במנוחת איתנים ובשלות השקט מנסרים גלגלי החיים במרוצתם השוטפת. דורות ינחלו דורות וממלכות תירשנה ממלכות וימי השמים לא יחדלו. ואם יש אשר תהיה ידם הכבדה בערים ובעירות להכחידם מתחת השמים ולהצמיח בבלי חמדה אחרים תחתיהם, הנה נבצֹר נבצר מהם בכל אלה לנַצל מאדמת המולדת אשר לאדם את חִנה המיוחד או את הרוח הקודר אשר לה. נבצֹר נבצר מהם לטשטש בנפשו של אדם את הצלם והדמות המיוחדים, שהמולדת יודעת להטביע תמיד בנפשות בניה, כאלו חפצה היא להראות בזה, שאֵלו הם קנינה הפרטי שלה ולא של אחר, וכשהיא שולחה ארחם מאת פניה החוצה, איש ואיש אל דרכּי חייו שלו הנפתלים, היא חורתה על לוח לבם את פסוקה היחיד: זכר תזכּר. כי מחמר שלי קֹרצת האדם!

באותה רצועת האופק החביבה ההולכת ונמשכת מחומותיה של נירנבּרג דרך אלטנבּרג ואל מבוא קַדּוֹלצבּורג, לא באה בודאי שום תמורה בתקופה הארוכה של מאות שנים — מלבד אם נאמר שנּוּי גם לזה, שלפעמים באה סופת גשמים חזקה והפכה משרשה את אחת הצפצפות הבודדות או שבּגאוֹת המים באביב וגרפו אתם במרוצתם חֹרשת לבנֶה קטנה פה ושם. שם, במקום אשר מימי הבהרות רֵידְנִיץ ופֵּגְניץ יזרֹמו, אמנם הפכו מאתים השנים האחרונות את הדר החורשות היפות לשַמה; ואולם משם והלאה, מאחורי החומה הבצורה ומשואות אבניה וברוֹשיה המאפילים, שם הנה משתטחת אדמת הפרנקים מאז, מישור גדול ורחב ידים, אדמת שקט פורחת ופוריה, אשר בה שבלי הדגנים מזהיבים ונצני תפוחי האדמה מלבינים ופורח הפּרג האדום והסלק הלבן בָּשֵׁל.

ואולם הדרה וחנה של פנה שוקטה וו. המסתתרת מבינות לשני הנהרות הנזכרים, סבלו הרבה מאד מתגרת המלחמות הגדולות, שנטשו פה במאה השבע עשרה. בשנות השלשים למאת השנים ההיא נטשה פה המתנה הגדולה והרחבה של בני השוֵידים ובבקר אחד קם האכר הנבהל ומצא את שדותיו והנה הם מזֻבּלים מדם אדם. כזרם מים כבירים בהיות האביב, בכה פשט פחד המלחמה בכל אדמת פרנקיה וגם האנשים יושבי אונולְצְבּאַך ונירנבּרג לא קם רוחם בקרבם להרים ראש. שנים רבות רבות גזו וחלפוּ מני אז ורק אז שבו השדות הנשחתים לתת את יבולם, כדרכם מדי שנה בשנה; ואולם גם אחרי בוא ימי השלום, אבלו שדות רבים פה ושם ובכּל נראתה יד האויב הקשה. לא הרחק מבית התפלה של קרלוס הגדול, זה הבּנוי בככּר-הרובים אשר ליד פירט, מתנוסס עוד היום גל אבנים גדול עד מאד, ועליו יֵאמר, כי מבני השוידים הוא, אשר הקימו אותו פה לפני שובם ממלחמותיהם, להיות להם למזכרת לנצחונותיהם, אשר נחלו בארצות האלה,והיה מספר האבנים, הצבורות בגל הזה, מספר הבתים מבתי האויב, אשר נהרסו בימי המלחמה. לא ביום אחד ולא בשנים שב השלום וישתרר במקומות האלה; לאט לאט וכנבהל היה חוזר אל בני האדם הנואשים ועיניו משוטטות ומביטות בחשד גדול אל עבר המישור השומם, אשר אל שפת רֵידניץ הנהר. לאט לאט התחילו יושבי הארצות האלה לשכח את דבר המלחמה הרבה ובקרוב באו גם ימים, שפחד המלחמה ובלהותיה היו כבר לשיחה רק בפי אבות האנשים היושבים בזה ובפי זקניהם המופלגים, והללו אמנם לא חשכו מעמל נפשם והוסיפו מעט יותר מנפך משלהם על כל האימות, אשר אמנם באו, ויש אשר בא האחד ולקח מדברי הגבורות והנפלאות, אשר אמנם הצטינו בהם מבני הגבורים במלחמה, וישת אותם נזר לראשו הקֵרח. כבה גדלה פתאם המלחמה הזאת ותהי לגדולה שבמלחמות הגבורים אשר מעולם, והאנשים יושבי פרנקיה הלא תמיד היו גבורים בלשונם מעט יותר מאשר בכֹחם ובעֹצם ידם. כי הנה זה משפט המלחמה מדֹר דֹר, אשר בהיותה כבר צוללת בתהום השנים שחלפו, היא לובשת צורה אחרת וחדשה לגמרי: הסכּנה והפחד מלפניה כליל יחלפו ומקומם יקחו שפע העלילות וצהלת הנפש הלוהטת — וככה יש אשר יבוא האחד ויספר בפנים צהובות ובצחוק קל על שפתים את דברי הבלהות והפחדים. אשר באחד הימים החרידו את נפשו עד היסוד בה.

ובגל האבנים הגדול, אשר הקימו צבאות השוידים בשובם ליד בית התפלה שעל פני ככר-הרובים, נמצאה גם אבן אחת מיוחדה במינה, אבן שׁיש מהוקצעה היטב, אשר הפליאה את לב כל רואיה בַּכּתֹבת המוזרה, שהיתה חקוקה בה באותיות זרות ומשונות, שהיו כספר החתום לבני האזרחים יושבי אדמת פרנקיה. הכתֹבת הנפלאה הזאת היתה כתובה בשפת היהודים הקדומה והאבן היתה אכן מצבה ומבני השוידים `באו ולקחו אותה משדה הקברות אשר לבני ישראל בק”ק פירט וישליכוה גם אותה אל בינות לאבנים השונות אשר לנוצרים המאמינים, ואיש לא נמצא מבני האזרחים, אשר יקום רוחו בו לקום יום אחד ולפַנות את המצבה הזרה והנבזה מזה, כי הפל הפּילה המצבה הזאת תמיד איזה פחד זר בלבות האנשים באותיותיה המשונות והנפתלות, ככתב חרטוּמים הללו, ובלבם האמינו, כי ביום בואם לנגֹע בידיהם באבן הטמאה וארורת האלהים הזאת, והיתה גם נפשם הם הכשֵרה לשלל לממשלת השטן ואחריתם עדי אובד. וככה נשארה זו במקומה והיתה מוטלת פה יותר משלשים שנה רצופות, וכל איש אשר דברי הכתבת שלה לא היו לו כספר החתום, היה קורא מעליה כדבָרים האלה: פ”נ בן פֹרת יוסף, בן פֹרת עלי עין, מחמד עינינו נלקח ממנו. נצחו אראלים את מצוקים. מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל. מעט ורעים היו ימי שני חייו, בהם שבעים שנה, בן שבעים כבן שבע לחטא. אוי לנו, כי נלקח עטרת ראשנו, נשיא בעמיו, כדבורה וכבן אבינֹעם, בחמישי בשבת בבּאמבּרג העיר בשמנה ועשרים לירח סיון. הילילו, הגרו שק וקשרו מספּד מר כתנים ובא לקברות פה ק”ק פירט הי“ו. תנצב”ה.

ויהודי המקום אמנם גם הם סבלו מכאובי נפש רבים למראה האבן הקדושה, אשר מאבני המקום הקדוש, המתגוללת במקום שאינו כדאי לה. הם גם האמינו, שנשמת המנוח רבי יוסף גבריאל בן נפתלי לא תמצא לה מנוח בגלל זה ובכל לילה היא באה ומתלבטת כיונה מבוהלה אצל גל האבנים הגדול; ואולם גם הם לא העיזו לגשת אל האבן ולהסירה מזה, כי היֹה היה השלום אשר בארץ יקר להם מכֹּל-וגל וגל האבנים הזה היה ברבות הימים לאנשים האלה כמין סמל חי של מלאכי השלום וכל פחֶתת אשר יפחתו ממנו היתה יכולה, לפי אמונתם, לקרקר את אשיות השלום ולעורר שוב את בלהות המלחמה ואת אסונותיה הגדולים. כי עוד לא נמתח כליל רֹשם המלחמה הנוֹראה מלבב האזרח והגר ועוד היו הכהנים נושאים בכל יום שבת ומועד תפלה לאלהים על השלום שישתרר בארץ.

וככה היתה המצבה היהודית מוטלת ימים רבים ליד האבנים הזרות לה ותהי ביניהן כנודדת מארצות מרחקים; שגורלה טלטל אותה אל מדינת נכר. בשפה שאינה מובנה לאיש דִּבּרה וכל רואה בה ובחִטובה הנפלא החליט מיד בלבו, כי מקומה לא יכירנה פה. היא לא היתה נשקפת החוצה, אל המישור הגדול, שאחוֹרי הכּכּר, כי אם היו פניה מוסבים אל פני הבתים הנמוכים שבמחנה ואל הרחובות הצרים והנפתלים של פירט. ולא הרחק מזה שִקשק הנחל ההומה וזוֹרם במרוצה למחוז במברג אשר במורד ובבוא ימוֹת הסתו הגשומים, בִּגְאוֹת מימיו ההומים אל שפתיו והלאה, סחף אתו תמיד אשרות אחדות מאלו שגדלו בככר-הרובים. כזלולים היבשים הללו, נשברו האִילנות מתגרת הזרם החזוק ונגרפו אחר אל המורד בלִוית שאר הקורוֹת והדליות המרובות וכלי הבית השונים, בִּזַּת הזרם הפּרא, שהביא אתו מנירנברג הכשרה וסביבותיה.

ואולם אם אבדה למצבה הזרה של הרב היהודי מנוחת רוחה, הנה תחת זאת מצאה לה הרבה עתה בידיעות העולם ובאה עד חקר דברים ואנשים. ברוח צלולה הביטה כל היום אל חיי האנשים, אשר טרדו והמו מסביבה, כצפרי הדרור הללו, הטורדים אצל שלחן, שהכינוהו לסעודה תחת כּפּת השמים. ברוח שוקטה נשאה קֹר וסבלה חֹם, מטרות עֹז בימות הגשמים וסופות שלג בהיות החרף. כאפס היו לה; וברדת הלילה השחור והשרה צל בחגוי מצחה האפור, אז נדמה לרואה בה, שעדיין שורה עליה נֹגה הקו האחרון של אור השמש הוְרָדי — ואולי היה זה מבשר-הנֹגה הראשון של אֹדם השחר הבּא. כי האיר האירה השמש משמים את הפנה הזאת בצאתה ובבואה באיזה אור נפלא, שאת פתרונו אמרו החכמים למצא בשפע האֵדים והרוחוח הקלילות אשר למקום הזה.

`והאנשים אנשי פרנקיה זחוחי הלב הם מאז ומעולם. דעתם תמיד קלה ותמיר זחה ולבם נוח לפרֹט את פרוטותיהם ליד השלחנות שבבתי המרזח שלהם. ויהיו כל ימיהם חגים ושמחוחיהם נפרצות תמיד. וביום חג אחד, שחל להיות בחדש תשרי, כשבע עשרה שנה לאחר ששקטה הארץ ממלחמה, היה המון העם הומה על פני ככר הרובים הרחבה, עלמות נִשאו וסובבו במחולות, בחורים צחקו וצהלו ומבני הצוענים והמנגנים בכלי שיר שרו בשירים ונגנו מנגינות צוהלות, ואיש יהודי אחד בא בימים, אשר היה נִצב בראשונה עת רבה ליד גל האבנים הגדול והוגה בכתֹבת הנפלאה שבאותה מצבת השיש, נִתַּק לאחרונה ממקומו והתחיל קרב אל הכּכּר. הערב גבר רד והשמים פרשו אֹדם חִור. צללים כחולים נפלוּ ורבצו בגלי הנחל השוקק ומרחוק נשא באויר קול מקבות הנַפּחים והקולות הרצופים והצלולים והאלה התגלגלו ואבדו הרחק מזה, אצל כרי-האחו הרחוקים. אז התחילה שוב המית המנגינות צוהלת: המה העוגב והשתפכה הקשת בכּנור ורעשו התֻּפּים והחליל חלל. בחורי חמד צחקו וקפצו קפיצות משונות מאצל האילנות הקודרים ועיני הבחורות להטו ביום חג זה, כאשר לא להטו בימות החול. ואנשים סוחרים מיושבי נירנבּרג באו והכריזו על סחורה נפלאה ומצוינה במינה והמרקדים בחבל גם הם לא נפקדו פה וכל מאַחז-עינים וכל איש מן הצוענים הכריז בקולי קולות והבטיח להראות בלילה הזה נפלאות ופלאי פלאים. וברדת הלילה האפל, השיאו פתאם משואות זֶפת על כל גזע עץ כּרות וליד כל אֹהל מטולטל של המשחקים והעושים בלהטיהם, ועלה העשן הכּבד והכּהה גלים גלים שחורים ועבר את הנחל השוקק לרחבו ואת כּרי-האחו הרחוקים שמאחוריו וניצוצות בודדים קפצו ברעש ואבדו באפלת האשֵרות המגֻדלות. ואור השלהבת הכּבד אָצל על פְּני האנשים, אשר סובבו שם, איזה נּגה-חליפות שאינו רגיל והכּוכבים אשר בשמים חורו ממנו. היהודי האורח האהיל בימינוֹ מעל לעיניו והסתכל בפנים קודרים אל המולת האנשים שלפניו ומבטו היה חד וחודר. פני האיש היו חורים והוריקו קצת וזקנו האדום צמח לו מלחייו ומתחת לסנטרו והיה קלוש מאר ולא היה דומה אלא לאיזו מסגרת, קלושה, ששמו בה את הפנים החורים הללו, וזו כאלו הדגישה בהם איזו ארשת משונה, המטילה איזה פחד טמיר בלב. היתה בהם מאותה, זרות קרירה ודבר-מה ברור יותר מדאי היה בהם, שהחריד את נפש הרואה בו. ברִשומה של ארשת זו לקחו אמנם חלק גדול גם העינים, של האיש. אלו היו עינים. האישונים החוּמים שוטטו וחזרו ושוטטו בלי נֹח בתוך העינים המאדמות קצת והאישונים התרחבו לפרקים במהירות נוראה, כאֵלו שאצל החיה דרסנית. אלו היו אותן העינים, המצויות אצל גולי יהודה — עינים מלאות בַּהֲלָנות ואי מנוחה ותחנונים שאינם ברורים ואיזו יסורים כבושים שבנפש כאחד, וכל זה ביחד רגע הוא לוהט ומתלהט באש אוכלת, ומשנהו — ואיזו רוח כבדה כבר באה וכובשה את הלהבה ומכבתה, עיני חיה נרדפת על צואר, הזורקת את מבטיה באפס אונים ובנפש נבהלה אל עבר רודפיה, או שהיא תולה פתאם את עיניה בגעגועים רותחים אל מרחבי החֹפש הרחוקים והרחבים.

— אמנם פּרא העם! — מלמל האיש לנפשו: — הנה האנשים יוצאים פה במחולות ומחללים בחלילים ויום האלהים הגדול והנורא, אשר לזכרו תאחז כל בשר פלצות, הנה הוא עומד כבר מאחרי כתליהם!

הוא נצב ויִקר מלא קומתו כלפי מזרח ושפתיו הדקות מלמלו תפלה קצרה בלחש.

ומתחת לאשרות אשר בככר יצאה אחת מבנות הצוענים ותחולל את מחול מולדתה הנפלא ושנים בחורים נגנו את מנגינת המחול בכּנורות.ומסביב נקבצו ובאו המוני אנשים לרוב ויבימו אל המראה ואור המשואות הכּהה כאלו הרחיב את העינים מאשר היו והרבה בהן את האורות ואת הצללים גם יחד ופני האנשים היו כאלו היו חיים אחרים וחדשים לגמרי. ככה משפט החגים האלה ליושבי פירט מימים ימימה. בבוא הימים הקדושים של רֵימִיגִיוּס או של לֵיאוֹדוֹגָר או של לוּקְרֵיצִיה והקיצו פתאם האנשים מחלום דאגת יומם השחור והכבד ואורות שמש נוחה יצהלו וירֹבו בלבותיהם.

וכאשר גמרה הצוענית את מחולה הלוהט, נראתה פתאם עלמה אחת צעירה ויפה עד להפליא ובצעדים מתונים כּוננה את פניה ובאה עד לטבורו של המחוג. נפלאות הִלכו צללים קלושים על לחייה החורות ועל מצחה, קומתה היתה גבוהה ובכללה הזכּירה את תמונות הנשים, שאהבו בימים ההם לצַיֵּר הצַירים הפלורנטינים. שמלה ארוכה ורחבה מאר ירדה לה מכתפיה — וקופאת על מקומה, מבלי אשר הזיזה יד ומבלי אשר הרימה ראש, נתנה בשיר קולה:

לֹא אֵדַע אֵי נֶחְבָּא הַצִּפּוֹר,

לֹא אֵדַע אֵי יֶהְגֶּה בַשִּׁיר;

גַּם פֹּה וְגַם שָׁם לֹא מְצָאתִיו

וַהֲגִיגוֹ הוּא מָלֵא הַנִּיר.

אָמְנָם לֹא תָמִיד הַצִּפּוֹר

מִסְתַּתֵּר וְיוֹשֵׁב בַּקֵּן;

יֵשׁ אֲשֶׁר יִפְרֹשׂ כְּנָפָיִם

אוֹ יְדַדֶּה בְמִצְהֲלוֹת וָרֹן.

מִחְבּוֹאִי, שָׁם מְנוּחָה בְחַרְתִּי,

יְגַלֶּה רַק לִבִּי לַפֶּה:

סְבִיב אֹהֶל בַּדֶּשֶׁא, וּשְׁנַיִם

בַּחוּרִים מִזֶּה וּמִזֶּה.

ואולם מה משפט הקוֹל הנופל הזה, שבו שרה את שירתה, ומה התוגה הגדולה, השוקקת בקרבו? שפתיה היו חרדות וראשה נפל ונשאר מוטל בשּפולי לוח-לבה. והנה בא גם הלץ והתחיל מחקה את שירתה, ואולם היא נשארה קופאת במקומה ונצבה כפסל שיש זה. אותו שוטה התחיל מסוּ¹ אותה וחוזר אחריה בלהג הרבה ומצא, לאחרונה. שריבה זו ראויה וכדאית היא בלי שום ספק, שיהיה לה הכבוד להיות לשוכבת חיקו. הנה כבר אמר לחבק אותה ולשאתה אתו על כפים, ואולם הנה בא ביעף הפּרש כּביר הרוח, הוא וכלי זינו הנוצצים אתו, והוא אומר הצילנה מידו. אבל הנה בא — ובא גם הפלא. שוב לא היה זה שוטה רגיל לפני הקהל: הס"ם הוא זה, ששם בתחלה על פניו את מסוה השוטה, והנה כבר הוא נצב לפניהם בצורתו האמתית. הנה הוא נלחם בחימה גדולה בפּרש הישר באדם, ובהיותו ככר קרב לנַצח את אויבו, מוציא זה פתאם מחיקו צְלָב של שֵן צחה ומושיטו כלפי פניו. השֵד האמלל פורץ פתאם בקול ילל מר ובקפיצות משונות הוא ממהר וחש מפלט לו אובד.

אז הגיח מבין קהל הרואים אותו היהודי הבא בימים. הוא יצא ופסח מעל לספסל, המפסיק בין המשחקים ובין הקהל, ושולי גלימתו הארוכה התבררו ונפנפו לרוח הלילה. בגשתו אל הריבה החורה, שהיתה נצבת כקופאת בטבורו של המחוג. זו הרימה אליו ראש ופתאם נסוגה אחור בחלחלה, כאחוזת קדחת פתאם. כמסמרות הללו, חדרו ונקבו את נפשה עיני האיש הזר, ולה נדמה, כי כאש הזרה, הלוהטת בעינים הללו, הכירה דבר-מה, שנפשה הנבהלת היתה מלאה אותו מאז. היה הדבר דומה, כאלו נאחזה נפשה פתאם ברשת של זכרונות ימי הילדוּת הרחוקה, והללו הטילו בה נחשול שוקק של רגשות נפלאים. מלבד זאת היה בזה גם מהרגשת אותו הפחד הפשוט מפני הגִּלּוּי הפתאומי של יהודי אדמוני זה, שצמח אצלה כמו מתחת לרגליו. וזה הניח את כפו על כתפה ואצבעותיו חבקוה, בצבתות הללו, ואת עיניו הלוהטוח לא הסיר ממנה; והיה הדבר דומה, כאלו קסם יקסֹם לה האיש וכאלו חפצו ורצונו להפיח במסתרי נפשה איזו תשוקה לוהטת וכבירה וללבות אותו". ככה שמים רבים לא יוכלו לכבותה. חדלו המנגינות. ההמולה שבשורות הסמוכות

התחילה נכבשת ונכבשת והיתה ללחישה כבושה ופורצת לפרקים. רבים מהנאספים הרגישו פחד פתאם שאין לו שחר ורבים תאבו לדעת פשר דבר וחכּוּ. האזנים הקשיבו פתאם את משק המים שבנחל ורשרוש הרוח באילנות. זלזלים צהובים נפלו ואיזו קרה מבשרת ימי הסתו חלפה את פני הכּכּר. היהודי השתחוה ולחש באזנה של אותה ריבה:

— הזוכרת אַתּ? אם כבר שכחת את השריפה הגדולה שבפנת המולדת, צירלי? את אבא, את אמא, את האחים ואת כל אלה, שכבר אינם בחיים? צירלי, זוכרת אתּ עדיין את כל אלה?

ודמעות נוצצו בעיני הריבה ושמפו את לחייה החִורות ונפשה צללה ואבדה בדברי פרשת לילה אחד, שכבר היה ואינו. ואותו היהודי לא חדל ולחש לה באזנה:

— בחצות הלילה בליל המוֹלד הבא הרי אתּ מחויבה לבוא אלי. אתּ כבר תמצאי את זכריה נער באשר תמצאיו. את בוא המשיח אני מבשר — את בוא המשיח, אשר לפניו נגלו כל מצפוני סתרי ההויה.

ומסביב כבר התחילו האנשים להֵרָגֵן. למה זה בא הזר להפריע אותם משמחתם? והאיש זכריה סר מעל הריבה הנדהמה ואבד בקהל הנאספים ובקרוב היה כבר יוצא את פני הכּּכר. איש לא הכּירו פנים והכּל נפנו ממנו הצדה ומשפה לשפה נזרקה במהירות הבזק מלה אחת: אחשוֵרוש — היהודי הנצחי אחשוֵרוש.

— אמנם, אמנם! הנה זה, כנראה, נורד ברחבי תבל, כאותו היהודי הנצחי — קראה אשה אחת זקנה, כפופה ומקומטה, והריחה בנחיריה הדקים באויר אשר מסביב. הנה היא שומרת בזכרונה פזמון אחד, ספרה בקולה הרצוץ באזני האנשים הצעירים, שהיו נצבים סביבה:

הַיְּהוּדִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֲשֶׁר שְׁמוֹ נוֹדַע לְמַדַּי

מִיָמִים קַדְמוֹנִים וְגַם בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה בְּוַדְּאַי,

סוֹבֵב סוֹבֵב אֶת כָּל רַחֲבֵי תֵבֵל,

מְדַבֵּר בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן ושָׂם את הַכֶּסֶף לְהֶבֶל

וּמַפְלִיג בִּשְׁבָחוֹ שׁל יֵשׁוּ הַגּוֹאֵל,

וְאוּלָם בְּלֵב הַנּוֹצְרִי הַכָּשֵׁר יְעוֹרֵר רַק געַל.

ואַתָּה אַל תִּבֶז לוֹ. תְּנֵהוּ ויַעֲבֹר הָלְאָה,

כִּי כָכָה נִגְזַר עָלָיו מִמָּעְלָה:

שׁיְּהֵא מְסַפֵּר בַּגּוֹאֵל וּשְׁבָחוֹ ידוֹבֵב;

וְאוּלָם הָאֱלֹהִים הוּא הָרוֹאֶה לַלֵּבָב.

אֵת אֲשֶׁר יַסְתִּיר הַלֵּב בַּמִּסְתָּרִים,

אוֹתוֹ תַעֲלה הַלָּשׁוֹן עַל שָׂפָה לַבְּקָרִים.

וזכריה נער יצא את הכּכּר ובא אל הרחובות הקודרים אשר במקום ושם את פניו אל בית התפלה אשר לקהלת היהוּדים. שם היתה אורה והבית מלא מפה אל פה אנשים מתפללים, כי היה הלילה ליל התקדש יום הכּפּוּרים: ובקרוב היה נצב גם הוא בקהל הנאספים וטליתו לראשו ופניו אל הבּמה המוארה. באוירו של בית התפלה הגדול לא היתה מורגשת אותה התרוממות הרוח המאוחדה,. הרגילה במקומות אלו. נראה היה, כאלו כל אחד ואחד מהבאים יש לו אלהיו שלו ואליו הוא מתפלל פה, ומפרק לפרק היתה איזו המולה שאינה ברורה פורצת מאחת הכנופיות וקול אחד צורח כִּסה את כֻּלה. איזה ריח מחניק מלא את חללו של הבית, ערב רב של ריחות משונים: פה היה ריח של עורות נושנים והיה ריח של ארג בּלה ושל איזה קיטור מחניק ושל קורות רקובות. פה ושם נצבו ילדים ולטשו עינים ובפניהם איזו יראת אלהים קהה ובידיהם סדורים שדפּיהם צהובים מרֹב ימים. והיה הבית בכללו דומה לאיזה מחבּוא מסותר של קושרים או בית מקלט נחבּא לנזירים סגפנים, כי לא היה פה אפילו צל כל שהוא לא משמחת החיים הפשוטה ולא מחדות הנפש באלהיה. הנרות המרובים הפיצו איזה קיטור כּבד ואיש מהרחוב כי יבוא אל הבית פנימה, ונדמה לו, כי נפל פתאם והוא צולל באיזו מצולה מחניקה והאנשים אשר סביבו שופכים שיח ומתפללים איזו תפלות אפלות לאיזה אל קנא ונוקם.

באה התפלה אל קצה. הנה כבר גומרים קדיש יתום והאנשים מטפּלים בהכנות ליציאה. אז נגש פתאם האורח אל הבמה והרים את ידו ויהי זה לאות לכל הקהל, כי דברים אליהם בפיו. נפלה דממה ואנשי הבית הפנו את פניהם אל מול פני האיש הזר. האיש התחיל את דבריו בקול שאינו רם ויהי כמדבר רק לנפשו הוא. בתחלה דבּר בדברים קצרים ונחפזים והזכיר את שפלות ישראל בגויים ואח גלותו הקשה ביניהם ואת אשר הוא מפוזר ומפורד בכל רחבי תבל הגדולה; ורק לאחר זה, כשנוכח ברור; שאזני האנשים קשובות לדבריו, הרים את קולו והחפזון השוטף שבדבריו חלף כליל ופניו להטו פתאם. הוא קרא בשם אלהי ישראל, אשר כרת את בריתו את אברהם ובחר לו את ישראל לסגולה ושלח לו כל הימים רק צרה ואנחה ללא קצה ואת מכּותיו הפליא פי שנים מתחלואי מצרים. מסביב היתה דממת מות. נדמה היה, שגם הכּתלים האלמים והקרים שמו אזנם כאפרכּסת והקשיבו לדברי התמרורים של המדבר וזה התמרמר ודִבר:

— קללת אלהים גדולים רבצה בנו וחמתו כאש צורבת. מימים מקדם שלח את ידו בנו, הרים ממכּותיו ירגזו, פגרי חללינו בחוצות יתגוללו, צחוק וקלס היינו לאויבינו ומרמס וזבל תחת רגליהם. זכרו נא ושימו אל לב: כי מה היה להם להִדַּבּרֵ בנו ולא נדברו ואשר לעולל בנו ולא עוללו? הבוא לא באו אלינו וישימו אשם נפשותינו: אתם, אשר שלחתם את המות בבארותינו? ההרֹג לא הרגו ואם שחֹט לא שחטו את אחינו ואחיותינו לאלפים ולרבבות? ואם מלא לא קראו אחרינו כל הימים: את דם ילדינו הקטנים אתם לוקחים לכם ללוש בו את מַצּוֹת פִּסְחֲכֶם ולהשקותו לסגולה את נשותיכם ההרות? הלא כגרש את הכלבים גֵרשונו מהסתפּח בנחלות מושבותיהם ואת בתינו שלחו באש ואת כל אשר היה לנו להם בזזו וכיום הזה כזרים נחשבנו בכל המקום אשר נבוא ורבים ממנו אשר אחזו במקל הנודדים וממנו לא ּהרפּו, כְּנוֹדד הנצח אחרי הרגו את הבל אחיו. הלא את אבותינו ואותנו מכרו, כמכֹר איש את כלי ביתו אשר לא יצלחו, ותליָנים כל היום בנו יַדּו גורל. הוי, האם לא את ילדינו ואת ילדותינו שרפו באש ומנשותינו לקחו להיות להם למשחק, ובהפּיל המגפה השחורה חללים בעם — אם לא הציקו הם לנו פי שנים ופי שלשה מאשר הציקה לנו המגפה הנוראה? וחמת אלהי ישראל, אשר בחר בנו להיות לו לסגולה; בכל אלה לא שככה, ופניו בכל אלה לא כֻפָּרו! ואולם הנה ימים באים, נאום הגבר. הנה ימים באים והקימותי להם אויב ממרחקים. מקצה הרחות אשרק לו והוא יבוא — כשּׁוד וכסופה יבוא. ולא יהיה בו נרפּה ונחשל; וכושל ונרדם לא יבוא בצבאותיו. אזורו לא יִזַּח מעל מתניו ושרוך סנדלו לא ינתק. ברזל יהיה פרסות סוסיו ואופני מרכּבותיו כסופה. שׁאגה תהיה לו כלביא וככפיר ינהם ולא יחדל והוא את טרפו אם יאחז אז אתו ישאהו וגאולה כבר היה לא תהיה לו. ונהם מיהודה, כנהמת הים ביום קודר, ואל אשר ישים פניו והשתררו שם אפלה ופחד ואורות בשמים יחפּרו. אֵתיו, גויים, ושמעו! עמים רבים — והקשיבו! האזיני, ארץ ומלֹאה, תבל ויושבי בה, כי הנה קצף קצף אלהים צבאות על גויים רבים והוא לטבח יעדם — והתגוללו חלליהם בחוצות קריה, ופגריהם צחנתם יעלו, ונהרי נחלי דמם הרים ישטפו, ואספו כוכבים נגהם ושמים כיריעה יגוללו יחד, וישראל בטוב ינון שמו ונפלו חבליו בנעימים ונחלתו תהיה כפורחת וכחבצלת אשר בשדה תשגשג ונחל ככוד והדר. נחמי, נחמי, הבת לא רחמה, חלצי עצמות נרפות; ברכּים כושלות אמצי ואמרי לשבורי לב: חזקו! כי הנה יום לאדני צבאות ותפקחנה עינים עצומות לראות באור שמש ואזנים אטומות תפתחנה לשמע. אז ידלג פסח כאיל ולשון אלמים תהגה צחות. כי הנה דרך כוכב מיעקב, איש קם בישראל, גבר באיזמיר אשר באסיה הקטנה, משיח צדק יקרא לו והוא את מלכות השמים יביא. את פניכם הנה אראה והן מזהירות ואת ידיכם והנה חרֹד תחרדנה! האם לא באזניכם אתם האזנתם פה את קולו, הקורא אליכם מנהמת משבּרי הים הגדול? אשר את האלהים ואת פשרו הוא מצא, הוא ולא אחר — שבּתאי צבי יכונה! התקוששו, אחים. וקשׁו, את כל קומה שחה הגבּיהו ואשר נטלוֹ מכביד — והשליכוהו. למדו את טפכם לשאת את שמו על דל שפחותיהם ולב יתומיכם ויתומותיכם נחמו באחד מדבריו. בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמנה שנה ליצירה היֹה היה הדבר הזה, שחר הגאולה יצא להאיר את חשכּנו, גבר מורם מעם קם לנו, משיח צדק נגלה לנו, אשר הוא פּלא ודרכיו פּלא ופלאות מסביבו כברקים יהלכו ושארית יהודה יושבת ארצות אסיה הקטנה וממלכת התוגר ראתה אור גדול ונפשם רנה וצוהלת לקראתו.

בבית קמה מהומה גדולה והדובר חדל מדּבּר. ימים וירחים שלמים נשאה בשורת הגאולה הרחוקה הזאת בכל הארצות, אשר שם מבני ישראל נחתים בפזוריהם, וגם חדֹר חדרה אל אזני היהודים יושבי פרנקיה זה מכּבר, ואולם לוּטה היתה תמיד בדברים רבים ומשונים ודמיונה היה כאיזו אגדה רחוקה ולא ברורה, כי היו האנשים, אשר הביאו אותה הלום, אנשים בני בלי שם; לא היתה זאת בשׂורה ברורה ובהירה, הנופלת בבקר אחד אל לבות האנשים. כפתק מן השמים, ורק פטפוט של רמזים וחצאי רמזים לוטים בערפל אפור, כפי שיצאו מפי נזירים נודדים ויהודים משוטטים ללחם או גם מבני הצוענים, המעתיקים את אהליהם משדה לשדה. כהמית, הרוח הרחוקה מאד בטרם בואה, ככה החרידה בשורת הגאולה הרחוקה מפרק לפרק את האזנים הקשובזת, כאותה המיה כבוּשה ולא ברורה, שיש אמנם לאל ידה לכבש את הרוחות בדמי הלילה הדומם, ואולם בהאיר היום ובא גם השפק המכלה והיה הכּל כלא-היה. והנה לאחרונה בא, בּא היום ובשורת הפּלאות המקֻוה נפלה וצלצלה באזני היהודים והחרידה את לבויתיהם, כקול השופר בהנתנו, כקריאת המלחמה הגדולה, הנופחת חיים וצהלתם בלב, כקול משק אלפי מגינים ורבבות כידונים נוצצים בהנטלם — קול התחיה הגדולה בבוא יומה. היה פתאם אור גדול מסביב. האיר השחר. הקיץ הקֵץ ואורה וחפש וסגולת אלהים ושמחת הנפש וספּוקה והוד והדר — משאת הנפש, השוקקת זה שנות אלפים בתפלה ותחנונים רותחים. בנפשות הנהלאות חרד הקול, כקול הקורא למלכות שמים חדשה ולסדרי חיים חדשים. ילדם הרגישו פתאם בנפשם, כי הולכים הם וגדלים, וגדולים קמצו בכח את אגרופי ידיהם החזקות וקֹר וחֹם חלפו וסמרו בבת-אחת את גבּם. ורק בהיות ההמולה הראשונה לשקט, נקבצו כלם ונדחקו אל האיש האורח והקיפו אותו איש ואיש בשאלותיו הרבות וחקרו ודרשו וחטטו אחרי פרטים שוֹנים והקשיבו לדבריו כאל מלקוֹש. נשכּחו מלב הבית ובני המשפּחה שבבית ונשכח מלב יום הצום הגדול. נשים הגיחו ממחבּואות שונים ולחיי הבנות היו פורחות ולאט לאט צמחה והתחילה חיה בלבות האנשים ובחלומם אותה התמונה הנפלאה של הנביא הגדול, אשר באיזמיר הרחוקה, זה האיש הזר והנפלא, אשר, כבּזק בצהרי יום, פלח את השמים, שמי דברי ימי האדם הבהירים, וחמוּש בסתרי תוֹרת הקבלה של האר”י ז"ל, אמר בלבו לקרב בידים את קץ הימים. והאיש זכריה ספּר להם, ספּר כחולם, ספּר בהתלהבות מסורה לחלומה. הוא ספר בדבר הסגופים הרבים, שהנביא מסגף את בשרו, ובדבר הטבילות התכופות, שהוא טובל במי הים בכל ימות השנה, וגם בהיות הגשמים וגם בהיות ימי. הקר וגם ביום וגם בלילה לא יחדל מהן, ואת דבר ריח הפּלאות הנאצל סִפּר, אשר דבק לבשרו הטהוֹר של הנביא בשל הטבילות האלו, ואת דבר המבּט שלו, שנזדקק והיה לבהיר מאד בשל זה, ואת דבר היוֹתו פרוש מהאשה ומימיו לא קרב אליה, ואם כי שתים נשים כבר ארש לו: כי גרש גרש גם את האחת וגם את השנית; כי בודד ומתבודד הוא תמיד באהלו וצולל במחשבותיו הגדולות; כי קולו נאה מאד, בזמרו את הזמירות היפות, הנהוגוֹת אצל המקובלים, או את אלו החדשות שהוא חִבֵּר, כי הוא חבּר גם את זמירותיו שלו; כי את שנת האלף ושש מאות וששים ושש הִגביל להיוֹת לשנת הגאולה הגדולה אשר לישראל ובהּ תרום קרנו בכבוד ולירושלים ישוב ברִנה; כי נשמתו הגדוֹלה מלאה וממולאה את הכּרת האלהים המשכּרת שֶׁבּוֹ; כי כבר החרם החרימוהו בקהלת איזמיר וגם גרשוהו משם תלמידי החכמים שֶבּהּ — ואולם או רק או פרצו הניצוצות הלוֹחשים תחת אפָרם ויהיו יחד לאש אוכלת, כי שפלות רוחו היא היתה גדולתו, וכי בסַלוניקי המהוללת גם כּרה כֵרה גדולה לכל ידידיו ואשר גדולה אמוּנתם בו וארש לוֹ באמונה את תוֹרת אלהים גדוֹלים: תורה בת השמים לשבתאי בן השמים… וחמשים איש מתלמידי החכמים אוכלים לחם תמיד על שלחנו ורעב לא יצא מפתח ביתו. וגם סִפר בדבר תפלותיו, אשר הוא מתפלל לאלהיו, ואת דבר הבכיוֹת הרבות, אשר הוא בוכה בקול גדול בהתפללו, ואת דבר השירה הנפלאה, אשר יש שהוא שָר פתאם בדבר מליסֶלדה, זו בת המלכה היפה בבנות, לאמר:

הָרִים וגְבָעוֹת עלִיתִי,

בְּקָעוֹת וַעֲמָקִים יָרַדְּתִּי

עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,

אֶת מֶלִיסֶלְדָּה הַיָּפָה בַבָּנוֹת —

טִירוֹת מְלָכִים חָמְדָה לָהּ לָשֶׁבֶת.

מֶלִיסֶלְדָּה הַיָּפָה בַבָּנוֹת!

כְּיוֹנַת אֵלֶם הצִיצָה בִי,

קְוצּוֹתֶיהָ תַּלְתַּלִּים יוֹרְדוֹת,

פָּנֶיהָ פְּנֵי יוֹנָה תַמָּה

וְקוֹלָהּ נָאוֶה.

מֶלִיסֶלְדָּה! מֶלִיִסֶלְדָּה!

בָּרָק יֵשׁ לְפָנֶיהָ, כּלַהַט הַחֶרֶב הַמּתְהפֶַכֶת

וּשְׁתֵּי שְׁמוּרוֹתֶיהָ-קְשָׁתוֹת מְמֹרָטוֹת,

שִׂפְתוֹתֶיהָ-שָׁנִי שְׁתֵּי אַבְנֵי-אַלְמֻגִּים

וּבְשָׁרָה צַח מֵחָלָב.

וגם את דבר הילדים הרבים ספר להם, אשר ברחובות יסבוהו תמיד ולא יסורו ממנו ואִמותיהם נותנות כבוד ותהלה לשמו, ואת דבר הבשורה, אשר יצאה מלפניו, כי גם את נדחי ישראל יכנס מכל ארצות פזוריהם; וגם את הגַלים ההומים של סַמבַּטיון הנהר יחצה ואת רבבות בני משה בכנפיו יביא ולארצם הקדושה יכניס, וגם את דבר הארי ספר להם האיש, אשר עליו יבוא הנביא רכוב שמה, ונחש אשר שבעה ראשים לו יבלֹם את פיו. ואחוּזי קסם נפלא נפוצו האנשים בלילה ההוא איש אל אהלו. קדחת הצפִּיה הגדולה והשוקקה, שפרצה מגבולותיה והלכה, כמים האדירים הללו, וסחפה מדינות וארצות וכבשה לה את הלבבות, תקפה באחרונה גם את לבות האנשים האלה והם נסחפו בזִרמהּ. בלילה ההוא נדדה שנתם מהם.

בימים ההם ובקהלות ישראל נדברו האנשים איש אל אחיו ושיחות שונות ומשונות נפוצו בדבר הנביא הגדול ובדבר גאולתו, אשר הוא מביא אליהם, ואותותיו אותות בשמים נכּרו. ספּרו בדבר היכלי הקֹדש שבמרומים, שנפתחו לרוָחה לקבל אל תוכם את פני הדרת קדשו, והרבו דברים בּדבר הכּוכבים הרבים, אשר נשרו אז משמַים, כּנשֹׁר תּפוחים מעץ, ובני אדם ראו אור פלאות וצללי המות ממנו חורוּ. מלכים ושרים רבים הודם פנה, קול חליל ונבל שבת בחצרותם, כי נביא ישראל כבר משמים נשׁקף, שם כונן את כסאו לנצח ויוֹשבי באפלה אליו בנפשותיהם נִשָּׂאו, וקולות מאֹפל אליו שאגו — שומר, מה מליל? ואולם הוא כבר את בוא השחר בּשּׂר. ובכל המקום, אשר זכרו את שמו, חדלו החיים מהיות חיי יום יום ויהי כמושל כאכּר, כחזק כחלש, וכל הלבבות היו נכונים לקבל באהבה רבה את כל היסורים הנוראים של חבלי המשיח הממשמשים ובלבד שיזכו לחזות באור פני שמש נדבות, המטפטפת ויוצאת מאחורי ההרים. והמקובלים שבהם — אלה האמינו, שיש להם השגה יותר בהירה בדבר בשורה הגאולה. מחיק אלהים, כביכול, נפרדה הנשמה הגדולה הזאת, נשמת מלכי-צדק, זה משיח האמת, גואל הצדק המביא בכנפיו אורה וחֹפש לכל הברואים בצֶלם, בחינת מטטרו"ן שר הפנים. כשם שמצינוּ בספר הזֹהר הקדושׁ שכּתוב בספר הזהר הקדש בדבר מטטרו”ן זה, שהוא דַם לכל היצורים, בחינת נגה אור פני אלהים, עמוד התיכון, הממלא ומשלים את כל מה שבשמים, סוד היחוד שבהויה. כי הלא גם משיח האמת קדם לכל היצורים, בחינת אדם קדמוני שבספרים הקדושים, חלק אלה ממעל, כידוע.

הבקר אור והיה יום סתו קודר וכבד באֵד. רוח קרה נשבה בחוצות ומבני האזרחים השתוממו מאד למראה פני היהודים אשר בשכונתם והנה הם כחדשים והם רוגשים ואיזו חפזה משונה נכּרת בכל מהלכם הנה יצא הרב בֶּרמן מפֶתח אחד הבּתּים ובפנים חִורים נחפז לבוא אל הבית השני הקרוב לו, והנה חזר ויצא גם מבית זה ובא אל השלישי אשר אצלו. הרב רבי שניאור-קַליף נצב כל הבּקר ליד פתח ביתו וחטט ונקר במגִלה צהובה שבידיו. זלמן אוּלמן קיזבּוֹיאיר רץ ונחפז ודרש בהתלהבות גדולה את כּל פוגשו למקום האורח הזר מאתמל, אַיֵּהוּ. הוטצל דויד’לי היה תפוש במחשבות רבות וצולע על ירכו ברחוב אחת הנה ואחת הנה וברוך קלוֹס — זה נחר כבר גרונו מדַבר וחזר ודבד ומהזכּיר לאנשים הנרגשים את דבר הצום הקדוש ואת אשר כבר בא זמנה של תפלת השחרית. קרוב לשעה התשיעית בא פתאם ציר מיוחד מהדרך העולה מנירנברג והיה כלו מכוסה אבק דרכים ומגלה כתובה בידו. ומיכל חסיד, זה החזן של הקהלה, נטָלה מידו והתחיל קורא את הכתוב בה באזני קהל האנשים והנשים וטפם, אשר סבּוּהוּ כדבורים. זה היה מכתב כתוב אל קהל ישראל מאת שמואל פרימו. זה האיש המפורסם בכל תפוצות ישראל והוא אחד מתלמידיו המובהקים של הנביא החדשף ובמכתב כתוב לאמר:“הבן היחיד, הילוד לאלהים צבאות, שבּתאי צבי, משיח הצדק, הנושא גאוּלה שלמה לישראל, קורא אליכם לשלום. אשריכם אתם, שֶזכיתם לראות את בוא היום הגדול לאלהים ואת דברו, אשר דִבר לאבותינו, בבואו בידי נביאו הגדול. לכן יהפך אבלכם לששון ואת יום צומכם בחג הָמירו. כי לא עוד בכה יבכּה ישראל. שישו אתי משוש ורֹנו, ותחת צום ואבל יהי נא לכם היום הזה ליום משתה ושמחה — כי אני, אני הנני אתכם”.

ודממת מות השתררה בבת-אחת בקהל האנשים אשר מסביב. כי הנה דברים, אשר לא פִּללו מימיהם, הקשיבה אזנם כיום הזה. חֻקי נצח הנה מוט יתמוטטו, ובתורת אלהים גדולים גם שׁולחים יד. זאב יָלֹף קיזבּויאיר זה היו פניו חורים כשלג וּשפתיו מללו בלחש דברי תפלה אחת, ואחריו החרו החזיקו גם רבים מהנאספים, וביחוד מקהל הנשים אשר סביב. ואולם נמצֹא נמצאו שם גם כאלה, אשר לבם מלָאם ללכת אחרי הנביא ודבָרו החדש. הללוּ פרצו בקריאת צהלה גדולה ופניהם להטו וראשיהם הוּרָמו, ויהיו נכונים לקראת הימים הבאים המזהירים. המשיח הרחוק; מפני שרחוק היה; גדל פתאם ויהי לענק בעיניהם, אשר תלתלי זהבו מזהירים מבינות לענני השחר, ונפשם השוקקה מלאה אותו מפה אל פה, כי היה להם נֵטל הגלות השפלה למשא כבד, וכבר נלאו מנשוא את הבוז ואת החרפה הגדולה, המדכּאה אותם כל הימים. כי ימים על שנה רבץ הפחד הקֵהה על לבות היהודים יושבי פירט, ויש גם אשר חרֹד חרדוּ לצאת בצהרי יום מפתח ביתם והלאה, ותהי נפשם שלל לרגשות השפלות הגדולה, או התמרמרות האוכלת לב, או הנחם או התקוה בהראותה.

וביומים אחרי יום הצום באה הבשורה מהַמבּוּרג, כי גם השר היהודי המפורסם, זה האיש עמנואל טיקסירה; היוצא ובא בבית המלכה כריסטיניה משוידיה, הולך גם הוא אחרי שבּתי צבי וגם דבּר כבר דבּר בו בפני קהל רב בבית הכנסת ויתננוּ למשׁיח אלהים. ומאמשטרדם ומלונדון הבירה ומפּרגא וממגנצא ומפרנקפורט ומוִינה ומכּל כנפות תבל נשאה תהלת הנביא הגדול, ויש אשר גם השמים ממרום נתנו אותותיהם אותות, וגם רבים מהנוצרים, המאמינים הכּשרים, נבּא להם לבם דבר ונפשם מלאה חרדה. באחד לחדש טבת בהיות הלילה יצא היהודי וַסירטרידינגר, זה המכוּנה בפי כל "הרבי של הנשים”, מפני שהיה מקריא לפני קהל הנשים שבבית התפלה את מזמורי התהלים בקול, וראה פתאם בפאח השמים נגה אש הגדֵל וגדֵל. בחרדת לבו הגדולה נראתה לחלוחית קלה באישוניו, והוא מִהר וצָלע על ירכו הקצרה אל בתי היהודים ומסר להם בקול כבוש על דבר האות הנפלא אשר בשמים. אז נקבצו ובאו המוני אנשים ונשים אל חֻפּי שני הנהרות, וכנוצרים כיהודים נדחקו שכם אל שכם והביטו דוממים, ונפשם מלאה חיל ופחד ויראת אלהים מסותרה. ופתאֹם צמח גם האיש זכריה מביניהם, והוא משתחוה ליד השיחים אשר אצל הנחל, ופניו המוריקים קופאים לנוכח אש השמים אשר במרחק. היתה דממה, ומפי האיש התמלטה תפלת החנונים קובלת, תפלה לנביא אשר באיזמיר הרחוקה. ובבוא התפלה אל קִצה, הֶחרה החזיק אחריו גם כל הקהל בקול ובלחש. וחרש שִקשק הנחל בשטפו והאֹדם המחוור שבאֹפק האיר בּאור-חרד את צלליהם הכּהים של היהודים אחוזי החלום וקסמיו המתוקים בשובם הביתה.

ובלילה ההוא התחוללה גם סופת פרצים נוראה, אשר שבּרה את הצלב הקדוש ותטלטלנו טלטלה נמרצה מפסגת בית התפלה הגבוה אשר לקתּולים, ובהיות הבקר והיהודים נהרו אל בית תפלתם להתפלל את תפלת השחרית, ויראו מעל לדלתות הנמוכות של הבית `והנה שֵם הנביא הגדול מתנוסס בראשי תבותיו ומאיר שם באותיות של זהב.

ואיש יהודי היה בקהלת היהודים אשר בפירט ושמו מאיר קְנֵיֶקר; יש אשר קראו לו גם מאיר נתן, הלא הוא מאיר נַתַּן, בהברת היהודים יוצאי ספרד, אשר לזאת קראו לו הנוצרים בשם מאיר שַׂטַּן, לאמר: מאיר שָׂטָן. זה היה בר נש; שפּה לו הפתוח תמיד וחטמו חטם מגוּבב, ולא היה רצוי לבריות בגלל נפשו השפלה ונטיותיה התגרניות. "קנאקערן” פירושׁו אצל יהודי אשכּנז לַמְלֵּם וגַמְגֵם בדִבּורּ; ואמנם היה זה האיש מאיר גם כּבד פה וכבד שפה. יהודי זה היה פוזל ומביט אל כל המתרחש בימים האחרונים במחנה אחיו בני אמונתו הרוגשים, ובכל ההמולה הסואנת שמסביב היה הוא האחד שלא נגע הדבר עד נפשו ולא סחפהו בזִרמו. דאגה רק אחת קננה בלב האיש, היא הדאגה לכספיו הטמונים אתּו, שלא יחסר מהם כל, ויהי כל היום רק מתלחש את אשתו וחבל תחבולות במה לחזק את שמירתם. ביתו, אשר ישב בו, היה בית מט וכביר לימים וחוריו

ומאוּרותיו היו מרבּים והיה מוציא יום יום בסודי סודות את כספו ממקומו, אשר טמנו שם אתמול, ומַצפּינו במאורה אחרת חדשה. והיה בבוא אל אזני האיש איזו הברה, שנפלה בדבר איזה מקרה לא טהור, אשר קרה ברחובות קריה, ולבש האיש חרדות והתנפּל מפִּנה לפנה בחרדתו לאוצרותיו, היקרים לו מנפשו. וכגֹדל שטף המקרים הנפלאים, אשר באו ויאתיו בימים האחרונים במספר רב מאד, וכרבות הספורים השונים והבשורות הבאות ממרחקים, כן גדלה בלב האיש החרדה אשר חרד לכספיו המסותרים אתו, ותּדֹד ממנו שנתו בלילות, וביום לא בא אֹכל אל פיו מרוב מצוקות לבו, ותהי גם תפלתו, אשר התפלל לאלהיו, תפלה טרופה וקצרה: כי מהר מהר האיש תמיד אל ביתו ואל סגולותיו היקרות לוֹ מכל, אשר לבו חרד להן ככה, ויהי מקלל בלבו את ימי המהומה והבהלה הנמהרים, אשר באוּ לו, והיו ימים אשר לא קם בו גם רוח לצאת מפֶתח ביתו החוצה, ויהיו דלתותיו וחלונותיו סגורים כל היום בפני איזה צר ואויב מסתתר, שלא יחדר פנימה.

ואולם היֹה היה גם פחד אחר, אשר מצא לו מחסה בבית הזה, המט והמלא קרנות וזויות מרובות, ואשר בלילות הירח של תקופת הסתו היה מראהו כמראה החרבה השוממה. בת היתה לאיש — בת שלא היתה אמנם יפה ביותר, ואולם היה היה לבשרה אותו חטוב האברים הבולט והמלא, וזו התּאותנוּת החיצונה, המיוחדים לבנות ישראל, ולבות הגברים הלכו אחריה שבי. ורחל זאת — כי ככה קראו לה — היתה זה

כבר מתַנה אהבים את אחד הסטודנטים הנוצרים מיוצאי אירלאנגין, וגם דבר אחד עשתה בירחים האחרונים, אשר מדי הגותה בו (כי החיים החדשים, המתרגשים' בקרב לבה, הכריחוה לפרקים תכופים להגות בזה) וזכרה את אביה ואת אמה, ואת אשר יהיה בפיהם, בהגלות להם הדבר כתְמו, ונפשה כאבה לה מאד. והמחשבות הטורדות האלה הקדירוּ את חייה כל היום, ושחר ימיה היה כלא-היה. ואולם בנפֹל פתאם במחנה היהודים בשורת המשיח הגדולה, ותהי לבשורת גאולה, בראש וראשונה, לבריה האמללה והמתמוגגת הזאת. קודם כל הוקל לה הרבה להסתיר את מכאוביה הגדולים, מכאובי הנפש ומכאובי הבשר גם יחד, כי היה היתה סערות הרוחות אשר בקר המחנה גדולה מאד, והאיש היחיד לא נחשב אז במאום, ולא-הושם אליו לב כלל. אפס בהיות אשר למרות כל אלה היו הימים הולכים וחולפים והתחילה ממשמשה ובאה גם אותה התקופה המרה, אשר אז כבר אי-אפשר יהיה יותר להסתיר דבר, ואשר הכל יתגלה פתאם ברור, גם מבלי אשר תדַבר דבר, אי לזאת חשבה הריבָה מחשבות רכות בלילות נדודיה, וגם דמעוח הרבּה שפכה על מטתה, ובאחרונה חשה לה מפלט בתחבּולת מזִמה אחת, המיוחדה לנשים, והחליטה לבקש מאת בחירה רצתה נפשה בו, להיות לה גם הוא לעֵזר בדבר הזה.

ויהי בלילה ומאיר קניקר שב אל ביתו מבית התפלה, אשר שם אמר להתפלל את תפלה הערב בצבור, כדרכו יום יום, ופניו לא היו לו. הוּא ספּר לאשתו בלב נשבר, כי הוא ומתי מספר היהודים, אשר היוּ אתו הלילה בבית הכנסת, היו נאלצים להתפזר ולשוב הביתה, מבלי אשר התפללו בצבור: שכחו היהודים בלילה הזה להִקָהל אל בית התפלה ו"מנינם” היה חסר. נכּר היה, כי הוּא אינו רואה בדבר הזה כל אות לטובה, וכפעם בפעם היה נגש ונִבּט מהחלונות החוצה, ויהי כמחכּה מרגע לרגע אל בוא האויב הנורא, האורב במסתרים לשלום ביתו. פתאם צלצלו בדלת והביתה נכנס איציק גאנזהֶנקיר, והתחיל מסַפּר בנשימה כבדה את דבר הפלא הגדול, אשר הָראוּ בני האדם משמים. כי הנה בּשוטלנדיה הצפונית ראוּ האנשים יום אחד משפת הים ספינה אחת, שהיתה שטה בים הגדול, ומִפרשיה מפרשי מֶשי וגם דגליה דגלי משי, והמלחים אשר רָדו בה, אלה דברו ביניהם בלשון הקדש, וּבנִסה. אשר התנוסס עליה, היתה כתובה הכתֹבת הזאת: שנים עשר השבטים שבטי ישראל. ואמר אומרים בה, בספינה זו, אשר היא הספינה, שהוכנה בשביל הארוסה אשר למשיח.

ונתגלגלו הדברים ודברוּ במה שדברוּ, ולקחה חלק בשיחה גם תֵּלְזֵילה, היא האשה אשר לאיש מאיר הזה, עד שבא גם ברוך קלוֹס, כדרכו לילה לילה, והאנשים אמרוּ לשבת ולהגות יחדו בתורה. ואולם דְבר הספינה הנפלאה היה לשיחה גם בפי זה הבא, כי כבר דברו בה אנשים ונשים ברחובות ואת סֵפר הגמרא כבר לא פתחוּ בלילה ההוּא. כי מלבד זאת היו בפי זה האיש גם דברים אחרים וחדשים לגמרי. הוא סִפר. למשל, בדבר החיט היהודי מיוצאי מֵילנד, אשר יום אחד באה בו פתאם הרוּח, ובולמוּס של נביאות תקפוֹ מני אז. יש אשר יתנפל פתאם אפים ארצה ויתפלש ויפרפר באבק הרצפה, ויש אשר מתוך צחוק, ויש אשר מתוך בבי מר, יתנבא לגאוּלה הקרובה, ויתַנה את גבורות המשיח ואת הודו אשר בשמים ואשר בארץ. וברבר דודו ומסרפו סִפּר, אשר ישב ימים רבים במדינת טוּרקיה ושב משם בימים האחרונים הביתה, והוא כחולם מכּל הגדולות והנפלאות אשר ראה, גֹדל הנשיא וּכבודו גדול מאד במחנה היהודים. באיזמיר הקהלה ינהרו אנשים ונשים לאלפים אחריו וילווהו תמיד כלם בלכתו ברחובות קריה, ואם יש אשר ימצא אחד כּופר ביניהם, או מאלה הפוסחים על שתי השעיפים, והיתה נפש האיש לו לשלל, אם הִמלט יִמָלט מהם ורוח חיים בו. אחד היה שם; חיים פִּינוֹ יכונה, אשר נִסה לשים תָּהלהָ בנביא בפני כל הקהל; ויתנפלו עליו האנשים כחיות טורפות ויאמרו להמיתו שם, ורק נֵס קרה לו, כי פתאם באה בתו שלו אל המחנה, והיא מפרפרת בכל יצורי גוה, והתחילה מתנבאת במחנה וּמבשרת ברוח כביר את בוא הגואל הגדול, והאנשים שלחו את אביה לחפשי, ובקרוב היה גם הוא לאחד ממאמיני הנביא היותר נלהבים. כזה וכזה דבר האיש בּאזני האנשים המקשיבים לדבריו בדומיה וּבלבב חרד, והריק לפניהם את כל אשר לו וסִפר דברים יותר נלהבים גם מאלה, אשר ספר זה האיש איצק גאנזהנקיר, ומאיר החריש ולבו היה כבר עליו מאד. הנה הוא רואה מסביבו את מחול הפרא הנורא, והוא מתלקח יותר ויותר, והוא גדל מיום ליום, וחוש הפּקחוּת הרגילה שלו הזהיר בו בסתר לבו לבלי יתנגד אף לאחד מהדברים האלה — וביחוד נוכח בזה לאחר שספרו באזניו בו באותו לילה גופא בדבר זה זכריה האיש, אשר שיח ושיג לו תמיד את המשיח הרחוק, והוא ראה, כי במחנה כבר הַבט יביטו עליו כהבט על נביא האלהים, וכל הדלתות היו כבר פתוחות לפניו, והוא בא אל בתי אנשים ונושא את מדבּרותיו באזניהם, וכל שפק יגרש מלבות המפקפקים בדבר, ובלב אלה אשר האמינו זה מכבר, ילַבה את השלהבת הגדולה פי שנים, ובכל אשר האנשים יפנו, שם יראוהו, ובכל המקום אשר שם יהיו, רק אותו ימצאו, ויש אשר משתּאים היו נצבים ומביטים אחרי תמונתו השחורה, הנודדת ואובדת בודֵדה בלילה תחת שמי השדות האפֵלים.

המצִלה אשר כראש המגדל צלצלה בחצות ליל, ובכִּכּר החבצלות אשר ברחוב המים, נראתה וחלפה במהירות תמונה בודדת של איש צעיר לימים ואבדה באפלה, אשר אצל ביתו המט של מאיר קניקר. קנה חלול הסתיר האיש מתחת למדיו, ולראשו היתה חבושה מגבעת נזירים שחורה. הירח האדום כבר התחיל יורד אל שפּולי השמים, ואיזה ננה מיוחד היה פרוש על פני הגגות. היה הדבר דומה כאלו איזו יד מסותרה זורעת בהם ציצים צהובים ונופפת בצעיפי עננים קלים, והאבנים שוב לא היו אבנים, ותהיינה כפרחים מפּרחי נגה הירח, וכל גדר דחויה היתה כאלו הקיצה פתאם משנת לא חלום לה, והביטה ברוח כבדה אל חיי התהפוכות האלה, והבתים השחוחים היו נִצבים כאובדים בתהו ושכוחים מאלהים ומאדם, והיו ביניהם גם כאלה אשר מראֵהם הנוּגֶה חָדר אל תהום הנפש, והלונותיהם היו דומים לעינים נוּגוֹת, הנשואות וצוֹפיות אל כִּפּת השמים המוגהה, כאלו כאֹב תכאכבה מאור הלילה הרָוֶה.

והאיש הצעיר, אשר אבד אצל ביתו של מאיר קניקר, טפס ועבר את אחת הגדרות הנמוכות אשר שם ובא עד סֻלם אחד צר ומתמוטט תחת הרגלים, ומשם עלה על גג הבית וצעד לו הלאה על בהונות רגליו. מעל לחלון אחד, שהיה מוגף תריס כּחול, נצב דומם והשתחוה והכניס את קנהו החלול אל אחד מהחורים אשר שם וקרא אל תוכו בקול אטום וכמסתתר: “בשֵם אדני אלהי ישראל! אַתֶּם, אשר מצאתיכם ישרים ונאמנים לפני, מאיר בני ותֵלזֵילָה אשתו הכּשרה! צהלו ורֹנו ושישו נא יחד משוש. כי הנה בת יֻלדה לרחל בתכם הבתולה, והבת, אשר תלד לי, היֹה תהיה לאשה לנביאִי הגדול, לגואל ישראל, למשיח איש האלהים אשר באיזמיר”.

וזה מאיר האיש אשר שנתו נדדה ממנו כל הלילה וכח דמיונו היה נרגז למאד, קרא לאשתו, השוכבת לידו. “הוי, חברתי ואשת בריתי — לחש לה ורוחו הגתה פחד ומורא — ההַקשב הִקשבתּ את קול אלהים מדבר אלינו מן השמים? אין זאת, כּי אם מלאך אלהים היה תחת צל קורתנו. קומי נא ונפיל לפניו את תחנתנו, אולי יאבה ותזכּי גם אתּ לשמוֹע את קוֹלוֹ מדבֵּר”. וחיל ורטט אחזו את יצורי האשה, והיא קמה ממטתה ופניה, אשר עקבות היֹפי וטֹהר העינים עוֹד לא נמחו מהם, היו נלאים מאד. היא הקשיבה רב קשב אל דומית הלילה ותשם את כפיה הצנומות על לוח לבה, הדופק בחזקה, ותִקד ותתפלל לאלהים. אז שמעו שניהם יחד את הקוֹל חוזר ומדבר אליהם מחֶשכּת הלילה: ואת בתכם העדינה כבֵר תכבדו, ככַבד את האלהים, ואת כל לבכם תשימו לה, לבלתי יחסר לה כל מאומה. כי בת אלהים בבטנה, והכּלה הקדושה, הנכונה להיות לאשה למשיח צדקי, ממעַי בתוליה תצא."

אז אחזה פתאם האם הנרגשה ביד אישה הנבהל ותביאהו אל החדר, אשר שם בתם הישנה שוכבת. זו שכבה לה במנוחה ופניה היו כישנים שנת ישרים, ורק ריסי עיניה זָזו לפרקים. ובבוא האם להסיר בלאט את שמיכתה מבשרה, פרצה פתאם בקול פחדים ובידיה תפשה כבצבתות בקצות השמיכה ותהי כנבהלה. ואולם אז נגש אליה האיש והתחיל לוטפה ומחליקה בלחייה, ושפתיו מִלמלו באזניה דברי חסד ופתוי, היוצאים מקרב הלב, והאשה נגשה ומשמשה בבשר הריבה ביד רחמניה והרכינה בראשה לאות הסכּמה, ולבה נמלא פתאם חרדת האלהים וכל בשדה סמר. ולבב האיש נמלא פתאם חדוה וצהלה, כי הנה בחר לו האלהים בו ובביתו להראות בהם את מופתיו הגדולים והנוראים. אז שכח האיש גם את כספיו ואת סגולותיו הטמונים לו במאורותיו האפֵלות והוא נשאר יחד את אשתו אצל מטת בתר ויחכה בקצר רוח לשחר כי יבוא. ורחל, אשר שנתה כבר נדדה ממנה, שכבה ובבתה כתנים ואגלי דמעותיה שטפו בלחייה בלי הרף. היא שכבה בלי נוע ועיניה הפקוחות כוננו אל נקודה אחת שמנגדה. חזיונות בלהוֹת, כנראה, אפפוה; האוֹר, אשר הדליקו בחדר, הכאיב לעיניה ודברי הנֹחם, אשר הטיפו לה אביה ואמה באהבה רבה, עוד הוסיפו להציק לנפשה.

ואולם זה מאיר האיש היה מאושר. שערי עולם חדש, אשר לא פִּלל לו, נפתחו לפניו. בחזיון לבו כבר ראה והנה הוא נשיא בעם ועל פני כל העדה יכובד. שמו נִשא על כל שפה, ודור לדור את דבר אֹשר הפלאות אשר לו ישוחח. הוא קם ואחז ביר אשתו ויביאנה אל חדר המטות אשר להם, ושפתיו לחשו לה דברים אשר היא לא הבינתם ויהיו באזניה כמוזרים, וימהר ויצא החוצה, כי אמר לראות את ידידו, את ברוך קלֹוס, וגם את החזן אשר בביהכ”נ, אם ימצאנו.

והשחר קרב. איזו ריקניות מיוחדת ומדכּאה היתה שפוכה בחוצות. במרחקים שִׁקשק הנחל. לפרקים הקשיבו האזנים איזה שאוןֹ, כשאון גלגלי הטוחנים, או יש אשר צלצל זוג קטן בצוארי איזו פרה. בפאתי מזרח רבצה עננה אחת גדולה ושחורה — כחיה טורפת זו רבצה תחתיה ותהי כנכונה לזַנק ולהתנפל על היקום ומלואו.

וכמעט בכל בתי היהודים היה אור בחלונות. ובכל המקום אשר הגיש מאיר קניקר בלב צמא לדעת את אזנו אל הדלת או אל מזוזות התריסים אשר לחלונות, והקשיבו אזניו רק לחש תפלה וקול בכי ואנחה, או שירי הַלל ותודה מלב רגש.

ובהאיר היום ויהיו לבות האנשים נרגשים למאד מדברי הבשורה החדשה, אשר באה והלהיבה את כח דמיונם. סַפר ספרו בשוקים וברחובות ביהודים היושבים באַוְרִיקוּר הקטנה, אשר נתנו ראש ויחליטו אמר ללכת ירושלימה. מלבד זאת שוחחו האנשים גם בדבר האיש סאַספּוֹרִטאס מִוֵירמיזה, זה שהיה אחד ממתנגדיו היותר נמרצים של הנביא אשר באזמיר, והנה האיש הזה חזר פתאם בתשובה ואל הנביא תשוקתו כל היום, וברחובות וירמיזה כבר פוגשים אותו וספר התורה בידו, והוא מפרפר ומפרכס בדביקותו הגדולה, כאיש אשר צירים אחזוהו; ומרַקד רקודים לכבוד הנביא. אז באו האנשים וספרו גם בדבר צאת טֵיקסירה, זה עמנואל טיקסירה, הוא ומנכבדי קהלתו אִתו לאזמיר, ובבֹאם אזמירה ויתנפלו אפים ארצה לרגלי הנביא. את נתן העזתי משח הנביא להיות למושל בארצות האיים, ובארצות אפריקה הרחוקות יהיה לשליט זה אליהו הלוי, אשר היה פושט יד לקבל נדבה. ומבני ישראל יושבי ירושלים שלחו ציר מיוחד אל הגואל החדש, את האיש יעקב צמח, לתנות לו את רגשי קדשם אליו, ואת בית מקדשם קשטו במכלולי פאר, וברחובות קריה נהרו בהמון חוגג ויפזרו פרחי חמד בחוצות וישירו פסוקים מפסוקי התהלים, כבימי היות דוד מלכם חי אִתם. ובארצות פולניה קמו פתאם שנים אנשים, הלא הם שבתאי רפאל ומתתיהו בּלוך, אשר רוח אלהים החל להתנוסס בקרבם, והנה הם מתנבאים במחנה אשר בשוָקי וַרשוֹי הבירה וברחובות טהוֹרן.

ככה יש אשר תבוא רוח הפרצים, בהיות האביב מדי שנה בשנה ובימות הסתו הקודרים, ופרצה ואחזה את כל הכּכּר אשר בהר. ככה פרצו פתאם הבשורות הרבות, ובשורה רדפה את בשורה ותאחזנה את לב יושבי פירְטְ. ומבני הנוצרים גם המה לא יכלו התיצב בפני הזרם החזק הזה, ולבותיהם בהם כּבדו לרגלי המקרים הזרים והנפלאים האלה. בולמוס אחז את אירופה התּיכונה, אלו ארצות ההרים התיכוניות, אשר מאז ומעולם היו פתוחות לְקַבֵּל את כל אותם הזרמים, זרמי אש דת קדש, אשר היו בימים ההם נפרצים מאד, ואשר יש שהאחד מהם יבוא והכה פתאם את שרשיו הצמאים והמתפתלים באחד המקומות, והשחית בו כל חלקה טובה ואת כל השָׁלֵו והשוקט ישים כמרקחה. יש אשר יהיה הדבר דומה כאלו זזו פתאם החיים הנרדמים והקיצו מתרדמתם.

הגזול הפּיל את חתּיתו על חומסו, ומחנות העובדים בפרך קמו יום אחד והנה הם חולמים דרור וחפש. ולא היה יום בימים ההם, אשר לא הוסיפו האזנים להקשיב בשורה חדשה ומפליאה או, לפחות, הֶגֶה נפלא ומלא רמז רב.אשר התמלט מפי איש האלהים הרחוק. אל אחת המרפסות אשר לשפת הים ההומה, נצב נצַב הגואל הגדול בהדרו, ידו יושיט אל מול פני ארצות המדבר ושפתיו דָבר ימללו: ראו. הנה נתתי לפניכם היום את החיים ואת המות. כזה וכזה ספּרו בו היהודים הנודדים, או יש אשר נפוצו בכרוזים במחנה ישראל, והאויר אשר בשטח היה מלא פלא וסוד.

ומאיר קניקיר, אשר הוציא בלב מלא חדוה צוהלת את דבר אשרו הגדוֹל החוצה, היה בתחלה למטרה לחצי השפק אשר בלב האנשים, ולאט התחילו האנשים משתאים לו ולדבריו הזרים, ובאחרונה התחילו מאמינים לו בלב ונפש. את אחד ממאמיניו היותר נלהבים, אשר גם היֹה היה לו לפה, מצא בחברו ברוך קלוֹס, ואמנם הַרְאֵה הראה לו זה האיש רב-האֲמָרים בכח לשונו החרוצה, כי לא שגה ברואה וכי ראוי הוא לאותה איצטלא. ומנשואי הפנים והנכבדים אשר בקהלה באו אל רחל לראות בשלומה וגם תפלות נשאו לאלהים בביתה, ויהי הדבר הזה כאלו הודו בפני כל הקהל בקדושתה, ולתקופת הימים כָּרו שם גם כֵּרה גדולה, וראש הרבנים אשר לקהלה ישב בראש כל הקרואים, ויהי מני אז זה הבית השח והמט של מאיר כבד-הפּה בית מקלט לכל חסיד ונושא את נפשו לימות המשיח הקרובים. ואולם פני רחל אלה נשארו קודרים כבתחלה ונפשה כמו סֻגרה. היא התאמצה בכל אשר יכלה לבלתי הפָּגש את איש, ואל פני אביה ואמה לא הביטה ישר. והיה בדבר אליה איש ודבּר באזניה יותר מדאי והתחילו יצורי גוה חרדים כבקדחת. כפות ידיה היו תמיד רטובות, שפתיה היו יבשות ותהיינה כמתפצלות, ועיניה היו מאדימות. שנָתה רחקה ממנה בלילות; את אפלת הלילה ראתה והנה מראה תכלת לה, והיא תלויה ויורדת לפניה כפרֹכת המבדילה וחוצצת בינה, ואינה נותנה לה לחדֹר אל אשר מאחוריה, ונפשה מלאה חרדה מציקה. יש אשר בטרם בוא השחר התרוממה ממִשכבה ושרכה את דרכה אל חדר העֲליה, ושם הסתתרה באחת הזויות, והתכּנסה אל תוכה כתֻמה, ותהי יושבת ככה ומביטה לפניה במבט גופא והוגה את מחשבותיה שעות רבות רצופות. או ירֹד ירדה אל המרתּף, אשר שם היה האויר קר מאד, כי טוב היה לה בחדֹר הקֹּר אל בשרה; היא שאפה להרגיש `בבשרה את דקירות הקר, היא נשאה את נפשה לסבול את יסורי הבשר, כי היֹה היו היסורים האלה החיצונים, כּמו מרככים וממתיקים לה קצת את יסורי נפשה הנוראים. בימי השבת באו אליה הנשים לאחר תפלת הבקר; ואולם רוחה היתה כבדה בה ככה, והיא פרצה פּתאם בקוֹל בכי גדול בפני אלה אשר באו לבקרה. היא רוצצה את כַּפות ידיה, אנחותיה פרצו מלבה, התנפלה אפים ארצה, חרקה בשניה ושפתיה מלמלו דברים ללא שחר ופשר. ויהי המראה הזה למראה פלאות מיוחד לנשים, כאות ומופת לפלא, אשר אמנם בא ויהי בבשר הריבה הזאת וברוחה. ומתנות ומנחות רבות הביאו לה הנשים, ואולם היא לא לקחה דבר מכל אשר הביאו, והשליכה את כל החפָצים לרגליה, ופיה מלא אלה וקללה ודברי אִיום זרים, ונפשה לא היתה לה. אז באו גם מהגברים לראות במראה: באו האנשים טוראַטאַרה וזאב בּאַטש וזֵליג שרֵינץ ורוּמפֵּיל זֵליג וצבי ונפתלי רומפּיל וזאב בִּירְאֵיזיל באו גם יואל ודוד בּיראיזיל ומאיר אנשיל ואיצק גאנזהינקיר, ובא נם האיש משה בּוֹק מוִירצבּורג, וגם מיכאל בר אברהם מאֵירְלְבּאַך היה בבאים. הנה ככה מִהר דבר הפלא להתפשט בישוב אשר מסביב.. והאנשים באים ותשורות בידיהם: רדידי זהב וכוכבי זהב וכוכבים מְרֻשָתים, וּוִילונות ארוגי זהב או מרֻקמים פרחי זהב, ושמלות קטיפה ושוליהן מרוקמים פרחים; שמלת דמשק אחת וסנדלי זהב מתֻחררות וסנדלי רבידים וסנדלים מעורות שחורים או משוחים, ואבנים יקרות וכל תכשיטים יקרים ופריפות שונות ואזורי זהב, וחגורת זהב אחת משובצה ספירים וטבעוח ונזמים, ויהיו שם גם בתי יד פשוטים ועשוים עורות החיה. ורבירים וצוארונים ואשר שנים זהובים מחירם.

אלה היו ימי חג וצהלה למאיר זה קנֵיקר. בידים חרדות מִשש וגשש בכל היְקר הזה; פרש לפניו את בדי הארג וחזר וקפל אותם, החליק וחִבּב את הסנדלים ואת הנזמים, התקשט בתכשיטים היקרים וטיֵל בחדר אנה ואנה, ויש אשר נצב בקשוטיו אלה לנכח הראי והשתחוה בהדר רב אל תמונתו, הנשקפת לו משם, והסביר פנים מלאי גיחוך לקראתה, ובצהלת ילד תמים נִשּׂא נִשָּׂא האיש לקראת גורלו האפל.

וביומו של דיאוניסיוס היה האויר אשר בחוצות צח מאד ובהכּות המצִלות, אשר בבתי התפלה לנוצרים שבנירנבּרג, ובאו הקולות אל אזני האנשים יושבי פירט. איזה נגה צהבהב נח ויכסה את פני הכּרים, והשמַים היו כמכוסים שכבת שַׁישׁ דק וצח בְּשֶׁל העננים הקלים והעגלגלים, אשר הלבינו מתחתם. ביום ההוא באה להקת מנגנים מבני היהוּדים, אשר גֹרשו מבּאמבּרג, והביאה לאנשים את הבשורה בדבר צאת המשיח מאזמיר הקהלה, ללכת למדינות אשכנז ולהקהיל את קהל חסידיו והמאמינים בדברו ולשוב אתם יחד ירושלימה.

וכבוא הדברים האלה אל אזני רחל, ותהי כאלו הקיצה פתאם מתרדמת רוחה הקופאת. מחשבה אחת מלאה את לבה: הלאה, הלאה מהמקום הזה, ממקום מגורי בחירה, רצתה נפשה בו; כי היֹה היה כח דמיונה נרגש מאד ולבה חם בקרבה, ויהי לה אחד הדבר אשר רק שיחה היא בפי הבריות, והדבר אשר כבר דִּבר הוא, וכבר בא ויֶהי. היא רצה ברחובות ואישוניה להטו, ואיש לא שם אליה את לבו, כי היֹה היו רבים מהאנשים אשר ברחובות כמשתוללים, ודמיונם כלהקה הצמאים במדבר, אשר נפתח להם פתאם מקוֹר מבחר היינות לשבר בהם את צמאונם במקום מים חיים. בימים הסואנים ההם חדלו ארחות גם מבתי הכנסת, שכחו האנשים את התפלות שבצבור, ונם למנהגי ישראל האחרים לא שמו לב. הנה נחפז אחד מבחורי ישראל ובא אל ככר החבצלות במרוצה. האיש הזה חצי קומתו היתה חשופה ובלבו חקק את הדברים האלה, לאמר: את פרי ידינו נאכלה ומצוקותינו אש לוהטת. האיש שמואל, זה השופט הישיש אשר בקהלה, איש אשר שם ימים כלילות והגה בתורת אלהים כל ימיו, יצא וחפר לו בור גדול בחצר בית הכנסת ויבוא בו עד צוארו וגם סתם אותו, ויהי קבור כלו באדמה ורק ראשו יצא החוצה. בשרו הקבור קפא בקברו, והוא קרא קול גדול ויתַנה ֹאת צדקת הנביא הגדול ואת גדל קדוּשתו, ורבים היו האנשים אשר נקהלו אליו ויסַבוהו ויקשיבו לדבריו הלוהטים, ופניהם חורים ולבם מלא חרדת אלהים. רחל מהרה וחלפה את הרחובות ויצאה אל כּכּר הרובים הגדולה, אשר שם התפשט מחנה גדול מבני הצוענים, הם ובקרם וקרונותיהם, ומשם הוסיפה והלכה הלאה ותבוא אל גל האבנים הגדול, אשר הקימו השוֵידים במקום הזה, ותתנפל באפס אונים אל הדשא אשר מתחת. כמו בחלום הקשיבה לקריאות האנשים והנשים, אשר קראו בשפתם הבלולה, ותרא אותם מפרפרים בידיהם ובכל יצוריהם, למרות האדֵים הגדולים, אשר ירדו וזחלו וכסו את פני כל הכּכּר. הנה באו במרוצה שנים אנשים, והם השַמש אשר בבית הכנסת ואיש הקברות, וחלפו את פני בית התפלה, אשר לא הרחק משם, ואולם היא כמו לא הרגישה בהם. נדמֹה נדמה לה פתאם, כאלו זה לה ימים וירחים רבים להיותה מוטלת פה בודדה וגלמודה, מבלי אשר תרגיש במרוצת הימים, וכאלו ימים וירחים רבים תהא נאלצה להיות עוד מוטלת פה, מבלי אשר תהיה לאל ידה להשיג השגה ברורה ונכונה את כל אשר בקרבה. הנה התקדרו השמים בעבים וגשם דק וחזק התחיל דופק. ואחד מהעננים האלה, אשר הגיח מעבר היער הרחוק, היה דוֹמה במראהו ובכל שרטוטיו לאותו תלמיד האוניברסיטה, אשר אהֵבתו, ראֹה ראתה רחל את הדבר בחוש: כמו לאיש הלז, בבה היה לז זקן שחור, אשר הקיף בהדר את לחייו ואת סנטרו ויהי גם מחודד מעט בקצהו גם את הפּה היפה ראתה, ואת החֹטם המחוטב אשר לו, ותרא גם את העינים, אלו העינים השובבות, אשר חליפות ותמורות להנה. ופתאם נצב לפניה כתֻמו זה האיש תּומס פטרוס הוּמֵיל, ויהי לה הדבר ברור ככה ותהי בטוחה, אשר אם רק הושט תושיט את ידה לפנים, ותפשה אותו בכפו. והאיש דבר את דבריו באזניה, וידבר בנימוס רב ובאיזה חפזון, ואם היו דבריו נמרצים והשאירו את הרֹשם החזק בלב, כי אז לא היה זה מאשר היו הדברים נכונים או חדשִים או חשובים, כי היֹה היה הדבר רק מאשר נאמרו הדברים באותו קול. ונאמרו באיזו שפת חלקות ומדברת רכּות. ונאמרו ברוח פטפטנות מפַכּה ושובבה. הוא השכּיל תמיד לבחֹר לו את המלים הנאותות והמתאימות לתכליתו, והשכיל לשחק באנשים וברגשותיהם, כשחק הנוכלים החרוצים בכדורי המשחק אשר להם. ואולם יהי את אשר יֶהי - והיא הנה אהֹב תאהבנו.

איש ואשה יצאו את פני הכּכּר והלכו וקרבו. מהליכתם המתונה נכּר היה, כי האנשים לא ישימו את לבם ביותר אל טפּות הגשם היורד. רחל הכּירה בתמונת הגבר את האיש זכריהו, והאשה אשר הלכה לידו היתה הריבה זקופת הקומה, אשר כבר ראתה את פניה, בהיות ליל החג ההוא, והאנשים הציגו את מחזות ההתולים בכּכּר הזאת. היא היתה יפה. אדם סוגר את עיניו שלא ברצונו, מרי ראותו אותם הפנים, חשבה רחל. היא היתה חִורת והיתה חולנית ותהי כאכולת תאוה כמוסה וקוססת. כל שרטוט ושרטוט מיצורי גוה הפיק יסורי נפש נסתרים ומתבנית פּיה נשקפו רוח מתונה ונפש יפה. ובכל אלה היה בה גם דבר אחד, אשר כִּחֵש בכל הדברים האלה, אולי היתה זו המרוצה השוטפת והחוצפה הגדולה אשר במבּטה. בקרוב חלפו ואבדו שניהם יחד בשביל, המתפתל ופונה אל הכָּרים. רחל נשארה תחתה ותהי מביטה כקופאה אל השטח הכּהה והמחריש אשר לפניה ובנפשה שמחה, כי לא הרגישו בה. היא לא הרגישה בקרבה את הכּח לקום ולשוב הביתה ובלבה חרדה, כי גם הלילה הממשמש ובא אולי ימצאנה פה במקום הזה. נדמֹה נדמה לה פתאם, כי האנשים גרשו אותה מהסתפּח בנחלתם ומנת חלקה בחיים הוא להיות בודדה וגלמודה ולסבול במסתרים את החרפה ואת הכּלמה ואת יסורי הנפש הנוראים,ללא מנוחה קלה וללא פנת מולדת שוקטה; היא לא חפצה עוד לשוב אל בית הוריה. היא שנאה בלבה את אביה ואת אמה שנאה את כל אלה הגברים החִורים, החוצבים להבות אש דת, אשר במחנה היהודים; שנאה את נשותיהם, האכלניות והקוֹלניות, את ילדיהם, אשר תבונת ישישים להם, את ילדותיהם, הגומלות בטרם בּוא מועד, את ישישיהם, הקנאים ברוחם והתמימים כילדים — את כלם שנאה תכלית שנאה ובלבה בזתה להם ונפשה חשה בקרבתם דבר אשר לא טהור. ואולם אנה תפנה ואנה תבוא, אם לא אל אביה ואל בית הורתה? היא חשבה בלבה: גדולה הארץ ורחבה היא מאד, ואשה מבנות ישראל לא תמצא בה מחסה לבשרה ולא רחמים לנפשה. מרמס היא לרגלי כל כושי, אם רק בנוצרים יתחשב, וגם השודד בצהרים ידחפנה למדחפות בשאט נפש. והיה כי יתפשוה אנשים חטאים וינקרו את עיניה וישליכוה בודדה וגלמודה ובחסר כל — מי יבקשנה מידם? היא לא האמינה במשיח החדש ולדברי נבואותיו הקשיבה בבוז, אולי רק באשר הצליח הדבר בידה בנקל לסובב את כל האנשים הנלהבים האלה במרמה כה גסה.

ובחשבה כה את מחשבותיה אֵלה ופניה אל פאתי מערב, ותרא והנה נֶחצו שם פתאם מפלשי העננים והשמש היורדת הציפה את כל מרחבי האֹפק בזרמת נגֹהות צהובים כמראה הגפרית. ויהיו פתאם האילנות צהובים והאבנים היו צהובות והכרים והמים אשר בנחל והחֹרשה והבתים המרוחקים ומגדלי בתי התפלה וגם האויר אשר בשםח — כלם היה פתאם מראֵהם צהוב. אז האיר צחוק קל את פני רחל ונפשה היתה כאלו נחלצה פתאם מכבלי רוחה הקודר. מנוחת שלום עמוקה ירדה ותמלא את כל חדרי נפשה והיא סגרה את עיניה כחולמת.

