יעבור”, שאין דנים עליו ואין מהרהרים אחריו. אין צורך להרבות בראיות, כי הנוגע באיחוד החינוך – את נפש החינוך הוא קובע. מי שדורש פירוד גמור בחינוך, מהומה הוא מכניס לעולמנו. אל נא נתביש להכריז, כי מי שמצדד בזכות רשויות רבות בחינוך, מעין אלו שהיו לנו לפני שנים אחדות, – להזיק, ולא לבנין הוא דורש, אלא להרוס ולחורבן גמור. איחוד החינוך הוא היסוד המוצק לכל בנין החינוך שבארץ, ובהתמוטטו – יתמוטט כל הבנין, ותחת המפולת תקבר כל העבודה החינוכית הרבה שעבדו בארץ במשך שלושים שנה.
אולם הפתרון הרצוי לשאלת “ההנהלה העליונה” תלוי, לפי דעתי, בשאלת סוגי בתי הספר הנחוצים לנו בארץ. גם בשאלה זו דנתי במאמרי הנ"ל ובאתי לידי מסקנא, כי דרישת בתי ספר מסוגים שונים הנה עיקר לא פחות חשוב מאיחוד החינוך. כתבתי שם: “ההסתדרות הציונית מוכרחה – בנוגע לשיטת הלמודים ולסוגי בתי הספר – להתחשב עם טובת העם כולו ולקבוע סוגים שונים של מוסדות חינוך. היא תתן מוסדות חינוך שונים לכל מפלגה ומפלגה, ודוקא הצורות השונות הללו תתאחדנה אחר כך להרמוניה שלמה. דואג אני לפירוד, לקטטות ולקטנות מוחין, ואין אני דואג להבדלים שיהיו בקרב עמנו. אסור להקים את החרדים לאויבים לעבודת התחיה בשל שאלת החינוך. אין אני חושב שימצאו בקרבנו “מנין” אנשים, אשר ירצו, מתוך הכרה ברורה, לעורר ולנהל עתה “קולטורקמף” עפ”י מנהג אשכנז ובנוסח ביסמרק. אין משאת נפשנו ליצור “חצאי־משכילים”, כי אם ליצור אנשים שלמים בעלי אופי מוצק ובעלי צורה קבועה. שום פדגוג בעולם לא יוכל ליצור לנו בית ספר מטיפוס אחד, שישביע רצון גם את החפשים וגם את החרדים, ועל כן המוצא היחידי והפתרון הצודק הם: יצירת בתי אולפנא מסוגים שונים".
לצדקת דרישה זו הסכימו רבים מהעובדים עבודת החינוך בארץ, וביחוד ה"ה ד"ר טורוב, ד"ר לוריא והד"ר י. אפשתין. הפתרון הזה רכש לו מצדדים בכל המפלגות, ויש תקוה שגם באסיפה המיסדת, – אם נזכה, נחיה ונראה אותה בזמן מן הזמנים – יקבל הפתרון הזה אישור מצד הציבור. לפיכך חושבים אנו, שכל העבודה החינוכית שבארץ צריכה להתבסס על שני היסודות האמורים, שמהם אי אפשר לזוז: א) איחוד החינוך בידי ההסתדרות הציונית הכללית; ב) סוגים שונים של מוסדות חינוך לכל שדרות העם, כלומר: יצירת בתי אולפנא שונים, לפי דרישת הציבור ולפי תנאים ידועים שיקבעו, והם: בתי ספר כלליים, בתי ספר לחרדים, ובמקומות ידועים בארץ גם תלמודי תורה. יתר השאלות והדרישות הכרוכות בעניני החינוך הנן ממדרגה שניה, אינן מעלות ואינן מורידות; על נקלה אפשר יהיה לבוא בהן לידי פשרה. אולם בנוגע לשני היסודות שהזכרתי, אין מקום לפשרות ולויתורים, וכל הצעה, המתנגדת לאחד היסודות האלה, פסולה היא למפרע; היא רק תגדיל שבעתים את התוהו ובוהו השורר בעולם החינוך.
העיקר בדבר מוסדות חינוך מסוגים שונים כמעט שנתקבל מתוך הסכמה כללית; מתחילת שנת הלימודים תרע"ט נקבע בתור הלכה למעשה, וההסתדרות הציונית פרשה את כנפיה על מספר גדול של מוסדות חינוך לחרדים בערים ובמושבות. לא כן הוא גורלו של העיקר בדבר “איחוד החינוך”. בחוגי המורים, במחנה העסקנים, בועד הצירים ובאסיפות שונות נשמעו חילוקי דעות מרובים, המתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה. ההצעות המעשיות שנתפרסמו בעת האחרונה “מימין ומשמאל” לא הניחו את דעתם של המעונינים, להפך, הן הגדילו והרחיבו את הפירוד וההתנגדות. אמנם מעין איחוד החינוך קיים לנו גם עכשיו, אבל החלק הכי גדול מחברינו אינו יודע, לצערנו, את הנעשה בנידון זה. ועל כן רואה אני חובה לעצמי להזכיר דרך אגב את החידוש שנתחדש “בבית מדרשנו” מתחילת שנת תרע"ט. האיחוד הזה נעשה בתחילת שנת הלימודים תרע"ט על ידי “ועד־החינוך” ו"הועד המפקח על בתי הספר לחרדים" מיסודו של ה"מזרחי". בין העיקרים, שנקבעו באסיפה משותפת, ושנתקבלו כמעט פה אחד משני הצדדים, נמצאים אחדים, המעידים על הרצון הטוב והאימון ההדדי ששררו באותה שעה בקרב כל הנאספים, ואלו הם: א) "בתי הספר לחרדים נכנסים אל ההסתדרות הציונית; ב) לועד המפקח של החרדים יש אוטונומיה גמורה בקביעת תכניות, בסדור תקציבים, במנוי מורים ופטוריהם; ג) המבקרים הכללים של ההסתדרות הציונית יבקרו גם את בתי הספר לחרדים וימסרו את תוצאות הבקורת גם לועד המפקח; ד) תקציבי בתי הספר של החרדים צריכים לקבל אישור מאת ועד החינוך. יסודות כאלה ראויים היו לשמש דוגמא גם לעבודת החינוך המאוחד בעתיד. אפשר היה לקוות, כי הסדר הקיים ישוכלל והוא יפתור לנו את שאלת “איחוד החינוך” בצורת ועד חינוך כללי על כל בתי הספר שבארץ וועד מפקח מיוחד על כל בתי הספר לחרדים, שעליו להיות כפוף בשאלות ידועות לועד החינוך הכללי.
ואולם, לצערנו, הסדר הקיים חדל בינתים מהיות לדוגמא לעתיד. רוח תזזית נחה בשנת תרע"ט על כל המפלגות שבארץ, ואיש איננו מבין עוד את שפת רעהו. אי־אימון נוצר בין מפלגת ה"מזרחי" ובין “ועד־החינוך”, ונחוץ להתחיל הכל מבראשית; אין כל אפשרות עתה להמשיך את העבודה החינוכית בתנאים ההוים. צריכים למהר למצוא פתרון רצוי בשביל שלא תחדור “הרוח הרעה” גם לבתי־הספר. זאת ועוד אחרת: היסוד שעליו התבססה הפשרה בין ועד־החינוך והועד המפקח אשר לחרדים, כולו רעוע. יותר ויותר מתבלטת ההכרה בדבר אי־אפשרות קיומו של ועד־החינוך הנוכחי בתור הנהלה עליונה לכל מוסדות החינוך שבארץ. אמנם ועד החינוך מלא תפקיד חשוב מאד ביצירת בתי הספר העברים החדשים אחרי מלחמת השפות ובהצלתם בימי המלחמה והגרושין וגם בהשתדלותו ליצור מעין אחדות בתי הספר שבארץ, ואסור לנו לקפח את שכרו על מעשיו בעבר, וביחוד שכר אותם החברים האחדים בועד החינוך, שהקדישו הרבה מרץ ועבודה לשאלות החינוך. אבל האמת נתנה להאמר, אם גם היא מרה מאד: עברה שעתו של “ועד החינוך”! הגיע זמנו לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומו למוסד עליון אחר, שבהרכבתו יתאים יותר לתנאים החדשים שנוצרו בחיינו ויוכל באמת לנהל את עבודת החינוך בארץ, להשגיח על בתי הספר ולקבוע חוקים כלליים ותכניות לבתי הספר השונים שבארץ. עלוב הוא ועד החינוך הקיים, אם אפילו הד"ר לוריא בעצמו, ראש מחלקת החינוך, עומד ומעיד שלועד החינוך אין עכשיו זכות הקיום, והוא מציע לשנותו להנהלה עליונה, שתהא מורכבת מעסקנים ציבוריים, ממורים ובאי כוח ההסתדרות הציונית. אבל כיוון שנתנה רשות לחפש דרכים חדשות לסדור ההנהלה העליונה, שוב אין אנו מחוייבים לקבל דווקא מן המוכן. חובה מוטלת עלינו לסדר את המוסד החדש באופן שלא תהיינה תרעומות משום צד. נשתדל כולנו להמלט בשעה גדולה זו, שעת היצירה, מכל מכשול קל, שיוכל לגרום לסכסוכים פנימיים ואולי גם – לא יעלה ולא יבוא – לפירוד גמור בעבודת החינוך.
שנת תרע"ט היתה עשירה בהצעות שונות (שנתפרסמו בקהל או שהוצעו רק במשרדים ליחידי סגולה) בדבר סדור ההנהלה העליונה לעניני החינוך בארץ. עלינו להסתכל בהן ולראות, עד כמה הן נותנות לנו פתרון גמור לשאלת “איחוד־החינוך”, שהוא העיקר הראשי בעבודת החינוך.
ההצעה הלונדונית: בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון בחורף תרע"ט – בהשתתפות צירי ארץ־ישראל – נתקבלה החלטה – לפי מה שנתפרסם בעתונים שונים – ליצור בארץ־ישראל שני ועדי־חינוך: האחד לבתי הספר הכלליים ושני לבתי הספר לחרדים. להחלטה זו הביעה ועידת המורים בניסן תרע"ט את התנגדותה הנמרצה. בעת האחרונה נתעוררה שוב הצעה זו, וראשי ה"מזרחי" דורשים בכל תוקף להגשימה בחיים באותה הצורה שנתקבלה בלונדון. אמנם יש מהם הגורסים: שני ועדים מפקחים, ואלה יבחרו מקרבם מזמן לזמן באי כוח לסדור ענינים כלליים. הנוסחא האחרונה איננה משנה בכלום את התוכן. היא אולי באה רק לשם פיוס לצבור הרחב המתמרמר על שני “ועדי־חינוך”. באי־אלה עתונים נתפרסמה זה לא כבר ידיעה בדבר רצון “אגודת־ישראל” להשתתף בעבודת החינוך של “המזרחי”, אם יהיו שני “ועדי־חינוך”. איך שיהיה: ההצעה הלונדונית דורשת פירוד גמור בחינוך שבארץ: שני מוסדות, שלכל אחד קופה מיוחדה, פקידים ומורים מיוחדים, יעמדו בראש עבודת החינוך. “איחוד החינוך” יהיה תלוי בחסד באי הכח שיבחרו מזמן לזמן לאי־אלה ענינים משותפים. מעל במה זו רוצה אני להכריז בפומבי, מה שרבים מכם, או כולכם כאחד חושבים בלבכם: “החלטה זו, אם היא תתגשם בחיים, עתידה להרוס את כל בנין החינוך שבארץ, היא תגרום לפירוד גמור בין המורים והתלמידים, וילדי ישראל יגדלו “כשני גויים” בארץ. כל הזוכר את ההתחרות המכערה ששררה בארץ בימי רבוי הרשויות לבתי הספר, מוכרח להגיד כמוני, כי מוטב שלא ניתן לילדים כל חינוך מסודר מאשר נתן להם חינוך שכזה. אם בנינו לא ילמדו כלל, אולי ה”ניצוץ היהודי" שבלב יחזיר אותם למוטב, והם יסיעו בבנין האומה והארץ. אך אוי לנו מחינוך כזה, שיכה את בית ישראל לרסיסים, שיגדל לנו דור שירחיב את הפרצה באומה. חינוך כזה אסון הוא לעמנו! על כל אחד ואחד, שעניני החינוך קרובים ללבבו, להשתדל לבטל החלטה זו, בטרם שינסו להגשימה בחיים. החיים גם בלעדינו יוצרים נגודים טבעיים בין חלקי האומה השונים ומכבידים על עבודת התחיה. אל נא נחטא בנפש האומה, בבואנו ליצור נגודים מלאכותיים במקום שאינם ושאינם צריכים להיות. ירגישו בנינו לכה"פ בשחר ילדותם, כי בנים הם לעם אחד. תרים הסתדרות המורים את קולה ותביע שוב את מחאתה נגד הנסיון להפריד בין אחים; תדגיש כי כל המורים חברי ההסתדרות, כחרדים כחפשים, רוצים להיות מאוחדים בעבודתם החינוכית לטובת העם והארץ, כל אחד לפי דרכו והכרתו הפנימית.