ואחד מבני האכּרים, אשר חבש לראשו שק להיות לו לסתרה מפני הגשם, כנראה קרה מקרהו ללכת בנטות היום בקצה הכּכּר ההיא, וראה והנה ריבה אחת מבנות היהודים שוכבת בדשא הלח, ובהתבוננו אליה, הפיל עליו מראה פניה, כנראה, חרדה גדולה מאד וימהר ויצליב על לבו את אות הצְלב הקדוש ויֵחפז ללכת לנוכח פני הבתים הקרובים. בדרכּו פגש בחבורת יהודים, אשר נחפּזה אל גל האבנים הגדול, כי אמֹר אמרו האנשים לקחת משם את המצבה הקדושה בסתר, מאחר אשר מִשפחת הנפטר, בנסותה להגיש את הדבר אל השופטים, יצאה מהם בפחי נפש. האכּר, אשר היה מילידי כפר רוֹנהוף או פּוֹפֵּינריט ויהי גם עִוֵר באחת מעיניו, סִפּר ליהודים את דבר המכשפה הנוראה, אשר ראה אותה שוכבת ליד הגל; ואולם היהודים כבר הכירוה מרחוק ויראו בה את בתו של מאיר קנֵיקר, וישלחו את האחד מקרבם להֵחָפֵז-ולהגיד את הדבר לאביה. והאכּר הרוֹנהופי, כאשר קלטה אזנו את מחשבת היהודים, אשר הם חושבים להוציא בסתר את המצבה מגל האבנים הגדול, וינופף בידו, כמאַיֵּם בסתר לבו, וימהר ויקח דברים את האנשים אשר מצא בדרכו הולכים להם לתֻמם, ובהם חיט אחד ואחד קָרְנִי והשלישי זֶהָבִי ושנים אשר מבני הטבּחים. ובהחפז זה האיש מאיר קנֵיקר מרחוב הדַּיָּגים לבוא אל כּכּר הרובים, אשר שם בתו, ופניו היו חורים ורוחו קצרה, ויתנפּלו עליו פתאֹם זה הוֹרְגְשוה הקרני וחברו פֵידֵירלֵין החיט בחמה שפוכה, ומתחתית אחד הבתים, המשוחים ירוק, אשר בקרבת המקום, הציצו זוג נשים זקנות וצפודות ותקללנה בקללות נמרצות את משפחות היהודים ולא חדלו. וגבּורי הַלָּחֶם הנשארים מהרו אחרי האכּר הרוֹנהופִי וירוצו אל גל האבנים הגדול ונפשם מלאה חדוה צוהלת לקראת מריבת הדמים הקרובה; וברוצם ויחלקו ביניהם חלק כחלק את שלל קרבנותיהם ויחשבו וימצאו, אשר בחלקו של איש ואיש מהם יפלו כשלשת אנשים יהודים להנּקם בהם ולהכּותם.

ויהי אֹפל. ירד ערב נחמד ורְוֵה דממה רכה, אשר איש לא פִלל לו. כוכבים התפרצו וקרצו מתחת לעננים וגם יָרח יקר נראה בקצה מזרח השמש מֵעל למגדלי נירנבּרג. נגוהותיו הפיצו זֹהר ירקרק, והאֹדֶם הכּהה שבפאתי מערב מנגד ותחרת זהבו ממראה הבּרוֹנזה, הלכו לאט לאט וחוָרו. ואיש כי יתנפל אז על ברכּיו או כי אפים ישתטח ארצה והביט רהסתכל היטב אל מרחקי המישור אשר לפניו, וחלם האיש הזה פתאם והנה נשֹׁם תנשֹׁם האדמה ורוח היא שואפת, כאחד האדם, ואת אדמת פרַנקיה הנוּגה והנבֵאה יראה והנה חֲזֵה האדמה הרחבה היא, אשר תֵּרם ואשר תֵּרד במנוחת איתנים בשאפה רוח.

ובבוא האנשים שואפי הקרבות אל מקום גל האבנים הגדול, וישכּחו פתאם את דבר מרוצתם ויִשָּׁארו נצבים איש תחתו ויהיו כנדהמים. זה האיש שלמה שניאור’ס, הוא נשיא קהלת היהודים אשר בפירט, פשט את בגדיו מבשרו, ובשוֹט קצר ומפֻתָּל וקשה הכּה והכּה בכֹח גדול בבשרו. פניו נתכּרכּמו מכּאב אָנוש ויהיו למפלצת לכל רוֹאם,ושפתיו הבולטות והאדומות כדם השתרבבו אָנֶה ואָנָה והתפללו בלחש. בשרו פרפר ממכאוביו הנוראים ועצמותיו בלטו והתפרצו מתחת לעור בשרו הצנום והמכוסה פצעים רבים. שאר היהודים חבריו נצבו סביבו כפלוגת משגיחים ופניהם היו חורים, כפני המתים, וברכיהם קרסו מפרק לפרק במדה וקצב. וקול איש אחד, הוא קול בֶּרְמַן לוי, שרט שרטת בדוּמית הלילה השלוה, בקראו מסֵּפר אחד מספרי המקובלים: וכאשר יבוא משיח מלבנון יֵצא כוכב ממזרח השמש ויבלע את שבעת הכוכבים אשר במערב השמש, ועמוד אש שחורה יֵרד ויהיה תלוי בין השמים ובין הארץ ששים ימים רצופים; אז יתקבצו כל מלכי ארץ ויצאו חמושים לקראת יוצאי ירך יעקב, וחֹשך גדול יֵרד ויכסה את כל עין הארץ חמשה עשר יום רצופים.

אז התפרץ אל החבורה בקול צעקה גדולה גם מאיר קנֵיקר, אשר אויביו הרפו ממנו, לאחרונה, ויתנפל אל רחל בתו ובשתי ידיו אֲחזָהּ בראשה וילטפנה ויגפּפנה ובקול מלא פחד וחרדה הקיפה בשאֵלותיו, בדבר הִסָּתרה פתאם מפני אביה ואמה, ואם לא חולה היא; ואם לא יד רוחה הנכֵאה היא, אשר הוֹיָה בה פתאם. ואולם רחל רק בראשה נָדה לו לכל אשר דִבּר.

והחַיט פידירלין ביחד את חברו הוֹרנשוה התחרטו בלבם על רוח הגבורה, אשר התנוססה בהם פתאם, ויחד את חבריהם הנשארים ּשבו והלכו להם לדרכם; ואת האכר הרוֹנהוֹפי שלחו ללכת אל הכֹּמר וַגֵּינְזַיְל ולספר לו את הדבר אשר יצוק בלב היהודים בדבר גל האבנים הגדול, ויהיו נקיים מאלהים ומאנשים. אלה השנים מבני הטבחים וגם הזֶּהבי אתם, אשר רוחם הציקה להם, כנראה, מאד ויהיו כנדכּאים מכּל הדברים אשר ראו, נפרדו בקרוב מאת החבורה ויברכו את חבריהם וילכו מאתם, והחיט והוֹרנשוה הלכו להם לדרכּם לבדם. בהיותם אצל ברֵכת האוָזים פגשו באיש אחד נושא סַבל, אשר הוביל את קרונו, והוא מאנשי בריתו של הוֹרְנשו, והאנשים נדברו יחדו ויוציאו לאור את מחשבות לבם. אז נמצאו בפי זה הרכּב דברים וספורים נפלאים למכביר בדבר האותות הרבים אשר בשמים, הנפוצים בימים האחרונים למאד, ובדבר קֵץ כל בשר, הקרוב לבוא. הוא חשב ומצא, כי השכּילו מאד האנשים, בגרשם את היהודים מהסתפּח בנירנבּרג: הנה מבני האזרחים, היושבים שם, לא סלפו עוד את דרכיהם כלה, ויש אשר צלֹח יצלחו, אמנם בקֹשִי גדול, גם לדברים טובים וישרים. ואגב אורחא ספר להם גם בדבר אחת האבנים הגדולות, אשר ראה בנירנבּרג והכּתבת אשר קרא בה לאמר:

זֹאת הָאֶבֶן לְזֵכֶר לַיְהוּדִים נִשְאָרָה,

לְאַחַר שֶׁקְּהִלַּת נִירְנְבֵּרג מֵהֶם נִפְטָרָה,

בְּבֵית וָלְפְגַנְג אֵיסֶין. וּלְרָאיה —

בִּשְׁנַת אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים זֶה הָיָה.

ובכל אשר התרומם הירח משִפּולי השמים, הוארו הרחובות בנגהוֹ יותר ויותר. בהחֹרשות הרחוקות, אשר בגבול מדינת השוֵידים, חדלו רוחות הסתו הקשות. טֹרפי האילנות, אשר היו רטובים מהגשם שחדל נוצצו כקשקשות כסף וחרדו בלאט, בנשֹׁב בהם רוח הלילה.

חלונות הבתים אשר ברחובות היו כּמעט כלם מוארים: נדמֹה נדמָה כי הדליקו היהודים הלילה בבתיהם משנֵה אורות, ומבני הנוצרים גם הם נִכַּר בהם בגלוי החֵשק הנפלא לגָרש תנומה. הרְגֵּש הרגישו האנשים את הנבואות הקדומות ורַבּות הימים והנה כבר בא בא התֹּר להֵנה, והרוח הֲרַת הגאֻלה הגדולה, אשר באה ממזרח השמש, היתה גדולה ודִכּאה את הנפש פי שנים מאחותה, אשר באה גם היא משם לפני כאלף ושש מאות בשנים, בהיות יֵשו מִנַּצֶּרֶת לקרבנָהּ.

נערות צעירות מבנות היהודים רצו ברחובות הֵנה והנה ותלתלי ראשן פזורים; יש גם אשר יצאו בחזות חשופים ועיניהן הבריקו כעיני גבר עֲברו יין. ילדים קטנים ישבו להקות להקות ליד פתחי הבתים ובפיהם פסוקי התהלים ושירי הַלל ושבח לשם המשיח. בּחדרים נקהלו ישישים ודרשו בלבב תמים בסודות הקבלה ובמסתריה. הלא אז למשל, קם פתאם באחד הבתים, אשר בשוק הגחלים. הישישׁ המופלג, זה חיים ראפּוֹפּוֹרט, ודרש: “אילמלא זה האיש שהיה לנו, אשר את חלי ישראל הוא נושא, באמנה, מי מאתנו היה בו הכח לשאת את זה ולסבול? אמנם את חלְיֵנו הוא נושא ובחבורתו יִרפא לנו”. ואז גִלה לאנשים את דבר אשר קם הרוח יום אחד בנביא ויבטא בלשונו את השם המפורש בא ותיותיו ואת אשר לקח בזה את לב מוראָד אֵיפינדי המושלמני ויכניסנו אל תחת כנפי השכינה.

ובבית ראש הרבנים אשר לקהלה נִקְהֹל נקהלו כחמשים איש ובהם אנשים ונשים יחד אל הכּרה הגדולה. אשר כָּרה להם, ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם, וככל אשר הוסיפו האנשים לשבת יחד, כן הלכה שמחתם וגדלה, וצהלת נפשם נתקה את מוסרותיה, והמֹחות נלהבו משתִיה כדת ומצהלה ומהתרגשות מיוחדה במינה. מהם יצאו במחולות פרא באולם התפלה הגדול, ובצהלתם כי רבה, זרקו גביעי כסף באויר וחזרו וחטפו אותם ככדורים, ומהם היו אשר אֵחרו לבוא, והלָלו השתחוו ויקדו וקראו תפלות בקולות נחרים. וראש הרבנים החל ויתפשט את בגדיו כתֻמם, ואחר תפש גם את אסתר היפה ממשפחת פרינקיל ויפשיטנה גם את שמלותיה היא. שפתותיהם נשקו יחד ויהיו כשנים אנשים, הצוללים במצולות ים, בחבקם איש את אחותו בכל כֹח, ושניהם כמעט עֵירומים, וגופותיהם התפתלו יחדו באיזה מחול פרא צוהל. ראו האחרים וימהרו וישתוללו גם הם מתכֻּנתם; ומכּל הפנות והזויות התרוממו פנים חִורים מסביב להשלחנות, אישונים מבריקים

נלטשו וישקיפו בחרדת נפשם אל מלכות הגאולה הקרובה, ודְבר הֱיות בשר האדם חפשי מכּל בגד ולבוש נדמה נדמֹה לשֶבח הכי גדול, אשר יש בכחו של האדם לתת לאלהות הנשגבה. ככה יש אשר הכּושי המשֻחרר ירגיש פתאם בחֻפּשתו וברִגשות נפשו כי חזקו ממנו, ינַתק פתאם את מוסְרותיר והתהולל ושתה לשכרה ולא יחדל ואת גֵוו בידיו יהרֹס ואת כל רכושו ישא רוח. אנשים נשוּאי פנים, אשר כבר נצבו ברגליהם האחת בתקופת זקנותם, התהוללו ויפרצו גבולות, ודמיונם היה כבני הפַוְנִים שטופי הזִמה וכל הולֵלות. נשים באות בימים התמכּרו לדברים זרים ומתמיהים, אשר בימים מקדם היו מתנודדת למראיהם, כהתנודד למראה המפלצת. תֵּילְזֵילָה, אשת מאיר קנֵיקר, לא חדלה כל הלילה מהגיח אל קרבה את הבּורגונדי החזק והקשה ופטפטה בקול ילדה תמימה דברים זרים לא שחר להם בדבר הכּלה הקדושה אשר למשיח הקדוש, ולאחרונה, יְצָאוה כחותיה, והיא נפלה לארץ מתגוללת בקיאה. היו שם ילדות רכּות, אשר היו פתאם לבָרוֹת לאיזו תאוְתנות הומיה ולוהטת ותהיינה כאומרות למְחות בבת אחת את זכר הימים והלילות הרבים, אשר חלפו להם בתֹּם צמא וכָמֵהַ במסתרים. היו שם כאלה, אשר דמו לבנות הפוּרִיוֹת ובתאות פרא התנודדו כצללים מאש חשק לאש חשק, וכל בּשׁה שכחו, ותתנפלנה ישר אל חיק החרפה השחורה. קול צעקות פרא ואנחות וילֵל שורט מלאו את חלל האולם; זאת היתה איזו מנגינה נוראה, אשר נגנו חמשה אנשים מנגנים בכלי זמר. הנה חלפה פתאם את הנפש שירת תפלה אחת הומיה, אשר אחדים מהגברים התחילו שָׁרִים יחד באחת הזויות, ופתאם נִשא ויחדֹר אל האזנים קול פולח לב, הקורא לגאולה ופדות, אשר הֵדוֹ התגלגל ובא מאחד הבתים הרחוקים, אשר באחד הרחובות הרחוקים מיכל חסיד, הוא חַזָּנָהּ של הקהלה, הביא אתו את ספר התורה מבית הכנסת וירקד ויצא עמה במחולות כמו עִם אהובת לבו; השתולל ונהג בה מנהגים זרים ונוראים.ובכלותו, וינהֹם וישאף רוח כתנים, ויהי מראה פניו כמראה פני האיש, המבקש רחמים להמציא לו אויר לנשימה, ויאחז במחט גדול של ברזל ויתחבהו אל קבֹרת ידו וזרם דם עכור ואדמדם יצא ממנה וַיַּאֲדֵם את ספר התורה אשר בידו וגם את הרצפה מתחת. ראו זאת ברוך קלוֹס וזאב בּאַטש והאחים רוּמפֵּל ויתנפלו לרגליו ארצה וילֹקו את הדם בלשונם וגם נהֹם נהמו ככלבים והאיש מיכל חָוַר פתאם ורגליו כשלו ובנו מהר אליו ויתמכהו. שנים מהבּחורים אשר שם ראו פתאם בבית את האיש זכריהו, אותו ואת זקנו האדום בהתהלכו באולם וכפות ידיו נשואות למרום ויהי כמבטא את דברי הנדר והאָלה בפני הקהל, ופתאם אבד. טאראטורה הישיש, אשר עיניו האדומות היו תמיד כמציצות מחרַכּים צרים החוצה, סִפר. כי נשׂא נשא זכריהו בחיקו איזה ילד יפה להפליא וחִור. והילד זהב-התלתלים הבּט הביט אל המהומה אשר באולם ופניו נהרו מגיל. זליג שרינץ, איש בא בימים, נגש ויאמר לכסות את חרפת בתו ולהשליך עליה את מעילו; ואולם נעמי היפה ברחה מפניו בצִוְחת פרא ובשפתים פתוחות למחצה התנפלה אל חיק ידידתה הטובה. היא אחות השַמש של בית הכנסת, ושפתי שתי הריבות נשקו יחד ותחבקנה אשה את אחותה ותתנפלנה ארצה ושתי הגופות הלוהטות נלחצו בקדחת מפרפרת יחדו.

ובאחד הבתים, אשר בקרבת המקום, התגוללו בני משפחת מאיר למדן, והוא אתם, על רצפת הבית, כי זה להם ימים רבים, אשר חדלו מֵעלות על משכּבם, בלילה וביום היו מתעטפים בטליתות של צמד גס ופיהם לא פסק מתורה ותפלה. היו אנשים, אשר גם שכֹב לא שכבו כָליל וישימו לילות כימים להגות בספרי התורה והמוסר ויהיו `נזהרים לשמור את תקוני חצות הלילה, ממתיקים את הדינים ומוחים כל חטאת, כמו שכתוב בספרים. מאיר וָלְף למשפחת פִינקלֵיר ואחיו שמואל פינקליר היו נוהגים לטבול גם כמה וכמה טבילות במי הנהר מדי יום ביומו, וגם בימות הסתו, לפני בא הבקר הקר. כה הלכה התרגשות הרוחות וגדלה וחזקה מיום ליום, ובקרוב באו הימים, אשר בהֵראות איש ברחוב ובגדיו לא יכסו את בשרו ורגליו יחפות, והוא מתהולל ומשתולל ומיַסר את בשרו בשוֹטים ובמחטים. ודמו שותת ארצה, והיה הדבר הזה לאחד מהדברים הרגילים, אשר איש לא ישים אליהם את לבו ביותר.

ביום ששי אחד, אשר חל בו לחיות יום סֵירַפּיוֹנוס הקדוֹש, בהיות השומר אשר במגדל מצלצל במצִלה את השעה העשירית בערב נראו בכּכּר החבצלות כל האנשים אשר למשפחת גבריאל, הו גבריאל המנוח, אשר מצבת קברו היתה מוטלה בגל האבנים הגדול, ובראשם הלכו מבּחורי המשפחה, אשר נשאו את המצבה על כתפיהם. מספר האנשים, אשר היו אתם, היה רב מאד, בהם אנשים ונשים וילדים, וכלם מקושטים רבידי חג, ושירי שבח ותהלה בפיהם. לאט לאט התנהל המחנה, התנהל וקָרֹב אל שדה קברות היהודים אשר לקהלה — האנשים הנושאים את המצבה המקושטה ברפידות קטיפה משובצות זהב הלכו בראש ואחריהם כל הקהל. מעל לפסגת המסגד של מיכאל הקדוש הביט הירח אל המחזה ויאר את הלילה ויהי הדבר כאלו בכל אשר יפנו האנשים יש להם לחצות בתחלה את פרֹכת האֵדים השקופים אשר ללילה' ורק לאחר זה יוכלו לבוא אל תכלת הלילה פנימה. כַּסֵּה כִסו האדים השקופים את פני כל הנהר וגם הלאה נמשכו, ויבאו אל גבולות החֹרשות הרחוקות, ויהיו ככִפה אחת גדולה ולבנה או כדְיוֹפלוֹסטוֹס ארוכה אשר לארמנות המלכים. כתמים אדומים וכהים הפיצו פה ושם איזו נגֹהוֹת פֶּלאי. המים אשר בנחל שקשקו במנוחה והכּל מסביב היה כקופא מלבד ענני האוֹרות המבריקות אשר בשמים ומחנה היהודים הגדול אשר מתחת.

בקרֹב המחנה אל גדר האבנים אשר מסביב לשדה הקברות, יצאה לקראתם בחפזה אשה אחת מְבֹהלה ותלתליה פזורים ודִברה באזני הקהל דברים מבֹהלים ולא־ברורים והאנשים הפסיקוה מפרק לפרק בקריאותיהם המבֹהָלות. היא ספרה להם דברים זרים בדבר איזו ”רוח", המרחפת בלילה אצל הקברים והיא לבושה לבנים ומשוררת בדמי הלילה מנגינות נפלאות מאד, ומפּרק לפרק יש אשר תקרא מנהמת לבה קול גדול: משיח! הוי משיח והוי שבתאי, כּוכב ממרום! האנשים הפנו את פניהם בפחד מקשיב אל דלתות המקום, הפתוחות לרוחה. שדה הקברות השתטח בשִפּולי אחד ההרים אשר במקום ובשל אבני הקברים המרובּות היה מראהו בלילה זה זר ויהי מלא רזי חלום. מאחוריו נמשכו שדות המישור הגדול, הלוּטים באדים שקופים ונוצצים, באפס אילנות ובאפס כל צל של איזה בית במלוא המרחק, רחבים בּים הגדול, והרחק, הרחק-אלה צללי הכפרים הבודדים, הפזורים כאיֵי מות בלב ים.

היהודים הביטו והקשיבו קשב רב ולא הקשיבו. ולא ראו דבר מכּל אשר סִפרה באזניהם האשה הנבהלה, ויכבשו את פחד לבם הנולד אתם וברגלים לא-בטוחות באו אל בינות הדלתות הרחבות. דומם ובזהירות חרֵדה התנהלו במסלה הגדולה, המובילה ישר אל הקברים, ובארבם בפחד אל כּל צד כוננו את פניהם אל הקבר היאות להם. רק הילדים, אשר אתם, אלה היה רוחם לבלי חת: הם נתנו פתאם בשיר קולם וישירו שיר נהדר וקולותיהם הרכם והצלולים כאלו הפיחו רוח חיים וצהלה בחיק הלילה.

הקבר המבוקש התרומם לא הרחק מהגרר אשר לשדה בדרומו ומאחורי אותה הגדר השתטחה הכּכּר הגדולה, אשר שם בני האזרחים פושטים את נבלותיהם ושם היה גם גא ההרֵגה לחוטאים שנדונו למיתה. מרחוק נשקפה צמרת החֹרשות האפֵלות אשר באֹפק ואל האזנים בא קול חליל מרוחק בנגנו חרש. הנה בא כבר גם קובר המתים ואֵינזיל שְטֵינְבְּלַזֵּיר יצא גם הוא מקהל האנשים ויאמר להקריא לפניהם את הפסוּקים והפזמונות הנהוגים, ככתוב בספרי היראים. ואולם קולו נעצר.הקהל חכה וחִכה והוא החרש; ויען אשר האנשים היו נצבים מאחוריו ולא יכלו לראות את פניו, לזאת התחילו נדחקים יחד לגשת אליו ולהביט בפניו, אולי יראו שם פשר דבר. מהם אשר קללו בלבם את היִראה, אשר יָראו מפני בני הנוצרים ואשר בשֶלה אֻלצו לסַדר את דבר הלְוָיה בחצות הלילה, ונשים רבות מִהרו וסגרו את עיניהן, כי ירֹא יראוּ בסתר אולי יראו דבר. ואולם כאשר הוסיפו האנשים לחכּות וקול האיש לא בא, ויתחילו נלחצים וקרֵבים אליו, ככל אשר יכלו,

ואו ראו וגם תמהו, כי היו פני האיש חורים ויהיו כנדהמים ולא חדלו מהביט אל נקודה אחת אשר לפניהם. אז פנו גם הם להביט אל המקום ההוא והנה לפניהם תמונת אשה והיא נצבת ליד אחד השיחים, אשר בינות לאבני הקברות. אז השתרר פתאם פחד המות האִלם ביניהם ויהי כאלו חדלו האנשים מנְשֹׁם את נשימותיהם. חרש ובקול חודר ומחריד את הנפש התחילה פתאם שירת אשה נוזלת משם — מנגינה זרה ונפלאה, שהיה מִשְקַל חרוזיה זר וּשפתה גם היא זרה להם. אליקום הירש, זה קובר המתים, ורבי זליג הרב היו הראשונים, אשר רוחם שב אליהם, ובהיות כי קול השירה, אשר הקשיבו אזני האנשים, היה רק קול אדם, התאוששו גם הגברים הנשארים אשר במחנה וילכו גם הם אחריהם ואו זזו גם הילדים ואחריהם הלכו גם הנשים.

איש מכל האנשים לא הכּיר בתמונת האשה את צירלי. אם אמנם היו שם כאלה. אשר ראה ראוהו בימים מקדם, הנה גם אלה לא חזרו והכּירוה. לבושה רק את חלוּקה האחד לבשרה, נצבה ריבה זאת לפניהם ולא היה נכּר בה, כי קר לה, והאנשים, אשר ראו אותה בתמונתה זאת, אֻלצו לחזֹר ולהרגיש גם בנפשם הם את כל היסורים הגדולים, אשר רתחו בנפשה היא. ואולם היֹה היה במכאובי נפשה איזה דבר, אשר היה דומה למרמה, ובמבּטה הנִגָּר הסתתר דבר מה תָּאֵב. כַּפּות ידים היו לה ארֻכּות וצרות ומלאות קִפּולים קטנים ונוֹחות לזוז פתאם. לפרקים יש אשר נפש האשה כתֻמה מוצאה לה את ִּבטויה השלם רק בתבנית כּפָּה ובשרטוטיה בלבד.

אין לי דבר — קראה הריבה. — הנני בידכם. עשו כי ככל אשר יש את נפשכם. אבל מפֹּה אל תקחוני.

— אולי תחפשי פֹה את קבר האם? — חֲקרה האיש פרֵינקיל.

אחת הנשים הצעירות נגשה והושיטה לה שַל שחור וגדול, מאלה המובאים מאנגליה, להתכּסות בו, ואולם צירלי משכה דומם את ידיה ממנו.

—הקשיבו נא ואספר לכם — לחשה פתאם ורֶטט קל החריד את כל יצורי גוה, בראותה את הקהל נדחק לגשת אליה. — בבית מקלט הנזירות ישבתי ימים רבים. הנזירות לִמדוני לאמונה ביֵשו וברוח קדשו. את אשר הייתי, בהיותי ילדה קטנה, היה כלא היה, כי היֹה היה הדבר במדינת הפולנים. היום כבר אני זוכרת היטב את כל הדבר. הנוצרים, כל הנוצרים יחד, ככל אשר היה מםפרם במדינה. התנפלו יום אחד ויכּונו והרחובות אדמו מדָם. המַפּה הצחורה, אשר קשטה את שלחננו בחדר האוכלים הגדול, וכִסויי מטות המשכּב אשר לנו היו מְגֹאָלים בדם. את אבי ואת אמי ואת שני אחי ואת אחיותי השתַּים — את כֻּלם הָרָגו. בלילה באו ושרפו גם את הבתים באש.

הרבה הרבה נשים וילדות, רבות כִּנסו אל בית הכנסת ויסגרוהו וישלחו בו אש. הוי, אלו היבבות וקולות הפּרא! ובכל המדינה היה כדבר הזה. אני הסתתרתי באחת האֻרְוֹת. אתי היו רק בני בקר וחזירים. לא הבדלתי בין יום ובין לילה ורעבוני הציקני ואני שכבתי תחתי ולא זכרתי כמה ימים וכמה לילות. כאשר יצאתי משם, היו דגלי יחפות ואבני הרהובוח הכאיכו לי ודמי נגר ארצה. או באו ולקחו אותי והביאוּני אל בית מקלט הנזירות. הימים חלפו. אני אמנם התפללתי ככל התפלות אשר לִמדוני המה, אבל דבר לא שכחתי. נדמֹה נדמה לי תמיד כאִלו רואה אני לפני את אחי ואת אחיותי המומתים. בם את גִנתנו ראיתי וראיתי את הנֵרות, אשר היו מדליקים אצלנו בימי החנֻכּה ואת נֵרות הנשמה אשר ביום הכִּפּורים ואת אשר התהלכנו תמיד בראש השנה אל הנהר. כמובן, היה לי כל זה תמיד כמו בחלום; ואיך היתה כזאת, אשר יום אחד יצאתי את הבית הזה ולא יספתי לשוב אליו ותחת זה ראיתי והנה נודדת אני בקרב להקת צוענים נודדים — את זאת איני זוכרת ומימי לא זכרתי. לפרקים תכופים קרה לי להקשיב קול דברים זרים בלילה; בחצות הלילה, בהיותי בודדה וגלמודה, הקשיבו אזני קול דברים זרים ונפלאים. ידיד־-נפש ישא נפשו אליך — ככה קרא הקול באזני: — ידיד נפש פורש את זרֹעותיו לקראתך. הוא גדול ונשא. הוא נשגב גם מיֵשו; הוא האלהים בכבודו והדרו. ופתאם קרא לי קול אחר והקול הזה קראה לי מֵלִיסֵילְדָה מְסוּלְסֶלֶת הַתַּלְתַּלִּים, בת המלכּה מיליסילדה, ארוסתו וידידת נפשו של המשיח.

— ואתמל בלילה, רואים אתם, אתמל נראה אלי אבי בחלום בלילה. הוא קרא לי: רצה אלהים, כי תהיי לאשה לשבתאי בחירו. קומי,בת, וצאי לקראתו, קומי צאי לקראת הכּוכב, אשר דרך מישראל, ככתוב בספרי הנביאים. אז התהלכתי כל היום ורוחי היתה נכֵאה ומנוח לא מצאתי לנפשי. והיום שכבתי ופתאם נראה לי אבי שנית בחלומי; ואולם היום לא דִבּר עוד אלי דבר, כי אחֹז אחז בידי ויביאני אל המקום הזה.

ובדַברה, ותפשֵל את שרוֻלי כֻתָּנתה ותַּראה לאנשים את רשמי הצפרנים, אשר השחירו בבשרה במקום אשר אחזו בה ידי אביה: ממעל ללוח לבה מימין ובשִׁכמה השמאלית היו שרטות דם.

אז השתררה דֻמיה רבה בקהל האנשים אשר מסביב. איזה פחד נפלא וכמוס לא נְתנם לדבר את דבריהם באזני הריבה הזאת. את ההֲזָיה החולמת ואת רגש האמונה החוצב להבות ואת דבֵקות הנפש הגדולה והתלהבות ההוללות הפורצה גבולים, את כל אלה כבר ראו או גם חיו בנפשם הם. ואולם הפּלא הגלוי, זה הפּלא אשר לבש בשר ויתיצב לנוכח פניהם, זה הָמם אותם וימלא את לבם חרדת נכָאים.

פתאם צמחה במרחק להקת אנשים שחורה והיא הלכה וקרבה אל פתח שדה הקברות וקולותיה רגשו והתבוללו יחד. בהיותם אצל בית הטהרה. השיאו פתאם מַשואות אש, אשר האירו את פניהם בנֹגה של דם ותמרות עֲשָנָם הבְבהו את נגֹהות הירח. משפּולי הגבעה נראה פתאם וירד גם זה האיש זכריהו ויגש ויאחז את צירלי בידה ויקרא קול גדול וצלול:

— הנה הנָּה, הבת רֻחמה! הִקֹּדו והשתחוו לה, כל הבאים בצלה.

ברחובות בא אור היום וירש את חשכּת הלילה. בּכֹּל נצבו חבורות חבורות אנשים וידבּרו ברגש. מיִשּׁובי הכפרים והקהלות הקטנות, אשר מסביבות פירְטְ, נקהלו האנשים ויבואו הנה. כנפים עשתה לה השמועה בדבר הפלא הגדול, אשר כבר נראֹה נראה בשדה קברות היהודים אשר בפירְטְ, ומי חכם ויגיד מה עוד יֵלד יום? ושנים מהאנשים הבּאים, הלא הם שמואל אֵירְמְרֵיטֶר והשַמש אשר בבית הכנסת המַרְקְגְרָפִי, פרשו מרבדים גדולים ויקרים מאד בטבּור הרחוב ויפארום בפרחים מפרחים שונים — ויהיו שם השושנים הנהדרות ופרחי הקרפֹּל והקוּטְבה וגם מהאֹרְכִידֵיוֹת, אשר לקחו אתם מבית נכאת פרחים אחד גדול, אשר לאחר הפרדסים הנהדרים. זרי פרחים נהדרים נשקפו גם מכּל החלונות אשר בבתּי היהודים, וגם את מנורות זהבם וכספם הציגו האנשים לראוה בכרכֹּבי חלונותיהם המקושטים, ויהי זה המחזה הנפלא, אשר השכּילו האנשים להציג מול מחזה הבתים השׁחים והמטים לנפול. והתרגשות הרוחות הלכה וגדלה וגאתה, כגאות המים בסופה, מרגע לרגע. ויהודי אחד פּקח, יהודי, אשר ראֹה ראה הרבה בימי חייו, כי כבר תר גם ארצות רבות, היה שם, והוא היהודי דוד טִישְבֵּיק, בן אחיו של זאב בּיראֵיזל. ויספר היהודי הזה בדבר התכונה הרבה והמהומה הגדולה והתרגשות הרוחות הנוראה, אשר שררו אז בכל המקומות אשר היהודים נחתים שמה, ובארצות אשכנז ואוסטריה ואיטליה וספרד, ויהיו שם האנשים מביטים כנידהמים איש אל שׁכֵנו הקרוב לו ואיש אל אשת חיקו ואל ילדו בר בטנו והשֶפק התגנב אל לבּו פתאם, אם לא הסתתר הסתתרה בהם רוח מבינתם. היֹה היה הדבר דומה בימים ההם, כאלו האויר הזה, אשר היו בני האדם שואפים אל קרבם, לא היה עוד האויר הפשוט והנוֹח, המשיב נפש, כי הֲפָכוֹ אלהים ליין חריף וקשה, המשכּר את הנפש, והיה האיש אשר ישאפנו אל קרבו, והתהולל כשכּור בראש חוצות. אבדה בינה צלולה מאנוש ומלכים לכסאותם חרָדו.

בהחוֵיר פאתי מזרח לפני בוא השחר נקרה נקרֹה לזכריהו ללכת בשכונת בית ראש הרבנים ויראה אור בחלונים ואזניו הקשיבו מפְּנים הבית קולות שונים וטרופים והיו שם קולות אנקה כבושה ומלֵאה יסורי נפש והיו קריאות פרא נִחרות וקול חפלה רוגשת ותחנוני הנפש המתבוססת. ויקשב האיש קשב רב ויצלול במחשבות רבות ורגליו והוליכוהו הלאה לדרכו ופניו היו ימה ובקרוב אבדו לו הבתים אשר במחנה, כי אֵדי הבֹּקר אֲפפום. לאט לאט התנהל זה האיש הצנום, הוא ומצנפת השפופרת החדה והצהובה, אשר תּחֲרה לה לבנה, במשפט ליהודים בימים ההם, לראשו, ופֹארוֹת האילנות התלויות סוככות לו והטרפים המכמישים היו חרדים חרדה קלה, מדי החליק אותם זאת מצנפת היהודים. מתחת לאחד התפוחים ישב ופניו קפאו והביטו אל אֹדֶם השחר אשר מנגד. נדמֹה נדמה אז, כאלו כל המישור הרחב כתֻמו התחיל זז והוא מתמחח בפיהוק גדול ושנתו נודדת ממנו בדמות להקות הצפרים המתנשאות. אז הוציא האיש מתחת לשמלתי לוח שחור וחרט ויהי כחולם, בחרתו בו לאִטוֹ אותיות ובצרפו את האותיות למִלים, ולאט לאט הלכה ידו וַתּגבּר והלכה וַתֵּחָפֵז: "לשוני תכְבַּד בפי כבְפי האיש, הרוצח את נפש. שאג תּשאג רוחי ותקרא אליך. השחר החִור יכביד את שמורותיך החרֵדות מדי תבָאי. אתּ כבר תנומות תחבּקי, ואני נושק לנֹגה הכחול, אשר לכתלי הלילה, את שולי שמלתך. הכֹח והרוח הכּביר וזו גאות איש וסִפוק הנפש — אל כל אלה לב לא תשימי. הבצחוק עֲלי שפה תצַוִיני לשאת נפשי ליום הבּא, אשר בּו תקומי ותברחי מפּני? בצהלת הנפש ובקול שיר מהר תמהר האהבה לקראת אפלת הלילה ובוז תבוז בנפשה ליום הגשם כי יבוא. כי מה שָם במרומי שמים ומה פֹה באדמה מתחת, אם לא האהבה — הוי, בְּשַר כּל הבְּשרים וחיק כּל החֵיקות! אתְּ — להט הסתּרים הגדול, התוסס ולוהט בחזֵה האדמה הרחבה. יוצא אני מממשלת הדמדומים, אשר שם רוחות הסופה ינומו, ושוטט אשוטט אל מלכות הבדידות הגדולה, אשר מספר הימים והשנים זרו לה, היא בדידות הנצח הגדולה. שוטט אשוטט לחפּש את האלהים”. בחפזה חזר החרט ושִרטט בדברים הכתובים ויטשטשם. אז מחה האיש את כל הכּתוב באגודת אזוב לחה וישב ויבט אל המישור אשר לפניו ואל השמש היוצֵאת אל האופק וקמטי פיו הפיקו את רוחו המרה. ושנית שב אל הלוח אשר בידו וברוח מתוּנה התחיל לכתּב שנית ויהי כתוחב בו את החרט מדי שרטטו בו שרטוט ושרטוט לבדּו: ”היש אלהים במרחב הריק הזה? נפשי כמֵהה להתפלל אליו, צמֹא יצמא לבי להקריב לו לשַדִּי. היש אלהים, אֵל פוקד חטאת לחַטָאים ומשפיל גאות גֵאים — אב רחום בשמים, נוצר חסד לנדכּאים וללהבה, הלוחכת את פנות גג האהל אשר לדָּל יאמר: דָי? אשר ימתיק את שנת האמלל, המתגולל באשפּתּות ללא מנוחה, ומפלט ימציא לכּלב, אשר קֹר הלילה אֲכָלו? נפשי, נפשי אליך, צורישדָי, ואולם היצורים אשר יצרת הנה כַחֵש יכַחשו בך ושמשות אשר בראת יאמרו: לא בנוּ הוא. בנֵרות בקשתי את אלהי ומצא לא מצאתיו. היו לי השמים כאלמים, ביום קראי אליו, וחרשות ויערות דומָם קפאו. לבדי שוטטתי לנוכח פני הלילה ותהי לי אפלתו השחורה שמלתי לכתפי ובגד היתה לי ליגוני הרב; גדול היום וֵקצה אבד תּהומו ורחבים השמים ואחריתם מי ישורנה — ואת אלהי, אלהי לא מצאתי לי! הנה שנות אלפים כצחוק קל חיש תחלֹפנה, וכל אשר היה טוב וישר השחית את דרכו ואנשי המרמה והמרי כבר היו לנביאי האלהים. ואולם יחפזו נא האנשים — הוי, יֵחפזו נא ויקַפצו וירקדו כאיָלים מתהוללים בדרכם אל חדרי המות האפֵלים.

אַיֶּכָּה, אלהים גדולים? הֲחַכֵּה-תחכּה תחכה לי שם, במקום אשר השנה אבדה לה כל דמות זמן ופגרי נְצָחִים כחללים יתגוללו יחד? או הִגָּלה תִּגָלה לי במקום אשר שם השמש יזרח בֹּקר מפאתי ים וירח יקר ישלח נגֹהותיו ממחשכּי מצולות? ואולי משתֶּה באשמנים רדפת ותנומות חִבקת ואת בּקר התבל החדש אֵחָרְתָּ? אויה לי, אויה, כי אנה אני בא? הנה השמים הגדולים בי הם ורק בי הם. איפה אקח לי מרחב ודרור לנפשי?"

ובכלותו ויקח האיש את הלוח, אשר כתב בו את דבריו, ויכּהו ויפוצצהו לרסיסים אל קורת התפוח אשר לידו ואת שבריו פִּזר לכל הרוחות ויקם ויפנה ללכת לנוכח פני הבתים הרחוקים.

באחד הרחובות פּגש במחנה גדול מבני היהודים ואנשים ונשים נושאים נרות דולקים בידיהם והולכים לפני חֻפת תכלת אחת, הנשואה בידי עלמות צעירות, ומתּחתּיה מִהרו אחרי הקהל ילד וילדה, הם כַּלָּה וחֲתָנָהּ: אשר הכניסום אבותיהם בברית הנִּשואים, כי ככה היתה אמונת האנשים בימים ההם, אשר זאת היא הסגולה הבדוקה והמנוסה, אם רק אמר יאמרו להוריד ארצה את שארית הנשמות, אשר לא לבשו בשר, ולקרב בזה את מלכות השמים. הילדים, אשר בשמותיהם קֹרא להם בנימין וחוה, אחזו איש ביד אחותו בחזקה ובעיניהם נוצצו הדמעות; ומדי הביט האחד מהם אל פני אחותו, וראה תמיד, כי גם זאת מביטה אל פניו, צחוק נוגה האיר אז את פני שניהם ויהי דמיונם כשני ילדים, אשר נתחיבו שניהם מלקות ולא יִמָלטו מהם והם שניהם חפים מכּל חטא.

– ולשם מה הדליקו את הנֵרות הללו? – קרא הילד.

– הלא לזאת חתונה הם חוגגים – השיבה הקטנה.

– ואני אמנם שמח אשמח לדָבר–הוסיפה לדבר אחרי חשבה מחשבות לא רבות. – כי אני זה לי כבר ימים רבים מאד, אשר נשאתי את נפשי לחֹג את חג חתונתי. כֻּלם כאחד הלא הם מתאכזרים לי ככה.

– היום חוגגים כל הילדים והילדות את חתונותיהם – לחש לה הילד באזנה: – בחצר בית הכנסת שם הם מחכים גם לנו.

ופתאם כִּסו פני הילדה אֹדם לוהט. נעמי היפה באה פתאם במרוצה מקצה הרחוב וחברתה הטובה אתה ותהיינה שתיהן ערומות, כביום צאתן מרחם, ואם כי היה הבֹקר בֹקר סתו קר, הנה נכּר מבשרן, כי קודח הוא והוא לוהט מאש מחול הפּרא ההולל ונפתוליו. כמשתוללות, ואולם גם בהוד ובהדר, כאיְלות השדה, רצו יחד והתהוללו ברחוב ומכל נְטִיָה, אשר נטו את הגו, פכָה מִלוי הנפש הרוגשת ובכל קול והגה פּרא, אשר מִלטו ממסתרי החזה, היה מרוח ההוללות הפורצה, אשר מוסרותיה נִתקו. פני חוה הקטנה להטו מבֹּשת וחרפה, וכמתיאשת, מִהרה וחבקה בידה האחת את הילד בצוארו ובכַפה השניה הסתירה את פניו, לבל יביט נכחו.

ובתהלוכת המחותנים המוזרה קמה פתאם המולה ודֹחק רב. מכּכּר הגננים באה תהלוכת ילדים גדולה ובידי כל אחד מהילדים היתה פִּנְכָּה מלאה פּירות מפּרי ארצות הנגב או בקבוקים ממולאים יינות הטובים או מגדנות מעשה אופה, אשר נשאו אתם מַשְאוֹת לאביונים בשם המשיח. בימי המשוגה הנפרזה הלזו לא היה איש מבני הנוצרים האזרחים, אשר יקום בו הרוח להרחיק ללכת מביתו וממקום מגוריו, גם אם דברי מסחרו דרשו ממנו כזאת, ולמותר יהיה להגיד, כי לא היה מהם איש, וגם מהתקיפים אשר בַּדּוֹר, אשר יקום ויאמר לנסות ולהשקיט את המהומה הגדולה והמציקה הזאת, אשר הקימו אלה בני היהודים הנבזים והנאלחים – כי גם לשום תָּהֳלָה בהם רק בדברים בלבד יָגֹרו האנשים. מנגינות קדומים ממנגינות המזרח ההוזה צלצלו ופרצו מרֹב הבתים אשר במחנה ותפחנה רוח חיים בנפשות הנדכאים והחלשים. ברחובות נראו מנגנים זרים ונגנו בכלי שיר נפלאים, אשר בימים מקדם לא ראו כמוהם. וכל אשר היה, היה כמו בחלום קסם, הרחק ולא דומה לחיי האדמות והלהיב את המחות ויָהֹם את הנפש.

דברים, אשר כמוהם לא היו, ראו יום אחד האנשים לפני חצר בית התפלה אשר לנוצרים. עלמה צעירה לימים ויפת תֹאר יצֹא יצאה שם להראות לפני הקהל במשל ובחידה את דבר בוא גם נפש החיה והבהמה אל מלכות השמים אשר למשיח. את להטיה הראתה בכּלב הגדול והחזק, אשר הביאה אתה, ובהתהוללה ככה ולא חדלה משִירות הפּרא אשר שוררה, ופרק לפרק יש אשר היה קול השירה לקול יבבה אחת איומה ומפרפרת. האנשים אשר נקהלו מסביב היו אמנם כנדהמים ויש אשר גם לבם נרגש בקרבם או גם אשר השתאה השתאו לכל הדברים האלה, ואולם פֶּה אחד מצאו כלם את מקור הדברים האלה בנפש השואגת ממסתרים לאלהיה וחוצבת להבות אש קֹדש. דומם ובפנים חִורות נצבו כלם מסביב לה ובשרם סמר מִפחד טמיר. בבית הכּנסת משכו פתאם בקול שופר ויהי קול השופר המיבב כקול הקריאה הבודדה והגלמודה, המעוררת נרדמים משנתם, אשר התפרצה אל הרחובות וחדרה גם אל הבתים הנמים – כקול הקריאה המוזרה, אשר חדרה אל אזני האנשים מסתרי חיי הרוחות אשר ב“קבָּלה” ונפלאותיה. חבושה פאר מלכים לראשה, נראתה פתאם גם צירלי ברחוב והמוני אנשים ינהרו אחריה וילווה כמו את המלכּה הנכונה. והיה כל אשר יראנה ונשאר פתאם עומד תחתיו, כפסל שיש אלם, והפכה נפשו אמונה נלהבה והאמינה גם בה, בצירלי, כמו במשיח החדש. בחור אחד מבני הנוצרים, וַגֵינְסַיְל שמו והוא בנו של הכֹּמר וַגניזיל, דבקה נפשו בה פּתאם ויהי כאחוז בחבלי קסם וילַונה כל היום כצל, ואחרי כן פצח גם הוא בשירת הלל ושבח למשיח הגדול ודבריו היו נשגבים והיו לוהטים כאש וצירלי שמה אליו לב בטרם פנה יום. נפשה שלה לא הבינה פחד; כל אחד מנפתולי גֵוָהּ אמר הוד והדר. בינת גברים הסתתרה בהיותה נצבה לנגדם, ודְבָרה היה להם חֹק גם בשֶל הזֹהר הנפלא, הוא זֹהר המשיח, אשר סְבָבָהּ. בבואה אל הצַלְיָנים הנכֵאים ואל האנשים המסגפים את נפשם, ויזקפו את קומתם. כי היֹה היו אז באנשים כאלה, אשר ימים ולילות רצופים התפלשו בחרפת איש באשפתות, או כי ימים ולילות כצופים לא בא כל אֹכל אל פיהם, או כי בחרו להם פנה אחת רטובה באחד המרתפים האפלים ושם ישבו לילות וימים מכֻוצים וקופאים ויד או רגל לא הנידו וחלמו חלומות והיו להם “לילי זֹהר”, לפי דבריהם, ופנים כּשֵדים, וככה נתנסו בכל הנסיונות של רוחות הטומאה ויצאו כמנצחים, ובהיות הלילה ויהי האויר מלא את קול שירות אֶבלם. הם הם האנשים אשר הגו ימים רבים בכל ספרי הקבלה ולא חדלו, ובדברי התלמוד הפכו והפכו ויגלו בהם פנים חדשוֹת ונצורות, אשׁר לא פללו להם ראשונים; נשותיהם, אם רק לא באו בסוֹד חבורות המשתּוללות, קנאו את קנאת אדני צבאות בנפש אוכלה אש; בראש הומיות יצאו ותטפנה דברי מוסר ותוכֵחה נמרצה באזני האנשים ובדברים לוהטים ונמרצים הסיתו אותם לאכזריות יתֵרה ולחטאים אשר לא יביאו פרי ואת בני הנוצרים חֵרפו ותקללנה בקללות נמרצות. הילדים, וגם היונקים אשר בהם, נשכחו מלב ונעזבו לנפשותיהם ורבים מהם נפחו נפשותם מחֹסר כּל. ימי פלאות באו. רָעָב ושֶפע השלימו בראש חוצות, תפארת מלכים ודלות נוראה הושיטו יד אשה אל אחותה. תפלה כסדרה חדלה, ובּהִקהל האנשים אל בית האלהים להתפלל יחד, ותהי תפלתם זאת השִמְצָה הנוראה מכל הנוראות, אשר טפחו בה האנשים בפני אלהי אבותיהם. ומבני הצוענים פרצו אז לרוֹב וישוטטו בארצות ויוסיפו פי שנים למהומה וליִראה הנסתרה. אמנם שלֹח שלחו האפּיפיור וגם מושל המדינה את פקידיהם אל כל המקומות, אשר תחת יד ממשלתם, וגם אל הקהִלה אשר בפירְט באו אחדים מהם, ואולם כל האנשים האלה יצאו מאת פני היהודים בפחי נפש. נִירְנְבֵּרג הקהִלה החפשִיה שלחה גם היא מקִרבה את אחד מפקידיה וגם חמשים פָּרָשים נתנה לו; ואולם את הפקיד ואת פרשיו ראו בעצם היום ההוא מתגודדים ברחובות קריה ושָּׁרים כשכּורים בקולות צרודים. לא הרחב מהנחל, במעלֵה הנחל ישֹׁב ישב אז איש מבני הנוצרים והוא איש מלומד ואדם חשוב. הוא למד וידע היטב את השפות העתיקות וגם חקר ודרש הרבה בחכמת האסטרולוגיה והאלכימיה. רבים מבני דורו דברוּ בו, כי זה לו ימים רבים, אשר חקר ומצא את אבן החכמים ובמחיר גדול מאד נְתָנָהּ למדינת תֻּרְכִּיָּה הגדולה. ויהי כאשר שאלו את האיש לדבר אשר הוא חושב בדבר כל המהומה וההתרגשות האלה, ויאמר: “היהודי – חית השדה הוא, אשר בינתה הסתתרה. בהוציאכם את החיה הזאת מכּלובה לחפשי, וטרפה ואכלה אתכם ושריד לא תשאיר; ואולם בהיותה כּלואה בכלוב, והחרישה והתרפּסה לפניכם, ככלב. רַבָּה בינתו של היהודי ודמיונו כחֹמֶט, אשר אם תחצו אותו בגרזִנכם החד לשנים – והיו לפניכם שני חֳמָטִים”.

לא היתה תקופה נוראה ומבהילה בדברי ימי האֲנַרְכִיָּה, כתקופה אשר היתה בימים ההם, בימי מחולות התאוה השחוֹרה והדבקות הנלהבה גם יחד. בהתפשט הבשורה החדשה בדבר היהודים יושבי פרנקפורט וּוֵרמיזא ומגינצא, אשר קמו כאיש אחד חברים, הם ונשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם, לצאת את ארצות הגלות ולשום את פניהם ציונה, ותִּנָתקנה מוסֵרות הרוחות כליל ותהי ההתרגשות הנלהבה, אשר קמה במחנה היהודים, כרֶגש תפלה אחד גדול ולוהט במסתרים ומושל בנפש. היו כל רגשות המאוויים הכמוסים וכְמִיוֹת הנפשׁ הנסתרות כאִלו מצאו פתאם את תִּקונם בדמות אחת מסוימה, וכל נפש הרגישה באיזו בטחה חרֵדה: גם אני אכּנס למלכות השמים הגדולה.

ביום ההוא שכבה רחל קופאה ונואשה בבית אביה והביטה בבלי חמדה אל שמי הדמדומים, אשר נשקפו לה מאחורי חלונות הבית. החדרים היו ריקים ויהי כאִלו נשאו שם הֵדים חרישים בדממה וקרשי הרצפה התנפצו מפרק לפרק מאליהם. את אמה לא ראתה רחל זה כיומים וגם אביה יצֹא יצא בבֹקר ולא שב. אליה לא שם איש את לבו בימים האחרונים ונשי ישראל לא יספו לסור אליה לבקרה ולשבת אתה כאשר ישָבו. ואולם לא זה הדבר אשר יקח את לבה. היא שמחה בקרבה לקראת בוא הלילה, זה הלילה הנפלא, אשר תחת כנפיו השחורות לא יהיה האדם אנוס להביט אל פני הדברים הרבים וגם תקותו תאמצנו למצוא מנוחה קלה בחיק התנומה.

ברדת הלילה, בא מאיר קנֵיקר הביתה. מראה היה לו כמראה איש מבֻלבּל ומפרק לפרק פרץ בקול צחוק קצר ומרֻסק ויהי כמלגלג. לאור נר של חֵלב סָפר בתחלה את כספו ואחר זה יצא אל הבאר, אשר בחצרו, וחפר בור באדמה אשר אצל הבאר ויַסְתֵּר שם ארגז גדול מלא פנינים ותכשיטים יקרים. בשובו אל הבית נהם ונשם מרֹב טֹרח ויגש וישב ליד בתו ואת סנטרו הניח על הקַת של המעדר אשר בידו. הוא התאנח, הכניס את כפו אל סבכי ראשו, עשה עֲוָיות משונות בפניו, קפץ אחרי כן ממקומו, זרק בכח רב את המעדֵר ממנו והלאה, אים באגרופיו באויר מסביבו ויפרץ בקול בכי נואק. רחל לא זזה ממקומה. היא כבר הסכינה לדברים האלה למִיוֹם הִגָלות צירלי ודבר היותה כַּלָּה למשיח. “אלהים, אלהים, אל מלא רחמים! – ככה יִבּב האיש. – הלא באזני שמעתי את קול אלהים, הלא אני אני באזני שמעתי את הקול מִדַּבֵּר! אַל נא יסלח לי אלהים לחטאת שפתי; אבל בתי היחידה הן לא מנאפת היא!” והוא התנפל לפניה פתאם ארצה ובידו החליק לה בתלתלי ראשה וימלמל:

– הלא אַתְּ אַתְּ היא רְחֵלָתִי שלי, ילדתי הטובה, מלאכי התמים. מיתה משונה ימוּתו כל השוטים האלה הַנִּגָּהִים אחרי כַלַּת השקר ומאמינים בה. כל מדוי מצרים על ראשם יחולו!

והוא התרומם, וכנמלט מפני רודפים נָס החוצה.

הלילה היה לילה קשה וסוּפה התרגשה לבוא. רוחות פרא באו מן הנגב וישתוללו במלוא המישור ושְאונם היה מרחוק כהֲמִית מים כּבירים. מפּרק לפרק יצא ירֵח חִור ממפלשי עבים קרועים ואז נדמה, כי הוא חצה אותם בקצפו והשתחרר מהם וירַדפם לרֹחב האֹפק. כחצות הלילה התחוללה סופת בּציר. עבים אפורים, כבדים וחרֵדים התאבּכו יחד והברקים היו חוצים אותם בנֹגה אש צהבהבה. רחל הביטה אל המחזה וגרונה צרב מפחד מסֻתּר. בַּלּוּל אשר אחורי הבית התחוללה איזו מהומה רוגשת. קולות גִרגרו וקִרקרו גם יחד והתרנגול קרא קול גדול וחזק. במרחקים בכו כלבים.

רחל היתה עיֵפה. כל אשר התחולל סביבה כבר היה זר לנפשה. פסה אמונה מלִבה; יחידה ורחוקה ומהרהרת אחרי כל דבר ודבר נצבה ליד קהל האנשים הגדול המשתולל באמונתו הנלהבה. ובכל אלה היא יְגוֹרָה מפני הבָּאוֹת. היא חשבה בלבה: והיה כי יִגָּלו כל מַצפוני לאנשים, ורגמוני באבנים. והילד מה יהיה באחריתו? – קרוב לשתי שעות אחרי חצות שקטה הסופה וקול השופר יִבּב ברחובות וקרא לבני היהודים לבוא אל חצר בית-הכנסת. שם קרא זכריה באזני כל הקהל את דברי המכתב הגדול, אשר כּתב המשיח לצירלי בחירת לבו, אשר הוא קרא לה שם: צִלה. אלה היו דברי שיר ומליצה, חוצבים להבות אש ומלאים רגשות קֹדש ואהבה נשגבים, ובאחריתו דברים קצרים וברורים בדבר אשר הוא גָמר אֹמר לקבל את פניה ואת פני אחיה בני עמה, אלה החיים אתה כיום ואלה אשר יקומו מקברותיהם, בשבעה עשר יום לחדש החמישי, הוא חדש תמוז, בסאלוניקי העיר. אז דִּבּר זכריהו את דבריו הוא באזני האנשים המחרישים וישאל אותם שלש שאלות: הנכונים האנשים בכל נפשם ובכל מאֹדם ללכת אחרי הנביא אל כל אשר יקראם? האין יש אשר יפחדו האנשים בסתר לבם מפני הטֹרח והסכנה המרֻבה אשר זה מנת יוצאי דרכים? ואם נכונים הם להכּיר בכל לבם את גֹדל קדושת בת האלהים וארושת המשיח ולמלאות אחרי דברה ולּא יתלוננו? ומפִּיות אנשים למאות התמלטה הברה אחת חרישית ורוגשת: כֵּן. אז יצאה צירלי אל הקהל ותשא כּפיה למרום ובתפלה אחת רוגשת ולוהטת הלהיבה את רוחות האנשים אשר מסביב ותפּח בלבם את משאת הנפש הרותחת ואת השאיפה הגדולה לכל החדש ולכל הנשגב ולכל הנפלא, אשר נכון להם בימים יבואו. דבר לא ראו האנשים לפניהם, אשר יהיה להם ליסוד לבטחונם הגדול, ואולם היֹה היה בנפשם דבר, אשר היה גדול פי שנים מהבּטחה השלֵוה: האמינו האנשים בלבם ובהתלהבות פורצת נשאו את נפשם ליום מחר כי יבוא. בתֻפּים ובמחולות היו האנשים נכונים לנְטֹש לנצח את האדמה, אשר דבר לא מצאו בה לנפשם, מלבד את הבּוז והחרפה הגדולה אשר בלב ואת האכזריות אשר לחית השדה. הנקל היה להם להשכּיח מִלֵּב את הכּל, ברְמֹז להם ממזרח השמש אהלי השקט אשר בנחלת אבות פוריה ונביא-אלהים קורא להם לשלום ולברית אהבת נצח. האדמה הזאת פה לא היתה להם לאדמת מולדת וגם יכֹל לא תוכל להיות להם כזאת לנצח, ואם גם תהיינה חליפות הימים את אשר תהיינה.

ראשי הקהלה הכריזו את דבר היציאה, אשר הם נכונים לצאת, וכל ההכנות, הנחוצות לשֵם זה, היו צריכות להתחיל מבֹּקר יום המחרת. עוד בֶּאֱמֹר האנשים להתפזר ולשוב איש לאהלו, שאג פתאם מאיר קניקר, זה אבי רחל, שאגת פרא ובקפיצה אחת מהר אל צירלי ויתפשנה בקוֻצות ראשה ויפילנה ארצה. אז התנפלו עליו היהודים הנדהמים כלם בחֵמה שפוכה, ולולא תֵּלזילה אשת בריתו והאשה הכשֵרה טְרַינְלי, זו אשת הרב רבי מן, אשר התנפלו אל המחנה ותתחנֵנה לפני האנשים בקול יללה לסלח לו, לולא השתים האלה, היתה מרה אחריתו.

קודרים ודמיונם כנֹגה הדלֵקה אשר נפלה במרחקים נראו אוֹרות השחר הראשונים והרחק במרום נִשאו מחנות צפרים בקול צריחה טרופה.

כאשר בא מאיר הביתה, מצא את בו והנה היא ישֵנה. ואולם הוא רק נגֹע בה בידו והיא כבר הקיצה. מבטה אמר פחד והיא היתה כנבוכה.

– הודות לאל, הנה כבר כַּבּד כִּבדתיה כחוק וכמשפט – קרא האיש בצהלת הנפש הקהה. – את שער ראשה תלשתי לבתולת השקרים הזאת!

מבטו החודר דבק פתאם אל פני בתו, ולאחר שחדל ממנה, הניד בראשו בלב מלא דאגה ויפנה אל תֵּילזֵילה אשתו וישאלנה למתי ימלאו ימי בתם ללדת ואם קרובים הימים האלה. האשה המסכֵּנה באה במבוכה והגידה, כי גם ממנה נסתר כל דבר ברור; ואולם יש לחשב, כי כירח ימים או גם יותר יש להם לחכּות בכל אופן. בצהרים נכנס אליהם ראש הרבנים. פניו היו קודרים ואתו חמשה אנשים מנשיאי הקהלה. בדברים קשים מאד חקר ודרש את מאיר ולאחרונה בא לידי פקפוק, אם אמת הדבר, אשר הוא מדבר, כי שמע באזניו את הקול ממרום. ואולם דבריו אלה הלמו את ראש מאיר ויהי כנדהם. דבריו הנלהבים, אשר התמלטו מפיו כנגד מחשבת השֶפק הזאת, וגם דברי האשה אשר דברה ברוח קשה ואִשרה את דבר הקול משמים הֵרֵכּו את לב הרב והאיש הטוב חיים חיים ראפוֹפּורט חשב ומצא, כי ראשית כֹּל הנה לא רב עוד מספר הימים, אשר נשאר להם לחכּות לפשר דבר הבשורה, בהמלאות ימי הבתולה ללדת – ומלבד זאת הלא יש גם אשר הזמינו האלהים שתים או יותר כַּלוֹת למשיח, אם אמנם זה האיש זכריהו כבר דִבר את דבריו בזה וגם התנגד בכל תֹּקף למחשבה אשר כּזאת.

בהֵראות מאיר קניקר ביום ההוא ברחובות קריה, ראה את פני האנשים והנה אינם אתו כתמול שלשֹׁם וגם אלה, אשר כידידים נחשבו לו כל הימים, פנו ממנו ויהיו לו כזרים. ואם יצֹא יצא מאתם בשלום ויד לא שלחו בו, היתה כזאת רק בּשֶל הטרדה המרֻבָּה והרוגשת, כטרדת הנמלים הרוחשות, אשר הקיפה את כל המחנה, והאנשים לא שמו אליו את לבם ביותר. ואולם לנפשו לא מצא מנוח בכל אשר פנה.

כאב גדול וחותר אכל את לבבו במסתרים למראה הטרדה הרוגשת הזאת. הוא חִפש ומצא אחד אחד את האנשים הַלּוִֹים, אשר הוא נושה בהם, וידרש מהם את כספו בחזקה ובקולי קולות וגם הזהֵר הזהיר בהם, אשר ישלח את פקיד המשפט אל ביתם. ולאחר זה נחפז לשוב שנית אל ביתו ואל אוצרותיו היקרים ושטרי חובותיו, הספונים שם, ושפתו התחתונה, המלאה ביותר והבולטה ביותר רקדה כמו מאליה ותקלל. כי בראות האיש את רגשי הבּוז והמשטמה החזקה, אשר ירחש לו לב האנשים מסביב, וימהר ויֵאָחֵז שנית בכל כחותיו ביסוד קִיומו הקודם ואהבתו לאוצרותיו שבה והתלקחה בקרבו הרבה יותר מבראשונה – ובסתר לבו אמצה אותו גם מחשבת נִחומים זֵדוֹנָה בדבר בתו ו“שליחותה” הנשגבה, ובקצר רוח נוהם חכּה לבוא הילדה המשוחה לאלהים אל ביתו, ויהי בטוח, כי אז לא יאחרו לבוא גם האותות משמים והמופתים החותכים והגלוּים

ברֶדת היום נצבו שני אנשים יהודים ליד פתח אחד הבתים ויתלחשו יחד ויֵאנחו מסתר לבם ויתאוננו איש באזני אחיו ברוח נכאה. הם שוחחו יחד בדבר ירידת הדת ופריצות הגדר הנוראה, אשר נפרצו בימים האחרונים למאד. שכחו בני ישראל את אלֹהיהם. בתי הכנסת שוממים. תפלה בצבור חדלה זה כבר. פסו אמונים. והאחד מהם, זה הוּצל דויד’ל, קרא בחרדת נפש מוזרה, לאחר שעיניו אשר היו כעיני העכבר לֻטשו כלפי מרום:

– לא נִנָּקה. לא נִנקה. רבים שתו ורבים ישתו. זהו רצונו של השם יתברך.

הוא השתמש במליצה זו מפני איזו יראה פנימית. היהודים בכלל אינם מזכּירים בנפש חפצה את המות. יראים הם מפּניו. אחד מסופרי הדורות הקדמונים, אשר חי בפירט, כותב: ואל נא תשאלו, למה היהודים האלה יראים כה תמיד את המות. הדבר הוא פשוט יותר מדאי: הם אינם רואים מפלט למו מפני חמת אלהים, הצפוייה להם. מפני זה יָסֹבּו תמיד את המות אצל היהודים פְּחדים ואימות רבות. כלם כאחד יוצאים תמיד את החיים ונפשם אחוזת חיל ופחד מפני גורלם, המחכּה להם אחרי המות.

חג הסֻכּות, זה החג אשר הביא אתו תמיד אל חיי ישראל את זכר השֶּׁקט והשלוה של ימות קדם, בא בשנה ההיא כאורח פתאם, אשר לא חכּו לו, וימצא את כל המהומה הגדולה ומבוכת הנפש, אשר השתררו במחנה היהודים. קרונות גדולים, אשר נקנו מבני הנוצרים ביום השוק, רקדו בקול המולה גדולה לפני כל בית בישראל, וקולות האנשים, הנוהגים בסוסים הרתומים אליהם, המו יחד את קולות הנשים החודרים ואת קריאות האנשים השואנים, המוֹכרים וקונים סוסים וחמורים ובני בקר. הרחובות היו מלאים שברי כלי-בית וארגזים ריקים ובלויי שמלות וקש וקלף וגבבא. כאשר נראו במהומה הזאת אנשים מבני הנוצרים, היו פניהם קודרים וכמזהירים ודמיונם היה כמחבלים תחבולות בסתר ואומרים לשום לְאַל את כל דברי ההכנות המרֻבות האלו.

על ארגז אחד ישב בנימין הקטן ותהיינה רגליו הקטנות מכרכרות באויר והוא יושב והוגה מחשבות בלבו. הוא חקר ודרש: איה איפֹה אבדה חוה שלו? בלבו רחשה איזו הרגשה מוזרה. הוא הביט אל חורי החלונות הריקים אשר לביתו של מאיר למדן וירא שם את מגדלי הארגזים והתֵּבות השונות וראה את הנשים, החבושות במטפחות לבנות ורצות הנה והנה ומוציאות מאת הארונות דברים וחפצים שונים ושָׂמות אותם בצרורות ובארגזים, והקשיב באזניו את צלצול הכּפות והמזלגים ואת קול הפטיש בהלמו. לא הרחק משם היה גם ביתו של שמואל אֵירמריטר. הבית הזה היה כבר גגו הרוס, כי בני האיש הזה הרסוהו בכונה תחלה, כי לא חפצו להשאיר את נחלתם אחריהם לזרים, אשר יבוֹאו ויֳירשוה. בבית אשר לאיצק גאַנזהינקיר נקהלו ובאו יחד רבות בנות ותחפֹּרנה ביד חרוצים חֻפּות בּד ומִכסות לקרונות ואדרות בד לאנשים ולנשים ותשוררנה במקהלה שירות עתּיקות. יש אשר נראתה פתאם ברחוב חבורת יהודים קבצנים, ההולכים ממקומות מושבותיהם הרחוקים, ובהיות רוחם ברבם לוהט ונפשותם נִשאות אל מחוז חפצם הרחוק, לא חנו בפירט אלא כדי קריאת איזו תפלה ונחפזו לדרכם הלאה ותרמיליהם הבּלים לכתפיהם.

ברוח נכאה וברגלים מרֻשלות שוטט הילד ליד בתי הרחוב. הוא הציץ אל הגנות וראה את פרחיהם הקמֵלים ואת הזלזלים הצהובים, אשר רִפּדום מתחת. פתאם ראה את חוה הקטנה והנה היא נחפזת ורצה לרֹחב הרחוב וימהר לקראתה בלב שמח. ואולם הילדה, אשר שַׁרְוֻלֶיה היו לה מופשלות ולחייה מְסֻמָּקות, הניעה לו רק בראשה והגידה לו, בהֵחפזה ללכת ממנו, כּי מרֻבה מלאכתה וזמנה קצר אֵפוא מפטפֹּט אתו, והוא נשאר שנית לבדד. הוא היה רעב; ואולם מֵאֲשֶר היו כלם טרודים בבית במלאכתם ולא שמו אליו לב, החלט בלבו לצאת אל הנהר, אשר שם גדלו שיחי האגוזים לרֹב, ויאמר להשקיט שם מעט את רעבונו. זה הילד היה מסוג הילדים אשר כל חייהם אינם אלא אגדה אחת גדולה ואשר החיים כמו שהם אינם דוברים לנפשם מאומה ורק אבֹד יאבדו בהם. וככה הביט הילד ברוחו הנכאה אל אשר מסביב לו וירא והנה דברים גדולים ונשגבים נעשים אצלו. גְּוָנִים כברקים יחלפו וגְוָנִים יבואו וזֹהר יזהיר בכל דבר ורוח גבורה גם היא מתנוססת לפרקים ולב הילד לֻקח שֶׁבי ובתי נפשו נמלאו מאוַיים נפלאים ולוהטים. בלב דופק בכֹח חשב מחשבות פֶּלא בדבר אדמת השֶקט הנכספה, אשר נוצרים נוראים שם אינם ושוטר אכזרי לא יֵראה ברחובות וסַד לרגלים לא יִזָּכר ולא שֵבט לַגֵּו. ופתאם קם לפניו כמו חי זכר היום המר והנמהר, אשר באו האנשים הקודרים ולקחו את אביו אתם ושם הכּוהו בשוטים רק בְּשֶל החֶשד, אשר חשדו בו, כי אוּרְלוּגֵי החוֹל הגנובים אתּו הם. ואת דודו הלא גרש גרשו במקלות מנירנבּרג בחֶטאו הגדול אשר חטא, כי בא לו שם השמש וישאר אצלם ללינת לילה אחד. ואמו היתה מספרת תמיד בדבר דודתה הכּשֵרה ויראת האלהים, אשר שְרפוה האנשים באש, כי אמֹר אמרו, אשר מנַחשת היא וקוסמת בקסמים. ותהי בו פתאם יד כל הדברים האלה לפחת בלבו רוח נקם וגבורה ורוחו קצרה.

אל אזנו באו קולות השירה האדירה הצוהלת אשר בבתים. הילד הקשיב לקולות ושאל את נפשו לפשר דבר הבוז והחרפה, אשר ירחש לב כל האנשים אל היהודים; ואולם אל חקר הדבר לא בא. באמת ואמונה היה לו צר מאד לנטשׁ יום אחד את מרחבי השדות האלה ולהרחיק נדוד מהם – ולאלהים פתרונים, לאיזה מרחקים! מה רחבה ומה שלֵוה האדמה פה! אֵד אפור וכֱבוי זהר זחל מִשָּׂדות מרוחקים ושם במרחקים הסתתרה קרית נירנברג היפה ושם היה גם היכל המלכים אשר לה וחומותיה הבצורות ומגדליה הצרים והגֵאים. כל הבתים שם אולי בנוים אבני שיש – והזהב הרב והסוסים היקרים וטִכְסֵי המלחמה הנהדרים וימות השוק אשר באי האשפתּות – וכל אלה כמה חליפות וכמה תמורות וכמה זֹהר וכמה צהלה להם!

ומעט מעט התחילו אורות היוֹם מדמדמים וכבים והילד שם את לבו לשוב הביתה. ואולם זאת הטרדה השטופה והמאַיֶּמת, אשר שררה שם בַּכּל והלכה וגדלה מסביב, הטילה איזה פחד סתום אל לבו. לפתח אחד הגנות ישב לנוח על אחת האבנים הגדולות. שמשון וַיְנְשינק ובני ביתו ישבו כּלם בביתם הריק וליד הבית נצבו שני קרונות גדולים וטעונים את כל חפציהם. הנה גם בני ביתו של דוד טִישְבֵּיק ושל שמואל שרֵינץ והוטצל דויד’ל וליב וַסירטרידינגֵיר ומשה קֵיזבּויאיר ומאיר וָלף וכלם מוכנים ומזומנים כבר לצאת את השדות האלה ולבלי שוב אליהם לנצח. ולב הילד כאלו חש את שורת האסונות הקשים והנוראים, הצפוים לאנשים האלה בחייהם, ויהי נוּגה מאד. ואולם אז באה אליו פתאם רוח האגדה הקוסמת, אשר שם כל אשר מסביב לו לאֵל, והילד שב וראה את הפּרחים הגדולים והנהדרים, אשר פֵּארו ברוחו את האנשים ואת הדברים הרגילים, או כי באה ממרחקים מנגינה אחת נפלאה וַתִּנָּשא ברחובות הנוגים של היהודים ותמלא את הנפש שירה נוגה ומכאבת במתיקותה.

הילד הביט נכחו וירא והנה רחל בת מאיר קנֵיקר נחפזת יחידה לבוא הֵנה. היא אמרה ללכת לדרכּה הלאה, ואולם הילד קרא לה בשמה. בתחלה חרדה כלה ובשתי ידיה כאלו השיבה את פניו ואמרה להֵחפז אל בתי הנוצרים שמנגד; ואולם פתאם היתה כאלו בא לפניה זֵכר איזה דבר והיא נגשה ותֵּשב לידו.

– מחר יהיה האות הזה. הידֹע תדע את הדבר, ילד?

היא בִטאה את הרי"ש שלא כהלכה ויהי בשל זה קולה חודר אל הנפש.

הילד השיב לה את אשר השיב; ואולם היא לא אמרה לו דבר ותהי כאלו התכנסה כֻלה אל מסתּרי נפשה. הוא ראה את אשר הסתירה רחל את פניה בכפות ידיה, ומפני אשר השפילה מאד שבת, היו מרפקות ידיה מסתתרים לה בחיקה, והוא נזכר פתאם בדבר ישיבתו הנמוכה ואת אשר חיב היהודי להיות נזהר מישיבת אבֵלים אשר זאת, וימהר ויקם; ואולם בטרם אשר יוכל להרגיש בדבר, תפשה אותו הריבה ותמשכנו אל בשרה הלוהט ובשתי ידיה לקחה אותו בראשו ואת שפתיה הצורבות לחצה באיזו קדחת למו שפתיו. נדמֹה נדמה לילד, כי שוקע הוא בתהום גדולה. אגלי זֵעה הזהירו פתאם במצחו ויכאיבו לו כמְחָטים. אזניו הקשיבו את הלמוּת לבה החזקה וחֻמה הלוהט זרם וחדר אל בשרו ותלתליה אשר פֻּזרו נפלו ויכַסו את ראשו. טִפות לחות נפלו ונחו בלחייו – ורק בהקשיבו פתאם לנְאָקות הטרופות, המתפרצות ויוצאות מלב הריבה, ידע, כי בוכה היא. ואולם פתאם קמה בחפזה ממקומה ודחפה את הילד ממנה בכח ותמהר לדרכה. מיד אחר זה חזרה ושבה אליו. קולה היה שָלֵו וחרפה גלויה לא נתנתה להשתחוות אל פּני הילד.

– אל נא תגיד לאיש אל אשר הלכתי – גמגמה ודברה לו. ואלהים טובים לא ישכחו לך את החסד הזה.

ברחוב השושנים היה בנוי בית לא גדול ומשוח תכלת כלו, הוא בית הספר ליתומים אשר ליהודי פירט כיום הזה. ואולם אז יָשב שם תֹּוֹמס פֶּטרוס הוּמֵיל הנוצרי והוא אז תלמיד בית המדרש לחכמות. רחל נגשה אל הבית ההוא ותבוא אל הפרוזדור אשר לו ותהי מגששת שם ומחפשת את מבוא הבית – ורק לאלהים גדולים פתרונים, בשֵֶל מה ובשֶל מי נזכּרה פּתאם בדברים הנוּגִים, אשר צלצלו באזניה: והשבַּתִּי את משושה, חגה, חדשה ושבַּתָּהּ… מאחד החדרים התפרצה שירה צרודה ואחריה המולה וקול דברים וצלצול כוסות וקול קריאה, ופתאם שבה שנית הדממה להיות כשהָיתה. אז זחל פתאם קול נוח, קול עמוק ולא גדול, והתחיל בשיר, ורחל הכירה היטב את הקול הזה החודר ולוקח שֶבי את הלב, ואשר לבה שלה היה בטוח, כי איש לא ימצא, אשר יוכל לעמֹד בפניו. זה היה אחד מאותם הקולות, אשר הלבבות הרכים מסוגלים להיות שוגים בו בחלומם לילות רצופים. “שושנה פרחה לה ותפרח” – שר הקול. שירה נושנה ומלֵאה תוגת הנפש ההומִיה. אשר שר את השירה הזאת היתה, בלי תפוּנה, האהבה ומכאוביה קרובים ללבו מאד. חָלֹם חלמה הנפש את חלום צפור-הדרור, אשר החפש ואויר השמים הגדולים הוא מקור חייה היחיד, ואנשים אכזרים לכדוה בפח ויכלאוה בכלוב צר ושם היא מתלבטת מבלי מצוא מנוח לנפשה ומתחבטת אל כתלי כִלאה וכנפיה שותתות דם. כבר באו דברי השירה אל קִצם ורחל היתה נִצבת תחתיה קופאה וקו אור דק חרד מאחד החרַכּים אשר בפתח החדר וינח על מצחה. פתאם נפתחה הדלת וטומס פטרוס יצא בקול צחוק גדול, באחזו בידו האחת את הבקבוק ובשֵנית רָמֹז ירמֹז בצהלה אל חבורת הסטודנטים חבריו, אשר ישבו מסֻבים בפְנים החדר וינקוּ איש ממקטרתו הלוחשת בחשק רב וסביבם תמרות עשן כבדות. כאשר סגר הומֵיל את הדלת מאחוריו, הכּה בצור אשר בידו והדליק אש בנֵר של חֵלב ושים את פניו אל היקב. אבל פתאם ראה את רחל והנה היא נצבת נכחו בפִּנה. פניו חורו פתאם והדָּבֵּר לא היה בפיו. שפתיו הקטנות קֻמטו יחד, אישוניו התרחבו, כאישוני החתול, ולאחרונה התמלטה מלבו קריאת שאלה קצרה וכבושה.

– נצא נא מפּה – קראה רחל וסנטרה צנח אל מול לבה.

אז שחק פּטרוס שחוק קל בפני עצמו ויגד לה, כי אל החדרים איננו יכול להכניסנה, וכי אם יש את נפשה, אז תבוא נא יחד אתו אל המרתֵּף. ואל האנשים, אשר השאיר בבית, חזר לבדות להם מלבו תואנה, אשר לו יהי להם הדבר לפלא, אם יבוא לידו לשהות יותר מדי ביקב. ובשובו וירדו שניהם יחדו. שם מצא הוּמיל את אחת החביות ויושב עליה את רחל ואת כפה הקטנה לקח בידו ואת פיו פתח וידבר אליה דברים יפים למאד. כי השכיל האיש מאד בה ותהי זאת תבונתו לדבר דברים יפים. כי מדי דַבר האיש את דבריו היפים ויהי שוכח את נפשו הוא וגם את נפש המקשיבים לדבריו וגם מטרת הדברים אשר דבר ותכליתם הרצויה היו אז ממנו והלאה וימצא לו תמיד דברים והנחות והמצאות למאות, אשר לא מצא ולא ימצא כמוהם איש זולתו, ויהי מפזז ומכרכר מדָֹּבר אחד אל משנֵהו ומזה אל אחר וזרם דבריו הקל והשובב לא פסק מפיו וישכל להשתמש במקום הראוי בדברי חכמים וחידותם ולתת זהר תחת דברים ומחשבות, אשר הרה והגה לבו הוא, או שבחר פתאם באיזה סִפּור לוקח לב ביָפיו ומלא כוָנות ורמזים חשובים ויספּרהו-באחת, הַשכּל השכִּיל האיש לשחק בדברים, כשַׂחק בלהטי הכדורים, ולהשתמש בהם במקומם ובזמנם והנקל היה לו לשום לאפס ולאַל את השבר היותר גדול, אשר הָשבר לב אדם בקרבו, ויהי כתֻמו סֵמל מזהיר ומוצלח מאד לאותו המוּשָג, שלִמד אותנו צִיצֵרוֹן הקדמוני בדְבר המליצה. ומדי דברו ויהי קולו כאוֹב ולוקח את הלב ויהי חודר אל הנפש וכקול הפדגוג הטוב בהטיפו לֶקח; תנועותיו תמיד עגולות ונוחות, מדודות וחֲפֵצוֹת טובה – ביחוד, בהגישו את ראש האגודל אל אצבעו, מדי כַוְנוֹ בידו הכּפופה למעלה ולמטה במִדה וקצב. ובמראֵהו זה היה אמנם האיש כתֻמוֹ סמל האהבה ומסירות הנפש לאחרים, וכל דבר והנה, אשר יצא מפיו, צלצל בבטחה והיה מלא תבנות והיה לאל ידו לנחם את לב איש, אשר שכֹח ישכח את כל מכאוביו כתֻמם, ונפשו תהיה מלאה וממֻלאה ככה, כאלו זה רק קם מלפני שֻלְחֲנוֹת המלכים אשר באגדה, המלאים להם מגדנות ומאכלים יקרים.

ורחל קמה והושיטה לבחירה את ידה ושבה לדרכה, מדי התחילו רגלי האורחים אשר בחדר מנקשות ברִצפה בקֹצר רוח. היא יצאה אל חשכּת הלילה. במֹחה רִפרְפו בתחלה דברי הסטודנט, שאמר לה, להזהיר בני היהודים, כי שפטים נכונו להם ואחריתם תהיה מרה; ואולם אל נפשה לא ירדו הדברים. הרגש הרגישה את נפשה ככלי נשק קר, אשר רוח חיים אין בו, בהיותו ביד חזקה וזרה. הגה הגתה באֲהוב לבה, אשר נפרדה ממנו לנצח פרידה זרה ככה ונפלאה ככה במחשכּי היקב הלח, ורְתֵת בא וכִוֵּץ את לבה ולבה היה מוטל כמטִיל עופרת בבשרה. זה הבית, אשר הסתיר את הדבר היקר רכה ללבה בחיים, כבר אזלת ידו מֵחֲסוֹת על חלומותיה היקרים. הנה כבר מתנוססת מֵעל לדלתו הכתֹבת הגסה, אשר כתבו שם לא כבר:

מִי הָאִישׁ, אֲשֶׁר כָּמוֹנִי יַעֲשֶׂה, לֹא יַשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת.

אֵת נַחֲלַת אֲבוֹתַי בִּלִּיתִי בִּשְׁתוֹתִי

וְנִשְׁאַרְתִּי עִם כּוֹבַע הַלֶּבֶד הַבָּלֶה.

הִנֵּה הִנֵּהוּ.

נִשְׁאַר הַתַּנּוּר – וְאוּלָם הִנְנִי וְיֹאבֵד גַּם הוּא לִי בִשִׁתְיִי.

הלילה היה קר ואֹפל היה. בנגֹהוֹת הצהבהבים של העננים ובשרטוטיהם המטושטשים היה דְבַר מָה מאיזו הֲוָיָה מיוחדה וחיֵי סְתָרִים מיוחדים. ליד אחדים מפִּתחי הנוצרים שוחחו אנשים וחִבּלו תחבולות בגלוי כנגד בולמוס היציאה, אשר אחז את מחנה היהודים. היֹה היו האנשים כדואגים מאד לדבר; כי אם אמנם מאֹס מאסה נפשם בבני היהודים וישקצו אותם בכל לבם, אבל רגש האדונים אשר בקרבם סבל מהתרגשות החֹפש אשר הקיפה את המחנה פתאם ויאמינו בלב תמים, כי חובתם היא להתקומם לזה ככל אשר ידם משגת ולהכביד לפחות לנִבזים את דבר שִׁחרורם. כמובן, אלה אשר לקחו מאת היהודים את כספם ברבּית היו במסתרים משׁפשפים את כַּפּותיהם וישמחו מאד בסתר נפשם לקראת החיל הרב, אשר רכשו להם בלי טֹרח ויגיעה רבה.

רחל לא הֵהִינה לשוב הביתה. ברור לא יכלה להגיד לנפשה מה הדבר אשר לא יתננה לשוב, אבל נפשה היתה אחוזת פחד וחרדה. באפס מטרה שוטטה לה בחוצות. היֹה היתה אז חיי נפש בדִמדומה והמבטים אשר שלחה אל החלונות המוארים אשר לבתים היו כמבטי האיש המבֻלבל. כדרכה לפרקים תכופים, נכנסה גם בלילה הזה אל בית משפחת ראפּוֹפּוֹרט קרובה. כל אנשי המשפחה ישבו מסביב לשֻלחנם הגדול והיחיד שנשאר בבית, כי הכּתלים כבר היו חשופים למדי: הארונות לא היו עוד וגם הכּלים השונים והמִטות והבּגדים. ואיזו חֲרָדָה מדכּאה הכבידה על הנפש למראה האנשים היושבים צפופים מסביב לנֵּר הכּהה ופניהם חִורים והם מלאים צִפִּיה רבה או שהם רכּים וכאלו איזו כמיה מרוחקה וחולפת מאירה אותם – איזו תקוה חרֵדה ונבהלה, והקשב יקשיבו בדומִיה אל הדברים אשר ראש המשפחה הישיש קורא באזניהם. וברחוב התהולל הרוח ופה ושם צלצלו זכוכיות וחרדו ומפרק לפרק עלה קול הצאן הנבהל או סוסים צהלו.

רחל ישבה לה בזוית, אשר שם בָּלַט ויֵצא זיז מהקיר. איש מהמסֻבּים לא שם אליה לב, כי כבר הסכינו האנשים אליה, אשר בוא תבוא אליהם חרש וחרש גם יצֹא תצא מביתם, וראש המשפחה לא חדל מקריאתו אשר קרא לפניהם בקול רַגָּשׁ מספר “שמחת הנפש” אשר בידו, ויקרא לפניהם משל, אשר יוכיח את גֹדל האמונה באלהים וכֹחה כי רב. “לאיש אחד היו שלשה חברים טובים. אחד היה ידיד נפשו, השני גם הוא היה ידידו הטוב והשלישי היה לו אמנם חבר, אבל לא היה חשוב אצלו כלל. ויהי היום וישלח הקיסר שליח למהר ולהביא לפניו את האיש הזה. האיש נבהל מאד ויחרד חרדה גדולה ובלבו חשב מחשבות למה ולאיזו תכלית קורא לו הקיסר לבוא לפניו. ומִהר האיש אל ידיד נפשו ובקש מאתו ללכת יחדו אל הקיסר; אבל ידיד נפשו השיב את פניו, כי ירא לנפשו. אז בא אל חברו השני, והוא ידידו, ובקש ממנו כדבר הזה ויֵאות לו ללַוותו אל היכל הקיסר, אבל לבוא אתו אל ההיכל פנימה ירא גם הוא. וכאשר בא אל חברו השלישי, אשר לא היה חשוב אצלו כלל, ויֵאוֹת ללכת אתו וגם לדַבר עליו טובות באזני הקיסר. ואלה שלשת חבריו של אדם: האחד הוא כספו, השני אלה אשתו וילדיו, והשלישי, אשר אינו חשוב אצלו כלל, הם התורה הקדושה והמדות הטובות, אשר לא תֵחָשבנה אצלו למאומה. הקיסר זה השם יתברך ושליחו זה המות, אשר הוא שולח להביא לו את הנפש. ידיד נפשו, זה כספו, נשאר תמיד בבית, כי גם אם יהיה לאדם כּפלים ממה שיש לו, לא יקח אתו אל קברו מאומה. ידידו השני, אלה אשתו וילדיו לַוה ילווהו אל קברו ובוכים וסופדים לו, אבל אתו אל הקבר לא יבואו. וחברו השלישי, אשר אינו חשוב אצלו כלל, הוא ילַוה את האדם תמיד ובא אתו גם לפני הקיסר”.

נאלם הקול ויהי כאלו אבד בבוֹר אפל. ואולם מלבד האנשים המחרישים האלה היה בבית גם עוֹרֵב והוא היה חניכו של עובדיה אֵינְזִיל, אשר טַפחו וגִדלו, והוא השכּיל מאד לחקות את שפת אדונו המוזרה כאשר דִבֵּר. הצפור הזה ישב במוט אשר לו והתכנס כתֻמו אל תוכו וקרקר את נאומו בשפת חכמים ישר אל הדומיה. רחל הביטה אליו מפרק לפרק ונדמה לה, כאלו נשמת אדם מתחבאה בקרב הצפור הזה, ובלבה חשבה: ככה הוא גם גורל אחַי כלם כּגורל הצפור הזה. שחור ביותר וביותר חרֵד ורוטט נדמה מראה הצפור מול מראה הפנים המָאֳדָמים של המסֻבים: אל טבור האֹפל נקהלו כלם ויתכנסו אל כדור האורה הכּהה שבתוכה, כמו אֶל אי לא גדול, אשר בלב ים אוקינוס של אֹפל.

בלילה הזה התפללו וצמו בכל הבתים. אמנם היו גם כּאלה אשר רוחם נפל בקרבם, ויהיו אנשים אשר בכל לב היו נכונים להשאר במקום מגוריהם; ואולם להם כבר דאג זכריהו. היֹה היה הדבר דומה, כאלו השכּיל זה האיש למצא את כל כושל ואת כל חלש ולהכּירו רק בפניו. ונפלא היה להקשיב לדברים, אשר דבּר באזני האנשים האלה, ולראותם נטפּלים אליו ככלבים, בשלחו רק את אחד ממבטיו אל מול פניהם, ויהי לבם בידו, כחמר ביד היוצר.

מחנות היהודים הנודדים הלכו ורבוּ. התרגשות הרוחות בכל מדינות אשכנז גדלה מיום ליום. במזרח השמש באו המִקְרים איש אחרי אחיו במהירות מבַלבלת. כבר דברו האנשים בדבר אשר נקרא הנביא לבוא אל חצר המלכות והנה גם הפליגה ספינתו, אשר ישב בה הוא בלוית שנים עשר נעריו וחבורה גדולה של תלמידי חכמים אתם, לבוא סַלוניקה. צי גדול ואדיר יפליג אחריו ללוֹתו – אניות איזמיר מלאות אנשים ונשים לרוב: אשה את אלופה ובחיר לבה לכבודו שכחה, אם את ילדה ונערים ונערות את אביהם ואמם. זהב ותכשיטים יקרים אליו יביאו והכּליפים אשר במדינת בּוּכַרִיָה והנסיכים אשר באַפְגַנִּיסְטָן והָרַיְאוֹת אשר בהודו המה שולחים לו משאות יקרוֹת ותשורות מאת פניהם ישא, פנינים ואבנים טובות ומרגליות יקרות, וצירים אליו יבואו מהם וישאו מְנָחות לכֵּרוֹת הגדולות, אשר הוא כּורֶה, ותכריכי בד, תכלת וקטיפה ומֶשי. כזֹה וכזֹה ספרו ברוח לוהטת בכל המקומות אשר היהודים נחתים שמה. צִפִּיָתם הרבה כשלה בהתחרותה את שמחתם הגדולה. לבם מלא רגשות אמונה נפרזה וכבוד אלהים גדולים נתנו לגואל הגדול והרחוק, והיהודי, אשר נפשו תמיד פתוחה לרוָחה לנוכח הִשְתּוֹלְלוּת הרוח בכל תמונה שהיא, מהר ושכח את כל אשר אתו ואת חיי האדמות אשר יסבּוהו. מלאכים נחפזו ואראלים משכו בשופרות היובל והאֵל הישיש והקודר, אשר הרים את מֹשה בחירו ואת חיל מצרים ורִכבו שלח אל מצולות ים, ירד בהדר מכּסאו לקבּל את פני משיח הצדק. ולא היה אפוא הדבר לפלא, אם הצליחה צירלי להתרומם בימים אחדים אל גֹבה אשר לא פלל לו איש. נפשה, אשר בתחלת דרכּה היתה כזרה לדבר, התלהבה פתאם ולִהטה גחלים, בהיות מראה הפּלאות הגדולות תמיד לנוכח פניה. התֹּם והטֹהר זרו לנפשה, והיה האיש, אשר רוחה נוחה הימנו, והתמכּרה אליו כתֻמה – ואולם, לרֹב, יותר מפני רגש הרחמים אשר בלבה מֵאֲשֶׁר מפני תאות נפשה; כי ראֹה ראתה תמיד את הגברים והם מתהלכים אחריה כצללים והם נמקים מתאוה קודחת. ובכל אלה הגֹה הגתה תמיד גם היא בחרדת נפש מסֻתרה בדבר האדמה הרחוקה והקדושה, שם חכּה לה איש אלהים קדוש, אשר את יֶפיוֹ מלא כל פה ואשר איש לא יכול להביט אל פניו הקורנים מבלי אשר יֻכּה בסַנְוֵרים. בדרכים לא פשר להם באו לידה מכתבים כתובים אליה בידי האיש הנפלא ההוא ודברי המכתבים האלה הוסיפו לחלומה בלילה וליְקיצתה בבֹקר לִוית אֹשר וברכת נפש.

יום אחד עברה על פני בית מאיר קנֵיקר ותֵּרא את רחל יושבת ליד הפתח. דבַר מָה היה בפני הריבה, אשר מְשָכָה אליה, אולי היה זה מֶבָּטָה האובד או האֲרֶשת חסרת האונים של הפּה הפתוח למקצת היא נגשה ותֵחַצב לפניה ותקח את כּפה ותלחצנה בחבה רכּה. רחל הרכּינה לה בראשה כזרה וצחקה לה במֶרי. ואולם פתאם לא יכלה להתאפק ויהי כאלו נשבּר בקרבה דְבַר מָה והיא התנפלה לרגליה ולחצה בבכי כבוש את פניה אל חיק צירלי, אשר יסורי נפש הריבה הגדולים חדרו אל לבה ויציקו לו. הרחוב היה מלא את הקרונות הצפופים והמלאים, שחִכּו אל צאת המחנה לדרכּו. המראה הזה וגם מראה פני האנשים הזקנים, אשר היו דואגים בסתר וכשמֵחים בגלוי, החרידו פתאם את נפש צירלי ויכּו בה גלים הומים.

מאיר קנֵיקר דאג לבתו מאד ודאגתו גדלה מיום ליום וכפעם בפעם היה נטפּל אליה בשאלותיו החרֵדות, למתי אפוא, חושבת היא, יבוא האות הגדול. הוא יִחֵד בסוֹדוֹ גם את האשה המהוללה מרת פֵּיסלי, מְיַלדת רבּת שנים ורבּת תבונה, היא פיסלי, אשר בכתבי הקורות הישנים יסֻפּר בדבר יראתה הגדולה את האלהים ואשר קִדמה אשמורות לבוא אל בתי הכנסת ושנים רבות לא בא כל בשר אל פיה ורצפת ביתה היה לה משכּבה בלילות. ומדי הבּט האיש בפני אשת בריתו, אשר רוח כבֵדה מאד דִּכְּאַתָּהּ בימים האחרונים כתֻמה והיו ימים אשר ישבה שעות רצופות מכֻנסה כֻלה אל אחת הזויות ועיניה סגורות, והיתה נפשו הומה לו מאד ויהיו אז אוצרותיו השפונים מפלטו היחידי. גם השתדל האיש להסב אליו בכל אשר יכול את לב האנשים שנית, והשתדלותו זאת גדלה בקרבו, ככל אשר הרבה להרגיש את רגשות הבוז והקלסה, אשר רחשה נפשם אליו. ככה יצא באחד הלילות והשיא משואה גדולה אצל ביתו, ובהתרומם השלהבת אל השמים, נצב לפניה ויהי כאיש הנצב אל המזבּח; נבהלים ומבֹהלים נקהלו אליו האנשים וישאלוהו לפשר דבר.

– את הנעֹרת שלחתי באש – קרא; ואולם האנשים לא הבינו לדבריו והוא באר להם: – תענית חלום היתה לי היום וזוכרים אתם את דברי רבה בר מחסיא: תענית לחלום כאש לנעֹרת.

והאנשים הנידו לו בראשם ויצחקו וילכו להם.

רחל היתה לשיחה בפי כל ויהיו הדברים אשר נדבּרו בה האנשים דברים לא יפים מאד ומלאים שמצה ובקרוב יצא שמה כשם אשה אשר לא טהורה; ובכל אלה היתה משוטטת ביניהם ותהי כנודדת בחלומה ורוחה שבה והגתה באותם הימים הנפלאים, אשר גזו כחלום בֹקר, בהָאיר נר האהבה בלבה ומחשכּי נפשה ראו אור גדול ולא היה לילה אחד אשר יהיה לה גדול למדי בשביל משתה אשרה הצוהל, וכל חייה וחיי האנשים אשר מסביב היו לה כברכת אלהים ממרום – ואולם כל זה כבר גז ואיננו.

דבר היהודים היה לצאת לדרכם באחד בשבת בעשרים ושׁמנה לחדש העשתי עשרה. בבֹקר השכּם, עוד לפני עלות השחר, נקהלו המוני האנשים ובאו אל בית הכנסת. אז נגש הגבאי והוציא אחד אחד את ספרי התורה מארונות הקֹדש ובראש מורד ובפנים חִורים הוציאם החוצה והקהל הגדול נשאו תפלה לאלהים וילכו אחריו ברגש, והשַמש נשאר לכבות את הנֵרות וסגר את דלתות הבית ואת המפתח הגדול והכבד טמן באדמה במקום בטוח אצל הבית. אז התפרצו ובאו קולות בכי מאחורי כתלי בתים רבים: נפרֹד נפרדו האנשים לנצח ממקום סִבלותם ומצוקות נפשם.

לא הרחק מחצר בית הקברות, הוא המקום הנהדר, אשר שם ישַגשג בימים האלה פרדס הטיולים היפה, נקהלו ובאו כל הקרונות והמרכּבות יחד. היה יום סגריר. הגשם ירד בזעף והרוח ילל באהלי הקרונות המתוחים. השדות הרחבים השתטחו באפלולית הכהה ויהיו שומֵמים והבתים הריקים נדמו כאלו קוראים לאנשים לשוב אליהם, כי היה היה בחורי חלונוֹתיהם הריקים דְבַר מָה רומז ומזהיר כאחד. נשים קראו במלֹא הכּכּר הלח, כלבים נבחו, ילדים התיפחו, גברים קראו איש את אֵלוּ שֶלּוֹ ובני בקר געו. גם העורב אשר לעובדיה אינזיל היה פה וגם קולו נִשא בין הקולות השונים. מבני הצֹענים גם המה נלוו אל המחנה והיהודים המה סְבלום, כי קִוּוּ, אשר יהיוּ להם האנשים האלה לעינים בדרכם הרחוקה; נשותיהם קראו ושאגו והרוח ההומה נשא את שפתם הבלולה בכל המחנה ומאחת המרכבות המכוסות אשר להם נמשכה ללא דאגה מנגינת כִּנּוֹר רכה וממושכה. אז שב השליח ויביא אתו את הבשורה בדבר אזרחי נירנברג החפשית, אשר שלחו להגיד, כי לא יתנו ליהודים לעבוֹר דרך ארצם, והאנשים אֻלצו אפוא לשום את פניהם לנוכח גבול השוֵידים אשר מנגב. ואולם אז גֻּנֹּב גֻּנַּב גם פחד נסתר אל לבם, כי יראו האנשים, אשר לא ישלחו אחריהם יושבי נירנברג מאנשיהם ולא יתנו להם ללכת. רבים מהאנשים זכרו את חיי אבותיהם במדבר לפני אלפי שנה, ויהי להם כאלו חוזרים גם הם וחיים את חייהם אלו. השמים אמנם גם המה נתנו אותותיהם אוֹתוֹת כי אולי לא שגו האנשים ברוֹאה. מכּל המכּוֹת אשר הֻכּו המצרים, היה דומה, כי מַכַּת החשך עוד לא חלפה כתֻמה. הנה כבר אתא יום, והלילה בכל-זה לא גז. הדרכים היו מקולקלות ואופני המרכּבות נִצבו חֶצְיָם בטיט. צירלי, אשר לכבודה הכינו מרכבת כבוד מיוחדה, נסערה בגַבָּה אל אחורי המרכּבה ופניה היו חורים מאד ושפתיה חרדות. בראש המחנה מתחת לזרמי הגשם הסוחפים עמד וַגֵינְזֵיְל הצעיר. נפשו היתה שכורת אהבה. לפני קהל גדול מקהל היהודים בגד אתמֹל בדת אבותיו ויבוא אל תחת כנפי המשיח. והנה נלוה גם הוא אל מחנה היהודים ויהי את נפשו להתיר כל קשר, המקשרהו למולדתו, ובלבד אשר יוכל להביט כחפצו אל הפנים הנפלאים האלה. הוא לא שם אל לב ביותר את דבר היותה כבר לכלה למשיח; כי הנה היֹה היה הדבר הזה נאצל ככה רחוק ככה מכּל רגש אדמה, ונפשו לא מצאה כל כאב במחשבה הזאת. נכחדה ממנו, כי בחֻבו הוא נושא את אסונם של כל האנשים האלה. כי הַלְהֵב הלהיב אביו, הכֹּמר הישיש, את זאת התסיסה החרישית, אשר התהלכה בקהל האנשים הנוצרים שבשוק, ויפיח בה עד היותה ללהב גדול, ועוד ביום ההוא נִדְבְּרו יחד את יושבי נירנברג ויחליטו לנסות דבר אל היהודים – ורק הרוח הנִשא וַהֲדַר החלום אשר שררו במחנה בימים האחרונים, המה אסרו את ידם.

כאשר אמרו היהודים להיות בטוחים בשדה הקברות, אשר לא תהיינה בו ידי זרים להללו, ויסגרו את דלתות שעריו סגֹר היטב וחתֹם בחמש מחותמות הקדש. כבוא השעה השמינית, חדרה באחרונה אל המהומה הגדולה תקיעת שופר משֻלשת ויהי זה לאות לאנשים, כי המסע נעתק ממקומו. מבני הצענים כבר סבו כדבורים את קרונות הצֵדה אשר למחנה ויריבו כזאבים על לחם ועל בשר. איש לא הבין את שפת רעהו במהומה הגדולה; ואשר דברו האנשים ואשר קראו לסדר ויהי זה בקול קורא במדבר. בעיני רבים מהאנשים כבר נוצצו אותות היאוש הנסתר, הוא היאוש, אשר זה הזֹהר החרֵד והלוֹהט יְשַוֶה לו הוד הרוח הכַּבִירה והעבודה הקודחת המְלַוַּתּוֹ היא תמיד מפלט לו. והקולות והשאון הרב הלכו למרחקים יחרידו את בני העורב אשר בשדות החשופים וקול השוֹט בעופפו צלצל קול צלול וברור עד היער הרחוק, והֵדיו חזרו ונשאו משם כחרדים אל אזני האנשים. מראה העננים היה כמראה סדינים קרועים לקרעים ופני השמים היו כפני מטלית אחת אפורה ולחה. על פרשת הדרכים בֹאכה אוּנְטֵירְפַרְנְבאַכה נלותה אל המחנה גם הקהלה הקטנה של יהודי הכפר הזה וגם אחיותיה אשר מאֵרמריט ואשר מבּוֹקְסְדורף. בקרוב התחילו מתנופפים וטופחים ברוח אהלי בד, אשר לא אִמצום כתקונם, ובאויר נשאו הנה והנה חפָצים קלים ושוֹנים מתשמישי כלי הבית. כאפס נחשבו התפלות החמות, אשר רחשו לבות האנשים התמימים לאלהיהם, והרְמזים והרְאיות, אשר השתדלו למצוא בכל דבר אלה המפלפלים והוגי התלמוד; כמר מדלי היתה אמונת הלב הגדולה וההתלהבות ושְׁאָר הרוח, אשר לבשו האנשים. אלֹהי היהודים הקודר הנה הוכַח הוכיח בגלוי, אשר לא רָצָם, ואת ידו החזקה הוריד להיות להם כחוֹמת ברזל מבדילה ולהרחיקם בחזקת היד ממשאות הנפש הגדולות והמלבבות, אשר רָקמו להם חלומות מזרח השמש בלהטיהם. ישׁ אשר הָטבעו אופני אחת המרכּבות בטיט הקשה ובשֶלּה נצב כל המחנה וכחמשים אנשים ויותר אֻלצו לטפל בה ולנַשאה על כתפים. מרכּבה היתה שם, אשר שָׂמו אותה למרכבת תפלה, ויהיו שם גם ספרי התורות וארונם, אשר קשטו אותו בתכשיטים יקרים. הרב הראשי ושליח הצבור אשר לקהלה ואתם האחים רומפּיל וגם זאב באטש לא משו מהאֹהל כל היום ופיהם לא פסק מזמירות הנביא, אשר שרו יחדו בקול. ברוך קְלוֹס ישב בעגלתו ואשת בריתו ישבה אצלו חבוקה בזרֹעותיו; דְבַר מָה, הדומה לארוחת הצהרים, איזה מַאֲפֵה קמח שָׁמֵן היה לפניהם בפִנְכּת בדיל, ואולם הם לא אכלו ממנו ורק הבט הביטו יחד ברוח כּהה אל הפּנכה המצטננת. אנחות וקולות כאב כבושים נִשאו מאהלי הקרונות אשר מסביב. היו שם כאלה, אשר לקחו אתם גם את חיות הבית אשר להם, והחתולים יללו ממחבּואיהם ולא חדֵלו. ובהתהוֹלל הרוח, ויהיה גם הוא מיַלל ובוכה מהחורים ומהפִּרצות אשר לאֹהלי הבד. מהאילנות הבודדים, אשר ליד המסלה, נִשאו ברוח זלזלים צהובים ורטובים ויצאו במחול מסביב, כמחול שדי-לילה בלילה, ובבוֹא אחת הדלִיות הכּפופות אל תחת האופנים או אל מבּינות למוטות, ונכפפה ונאנקה ושבֹר לא נשבָּרה. טפּות הגשם חבטו בגגות הבּד הדקים, צירי המרכּבות רעשו וישׁרקו שרִקה, סוסים רבים מן הרתומים למרכבותיהם נצבו פתאם תחתם ושוב לא הזיזום משם לא במקלות ולא בדברים כבושים. כל אשר מסביב היה שרוי באיזו תוגה מדכּאה נפש. במרכבתו של מאיר קניקר פנימה היתה דממה ומנוחה היתה; כי היתה תילזילה רבוצה כזרה בזוית אחת ורחל בתו התכַּוְצה והתכּנסה יחד ותהי מחרישה בזוית אחרת. האחד ביניהם היה האיש מאיר אשר פניו נהרו ונפשו בקרבו צהלה. לאלהים פתרונים מאת מי ומאת מה היתה לו הנסבה, כי היֹה היו פניו כפני האדם, המאושר למאד. והוא גֵהק ולא חדל, כַּשּׁוֹטה, וקרץ ורמז בידידות רבה לבתו ושְאלה:

– רְחֵלי, רחלתי, למתי אפוא תבוא אלינו זאת ילדת הזהב? זאת בת האלהים?

שפתו התחתונה בלטה ושמנה יותר מבראשונה ועיניו היו מָאֳדָמוֹת באֹדם אשר לשחפת.

באחרונה בא המסע אל היער הגדול – אחרי טלטול קשה ומפרק של ארבע שעות רצופות. רַגְלִי כי יֵצא איש מפירט ובא אל המקום הזה אחרי עֲבֹר לו שעה אחת בדרכו. מִזֶּה התרוממה המסלה ולאט לאט התפתלה והובילה אל ההר; ואולם האנשים נחו בתחתית ההר. היער נִצב באֹפל. בימים ההם היה עוד דומה בהרבה ליערות העַד הסבוכים ומסֻבכים אשר מימות קדומים. היתה אפלה, כאפלה אשר בשדה, ברדת הלילה וצלליו הרבים. האילנות נטפו גשם. האדמה היתה כתֻמה שחורה ותהי לחה מאד. במלֹא החלל נֵשא כעין גל של איזה רשרוש נסתר ולא חדל. בינות לגזעים הסבוכים אשר בעֲבִי היער רבצה האפֵלה וכְרָיות המְחטים שנשרו והזלזלים אשר באדמה היו רטובים ויהיו חלקלקים. יש אשר הקשיבו פתאם האזנים ממסתרי מרחקים קול מפִּרְאֵי היער או כקול הקרדוֹם בהכותו. השמים אבדו כתֻמם וגם המישור מסביב היה כלא היה ורִשתות הגשם ומכמרות האדים הכהים רקמו מסביב תמונות ומפלצות מטושטשות. הנה נבהלה פתאם צפּור והתרוממה בחפזה ואבדה במסתרי האילנות – בנאות השלום הדומם אשר באֹפל. אדמת הבִּצה מתּחת היתה כאלו קפאה וכאלו נשתתקו אבריה. האנשים כבר הרגישו בלבותם, כי איזה מרחק רב נח והפריד בינם ומקום מולדתם, אשר יצאו ממנו. רחוקים היו הגגות, רחוקים הבתים אשר נולדו בם, הרחובות אשר שם רִדְפָתַם דאגת לבם. רחל היתה חפותה במטפחת צמר חמה ואת גבה תמכה אל קורת אחת האשֵרות. היא אמנם היתה שבורה ורצוצה ונפשה היתה נלאָה וכמו קופאה, ואולם בתוכה פנימה הרגש הרגישה דבר מה אשר הבדל הבדיל אותה מכל אלה אשר מסביב לה; היא הרגישה את נפשה רכּה פי שנים מנפש האנשים האלה והרגישה אותה טובה פי שנים ממנה – כאלו צֹרְפָה וגם יצאה מזֻקקה כבדלח מכּור אהבתה הגדולה שחלפה. מלבד זאת הקשיבה נפשה בחרדה גדולה אל פרפורי החיים החשים, המפרפרים מתחת ללבה והולכים מחיל אל חיל, הקשיבה יותר ויותר ויהיו לה ולנפשה כאגדה הרחוקה והנפלאה, אשר בני האדם לא יאמינו בה, והיא אשר אִמצה את נפשה ותחזקנה ותַּיְשִירֶנה, כאלו היה גם בה דְבַר מָה מהבּשר. נשׂא נשאה בחיקה את הבָּאות, טַפֵּח טִפחה דור חדש, נושא דגל הימים החדשים.

נתן האות והמחנה זז שנית. עתה התפתלה דרכם ועלתה אל מרומי ההר ומשם היו נכונים לרדת אל השפלה אשר על שפת ריגניץ הנהר. אנשים ונשים הגיחו מאהליהם וילכו ברגל. רבים מנוהגי הסוסים, אשר שכרו להם היהודים בכספם, כי מבּחורי ישראל לא השכּיל גם אחד לרדות בסוס ומרכּבה, ואשר מהגבול הקרוֹב היו נכונים לשוב אל בתיהם. בבוא אחרים תחתיהם, כבר פִּתְּחו חרצֻבּות וישלחו באנשים את חִצֵי לשונם בחמת קרי. מן הנשים הלכו ונשׂאו בכתף ובגב תינוקות מחותלים בחתולים רב. כמה קשה היתה להם דרכם זו ומה ארֻכּה להם! קריאות בני הַרכּבים מִלאו את השטח מסביב בני הצֹענים יללו יחד והד יללותיהם התגולל במרחקים, ובפגֹש פתאם המחנה בחזיר מיער ברוצו, והרימו הנשים הנבהלות קול פחדים חודר לב ונפש וגם רבים מהגברים חורו פניהם מפחד ורגליהם קפאו מלכת. בחצי ההר התחילו מַחְצְבוֹת האבנים, אשר יושבי נירנברג רכשו וגם חמסו להם לאחר היות השלום בארצם. אז היה על האנשים להסיר מדרכּם את שיחי הפּרא הסבוכים ואת הדלִיות הנטויות אשר לאילנות וגם אֻלצו להביט בשבע עינים אל המרכּבות, המתנהלות בכבדות, אשר לא תגשנה אל פי הבורות והפחתים אשר למחצבות. מתחת נשקפו למו מים אפֵלים ויהיו כמֵי הבאר לעֹמֶק הגשם חולל שם בנפלו חוליות חוליות צרות והשמים הביטו אליהם ממרומים והשתקפו בהם קודרים. אשפּה וחצץ ואבנים שלא סֻתּתו התגוללו מסביב לרוב; בכל אשר פּנו נמצאו מחבואים מסֻּתּרים ובורות שאינם נראים ופחתים מכֻסות חרולים וקמשונים. כחרבות שממה גדולה היו מַחְצְבוֹת האבנים האלה. כבתים הרוסים של נפילים, אשר הרֹס הֹרְסו רק יום אתמל או שלשֹׁום – והיה כי תסתכל היטב אל המים האפֵלים אשר מתחת, והאמנת לראות את גופתו הנוראה של האחד מהם, בהתרוֹממה מנבכי תהומות.

אז בא הערב. בשִפולי הדרכים ובחריציהם השחירו שלוליות של מי הגשם הרב, והיה בבוֹא האופנים אל אחת מאלו ויהיו המים נזרקים למרום. נפלא היה הדבר וגם מחריד את הנפש, אשר איש מהאנשים לא שם אל לבו לשוב הביתה. אחרי ראותם לפניהם רק עמל ויגון רב. ידֹע ידעו האנשים להסיר את עינם מאת אשר לפניהם ולשלחנה אל מרחקי הפלא, אשר רמזו להם ממזרח השמש, ותהי נפשם ככפותה אל המרחקים ההמה, והיא אשר רְדָפָתַם לדרכם וגם אִלּצָתם להחריש ולקבל באהבה את כל העֹני והעמל הרב. היש אשר מצא לו השֶפק מקלט במסתּרי נפש האנשים? ההיֹה היו רצוצים יותר מדי, אשר יוכלו להִטַּפֵּל אל שפקותיהם? קשים יותר מדי או יותר מדי אֲכוּלֵי עַבְדוּת, אשר יהא בהם הכֹּח להתקומם לנגד רצונה החזק של זאת היד הגדולה, אשר היתה בהם? אם היֹה היו מוגי לב יותר מהמדה, עשר יוכלו לשָער השערות בלבותיהם ולחשב את דרכּם? מי חכם ויגיד את זאת. איזו רוח כבֵדה וסבלנות של גזרה שנגזרה באה ותדכּא את האנשים. מדי רדת אפֵלת הלילה התחילה גם רוח, סופה מתחוללת. חרדו אילנות כִּבְדֵי ימים בשרשיהם ורבּות מאבוקות הזפת, אשר הדליקו להאיר להם את הלילה, כבו וניצוצות התעופפו אל הצמרות הגבוהות והטילו חרדה אל מסתרי הנפש.

פתאם – הדבר היה בקֵרוב בשש שעות לאחר חצות היום – התחילו מושכים בקרן מכֹל ארבע הרוחות אשר בעֲבִי היער. כמעט כאיש אחד עמד כל המחנה תחתיו. דומיה נוראה, דומית קבר כתֻמה נפלה בבת אחת מִקָּצה אל קָצה. כל אחד ואחד מהם ידע בלבו את פשר הדברים כתֻמו ויֵדע גם את אשר יבוא ואשר יהיה בקרוב, ובלבם לא היה בלתי אם הפחד השפל, ויהיו כאלו התכַּוְּצו כל אחד יחד מחרדת לבו. פה ושם כבר נראו מֵחֲרַכֵּי האילנות פרשים לבושים את בגדי השרד אשר לחֵיל נירנבּרג ופניהם מוארים באור האבוקות, אשר השיאו וקבעו מרדעות סוסיהם. בצחוק של בוז הביטו האנשים אל מחנה הנוסעים הנחשלים ואת דבר המלחמה אשר היה להם להלחם אתם בזו בלבם. קול הצעיר וַגינזיל אמנם הנה צלצל בדממה:

– אל הנשק! אל הנשק!

ואולם היֹה היה הקול צרוד ויהי ככבוש למחצה, כי כְבָשַתּו ההכּרה הפנימית, אשר הכּיר פתאם האיש בנפשו את כל חֹסר התּקוה ואת הַמִשְגֶה הגדול אשר בדבר. הנה נאנחה כבר אחת החרבות ונפלה בכבדות ובהמולה רבה; הישיש רבי אליעזר כרע, מבלי אשר נמלטה הברה אחת מלבו, ונפל אל האדמה הלחה ודמו, דם ישישים, זנק והתבולל במי הגשם. אז התקוממו פתאם הרוחות. הרגש הרגישו פתאם האנשים, אשר לא מלחמת החֹפש בלבד היא, אשר הם יִלָּחמו לה; פה הנה נצב היהודי לנוכח הנוצרי – אמונה מול אמונה. רבים מהם היו פתאם כשכּורים. ברוח לוהטה התנפלו אל הקרונות, תפשו איש במה שמצא תחת ידו: כְּלִי מְבַשְּׁלוֹת וחבל וקורָה ומַטֵּה ברזל ומטאטא ובקבוק ומנעול עתיק ימים שהעלה חלודה ומוֹשְכַת עור מרִתמת הסוסים ואבנים ומקלות וענפי עצים, ויהיו כל אלה להם תחת נשק ובהם יצאו להלחם את אנשי חיל מזֻינים היטב ומלומדי מלחמה. היו ביניהם כעשרה או כשנים עשר איש, אשר אחזו חרבות בידיהם, ואולם מהיות השִמוש בחרב זר להם מימות עולם, ויתפשו בהֵנה בידיהם ובלהט וביָדוֹת אִיְמו אל מול אויביהם ברוח. והנה כבר צלצול חרבות החיל אשר מנירנבּרג מחריש את האזנים מפֹּה ומשם והנה מִהר אחד הילדים ואחריו גם שתים מהנשים ויבֹאו אחרי הישיש רבי אליעזר אל שערי המות. נשים פרצו בבְכי פולח לב ואנחות נשאו מפה ומשם. העמיקו, כנראה, הנאקה והיללה לחדֹר אז אל אדמת המקום, כי עוד היום תפרֹצנה במקומות ההם למועד חצות הלילה. מבני הצֹענים אמנם השכּילו לירות בחִצים, ואולם המטרה היתה תמיד מהם והלאה, כי היֹה היו הסוסים אשר לחיל המתנפלים מבֹהלים ואחוזי חרדה והיו נִשאים כברקים, מדי הרקידם אתם את צלליהם השחורים והגדולים לאוֹר האבוקות הרבות אשר אתם. רבים מזקני היהודים נקהלו באיזו רוח קנאות ליד ספרי התורות ויחבקום וינשקום בשפתים חרדות ויתפללו תפלה חרישית לאלהי ישראל מקרב ולב. הילדים באו אל מתחת למרכּבות ואל בינות לאופנים ויהיו סרוחים שם ונדהמים מפחד וחרדה. אחד מחיל המתנפלים נִסה לפנות אל האנשים בדברים ויפַתּם לחדל ממחשבתם ולשוב אל ביתם, אבל דבריו אבדו במהומה הרבה אשר מסביב ופקודה יצאה מפיו לחדש את המלחמה. אז אֻלצו גם ברוך קלוס וזאב בִּירְאֵיזיל להִוַּכַח במציאות השחור ויתנפלו אפים ארצה וישתטחו לנוכח אותה המנוחה הארֻכּה והנוראה. היאוש המר יצר לו גם הוא צְבָא לָחֶם מוזר. מזֻינים בנשקם המשונה התנפלו היהודים אל אויביהם האכזרים ויהי להם המות לשחוק ופצעים כאפס נחשבו בעיניהם. לא יספו עוד האנשים לראות לפניהם דבר, כי היֹה היו כהלומי שכרון מתהולל, ובשֶל קריאותיהם התכופות אשר קראו בשפה זרה ובשל מלבושיהם המשֻנים נדמֹה נדמו אז לקהל צללי רפאים המתהוללים באפלה. מהם אשר נפלו ארצה בהכּשלם בגזעים כרותים ובכדורי צְנֹבֶר, כי היתה האדמה מתחת לחה וחלקלקה והדליות הרטובות טפחו ישר אל הפנים, ואז נשארו מוטלים במקומותיהם ויפרפרו ויתפלשו בפרפורי גֵוָם כאחוזי צירים וחבלים. פַּסֵה פסה ישועה. ליל הדמים הנה הנהו. אבל פתאם נשמע קול פּרא מסביב:

– אש! את היער שלחו באש!

ואחריו נִשא והתגלגל כהֵד:

– היער בוער! את היער הנה שלחו באש!

והברושים אשר אצל מחצבת האבנים השניה היו כאלו הוארו פתאם מתוכם ויהיו מוגהים באש גדולה וישרה. בעֲבִי היער הנה פרצה פתאם פקעת אש גדולה, אשר גדלה וגדלה במנוחה רבה וגם הכאיבה לעינים. האויר היה ספוק כתֻמו מאדמומית השלהבת. העלים הלחים הזהירו והזהיר האזוב הרטוב. האירה הדלֵקה גם את מחשכי התהומות האפֵלים אשר למחצבות האבנים. כנחשים, התפתלו לשונות אש וזחלו ונשקפו מן המים הדלוחים והשחורים אשר מתחת. והאש הלכה וגדלה ותהי כפורצת מאיזו תהום לוהֵטה. האילנות הרטובים חרקו ונָפְצו ולשונות האש, רְדופוֹת הסופה אשר בשדות, לִחכום בתאות פרא וקפצו מבד אל בד ומגזע אל גזע. האויר מסביב נתחמם מאד ויהי לוהט כברזל הלטוש, ומבּינות ללשונות האש המרֻבות נשקפו החרבות, אשר אצל גבול אדמת השוֵידים, ויהיו כנשקפות ממפלשי העבים. קולות על קולות הריעו, קולות חרדה נוראה, אשר מחשכי היער לא שמעו כמוהם לפני הלילה הזה וגם אחריו לא ישמעו סוסי חיל המתנפלים יללו בקול נורא והד קולותיהם נִשא למרחקים ולא חדל, והמה ורוכביהם התנשאו ויעופו כברקים אל תחתית ההר ויהיו מקפצים על פני שיחים ופוסחים עֲלֵי צורים. פרש בחור, הוא בנו של מזכּיר הקהלה אשר בנירנבּרג, הסתבבו שערותיו הארֻכּות בסבכי אחד העצים והוא נתלה בהֵנה, בעוד אשר סוסו המבֹהל החליק מתחתיו וינָשא כסופה אל מורד ההר. חֲסַר אונים מֵהושיע לנפשו ובקולות קריאה רָפות ורָפוֹת היה תלוי כאבשלום בימיו ויהי חלקו להביט אל לשונות האש הלוהטות, אשר קרבו וקרבו אליו וגם לִחכו כבר את בשרו חי. במחנה היהודים היתה המהומה גדולה מאד ורבים מהם ברוצם לבקש מפלט למו התנפלו ישר אל תהום האש הלוחכת; הסוסים הרתומים התנשאו כסופות והמרכבות רקדו אחריהם והתדפקו בגזעים ובקורות ובאבנים ותהיינה כבר שבורות למחצה; קול אנקה ויללת כאב פרצו וחדרו מפֹּה ומשם, ומבני הצֹענים צדו את דגיהם במים העכורים האלה ויגנבו גם במהומה אשר כזאֹת כּכל אשר מצאה ידם. בבוא כבר המהומה אל מרום קצה, נראה פתאם זה האיש זכריהו במחנה. הוא התיצב לנוכח פני הנסים והנבהלים ויפרש את כפיו לנגדם וגם אמנם הצליח לו להשיב את רוח האנשים אליהם וממנוסתם חדֵלו. אז קִבצם יחד ויתיצב בראשם וגם הוליכם ואת כל אשר אתם קוֹמְמִיוּת פֶּתַח לשונות האש. אשר כאלו נסוגו מפניו ביראת הכבוד ופִנו לו מקום, והאנשים נהרו אחריו כעדרי צאן כלם ובני הרַכָּבים התנהלו במחנות אחרי הסוסים והרכב.

במרכּבת מאיר קנֵיקר התגוללה ברִיה חדשה אשר מקרוב באה. כל אלה הפְּחָדים והמוראים הגדולים, אשר באו תכופים זה אחר זה, המה החרידו את נפש רחל ולבבה ומאתם היתה נסבה, כי תמהר בלדתה. שכֹב שכבה לה באפס תנועה בקצה העגלה על מצע קש ותבן, וקולות המהומה הגדולה אשר מסביב באו לאזנה כקולות החודרים חומות וקירות ובאים ממרחקים רבים. מצוקותיה בְּלִדְתָּהּ היו גדולות מאד ובלבה גם התפלאה אל אשר נשאה וסבלה מכאובים רבים ונוראים כאלה – ואולם בשכבה לה עתה במנוחה, וייטב לה מאד. הקשב הקשיבה אל קולות צמד הבקר, הרתומים אל מרכבתם, והנה געֹה יגעו מטוב לב, ולה נדמה פתאם כי שבה להיות אורֵחה בבית דודתה הזקנה אשר בּרוֹט, כמו לפני שנתים ימים. אל האֹהל חדר נֹגה אור אחד, אשר גדל וגדל מרגע לרגע, וגם זה הֵסֵב לנפשה עֹנג רב. הרגשת נפש היתה לה, כאלו בחירה אשר רצתה נפשה בו נִצב למראשותיה וידו מחליקה לה בתלתליה הנלאים – והנה ראֹה ראתה גם את מִכְסֵה העוֹר העתיק, אשר ראתה לא אחת ולא שתים בביתו, ואשר היה לה תמיד גם זר וגם חביב יחדו וכדבר אגדה היה תמיד יצוק בו. הוא הרבה ככה תמיד לדבר אל לבה, כי תבוא אל תחת כנפי דת הגואל; ואולם במה נחשב לה זה “הגואל” ומה היו לה אלהי אבותיה אתו גם יחד, בהיות לבה בקרבה למאכֹלת לרגש האהבה המר והנמהר, אשר בו קנֵנה. נפשה היה מלאה צלילי שירים מימים מקדם, שירים נשגבים, אשר חרוזיהם החולמים חוזרים ונשנים, והם מלאים את דֻמִיַּת הדמדומים בירח האביב וריח הפרחים הרכּים בנדפס בלילות שְכוּרֵי אהבה.

מקפצת ויורדת התנהלה המרכבה ככל האחֵרות אתה וזכריהו נוהג בהֵנה. מבלי דבּר דבר קרס מאיר קניקר אל הילד הנולד ואל קול צפצופו החודר לא שם לב. היֹה היה מכֻנס לתוכו כתֻמו ומראהו היה כקֻפה אחת של בגדים. אגרופיו קֻמצו ויהיו כאומר להכּות בהם ומפרק לפרק אחזה פלצות את כל בשרו הברִיה החדשה, אשר ראה אותה מוטלת לפניו, לא ילדה היתה, כי אם ילד. מחשבה אחרת לא יכוֹל האיש לחשב. פצע עמֹק היה בנפשו פנימה ומסביב לו היה קֹר ואֹפל. לנוכח פניו ישבה אשת בריתו. היא טרחה הרבה והמציאה את העזרה הנחוצה לבתה בהיותה יולדת, ועתה הנה ישֹׁב תשב לה בלי נוֹע, ונדמֹה נדמה, כי במלֹא הארץ כבר אין דבר עוד אשר יהי לאל ידו להפליא את נפש האשה הזאת. שקר העֹשר והבל הנכסים; שוא אסונות אדם וחליפות הגורל העִוֵּר – במה נחשבו?

מבני האכּרים אשר בשדות השפֵלה נצבו והרימו ראש להביט אל מרומי ההר הדולקים באש ואל שמיהם הלוהטים. בחרדת לב נסוגו אחור מפני בני היהודים, אשר התחילו נקהלים בשׁפֵלה מעט מעט. מכּל הרוחות באו פזוריהם, ובהִפָּגשם יחד ותהיינה קריאות שמחה וקול מצהלות רב. אז החלו האנשים מכינים הכנות למנוחת הלילה. בני הצֹעֲנים, אשר עתה היתה עזרתם נחוצה, אבדו פתאם ואינם. זכריהו נער נצב תפוש ברֹב מחשׁבות ליד אחד משיחי הרתמים וצחוק נוּגֶה האיר את פניו למראה פֹעל ידיו אשר נכחו בהר: אלה היערות אחוזי השלהבת.

עוד בלילה ההוא בא מחנה אכרים גדול ומגלים וקרדומות וכל כלי משחית בידיהם, וליהודים עלה הדבר בעמל ובטֹרח רב להשלים אתם ובמיטב זהבם וכספם קנו להם את היכֹלת להיות נכונים למחר לדרכּם. שאר הלילה עבר עליהם במנוחה; ואולם החלט החליטו לצאת מפה בצהרֵי יום המחרת, כי אמֹר אמרו להחפז בדרכם ולהתרחק מגבול יושבי נירנבּרג האכזרים אל אדמת אנשי אוֹנוֹלְצְבּאַך. את שעוֹת הבּקר קבעו לקבֹר את מתיהם כמשפט. הילד אשר לזאב באַטש ואשת שמואל אֵירמריטר נשאֹר נשארו בחפזה במקום נפלם ושם היו גם למאכֹלת אש; ואולם משפחת הישיש אליעזר לא נתנה שְׁנַת לעיניה כל הלילה ויהיו הגברים יושבים ושומרים על גופת אביהם המתה והנשים הנה טפלו בתפירת התכריכים והכנות שונות לקבורה. גם באהלים האחרים, אשר היו שם מתים, לא כֻבו הנרות כל הלילה. מפרק לפרק נשמע קול ענוֹת חיתו יער ממרומיו, במקום התחילה כבר האש שוקעה ויורדה. מֵעַל לֶחֳרבות הגבוהות התאבכוּ תמרות כבֵדות של עֲתֲר העשן וגזעי העצים הלוחשים שלחו אורה אל כל המישור אשר מסביב.

הבֹּקר בא ואֶדים כּבדים רבצו על פני הכּכּר ולא זזו. אז נגשו האנשים לחפֹר את קברות מתיהם ויחפרום במהירות גדולה, כי ככה משפט היהודים מימים ימימה וכל הזריז ומזרז את האחרים אתו לכבודו של מת, הרי זה משֻבּח. הנשים נשארו באהלים ולא הלכו ללַוות את המתים, מלבד קרובות האנשים המתים ואשר מבנות משפחתם, ואל אלה נזהרו הגברים מִגֶּשת. כי מָסֹרֶת יש בפי היהודים, אשר בהיות הַלְוָיַת מת ורקד והסתובב אז מלאך המות ליד הנשים אשר בחבורה וחרבו שלופה בידו. אז נגשו אל הקבורה.

השמש יצאה ממפלשי העננים וכל המישור השתטח כלפי זהרה. בצעדים מתונים שבו האבלים מקברות מתיהם, אחרי רחצם את ידיהם שלש פעמים להעביר את רוח הטומאה מהם. אחדים השתחוו בעצלתים ובתלשם בכפת אגֻדת עשב, זרקו אותה אל אחוריהם, וככה עשו שלש פעמים רצופות.

ובשוב האנשים אל המחנה, ותהי הבשורה הראשונה, אשר פְּגָשָתַם, הבשורה בדבר מאיר קניקר, אשר הסתתרה בינתו כליל. ואולם הרֹשם אשר עשה הדבר הזה על לב האנשים לא היה גדול ביותר וגם הַחֲלֵש החליט אותו זה האיש זכריהו בדבריו, אשר דבר באזנם לפני לכת המחנה, ואשר חזק את רוחם וילהב את תקות לבם – ויהי להם כרוח הסופה לַמִפְרָשׂ המְרֻפֶּה, אשר נפֹח יפח בו וגם יכוֹנְנֵהוּ כראוי לו. שבו האנשים וישכּחו תלאה ומכאוב, ותקותם הגדולה שבה והאירה בלבם וישובו וינשאו את נפשותיהם אל הימים הגדולים ואל הגבורה וההוד, אשר אליהם נשאו את נפשותיהם המה ואבותיהם ואבות אבותיהם מדור דורים. באמונה אשר כזאת בלבם נגשו האנשים לשוב אל דרכם הגדולה ויהי כל שריד חִור ומְיֻתָּם משרידי האביב בימות הסתו, אשר ראו מסביבם בשדות, ויהי להם לאות ולמופת לתקות לבם הצוהלת וכל קו אור שמש, בהקדימו לבוא להם, ויבֵא אל קרבם רוח צהלה וחלומות טובים. אז מצא האחד דברים בפיו לחזק את רוח חברו ולאמצו. ויש אשר גם דברים לא יבקש לו, כי רק הבט יביט אל פניו ומצא לו. היֹה היה הדבר דומה, כאלו צרְפו האנשים יחד בכּור האסונות הגדולים, אשר באו להם, ויֵצאו ממנו טהורים ומזֻקקים להיות כהנים ומשרתים בהיכל בית האֹשר, והיה בראות האחד מהם את הכּוכב הנופל בלילה, ובא והסתתר לו במקלט אשרו זה לימים ולשבֻעות. יש תקופות בדברי ימי בני-האדם, המצטַיְּנות ברוח איזו קדחת לוהטת ומפרפרת, בהתפרצות הנפש הגדולה, השואפת מתהום רבה אל מרומי שחקים, ברוח הולֵלות לא שחר ולא פשר לה. בימים אשר כאלה יקומו גם אנשים, אשר נפשם נוֹחה לקבל רֹשם, כנפש הסוס הרודס, ואשר חלום בֹּקר אחד נפלא יש אשר ימצא להם להיות להם יסוד למעשים כבירים ולמפעלים גדולים. כי שמחה שאינה תלויה בדבר או גאולה שאינה תלויה באיזה דבר – את אלה לא תמצאו בתהום הגורלות הנפלאה, אשר גם אנו חיים בה.

ברוח צוהלה הלכו היהודים לדרכם לנֹגה שמש הבציר וישימו את פניהם אל שפלת הנהר. שלש מהמרכּבות –אשר לעובדיה אינזיל ואשר להוטציל דוד’ל ואשר לשמעון פרנקיל – עברו לפני המחנה ותרחקנה ללכת בראשו. לא התנהל המחנה עוד בכבדוּת ולאט לאט כמו ביום אתמל בצאתו. היום הלבינו אהלי הבד אשר למרכבות בידידות רבה בלֶב המישור. מרחוק נצב היער בירקרק כּהה ויהי כחמה נמוכה אשר במרחבי האֹפֶק. השמים היו טהורים ובהירים ומלאים זֹהר רב וזַהֳרָם זה נפל אל השדות וגם שְׁטָפָם כתֻמם. הרחק הרחק לנוכח פניהם הנה הסתמנו כבר צללי קַדולְצְבּוּרְג רַבַּת הַיָמִּים ורחוק מאד מאד בפנותם אל העֵבר השני ראו לפניהם כצֵל קלוש את חשרת היכל הקיסר אשר בנירנבּרג.

אז ראו פתאם היהודים אשר במחנה את שלש המרכּבות אשר הלכו לפניהם והנה נצבו בקצה המישור. מאיר למדן סוכך בכפו על עיניו והסתכל למרחוק ויספר, כי ראֹה יראה שם מספר מרכּבות זרות, אשר הגיחו, כנראה, מסִתְרֵי החֹרְשׁה שבָקצה, זו שהיתה להם מסתּר בתחלה. אז יצאו רבים מאהליהם והתחילו כלם מסתכלים ומביטים אל המקום. רבים דפק פתאם לבּם בקרבּם בחזקה, כי פחד כבר פחדוּ מפני התנפלות חדשה של אויבים. ווגינזיל הצעיר, אשר עינו היתה חדה מאד, תאר לפני המקשיבים לדבריו את האנשים הזרים אשר ראה במרחק ואת תִּלְבָּשתם הזרה אשר הם לובשים; ואולם בכל זאת חשֹׁב חשב בלבו, כי מבני היהודים גם המה. אז סִפר בדבר עובדיה, אשר ראהו ברדתו ממרכּבתו והוא קרב אל המרכּבה הראשונה אשר למחנה הזר. את הפגישה אשר נפגש את האנשים אשר במרכּבה ראֹה ראה כלם וגם את דבר השיחה הקצרה אשר היתה ביניהם. ואז ראו בפרשֹׂ פתאם האיש אינזיל את זרועותיו, כאדם הטובע במים רבים, ופתאם נפל כּמו קורה. אז רצו השנים הנותרים ונדברו יחד ויהיו כפורצים בבְכִי פתאם והליכותיהם היו כהליכות האנשים אשר בינתם הסתתרה.

צירלי נצבה במרכבתה וחדרה ובחנה בעיניה את האנשים אשר במרחק ואת שיחם. פתאם התמלט מלבה קל קריאה נוראה, קול קריאה מרגיזה לב ונפש, כאלו הביא פתאם הרוח את הדברים אל אזנה, ותפול ממרכּבתה ארצה. אז פנו שלש המרכּבות הראשונות וחזרו לגשת אל המחנה הגדול והנה גם ירדה מְאֵרַת אלהים קשה ומדַכְּאה ותכאֵב את רוח האנשים האלה, אשר עוד זה לא כבר היתה צוהלה ונשאת למרחקים, ותצק לה עד מות. האנשים באו ובשורה בפיהם.

שבתאי צבי בגד באלהי ישראל ויהי למושלמני.

זה הנביא הגדול, אשר הטיל נחשול גדול בדורו, כמחזֵה פלאות יקר אשר באותות השמים, השאיר לבני דורו ולדורות הבאים אחריו רק את התמונה המטושטשה אשר לספּורים לוטים בסוד וכל דבר פלא. הן אם לא יפיו הנאצל אשר לקח בו את לב אנשי תבל, אז היה זה רוחו הנפלא או גֹדל נפשו הנאצלה או כֹח דברו כאש. האמנם לא היתה יד גם אחת מאלה? אל אזנינו יבואו קולות מדברי הימים ההם והמה דבּר ידברו באיש הזה כּדַבר בשָטן או כדבר במשַחק, אשר איננו משכּיל לשחק, או באיש, אשר הוא להוט מאֹד אחרי משחק הכדורים השובב, או יש אשר יתנוהו גם לנוכל ולזֵד. ואולם מי חכם ויגד לנו את פשר הדבר, אשר היה לו ליסוד מוסד לכל הדברים האלה? כי הנה יש אשר דברי ימי האדם ידמו לאשת לא תבונות, אשר הנקל מאד לאיש לקחת את לבה שֶבי ברשת איזוּ אגדת פלאים יפה או להכּותה בסנוֵרים בברק התהלה והכּבוד אשר יברֹק לה. ואמנם טוב וכשר הדבר הזה. כי אמנם לא כח אבנים כח הדורות הבאים, אשר יוכלו לסבּל את כל מַשא האֲמִיתֹּות המדַכְּאות, אשר בלי כל השרק והפרכוס הזה לא היו יכולים להסתירן מפניהן. יסוד כל היסודות הלא הוא השקר הדורש טוב. ואם בהִוָּלֵד במדינת פולניה חלאת האדם ואז יבואו יושבי ארצות התוגר ויתנוה למָרוֹם מֵאלהים – האמנם יהא הדבר הזה נופל בהרבה מדְבר בוא משיח וגואל לאנשים?

המחנה החדש, אשר פגש במחנה יהודי פירט בהיותם בשפלת הנהר ויבשׂר להם את דבר הבשורה הזאת, היה חלק מתושבי היהודים אשר בווינה, אשר גֹרשו בימים ההם ממקומוֹת מושבותיהם בפקודת לֵיאוֹפּולד קיסר אוסטריה. רוח היאוש המר, אשר הביאה הבשורה הזאת אל לב היהודים, היה נורא מאד ומצוקות נפשם לא בדברים יתֹארו. היֹה היה הדבר, כאלו מת לו לאדם פתאם בנו יחידו, משאת נפשו, אשר אליו חכּה כי ירוֹמם את קרנו בכבוד וכל בו חיי רוחו – והנה זה אבד לו פתאם. ואולם גוֹרל האנשים האלה היה רע ומר שבעתים. באסוֹנם של האנשים האלה היה דְבַר מָה יוֹתר ממות ונוראה ממות – היֹה היה שם דבר, אשר כאלו הבליט ויַרא להם נכונה את כל חֹסֶר היסוד אשר בחיים. הנה עם חזק וקשֵה ערף הוא עם היהודים; ואוּלם חזקים הם וגדולים רק אז, בהאיר להם ההצלחה את פניה ולו גם במעט, ואף גם זאת: הם לא יאריכו ימים בגדולתם, כי הנקל מאד לאנשים האלה להחזיר פתאם את פניהם ולהשתומם לנפשם ולגדלותם הם. שבתאי צבי היה גם הוא יהודי, ככל שאְָר אחיו, ואולי גם היה הטִּפּוס היותר בהיר של היהודי, יחלק מגוֹרל היהודים כלם:

או מושל או עבד.

אז הפכו רבים מהאנשים אשר במחנה את פניהם וישובו לפירט. משפחות אחדות ממשפּחות גולי אוסטריה, אשר היו ריקות מכֹּל, בחרו לשבת בשׁפֵלה השוקטה הזאת ואליהם נלוו גם אחדים מיוצאי פירט. אִתָּם נשארה שבת גם תּילזילה, היא אשת מאיר קניקר, אשר הסתתרה בינתו, ורחל בתה ונכדה החדש, אשר היה ברבוֹת הימים לאבי משפחת אותם האנשים, שידֻבּר בהם בספּוּר הבּא. כי היֹה היתה כבר האשה הזקנה חִדְלַת וכּח ביותר משוב אל מולדת-חֹרַגתּה המתנכּרת לה ולשבת שם ביחד עם בני הנוצרים, אשר רק מראה פניהם בלבד הזכּר הזכּיר לה כפעם בפעם את כל מכאוביה ויסורי לבה הגדולים אשר סבלה. היא מכרה את ביתה אשר בפירט ותבנה לה בית חדש בשפֵלה. שם ישבה ולא חכּתה עוד לדבר אשר יביאו לה החיים. לא היה חלקה גם באלה אשר ירבו ידברו גבוֹהה בדבר החיים. בדממה סבלה את גורלה. כשפחה סבלה אותו. בינתה אמנם לא הסתתרה, ואולם היֹה היה בבינה הזאת דְבַר מָה כֵהֶה ומר ואשר יש גם ללמֹד ממנו הרבּה.

שֵם המקום, אשר בחרו להם האנשים לשבת שם ברשות המושל האוֹנוֹלְצְּבַּכי רב החסד, היה לראשונה צִיוֹנְסְדוֹרְף, לאמר כפר ציון, ורק מבני הנוצרים, אשר באו ברבות הימים לשבת אתם, סֵרסוהו ויקראו לַמקום צִירְנְדוֹרְף. והמקום היה מקום תנובה למכביר והשדות מסביב נושאים פרי ברכה רבה ויָפְיוֹ גדול למאד והוא מלא גם את רוח השירה השְלֵוה ואת פלאותיה, אשר האיש הַיִּלוֹד שם יוֹדע תמיד למצוא אותה שם.

וזכריהו וצירלי אבדו יחד לנצח. חייהם צללו בתהום של אגדות פלא ובאחרונה הפכו גם הם ומעשיהם לאגדה. דור אחר דור בא ויגז וימים חדשים באו. והימים היו תמיד גדולים מהימים שהיו והיו נשגבים מהם ומלאים רוח חֹפש יותר – והיהודי. הוא העבד הנרצע, אשר מיָמיו לא היה כַדי בלתי אם להיות למרמס לרגל אדונו, הוא פקח פתאם את עיניו לראות אל אשר מסביבו וגם לָמֹד למַד לדעת אל כל חֻלְשות אדונו זה ואל מַצְפּוּנָיו חָדר. אז שלח פתאם את שתי ידיו אל לב דבר הגויים ואל משפטיהם ואל דברי מלחמותיהם, והנה גם יש אשר מבלי אשר יכירוּ בו הוֹצֵא יוציא לפעולות דברים גדולים ונשגבים למאד –הוצֵא יוֹציא אותם לפעולות, בהיות מושלים נרדמים ושריהם כושלים. שבתאי היה למושלמני – ויש מי שאומרים, כי היה כן רק למראה עינים. היהודי היה לאדם משכיל – ויש מי שאומר, כי היה כן רק למראה עינים. יש מחליטים, כי בלב היהודי מסתתר תמיד המחַבֵּל וההולל וכי לפניו נגלו תמיד צפוּנוֹת בָּמַת החיים שלנו הרבה יותר מאשר לפני בוֹנֵי הבּמה ההיא. הנה דבר אחד אינו מוטל בספק: משחק משכּיל או אדם טוב, מלא יֹפי פנימי שבנפש ונבזה גם יחד; ערום כנחש ופָרוש מטבעו, זֵד מתלוצץ או משַחק עושה בלהטיו, קנאי אדוק או עבד מוג לב – כל זה יחד הוא היהודי. מי הֱבִיאוֹ לידי זה. ההיתה בו יד החיים? או ההיסטוֹריה? או הכאב הגדול? או ההצלחה המרֻבּה? לאלהים פתרוֹנים. לפנינו הנה מתגוללת תמונה גדולה ונפלאה. כי מהות עָם כֻּלו היא כמהותו של האיש היחיד: אָפְיוֹ זהו גם גורלו.

————-

האם מבקשת את בנה

א

ירק הנוף היה רב גונים. מרֶדניצטל עד לטוּבֶרטל משתרעים יערות עבותים, רובם עצי-שִׂכִּים. אולם מסביב לכפרים משתטחת אדמת-יבול בחצי-גורן רחב-ידים, כי עוד משנם קדמוניות היתה שם כל האדמה שדה לבן. מסביב לברֵכות המרובות היה הדשא גבוה ביותר, לפעמים היה לו שעור קומה עד שלא נראו מעדרי האוזים אלא מַקוריהם בלבד, ולולא קרקורם, אפשר היה לטעות ולחשוב את המקורים הללו לפרחים נפלאים שנעים והולכים.

העירה אֶשֶנבך יושבת שטוחה על המישור. זהו שריד מימי הבינים חבוי מעיני זרים, כי רחוקה היא מהלך שעות מכל מסילת-ברזל. אַנְסְבַּך היא העיר הקרובה אליה ביותר בתוך חוג קשרי-הדרך הרחב. כדי להגיע אל העיר הזאת משתמשים בקרון-הדואר. כאז, בשבת כאן גוֹטפריד נוֹטהַפט האורג, כן עתה.

חומות העיר היו מכוסות אזוב וקִסוס. על פני התעלות היו עדין תלויים גשרי-הַמִדְלֶה העתיקים, שהיו מוליכים אל חוצות העיר דרך שערים עגולים והרוסים למחצה. הבתים היו עשויים עם גזוזטראות וראשי גגות נִשאים וחדים וקורות פִגמיהם המשולבות היו דומים למקלעות שרירים.

על המשורר אשר לפנים נולד פה ואשר שר שירו על פַּרְציפל, אין תושבי המקום יודעים דבר. אולי בלילות מתלחשים על אודותיו מי המזרקות, אולי בליל ירח תועָה לפעמים נשמתו סביב בית-התפלה או בית-המועצה. האנשים אינם ידועים ממנו מטוב ועד רע.

ביתו הקטן של האורג עמד לא הרחק מן האכסניה “אצל השור”, מורחק קצת מן הרחוב. שלש מדרגות כפושות הוליכו אל השער וששה חלונות נשקפו אל פני הככר השקטה. מי פלל שהרוח המשחיתה של עולם התעשיה הגדול תמצא לה דרך להגיע עד אל הפנה הנדחת הזאת!

בשעה שגוטפריד נוֹטהפט לקח לו לאשה בשנת 1849 את מַרְיָאָנה, האחת משתי האחיות הֶלריגל מניורנברג, היה מרויח די מחיתו. שניהם חפצו בילד, ושנים רבות לא נמצא חפץ לבם. וגוטפריד, בשבתו, ביום חג, על הספסל אשר לפני ביתו, מעשן את מקטרתו, היה תמיד אומר: “מה טוב לו היה לנו בן!” מרינה היתה שותקת ומשפילה עיניה.

אחר כך לא הוסיף לדבר עוד, כדי שלא לביש את אשתו. אך הכרת פניו ענתה בו על עוז חפצו.

ב

יום אחד נתגלה קפאון במשלח-ידו. האורגים שבכל הארץ התאוננו קשה. בעבודתם לא יכלו עוד להתקים. כאילו נפגעו כולם במחלת השתוק. המחירים בשוק ירדו פתאם. איכות הסחורה שונתה לרעה.

הדבר היה בסוף שנות החמשים, כשהביאו מאמריקה את הנוּלים החדשים. שוא שקד אז הפועל. התוצרת הזולה, מעשה המכונה, מנעה מעבודת-היד כל אפשרות להמכר.

גוטפריד נוטהפט לא הצטער בתחלה, על עוד הסתובב גלגל אחד, אם כי המסחר היה משותק, אבל רוחו רפתה מעליו יותר ויותר. במשך חורף אחד הלבינו שערותיו, ובשנת הארבעים וחמש היה כבר אדם שבור.

באותם הימים, כשהדלות רבצה לפתחם ונתנה עליהם את פחדה, ומשטמה גדולה עכרה את רוח מרינה, נמלאה משאלת לבו של הזוג: האשה הרתה בשנה העשירית לנשואיהם.

את המשטמה הגתה האשה אל המכונה. בחלומותיה היתה המכונה נהפכת למפלצת העומדת על שוקי ברזל וטורפת את לבות בני-אדם בחריקה ובמזמת-רמיה. נפשה מרה לה על העוֶל הזה שבני-אדם מצליחים כעת לעשות, בלי טורח ובעזות-מצח, אותם הדברים שידי האורג הזהירות היו יגעות ועמלות בעשותם כדרך הטבע, ובהשכל ודעת.

היה הכרח לפטר את העוזרים איש אחר רעהו, ונוּל אחר נוּל נגנז בעלית הגג. יום יום היתה מרינה עולה בחשאי למעלה, ושעות רצופות היתה יושבת לפני הכלים, אשר קודם לכן היה מניע אותם כח מביא ברכה ועתה הם מוטלים כפגרים מתים.

גוטפריד היה לרוכל חוזר על הכפרים בסביבה למכור את הסחורה אשר חסן בביתו. פעם אחת חזר לביתו והביא עמו חתיכת אָריג מעשה מכונה, שסוחר אחד מנוֹרדלינגן נתן לו במתנה. “ראי נא, מרינה, מה טיבו של ארג זה,” אמר בהושיטו לה את הבד. אבל מרינה סלקה בסלוד-נפש את ידה ממנו, כאילו ראו עיניה את הגזל בידי רוצח.

אחרי הולד הילד, פסקו הרגשותיה החולניות. אולם גוטפריד הלך הלוך וירוד. אם כי השתדל להתגבר על צוק העתים, הנה רוחו העליזה לא היתה בו עוד, ולא שמח אפילו על בנו ההולך וגדל. לאחר שגמר למכור את כל מרכולתו, התחיל מוכר את של אחרים, כשהוא יגע ומכתת את רגליו מכפר אל כפר, קיץ וחורף.

חֵרֶף הדלות ששררה בביתו, היה למרינה הבטחון שאצל גוטפריד שמור כסף, שחשַׂך בשנות הטובה, ורמיזות אחדות שנפלטו מפי בעלה עוד חִזקו בה את תקותה זו. אחת מדעותיו המוזרות על החיים היתה, שמִן הצורך להעלים מן האשה את המצב האמתי של הרכוש. משעה שהפרנסה התחילה מתמעטת, פסק לגמרי לדבר על אודות הענין הזה.

ג

בשוק הדגן שבניורנברג, היה לבעלה של אחות מרינה, ליַאסון פיליפ שימֶלוַיס, בית-כריכת-ספרים.

שימלויס היה מוֶסטפָלן. משנאתו אל היונקרים ואל הכמרים, עקר משם את דירתו וקבע לו מקום ישיבה בעיר הפרוטסטנטית שבדרום גרמניה. עוד בימים הראשונים לבואו, עורר, על ידי לשונו השנונה, רחשי כבוד בלבות רבים. באותו בית, אשר קבע שם מקום למלאכת הכריכה, גרה גם תֵּרֵזָה הלריגל, שהתפרנסה ממלאכת התפירה. תחלה האמין שיש לה קצת כסף, אבל אחר כך נוכח לדעת שכספה היה פחות ממה שהיה דרש לו לפי אהבת-הכבוד שלו. ואז התחיל נוהג בה כאילו היא רמתה אותו.

הוא היה מבזה את מלאכתו ושואף לגדולות. הוא הרגיש שנוצר להיות מוכר-ספרים. אבל כדי להוציא לפועל את שאיפתו זו חסרו לו האמצעים על כן התעסק למורת-רוחו וכעסו בחדר-המלאכה שלו המקומר, במרתף, היה מורח דבק, מקציע, מתעבר על גורלו, וקורא בשעותיו הפנויות מחברות סוציאליסטיות וליברליות.

והימים אז ימי אותו הסתו אשר בו הגיעה המלחמה נגד צרפת לעצם תקפה. לפני הצהרים הגיעה הידיעה על הקרב בסֵידן. מעל צריחי בתי-היראה צלצלו הפעמונים.

ואז נכנס, לגודל תמהונו של יסון פיליפ, גוטפריד נוטהפט אל בית-הכריכה שלו. זקָנו, זקן-האבות הארוך, וקומתו הגבוהה משכו עליו חוט של חשיבות וכבוד, אם כי פניו היו יגעים ועיניו כבויות.

“שלום לך, גיסי,” אמר בהושיטו את ידו, "למולדתנו משחקת השעה יותר מאשר לאזרחיה.

שימלויס, שלא אהב בקורי קרובים בביתו, החזיר לו שלום בקרירות של זהירות. רק לאחר שנודע לו שגוטפריד מתאכסן ב“תרנגול האדום”, הסביר לו פנים יפות ושאל מה הוביל את גיסו אל העיר הזאת.

“דבר לי אליך,” החזיר גוטפריד נוטהפט.

פרשו אל החדר הסמוך לחדר-העבודה ושם ישבו שניהם. מתוך עיני יסון נשקפה החלטה לדחות כל בקשה שעלולה לגרום לו טורח או לעלות לו בכסף. אולם הוא טעה טעות נעימה. גוטפריד נוטהפט פתח ואמר:

"להוי ידוע לך, גיסי, שבמשך תשע-עשרה השנים שאני רואה חיים עם אשתי, צברתי לי שלשת אלפים טלר. הואיל ויש לי הרגשה שבקרוב אלך בדרך כל הארץ, באתי לבקש ממך לקחת את כספי לפקדון אצלך בשביל מרינה והנער. רבות דאגות היו לי לשמור על הכסף הזה בימי המצוקה האלה. מרינה אינה יודעת מזה דבר, וגם אין מן הראוי שתדע. אשה חלשה היא, ונשים דעתן קצרה מהבין בעניני כספים, ובערך הכסף שהושג בזעת אפים. כשהשעה תהיה דחוקה תשלח בו יד, ועד אשר תפנה כה וכה והיה הכסף כלא היה. אבל יש ברצוני להקל לדניאל שלי את פסיעתיו הראשונות בדרך החיים, אחרי תום שנות הלמודים. הוא כעת בן שתים-עשרה; בעוד שתים-עשרה שנה יהיה, אם ירצה השם, איש עם אנשים. את מרינה מותר לכך לעזור בדמי הרבית, ואין אני דורש ממך אלא את שתיקתך הגמורה, ושאחרי מותי תשגיח על בני ותרחם עליו כרחם אב על בנים.

יסון פיליפ שימלויס התנשא ממקומו וברוח נפעמה לחץ את ידו של גוטפריד נוטהפט.

“אתה יכול לסמוך עלי ממש כמו על ה’בנק אוף אינגלנד',” אמר לו.

“זו היתה גם דעתי, ועל כן טרחתי לבוא לכאן.”

הוא מנה על גבי השלחן את שלשת אלפי הטלרים בשטרות המדינה, ויסון חתם לו על שטר-קבלה, ואחר כך הפציר בו להשאר בביתו ללון. אולם גוטפריד נוטהפט אמר שהוא מוכרח לחזור אל אשתו ובנו, ודי לו בלילה שעבר, שבלה בעיר גועשת זו.

כשחזרו ונכנסו אל חדר-המלאכה, ישבה תרזה עם בתה פיליפינה הבכירה, ילדה כבת שלש, על ברכיה. לילדה היא ראש גדול וקוי-פנים מכוערים. גוטפריד הזדרז מאד ולא נכנס אפילו בשיחה קלה עם גיסתו. היא שאלה אחר כך את פי בעלה מה היה חפצו של גוטהפט. יסון פיליפ ענה לה קצרות: “עניני גברים.”

שלשה ימים אחר הדברים האלה, החזיר גוטפריד את שטר-הקבלה אל יסון פיליפ, ועל גבו כתב את השורות הללו: “אין לי צורך בסמרטוט זה. חוששני שמע יגָלה על ידוֹ סודי. די לי בהבטחה ובתקיעת-כף שלך. יישר כחך על מעשה הידידות שאתה עושה עמדי. הנאמן לך, גוטפריד נוטהפט.”

ד

טרם כרתו הממשלות ברית שלום, נפל גוטפריד למשכב ומת עליו. הוא נקבר בבית-העלמין הקטן, ליד החומה, ועל קברו העמידו צלב.

ויסון פיליפ ותרזה באו אל הלויה ושהו בביתה של מרינה שלשה ימים. לאחר שבדקה בעזבונו של הנפטר, מצאה מרינה, לגודל פחדה, שלא נשארו אחריו אפילו עשרים טלר, ולפניה נשקפו רק חיים של עוני וצער. היא מצאה נחומים בעצותיו של יסון פיליפ; והבטחתו לעמוד לימינה ולהיות לה לסעד עד כמה שאפשר הרגיעה את לבה.

החליטו שהיא תפתח חנות לכל מיני סִדקית ויסון פיליפ הציע לפניה מאה טלר בתורת דמי קדימה. יסון פיליפ היה דומה לאיש ששחקה לו השעה; היה מהלך בראש מורם, ולחייו המעוגלות העידו כי הוא אוכל משמנים. היה אוהב לתופף על שמשות החלון, תוך כדי צפצוף. את ה“מארסלֶיזה” היה מצפצף אלא שבאשנבך לא ידעו זאת.

דניאל התבונן אל שפתיו וצפצף אחריו כמוהו. יסון פיליפ פרץ בצחוק עד שכרסו הזדעזע. אך מיד זכר כי בבית אבל הוא ואמר: “שקץ כזה!”

אולם הנער בכל זאת לא מצא חן בעיניו. “המנוח לא טפל בו, כנראה, בצורה מספקת,” אמר בראותו פעם את סרבנותו של הנער: “לבחור הזה דרושה יד חזקה.”

דניאל שמע את הדברים האלה והביט בלעג אל פני דודו.

ביום הראשון לשבוע, אחרי הסעודה, נפרד הזוג שומלויס ממרינה. אך דניאל לא היה בבית. אשת האכסנאי “אצל השור” קראה ואמרה שהיא ראתה אותו הולך יחד עם האורגניסט (המנגן בעוגב) אל בית-היראה. אז רצה מרינה אל בית-היראה להביאו. אחרי שעה קלה חזרה אל יסון פיליפ המחכה לה, ואמרה: “הוא יושב לפני העוגב ואין לסלקו משם.”

“אין לסלקו?” קרא יסון פיליפ ולחייו העגולות להטו מכעס, “מה פירוש הדבר? כלום דעתך נוחה מזה?” והוא בעצמו הלך אל בית היראה, כדי להביא את הבן הסורר והמורה.

כשעלה אל יציע-המקהלה, פגע בו המנגן בצחוק. “אדוני מבקש לראות את דניאל?” אמר, “הוא מסתכל עדין בעוגב כמוקסם על ידי הצלילים.”

“הנני להשמיד מתוכו את הקסם,” קטן יסון פיליפ.

דניאל ישב שפוף על הקרקע מאחורי העוגב ולא זז ממקומו לקול קריאתו של הדוד. הוא היה כה שקוע בהתבוננותו עד שלמראה פניו על לב יסון פיליפ החשד שמא נטרפה דעתו עליו. הוא תפש את הילד בכתפו ופקד עליו: “קום ולך עמדי תכף ומיד הביתה!”

דניאל פקח את עיניו כמקיץ משנתו ובשמעו את קולו הזועם של הזר, התפרץ מתחת ידו והודיע בעזות-פנים שהוא רוצה להשאר במקומו. יסון פיליפ התקצף ובקש לתפוש שוב את הילד, כדי לסחבו בכח מעל המדרגות, אז נרתע דניאל אחורנית וקרא בקול רועד: “אל תגע בי!”

אם הדממה אשר בחלל בית-היראה היא אשר פעלה על יסון פיליפ פעולת אזהרה מאימת, או אולי המשטמה וההתרגשות הבלתי-שכיחות שנשקפו מתוך קוי פני הנער הן שהשפיעו עליו לחזור בו מחפצו זה – בקיצור, הוא נפנה והלך לו דומם.

“הגיעה השעה לנסוע. עגלת-הדואר מחכה כבר,” קראה אליו אשתו.

“כלי יקר את מגדלת,” אמר בפנים קודרים אל מרינה, “עוד תזכי לראות ממנו גדולות ונצורות.”

מרינה כבשה פניה בקרקע. היא היתה מוכנה לדברי המוסר האלה. פראותו של הנער, עקשנותו ועמידתו בכל תוקף על דעתו ועל הזיותיו, קשי אפיו, רגזנותו ודרכו לזלזל בכל סדר וחוק, כל אלה נתנו פחד בלבה. דומה היה לה כאילו הנחיל הגורל לילד משהו מאותה המשטמה הנואלת והמציקה, שנשאה בחֻבה בימי הריונה.

ה

יסון פיליפ שימלויס עקר את דירתו מהמרתף החשך שבשוק הדגן, שכר לו חנות ליד הגשר של בית-הנכאת ופתח במסחר ספרים. משאלת-לבו במשך שנים רבות נתקימה הפעם.

שכרו להם עוזר, ותרזה ישבה כל היום לפני הקופה ולמדה לנהל פנקסי-מסחר.

כששאלה פעם את בעלה היכן לקח את הכסף למסחרו, השיב לה שידיד אחד, אשר בטח בכשרון-המעשה שלו, הלוה לו את הכסף ברבית קטנה. וידידו זה חיב אותו לשמור על עלום שמו.

תרזה לא האמינה לו. לבה היה מלא חשדות קודרים. בלא הפסק חטטה, חשדה ושקדה על המשמר. בחשאי חקרה ודרשה על אודות אותו ידיד נעלם, ועקבותיו לא נודעו לה. מפעם לפעם נסתה להציל מפי יסון פיליפ דברים ברורים, אך הוא היה נוזף בה בזעם. על פרעון החוב או על תשלום הרבית לא דֻבר אף פעם, ואף בפנקסים לה היה אף סמן לכך. אולי טוב היה לה לוּ האמינה בגמדים שמביאים ברכה, כדי להפטר מהרהוריה ששנים רבות היו מטרידים אותה. אבל היא לא האמינה בגמדים.

הטבע לא חנן אותה רוח עליזה ולא רוח חן. מתוך לחץ החידה הסתומה היתה לאשה מרת-נפש ולאם קפדנית.

בשעה שבחנות היה שקט, היתה פותחת פעם ספר זה ופעם ספר זה, לעין בהם. איזה ספור-מעשה על רוצחים או איזה ספר-מחקר מלא דברי הבאי על חטאי-סתר. במה יתפשו בלבם את האנשים שקְּנית ספר דומה בעיניהם לעברה של בזבוז, אם לא בספרים אלה? היא קוראה, בלי תשוקה יתרה, אלא מתוך סקרנות של תרעומת, על תעלומות החיים שבחצרות הנסיכים, או על מעשי בגד ומעל של כל מיני מרגלים רודפי עלילות ונבלים. שלא במתכון התרגלה לשפוט על העולם הרחוק מעיניה, על פי ספרים, אשר תעתועי מח מרעל דוחקים שם את רגלי האמת.

אבל כשמצבם של האזרחים התחיל במרוצת השנים לעלות ולהשתבח, עזב יסון פיליפ שימלויס את המסחר בספרים אשרל חושך ומסתרים יפים להם. הוא היה יודע את זמנו והיה פורש מפרשו בשעה שהיה בטוח שהרוח הטובה תנפח אותו. הוא הפקיד את סירתו בידי זרם המפלגות הפרולטריות שהלך והתגבר מיום ליום, וקוה להרויח במקום שלבו נמשך שמה במקצת. לאזרח היה מראה מצח נחושה, ולפועל – את זכויות הצדק שלו. צריך היה רק למצוא את הדרך העולה למעלה. בימינו עלול איזה חנוני נחות דרגא להחליף את חדריו המלאים טחב, באחד המשכנות הנהדרים אשר בפרור העיר, ולפאת אותם ברהיטים מהודרים ביהירות רבה, ולשלות את בניו לחוץ-לארץ.

אף העיר ניורנברג העתיקה הקיצה מתרדמתה הרומנטית. בתי-הכנסיות הנהדרים, הגשרים המתנשאים בחן, הבתים מרובי-הזויות, שקודם לכן היו מהוים משהו חי ורב תוכן, אינם עתה אלא שרידים בלבד; והארמון והסוללות והמגדלים העגולים והשגיאים היו למשואות של ימי החלומות, אשר הצליחו להתגבר עליהם. ברחובות הניחו פסי-ברזל, ושלשלאות מוחלדות אשר פנסים נטולי-צורה היו תלויים בהם, הרחקו ממבוא סמטאות צרות. בתי-חרושת ומעשנות הקיפו את תמונת הנוף הרכה, הציורית והראויה להערצה, כמו מסגרת ברזל לתמונת אמן קדום.

“האדם המודרני זקוק לאור ולאויר,” אומר יסון פיליפ שימלויס, כשהוא מקשקש בכספו בתוך כיסי מכנסיו.

ו

דניאל למד בגימנסיה שבאנסך. צריך היה לקבל רשות לעבוד רק שנה אחת בצבא, ואחר כך למצוא לו משרה בבית-מסחר. כך הוסכם בין יסון פיליפ ובין מרינה.

הוא לא הצטין בשקידה יתרה. מוריו הניעו עליו ראשיהם. חֵרֶף נסיונם הגדול בחיים, עוד לא הזדמן להם לראות יצור מופלא כזה. אל געיתו של עדר הפרות ואל המולתה של סיעת אנקורים היה מקשיב ביתר רצון מאשר אל אחד מחוקי הדקדוק הנכונים ביותר. רבים חשבוהו לשוטה, ואחרים לערוּם. הוא עבר ממחלקה אל מחלקה, אם כי בקושי, בכחו הנפלא להבין דבר מתוך דבר; ובשעות הקשות ביותר עמדו לו זכותו והמלצתו של החזן שפינדלֶר.

במשפחות, שהיה אוכל שם ארוחות-חנם, היו מתאוננים על נמוסיו הרעים. אשתו של יועץ-המשפטים הֵן אסרה עליו לבוא אל ביתה בגלל תשובה אחת מחוצפה וקראה לו: “הקבצן חיב להיות שפל-ברך.”

החזן שפינדלר היה מתפאר ואומר על עצמו כי נוצר לגדולות מאשר להעלות ירוקה בעיר-מחוז קטנה. תלתליו הלבנים הקיפו את פניו, אשר תוגת לבו על שקיעת האידיאלים והחלומות משכו עליהם חוט של אצילות.

באחד מבקרי הקיץ השכים לקום עם הנץ החמה ויצא אל השדה. כיון שהגיע אל הגורן הראשונה שליד הכפר דויטֶנוינדֶן, ראה חבורת מנגנים, שנגנו אמש לרוקדים עד שעה מאוחרת בלילה, ועתה קמו מעל החשש ונערו את הסיבים מעל שערותיהם ובגדיהם. ושם במרום, מתחת לגג הפתוח של הגורן, שכב דניאל נוטהפט שקוע בתוך הקש ונסה להפיק קול מתוך החליל, ששאל מאחד המנגנים.

החזן עמד תחתיו ועיניו תלויות למעלה. המנגנים צחקו, אך הנער לא השתתף בחדותם. זמן רב עבר עד שהמחלל הבלתי-שגור הרגיש בו, ואז צנח למטה ורצה להתחמק בברכת-שלום חטופה. החזן התיצב על דרכו. הם הלכו יחד, ודניאל ספר לו, שמתמול אחר הצהרים לא נפרד מהמנגנים. הנער בן הארבע-עשרה לא ידע לבטא זאת, אבל, דומה כאילו איזה כח עליון כפה אותו לנשום אויר אחד עם האנשים העוסקים בנגינה.

מאותו יום ואילך, במשך שלש שנים היה דניאל בא פעמים בשבוע אל בית החזן, והלז למד אותו את תורת הקונטרפונקט וההרמוניה על בוריה. שעות של התרוממות הרוח ושל קדושה היו אז. החזן היה מוצא תענוג מיוחד בזה שהיה תומך בסגולת-הנפש, אשר בהתגלמותה ראה שכר לשנות בדידותו הרבות ללא כל הד. התאוה הנואשה, ההתקוממות ושגעון המרי שפרצו אליו מתוך עצם מהותו של תלמידו הצעיר ומתוך נסיונות יצירתו הראשונים, נתנו דאגה בלבו, והוא היה משתדל מפעם לפעם לשַכך אותו על ידי זה שהיה מכון את לבו אל השלוה הרמה של יצירות המופת ושל רבני האמנות.

וכך הגיעה העת אשר דניאל היה מוכרח להרויח למחיתו.

ז

אז נסע החזן לאשנבך כדי לבוא בדברים עם מרינה נוֹטהפט.

מרינה לא הבינה לדברו כמעט צחקה לו.

על דעתה אין נגינה אלא שריקת תבת-הנגינה, זמרת המקהלה של חברת ההתעמלות או המרש של איזו תזמורת צבאית. שמא יש בדעתו לנדוד ולחזור עם כנורו על הפתחים? כמטורף היה בעיניה. היא לחצה את ידיה זו לזו והקשיבה לחזן כאל איש המרבה דברי להג במקרה של אסון גדול. החזן ראה שהשפעתו קטנה כשם שקטן עולמו, ושב כלעומת שבא.

מרינה כתבה אל יסון פיליפ שימלויס.

כמעט שראו עין בעין איך אצבעותיה רבות-התנוה של יסון פיליפ מחטטות ונוברות בעבי זקנו האדום-כהה ואיך הוא קורץ בעיניו בלגלוג, כמעט שמעו את חריפות דבורו הגרמני-צפוני, בשעה שכתב אל דניאל: “לא חכיתי ממך דבר זולת זאת שראש מאוייך יהיה להיות גנב-יום. נערי הנחמד! או שֶתִּדוֹר ותחליט להיות חבר הגון בחברה האנושית או שאני מסלק את ידי מכם. מה יהיה אז גורל אמך, הואילה נא לציר זאת לעצמך מפני שעל מכירת מליחים ופלפל לא תוכל לחיות, בשעה שכבוד בנה יואיל לחיות חיי הפקרות.”

דניאל קרע את המכתב לקרעים ואין מספר וזרה אותם מבעד החלון לרוח, ואמו בכתה.

מיד אחר כך הלך היערה, התהלך שם עד הערב ולן בתוך חללו של עץ נבוב.

ח

יש לספר על ההתמרמרות בלתי פוסקת, על דברים זעומים מזמן לזמן, על תחִנות ובקשות, פתויים ושדולים ללא פעולה, חלופי-דברים מרים ושל שעות שתיקה מרות.

יש לספר איך היה בורח ושב, איך עברו ימים בעצלתים, איך היה נסער רץ בסביבה ושוכב ליד האגמים, במקים שהעשב גבוה, איך היה מתעורר בלילה משנתו, פותח את החלונות ומקלל את המנוחה ומקנא בתנועתם של העננים.

איך האם נגררת אחריו, בשעה שהוא מתחמק אל חדרו, איך היא לוחצת אל אזנה אל הדלת, נכנסת ורואה את הנר דולק, נגשת אליו, אל מטתו, ונבהלת מברק עיניו, המתקדרות בהקרבה אליו. איך שקועה בזכרונות על ראשית דאגותיה לו, היא מצפה שדמדומי הערב ומראה עצבונה ירככו את לבו, והיא שוב מבקשת ומתחננת. איך הוא מתבונן אז אליה, ונשבר ברוחו הוא מבטיח לה לעשות את רצונה.

איך, אחר כך, הוא יושב אצל הַמֶכֶר סוחר העורות באנסבך, על חבילות סחורתו, בשער הארוך והשומם, או על כבש מדרגות של מרתף, או במחסן, וחולם, חולם, חולם. ואיך תמיהתו של האדון המכר נהפכת להשתוממות ולבסוף להתמרמרות ואחרי חצי שנה הוא מפטר בחור לא-יוצלח זה.