ב) ועד חינוך של מורים:
בקרב חלק קטן מהמורים שוררת דעה קיצונית האומרת, שהמורים יקחו בידם את כל סדור החינוך שבארץ, ורק הם צריכים להיות אדוני בתי הספר והשליטים בכל עניניו. פוסלים הם גם את ההורים וגם את ההסתדרות הציונית להשתתף בשאלות החינוך. הנמוקים הם: המורה העברי יצר בארץ את בית הספר הלאומי, למרות רצון הצבור המקומי ובלי השתתפות מרובה מצד החוגים הלאומיים שבגולה. המורה העברי נשא על שכמו את כל סבל בית הספר המודרני בארץ, ועכשיו, כעבור כשלושים שנה לקיומו, כשזכינו לראות בביסוסו, כשכל אויביו השלימו אתו, – באים “אחרים” ולוקחים העטרה לעצמם. לפי דעתם גזל “ועד החינוך” בימי המלחמה והפורענויות את החינוך מידי הסתדרות המורים, ומאז ירדה הסתדרות המורים, ואין לה תקנה, אלא ב"החזרת העטרה ליושנה". “מרכז הסתדרות המורים” עמד לפנים בראש החינוך בארץ, – ועבודת החינוך צריכה גם בעתיד להשאר בידו.
הדרישה והנימוקים אופיים מאד. החברים המעטים, הדורשים את הדרישה המשונה הזאת, מאמינים, כנראה, בכל מה שכתבו העתונים ע"ד ירידת המורה העברי בעת האחרונה, ע"ד הסתדרות המורים שפרחה ממנה נשמתה וכו' וכו', על כן נחוץ להראות שכבוד ההסתדרות חופף עליה כלפנים; היא תפתח ותסדר בתי ספר, תקבל ותפטר מורים, תמציא את הסכומים הנחוצים להחזקת מוסדות החינוך, ותקבע את צורתם, – ואז יווכחו העתונאים, כי טעו במשפטם על המורים והסתדרותם. אבל, רבותי, הגיעה השעה לשים קץ לבדותא המתהלכת בארץ, ש"המורה העברי ירד". לא נכון הוא הדבר, שמאז שנוסד “ועד־החינוך” נעשה המורה לפקיד ומזלזל עי"ז בעבודתו. אין אנו מרגישים בירידה מדומה זו ואיננו מודים בה. אין צורך ל"הציל את כבוד ההסתדרות", כי הכבוד הזה לא נפגע כלל וכלל אפילו ע"י האשמות בעלמא מצד העתונות שלא היה להן על מה לסמוך.
שעה זו צריכה גם כן לשים קץ לאגדה המתהלכת בקרבנו ע"ד “הימים הטובים ההם” כש"המרכז" היה הכל, סדר את הכל, ניהל והשגיח על הכל וכו' וכו'. נוצרה כבר מעין רומנטיקה ביחס לעבודת המרכז בשנים הקודמות. אולם אני מרהיב להיות כופר בכל ולהגיד: “להד”ם"! נכון הוא הדבר שהמורה העברי יצר את החינוך הלאומי העברי בארץ בתוך כתלי בתי הספר שהתקימו בארץ, ועל הכבוד הזה לא נותר בשום אופן, – אך לא נכון הוא ש"מרכז המורים" עמד בזמן מן הזמנים, בראש בתי הספר שבארץ. תפקיד זה של ה"מרכז" לא היה ולא נברא. האם בתי הספר שבארץ, שהיו תלויים בחסד חברות שונות שבחו"ל: “עזרה”, “אלינס”, יק"א", ובינינו לבין עצמנו אפילו “ביה”ס לבנות ביפו" ו"הגמנסיה העברית" – האם הודו בהנהלה העליונה של ה"מרכז"? אולי פנו לפעמים בתי הספר ל"מרכז" ושאלו בעצתו ע"א מורים, אך הדבר הזה אינו אומר כלום. גם ליחידים היו פונים בשאלות ע"ד מורים, ולפעמים נתקבלו דוקא אלה שהוצעו ע"י היחידים. אמנם ה"מרכז" “ניהל” בית הספר שהיה בעזה ובית הספר שבקוסטינה, כלומר: מסר להם את הכספים שקבל מ"חובבי ציון". אך האמנם ישנם תמימים כאלה בינינו, המאמינים שאפשר גם עכשיו ל"נהל" את כל החינוך בארץ, כמו ש"ניהלו" את בתי הספר שבעזה ובקוסטינה? האמנם עכשיו, כאשר ישנם ל"הסתדרות המורים" ענינים פרופסיונלים, תרבותיים וחומריים כה מרובים, – תוכל אותה ההסתדרות לקבל על עצמה גם עניני בתי הספר, שתקציבם עולה לשני מיליונים? עניני המורים לחוד ועניני בתי הספר לחוד – אל נערבב את הכל בבת אחת. בועידה שהיתה בניסן תרע"ט נתנו בצדק להסתדרות המורים צביון פרופסיונלי, ואין במה להתביש. ישתכלל המורה בתור פרופסיונלי, ועבודתו החינוכית ממילא תשתכלל. וכי מה היא הפרופסיונליות של המורה, אם לא “עבודת הקודש”, כמו שהיו אומרים לפנים? בתור “פרופסיונלים” אין אנו צריכים לקבל על עצמנו את ה"אדנות" על בתי הספר". –
זאת ועוד: כלום אפשר לעלות על הדעת, כי ההסתדרות הציונית, שיצרה בזמן קצר רשת גדולה של בת"ס בארץ וממציאה להם את כל האמצעים הנחוצים, תותר על השפעתה בשאלת החינוך בתקופה כ"כ חשובה בחיינו? – גם אם לא נודה בפתגם הגס: “למי המאה – לו הדעה”, מכרחים אנו להודות, כי תצדק ההסתדרות הציונית, אם לא תסכים להוציא מרשותה את בתה"ס ולחתור עי"ז תחת קיומה. היום ידרשו המורים למסור לרשותם את בתה"ס, מחר ידרשו הפועלים למסור רק להם את עניני ההתישבות ומחרתים ידרשו הפקידים שתמסר רק להם הנהלת עניני המשרדים – וההסתדרות הציונית – מה תהא עליה? אם אנו מאמינים בהסתדרות הציונית שתוכל “לבנות את הארץ”, איך נכפור ביכלתה לסדר ולנהל חלק מכל הבנין הלאומי – סדור שאלת החינוך?
ועוד זאת: כלום אין גם הצבור העברי בארץ “בעל דעה” על החינוך? כלום לא נהיה חוטאים לצבור בארץ, אם לא נאבה להתחשב אתו? אולי לפנים היה מקום ליחס כזה, בשעה שצריכים היינו להשליט את השפה העברית בביה"ס על אפם ועל חמתם של ההורים, בשעת מלחמה – שאני; אך עתה אין איש מההורים מתנגד לדבור העברי, – והגיעה, איפוא, השעה שנטה אוזן ונקשיב, מה הצבור המקומי דורש ממוסדות החינוך. גם אני מסכים, כי לא כל דרישת אב מוכרחה כרגע להתגשם. כשם שפרצופיהם ודעותיהם של ההורים שונים, כך גם תביעותיהם מביה"ס שונות ומשונות. אבל נחוץ לתת את האפשרות לאב להשמיע את דרישותיו הוא, ולמורה – להביע את אידיאליו החנוכיים אשר בלבו, ומשניהם יחד תסתיע מלתא. –
גם מנקודת השקפה מוסרית אי אפשר לסדר “דיקטטורה חינוכית”, בשעה שאנו מכריזים על הדמוקרטיה שבחיינו בארץ, על “ההגדרה העצמית”. – אנו צריכים להשתדל, שיחד עם הבנים יתחנכו גם ההורים מתוך הרמוניה שלמה בעבודת המורים וההורים, ולא מתוך תקיפות ודרישה להיות אדוני בתה"ס.
נשמע פה גם הפתגם של הגויים: “לקנוסה לא נלך!” כן, רבותי, לקנוסה לא נלך יחפים לבושי שק לחזור בתשובה ולקבל שלטון, אבל הלוך נלך ללמד את הילדים שבקנוסה! מי יעיז להוציא את ילדי קנוסה מכלל יהדות? החינוך העברי מוכרח לקבל ע"ע גם החינוך שבקנוסה, למען תחדור השפה והתחיה הלאומית לרחובות קנוסה. אם אתם לא תלכו, יקדימו אתכם אחרים: בוא יבואו “יודישיסטים” שיריחו את ריח ה"ז’רגון" שבקנוסה; בוא יבואו “יהודונים” שיעשו סחורה בקנוסה – לאסוננו ולאסון התחיה. לא, חברי, את הצבור המקומי לא נוכל להוציא מן כלל המשפיעים על החינוך – ולכן ועד־חינוך מורכב רק ממורים – הוא ערבא פרח.
עובר אני אל ההצעות הפשרניות שנשמעו במחננו:
הצעת הפרופ' פרידנולד בשם ועד הצירים: ההנהלה העליונה מורכבת מבאי־כוח הצבור, המורים וההסתדרות הציונית; באי־הכוח יבחרו מחצה על מחצה מבין החרדים והחפשים. הצעה זו משתדלת אמנם לשמור על איחוד־החינוך, אך היא לא תוכל להשביע רצון. אין לנו, לאשרנו, עדות מסודרות של “חרדים” ו"חפשים" בארץ, שעל פיהן נקבע את המפקד. חלוקת היהדות בא"י לשני חלקים שווים כאלה – הנה זמורת זר, שלקחו בהקפה מארצות גרמניה ואונגריה. כלנו משתתפים במסי ועדי הערים שחלק מהכנסתם מקדישים לצרכים דתיים. וילדי מי סו"ס ממלאים את בתה"ס העברים אשר בערים, אם לא ילדי אבות שומרי־תורה ומקימי מצוות? ואיך בכלל אפשר יהיה לקבוע ולתחם את הגבולין בדיוק, מי הם “החרדים” ומי הם “החפשים” לגבי בחירות לועד החנוך? אין לנו מחצה על מחצה חרדים וחפשים בארץ. אמנם יש בארץ הרבה בת"ס כללים ומקצת בת"ס לחרדים, ואם יושם לב רק למוסד ולמספר התלמידים המתחנכים בו, אז לא תהיה החלוקה מחצה על מחצה צודקת. מלבד זאת, וזהו בעיני העיקר: כל הנהלה עליונה לעניני החינוך, שתהיה מורכבת מחרדים וחפשים נבחרים, לא רק שלא תוכל לסדר את העבודה החינוכית, אלא, להפך, תפריע ותהיה תמיד מכשול לעצם העבודה. החברים, השונים זה מזה בהשקפותיהם על שאלות החינוך, לא יוכלו להגיע לידי תוצאות חיוביות. הפרכות והקובלנות בשעת הישיבות על החינוך הכללי או החרדי תהיינה כמים שאין להם סוף ותגרמנה נזק רב; גם אי אפשר יהיה להם לקבל אחריות על בתה"ס ושיטת חינוך, שהם מתנגדים להם למפרע. המשא והמתן התמידי יגרמו להתנגשויות שאינן פוסקות, ובמקום לאחד את החינוך, יפרידו בין אחים וירחיבו את הפרצה. הצעה זו, אם תתגשם, תציל אמנם את איחוד החינוך, אך תקלקל לחינוך עצמו ול"שלום הבית" שסו"ס יקבע בין המפלגות.