איך יסון פיליפ שוב התנהג במדת הרחמים במקום מדת הדין, ומצא ששדה-פעולה חדש עם אנשים חדשים ישפיע לטובה על חנוכו של הנער, אם לפחות ימעט את השפעתו המסוכנת של החזן שפינדלר עליו. איך דובר על בַּירוֹתּ ואיך לא הרגיש איש בחלחלת ההתלהבות אשר אחזה את דניאל, מפני ששמו של ריכרד וַגנר היה זר לכלם; תחת זאת היה ידוע להם השם מאיר, של סוחר היין שם. איך הוא בא אל בירות, אל העיר הבחירה של חלום געגועיו, וכפה את עצמו להעמיד פנים של שקדן ובלבד שיוכל להשאר במקום ששם נודפת מן השמש, האויר והאדמה, הבהמות, הגללים והאבנים, אותה המוסיקה, אשר עליה אמר החזן שפינדלר שהוא אמנם מדמה אותה, אבל יותר מדי זקן הוא מהבינה או מאהבה.

ואיך, חֵרֶף השתדלותו להרָאות כעובד מועיל, היה משרטט על גבי נירות-ההזמנות תוי-נגינה, ובמחסנים המקומרים, הריקים מאדם, היה נוהם מזמורים משונים, ופעם נתן ליין שיפכפך כלו מתוך החבית, מפני שעל ברכיו היה מונח פתוח ספר תרגילים של תוי-נגינה.

ואיך התגנב ובא אל אולם-הנגינה בשעת החזרה, וגורש משם על ידי שוער נאמן ומתוך כך התודע אל אנדריאס דידרלין, הפרופסור לנגינה בניורנברג והמבשר ללא לאות את ביאת הגואל החדש במוסיקה. ואיך דידרלין הופיע כאיש שאין דרכו לסרב להבין ולעזור, ושמוצא תענוג גדול בהתלהבות-בראשית זו והתמסרות הנלהבה של הנער הנתמך על ידיו, ואיך דניאל, שכור מההבטחה הסתמית, שאין בה משום התחיבות, לקבלו אל בית-הספר של הפרופסור, יוצא את העיר בליל ערפל לנדוד ברגל אל אֶשנבך, נופל לרגלי אמו, מתפלש ממש בעפר לפניה, מתחנן אליה, משביע אותה, כמעט מדבר תעתועים; מנסה להשפיע עליה לשנות את דעתו של יַסון פיליפ, מנסה לבאר לה שחייו, אשרו, דמו ולבו תלויים אך בדבר זה לבד, ואיך היא מקשה פתאם את לבה, זו שהיתה תמיד טובה, נעשית קשה כאבן וקרה כקרח, אינה מבינה דבר, אינה מרגישה דבר, אינה מאמינה בשום דבר, רק מרגישה בשגעונו (כמו שהיא קוראה לזאת) הנורא וללא מרפא.

את כל הדברים האלה אפשר היה לספר, אולם השתלשלותם של המאורעות הללו היא כה מובנת מאליה, כמו שהשביבים והעשן הם תוצאות האש; בכל מקום הם נקבעים מראש, היו לעולמים, ותמיד הם חוזרים ובאים באותו אופן.

בנפשה של מַריָנה קננו דעות תפֵלות ונושנות על מנהיגי צוענים ואורחים-פורחים, מפני שאבותיה ואבית בעלה כולם היו מתפרנסים ביושר ובעמל כפיהם. היא לא יכלה להבין מה בצע אם יזכה למקם פנוי בבית-הספר של דידרלין, אחרי שלדניאל אין כלום למחית נפשו. הוא למד אצל החזן נגינה בפסנתר, הוא רצה להשתלם בנגינתו ולעשותה קרדום לחפור בה. היא נענעה בראשה. הוא מדבר על השגב שבאמנות, על האושר שהיא נותנת, על האלמות שהוא עלול לקנות לעצמו, ואולי נפל בגורלו לעשות דבר אשר רק איש אחד לבד יוכל פעם אחת לעשות. היא חשבה זאת לשגעון של גדלות וחיְכה בבוז. ואז הוא פונה אליה עורף בנפשו, והיא חדלה מהיות לו אם.

כאשר נודע ליסון פיליפ שימלויס המתרחש לבוא, לא נרתע מפני הנסיעה העולה בכסף רב והופיע בחנותה של מרינה כאל נקמות. דניאל לא התירא עוד ממנו, נפני שלא קוה ממנו דבר. בחשאי לא יכול להמנע מצחוק, בראותו את האיש הגוץ וקצר-הצואר בעברתו, נסוף לזה עוד התלקחו על פני יסון פיליפ אדומי-הלחיים להבות הערמה והלעג, הואיל והוא החשיב מאד את חין ערכו. ולפיכך נמנע מהשתמש בכל כובד המשקל של אישיותו נגד הזיות ההבל של איזה פרחח בן תשע-עשרה שנה.

בשעה שדִבר בעינים מנצנצות, ולשונו הזעירה והאדומה היתה מסלקת מפעם לפעם מעל שפתי פיו הממלל רברבן שערות סרבניות אחדות של שפמו האדום, עמד דניאל נשען אל מזוזת הדלת, זרועותיו מפוכרות על חזהו, והתבונן פעם אל אמו, שישבה דוממה ומזקנה בפאת הספה, פעם אל תמונת-השמן של אביו, שהיתה תלויה ממולו על הקיר ציָר אחד, ידיד נעוריו של גוטפריד נוטהפט, שנשכח כמו כל תמונותיו, עשה אותה. התמונה הזאת שִׁותה לו פנים של כובד-ראש והזכירה דמות נסיך ורבן של אגודת-פועלים מימי-הבינים. אז הבין דניאל את הנתיב אשר הוביל אותו, דרך דרת הדורות, אל המקום אשר בו הוא עומד.

וכשהסתכל בפני יסון פיליפ, דִמה לראות את חרדת אדם אשר לבו נוקפו. האדם הזה אינו מתנהג, כמדומה לו, ביושר ובתום לב, האדם הזה החליט מראש לסרב. ומלבד זאת נראה לו כאילו לא רק הוא לבדו עם כעסו שיש לו יסוד שבמקרה, כי אם עולם מלא התיצב מזוין נגדו ונשבע לרדוף אותו. לא היה לו עוד חשק לשמוע את נאומו עד תומו, ועזב את החדר.

יסון פיליפ חָור. “אל נא נרמה את עצמנו, מרינה, את גִדלת צפעוני על חזך,” אמר לה.

דניאל עמד לפני בְּאֵר-וולפרַם אשר בככר העיר, וכלו מופז בארגמן השקיעה. מסביב יקדו האבנים והקורות הצלובות בחומות הבתים, והנערות, שבאו טעונות דליים, הביטו בתמהון אל שפעת האור של השמים, בשעה זו יקרה לו מאד עיר מולדתו. כשבא יסון פיליפ אל הככר, אשר בקצה עמד קרון-הדואר, לא רצה להרָאות לדניאל ועבר בעקיפים מאחורי גבו. אבל דניאל החזיר את פניו ונעץ בכח את עיניו באיש המחיש את צעדיו ופוזל בכעס הצדה.

כדבר הזה יקרה תמיד. וגם בזה שהכורח מחזיר את פניו ונותן את פחדו על רודפו אין מן המפליא ביותר.

ט

דניאל ראה שלא יוכל להשאר אצל אמו. לא יוכל להיות למעמסה על קופתה. היא היתה עניה ותלויה בדעת קרוב עריץ. היא כבש את יצרו הסוער, הכריח את עצמו לשקול בדעתו ותכן לעצמו תכנית. היה הכרח לעבוד ולהרויח עד כדי כך, שיוכל מקץ שנה לבוא אל אנדריאס דידרלין ולהזכיר לו את הצעתו הנדיבה. הוא עין במודעות העתונים והריץ מכתבים. דפוס אחד במַנְהֵים בקש עוזר לחליפת-מכתבים. הואיל והסכים למשכורת הקטנה, הזמינוהו לבוא. מרינה נתנה לו להוצאות הדרך.

שלשה חדשים עמד בו כח לעבוד שם, ואחר קצה נפשה בסבל. אחר כך התנבל שבעה חדשים אצל בנאי בשטוטגרט, אחר כך ארבעה חדשים בהנעלת תחנת-המרפאה בבדן-בדן, ולבסוף, ששה שבועות בבית-חרושת לסיגריות בקַיזרלוּטֶרן.

הוא חי חיי כלב. מיראה להוציא כסף, נמנע מכל מגע עם אנשים. היה גלמוד עד לאין גבול. מרעב ומחסור שופו עצמותיו. לחייו שקעו ואבריו היו תלויים מדולדלים. הוא בעצמו היה תופר ומטליא את בגדיו, ובשביל לשמור על נעליו הדביק פרסות-ברזל אל עקביו ומסמרים רחבי-שושנתות אל סוליותיו. מטרתו נתנה לו כח לסבול. אנדריאס דידרלין קרץ לו מרחוק.

בכל ערב היה מונה את כספו אשר חשך לו. ולבסוף כאשר היה, אחרי ששה-עשר ירחי סבל, בעל רכוש של מאתים מרק, סבור היה שיוכל לפסוע את הפסיעה המכריעה. לפי חשבונו ולפי קנה-המדה של חייו עד עתה, שער שיוכל להתפרנס בכספו חמשה ירחים; ובמשך הזמן הזה אולי יפָתחו לפניו מעינות פרנסה חדשים. הוא למד לדעת הרבה אנשים ונוּסה בכמה וכמה קשרים, אבל לאמתו של דבר לא הכיר אדם ולא נוּסה בשום דבר, מפני שהיה בתוך עולמו כפנס זה אשר האפילו על אורו. כיון שאסף את כל כחות נפשו להדיר את עצמו מכל פעולה הראויה לסגולותיו הטבעיות, כדי שיוכל להרויח את כספו, לשם העתיד לבוא, בערוּ קרביו כקדוח אש בכור מצרף.

בנדודיו היה זן את עצמו בלחם יבש וגבינה. את ספריו מחברותיו של תוי-הנגינה צרר לחבילה אחת ושלח אל תחנת-הרכבת בניורינברג. הימים היו ימי מוצאי חורף. בשעה שמזג האויר היה טוב, ישן בחוץ, ובשעת הגשם היה נכנס אל תחת גגו של איזה דיר ולן שם. צרורו היה משמש לו כר מראשותיו ומעילו היה מגן עליו מצנת הלילה. לא לפעמים רחוקות היו אנשים מסבירים לו פנים ואכרים היו מזמינים אותו אל סעודתם. יש שהיה מצטרף אליו צעיר אומן נודד, אבל שתקנותו דחתה ממנו את כל חבריו לדרך.

פעם הגיע אל גן מוקף גדר מסורגה, בקרבת קיצינגֶן. תחת תדהר ישבה בחורה לבושה לבנים וקראה בספר. קול קרא: “סילביה!” והבחורה קמה, ובחן אשר לא ישכח לעולם, פנתה ללכת אל עבי הגן.

סילביה, הגה דניאל ברוחו הקשה, הרי זה מצלצל כהד מעולם אחר, משובח יותר. חלחלה אחזתו בחשבו על גורלו שגזר עליו לעמוד מחוצה לסורג, שהגיש הכל אל עיניו ואת הכל מנע מידיו.

י

ראשית דרכו היתה אל אנדריאס דידרלין. שם נודע לו שהאדון הפרופסור נסע. שבועים אחר כך עמד שוב בבית הישן. והנה, היום אין הפרופסור פנוי לדורשיו. לבו נפל עליו, אבל כדי לצאת ידי חובתו לעצמו, חזר אחרי שלשה ימים בפעם השלישית; והפעם קבל אותו הפרופסור.

הוא נכנס אל חדר מוסק יותר מדי. שם ישב הפרופסור בתוך כורסה, כשהוא מחזיק על ברכיו את בתו הקטנה, ילדה כבת שמונה, ומחבק בזרועו הימנית בובה גדולה. לבני התנור הלבנות היו מקושטות בתבליטים מאגדת הניבלונגים, על השלחן ועל הכסאות היו מונחות מחברות של תוי-נגינה, לחלונות היו שמשות-צבעונין עם בליטות ובפנה עמדו כל מיני סבכים מנוצות דוכיפת, ממטליות מגוונות וממניפות סיניות, ערוכות ומסודרות במחשבה תחלה לפי הצרוף הידוע בשם זֵר-מָקַרט, ושהיה אז דבר שבאפנה.

דידרלין השמיט את הילדה על הקרקע, מסר לה את הבובה והזדקף לכל מלוא קומתו הענקית, מה שגרם לו לעצמו, כפי הנראה, תענוג גדול. צוארו היה כה שמן, עד שסנטרו היה דומה כאילו הוא מונח על גבי מקפית לבנה.

הוא לא זכר את דניאל. מלים בודדות ששמשו סמנים לזכרונו, פלסו דרך בתוך שפע מראותיו, את הנה פצח בשתי אצבעותיו ברעש לאות שרוחו הגיעה סוף סוף אל התחנה הדרושה. “כן, כן! בודאי, אמנם, בודאי, בחורי הנחמד! אבל כיצד אתה משער לעצמך את הדבר? דוקא עתה, כשכל המקומות תפושים בצפיפות כרחוב זרוע פרורים תפוש על ידי אנקורים. אולי אפשר יהיה לדבר על זאת בסתו. כן, בסתו נשוב, נתישב בדבר ונשקול את הענין בדעתנו.”

שעה קלה של שתיקה, שנפסקה על ידי תריסר “המ”ים מתוך הרהורי צער עמוקים. כלום יש בטחון גמור במציאותו של כשרון-של-אמת? כלום הושת לב גם לדבר זה שבזמן האחרון נעשית האמנות יותר ויותר זירה לכל כשרון-בוסר ולכל נכשל? קשה עד למאד להבחין בין הכבשים ובין העתודים. ולסוף, אפילו אם נניח שהכשרון הוא ודאי, מה בדבר הכחות הנפשיים? הרי אין כל חלוקי דעות שבהם נקודת-הכובד של השאלה. או שמא לא? שמא יש דעה אחרת בנדון זה?

כמו מתוך ערפל ראה דניאל שהילדה הקטנה התקרבה אליו והתבוננה בו במבט בוחן וטהור שאין דוגמתו. כמעט ששלח את ידו כדי לכסות את עיני הילדה, אשר מראהן מלא את נפשו הרגשת-פלאים מוקדמת מתוך איזו יראה טמירה.

“אני מצטער מאד על שאיני יכול הבטיח לך סכויים אחרים מעודדים יותר,” תקע אנדריאס דידרלין לתוך אזנו בקולו המדושן, אשר הגביה אותו במתכון כדי לשמוע את צלילו להנאתו. “אבל, כאמור, אין כל תקוה עד הסתו. על כל פנים, ישאיר נא לי פה את כתבתו. יכתוב נא את כתבתו על פתקה זו. ואולי לא? כרצונו. שלום, בחור, שלום.”

דידרלין לוה אותו עד לדלת, חזר שוב אל בתו, נטל אותה שוב על ברכיו ואת בובתה בזרועו, ואמר: "בני-אדם, דורתיה חביבתי, הם ברואים מסכנים. אם אדמה אותם אל האנקורים אשר על אם הדרך לא אוסיף, כמדומני, כבוד לאנקורים הללו. האח! אלי, הן את שמו לא רצה לכתוב על הפתקה. נפשו מרה לו. אי, אי, אי! אך בני-אדם מצחיקים! לא כתב את שמו! אי, אי, אי!

הוא נהם את הנגון של ולהַלה ודוֹרוֹתיה התכופפה אל בובתה ונשקה בצחוק של גנדרנות את פני-השעוה שלה.

דניאל עמד לפני הבית ונשך את שפתיו כחולה-קדחת שרוצה להמנע מנקישת שנים. למה, שואלת אותו נפשו העמוקה, למה ישבת בחדרי-הכתיבה שלהם והוצאת זמנך לבטלה? למה סגפת בשבילם את גופך וקשרת את כנפי? למה אטמת אזניך לבלי שמוע בקולי והלכת לאסוף פֵרות במקום שם רק אבנים? למה ברחת במורך-לב מגורלך אל חדרי-הכתיבה שלהם, אל חנויותיהם, אל ארונות-הכסף שלהם, אל עסקיהם המעציבים? כלום רק בגלל שעה זו? שוטה מסכן!

“לא אשוב עוד, נפשי, אל כסלה,” השיב, “לא אשוב עוד.”

יא

בתחלה היתה עוד מרינה מקבלת מדניאל מזמן לזמן ידיעות קצרות. אבל הן התחילו באות לפרקים רחוקים יותר ויותר. בשנה השניה שלח אליה טורים מספר אך לחג-הלדה.

מקץ הימים, לאחר שעזב את משרתו האחרונה, כתב לה על גלויה שהוא משנה שוב את מקום מגוריו, אל לא הודיעהּ כי הוא הולך לניורנבורג. אביב וקיץ חלפו, והנה רוחה המטולטלת בין תוגה ופחד, הוצאה ביד אכזריה מתוך פקפוקיה על ידי המכתב שקבלה מיסון פיליפ.

הוא כתב לה שדניאל מתגלגל בניורנברג. לפני ימים אחדים ראה אותו במקרה מסתובב בין חנויות היריד שעל האי שיט, לבוד בבגדים אשר עטו סולד לתאר אותם. כשרצה לקחת עמו דברים לעלם הלז ואיננו. מה הוביל אותו אל העיר הזאת, הוא יסון פיליפ, אינו יכול להגיד על זאת למטוב ועד רע. אבל יש להתערב עשרה נגד אחד שבודאי שוב מונח איזה מעשה נבלה ביסודו של הדבר, מפני שהבחור לא עשה עליו רושם כאדם המוצא את לחמו בדרכים הגונות. הוא מיעץ איפוא למרינה לבוא ולסיע לתפוש ברשתם את הריקא הזה. יש מן הצורך להפריע כל עוד לא עבר המועד שלא יבאיש את השם שנקרא עליו. להוצאות הדרך הוא שולח לה משה מרק בבולי-הדואר.

בצהרים קבלה מרינה את המכתב, סגרה את החנות והבית, בשתים כבר נמצאה בתחנת-הרכבת של אנסבך ובארבע שעות הגיעה לניורנברג. עם תבתה הקטנה בידה עברה את הרחובות מקרן-זוית אל קרן זוית ושאלה עת העוברים לרחוב פלובנהוף.

תֵּרֵזה ישבה מאחורי קופת-החנות. שערותיה החומות היו סרוקות למשעי על ראשה, ראש-אכרים מרובע. צוַנציגר, העוזר המכוסה בנמשים, היה עסוק בהתרת חבילה של ספרים. תרזה קדמה את פני אחותה בסבר פנים יפות, אבל לא משה ממקומה, אלא פשטה לה יד מעל לדיותה והתבוננה אל מראהָ המסכן של מרינה, אל מעילה המעוך, אל מצנפתה העשויה מארג, שכבר בטל המנהג להשתמש בה, עם סרטי-הקטיפה השחורים הקשורים לעניבה מתחת לסנטרה.

“לפי שעה עלי למעלה, השתעשעי עם הילדים. רִיקה תביא אחריך את תבתך.”

“היכן בעלך?” שאלה מרינה.

“באספת בוחרים,” רטנה תרזה, “אינם יכולים להתאסף בלעדיו.”

איד אחד, לבוש בגלימת-עבודה, נכנס אל החנות והתחיל מדבר אל תרזה בקול נמוך אמנם אבל נרגש מאד:

“אני קניתי את הספר, הספר הוא קניני,” אמר האיש, “ואם פרעון אחד נדחה, אין בזה משום נמוק לקפח את קנינו של אדם. אלה הם מעשי נכלים, הגברת שימלויס!”

“מה הזמין אצלנו האדון וַכְּסמות?” שאלה תרזה את העוזר צוַנציגר.

“‘דברי ימי העולם’ לשלוסר,” נתקבלה תשובה מהירה.

הוא מחויב לקרוא מה שכתוב בחוזה," אמרה תרזה אל הפועל, “בחוזה מסומן הכל.”

“אלה הם מעשי נכלים, הגברת שימלויס, מעשי נכלים,” חזר האיש כאילו היה המשפט הזה כולל בקצור את כל הטענות המכריעות לזכותו, “אדם מאתנו שרוצה להתקדם, אדם מאתנו שרוצה ללמוד, יפה, סבור הוא, קומה הוא לו ספר, והנה הוא עולה בגרם המעלות של חכמה. יפה, הולך הוא אל חבר במפלגה, פונה אל שומלויס הסוחר בספרים, אפשר לקחת אצלו בהקפה. בעד ששים מרק טבין ותקילין – אתה רוחש לך את ‘דברי ימי עולם’, חומס מהמשכורת את דמי הפרעונות – ופתאם, לאחר שכבר נפרע החצי, אתה מפסיד את קנינך מפני שפגרת בשני תשלומים. אלה מעשי נכלים, הגברת שימלויס, אלה הם נכלים!”

“יעין נא כבודו בחוזה שלו,” אמרה תרזה, “כל סעיף וסעיף מפורש שם על אפניו.”

“אין כל פלא שמתעשרים על ידי כך,” הוסיף הפועל לדבר בקול גבוה יותר ויותר, כשהוא מביט בכעס אל יסון פיליפ שנכנס באותו רגע אל החנות בכובע מעוך ובמכנסים מטונפים ברפש הרחוב, “אין כל פלא שקונים בתים ועושים סחר-מכר בקרקעות. אמנם כן הוא, שימלויס, אלה הם מעשי נכלים, ואני מצפצף על החוזה שלכם. מכל צד מרננים אחרי דרכי מסחרו, איך הוא טומן פח במכירה זו לתשלומין ואיך הוא נושך את הפועל. בתחלה הוא מקלס באזני הפועל את המדע ואחר כך פושט ממנו על ידי כך את עורו, תוּף, לעזאזל!”

“יתאושש נא, אדוני וכסמות!” קרא אליו יסון פיליפ בזעם.

וכסמות תפש את מצנפתו וטפח מאחריו את דלת החנות.

עיני מרינה נוטהפט עברו באופן מכני על פני שורה של חוברות בצבע אש, שהיו פזורות על גבי השלחן. היא קראה: “בקרב המכריע”; “מחזיקי עבדים בזמננו”; “החזירו לעני את זכותו”; “הנצרות והרכושנות”; פשעי הבורג’ואסיה". אף על פי שהמלים המפוצצות הללו היו בעיניה נבובות מכל תוכן, הרגישה בכל זאת פתאם בלבה אותה משטמה ישנה ונשכחה, שרחשה לפנים אל המכונה.

יב

“הבי לי, תרזה, כורכית אחת,” צוה יסון פיליפ, “קבתי מתפקעת.”

“וכי לא אכלת במסעדה?” שאלה תרזה מתוך חשד.

“לא הייתי במסעדה.”

עיני יסון פיליפ נוצצו וראשו התנענע כראש ארי.

אז קמה תרזה והלכה להביא את הכורכית, ומוזר היה לראות כמה חשדנות ומרי רצתה להביע בפסיעותיה המתונות. אבל בתה פיליפינה כבר הקדימה וירדה מהמדרגות עם כורכית בידה.

אך אז הרגיש יסון פיליפ בגיסתו. “את הנך פה. מה מצניעה אַתּ את עצמך,” אמר לה מתוך השתוממות מרפרפת והושיט לה את ידו העגולה. “תרזה תפנה לך את החדר שמתחת למחסן. שם יהיה לך מראה נהדר כלפי הפֶּגקניץ.”

תרזה מסרה לו את הכורכית. הוא הריח ממנה וקמט את מצחו, מפני שהחמאה היתה מרוחה דק מאד, אך לא עמד בו לבו לנזוף בה על זאת. נשך בה ובלחיים ממולאות פנה שנית אל מרינה השותקת:

“נַא, בר-בטנך שוב חזר אל סוּרו. מעשים הגונים. סופו להיות חבוש בבית-האסורים, בחור נאה זה. מה טוב אילו יכולנו לשלחו לאמריקה, אבל איך נאחז בו, הנה זה לא הוברר לי עדין. במשטרה לא רשם את עצמו, ואין אני יודע בעצם למה באת. פזיזות היתה מצדי לקרוא לך לבוא.”

“לוּ לפחות ידעתי במה הוא חי,” לחשה מרינה מדוכאה.

“זה לא כבר קראתי,” הוסיף יסון פיליפ לספר מתוך הנאה מדברי עצמו, “שמאחד הביברים נמלט גמל-נמרי. הלא שמעת על גמלים-נמריים? אלה הם בעלי-חיים ארוכי צואר והולכי על ארבע, בלתי זריזים ובעטנים. הבהמה הטפשית ברחה היערה, ובני-האדם לא ידעו כיצד יצודו אותה. אחד השומרים תלה על חזהו את פנס האוּרוה, ועל גבו – חבילת חשש, ועם חשכה יצא היערה. כיון שראה הגמל-הנמרי את האור, מהר לרוץ אליו, מתוך סקרנות. האיש פנה אל החיה עורף, היא מריחה את החשש, מסַפְסֶפֶת ממנו ואוכלת. האיש הולך הלאה, היא מוסיפה לספסף ולאכול, וכך החזיר את הבהמה אל הכלוּב. מה דעתך, כלום לא תוכלי להַשִּׁיא גם את דניאל שלך, בשעה שהרעה יציק לו, על ידי קצת חשש? נא לעיֵן בדבר.”

יַסון פיליפ צחק בהנאה וצוַנציגר חיֵך. האיש הזה ראה באדוניו מַעין בלתי פוסק של חדודים, ובערב בשבתו לפני כוס שֵכר בבית-המרזח “שומרי-הדוב” או “שמי-הזכוכית”, היה מבדח את חבריו לשתיה בפרחי רוחו של שימלויס, וספוריו היו מעוררים תשואות-חן.

איש-שיבה כחוש, בכסיות גלַסֶה ובכובע-צילינדר, נכנס את החנות. היו דמדומי ערבית. בחוץ התבונן בזהירות כה וכה ואחר כך נגש בפסיעות מהירות אל יסון פיליפ בקול דק ושבור: “אם כן אפוא, מה יש חדש? מה יש לנו מן היפה?” הוא שפשף את ידיו והביט נכחו מתחת לעפעפים דקים ואדומים במבט נבוך. זה היה האלוף שלֵים-נוֹטהֵים, שאר בשר לבַרוֹן אופֶנבֶּרג, ראש המפלגה הליברלית.

“הנני עומד כֻּלי לשרתו, אדוני האלוף,” אמר יסון פיליפ, מתוח בגופו כסגן-קצין, בשעה שהמפַקד מדבר אליו.

הוא הקריב את האלוף אל ירכתי החדר ופתח לפניו ארון כבד מעץ אֵלָה. בארון זה היו גנוזים הספרים הארוֹטיים, האסורים מטעם הרשות והנמכרים רק בחשאי ולאנשים נאמנים.

יסון פיליפ דבר בלחש, והאלוף נבר באצבעות משתוקקות בתוך ערמת הספרים.

יג

במסדרון החשך טפסה מרינה על המדרגות הזקופות וצלצלה. היא מוכרחה להגיד למשרתת מי היא, ואף לילדים הוכרחה לקרוא את שמה. הנימוסיות הטירונית שלה הביאתם לידי צחוק. פיליפינה, בת השתים-עשרה, התנהגה בגודל לבב ובלכתה נענעה במתניה. לשלשתן היו ראשים מרובעים כראש האם, ולפניהן עין הגבינה.

העוזרת הביאה את התבה הקטנה, ואז באה גם תרזה ועזרה לאחותה להתיר את הצרור. בקולה העקצי ונטול-החן העמידה שאלות רבות ומבלי להמתין לתשובות ספרה על חתונות, לדות ומיתות שהתרחשו בעיר. היא השתמטה מהפגש במבטה של מרינה, מפני שהיתה שקועה בשאלה כמה זמן תשהה אחותה אצלה ובכמה הוצאות יעלה הדבר הזה.

על אודות דניאל לא דברה דבר. בשתיקתה דנה אותו לכף חובה, יותר מאשר בעלה בדבריו העוקצים. כמו בעקרי דת כן החזיקה בכל תוקף במושגים על אודות חובתם של הבנים לצַית להורים; היא לא האמינה שיש למרינה הכח הדרוש לתפוש את כל חומר העבַרה של הפרת מצות המשמעת.

כאשר נשארה מרינה לבדה, ישבה ליד החלון והביטה בעצב אל הנחל אשר למטה. המים הכתומים זרמו להם בלא גלים ושטפו את כתלי הבתים העומדים מנגד. ממקומה יכלה להשקיף אל “גשר בית-הנכאת” ואל “גשר-הבשר”, ורחישת האנשים על שני הגשרים האלה נתנה חרדה בלבה.

יצאה החוצה ועמדה בראש הגשר של בית-הנכאת. סבורה היתה שכל אחד ואחד מתושבי העיר יעבור בהכרח על פניה. מבטה הבוחן בדק כל פנים, וכשמישהו השתמט ממבטיה, רדפה אחר הדמות המתחמקת בחשכת הערב. ככל אשר נעשה מאוחר יותר, כן הלכו העוברים והתמעטו.

בלילה שכבה ערה והאזינה אל קולן האטום של פסיעות המאחרים לטַיל, ולמחרת התהלכה מעם השכמה עד שעת ערבית מרחוב אל רחוב. היא נעשתה קשת-רוח למראה עיניה. האנשים נראו לה כחיות אלמות, מעוּנות ונרגזות. בסמטאות הצרות כבדה נשימתה ובתוך הרעש אבדו עשתונותיה.

אבל לא עיפה מבקש.

ביום החמישי שבה הביתה בשעה עשר בערב, ותרזה ששכבה כבר על מטתה, שלחה אליה נזיד עדשים. בשעה שבלעה אותו בגודל רעבונה, שמעה פסיעות בּפרוזדור, נקישה על הדלת, ויסון פיליפ נכנס. הוא אמר רק את המלים: “בואי נא עמי מיד,” והיא הבינה. בידים רועדות זרקה סודר על כתפיה, כי ערבי אוקטובר היו כבר קרים, ודוממה עקבה אחריו.

הם עלו במעלה הרחוב אל בֶּרְג-גַסֶה, סרו אל הרחוב הזה ואחרי פסיעות אחדות נכנסו אל סמטה צרה וחשה שמימין. ממעל לשער היה תלוי פנס, אשר על שמשותיו הירוקות היו כתובות המלים האלה: “עמק הבכא”. באור ירוק היו מוארות גם מדרגות-האבן שהוליכו אל המרתף ואל אולם-האורחים השומם המרוהט בחביות, בספסלים ושלחנות. אויר רוה ריח של יין חמוץ פרץ ועלה משם.

ליד הכניסה היה חלון מכוסה בסבכה, שם התיצב יסון פיליפ ורמז למריה לגשת אליו.

אל השלחנות הארוכים ישבה שם למטה חברה מוזרה, אנשים צעירים, שאין רואים כמותם בבתים, ואך לעתים רחוקות ברחובות. העוני כנראה כּנס אותם יחד, והלילה הוציא אותם מתוך פנות-הסתר שלהם. אנשים, שספינתם נטרפה בים, והם הסתתרו בתוך מערה שעל החוף השומם. היו להם עניבות אדומות עד כדי עורר צחוק, וארשת פניהם חורת, עגומה-חורת, והאור הירוק של המנורות שִוה להם מראה מתים. זה זמן רב לא נגעה בשערות ראשם יד ספּר, זה זמן רב לא היתה עליהם יד חיט. ומכמה בחינות נראו כאנשים שמזלזלים בכל אומנות-יד.

שני בחורים זקנים ישבו מן הצד, שני סובאים שירדו פלאים ושהשתוממו בכל זאת למראה החברה הזאת של צעירים אשר עלו כמדומה משאול תחתיה. מפני שהם, הזקנים, קבלו סוף סוף ביום השבת את משכורתם, ואלה שם מתקימים, כנראה, זה שנים בלי כל משכורת.

בפנת החדר השרויה באפלולית ישב איש אחד לפני פסנתר והלם בכל כח עלפני המנענעים. שום תוי-נגינה לא היו לפניו. הוא נגן על כלי-הנגינה, השמיע חריקה, המיתרים רעדו באופן עלוב; הפידַלים נאנקו. אבל המנגן היה כה מוקסם על ידי יצירתו שלא נתן את דעתו ללקוי כלי-הנגינה. כל כמה שהיה חסר-טעם הרעש הזה, האקורדים האלה הצורחים בשאון, צוחות הדיסקנטים האיומות, הטריולות הנרדפות וטרמוֹלות הבס, – הנה התרגשותו של המנגן ההתלהבות והתפשטות-הגשמיות שהיה נתון בהן, העטו על כל התמונה הזאת מעטה של עצבות וחגיגיות; ואת הרושם הזה היו עושים גם בלעדי המרתף הירוק ובלעדי פני-הברמינן של השומעים.

מרינה הכירה מיד במנגן את דניאל, היא היתה מוכרחה להחזיק בכח בסורג החלון ולהלחץ בברכיה אל הכרכוב. לא לחנם יצא לו ליסון פיליפ שם כאיש החומד לצון. קשה היה להתאפק מזכיר בהזדמנות זו את התמונה של דניאל בגוב אריות. והוא לחש את הדבר באזני מרינה. אבל החלון היה פתוח, וכיון שהמנגינה הגיעה עד לידי פירמַטה, חדר קולה למטה אל המרתף, ואחדים מהמסובים אל השלחן הביטו למעלה. מרינה דעתה לא היתה מיושבת עליה; היא חשבה שהמנגינה נגמרה וקראה בקול חלוש ובמורך-לב: “דניאל!”

דניאל קפץ והזדקר ממקומו, שלח מבטיו אל הקוראה וראה את פני הלעג של יסון פיליפ, רץ בטיסה אל הדלת, אל המדרגות, ובשלש קפיצות עלה למעלה.

הוא עמד תחת קמרון השער ומלים עמדו לפרוץ בקריאה מתוך פיו. האמלל! – חשבה מרינה, והרגש הרגישה כאילו יכלה לעצור בתוך חזה את המלה אשר נולדה בו ואשר ממנה כה יראה.

לשוא, המלה נאמרה. הוא אינו רוצה עוד לראות את פני אמו. הוא רוצה לחיות רק לבדו ולעצמו, הוא רוצה להיות בן-חורין, אין לו צורך בשום אדם, בן-חורין רוצה הוא להיות.

יסון פיליפ הצליף את הבן הסורר במבט של בוז ומשך אחריו את מרינה ללכת משם. עוד בקצה הסמטה הגיעו אל אזניהם קולות ההתרגשות של ישובי “עמק הבכא”.

ממחרת בבוקר חזרה מרינה לְאֶשֶנְבַּך.

אויבים, אחים, ידיד ומסוה

א

דניאל שכר לו חדר אצל הזוג הַדֶּבּוש, עושי-המברשות, שעל ככר יַקובספְּלַץ, מאחורי בית-היראה.

אז היה עוד במֶרְץ קר מאד, והגברת הדבוש התיראה יראה תפלה מפני הפחם, שכִּנתה בשם גללי-שדים. בירכתי החצר היה דיר העצים, שמשם היתה לוקחת את גזרי העצים להסיק בהם את התנור. אולם מחיר העצים האלה היה יקר; אילו היה דניאל מפרנס את תנור-הברזל שבעלית-הגג שלו במזון יקר כזה היה התשלום החדשי שלו מגיע לידי גובה לא ישוער. הוא היה משלם שבעה מרק שכר הדירה, ובודק חוזר ובודק את חשבונותיו, כדי שלא לקפח במשהו את חרותו על ידי בזבוז יתר של פרוטה.

כך ישב על ספריו ומחברותיו וקפא מקור, עד שלבסוף התחיל חום האביב חודר מבעד לחכרי החלונות הפתוחים. את הספרים היה מקבל בעד שבעה פּפֶניגים לכרך מהספריה אשר ליד שער-המלך. אכים פוֹן ארנים וי’ן פוֹל היו אז המשוררים האהובים עליו. אצל האחד מצא את העולם מפואר עד להפליא מלבַר ואצל השני – מלגַו.

עם פתקת-המודעה¹ של דניאל, שרשם עליה את עצמו בתור מוסיקאי, נכנסה הגברת הדבור אל חדר האורחים, אשר גם הוא כמו כל חדרי הבית היה עשוי כמו בשביל ננסים, וכמו כל חדרי הבית היה נודף ממנו ריח של דבק ומי-כביסה. הואיל ומוצאי-חג היו אז, ישבו שם האדון פרַנקֶה והאדון בנימין דוֹרן, דיָרי הקומה התיכונה; ובנה של הגברת הדבוש, שהיה חסר-דעה, ישב שם על הספסל שליד התנור וחיך.

האדון פרנקה היה סוכן של בית-מסחר לסיגריות, ובין כל המשרתות של הסביבה יצאו לו מוניטין כצַיָד מסוכן של לבות נשים. בנימין דורן היה לבלר בחברת האחריות “פרוּדֶנציה”, היה חבר לעדה מיתוֹדיסטית ועל דרכי הצניעות ויראת-השמים שלו היה נכבד על כל האנשים הנכבדים.

האדונים בחנו את הפתקה בעיון רב ובמצח מקומט, והאדון פרנקה הביע את דעתו, שמוסיקאי שאינו משמיע קול נגינה במה נחשב הוא?

“או שמא כנורו או שופרו או כלי אחר שלמד לנגן עליו, שמא נתון בעבוט,” אמר מתוך הקלת-ראש, “שמא אינו יודע אלא לתופף. ואת זאת יכול גם אני לעשות כשנותנים תוף בידי.”

“כן,” העיר בנימין דוֹרן, “דרוש תוף כדי לתופף עליו. אולם נשאלת השאלה אם מלאכה זו היא בהסכם על חוקיה היסודיים של הענותנות הנוצרית.”

הוא הניח את אצבעוֹ על חטמו והוסיף:

“הרי זו שאלה שאני, לפי עניות דעתי, כמובן, לפי עניות דעתי, עונה עליה בשלילה.”

“אין לו קרוב וגואל, כדבריו, אין לו מכרים,” יבבה הגברת הדבוש בקול דומה בצלילו לקול של גזר הנגרד במגרדת, “וללא כל משרה, ללא כל סכויים, ואף סמן לנעלים ולבגדים, חוץ ממה שיש על בשרו. דיָר כזה לה היה לי עוד מימי.”

פתקית-המודעה התעופפה ונפלה על הרצה. הדבוש-הבן חסר-הדעה נטל אותה, עשה אותה שפופרת והכניסה אל פיו לתקוע בה. אולם תעודה חשובה זו הורטבה והתמקמקה מתוך כך ולא הצליחה עוד לתפקידה. הגבר הדבוש זלזלה יותר מדי במצווֹת המשטרה ולא נתנה שוב את דעתה לחובותיה כמשכירה דורות.

האדון פרנקה הוציא מכיסו סדרת קלפים מזוהמים והתחיל טורף אותה. הגברת הדבוש צחקה צחוק כבוש, דומה לצחוק המכשפה בשעה שנשמעות המית-רחש בתנור, המתוֹדיסט התגבר על פקפוקיו מתוך יראת-שמים ומנה את הפפניגים על גבי השלחן, והסוכן הפשיל למעלה את שרווליו כמי שמתכונן למלוק ראשה של תרנגולת.

לא עבר זמן רב וביניהם פרצו קולות לא נעימים של קטטה, הואיל והאדון פרנקה נוהג לעשות מעשי כפיה ואונס על גורלו. עושה-המברשות נועץ את ראשו בפתח ומקלל, חסר-הדעה תוקע מתוך הזיה בחצוצרת-הניר שלו, והחברה שישבה קודם בשלום ובשלוה התפרדה בשצף-קצף.

ב

דניאל טפס ועלה במעלה המבצר, לאורך הסוללות, ושרך את דרכו על פני גשרים ובשבילים.

עלומיו הם שנתנו בלבו את האהבה הגדולה אל הלילה, עד שהסיח את דעתו מבני-האדם וחשב כי הוא לבדו עלי אדמות ואין עוד. עלומיו הם אשר הגישו לו כל דבר באמונה ובחסד, וחננו אותו סגולת-נפש לקלוע מסביב לכל דבר הנראה לעין מֵלוֹדיוֹת כעין פרחי-נשמה; מלודיות אשר שום עט לא הֶערה עוד על הניר כה עדינוֹת כה ממללות, כה מרפרפות, ואשר אך תאמר היד לשלוט בהן, מיד הן דועכות וגוועות.

אבל גם עלומיו הם אשר הדליקו בעיניו, למראה חלונות מוארים באור של חיים בנעימים, את אש המשטמה ומלאו את לבו מרירות כלפי מדושני העונג, שוי-הנפש והזרים, הזרים לעולם, אשר מאום לא ידעו על אודותיו.

קטן וגדול היה. קטן לעומת העולם, גדול בפני עצמו. הוא היה אֵל, כאשר היו הצלילים נִתּזים מתוכו, כמו הניצוצות מעל הסדן, ומנוּדה – כאשר היה עוֹמד בחשכת החצר, מאחרי תיאטרון העיר ומחכה עד שקולות התזמורת במנגינת-הסיום של האוֹפרה “פִידֵליוֹ” יפרצו אל אזניו דרך כתלי הבית.

בכל מקום פורצים המעינות ברעש, מתוך עיני ילדים ומן הכוכבים. אין גבול וקֵצה עוד. יומו היה כישימון; מחו – כשדמה צחיחה ברדת עליה גשם; הרהוריו – כצפרים המבשרות בוא הסופה, וחלומותיו – אך חיים על אודות חיים.

הוא נזון מלחם ופרות, ורק פעם בשלשה ימים הוא מתיר לעצמו להזמין לסעודת-הערב תבשיל חם במסעדה “המגדל הלבן”. שם הוא מקשיב לפעמים בסתר לשיחתם של איזו בחורים צעירים, המצלצלת באזניו כה מופלאה, ובקרבו מתלקחת אז כיקוד-אש התשוקה לשוחח עם אנשים אשר מצב-רוח אחד להם ולו. ובכל זאת כאשר היו אחיו מ“עמק הבכא” מספחים אותו אל חברתם, היה דומה לאיזה רובינזון או סֶלקירק, שהוליכום מן האי שלהם בשבי.

ג

בנימין דוֹרן היה מטבעו בעל רחמים, וחפצו להציל נפש אובדת בעניה אמץ את רוחו לבקר את דניאל נוֹטהפט בחדרו. טפס ועלה במדרגות החורקות כשהוא צולע ברגלו העקומה, ודפק במורך-לב על הדלת.

“אולי אוכל להיות, כדרך הנוצרים, לעזר לו בדבר-מה,” שאל לאחר שקנח יפה את חטמו.

דניאל נתן בו את עיניו בתמיהה.

"אדוני! יש ביכלתי לסייע לו, כמובן, שלא על מנת לקבל פרס, כדרך הנוצרים, למצוא משרה. בחברת ‘פרודנציה’ אפשר לפעמים למצוא עבודה. האדון ציטֶל לא יסרב לי בודאי. האדון ציטל הוא מנהל המשרד, אדוני. גם בעיני הסוכן הראשי, דירוּף נשאתי חן וחסד. ועם האדון המפקח יוֹרדן יש לי יום יום כמעט מגע-ומשא. האדון המפקח יוֹרדן הוא איש משכיל עד למאד. על בתו גרטרוד השפעתי ברוח הנצרות, ועתה, אדוני, מובטחה היא שתזכה לחיי העולם הבא. אם אדוני ישים את במבטחו בי, יזכה לחיים טובים. אני תמיד טורח. בלי כל יהירות אוכל לאמר, כי לכך נוצרתי.

מראהו היה כאיש חבוּר-טלאים של בחילה, דלוּת ויראת-שמים, וצוארון מעילו היה מרופט.

“אל נא ידאג אדוני!” השיב דניאל, “חיי, כפי שאדוני רואה, אינם קשים מנשוא.”

הלבלר החסיד נאנח ומחה בגב כפו טפה מקצה חטמו.

“יסלח נא לי, אבל אדוני מעלה עליו את הכתוב: ‘גאות אדם תשפילנו ושפל-רוח יתמוך כבוד’.”

“מוטב, אני עין בדבר,” החזיר דניאל בקול יבש ושוב התכופף על פני לוח-התוים, שכתב עליו.

בנימין דוֹרן נאנח שנית ושוב יצא צולע מן החדר. אל הגברת הדבוש אמר בהצביעו באגודלו כלפי מעלה:

“אמא הדבוש, לא אוכל עצור ברוחי, אדברה נא כדרך הנוצרים וירוח לי, – תתן נא דעתה לכך…”

“אבינו שבשמים, מה הוא עושה” במה הוא עוסק?" קראה הזקנה בנשימה כבדה, כשהיא נועצת את מטאטאה מתחת לבית-שחיה.

“השלחן כלו טעון נירות והנירות מכוסים בסמנים מסתוריים, בחיי.”

אז שלחה הגברת הדבוש את בעלה אל שוטר-הרובע, מיראתה את כשופי הדיר בעלית-הגג. הפקיד הנאור קרא את עושה-המברשות בשם פטפטן זקן. מבור צער הלך עושה-המברשות אל האכנסיה “אצל הסוס” ושתה שם לשכרה. עד שבנימין דוֹרן הוכרח – ליל ירח יפה היה אז – להובילו אל ביתו.

ד

על הפלירֵירה עמד בית-קפה קטן ושמו “גן העדן הקטן”. הכל היה שם בזעיר אנפין: בעל הבית, המלצרית, השלחנות, הכסאות והמנות. שם היו מתאספים האחים מ“עמק הבכא” למגר את האלים מכסאם ולהחריב את העולם.

שמה היו פני דניאל מועדות.

הוא ידע את האולם הגמדי, הוא ידע את הפנים הסחופים מרעב. הוא הכיר שם את הציָר אשר מעולם לא צִיר, את הסופר אשר מעולם לא כתב, את הסטודנט שלא למד, את הממציא שלא המציא כלום, את הפסל שהשקיע אל כל אמנותו ביציקת גבס, את המשחק על הבמה, שזה שנים רבות יצא לחופשה, ואת חצי-תריסר הבורגנים הזעירים שהיו באים לכאן לשעשע את נפשם באימת-הדברים. הוא הכיר את האלוף הצעיר פוֹן אוּפֶנבֶרג שמסבות לא ידועות לאיש פרש ממשפחתו, ואת האדון גֵרוֹביוס הכיר, שתמיד נראה כממלא תפקיד של מתבונן, ישב שם ישיבת-מסתורין, מביט לפניו ומחיך מתוך כליון-נפש ולעג, כשהוא מעביר את ידו על פני שערותיו הארוכות היורדות על ערפו וגזוזות בקצותיהן בקו ישר.

הוא הכיר את המקומות שהכתלים היו שם מושחקים על ידי כתפי בני-אדם, את הכתמים המיובשים על גבי הלַכָּה של השלחנות, את כפתורי-הקרן של בעל-הבית ואת הוילאות השחורים מעשן על החלונות הזעירים. הוא ידע את ההמולה, את הדבוּרים שחוזרים שם עליהם יום יום, את דברי הלהג האנרכיסטיים של הציָר שכנוהו בשם קרַפוטקין, את דברי הפילוסופיה שבציניסם של הסטודנט, שהיה חושב את עצמו לסוקרַטס של המאה התשע-עשרה ואשר על גבו היתה תלויה קופה של עשרים וארבעה סמסטרים ומספר כזה של נצחונות במלחמות אגרוף.

התופעה המענינת ביותר היתה האדון גָרוביוס.

הרי זה היה אדם שקרא ושנה הרבה, וגם במוסיקה הבין הבנה יסודית. אפשר היה להכיר זאת מתוך כמה וכמה הערותיו. הוא היה גיסו של אנדריאס דידרלין, אבל לא שמח ביותר על קרבת-משפחה זו, וכיון שהתחיל מישהו מדבר בפניו על דידרלין, היה מעוה את פניו ולא יכול לשבת במנוחה על כסאו. הרי זו היתה אישיות שקשה היה לעמוד על טיבה. ולולא הכבוד שהיו נוהגים בו בגלל שנותיו – הוא היה בן ארבעים וחמש – היו מכבדים אותו בגלל לעגו השנון שהיה מתיחס בו אל בני-אדם. הבריות אמרו עליו שיש לו הרבה כסף. כשנודע לו הדבר הזה, נשבע בהן צדקו שהוא עני. הואיל ולא עסק בשום מקצוע וכל ימיו ישב בבטלה, שהפליאה את הבריות כדבר שבמסתורין, כמו שהכל היה מפליא באיש הזה, חשבו שבשאלה זו אין האיש נאמן חֵרֶף כל שבועותיו.

“מיהו גל עצמות זה שמופיע שם?” שאל האדון גרוביוס את הפסל שוַלבה, ברמזו על דניאל.

הוא ידע אמנם את דניאל מכבר, אבל נעים היה לו להעמיד פנים של אדם אשר זה מקרוב בא.

הפסל הציץ בו במורת-רוח:

“הרי זה איש שמאמין עדין בעצמו,” השיב בנפש קודרה, “זה איש שטבל בדם-הדרקונים של האילוסיות וכמו זיגפריד הצעיר לא תאונה אליו רעה. הוא בטוח שכל האנשים הישנים בבתיהם, פה מסביב לנו, שכלם חולמים על גדלותו, וכבר הזמינו אצל מוכר-הירקות עלי דפנה בשבילו. הוא אינו יודע שלאנשים האלה אין דבר קדוש בעולם זולת סעודתם, כשבוא יום ה' הגדול והנורא יֵשבו הם וישתו שכר, הסינַי בוער באש והאנשים האלה מפהקים. הוא מלא מנפשו ודי לו בזה, והוא אוסף דבש. אין הדבורה רוצה אלא בדבש, ואם אין פרחים מזדמנים לה בדרכה, מעופפת היא מסביב לזבל. הכרת פניו תענה בו. לחיים, גוטהפט!” סים את דבריו בהרימו את כוסו אל דניאל.

האדון גרוביוס הצטחק כאיש אשר נפשו תתעטף עליו.

“נוטהפט!” אמר בקול פעיה, “נוטהפט שם יפה, אבל אינו הולם לוַל-הַל; הוא מתאים יותר לשלט של חיט. אח, אלהים טובים! העצם שצעירים מכרסמים בימינו, היתה עוד בשעתי כלה מכוסה בשר.”

אחר כך חזק את הפֶנסנה על חטמו ועיניו מצמצו ביראת הרוממות כלפי הפתח שבו נכנס מהודר, זקוף וברוח נכאה אֶבֶּרהַרד פון אוּפנברג הצעיר, הבא לבקש את החיים כאן, במקום שאחרים השליכום מאחרי גוָם.

בשעה מאוחרת בלילה עברו האחים ברחובות והרעישו את הבתים בהמולת קולותיהם.

ה

במוצאי קיץ קרה מקרה ופיליפינה, בתו של יסון פיליפ, נקרה בקֶלע עין אחת לאחיה הקטן, בן-השבע.

הילדים שחקו בחצר. ויליבֹּלְד, הגדול שבהם, רצה בקלע. פיליפינה שלא אהבה להתלוצץ, חטפה אותו מידו בכח, לחצה את הצרור אל רצועת-הגומי והתיזה אותו בכח. אותה שעה נקלע לשם תוך כדי ריצתו מרקוס הקטן. לקול צעקתו פרצה האם מלפני שלחן-הקופה אל החצר, כי לבה חש לה רעות, וראתה את נערה מתפלש בעפר. עד שתרזה הרימה אותו מעל האדמה והעלתו למלה אל דירתם, רץ יסון פיליפ אל הרופא. אבל ללא הועיל: עין אחת היתה אבודה לו.

פיליפינה התחבאה. אביה מצא אותה מאחורי המדרגות של המרתף. הוא הכה אותה באכזריות עד כדי כך, שהשכנים הוכרחו להתערב בדבר ולהפריד ביניהם.

מרקוס הקטן היה הילד החביב ביותר על תרזה. קשה היה לה להתגבר על האסון. מה שהיה נרדם בנפשה מכבר, התעורר עתה ונהפך לשגעון מתמיד ומציק. היא חטטה וחקרה לדעת מהו העוֹון אשר מצאם.

פעמים היתה קמה בלילה מעל מטתה, מדליקה את הנרות ומתהלכת בחדרים בפסיעות חשאיות. מאירה מאחורי התנורים ומתחת לארונות, היא מטה את אזנה אל דלת החדר של המשרתת ומקשיבה. היא מציצה אל מלכודות העכברים, ואם נלכד עכבר לתוכה, לא יכלה להסב עיניה ממראה החרדה וההתלבטות של בעל-החי הקטן.

יום אחד פגע ביסון פיליפ ברחוב עושה-ארונות ממכריו ושאלו אם אין לו רהיטים ישנים למכירה. יסון פיליפ השיב לו שאינו יודע על כלים בביתו שיצאו משמושם, ושלחוֹ אל תרזה. זה נזכרה שבעלית-הגג עומד זה שנים רבות שלחן-כתיבה נושן, שאפשר למכרו בעד שני טלר, ועלתה עם האיש למעלה.

היא פתחה את חלונות-העץ הקטנים, ועושה-הארונות התבונן אל השלחן, שהיו לו רק שלשה כרעים, וכלו אכול עש.

“דבר כזה אינו שוה כלום,” אמר עושה-הארונות ונקש על השלחן מכל צד, כרופא בודק גוף אדם שמת, – “שתים-עשרה פרוטות לכל היותר.”

שעה קלה תגרו ביניהם ולבסוף התפשרו על שש-עשרה פרוטות. עושה-הארונות הלך לו והבטיח לשלוח אחר הצהרים פועל לקחת את הכלי. תרזה היתה כבר על המדרגות בזכרה פתאם שיש מן הצורך לבדוק במגרות של שלחן-הכתיבה הישן ולראות אם אין שם כתבים כל שהם. והיא חזרה ועלתה.

בתוך האבק של אחת המגרות מצאה אמנם נירות, ומתחת לנירות הללו מצאה את שטר-הקבלה. שגוטפריד נוֹטהפט החזיר אל יסון פיליפ לפני עשר שנים. והיא קראה בתוך האפלולית של עלית-הגג את דברי-האמון של המנוח, וראתה מתוכם שיסון פיליפ קבל שלשת אלפים טלר.

היא קראה, התבוננה ומעכה את הפתקה, תחבה אותה לתוך כיס הסינר שלה, ומפיה פרצה פתאם צוחה: “גש הלאה, גוטפריד, גש הלאה!”

ירדה למטה, נכנסה אל המטבח, ובהתיצבה לפני הכירה, טרפה במחבת ביצים וקמח, כשהיא מביטה לפניה בעינים קפואות. רִיקה המשרתת בראותה את פניה נבהלה והצטלבה.

ו

אחרי סעודת-הצהרים קמו הילדים מלפני השלחן, לכת אל בית-הספר. יסון פיליפ הצית סיגרה והוציא מתוך כיסו עתון.

“האם מצאת דבר-מה בשביל הנגר?” שאל בהוציאו עשן מפיו.

“בשביל הנגר ובשביל עצמי,” היתה תשובתה.

“איך, מה פֵרוש הדבר ‘בשביל עצמך’?”

“פרוש הדבר הוא פרוש. אני אמנם ידעתי תמיד, שלא הכל היה אז כשורה בכסף.”

“באיזה כסף, אשה? אל נא תדברי עמי בחידות. עמי עליך לדבר דברים מפורשים, בלי לכסות דבר. הבינות?”

“בכספו של גוטפריד נוטהפט, יסון פיליפ!” ענתה תרזה בלחש.

יסון פיליפ התכופף על פני השלחן

“כלום מצאת סוף סוף את שטר-הקבלה הישן?” שאל בעינים פקוחות לרוחה, “את שטר-הקבלה הישן, שזה שנים רבות אני מחפש אותו?”

תרזה הניעה את ראשה בחיוב. הוציאה משערות ראשה מכבנת ונעצה אותה לתוך קרום-לחם. יסון פיליפ קם והתהלך אילך ואילך, כשידיו מסולקות על גבו. בינתים נכנסה רִיקה המשרתת לפַנות את השלחן. היא עשתה את מלאכתה בהרבה רעש ובמעט חפזון. כיון שיצאה התיצב יסון פיליפ לפני תרזה כשהוא תומך בידיו את מתניו.

“שמא סבורה את שאהיה בידיך כחומר ביד היוצר,” התחיל, “הרי אינך אלא טועה, חביבתי. שמא מתרעמת את על שנתתי לך ולידיך חיים של כבוד? ועל שדאגתי לאחותך שלא תהא יושבת בבית-ההקדש? מראה פניך כאילו בזבזתי את הכסף ביריד. גודפריד נוטהפט הפקיד בידי שלשת אלפים טָלר. אמנם כן הוא, הוא עשה זאת. רצונו היה שהנשים לא תקשקשנה על הדבר בלשונותיהן, רצונו היה שכספו אשר הרויח אותו בזעת אפיו ישא פֵּרות, ולא שאמסרנו ליד הבן המביש שיבזבזנו בחיי הוללוּת.”

“לא יִכּוֹן הון ברֶשע,” אמרה טרזה בלי להרים את עיניה. “אם גם עשר שנים לא ידענו רע – בשנת האחת-עשרה אֵל נקמות הופיע ונִקם ממַרקוס שלנו.”

“יצאת מדעתך, אשה!” קרא יסון פיליפ. תפש כסא והפילו ארצה בכח רב כל כך, שרעדו ונקשו כל הכלים בחדר.

תרזה הפנתה אליו בלי מורא את מצחה, מצח אכרה עקשנית, עד שנפחד במקצת.

“לַצרות אשר עוד תבואנה עלינו, קח אתה את האחריות אם תוכל,” אמרה לו בקול נמוך.

“וכי חמסן אני לדעתך, אשה?” החזיר יסון פיליפ, “וכי סבורה את שיש בדעתי לקחת את הכסף לעצמי? כלום לא עלה על דעתך, שאני עלול לשאוף אל מטרות גבוהות מזה? אמנם, דבר כזה הוא למעלה מכח תפישתך.”

“מטרות כאלה טיבן מהו?” שאלה תרזה בזעם כשהיא ממצמצת בעיניה.

“הטי אזנך ושמעי,” הוסיף יסון פיליפ בשבתו כמורה בקתדרה על הכסא, שלפני שעה קלה כה התעלל בו. “הנער הפוחז מחויב להכנע. עליו לכרוע לפני ברך. הדבר אינו עוד נמנע המציאות. הדבר נודע לי, אני מתחקה על צעדי רגליו, יודע אני שהגיעו אצלו מים עד נפש. הוא עוד יבוא, יהי לבך בטוח, הוא עוד יבוא ויתחנן. ואז אקחהו אל בית-מסחרי, ונראה אז אם יצלח לאיזה דבר. אם כן, ועם יעמוד זמן רב בנסיון, אז אספר לו את כל הענין הזה ואציע לפניו להכנס אל המסחר בתורת שותף. וכי הוא יבין זאת בנקל וישק את ידי. ואחר כך, כדי לחזק את הקשר, אשיא לו את פיליפינה בתנו.”

בת-צחוק עקומה החליקה על פניה של תרזה.

“את פיליפינה, כך כך,” אמרה בנעימה מוזרה. “את פיליפינה. את זו יהיה קשה להביא אל החופה, סבור אתה; האיש אשר בגורלו תפול יהיה שמח בחלקו, רעיון טוב הוא זה.”

“באופן כזה ישתוה החשבון ביני ובינו,” סיֵם את דבריו, יסון פיליפ, בלי להרגיש את הלעג שבדברי תרזה. “הבן המחפיר יהפך לאדם הגון, הכסף ישאר בין אנשי המשפחה ועתידה של פיליפינה מובטח.”

“ואם לא יבוא, אם לא יכרע לפניך ברך, אם תפסיד את הכסף במסחרך, מה אז?”

אם יסון פיליפ מאמין לדברי עצמו, את זאת לא ידעה תרזה. לא היה לה כל חשק להרהר בזה, והיא לא הסתכלה בפניו, כי אם אל ידיו בלבד הביטה.

“אז תהא שהות בידי לשנות את התכנית,” החזיר לה יסון פיליפ בצער. “את יכולה לסמוך עלי. אני מתבונן אל כל דבר, אני שוקל ובודק כל דבר, אני יודעת את בני-האדם ואיני טועה. שלום.”

ויצא.

תרזה נשארה עוד שעה קלה יושבת על מקומה, זרועותיה שלובות על חזה השטוח. כשקמה ופתחה את דלת החדר הפונה אל החצר, נעצרה על הסף, כי עיניה ראו את פיליפינה שישבה ליד החלון בפנים מפיקים תמימות חשודה, ותקנה גרב.

“מה לך?” שאלה תרזה נדהמה, “מדוע לא הלכת אל בית-הספר?”

“לא יכולתי. ראשי כאב עלי,” השיבה הנערה ומשכה את המחט בכח, עד שפקע חוט הצמר. דבלולי שערותיה שנתלו על פני מצחה האפילו על פניה המוּרדים.

תרזה שתקה. מבטיה הקודרים הניו נתונים באצבעותיה הטורחות של פיליפינה. היה מקום לחשוד שהנערה שמעה את כל מה שדבר יסון פיליפ בקולו הגבוה; לא היה לה אפילו צורך לעמוד מאחורי הדלת. בחפץ-לב היתה מלקה את הרמאית הזאת, אבל כבשה את עצמה ויצאה דומם מן החדר.

פיליפינה שלחה מאחריה מבט עוקץ, אך את מלאכתה בכל זאת לא הפסיקה, והתחילה מזמרת בפני עצמה בחשאי וכמו מתוך כונה להרגיז.

ז

כספו של דניאל הלך ופחת. את המקורות החדשים, אשר חלם עליהם, קשה היה לו לגלות. הוא לא נתן לדאגה לחדור אליו, ואם רצה הפחד להופיע לפניו, היה הולך אל האחים למצוא אצלם את השכחה.

הפסל שוַלבה התודע אל צינגָרֶלה, שהיתה מזמרת בריכסהלן חרוזים הנשמעים לשני פנים. הוא הזמין את האחים ללכת עמו אל ריכסהלן.

ריכסהלן היה תיאטרון מהמין הגרוע ביותר. כשהגיעו לשם, נסתים כבר החזיון. אל השלחנות הרבים ישבו עוד אנשים. האולם, המלא ריח שכר מעובש, היה דומה יותר למִכרה קודרה.

באדישות גמורה, כאילו לא היו האנשים חשובים בעיניה יותר מכסאות, ישבה לה צינגרלה בין הפַסל ובין הסופר. היא צחקה, אבל לא היה זה צחוק; היא דברה אך דבריה היו ריקים; היא פשטה את זרועה, והתנועה היתה מתה. היא לא הסתכלה בשום אדם, מבטיה היו רק מרפרפים. היה לה הרגל לקשקש בצמידה באופן שהיה מעורר רחמים; ועוד הרגל אחד היה לה: אחרי אמרה איזה דבר שבנבול-פה קלוש, היתה מפנה את ראשה הצדה באופן כזה, שאפילו גסי-הרוח ביתור היו באים במבוכה. את פניה היה משחית הצבע, אבל מתחת לעורה נצנץ משהוא כמים אשר מתחת לקרח הדק.

מסביב לקשת פיה הנובל והמפיק צער רחפו עדין עקבות החן שבעבר.

מפעם לפעם היתה שולחת אל דניאל, שישב בקצה השלחן, מבט בלתי-שקט ובוחן מתוך רוגז. הרבה היתה נותנת לאיש שהיא מפיל אותו לרגליה ובלבד שלא תרגיש בכל אימת הנֶכֶר הגֵאה שלו. היא הכירה שהוא טרם ידע אשה, והדבר כה הציק לה עד שחרקה בשניה.

דניאל לא הרגיש במשטמתה של צינגרלה. בהתבוננו מתוך דכאון אל פניה, אשר החטא והגורל הטביעו עליהם את חותמם, יצר לו בלבו דמות טהורה שאין דוגמתה, בת-שעשועיו של איזה אל. הוילון עם פרצופו של מוקיון המצויר עליו, הלולין והמאלף כלבים שישבו אל השלחן הסמוך והתקוטטו בגלל המשכורת, ארבעת הגברים קוני-הקומה ששחקו בקלפים מאחריו, האשה השמנה ששכבה על ספסל וישנה עם מטפחת אדומה על עיניה, הסופר שדבר דברי גנאי על הסופרים זולתו, הממציא שדבר על perpetuum mobile, – כל אלה כאילו טבעו פתאם בתהומות ים. הוא קם והלך משם.

אבל מכיון שראה לפניו את הרחוב המכוסה בשלג, עמד ופקפק אם ללכת הביתה או לא. צינגרלה נגשה אליו והתיצבה לצדו.

“חיש, מהר,” לחשה, "כל עוד לא הרגישו שם שאנו כאן יחד.

וכך הלכו שניהם בסופת השלג כשני פליטים, שאינם יודעים איש על רעהו דבר, זולת זאת ששניהם עניים ואמללים.

“מה שם גבירתי?” שאל דניאל.

“שמי אַנָה זיבֶּרט.”

מעל צריח בית-היראה של לורנץ הקדוש השמיעו האורלוגין השעה השלישית. הצריח הסֶבַּלדי הזדרז ואִשר זאב שלש דפיקות נמוכות יותר.

הם באו אל בית ישן ודרך מסדרון חשך ומלא ריח של טחב עברו אל דירה אחת שדמות מרתף לה. אנה זיברט הדליקה פנס בעל שמשות אדומות. על מסמרים אחדים היו תלויות שמלות הטובות של סוּברֶטה. על השלחן רבץ חתול אפור ונהם. לקחה אותו הנערה על זרועה ולטפה אותו. החתול נקרא זֶפיר. הוא היה מלוה את אנה זיברט בכל מקום.

צנח דניאל על כסא והביט אל הפנה. צינגרלה בלטפה את החתול זפיר,עמדה לפני המראה שעל הקיר, ומבלי לראות את עצמה, ובהביטה רק אל תוך חלל המראה, ספרה שהמנהל פטר אותה היום, מפני שאין דעת הקהל נוחה מעבודתה.

“וכי לזה קוראים קהל?” אמר דניאל שלא גרע את עיניו מהפנס, כשם שהיא לא סלקה את עיניה מהראי הריק, “אלה אבות המשפחה שהולכים שמה בדרכים עקלקלות, אלה העוזרים בחנויות שמפשיטים בעיניהם את שמלותיה מעליה, זו חלאת המין האנושי שאלהים הסתיר פניו ממנה, וכי לאלה קוראים כך?”

המנהל נכנס אל חדר-התלבושת שלי," הוסיפה אנה זיברט לספר בקול נטול-גון, “זורק בפני את החוזה ואומר שהולכתי אותו שולל. איך יכולתי להוליכו שולל? איני עוד מן הכחות הראשונים. הסוכן אמר לו זאת. בשכר עשרים מרק לשבוע אי אשר לשיר כמו פַטי. באֶלבֶּרפלד הייתי מקבלת עשרים וחמשה מרק, ולפני שנה, בציריך, היו לי אפילו ששים. ועכשו הוא טוען שאינו מחויב כלל לשלם לי. אבל במה אחיה? הרי על כרחך אתה חי. מה דעתך, זפיר?” לחשה אל החתול בלחצה את לחיה אל עורו, “הלא על כרחך אתה חי.”

זרועותיה נשמטו, החתול קפץ על הקרקע והתגבן. הנערה נגשה אל דניאל, צנחה על ברכיה והניחה את מצחה על שוקו…

“קצי בא,” אמרה בלחש עד שכמעט לא נשמע קולה, “בא לי הקץ לכל דבר.”

השלג התדפק על שמשות החלון. פנים היו לדניאל כאילו רצחו הרהוריו זה את זה והוא הביט אל הפנה אשר החתול הבהיק שם בעינים דולקות באש כתומה. בפניו בערו השרירים, כשם שמפרפרים הדגים בהנתקם מעל קרס החכה.

ובשבתו מכווץ על כסאו, זרועותיו לחוצות אל גופו וכתפיו שמוטות, צץ ועלה שוב מתהומות הים: תחלה הסתערות של אַרפַג’יו ב- As-Dur, וממעל לו מרחפת תֶמה נשגבה ומרגיעה באקורדים מהירים. הם התפרצו בפורטה של סֶפטאקורד. הֵאָבקות, פרידה, שוב תעיה, והנה מתוך פיאניסימו נאטם נשבה נעימה ענוגה ב- Es-moll, ה, הקול! ה, האנושיות! השמיניות בהסתערותן ללא-רחמים שקעו יותר ויותר עד לבַּסים, וקולם המשוחרר נשא את כל הנשגב אל האקורד As-Dur, ופתאם היה הכל לאמת! כל מה שהיה צל ותנומה וכליון-נפש ומשאלת-לב, הכל נעשה אמת. הוא גופו היה אמת.

בדרך שובו הביתה כסה בכפו על פניו, מפני שחלונות הבתים הסתכלו בו כמו עיני הזונה הנבובות.

ח

צינגרלה לא ידעה מדוע הלך לו הזר. אחת היא לה. כל דפיקה מדפיקות לבה היתה חלשה מאד. היצור היחידי שקשר אותה אל העולם היה החתול זפיר.

לילה אחד ועוד לילה; יום אחד ועוד יום. לדבר בשעה שהאנשים הטריחו את עצמם לשאול דבר, לצחוק בשעה שהיתה להם התשוקה הבלתי-מובנת לשמוע צחוק; להלביש שמלה זו את הגוף הרועד מקור, ואחר כך את השמלה האחרת; לדַיק בשעה שבה מוטל עליה לעשות איזה מעשה קבוע, לשכב על המטה ולהתירא מפני החושך; לזכור את עלבונותיה, את חרפתה ואת רישה. זה היה יותר מדי.

בא אליה איש אחד ועם דמדומי בוקר הלך לו, התערב שם עם שאר הבריות ובהקיצה לא ידעה עוד מה היה מראהו. בעלת-הבית הביאה לה מרק ובשר, אחר כך דפק מישהו על הדלת, אבל היא לא פתחה. לא היתה בה כל תשוקה לראות מיהו זה; אולי אותו איש מליל אמש ואולי אחר.

לא היו לה עוד כל סקרנות וכל תקוה. נשמתה נמסה כמלח במים. בשובה ביום השלישי הביתה, מצאה את החתול זפיר מוטל מת ליד דלי הפחם. עמדה על ברכיה, מששה את העור הקר, החמירה את גבות עיניה, קשקשה בצמיד ושוב הלכה לה.

היום נטה לערוב, האויר היה מלא ערפל. הלוך הלכה דרך רחובות מוארים, ואחר כך דרך רחובות בלתי מוארים. עברה דרך שדרות עצים קרחים ועל פני ככרות שקטות. השלג השקיט את קוי פסיעותיה; וכשהסתער עליה ברוח, היתה עומדת מלכת להשיב רוח.

והנה הגיעה אל הנהר, במקום שהשפה היתה שטוחה. בלי הרהר ובלי פקפק, כאילו היתה עורת, כאילו ראתה לפני הגשר, שלא היה שם, הלכה ישר אל תוך המים.

היא הרגישה בחדור המים אל נעליה, בהרטיבם את רגליה, בהלחץ השמלות ברוך ובצנת-קרח אל גופה, והיא הלכה הלאה. החזה שקע, הצואר שקע, היא התכופפה, רגליה מעדו, הִשמיעה אנחה כבדה, הצטחקה, ובה בשעה אבדו עשתונותיה.

ביום השני הביאו המים את הגויה אל השפה, לא הרחק מחוץ לעיר. הביאו אותה אל אוהל-המתים ליד בית העלמין של רוֹכוּס הקדושׁ.

ט

הפַּסל שוַלבה השתתף בִּלויה, בן אחיו מת ונקבר באותו בית-העלמין. כשעבר יחד עם האחרים על פני אוהל-המתים, ראה מבעד לחלון גוית נערה, נכנס שמה. שני אנשים עמדו ליד הגויה, ואחד מהם אמר: “הרי זו מזמֶרת מ’רַיכסהלן'”.

את הפסל הפלאי המבע הטהור והיפה שבפני הנטבעה. זמן רב עמד נרגש אצל המתה ואחר כך הלך אל המשגיח לבקש ממנו רשות לעשות ממנה מסכת גבס. הרשיון נִתן לו, ואחרי שתי שעות בא עם כלי-מלאכתו.

אבל בשעה שהסיר מעל פניה את מסכת הגבס, והנה נמצא בכפו דבר-מה נפלא. אלה היו קוי פנים של נערה בת שש-עשרה, דמות מלאה מתק ותוגה מתוקה ספוגת מרירות, והמקסים ביותר שבפניה היה בת-צחוק של מלאכים מאושרה על קשת-שפתיה, מלאת הצער. הרי זה היה דומה ליצירת אמן גדול, והפַּסל התמלא פתאם געגועים אל האמנות אשר נסתלקה ממנו.

ואף על פי כן, אחרי שבוע ימים אכף עליו הרעב למכור את המסכה ליוצק שברחוב פַנֶנשמִיד-גַסֶה, אשר עבד אצלו, וזה תלה אותה על מזוזת פתח חנותו.

י

בדצמבר אזל כספו של דניאל, והוא הוכרח למכור את הפַּרטיטור של המֶסה H – moll אשר לבַּך, הדבר היקר היחידי אשר היה לו. החזן שפינדלר נְתָנה לו למתנה בהפרדו ממנו, ועתה הוא מוכרח להביאו אל מוכר העתיקות, למכרו לו במחיר פעוט.

כשלא רצה לשכב כל היום על המטה, היה רץ ברחובות כדי לחמם את גופו. עניותו לא נתנה לו להכנס אל מסעדה, ומאותה סבה שוב לא נזדמן לפונדק אחד עם האחים אשר מ“עמק הבכא”. מסבה זו, וגם מפני שנקעה נפשו מבני-אדם.

ערב אחד עמד לפני כניסת-אֶגידין והקשיב למנגינת העוגב אשר נגנו בה. הרוח הקרה כקרח נשבה לתוך שרווּלי מעילו. כאשר נפסקה מנגינת העוגב, עבר את הככר ונשען אל קיר אחד הבתים. הוא הרגיש את עצמו גלמוד מאד.

אז באו שני אנשים, שאמרו להכנס אל הבית, שהוא עמד נשען ליד שערו. אחד מהם היה בנימין דורן, והשני היה האינספקטור יוֹרדן. בנימין דורן פנה אל דניאל בדברים והאינספקטור עמד דומם סמוך אצלם, שמע איך דניאל משיב על השאלות בזעם, ודומה שהשתתף בצערו של הצעיר. הוא הזמין את דניאל לעלות עמו למעלה, ודניאל שהיה קפוא מקור עד למח עצמותיו ושלא חשב על שום דבר זולת תנור חם, נשמע לו והלך אחריו.

וכך נכנס אל בית משפחתו של האינספקטור. לאינספקטור יוֹרדן היו שלשה ילדים, גֶרטרוד בת התשע-עשרה, לֶנוֹרה בת השבע-עשרה וּבֶנוֹ בן החמש-עשרה., שהיה עוד תלמיד הגימנסיה. אשתו מתה עליו.

על גרטרוד היו אומרים שהיא חסודה ויראת שמים, יום יום היתה הולכת אל בית-התפלה, ונטיה חשאית היתה לה אל הדת הקתולית; האינספקטור, שהיא פרוֹטסטנטי אדוק, הצטער על זה מאד. כל היום היתה עסוקה במשק הבית; ובגמרה את עבודת-חוּקה, היתה יושבת עם מסגרת-הרקמה שלה ורוקמת בשביל איזה מיסיון שבחוץ-לארץ זרי-קוצים, ללבות מבותקים בחרב ומלאכים עטופי-נפש. דוממת ושַׁחת-עינים תמיד היתה יושבת ורוקמת.

בשעה שדניאל ראה אותה לראשונה, היתה לבושה בשמלה ירקרקת, שחגורת-קשקשים הדקה אותה אל מתניה, ושערותיה החומות ומסתלסלות ירדו כגלים על כתפיה. כך היה רואה אותה תמיד אחרי שנים רבות. בהלותו אותה על זכרונו היה רואה אותה בשמלתה הירקרקת. שפלת-עינים, כשהיא עובדת על מסגרת-רקמתה ואינה שמה לב, כמו מתוך טינא, אל מציאותו הוא בחדר. בתוך החדר הבהיר היתה היא כעין כתם שחור.

אחרת היתה לנורה. היא היתה דומה למנורה, שעוברים בה דרך חדרים אפלים.

בתחלת הקיץ נתמנתה בתורת פקידה בחברת “פרודנציה”, הואיל וכל חפצה היה להשתכר למחיתה. לפי דבריה, אין העבודה שם אלא מבדחת את דעתה, לפי דבריה משעשעת אותה כתיבת שטרי-קבלה של הפרָסים, הדבקת הבולים על המעטפות, העתקת המכתבים, ולראות אנשים רבים הולכים ובאים. דירוּף, הסוכן הראשי השמן, וציטל, ראש-המשרד הצנום, נתנו לה מקום להשתומם, בשעה שנפשה אמרה להתעגם, די היה לה בסבוב אחד על גבי הכסא המתסובב, ושוב הכל בא בשלום.

היא עשתה רושם של ילדה, ובכל זאת היתה בחורה בוגרת. את מצנפתה הקטנה והעשויה מפרוה היתה חובשת מראשה הצהבהב, מתוך הנאה מיוחדה, באלכסון, ובשעה שהיתה נכנסת אל החדר, היה משהו משתנה בתוך האטמוספירה, באופן שהנשימה נעשתה נעימה ורעננה יותר. אבל דעתם של הבריות לא היתה נוחה מעיניה, אשר תכלתן כה קורנת, ומשִניה הלבנות והקצובות בסדר נפלא, שמבריקות תמיד מאחרי שפתיה הרכות כמו אפרסק. היא קלת-דעת – היו הבריות אומרים עליה, היא פרפר, היו הם אומרים, ובנימין דורן היה אומר שנכנס בה שד של תאוות, ועונג לבה הוא רק בקשוטים ובהבלי העולם הזה. זה זמן קצר שורר בינה ובין האלוף פון אופנברג יחס סתרים. שום אדם לא ידע מזה דבר. אולם בנימין דורן, אשר לא יכול לראות איש ואשה יחד בלי שירגיש את עצמו שותף עמהם לחטא הגדול של אדם וחוה אשר עבר בירושה גם אלינו, בנימין דורן זה, עם חוש הריח שלו, ראה אותה פעם בחברתו של האלוף, ומאז ירדה בעיניו פלאים.

כך היתה לנורה עשויה: החיים לא נגשו אליה אף פעם מקרוב מאד. יש אנשים שהחיים מתקרבים אליהם עד שפוגעים בגופם, ואחרים, שהחיים מחניקים אותם וסוחבים אחריהם, אבל ממנה היו רחוקים, מפני שהיא עמדה בתוך כדור-זכוכית. בשעה של צער, בשעה שרגש מכאיב ובלתי ברור היה מכרסם אותה, בשעה ששפלות וזֻלות לבני אדם היו עולות ומגיעות אליה, היה אז כדור-הזכוכית מתרחב יותר, והדברים שרחפו מסביב לו נעשו יותר בלתי-נתפשים.

יכול אדם לחיֵך תמיד כשהוא עומד בפנים של כדור-זכוכית. גם החלומות הרעים נשארים מבחוץ, אפילו הגעגועים אינם אלא כעין אד ורוד, שמכהה את גביש הכדור מבחוץ.

לכאורה צדקו הבריות באמרם: האינספקטור יוֹרדן מחנך את בנותיו כנסיכות. שתיהן התרחקו מחיי יום יום השכיחים, האחת אל החושך והשניה אל האור.

ודניאל ראה את שתיהן. הן היו זרות לו, כשם שהוא היה להן. הוא ראה גם את האח, נער זריז, חלק למשעי וגִבֵּחַ. הוא ראה את הבית הישן עם המדרגות הרקובות, את החדרים עם הרהיטים הכבדים, הקרתניים, ובתוך החדרים – את חליפות המנוחה והחרדה, את החיים הפעוטים, ההולכים ומתחלפים, הזורמים ויוצאים, וחוזרים ובאים. בבואו היה משוחח רק עם האינספקטור, שידע באיזו שעה יוכל למצאו בבית. הם היו משוחחים על ענינים כלליים, שלא היו נוגעים אליהם. דניאל היה מכוּנס בתוכו והאינספקטור היה מלא טַקט. וגרטרוד היתה יושבת ליד השלחן ורוקמת.

הוא היה בא ומתחמם אצל התנור. כשהיו מציעים לו לחם וחמאה או ספל קפה, היה מסרב. ואם הפצירו בו, היה מנענע בראשו ומעוה את פניו כמו קוף זועם. גרמה לכך עקשנות-האכרים שבו וגם חששנותו הקטנונית שמא יהא חָב למישהו, וכשאי אפשר היה לו עוד להתגבר על רישו, חדל פתאם מבוא אליהם.

יא

עניותו הלכה וגדלה כמו זהרורית-ארגמן. אדבר הצחיק אותו: היתה שנת 1882 ולא לא היה מה לאכול; הוא היה בן עשרים ושלש ולו לא היה מה לאכול.

הגברת הדבוש היתה מקללת במסדרון כמו מכשפה. שכר הדירה לא נפרע ובדירתה ישבו בדאגה גדולה וטכסו עצה. בהתיעצות זו השתתפו בעל-מום אחד ועושה-סבון אחד.

מרוב יאוש עלה על דעתו לעבוד בצבא. הלך אל הקסרקט להרשם. נבדק ונמצא פסול בגלל חזהו הצר.

תחלה היתה זהרורית-הארגמן – עוד אז בשעה שעמד ותלה עיניו במים שגושי-קרח קטנים צפו עליהם. אבל כשהגביה את מבטו המדוכא, ראה פרצוף ענקי לפניו. השמים המקומרים על ראשו היו כולם כמין פרצוף נעוה על ידי שאיפה לנקם ועל ידי לעג שאננים. אין מפלט. בלב שקעו האורות. הדמויות והצלילים טושטשו, כאילו העבירו עליהם סחבה רטובה.

הלך הלאה ונדמה לו שכעוּרו של הפרצוף הולך ופוחת, שהפרצוף הולך ומתמעט ונושא חן, ולבסוף לא היה גדלו אלא כגודל של בית-היראה, ורק המצח לבד הפיק חרון-אף. אז עברה אשה על פניו ובסינרה תפוחים. לריח הפרי הזה עבר רעד בבשרו, אבל לא שלח ידו לקחת ממנה תפוח אחד, אך תפוח אחד; עדין שלט בעצמו, ואז נעשה הפרצוף כמידת ראש אילן והביע רחמים.

השמש עמדה ברקיע, השלג נמס ובאויר צִיְצוּ אנקורים. גרר את רגליו דרך רחוב פַנֶנשמיד-גַסה ופתאם עמד כתקוע. שם היו אותם הפנים. בעיני בשר ראה אותם תלויים על מזוזת פתחה של חנות. לא יכול להכיר בהם את מסכת פניה של צינגרלה. הפנים האלה נשתנו. ואיך היה יכול להכיר את המציאות בשעה זו? הוא הסתכל מתוכו אל תוכם של הדברים. הדברים שמחוצה לו היו רק מחזה הדמיון, השמים והארץ התנשקו יחד. הרי זה היה מעין יעוד. קמה בו התשוקה להשתטח על פני מרצפת הרחוב וליַבֵּב, כי רגש היה לו כאילו נצל.

הצער שבמבצע המסכה, שאין כמותו לחן ולכניעה, האושר שמתחת לעפעפים עם השמורות הארוכות. בת-הצחוק הכבויה למחצה שמסביב לקשת-השפתים המלאה כאב, ועוד משהו מעולם הרוחות, הויה רחוקה ממות ומחיים, – כל אלה חזקו בו את רגשו עד לידי הערצה אלילית; דומה שכל קיומו בעתיד תלוי בזה אם המסכה תהיה ברשותו או לא. בלי לשקול בדעתו פרץ אל החנות.

בפנים החנות עמד איש צעיר, כבן שלשים בערך, אשר החנוני היה מדבר אליו בכבוד גדול וקורא אותו בשם דוקטור בֶּנדָה. החנוני הראה לו את הפסילים אשר יֻצקו בהצלחה על פי פסילי “באר המעשים הטובים”, ורק אחרי זמן רב פנה אל דניאל ושאל לרצונו. בקול צרוד ובתנועות יד של שכור, אמר לו דניאל שהוא רוצה במסכה. היוצר הסיר את המסכה מעל המזוזה בחוץ, הניחה על השלחן ונקב את המחיר. הוא התבונן אל החליפה הבלויה של הקונה, חשב שהמחיר אשר קבע, עשרה מרק, ייקר לו מאד, ועל כן נפנה שוב אל הצעיר, כדי לִתּן לזה פנאי להמלך בלבו.

הם הוסיפו לשוחח זמן-מה, ואחר כך החזיק החנוני את ראשו וראה את דניאל עומד עדין ליד השלחן. בעינים עצומות למחצה ובמצח מקומט עמד שם ואת כפו למלוא רחבה הניח על פני המסכה. היוצק התחלף במבטי תמיהה עם הדוקטור בנדה, ובלבו של זה התעורר מיד רגש של רחמים על הצעיר הזה, מפני שהבין למצבו, לעָניוֹ ולבדידותו, ואפילו לתשוקתו היוקדת בו. נכר היה שהתגבר על רגש הצניעות המצויה בו, נגש אל דניאל ואמר בלי כל סמן של עושה-חסד, כי אם בכובד-ראש, בשקט, בלי לפגוע בכבודו: “אם אדוני ירשני לשלם את דמי המסכה, יגרום לי על ידי כך שמחה.”

דניאל חרק קצת בשניו, ובעיניו התלקח שביב ירוק. אבל על פני הלז המפיקים שאר רוח, היה שרוי זיו של אנושיות אשר הֵרך את לבו והכניע אותו. דומם הסכים שדוקטור בנדה יניח על השלחן את הכסף בעד המסכה.

כשעזבו את חנותו של היוצק, היה דניאל מחזיק ברטט את המסכה העטופה בניר, תחת בית-שחיוֹ. מעיני בנדה לא נעלמה התרופפותו הגופנית של בן-לויתו, ולא היה לו צורך בשאלות רבות כדי להבין לסבת הדבר. העמיד פנים כאילו לא אכל עוד ארוחת הצהרים והזמין את דניאל להשתתף עמו בסעודה. הוא הלך יחד אל המסעדה “הענב הכחול”, שנזדמנה לראשונה על דרכם.