הצעת הד"ר לוריא שהיא גם הצעת “הועד הזמני”:
ההנהלה העליונה מורכבת מבאי־כוח הציבור, המורים וההסתדרות הציונית. הצעה זו ידועה לכולנו עוד מלפני שנה. דנו והתוכחו עליה כמעט בכל הסניפים. גם הצעה זו, לפי דעתי, איננה עומדת בפני הבקורת. כיון שעיקר חשוב בהצעה זו, – הוא שהבחירות הן עפ"יר דעות בלי שימת לב לזרמים והשקפות שונות שישנם בארץ, קשה להאמין, שהצעה זו, אם תתגשם, תביא ברכה לעבודת החינוך. אנו עומדים רק בהתחלת עבודת התחיה, מחוסרי חינוך פוליטי ומלאי תביעות והתמרמרות, והאמנם נוכל למסור בלב תמים את עבודת החינוך לצרופים פוליטיים שלנו, שהבחירות תלויות בהם? האמנם נמסור את גורל החנוך בארץ לרוב מקרי שיהיה בשעת הבחירות, שהוא יכניס מדי פעם בפעם שינויים לפי רצון אותו הרוב, ולא לפי דרישת ההורים השולחים את בניהם לבתיה"ס הכלליים, או לבתיה"ס לחרדים? כפייה כזאת בשאלות החינוך תעמיד בסכנה את כל הישוב, לא החלטה עפי"ר נחוצה לנו בעבודת החינוך, אלא פשרה – המתאימה לצרכי ההורים המרובים שבארץ. ההסתדרות הציונית צריכה לתת מצידה את האפשרות לכל הזרמים להתפתח באופן טבעי. לא רוב מקרי, כ"א החיים יכריעו – ברבות הימים – למי העתיד: לבתיה"ס הכלליים או לבתיה"ס לחרדים. להצעה זו מוכרחים להתנגד כחרדים כחפשים: כל אחד צריך לדאוג פן תסדר “כפייה חינוכית” לפי הרוב המקרי, ו"המיעוט דמנכר" מוכרח יהיה להיכנע גם בשאלות החינוך. –
הצעת ה' מ. אוסישקין, שבאה עליה הסכמת ועה"צ והסכמת הד"ר לוריא: ההנהלה העליונה מורכבת משנים עשר איש ונחלקת לפקידות ראשית (מנהל ושני עוזרים; אחד לבתיה"ס הכלליים ואחד לבתיה"ס לחרדים). המועצה בת תשעה חברים (שלושה באי כוח המורים, שלושה באי כוח הציבור ושלושה באי כוח ועד הצירים). המועצה מתאספת פעם בחודש יחד עם הפקידות; ועד הצירים הוא המכריע בכל הסכסוכים שבין המועצה והפקידות העליונה. המועצה הגדולה (באי־כוח ועד הערים והמושבות ובאי־כוח הועדות לתרבות וכדומה) תתאסף פעם בשנה – בט"ו באב – ואין לה זכות החלטה. העיקר הוא בהצעה זו, ששליש מכל הנבחרים והפקידים צריך להיות מקרב החרדים. הפקידים הראשיים נמנים למשרתם ע"י ועד הצירים, עפ"י רשימת מועמדים שהמועצה תמסור. הצעה זו דומה בהרבה להצעת הפרופ' פרידנלוד, אך היא יותר משכללה ומתקנה בכל חלקיה. היא רוצה להגן גם על איחוד־החינוך וגם על זכויות הזרמים השונים שיש לנו בחינוך. אולם פה אנו נפגשים בשאלה חמורה מאד: איך תוכל “הסתדרות המורים” לבחור דוקא באחד שהוא חרד? אין הסתדרות המורים דורשת מחבריה דו"ח על השקפתם הדתית, ואין היא מכירה ומודה בחלוקת חבריה לחרדים ולחפשים, ואיך תוציא בשעת הבחירות אחדים מן הכלל, בתור חרדים או חפשים? ולאידך גיסא, הימצא בין החברים החרדים שבהסתדרותנו איש – אם הוא אדם המכבד את עצמו – שיוכל להסכים “לבחירות” בצורה כזאת? הלא חבריו יבחרו בו לא מפני שימצאוהו ראוי והגון לכך, אלא שיהיו מוכרחים לבחור רק בו, עפ"י פקודה מבחוץ. בה בשעה שיש אחדים מבפנים העולים עליו. מי שמכיר את רוח הסתדרותנו יבין את כל הקושי שיש בסדור שני מיני בחירות למורים. אך הקושי היותר גדול, שנשאר גם בהצעה זו, הוא, שיש רק מועצה אחת משותפת לבתי־ה"ס הכלליים ולחרדים. שהיא צריכה לדון בכל השאלות הנוגעות לבתי"הס. אין אני יכול להסתלק מהחששות, שכבר העירותי עליהן, וברי לי, שלפי מצב הרוחות כעת תהפך כל מועצה מורכבת לשדה־מערכה: “וכוחים חריפים ומעשים דלים” – זהו התוכן של כל הנהלה עליונה מורכבת. הצד השוה שבכל ההצעות, שעברתי לפניכם, הוא, שהן בהולות לשמור על איחוד החינוך ומתוך כך אינן מתחשבות עם התוצאות השליליות, העלולות להעמיד בסכנה אותו איחוד החינוך עצמו, שכלנו חייבים בשמירתו. סוף סוף השאלה במקומה עומדת: איך אפשר למצוא הצעת פשרה שתשמור על איחוד החינוך, ויחד עם זאת תשאיר מעין אוטונומיה פנימית לחלק ידוע מן הציבור לסדר לעצמו את חינוך בניו, לפי השקפתו הוא? – רוצה אני לנסות להציע לפניכם מעין פשרה, שהיא עלולה להרגיע את הרוחות בדבר גורלו של איחוד החינוך, מבלי שנסתבך בתוצאות השליליות של הנהלה עליונה מורכבת מבעלי השקפות שונות.
באמת, גם בפשרה, שאני מציע, תמצאו הרבה פגימות, ואין אני רוצה להתפאר שהצלחתי “לישר את כל ההדורים”. חיינו עכשיו בלתי נורמליים, הם רק עתה הולכים ומתהוים, ועל כן כל יצירה חדשה, כל מוסד חדש מוכרח להיות במקצת רופף, עד בוא היום המאושר, שאז יתגבשו החיים ותקבע צורתם המוצקה. לתקופת המעבר נחוצים מוסדות “עוברים”, זמניים, שתפקידם רק “להכשיר” ולהכין. מבחינה זו תדונו את הצעתי לשבט או לחסד.
הצעתי: ההסתדרות הציונית, המספקת את כל צרכי החנוך שבארץ, מנהלת את כל מוסדות החנוך שבארץ ומפקחת עליהם. היא מסדרת בארץ:
א) פקידות ראשית לעניני החנוך. מספר הפקידים – שלשה, או יותר, לפי הצרך. הם ממונים ע"י ההסתדרות הציונית ובפניה הם אחראים על מעשיהם. הפקידים האלה מנהלים את כל הענינים האדמיניסטרטיביים ומפקחים על כל בתי הספר; הם, יחד עם ועדות המורים, משתדלים לשכלל את ההוראה והחנוך שבבתי־הספר. אין רשות לפנות להסתדרות הציונית בעניני החינוך, אלא ע"י הפקידות הראשית; וגם ההסתדרות הציונית באה בדברים ע"א החנוך אך ורק ע"י הפקידות.
ב) על יד הפקידות הראשית שתי מועצות: 1) לבתה"ס הכלליים, 2) לבתה"ס לחרדים.
כל מועצה מורכבת מ־3 באי־כח ההסתדרות הציונית, מ־3 באי־כח המורים העובדים בבתה"ס ו־3 מהצבור המקומי או ההורים.
אחד הפקידים משתתף תמיד בישיבות המועצה בתור יועץ ומתווך בין הפקידות הראשית ובין המועצה.
ג) כל מועצה מתאספת פעמים אחדות בשנה בשביל לשמע דו"ח על מצב בתה"ס בכל הענינים השיכים לבתי הספר הנמצאים ברשותה, והיא הפוסקת האחרונה בכל השאלות כגון: סדור תקציבים, אשור תכניות, קבלת מורים ופטוריהם וכדומה. מובן שכל ההחלטות הן עפ"י עקרים קבועים וחקים כלליים, שהנם חובה על שתי המועצות. החלטות המועצות הן חובה על הפקידות. לפקידות יש זכות להגיש קובלנא לועד הצירים על החלטות המועצות, ועד אשר יכריע ועד הצירים אין ההחלטה חובה על הפקידות הראשית.
הועד הפועל הציוני מאשר את התקציבים, שנתקבלו במועצות, שלשה חדשים לפני התחלת שנת הלמודים החדשה, כדי שאפשר יהיה לפקידות ולמועצות להתחשב גם עם השנויים, שהועד הפועל הציוני יכניס בהצעת התקציבים שנסתדרו במועצות.
על יד הפקידות הראשית תסודרנה ועדות פדגוגיות למקצועות הוראה ולשאלות פדגוגיות כלליות שבכל בתי"הס. ההחלטות נמסרות למועצות, ששם הן מקבלות את אשורן.
אין אני יכול לגזול את זמנכם ולהכנס בפרטים. בודאי יצטרכו קדם כל לקבע חקה אחת לכל בתי"הס שבארץ בנוגע לשאלות הכלליות. חקה כזאת תקבע ע"י המורים והמועצות באשור הפקידות הראשית, ועל פיה יתנהלו בתי"הס. סו"ס הפרטים אינם חשובים לע"ע בפתרון השאלה הקשה הזאת. קדם כל נחוץ להתוות את הדרך שרוצים אנו ללכת בה. תרשו לי רק מלים אחדות בתור באור לסעיפים שהזכרתי.
לסעיף א': פקידות. אי אפשר לנהל עתה בארץ את כל עבודת החנוך ע"י נבחרים־מתנדבים. לא תמיד הנבחרים הם גם הכחות הכי טובים ומתאימים, וביחוד לא תמיד יש להם – בתור עסקנים צבוריים – אפשרות להקדיש את כל זמנם לעבודת החנוך. הגיעה השעה שכל עבודתנו בארץ וביחוד עבודת החנוך תהיה תכופה ולא מקרית. “עסקנים־מתנדבים” הם “יועצים טובים”, אך מכשול ופגע רע לעבודה ממשית. מחויבים להטות אזן לעצתם, להמלך בהם, להאזין לבקרת שהם מותחים – אך לא למסור להם ל"נהל" בתור מתנדבים את העבודה החנוכית. בתור “מפלצת” אפשר להראות על “ועד החנוך” הקים, שחבריו אינם מהגרועים שבעסקנים הלאומיים, ובכל זאת איננו מצליח “להסיע את העגלה”. אחרת – פקידים קבועים המקדישים את זמנם רק לשאלות החנוך ובאים על שכרם. עוד לא עברה שעתם של הפקידים. פקידים מומחים ומסורים – נחוצים לנו בכל המקצועות, וביחוד בסדור בתי הספר. הם יכלים להכניס חיים, זריזות, סדר ומשמעת, דיקנות ואחריות לתוך עולמנו. ואל “נתביש בפני המלעיגים”, ואל יבהלונו ב"ביורוקרטיה" ובשאר מליצות. ולואי שיקום לנו בימי התחיה חבר פקידים חרוצים ואחראים, מעין אלה שחדשו במאה התשע־עשרה את פני גרמניה – ולא נבוש ולא נכלם. מותר להכריז גם על היסוד: פחות בחירות – ויותר עבודה"!