דניאל הרגיש כאילו נפשו בקרבו נפתחה על ידי מפתח-קסמים. קוף סוף הנה אוזן שומעת, סוף סוף הנה עין רואה. נדמה לו כאילו הוא עולה מתוך מעמקי מכרות, ובהפרדם היה לו ידיד.

נירון של זמננו

א

מראה ההתנונות של האחים ב“עמק הבכא”, הגועשים וההוזים, עורר בלב האדון גָרוביוס את רגש-החיים. היתה לו נטיה נעימה לבוא במגע עם אנשים, המתלבטים בתהום ההויה. אז היה מרבה לשתות ליקר, וביחוד היה תופס אותו בלבו מין הקוניַק הנקרא בשם “קניקבַּין”. וכטוב לבו בקוניַק הזה, היה מעז להביע רעיונות נועזים, לא רק במקצוע הארוטיקה, כי אם גם נגד המשטרה ונגד השגחת הבורא.

אולם בשובו בשעה מאוחרת בלילה אל ביתו, היו פניו מתעותים על ידי בת-צחוק נלוזה ופחדנית: סמן שהוא שב להיות בנפשו אדם הגון. כי בְלֵילו היה מרמה את יומו.

הוא היה חי על הכנסה הגונה מהונו והבית שבו דר היה קנינו הפרטי. לזרים היו מראים את הבית הזה כדבר מצוין במינו; הרי זה היה אחד הבנינים העתיקים ביותר והקודרים ביותר שבעיר. וביחוד היתה מפורסמת הגזוזטרה הנאה, ומעל לקשת השער היה חצוב באבן שלט אצילים, שתי חרבות בשתי-וערב עם קובע. בתוך החצר הצרה היתה באר, אשר בדפנותיה עלה אזוב, ולאורך הדיוטות היו יציעי עץ מלאים פתוחים מעשה מלאכת-מחשבת. המדרגות היו רחבות, עם כבשִׁים שטוּחים ומחולקים לארבע. נכר שעברו בהן בנעימים מאת שנים.

יש לילות שהאדון גרוביוס היה מכיר מרחוק את הדמות הכבירה של גיסו, דידרלין, הפרופסור למוסיקה. עם האיש הזה לא רצה להפגש, והיה עומד אז בקרן-זוית הרחוב ומחכה עד שאור המנורה יהיה בוקע מתוך חלונו של דידרלין. בלילות אחרים היה פוגע בדיָר של הקומה השלישית, בדוקטור פרידריך בנדה. אז היו שניהם משתקדים להרים את כובעיהם, כל אחד היה משתדל לעבור על השני בברכות ובדרישות שלום, כל אחד רצה לִתן לחברו לעבור על פניו, ונימוסיותו היתרה של הצעיר היתה מביאה את האדון גרוביוס לידי-כך שהגדיל והאדיר את נמוסיותו שלו, עד מרוב נמוסיות ודרך-ארץ נעשה גלמי ונבוך, ולשונו דבקה אל חכוֹ.

אולם בשובו לבדו ובפתחו את השער במפתח הענקי שהיה עמו בכיס מעילו היה מדליק נר שעוה, מרים אותו מעל לראשו ומתבונן אל כל פנה, עד שהוא נכנס אל דירתו שבקומה התחתונה.

ב

במסעדה “לויתן” היה לו לאדון גרוביוס מקום קבוע. לארוחת הצהרים היו מזדמנים שם יום יום: יועץ הכספים קוֹרן, פקיד המנהלה העירונית הֶסֶלְבֶּרְגֶר, פקיד הדואר קיצלֶר, הרוקח פְלאוּם, השען גרינדליך ואופה-הממתקים דֶגֶן. בתור אורח חשוב היה מזמן לזמן מופיע הדַיָּן קלֵינְלֵין.

דברו לשון-הרע על השכנים, המכרים, הידידים והחברים-למקצוע. דברי הלשון-הרע עברו דרך כל המדורות, החל באנקדוטות תמות וכלה בדברי רכיל מלאי רעל. שום יחס שבין אדם לחברו לא שמש תריס בפני המרננים, שום שם לא היה נקי מכל חלול, בכל אופי מצאו איזה דבר שבגנאי, בכל בית היה חדר סגור בפני העולם.

משנגמרה הסעודה, היו האדונים נפטרים לבתיהם, מלבד האדון גרוביוס, משום שבשבילו מתחילה עתה השעה החשובה של קריאת העתונים. אחרי שהתענגה אזנו לשמוע על עניניהם הפרטיים של הבריות – מתחיל הוא ללמוד לדעת את החטאים, את הצדדים הנלעגים, את הטרגדיות שמהוים את חיי האנושיות.

יום יום קרא שלשה עתונים. עתון מקומי, עתון ברליני ועתון המבורגי. יום יום אותם העתונים, למן ההתחלה ועד הסוף, הידיעות הפוליטיות, הפיליטונים והמודעות. מתוך כל היה לומד לדעת על התקדמות התרבות, על השנויים בחיי המדינה ועל תנאי הקיום של האריסטוקרטיה, הבורג’ואסיה והפרולטריון.

שום דבר לא נעלם מידיעתו: לא הרצח באחד מכפרי פוֹמרֶן, לא האבדה של מחרוזת-המרגליות על הבולוַר דיזיטליֶן, לא אבדן אנית-הקטור באוקינוס הדרומי, לא חתונת-אצילים בוֶסטמינסטר, לא חדשה כל-שהיא על אפנת-בגדים חדשה, לא שחיטת הארמנים המשועבדים לתורכיה, לא פטירתו של אחד משרי המעלה ולא ההערה על שודד-דרכים שנתפס.

אולם יש מן הצורך להעיר שהוא היה נותן את לבו ביותר אל מקרי האסון, הואיל והוא היה רואה את העולם רק מבחינת המלחמות, רעידות-האדמה, מכות-הברד, הנחשולים, השטפונות ואי-הנעימויות הצבוריות והפרטיות של בני-האדם. מקרים משמחים, כמו לדות, הצטינויות-כבוד, עלילות-גבורה, זכיות גדולות בהגרלה, מפעל רב-הצלחה או ספקולציה מסחרית שהצליחה, עברו לפניו בלי לעשות עליו שום רושם, אם לא הרגיזו אותו ביותר. לעומת זאת היתה רוחו דבקה בתענוג מיוחד בכל דבר רע, מעורר יגון, עצבת וצער, שנודע לו ממה שארע על כדור ארצנו או בין כוכבי-שמים.

ראשו היה אוצר של מאורעות נוראים ומבהילים; מחלות, מעשי חמס, גנבה, שוד וגזל, התנגשויות, אסונות ביד הטבע, מגפות, רציחות-מאנסים, פשיטות-רגל ומדָני משפחה.

כשאוצר נסיונותיו נתעשר במאורע מעורר סקרנות, שכמוהו עוד לא היה, היה מוציא את פנקסו מכיסו, רושם את התאריך וכותב: בעיר אַמבֶּרג תקף את הכומר, בשעת התפילה, פרץ-דם; או: בקוחין-חין טרף נמר ארבעה-עשר ילדים, חדר אל סוכת אחד המהגרים ואכל את ראשה של אשתו, שישנה לידו; או: בקופנהגן דקלמה אשה אחת, שהיתה לפנים משחקת על הבמה, לפני אשה זקנה בת תשעים, בשוק מעל סל של ירקות, את המונולוג של לֵידי מקבת. הדבר עורר תמהון ואנשים אחדים נמעכו בתוך האספסוף הצפוף.

ואחר כך היה הולך בנפש שמחה הביתה ומחזיר בחן שלום לכל העומדים בפתחי הבתים ולכל הנשקפים מן החלונות.

כל בערה שפרצה בעיר היה הוא נמצא שם ועיניו היוקדות הפיקו התרגשות ושכרון. היה מזמר חרישית בפני עצמו ומביט בחשאי אל פני האנשים מביעי-הדאגה; התעסק ליד המטלטלים שנצלו מן האיש והטריד את מפקד הכבאים בעצותיו.

כשמת אדם חשוב, לא היה מניח אף פעם מהשתתף בלוית המת, הוא היה מלוה את הארון עד הגדר, ובראש מורד היה מקשיב אל נאומו של הכומר, אבל עורקיו מסביב לפניו זעו באופן מוזר, כאילו הרגיש שמבינים כאן לרוחו ומדברים אליו חלקות.

ואמנם, הדבר ערב לו מאד. מות זולתו, תבוסת זולתו, דלות זולתו, כל בגד ומעל, התעללות הגדולים, דכאון הקטנים, שרירות-הלב והיסורים, מנת חלקם של אלפי אנשים יום יום, כל זה מענג את נפשו, מעסיק אותו ומשקיט את רוחו על ידי הרגשת בטחון מתוקה.

אבל אחר כך הוא יושב בבית ליד הפסנתר ובעינים הוזות נשואות למעלה ינגן איזה אֲדַג’יו של בטהובן או איזה אמפרומטו של שוּבּרט. בשעה שהמקהלה מופיעה באורטוריה של בך מחוירים פניו מרוב התפעלות, והוא עלול לשפוך דמעות לשמע זמרה אמנותית.

הוא אהב את המוסיקה עד לידי הערצה אלילית.

הוא היה בורגני קטן בעל אינסטינקטים פרוצים. הוא היה מורד שמתנהג כאחד הקונסרבטוריום. הוא היה בחינת נירון בלי עבדים, בלי שלטון ובלי מדינה. הוא היה מוסיקאי מתוך יאוש ומתוך אהבת-כבוד, הוא היה נירון בן זמננו.

נירון בן זמננו דר בשלשה חדרים; רוָק גלמוד ומרבה לקרוא בספרים; אוהב לשוחח עם החנוני על מזג-האויר ולהתפלפל עם שומר הלילה על פקודות מועצת-העיר; אכזרי בכל נימי נשמתו ותלין בחשאי; מיחל מהמקרה להסתבכות המופלאה ביותר של המסבות, למעשי אונס מזיקים ביותר; תמיד מצפה לאסון, לקטטה ולתועבה; שמח לכל איד, לכל כשלון ולכל מצוקה, מקרוב ומרחוק; שוהה בתענוג על משואות כל חורבן, ויחד עם אכזריות חשאית זו ועם צמאון זה לדם הוא בעל תאוה מציקה אל מוסיקה – הנה זהו האדון גרוביוס ואלה הם חייו.

ג

תשע שנים רצופות היתה אחותו מרגריטה צופיה הליכות ביתו. משנת החמש-עשרה עד שנת העשרים וארבע לימי חייה. היתה מכינה לו את ארוחת הבוקר, מציעה לו את מטתו, מטליאה את לבניו, מנקה במברשת את בגדיו, והוא לא ידע עליה דבר זולת זאת ששערותיה צהבהבות, שֶעורה מכוסה נמשים וקולה קול ילדה. לתמהונו לא היה גבול בשעה שאנדריאס דידרלין, שעבר לפני שנה לדור בביתו, הופיע לפניו לבקש ממנו את ידה, הואיל ולגבי שֶלו לא פסקה עדין מהיות נערה בת ארבע-עשרה.

הוא דרש באורים ממרגריטה. באומץ-לב, שזה זמן רב השתוקקה לגלותו, הודיעה הנערה שהיא רוצה להנשא אל האיש הזה.

“אך בת בלי-בושת את!” קרא האדון גרוביוס, אבל להשיב את פני אנדריאס דידרלין לא העז, והחתונה קמה ונהיתה.

ערב אחד ישב אצל הזוג הצעיר. אנדריאס דידרלין היה במצב-רוח טוב. נגש אל הפסנתר והתחיל מנגן את מנגינת הרועה מ“טריסטן ואיזוֹלדה” לוַגנר.

אז הזדקר האדון גרוביוס ממקומו כנשוך וקרא:

“הנח ללהטים הקלוקלים הללו, בין כך ובין כך לא אאמין לך”.

“מה כונתך להגיד בזה, גיסי?” שאל אנדריאס דידרלין, בַּהֲשֵחו את ראשו מחמת צער.

“שמא יש ברצונך ללמדני בינה על אודות אותו מרעיל-בארות?” פרצה קריאה מפי האדון גרוביוס ופניו הפיקו חמה, כפני הגבן, שמלעיגים על חטוטרתו, “שמא ידוע לאדון הפרופסור יותר מאשר לי מי זה הוא ואיזה הוא אותו ריכרד וגנר, זה הליצן, זה היהודי, שמתחפש למשיח גרמני, זה הקַקופוניסט, זה המשחית והמקלקל, זה החצרן, זה המוקיון, המהתל בכל הקיסרות הגרמנית ומוליך אותה שולל, כמוה כמו אירופה כלה? כן, כן! אלפני בינה, הנני, הנה אני יושב לפניך, כתלמיד לפני רבו, אזָר נא כגבר חלציך!”

הוא נשען בגבו אל משענת כסאו ופרץ בצחוק אסתמי חנוק, כשידיו מפוכרות על בטנו.

אנדריאס דידרלין הזדקף לכל מלוא קומתו, התנודד על ראשי אצבעות רגליו והשפיל לראות את גרוביוס כראות פרעוש שאפשר למעכו בצפורן.

“אַי, אי” אמר, “כמה מענין! חייך שאתה הנך בריה מענינת, גיסי גרוביוס. אבל אילו היו ממלאים את ביתי זהב, לא הייתי רוצה להיות כה… מענין. לא אני. ואת, מרגריטה, כלום היית רוצה להיות כה מענינת?”

ידו היתה על העליונה וכאילו דכאה אותו לעפר, וצחוקו של האדון גרוביוס נסתים בקול מתעַרעֵר דק. הוא פקח את עיניו מאחרי זכוכיות הפנסנה לרוָחה, והיה דומה לאותם פרצופי-מפלצת היורקים מפיהם קלוחי מים, העשויים על הבארות העתיקות. אולם מרגריטה הבישנית, שמעולם לא דברה דבר בלי למעט את דמותה ובלי להסתיר את ידיה, הביטה נבוכה אל האח ואל הבעל והשפילה לפני שניהם את עיניה.

האם היה זה רגש של משטמה מה שהאדון גרוביוס הרגיש כלפי אנדריאס דידרלין? היה זה יותר ממשטמה; במרירות של צפעוני חשב על שמו, על אשתו, על בתו, על טבעת-הקדושין העבה שעל אצבעו ועל חומר המִקפה של צוארו העבה. למן הערב ההוא חדל מִבקר את אחותו, וכשמרגריטה התאוששה ובאה אליו, נהג בה זלזול מתוך רגש של נטירה, עד שעזבה אותו ושוב לא חזרה אליו.

כשנולדה הילדה והמשרתת הביאה אליו את הבשורה, פזל כלפי קרן-זוית החדר והשמיע צחוק דק.

“מזל טוב! אני שמח שהזוג דידרלין הקים זרע, עליצותם של הבריות הללו לא תפסק”.

במרוצת השנים יש שדורותֵּיה הקטנה היתה מתהלכת על פני המדרגות או יושבת ליד הבאר. אז קנה האדון גרוביוס לעצמו כלב רע ושמו “קיסר”. קיסר היה רובץ קשור בשרשרת, אך נהמו ומבטיו המפיקים זעם היו מפילים פחד על הילדה, והיא מנעה רגליה ממקומות במשחק בחצר.

ביום הולדתו של האדון גרוביוס, אחר שנים רבות, שוב הופיעה לפניו מרגריטה עם בתה הקטנה, בת ארבע שנים, ודורותיה אמרה לו על-פה שיר, שהכריחוה ללמוד לכבוד היום הזה. גרוביוס רעד כלו מצחוק בראותו את הילדה הלבושה כבובה והקוראה כאדם גדול.

“בחיי,” קרא, “מימי לא הייתי מאמין שצפרדע קטנה כזו תוכל כך לקרקר”.

אף על פי שבעניני נשים היה בור במדה מבהילה, הכיר בכל זאת, לגודל ששונו, בפני מרגריטה המזהירים, אכזבה מן החיים, שהשתדלה לדכאה.

ד

בימים ההם מת השופט העליון בֶּקר, שעשרים ושמונה שנים דר בקומה השלישית, ואחריו עברו לדור בה הדוקטור בֶּנדה ואמו.

גרוביוס ספר זאת למסובים אל השלחן במסעדה, ושומעיו הגידו לו דברים שונים על מוצאו ועל חייו של בנדה. כפי שהודיעו לו, היתה המשפחה קודם עשירה, אולם בשנת המשבר הגדול הפסידה את עָשרה, ועכשו היא מוכרחה להסתפק בחיי אמידות מצומצמת. אביו של בנדה המית אז את עצמו ביריה והאם לִותה את בנה אל בתי-הספר הגבוהים, שהיה לומד שם. יועץ-הכספים קוֹרן שמע שחֵרף צעירותו כבר הספיק לפרסם ספרי-מדע חשובים במקצוע הביולוגיה, אולם עבודתו זו לא הביאה אותו אל מטרתו.

“לאיזו מטרה?” שאלו.

“הוא שאף להיות פרופסור, ולדבר הזה נמצאו מתנגדים”.

“למה התנגדו?”

“הלא מן הנמנע הוא למסור בידי יהודי, בלי כל פקפוקים, את ההוראה באחת האוניברסיטאות. הרי הדבר מסתבר מאליו”.

“אמנם, הדבר מסתבר מאליו,” הסכים האדון גרוביוס, “אף על פי שבנדה זה אינו דומה כלל ליהודי, אלא יותר להולנדי, להולנדי מסורבל בשר למדי. אמנם אינו צהבהב כלו, אבל גם לא שחור כלו, וחטמו ישר כסרגל”.

“הרי זוהי ערמתם החדשה של היהודים,” ענה הדַין ולגם מהשֵכר שלו לגימה גסה, “בימי קדם היו נושאים על בגדיהם את הטלאי הכתום, והיה להם חוטם כמַקור העיט, ושערותיהם כשערות הבושמֶנים. ובימינוּ אין אף נוצרי אחד בטוח שאינו דומה ליהודי.”

לדברים האלה הסכימו כלם.

האדון גרוביוס עמד על המשמר. הוא צפה את את פני דיָריו והתחקה במסתרים אחרי אורח חייהם. הוא ידע באיזו שעה בערב הם מכבים את האור ובאיזו שעה בבוקר הם פותחים את החלונות. הוא ידע כמה שטיחים יש להם, כמה בשר הם אוכלים, מהי כמות הפחם שהם מוציאים, כמה מכתבים הם מקבלים, אֵילו מקומות־טיול חביבים עליהם ביותר, מי הם האנשים שהם דורשים בשלומם ומאת מי הם מקבלים ברכות־שלום. ולמלא את הסאה, קנה לעצמו את כל ספריו של בנדה שנמצאו במכירה, ובזעת אפיו קרא את החקירות המקצועיות הקשות להבנה. הוא הצטער מאד על שאינו יכול להוציא את משפטו עליהם, והיה מחבק כל אדם שהיה אומר לו שהספרים הללו הם פחותי ערך.

באחד מימי האביב, עם שעת ערבית, כשיצא אל החצר להאכיל את כלבו, את “קיסר”, ראה את אחותו מרגריטה למעלה על היציע. היא לא ראתה אותו, כי גם היא תלתה עיניה למעלה והביטה אל היציע של הקומה השלישית ממעל לה, שם עמד פרידריך בנדה והחליף עמה רמיזות וסמנים אלמים, אחר כך הסתכלו זה בזו דומם, עד שלבסוף הרגישה מרגריטה באחיה ונעלמה בדומיה מאחורי דלת־הזכוכית עם הוילאות הירוקים.

“אוֹהוֹ”, חשב האדון גרוביוס, “דבר־מה מתרחש שם”. והתרגשות נעימה קלחה ועברה בכל גידיו.

מאז ואילך נמנע מהכנס אל החצר. אלא שעות רצופות היה יושב יום יום בחדר קטן, ושם, מבעד לסדק של הוילאות, היה יכול לראות בדיוק את כל החלונות והיציעים. הוא מצא שמהקומה השניה נעשים סמנים כלפי הקומה השלישית על ידי עציץ־פרחים שהיו מעבירים אותו ממקום אל מקום, ותשובה על הסמנים הללו היתה באה על ידי מטפחת כתומה שהיתה נקשרת פעם אל קורת־השתי ופעם אל קורת־הערב.

מפעם לפעם היתה מרגריטה נראית מתוך פחד על היציע ושולחת מבטיה כלפי מעלה; לפעמים יוצא בנדה, עומד נשען אל המעקה ושקוע, כנראה, בהרהורים נוּגים. את שניהם בצֶוֶת אחד מצא גרוביוס רק עוד פעם אחת. הוא פתח את אשנב החלון והטה את אזנו, אבל באותה שעה סִמרוּ בחדר הסמוך איזו תבה, וברעש הדפיקות לא יכול לשמוע מה שאמרו זה לזו…

מאותו יום ואילך פסקו לִתן סמנים זה לזו ולא נראו עוד על היציעים.

האדון גרוביוס שפשף את ידיו מרוב תענוג כשעלה על דעתו שלאנדריאס דידרלין, הלובש גאה וגאון, צומחות קרנים. אולם שמחתו ערבה מפאת ההכרה ששני בני־אדם יש בעולם שנהנים מן הענין הזה. דבר כזה אסור לִתן לו מקום, מן החובה לשים לו מעצור.

כך היה עוֹמד לפעמים בלילות, במסדרון הצר, ליד חדרי דירתו, גופו הכחוש עוטה גלימת־שֵנה רבת־קפלים, נר דולק בידו, והוא מאזין אל דממת הבית.

פעמים היה עולה במדרגות עָקב בצד אגודל, פנס מסוכך בידו, ומקשיב, מקשיב בצמאון. באויר רחף משהו מעורר חשד על יחסים חשאיים ומחפירים.

האם גונב אליו דבר על מרגריטה, שנעכרה רוחה? האם שער את מוסר־כליותיה ואת טרוף דעתה הנבהלה והמדוכאה לעולם?

אחר כך נודע לו שלפרקים תוקפת אותה אימת־שגעון לשלום ילדתה. לא נתנה לזו למוש ממנה, את חום גופה הטבעי ראתה כקדחת, בבוקר בבוקר יללה ליד מטתה של דורותיה, נטלה את הילדה על זרועותיה, מששה לה את הדופק, עטפה את גופה בשמיכות, מדי לילה היתה שוקדת על מטת הילדה שישנה לה במנוחה. כך ספרה לו המשרתת.

יום אחד חזר האדון גרוביוס אל ביתו וראה אצלו קרון של בית־חולים ואספסוף של סקרנים. בעלותו במדרגות הגיע אל אזניו קול יבבה אטום, שני גברים סחפו את מרגריטה מדירתה, ואנדריאס דידרלין הלך אחריהם בפנים נזעמים. דלת־הכבוד היתה פתוחה, בחדר על הקרקע היו פזורים שברי זכוכית וצלחות. בין השברים ישבה דורותיה, קפוצת־שפתים, כמתאפקת מבכות, ולראשה כרוכה מטפחת. המשרתת עמדה בפתח ופרשה כפיה, ולמעלה, על הרחבה של הקומה השלישית, עמד פרידריך בנדה נבוך וחִור.

מרגריטה עוד נאבקה עם שני האנשים ברפיון כח. עיניה היו נשואות לאחוריה, בקשו לראות את הילדה. האדון גרוביוס תחב את ידיו בכיסי מעילו ולוה את התהלוכה המעציבה עד הרחוב. את האשה המסכנה הביאו אל בית־משוגעים שבאֶרלַנגן.

האדון גרוביוס אמר לעצמו שיש אנשים אשמים בענין הזה, ואת האנשים האלה יחיב לִתן את הדין. לא מפני שהצטער, לא מתוך אהבתו אל אחותו, אלא מתוך שנאתו אל העולם המלא תנועה, אשר הוא נדון בתוכו לחיים נעדרי תנועה.

ה

מאת המשרתת של דידרלין אפשר היה לדעת אך מעט מאד, ואף מפי דורותיה הקטנה מן הנמנע היה להציל דבר. דורותיה היתה תמיד עסוקה בה בעצמה, בקשוטיה, במשחקיה, במאורעות־חייה הקטנים, וכמעט לא הקשיבה לדבריו בשעה שהוא היה מעכב אותה על המדרגות ומשמיע לה את שאלותיו שהיה ממציאן בערמתו.

יום אחד נסע אל ארלנגן לבקר את בית-המשוגעים. אולי במקרה תתן לו אחותו את המפתח אל החידה.

מרגריטה ישבה בירכתי האולם ולא פסקה לסרוק את שערותיה הארוכות והצהובות. עיניה היו מושפלות, ושום ערמה לא עמדה לאחיה להוציא מפיה מלה.

הרופא אמר:

“היא חולה שקטה, אבל מכונסה בקרבה ובעלת תאווֹת. כנראה, היתה שנים רבות נתונה תחת לחץ נפשי גדול”.

בשעה שהאדון גרוביוס חזר, בזיוה של חמה, אל תחנת הרכבת, הרגיש למגִנת-לבו שדמות אותה האשה קשת-הרוח לא תסתלק שוב מפני עיני-רוחו. הוא שתה באחד מבתי-המרזח לגימה גסה וחריפה. בדרך שובו ישבה ממולו אשה זקנה שהביטה אליו כאדם שמבין הגיגו. המבט האנושי הטרידו ממקומו והוא עבר לשבת במקום אחר.

“יש לי פנאי,” אמר בלבו, בראותו את הקשיים הגדולים שנתקל בהם בדרך חפושיו. הלא עוד צריך לתפוס את הדוקטור בנדה, באיזה אופן שהוא, ולחקור אותו. פעם אחת ראה איך אִקלע פרידריך בנדה על המדרגות עם דורותיה הקטנה, ואיך התחמק מן הילדה בפחדנות מוזרה. הדבר העיר בו הרהורים רבים.

הכניסו בבית צנורות גז, והאדון גרוביוס, בתור בעל-הבית, מצא אז הזדמנות להכנס אל פרידריך בנדה. אותה שעה עמד בנדה לנסות זו הפעם האחרונה להגן על זכויותיו, זכויות אדם ומלומד, בפני אויבים, שקשה להכריעם.

הוא היה לבדו בביתו והוליך את האדון גרוביוס דרך המסדרון אל חדר-עבודתו. כתלי המסדרון, כמו כתלי החדר, היו מכוסים עד התקרה בספרים. בנדה אמר שיש בדעתו לנסוע מפה. נמוסיותו היתרה, שבה השתדל לפנות כסא מן הספרים שהיו מונחים עליו, ואחר כך מבטו המתוח שבו התבונן אל האדון גרוביוס, נטלו מזה כל רצון לפטפט הרבה, והוא התחיל מדבר על צנורות הגז. בנדה סדר את הענין במלים מספר וקם מכסאו.

האדון גרוביוס קם גם הוא, הסיר את הפנסנֶה מעל חטמו ושפשף את זכוכיותיו במטפחתו הכחולה-בהירה.

“להיכן אדוני נוסע, אם מותר לי לשאול?” שאל מתוך השתתפות.

בנדה לא התיר לעצמו אף פעם להקל בכבודו של אדם בלתי-חביב עליו, ובנמוס השיב לו שהוא נוסע לקיל, להשתדל בדבר קתדרה באוניברסיטה שם.

“בְּרַוֹו!” קרא האדון גרוביוס שתפס פתאם טוֹן של קִרבה לא-שגורה, “צריכים להראות לאותה הכנופיה שאין מתיראים מפניהם, ברַוֹו!”.

“איני מבין היטב אל מה הוא מתכון בדבריו, אדוני!” אמר בנדה בתמיהה. ואת הטינה שגדלה בלבו אל האיש הזה לא הביע אלא במבטי עיניו שנסתלקו לצדדין.

האדון גרוביוס הצליף על הצעיר מבט אלכסוני מלא מרמה.

“אין הוא צריך לחשוב אותי לבוּר גמור, אדוני הדוקטור הנכבד!” השיב לו, “anch’io sono pittore”. קראתי, בין שאר הדברים, את מחקרו על הפעולה המוֹרפוֹגֶנית של תאי-הרבִיה, חזיז ורעם! הרי זו עבודה הראויה להתכבד בה. מובן שאין זו עדין עבודה עצמית, הלא היא, אם איני טועה, אחד מבִּכּוּרי מחקריו. אדוני נגרר אחרי תורת ההתפתחות המכנית של אותו וילהלם רוּר, אשר עשוהו לשמצה. איך הוא, אדוני כבש לו דרך לעצמו, ובאוֹרוֹ העצום הוא מפענח כמה וכמה מצפונותיו של רבון העולם. ועוד יש אצלנו אנשים שמרבים להג על חופש המדע. מחופש כזה ישמרנו האל. חבורת המרעים שם מכרסמים זה את זה על ככר לחם. אבל אתה, אדוני הנכבד, אל נא יפול לבך במלחמת מצוה זו. שנס כגבר מתניך, עלה והצלח!"

בנדה נדהם בשמעו מפי האדון גרוביוס את שם מחקרו הידוע רק לחבריו במקצוע, אבל דבר זה עוד הגביר את חשדנותו תחת למעט אותה. הרבה יותר מדי ידע על אודות האיש הזה, עד שאי אפשר היה לו לעמוד לפניו בלי מרירות. די היה לו לזכור בספּוּרה התמים של אותה אשה, שהפך את עלומיה לישימון ולבית-כלא, כדי שיחוש כאב בנשמו עמו יחד אויר אחד.

אף על פי כן לא הראה זאת בהתנהגותו החיצונה. הוא רק ענה בכובד-ראש:

“לא דבר פשוט הוא לחיות יחד עם בני-אדם. לכל אחד המקום שלו שהוא רוצה לשמרו. חן חן לו על בקוּרו ועל דבריו הטובים. אבל זמני הפנוי מצומצם, ועוד עבודה מרובה לפני…”

“מובן, מובן”, הזדרז האדון גרוביוס להכנס לתוך דבריו ועל פניו רחפה בת-צחוק של רמיה, “אין צורך לשלחני, הנני הולך גם בלעדי כן. בחמש שעות עלי להיות בבית-המשפט. עלי לחתום על תעודה, בנוגע להחזקת אחותי בבית-המשוגעים. פקוח על רכושה או מעין זה, השד יודע! מה דעתו לאסון הזה? הלא אדוני היטיב ממני להכירה. בבקשה, בבקשה, דוקטור, אל נא יתחמק! יושבת היא לה בתא וסורקת לה את שערה. אולי הוא חושד במי-שהוא שהביאה לידי כך? מֵאֲהַבְהָבִים בלבד לא יצא אדם מדעתו. ואותו מוסיקאי רמאי, שדר שם למטה, גם הוא שומר פיו ולשונו. אח, כן! דאגות, ברוך השום, אינן חסרות!”

הוא התחרט על פזיזותו לגלות את קלפיו ברמיזות ברורות יותר מדי, מה שעלול להזיק לו, ועל כן, כדי לטשטש את הרושם, חיֵך חִיוּך ליצני, השח ראשו במורך-לב ונתן בבנדה את עיניו המפיקות סקרנות חסרת-טעם.

אבל בנדה עמד שח-עינים. עיניו היו צמודות אל חָבְטי נעליו של האדון גרוביוס. איזה רגש מוזר של תועבה תקפוֹ בהתבוננו אל הקוים הצהובים של גרביו, מתחת למכנסיו המוגבהים יותר מדי, בראותו איך התחילו נעליו מתנועעות, איך התנשאו מעל הקרקע, העקבים ראשונה, בזה אחר זה, וירדו באופן מאוס וּבחריקה מאודה.

ו

העדרו של בנדה נמשך כשנה. אמו לא לותה אותו הפעם. היא לא היתה בקו הבריאות וסכנה היתה צפויה לכח-הראיה של עיניה.

אחרי שובו שקע בדומיַת-עצבוּת שארכה שבועות, ואף על פי שבינו ובין אמו לא נפלטה אף מלה על אודות האכזבה שנפלה בחלקו, ידעה אמו כל מה שעבר עליו, וברחמיה שתקה גם היא.

עליו העיקו הזכרונות אשר הבית הזה העיר בקרבו. תמונות שנשתכחו קמו לתחיה; דמות אשה מעוּנה חולפת בערבים על פני היציעים, צלה מרחף בחדר ונלחץ אליו, בשעה שהוא יושב לפני שלחן-עבודתו.

עוד הרבה דברים קשרו אותו אל זו, אשר רוחה עזב את הארץ, בעוד גופה חי עֲלֵי אדמות. הוא לא יכול לשכוח את ענותנוּת מבטה ואת צניעוּת ידיה. הוא ידע את גורלה, הוא ידע את נפשה. ואף על זאת נגזר עליו לשתוק, להרתע בסלוד-נפש מכל מגע עם העולם ולטבוע במצוּלות הבדידות, זה היה גורל חייה וגם גורל חייו. תמיד ראה אותה לפניו, כמו שאחיה תאר אותה, כשהיא יושבת בתא וסורקת את שערותיה הצהובות.

הוא לא האשים איש, לא שמר לאיש עֶברתו, הוא רק קָבל על בני-אדם שהם כמו שהנם.

מי שהיה חברו באוניברסיטה בקר אותו, עודדו והעירו להשתתף בעבודה מדעית אחת גדולה. הוא סרב. אחר כך- כשנשאר שוב לבדו, העלה על לבו את כל השיחה. חֵרֶף הפצרות ידידו, ראה באיש הזה אותה הטינה המופלאה והמוצנעה שהרגיש בה תמיד בשעה שהיה בא עם אנשים בני אמונה אחרת וגזע אחר לא רק במשא ומתן חיצוני, חברתי, אלא גם במגע אנושי פשוט. לכל הפחות היה זה נֶכֶר מתוך אמונות קדומות, כאילו היה אומר לו האיש: “אני מכאן, אתה משם, על הגשר אל נא תעלה”.

כל זה היה ידוע לו יותר מדי. אבל להלחם בו לא נתנה לו גאותו. את הזכות הטבעית לחיות, את החרוּת הנתונה לכל אדם להתקַים עם בני-אדם הרצויים לו, הזכות להשתתף בהתחרות-הכחות הנחוצה והמועילה, את כל אלה לכבוש במלחמה או אולי לבקש אותן נדבה, להגן עליהן בנמוקים וטעמים, לקנותן בערמה ונפתולי-פוליטיקה, – הרי זה מתנגד לתבונה וליושר והוא סִלק את ידיו ממנו. הוא סלק את ידיו מדפוק על שער שהוא עצמו סגר על מסגר.

ואף כל פי כן סבל מזה, סבל עד לשעוּר שאין למעלה ממנו. השקר וההבל שבדבר הם שהכאיבו לו. כלום כך הם נוהגים מפני שכך היא אמונתם? לא. כלום האמין הוא באותם פִּלוגי-הגזע, שעליהם בססו את דבריהם? לא. הוא הרגיש עצמו כמו במולדתו על הקרקע אשר פרנסה אותו, ראה את עצמו אחראי לרישו ולאשרו של העם, צמוד בלבו אל בחיריו, ומעֻצב ברוחו על ידי לשונו, רעיונותיו ואידילאיו.

כל השאר היה כזב. הם הכירו בכזבם, אבל את גאותו הפכו לנשק נגדו. בתחבולות-רֶשע, במתכַּוֵן להרע הכחישו את השתיכותו לעם אשר הוא הוכיח אותה בעבודתו ובהתלהבותו, הם הסיחו את דעתם ממנה.

לקשור קשרי ידידות, לבקש חברים-לדעה ולהשפיע על ידי כחות משותפים, – את כל זה דחה. לא רצה להסחף בוכוחים הנמלצים של אספות. ומתוך בדידותו-גאותו, הודיע לו לעצמו שהמקרה הזה אשר קרהו הוא יחידי ואינו בא ללמד על הכלל. הואיל וצערו לא הופחת אלא, להפך, גדל בשעה שהיה מַשוה את מצבו עם המצב הדומה אליו של אנשים זולתו, חדל מן ההשואות והסברות, העלולות לשַוות לעולם, העומד כצר נגדו, מעין יחס של צדק.

לעומת זאת צמח בלבו כליון-נפש, שהתגבש מיום אל יום לצורה ממשית, יותר, ולאט לאט הלך ונהפך להחלטה קבועה שאין לבטלה.

באותו הזמן התודע אל דניאל ועל ידיו חזר שוב אל בני-אדם. במבטו הראשון הרגיש בו דבר-מה בלתי-שכיח, אפילו משהו חדש לגמרי, שלא ראה כמותו עד אז. דלותו החיצונית כשהיא לעצמה כבר תבעה פעולה ונפשו הנפעמה לא נתנה מנוחה לאדם שלב מרגיש בקרבו.

לא בנקל אפשר היה לעזרו. הוא דחה כל מתת אשר לא יכול לגמול עליה איזה תגמול. לכתחלה היה צורך להוכיח לו שהידידות מטילה חובה על כל ידיד כלפי רעהו, והיה מן ההכרח לִתן לו את האפשרות להיות כפוי-טובה, להלכה.

מתוך מאמצים גדולים הצליחו בנדה ואמו להמציא לו שעורים במשפחות אמידות אחדות. הוא לִמד נערים ונערות קטנים לנגן בפסנתר, ואף על פי ששכרו לא היה גדול, נמלט בכל זאת משִׁני הרעב והכפן.

אחרי עבודת היום היו מבלים שניהם יחד את הערבים והלילות, ובשיחות ידידים ממושכות התקרבו יותר ויותר זה אל זה.

ז

ערב אחד נכנס דניאל אל הבית ופגש בגרוביוס, אבל היה כה שקוע בהרהוריו, עד שלא הרגיש בו ולא דרש בשלומו. האדון גרוביוס הסתכל בו בכעס וחזר אל המדרגות כדי לדעת בברור, אל מי הולך הצעיר הזה. כששמע אותו מצלצל בקומה השלישית, הפיקו פניו דאגה, והוא שפשף בשמאלו את סנטרו.

“לעבור על פני כמו על בול-עץ”, רטן במשטמה, “חכה, בעד זה תשלם לי, נערי!”

תחת לעזוב את הבית, כמו שהיה בדעתו, חזר שוב אל דירתו, הדליק נר, עבר חיש מהר בפסיעות זעירות שלשה חדרים, שבהם עמדו ארונות ישנים ואצטבאות טעונות ספרים ומחברות של תוי-נגינה לרוב וגם פסנתר, ובמפתח שהיה בכיסו פתח חדר רביעי, אשר תריסי חלונותיו היו מוגפים ומערכת כליו מוזרה.

נגש אל שלחן, שעמד לאורך כל החדר, נטל פסת-ניר לבנה וכתב עליה בדיו אדומה: “דניאל נוטהפט, מוסיקאי, חדשַׁים מאסר”.

אחר כך משח את הפתקה בדבק, הדביק אותה אל קופסת-עץ קטנה, דומה לשומירה פעוטה, ובמסמרים קטנטנים הצמיד אל הקופסה מכסה, שהיה מוכן שם.

את החדר הזה, שהיה תמיד סגור, קרא האדון גרוביוס חדר-המשפט שלו. על כל מה שהיה עושה שם אמר שהוא סדור יחסיו אל בני-אדם, ואת קובץ תאי-העץ הקטנים קרא בשם בית-אסוריו. כל אדם שהעליבו, שצערו, שהשפילו או שרִמה אותו היה נדון להיות חבוש בו, עד כי ירַצה עוונו מספר הימים שגזר עליו.

ולא זה בלבד. באמצע השלחן היו גבעות חול קטנטנות, שלשים במספר, ובכל אחת מהן היה נעוץ צלב-עץ עם פתקה זעירה ועליה כתובת השם. הרי זה היה בית-העלמין של האדון גרוביוס, ואלה שנקברו כאן בתורת סמל, אף על פי שהתהלכו חיים ובריאים עלי אדמות, היו לגבי שֶׁלו אנשים מתים. היו אלה אנשים אשר דרכם בחיים כבר נסתימה בעיניו, ותחת חשבון עבֵרותיהם מתח קו. אנשים כריכרד וגנר וחסידיו, סוחר בניר, שלוה ממנו לפני שנים רבות כסף ופשט לו את הרגל, ועוד אחדים ממחברי ספרים גרועים, שקוראים רבים להם, או ספרים שהיו לו לתועבה, בלי שקרא בהם, כמו ספרי זולא מפריס.

לשלחן היתה עוד מחלקה שלישית, המכונה אקדמיה. האקדמיה היתה ככר מסויגה במסוּכת חוטי-ברזל ומחולקה לשתים-עשרה או לחמש-עשרה חלקות צבועות בצבע ירוק יפה. באמצע כל חלקה היה תקוע כלונס קטן, כשתי אצבעות גבהו. באמצע כל כלונס היתה שוב מודבקת פתקה. ובראש אחדים מהם היו תלויים דגלים זעירים מאריג ירוק.

לאדון גרוביוס היתה חולשה אחת והיא התשוקה להתהלך עם אנשים מרמי-היחש. בסתר לבו היה מעריץ את דרכי התנהגותם של האנשים האלה, את אדישותם והכרת ערך עצמם, את מסוֹרותיהם הקבועות ואורח-חייהם המלא הרמוניה ושלוה. זוהי סבת הדבר שהאדון גרוביוס הדביק אל הכלונסאות את שמותיהם של המשפחות המיוחסות והכבודות שבעיר, כגון משפחות טוּכנֶר, גֵלֶר, הוּמבסֶר, קריֶר-קלַיט, אופֶנבֶּרג. וכשהשעה שחקה לו ועלה בידו להתודע אל מי מבני אחת המשפחות האלה, היה תולה דגל ירוק בכלונס של אותה משפחה.

חֵרף כל שאיפותיו לא עלה בידו במשך שנים רבות לתלות אלא שלשה דגלים כאלה, אולם הקשרים שהדגלים צינו לא היו אלא ארעיים בלבד ללא תוצאות חשובות, פלוני החזיר לו שלום באולם הקונצרטים או ברחוב – זהו כל מה שהיה יכול להגיע אליו. בנגוד לבית-האסורים ולבית-העלמין היתה האקדמיה עומדת עלובה בשממונה. יום אחד התנוסס דגלה של משפחת אופנברג בראש תרנה, ואז דמה האדון גרוביוס שעתיד גדול נשקף לאקדמיה שלו.

ח

הציָר קרפוטקין הוזמן על ידי האלוף זיגמונד פון אופנברג להעתיק אחת מיצירותיו של הולבּין. הוא לא הוציא את הדבר לפועל. לשם כך לא הספיקו לו כשרונותיו. אך אז התודע אל הברון אֶבֶרהַרד הצעיר, ואחרי שנים, כשנפגשו פעם במקרה, הוליכו אל האחים שב“גן-העדן הקטן”.

לא הרבה זמן בלה שם אברהרד את ערביו. כשם שנתגלה שם פתאם, כך נעלם פתאם. אולם בזמן הקצר הזה מצא האדון גרוביוס שהות להתקשר אליו ביחסי ידידות.

כשישב בפעם הראשונה עמו יחד ליד שלחן אחד, היה כל הערב נרגש מאד ואיזה זיו רוחני קל זרח עליו, קולו היה נופת צופים, ודעותיו – ערֵבות לאוזן השומע במתינותן.

הוא הסב את השיחה על יתרונות היחוס ושִבּח את תפארת המשפחות העתיקות בעלות שלשלת-היוחסין ואת השפעתן על חנוך העם. “האחים” לגלגו, אך האדון גרוביוס קפּח אותם בהלצה אחת מבטלת.

לשמע דברי הקִלוּסין, עשה לו אברהרד פון אופנברג סיג את השתיקה מתוך סלוּד-נפש. ואף על פי שהאדון גרוביוס לא הניח גם אחר כך כל הזדמנות להשמיע, בזריזות של ערמה, דברי חונף באזני האציל הצעיר, העלה חרס בידו. לכל היותר היה אברהרד זוקר בחלל האויר את זקנקנו החד ומפליט מפיו הערה של לעג. כל הכרכורים לא הועילו ולא כלום.

לילה אחד זִמן המקרה לשניהם לשוב יחד הביתה, רצוני לומר שהאדון גרוביוס לִוה את האלוף ולא מש מצדו. הוא זנח את טכסיסו שהשתמש בו עד כה ונסה את מזלו בדרך אחרת. התחיל מלגלג אל יהירותם של בני הכת העליונה, שנקל להם לזלזל בכבוד אדם כמותו מאשר בכבודו של איזה כסיל שכתר רקום בכנף המטפחת שלו.

“מי הוא אדוני? במה הוא עוסק?” שאל אברהרד אופנברג.

“אני הולך בטל”, החזיר האדון גרוביוס.

“האומנם אינו עושה כלום? הדבר מוצא חן בעיני”.

“אני עוסק קצת בנגינה”, הוסיף האדון גרוביוס, שהתפעל מסקרנותו של האלוף.

“הרי זה כבר משהו”, אמר הלז, “ואני איני מוסיקלי כמו קנה-רובה. אולם, אם אין אדוני עוסק בשום דבר זולת הנגינה, וכנראה להנאתו בלבד, הרי בודאי עשיר הוא כמו קורח”.

האדון גרוביוס נפנה אליו. יראתו שהיה תמיד מתירא להחָשב לעשיר נלחמה בו עם תשוקת-הבלו להתפאר לפני האלוף הצעיר ולהרים בעיניו את חין ערכו.

“מעין זה, מעין זה”, העיר בצחוק דק.

“שפיר! אם אדוני יוכל להמציא לי עשרת אלפים מרק, הנני מוכן להגיש לו את הכתר הרקום על מטפחתי”, אמר אברהרד פון אופנברג.

האדון גרוביוס עמד מלכת בפה פעור ובעינים פקוחות.

“אדוני הברון חומד לו לצון”, גמגם. כשנענע אברהרד בראשו, הוסיף בקול שהפך ליבּוּב מרוב השתוממות: “אבל, אישי הנכבד! הלא רק תרבית כספו בלבד של כבוד אביו עולה לחצי מיליון, רק תרבית כספו בלבד!”.

“לא מעִנין שיחתנו הוא אבי”, החזיר אברהרד בקרירות ותלה את זקנו החד באויר. “אין זאת כי אם אמונות-השוא של אדוני ביחס לשלטי האצילים הן שהביאוהו לספור את הכנסות אבי בכיסי”.

הם עמדו תחת פנס גז, ליד שער הַלֶר. הגשם טפטף והם פתחו הסוככים. הלילה היה שקט והשעה מאוחרת. הרחק מסביב – אף נפש חיה. גרוביוס הסתכל בצעיר המכובד והרוֹגֵז, הצעיר הסתכל בגרוביוס הנבוך והמחַיֵך, ואיש מהם לא ידע לעמוד על טיבו של חברו.

“אדוני תמה”, פתח שוב אברהרד, “אדוני תמה, ובדין. אני מבטיחו שאין דעתי נוחה מעצמי. אין לך בריה בעולם שנולדה בשעה לא מוצלחת כמוני. יש בי הרבה מן המיותר ומעט מאד מן הדרוש. אלה הם סודות. מסביבי אך סודות ובקרבי חלל ריק, זולת אויר קפוא ומת”.

את עיניו השפיל לארץ, ודבר כמדומה לעצמו, כאילו שכח שמישהו שומע. הוא קרא:

“האם הזדמן לו פעם לראות בבתי-כנסת עתיקים אבירים קדומים, האם ראה אבירים קדומים חצובים מאבן? אף אני כך. יש לי הרגשה כאילו הייתי אֲבי-אָבי, וכאילו הוא קָבר אותי חי, ורוח רעה אִבנה אותי, וזרועותי מונחות על חזי ואין בהן חיים. אני גדלתי יחד עם אחותי, ואני רואה אותה כאילו תמול היה הדבר”, פניו הפכו פתאם דמיוניים וכאילו שיבה זרקה בהם. “היא, מלאת חן, גאה ותמה, עוברת אולם אחד עם ורדים בידיה. היא נשואה לריטמֵיסטר, בר-נש שמתנהג עם חיליו כמו עם עבדים כושיים ואינו מחזיר שלום לאזרחים אלא כשהוא סבוא. היא היתה מוכרחה להנשא אליו. לא יכולתי להניאה מזאת. מישהו הכריחה לכך. ועתה, כשהיא נושאה ורדים, הריהי דומה לבר-מינן ששר שירים”.

יראה כמוסה תקפה את האדון גרוביוס. דברים כאלה לא היה רגיל לשמוע. באותם המקומות, שהיה מצוי שם, היו נוהגים לקרוא את הדברים בשמם. זקף את אזניו ועוה את פניו עויה לא-נעימה. הוא חשב בלבו, שאת הדברים האלה דִבר בהשפעת חנוכו, בהשפעת התמונות אשר לנגד עיניו תמיד, הכסאות המצופים זהב, אשר עליהם הוא יושב.

“אף אני אשב פעם על כסאות כאלה! אף אני אביט אל התמונות האלה!” אמר בנפשו מתוך הסתערות של חדוה, הוא ראה את עצמו בין הברון ובין רעיתו, כשהם יורדים בין טורי משרתים לבושי מדים משונצים אל שער-הכבוד, לעיני המון עם המביטות אליו בקנאה.

“אני צריך להיות בטוח שהאדון הברון הוא כבר בַּגָר”.

לפני זמן מועט מלאו לו עשרים ואחת שנה, ענה אברהרד, אבל מטעמים ידועים החליט לחיות לא בעזרת בני משפחתו, ולהסתלק, עד זמן ידוע, מכל זכויותיו על הרכוש. בעקר עליו להמנע מבוא במשא-ומתן עם מלוים-ברבית שפרנסתם בכך.

“הרי זה ענין חמור מאד”, אמר האדון גרוביוס, הוא מבין, הָה, הוא מבין יפה. הוא מוכן ומזומן לעשות הכל. אלא שמן הצורך הוא שהיין אשר יסכו לו יהיה צלול. הוא אמר את הדברים האלה בקול כזה, כאילו החזיק בכפו, תחת גשם זה, כוס יין יוהנסבורגי, ונחיריו רעדו והתרחבו.

“אני שתקן”, אמר, “מטבעי אני יודע לשמור סוד”.

והסתכל בפני הברון ברוֹך של חבה.

הברון הצעיר נענע לו בראשו.

האדון גרוביוס פתח במשל פיו:

“הלובש ארגמן רבים יודעיו ומכיריו, והמתפשט את אדר הארגמן דרושים לו ידידים השומרים את פיהם ולשונם, אני יודע לשתוק”.

האלוף נענע לו שנית בראשו.

“אם על אדוני טוב, אבקרה נא בביתו באחד הימים הקרובים”, – ובזה סים את השיחה.

הוא התרחק בפסיעות קשות וזעומות אל עבר השדרה, והאדון גרוביוס הלך הולך ומדדה ברחוב הצר, כשהוא מזמזם איזו ארִיָה מתוך “הסַפר הסיוילי”.

ט

האדון גרוביוס חכה ימים על ימים ולשוא. כעבור שבוע התגנב חשד אל לבו שמא הִתלו בו, ואז התעוררה בו חמתו ולא ידע על מי ישפוך אותה. יום אחד יצא מדירתו וראה במסדרון שני כדים מלאי חלב, אחד בשביל הקומה השניה ואחד בשביל השלישית. החלבנית העמידה אותם כאן לשעה קלה והלכה אל הבית הסמוך. האדון גרוביוס הביא בקבוק חומץ מהמחסן, ששמש לו גם מטבח, הביט בזהירות לצדדין והערה מהבקבוק אל שני הכדים במדה שוה.

עברו יומים, ואז החליט למנוע אוכל מהכלב קיסר, למען יַבהל את כל אנשי הסביבה ביללתו. וכן היה, הכלב ילל כל הלילות ושנת השכנים נדדה. אנדריאס דידרלין התאונן לפני המשטרה ושם אמרו לו כי לא יוכלו הועיל לו.

האדון גרוביוס שכב במטתו ובלבו שמח על שאין בני-אדם יכולים לִתן תנומה לעיניהם. הוא השתעשע ברעיון שאפשר אולי לגזול, על ידי איזו אמצאה מחוכמה, את השֵׁנה מעיר שלמה, מֵאֻמה שלמה, ולהתהלך יומם בין בני-האדם כאיש אשר בידו שנת כל באי עולם, ברצונו הוא נותן אותה וברצונו נוטלה מהם, ובידו להביא עליהם כליה ואבדון על ידי נדודי-השנה.

וכשנעשה הכלב קיסר איום למדי, החליט האדון גרוביוס לשחררו לגמרי מהשרשרת. עם חשכה התקרב אל הכלב מאחוריו, פתח את מנעול השרשרת, והכלב רץ כמשוגע דרך החצר והבית החוצה.

והנה קרה המקרה שדוקא באותו הרגע רצה האדון פון אופנברג הצעיר להכנס אל הבית, כדי לקים את הבטחתו לאדון גרוביוס לבקר אותו. הוא נרתע אחורנית מפני החיה, אבל הכלב התנפל עליו בכל זאת, והאיש נפל על מרצפת המדרכה לכל מלוא קומתו הארוכה. הכלב דלג אליו, פרץ אל תוך חנות הבשר הסמוכה ובגודל רעבונו חטף חתיכת בשר גדולה מעל האנקול.

האדון גרוביוס התאוה לדעת את הנזקים שיעשה כלבו ורץ אל השער כשהוא מעמיד בצביעות פנים של פחד, כאילו התפרץ הכלב מפניו, והנה ראה את הברון מתרומם בקושי מעל הקרקע והולך צולע לקראתו. הפעם פָּחד פחד אמת. בהתרפסות של שַׁמש התכופף להרים את מגבעת הברון, מחה ממנה את הרפש, גמגם דברי התנצלות, נשא עיניו אל השמים בתלונה, נִער בידיו את האבק מעל מכנסי אֶבֶרהרד, ובינתים חזר הכלב עם חתיכת הבשר בפיו. הקצב, בפתח החנות, אים באגרופו, ונערו שָׂם אצבעותיו בפיו ושרק שריקה איומה. שוטרים הופיעו מבוהלים, והאדון גרוביוס הוכרח לשלם את מחיר הבשר.

אחרי הדברים האלה הביא את האלוף אל ביתו, כשהוא מעתיר עליו שאלות על מצב בריאותו; הברון אברהרד היה קצת מהומם מן התאוּנה ובקש רשות לשכב שעה קלה על הספה. האדון גרוביוס עשה את בקשתו מתוך שפע על אנחות-ידידות וקריאות צער.

בשעה שהברון שכב על הספה ואסף את הרהורי לבו אשר התפזרו עם נפילתו, ישב האדון גרוביוס אל הפסנתר והתחיל מנגן בעינים לטושות כלפי מעלה ובידים מאומנות את הרוֹנדוֹ מהסונָטה As-dur של וֶבר.

רק אחר כך התחיל המשא-והמתן.

האינספקטור יוֹרְדן ובניו

א

בֶּנו יורדן הקדיח את תבשילו במחלקה האחרונה של הגמנסיה; נוסף לזה הודיע שאין בכחו לשאת עוד את המשטר העריץ של בית-הספר ושאין לו כל חשק בלמודים. הוא היה בעל רצון חזק ובעל נטיה לחיי הוללות. הוא היה מקפיד במלבושיו ומתגאה בפניו היפים.

אחרי שיחות ארוכות עם הצעיר הזה בן שבע-עשרה השנים, גמר האינספקטור בלבו להכניס את בנו אל העבודה במשרדי החברה “פרודנציה”. הוא לקח דברים בענין זה עם הסוכן הראשי, ואלפונס דירוּף הסכים לדעתו. בֶּנו נכנס לעבודה עם משכורת של חמשים מרק לחודש.

בשוב באינספקטור בערב אל ביתו, היתה לֶנורה מספרת לו שבֶּנו הלך עם מרעיו לטיל בגן, או אל “נקרת הזאבים”, או אל בית-הקפה “מרקוּר”, שאז נגן שם האורקסטריון, אמצאה חדשה בימים ההם.

“מה נורא הדור הצעיר”, קרא אז האינספקטור המדוכא, “עינם ולבם אל תענוגותיהם. הה, אלי, תענוגות! הלא אני לא ידעתים כל ימי חיי”.

שרוי בדאגה רבה לבנו, הלך אל מנהל המשרד, אל ציטֶל. האיש החוֵר כדונג דבר טובות על הפקיד החדש. האינספקטור לחץ בשמחה את ידו של ראש פקידי המשרד. אבל מיד אחר כך שוב באה חרדה אל לבו. מתחת לחיצוניות המזהירה ראה בבְנו יסוד רקוב.

ב

אלפונס דירוף היה שמן וזעום. בגדיו היו עשויים על פי תבנית פריסאית, ועל זרת שמאלי הבריק יהלום באלפי קרני אורו. מיום שחברת “פרודנציה” הנהיגה את הבטחת-האחריות של הפועלים, נוספו על פקידיה עשרים אלף לבלרים, ודירוף היה מפקד על שבעים וששה פקידים. אלה השבעים והששה ישבו חורים ודוממים בשלשה אולמים, והוא בכבודו ובעצמו ישב בחדר-עבודה מיוחד לו ומקושט, כקיתונה של אחת הגבירות, בוילאות מאריג דמשקאי כחול, בנימפה מתרחצת של טיומן, ואוירו היה ספוג ריח המוֹשק.

שלש-ארבע פעמים ביום היה יוצא מחדרו הנאה, והתהלך באולים, בפנים מפיקים סלוּד-נפש עמוק. אז היו כל הראשים משתוחחים, כל הידים מזדרזות ופורחות על פני הנירות, כל הרגלים חדלו מאוֵש, והלחישות נדַמו.

דומה היה כאילו נקטה נפשו בעבודתו, אבל לאמתו של דבר אהב אותה. הוא אהב את הלבלרים בגלל ציתנותם הנכנעת ובגלל פניהם הסכופים ברעב, הוא אהב אותם של שיוֹם יום הם באים בבוקר לשעה המדויקה וערב ערב הולכים עיפים, ויום יום, שנה שנה, הם יושבים שם וכותבים וכותבים.

הוא אהב את האינספקטורים על אשר הם מיגעים את בשרם יום יום ושנה שנה בעבור שכר מצער. הוא אהב את מאות הסוכנים וסגני-הסוכנים הנותנים לחברה את האפשרות להוציא יום יום מאות של תעודות-אחריות. הוא אהב את בגדיהם ונעליהם המטונפים, את מבטי עיניהם הצמאים לשכר סרסרותם, את דבוריהם אחד בפה ואחד בלב ואת פרצופיהם העגומים.

את הפועלים משכו אל הבטחת-עצמם באחריות על ידי סכומים ותשלומים קטנים. האדם בעל האמצעים הקטנים היה צריך להתרגל על ידי כך אל חיי חסכון. אבל בדרך כלל היה המסכן בא לכלל דעה, במאוחר, לאחר שכבר התקשר בחוזה, שהסוכן הבטיח לו הרבה יותר ממה שהחברה יכולה לִתן. אבדה לו אמונתו בתועלת האָמנה, משכרו הפעוט בעד עבודת שבוע לא תמיד אפשר היה לחסוך איזה עודף לתשלום הפרעון לחברה, ועם כל שבוע ושבוע נעשה קשה יותר ויותר לסלק את החובות שלא נפרעו: לבסוף כלו כחותיו וכל הכסף, ששלם קודם, ירד לטמיון.

בדרכים אלה עלה רכוש החברה עד למיליונים. אלו הן פרוטותיהם של האביונים אשר הצטברו אצלה למיליונים; פרוטותיהם של האביונים הן שהעלו את מכסת הדיבידנדים, שהגדילו את צבא הלבלרים ומלאו את כיסיהם של הסוכנים.

את הסוכנים היו מגיסים מתוך פסלתו של הצבור הבורגני. היו ביניהם תגרנים שפשטו את הרגל וסטודנטים ששקעו בהוללות, קוביוסטוסים וסובאים אינוָלידים ואוכלי לחם חסד, נרדפים מאסונם ומוכתמים בפשעם. אף אחד מהם לא נמצא פסול, אף אחד לא היה בלתי רצוי לעבודה זו.

ראה אלפונס דירוף שלתועלת החברה ולכבוד שמהּ, טוב כי יהיו בין סוכניה אשר מחלאת המין האנושי גם אזרחים נכבדים אחדים, הלך הוא בכבודו ובעצמו וגִיֵס מגַיסים. הוא בא גם אל יסון פיליפּ שימלויס.

“הרי זה מכרֵה־זהב”, אמר, “אתה עובד לשם מטרה אידיאלית ומפיק מזה תועלת ממשית לעצמך. אידיאלים שאינם מביאים כל רוַח למישהו אינם אלא רעות-רוח”, ובדברו הוציא מבעד לנחיריו את עשן סיגרת הַהַוָנה.

יסון פיליפּ תפש מיד את הענין. לא היה צורך עוד להשפיע בדברי חונף על העסקן הצבורי והפוליטיקאי. הוא התרוצץ וכתת את רגליו לטובת הבטחת הפועלים באחריות, ואלפונס דירוף אהב את מוכר-הספרים הסוציאליסטי, לפי רוחו וטעמו הוא.

אבל אז ראה האינספקטור יורדן שחיות-הטרף לאין מספר אשר לסוכנות משחיתות את שדה פעולתו ומעוררים חשדנות ואי-אמון בלקוחותיו מבני החברה האמידים. מרצו ירד, וההנהלה שלחה אל אלפונס דירוף תזכירים לגנאי בגלל עבודתו של האינספקטור ההולכת ופוחתת.

ג

קצה נפשו של דניאל בעלית-הגג שלו ובאשתו של עושה-המברשות והודיע שהוא עוזב את דירתו. הגברת הדבוש עמדה בתוך עב-האדים של כרוב צלוי וקָבלה על כפית-הטובה אצל בני-האדם. צוחתה הזעיקה על האדון פרנקה ואת המתודיסט מתוך חוריהם החמים; גם עושה-המברשות ובנו השוטה נכנסו אל המטבח המואר באור קלוש, ודניאל עמד כאדם שנתפש בעברה בין חמש אלה הדמויות הדומות ליצורי הציָר הוֹגַרט.

הוא בִקש לו חדר בשכונת-מַריה, אך שם היו הדירות יקרות. אחר כך בקש בסביבות השער-החדש, ולא מצא, ואחר כך – ברובע ס"ט יוהנס; המקום הזה מצא חן בעיניו ביותר. בשעה מאוחרת אחר הצהרים נגש אל בית ברחוב הארוך, אשר על שער הגן היתה תלויה מודעה על חדר להשכיר.

צלצל בפעמון ברזל, ומשרתת יפה הביאה אותו אל חדר אחד. מבעד לחלון נראה גן עצים זקנים. נכנסה בחורה זקנה והצטחקה בשמעה שהחדר מצא חן בעיניו.

“עלי לדבר תחלה עם אחותי”, השיבה בלחש על שאלתו לשכר הדירה.

היא קראה במסדרון ואז הופיעה האחות, גם היא זקנה כמוה וכמוה אדיבה. שתיהן התיעצו בלחש ואחר הודיעו שעליהן לשאול בעצת אלבֶּרטינה. אלברטינה היתה האחות השלישית, והראשונה נגשה בפסיעות זעירות אל הדלת וקראה את השם בשפתים משורבבות מהתפנקות, כמו שקראה לפני כן בשם השניה, י’סמינה.

אלברטינה היתה הצעירה, כבת ארבעים. אולם היא שכחה, וגם שלומית וי’סמינה שכחו למחוק עשרים שנה בלוח; שלשתן עוד היו מופיעות בחן נעורים.

אלברטינה פניה הסמיקו בהתבוננה אל הצעיר; בישנותה השפיעה על שתי אחיותיה ואף הן הסמיקו. היא אמרה לדניאל שהן האחיות רידיגֶר, ומיד נשתתקה והשפילה עיניה, כאילו גלתה בדברים הללו את סוד גורלה. אחר כך אמרה, כי הן החליטו להשכיר את החדר לאדם מהימן. מפני שבסביבה נתרבו מקרי גנבה, ועל כן הן רוצות בחסותו של עוד גבר אחד, מלבד הגנן. הן כבר סרבו לאנשים אחדים, אשר קלסתר פניהם והתנהגותם לא מצאו חן בעיניהן, כי מבלי להדבר ביניהן מראש, היו תמיד בדעה אחת על כל דבר ודבר.

העלמה שלומית שאלה למקצועו. דניאל אמר שהוא מוסיקאי. מתוך שלשת הגרונות פרצה קריאת “אח!” של הפתעה. “האם הוא מזמר או מנגן?” שאלה העלמה י’סמינה. לא דא ולא הא; הוא קומפוניסט, הוא שואף להיותו.

לשמע הדברים האלה הפיקו עיני שלשתן התפעלות, והיו דומות זו לזו כתאומי שלישיה.

“רוצה לומר, הוא אמן יוצר?”

“כן, אם ברצונכן להביע כך את הדבר, אני רוצה להיות אמן יותר”, השיב דניאל בקול יבש.

הן הִדדו אל ירכתי החדר, כמו שלשה אנקורים, והתיעצו יחד. העלמה שלומית שהיתה להן לפה, שאלה אם שכר של שנים-עשר מרק לחודש לא יהיה יותר מדי יקר בעיניו.

“לא. הדרישה אינה גדולה ביותר”, השיב דניאל מבלי להמלך בלבו ולחץ לשלש האחיות את ידיהן.

העלמה י’סמינה הוסיפה שהרשות נתונה לאדון גם להשתמש בפסנתר אשר הורידוהו אל המרתף ואינו צריך אלא להיות מכוון. דניאל לחץ לה שוב את היד וביתר חום. מרוב שמחה לא עצר בתנועותיו והתנהג כמקורב.

טרם עזב את הבית, התיצב בגן מתחת לאחד העצים. סוף סוף שוב עומד עץ בשבילי, חשב בלבו. בתוך העפאים זמר קיכלי מקדים, המשרתת מֶטָה שעמדה בשער וחכתה לו, הביטה אליו בתמיהה.

העלמה אלברטינה אמרה אל אחיותיה: “מראהו מענין, אך אינו בעל נמוסים טובים”.

“בגדיו מטונפים, יש לנקותם”, אמרה העלמה שלומית.

“אין דעתם של האמנים נתונה לדברים שבחיצוניות”, אמרה העלמה י’סמינה שקועה בהרהוריה.

“טעות גדולה”, חלקה עליה העלמה שלומית, “הוא היה תמיד לבוש מחלצות חדשות. הזוכרות אתן?”.

שתי האחיות נענעו לה בראשיהן. אחרי כן יצאו לטיל שלובות זרוע בשבילי הגן.

ד

דניאל עמד בשוק הפֵּרות, לפני הבאר עם פסל האיש בעל הָאַוְזוֹתַיִם, ואכל תפוחים. השמש זרחה, והוא הרגיש בצל הפסל, שנשמט מתחת לרגליו והלך הלוך וזחול לאטו כלפי בית-הכנסיה. הוא התעצב אל לבו בראותו, כי הזמן עובר ואיך הוא עובר. אבל משהחזיר את פניו וראה את איש-הברונזה הפעוט, העומד עם שני אוזיו מתחת לזרועותיו ומביט באדישות ובבטחה לפניו, לא התאפק ופרץ בצחוק. הצחיק אותו מצד אחד שלותו של האיש הקטן, עמידתו המתמידה והבלתי-משתנית על פני הבאר מתוך צפיה בלתי פוסקת, ומצד שני הצחיקוֹ הרעיון ששני אוזים יכולים להניח את דעתו של אדם במדה כזו.

ה

יום אחד אחר הצהרים, בשובו מאחד השעורים אל ביתו פגש בלנורה יוֹרדן. הוא ספר לה על דירתו החדשה ועל שלשת היצורים המוזרים אשר בבית שברחוב הארוך.

לנורה שמעה על אודותן. היא אמרה שהן בנות המודד רידינגר, שעזב לפני ימים רבים את העיר בגלל מחלוקת בינו ובין תושביה או בין מעמד אחד שלהם. הריב התגלע מפאת איזו תמונה של ציָר אחד. יותר מזאת אינה יודעת. המודד מת בשויצריה, בנפלו מראש אחד ההרים הגבוהים. האחיות היו בעיר לצחוק ולקלס, אינן עוזבות כמעט את פתח ביתן, זולת ימים ידועים שבהם הן יוצאות אל בית-הקברות הסמוך לקשט שם בפרחים את קברו של אותו ציר.

דניאל כמעט שלא הקשיב. הם עמדו אצל בית-יראה, והפעמונים התחילו מצלצלים. “נפלא!” קרא בלחש. “עליתו של צליל משולש ב-A”.

לנורה שאלה למצבו של דניאל והביטה בצער אל פניו הרעים. מבטה העז והתכול היה לו בלתי-נעים, והוא השתומם על שהיא משפילה את עפעפיה לפעמים כה רחוקות. הוא אמר שמצבו טוב, והיא הצטחקה.

“נורא הדבר שבגופו של אדם יושבת חיה כזו שצריכים להמציא לה יום יום את טרף חוקה”, אמר, לולא כך הלא אפשר היה להסתער על כל שבעת הרקיעים ולהאזין אל שירת מלאכי השרת. אבל הדבר נמנע ממנו. הכנפים תהיינה מרטטות עד זוב דם טרם ינתקו הכבלים, ואז, אחר כך, לא יהיה להן עוד הכח להרקיע שחקים.

הוא עוה את פניו להעוית-קוף רעה.

“אבל אני רוצה להתגבר על כל זה”, סים. “רוצה אני לראות, אם יוציאני הבורא מתוך תבת-ההגרלה כפַיִס חלק או כשטר של זכיה”.

דבריו נמלצו מאד בדברו על עצמו.

לנורה חיכה. יש מן הצורך להכניס קצת סדר אל חייו, וזה היה, כמו שנראה לה, הדרוש ביותר. היא החליטה לילך לראות איך הסתדר בחדרו.

ברחוב טֶצֶל פגשו באינספקטור. בשעה שיוֹרדן היה הולך בצד בתו האהובה, נראו לו הכתלים האפורים ואבני-הבתים, אכולות הסופות, כאילו לא מעפר לוקחו וכאילו עול הזמנים אינו מעיק עליהם. אבל לנורה כמוקסמה תלתה עיניה במערב, במקום שהשמש שקעה אדומה כארגמן. יש שבקרבה זע כעין רחש געגועים אל ארץ יפה יותר.

היא חשבה על איטליה ובעיני רוחה ראתה מפרצי-ים שטופי שמש, אפָרים רעננים ופסילים לבנים.

דניאל הלך בינתים כלפי הפרור פול. פועלים חזרו מעבודתם ובפניהם היגעים דִמה לראות את עולמו. אח, נאנח בלבו, מה חשקה נפשי להתקרב יותר אל הכוכבים, להכיר לדעת נפשות שיש לסמוך עליהן יותר אפילו מאשר על נפשי אני.

פתאם ראה אור מנורה בוקע מתוך חלון דירתו של בנדה, ויתביש.

ו

כשבקרה לנורה בפעם הראשונה את חדרו של דניאל, היתה כבר שעת ערבית. מרחוק שמעה את מנגינת הפסנתר וקולו החודר של דניאל הדומה לקריאת תרנגול. בירכתי המסדרון ראתה שלש דמויות לבנות, לחוצות זו לזו כמו התרנגולות על המוט.

אלה היו האחיות רידינגר, שרצו להקשיב אל יצירתו של האמן. משנראתה לנורה בפתח, נבהלו וברחו באושת שמלותיהן.

שלשת הלבבות הזקנים דפקו, כנראה, בחזקה. בערב לא היתה להן עוד כל תשוקה להקשיב אל י’סמינה בהגיע תורה לקרוא מהמַקַמות של ריקרט.

“אין זה מן הנמוס”, היו חוזרות ואומרות אשה לחברתה, בשעה שחשבו על אודות בקורה של לנורה אצל דניאל. “אין זה מן הנמוס”. אף המשרתת מֶטָה היתה בדעה זו.

בשעה שדניאל המשיך לנגן ונענע לא רק בראשו, נתקל מבטה של לנורה במסכת פניה של צינגרלה. היא נגשה והסירה את המסכה מעל המסמר. דומם שקעה כלה בהתבוננותה. היא היתה נפעמה עד עומק נפשה.

בינתים קם דניאל מלפני הפסנתר, ולקול הקריאה שפרצה מפיו, הזדעזעה כלה.

“במה אַת עוסקת שם, לכל הרוחות?” קרא אליה ברוגז.

נטל מידיה את המסכה, אשר היא החזיקה ביד קלה וברטט, ושוב תלה אותה על המסמר, בזהירות של חבה.

מיד עלו דמעות בעיני הילדה הרַגישה והיא הסבה את פניה להסתירם. דניאל הוסיף להיות זעום, אם כי בחפץ לב היה רוצה לחפות על גסותו. הוא הביא ספר מרופט, שנשא על כפיו כמו דבר שבקדושה, והציע לה לשאול אותו ממנו. הרי זה היה תרגום מהרוֹמן הישן והיפה “מאנון לֶסקו”.

מאז נהגה לנוֹרה לבקרו לעתים קרובות, אחרי עבודתה במשרד, אבל זמן רב לא שהתה אצלו, כדי שלא ידאגו לה בבית; בשעה הקלה, שישבה אצלו, היתה לה תמיד עבודה לתקן ולסדר את הנירות של השלחן, את תוי-הנגינה על העמוד.

היא גם הכירה לדעת את בנדה, ונתחבבה עליו. טוב היה לו בחברתה ולא הבין מפני מה אין גם דניאל מרגיש כמותו. כאילו אינו רואה אותה כלל. הוא היה דומה למי שנושא סל ביצים, וכל מעיניו נתונים רק לדבר אחד: שלא תפול ביצה ותשבר.

יש ערבים ששני הידידים היו מלוים את הבחורה הביתה. דניאל היה מדבר תמיד על אודות עצמו וּבנדה היה שומע לו בבת-צחוק, או שבנדה היה מדבר על אודות דניאל ודניאל היה שומע לו בכובד-ראש.

והבריות היו מרננים אחרי לנורה: עתה היא משוטטת עם שלשה, תחת אשר קודם היתה עושה זאת עם הברון לבדו. מי יודע מה שנזכה עוד לראות ממנה.

פעמים היה מזדמן ללנורה למצוא על דרכה איזו סחבה מדברי הרנון והדבות הרעות עליה, אבל היא היתה עוברת עליה במנוחה. מתוך כדור-הזכוכית הסתכלה בעולם ברוח קרה ובהירה, ולא הבינה לפרוש מבטיהם של מוציאי הדבה.

ז

בנדה היה יכול לציר את פני דניאל אפילו בחשכה: את המצח העגול, את החוטם הקטן, החד, חוטם-המרי, את שפתיו הקפוצות, את סנטר-המוסיקאים בעל הזויות, את הגומות העמוקות בלחייו.

אבל את המוסיקאי שבו לא ידע כל עקר. כמו כל איש מדע, התיחס גם הוא בחשד אל השפעות האמנות שלמעלה מכחות הטבע. ברגשי הערצה עמד לפני אותן היצירות הגדולות, שבעיני הדורות הן טהורות מכל דופי, ומשמשות מופת לרבים. אך את יצירותיהם של בני זמנו לא היתה אזנו רגילה לקלוט ולהבחין. כי קשה להבין ולהעריך כראוי – זה היה ידוע לו; שֶמר מאד לאיש אשר אין מבינים לרוחו ואין יודעים להעריכו – את זאת ידע מן הנסיון; שכל ענפי עבודתו הרוחנית של האדם דורשים קרבנות ומסירות-נפש, הרי זה לגביו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

המוסיקאי היה בלתי-מובן לו. הוא נראה לו כאיש עוֵר המאֻכּל מתוכו, כאיש שכור שעושה על שאר בני-אדם רושם של פכחוּת מתועבה, כאיש אשר רוח רעה תפעמהו, והוא אינו מרגיש בבדידותו האיומה, כאיש בלתי-מהוקצע בנמוסיו ובעל-עצבים של אדם מתנון.

איש המדע בקש באיש המוסיקה את החוק שביסוד הויתו: תעודה שעלולה להביא לידי יאוש. הידיד השקיף על חיי ידידו. הוא העביר לפני עיני רוחו את כל הבחורים והנערים שהכיר בחייו, בקש למצוא בהם סמנים משותפים כל-שהם, בקש למצוא חוקיות כל-שהיא גם כאן.

פעם אחת בבין-השמשות עין בכתבי הפילוסוף מַינלֶנדֶר, סלק את הספר הצדה ואמר אל עצמו: “בני הנוער בימַי מרַטשים את עצמם, מחריבים את עצמם. מה איום הוא הזמן הזה! בטלו כל חוק וכל מדה; כל מופת אינו אלא זועה. האדם חי את חייו רק בכח עצמו ועל דעת עצמו. ללהבה אין כלי-קבול! והיד אשר תאחז בה כוה תכָּוה”.

אז ראה בדניאל אח-לגורל. אז היתה המוסיקה סמל ליסורי-אח. כשראה את ידידו מרוטש ומשמים, נשקף לו רגש של השתתפות עמוק אפילו מתוך עיני הגוֹרגוֹנות² עצמן. את לב עצמו לא גלה.

פעם אחת בלילה, כששיחותיהן הארוכות לאין-סוף הביאום סוף סוף לידי שתיקה, כשם שהרוחות מובילות את האניות אל חוף, אמר בנדה, בקשר עם קריאת-זעם של כאב שפרצה מפי דניאל, מעבר לחוף-השתיקה:

“אין אדם צריך להיות יהיר. לעולם אל יבקש אדם זכויות בגלל תעודתו הפנימית. אסור לו לאדם לעמוד ולהתענג על תמונת עצמו. לי נראה שהאמן חיב לנהוג עניווּת נעלה. בלא ענותנות זו אינו אלא בטלן פחות או יותר מוזר”.

דניאל העיף עליו חיש את עינו. מתחת לשפם הצפוף של בנדה נראו השפתים. הוא היה תמיד פושק את שפתיו בשעה שהיה מבקש את המלה הקושֶתֶת.

בנדה המשיך:

“ברוב במקרים מחפיר הוא אותו דבר, שאתם מכנים בשם כשרון. הכשרון אינו אלא נוצות-הטוס, כביכול. כל שהוא רק פרי האצבעות בלבד שרשו ראש ולענה. רק מי שיש לו מטרה נגד עיניו והוא מוכן למסור את נפשו עליה, רק הוא דרוש לנו. ובדרך כלל, מה נפלא הדבר: השמים לרום, הארץ לעומק וביניהם האיש בן האלמות!”

דניאל קם ופשט לבנדה את ידו. לא היה דבר מכריע יותר מלחיצת ידו של בנדה. ידו היתה כמֶלחצַיִם, אשר נענע בהם את יד זולתו, עד שנחלשה מאד. ובה בשעה היו עיניו קורנות מתוך קורת-רוח ודרישת-טוב לזולתו.

ומתוך רגש של אחוה התחילו אומרים זה לזה “אתה”.

ח

לנורה החזירה את הספר “מאנון לסקו”. כששאלהּ דניאל אם הספר מצא חן בעיניה, שתקה. אבל הספר מצא חן בעיניו, ועל כן התחיל נוזף בה.

היא אמרה:

“איני יכולה לקרוא שום ספר, שהאהבה תופסת בו מקום כה גדול”.

הוא השפיל את עיניו וחכה עד שידום צליל קולה. היה צליל של כנור בקולה, אשר קשה היה לו להתחמק מקסמו. וכשהגיעו דבריה עד להכרתו, צחק צחוק מקוטע ואמר שאין היא אלא מתפארת בלבד. היא נענעה בראשה, אז התחיל מקנטרה בגלל קשריה עם אופנברג הצעיר, ושאל אותה אם נפשה כה סולדת מעניני אהבה גם במציאות.

שלהבת התכלת בעיניה הכריחה אותו לכבוש מבטיו בקרקע. העובדה שמבט עיניה חזק ממבטו לא הניחה את דעתו. היא הלכה ממנו וימים אחדים לא שבה אליו.

וכאשר חזרה שוב חסרה לו הפקחות עד כדי כך, שהתחיל מתלוצץ עליה מחדש. אז ישבה בפאת הספה ובחנה אותו בעיניה.

“הנהיה עוד ידידים, דניאל?” שאלה.

הוא הסתכל בה בהשתוממות, לא מפני שהרגיש בחביבותה ובעוז חִנה, אלא מפני שצליל הכנור צלל בגרונה ביתר עומק וביתר טוהר. אבל על שאלתה לא יכול להשיב תשובה חיונית אלא לאחר שעקם את שפתיו ותחב את ידיו בכיסי מכנסיו.

היא אמרה לו שאינה רוצה להתגדל בפניו ולדרוש ממנו שיתיחס אליה יחס אחר מאשר אל שאר הבחורות. אבל בדבר אחד היא רוצה לבקש ממנו שיעדיפה על כלן, בשם ידידותן. אל נא ידבר בפניה על אודות האהבה, לא בקלות-ראש ולא בכובד-ראש. זה ימים רבים רבים היתה לה מלה זו כעין רוח. מדוע היתה לה כך, אינה יכולה לספר לו, עכשו לא, אולי אחר כך, זמן רב אחר כך, כשיזקינו שניהם, אולי אז פעם תגיד לו זאת. משהיא מנסה לזכור, משהיא מנסה להעלות על דעתה מה שנשכח כבר למחצה, מיד נעשה הכל בקרבה עמום וקר, אף על פי שכל אשר יֵדע זאת, לא יבין. אבל כך נוצרה, וטעונה היא רחמים.

פניה הביעו כובד-ראש עמוק ודמו לתמונה עתיקה. ודבריה צללו כמו חלום.

“אם רק זאת היא בקשתך, אני יכול להבטיחך, לנורה, כי אעשנה”, אמר דניאל. וגם מתוך טוב-לבו שהביע עתה הורגשה מעין אדישות, כאילו אותו הסוד, אשר רמזה עליו ברוח נפעמה כל כך, היה רחוק מעולמו האגואיסטי הסגור ומסוגר. שם בחוץ, בגן, שכשכו מי המזרקה, והוא האזין אל הטון השולט בשכשוך זה.

לנורה נפנתה אליו הפעם בהתגלות-לב חדשה לגמרי. הכל נעשה קרוב אליו יותר: מבטה, ידיה, דבריה.

ט

דניאל גמר יצירה אחת בשביל התזמורת, אשר קרא אותה בשם “וינֶטָה”. הוא רצה מאד להראותה לבנדה. ערב אחד, בשש שעות, בא בנדה אל דניאל, הכל היה מוכן. דניאל ישב אל הפסנתר, פניו היו חורים, שפתו העליונה המגולחה רטטה.

“ציר לעצמך את הים, ציר לעצמך סערה, אניה ואנשים בה, ציר לעצמך זוהר צפוני נפלא בשמים ועיר טבועה, שמבצבצת ועולה מתוך המים, והיום רוגע, ובתוך הזוהר חזות. ציר לעצמך מעין זה או דבר אחר, אחת היא, הלא אין זאת אלא בדותא. לכאורה אין זה מהוגן להמציא בדמיון דבר-מה. Cis-moll”.

הוא כבר רצה להתחיל והנה דפקו על הדלת ולנורה נכנסה; היא מהרה בפסיעות שקטות אל מושבה בפאת הספה.

הקומפוזיציה פתחה במשפט ריתמי שקט וקובל, שפתאם נהפך לפרֶסטו רועש, והדמות המלודית, אשר אך הספיקה לקבל צורה, נקרעה כמו זר פרחים בתוך מפל מים. כל אותם איתני הטבע אשר סוערו והתפזרו לכל רוחות השמים, חזרו מתוך הסוס וחרטה ונקלעו יחד לשרשרת אחת. דומה היה כאילו מערבולת השגעון עזבה אותם יותר עשירים, יותר טהורים ויותר מלאי רוח חיים, ובטמפו שהולך ושוקע לאט לאט, המשתכך עד לידי רחבות חגיגית של תזמורת, הם הולכים ומתמזגים שוב בתֶמה הראשית החמורה והמזעזעת לב, הזורמת ועוברת, מתוך אקורד ארפֶּגִּיו, כלפי אין-הסוף.

במוקם שיַד הכלי לא הגיעה, שם הסתיע בקול-העורב שלו, שאך מפאת מבע הכח האיוֹם לא עשה רושם מצחיק.

עיני בנדה, מרוב התרכזות הקֶשב, כאילו נִטל מהן המבט. הוא לא היה יכול להגיד אם יצירת ידידו היא מוצלחה. אבל הוכחה מצא באדם גופו, במגנטיסם הקורן ממנו. לא בכחו היה לרדת לסוף דעתה של היצירה ולהעריכה, אבל הוא תפס אותה בקשר עם תופעת האדם.

דניאל קם, נגש ברגלים כושלות אל הספה, כבש את פניו בכפיו ונאנח: “המרגישים אתם את זאת? האומנם מרגישים אתם באמת?” שוב התרומם ממקומו, קפץ בשתי פסיעות אל הפסנתר, תפס את הגליונות עם תוי-הנגינה והפילם ארצה. “הרי זה הבל,” קרא בחריקת שנים, “שטות עלובה”.

דניאל התנפל שנית על הספה. לנורה ישבה בקצה השני דומם והביטה אליו כמו תינוקת בעינים מפיקות השתוממות עמוקה.

בנדה התיצב אל החלון והביט אל העצים המלבלבים ואל שמי-העבים האפורים. אחר כך החזיר את פניו.

“ברור, שבשבילך ובשביל יצירתך מן ההכרח הוא שיֵעשה דבר-מה” אמר.

לנורה שלחה זרועותיה כלפי בנדה, כאילו בקשה להודות לו, ושפתותיה נפתחו למחצה. אבל בראותה את דניאל, לא העזה לעשות זאת, ופתאם קראה: “אלי! הלא שני כפתורים מדולדלים תלויים על מעילו אך בחוט אחד”, ויצאה במרוצה מן החדר. אחרי שעה קלה שבה ובידה מחט וחוטים שקבלה מידי מֶטה, ישבה סמוכה בצד דניאל וחִיטה לו את הכפתורים.

בנדה לא יכול שלא להצטחק. אבל כל תנועה מתנועותיה היתה מרגיעה באופן נפלא, כאילו עזרה לחיים לעמוד על זכויותיהם בפני כל הלהטים הרוחניים.

י

מלפני ימים רבים הכיר בנדה את סוכן התאטרון, האימפרסריו דֶרמויל. אל דרמויל זה הלך והביא עמו את עבודת דניאל, הואיל ו“עוֹלֶה” זה רב-הצדדים, שהשתתף בכמה וכמה קבלנויות, היה עסוק גם בהוצאת יצירות מוסיקליות לאור.