הפקידות הראשית תהיה לכלנו סמל אחוד־החנוך בידי ההסתדרות הציונית. כל מורה, כל תלמיד וכל אב ירגיש, שכל בתי הספר נזונים מקפה אחת, עומדים תחת פקוח אחד ומשותף, ומאוחדים באידיאל משותף של תחית האומה בארץ אבות. בתי ספר לחרדים ובתי הספר הכלליים ישלימו זה את זה, אבל יתחרו זה בזה. ההתחרות תהיה באמצעים כשרים: בשכלול התכנית, בהתאמצות מצד המורים והתלמידים ובהתענינות מרובה מצד ההורים. ולהתחרות כזאת אנו מתפללים תמיד.
לסעיף ב': מועצות.
אי אפשר להסתפק רק בפקידות ואפילו אם תהיה הכי הגונה שבעולם. צריכים לשתף בעבודת ההנהלה גם את המורים וגם את הצבור. המורים צריכים להיות בהנהלה העליונה מבפנים. הם צריכים ללמוד וללמד במועצה. צריכים לתת מקום גם לצבור להשמיע את רצונו ושאיפותיו בדבר חנוך הדור הבא. ואל יבהלו המורים מפני השפעת ההורים או הצבור שישתתף במועצה. באי־כח הצבור הנם רק שליש, ואם באמת דעתם מזיקה לחנוך, אז לא ימצא להם הרוב במועצה. אבל אם דעתם צודקת, אלא שהמורים אינם מודים בה, טוב ונכון הוא להתפתחות החנוך, שדעת הצבור תקובל, והמורים יכנעו. לזאת תקרא עבודה הרמונית בחנוך. אך, אוי לאותו חנוך, היוצר תהום רבה בינו ובין הסביבה, שעליה הוא צריך להשפיע. יהיו המורים מרוצים, שעבודתם עשתה פרי, והצבור התעורר סו"ס לתבוע את חלקו בפתרון שאלת החנוך. הלא אנחנו עוררנו את הצבור, ועל כן “נכבוש את יצרנו” ונותר על “שלטון בלתי מגבל” בבית הספר. עלינו להסתגל לעבוד שכם אחד עם צבור מפותח בעל הכרה.
לבאי־כח הציונות זקוקים אנו בכל מועצה, למען ישמרו על שויון־המשקל בין דרישות הצבור ודרישות המורים. לבאי־כח ההסתדרות הציונית תהיה האפשרות להכריע ועי"ז גם להכריח את שני הצדדים, שלא ישכחו את המטרה המיוחדה שיש לתעודת החנוך בארץ – תחית האומה! הם ישפיעו שההרמוניה החנוכית תשרה על כל מועצה. וכיון שהמועצות הן נפרדות, וכל אחת עסוקה לה במוריה, בתכניתה המיוחדת ובאידיאלי החנוך שלה, ממילא תעשה עבודה שלמה בלי ריבות וקטטות, וכוחים ואבעיות. שמרו, בבקשה, על ההרמוניה שבעבודתנו. ההרמוניה היא נפש החנוך!
___
הערות:
1) הקונגרס הציוני, או הועד הפועל בוחר גם למועצה ב' עפ"י רשימה של “המזרחי”, או של מפלגת חרדים אחרת מסודרה שבתוך ההסתדרות הציונית.
2) האספה המיסדת בוחרת גם למועצה ב' כנ"ל.
בישיבת הועדה לעבוד התכנית נתעוררה שאלת ספר הקריאה, המתאים לבתי־הספר לחרדים. החברים מוצאים מומים בספרי־הקריאה המקובלים ונושאים את נפשם לאותו היום שיקום מקרבנו “מחבר” ויושיט לנו את ספרי הקריאה הנחוצים לנו. שמח אני שסוף סוף נתעוררה השאלה וה"אמונה" בספר הקריאה, שבלעדיו לא ימצא המורה לעברית את ידיו ואת רגליו, נתרופפה. אבל אל תשלו את נפשותיכם, כי “מחבר” יקום לנו והוא יפתור לנו את השאלה. אין אני מכיר אף אחד בקרב מורינו שיוכל לחבר לנו ספרי קריאה לשמונה שנות הלמוד בבה"ס העממי, ולפנות לסופר שאיננו מורה, שהוא יזכה אותנו בספר קריאה – למפרע אפשר להגיד, כי ספר כזה לא ירצה.
אולם, לדעתי, לחנם מתחבטים אתם בשאלת ספרי הקריאה המתאימים וטובים לנו. אל נפתור את השאלה רק למחצה. הגיעה השעה שנוציא לגמרי את ספר הקריאה מבית ספרנו. נגזור על ספרי הקריאה שיהיו ב"בל יראה ובל ימצא". טובה מרובה תהיה לנו, אם נתעודד ויהיה בנו העוז לעשות מהפכה כזו. אנחנו זקוקים הפעם לא לשנויים בתכנית, אלא למהפכה שלמה, מהפכה שתביא לידי יצירה, נחוץ רק להתרומם ולצאת קצת מהסבלנות וההרגל שבהם הננו נתונים כיום הזה.
ספר הקריאה הנהו מיותר גם בביה"ס הכללי; גם שם עבר זמנו. אין להוסיף שבביה"ס לחרדים הביא ספר הקריאה רק נזק; הכניסו אותו מתוך חקוי לשאר בתי הספר. הילד הפעוט המתיחס באותו הערצה לתנ"ך ולספר הקריאה – הנהו מעשה בכל יום. אין הילד יודע להבדיל בין ספר לספר. הוא לומד בתנ"ך ולומד גם בספר הקריאה שלו, ואל תזלזלו בהרגשות כאלו בגיל הילדות. ספר־הקריאה כספר למוד בשעות קבועות – הנהו לשטן לספר הספרים.
כל ספר קריאה (לטובים אני מתכווין) – הנהו ילקוט, וחסר הוא לגמרי שלמות והרמוניה. ספר הקריאה מלא לקוטים, קטעים קטעים מפרוזה ושירים שונים, ולפיכך אין הוא יכול לפתח את ההבנה העמוקה ביצירה ספרותית. הוא מרגיל את התלמיד לקפיצה מעניין לעניין, לקריאה שטחית וליחס שלילי לספרות. ספרי הקריאה שנואים על התלמידים הגדולים. לא ראינו שתלמיד העוזב את בית ספרו ישוב ויקרא בספר הקריאה שטפל בו שנים אחדות. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר: ספרי־הקריאה בביה"ס הרחיקו את הדור הצעיר מקריאת ספרים בעיון. במקום ספר הקריאה יבוא בכתות הנמוכות ספר התנ"ך ובכתות העליונות ספרים שלמים מספרות הנוער המצויה גם בעברית. בצדק העירו לא פעם, שהספרים שנכתבו ע"י סופרים מפורסמים לגדולים, הם הם המתאימים גם לקטנים. במקום ספר־הקריאה נכניס ספרי קריאה קטנים, שנבחר מהספרות העברית לפי עינינו. לתלמידים בכתות הנמוכות נצטרך להדפיס גליונות או חוברות מיוחדות לשם העתקה וקריאה בבית. מטעמים מובנים לא רצוי לנו שיעתיקו מהתנ"ך. בכתות העליונות יקראו הילדים חוברות שבהן ימצאו ספורים שלמים או שירים מהספרות החדשה. אין רע, אם קריאה בחוברת כזאת תמשך הרבה זמן, ספור קלסי שקרא בכתה ילוה אחר כך את התלמיד בכל עת ובכל שעה גם אחרי עזבו את בית הספר. כמובן, נצטרך לדאוג בעוד מועד להכין את הגליונות והחוברות שיבאו במקום ספר הקריאה. חוברות כאלו תעלינה לכל היותר גרש או חצי גרש. מי שיודע כמה סובלים בתי הספר לחרדים עד שהתלמיד קונה את ספר הקריאה בעשרה או בעשרים גר"מ – הוא יסכים אתי שגם מבחינת זו עלינו לעשות את החליפין – להוציא את ספר הקריאה ולהכניס ספרי קריאה.
הרחקת ספר הקריאה מבית הספר לחרדים עוד לא תפתור לנו את כל השאלה – ואסור לנו ברגע זה להשאר בחצי הדרך. אני מציע שהמהפכה תהיה שלמה: עלינו להעמיד בכתות ב’–ד' את התורה ונביאים ראשונים במרכז הלמודים. בכתה א' אין ממילא ההוראה מסתעפת למקצועות, חובה עלינו להמשיך את הרכוז עד כתה ח'. אין אני מודה בשיטת ה' ליפשיץ – שיטת החוגים (תורת משה ותלמוד). כשם שלא נתקבלה שיטת ציללר, כיון שכל הפדגוגים ראו בה שיטה מלאכותית, וכן לא נסכים להצעת ה' ליפשיץ, יען כי היא כלה מלאכותית, ולפיכך אין לה אחיזה בחיי בית הספר. הצעתי מבוססה על הנסיון שהיה לפני כחמש עשרה שנה “בחדר־תורה” בירושלם ועל ההכרה הברורה שרק דרך זו מתאימה לבתי הספר שלנו. בחדר לפנים היה התנ"ך ספר הקריאה היחידי. התנ"ך הקנה לילד את ידיעת השפה, ומתוך התנ"ך קנה לו הילד ידיעות מרובות. את סביבתו ראה הילד היהודי מתוך אספקלריא של התנ"ך (עיין בספרי מנדלי, בן עמי, ביאליק ועוד). עלינו להחזיר את העטרה ליושנה – עד כמה שזה עוד אפשר בזמננו. למה לנו הפזור בנפש הילד הפעוט. האם לא צחוק מכאיב לב הוא לראות תלמיד כתה ב' או ג' לומד מקצועות: תורה, נ"ך, עברית, הסתכלות או מולדת, חשבון, ציור ועוד? נבטל פעם את החלוקה הזאת, נמסור את המחלקה רק למורה אחד (בשעת הדחק לשנים – לא יותר) – והילד ידע שלפניו רק מקצוע אחד – תורה. אגב תורה הוא ילמוד גם עברית וחשבון, מולדת או הסתכלות, שהן תלויות בתורה וגם הציור והכיור והספורים בעל פה על נקלה יתחבר ללמוד התורה. התורה או הנ"ך הוא המקצוע הראשי בכתות ב’–ד', בידי הילד רק ספר אחד, ומסביב למקצוע הראשי הזה יתרכזו שאר הלמודים. בכתה יהיה אז מקצוע כולל אחד. כמובן, נשתדל לעשות זאת לא באופן מלאכותי. התורה או הנ"ך ביחס לשאר המקצועות יהיה כיחס הגוף לאבריו; המקצועות האחרים יהיו חלק אורגני מהמקצוע הראשי.
קללת ביה"ס המודרני הוא – רבוי המקצועות הנמצאים אחד על יד השני בלי כל קשר ביניהם או בקשר קלוש. עי"ז כמעט שאינם רואים כל תכלית בלמודים חוץ מהתכלית האוטיליטרית, שהנהו מסוכן מאד בפרינציפ חנוכי. בחדר היתה מטרה אחת – פתוח הדת והמוסר מתוך קריאה עיונית בספרי הדת והמוסר. והרי אנחנו רוצים להיות יורשי החדר בכוונו החנוכי – ואין אנחנו יכולים להגיע למטרה זו מתוך הכוון של ביה"ס המודרני כמו שהוא. הסתעפות המקצועות מטשטשות את המטרה הדתית – מוסרית בחנוך. בודאי את שלמות החדר לא נשיג יותר, גרשנו מגן־עדן פדגוגי זה ואבדנו את הדרך לשוב בה. אבל אין זה מפטר אותנו מהתקרב ל"ארחא דמהימנותא". יהיה התלמיד לכל הפחות בארבע המחלקות הנמוכות – בעולם שכלו טוב – עולם התנ"ך הכוללת דת, מוסר ומולדת ושאר המקצועות מסביב לו. התנ"ך יהיה בכתות הללו לא מקצוע רגיל אלא מעין נובע המפרה את נפש הילד ופותח את לבו להבין ולהרגיש מתוך התנ"ך את השפה, המולדת, החיים הקולטורים – ועל כלם הדת והמוסר. חיי התנ"ך ישתקפו בחיי הילד; הערך והתכלית של החיים, המעשים והפעולות שסביבתו ימצאו את באורם בתנ"ך.