עברו שבועות אחדים עד שהאימפרסריו הזמינו שוב אליו. “דברי הבאי סתומים, שאיפה למקוריות”, כך היה גזר דינו של דרמויל, “בדבר כזה אין למשוך אפילו כלב אל החנות”.

אדם צעיר אחד, בעל שערות אדומות כאש, הלך אחרי בנדה בצאתו מן החדר ופנה אליו בדברים. שמו ווּרצלמן והוא מוסיקאי; הוא היה לומד בבית הקונסרבטוריום אשר בוינה, ומוריו המליצו עליו לפני דרמויל. האיש הזה הוגה רעיון ליסד אופרה נודדת, כלומר, לשכור להקה, שתעבור בערי השדה הקטנות עם רפרטואר קבוע של אופרות, ווּרצלמן הוזמן על ידיו להיות המנצח הראשי.

הוא דבר במבטא מכוער של יהודי מזרחי, בנדה נהג בו נמוס קר.

העקר בא אחר כך. “וינֶטה” עוררה בווּרצלמן התפעלות. הוא קרא בחשאי את הפרטיטורה. “כשרון גדול, אדוני הדוקטור, אשר זה רבות בשנים לא ראו כמותו”, אמר האיש.

“מה עלי לחשוב על אודות משפטו של דרמויל?” שאל בנדה, עדין לא מתוך יחס של אמון גמור אל איש-שיחו, ובדעתו היה להגן על האימפרסריו.

“כלום אין אדוני מכיר את דרמויל? ואני הייתי סבור, שהוא מכיר. במקום שאין עליו מוראו של בר-סמך, הוא מתחצף. ישים נא לפניו את הסימפוניה התשיעית בלי שם המחבר, והוא יכריז עליה שהיא אפס”.

“אח? האומנם כך?” אמר בנדה נעצב.

“יתן נא לי, אדוני, את הפרטיטורה, ואני מבטחו, שאני אעורר את הבריות לטובתה. לטובת יצירה כזו מצוה לתקוע בחצוצרות”.

בנדה התעשת זמן-מה. לא היתה לו כל נטיה אל תקיעה בחצוצרות, וגם לא היה בוטח באלה שמעוררים את התקיעה הזאת. ואף על פי כן הסכים, הואיל ולא מצא עצמו רשאי למנוע מדניאל עוד תקוה אחת.

נמצא שווּרצלמן לא רִמה. אחרי שבועים הודיעו לדניאל שאגודת המנגנים בתזמורת החליטה לנגן בחודש פברואר את הקומפוזיציה שלו. כדי לתת לקהל מושג יותר רחב על מהות יצירתו, דרשו ממנו עוד עבודה אחת. מחסור בזה לא היה. הרבה עבודות היו מחכות אצלו לשכלולן הגמור.

ווּרצלמן התפאר שאנשים מגדולי ההשפעה הבטיחו לו את סיועם. הוא השיג את הסכמתם של הפרופסורים למוסיקה וַקֶרברט והרולד, ועקר נצחונו הדיפלומטי היה בזה שדידרלין הסכים להיות המנצח בקונצרט.

הוא היה מעין בלתי-פוסק לעצות ולתכניות. הוא דבר שלאופרה הנודדת יהיה דרוש מנצח-תזמורת שני. והוא עצמו יהיה יותר ממלא מקומו של מנהל. “יסמוך נא עלי, נוֹטהפט היקר”, אמר, “אלכסנדר דרמויל יוכרח לרקוד על פי החליל שלי: אחת משתי אלה, או שנוטהפט יהיה למנצח או אף אחד לא יהיה”.

פתח בענותנות ושֶפל-רוח וסים בדברי ידידות. דניאל שטם את אדומי-השער, וביחוד כשעיניהם קודחות-אש והם מתיזים רוק בדברם.

“הוא צעיר דוחה, זה ווּרצלמן שלך”, אמר אל בנדה, “וקשה לי מאד להכיר לו טובה. סבור הוא שנעים לי לשמוע כשהוא משים עצמו שפל-רוח. ראוי הוא לבעיטות”.

בנדה שתק. נרגש על ידי טרחתו ומסירות-נפשו של ווּרצלמן, קרא לו Servule, צעיר-עבדים. טוב ויפה כשיש לאדם שמפנה את הדרך מאבנים למען תדרוך עליו למישרים הרגל היוצאת ממחשכים. אבל צעיר-העבדים היה מלא רגשי הערצה של יהודי יליד הדלות והשפלות כלפי הגניוס של הגזע הזר.

בנדה ידע זאת. נפשו סלדה מהדבר, מפני שאנשים אחרים, בעלי התפעלות לא פחות מזויפה, חושבים זאת לסגולת נפש מיוחדה לאומה.

יא

עם בוא ימי הקיץ, ימי אבגוסט השחונים, היו שני הידידים יוצאים לטיל לפעמים קרובות מחוץ לעיר, לנוד בתוך אוירם הטחוב של היערות ושל ברכות הדגים.

באחד הטיולים האלה השתתפה פעם גם לנורה. נעים היה לראותה מתענגת על ריח הפרחים ועצי- הסִכִּים, על חלופי הצורות של העננים ועל התמורות במראות הנוף. היא דמתה אז לצפור הטס במרומים ומתרחץ שם לטהרה מחלאת האדמה.

בהבנה הקשיבה לשיחות הרעים. מבטה שהבריק, גבותיה שהתרוממו הוכיחו שהיא מסכימה לדברי אחד מהם, ושהיא בנפשה סדרה לה נמוקים וראיות. בכל פעם כשהביעה את דעתה, היו דבריה קושתים אל חוט השערה.

בשובם היה כבר לילה. השמים הטהרו והכוכבים הזהירו בהדר תפארתם. נפלו מֵטֵאורים, ולנורה אמרה שמשאלותיה הן פחות מכפי שהיא יכולה כעת להביע. בנדה המלומד השיב בבת-צחוק, שבלילי אבגוסט אלה זורמים נהרי נחלי מטאורים וכל הרקיע אחוז רטט חיים, ובנקל ייעף אדם מרוב משאלות.

לנורה חפצה לדעת מַהם המטאורים, והוא השתדל לבאר לה עד כמה שיכול. אחר כך דבר על אודות מזרות הכוכבים ועל נתיב-החלב, ואמר לה שהוא חֲבוּר מיליונים של כוכבים בודדים, וגם דִבר על גדלם, וכיון שפעמים היה מכנה אותם עולמות או שמשות, נדהמה ושאלה אם אין ביניהם גם ארצות. איך ארצות? מה משמע? ארצות כמו זו, שעליה אדוני גופו מתהלך וחי. בלי כל ספק – היתה התשובה, כי מה יתרון הכדור הנקלה הזה, שנושא אותה עליו, מן כל הכדורים? אם לא אנשים במובן החמרי, מכל מקום יצורים בעלי תבונה ורגש.

“אם כן אפוא בריות כמו אדוני ודניאל ואנכי יכולים להתקים גם שם במרום?”

“פשיטא”.

אז צנחה לנורה על אחת מאבני הדרך, בשפתים רועדות תלתה עינים בחללו של העולם, ופתאם פרצה בבכי. לקח בנדה את כפה והתחיל מלטפה ומרגיעה.

“כה צר לי עליהם, על כלם” נאנקה לנורה, העיפה עיניה למרום והצטחקה מתוך דמעות. בנדה היה תופש בחפץ-לב את זרועו של דניאל והיה קורא לו: “אבל הבט וראה אותה!” אמנם דניאל הביט אליה, אבל ראה לא ראה אותה.

יב

באחד מערבי אוקטובר יצא האינספקטור יוֹרדן מבית אחד אשר ברחוב ברֵיט-גסה, רכס את מעילו כשהוא רועד מקור, ופנה ללכת בצעדים מהירים דרך סמטה, שהיתה צרה כל כך, שדומה היה כאילו סכין גדולה בִּתרה את הבתים לשני בתרים, ויצא אל רחוב קָרוֹלינה. השעה היתה מאוחרת והרעב הציק לו. הואיל ועל דעתו עלתה המחשבה שאין כבר בודאי לגרטרוד תבשיל חם בשבילו, נמלך ונכנס אל אחת המסעדות.

שעתים טרח כדי להשפיע על סוחר עשיר אחד בשמרים שיבטיח את עצמו באחריות. מפעם לפעם באר לו שוב את פרשת המעלות והטובות שבהבטחה. ומפעם לפעם קרא וחזר וקרא הלז את הלוחות, ולא יכול להחליט. אז הביאו לו את סעודת הערב. התחיל פושק בשפתיו בתענוג ומהמפית, שכרך מסביב לצוארו השמן, בצבצו והזדקפו שתי קצוות, כשתי אזנים ארוכות ולבנות. האינספקטור בהכרתו החברתית נמצא נעלב על ידי האיש הזה שאפילו לא מצא את עצמו מחויב על פי הנמוס להפליט איזו מלים של הזמנה אל הארוחה.

במסעדה, שהאינספקטור נכנס אליה, ישבו אנשים אחדים מסביב לשלחן אחד, וביניהם הסַפָּר בּוֹנְאֶנגְל, שהכיר את יורדן ודרש בשלומו. הוא ישב בירכתי האולם והזמין אצל המלצרית המכוערה והמלוכלכת שני נקניקים עם כרוב.

הספר ספר אנקדוטות שבנבול-פה. המלצרית בהגישה את הנקניקים צחקה ואמרה: “אך זהו איש, בונאנגל זה, זהו איש!”

התחיל האינספקטור אוכל בחפזון, אבל פתאם חלף תאבונו. סלק את הצלחה הצדה, תמך ראשו בידו והביט דומם אל ענני העשן שעמדו בלא-תנועה בחלל האויר הכבד.

נראה לו כאילו קצר כחו לעשות את מלאכתו המוטלת עליו מחר, מחרתים וכל הימים הבאים עליו. להתרוצץ מקצה העיר אל קצה, לעבור תמיד אותם הרחובות הלוך ושוב, אשר מאות פעמים כבר מדד בפסיעותיו את ארכן, לעלות במדרגות ולרדת בהן! תמיד לענות על אותן השאלות, להודיע אותם הדברים, לסתור אותן הפרעות והקושיות, יום יום ובאותם המלים והבטויים, לפאר ולשבח אותו דבר, ובצביעות להעמיד פנים של התענינות, להלחם באותם הנמוקים נגד אותו אי-האמון, להטריד תמיד את הבריות ולהפר את שלום ביתם, ותמיד להתאזר ולהתגבר חיָלים מחדש, לשמוע תמיד נזיפות מאותה המפלצת אשר לא תדע שבעה, החברה לאחריות עם בא-כחה דירוף, – אמנם כשל כח סבלו לשאת עוד את כל אלה, אין זה לפי כבודו של איש כגילו.

הוא התביש בפני עצמו. הוא היה עיף עד למאד. נזכרו לו חייו בעבר, איך עלה מתוך דלות עלומיו והצליח להיות סוחר נכבד. הדבר היה באוּלְם, ושם לקח לו לאשה את אגנס הצהבהבה, בתו של מנהל הקטר.

אבל מפני מה לא הגיע אל מצב של אמידות? רבים שלא הגיעו אל קרסוליו בחכמה, בשקידה ובנימוסיות, נעשו לבעלי רכוש, אך הוא לבדו לא. שלש פעמים היה בסכנה של פשיטת-הרגל, שלש פעמים הצילוהו ידידים, אחר כך נזדמן שותף, שהכניס בעסק סכום ידוע ושוב תוקן המצב.

אבל השותף נמצא בוגד ורע-מעללים. “יורדן הוא המעצור שלי,” היה אומר ללקוחות: “יורדן אינו יודע כלום, יורדן אינו יודע חשבון”, והאיש לא נח עד שיורדן קבל פצויים וסלק את ידיו מן ה“פירמה”.

אחר כך נסה אילך ואילך עסקים שונים במשך תשע שנים. “אל תדאג, יורדן!” היתה אגנס אומרת לו: “הכל יבוא בעתו”. אבל שום דבר לא בא בעתו. כל דבר ששלח אליו את ידו, לא מצדו הנכון אחז, כל דבר שעשה לא בזמנו עשאוֹ ולא עם האנשים הראויים לכך.

הצלחתו לא יכלה לבוא, לא מפני שידו היתה יותר מדי כבדה, ואולי גם לא מפני שרוחו היתה יותר מדי ישרה, אלא מפני שנגרר אחרי חזון-שוא אחד. עוד מימי צעירותו נשא את נפשו אל חלום אחד, וכל מעשיו ומשלח ידיו היו תמיד מכוונים כלפי מטרה אחת, להגשים את החלום הזה. אבל הדבר לא היה בגדר האפשרות. הוא לא היה יכול לקמץ סכום כסף גדול כזה. וכשהיה משוחח עם אגנס על מטרתו היקרה לו, כשהיה חולם לפניה על אותם הימים אשר בהם יוכל לחיות לפי טעמו ורוחו, היתה היא מסכימה, מעודדתו ונועצת עמו יחד על דרכי ההגשמה. עתה דומה לו כאילו היא ידעה תמיד שהוא שוגה בדמיונות, ובגודל רוחה מנעה את עצמה מהעירו מחלומו.

עוד משנות צעירותו חלם לבנות בית-חרושת לבובות. למה דוקא בית-חרושת לבובות? האם חשב את תעשית-הבובות למכניסה רוחים ביותר? האם האמין להגיע על ידי כך לכבוד ולעושר? כלל וכלל לא. הוא לא היה יכול להגיד בברור למה הוא שואף דוקא אל זאת.

תמיד מדמה היה שעולם הבובות הוא עולם בפני עצמו. כקסום היה בשעה שציר לעצמו את הפרצופים, המלבושים, השערות אשר ימציא לדמויות שונות של בובות, גדולות וקטנות. בובות בעלות חן רב-גונים היו מאכלסות את דמיונו: נסיכות ונזירות, דיגות ובנות-הים, רועים ורועות, שֵדים קטנים ומוקיונים; אלה ראשיהם מחרסינה, ואלה – מדונג, שעליו אפשר לחקות את צבע הגוף החי עד לידי שלמות גמורה, ועם שערות אדם אמתיות. אלה לבושים בתלבושות לאומיות של עמים זרים, ואלה לבושים כדמויות לקוחות מן האגדות, פיות וגמדים, אלדין, הָרוּן אל-רשיד, דֶרויש מארצות הקדם.

כשעקר בפעם האחרונה את דירתו, בחר לו בעיר ניורנברג לקבוע בה את ישיבתו, כי משך אותו אליו המקום, שבו היתה תעשית הבובות בעצם פריחתה.

ואז מתה אגנס. נשארו שלשת ילדיו, ועליו היה לעבוד כדי לפרנסם. לו לעצמו לא בקש עוד אושר והצלחה, ובית-החרושת לבובות היה לחלום-יעוף. עוד מטרה היתה לו, והיא לקמץ בשביל כל אחת מבנותיו עשרת אלפים מרק, לשמור עליהן מעוני ומחסור, בשעה שהוא לא יהיה עוד בחיים. הבחור, הוא יעָזר בכח עצמו.

אבל עד היום הזה לא עלה בידו להניח בבנק אף החצי בערך מן הסכום הזה. ואילו היה מפוטר כעת ממשרתו, אילו מנעה ממנו חולשתו את האפשרות לעבוד עוד, אילו, לבסוף, הוכרח לבזבז את הכסף אשר חסך במשך שנים רבות על ידי קמוצים רבים, איך היה יכול לשאת את פני בנותיו, איזו זקנה היתה צפויה לו?

“הוא הסתתר במרתף, וכשאמרה האשה להביא לו מכנסים, נפלו לתוך גיגית קמח”, סִפר הסַפר בונאנגל.

השומעים געו והמלצרית יבבה מצחוק.

בשובו הביתה, עוד שמע האינספקטור, מתוך יללת הרוח, הדומה לחריקת מספרים, את קולו של הספר.

כל פעם היה תוקפו כעין מורא בעלותו בלילה במדרגות הבית הצר והנושן. העץ חרק, כאילו נשבר, וכמו כן נדמה לו בערבים כאילו אנשים עִוְרים הולכים ובאים לקראתו. בקומה הראשונה דר רופא-עינים, ולעתים קרובות היה רואה עורים.

על השלחן בחדרו היה מונח מכתב. על המעטפה היה מודפס: “הסוכנות הראשית של החברה לאחריות ‘פרודנציה’”. זמן ידוע הלך בחדר הלוך ושוב, עד שפתח את המעטפה. המכתב הודיע לו על פטוריו.

יג

באותו הזמן שקע פרידריך בנדה בעצבות גדולה. הוא ראה שבתורת אדם פרטי לא יוכל להשיג את אמצעי העזרה הדרושים לעבודתו המדעית, וכמדומה לו, נגזר עליו כי כשרונותיו יעלו בתוהו. הוא נִתק את כל קשריו עם מכריו וידידיו הקודמים והפסיק את חליפת המכתבים ביניהם. כשמכרים דרשו בשלומו, היה מביט לצדדין. רגש-הכבוד שבו נפגע עד לכאב. הוא היה בדרך המוליכה אל אבוד כבוד-עצמו.

היחידי שלא הרגיש בדבר הזה היה דניאל. אולי התרגל אל הרעיון שחיי בנדה זורמים במסלול של שלום וידידות. ודאי היה לו במראה האמידות האזרחית שראה בביתם כדי להאמין שידידו חי בשלוה ובלי כל דאגות. מכל מקום אף פעם לא שאל אותו ולא השתומם בראותו את ידידו יושב ממולו שעות רצופות ופניו לובשים קדרות.

בנדה הצטחק למראה התמימות הזו, שום טעם אחר, גרוע מזה לא עלה על דעתו. מהיותו רחוק מהתמרמר על האיש הזה המכונס כלו בעצמו, החליט לבלי לספר לו על עניניו הפרטיים. אבל קשה היה לו לכבוש את צערו ולהעלים את חפצו העז לשים קץ למצבו הירוד; מזמן לזמן היה פורץ את סיג השתיקה.

פעם אחת ביום סגריר אחר הצהרים, נכנס בנדה בשובו אל ידידו, בשוב זה משעורו. הם החליטו לטיל קצת ואחר כך לסעוד יחד סעודת הערב בבית בנדה.

במסדרון פגשו אותן האחיות רידיגר, ששבו מטיולן הקבוע בגן. בנדה דרש בשלומן באדיבותו הנושנה; דניאל, בפניו הזעומים, רק נגע בשולי כובעו. האחיות הסתדרו בשורה, כעומדות לרקוד, והחזירו שלום בבת-צחוק של אושר. העלמה י’סמינה השמיטה מידה ורד; כשבנדה התכופף והרימו, לחצה את ידה אל חתימת-החזה שלה ושוב הצטחקה בצחוק של אושר.

כשיצאו החוצה, אמר בנדה בקול של חמלה: “שלש בריות עדינות. שוכנות בבדידותן וכמו קדשות שומרות על אש הקודש”.

דניאל פרץ בצחוק:

“אש קודש! היודע אתה את הספור בציָר?”

“כן, לזאת אני מתכוֵן, וצריך אתה לדעת שלא היה זה ציר מצוי. רק לפני זמן קצר ספרו לי את כל הדברים האלה. אנסֶלם פוירבך היה שם הציר”.

דניאל לא שמע דבר על אודות הציר אנסלם פוירבך, אבל חש בכל התוכן הרב האצור בשם הזה, אשר כמו באיזה כשוף פעם באזנו בצליל-פעמון יפה.

“ומה עבר עליו?” שאל.

ואלה דברי הספור. כשבא אנסלם פוירבך, ארבע שנים לפני מותו, הוה אומר לפני שמונה שנים, לעיר ניורנברג לבקר את בית אמו, בפעם האחרונה, היה כבר חולה בגופו וברוחו. נפשו קצה באנשים, יגעה ועכורה מצער בלתי-פוסק ומחוסר-הבנתם של הבריות. אזרחים אחדים זכרו את שם כבודו לשעבר, שהיה מרחף בחלל אוירה של גרמניה כנשמה ערטילאית קודרה ומרוּדה, ולשכת-המסחר הזמינה אצלו תמונה בשביל אולם-ישיבותיה אשר בהיכל-המשפט החדש. הוא ציר את תמונת לודביג הקיסר בתתו לבני ניורנברג את הזכות לעסוק באומנויות חפשיות. כשנגמרה התמונה, לא הניחה את דעתם של המזמינים: הם קווּ לראות דבר אחר לגמרי במקום יציאה טהורה ואצילת-רוח זו. ועל כל זה לא היה די מוקם בשביל התמונה; היה צורך להכניס חלק מן הבד אל הקיר והמאור היה דל למדי. אז עשתה הלשכה קשיים בתשלום שכר העבודה לאמן. לזכותו של האמן התערב במריבה המכוערה המודד רידיגר, אחד ממעריציו הנלהבים של פוירבך משנים רבות, וסופו של דבר היה שהוא עזב את העיר ונשבע לבלי שוב אליה עוד. בנותיו, כל שלשתן, אהבו משנות נעוריהן את האמן אנסלם, שהיה מבקר בבית אביהן.

“ואמנם כן,” סים בנדה את דבריו, “אם היה פעם איש ראוי לאהבה, הרי זה היה הוא. אם רצונך לראותו, בוא עמדי”.

הם היו בקרבתו של בית-העלמין. השער היה עוד פתוח, ודניאל עקב אחרי בנדה, שהלך לפניו. זה התהלך זמן-מה אילך ואילך בשבילים הצרים שבין הקברים, דומם הראה על אבן שטוחה, שעליה היה חָקוק השם אלברט דירֶר, ואחר כך התיצבו לפני קברו של פוירבך. על לוח ברונזה שכבר הִשחיר היה חרוט ראש הציר בפרוֹפיל. למטה היה מונח זר דפנים, שעליו הרקובים למחצה זעו לאט ברוח.

“מה נוראים היו חיי האיש הזה!” אמר בנדה חרישית, “ומה נורא היה מותו. מות כלב מגורש”.

בלכתם העירה נטה כבר היום לערוב. דניאל הסיר את כובעו מעל ראשו, הלך בצדו של בנדה ועיניו נשואות למרחק. בנדה היה נסער יותר מהרגיל.

“חיים גרמניים ומות גרמני”, נפלט מפיו, “הוא פשט את כפו לתת, והנה ירקו לתוכה. הוא נותן, נותן ונותן, והם לוקחים, לוקחים ולוקחים, בלי תודה, ואפילו בלעג. הם מכבדים רק את הקרובוּת, מזַוגים את המיקרוסקוף עם עקרי הדת, ואת הפילוסופיה עם המשטרה. בלי כל דרך-ארץ, בלי כל יחס הומַני, הם מחליטים, הם מקימים. לי אין עוד מקום בגרמניה, אני אלך מכאן”.

“האם תלך? לאן תלך?” שאל דניאל משתומם לתומו. בנדה נשך את שפתיו ושתק.

משנכנסו אל חדר-עבודתו של בנדה, הביא זה אטלס גיאוגרפי ענקי, פתח על מפת אפריקה והראה על החלק התיכוני של חלק-הארץ הזה.

“הרואה אתה את הכתמים הלבנים והגדולים האלה פה? פה לא נהרות ולא הרים. אלה הם גלילים שרגל אדם אירופי לא דרכה שם עוד. שמה אלך”. הוא הצטחק ברוֹך.

“האומנם? אימתי?” שאל דניאל, מתעצב מאד על הידיד אשר יאבד.

“עוד אין הדבר מוחלט, אבל בוא יבוא. שם יש לי עבודה לעשות. דרושים לי אויר, ארץ, שמים, חיַת-הארץ החפשית וצמחי-האדמה החפשיים”.

על סף החדר הופיעה אמו של בנדה, אשה גדולת-קומה למדי, מתנהלת לאִטה, בקוי-פנים חדים ובעינים מעמיקות לשבת. הסתכלה בבנה, אחר כך בדניאל, לאחרונה נחו עיניה על ספר-המפות ונתלו בו באימה ופחד.

דניאל לא ידע מה יגיד עור, ובנדה גלגל את השיחה על ענינים אחרים, כשהוא מוסיף לחיך בפני עצמו.

יד

גֶרטרוּד יוֹרְדֶן היתה, במות עליה אמה, בת תשע שנים. בלילה התגנבה אל החדר ששם היתה מוטלת המתה, ובִלתה שלש שעות על יד משכבה. אולי מאותה שעה פרשה מן העולם ומן האנשים ונסגרה לתוך עצמה. בצאתה מן החדר התחיל השעון דופק, ואי-שם קרא תרנגול.

“למה תטקטק, שעון?” שאלה בקול, “למה תקרא, תרנגול?” ושוב: “מי נותן לך לטקטק, שעון? מי נותן לך לקרוא, תרנגול?”.

היא גדלה ואיש לא ידע עליה מטוב ועד רע. אפילו אביה לא יכול לקרב אליה ולא ידע את נפשה. היא לא התרעתה עם בנות גילה. מבטה הקודר היה מתלקח בזעם בשעה שהגיע אל אזניה קול צחוק נערות מלא-תאוה וחסר-טעם.

בבוֹאה בפעם הראשונה להתודות לפני הכומר, כרעה נפלה, ומתעלפת נשאוה על כפים משם. יורדן הביא לפומֶרפֶלדן, אל אחותו, אלמנת רופא המחוז קופּפֶרשמיד. אחרי שבוע חזרה משם לבדה ובנפש מזועזעה. היא ראתה בהשחט עגל. מראה זה כמעט הוציאה מדעתה.

משנת החמש-עשרה לימי חייה עמדה על זה שינתן לה לבד חדר לשֵׁנה. בשנת השש-עשרה דרשה שיפטרו את המשרתת, ומאז התחילה היא בעצמה מבשלת ומנהלת את משק הבית. וכשהיתה גומרת את עבודת הבית, היתה יושבת לפני מסגרת הרקמה שלה.

האב הביא את בנימין דורן אל ביתם. בשעה שלנורה היתה לועגת לו, היתה היא מגִנה עליו. הוא לא הופיע לפניה כגבר, כי אם כאחד המלאכים הרזים אשר היא רוקמת. הוא הביא אליה את חבוריו וספרי המוסר שלו, אבל היא לא הבינה את שפתם. אז התחיל מוליך אותה אל אספות המתוֹדיסטים, אבל הרעש וההמולה שבהם היו מביעים את רוחם הנשברה נתנו מורא בלבה, ואחרי לכתה אליהן פעמים מספר, חדלה ושוב אי אפשר היה להשפיע עליה שתשוב אליהן. הוא יעץ לה לקרוא בכתבי-הקודש, אבל גם בכתבי-הקודש לא מצאה דבר אשר ירגיע את רוחה. היא הרגישה כאילו פצע פתוח בקרבה, הזב תמיד דם ואינו מעלה ארוכה. אחרי שהיא כבר התרחקה מבנימין דורן ומיראת-השמים הזולה שלו, היה הוא עדין בטוח שהיא נותנת את דעתה עליו ותולה בו את עיניה. אבל היא הצליחה לסדר את הדברים באופן שהוא יוכל לראותה אך לעתים רחוקות.

עבודת-האלהים בבית-התפלה הפרוטסטנטי עשה עליה רושם של אספת תגרים, שבמקום לתגר בינם לבין עצמם, כשם שהם נוהגים לעשות בימות החול, הם עושים עסק רק עם רבונו-של-עולם. היא לא הכירה בחשיבות המנהגים, דברי ההטפה לא חממו את לבה, הטקס לא עורר בה יראת-קודש.

אף פעם לא שמעה מפי אדם מלה גואלת כל-שהיא אשר תשמיע הדים בלבה. היא הרגישה בכל ורידיה את פכחותה של תקופה שלמה, את שטחיותו של עולם שלם. ובשעה שחפצה לחמם את לבה, בשעה שפחדה מפני שממון האויר, מפני שממונו של היום, היתה הולכת בחשאי אל בית-הכנסת של הנשים במקום שהיו מקשטים את משכן ה' באופן חגיגי יותר, במקום שאלפי נרות דלקו, התפלות צללו כספוגות רזי-יה, הכהן מלא רוח ה' וירא-האלהים יגיל שם ברעדה.

אולם היא שנאה כל יופי חיצוני, שנאה אפילו את הטבע היפה, שלא נוצר אלא להדיח את האדם ולסַכלו. לא אהבה שום דבר גם בה בעצמה, לא את פניה ואף לא את קולה. קולה גופו היה מבהיל אותה; לא את שערותיה ולא את ידיה.

בליל חורף אחד השליכה טבעת זהב. ירושת אמה שקבלה אותה מאת אביה, אל הבאר. אחר כך התכופפה והביטה למטה אל תוך האפלה כאדם שפרק עול מעל צוארו.

פעמים חפצה לנורה להתקרב אל אחותה בהתגלות-לב, אבל תמיד היתה מרגישה מעין דחיפה אחורנית. אף על פי שגרטרוד לא היתה באה במגע עם אנשים, בכל זאת היו מגיעים אל אזניה כל הדברים שהיו מרננים אחרי לנורה, והיא התבישה באחותה. לא יכלה עוד לראות את פני לנורה, היתה בה איזו טינה אליה ובקושי היתה מחזירה לה שלום. לדבר עם אחותה שתעתה מן הדרך דברים כבושים לא היה בה כח הדבור. היא שלטה אך מעט מאד בכח הדבור. היא היתה מוכרחה להחניק הכל בקרבה, כל עָוֶל וצער. ומשום כך עִנתה את עצמה בגלל לנורה ועם זאת התגברו בה התרגזותה ופראיותה, כאילו דבר-מה משך אותה אל מעשי אחותה. פעמים לא יכלה בגלל זה למצוא שנה לעיניה.

חרדת נפשה גדלה עד כדי כך, שהיא לא יכלה עוד לשבת במנוחה לפני מסגרת רקמתה, ולא יכלה בכלל להביא כל מלאכה לידי גמר. משהו משך אותה החוצה, ובחוץ משך אותה דבר-מה הביתה. לבה הלך בשעה שישבה לבדה בבית, וכשאביה או אחיה או לנורה היו בבית, לא יכלה שְׂאֵת את נוכחותם והיתה נחבאת בחדרה. בימי השרב היתה סוגרת את החלונות, ובימי הקור היתה מוציאה את ראשה החוצה. בשעות השקט היתה מתיראה, ובשעות של רעש ומהומה היתה מתגעגעת על המנוחה. כל תפלה לא היתה בפיה, הכל היה אטום בקרבה. השתלשלות השעות היתה אכזרית בעיניה, והיא השתוקקה לדלג על שנים כשם שמדלגים על עמודים שלמים בספר המעיק את קוראו, וכאשר לא ראתה עוד כל מוצא לפניה, היתה ממהרת אל בית-התפלה לנשים ושם התפללה לפני המזבח, שעות רצופות עמדה שם כמאובנה ופניה לוּטים, עד שוֹך בה סערת נפשה.

היא נמשכה אל לנורה, ולא יכלה להתגבר על רגש זה, לא רק מפני שרצה לשרוד ולקדם פני רעה; הרי זו היתה סקרנות איומה ומלאה חרדה, ופעמים היתה עוקבת בחשאי אחרי אחותה. פעם ראתה אותה מרחוק הולכת עם גבר אשר חכה לה; היא לא יכלה אז לזוז ממקומה, ולנורה הרגישה בה.

אבל למחרת באה אליה לנורה עצמה ומאליה התחילה מדברת אליה בהתגלות-לב על היחס שבינה לבין אברהרד פון אופנברג. היא לא הגידה דבר מכל מה שידעה על גורל חייו; היא רק רמזה שהוא אמלל מאד. ספרה, שהכירה אותו לדעת בחורף שעבר, בחג-הקרח אשר על יאור-התריסר; ספרה שהוא קשור אליה מאד, שהוא מתנהג עמה בעדינות ובזהירות, שהיא מראה לו ברצון רב אותות של ידידות והוא שמח מאד על ידידותה זו.

גרטרוד שתקה זמן רב לשֵמע הדברים האלה, ולבסוף אמרה באותו הקול העמוק, שהיה דומה בצלילו לנסדק מפאת תוכן מוגדש:

"או שתתחתנו שניכם או שתחדלו מהפגש. הדבר אשר אַתּ עושה הוא חטא?

“חטא?” שאלה לנורה בתמיהה, “הא כיצד?”

“שאלי למצפונך”, היתה התשובה בעינים מושפלות

“מצפוני שקט מאד”.

“אם כך, את חסֵרה אותו לגמרי”, אמרה גרטרוד קשות, “אַת משקרת ומַשלה את נפשך בשוא. אַת שקועה בטומאתך ואין לך כל הצלה. דבקו בך זוהמתם של מבטי הגברים והרהורי-החטא שלהם. מכף רגל ועד ראש כלך מטומאה. אין את יודעת זאת, אבל אני יודעת”.

היא קמה, בהזיזה ברעש את כסאה מאחריה, והביטה על לנורה בעיניה השחורות והנוראות.

“אל תוסיפי עוד לדבר לפני על זאת”, לחשה בשפתים מרטטות, “לעולם לא!” ויצאה מן החדר.

אז הרגישה לנורה מעין רגש של תִּעוּב כלפי אחותה. לבבה חש לה עתידות נעלמים והיא הרגישה שעל פי גזֵרת הגורל נעשתה גרטרוד לאויבתה.

טו

משבאו ימי הסתו הקרים, התחיל דניאל דוב מבקר לעתים תכופות את ביתו של יורדן. אף על פי שבביתו היה לו תנור חם, שמח לקראת הפנה הנעימה שהיתה לו שם בשנה שעברה. התקשרותו אל דברים ואל מקומות היתה חזקה מהתקשרותו אל בני-אדם.

את האינספקטור היה רואה אך לעתים רחוקות. הלז היה רוב הימים בדרך מסעותיו; כיון שלא היתה לו משרה קבועה, עבד בשביל בתי-מסחר שונים. בֶּנוֹ היה בא, אחרי עבודתו במשרד, אל ביתו רק כדי להתגלח בחדרו, להחליף את בגדיו ולהתקשט עד כמה שאפשר בשביל הערב. עם גרטרוד לבדה לא רצה דניאל לשבת, על כן היה מכַוֵן את בואו לאחרי השעה הששית, כשלנורה כבר בבית. הואיל וידע שלנורה לומדת בשקידה אנגלית וצרפתית, ולשם כך דרושות היו לה שעות הערב, בקש ממנה דניאל להסיח את דעתה ממנו בשעות אלו. הוא אמר שנעימה לו ביותר הישיבה במנוחה ובדממה מבלי להצטרך לדבר. אחרי שעה או שעתים הוא עוזב את הבית מתוך שהָיה ממלמל ברכה חטופה.

פעמים היה מביא עמו ספר לקריאה. כשהיה מרים את עיניו היה רואה את פניה של לנורה הכפופים אל המחברת, את שערותיה המופזות באור המנורה, הנוצצות בחוטים דקים על הקדקוד ועל הרקות, ואת הפה הקפוץ והמפיק מרץ, עם הקצווֹת המורדות בחן. אז היה מביט אל גרטרוד ששערותיה לא היו עוד מפוזרות, כי אם קשורות בעניבה חזקה וגדולה על ערפה, וגם שמלה ירוקה לא לבשה עוד, כי אם חוּמה, עם שורת כפתורים שחורים ונוצצים מלפנים.

פעמים היתה מלה אחת פורחת מפי לנורה אליו, והוא משיב מלה. פעמים היו המלים נהפכות ליריות-גומלין. לנורה מלגלגת עליו והוא משיב בגסות; או שהוא מתלוצץ ולנורה מעירה למוסר אזנו. אז היו פני גרטרוד מפיקים השתוממות של מבוכה, והיתה מפנה את פניה אל שמשות החלון. במתכון היא יושבת בטלה, במתכון היא דוחה את עבודות-הבית שלה. קשה היה לא לשאת את הרעיון ששניהם ישארו בחדר ביחידות.

כל מה שדניאל עשה ואמר, אפילו לכתו, שבתו וקומו, ידיו הנתונות בכיסי מכנסיו ופשוק שפתיו, כל זה היה מעורר בה פחד ובושה. כל תנועה מתנועותיו היתה מעליבה אותה. התנהגותו בדרך של חרות היתה בעיניה כיהירות, התמורות והחליפות במצב-רוחו – לאולת של רוע-לב; נמוסיו המרושלים ואהבתו לדברי בדיחה – לליצנות של שד.

והנה קרה פעם מקרה שהפליט מפיו הערה ארסית על אודות המתחסדים, ששמים את רבון-העולמים למשגיח על מדותיהם של הבריות ואת כל כומר מפוטם ושמן למלאך ה' צבאות. גרטרוד הזדקפה ממקומה בתנועה מהירה ונתנה בו את עיניה. הוא עמד הכן מול המבט הזה ומשך בכתפיו.

“אנשים שאין בהם אמונה גרועים ממחלות מדבקות,” אמרה בלחש.

דניאל צחק בתחלה, אחרי כך לבשו פניו קדרות, והוא שאל למה היא מתכונת במלה “אמונה”? כלום היא סבורה שהאמונה היא בעבודת ה' אשר מן השפה ולחוץ? היא השיבה בראש שחוח שאין היא יכולה לדבר על הקדוש לה עם אדם אשר זה כבר אבדה לו כל אמונה. אז התקצף דניאל ואמר שאלה הם דברי נאצה: האם כבר טרחה בו במדה כזו עד שנִתנה לה הרשות לחרוץ אליו משפט נמהר כזה? והאומנם היא יודעת בבטחה גמורה שאמונתה היא כביכול עדיפה מכפירתו הוא כביכול? מנַין לה קנה-המדה, אומץ- הלב והבטחון? האם בוחנת כליות ולב היא או אולי עמדה בסוד אלוֹהַ?

שוב צחק, צפצף והלך לו.

גרטרוד עמדה שעה קלה על מקומה וכבשה מבטיה בקרקע. לנורה תמכה את סנטרה בכפיה ותלתה בה עינים מפיקות חמלה. פתאם התחילה גרטרוד רועדת בכל גופה, ושלחה אל לנורה את זרועה, בלי להרים את עיניה. לנורה נבהלה, אבל לא ידעה פשר תנועת-קטרוג זו.

ובפעם השניה, כשישב דניאל במקומו ליד התנור, התחיל פתאם לדבר על אודות הדת. במתכון לקנטר, כאיש היורה חצים ממארב, ברשע-מדעת ובהתמרמרות קרה, כאדם נרדף ומוכה אשר למלכות השמים יסלח פחות מאשר למלכות הארץ. כך ישב בפנתו משמיע דברי גדוף והטחה כלפי המקום ופניו נהפכו שוב והיו כפני קוף.

אבל לנורה הרגישה שהוא מתכחש לעצמו ולאלהיו, שהוא אונס את נפשו. נגשה אליו והניחה את כפה על כתפו. בינתים עברה גרטרוד, חורת כבר-מינן, על פניה ופני דניאל, ושוב לא נראתה כל אותו הערב. מאז היתה משתמטת מעמוד במחיצתו.

במשך שניה אחת פלאית – הדבר לא נמשך יותר משניה – נצמד מבט דניאל, בשעה שהנערה קמה, אל רגליה. באותה השניה בא לידי הכרה שהיא אשה היא ושהוא גבר. באותה שניה תפס את צורת גופה החיצונית בעֶרְיָתה, בלי כסות המלבושים. כן, הוא ציר אותה לעצמו ערומה; וכל מה שדברה, וכן כל מה שעשתה ואמרה, נשל מעליה כמעֲטֵה מלבושיה.

ואז היה לו הרגש כאילו זו הפעם הראשונה נפקחו עיניו לראות, וכאילו גוף העולם נגלה לפניו.

פניה הלכו אחריו. הוא התמרמר, כי הדבר שלל מנוחתו. כמקרה הזה עוד לא קרהו. הוא שִוה לנגד עיניו את התמונה למען יוכל לטשטשה בדעה צלולה, אך התמונה לא טושטשה, ובראותו יום אחד את גרטרוד עוברת על פני המזרקה היפה, עמד כמאובן ושכח לברכה.

טז

היה אמצע דצמבר. יום קור בהיר. לנורה היתה הולכת בחפץ לב, אחרי הארוחה, אל הקרח. היא היטיבה להחליק במחלקַיִם, ונתפרסמה בזה בכל העיר. תשוקה בלתי-מרוסנת לחיים ולחופש קלחה בכל גופה. היא היתה מתעצבת מאד בזכרה כי עליה לשוב אל האויר המחניק והמחומם על יד התנור ולשבת לכתוב בין כל הלבלרים.

והיא הלכה בכל זאת, וכמו מימים ימימה ישבה בין הלבלרים וכתבה, ועיני האדון ציטל, מאחורי זגוגיות-המשקפים, נראו לה כשתי צנצנות-ארס ירוקות. היא לא ראתה ברכה בעבודתה, הזמן עבר בעצלתים, ביתר עצלתים מאשר האדון דירוף העובר את האולמים. לנורה הרימה את ראשה, היא הרגישה שמבטו הקודר שורה עליה, והסמיקה מתוך הכרת התרשלותה בעשית חובתה.

לבסוף פעמה השעה הששית. ברעש קמו הלבלרים ממקומותיהם. לנורה המתינה, כמו תמיד, עד שיתרוקן האולם. היא לא אהבה להיות מעורבה עמהם. פתאם נכנס בנימין דורן כשהוא הולך וצולע. “הגברת יורדן מתבקשת לבוֹא אל המנהל”, קרא כשהוא כופף את צוארו הארוך כברבור. לנורה השתוממה. לא היה דבר אשר עליו הצטרכה לשוחח אם האדון דירוף. אולי על אודות בֶּנוֹ, חשבה.

בשעה שנכנסה, ישב דירוף לפני שלחן-כתיבה. הוא כתב עוד שורה אחת ואחר כך נעץ בה מבט קפוא. היה במבט זה משהו אשר צנן דמה בעורקיה.

“אדוני קראני,” אמרה.

“כן, אני קראתיך,” אמר האדון דירוף ונסה מתוך עיפות להצטחק.

שוב השתלטה דממה. בלב מלא חרדה העבירה לנורה עיניה מחפץ אל חפץ, פעם הביטה אל הנינפה המתרחצת, פעם אל הוילאות ופעם אל כִּפת העששית הסינית.

“שמעי, אוצרי הנחמד”, אמר דירוף ובת-צחוקו נהפכה לַעֲוִית, “אין את מכוערה כלל וכלל, בזקן הנביא נשבעתי. אצלך כל דבר ודבר על מקומו. הַ?”

לנורה הרימה בתנועה מהירה את ראשה. היא לא האמינה למשמע אזניה.

“אדוני קראני,” חזרה בקול רם.

דירוף הניח את כפו על קצה השלחן. היהלום הפיץ שביבי-אש.

“בכחי להשמיד את כלכם,” אמר וגרר את ידו במקצת לפניו, אל לנורה, “הבחור שם, רצוני לומר, אחיך, הוא רמאי מסתתר. אם ארצה אוכל להשליכו מעל כל המדרגות,” הוא הזיז שוב לפנים את ידו השמנה, כאילו היתה מכונה מסוכנה, והיהלום כעין פנס שנדלק לאות סכנה, “יש בכחי להרקידכם, כאשר יעלה רצון מלפני, הַ, אוצרי היקר? Capito? Comprenez-vous?”

בהשתוממות לאין גבול הביטה לנורה אל עיני-השזיפים של דירוף.

דירוף קם מכסאו, נגש והתיצב לידה, והניח את זרועו על כתפיה.

“אם אותו בחור אינו אלא חתול תועה, שנקל להגותו מן הדרך, היי את חתלתולה נוהמת,” אמר בעדינות המשוקצה שבקולו, ובו בזמן לחץ את לנורה אליו בכח כזה, שהיא לא יכלה לנוע במשך רגעים אחדים, “הסי, יונתי! הרָגעי, לבָתי הקטנה! שקט, לילית!”.

אבל פתאם חדר עד למח עצמותיה רעד של קור ושל חום חליפות; מגע גופו השפיע עליה כעין זוָעה, אשר גם בחלומות-בִּעוּתים לא ראתה דבר איום כזה; בתנועה אחת התפרצה מתחת ידיו, כאילו עמדה על נפשה, ובן-רגע השתחררה. בפנים לוהטים בלהבה חוֶרת עמדה שם וחיכה. חיוך מוזר היה זה, שאינו נכנס כלל בגדר של חיוך רגיל, ואלפרד דירוף חדל פתאם מהיות שמן וקודר, והיה דומה לשלפוחית שנתרוקנה מאוירה, בטל ומבוטל עמד והביט כמו פר לפניו, כשמצא את עצמו לבדו בחדר.

לנורה הלכה ברחובות העיר בפסיעות מהירות, ופתאם מצאה שרגליה הוליכוה אל הרחוב הארוך. אך היא לא רצה לילך לשם, וחזרה. באותה שעה ראה אותה בנדה, שהלך אל דניאל. הוא הכיר את הנערה האצה לדרכה לאור פנס הגז, עמד והמתין עד שתעבור על פניו, ואחר כך התבונן נדהם אחריה.

בבואה הביתה צנחה על הספה חסרת-אונים. היא בקשה מפלט מזֵכר השעה שעברה בגעגועיה על ארץ הדרום. נפשה נכספה וכלתה אליה בצער כזה, בתשוקה כזו, שפניה נוצצו כמו מתוך קדחת. אבל בכדור-הזכוכית נתגלה סדק.

כשצלצל השעון סמוך לשמונה, אמרה אל גרטרוד:

“אם יבוא דניאל, תשַׁלחיהו מכאן. איני יכולה הערב לראות איש.”

“האם חולה את?” שאלה גרטרוד בקול של חומרה מוזרה.

“איני יודעת, אבל איני רוצה לראות איש,” אמרה לנורה ושוב חיְּכה כמו בחדרו של דירוף.

ואמנם בא דניאל. בנדה אמר לו שראה את לנורה בחוץ, לפני הבית, ומה גדלה דאגתו בהודע לו שלא נכנסה אצל דניאל. “משהו שלא כשורה כאן,” אמר, “אתה מחויב לילך אצלה.” ואחרי שפטפטו עוד כשעה קלה, לוה את דניאל עד למגרש אבגידיוס, כדי להבטיח לעצמו שדניאל ילך לדרוש לשלום לנורה.

גרטרוד פתחה את דלת המסדרון.

“לנורה אינה רוצה שתכנס,” אמרה לו ובעיניה נצנץ ברק של שמחה.

“מפני מה אינה רוצה? מה קרה?”

“אינה רוצה בזה,” השיבה קצרות ועיניה תלויות בעששית-המסדרון.

“החולה היא?”

“לא”.

“אם כן תגיד נא לי היא בעצמה שאין רצונה לראותני”.

“סור מפה!” פקדה עליו גרטרוד והשפילה את ראשה לאחור.

מבטה הקודר פגע במבטו, ושניהם עמדו זה מול זה כשני רצים מתחרים שבאו מעברים שונים אל מטרה אחת. דניאל פנה דומם וירד במדרגות. גרטרוד עוד עמדה שעה קלה וראשה צנח יותר ויותר על חזה. פתאם כבשה פניה בכפיה ורעד עבר בכל גופה.

יז

בטרם שכבה לישון, כתבה לנורה מכתב אל מנהל המשרד ציטל, והודיעה לו בו את התפטרותה מעבודתה בחברת “פרודנציה”.

על מטתה לא יכלה להרדם. ראתה את עצמה על הקרח, כשהיא שטה עליו בתנועות נועזות וחדשות; קהל מתבוננים עמד בחצי-גורן והביט עליה בהערצה. ראתה אניות דיגים עם מפרשים מגוונים וראתה גנים מלאי ורדים.

האב וּבֶנו היו זה כבר בבית. מבית-הכנסיה הסמוך השמיעו האורלוגין שתים-עשרה, אחר כך אחת, ואחר כך שתים. ואז שמעה פסיעות בבית, דלת נפתחה ונסגרה, ושוב קמה דממה, ושוב צללו הפסיעות. היא קמה מעל המטה, נגשה אל הדלת והקשיבה. מהחדר הסמוך הגיעה אל אזניה אנחה, לאט לאט פתחה את הדלת והציצה בסדק.

ליד החלון הפתוח עמדה גרטרוד. היא היתה יחפה ורק כתנתה על בשרה. בחוץ, מעל למגרש, זרח הירח, והשלג נצנץ באור קר על פני הגגות. אור-הרפאים הנסוך בחוץ עשה גם את פניה כפני בר-מינן, ושערותיה הפזורות והארוכות היו שחורות כשחור ההָבנה.

לנורה פרצה אל החדר ורצה אל החלון.

“מה את עושה, גרטרוד?” קראה “האם את רוצה לאבד את עצמך לדעת?”

גופה הזקוף של גרטרוד רעד מקור. אצבעות רגליה היו כפופות בעוית.

“כן,” ענתה בקול אטום, “בזאת רוצה אני”.

“בזאת את רוצה?” חזרה לנורה מפרפרת אף היא מקור, “ואבא? האם לא חשבת עליו? האם עליו לסבול עוד? מה את חסרה, המטורפת?”

“אשה חוטאת אני, לנורה!” קראה גרטרוד, כרעה על ברכיה וחבקה את מתני לנורה, “אשה חוטאת אני.”

“האומנם? מה הם חטאיך אשר חטאת?” שאלה לנורה בהתכופפה אליה בנפש חרדה.

“למה אני יושבת בבית הזה?” נאנחה גרטרוד בהתבוננה לצדדין, “למה אני בבית-הכלא הזה?” ותפשה בידיה את חזה, “דבר רע התרחש ובא אלי, הרהורים רעים, הרהורי חטא, אל נא תסתכלי בי, לנורה, אל נא תסתכלי בי!”

קולה היה לצוחה, לנורה נרתעה במורא אחורנית, וגרטרוד נפלה אפים ארצה. השערות כסו את גבה הנפתל והמפרפר.

ואז נפתחה הדלת הפונה אל חדר-השנה של האינספקטור, והוא בעצמו הופיע עם נר דולק בידו. מחוסר גלימת-שנה התעטף בסודר משובץ, אשר פיפיו התנודדו על ברכיו, ועל ראשו כפת-שֵנה לבנה.

מבולבל התבונן אל שתי הנערות, רצה לשאלן, אבל אף מלה לא נפלטה מפיו. ברגעי חייו הקשים היה רגיל להצטחק בבת-צחוק קודרה, שהיתה מעוררת בלב לנורה רחמים גדולים. “אין זה כלום, אבא!” אמרה אליו כשהיא מבקשת ממנו בתנועת-יד מבוישה להתרחק, “גרטרוד חולה את קבתה. היא בקשה בארון-הרפואות טפות. לך לך, אבא, לישון. הנה אני אביאהּ אל מטתה.”

“אם כן, ילדתי, הלא עלי לקרוא לרופא, או אעיר את בֶּנו כי ילך הוא,” אמר יורדן.

“לא, אבא, אין צורך בזה, אנא, לך נא מכאן.”

הוא הבין לקוצר-רוחה של לנורה, ציֵּת וחזר אל חדרו. הוא סכך בכפו על הנר הדולק וצלו הענקי התנודד מאחריו כמו חיה.

“קומי, גרטרוד,” אמרה לנורה, “קומי ובואי עמי.”

גרטרוד נגררה אחריה אל חדרה. אחרי שכבה-זמן-מה במטתה, דפקו על הדלת, וקולו של יורדן שאל לשלומה. לנורה הרגיעה אותו.

עד שנעלם הירח מאחרי גג בית-הכנסיה, ישבה לנורה ליד מטתה של גרטרוד והחזיקה בכפה את כף אחותה הגדולה והאלמת. היא התעטפה במעיל, כי גם היא רעדה מקור. בשעה שגרטרוד שכבה בעינים פקוחות וחסרות-מבע, הביעו פני לנורה רבי-התנועה, המשַקפים כל שנוי בנפשה, שורה ארוכה לאין קץ של הרהורים חמוּרים. כאשר חשך בחדר, הסבה גרטרוד את ראשה אל לנורה ואמרה רכות:

“שכבי עמי, לנורה! כאשר אראה אותך ישנה, אולי ארדם גם אני.”

לנורה השליכה מעליה את המעיל והחליקה מתחת לשמיכה. אחרי שעה ישנו שתיהן חבוקות וצמודות יחד.

קולות מלבר וקולות מלגו

א

דניאל קנה לו מעריצים. המֶצֶנטים אשר רכש לו וורצלמן לא היו מעריצים. אלה היו אוהבי־מולדתם, אשר התברכו בלבם כי על אדמת פרנקוֹניה צמח כשרון גדול. הם מצאו מעט מאד ענין באישיותו של בעל הכשרון אשר תמכו בו.

מעריצי דניאל היו אנשים צעירים.

הפרופסור הרולד היה איש נפלא. הוא היה מפורסם הרחק מעבר לגבולות המחוז, אבל אחת מהתכונות המוזרות שלו היא שלא רצה לעזוב את מחוזו. לבניהם ולבנותיהם של האזרחים, השוקדים על המוסיקה, היה נותן לטעום מהלעג המר שלו, והרבה טרח האיש להשמיד מתוכם כל תשוקה לקשקש בכלי־הנגינה. אבל הדבר לא עלה בידו. הנגינה בפסנתר נחשבה להשכלה, ובתוך משפחות הסוחרים החשיבו מאד את ההשכלה.

אבל גם ממרחקים באו אנשים שונים אל הרולד אשר שמו משך אותם אליו. אחרי אשר קרא את הפרטיטורה של וינטה אמר אל שנים מהן: “לכו והביאו לי את הבחור חי או מת!” ואז הביאוהו אליו.

אלה השנים היו באים לעתים קרובות אל דניאל, ואחר כך באו גם אחרים, מתלמידי הפרופסור דִידֶרלין וּוקרבַּרט. לפעמים היה נפגש עמהם בבתי־המרזח. אנחנו נכנה אותם ארוכי־הבלורית או לבני־השיש, רבים מהם היו דומים למכניעי־נחשים. כמעט כלם, בלי יוצא מן הכלל, היו שוֹטים גדולים, אבל מתרברבים.

היו ביניהם גם נערות צעירות. אנו רוצים לכנותן בעלות עיני־הזיה או השקועות־בחלומות. דניאל סלדה נפשו מהן. גם ארוכי־הבלורית לא נכבדו בעיניו ביותר.

על סלוד־נפש זה דבר פעם עם הזקן, כמו שקראו את פרופסור הרולד. הוא צחצח את שיניו כמו כלב רע, סלק את שערותיו הלבנות, אשר על הקרקפתא הענקית שלו, אחרונית ואמר:

בר־נש! איזו תגלית עשית! האם אין אתה יודע שהמוסיקה מושכת אל תוך המעגל שלה דוקא את חדלי־האישים? ושהיא משמשת אמתלה והתנצלות לאלה שמתרשלים לעשות את חובותיהם האנושיות ושאד הקיטור המתוק של התאוות, אשר היא מפיצה על פני הערים, גורם רק להקשחת הלבבות? ושמֵחמש מאות האנשים המכונים אמנים, ארבע מאות ותשעים הם צבא בעלי־המום של הקדוש־ברוך־הוא? והמסקנה: מי שאינו מביא אל מזבח המוסיקה את האש הטהורה והקדושה, האש אשר ממעמקי־בראשית, לזה היא הופכת את דמו לחומר ואת רוחו – לגל אשפה."

ובאמרו את המלים האלה דחף את דניאל החוצה, מפני שרצה לציר תמונה אחת. על כתלי ביתו היו תלויים הרבה ציורים קטנים שהיה מציר בשעות הפנאי, ציורים קטנים רעים, שהתגאה בהם. אלה היו מחזות מחיי הכפר.

ב

האימפרסריו דֶרמויל ערך בליל ראש־השנה משתה במסעדה “הברבור הקטן”, והזמין אליו את דניאל. האימפרסריו דֶרמויל נטה חסד לדניאל. הוא אמר שבהעיפו עין על תו־הנגינה הראשון שלו, הכיר מיד את כשרונו של הצעיר רב־העתידות. הוא הבטיח להוציא לאור את הקומפוזיציה “וינטֶה” וגם את זו שהוא עומד לגמור ושנקראת “סֶרֶנדה ניוּרֶבֶּרגית”, וכן נטה לעין בכובד־ראש בשאלת משרתו באופרה הנודדת.

אל המשתה באו הפרופסורים הרולד וּוקֶרברט, באו גם ווּרצלמן ואחדים מארוכי־הבלורית ומהשקועות־בחלומות. אנדריאס דידרלין הבטיח את הופעתו לשעה מאוחרת יותר. הוא נכנס אל הפתח הפתוח לרוחה, חמשה רגעים לפני חצות, חגיגית, כיאה לשנה החדשה.

הוא נגש אל דניאל ופשט לו את ידו.

“הנה הוא ‘בנימין צעיר אחיו’, הנה בן־זקונים שלנו, אם לא לאמר דניאל שלנו,” פנה אליו, “אני מברך אותך, כוכב צעיר! מה נאמר בספר־הזכרונות של חוש הריח אשר לאנדריאס דידרלין? באותם הימים בבירות, כאשר היו נוסכים את היין בבקבוקים, הריח אך פעם אחת ולא הוסיף, כי הבין מיד ריחו של מה עולה באפו. כלום אפשר להכחיש זאת בנימין?”

דניאל לא הכחיש את זאת, כעסו נהפך לו לחסד, והאיש הענקי השמיט מעל כתפיו את הפרוה, כאילו אדרת קַקוי היתה זאת, אשר התפשט ממנה לפני רדתו משיא מלכותו אל בני־תמותה.

את הפרופסור וקרברט היתה אשתו מלקה ומונעה אוכל מפיו, ועל כן שמח להזדמנות זו לאכול פעם לשובע ולשמח קצת את נפשו. היתה זו שמחה עגומה מאד.

אחד מארוכי־הבלורית שר את השיר על יין השמפניה מתוך האופרה “דון ז’ואן”, ווּרצלמן נשא נאום מלא בדיחות. על פי מראהו של דידרלין אפשר היה להבין את מחשבתו: “יצחקו הנערים לפנינו.” בשעה שאחת מן השקועות־בחלום נגנה את המרש של הדָוִדסבינדלרים, אשר, לפי ההוראות מבירוּת, אינו נחשב על המוסיקה האמתית, קרא: “הבו לי לֶתָּה![¹], בָּני!” וכונתו לפּוּנש.

גם דניאל שתה מן הלֶתָּה. הוא חבק את הרולד הזקן, לחץ את ידו של דידרלין ונסה לרקוד וַלס עם וורצלמן. הוא לא היה שכור, הוא היה רק מאושר.

אחר כך נעשה לו צר בבית, נטל את כובעו ואץ לצאת החוצה, אל המרחב.

האויר היה פושר, רוח דרומית נשבה. שמים למעלה, שמים למטה, הבתים עמדו בתוך העננים. כל שאיפת אויר מעוררת את הצמאון לשאוף עוד ועוד. הנה גזוזטרה כה יפה, עד שיש רצון לכרוע לפניה ברך; הנה מזרקה כה מוזרה וכה דוממה, כיציר הדמיון; קשתות הגשרים והמים המנצנצים באור כהה; שני צריחים דקים כקורי עכביש.

דומם התהלך מלא תרועות־גיל: העולם, האתה הוא זה? עולמי, ואני חי? עולמי, שנתי, זמני, ואני בתוכם, אני גופי!

ג

הוא עמד על ככר אבגידיוס והביט למעלה, אל חלונות דירתו של יורדן. בכל החלונות היה חושך.

בחפץ לב היה קורא, אבל השם, העומד להשמט מעל שפתיו, מלא את לבו מורא. בלבו אדירים משברי התאוה.

היה לו הכרח לעשות עוד דבר־מה בעצמו, היה לו הכרח לדבר, לשאול, לשמוע קול אדם. אז רץ אל ביתו של בנדה, עמד מתחת לחלונותיו וקרא בשמו של בנדה. האורלוגין השמיעו שלש.

לבסוף הורם וילון ופני בנדה השמנים קצת נראו בחלון. “דניאל! האתה הוא זה? מה קרה?”

“לא קרה דבר. הבאתי לך את ברכתי לשנה הבאה.”

“במה תוכל לברכני? שוב הביתה ושכב לישון.”

“האם אינך רוצה להכניסני אל ביתך, פרידריך? הבה נדבר עוד מעט על האושר.”

“אל נא תתפאר בו יותר מדי, פן תשלוט בך, חלילה, עין רעה.”

“בטלן! לפחות, ברכני נא ברך.”

“את ברכתי אצלתי לך. ועתה, שד לילה, שוב אל ביתך ותן לבני־אדם לישון.”

בו ברגע נפתח עוד חלון, בקומה הראשונה, ופני האדון גרוביוס המשועממים מתוך שֵנה הציצו החוצה, מבטו ננעץ במֵפֵר את מנוחת האזרחים, ובקריאת כעס הרים אליו את אגרופו המאיֵם, ושוב סגר את החלון ברעש.

שוב דחף איזה רגש את דניאל אל ככר אבגידיוס, שוב הביט אל החלונות למעלה כמעט במבטי תחִנה. סופת נפשו הסתערה ביתר עוז. זמן רב עוד התרוצץ ברחובות, ורק לשעת חמש חזר לביתו.

בעברו דרך המסדרון האפל, הרגיש באור שבקע מלמעלה מעל המדרגות הקטנות. זו היתה מֶטה שכבר קמה משנתה והלכה אל עבודת הבוקר שלה. הוא פקפק, הביט אליה ובשלש קפיצות עמד סמוך אצלה למעלה.

“כה מאוחר?” אמרה בלחש ומבוישה מתוך חשד, כשהיא מרכסת בשמאלה את לסוטתה הפרופה.

“מה טוב שאני יכול עוד היום לחבק אדם חי.” פרצה קריאה מפיו.

היא התנגדה בשעה שהוא רצה למשכה אל חדרה חזרה, היא התכופפה אחורנית ותפסה את ידו. היא עוד החזיקה את הנר.

“מה תהמה נפשי, מֶטה! לא ידעת! אני זקוק לך, חבקיני בזרעותיך בכח.”

אז חדלה להאבק. אולי היתה גם היא לא בלי כל תשוקה. אולי היתה זאת שעה, שצו הטבע גָבַר אז מאשר תמיד. אולי התענתה בבדידותה בין שלש הבחורות הזקנות. הלילה עוד היה חושך ובשבילה כבר התחיל היום, הראשון לשנה, שפגשה חגיגית. היא נענתה לו.

היא היתה בלתי־מושחתה. לא ידעה את אשר נטלה על עצמה.

כך חזר דניאל אלי אדמות, אחרי אשר דפק בחשק לא ישוער על שערי האלים. האלים הצטחקו מתוך מזמות עמוקות, מפני שהחליטו ליצור משעה זו גורל־אדם מיוחד.

ד

בגוֹסטֶנהוף התכנסו הסוציאלדמוקרטים לאספה, לדון על נאומו של הקנצלר בדבר חוק ההבטחה באחריות מפני מקרי אסון.

בתור נואם ראשון עלה על הבמה ציר בית־הנבחרים שטֶרבֶּקר, אבל קולו היה חלש מאד ודבריו כמעט לא הגיעו אל אזני השומעים.

אחריו עלה יסון פיליפ שימלויס. הוא קָבל על הממשלה במלים חריפות. בא־כח הממשלה העיר לו שידבר במתינות, ויסון פיליפ חזק את עצמו על ידי גמיאת בירה. אז שפך את כל חמתו על אישיותו של מנהל המדינה האחראי. את שמו של ביסמרק לא הזכיר, אבל דבר על הדחליל, הפיל מעל ראשו את זר הדפנים, נשבע לגלות פעם אחת את כל הבגד והמעל שלו, אמר שתהלתו אך בשקר יסודה, ושמעשיו אינם אלא אותות קלון על מצח התקופה.

חמתו של האיש הגוץ והשמן הלהיבה את הרוחות, ורעש של מחיאת כפים הריע מסביבו בשעה שהלך בפנים מתולעים לשבת על מקומו. אבל מנהיגי המפלגה, שהיו באותו מעמד, היו שקטים באופן מתמיה. אחרי שעה קלה נגש הציר שטֶרבֶּקר יחד עם שני חברים אל יסון פיליפ ואמר שיש לו ענין אליו. הוא קם והלך אחריהם אל החדר הסמוך. סבור היה שיש ברצונם להביע לו את רגשי תודתם, הצטחק מתוך אהבת־כבוד ולטף באצבעותיו את זקנו.

"מה בפיכם רבותי? למה פניכם זועמות? כלום הגזמתי, לפי דעתכם, והקדחתי את תבשילי? אני אחראי לכל דברי, אל נא יפול לבבכם עליכם, עתה מתיראים מפנינו, באויר עולה ריח של אבק־שרפה, הצרפתים התחילו שוב זזים ממקומם.

“לא חבר שימלויס, אתה מחויב לזַכות את עצמך. אתה הנך פרוטיאוס, חבר שימלויס. אצלך שמאל דוחה וימין מקרבת. אתה מוליך אותנו שולל. מסיג גבול אלמנה. מטיף למים וסובא יין. אתה נתת את ידך לעושקי דלים ורוצצי אביונים. עשית קנוניה עם אנשי “פרודנציה”, ואתה נבנה מחורבנם של ההמונים המרומים. מבוקר עד ערב אתה מתרוצץ ומתעשר מפרוטותיהם של הפועלים. מעשי להטים, יסון פיליפ שימלויס, מעשי להטים! הפסק את היחסים עם ‘פרודנציה’ ולא – נגרש אותך מתוכנו.”

רק אז הראה יסון פיליפ את כל כח דברנותו כיד המליצה הטובה עליו. כפו נקיה, כימנית כשמאלית. אם הוא נותן את ידו לענין כל־שהוא, הרי זה ענין טוב. דברי איום לא יתנו מורך בלבו. אין מטבעו של יסון פיליפ שימלויס לקבל מרותה של דיקטטורה, שמתעטפת בטלית של חרות ושויון. אם חשקה נפשכם בשערוריה, הרי לא תמנע מכם. אבל את יסון פיליפ שימלויס תמצאו מזוין ומוכן לקרב. יסון פיליפ שימלויס ימצא לפניו בכל מקום שערים פתוחים.

ובדברים האלה החזיר אליהם את גבו ויצא. בשובו הביתה מלא חמה לא חדל מרטן בחרון־אפו.

כשיָט מבקש מנוס מפני סערות, כוֵן הוא את אניתו אל חופים אחרים, שיקבלו את פניו ברצון, ואחרי שלשה ימים הלך אל האלוף זיגמונד פון אופנברג, להציע את שרותו אל מנהיג המפלגה הליברלית.

ה

שלשים וחמשה רגעים על פי השעון היה צריך להמתין בפרוזדור. הרהורים מרים עלו על לבו על פחיתותו של רגש השויון אצל המעמדות האמידים. המרדן האמתי לא כחש בעצמו גם בשעה שעמד לעשות מעשה בגידה.

כאשר הובל לבסוף אל חדר־עבודתו של הברון, לא הוכה בסנורים על ידי תפארת הרהיטים, המרבדים, תמונות־השמן; לא עמד שפל־ברך לפני הוד מעלתו של האלוף. ישב על כסא בדרך של חרות, בהרכיבו רגל על רגל, ולא נתן את דעתו לתֻּכִּי המדבר צרפתית ולא לשלחן הסעודה המלא ממתקים; הוא הגיד את הדבר שהובילו לכאן בפשטות כיאות לו.

“יפה מאד,” אמר האלוף, “יפה מאד.” סבורני שאין אדוני צריך להחליף את חזית־המלחמה חלוף גמור. הלא הוא לא היה מעודו מהמהפכנים חסרי־המצפון, יש לו משפחה, יש לו בית, עניני מסחרו בסדר, ובעומק לבו הוא אוהב סדר. חכיתי לבואו זה כבר. אין אני מגזים באמרי שכבודו היה מוכרח לבוא אלינו.

יסון פיליפ הסמיק מרוב תענוג. בעמידתו כעגלון שכור שמקבל דמי־שתיה, אמר:

“חן חן, אדוני הברון.”

“בנקודה אחת נבוא שנינו בודאי לידי הסכם” המשיך האלוף פון אופנברג, “ולפי דעתי, בנקודה החשובה ביותר…”

“בודאי, בודאי,” הפסיקו יסון פיליפ, “אדוני מתכון בודאי למלחמה בביסמרק. בנוגע לזה אנו מסכימים זה לזה לגמרי. בענין זה אעמוד על דעתי, בשבועה ובתקיעת־כף! אביר החשכה הלזה, הנני מוכן לראותו במנוחה גמורה כשהוא עולה לגרדום.”

האדון פון אופנברג השיב על הצהרה נלהבה זו בבת־צחוק דקה.

“רק לא במעשי אונס, נכבדי,” אמר, שלח את ידו אל בקבוק־בשמים והגישו אל אפו, כשהוא עוצם בתוך כך את עיניו. אחר כך התהלך אילך ואילך בחדר כשידיו מסולקות על גבו.

הדברים שדבר אחר כך היו שגורים בפיו כמו אלף־בית, ובשעה שיסון פיליפ לא גרע בהתפעלותו הגדולה את עיניו מפיו, חשב הוא על ענינים אחרים לגמרי, בלא כל קשר עם דברי נאומו.

“אותו האיש שהשתדל ליצור, על ידי חקיקת חוקה ליברלית, תנאי־חיים נוחים באימפריה החדשה. שהבטיח לגמור בכבוד את המחלוקת הישנה בין הקיסר ובין האפיפיור, עסוק כעת רק בזה שהוא הורס, פסיעה אחר פסיעה, את המסורות הליברליות, ומתפלל אל הכהן הגדול אשר ברומא כאל עושה שלום במרומיו. כל מה שאפשר היה לעשות כדי להכות את חופש־המחשבה בגרמניה מכה לא יוסיף קום ממנה, עשה הקנצלר. הריאקציה לא נרתעה מפני חלוף המלחמה התרבותית במשטמה מעמדית ולאומית מבישה, ולא נרתעה מהביאה עד לידי שפך־דם, כדי להעניש בעד פשעיהם את ילדי עצמם.” Dépêche –toi, mon bon garçon (הזדרז נא, בחורי הטוב)," צרח התוכי.

“מאושר אני להוציא מידי כחות ההרס את שללם ולהחזיר אזרח אל מדינתי, אדוני שימלויס החביב. ובכל זאת איעצך להחזיק את עצמך במשך הימים הבאים עלינו מאחורי הקלעים. שמא יקימו רעש מסביב לשנוי שחל בדעותיך, והדבר עלול להזיק לכל הענין.”

בבית ספר יסון פיליפ איך נתקבל בזרועות פתוחות, מה אמר לו הברון ומה החזיר לו הוא, יסון פיליפ, איך נכנסו בוכוח על ענינים העומדים ברומו של עולם, ושהפגישה הזאת תחשב לאחר ימים חשובה מאד מבחינה היסטורית.

ו

מה היו, על צד האמת, מחשבותיו של האלוף, בשעה שנשא נאומים פוליטיים?

תמיד אותן המחשבות. אותה המרירות החבויה בקרבו אכלה בלי הרף את לבו.

בלי הרף הרהר בבנו ובבוז אשר בנו רוחש לו ואשר הוא מרגיש בו שעה שעה, יום יום, מתוך שאֶבֶּרְהַרד הפקיע את עצמו מידי שעבודו.

הוא לא יכול להשלים עם הרעיון שהוא צבר כל כך הרבה מיליונים, ואברהרד, עד כמה שיש בכחו של אדם לראות מראש ועד כמה שיפה כחם של החוקים, יהיה שליט בחלק מן המיליונים הללו. הוא ידע אך מעט על אודות העוני, אבל בגודל המשטמה חלם אך על ספוק־נפש אחד אשר מצא אילו היה ביכלתו להביא את יוצא־ירכו המושחת הלזה עד ככר לחם. כן חפץ לעשות בו נקם, כן חפץ ליסרו.

אבל ידו לא הגיעה לעשות זאת. החוק עמד על דרכו לפגע.

הרעיון שרכושו הולך הלוך והתרבה מיום ליום ומשעה לשעה, שהמיליונים מצמיחים תמיד מיליונים חדשים, בלי שינקוף לשם כך אצבע, בלי אשר יוכל לעצור את הזרם, ושעל ידי כך הולכת וגדלה מיום ליום ומשעה לשעה נחלת הבן הסורר והמורה אשר כאש עצורה בו שנאתו אליו – הרעיון הזה מרעיל את מנוחתו, משתק את כחו, עוכר את שמחותיו ומחשיך עליו את עולמו.

כמידַס¹ חדש הוא הופך לזהב כל דבר אשר הוא נוגע בו, ובמדה שמתרבה הזהב, בה במדה מתקדרים חייו, ורוחו צמאה לנקם.

צלילי פסנתר חדרו אליו. אשתו נגנה, היא נגנה את “השירים בלי־מלים” אשר למנדלסון. הוא מתנודד כמו מחמת תעוב. מכל המתועב שבעולם היתה לו המוסיקה המתועבה ביותר.

"Dépêche –toi, mon bon garçon! ", נאנח התוכי.

ז

לעתים קרובות קרה שבשעת העדרו של יסון פיליפ, היו באים אל חנותו אנשים לבושים במסכנות ודורשים מאת תרזה להחזיר להם את כספם אשר שלמו בעד ההבטחה־באחריות.

יש שהיו מתרגזים מאד בהשיב תרזה את פניהם ריקם ובשמעם מפיה שאלה הם עניני בעלה ושהיא אינה מתערבת בעסקי הסוכנות שלו. שוליה של מסגר כִּבּד באגרופו את העוזר צונציגר אשר מהר לעזרת הגברת; צורף־זהב מִפִירת הקים רעש עד כדי כך, שהצטרכו להבהיל את המשטרה. אלמנתו של חבתן אשר במשך שנה שלמה שלמה את פרעונותיה, מתוך שחסרה את נפשה מהדברים ההכרחיים ביותר, ופגרה בתשלומיה בשעה ששכבה בבית־החולים – נפלה בעויות אפילפטיות על הקרקע.

הדברים הגיעו לידי כך שתרזה התחילה מפחדת מכל פנים לא־מודעים לה. היתה נושמת לרוחה כשהיום עבר בשלום, אבל לבה פחד מפני יום המחרת.

יותר מכל החריד אותה הדבר שסכומים קטנים התחילו בזמן האחרון נעלמים בלי שתדע איך ועל ידי מי. פעם הניח קונה על שלחן־הקופה טלר אחד. הקונה הלך והיא סגרה אחריו את הדלת, מפני שרצתה להעיף עין אל הרחוב אשר סופת־שלג התחוללה שם. משחזרה אל השלחן, לא היה הטלר עוד. היא שאלה היכן נעלם הטלר. יסון פיליפ, אשר היה מגיש באותה שעה ספרים לעוזר צונציגר שעמד על סולם. השיב בגסות רבה, כאילו נזפה בו בגלל הכסף שנעלם. היא ספרה את הכסף בקופה, ספרה וחִשבה: לשוא; הטלר איננו.

היא שכחה או לא ראתה שפיליפינה היתה בחנות, היא הביאה לאביה את סעודת־הבוקר ובנעלי־הלבד שלה חזרה ויצאה חרישית.

בפעם אחרת נעלמו מטבעות־ניקל מארנקה. בפעם שלישית דרש ממנה סוחר במכולת חוב של שלשה מרק, אשר היא חשבה אותו לפרוּע. היא זכרה היטב ששלחה את הכסף הזה בידי פיליפינה. היא קראה לנערה. זו הכחישה את הדבר בתם־לבב כל כך, שתרזה נבוכה ושלמה דומם את הכסף.

היא חשדה במשרתת, חשדה בעוזר־החנות, חשדה אפילו ביסון פיליפ, שהיה לוקח בעקיפין כספים בשביל להוציאם בבתי־מרזח, והיא חשדה בפיליפינה. אבל כל ראיות והוכחות לא היו לה, וכל חקירותיה ודרישותיה היו ללא הועיל. אז פסקו שוב הגנבות.

כי פיליפינה, שהיא היתה הגנבת, התיראה פן תתפש, ובחרה לה דרך אחרת, פחות מסוכנה, לעושר. היא היתה גונבת ספרים ומוכרת אותם לסוחרים בספרים משומשים. היא היתה ערומה למדי, כדי לבחור דוקא באותם הספרים שהיו זמן רב מונחים על האצטבאות, ולא מכרה אותם לחנוני אחד, כי אם פעם לזה ופעם לזה.

את הכסף, שהיתה צוברת בסתר ובצמאון כבָרַדה, היתה מטמינה בעלית־הגג. בחומה, ליד הקמין, היתה לבֵנה אחת רופפת; את הלבנה הזו היתה מסלקת, את החלל הגדילה יותר ויותר, וכשהכניסה לשם את השוד, חצצה בלוח־עץ והחזיקה את הלבנה אל החור.

וכשלא נשמע כל קול, שהיה עלול להפחידה, היתה יושבת בידים מקופלות, מתבוננת אל אוצרה ופניה הקהים מפיקים חלום רע וקנאי.

ח

ערב אחד, מימי פברואר, כאשר ישבו תרזה ופיליפינה לפני המנורה והטליאו לבנים, נכנס יסון פיליפ ושפשף את ידיו בפנים מפיקים מזִמת ערמה.

הואיל ותרזה לא מצאה אפילו כדאית את הטרחה לשאול אותו לסבת קורת־רוחו, פרץ פתאם בצחוק ואמר:

“עכשיו אנו מחויבים לצרור את מטלטלינו, נשמתי! אני כבר קורא את הדברים מודפסים: המאור הגדול או הקרובים המבוישים. תמונה נוגעת עד הלב של האדון דניאל נוטהפט ומשפחת שימלויס.”

“איני מבינה לך. שוב אתה מדבר דברי־הבאי,”

“באחד הקונצרטים ינגנו את יצירותיו של דניאל,” בארה פיליפינה לאמה בקול קשה של זקנה.

“מִנַין לך זאת” שאלה תרזה באי־אמון.

“קראתי בעתון.”

“באולם החברה הפילהרמונית יהיה הנס הזה,” אִשר יסון פיליפ בשמחה־לאיד סתומה. “ביום החמישי תהיה החזרה הפומבית. ואני לא אמנע מעצמי את התענוג להמצא שם. הסוחר בתוי־נגינה ציפרוס נתן לי שני כרטיסים, ואם יש ברצונך תוכלי גם אַת לראות במחזה איך עושים גנב־יום לאישיות מפורסמת.”

“אני?” השיבה תרזה בתמיהה של בוז, “אף פסיעה אחת מחוץ לביתי. מה לי ולשטויותיכם.”

“אבל האדונים ילחמו, ילחמו קשה,” הוסיף יסון פיליפ באיום. “עוד יש מה בקדקדם של הבריות, עוד יש אמצעים נגד רמאים המסוכנים לצבור.”

אז הרימה פיליפינה את ראשה בהחלטה ושאלה:

“המותר לי לילך עמך, אבא?” ואזניה להטו כאש.

היתה זו יותר מבקשה. יסון פיליפ נבוך למראה מבטה הפראי.

“יפה,” אמר בלי שים לב להתנגדותה האלמת של תרזה, “אבל הזדיני במשרוקית, למען תוכלי לשרוק כראוי.”

הוא ישב על כסא, נאנח מתוך נחת־רוח ופשט לפניו את רגליו. פיליפינה כרעה וחלצה את מגפיו, והוא נעל את סנדלי־הבית שעמדו שם מוכנים ושהיה רקום עליהם פתגם באותיות אדומות, על הימני: “לֶעָיף” ועל השמאלי: “מרגוע”.

ט

לנורה הסתירה מאביה את הסבה, שבגללה התפטרה ממשרתה אצל אלפונס דירוף. האינספקטור גם לא חקר לדעת זאת, הואיל וראה שהדבר אינו נעים לנורה. לבו לא חש לו טובות, ואם שתק, לא עשה זאת אלא מיראת כעסו וצערו של עצמו.

לנורה מצאה בינתים עבודה. חברתה מבית־הספר, מרתה דֶגֶן, בתו של אופה־ממתקים, נִשאה לנוטריון ריבְּזַם, אגב, איש בא בימים. לנורה היתה באה פעמים אל ביתם, הואיל וגם האינספקטור היה רֵע לנוטריון מלפני שנים רבות, ומתוך שיחה נודע לה שהנוטריון מבקש לו עוזר בעבודות־הכתיבה. הואיל ובמשרד לא היה מקום לעוד פקיד אחד, הצטרכה לעשות את כל עבודתה בבית.

מלבד זאת המליץ עליה בנדה לפני יועץ־הארכיון בוֹק, שחִבֵּר ספר גדול מאד בדברי ימי ניורנברג, והוא מלא את ידיה להעתיק בכתב נקי את כתבי־ידו הבלתי ברורים.

זאת היתה עבודה מיגעת, אבל מתוכה נודעו לה הרבה ידיעות מענינות; רוחה הצמא ינק גם מתוך אדמה צחיחה. בקרבה התעוררה תשוקה להשלים את ידיעותיה המקוטעות, והיתה לוקחת אצל בנדה פעם ספר זה ופעם ספר זה. יום תמים היתה עסוקה במלאכת הכתיבה, ועל כן היתה שוקדת על ספריה עד שעה מאוחרה בלילה.

אבל שום דבר ממה שקראה לא היה תלוי עליה מבחוץ, באופן שתצטרך לסחוב אחריה ביגיעה רבה את נטל ידיעותיה. במֹחה היה הכל מקבל צורות חיים.

דניאל לא בא אליה זמן רב. הוא היה עסוק בחזרות שווּרצלמן היה מפקח עליהן. הפרופסור דידרלין היה צריך לנצח על תזמרת למוּדה כבר. מלבד הקומפוזיציות של דניאל, היו בתכנית גם אוֹברטיוּרַת־לֵאוֹנוֹרה, וּוּרצלמן קרא זאת בשם עבוֹת־משיכה טובים.

לעתים קרובות היה דניאל נקרא אל האימפרסריו דרמויל; האופרה הנודדת עמדה לצאת אל דרכה במרס, והרבה ענינים היו טעונים ברור. החוזה שעליו חתם אז חִיֵב אותו לשלש שנים בשכר שש מאות מרק לשנה.

יומַים לפני החזרה הכללית בא אל יורדן והביא להם שלשה כרטיסים, אחד בשביל האינספקטור ושנים בשביל האחיות. החזרה הכללית היתה כעין נשף־קונצרט בפני עצמו, ויותר מארבע מאות איש הוזמנו אליו.

האינספקטור התכונן באותה שעה לצאת.

“אבל הרי זה נהדר,” אמר, “נהדר מאד שאוכל שוב לשמוע נגינה. הרי זה משמח אותי שמחה יוצאת מן הכלל. בנעורי פעמים הייתי מבקר קונצרטים. הרי זה היה בשכבר הימים, וכשאתה נזכר בהם, מרגיש אתה בזקנתך. השנים הן בחינת ריחים על צוארו של אדם. אני מודה לך, דניאל, מודה לך מקרב לב.”

גם שמחת לנורה היתה גדולה. לאחר שאביה הלך, הרגישה בו שעיניו מבקשות את גרטרוד אשר עם כניסתו יצאה מן החדר. היא פתחה את הדלת וקראה:

“גרטרוד, מהרי ובואי! הפתעה!”

אחרי שעה קלה נכנסה גרטרוד.

“כרטיס בשבילך לקונצרט של דניאל,” אמרה לנורה קורנת משמחה, כשהיא מחזיקה לנגד עיניה את הכרטיס הירוק.

גרטרוד התבוננה אל לנורה ורצתה להתבונן גם אל דניאל, אבל מבטה הכבד העולה מלמטה למעלה, רק נגע בו נגיעה כל־שהיא וסלד ממנו בצער. היא נענעה בראשה ואמרה במתינות:

“כרטיס לקונצרט? בשבילי? בשבילי, לנורה? האם אין את מהתלת בי?”

ושנית נענעה בראשה נדהמה ובמורת־רוח. אחר כך נגשה אל החלון, נשענה בזרועה אל האדן ולחצה את מצחה אל השמשה.

דניאל עקב אחריה בעינים מלאות חרון־אף.

“אפשר להוביל שֵיות לטבח,” אמר, “אפשר לחבוש שודדים וגנבים בבית־האסורים, אפשר לכלוא מצורעים בבית־החולים, אבל אי אפשר להכריח אדם בעל רגש לשמוע מוסיקה.”

הוא נשתתק ודממה השתררה בחדר. גרטרוד הרגישה במבטי דניאל הנתונים בגבה והדבר צִעֵר אותה; נפנתה והלכה אל התנור וישבה שם, כשהיא תומכת את לֶחיָה באחת הלבֵנים.

בשתי פסיעות קפץ דניאל ועמד סמוך אצלה ומפיו פרצו הדברים:

"אבל אם אני דורש שגברתי תלך לשם? אם למשל, מנוחת נפשי תלויה בזאת, או מַשהו חשוב מאד לעולם כלו? נוחם, שחרור, תקון? אם בגלל אלה אני דורש זאת? מה אז?

מפני גרטרוד נעלמו כל צבעיהם. שניה אחרת היה מבטה שרוי על פניו, אחר כך הפנתה את ראשה הצדה, משכה את כתפיה, כמו מתוך קור, וגמגמה:

“אז… אני הולכת. כן, אז אני הולכת. אף על פי שאחר כך אתחרט על המעשה הזה.”

לנורה הקשיבה אל הדברים האלה, ועיניה נפקחו לרוחה יותר ויותר. הסתכלה בדניאל בעינים רטובות מלב טוב ונמוג, והצטחקה.

פתאם התרגז דניאל, רטן דברי ברכה והסתלק. לנורה נגשה אל החלון והביטה אחריו, כשהוא רץ על פני הככר, ומגן בשתי ידיו על כובעו מפני סערת הרוח.

“בחור מצחיק,” אמרה חרש, “בחור מצחיק.”

אחר כך נשאה עיניה אל העננים, אשר מרוצתם המהירה מעל גג בית־הכנסיה מצאה חן בעיניה.

י

הפתיחה השלישית לפידליוֹ נועדה להתחלת נשף־הקונצרט עצמו. לפי דעתו של דידרלין לא היו כל קשיים כרוכים בה, הוחלט שבחזרה הכללית ינגנוה אחרי יצירותיו של הקוֹמפוֹניסט החדש. מקל־המנצחים שלו נתן אות ובאולם השתלטה דומיה.