שואלים אותי האם לא נרחיק אז את הילדים מחיים הריאלים ומהעברית המתהלכת בשוק. לדעתי: לא! המורה תמיד ידע לשלב את העבר עם ההוה ומ"ארחת הגמלים של אליעזר" ימצא המורה את הדרך להביא את חניכו גם “עד הרכבת והאוירון”. סוף סוף בארץ ישראל כלם עוד מצויים: העבר הרחוק וההוה המודרני נפגשו פה יחד.
העברית המתהלכת בשוק – לה אינני דואג הרבה. ידע התלמיד את ספר הספרים, יהיה בקי במבטאי התורה, – לקלקל את לשונו יוכל על נקלה גם בשוק, גם ברחוב ובכל מקום שהרבים מצויים. מלבד זה המורה הן לא ידבר ויבאר דוקא במליצות כמו בדור ההשכלה, וממנו ישמע התלמיד את ה"עברית החדשה". כמובן, נתן לתלמידים גם ספורים לקריאה ולהעתקה, מעין ספורי יעב"ץ וכדומה ועי"ז לא ינתק הקשר ביניהם ובין הספרות החדשה.
חובה עלינו לנסות ללכת בדרך חדשה. חושבני שכל המורים ישמחו לקראת הצעתי הפותחת להם אפקים חדשים. נגשים את ההצעה ואם ח"ו לא תצליח, נוכל בעוד שלש־ארבע שנים לשנותה. בינתים יהיה הנסיון לטל־תחיה לבתי ספרנו ואולי ימצאו אחר כך גדולים וטובים מאתנו שהם יתוו לנו את הדרך הנכונה בלי פקפוקים. אני מבין שעלינו יהיה עוד לשוב ולדבר על הפרטים המרובים הקשורים בהגשמת הצעתי. אבל על הפרטים נדון, אחרי שהמורים יביעו את דעתם בחיוב.
דר. י. מהרשק
-
נדפס ב"תכנית הלימודים" של בתי הספר של המזרחי, ירושלים, תרצ"ב. ↩︎
סאמארא
(“המליץ”, יום ו' כ"ו אדר שני תרס"ב, יוצא בפטבורג מדי יום ביומו)
הציונים בעירנו קבלו בסבר פנים יפות את מי שהיה ציר פלכי הוואלגא על הקונגרס החמישי, את הזקן הנכבד מר פוזניא מניז’ני־נאווגאראד. הוא בא הנה על ימי הפורים ליתן דין וחשבון מכל מה שראה ושמע בימי האספה הגדולה. זאת היא הפעם הראשונה כי ציוני עירנו ישמעו את פרשת הקונגרס מאיש חי ולא מאותיות מתות. ואף כי נקרא כבר לא פעם ולא שתים על דבר הקונגרס, בכל זאת כאשר נודע כי הישיש פוזניאק סר הנה, נקבצו ובאו המון רב איש ואשה, צעירים וזקנים לשמוע אל דבריו. כארבע מאות איש נקבצו אל בית הכנסת של ה' צאקאווסקי לשמוע את הרצאת ה' פוזניאק. בין הנאספים היו גם “משכילי עירנו ונאוריה” שיוקירו תמיד את רגליהם מבית הכנסת ולא יבואו אל שעריו כי אם פעם בשנה.
ה' פוזניאק קרא מפי הכתב בדבר הרושם החזק שעשה עליו הקונגרס ויספר פרטים רבים שלא ידענו אותם. ואחרי אשר נתן לנו תמונה נהדרה מהקונגרס בכלל מסר לנו בפרטרט את כל שהוחלט בימי האספה. ביחוד השכיל לתאר את ערך המוסד החדש – הקופה הלאומית לגאולת הארץ שנוסדה על הקונגרס החמישי. רשם אדיר עשו על הנאספים דברי פוזניאק על אדות הרגעים האחרונים לפני סגירת הקונגרס. כל העם עמד בהדרת קדש ובדממה כאלו בעצמם נמצאו עתה על הקונגרס, אחרי ה' פוזניאק דבר המטיף ה' גראגיטשין על דבר חג הפורים. אחרי הדרשות שרו ה"ציונים הצעירים" שירי ציון בשפה העברית ויפיקו רצון מכל הנאספים. ובזה כלתה החגיגה, שפעולתה היתה גדולה עד מאד.
יושבי עירנו ידעו להוקיר את ה' פוזניאק אשר אף כי איש אמיד הוא ותמיד טרוד בעסקיו, בכל זאת מצא לו פנאי להקדיש זמנו לנסיעה כזאת. לא רק בעירנו אך גם בקאזאן ובסאראטוב ובפנזא ועוד בקר ה' פוזניאק. ציוני עירנו מאספים עתה הסכום הדרוש כדי לרשום את שם ה' פוזניאק ב"ספר הזהב" של הקופה הלאומית.
יהודה מהרש"ק
מאספת גליל וואלגא.
(“המליץ”, יום ו' ט"ו סיון תרס"ב, יוצא בפטרבורג מדי יום ביומו)
בימי י"א, י"ב, י"ג, י"ד לחודש אייר היתה בעיר ניז’ני־נאווגאראד אספה מבאי כח כל אגודות גליל וואלגא וקאמא. בשנים האחרונות נראה כי האספות הגליליות ב"תחום המושב" כבר קנו להן זכות אזרח בתנועתנו החדשה וכי רב טוב מביאות הנה לציוניות, יען תראינה בעליל כי ישנם אנשים העוזבים “חיי שעה”: את עסקיהם ואת חשבנותיהם הם – וילכו לעסוק ב"חיי עולם" של עם היהודים. אגיטציה יותר טובה מזאת לא תמצא.
לדאבון לבבנו, אספות ממין זה עוד לא מצאו להן דרך ללבות הציונים “מחוץ לתחום”, אף כי מספר האגודות הציוניות שם מתרבים מיום ליום וגם באיכות גם בכמות תוכלנה להתחרות עם אגודות “תחום המושב”. והנה נסיון קטן כדבר שתילת האספות הנציונליות גם “מחוץ לתחום” נעשה לפני שנתים. ע"י הצעת אגודת הציונים בסאמארא נקראו באי כח הערים הקרובות להועץ בדבר קריאת אספה גלילית מפלכי הוואלגא. באשר באו בכתובים עם האגודות, נדרשו הרבה ערים לאשר בקשון ולפני שנה היתה האספה הגלילית הראשונה בעיר סאמאראַ, אשר החיתה את הציוניות בפלכי הוואלגא ורב טוב הביאה לכל האגודות. אולם מפני הרבה סבות לא נודע דבר האספה לקהל הקוראים העברים למרות היות מצב הציוניות, “מחוץ לתחום” ענין מלבב לכל איש יהודי. ובבואי היום למסור לקוראי ה"מליץ" מושג נאמן מאספת הגליל, שזכיתי לקחת חלק בעבודתה בתור ציר אחת האגודות, אין את נפשי להוציא עליה משפט אם לשבט או לחסד; כי אם אשתדל להעביר לפני הקוראים את הענינים השונים שבעלי האספה דנו עליהם, את הוכוחים ואת ההחלטות היותר מענינות וגם את תמצית הדין וחשבון של כל האגודות למען יראו כל הקוראים את מצב הציוניות מ"חוץ לתחום" וישפטו עליו בעצמם.
באסיפה הגלילית בעיר ניז’ני־נאווגאראד לקחו חבל כעשרים צירים באי־כח אגודות פלכי הוואלגא מלבד אורחים רבים שבאו מהערים הקרובות ושגם הם השתתפו בכל ימי האספה בוכוחים. כעשרים עיר שלחו הרצאות על דבר מצב הציוניות וע"ד המצב החומרי והרוחני של עדותיהם.
ביום א, י"א לאייר בשעה התשיעית בערב נכנסו הצירים לישיבה הראשונה שהיתה בבית הכנסת בפומבי. המון עם נאסף אל בית הכנסת לראות את האורחים הנכבדים ולשמוע מה ידובר ויוחלט. כל הנאספים חלקו כבוד להצירים ויחשבום כאנשים “בחירי העם”, במלוא מובן המלה, דבר שלא תמיד נמצא בין המון עמנו. את האספה פתח היושב ראש באגודה המקומית ה' פ–ק בנאום יפה בשפת עבר. אחרי ברכת שלום אמר בין יתר דבריו: “עת לעשות עתה, אחי, אנחנו נאספנו הנה אך לעבודה. בגלל הציוניות עזבנו כלנו את עסקינו ואת מלאכתנו ונבוא כולנו לעבוד שכם אחד לטובת עמנו. ולא לריק נעבוד: התפתחות הציוניות בגלילנו בשנת החשבון היתה גדולה עד מאד ובא האות לזה כי לפני שנה השתתפו באספתנו הגלילית שהיתה בסאמארא רק שבע ערים ובשנה הזאת באו צירים מחמש עשרה עיר. מטרת אספתנו היא לחבר ולקשר את כל אגודות פלכי הוואלגא ולאגדן בקשר של קיימא. עלינו להשתדל בכל מאמצי כחותינו כי שלום אמת יהיה בינינו והשלום הוא גם מטרת הציוניות. בכלל אין דבר יותר טוב ומועיל לעם ישראל מהשלום. גם לציונים נחוץ לכל לראש השלום; ואחרי אשר אתם כלכם הנכם “מלאכי השלום”, – לכן נאמר לכם בשם כל הציונים מעירנו: שלום עליכם, מלאכי השלום”.
אחריו דבר הרב הרוחני מעיר ניז’ני בשפה הז’רגנית. בדברים חמים היוצאים מן הלב מטעים הרב כי אך מהציוניות נשקפה הצלה ליהדות משבולת הזמן ולכן על החרדים ביחוד לקחת חלק בתנועה הזאת ואך שגגה היא מאת אלה החרדים, אשר יגזרו כליה על הציוניות. לו התבוננו היטב אל ההרס והכליון שנראו במחנה ישראל בשנים האחרונות לרגלי סבות שונות, כי אז לא קראו: שלום לנו, ואז בודאי ידעו ויבינו כי הציוניות היא חיים לעם ישראל. אבל חובת הנאורים, אלה הבנים שנתרחקו ושבו עתה לעמם, לבלי להקל ראשם לעומת החרדים, שהם רב מנין ובנין אומתנו. “אתם נצבים כלכם היום” גמר הרב את דבריו, “מתי אתם “נצבים” אם “כלכם” תהיו כאחים בני עם אחד ומהאספה הזאת נוכל לחכות, כי גם היא תעבוד להרבות את השלום בין כל מפלגות עמנו שהיא יסוד נחוץ לתחית עמנו”.
אחרי הרב דבר הד"ר ס–ן, אחד מציוני ניז’ני־נאווגאראד על דבר הציוניות בכלל, התפתחותה והשתלשלותה בכל שנות גלותנו בכלל ובשנים האחרונות בפרט. אחרי כן הראה לדעת כי אך הציוניות היא הפתרון הנכון “לשאלת היהודים” ולכן נחוצה היא לכל מפלגות עמנו גם להזכיר את העבודה הרוחנית, אשר על הציונים לעבוד להרבות את הדעת בין בני עמם, וגומר את דבריו, כי מקוה הוא שחברי האספה יבינו את אשר לפניהם וימלאו את חובתם כראוי לציונים, אוהבי עמם.
באחרונה דבר שעות אחדות אחד מהאורחים, ציוני נכבד ה' אבינאוויצקי. הוא ספר אחת לאחת את כל המגרעות שנדבקו בנו במשך שנות גלותנו ושרק אז תוסרנה כאשר ימצא לו ה"נודד הנצחי" כברת ארץ ויעמוד על הקרקע. גם ספר ע"ד מצב הציוניות ב"תחום המושב" ואיך יקבצו שם את הכסף לטובת המוסדים הציונים. הוא היטיב לנאום ודבריו מצאו חן ומחיאת כפים ארוכה וקריאות של “הידד” נשמעו מפי כל הנאספים בבית הכנסת כאשר גמר את דבריו. בזאת תמה הישיבה הראשונה שהיתה ביותר אגיטאציונית וערוכה כלפי חוץ לעורר את יושבי העיר היהודים אל הציונות והדבר הזה צלח עד מאד. הרבה דברו ועוד ידברו אחרי האספה ע"ד הרשם החזק שעשתה הישיבה הראשונה על המון העם. במכתבי הבאים אמסור את הענינים שנדברו עליהם הצירים בישיבותיהם במשך שלשת הימים.
יהודה מהרש"ק
לא על הספרות שבארץ ישראל חפץ הנני לדון, שסוף סוף הנה עוד מצומצמת ומכווצת ב"עומר" ובספרי חנוך אחרים ושכבר הרבו המבקרים המושבעים להלל ולחלל, לקלס ולהתקלס בהם יותר מדאי, – חפץ הנני להעיר על מקצוע שלם שעובד ע"י זרים ו"שאנחנו" המדברים רמות ונשגבות ע"ד הארץ וע"ד היהדות לא הכנסנו לתוכו מאומה. השאלה ששאל לפני שנים אחדות “אחד העם”: הידעתם את הארץ? עודנה במקומה עומדת. כאז כן עתה אין בספרותנו גם ספר הגון אחד, גם מאמר אחד נכבד ע"ד הארץ. אולם מלאכתנו זו תעשה ע"י אחרים, והאמת נתנה להאמר, בחריצות ובדיקנות ככל אשר הראו לנו ה"אחרים" האלה את כוחם בזכותם את “עם הספר” בדקדוק לשון עברי, בפירוש המקרא ובבקרתו, בדברי ימי ישראל וסוף סוף גם במוסד מיוחד לידיעת הארץ.
טיב המוסד הזה ומטרתו מבארים לנו בלי כל כחל ושרק שני הספרים השנתיים שהוציאו ע"ד ארץ ישראל, המלאים מאמרים מענינים: מדעיים ורשמי מסע, ע"ד ארץ־ישראל ההיסטורית וההוית1.
חלק הגון של הספר הראשון (20–1) מקדש להרצאה ע"ד יסוד הבית, תקנותיו והתפתחותו. הבית נוסד ע"י כל האונגלים שבאשכנז לזכרון נסיעת וילהלם השני לארץ ישראל. ההוצאות תחלקנה על הכנסיות האונגליות שבאשכנז המאוחדה. מלבד זאת תאספנה נדבות מיוחדות לטובת המוזיאום ובית העקד לידיעת הארץ. מטרת המוסד “לפתח את חקרי הקדמוניות של ארץ ישראל ע”י האונגלים". אולם לחקרי קדמוניות תתחשב גם ידיעת הארץ ותושביה, השפה, המנהגים בחיים הדתיים והחילוניים של גרי הארץ לפניה והיום. הנה כי כן שדה רחב לפני חברי המוסד לפעול ולפתח. רק החפירות אינן נכנסות לתחום עבודתו. העבודה במוסד תמשך רק שלשה חדשים (מפברואר עד מאי). במשך העת הזאת יקראו לפני “השומעים” כשני שעורים יום יום ע"ד הגיאוגראפיה, דברי הימים, השפה, המנהגים, הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. כל שומע צריך בסוף שלשה חדשים למסור ליד המנהל מאמר מדעי ע"ד איזה פרק בידיעת הארץ שיודפס בספר השנתי. ע"י זה מתרגלים השומעים לעבודה בלתי תלויה במקצועות שונים. חלק גדול מן הלימוד יוקדש לטיולים לראות איך חיים האנשים ולבקר את החפירות העתיקות. הוצאות הטיול מוטלות על המוסד.
בראש המוסד עומד פרופסור מאשכנז (כעת הוא אחד מהמלומדים הידועים דלמן שגר תמיד בירושלים).
בכל שנה ישולח מאשכנז לששה חדשים חבר – עוזר למנהל שהנהו קורא ג"כ שעורים. ה"שומעים" – ששה אנשים – שכבר עסקו בספרות הביבלית יבחרו שנה שנה ע"י הכנסיות הדתיות שבאשכנז. כל שומע מקבל להוצאות 1500 מרק, מה שדי והתר לזמן של שלשה חדשים, אף כי הטיולים עולים להם בכסף רב. רוב השומעים שהיו עד כה הנם כהנים ומעוטם בבתי ספר גבוהים.
החלק השני של ספר שנתי הראשון נועד לרשמי המסע שכתבו השומעים בימי טיולם. הרשמים כתובים בשפה קלה, ההרצאה טובה ונעימה לקריאה גם לקהל הגדול, אולם תכנם איננו ריק ותפל כמו רוב רשמי המסע שמספרים רק ע"ד לכתם ושבתם, ארחם ורבעם – פה התכן עשיר: רואים הננו את פעולת הפרופ. דלמן המסדר את הטיולים לשם למוד ולא לשם תענוג בלבד. פה ושם הננו פוגשים גם סקירה קלה ע"ד המושבות העבריות וכלן כמעט מעירות כי “האונגלים המלומדים” האלה לא התיחסו ברצינות אל הדברים שראו, אף כי כולן מתיחסים בחבה יתרה להפרחת הארץ ע"י היהודים. לרשמי המסע מצורפות גם תמונות פוטוגרפיות יפות עד מאוד. ביחוד עושות רושם יפה התמונות מהרי גליל המזכירות לנו כמעט את שווייץ היפה עם הרריה, עמקיה ונחליה.
תכן הספר השני עשיר יותר מהראשון. אנחנו מוצאים בתוכו מאמרים רציניים שנכבדים מאוד לדברי ימי ישראל ודתו. המאמר הראשון הוא חקירה יבשה בלתי מענינת ע"ד דרך האבל2 שעבר שם ישוע בהשפטו למות. יותר נכבד הוא מאמרו של דלמן ע"ד שומרון ודרכיה. המאמר הזה נכבד הנהו ביחוד לדברי המלחמות שבין ארם וישראל ויחוס בית עמרי לצור שכרתו ברית מסחר. ערך לא גדול הננו נותנים להשערת דלמן במאמרו ע"ד “מציאת תמונה חדשה של יהוה”. הוא דן על החותמות השונות שנמצאו בעת האחרונה עם תמונות, כמו “שמע עבד ירבעם” עם תמונות אריה שהוא סמל ד'. התמונה החדשה שגלה דלמן על חותם ישראלי עתיק, היא באמצע מעין ספינה שקצותיה תמונת ראשי צפרים; בתוך הספינה עומד כסא ואצלו שרפרף, על הכסא יושבת תמונה שפרצוף גבר בבגד רחב לו. מסביב לכסא עומדים עצי תמרים. לפי דעתנו לא ציירו להם הישראלים את ד' טס בספינה כי אם “רוכב על עב קל” או “וידה על כנפי רוח”. בודאי יש לתמונה באור אחר.
אחד מהמאמרים המצוינים שבספר הוא: “הכנסת אורחים בארץ הביבל לפנים והיום” מאת הפרופ' ליהר. המחבר דן בראשונה ע"ד הנסיעה בארץ ישראל בכלל, ומוצא כי הכנסת אורחים, המדה היפה שמשבחים בה את גרי הארץ מאז, – היא יסוד הנסיעה. המחבר מביא עובדות מענינות ע"ד קבלת אורחים במדה נפרזת הנהוגה עוד עתה אצל הערבים. יש לפעמים שערבי עשיר מתרושש ומאבד כל אשר לו אך ע"י האורחים שהוא מאכילם ומשקם בחנם. לכבוד גדול יחשב להכין בעצמו את הארוחה לכבוד האורח – מה שיזכיר לנו את הספור היפה ע"ד אברהם אבינו ושלשת המלאכים. אך הקולטורא האירופית דוחה מפניה את המדה היפה הזאת ובמקום שהשירות מצויות מלמדים הטילים האירופאים את הערבים למכור את “הכנסת האורחים” בכסף, והערבים הנם תלמידים מקשיבים – ודורשים עתה שכר כזה במקומות אלה אשר גם לפי דעת בעלי בתי המלון באירופא הוא מעט יותר מהרגיל.
ע"ד המאמר החשוב: מנהגי האבל3 אצל הישראלים והערבים העתיקים מאת פרנקנברג, שנוגע בהרבה מקצועות שונות של בקורת המקרא, נשוב לדבר בפעם אחרת ולכן הננו פוסחים עליו.
בידיעה הגונה נכתב גם המאמר “בתי הספר לעם של הערבים בירושלים” מאת עברהרד. מענין הוא כי המאמר מתאונן על החברות והמיסיון שמגרשים את השפה הערבית מבית הספר ומכניסים במקומה שפות זרות שונות ומשונות בבת אחת. למוד השפות גוזל את רוב שעות הלמוד. הוא דורש כי שפת האם תהיה ליסוד כל הלמודים. “על הילדים לחשוב בערבית, להרגיש בערבית, ולדבר ערבית”. בלמודי הגיאוגרפיה ודברי הימים הוא דורש לפתח ולבאר ביחוד מה שקרוב יותר ללבם – ולא להכין ספרי למוד בטעם האירופאים. עוד הרבה אמיתות ממין זה הננו מוצאים שכדאים הם להשמע ל"בעלי טובתנו" המשפיעים השכלה מערבית על יהודי המזרח ולא למחסור יהיו גם לפסקני החנוך הלאומיים שבארץ ישראל שגם הם קבלו בירושה מהמתבוללים למוד שפות יותר מדי. בסוף הספר השני ימצאו רשמי מסע ע"ד טיול מ"ים כנרת עד ירושלים" עם תמונות יפות.
בכלל עושים שני הספרים רשם נעים עד מאד, למרות ריח הקדושה האונגלית הנודף מהם. כנראה, אי אפשר לספר שיוצא בירושלים בלאו הכי. המוסד הזה כבר העשיר את הספרות האשכנזית ע"ד ארץ ישראל בהרבה מאמרים ועבודות נכבדות שכתבו “השומעים” בשובם איש איש לעירו.
ואנחנו? כאשר החלו לדבר ע"ד מוסד קולטורי בארץ ישראל, אז חפצו דוקא להחל באוניברסיטה כללית – והעלו חרס בידם. האם לא הגיעה העת כי גם אנחנו נהיה לבעלי מעשה ולהחל בקטנים? מוסד מעין האינסטיטוט האונגלי לא קשה ליסד לנו בארץ ישראל. תלמידים ימצאו שם, בארץ אבות. מוסד כזה יוכל להיות אתחלתא דאוניברסיטה.
ד"ר י. מהרש"ק
(העולם, 1907, גליון כ"ח)
-
פלסטינה ואהרבוך דעס “דויטשעס עוואנגעלישעס אינסטיטוט פיר אלטערטומס וויסענאַסט דעס הייליגען לאנדעס צו ירושלים”. ↩︎
-
וויא דולורוס. ↩︎
-
במקור המודפס מופיע: “האכל”. במאמר המקורי הוא Die Trauergebräuche der Hebräer und der alten Araber
- (מנהגי האבל של העברים והערבים העתיקים). מחבר: Wilhelm Frankenberg (וילהלם פרנקנברג). ↩︎
המאמר פורסם לראשונה כחיבור אקדמי (דיסרטציה) בשנת 1891 בעיר גטינגן (Göttingen) שבגרמניה, על ידי בית הדפוס האקדמי Vandenhoeck & Ruprecht.– הערת פב"י.