ה“סרנַדה הניורנברגית” פתחה בנגינתם המשותפת של כל כלי הנשיפה. היתה זאת תֶּמָה עצומה ומאוששה, שעברה אל הכנורות, ואלה גזרוה ופוררוה לפרוּרים, ולאט לאט הובילוה אל ממשלת החלום. התעורר אז הלילה לתחיה, נשבה רוח־קיץ מתוקה, הגחליליות רקדו; “דוֹמים” גוֹתיים התנשאו מתוך החשכה השחונה, ודמויות של בורגנים־קטנים זחלו בסמטאות. קריאת העבר הגדול והזכרת העתיד פרצו בתרועה אל תוך תענוגי ההווה, ההרוֹאיוּת התמזגה עם הנלעג, הדמיוני עם הבוּרלֶסקה, הרומנטיקה עברה אל הִפוּכה, וכל זה נגרף בזרם מלוֹדיה אמתית, יפה גזרה וקצב בנינו ומלא חן בחלקיו.

המוסיקאים המומחים נתמלאו השתוממות, והתפעלותם מצאה בטוי עז במאמרי העתונות של הזמן ההוא. אמנם דברי התשבחות לקו על ידי המקרה המכוער, שבו נסתימה החזרה הכללית. אבל האיש הבלתי־תלוי בדעת זולתו, אשר גורלו המעציב הוציאוֹ מחוג עבודה רחב והעבירו אל החוג המצומצם שבעיר־השדה, כתב אז את הדברים הבאים:

“האמן הזה עלול לשמש לבני דורו סמל האמת ואש היצירה. הטבע עִצבוֹ, כוכבו גדלוֹ. ולואי שרוח ממרומים תחונן אותו כח ואורך־רוח, הדרושים לאדם בגלגולו השני והנעלה ביותר, בהיותו אמן! תשמרהו נא מהתשוקה לקטוף את הפרי טרם בשל די צרכו, ושכרונן של התאוות השפלות אל נא יאטום את אזנו משמוע את קול לבו, וממעופו אשר גלה לפניו את זיו־תכלת התהלה אל נא ישוב אל אפלת הליל.”

הידען הזה חשב את הקוֹמפוֹזיציה “וינטה” לדלת ההמצאות, ואת האינטרוּמנטֵציה לקוּיה בשדפון של המתחילים. ואף על פי כן פגשו גם את היצירה הזאת בתשואות חן. האימפרסריוֹ דרמויל מחא כף עד שהזיע כלו. וורצלמן היה כאדם אשר שד נכנס בו. הרוֹלד הזקן צחק במלוא פניו. ארוכי־הבלורית לא יכלו אמנם להתגבר על רגש קנאתם, בכל זאת לא חשכו ממנו את דברי הערצתם.

אבל מה חש בלבו האדון גרוביוס? רירו בפיו היה לו מר, בטנו כאבה עליו, וכשאנדריאס דידרלין השתחוה לפני הקהל בתודה, פרץ מפיו צחוק לעג. ויסון פיליפ שימלויס? נעים היה לו יותר אילו היתה סערת מחיאות הכפים באה מחמת סטירות־הלחי הרבות, אשר ברוחו המטיר על הבן המביש הזה. העולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה. הוא לחץ בידו את מצחו, הניע את ראשו, ונוטה היה לקרוא: “הוי, רמאים! הוי, מרוּמים! שמעוני נא, הלא אני יודע את האיש המהתל בכם!” והוא יִחל, אולי תתגלה פתאם כל המרמה הגדולה. זאת לא היתה תוחלת שוא.

עוד אחרי הסרנדה היה חשוד בעיני האינספקטור יורדן חורון הקדחת של גרטרוד. הוא שאל אותה אם אינה מרגישה את עצמה חולה, והיא לא ענתה דבר. בשעה שנגנו את הקומפוזיציה השניה, לחצה לרגעים וכמו מתוך עוית את ידיה אל חזה. מיד אחרי שהגיעה הנגינה הזאת אל קצה, פנתה אל אביה ובקשה ממנו להובילה הביתה. האינספקטור נבהל, היושבים בקרבת מקום הביטו בחמלה אל פניה החורים של הנערה. גם לנורה חפצה לקום, אבל גרטרוד לחשה לה בקול מצַוה שתשאר. בהכירה את מצבי־רוחה של גרטרוד, חשבה שאך חלי קל הוא ותשאנו, ובזה נרגעה.

דניאל עמד באותה שעה ליד הפתח עם בנדה ועם וורצלמן. הוא היה נרגש מאד, ושני הרעים השתדלו להרגיע את התמרמרותו על אנדריאס דידרלין.

"האיש הזה אין לו אף ידיעה כלשהי בטכניקה, חרק בשניו ולא שם לב אל דברי שדוליהם של רעיו, “מכל מה שיצרתי נשארו רק שרידי מפלה. הוא ממַתֵּן את הטמפו, אינו שומר את הקשרים, מקלקל כל פיאנו, אינו מגביר, אינו מאטט, אלהים יודע מה זה, איני יכול שאת. כך אי אפשר לנגן לפני קהל.”

אז עברו האינספקטור וגרטרוד על פניו במהירות, בלי לברכו לשלום. דניאל נבוך. פני גרטרוד החורים עם המבט חסר־החיים הפחידוהו. ויחד עם זאת היתה לו הרגשה, כמהלומות פטיש, שגורלו כבול אל הנערה הזאת בקשר בל ינתק. פסיעתה, עיניה פיה, הכל כאילו היה נעוץ בתוכו פנימה, וכעסו על שעברה עליו בלי ברכה, נכריה, סגורה בתוכה ואויבת גם כעת, אחרי שעה זו, ערפל את רוחו. ומאז לא שלט עוד במעשיו.

וכאשר, זמן־מה אחר כך, היה צריך להשתפך בעוז מתוך התזמורת נחשול הצלילים של בטהובן בתעצומות השגב הפראיות, ובמקומו נשמעה אך המולת ערבוביה חורת, באה עליו אי־מנוחה גדולה. על סלוף יצירתו לא הצטער כמו על השחתת יצוריו של אותו היוצר אשר נפשו העדינה ועצמת עוזו היו נהירין לו יותר מכל דבר אחר בעולם. הסולו של החצוצרה לא נשמעה מתוך מרחקי עולם הנשמות, כי אם מקרוב ושטחית. הוא התחיל רועד. וכאשר נפגם, בידו הגסה של המנצח, הריתמוס של האנדנטה השקטה והמלאה דוי, עד שנתמזמזה לדבר חסר טעם, פקעה סבלנתו; הוא התנפל אל הבמה, לחץ את ידו של דידרלין כמו בצבת, וקרא לו: “דייך! לא כך נוהגים במעשה ידי אלים!”

האנשים התרוממו מעל מושבותיהם. הכלים נדמו פתאם, רק צ’לו עוד הוסיף ליבב. אנדריאס דידרלין נרתע אחורנית, הביט אל הצעיר המטורף בפה פעור, הניח את מקל המנצחים על עמוד התוים ומלמל: “חי ציאוס! לא נשמע כדבר הזה!” המנגנים עזבו את מקומותיהם והקיפו את המטורף, המהומה בתוך הקהל הלכה וגדלה, שאלו אימו, הרגיעו, חרפו וקללו, ושם למעלה עוד עומד דניאל שחוח־ראש, כפוף־גב, מלא חרון וצמא־נקם.

זמן מה אחר כך ישב אנדריאס דידרלין אל השלחן בחדר־האמנים. הוא היה דומה בגופו לקיסר ברברוסה בקיפהויזר. היה לו נמוק חוקי להביע רעיונות נוגים על השחתת המדות וחוסר כל רגש של יראת־הרוממות אצל בני־הנוער. למותר היה להוכיח שאיש המסוגל לעשות מעשה כזה, ינודה מחברת אלה הראויים לתשומת־לב ולסיוע. האדונים הנכבדים, חברי אגודת המנגנים, היו גם הם בדעה זו. עוד לא ארע מאורע כזה בדברי־הימים. עיני ענוה להטו, זקני שיבה רעדו. ההתיעצות היתה מהירה; דנו דין צדק. אחד מחברי ההנהלה התיצב לפני דניאל בתור בא־כח האגודה והודיע לו שהוחלט להוציא מתוך תכנית הקונצרט את הקומפוזיציות שלו. הידיעה התפשטה חיש מהר.

מי היה מאושר מיסון פיליפ שימלויס?

הוא היה דומה לאדם שקם שבע משלחן, שהיה לו מקום לחשוש שמא ירעב עליו. בדרך שובו הביתה שרק, צחק בהפסקות קצובות.

“הנה רואים זאת,” אמר אל בתו שהלכה לידו דוממת, “הנה רואים זאת שוב, כי משורש נחש יצא צפע. מי שנולד חמור, ישאר כל ימיו חמור, ואחרית עצלן ורודף ריקים אך קלון ושמצה. הנה נביא מטעמים לאמא, בעודם חמים נתנם לה לברוֹת”.

ופיליפינה, אשר כל הערב לא הרימה עיניה מעל הקרקע, לא ידעה, כנראה, גם עתה כי סביב לה בתים ובני־אדם. היא היתה מוכה ומדוכאה. היא חפצה להיות זאת. רבות הסתירה. נפשה הצעירה היתה כשאול, אבל פניה המכוערים, הנובלים וזועמים היו מתים ונבובי־מבע כאבן.

האדון גרוביוס חכה ליד השער. אחרי שכל הקהל כבר עבר, יצאו דניאל, בנדה, ווּרצלמן ולנורה. כנפי מעילו של דניאל התנפנפו ברוח, את כובעו השפיל עד לעינים. האדון גרוביוס עמד לפניו על דרכו.

“עלילת גבורה. נוטהפט החביב שלי!” אמר בקול יבוב, “שפתים ישק אדוני. מהיום והלאה אתה יכול לסמוך עלי. אבל עמוד רגע, סער מתחולל! אמנם, מה שנוגע למוסיקה שלך, אין אני בהסכם עמך; יותר מדי בכיָנות בה ופחות מדי מאש התפתה. אבל יְבַער נא אחרי האדונים דידרלין, ואני עמך בכל. לא במובן של תמיכה כספית, חס וחלילה! אני גופי מוסיקאי מסכן הנני, אבל בנוגע לשאר הדברים הנני עומד לשרתך. ליל מנוחה לכלכם. והנזר נא מן הבכינות.”

גחך וברח. דניאל הביט אחריו קצת מדוכא. ווּרצלמן צחק ואמר שבר־נש משונה כזה עוד לא ראה מימיו. ארבעתם עמדו שעה קלה במבוכה, וגשם ושלג ירדו עליהם בערבוביה. בנדה שאל את דניאל לאן פניו מועדות, והוא ענה שברצונו לילך הביתה. מה יעשה לבדו בבית? הערב אין זה ענין בשבילו, מוטב שילכו כלם יחד. “לא,” ענה דניאל, היום הוא למשא על כל הבריות, הוא עומד לשטן על דרך עצמו. והוא, servule, מה בדעתו?" שאל את ווּרצלמן, “אולי נריק כוס?”

ווּרצלמן אמר מתוך מבוכה, שאינו פנוי, והיה בדבריו אלה משהו שהנפש סולדת ממנו.

“אח!” אמר דניאל ברוגז “אדוני בשלו, מעשיות־ההבל שלו בנשים! אבל לא איכפת לי להיכן הוא הולך, אני אצטרף אליו.”

“את זאת לא יעשה, דניאל!” קראה לנורה. וכשדניאל הסתכל תמוה, הוסיפה בפנים מסמיקות, “לא ילך עמו אל נשותיו…”

שלשת הצעירים צחקו, ולנורה במבוכתה צחקה אף היא עמהם.

“מה טרגית אַת לנורה הקטנה!” התלוצץ דניאל, “מה חפצך? כלום סבורה את שאני מעלה עלי את הכתוב בשיר: ‘אך הדמעות תשפכנה, ושוב אני עלי אדמות’?”

“הניחי לו,” לחש בנדה באזני הנערה: “הדין עמו רק לא להביא אור מלאכותי אל החשכה הזאת. היא דרושה לו, והוא מוכרח להפטר ממנה.”

לנורה הסתכלה בבנדה בעינים פקוחות.

“חשכה? הא כיצד? אם כן אפוא, לא היתה האש אלא אור מתעה?” ועיניה קרנו באור גא, “הלא אני רואה אותו כלו מלא אור.”

דבריה הגיעו אל אזני דניאל.

“האמנם, לנורה?” שאל מתוך השתוקקות.

היא נענעה בראשה:

“אמנם כן, דניאל!”

“בשביל זה מותר לך לשאול ממני דבר.”

“אם כן שאלתי היא שאדוני ובנדה תבואו עתה עמי אלינו. אבא ישמח מאד, וגם ימצא דבר לסעוד בו את הלב.”

“שפיר! הדבר מתקבל על הדעת. אַדיוֹ, ווּרצלמן. פריסת שלום לגבירות. הלא תצטרף אלינו, פרדריך?”

בנדה עוד נסה תחלה לסרב קצת מתוך נמוס, ולבסוף הסכים.

“אם כן, מצא הקונצרט חן בעיניך, לנורה?” שאל דניאל ברדתם במורד הרחוב.

לנורה שתקה. שתיקה זו, הוא גופו לא ידע מפני מה, תפשה אותו בלבו. אבל הרושם הזה נשכח מהר מלבו. וזמנים רבים עברו עד שעלה שוב על לבו.

יא

האינספקטור הוליך את גרטרוד, חבוקת זרועו, הביתה, ונזהר מאד מהטרידה בשאלות. בחדר הדליק את המנורה, ואחר כך סיע בידי הנערה להתפשט מתניתה.

“מה שלומך?” שאל בידידות, “ההוטב לך?”

גרטרוד הסבה ממנו את פניה וישבה על כסא.

“עכשו נבשל תה חם,” הוסיף הזקן לדבר, “ואחר כך תלך התינוקת לישון, ומחר בבוקר שוב נקום בריאים ושלמים. מסכימה?”

גרטרוד נתרוממה ממקומה.

“אבא!” הביעה בקושי ובקשה בידיה להאחז בשלחן.

" גרטרוד! מה לך?" קרא יורדן בבהלה.

היא עשתה במחצית־גופה העליונה איזו תנועה מוזרה ומחליקה, ובת צחוק רפה זעה על פניה. פתאם לפתע פרצה בבכיה ורצה אל חדרה. האינספקטור שמע איך היא נועלת הדלת בבריח, הביט מדוכא לפניו ואחר רגע הלך אל הדלת על ראשי אצבעותיו.

הוא תמך את סנטרו בכפות־ידיו המשולבות והקשיב אל בכיה של גרטרוד. היה זה בכי קצוב ונוגע עד הלב, לא מלא צער, אלא נותן לצער מוצא.

כאשר העביר האינספקטור לפני עיני־רוחו את חייה הגלמודים, העגומים והסגורים, של הבת הזאת, ראה לתמהונו שהערב הזה שמעה מוסיקה בפעם הראשונה לכל ימי חייה. “היתכן?” שאל את עצמו, ולא יכול לזכור אף מקרה אחד אשר יעורר בו ספק בדבר זה.

הוא אמר בלבו בקֵרוב כך: ודאי המתיקות הזרה לה והעזוז שבנגינת הכנורות המשותפה, ההרמוניה של התזמרת ויפי המלודיה, השפיעו עליה השפעה בלתי־אמצעית ומכריעה בחיים, כהשפעת האור על אדם שנרפא מסנוריו. נשמתה היתה רעבה; זוהי, כנראה, הסבה. יותר מדי התלבטה בבלתי־נתפש ובבלתי־מובן.

“טוב כי תבכה,” יעץ אינסטינקט האהבה שבו, “טוב כי תבכה, הבכי יָקל לה.” הקריב כסא, ישב עליו והמתין. כיון שחדלה מבכות, הוקל ללבו.

יב

לנורה לא שגתה, והאינספקטור שמח באמת לקראת דניאל ובנדה, “אני מתגאה בך מאד,” אמר אל דניאל, “וזכות גדולה היא לי שבאת הערב אלי.”

“אילו נשארת שם עוד כחצי שעה, היית אולי מדבר אחרת,” השיב דניאל.

בדברים קצרים ספרה לנורה לאביה כל אשר התרחש באולם הקונצרטים. האינספקטור הקשיב בתמיהה והצמיד עינים בוחנות אל דניאל.

“האם היה הכרח בדבר?” שאל בקמטו את מצחו.

“כן, הכרח היה בדבר,” השיב דניאל.

“אם כך היה מוכרח להיות, הרי טוב שהדבר היה כך,” היתה תשובתו השלוה.

לקחה לנורה את כף אביה, אשר גבה היה מכוסה כתמים צהובים גדולים, ונשקה לה. אחר כך פרשה מפה על השלחן, ערכה אותו לסעודה, ומתוך כך יצאה וחזרה בחדוה גדולה, ובמטבח שפתה את קמקום התה על האש. היא שאלה לשלום גרוטרוד, האינספקטור ענה, משום איזו סבה שהיא, קצרות, אבל דבריו המעטים לא נתנו מקום לדאגה.

לבסוף ישבו כלם אל השלחן. לנורה שמחה מאד לראות את שלשת האנשים האהובים עליה יושבים יחד על שלחנם, והיא הכירה טובה לכלם. היא היתה גם רעבה ואכלה ארבע כרכיות זו אחר זו. בראותה שדניאל אינו אוכל, עמדה מאחורי כסאו, הֵשַחה אליו את ראשה, עד ששערותיה דגדגו את רקותיו, ואמרה:

“אולי אתה מתביש? או אולי הנקניק אינו לפי טעמך? אולי חפץ אתה איזה דבר אחר?”

דניאל סלק ברוגז את ראשו הצדה. אבל בעומק לבו היה לו מגע הנערה נעים, ואפילו מצא בו כעין גאולה מפני הרהוריו אשר לא חדלו לשוב אל זו שברחה, שהוא הרגיש בהעדרה, אם כי לא רצה בנכוחתה.

בנדה דבר על השנויים הפוליטיים אשר יבואו לרגלי מות גמביטה ושיש להתירא מפניהם. האינספקטור, כאיש אשר השתתף בכל לבו בכל הענינים הנוגעים אל מולדתו, הגיד דברים אחדים, דברי אמת וצדק, בנוגע ליחסים המתוחים בין גרמניה וצרפת. פתאם נפתחה דלת חדרה של גרטרוד, וגרטרוד התיצבה בפתח.

דממה עמוקה קמה בחדר, הכל הביטו אליה.

מוזר היה הדבר שהיא לבושה בשמלה אחרת מאשר בשעת הקונצרט; זו היתה השמלה הירוקה, אשר בה היתה לבושה בשעה שדניאל ראה אותה לראשונה. אבל האינספקטור ולנורה כמעט שלא הרגישו בדבר. הם היו נדהמים עד לאין גבול על ידי השנוי שחל במבט פניה של גרטרוד. אף דניאל השתומם ולא יכול להסב ממנה את מבטו.

פניה היו יותר רכים, חפשיים ובהירים. אי־המנוחה, שהיתה עוטפת אותם תמיד כצעיף עכור, נסתלקה מעליהם. אפילו דמותם כאילו היתה לאחרת, הגבות כאילו הגביהו יותר להתקמר, וסגלגלוּת פניה נעשתה יותר עדינה.

היא נשענה על מזוזת הדלת, ואף את ראשה תמכה בו. זרועה השמאלית שהיתה תלויה שמוטה הביעה רפיון שאין להביעו במלים, וימינה היתה לחוצה אל חזה. כך התבוננה אל היושבים מסביב לשלחן, בבת־צחוק דקה ובישנית.

ברגע הראשון חשש האינספקטור שמא יצאה מדעתה. הוא קפץ ממקומו ומהר אליה. אבל היא הושיטה לו את ידה ברצון רב להיות מובאה על ידיו אל השלחן.

פתאם רִתקה דומם את מבטה אל דניאל. זה התרומם שלא־מדעת ותפש במשענה כסאו. פניו הסמיקו וזויות פיו התנשאו בעצבנות כלפי מעלה. אבל כשהוציאה גרטרוד את זרועה מתחת זרוע אביה והושיטה לו את ידה, כשנטל את ידה ומבטו, שנמשך אליה בכח, פגע במבטה, נעלם רגש המועקה, כי מבע עיניה אמר לו שהיא מוסרת לו את עצמה ללא הסוסים וללא נחם. ואז נעשה גם מבטו מלא רוך ותודה והבריק בזהרי הזיה.

לא רק הקסם בלבד הוא שהוליד בלבו הד לרגש אשר היא גלתה אותו לעיני כל; רושם עמוק יותר עשתה עליו כניסתה אל החדר, היא נכנסה כמודה ועוזבת, כחוזרת בתשובה. עמוק יותר נגעה אל לבו ההכרה, שהוא היה מסוגל לשנות ולחדש נשמה באדם.

הכרה זו רתקה אותו אל גרטרוד יותר ממבטה, מקלסתר־פניה ומבשרה, ועתה נגלו כל אלה לעיניו, גם המבט, גם קלסתר־הפנים, גם הבשר.

האינספקטור הבין. היה לו הרגש, כאילו הוא מחויב לקחת את הנערה בין זרועותיו ולברוח עמה. מסביבו רחפו תמונות הצרות הצפונות לו בעתיד, ותקותו אשר תלה זה עתה בגרטרוד נהרסה כליל.

בנדה הביט דומם אל צלחתו. ואף על פי כן, כאילו היו לו עוד עינים זולת אלה שבמציאות, ראה שידי לנורה ושפתיה רעדו, שמרגע לרגע חורו פניה יותר ויותר, שהסתכלה חליפות מתוך אי־אמון פעם באחותה, פעם באביה ופעם בדניאל, ולבסוף, אחוזת אדישות פתאם, התחמקה מתוך חוג האור של המנורה וישבה במגרעת על שרפרף.

ואחר כך, כאשר ישבו כלם שוב איש על מקומו, וגרטרוד ישבה בין בנדה ובין אביה, נגשה לנורה וישבה אצל דניאל. היא לא חדלה מהתבונן אל לנורה בהשתוממות מתוך עצירת־נשימה. וגרטרוד הצטחקה. כמו קודם בפתח, בבת־צחוק בישנית ותאונית.

השיחה לא התגלגלה עוד כמו קודם בשטף, ועל כן אמר בנדה אל לבו, כי טוב להזכיר לידידו שהגיע הזמן לקום ללכת. הם הודו לאינספקטור על סבר פניו היפות אשר הראה להם בידידותו, ונפרדו מבני הבית. יורדן לוה אותם עד למטה ופתח להם את השער, בשובו הלכה לנורה אל חדרה. “לנורה! אין לך ברכת־ליל בשבילי?” קרא לה מאחריה.

החזירה לו את פניה, נענעה רק בראשה וסגרה את הדלת מאחריה.

גרטרוד עוד ישבה לפני השלחן. כשהאינספקטור התהלך בחדר אילך ואילך, מהרה אליו, הכריחתו לעמוד. שלבה את זרועותיה מסביב לצוארו ונשקה לו במצחו. כזאת לא עשתה עוד מימיה.

גם היא הלכה לישון. על האינספקטור העיק רגש בלתי שכיח של בדידות. הוא שמע איך למטה פתחו וסגרו את הדלת ומעל המדרגות נשמעו פסיעות. זה היה בֶּנו. יורדן קוה שהבן יכנס אל חדר־האוכל, מפני שמבעד סדק הדלת בקע אור. אך לבֶנו לא היה כנראה, צורך לראות את אביו. הוא הלך אל חדרו שהיה בקצנו השני של המסדרון. וברעש סגר מאחריו את הדלת.

“כלם התפזרו איש לחדרו,” חשב האינספקטור, “ואני איני יודע על אודותם דבר.”

נענע בראשו, הסיר את עששית־הקיר מעל הַכן, ובהאחזו בזהירות ברהיטים, נכנס אל חדר משכבו.

יג

לנורה לא ראתה כבר את אֶבֶּרהַרד זה כשבועות אחדים; לבסוף שלח לה כרטיס ובו בקש ממנה להתראות. המקום לראיון היה אחד וקבוע להם, והוא הגשר אצל השער הטירגֶרטנֶרי. עם חשכה יצאו אל המקום הזה.

הם הלכו במעלה הר המבצר, וכשעמדו למעלה לפני המעקה, אמרה לנורה בבת־צחוק קלה:

“את הדברים אשר לא דֻבּר עליהם ידעתי כבר למדי, עתה דבר נא דבר־מה.”

“טוב לשתוק עמך,” אמר אברהרד בקול כבוש.

לבה נבא לה רעות, והיא בחרה לה, מכל האורות אשר נצנצו למטה מבעד לערפל, אחד והצמידה אליו את מבטה, מבלי להסירו משם.

“אם אני פונה אליך בשעה זו,” פתח האלוף הצעיר ואמר, “הרי זו מעין תחנתי האחרונה שבאתי להפיל לפניך. כל תקוותי מן החיים עד אחת נדפו והיו לאַל. הרי זה תלוי בך, לנורה, אם עלי להיות טפיל בחברת בני־אדם או כי אשלם בעבודתי בעד מנת אשרי, מדה כנגד מדה. אני מציע לפניך כל מה שיש בכחי להציע. אין זה הרבה, אבל אני מציע מבלי לתגר ולעולם. רק את לבדך עוד יכולה להצילני. אלה הם הדברים אשר היה ברצוני להגיד לך.”

הוא הביט אל העננים, כשהוא נשען על המקל שהחזיקו מאחרי גבו.

“אני אסרתי עליך לדבר עמי על זאת,” לחשה לנורה בפחד גדול, “אדוני הבטיח לי זאת.”

“הבטחתי לך מאהבה, ואני עובר על הבטחתי מאהבה,” החזיר אברהרד, “אני אמרתי לעצמי, שהבטחה זו אינה אלא מעשה ילדות, בשעה שבדבר תלויה תקומתם או מפלתם של חיי אנוש. אם את חושבת אחרת, תסלחי נא לי. כי אז הלא שגיתי.”

לנורה נענענה ראשה בעצבות.

“לפי תכנתי עלינו לנסוע לאנגליה ושם נתארס,” הוסיף אברהרד, “פה מן הנמנע הוא לי להתחתן, מפני שנקטה נפשי בעיר הזאת; מן הנמנע הוא מפני שבני משפחתי יטענו בודאי לזכויות, שכבר אבדו להם, ושאני אצטרך להלחם בהם; נפשי סולדת מזאת, וגם איני יכול סוף סוף, מפני ש…” וכאן הפסיק את עצמו וקפץ את שפתיו.

לנורה נתנה בו את עיניה בסקרנות. קפדנותו למנות אחד לאחד את כל העכובים, והרומנטיות הבלתי־צפויה שבתכניתו בדחו את דעתה. אבל בראותה את כל הצער שבארשת פניו, נכמרו עליו רחמיה. התקרבה אליו פסיעה אחת, ואז תפש את ידה, התכופף בתנועה מהירה ולחץ את פיו אל אצבעותיה. היא משכה את ידה אחורנית.

“תנאי הגורל העמידוני במצב עלוב של תלוי בדעת אחרים. אני מחויב להשתחרר מהם, כדי שלא אכרע תחתם,” אמר אברהרד בקול חנוק, “הייתי בלתי מנוסה, ורמו אותי. במשחק הזה מעורבת אישיות אחת, שכמעט אינה ראויה לשם אדם. חיה־מפלצת בלבוש אזרח הגון. נבוכותי מאד, לנורה. אני מוכרח לנסוע מכאן. בארץ נכריה אולי ישובו אלי כח הרצון וצלילות הדעת. עמך הייתי יכול להתגבר על כל המכשולים, האמיני לי, תני נא בי אמון, גברתי!”

לנורה הורידה את ראשה. יאוש ידידה, אשר תמיד היה כה עצור־במלין, הסעיר את נפשה. שפתיה רעדו בבקשה בקושי מלים להגיד לו:

“אין אני יכולה להנשא לאיש, אברהרד,” אמרה בלחש, “באמת איני יכולה. לא אני משכתיך אחרי, אין אתה יכול לבוא עלי בטרוניה זו. עוד בראשית כל חפצתי שלא יהיה כל ספק בנדון זה. איני יכולה, איני יכולה.”

חמשה או ששה רגעים עברו בשתיקה, אשר הופרעה על ידי קולותיהם האטומים של העגלות ושל הבריות, שעלו מתוך העיר מלמטה. מתוך רחמיה עליו הרגישה כמה יש מן הקשחת־הלב בסרובה המוחלט. ובהביטה אל פני אברהרד בבטחה ובאומץ־לב, אמרה:

“אין זו עקשות־לב, אברהרד, וגם לא איזו יראה או אמונה תפלה, וגם לא מפני שאיני מכבדת אותך למדי. אני מכבדתך מאד. אבל אין זאת כי אם איזה לקוי בטבעי, שאני סולדת מנשואים. נפשי סולדת מחיות יחד עם גבר. כל כמה שאני חובבת את אדוני, הנה אך הוא נוגע בי קודם, בנשקו את ידי, חולפת חלחלה בכל גופי מכף רגלי עד קדקדי.”

אברהרד מדד אותה במבט קודר ותמה.

והיא המשיכה:

“הרי זה טבוע בי מילדותי. אולי כך נולדתי, כמו שנולדים בני־אדם במומים גופניים, ואולי ביום אחד ידוע נהייתי כך. בערב יום סתו אחד היה זה. בפַפֶּנהֵים קרה הדבר, במקום מגורי דודתי קופּפֶרשמיד. אחותי גרטרוד ואני הלכנו לטיל בגן־פרות גדול והגענו אל משוכת־חדק, ואצל משוכת־החדק ישבה אשה זקנה. אבינו ודודתנו היו רחוקים, והזקנה אמרה לאחותי, שהיתה אז כבת שבע: 'השמרי מפני כל מה שמזמר ומצלצל. ואלי אמרה: ‘השמרי מפרי־בטן.’ למחרת היום ההוא נמצאה האשה מתה מאחרי המשוכה. היא היתה כבת תשעים ויותר. אז, כמובן, לא היה לי כל מושג מפרי בטן. אבל הדבר ננעץ בלבי כיתד תקועה. זה צמח וגדל יחד עמי. וכאשר נודע לי פעם פרוש הדבר, הרי זה היה ציור קשור עם ציור המות. אבל אין זאת אומרת שאני נתונה תמיד באיזה מורא־זועה. א, לא! אלא שאין לי כל תשוקה. אין כל צורך בזה. ואם יהיה בי צורך, מה לי אז המות! אז אלעג לאותה זקנה שמאחרי המשוכה, ואעשה כל העולה על רוחי.”

באמרה את המלים האחרונות הפיקו פניה טֹהר וחלום, ואברהרד לא יכול לגרוע ממנה עין. מתהלכים יצורי־אגדה על אדמה מזוהמה ושטוחה זו, אמר בלבו, נסיכות מכושפות, פיות נעלמות. מתוך אי־אמון רגיל קפץ את שפתיו, אבל אהבתו הגלויה, השואפת לאהבת־גומלין, נהיתה מאותו רגע לתאוה אוכלת מנפש עד בשר.

הוא היה גא למדי, גבר למדי כדי למשול ברוחו. ומשום כך הציקה לו יותר ההכרה שאהובתו שוכנת בתוך כדור־זכוכית, זה משכן הרוחות, כה מקרוב, כה מרחוק, ושום שלהבת אהבה לא תוכל, כמדומה, לחדור לתוכו.

“אם כן את רומזת לי שעלי להסתלק מעל פניך?”

“מכל מקום מוטב שלפי שעה לא נשוב להתראות עוד.”

“לפי דעתך, מוטב הוא בשבילי. ולפי שעה? כיצד אפרש את זאת?”

“נאמר חמש שנים.”

“מפני מה חמש שנים דוקא? מפני מה לא עשרים? מפני מה לא חמשים? אחת היא.”

“מרגישה אני, כאילו חמש שנים הן פרק זמן נכון ומכוון.”

“חמש שנים! ולכל אחת שתים־עשרה פעם שלשים יום, חמשים ושתים פעם שבעה ימים. הלא דעתו של אדם תטרף עליו רק מפני החשבון הזה לבד.”

“גזרה היא!” אמרה לנורה רכות אבל בתוקף, “ודאי שאחרי חמש שנים לא אהיה לאחרת. ואם באמת אהיה כמו שהנני כעת, אז נעין בדבר. אסור לי להבדל מכל בני־האדם. ממרה זו שגורה בפי אבא: ‘מה שבפסח מעיק עלינו כקורה, לסוכות אינו אלא כקִסם.’ אם כן רוצה אני לחכות עד סוכות ולא לשכוח את ידידי.”

היא פשטה לו את ידה בבת־צחוק.

הוא נענע בראשו.

“את היד לא אקח, כדי שלא תתחלחלי שוב. רב ברכות לך, לנורה!”

“רב ברכות גם לך אברהרד!”

אברהרד פנה ללכת ברחוב המשופע. פתאם החזיר ראשו ואמר: “עוד דבר אחד, לנורה אותו מוסיקס² הלא שמו, כמדומני, נוטהפט? האם הוא ארוסה של אחותך?”

“כן. גרטרוד ודניאל יתחתנו בעוד שנה. אבל האומנם ידוע למישהו?”

“המוסיקס היה כה בלתי־זהיר בשעת משתה בבית־המרזח והרים בשכרונו את כוסו לחיי גרטרוד. זמן רב היו מקשרים את שמה עם שמו. מובן, טוב שכך הוא הדבר. איני אוהב את האמנים. איני יכול אפילו לכבדם, את חמומי־המח הללו, שאינם יודעים לשמור פיהם ולשונם. לילה טוב, לנורה.”

ונעלם בתוך האפלה.

זכרה של דמות־חלום אחת

א

היום נטה לערוב, בשעה שדניאל הלך אל בנדה להפרד ממנו לפני נסיעתו לזמן רב.

בגשתו אל השער, ראה את כלבו של האדון גרוביוס חורץ שם את לשונו, ועיניו המלאות דם היו נתונות בילדה בת עשר, שגם היא רצתה להכנס אל הבית, אבל מיראתה את הכלב לא צעדה אף צעד אחד קדימה. הכלב גרר אחריה את השרשרת ונהם בזעם.

דניאל החליט ולקח את הילדה בידה, וסלק אותה צעדים אחדים הצדה, אחרי שהפחיד את הכלב בגערתו. –

“מי את?” שאל את הילדה.

“דורותיה דידרלין,” ענתה.

“אוֹהוּ!” קרא ולא יכול להתאפק מצחוק. הילדה דברה באופן מצחיק כאשה זקנה ונבונה. אבל היא היתה ילדה יפה מאוד. מתוך הברדס נשקפו פנים מחיכים בערמה, ומעיל־הקטיפה עם כפתורי־הצדף הגדולים עטף דמות מלאה חן.

“זה כבר היית צריכה להיות במטה, דורותיה,” אמר דניאל, “אם יראך שומר־הלילה, מה יחשוב עליך בלבו? הוא יתפשך בצוארונך ויחבוש אותך בבית־האסורים.”

דורותיה בארה לו את סבת תשובתה הביתה בשעה מאוחרת זו. היא היתה אצל חברתה מבית־הספר. והמשרתת אשר הביאה אותה רצתה לקנות אצל האופה ככר לחם, לפני עליתה עמה הביתה. והנה תארה את פגישתה עם הכלב בבטחה גנדרנית כל כך, שדניאל צחק לנגוד הזה שבין העוז והזריזות שבדבריה ובין החיל והרעדה, שראה בה בהפגשו עמה כאן.

“את הנך רמאית קטנה, דורותיאה!” אמר דניאל ונזכר בהרגשה הרעה שעוררה בקרבו בשעה שראה אותה, לפני שנים רבות, בפעם הראשונה.

בינתים באה המשרתת עם ככר הלחם, הביטה משתאה על הזוג הזה העומד ומפטפט, ומתוך הכרת אשמתה מהרה ולקחה את הילדה בידה. את הכלב קיסר גרשה משער הבית, וכשזה רץ ברחוב, הביטה דורותיה אל דניאל כמנצחת, כאילו הוכיחה לו עתה שאין עליה אימת הכלב כלל וכלל.

ב

דומם פתחה וסגרה הגברת בנדה את הדלת, בשעה שהוא צלצל, ודומם פרשה אל חדרה. היה וכוח חריף בינה ובין בנה, שהודיע לה שעוד לפני הקיץ יעבור לשבת באנגליה, על פי הזמנת אגודה מדעית אחת. היא היתה כבר עיפה מנסיעותיה, היא יראה מפני כל שנוי מקום, הפרידה מפרידריך היתה למעלה מכוחותיה, ובלכתו מארצו וממולדתו ראתה פרישה גמורה, שלא בעתה, מכל סכוייו ושִׂברו לעתיד.

היא היתה בטוחה בטחון עז שבני־אדם עוד יתחרטו על העוֶל אשר עשו לו ויפַיסו אותו; היא רצתה כי יתאזר סבלנות ויחכה, עד שיתקנו את המעוּות אשר עִותו עליו. מלבד זאת, היא ידעה את תכניותיו, ורעדה מפני אותן הסכנות שהוא הולך לקראתן מרצונו הטוב בלי כל הסגולות המעשיות הדרושות לכך.

אבל את החלטתו אין להשיב. ואם הוא העלימהּ מדניאל, ואפילו לא רמז לו עליה, הרי זה בא מפאת החד־צדדיות המוזרה שביחסיהם.

דניאל ספר אגב צחוק על פגישתו עם דורותיה. הילדה הזאת עושה עלי רושם, כאילו היא מתכוננת לגרום לדידרלין הזקן הרבה טרדות."

“לדידרלין הזקן גרמת אתה הרבה טרדה” השיב בנדה, “בלילה, אחרי החזרה הכללית, שמעתיו מתהלך מתחת לחדר־משכבי שעות רצופות הלוך ושוב.”

“ואתה האם צר לך עליו?”

“אילו הייתי אני במקומך, הייתי הולך אליו ומבקש ממנו מחילה.”

“האם אתה אומר זאת בלב תמים?” שאל דניאל כלו נרתח. וכיון שבנדה לא השיב לו דבר, המשיך דניאל, “לכאורה הייתי צריך להכיר לו טובה, הרי זה אמת. בזכותו באתי מהרה לידי הכרה, ששתי יצירות שכיחות מאד ובלתי מוצלחות רציתי להציג לראוה לעיני כל באי־תבל. אבל שבע אפול ואקום. אם גם ימַגרוני, אבלע את העולם לתוכי ושוב אתיצב ואעמוד.”

בנדה הצטחק מטוב־לב. “כן, כן, עם כל נפילה אתה מת, ועם כל מעוף שוב אתה קם לתחיה,” אמר לו, “כן, הרי זה יפה! אבל אדם כדידרלין לא יוכל עוד קום, אם בני חברתו יתנו לַמוט רגליו. אדם כמותו מתקים רק על דעת הבריות. מה שלגביך אידיאה, לו הוא אבדון; מה שבעיניך עונג, לו הוא מות.”

“ובכל זאת,” רטן דניאל, “למה ירק זה חי?”

“לגבי הטבע, לגבי אלהים אין דבר מועיל או מזיק,” השיב לו בנדה בכובד ראש, “הוא חי, ובזה נאמר הכל. לי, כשאני לעצמי, יש פחות מכל סבה לרחוץ בנקיון את דידרלין לפניך,” שניות אחדות נדם ונשם נשימות עמוקות. “איני יכול לדבר ביתר באור; קשה לה למלה לעבור פי,” אמר בקדרות, “אבל האיש פָּשע ב… באשה אחת במזמה רעה ותמימה גם יחד. עד שהוא ראוי להיות לקלון עולם, וכל עונש אשר יעָנש לא די יהיה.”

“הלא רואה אתה, כי הוא לא רק מוסיקאי רע בלבד. כך הוא הדבר מעולם. וכל בני־האדם הם כך. הַ, הבריות הללו לבושי גלימות־משכב, החמוצים־מתוקים בדבריהם, המחיכים, המשדכים, ואשר דעתם כה מיושבת עליהם! הלא רך למראה האנשים הללו ירתח הדם, ואוי לאיש אשר נִטל עליו לספוג מהם מלקות כל ימי חייו.”

“אמנם כן,” הסכים בנדה בראש שחוח, “הרי זה נזיד רעל דביק. אך תגע בו באצבע, יצמד אליך, יאחז בך וימוץ את לשד עצמותיך. אבל אתה מדבר לפי שעה בלא כל ידיעות מדויקות בחומר הנתון, כמו שאנו רגילים לאמר במדע. כשבאתי מתוך חקירותי בתא של הצמחים ושל בעלי־החיים, לידי דעה שהפראת־בראשית היא מנמנעות המציאות, וכשהבעתי את השקפתי זו בחוג הלומדים מבעלי המקצוע, הייתי בעיניהם לצחוק. ומצב הדברים עתה הוא שאין כבר להתעלם מן האמת הזאת. בידי אחד מידידי אז עלה לחבר באופן מלאכותי גבישי חומצה של חומץ. כשהודיע על התגלית הגדולה הזאת, קרא לו אחד הנוכחים: יזָהר נא, אדוני הדוקטור הפעוט, שלא ימלטו גבישיו הקטנים מתוך הכלוב.' בצורה כה שפלה וכה נקלָה מקדימים את פנינו אותם אנשים אשר אנו חושבים עליהם כי הם שואפים יחד עמנו אל מטרה אחת. לא כן אתה! אם העולם ינַדה אותך, תמיד ישאר דבר־מה, אשר אין לשללו ממך. אני מוכרח לחכות באורך־רוח עד כי יצא משפטי אם לשבט או לחסד; ביני ובינך כבין הזרע השקוע בתוך האדמה, הוא מבצבץ ועולה גם בסופה וסער וגם לאור השמש הזורחת, ובין הסחורה מתעבשת במחסן, מפני שאין דורשים לה.”

הוא קם ואמר: “אתה המאושר משנינו, ועל כן צריך אני להיות הרחום שבינינו.”

דניאל לא מצא מלה שתסתור את דבריו וּתנחמהו.

בדרך שובו הביתה זָכר את העזרה הצנועה, הנאמנה והמתמדת שהיה מקבל מידי בנדה, זכר את רגשותיו העדינים של ידידו ואת זהירותו בכבוד זולתו. הוא זכר ביחוד אותה מדת הנמוסיות הבלתי שכיחה, שהיתה לפעמים מגעת לידי כך, שבנדה, בצחקו לשמע איזו הלצה, היה פתאם משתתק בפה פעור, כדי שלא להשמיט איזו מלה מדברי חברו, שהתחיל מדבר אליו שוב.

הוא עמד מלכת; היה לו רגש כאילו שכח להשקיע בלחיצת־היד האחרונה איזה כח מבטיח היוצא מן הלב שאינו משתכח. היה שמח מאד לשוב. אבל אין שבים. שום אדם אינו יכול לשוב.

ג

את המסכה של צינגָרֶלה לא רצה דניאל לקחת עמו אל מסעיו. לא כמעשה של לב חונן היה בעיניו הדבר אילו העמיד את החומר השביר בסכנה של טלטולי דרכים, על כן הבטיח ללנורה להביא אליה את המסכה ולהשאירה בבית יורדן לכל ימי העדרו.

לנורה פתחה לו את הדלת והוא נכנס אל החדר. גרטרוד קמה ממקומה אצל השלחן והלכה לקראתו. תמיד בראותה אותו, היו פניה מפיקות אותה מסירות־נפש, אותו רצון לעשות חפצו, אותה ההכנעה.

דניאל נגש אל השלחן, הוציא את המסכה מתוך גליון העתון והחזיקה לאור המנורה.

“מה יפה!” קראה גרטרוד, שהיתה מתלהבת מכל דבר שהלב נפעם ממנו.

“אם כן, קחיה נא, גרטרוד.” אמרה נורה, שישבה נשענה בשני מרפקיה אל השלחן, “קחיה לך לעצמך,” הוסיפה ברוח מדוכאה, כשגרטרוד נתנה בדניאל עינים שואלות.

“אבל כלום לא היה בדעתו לתתה לשתינו?” שאלה גרטרוד בבת־צחוק של חמדה.

“אח, לא! לא היתה זו אלא אמתלה באמרו לתתה לי,” אמרה לנורה.

“לנורה! איני יודע מה רוֹחש לבי אליך.” אמר לה דניאל קצת במבוכה, קצת בסערת נפש, אך פתאם הפסיק, בהרגישו באש התכלת שיצקו עיניה ישר על פניו.

“אַת?” לחשה אליו משתוממת, “את?”

“כן, את,” התעקש וחזר אל המלה הזאת, “אחר כך הלא אוכל להגיד כך בפני כל אדם, והפעם יש למלה זו צליל של אמת כפולה ומכופלת, כאחות את לי.”

הניח את המסכה על השלחן והושיט אל לנורה את שמאלו, ואחר כך, בתנועה תקיפה מאד, פשט לגרטרוד את ימינו.

לנורה הזדקפה, לקחה את המסכה של צינגרלה וכסתה את פניה.

“אחא החביב!” קראה מתוך השתובבות, ומוזר היה מאד מראה פני־הגבס החורים והמתוקים על גבי הגוף אשר החיים מפרפרים בו.

וגרטרוד, במשך שניה אחת נמוגה כלה בתוך מבטו של דניאל. אנחה עמוקה כים צללה בתַוך חזהָ, והיא נפלה אחר כך בין זרועותיו. הוא נשק לה דומם, ומצחו התקשר קדרות.

“אחא החביב!” נשמע מאחורי המסכה, אבל הפעם לא מתוך השתובבות, אלא יותר בקול נהי וכאב “אחא חביב!”

ד

דניאל עזב כבר את העיר, בשעה שלנורה פגשה בגרֶזלַין את האדון גרביוס. הוא הכריחה לעמוד, התנהג עמה כאדם קרוב אליה, דבר בקול רם כל כך, שהעוברים חיכו, ושאל לשלום האמן הצעיר, רצונו לאמר, דניאל.

לבסוף ספר לה ש“אברהרד הטוב”, כפי שהיה מכנה את האלוף פון אופנברג, נסע לחדשַים למינכן, ושם הוא יוצא ונכנס בחברת ספיריטיסטים ותיאוסופים.

“גם זו היא דרך להפיג את רוח ההשתוללות,” אמר, "לפנים היו צעירי האצילים עוברים את אירופה להשתלם בידיעותיהם ולבקש מעשי עלילה שונים. וכיום או שהם עוסקים בכתיבה ומרבים להג אין קץ או שהם מזיזים שלחנות³. האנושיות יורדת פלאים, עַלמָתי הקטנה והמקסימה! כשאתה מתבונן מקרוב אל פרחי האומה, אין זה לך מַחזה מרומם את הרוח! רקבון, אני אומר לך, רקבון, כפרות אלו שמונחים כל החורף במרתף. לפיכך אין לך תענוג יותר גדול מאשר להרקיד את אחד הזאטוטים הללו על פי חלילך. אתה מחלל והוא רוקד, אתה שורק והוא מגיש לך. תענוג שאין למעלה הימנו!

הוא צחק צחוק היסטרי, מתוך כך תקף אותו שעול, ואגב שעול הסתבך החוט השחור שנתלה והשתלשל ממשקפיו באחד מכפתוריו, והמשקפים נשמטו מעל אפו. מתוך קוצר־ראיתו ואי־זריזותו טרח באצבעותיו הצנומות והקטנות להתיר את החוט מהכפתור; לנורה עזרה לו ובתנועת יד אחת הביאה שוב הכל בסדר.

שפתי האדון גרוביוס נאלמו מרב תמהון. לא האמין בפשטותה ובטבעיותה של הנערה. חשד בה שהיא חורשת עליו רעה, לועגת לו, טומנת לו פח. לא האמין שיהיה אדם, מרצונו הטוב, לעזר לו בצר לו.

פתאם נכלם, בּוֹש מעצמו; הגביה את גבותיו מעלה וצחק צחוק אוילי. העיף על לנורה מבט־עין מלא חבה כלבית כמעט, ואץ ללכת ממנה בלא ברכה, ובפסיעות נחפזות עבר את הרחוב עד שנעלם באחת הסמאות.

ה

באחד מימי אבגוסט האחרונים, אחרי הצהרים, שלחו האחיות רידיגר את הגנן שלהן אל לנורה לבקשה למהר עד כמה שאפשר לבוא אליהן. בחשבה שקרה בודאי את דניאל איזה אסון אשר הודיעו עליו לאותן האחיות, לא הרבתה לנורה לפקפק. מקץ רבע שעה כבר עמדו רגליה בחדר האחיות.

לפני עיניה נגלה מראה מלא עצב. כל שלש האחיות ישבו על כסאות בעלי משענות גבוהות, וידי כל אחת היו שמוטות למטה רפויות. הואיל והתריסים היו מוגפים, נראו ראשיהן בתוך אור בין־השמשות כעין ראשי חנוטות. השפיעו על הרושם הזה גם תמונותיהן של מֵדֵאה, איפיגניה ואשה רומאית אחת, העתקות מציורי האמן הנערץ על ידיהן, שהיו תלויות על הכתלים.

על ברכת לנורה לא החזירו שלום. היא לא העזה לזוז מפתח הדלת. השתיקה אשר בה הקדימו את פניה פסקה, לאחר שלנורה גמרה בנפשה לשאול אותן לחפצן.

העלמה י’סמינה הוציאה מִמְחָטה ונגבה בה את עיניה. העלמה שלומית העבירה עיניה על סביבה, כמו שעושה על במת התיאטרון אב בית־דין חשאי, ופתחה ואמרה:

“אנו הגלמודות והנשכחות מבני־אדם קראנו לגברת למען הודיעה על מעשה מחפיר, שנעשה באוהל שלומנו, נבלה שאין דוגמתה, אשר השערות תסמרנה ושתי האזנים תצלינה לשמעה, ואנו יושבות כאן, מאז הבוקר בהודע לנו השערוריה הזאת, בחיל ורעדה, ועשתונותינו אבדו לנו.”

העלמה י’סמינה והעלמה אלבטינה נענעו ראשיהן ברוח נכאה.

“האם אנו יכולות לגרש את האמללה מעל פנינו?” הוסיפה העלמה שלומית לדבר את דבריה, “הנוכל לעשות זאת, אחיותי? לא. הנוכל שאת אותה עוד בצל קורתנו? לא. מה נעשה אפוא? היא יתומה, ועזובה מהמפַתה אותה לבושת. מה נעשה אפוא?”

“וגברתי,” פנתה העלמה שלומית אל לנורה, “וגברתי הקשורה בקשרים, אשר לא לנו המשפט עליהם, עם איש־הזועות המחונן כשרונות נעלים, מחובתה היא להראות לנו את הדרך לצאת מתוך מבוך יגוננו.”

“לוּ אך ידעתי במה כל הדברים,” ענתה לנורה, אשר נטל מעמסה נשמט מעל לבה בהודע לה שלדאגתה הקודמת לא היה יסוד, “בודאי היא מתכונת לדניאל נוטהפט במלים ‘איש־הזועות’. מה פשעו ומה חטאתו?”

העלמה שלומית התרגזה מאד על קלות־הראש שבדבריה. היא הזדקפה ואמרה בחרון־אף של תוכחה: “הוא השפיל את המשרתת שלנו עד היותה לו לשגל. את התוצאות אין להעלים עוד, ההבינות עכשו?”

מפי לנורה פרצה קריאת “אח” חרישית; והיא הסמיקה עד לשרשי שערותיה. במבוכתה פצתה פיה לצחוק, אבל היא חשבה לבכות.

הכרתה המעורפלת פלסה לה לאטה דרך אל דניאל, כשעלתה דמותו לפניה נרתעה ממנה בשאט־נפשה. אבל לא יכלה להסכים אל הרגש הזה. הוא היה יותר מדי רפה, פעוט ואנֹכי. אך טרם הבינה זאת, כבר סלחה לו כאשה. התחלחלה, פקחה עיניה ושוב זחה עליה דעתה ושלטה בעצמה שלטון גמור.

ובינתים התבוננו חברי בית־הדין החשאי במבטי זעם אל הנערה בשבתה שקועה בדומיתה. “איפה נמצא בשעה זו האדון נוטהפט?” שאלה העלמה שלומית.

“איני יודעת זאת,” השיבה לנורה, “זה יותר משלשה שבועות שלא כתב לנו כלום.”

“אבל אני חייבת לדרוש ממך שתודיעי לו בהקדם האפשרי על מצב הריבה. מפני שכל זמן שהיא אתנו בבית לא נוכל למצוא שֵׁנה ומנוחה.”

“אני מצטערת מאד על שהענין מדכא אתכן כל כך,” אמרה לנורה, “אמנם לא נעים מאד הוא הענין הזה, אבל אין לי כל רשות להתערב בו, אין לי כל רשות וכל רצון לכך.”

שלש האחיות נואשות ספקו כפיהן בשמען את הדברים האלה. "טוב למות מאשר לבוא בדברים עם רודף־הזנונים ההוא, אמרו. טוב להן לקבל על עצמן כל מיני ענויים ויסורים מאשר לקרוא לו ולראותו. הן דברו כלן יחד, אימו על לנורה והתחננו לפניה. י’סמינה ספרה בנשימה עצורה איך מֶטה כרעה לפניה על ברכיה והתודתה לפניה. אלברטינה הבטיחה לה שבכל העולם אין להן אף נפש קרובה אחת אשר תעמוד להן בצרה איומה זו ותוליכן בעצתה. שלומית אמרה שאין לה דרך אחרת בלתי אם להשליך החוצה את הבריה העלובה ההיא.

לנורה שתקה. עיניה היו נשואות אל תמונת מַדֵאה, בהתאמצות־רוח הרהרה את הרהוריה. לבסוף באה לידי החלטה. היא שאלה אם תוכל לדבר אל מֶטה. חרדה ומלאה תקוה שאלה אותה העלמה שלומית, מה יש בדעתה לעשות. היא ענתה שאחר כך תספר לגבירות את אשר עם לבה לעשות. אז הראתה לה העלמה את הדרך אל חדר המשרתת.

השתוממות קודרה הפיקו פני מטה בשעה שראתה לפניה את לנורה.

היא ישבה ותפרה לפני החלון הפתוח של עלית־הגג. התרוממה ממקומה ודומם הביטה אל פניה היפים של הנערה המביעים כובד־ראש. לנורה התרגשה למראה הנערה הצעירה עם הכרס הגדולה, בכל זאת לא יכלה להתגבר על רגש של תועבה.

לא הספיקה לנורה להוציא מפיה מלים אחדות ומטה התחילה מתיפחת. לנורה השתדלה להרגיעה, ושאלה אל מי היא רוצה ללכת בהגיע שעת לדתה.

“יש מוסדות כאלה,” מלמלה המשרתת לתוך הסינר שהאפילה בו על פניה, “שם אפשר לבוא ללדת.”

לנורה ישבה בפאתי המטה, סמוך אצלה. היא התחילה לפתח לפניה את תכניתה בזהירות כזו וברוך כזה, כאילו דברה באזני איזו גברת מפונקה, ובעליצות כספית־בהירה, כאילו דברה על איזה מעשה קונדסות.

מטה הקשיבה בתחלה בפנים מפיקים דכאון, ואחר כך מתוך הכרת־טובה. מעונה על ידי הבישנות האוירית־הבלתי־אנושית של גבירותיה, זועמת את האיש אשר עזב אותה לאנחות ונלחמת עם נפשה ועם מוסר־כליותיה, נהיתה רכה כדונג לשמע דברי לנורה, וציתה לה בהכנעה.

האחיות רידיגר אשר חכו לה במתיחות־נפש, לא נודע להן מפי לנורה יותר מזה, שהיא עוזבת אותן יחד עם מטה, ושזו מסכימה לכל מה שלנורה תמצא לנכון לעשות.

ו

התכנית אשר תכנה לנורה היתה להביא את ההָרה אל אמו של דניאל באשֶׁנבּך.

היא ידעה על הפרוד שבין דניאל ואמו, ידעה ששניהם מונעים את עצמם מהראות איש אל רעותו, שדניאל אומר בעקשנותו לנקום באמו את העדר האהבה אליו. מאחרי דמות דיוקנו של הבן השוטם וקצר־הרוח דמתה לראות את קלסתר פני האשה הזקנה, אשר יגונה מרכסם אותה במסתרים.

לעתים קרובות, בשעה שהיתה שוקעת בהרהורים על אודות אם רֵעהּ, הבלתי־ידועה לה, היתה מרגישה כאב מתוך השתתפות בצערה. עכשו כמדומה לה שהיא יכולה להיות לה ציר שלום, כאילו חובתה היא להביא את העזובה אל העזובה, את זו שעומדת להיות אם אל זו שיש לה מקום לבכות על שהיתה אם.

כמדומה לה, צריכה היא לקשור על ידי כך קשר חדש אשר לא ינתק אפילו על ידי פשע, ועל אחת כמה וכמה על ידי אי־הבנה או קפידה. כמדומה לה, שדניאל חיב לכפר עווֹנו גם כאן וגם שם, ושהיא גופה, בהכרת צִדקה, אין לה לירוא פן יבואו לחלוק עליה או פן יתנגדו לה.

היא שקלה את כל התנאים מבחינה מעשית. מֶטה תוכל להשתכר שם למחיתה, תוכל להיות לאשה הזקנה לעזר או להשתכר אצל האכרים.

בהולד הילד יתחילו פורחים חיים צעירים לעיני אמו של דניאל, כליון־נפשה יָשוֹך, מרירותה תָּמתק למראה האיש יוצא חלציו של דניאל.

בבַּית ספרה לנורה שהיא רוצה לצאת לטיול עם חברתה משנות למודיה בבית־הספר אל סביבות אנסבך. עינה בתכנית הרכבת וכתבה אל מטה גלויה עם פקודה להמצא מחר בשמונה בבוקר בתחנת הרכבת.

האינספקטור הסכים לחפצה של לנורה; הוא רק הזהיר אותה להשמר מגנבים ומשתית מים קרים. אבל גרטרוד לא היתה בלא כל חשדות, היא חשה משהו מרחף באויר, מלים שלא נאמרו, שנוגעות לדניאל, כי בהרהוריה היתה תמיד עמו.

כשהגיע מכתב ממנו, מה שהיה מקרה בלתי־נפרץ, היתה משהה אותו שעות רצופות בלי לפתחו, בדמיונה ראתה אותו כלו רצוף אהבה נהדרה, אשר לה גופה חסרו מלים להביעה, אבל בהתפעלות של סהרורית יצרה לה מתוך אהבה זו מוסיקה פנימית, אשר חלמה עליה.

וכשקראה את המכתב מצאה את ספוקה במראה כתב־ידו, אפילו בניר, אשר עליו היתה ידו מונחת, בלבד. בדומיה היתה משתעבדת לחוק אפיו, שלא נתן לו להיות פרוץ בעליצות או להיות מעורב עם הבריות, כל הרצאה יבשה שבמכתביו היתה לה ללוּח־העדוּת, אבל תשובותיה היו כתובות באותו הסגנון היבש שלא היה בו אף סמן לנפשה המתמוגגת בתוכה.

היא הרגישה שלנורה משקרת, ושהשקר הזה הוא בקשר עם דניאל. על כן נגשה בלילה אל מטתה של לנורה, העירה אותה משנתה, ושאלה חרש: “האם קרהו דבר, לנורה?”

אבל טרם הספיקה אחותה לענותה, הרגיעוה פניה הנדהמים; היא כעסה על עצמה על שחשדה בלנורה, אשר כבדה אותה בימים האלה יותר ויותר, שהיא כאילו מכסה ממנה דבר, ומהרה לברוח ממנה.

“מה גדולה אהבתה אליו!” חשבה לנורה ולחצה בבת־צחוק את פניה אל הכר.

ז

“שם ליד הבאר תחכי לי,” אמרה לנורה אל בת־לויתה, בעברן בשעת צהרים את ככר השוק באשנבך, “אחר שידובר על הכל, אבוא לקרוא לך.”

הדַוָר הראה לה את ביתה הקטן של האלמנה גוטהפט,

אשה בעלת פנים זעומים עם עינים שחורות וגדולות להפליא שאלה אותה לחפצה, בשעה שנכנסה אל חנותה המלאה ריח של חומץ וגבינה.

לנורה השיבה במורך־לב, שהיא רוצה לדבר עמה רגעים אחדים, בלי שיפריעון.

מעל קוי־פניה לא נעלם כובד־הראש החמוּר שהביע יותר מכֹּל כאב ללא מרפא. היא סגרה את דלת החנות והביאה את לנורה אל חדר דירתה. דוממה הראתה לה כסא לשבת וגם היא ישבה.

מעל לספה המצופה עור היתה תלויה תמונת גוטפריד נוטהפט. לנורה התבוננה אליה ארוכות.

“אמא חביבה,” אמרה חרש והניחה את ידה על ברך מריָנה, “אני מביאה לך דבר־מה מאת דניאל.”

חלחלה עברה בגופה של מרינה. “הטוב או רע?” שאלה. זה עשרים ושנים חדשים לא שמעה מדניאל דבר. “מי היא גברתי?” הוסיפה לשאול, “מה לך ולו?”

לנורה היתה צריכה להזהר לבלי להכעיס על ידי מלה בלתי שקולה את האשה הרגשה והנוחה להעלב. בכל הזהירות שהיתה ביכלתה הביעה לה את הענין הבלתי שכיח שבגללו באה.

וראה זה פלא, הדבר הבלתי שכיח נעשה לדבר של יום יום, כמו שקודם נראה הדבר הטבעי מוזר מאד. לנורה תארה את סבלותיו של דניאל ועליתו אחר כך, ובתום לבה התפארה בכשרונו, בהתפעלותם של אלה המאמינים בו, בתהלתו לעתיד לבוא, חפצה לנקות את דניאל מכל אשמותיו, אפילו מאשמתו כלפי אמו.

טרודת־הרהורים הביטה מרינה אחורנית, אל העבר, והבינה הרבה דברים, גם מאלה אשר הסיחה את דעתה מהם, וגם מה שלא ידעה קודם להעריך בדניאל. הרבה הבינה, אך לא את הנערה הזאת. אם מוזר היה כבר הדבר שעליה היה להודע מאת זרה מי הוא דניאל ואיך הבריות מתיחסים אליו, הרי מן הנמנע היה לה להבין איך יכלה הנערה הזאת להביא עמה עוד אחת שהיתה אהובתו של אותו האיש, אשר הנערה הזאת נמסרה לו, כנראה, בכל לבה ונפשה.

לנורה קראה מתוך עיני מרינה את הרהורי לבה ושקעה גם היא במחשבות. גם על לבה היא עלו השאלות: “מה אני לו, ומה הוא לי?”

על השאלות האלו לא מצאה תשובה מספקת. ידידה? ידיד? כן; אלא שקצת יותר מדי שַלוה היתה בשתי המלים האלה. אח? חבֵרה? יש בזה משום קשר נפשי. “אחא חביב!” קראה אליו פעם מתחת למסכה. אם כן: אחות מתחת למסכה?

כך, כך צריך הדבר להיות. אחות מתחת למסכה. דרוש לה מחבוא בשביל כל הרגשה מעורפלת שהיתה לה שלא חפצה בלִבּוּנהּ. לב נכנע, לב שבוי, הוא מתלקח, הוא מצטנן, מרימים אותו למעלה, מכריעים אותו ומדכאים למטה, הכל כרצון הגורל. תמיד לשבת יחיל ודוּמם באורך־רוח, הרי זה החשוב ביותר, ולא לגלות דבר. אחות מתחת למסכה, כך היה הדבר לעולמים.

מרינה אמרה: בתי! אלהים נתן בלבך לבוא הנה ולהביא לי בשורות ממנו. שוב אעמיד פרחים בחלון, כמו שעשיתי בימים מקדם, ואפתח שוב את שער הבית למען יבנו שם האנקורים קן להם. אולי יזכור אז שוב את אמו."

אז שאלה לראות את מֶטה. לנורה הלכה ואחרי שעה קלה חזרה עם הנערה אשר לקחה תחת חסותה. ברחמים ובחומרה התבוננה מרינה אל הנערה ההרה, שהיתה מבולבלת ועל כל שאלה ענתה שלא מן הענין. “תשב לה בביתי,” אמרה מרינה, “אבל תצטרך לעבוד, כי מותרות אין במשק שלי.” הנערה אמרה שהיא עובדת עבודת משרתת זה כארבע שנים, ושבשקידה ובמריצות לא היה לה מחסור מעולם. אז אמרה לה מרינה, כי עליה לשמור פיה ולשונה, אנשי העירה הם סקרנים, אסור לה לפטפט ולענות על שאלותיהם של הבריות. אם לא כן, לא תמצא לה פה מקום.

אחרי ככלות השיחה, נפרדה לנורה מהן. להשתתף בארוחה סרבה בהחלט. מרינה חשבה שהיא מזדרזת אל קרון־הדואר החוזר, ולותה אותה אל הככר. הן הבטיחו לכתוב זו אל זו, ועד שלנורה עלתה על הקרון המתנודד, נשקה מרינה את לחיה של הנערה הפורחת הזאת.

היא התבוננה אל המרכבה עד שנעלמה בשער העיר. אכר דחף אותה, הנפח ברך אותה לשלום, אשת הרופא פשטה ראשה בחלון ושאלה מי היא אותה בריה בת־הכרך. מרינה לא שמעה דבר והלכה ישר אל ביתה הקטן.

ח

כך קרה הדבר שאחרי חמשה שבועות יצאה בתו של דניאל לאוירו של עולם בצל קורת מרינה.

מרינה אהבה את הילדה הזאת מראשית הולדתה, אם כי קודם חשבה עליה בשאט־נפש. היתה זאת בריה נאה, עדינת־אברים, ארוכת־פנים, וחוט של אנושיות מיוחדת מתוח על כל גלוייה החיוניים, עם חותם של אצילות ודאית.

תושבי אשנבך השתאו. “תינוקת זו מאין הופיעה?” שאלו: “מי האם? מי האב?” בפנקסי הלידה היה רשום, שמֶטה שטינהֶגר היא אמה של חוה שטינהגר אשר נולדה מחוץ לנשואים. והאב אינו ידוע, היה כתוב שם.

אבל האלמנה נוטהפט ידעה, כנראה, יותר מזה. לפיכך שקדו על דלתות חנותה של מרינה זקנים וצעירים יותר מכפי הרגיל. חקרו ושאלו איך גדלה התינוקת, אם היא מעכלת את החלב, אם צומחות לה כבר שנים, אם תהיה מדברת גרמנית, או שתדבר שפה נכריה, וכדומה.

כדי להפטר מכל השאלות הללו, אמרה מרינה שמֶטה היא קרובה עניה, שהיא לקחה על עצמה את הטפול בתינוקת. נקל היה לה להפיץ את האגדה הזאת, הואיל ומטה כמעט שלא עסקה בילדה. מיד אחרי הלדה הלכה לעבוד אצל אופה בדינקלסביהל, והיתה באה לראות את ילדתה פעם בחודש לכל היותר. אל הילדה התיחסה באדישות. אחד מעוזרי האופה התאהב בה, רצה לקחתה לאשה ולנסוע עמה לאמריקה.

לחג ההולדת התארסו, ומיד אחר כך עזבו את הארץ. מרינה שמחה על זאת, כי הילדה היתה לה לבדה.

אף על פי שהבריות התרגלו לאט לאט אל קיומה של האזרחית הקטנה, בכל זאת היתה להן חוה ילדה רבת־תעלומות.

ט

האופרה הנודדת עברה בעירות הקטנות, המרובות כל כך בין דוּנוֹי ומַיְן וסַאַלֶה ונֶקַר. הזמן ששהתה במקום אחד היה תלוי ביחס הקהל אליה.

“עיר־השדה”, אמר האימפרסריו דרמויל אל ווּרצלמן ודניאל, “היא עדין בחינת יפהפיה נרדמת. עיר־השדה שקועה עדין בתרדמת, ואתם צריכים להעירה בנשיקת המוּזות על מצחה.”

אבל האימפרסריו סגר בינתים את אמתחותיו לנסיכים, שהיו צריכים להעיר את היפהפיה משנתה, לא היו אמצעים כדי לפאר כראוי את הופעותיהם, וגם מראה כל הפמלה שלהם היה עגום מאד.

הטנור עבר זה כבר את שנות העמידה, בשחקו על הבמה בתפקידי גבורים היתה כרסו השמנה מפריעה את הקהל להאמין. הבַּס היה תמיד סבוא, ובעד השערוריות שהיה עושה בלילות, לא פעם חבשה אותו המשטרה בבית־האסורים. הבריטון היה נשפט בעזרת פרקליטים בני־בלי־שם בבתי־הערכאות בגלל איזו ירושה, ותמיד כשהיתה ידו על התחתונה, היה קולו משתתק ולא יכול לשיר. הסופרנו היתה תמיד מבקשת ריב ומצה עם חבריה על הבמה, הקונטראַלטו אשת־תככים חסרת־כשרון. מלבד אלה היו עוד תריסר מזמרים ומזמרות במקהלה, שהיו משתעממים ומתהוללים, קבלו משכורת זעומה ולא למדו כלום.

עגום היה גם מראה המנגנים בתזמורת. לא לעתים רחוקות היה מי מאנשי התזמורת ממשכן את כלי־הנגינה שלו אצל המלוה. פעם היו צריכים לדחות מחזה אחד, מפני שהכנרים אחרו לשבת בחגיגה כפרית אחת, ששם נגנו את הרקורדים כדי להשתכר למחיתם. הרג’יסור היה גם הנגר, הלחשן, הגזבר, הסוכן שנשא־ונתן עם מערכות העתונים, ולא היה ממלא בשלמות אף אחת מכל המלאכות הללו, ובשנה השניה ברח עם מזמרת אחת ועם דמי־הפדיון שבקופה.

פעם אחת נשלחו התלבשות אל תחנה אחרת, ואת “הגברת הלבנה” שחקו בסמרטוטים, בשמלות קטיפה בלות ובחולצות אטון מטונפות.

בפעם אחרת, כאשר שחקו “מרטה או השוק ברישמונד”, הווּ את הקהל על הבמה איזו אשה צעירה ונרגזה, מלצר שהביאו מבית־מרזח ושומר השער בבית־היתומים, הואיל והמקהלה שבתה בגלל דחית תשלום המשכורת.

בקרלשטדט לא עלה בידם לשחק את המערכה האחרונה של “הנשים העליזות מוינדזור”, משום שבשעת ההפסקה, לפני המערכה האחרונה, נפלה קטטה בין הגברת פלוט ובין פלסטוף, ואותה גברת גרדה מעל חטמו של המזמר המסכן חתיכת עור.

“אם הבָּקר הנודד”, כמו שקרא ממלא מקום המנהל, וּרצלמן, ללהקה, היה מרויח רוחים הגונים, הרי זה בא עקב עבודת לא־אנוש של דניאל. ווּרצלמן היה כל הזמן עסוק בשעשועי אהבה, עם חברי הלהקה התנהג במשוא פנים, הזניח את העסק ושקע יותר ויותר בחיי בטלה.

דניאל היה צריך לסחוב את המנגנים מעל מטותיהם בשביל ללכת אל החזרות; דניאל היה צריך לשנן לסוליסטים את קטעי־הנגינה שלהם; דניאל, בעמדו לפני העמוד של המנצח, היה מוכרח גם לשיר קצת בשעה שנגינת התזמורת היתה יותר מדי רפויה; דניאל חלק את התפקידים, שִכך את חמתן של נשי־מדנים. את המזמרים הדילטנטים, שצרחו ללא כל טעם וצורך, שעבד אל מבנה היצירה, שהיה לפעמים קרובות מעורר בו גופו שאט־נפש; אִלף את המתחילים, קִצר את הפרטיטורות, החליף את הקולות, השתדל להמציא אפקטים בכחות הדלים שהיו ברשותו, ולמן הבוקר ועד הערב היה נלחם בליצנותם, רשלנותם וחוסר כשרונם של עובדיו.

איש לא אהבוֹ על זאת, אלא שהיו מתיראים ממנו. נשבעו להתנקם בו, אבל נכנעו אליו. הוא התיחס אליהם בקרירות רבה, באופן שהם הרגישו את עצמם כפושעים. היה לו מבט קר של זלזול, והאיש שנפגע ממנו היו אגרופיו נקפצים. אבל הם היו משתעבדים לכחו, שהיה מפחיד, ושהיה גדול רק בזה שהוא היה ממלא את חובתו והם את חובתם לא עשו.

מקץ כל רבע שנה היה מופיע האימפרסריו דרמויל לבקש חשבון הוא בכבודו ובעצמו. לכבודו היו מציגים “פרַא דיַבולו” או “בת הגדוד” או “פרו־פרו”. הבַּס לא שתה לשכרה, הבריטון נח מלבטי המשפט, הקונטראלטו שלחה בנות־צחוק מקסימות אל הקהל המוחא כף, הסופרנו התנהגה בשקט, כמו פצצה אחרי ההתפוצצות, מהמזמרים במקהלה לא אחר אף אחד בבית־המרזח, וכיון שהמנצח היה וורצלמן, לא חשה התזמורת על עצמה במבטי המנצח נוטהפט היוקדים והארסיים, והיא נגנה ביתר חופש וענגה יותר את אזני הקהל.

האימפרסריו דרמויל לא קמץ בתשבחות. “ברווֹ, ווּרצלמן!” קרא, “יסבול נא עוד שנה אחת ואני אמצא מקום באופרה הממלכתית.”

“גם לנוטהפט צפונים כבוד ותהלה,” אמר, "אף על פי שנואלתי להדפיס את הקומפוזיציות שלו, וכל דברי ההבאי שלו, מונחים במחסני כאבן שאין לה הופכין.

האימפרסריו דרמויל היה לובש מכנסים במשבצות לבנות ושחורות, תפורים על פי הגזרה האמריקנית, חזיה דומה לטפיטין מעור מעשה־טביעה, ועל גבי החזיה התנודדה שרשרת־זהב כבדה עם כמה וכמה תכשיטים פעוטים התלויים בה, המתניה עד לקבוֹרת רגליו, עניבתו אדומה כעין הלבַנה, ויהלום גדול נעוץ בתוכה, מזויף כשמש בשלהי החורף, וצילינדר משי אפור, שהיה מסירו רק בפני יועצי־סתרים, גנרלים וראשי־העיר

לאיש כזה נועז דניאל לענות:

“אילו מִלא אדוני את כרסו גבינה, בודאי היה מעכל אותה. המחסן המלא שלו חביב עלי בכל זאת יותר מראש שהוא נבוב אפילו לאחר שפטמוהו באורטוריות של בך.”

האימפרסריו דרמויל החלי לצחוק. הזיז את הצילינדר על גבחתו ואמר:

"אוהו, יקירי! אתה מתנפח, הזהר לבל תתפקע.

מאחורי התנור התגאה הַנְס על גְרִיצָה.

כמעט יצא החוצה – שָקע חטמו בבצה".

השַמש הנכנע צחק. דניאל ידע מכבר שוורצלמן מחבל נגדו תחבולות. בתום לבב, מפני שנפשות פעוטות מסוגלות להתרפס ולבגוד כאחד.

“המדה המוסרית היחידה שבי היא הקנאה” היה וורצלמן אומר בגלוי, “רוח הקנאה שוכנת בי.”

ציניסם כזה לא היה לפי רוחו של דניאל. בפני וורצלמן היה עומד כחסר־בינה. אבל הוא היה נחוץ לו. זולתו לא היה לו איש אשר יוכל לשוחח עמו על אודות עצמו ועל אודות עבודתו. אף על פי שהיה עמוס עבודה, בכל זאת היה יכול להציל לעצמו שעות אחדות בכל יום ויום, ויותר שהלחץ מסביב גדל, יותר התלקחה והתנשאה בו הלהבה כלפי מעלה.

באותן השנים תחם לו תחום עבודה אשר בו היה יכול להיות כשליט. הוא פנה אל המזמור; הוא בחר בצורות המצומצמות והצלולות של מוסיקת־ קפלה. הוא שקד ללא־לאות על האמנים העתיקים ולמד מתוך יצירותיהם את הכללים, המשמשים כעין תריס בפני שרירות־לב ופראות.

לא נעלם ממנו שעל ידי כך הוא רק מכביד על הבריות את הדרך אליו, ואולי הוא מחסר מנפשו לעולם הצלחה ושכר טוב ומונע מעצמו על ידי כך תנאי קיום קלים אשר כרגיל מובטחים לארטיסטים אשר הקהל מבין בנקל לרגשותיהם.

ושישב בשעה מאוחרת בלילה, עם וורצלמן, בחדרה של מסעדה, הראה לו גליון־תוים אחרי גליון־תוים, וליתר באור היה שר, או תאר בצבעים חיים את מנגינת־הלוָי, קלס את התפתחותה של נעימה אחת, באר את האופי המיוחד של ריתמוס אחד, אז היה השַמש הקטן משתאה ומתנגד. כל זה היה לו חדש ביסוד הדברים. כשדניאל היה מוכיח לו שהחדש אינו חדש, אלא שנשמת תקופתנו המזועזעה חדלה משמור על המסורה בכל טהרתה ושלמותה, היה וורצלמן יוצא להגן על החופש שבמוסיקה החדשה, ואמר שהרשות נתונה לכל אישיות על כל דבר, אשר היא מסוגלה להגשימו למעשה.

לדניאל לא היה מחסור בנמוקים סותרים. האם אין צריכים להגיש את התוכן העשיר ביותר, את כל מלוא החיים באגרטל נאה המשומר משנים קדומות? היוכל מבחינה זו לקמץ? האם הצער והעושר, הגדולים עד לידי חלחלה, יעָשו פחות מובנים בגלל הצורה המצומצמה? איזה רוע־לב מתוך דעה קדומה מכריח את האיש הזה להתחפש לחֵרש, חשב דניאל. מתוך אהבת הכבוד נעשה למטומטם הרגש, ומתוך חריפות שכלו – למטומטם המחשבה.

וכך נדדו ממקום אל מקום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. לאופרה הנודדת היו כבר מסורותיה הקבועות, דברי ימי שערוריותיה, הרגליה להצמיד אל עצמה את הקהל, המקומות החביבים עליה והמקומות שהיו מתרחקים מהם.

העתון המקומי פרסם מאמר ברכה לכבוד האופרה; הצעירים עמדו ברחובות להתבונן אל הגבירות המשחקות בתאטרון בעינים מפיקות תשוקה, המיור פלוני קנה כרטיס של לשכה בשביל ההצגה הראשונה; הספָּר הציע את שרותו, בישיבות חבר המורים של הגמנסיה דנו בשאלה אם להתיר לתלמידים לבקר באופרה; החֶברה הנוצרית של השוליות מחו נגד הכתפים החשופות של המזמרות; חברי הקזינו האצילים עקמו את חטמיהם בנוגע למשחקם של האקטורים, שלא היה די מוצלח; המשטרה מצאה שצריף הקרשים או אולם המלון, אשר שחקו שם, אינם בטוחים למדי מסכנת דלקה; אשתו של המפקח של אזור־ההרים התאהבה בבריטון, ובעלה שכר פרחחים אחדים אשר יקדימו את פני האמן הנערץ בשריקות וצפצופים; החטטנים והנקדנים דרשו יותר עליצות, “הצאר הבנאי” נראה להם יותר מדי משעמם, “האלמת פורטיצ’י” – יותר מדי נושן; הם דרשו “מדם אַנגוט” ו“אורפיאוס בשאול”.

תמיד קרו אינצידנטים לא נעימים.

ודניאל סלדה נפשו מן האנשים האלה, מעסקיהם, מתענוגותיהם ומפגרי אידיאליהם. סלדה נפשו מצחוקם ומעצבם, מהבתים אשר מתוכם הם זוחלים ויוצאים, מהאנשים המציצים בחלונותיהם, מאיטליזיהם ובתי־מלונם ועתוניהם, מחגיהם ומימות החול שלהם. האנושיות נגשה סמוך אליו ודחקה את רגליו; עתה היה מוכרח להציץ ישר בפני בני־אדם, והם אנסו אותו לתגר עמהם בעניני כסף, מלים, רגשות ורעיונות.

אבל הוא למד לראות גם דברים אחרים. את היערות על שפות המַיְן, את האפרים המשתרעים למרחקים על רמות פרַנקוניה, את המישורים העגומים של המחוזות המרכזיים, את הררי יורא הציוריים, את הערים העתיקות עם חומותיהן וכנסיותיהן, עם רחובותיהן האפלים וארמונותיהן השוממים. אז היה אויר מרגיע חוצץ בינו ובין אנשים, אז ראה את הזקנים והנערים, היפים והמכוערים, את השמחים והעצובים, את העניים והעשירים, – במרחק כה שקט, והם חננו אותו מעשרם ומענים, מצעירותם ומזקנתם, מיפים ומכעורם, משמחתם ומצערם במדה שוה.

והארץ נתנה לו את יערותיה, אפריה, נחליה וזרמיה, את ענניה, צפריה ואת כל אשר מתחת לארץ.

י.

בחורף באה להקה לאנסבך ועמדה לשחק בתאטרון שהיה מלפנים של המרקגרף. היא חפצה להציג את “פרַישוץ”, דניאל חזר וחזר עם המנגנים על נגינתם יותר מאשר תמיד.

אבל בחוץ התחוללה אותו יום סופת שלג נוראה ועל כן באו אל ההצגה לא יותר משני תריסרים של אנשים.

איך היטיבו הכנורים לנגן באולם הזה, איך שמרו הקולות מאליהם על המדה ועל השקט! דניאל הקסים את התזמורת עד כדי כך, שכלה נשמעה לו כמו כלי אחד.

אחרי המערכה האחרונה נגש אליו איש שיבה ומרוב אושר לחץ לו את ידו. זה היה החזן שפינדלר.

דניאל לוה אותו הביתה, ושניהם הרבו לדבר על העבר ועל העתיד, על אנשים ועל היצירות. לא היה קץ לשיחותיהם, וסופת השלג לא הפריעה אותם. גם בימים הבאים היו מבלים זמן רב יחד, אבל בסוף השבוע חלה החזן והוכרח לשכב במטה.

כשבא דניאל בוקר אחד אל בית ידידו הזקן, נודע לו שהוא שבק חיים בליל אמש. מיתת נשיקה מת.

אחרי שלשה ימים הלך דניאל אחרי מטתו, בחזרו מבית־העלמין (אך אנשים מועטים חלקו לחזן את הכבוד האחרון) התהלך עד הערב על פני השדות המכוסים שלג.

באותו לילה, בשבתו בחדרו הדל, התחיל את הקומפוזיציה שלו על ה“מסע אל הַרץ בחורף” לגיתה. הרי זו היתה אחת היצירות העמוקות ביותר והמיוחדות במינן, שמנגן המציא פעם, אבל גם גורלה היה כגורל רוב יצירותיו של דניאל, אשר אבדו, ביד המקרה הרע, מאת האנושיות.

יא

באביב – הדבר היה בשנת 1886 – יצאה הלהקה אל הצפון, אל ארצות היסן וטיורינגן, שחקה בערים אחדות של שפיסַרט ושל רהֵין, וההכנסות הלכו ופחתו. האימפרסריו דרמויל לא נראה להם עוד למן הסתו ואילך, תשלום המשכורת פגר, וורצלמן נבא לאופרה הנודדת קץ קרוב ומעציב.

בעיר אוֹכּסֶנפורטֶה חשבו לשהות זמן יותר, ובמקום הזה תלו המנגנים והמזמרים את אחרית תקוותיהם, אף על פי שההצגות חלו בימי יוני השחונים יותר, ומקום ההצגות, הטחוב והאפל, דחה אפילו מלב חובבי התאטרון כל תשוקה להכניס אל חייהם החדגוניים אמוציות של אמנות.

הקהל הלך ופחת מיום אל יום; לא עבר הרבה זמן ובקופה היה כל כך מעט כסף, עד שאי אפשר היה להם להמשיך את מסעיהם; נוסף לכל הצרות חלה הטנור בטיפוס, ושאר המזמרים סרבו להופיע על הבמה, עד שיסלקו להם את המגיע. דניאל כתב אל האימפרסריו דרמויל ולא קבל כל מענה; וורצלמן לא רק לא עזר לו, כי אם עורר את המשחקים הנרגזים לאיבה ולשערוריה. כלם באו בתביעותיהם אל דניאל. צבאו עליו במלון ששם דר, והגיעו הדברים לידי כך, שמריבותיהם נעשו לשיחה בפי כל תושבי העיר.

יום אחד אחר הצהרים נכנס אל חדרו אדון אחד בעל צורה, כבן חמשים וחמש, והציג את עצמו לפניו בשם סילבֶסטר פון אֶרפט, וזהו הענין אשר לרגליו בא אל דניאל:

כמו מדי שנה בשנה, ישב גם השנה הקנצלר הממלכתי בעיר־הרחצה קיסינגן הסמוכה לשם רפוי. האדון פון הרפט התודע אליו, והנסיך, בעל האחוזות האוהב מאד את המשק החקלאי, הביע את חפצו לראות את קרקעותיו של האדון פון ארפס, אחרי שהללוּ לפניו את הנהלתם שהיא מופתית. כדי להקביל את האורח רם־המעלה בכל הכבוד הראוי לו, החליטו לותר על ההדלקות ועל קריאות “הידד”, פחותות הערך, ותחת זאת להציג בביתן הרוֹקוֹקוֹ אשר לארמונו של ארפט את "חתונת פיגרוֹ''.

“זהו רעיונה של אשתי,” העיר האדון פון ארפט “גבירות אצילות אחדות מהפמליה של הקיסר שלנו רוצות להשתתף במשחק ולשיר את התפקידים, בתי סילביה, שלמדה שנתים במילנו אצל גליפטי, תמלא תפקידו של הפג', אבל מה שחסר לנו עוד, זוהי תזמורת למוּדה. לפיכך באתי אליך, אדוני המנצח, לבקש ממך לנגן אצלנו יחד עם המוסיקאים שלך.”

דניאל, אשר מאד מצאה חן בעיניו התנהגותו של האדון בסבר הפנים היפות ובדרך של חרות, לא יכול להסכים להצעה, הואיל ועדין מצא את עצמו קשור על ידי הלהקה, שנמסרה תחת השגרתו ושהיא נתונה במצב מיואש. האדון פון ארפט שאל לסבת פקפוקו ואם אינו יכול להיות לו לעזר במשהו.

“ברצון אקבל את עזרתו,” השיב דניאל, “אבל היא לא תועיל לי, כיון שבעלֵי האופרה הוא בעל עברה שאין לו תקנה.”