התחרות כשהיא לעצמה היא חק טבעי אצל כל בעלי חיים ובכללם גם ה"חיה הפקחית" – האדם. היא איננה נותנת לכוחות הנפשיים של האדם להורידו ולהסתפק במה שיש לו כבר, כי אם מעוררת אותו לעבודה חדשה, לשבח וליפות את המקצוע שהוא עוסק בו. כן הוא בעולם המסחר והחרושת המעשה וככה הוא גם בנוגע לענינים רוחניים. על כן יאמר: קנאת סופרים תרבה חכמה. התחרות ממין כזה הרי היא משובחת ומקימת את העולם הקולטורי לפתחו ולשכללו עד אין קץ. התחרות כזאת אם הננו פוגשים בעולם היהדות אפשר אך לשמוח עליה, למשל: “ועד העזרה של יהודי אשכנז” מתחרה כעת בארצות הקדם עם האליאנס הצרפתי במקצוע החנוכי. מה הוא עושה? הוא הולך ומיסד בתי ספר יותר משובחים, יותר לאומיים, יותר מתוקנים לפי המלה האחרונה של הפדגוגיא, מאשר שיש לאלינס. ע"י התחרות בריאה וטבעית כזאת יכול היה “ועד העזרה” בעת קצרה, לפי הערך, למשוך את כל הלבבות לצדו. ואם האלינס חפצה להתקים בודאי גם היא תשנה את בתי ספרה לפי דרישות העת החדשה ולא לפי המסורת שנפסלה כבר. הרי התחרות כזאת לא רק מותרת אלא דרושה ונחוצה מאוד מאוד.
אולם ישנה התחרות בלתי צודקת, התחרות שהיא אך מקלקלת ואנחנו מכנים אותה בשם: התחרות של חקוי. התחרות כזאת אינה חפצה לשבח את המקצוע שבו מתחרים, אלא באה ומוסיפה על הראשונים מבלי לשנות לטוב אף כחוט השערה. הרי התחרות כזאת אך מחלישה את אלה שבהם תתחרה ואינה מטיבה לא לה ולא לחברה. סופה של התחרות כזאת – פשיטת רגל. בחיים אנו פוגשים התחרות משונה כזו בעולם הסוחרים הקטנים בתחום המושב שמחקים איש את אחיו מבלי לשנות אף כקוצו של יוד. לצערנו עברה ההתחרות הזאת גם לעבודת התחיה שלנו, ועל החזיון המעציב הזה הננו חפצים להראות הפעם, בטרם פשה הנגע בתוכנו.
בתוך שאר חזיונות משמחים שנתעוררו לחיים ע"י הקונגרס השמיני ושנקוה ששוב לא ישתקעו, משכו עינינו ביחוד שני חזיונות: התחדשות “סיני” וידיעת ה"מזרחי" ע"ד יסוד בית ספר בינוני בארץ ישראל. בשני הדברים האלה הננו רואים את ההתחרות הבלתי בריאה, התחרות של חקוי שמחויבים להלחם נגדה. נבאר את דברינו:
כל בר דעת יסכים כי צריכים ומחויבים לעשות כעת דבר מה לטובת ספרותנו, שבנס היא מתקימת. ביחוד שתי השנים האחרונות, שהביאו לנו משבר נורא בספרותנו העברית, עד שידי רבים רפו למראה החזיון שלא היה עוד כמוהו בספרותנו ושהראו לנו כי, אם גם קוראים עוד ימצאו בינינו, אבל קונים וחותמים אין – שתי השנים האחרונות, הננו אומרים, צריכות היו ללמד אותנו כי הוצאת ספרים עברים תלויה אך בנדיבות, כי לשם עסק לא יבוא כעת גם מדפיס ה"עוסק במלאכת הקודש" להדפיס ספרים עברים לשם מסחר. ואם גם בשנים הטובות, בעת שהעברית, כביכול, “פרחה כחבצלת”, אכלה העתונות את הספרים ומעטים מאד היו הספרים שנדפסו אז, על אחת כמה וכמה כעת, בשעה שכל הספרות העברית מצטמצמת בעתון, ירחון ושבועון, צריכים היו לדאוג להוצאת ספרים מועילים שיעשירו את ספרותנו. ואחרי אשר הוצאת ספרים קשה עד מאד לעת כזאת, – כאשר הזכרנו לעיל – הרי שצריכים היו ליסד חברה מיוחדה שתדפיס ספרים טובים ותפיץ אותם בקהל, אף אם תפסיד בהם מעט או הרבה1. נראה נא אם “סיני” יכולה למלא את התפקיד החסר לנו ואם הבינו בעלי סיני מה שהעת דורשת מהם.
“סיני” זו שנולדה ברעם וברעש, כמעט בתופים ובמחולות, לפני שנתים – היתה “נפל אשת בל חזו שמש”. בכל העת לא הקשיבו דבר וחצי דבר ממנה עד שבא הקונגרס השמיני ואז הפתיעו אותנו בחדשה נעימה, כי סיני חיה וקימת ודואגת לטובת הכלל ולהטבת הקולטורה העברית וכו' וכו' – ועד שיבואו כל הדברים היפים והנחוצים האלה היא עושה דבר גדול לקיום היהדות וכו' ומוציאה… ירחון! כל המליצות היפות והרמות אינן יכולות לבטל עובדה זו, כי ה"עתיד" מתחרה ב"שלוח". עד כמה מעציב הדבר. הוצאה חדשה שחפצה להיטיב לספרות העברית, אינה בוחרת לה מקצוע חדש, איננה גודרת את הבקעה הנמצאת, איננה סותמת את הפרצות שישנם, – אלא הולכת לה בדרך שכבר כבשוה אחרים ומצערת2 להם. זוכרים הננו עוד את כל ההרפתקאות שעדו על ה"שלוח" בעת המשבר, את כל העבודה הקשה שעובדה והכרכורים שכרכרו – עד שהצליחו לחדשו; יודעים הננו כי ה"שלוח" הנהו חביב הקוראים העברים, שארית הפליטה שנשארה לנו, שהוא כבר מסמן כמעט עולם מלא ומיוחד שחסרונו יורגש כאסון – ובכל זאת באים ומתחרים אתו ודוקא לשם הרמת הספרות העברית. אתמהה. אין גם מאמר אחד ברשימת מאמרי ה"עתיד" שמקומו לא יכירנו בה"שלוח" וכמעט כל הסופרים העובדים בו לוקחו מה"שלוח" – ובכן זהו “מדרבי נתן, לוקחים מזה ונותנים לזה”. ואם כן, הצרך והחסרון שיש באמת בספרותנו – הוצאת ספרים למשל – לא נתמלאו, במקום זה נתעשרנו בירחון חדש, ה"שלוח" בזעיר אנפין. הרי זה חקוי שעלול לחדש את המשבר שעבר כבר על השלוח ושמי יודע אם באמת אפשר יהיה ל"צעיר רודם" – ה"עתיד" – להבנות ממפלתו של ה"שלוח". ואם “בעלי סיני” אינם יודעים מה לעשות בכסף שיש כבר להם ושמעט הוא למשל להוצאת ספרים במדה מרובה, – הרי אפשר היה להם להגדיל באמצעים את ה"שלוח" שמתקים כבר, תחת להתחרות אתו. רחוקה היא הדעה כי עורכי ה"שלוח" אינם חפצים להגדילו וליפותו בכסף “סיני”. הן כל עורך יודע מרת נפשו כי זה חסר וזה איננו מלא – והכל בשביל חסרון כיס. כמובן, אינני חפץ להאשים את מנהלי “סיני” כי בצדיה הם עושים, כי באמת חפצים המה להבנות מחורבנו של ה"שלוח". חס ליה לזרעיה דאבא לתלות בהם בוקי סריקי. הצרה היא ההתחרות שאינה באה לשבח את המקצוע אלא להוסיף עליו, שאינה ממלאת את החסרון שיורגש אלא ממעטת את דמותם של המוסדים שמתקימים כבר.
כן הוא גם חפץ המזרחי ליסד בית ספר בינוני בארץ ישראל, מעין מהדורה תנינא לגימנזיום הנמצא. העובדה כשהיא לעצמה משמחת עד מאד. סוף סוף ראה גם ה"מזרחי" כי צריכים לעשות דבר מה לטובת החנוך. והחנוך צריכים לשנות בכל מכל וכל: לא חדר, ישיבה, או תלמוד תורה חפץ המזרחי ליסד, אלא בית ספר תיכוני וכמובן “עברי”, כלומר: כל הלמודים יהיו בשפה העברית. החפץ והמגמה הזאת נכבדים לנו בתור תריס נגד “יקירי ירושלים” שהחלו להצר צעדי החנוך במושבות ובערים ביסדם “חדרים” מהמין הידוע בתחום המושב. אם על העוסקים בחנוך המה מוציאים לעז כי מגמתם להרוס את היהדות, הרי ה"מזרחי" תשובה חיה. הן כל איש שמח בקדקדו לא יעז להגיד כזאת על המזרחי. אצבע הזמן הוא! הרב רינס מיסד ישיבה ברוסיה והמרכז הפרנקפורטי המערבי מיסד בית ספר תיכוני בארץ ישראל! עוד הפעם ראיה נצחת עד כמה צדקו אלה שבראו להם תיאוריה ע"ד המזרח והמערב. נעים הוא לראות, איך שוקדים בעלי ה"מזרחי" להוציא הוצאה זו: בימי הקונגרס כבר עולה הסכום השנתי שיש ל"מזרחי" עד עשרת אלפים מרק, כפי שהודיע העתון הציוני בפרנקפורט, כלי מבטאם של ועד המזרחי. הכל טוב ויפה – ובכל זאת אליה וקוץ בה.
כמה שנים תקעו והריעו על גימנזיום עברי בארץ ישראל. כתבו כתביא וטרחו טרחיה – עד שבאו שני עסקנים חרוצים ובאמצעיהם הם הוציאו את הדבר לפעולות. הגימנזיום מתפתח, כבר עברה עליו השנה הראשונה. דעת הקהל מתענינת בו, נמצאים נדיבים שנכונים לתמוך בו ויש תקוה כי סוף סוף תמלא התקוה שרבים חלמוה – ולפתע פתאום בית ספר תיכוני חדש עליך ישראל! אם יעלה בית הספר הזה על הראשון איננו יודעים, אך זה ברור הווא בעינינו כי בית הספר החדש ימעט את דמותו של הראשון, יגזל חלק מתלמידיו, חלק מהכנותיו – ושניהם לא יתקימו. לפי המצב עתה אין צורך לא ביפו ולא בירושלים בבית ספר תיכוני חדש. אולי כעבור עשר שנים – אך כעת לא ולא. גם פה לו טרח ה"מזרחי" קצת לדעת ולהבין מה חסר ומה דרוש במקצוע החנוך, אז בלא ספק היה מוצא כבר מקום להוציא את עשרת אלפיו לטובת החנוך ולא לקלקולו. למשל: העיר צפת חפצה זה כבר אם לא בבית ספר תיכוני עכ"פ בבית ספר עירוני טוב; פנתה לימין ולשמאל ואין עונה, עד שרחם עליה “ועד העזרה” ושם לב לבקשתה ועתה יושבים היועצים ומתיעצים והסופרים כותבים ניירות, הכל כנהוג, ובית הספר מי יודע מתי יווסד. מדוע לא יכנס ה"מזרחי" בעובי הקורה להמציא לעיר זו בית ספר הגון. האמנם גליל גרועה בחלקה מיהודה? זאת לא זאת, אך ההתחרות מוציאה את ההצעות הטובות מן העולם ומחקה את המוסדים שישנם. בסכום גדול כזה אפשר לפתח את בתי הספר שכבר מתקימים.
כל חברה, אפילו עשירה כ"ועד העזרה", תקבל בתודה נדבה3 הגונה כזאת. והתועלת תהיה פי עשר מאשר אם ייסדו בית ספר תיכוני ביפו או בירושלים שיתחרה עם הגימנזיום או בית הספר למורים שבירושלים. גם ל"סיני" גם ל"מזרחי" הננו קוראים – החזיקו את הנמצא – או יסדו דברים חדשים לגמרי.
ד"ר יהודה מהרש"ק
(“העולם”, 1907, גליון ל"ז)
בשנת תרס"ח, בשנה הראשונה לשבתי בארץ אבות, היה הדבר. אני, כותב השורות האלה, שאפתי אז את אויר ארץ ישראל מלא החזה, הרגשתי את עצמי כקטן שנולד: לרקוד ולפזז, לשיר ולשמח כל היום. הלאה דאגת העתיד! השגתי את מטרתי: הנני מחנך בארץ ישראל ודוקא במושבה ובבית ספר נמוך – הכל בא כרצוני וכחפצי. הכל היה מזהיר ויפה בעיני – ובאופטמיות מרובה הייתי מתייחס אל הכל: שאלת החנוך, שאלת הישוב, העבודה, העברית ועוד. תפקיד חשוב בחיי הנעימים אז – היה ל"גרן" שב"אם המושבות", מקום הטיולים והמשחקים לגדולים וקטנים, בטרם שנשתנתה צורתו על ידי הבתים שנבנו עליו לאחר כך ושרק זכר לדבר השאירו ממנו. בלילות ירח או בלילות ערפל, בחברה או בדד, הייתי מתהלך לי שם לילה לילה ושאיפה אחת היתה ממלאה את לבבי – לחיות ולעבוד, לעבוד ולחיות.
באותם הימים, ימי החדוה ו"ירחי הדבש" לשבתי בא"י, פנו אלי מיפו להשתדל בדבר השגת שעורים פרטיים לסופר צעיר שיבוא. חזון העברית עוד לא היה נפרץ במושבה. כל העברית הצטמצמה בפנת בית הספר וגם שם צריכה היתה להלחם על קיומה, מלחמה בשלום מתמידה. מלבד פועלים אחדים לא היו מדברי עברית. רבים – ממשכילי המושבה כביכול – היו מתיחסים בשנאה ובוז ל"עברית־כברית שלהם". ובסביבה כזאת – שעורים פרטיים לעברית! בכל זאת לא אמרתי נואש. ההכרה, כי חברתנו המצומצמה תוכל לרכוש לה סופר עברי, שיגדיל את כחה, הגדילה את המרץ. ביחוד השתדל אז בזה הקנאי לעברית עד היום ה' ע. שדי לו בקב חרובין לחייו ההוים ושגם תשעה קבין חלומות וחזיונות על עתידנו בארץ אינם מספיקים לו.
בגורלי נפל להשיג לו שעורים בין גבירות אחדות שתלמדנה לשם… “השפה היפה”. הרבה כוסות טה והרבה פטפוטים ע"ד השפה העברית והדבור העברי והמורים העברים בלעתי בנעימה ואחרי הבטחות מצדי, כי על רגל אחת אפשר ללמוד כל השפה ולהבין אפילו את ספורי ר' מנדלי, נאותו ל"נסות" אצל ה"מורה החדש". הכל היה, איפוא, מוכן ומסודר ובכליון עינים חכינו לבוא ה"מורה החדש" “אחי האדון גנסין” (כך קראנו למנוח על שם אחיו, מי שהיה מורה באליאנס ומיסדה של הבמה העברית ביפו).
סוף סוף בא ה"מורה החדש". הוא בא לגור באותו המלון ששם התרכזה אז החבורה הקטנה של הרוקים המשכילים (בעלי פרדסים, משגיחים, מורים) שהיתה במושבה וששם גרתי גם אני. כמו חי הנני רואה עוד אותו לפני: גבה הקומה, זקוף, צנום, פנים נוגים, מפיקים עצב ומעידים על נשמה רצוצה. הרשם הראשון שקבלתי היה, כי לפני אחד השתקנים הגדולים, המרגישים יותר ממה שמדברים והחיים בעולמם הם שאין לזר חלק בו, המגלים לפעמים טפח מנשמתם, אך מכסים עשרה – עומד אני. שתקן היה המנוח. לא הוציא מפיו מלה מיותרה. בעת הראשונה הצטמצמה שיחתו ב"הן" ו"לאו" ולא יותר. באנשים לא מצא חפץ. ה"מתבודד" היינו קוראים לו. הוא אהב לשבת הרבה בחדרו ולקרוא. בעת הראשונה לא השתתף כלל בשיחותינו ובטיולינו. רק כעבור הרבה שבועות התחיל הקרח הנורא נמס מעט מעט. הוא התחיל להלוות אלינו בעת הטיולים וארח לחברה בעת שתית הטה תחת עצי האקלפטוס הרעננים. גם אז עוד היה אמנם בין השומעים ולא הרבה שיחה, אך לא התרחק יותר מהחבריא.
ואולם את כל עדינות, אצילות ותמימות נשמתו אפשר היה להכיר מהשיחה אתו ביחידות. התחלנו לטיל לילה לילה על הגרן אפילו בעת גשמים וסערות מרובות, ואז היה לפעמים מרשה להסתכל בפנימיותו מתוך שיחה קלה במשפטים קצרים, קטעים קטעים.
היינו מדברים על הכל: החיים שעברו, הישוב בארץ, הספרות, שאלת הנשים ועוד. לאט לאט נודע לי כי הרבה הרפתקאות עדו עליו עד שנתגלגל לארץ ישראל. ביחוד עשתה עליו רשם עז המהפכה הרוסית ואבזריה. הוא הכיר צעירים משכילים רוסים (נוצרים), כבד אותם ובא בכתובים אתם. ביחוד הרבה לספר בשבח צעיר אחד ממוסקבה. המשבר שהשבר אז כל הדור הצעיר ברוסיה הגיע גם עדיו והוא לא יכל היה לבסס את חייו שם. מכרח היה להתרחק מכלם. בריאותו התרופפה. ויעצו לו לנסוע לנוח במקום יותר נוח לו. כך היה מגיד.
לעתים קרובות דברנו על החיים בארץ ישראל. הוא לא היה, כמובן, משוללי הגלות; הוא לא בטל את היהדות והיהודים שבגולה ולא נחשבו בעיניו כקלפת השום. הוא לא בא הנה מתוך חבה וגעגועים לארץ, התיחס אל הכל בקרירות, דן על הכל בלי התפעלות יתירה. בכל זאת שמח מאד על באו לא"י. הרגשתי בו, כי מעט מעט נהפך פה לאחר. פה מצא מנוחה כי טוב. די לנדוד, די להתרגש. פה אפשר לסדר את החיים בלי התרגשות יתרה.
החיים השקטים והמסודרים, העבודה הנוחה בנתינת שעורים לגדולים, השנוי הנמרץ בכל חייו, היטיבו לו הרבה. פניו הוטבו, עצביו הורגעו, והוא נגש אז לעבודה ספרותית גדולה.
לפעמים היה מזכיר את שנות ילדותו, הלמודים וההתפתחות הראשונה. את אמו חבב ותמיד היה שמה נשוא על שפתיו. היא התענינה בכל אשר לו וכאשה פשוטה ואם רחמניה היתה תומכת אותו בעצות שונות. למשל, קבלה היתה בידו מאמו־חביבתו: לא להתרחץ בתוך קערה שבבית המלון משום מחלה מדבקת וצריכים היו ליצוק מים על ידיו.
חלומותיו ושאיפותיו משנות ילדותו היו אהובים עליו ביותר. למרות שהחיים פכחוהו והרבה מאליליו נפצו ונהיו לחרסי אדמה, אהב אהב בכל זאת להזכיר את העת החביבה ההיא. מרגלא בפומיה: מי יתנני צעיר בן שש עשרה ואשוב אחלום, אשאף ואדאה שחקים. הגיל הזה היה בעיניו המאושר בחיי האדם.
הרצאות לא אהב – לא לקרוא ולא לשמוע, מנשפים היה מתרחק, אעפ"י, או מפני, שהיה בעל טעם גדול בסדור נשפים וחזיונות. הוא היה בורח מהכבוד, לא התערב בשאלות כלליות (הימים ימי ה"צעירים" ו"הזקנים" במושבה). צנוע היה בכל. בכל זאת הבליג פעם על אי רצונו וסדר חזיון זרגוני (אגב: האחרון במושבה) לטובת חברת לינה.
את הצחוק לא הכיר. תמיד היו פניו רצינים. לעתים מאד רחוקות ראיתי בת־צחוק על שפתיו. רק פעם אחת ראיתיו שמח וצוחק בקול רם: ביום ששי אחד רכבנו למבצר אנטפטר – ובשובנו היינו עליזים. והנה קרה, כי ארבעה מחברינו נפלו אחד אחרי השני לבצה. המחזה היה באמת כל כך משונה ומצחיק עד שאפילו הוא הרציני צחק אז כל השבת כשנזכר במאורע זה.
חברת נשים לא חפש. הוא היה אוהב לשמוע את צחוק בנות ארץ־ישראל והתלהבותן. תלמידותיו הגדולות, גבירות חשובות, מ"פני" המושבה, הללו אותו תמיד גם בתור מורה גם בתור אדם חביב ונעים. בשיחתו היה נזהר מאד. נפשו היתה סולדת, בשמעו לפעמים בטויים גסים או הלצות מן השוק. פעם נסבה בינינו השיחה על האשה וחיי המשפחה. הוא היה מוקיר את חיי המשפחה והוסיף: ביחוד נחוצה בזמננו לאדם משכיל, שכלו קמץ עצבים, אשה פשוטה, בת ישראל כמו לפנים, עקרת הבית, בלי חכמות יתרות, אשה שלא תטריד את בעלה בשאלות ספרותיות ואמנותיות, בשאלות החיים. “כעין זו של גטה” – היה מוסיף.
מהסופרים העברים שבא"י היה מתרחק. בכלל היה קשור מאד לחברת הסופרים שברוסיה, ביחוד לצעירים שבהם. עם פרישמן היה בא בכתובים. הוא כבד אותו מאד ודבר על אדותיו ביראת הכבוד. פרישמן חשש מאד לכשרונו הספרותי שמא יפגם בא"י וכתב לו פעמים אחדות שישוב לרוסיה. כנראה דאג פרישמן להתפעלות המזויפת וההתלהבות המלאכותית ששלטו בארץ. פעם הראה לי מכתב מפרישמן שכתב לו, כי צריכים לפדותו “מכור הברזל, מבית העבדים”.
לקיץ התמעטו השעורים. אנו הפצרנו בו, שיקבל שעות אחדות בבית ספר ויחכה עד שיתבסס בארץ, אבל הוא לא הסכים. הוא לא אהב את ההוראה, ביחוד בבית ספר לקטנים. רגיל היה להגיד, כשמתהלכים זמן רב עם הקטנים ומסתגלים להם, גם המחשבה מצטמצמת וחוג־הראות צר ביותר.
כשמצבו החמרי הורע, התחילו לדבר על נסיעתו לחו"ל. הוא לא חפץ לעזוב את א"י. עוד היתה תקוה, כי ישאר בארץ. יעצו לו לנסוע ירושלימה לסדר שם את הבימה העברית ולהיות עוזר ב"הפועל הצעיר", שיצא אז בירושלים. הוא נסע בתקוה רבה, אך העלה חרס בידו. הוא שלח לי מכתב מירושלם, שממנו הכרתי עד כמה היה שרוי בצער. הוא שב כלעומת שבא, ובלב כואב החליט לשוב לרוסיה.
נסעתי ליפו ללוותו. עגומה היתה הפרידה. התרוקן אז דבר־מה בעולמי. הרגשתי בצער רב שא"י לא יכולה להיות לע"ע אפילו מלון נודדים; היא לא מספיקה עבודה ומנוחה לכל בחור בעמה. לחצתי את ידו, ברכתיו, כי ישוב הנה והייתי בטוח, כי ברכתי תקוים. לא כתבתי אליו – אך חכיתי כי שוב ישוב.
ירחים חלפו, שנים עברו. בינתים וגם עלומי אני נגוזו, גם עלי עברה כוס התרעלה, שתיתי מציתי אותה. הצרות התגברו, הצחוק והחדוה נדמו גם בעולמי. יסורי הנפש והגוף עצרוני מבוא אתו בכתובים. מה מאד הייתי רוצה שוב לדבר, לכתוב לידידי השתקן הזה. תמיד חשבתי לכשאסתדר ואנוח – אכתוב לו. והנה הבהילתני השמועה הנוראה, כי ידידי זה שנשא את צער העולם בקרבו ושתק – איננו. כתב לא אכתוב יותר לידידי. השורות הללו הנן הברכה האחרונה לידידי המעולה באנשים, שהכרתי בארץ.
ד"ר י. מהרש"ק.
שבט תרע"ד
-
מתוך ספר “הצדה”, קובץ זכרון לא. נ. גנסין, תרע"ד ↩︎