האדון פון ארפט הלך עם דניאל אל ראש העיר, ואחרי חצי שעה נשלחה טלגרמה רשמית אל האימפרסריו, היא היתה כתובה במלים תקיפות שעלולות להשפיע על אזרח המדינה. היא ספרה על המצב הרע שבו שקעה הלהקה ודרשה בנוסח של פקודה להחיש לה עזרה.

האימפרסריו דרמויל נבהל ושלח טלגרפית את הסכום הדרוש, ובו בזמן הודיע לוורצלמן שהאופרה הנודדת בטלה; רוב החוזים היו בטלים זה כבר, ואלה שהיו להם עוד תביעות אל ההנהלה, נִתן להם ספוק גמור.

באופן כזה השתחרר דניאל. וורצלמן אמר לו בהפרדם: “ממך, נוטהפט. לא יצא שום דבר הגון. נכזבו תקוותי ששמתי בך. יש לך יותר מדי מצפון. באמצעות המוסר אי אפשר להוליד אפילו ילדים, ויצירות לא כל שכן. הבצה היא רכה, והפסגה היא בצוקי סלעים. אם רצונך שיצאו לך מוניטין בעולם, הרי אתה מחויב לעשות איזה מעשה חזירות גדולה.”

דניאל הניח את ידו על כתפו, הסתכל בו במבט קר ואמר: “יהודה איש־קריות!”

“שפיר! יהא יהודה איש־קריות. לא אכפת לי,” אמר וורצלמן, “לא נולדתי להיות מסומר אל הצלב. אני אוהב יותר לשבת במשתה עם הפרושים.”

הוא מצא במערכת “פניקס”, מכתב־עתי גדול מוקדש למוסיקה, משרת מבקר.

חברי התזמורת שמחו מאד לנסוע עמו אל ארפט. להם נתנו חדרים בבית־מלון ודניאל דר בארמון. החזרות נעשו בשקידה ובכובד־ראש. אף על פי ששם הקנצלר הגדול היה מעונן במשטמת מתנגדיו, בקטנות־המוחין ובאי־הבנה, הרגישו בכל זאת כל הצעירים הללו בכח האלמות והיו מאושרים על ידי הרעיון להתקים בשביל הקנצלר ולהיות דרושים לו במשך שעה אחת בת־חלוף, בעולם הזיה ושירה.

אַגַתה פון ארפט, בעלת האחוזה, טרחה ויגעה ללא־לאות להמציא את התלבשות, לסלק את המכשולים הטכניים ולאכסן את אורחיה. סילביה בת העשרים וארבע לא ירשה מאת אמה את כחותיה הרבים ומאת אביה את אדיבותו הגדולה. היא היתה עדינה וסגורה בתוכה. ואף על פי כן גלתה בתפקיד הפַּג' הרבה חן וערמומית, אשר הפליאו גם את הוריה שלא שערו למצוא בבתם אוצר נפשי כזה. נוסף לזה היה קולה רך וטהור, ודניאל אשר במשך שנים היה רגיל לשמוע קולות בינוניים יוצאים מגרונות מושחתים, נענע בספוק־נפש את ראשו, בשעה שהיא שרה.

עם שאר המשתתפים במחזה לא התנהג ביתר אדיבות מאשר עם המזמרים והמזמרות של האופרה הנודדת. הם היו מוכרחים לסבול את גסותו ואת עקיצותיו דומם ובנמוס. האדון פון ארפט, שלא הניח אף חזרה אחת היה מתבונן אליו תמיד בהשתוממות שקטה, וכשהתאונן לפניו מישהו, שדניאל נזף בו בחריפות יתרה, היה עונה: “אל נא תתרעמו על האיש הזה. הוא יודע את מלאכתו. לא מרובים אנשים כמותו.”

רק על סילביה לבדה חס לבלי לנגוע בה לרעה. בשעה שהאדון פון ארפט בטא לפניו בפעם הראשונה את שמו, עשה את אזניו כאפרכסת, ובראותו אותה, נזכר שפעם אחת כבר ראה אותה. הדבר היה בימי נדודיו, אז עמד בחוץ לפני שער הגן, ושמע כי קראו לה. מוזר הדבר שהוא זוכר את זאת. ועתה הנה הוא יושב אצלה, אולם לא פחות זר לה מאשר אז.

אבל מה שמשך אותו אל הנערה היפה הזאת, לא היה בשום קשר עם הפגישה הראשונה ההיא. וברגש שלו אליה לא היה אף שמץ של תאות־בשר. היתה זאת רק חבה מתוך חלום, דומה לזֵכר נטרד ומבקש אושר נשכח. היתה זו הרגשה עמומה יותר ומציקה יותר מזו שקושרת אותו אל גרטרוד, יותר צער מאשר תשוקה, יותר אי־מנוחה מאשר הכרה.

אותו הנשכח נרדם במעמקיו; גלי החיים גרפוהו. לא סילביה עצמה היתה זאת, לא היא עצמה. אולי תנועת־יד. אבל מהיכן הוא יודע תנועת־יד זו? תנועת־הראש אחורנית, מבט גא ותכול, אבל מהיכן הוא יודע כל זה?

נשכח, נשכח…

יב

בשעה שהכל הלך למישרים, בשעה שקשטו את הבנין וכבדו את חדרי הארמון, הגיעה הידיעה על מותו של המלד לודביג. העתונים הופיעו במסגרות שחורות והיו מלאים המון פרטים על התאונה ליד הנחל שטרנברגר; כמו בכל הארץ, כך גם במשפחת ארפט היה גדול האבל והצער על מות המלך.

מובן מאליו, שלא עלה על הדעת להמשיך את ההכנות אל ההצגה. הקנצלר דחה את בקורו, הצעירים אשר התאספו אל החזרה שבו דומם איש אל ביתו. האדון פון ארפט מסר לידי דניאל סכום הגון בשביל המנגנים, ואותו בקש לשהות אצלו עוד כיומים, מאין רצונו לפטרו כשכיר־יום.

דניאל לא סרב, כי עד היום הזה טרם שקל בדעתו לאן יפנה ללכת.

אחרי שחלק בין המנגנים את מתנת האדון פון ארפט ופטר אותם, הלך לטיל ביער. אכל בכפר סעודת צהרים דלה, ואחר כך הסתובב אילך ואילך עד רפות היום. בשובו ישבו עדין אדוני הבית אל השלחן. הוא שכח להתנצל לפניהם, והגברת אגתה חיכה אל בעלה ופקדה להגיש לאדון המנצח את ארוחת־הערב. סילביה קראה בספר.

במצב־רוח מדוכא טעם דניאל אך מעט מאד מן המאכלים, וכשקמה הגברת ממקומה ונגשה אל החלון להביט אל השמים המעוננים, הלך הוא אל החדר הסמוך וישב אל הפסנתר.

הוא התחיל מנגן. זה היה מזמורו של שוברט “אל סילביה.” כאשר תמה המלודיה הסוערת הנפשית, כרך בה וריאציה אחת, ואחר כך שניה, שלישית, רביעית; האחת נוגה, והשניה עליזה־חוגגת, ורבת־הגיונות השלישית, ומלאה כסופים וכמיהה הרביעית. אחת מהן היתה שיר־תהלה לנשכח.

האדון פון ארפט ואגתה עמדו בפתח, סילביה ישבה על שרפרף לא הרחק ממנו ושקועה בהרהורים הביטה בחן לקרקע.

הוא הפסיק פתאם באמצע, כאילו רצה למנוע על ידי כך הבעת תודות ותשבחות. סילבסטר פון ארפט ישב ממולו ושאל אותו אם יש לו איזו תכניות לעתיד.

“אני חוזר לניורנברג שם אתחתן, יש לי כלה,” אמר דניאל, “היא מחכה לי. זה כבר.”

האדון פון ארפט שאל אם אינו מתירא מפני הריחים אשר ישים על צוארו בגיל צעיר, אבל דניאל השיב כי דרוש לו אדם אשר יהיה חוצץ בינו ובין העולם.

“מעין תריס?” שאלה אגתה קצת בלצון. דניאל הסתכל בפניה במבט של מורת־רוח.

“תריס? לא, אולי כן, אם המלאך השומר יכול לשמור על אדם מדחיפות.”

“למה הוא רוצה להתישב דוקא בניורנברג, עיר של אנשי מסחר בלבד?” הוסיף פון ארפט לשאול בזהירות פחדנית כמעט, “כלום לא יהיו החיים יותר בטוחים באחת המטרופולין הגדולות של האמנות?”

“אין להפריד את הבת מאביה,” אמר דניאל פתאם בהתגלות־לב, מן הנמנע להפריד ביניהם. ולעקור את הזקן מתוך סביבתו גם כן קשה, יותר מדי העמיקו שרשיו שם. ואני איני רוצה לחיות עוד בבדידותי. לכל אדם דרוש לבו של מישהו, אף לכּוֹרה נעים לכרות בשעה שלמעלה אשתו מבשלת לו את המרק. המרק אמנם אינו כה יקר לי, אבל הנפש דרושה לי."

הוא נפנה אל הפסנתר והשמיע אקורד עצום של Moll.

“אפילו בתנאים אחרים,” אמר שוב בקמטו את פניו בקמטים מצחיקים, “אין המטרופולין שלו מושכות את לבי. מה אמצא שם? רעים? כבר שבעה נפשי מהם. את מקצועי אלמד בביתי, אני יכול להזמין אל חדרי את גדולי האמנים מכל הזמנים ומכל העמים. תהלה ועושר ימצאו בעצמם דרכם אלי, אם ירצו בכך. רק הישֵנים אינם רואים את זריחת החמה, ורק החרשים אינם שומעים מוסיקה.”

ושוב תפש אקורד, והפעם ב־Dur.

בתענוג נראה לעין וברגש של השתתפות נצמדו אליו עיניו של האדון פון ארפט ואשתו. סילביה לחשה דבר־מה באזני אמה. וזו נענעה ראשה ואמרה אל דניאל: “אחת מאחיותי דרה בניורנברג, הברוניסה פון אופנברג, עוד משנות ילדותה אהבה מוסיקה טובה, ואם אתן לאדוני מכתב המלצה אליה, בָּרי שתקבל אותו בזרועות פתוחות. אמנם היא תמיד חולה, הגורל הכביד את ידו עליה. אבל בעלת נפש היא וקבועה ברגשותיה.”

דניאל השפיל את עיניו. הוא הרהר בגרטרוד ובחייהם המשותפים בעתיד. הוא מלמל דברי תודה אחדים. הגברת ארפט ישבה מיד אל השלחן וכתבה אל אחותה מכתב מפורט, וכשגמרה מסרה לו את המכתב בבת־צחוק טובה.

למחרת עזב את הארמון עצוב מאד, כאשר יפרד איש מנוה שלום ומידידים אצילי־רוח.

יג

ברחובות ניורנברג היו תלויים דגלים שחורים, ירד גשם. דניאל שכר לו חדר זול ברחוב הדֻבים.

כבר נטה היום לערוב, בשעה שיצא ללכת אל בית יורדן. במסדרון פגע בבֶנוֹ. לא הכיר באיש המתהדר בלבושו ורצה לעבור על פניו. אבל בֶּנוֹ עמד מלכת ופרץ בצחוק.

“אִי, האדון המנצח!” קרא ופניו החורים, אשר כבר נבלו חֶרֶף עשרים שנותיו, הפיקו לעג ידוע, “רק הזהר נא, אחא, למען לא תפרח נשמתה של גרטרוד.”

דניאל שאל אם כל בני הבית בריאים הם. “לא בבריאות מחסור, אלא במעות,” השיב בנו בצחוק. “אבא, כנראה, לא רכב עוד על במת ההצלחה. א, כן, הזקנה. התחרות, הזמנים הרעים”. האם לנורה בבית?" שאל דניאל. “לא, היא נסעה יחד עם אשת הנוטריון אל פּומֶרספֶלדן, ותבלה שם שבועים. נו, עלי להזדרז,” הפסיק בנו את השיחה. “חברי אגודתנו מחכים לי”?

“מה זה פתאם? הגם לך חיי אגודה?”

“מובן מאליו, כי הם חיינו ואורך ימינו. היום היינו פנוים מעבודה. יום קבורתו של המלך. שלום, האדון המנצח!”

דניאל צלצל למעלה וגרטרוד פתחה לו את הדלת. היה חושך, כל אחד הבחין רק את הסילואט של חברו. “האתה הוא זה, דניאל?” שאלה עיפה מאושר, נגשה ושמטה את ראשה על כתפו.

תמה דניאל על הדופק שלו שדפיקותיו הן קצובות. עוד אתמול היתה נשימתו נעצרת רק למחשבה על אודות הפגישה הזו. והנה עתה הוא מחזיק את גרטרוד בזרועותיו ומשתאה על מנוחתו.

בבית הוליך אותה אל מתחת למנורה והתבונן בכובד־ראש אל פניה. תחת מבטו המוזר באכזריותו חורו פניה.

אז אחז בידה, משכה אליו על הספה והרצה לפניה על תכניתו אשר תכן. לה לא היו תשוקות אחרות זולת תשוקותיו. הוא רצה להתחתן לא מאוחר מאשר אחרי ארבעה שבועות. מוטב, יתחתנו אפוא.

שוב מצא את זו המסורה אליו עד לאין שעור. אותו זעזעו עיניה, אשר מתוכן האירה מסירות־נפש, שיש בה משום גזרת־המזל. היא לא ידעה כל הסוסים מתוך מורך־לב. כפה הקרירה לא רעדה בתוך כפו. יחד עם כפה התקפלה בתוך כפו גם נשמתה, גם כל חייה. רצה להעיר בה ספקות, ודבר ברוח נכאה על סכוייו ועל תקוותיו להכבד על ידי יצירותיו על הצבור, שהם קלושים מאד.

“מה לך ולצבור? הוא לא יוכל לקחת ממך דבר, וכל מה שיתן לך הרי זה רוח.”

אז נשתתק, והרגשת ערכה הגדול רחף בשמי קיומו בנֹגה אש של כוכב־השביט.

בהודע לה שהם ישארו בעיר, חשה את עצמה מאושרה, בגלל אביה. היא אמרה שעל ככר אבגידיוס יש להשכיר דירה קטנה, שלשה חדרים בבית שקט. הם נגשו אל החלון וגרטרוד הראתה לו את הבית.

האינספקטור בשובו הביתה ברך את האורח לבואו ולחץ זמן רב את ידו. הוא נהיה שָׂב, כפוף יותר מאשר קודם, ובחליפתו נכרו עקבות של רשלנות.

בהודע לו מה שגרטרוד ודניאל החליטו, נענע בראשו. “ילדים, שנת קללות היא השנה הזאת, למה לכם להזדרז.” אמר, “הלא אתם עוד כה צעירים?”

“אילו היינו פחות צעירים, היינו פחות מעזים,” העיר דניאל.

האינספקטור ישב ותמך את מצחו בכפו. אחרי שעה קלה אמר, כי לפני שלש שנים היו בבנק שמונת אלפים מרק, אבל התנאים הקשים הכריחוהו לשלוח ידו בכסף הזה, כדי להשתמש בו לקיומו יום יום, ועתה לא נשאר לו ממנו אלא שליש. רק אלפים מרק יכול הוא לתן לגרטרוד נדוניה, ובכסף הזה עליהם לסדר את חייהם.

“אין לנו צורך ביותר,” ענה דניאל, “גם לא נועזתי לקוות לסכום גדול כזה. אין לי מורא וחשש ממה שעתיד לבוא.”

עטלף נכנס במעוף בחלון הפתוח ושוב התחמק דומם. הגשם חדל, רק בצנורות במרזבים עוד טפטף ושכשך. היה משהו מעיק ומעגים באוירו של ערב יוני זה.

יד

מבנדה הגיעו אל דניאל בימים הראשונים ידיעות קצרות מלונדון. זה כשנה וחצי לא שמע על אודותיו כלום. אבל בשוב לנורה ביולי מפומרפלדן, אמרה לו שבאפריל קבלה מבנדה בשבילו מכתב על פי הכתובת שלה, ואת המכתב הזה שלחה אליו בעיר נוימבורג. אבל המכתב הזה לא הגיע אליו, וכל חקירותיו ודרישותיו לא הועילו.

אמו של בנדה לא היתה בעיר. היא ישבה אצל קרובים בוורמס, אבל שמרה לעצמה את דירתה בבית האדון רוביוס.

הגברת פוֹן אופנברג שהתה בעיר הרחצה אֶמס ועמדה לחזור אך בספטמבר, דניאל קשר שוב את קשריו הקודמים עם התושבים, ועלה בידו למצוא עוד שעורים אחדים, שהבטיחו לו לפי שעה הכנסה קטנה.

הימים עברו עליו בכמה וכמה טרדות חיצוניות, שלא היה כלל מסוגל להן. לכתחלה סבור היה שאדם מתחתן כדרך שהוא נכנס אל חנות לקנות דבר, בלי המולה ובלי שהיות יתרות. את הדירה על ככר אבגידוס שכרו; נפשו מרה לו על שבשביל לחיות יחד עם נפש אהובה דרושים שלחנות מטות, כסאות, ארונות, מנורות, כוסות, קערות, כלי מטבח, דליים, כרי חלונות ועוד כמה וכמה דברים של מה בכך.

תושבי העיר הרבו לשוחח על החתונה העתידה להתקים, הבריות אמרו שאינם מבינים להסכמתו של האינספקטור. האיש הזה, אמרו, ירד, כנראה, פלאים, אם הסכים להשיא את בתו למנגן קבצן.

הכל הציק לדניאל; זה היה לו כעונש מן השמים. איזו מלודיה כרסמה את לבו טרם התלבשה בצורתה השלמה ביותר. החרות קראה לו בצלילי שמים, הארוסה השקטה קראה לחיים משותפים. התעודה אשר לה הקדיש את עצמו דרשה בדידות; אחר כך שוב משך אותו הדם, ואז נעשה רך ופרוע.

כך היה פורץ תמיד אל ביתו של יורדן, בשערות פרועות, אל החדר שבו ישבו שתי האחיות ועבדו על שמלותיה של גרטרוד, ישב אצלן, לא דבר אף מלה, וחכה שגרטרוד תקום, תגש אליו ותשים את ידה על מצחו. הוא דוחה אותה ממנו, אבל הנערה מצטחקת ברֹך. אבל לפעמים הוא מושך אותה בכל זאת בזרועותיה אליו, ואז מצטחקת לנורה, – בבת־צחוק בישנית, כאילו קשה היה לה לשאת פני אוהבים.

הם קנו פסנתר משומש, שעמד לפי שעה בדירתו של האינספקטור. פעמים בערבים היה דניאל מנגן. האחיות הקשיבו לנגינתו. גרטרוד דמתה לאשה נרדמת, שכל משאלות לבה נמלאו, והיא נחה מנוחת אושר שלא מעולם זה. אולם לנורה שקדה ערה. שקדה והרהרה את הרהוריה.

טו

יום הנשואים הגיע. בשעה תשע וחצי בבוקר הופיע דניאל בדירתו של האינספקטור, לבוש זיג ומגבעת צילינדר, ופניו נרגזים ובלתי־נעימים, כעין דמות השכור.

בּנוֹ ההולל היה מוכרח לעזוב את הבית, ובמסדרון נפל מתוך צחוק גדול לתוך סל של כבסים. הוא לא הסכים לנשואים הללו; התביש בהם בפני חבריו.

גרטרוד היתה לבושה שמלת־חוץ פשוטה וכפה קטנה, כדרישת האפנה. היא ישבה לפני השלחן ונעצה באויר עיניה הפקוחות לרוחה.

לנורה נכנסה אל החדר וזר הדסים בידיה. “שימי את הזר, גרטרוד.” אמרה, “רק בשבילנו, למען נרגיש כי היית לכלה. כי הרי יותר מדי פכחים אתם בנשואיכם האזרחיים.”

“היכן השגת את הזר?” שאל האינספקטור.

“מצאתיו בתבה אחת. זהו זר־כלולותיה של אמא.”

“של אמא? האומנם?” שאל האינספקטור בהביטו אל העלים הקמלים.

“שימיהו נא עליך,” חזרה לנורה על בקשתה. אבל גרטרוד סרבה בהעיפה עין על דניאל.

אז נגשה לנורה אל המראה ושמה את הזר על שערות עצמה.

“אל נא תעשי זאת, ילדתי!” הזהיר בה האינספקטור בבת־צחוק נוגה, “יש אמונה עממית, שכל נערה ששמה לראשה זר שאינו שלה, תשב כל ימיה בבתוליה.”

“אם כן, אשב כל ימי בתולה. ואני אעשה זאת בחפץ־לב,” השיבה לנורה.

לא מתוך הכרה ברורה נפנתה מהמראה אל דניאל. זהב שמורותיה כאילו הפך שיבה; אודם שפתיה התפורר על ידי בת־צחוק לרסיסים רבים, והצואר נהפך לדבר נוזל ועם זאת גם לנעדר־גוף.

דניאל ראה את כל זה. מבטו תפש את דמותה של אונדינה⁴ אשר לנערה הזאת. דומה היה לו כאילו לא ראה אותה כלל בימים האלה, מאז שבה מדרכה. כאילו לא ראה שהיא נעשתה יותר בוגרת, יותר יפה וחמודה. פתאם תקפו פחד עד כדי כך שברכיו התכופפו. כאילו ברק חלף אותו: הנה, זהו הדבר אשר שכחתי! אלה הם הפנים, הדמות, העין, התנועה, הנה כל זה עומד חי לפני, ואני השוטה, השוטה האמלל, הייתי מוכה סַנוֵרים.

גרטרוד הרגישה הרגשה עמומה באסון המתרחש לפניה. היא התרוממה והסתכלה בדניאל בהתמרמרות. אבל הוא מהר אליה, כאילו בקש ממנה מנוס, ותפס את ידיה. לנורה חששה שמא היתה לדניאל למורת־רוח במלה כלשהי או בתנועה והשליכה מעל ראשה את זר ההדסים.

האינספקטור לא נתן את דעתו לדברים האלה. הוא חדל להתהלך בחדר אילך ואילך, הוציא את שעונו מכיסו ואמר שהגיעה השעה ללכת. לנורה, אשר כל הבוקר היו פניה פני אדם צופן סתרים, בקשה להמתין קצת, עד שהספיקו לשאלה למי היא מחכה, נשמע צלצול, והיא ברחה מהחדר.

בפנים קורנים משמחה חזרה, ואחריה נכנסה מרינה נוטהפט. מרינה שלטה ברוחה בקושי רב והתבוננה מסביבה, קצתה בישנית וקצתה שואלת וחוקרת במבטיה.

האם והבן עמדו זו מול זה דוממים. זה היה שי אשר לנורה הגישה לו.

מרינה אמרה שהיא מתאכסנת אצל אחותה תרזה. אמש באה והיום בבוקר אמרה לשוב.

“אני שמח, אמא, כי את הנך פה,” אמר דניאל בקול חנוק.

מרינה הניחה את ידיה על ראשו, ואחר כך נגשה אל גרטרוד וברכה גם אותה.

אחרי הקדושין הִבְרָה האינספקטור את בניו ואת מרינה. אחר כך שכרו שתי מרכבות ונסעו אל שמאוּזנבוק. דניאל לא ראה מעולם את אמו כה עליזה, אבל בשום אופן אי אפשר היה להשפיע עליה לדחות את נסיעתה, ובשעת השיחה הזאת החליפו, היא ולנורה, מבטים מובנים לשתיהן.

עם בוא הערב הלכו דניאל וגרטרוד יחד אל ביתם.

טז

ירד הלילה. עזובה הככר עתיקת־הימים. מעל מגדל בית־היראה נשמעו אחת־עשרה דפיקות, האורות בחלונות כבים אחד אחד.

אז באה דמות אחת מלופרגַסה, הביטה ביראה לפניה ואחריה, התיצבה לפני הבנין הצר, אשר שם שכרו דניאל וגרטרוד את דירתם. האם זו אשה או אולי איזה גמד מביא עמו רעה? המלבושים מתנפנפים ברשלנות מסביב לגוף הבלתי גמיש, כובע קש כפוף מאפיל על פנים שנראו כפני פרא, הכתפים מורמות, האגרופים קפוצים, העינים קפואות.

פתאם שמעה צוחה. הדמות רצה אל בית־היראה, נופלת על הברכים ובחמה חדלת־אונים נושכת בשניה את עמודי־ העץ של המעקה. עבר זמן רב. אחר־כך היא קמה שוב, בשפתים נעוות היא מביטה שוב כלפי מעלה אל החלונות, והולכת לה, כשהיא גוררת רגליה בכבדות.

זאת היתה פיליפינה שימלויס. עד אור הבוקר נעה ונדה ברחובות העיר.

חֵלֶק שֵׁנִי דניאל וגרטרוד

א

החלטת בית־הנבחרים לדחות את מתן התוקף לחוק נגד הסוציאליסטים, והמלוות הצבאיים החדשים עוררו בכל חלקי המדינה תסיסה מסוכנת.

באוקטובר חפצו הסוציאל־דמוקרטים לסרוך בכל מקום תהלוכות ברחובות, אבל המשטרה אסרה אותן. באותו ערב, כשנתפרסם האסור, עמד הצבא מוכן ומזומן בתוך הקסרקטין, ובעיר שרר מצב־רוח מדוכא. בוֶרד ובפלובֶנהוף הגיעו הדברים לידי מהומות. וברחובות הצרים של העיר הפנימית התגודדו אלפי פועלים בדרך אל בית הנהלת העיר.

לפעמים פרץ מתוך ההמון הדומם קול שריקה ממושכה ומתוך המשטרה המרכזית נשמע קול התוף.

בין אלה מהקֶניגס־שטרַסֶה נמצא גם הפועל וכסמות. בעברם על פני חנותו של שימלויס התחיל הלז מדבר דברי־הסתה נגד מי שהיה חבר המפלגה, ודבריו נפלו על קרקע מפרה. שוליה של מסגר, אשר נִזוק מהחברה “פרודנציה”, קרא קריאות של חרופים וגדופים נגד מוכר־הספרים.

הקהל הצטופף אל חלון־הראוה המואר, וכסמות קרא מול הדלת שמן החובה הוא שהבוגד יתנדנד עוד הערב על עמוד־הפנס. אבן עפה מעל הראשים, השמשה התפוצצה לרסיסים, ומיד אחר כך הסתערו תריסר בחורים לתוך החנות. “היכן הכלב הטורף? היכן מוצץ־הדם?” שאגו, הם רצו לתפשו, רצו לִתן לו מתנה למזכרת.

טרם הספיקה תרזה להשיג דבר, התעופפו מסביב קרעי ספרים ועתונים, חוברות נרמסו במגפים מטונפים; אל האצטבאות שולחו ידים ועמודי ספרים נפלו והתפזרו. צוַנציגר טפס על הסולם ויבב. תרזה עמדה כמו בר־מינן ליד הקופה, ובפתח האחורי נכנסה פיליפינה והביטה אל המהומה בלי פחד, בבת־צחוק של מרמה ושל הפתעה על שפתיה. פתאם בקעו שריקות השוטרים. במהירות הברק נמלטו המורדים על נפשם.

בשעה שלתרזה שבה רוחה, היתה החנות ריקה. גם הרחוב היה ריק כמו בחצות הלילה. אחרי רגע הופיעו השוטרים, ואחר כך צבאו סקרנים על פתח החנות והשתוממו על מחזה ההרס והחורבן.

יסון פיליפ ראה בעוד מועד את האסון ממשמש ובא ונסתתר במעונו. הוא סגר אפילו את דלת החדר ובשנים נוקשות צנח על כסא.

עתה הופיע שוב בחנות והתיצב לפני אנשי המשפט שבאו בינתים אל המקום, ובחשיבות של צער אמר:

“זה בא לי מן העם אשר לו עבדתי בכל נפשי ומאדי.”

צונציגר התפאר בדברי עדותו וספר פרטים רבים לשבח עצמו. פיליפינה הביטה אליו, מתחת לפיפים שנתלו על מצחה, במבט של בוז ארסי, ורטנה:

“פחדן נבזה!”

ואחר כך, משחזר יסון פיליפ מבית־המסעדה, אמר:

“אך שגעון מסוכן הוא להאמין שאפשר למשול באנושיות בלי מגלב.” ושם על רגליו את סנדלי־הבית הרקומים (“לעיף” “מרגוע”). סנדלי־הבית נתישנו במדה נכרת, ואף יסון פיליפ גופא נזדקן מאד, בתוך זקנו נוצצו חוטים לבנים ככסף.

תרזה העריכה את הנזקים שנגרמו על ידי האספסוף. היא הרגישה, כי בא הקץ על הצלחתו של יסון פיליפ.

יסון פיליפ בשכבו שרוע על מטתו, אמר:

“אצטרך לדבר עם הברון פון אופנברג דברים כבושים, או שהמפלגה הליברלית תחליט על מעשים תקיפים נגד חוצפתם של המעמדות הנמוכים, או שאני אראה להם את ערפי.”

“כמה כוסות בירה שתית?” אמרה תרזה מעל כרָה.

“שתים.”

“ברי לי שזה שקר.”

“אפשר שלש,” השיב יסון פיליפ מתוך פהוק, “ובכל זאת להאשים איש כמוני בשקר מסוגלה רק אשה נבערה כמותך.”

תרזה כבתה את הנר.

ב

הברון זיגמונד פון אופנברג חזר ממינכן, במקום שם התיעץ עם המיניסטר.

התראה שם עם אנשים רבים אחרים ולכלם הסביר פנים, באדיבות ובקורת־רוח. בכלל, אדיבותו בהתנהגותו עם הבריות נעשתה כמעט למשל בפי כֹל.

עתה ישב בפנים קודרים לפני הקמין, ואף אחד מאלה, שעוד לפני שעות מספר התפעלו מדברנותו המענינת, לא היה מכיר אותו.

הדממה והבדידות הציקו לו. איזה כח, שלא יכול להתגבר עליו, משך אותו אל אשתו. זה כשבעה שבועות לא ראה אותה אף פעם, אף על פי שהוא דר עמה באותו בית.

לבו נמשך אליה, מפני שרצה לדעת אם היא קבלה ידיעה ממנו, מן האיש אשר הוא לא יכול שאת שמו על שפתיו, מבנו, מאויבו, מיורשו. לא שרצה לשאול אותה על כך, אלא להתבונן בפניה רצה ולקרוא מתוכם. הואיל ואיש לא נועז לדבר בפניו על אברהרד, היה מוכרח להסתפק בהשערות ולסמוך על חוש הריח שלו. אסור היה לו לגלות באיזה אופן שהוא את תשוקתו לשמוע סוף סוף מפי מישהו על אבדן בנו השנוא.

שש שנים עברו ועדין צולל באזניו הקול החצוף, שאמר לו אותן המלים הנוראות, שעקרו אותו מתוך בין־השמשות של הנאת־עצמו ובטחון־עצמו, מלים אשר הרעילו לעולם את כל תענוגות חייו. “,Dépêche־toi, mon bon garçon.” אמר בנחרתו התוכי סמוך אצלו.

הברון קם ממקומו והלך אל חדרי אשתו. אשתו נבהלה בראותה אותו נכנס אליה. היא שכבה בכורסה מרופדה, ראשה נשען על כרים, ועל רגליה סודר הודי עבה

פניה היו רחבים ותפוחים, בשפתים עבות ועינים שחורות וגדולות לא כרגיל, וברק חולני להן. בנעוריה היתה ידועה ליפה, אבל מיפיה לא נשאר בלתי אם רעננות־עור ידועה וזקיפות גוף של גברת כבודה.

היא שִׁלחה מהחדר את נערתה ונתנה דומם את עיניה בברון. כשראתה בפניו את קמטי הידידות הצבועה, אשר מאחריהם הסתיר את מבעם האמתי, גדל הפחד שנִבט מתוך עיניה.

“עוד טרם נגנת היום,” פתח בקול מתוק, “והדבר עושה רושם כאילו נעדר מן הבית דבר־מה. אני שמעתי שהשתלמת מאד בנגינתך. שמעתי שקנית לך יועץ מוסיקאי חדש. אמיליה ספרה לי זאת.”

אמיליה היא בתם שנִשאה לרוטמיסטר גרף אולריך.

מבט עיני הברונסה היה דומה למבט עיני חיה קשורה בשרשרת, בראותה שמתקרבים אליה בגרזן. דברי החלקות שבגנבת־הדעת של בעלה, אשר עשרים וחמש שנים עִנה אותה בגסותו ובהתעללותו ואשר לא חשַׂך ממנה את הכלִמות המכאיבות ביותר, בשעה שלא היה איש עמם, גרמו לה יסורים.

“מה אתה רוצה ממני, זיגמונד?” אמרה ברעדה.

הברון נגש סמוך אליה, נשך את שפתיו ונעץ בה מבט נורא במשך עשר שניות.

אז תפשה בשתי ידיה את זרועו השמאלית.

“מה היה לאברהרד?” קראה, “אתה יודע דבר־מה על אודותיו. הגידה נא לי!”

הברון נער מעל זרועו את ידיה במורת־רוח ופנה בקרירות ללכת.

“הה, אתה!” קראה בגמגום, כשדעתה נטרפה עליה מגודל יגונה, ובהחליטה זו הפעם הראשונה בחייה להגיד לו את כל אשר העיק על לבה בשעות אין מספר של אימה ותוגה. “אתה חדל־אישים, למה זִמֵן אותך הגורל על דרכי. היש עוד בעולם אשה אשר גורל כגורלי נפל בחלקה? אשה שמתנהלת בכבדות על דרך חייה ללא שמחה, ללא אהבה, ללא כבוד, ללא חופש וללא מנוחה, לטורח על זולתה, וגם על עצמה לעתים קרובות! הלובשת משי וקטיפה, ויום יום שואלת את נפשה למות, הנחשבת בעיני כֹל למאושרה, מפני שהשד המעַנה אותה מרַמה את הבריות בכזביו וכחשו; אשר ילדיה נגזלו ממנה ביד נבל! האם לא בתי היא השבויה והפלגש של אדם חצי־מטורף הרודף גדולה וכבוד? ובני כלום לא לוּקח ממני בגלל הנבלה שנעשתה באחותו ובגלל המראה העלוב של חסר־האונים שלי? הה, אלי, היש אדם בעולם אמלל ממני?”

הכתה בידה על חזה וכבשה פניה בכרים.

הברון נדהם למשמע דברנותה הקדחתנית של אשתו, אשר התרגל אל סבלנותה השתקנית, כמו אל טקטוקו של שעון. הוא תאב לדעת איך תוסיף להתפתח התופעה החדשה הזו, ועמד בפתח.

אבל בשעה שעמד שם בקרירותו ובצפיתו ופניו הרזים מפיקים לעג ותמהון, הרגיש פתאם כעין רוגז מדאיב כלפי עצמו. זה היה רגזו של אדם אשר כל משאלות לבו נתמלאו תמיד, כל חפציו נִתנו לו, אשר ראה בני־אדם כראות פושטי־יד אוהבי־בצע ורודפי־שלמונים, שתמיד היה אדון לידידיו, עריץ לעבדיו ומרכז כל מסִבה, הכל נסוגו מפניו, הכל השתחוו, הכל השתוחחו, הכל שמרו מוצא שפתיו, ואשר לא חסר לו דבר חוץ מרגש של מחסור.

“אין אני מכחיש,” פתח ואמר בקול מתון, כאילו נאם נאום לפני בוחריו, “אין אני מכחיש שחיי־הנשואין שלנו לא נשאו פרי של ברכה. אין צורך בלשון מדברת גדולות שלך כדי להוכיח לי זאת. אנו התחתַּנו מפני שכך דרשו תנאי החיים. יש לנו טעמים ונמוקים להתחרט על ההחלטה הזאת. הכדאי הדבר לבחון ולבדוק את הנמוקים האלה? אני הנני אדם בלי כל צרכים סנטימנטליים; אני רחוק מהם עד כדי כך, שכל רגשנות אצל זולתי, כל השתפכות־נפש, כל התרופפות האופי מעוררות בי גועל־נפש עד מות. די לי בזה שעסקנותי המדינית הכריחה אותי לותר מבחינה זו לטעם ההמונים. בהכרה ברורה התנהגתי בצביעות, ועל כן השתדלתי בחיי הפרטיים להעלים את כל רגשותי.”

“נקל להעלים מה שאיננו,” נפלטה במרירות תשובה מפי האשה.

"יתכן. אבל העשיר אינו נוהג בטקט בהרגיזו את העני על ידי פזרנותו. ואת התנהגת ככה. את התפארת תמיד באוצרך, שאין ביכלתי להוכח על חשיבותו, ועל ידי כך עוררת בי רגשי בוז. תענוג היה לך בבכותך על האנקור שנטרף על ידי חתול. רומן מצוי היה מסוכל להפר את שווי־המשקל הנפשי שלך. תמיד היית במצב של התעוררות, תמיד שרויה בהתפעלות, בין אם ראית את הסגליה הראשונה, בין אם ראית סופה ובין אם התרנגולת לא היתה צלויה למדי או היתה דלקת בגרון או שקראת איזה שיר, — אחת היא. תמיד היית מדברת בלשון נמלצה, ואני ממליצות עיפתי. את לא הרגשת בדבר איך אי־האמון שלי ביחס לכל הבעת הרגשות, כביכול, נהפך לקרירות, לקוצר־רוח ולמשטמה. ואחר כך התחילה פרשת המוסיקה. מה שהיה לך קודם רק מעין שעשוע, שאפשר היה להסכים לו או לא להסכים, התחיל לתפוש בחייך מקומה של כל עבודה ונעשה פצוי לכל מגרעות אָפְיֵך. את נמסרת למוסיקה, כמו ריבה יצאנית שמפקירה את עצמה בידי המאַהב הראשון שנפגש לה ברחוב. "הברונסה הזדעזעה, כאילו הצליפו במגלב על גבה. “כן, כמו ריבה יצאנית, כמו ריבה יצאנית!” חזר פעמים אחדות על המלים בפנים חורות ובעינים מזרות כידודי־אש, “בזה התגלו כל הפקרותך וכל חולשתך משלוט בעצמך, את דבקותך כתולעת בכל דבר בלתי מסוים וחוסר כל סגולה בך למשמעת. אם נעשיתי למְעַנך, הרי הביאתני לידי כך המוסיקה שלך, רק המוסיקה שלך בלבד. ועתה להוי ידוע לך הדבר הזה.”

“אכן,” ענתה בנשימה עצורה, “האם שיַרת לי יותר מהמוסיקה הזו. האם לא שכנת בחיי כמו נמר דורס? אבל אין זה אמת!” קראה, “אין אתה רשע במדה כזו; לולא כך היה שופט העולמים דן אותי על שקר, ואשר ילדתי ממך ילדים — לחטא נגד הטבע היה נחשב לי. לך מפה למען אוכל עוד להאמין כי שקר הדבר.”

הברון לא זז ממקומו.

בנפש נפעמה עד לאין גבול ובמהירות, ככל שגופה המסורבל היה מסוגל לה, קמה והזדקפה אשת הברון.

“אני מכירה אותך יותר,” אמרה בשפתים רועדות, “אני משערת את סבת התלבטויותיך, אני מרגישה בדבר המחרידך ממנוחתך. אין אתה אותו האיש, אשר אתה מתחפש, אין אתה קר־רוח ואין אתה משולל כל רגש. בנשמתך היה מקום רָגיש אחד, ובמקום הזה נפצעת. הפצע הזה בקרבך זב דם. ואם אנו כלנו, אני ובתך ואחיך ורֵעיך ואותם היצורים אשר אתה רוממתם וגִדלתם, אם אנו כלנו הננו כאין וכאפס בעיניך וכזבובים לטורח עליך, אחד היה בכל זאת אשר עלה בידו למחוץ אותך, וזהו שמכרסם אותך. והאם יודע אתה מדוע יכול למחצך? מפני שאתה אהבתוֹ. הסתכל בי ונסה להכחיש זאת. אתה אהבתוֹ, את בנך, אתה הערצתו כאל, והוא השליך אחרי גווֹ את אהבתך, כי נקלה היתה בעיניו, מפני שצמחה על עיי הריסות חייה של אמו ואחותו, — הנה הצער על כל זה התוה את תווֹ על מצחך. ובצערך זה, בצערך על דבר זה אני רואה את נקמתי.”

הברון לא השיב אף בהברה אחת, אף במבט אחד, לסתו התחתונה שָׁפה מימין לשמאל כלועסת אויר. פניו כאילו נעשו יבשים והזדקנו פתאם לשנים רבות. אשתו, אשר נמלטה ממצודתו, עמדה עדין לפניו, כנביאה אשת לפידות, כשנפנה דומם ויצא מן החדר.

“ביסורי מצאה את נקמתה,” רטן בפני עצמו כאדם אשר נפשו עזבתו. “האומנם אני סובל יסורים באמת?” שאל את עצמו.

הוא כבה קרן־גז אחת שדלקה על גבי כן.

“כן, אני סובל,” הודה לעצמו במרירות, “אני סובל.” בפסיעות נגררות הלך לאורך הכותל ונכנס לחדר מואר. אותו הרוגז שהתעורר בו קודם נגד עצמו, הרגיש עכשו למראה הרהיטים החטובים, כלי החרסינה המצוירים, השטיחים היקרים ותמונות השמן במסגרות זהב.

הוא השתוקק אל דברים פשוטים יותר. השתוקק אל חומות חשופות, אל מצע קש, אל לחם יבש ואל קמצנות ודלות. זאת לא היתה הפעם הראשונה שגופו היגע והנלאה בקש לו נוחם בהזיות על חיי פרישות של מנזר. הפרוֹטסטנט הזה, מצאצאי משפחה פרוטסטנטית קדומה, היה זה כבר עיף מרוח הפרוטסטנטיות, והדת הקתולית נראתה לו למביאה יותר גאולה וברכה לנפש.

אבל התמורה באמונתו היתה סודו אשר שמר בחֻבּו מכל משמר, והיתה צריכה להשאר בסוד עד שהוא, הבן הסורר והמורה, הבן לאמו, יכפר את חטאתו נגד המקום. הוא החליט לחכות עד אותה שעה, וכמו ההיפנוטיזור מהפנט על ידי רכוז כל מחשבותיו, כך חשב להחיש את בוא המאורע הזה ולמסור בידיו את השלטון על כל כחותיו הרוחניים.

ג

כשעזב אברהרד פון אופנברג את בית הוריו, כדי לעמוד ברשות עצמו, היה חסר אונים כמו ילד, שבתוך המון אנשים נשמטה ידו מיד הגדול אשר נהל אותו.

הוא שאל לעצמו: מה עלי לעשות? הוא לא עבד מעולם. הוא למד באוניברסיטאות אחדות, כשם שלומדים צעירים רבים כמותו, רצוני לאמר, שבעמל וביגיעה רבה עמד במספר ידוע של בחינות.

החיים לא הטילו עליו כל תעודה, ואהבת־הכבוד היתה בו כה פחותה, עד שחשב כל רודף־כבוד למטורף. המעשה הקל ביותר עלה לו בקשיים גדולים למעלה מכחותיו, וכך עגמה עליו נפשו מתוך חפשו הגמור.

לא בקושי היה יכול למצוא אנשים אשר ילוו לו כסף על שמו. אבל הוא לא רצה לעשות חובות, אשר יוָדע מהם לאביו, כי אז הלא יהפך למשחק ולפטפוט הבל כל מרדו במצב אשר לא היה לפי כבודו.

הוא היה יכול, כמובן, לסמוך על הירושה שעתידה לנפול בחלקו, והוא קוה לה, אף על פי שהיא קשורה במות אביו. היה לו צורך בעוזר אשר אפשר יהיה לסמוך עליו, והוא חשב למצאו באדון גרוביוס.

“שני אנשים, כמוך וכמוני, לא יתעקשו בגלל דברים שבפורמליות בלבד,” אמר האדון גרוביוס, “די לי בהבטחתך וחתימתך על פסת ניר. עשרה אחוזים ננכה תכף ומיד לשם כסוי הוצאות, אני אתן לך נירות־ערך ממשלתיים. ערך הנירות הוא בזמן הזה רק שמונים וחמשה, צערי. הבורסה היא חולנית במקצת, אבל ההפסד הקטן בעיניך מהו?”

בעד עשרת אלפים המרק שהיה חיב, קבל אך שבעת אלפים ושש מאות וחמשים במזומנים. לא עברה שנה ושוב עמד בלי כסף, והוא בקש מגרוביוס עשרים אלף מרק. האדון גרוביוס אמר שסכום גדול כזה אינו בידו, והוא מוכרח לבקשו אצל מלוה ברבית.

אברהרד השיב בכעס שיעשה ככל העולה על רוחו, אבל יזהר שלא יזכיר את שמו באזני אדם שלישי. יומים אחר כך הודיע לו גרוביוס על משא־ומתן ממושך עם המלוה ועל הרבית הגדולה אשר הוא דורש ועל השטרות שצריכים לחתום לו עליהם. הוא נשבע שאין לו כל כשרון לעסקים כאלה, ושלא לקח על עצמו את כל הענין הזה אלא מתוך חובתו האוילית אל ידידו הצעיר

הדברים האלה לא נגעו אל לבו של אברהרד. האיש הזה, החלקלק והפתלתול, עם קול דק גבוה, לא מצא חן בעיניו, דעתו לא נחה ממנו כלל וכלל; יתר על כן, הוא התחיל אפילו מתירא ממנו, ויראה זו גדלה יותר, ככל שהסתבך יותר ברשתותיו.

עשרים אלף מרק הומצאו לו ברבית של שלשים וחמשה אחוזים. תחלה סרב אברהרד לחתום על השטרות; רק כאשר הבטיח האדון גרוביוס, שהשטרות אינם עשויים לשמוש, ושיהיו מונחים, בלי תנועה, בקופתו, כמו שמונחות עצמות אבותיהם הקדומים של בני אופנברג בתוך ארונותיהם, נשמע לו אברהרד העיף וחתם.

הוא הרגיש עם כל משיכת קולמוס שסכנתו הולכת וגדלה, אבל הוא היה יותר מדי נרפה להגן על עצמו, יותר מדי חשוב והגון לבלי להכנס בשאלות קטנוניות, ולא היה ביכלתו לחיות בצמצום.

השטרות החתומים הוגשו לפרעון, והוא חתם על התחיבויות חדשות כדי לפרוע את החובות האלה. החובות החדשים גרמו לשטרות חדשים; את זמן תשלומם האריכו; כל ארכה היתה גוררת הוצאות. בענין התערב עוד איזה פלוני בעלום שמו, שהיה מלוה במשכונות, נותן יהלומים במקום כסף ומוכר נירות בורסה קטני־ערך. כשהגיע החוב לידי סכום ידוע, דרש האדון גרוביוס שיבטיח את עצמו באחריות החיים. אברהרד הוכרח להסכים; התשלום היה גבוה מאד. מקץ שלש שנים חדל אברהרד לגמרי למצוא את ידיו ורגליו במצבו המסובך. במדה שהיה מקבל כסף, בה במדה היה מבזבז אותם, מבלי לשאול לתנאים, מבלי לדעת מה יהיה בסופו של דבר, והתפתל מחמת תעוב לרגלי נסיונותיו הגלמיים של האדון גרוביוס להתקרב אליו; היה מזדהם לשמע רמזיו של זה ודברי איומיו שהיה מפליט מזמן לזמן מתוך רוע־לב.

כמה חסרת־טעם היתה בת־צחוקו של האדון גרוביוס, ומה תפלה היתה לפעמים שיחתו, ולפעמים מה נלוזה ובלתי־מובנה! הוא נטל לעצמו חרות מבישה לצאת ולהכנס בבית אברהרד, בכל שעה שיעלה הרצון לפניו. הוא הטיל עליו שעמום בשיחתו על שיטות פילוסופיות או בדברי הרנון שלו אחרי תושבי העיר. הוא פקח עליו עין יומם ולילה.

הוא היה עוקב אחריו ברחוב, קורא: “אדוני הברון! אדוני הברון!” ומנפנף בכובעו. דאגתו לשלומו של אברהרד היתה דומה לדאגת משגיח על בית־האסורים לחבוּשיו. באחד מערבי החורף שכב אברהרד על מטתו אחוז קדחת. האדון גרוביוס רץ אל הרופא, וכל הלילה לא זז מחדר־המשכב של החולה, מבלי שים לב לבקשתו המפורשת של החולה, לעזבו לנפשו. “אולי אכתוב אל הגברת אמו?” שאל רכות, כשראה למחרת בבוקר שהחום לא ירד עדין. אברהרד קפץ מעל מטתו בצעקת־קצפו, עד שהאדון גרוביוס נשא את רגליו ויברח.

האדון גרוביוס אהב להתאונן מרה. הוא רץ מסביב לשלחן וילל, כי ירד מנכסיו. הביא את פנקס חשבונותיו, סִכֵּם את המספרים וקרא: “אם אנהל כך את עסקי עוד שנתים, חביבי הברון, סופי למות בבית־ההקדש.” והוא דרש שיפרע לו את חובותיו, שיתן לו ערבויות חדשות, הבטחות חדשות, והגיש לו שטר לחתום בו על הסכום הכללי, מבלי לפרש את חשבונות הרבית והרבית דרבית, דמי סרסרות ודמי המשכונות וכיוצא באלה. האדון גרוביוס גופו לא יכול כבר למצוא את ידיו ורגליו בכל החשבונות המסובכים האלה, מפני שמאחריו עמדה קבוצת אנשים צדדיים, שהוא מצדו היה חיב להם, ושנצלו עד כמה שידם מגעת את שקדנותו על עניני הברון.

“ומה מצב הדברים בנוגע לנשים?” שאל האדון גרוביוס בפעם אחרת, “ומה אם יבוא אדוני במעדנות בת־חוה?”

והוא ראה שסוד אחד כמוס עם האלוף הצעיר; הוא ראה וחמתו בערה בו על שאינו יכול לגלות את פני הלוט הזה.

יום אחד בא ומצא את אברהרד, כשהוא אורז את מלתחותיו.

“לאן פניך מועדות, נכבדי!” שאל בקול־העורב שלו.

אברהרד השיב שיש ברצונו לנסוע לשויץ.

“לשויץ? מה תעשה שם? לא אתן לך לנסוע מכאן,” אמר האדון גרוביוס.

אברהרד מדד אותו במבטו הקר. האדון גרוביוס התחיל מתחנן לפניו. לשוא, אברהרד נסע. הוא בקש להתבודד. ההתבודדות הוגיעה אותו, וחזר. שוב יצא לדרך ושוב חזר, ואז היתה השיחה בינו ובין לנורה, השיחה ששללה ממנו את תקותו האחרונה, ואז הלך למינכן ושם אִקלע באגודת ספיריטיסטים.

עיפותו הנפשית נטלה ממנו את כח ההתנגדות. דבר־מה נשבר בקרבו. הספקנות, שהיתה בטבעו, לא הפריעתהו להשתעבד אל השפעה, אשר בתחלה היה מתנגד אליה לא פחות מאשר אל מעשיוּתם ההמונית של בעלי־בתים. כחות הבקורת נרדמו בו, והוא חפש תוכן לחייו באותו חוג, שבו שוררים הונאה עצמית ולהטים שטחיים.

האדון גרוביוס שכר מרגל, שהתחקה על שרשי רגליו של האלוף והיה מודיע לו על כל מעשיו. כשאזל הכסף, היה אברהרד מוכרח לשוב אל האדון גרוביוס. ואז היה האדון גרוביוס עומד כבר בתחנה כשעה לפני בוא הרכבת, והיה מתנהג באופן כה משונה, עד שהפקידים והנוסעים צחקו לו. וכאשר הופיע סוף סוף האיש אשר לו צפה, היה האדון גרוביוס מפטפט שטויות ומרבה להג מרוב שמחה, ומדדה סביב לו.

אפשר היה לשער על פי זה, שלבו של האדון גרוביוס רוחש אל האלוף הצעיר אהבה שאינה תלויה בדבר. ואמנם הוא אהב אותו.

הוא אהב את אברהרד, כאשר יאהב קוביוסטוס את הקוביות שלו, או כאהוב האש את הגחלים. הוא שִוה לו זיו אידיאלי, ראה אותו בחלום, שמח לשאוף את האויר אשר הוא נשם בו. הוא ראה את אברהרד כראות בחיר־יה, בדמיונו קשט אותו בקוי עוז ותפארת, והתפעל מרום מעלתו של האיש הזה החוסה בצלו.

הוא אהב אותו מתוך איבה, מתוך יצרו להביא הרס וכליה, ואהבת משטמה זו היתה לנקודתם המרכזית של מחשבותיו ורגשותיו; בה נִתן בטוי לכל מה שמפריד בינו ובין הבריות, לכל מה שמושך אותו אליהם. היא שלטה בו עד הרגע אשר תאוה שניה, נוראה ונלעגה כמוה, באה ונטפלה אליה.

ד

הרבה זמן פקפק דניאל ולא השתמש במכתבה של הגברת ארפט. אך גרטרוד בקשה ממנו ללכת אל אשת הברון. “הנה אני הולך לעשות רצונך, והאחריות עליך.”

“לו הבינותי לפקפוקיך, לא הייתי מפצירה בך,” השיבה אותו נפחדה.

“שם בארפט נפל לי חבל בנעימים,” אמר, “שם מצאתי כל כך הרבה רגשות אנושיים חיים, עד שאיני רוצה להפיק⁵ תועלת חמרית. האם הבינות עכשו?” היא נענעה לו בראשה.

“אבל חובה קודמת לרצון,” החליט לבסוף והלך.

אשת הברון התענינה בו מאד. בתאטרון העירוני נתפנה מקומו של סגן־המנצח, והיא התחילה משתדלת להמציא את המשרה הזו לדניאל. הבטיחו לה לעשות כרצונה, אבל מאחרי הקלעים נרקמו אינטריגות, וכאשר הזכירה לאנשים את הבטחתם, השלו את נפשה בדברי כחש. היא השתוממה לראות מכל צד טינה כלפי המוסיקאי הצעיר, כאילו הכל נדברו נגדו. אולם אף אחד לא יצא נגדו בפרהסיה. זו לה הפעם הראשונה לבוא במגע ומשא עם הבריות, ונוגעת עד הלב היתה התמרמרותה על פחדנותם ועל שקרנותם.

סוף סוף, אחרי משא־ומתן ממושך ומעליב עם הסוכן הכללי אלכסנדר דרמויל, הובטח לה לאשת הברון שדניאל ימונה על משרתו באביב הבא.

בינתים לקחה אשת הברון שעורים מדניאל. היא חפצה להכיר את היצירות החשובות שנכתבו בשביל פסנתר, ולנגן אותן יחד עמו. היא לא התרגלה על נקלה אל חומרתו הזועמת. היה לה רושם כאילו הוא הוציא אותה מתוך אמבט חם ונעים אל רוח פרצים. היא התגעגעה אל אפלולית בין־השמשות שלה, אל השתפכויות נפשה, אל מצבי רוחה הנוגים.

פעם אחת נועזה להשמיע קריאת התפעלות בשעה שבאר לה במלים יבשות פוּגה אחת. הוא סגר את הפסנתר מתחת לידיה ואמר: “שלום, הגברת הברוניסה!” והלך לו. והוא לא שב אלא אחרי שבקשה ממנו במכתב לשוב.

“תורָשה רעה, עמל שוא,” חשב דניאל, אם כי לא נעלם מעיניו חין ערכה של אשת הברון. שׂמונת השעורים לחודש היו לו לענויים קשים, ובכל זאת מצא שהמחיר, עשרים מרק לשעה, הוא יותר מדי גדול, והוא גם אמר לה זאת בגלוי. החשד, פן נותנים לו את הכסף הזה בתורה נדבה, גרם לו שיתנהג בגסות.

אחד המשרתים התיר לעצמו להקל בו ראש, והוא תפש אותו בצוארונו וטלטל אותו טלטלה, עד שפניו הפכו כחולים. הוא היה רב גידים כמו נמר, ונורא בזעפו. אשת הברון הוכרחה לפטר את המשרת.

פעם אחת הראתה לו אשה הברון כוס אחת עתיקה עשויה מגביש־הרים ומצוירה יפה. בהתבוננו אליה מלא התפעלות, נשמטה הכוס מידו ונשברה. הוא היה מבולבל ומדוכא כבר־בי־רב. והגברת הזקנה השתמשה בכל כחות המליצה שלה כדי להרגיעו. ואז, מתוך רגשי תודה אליה, נגן לה את כל ה“קרנבל” לשומן שהיה אהוב עליה מכֹּל.

בכל בוקר היה עובר בצעדים מהירים את גשר־הבשר. דרכו היה תמיד ללכת במהירות. הרוח חבטה בכנפי מעילו. זויות פיו היו תמיד מתוחות לצדדין, ושפתו התחתונה לחוצה בין השנים. מבטו היה כבוש בקרקע. בקהל הצפוף ביותר נראה כאילו הוא לבדו. כובעו רחב־התּתורת היה מאפיל על מצחו, וזרועותיו התנועעו אילך ואילך ככנפי היוכָני.

וכאשר היה לפעמים עומד מלכת ומביט נכחו כמאזין, בלי לראות ובלי לשמוע דבר, היו פרחחי הרחוב מתכנסים מסביבו וצוחקים. פעם שאל ילד קטן לאמו: “הגידי נא, אמא, מי הוא שם הזקֵן הזקֵן ההוא?”

כך עלינו לצירו לעצמנו באותו הזמן, שלפני שנות הסער בחייו; כך נחפז, כך מכונס לתוכו, כך מרטן ויבש למראית עין, נרדף מדמיונו וצמאונו במעגל הצר של חיי יום יום שלו, כך גם צעיר וגם זקן מופלג. כך עלינו לצירו לפנינו.

ה

דירתם של דניאל וגרטרוד היתה בת שלשה חדרים. שנים פנו אל הרחוב, ואחד, חדר־המשכב, פנה אל החצר הקודרה.

באמצעים דלים אבל בחשק ובשקידה השתדלה גרטרוד לקשט את החדרים. אם כי התקרה היתה נמוכה והכתלים הישנים זעומים, היה לחדרים מראה נעים ומניח את הדעת.

בחדר־עבודתו של דניאל היה הפסנתר הרהיט החשוב ביותר. הפרחים על החלונות משכו על האוהל הדל חוט של חן אידיאלי. אמו נתנה לו למתנה את תמונת אביו. פני גוטפריד החמורים הביטו ממקומם, מעל לספה, אל בנו וכמדומה שלחו מבט שואל אל מסכת צינגרלה, שהיתה תלויה מנגדם, ובתוך אפלולית הדירה הסתירה את בת־צחוקה הרזית עד לאין שעור.

גרטרוד הוכרחה לעשות בעצמה את כל מלאכות הבית, כיון שלא השיגה ידם לקחת להם משרתת. אבל בשנות העדרו של דניאל למדה להעתיק תוי־נגינה. הפרוֹביזור זֶלֶנפרום, שעבד אצל הרוקח פלאום, לִמד אותה את המלאכה הזאת. הוא היה שאר־בשרה של אשת הנוטריון ריבזַם, והיא התודעה אליו באמצעותה של לנורה. בשעות הפנאי היה מחבר וַלסים קטנים ומרשים צבאיים, והיה מקדישם לנסיכות ולנסיכים ממשפחת המלך. גם לגרטרוד הקדיש יצירה אחת בשם “קסם פֵיות,” גָבוֹטָה.

כאשר נודעה אומנותה זו לדניאל, ספק כפים מרוב השתוממות. היצור המוזר הביט אליו שכור מאושר.

“אני רוצה לסיע לך,” והתחילה להעתיק בכתב נקי את רשימותיו בתוי־נגינה.

בלכתה ברחוב היתה לפעמים עוצמת עיניה. איזו שלשלת של צלילים עברה לפניה, שאך עתה הבינה ללשונה המוזרה. בשעה שעמדה ותגרה עם מוכרת ירקות בשוק, היתה נפשה מלאה זמר.

צלילים ידועים וצרופי צלילים התיצבו לפני עיניה בדמויות. למשל, את “סִי בֵּימול” של בַּס ראתה כאשה עטופת שחורים; את “מִי” הבינוני, כעלם פושט א ידיו. באקורדים, בהרמוניות ובחלופי ההרמוניות היו הדמויות הללו באות בתנועה בכוון מתאים עם אפיה של הקומפוזיציה. הנה תהלוכת דמויות אֵבֶל בין עבים וכוכבים; חיות פראיות, נרדפות על ידי צידים רוכבים; בחורות זורקות פרחים מחלונות של ארמון; גברים ונשים חבוקים מתוך יאוש צוללים תהומה; אנשים בוכים וצוחקים, מתגוששים וזורקים דיסקוסים; זוגות רוקדים וכורמים. הפֶרְמָטָה נראתה לה כאיש ערום היוצר מתוך מערה ולפיד בידו; הסלסול — כצפור פורחת מסביב לקִנה.

ביצירותיו של דניאל היה הכל קרוב לה, כל התמונות מגוונות, כל הדמויות מלאות דם. מכיון שנעשו מתות ורחוקות, פסק רגש השתתפותה; אפילו פניה נעשו אז ריקים ממבע ולאים; ובאין אומר ודברים ידע דניאל, על פי מבע פניה, שנטה מן הדרך. אבל דבר זה רתק אותו כמו בכבלים אל האשה הצעירה הזאת, אשר ה' הקים לו כביכול להיות לו מצפון חי ודי אמת אם כי אלם־שפתים.

הוא שנא אותה בשעה שהרגש שלה שתק; ואחר כך, כשהכיר, אחרי התבוננות עמוקה, שהרגש לא הטעה אותה, היה מוכן להתפלל אל הכח הנעלם, אשר בלי פקפוקים יכין צעדו בדרך הנכונה.

לחזן שפינדלר היה נֵבל יפה, אשר מסר אותו לדניאל לירושה. הנֵבֶל נשאר בתחלה באנסבך, אצל מנהלת־המשק הזקנה של החזן; רק אחרי נשואיו נזכר דניאל במזכרת, והוא קבל את הנבל.

הוא עמד בחדר־האוכל. מלכתחלה התענגה גרטרוד על מראהו. הנבל משך את לבה, ופעם אחת ישבה לפניו והתחילה פורטת צלילים על מיתריו. אצבעותיה רפרפו על מיתריו רפרוף קל מאד, והיא התפעלה מהקול הנעים. לאט לאט מצאה את חוקי הקולות. מתת זו, אשר חוננה הטבע, שעבדה לה את כלי־הנגינה, והיא יכלה להביע בו את אשר העיק בלבה, מתוך ערגון, בשעות בדידותה.

היא נגנה על פי הרוב חרישית, לא בקשה לחבר מלודיות, משום שמהות הנבל נתגלתה בצורה היפה ביותר מתוך הרמוניות הוזות. הצלילים התנשאו אל המסדרון, אל המדרגות, והקבילו את פני דניאל בהכנסו אל הבית הישן.

משנכנס אל החדר, מצא את גרטרוד יושבת בפנה, ליד התנור, מחזיקה את הנבל בין ברכיה ומצטחקת לתוכה בבת־צחוק רזית, וידיה, כיצורים שנפרדו ממנה והתנכרו אליה, פרטו אקורדים. צלילים, צליליו משלו, אשר היא נשאתם והעבירתם אל עולם חלומותיה.

ו

בכשרון הדבור שלטה עוד פחות מאשר קודם. בהשתוממות מדאיבה מצאה שאין רוחו של דניאל, במגעו ומשאו יום יום, חודרת מבעד לקלפה, אשר בה היתה שרויה.

הוא היה אומר בלבו: היא כבדה יותר מדי, ובחברתה היה שותק.

“הבית הקודר מעיק עליך,” אמר ברוח זעומה, בשעה שהיא ישבה וחיכה כאשה חסרת־ישע.

“הבה נתחרה בריצה,” אמר לה פעם בשעת טיולם מחוץ לעיר, וסמן לה עץ אחד מוכה־רעם למטרה.

היא רצה עד שרגליה הגיעו עד כעשרה מטר לפני העץ, שם מעדו והיא נפלה. הוא נשא אותה על כפים על פני האפָר.

“מה כבדה את,” אמר.

“יותר מדי כבדה בשבילך?” דובבה חרד ועיניה היו פקוחות לרוחה. הוא משך בכתפיו.

אז החזירה פניה ממנו, הזדקרה ובאופן נפלא רצה חיש מהר מרחק גדול כמעט פי שנים מהמרחק שקבע קודם להתחרותם. שוב לא נפלה, לא רצתה, אסור היה לה לנפול.

בנשימה כבדה, חורת כבר־מינן, עמדה וחכתה עד בואו אליה. אבל הוא לא הראה לה אף סמן של חבה, הוא אך נזף בה. חבוקי זרוע הלכו הלאה. גרטרוד בקשה את כפו, וכאשר הוא נתנה לה, נטלה אותה ולחצתה אל חזה.

נבהל הסתכל דניאל בפניה, שמחשבתה כאילו היתה כתובה עליהם באותיות־אש: אנו שיכים זה לזה לעולם ועד.

הרי זה היה ה“אני מאמין” שׂלה.

ז

עד שעה מאוחרת בלילה שכבה על מטתה נדודת־שנה. היא שמעה איך הוא הלך אל המטבח ולקח מים לשתיה, ואחר כך חזר שוב אל חדרו. הוא אסר עליה להתגנב אל הדלת ולשאול אותו אם יבוא עוד מעט, כל כמה שתהא השעה מאוחרת.

אחר כך שכב על ידה, ראשו נשען על זרועו, והתבונן אליה במבט שלא מהעולם הזה.

“בעלי, היכן עיניך?” היתה קוראה אליו.

אולם היא ידעה היכן הן. היא גם ידעה שעל ידי קריאה מעמידים את הסהרוריים בסכנה.

בלילה אחר לא ראה ברכה בעבודתו, ישב שעות רצופות בפאתי מטה, ומלא משטמה על עצמו הביט אל להבת המנורה. גרטרוד הרגישה שהוא מתאנף על עצמו ומתוך הנאה שוקע בספקותיו. לא עמד בה לבה לדבר אליו דבר.

המוציא־לאור החזיר לו את עבודתו בדברי התנצלות נבובים באדיבותם. אז דבר בזלזול על כשרונו, ביאוש על סברו וסכויו ובמרירות על בני־אדם שגוזרים עליו חיים בשפל המדרגה ללא פרסום.

היא יכלה רק להתבונן אליו, רק להתבונן.

אבל נפשו קצה בהתבוננותה זו. מלה אחת רעננה ומעודדת היתה עתה צרי לנפשו, כך היה סבור.

היא לא העריכה את הפעולה לפי שכרה, וערך המחסור והעוני לא ראתה בתקוה; אף את אהבתו של דניאל לא העריכה לפי גלוייה, לפי דברי חבתו וחבוקיו. היא חכתה לו באורך־רוח גדול; במשך הימים היה אורך־רוחה מרגיזו. “קצת יותר תנועה וחיים היה נאה לך,” אמר לה פעם אחת, ודחה את תנועת ידה הצנועה והמפללת.

הוא ראה עתה את עצמו על מי מנוחות, יש לו בית, יש לו אדם הדואג לו, המכין לו את אכלו, הכובס את לבניו, המסדר באמונה את חייו, ועל כל אלה היה מחויב להכיר טובה. והוא גם היה מכיר טובה, אבל נמנע ממנו להביע את רגשי תודתו; הוא הכיר טובה, אבל נמנע ממנו להביע את רגשי תודתו; הוא הכיר טובה בהיותו לבדו, אבל בפני גרטרוד היתה הכרת־הטובה שבו נהפכת למרי. בהיותו רחוק ממנה, היה שמח לשוב אליה וציר לעצמו את שמחתה. בהיותו קרוב אליה, היה דומם מגנה הכל בלבו ורוצה שתהיה אחרת ממה שהנה.

אשת היועץ הממשלתי, שדרה בקומה הראשונה, התאוננה על גרטרוד שאינה דורשת בשלומה.

“אנא, התנהגי באדיבות עם שכנותינו,” נזף בה.

אחר כך, ביום הראשון לשבוע, יצאו שניהם אל הרחוב, פגשו באשת היועץ הממשלתי, וגרטרוד החותה לה קִדה.

“אין את מחויבת להצטחק לקראתה במסירות־נפש כזו,” רטן דניאל.

אז התחילה מהרהרת אחרי זאת הרבה ושאלה את עצמה כיצד צריכים לברך את הבריות בשלום, שהם לא יעלבו ושדניאל לא יכעס. היא היתה במבוכה גדולה ויראה מפני משפטו של דניאל.

בימים כאלה היתה מקדיחה את תבשילה, כל מלאכה אשר עשתה לא הצליחה בידיה, ומתוך השתדלות יתרה לבלי לאחר, היתה תמיד מאחרת. מה נורא היה אז בשתיקתו ובהתהלכו בחדר בלי להוציא מלה מפיו. היא היתה יושבת אז בלי תנועה כלשהי ומקשיבה; היתה מתחלחלת בלכתו אל הפסנתר שבחדרו לנסות נעימה, ובמבט מתוח הסתכלה בפניו בשעה שחזר משם. ואז דוקא יש שהיה יושב סמוך אצלה ופתאם נהפך להיות טוב אליה. הוא מספר לה אז על חייו, על מולדתו, על אביו ואמו. והיא מוכנה לשמוע פּעמים כל דבר מדבריו, ולשתות כל מבט ממבטיו. ואז היה מבטו נעשה שקט, וידיו העצבניות נחו במנוחה על ברכיו. ולפניו מפיקי־ההזיות, שסערות עברו עליהם, היה אז מבע של יגון אשר משך עליהם חוט של חן.

ובשעה שכאב ראשה או שהיתה עיפה, היתה דאגתו לה מתגלית ביחס של רוך ועדנה. אז היה מהלך על קצות אצבעותיו, וסוגר את הדלתות בזהירות ואם כלב נבח בחוץ, היה רץ אל החלון ומביט החוצה מלא חמה. ולעת ערב היה מסיע לה להתפשט את שמלותיה ומגיש לה אל מטתה כל אשר בקשה ממנו.

וגם מוזר הדבר שלא בחפץ־לב היה נותן לה לצאת לבדה אל הרחוב. באי־מנוחתו בשעה שהיה נשאר לבדו בבית, בלעדיה, היה משהו מחרדת ילדים. הוא דמה שבלעדיו היא מוקפת סכנות, וטוב ביותר היה אילו יכול לכלוא אותה ולהחזיקה כשבויה, למען היות בטוח שהיא יושבת לבטח. היחס הזה עשה אותה לחלשה יותר ותלויה בו עד לאין שעור, בשעה שהוא היה דומה לאיש הלוחץ אל לבו ביראה ובכאב את אשר כבש לו; לוחץ אותו אל לבו, מפני שהוא קנינו היחידי; אבל הוא מחבק אותו אל לבו, מפני שהוא קנינו היחידי; אבל הוא מחבק אותו גם כדי שלא תעלה על לבו מחשבה על קנין אחר, יקר יותר, אשר אבד לו.

פעם אחת נגש אל לנורה, בשעה שנגנה בנֵבל, חבק אותה בזרועותיו, הסתכל בפניה במבט פראי ואפל וגמגם:

“את, אהבתיך, אהבתיך.”

זו הפעם הראשונה, אשר הגיד את המלה הנצחית הזאת, והיא פניה חורו, תחלה מאֹשר ואחר כך מפחד. כי בנעימת קולו היתה יותר משטמה מאהבה.

ח

הוא היה סבור שחברת אנשים קרובים ברוח עלולה להקל מעליו שעות קשות אחדות, וכשבקש למצוא מסביבו אנשים כאלה, מצא את העיר כמדבר שממה.

פעמים היה בא אליהם הפרוביזור זֶלֶפרוֹם. דניאל היה מתנהג ברגזנות וברתחנות עם האיש הבישן והענותן הזה, שהיה מתיחס אליו ביראת־הכבוד ומעריץ את גרטרוד בדומיה. אדריכל צעיר אחד שעסק בשִפוצו של בית־היראה הסבַלדי, ואהב מאד מוסיקה, מצא חן בעיני דניאל, אבל לאיש הזה היה הרגל לא נעים לפצח מפעם לפעם בלשונו תוך כדי דבורו. הדבר הזה הרגיז מאד את דניאל, הם באו בריב־דברים בגלל זה, ולבסוף נפרדו זה מזה בכעס. יותר זמן נמשך הקשר בינם ובין צרפתי אחד, ריביֶר שמו, שהשתקע לשנים מספר בעיר הזאת, מפני שרצה לכתוב ספר על קַספַּר הויזר. הוא התודע אליו אצל הגברת פון אופנברג, ונקשר אליו, מפני שהזכיר לו את פרידריך בנדה.

האדון ריביר אהב לשמוע אל הזיותיו של דניאל על פי הפסנתר. הוא הבין כה מעט גרמנית, עד שהיה עונה על עקיצותיו של דניאל בבת־צחוק נמוסית, ובשעה שהתלקח בדניאל חרון אפו, היה מביט במורא אל פיו. על לחיו היתה יבלת והוא היה חובש לראשו, בין בחורף ובין בקיץ, כובע קש. את ארוחותיו היה מבשל לו בעצמו, מפני שדבק בו רעיון אחד שיש אנשים שמתנקשים להמיתו ברעל.

בשעה שהפרוביזור והאדון ריביר היו יושבים אצלו בליל היום הראשון לשבוע, יש שהיה דניאל נוטל אחד מכרכי הופמן או ברינטנו, אך ורק כדי למצוא מרגוע לנפשו בפאתי עולם זה, כדי שלא לבכות למראה פני האנשים נעדרי כל מבע, וקרא לפניהם מהספר עד שצרד קולו

אז תצמיד גרטרוד את מבטיה אליו ותשאל את נפשה, איך יוכל אדם, אשר כל חייו הם מוסיקה, זה גן־העדן של הלב והנפש, איך יוכל להיות כה נכה־רוח, כה קודר ומפוזר. היא הבינה את חבלי יצירתו; היא שערה את מבוך חויותיו הפנימיות; אבל נפשה כאבה עליה מתוך השתתפות בצערו; היא חשקה בכל אש לבה לנטוע בו יותר ויותר חדוה.

אגב הרהורים נזכרה שבחברת לנורה כאילו הוא נעשה מאמין ועליז יותר. היא ראתה את לנורה בעינים אחרות לגמרי מאשר קודם; לא רק מפני שבזכותה בא לה אשרה, אלא גם מפני שעקב השנוי אשר חל בנפשה באו אהבה ואורה לשכון בה, תחת החשדנות והבערות ששלטה שם קודם.

היא היתה מיחסת ללנורה אותן סגולות־הנפש שחסרו לה לעצמה, יתרון־רוח וכח מלהיב, שובבות שממתיקה כל דבר רציני, שמקִלה כל דבר כבד, שפה ברורה ויד ענוגה. בשעות הארוכות של בדידותה והרהוריה הרבים, נראתה לה לנורה כיצור היחידי שמסוגל לעזור לה, והיא שאלה את אחותה, מדוע תוקיר רגליה מביתה.

“איני באה אליכם בחפץ־לב, דניאל הוא כה לא־אדיב בנוגע אלי,” השיבה לנורה.

גרטרוד אמרה שהוא זעום ביחס אל כל אדם, ואפילו ביחס אליה, ואינה צריכה להשגיח בזה. היא יודעת בבֵרור שהוא אוהב את לנורה, ואולי הוא מצדו מתרעם על שאינה באה אליהם עוד.

לנורה נתפתתה והתחילה שוב מבקרת בבית דניאל וגרטרוד לפרקים יותר קרובים. אולם אם גם אי אפשר היה לאמר שדניאל משתמט מחברתה, לא דבר בכל זאת עמה אלא דברים שהיה מן ההכרח, והשתמש בכל הזדמנות לצאת מן החדר בשעה שהיא ישבה אצלם. לנורה הרגישה זאת, והדבר הכאיב לה.

ט

פעם אחת בבוקר שבה גרטרוד מן השוק עמוסה סל כבד של מַקָחוֹת. משנכנסה אל הבית שמעה את דניאל מנגן. היא תפשה מיד שאין אלה צלילי הזיה, אלא יצירה שלמה שצליליה לא היו ידועים לה.

בעלותה במדרגות לא חשה כמעט בכובד הסל; היא התגנבה אל החדר והאזינה. יותר ויותר נמשכה אל הפסנתר. דניאל לא הרגיש בה בהכנסה אל חדרו ובשבתה על כסאו. הוא היה כלו שקוע במנגינה ולא הסב את מבטו הנלהב והנפלא מגליונות התוים שהיו מונחים לפניו על הפסנתר.

אלה היו רשימות בשביל “המסע להַארץ בחורף”. זה כשנה וחצי מאז כתב אותן באנסבך, הניח אותן ולא שב לעבוד עליהן. פתאם התלקחה בו שוב הלהבה, ובאש היצירה יכול לקשר את הבלתי מקושר ולִתן צורה לאשר לא נרשם אלא ברמיזה.

תמיד היה מתחיל וחוזר ומתחיל בחלק אחד, בקש גשרים, פעם כאן ופעם שם, תפש עפרון ורשם שם תוים, שוב בקש, והיה מצטחק מטורף ומאושר בשעה שעלה בידו להגשים על הניר מוֹטיב בצורה משוכללה ומושלמת. וגרטרוד היתה אנוסה להתקרב עוד, בהתרגשותה צנחה על הקרקע סמוך אליו; טוב טוב היה לה לו יכלה להכנס אל תוך הפסנתר פנימה ולהוציא שם את נשמתה יחד עם צלילי המיתרים, וכאשר גמר דניאל, הניחה את מצחה על שוקו, ואת ידיה החמות שלחה אליו למעלה.

דניאל נבהל, כי נזכר אשה אחרת שהניחה פעם את מצחה על שוקו, ואז נפל פתאם מבטו על הקיר, במקום שהיתה תלויה המסכה של צינגרלה. הוא לא ידע את הקשר, לא היה כאן כל קשר, שונה יותר מדי היה אותו קלסתר הפנים מדמות דיוקנה של זאת, ובכל זאת חש מתוך רטט קל בקשרים המופלאים, וכאילו הוא שומע קול קורא מן העולמות אשר לא מכאן.

חרישית הניח את כפו על שערותיה של גרטרוד, ולה היתה הרגשה כאילו על ידי כך קבלה ממנו את הבטחתו, שיצירה זו לה תהיה, שהוא יְצָרָהּ לשמה, מלבה שאב אותה ואל לבה החזירהּ.

י

הסוחר בדברי מוסיקה, צירפוס, שלח כרטיסי הזמנה אל קונצרט. לדניאל לא היה רצון ללכת, ועל כן בקשה גרטרוד את אחותה שהיא תלך עמה. דניאל בא אחר הקונצרט להביא את שתיהן הביתה.

ברחוב אמרה לו לנורה שקבלה בשבילו מכתב עם חותמת־דואר לונדונית.

“מאת בנדה?” שאל דניאל בחפזה.

“כתב־היד הוא של בנדה,” השיבה לנורה. “חפצתי להביאו לך, אבל בו ברגע באה גרטרוד לקחתני עמה. המתן פה ליד הבית ואני אביאו לך.”

“את תאכלי עמנו ארוחת־הערב,” הזמינה אותה גרטרוד, ומהססת הביטה אל דניאל.

“אם על דניאל טוב…”

“אנא, בלי שטויות, לנורה. אני מבקשך שתבואי עמנו.”

רבע שעה אחר כך ישב דניאל לפני המנורה וקרא את מכתבו של בנדה.

בתחלה הודיע לו ידידו, שהוא עתיד להשתתף באכספדיציה מדעית שתלך אל קוֹנגוֹ בעקבות האכספדיציה, שסודרה על ידי אמין־פחה ושמטרתה היתה לבקש את סטֶנלי.

“ובכן אפוא, מכתבי זה הוא מכתב־פרידה, ידידי היקר. אנו נפרדים לשנים ארוכות, ואולי לכל ימי חיינו. אני מרגיש את עצמי כאילו יצאתי מחדש לאוירו של עולם. שוב נפקחו עיני, והרעיונות שנולדים במֹחי אינם נדונים למות מיתת חנק בתוך בִּצת האמונות הקדומות של אותה כנופיה. העבודה במעבדת הטבע השגיא תשכיח מלבי את הנבלה והעוֶל שנעשו לי. נקל לשאת רעב וצמאון, תחלואים וסכנות מאשר את פעולת לקויי הציביליזציה, שחסים על הגוף ומשחיתים את הנפש והרוח.”

ועוד היה כתוב: “אל מולדתי קושרים עוד אותי שני אנשים, אמי ואתה. כאשר אשוה את תמונתך לנגדי, עוברת על פני רוח גאה, וכל שעה שבלינו יחד חקוקה בזכרוני ולעולם לא תמחה. אבל יש כאן שאלה אחת דקה, שאלת מצפון. תקרא את זאת כאשר תקרא, תבין את זאת כאשר תבין, אני נגררתי פעם אחרי רגש דון־קישוטי, ואני מוכרח עתה להגן על הרגש הזה.”

אגב נענועי ראש, הוסיף דניאל לקרוא. על נשואיו עוד לא ידע בנדה דבר. הוא, כנראה, לא ידע אפילו שדניאל וגרטרוד היו מאורסים, או, אם ידע, שכח זאת, כנראה. או אם לא שכח, היתה השכחה רצויה לו.

דניאל לא האמין למראה עיניו, שהגיעו למקום זה: “מוראי הגדול ביותר היה תמיד שמא לא תתן את דעתך על לנורה. יותר מדי פחדן הייתי ולא נועזתי להביע לך את מוראי זה, ופחדנותי זו גניתי בנפשי. עתה, בהפרדי ממך, אני עושה זאת מתוך הכרה שאחרתי המועד.”

“בשם אלהים.” חשב דניאל “מה עולל לי!”

“אני תמהתי על זה תמיד בחשאי, מתוך רגש של ספוק־נפש דומה לזה שבנסיון חימי, בשעה שהרֵאַקציה היא בהסכם עם ההשערה: מה שהיא מדברת, דבריך הם; מה שאתה מרגיש, חוק הוא לה.”

“הוא מדמדם,” התמרמר דניאל, “מסבך לי את החוטים. למה? למה?”

“אל נא תתהלך עמה בהסח־הדעת! אל נא תרמוס לי ברגליך את הפרח הנפלא! הנערה הזאת היא בעלת תכונה בלתי־מצויה, מיקרות־המציאות ביותר! רק בלב כלו עם כל טובו יכול אדם להבינה ולהעריכה, אולם אם דברי הגיעוך באחור זמן, תקרע את הדף הזה ותסיח את דעתך ממנו כאילו לא היה בעולם.”

“בואי נא לאכול, לנורה!” אמרה גרטרוד בהכנסה אל החדר עם קערה מלאה מליחים כבושים.

לנורה ישבה על הספה והסתכלה בעינים בוחנות תלויות בדניאל שישב שקוע בהרהוריו.

דניאל נתן את עיניו בשתיהן והתבונן אליהן כאילו היו דמויות של הַלוּצינַציה. האחת בשמלה חומה כעין החלודה והשניה בשמלה כחולה־כהה כעין Moll ו־Dur. שתיהן סמוכות זו אצל זו, ובו בזמן כה רחוקות זו מזו, כשני צירי עולמו.

יא

“מה כותב בנדה?” שאלה גרטרוד מהססת.

“צירו בנפשכן, הלא הוא הולך לאפריקה,” השיב דניאל בקול כאילו הוא משקר, “מוזר הדבר, הלא כן? ברגע זה אולי הוא כבר על הים.”

ובשעה שפניו הביעו חשש שמא תבינינה האחיות את דברי המכתב אשר רצה לכסות מהן, קרא לפניהן בקול ממה שמצא לאפשר להודיע להן.

“מפני מה אינך קורא הלאה?” שאלה לנורה כאשר הפסיק.

היא התכופפה מעל לשלחן, להציץ, מתוך סקרנות, במכתב. בינתים הסתבכו שערותיה בצעצוע־המתכת שהיה תלוי במנורה. גרטרוד התרוממה לשחרר את שערותיה.

דניאל הניח את כפו על המכתב והביט בזעם אל לנורה. הנערה האסורה אל המנורה נתקלה במבטו, נלחמה בין צחוק ובין כעס, ולו לא נעים היה לראות את עיניה כה מקרוב.

“כלום אינך יודעת שאין זה מן הנמוס?” שאל, “אולי יש בינינו סוד, ביני ובין בנדה?”

“סבורה הייתי שבנדה דורש בשלומי,” השיבה לנורה ופניה אדמו מבושה.

אז הגיש דניאל את המכתב אל זכוכית המנורה וחכה עד שתאחז בו האש, אחר כך הפילו על הקרקע, ושם נשרף כלו.

“השעה כבר מאוחרת. אבא מחכה,” אמרה לנורה באכלה בחפזון.

“אני אלַוה אותך,” הודיע לה דניאל.

לנורה, שנדהמה מאדיבות בלתי־צפויה זו, נתנה בו עיניה. הוא הביט נכחו במבט אפל, וזה הדהימהּ עוד יותר.

“אני יכולה ללכת לבדי, דניאל!” אמרה לו ברצינות, “אין לך צורך להטריד את עצמך.”

“להטריד את עצמי, לנורה? מה פרוש הדברים האלה? האם גם את מאלה, שאינם יכולים לשאת את הטוֹן עד תומו, ולוחצים על הפֶּדַל, בהעדר הרגש אצלם?”

לנורה שתקה.

“לבש את מעילך, דניאל,” בקשה גרטרוד במסדרון, “רוח קרה נושבת,”

רצתה לעטפו במעיל, אבל הוא זרק אותו, מתוך רוגז, על הארגז.

דומם הלך ליד לנורה על פני הככר הריקה מאדם.

אחרי שכבר תחבה את המפתח בחוֹר המנעול, הביטה אליו במבט נעצב.

“דניאל, מה לך?” שאלה, “כשאני מסתכלת בך תוקפים אותי יראה וצער. מה חטאתי נגדך, שאתה מתיחס אלי יחס כה מכוער?”

“הניחי זאת, לנורה, הניחי זאת, אבקשך,” אמר בקול צרוד.

אבל המבט אשר הצמידה אליו היה חמור וחוקר בלי רחמים, כה בוגר, כה עז ונועז, עד שפתאם התרכך לבו.

“נלכה נא יחד עוד שעה קלה,” בקש ממנה.

זמן רב לא דברו ביניהם דבר. לבסוף שאלה אותו לנורה במה הוא עוסק. מתוך פקפוק ענה לה על שאלתה, אבל פתאם התלקחו הדברים בפיו. הוא אמר שלפעמים קרובות יש לו הרגש כאילו הוא נאבק בחושך עם רוחות ושדים. מה שנובע ממצולות הנשמה כה קשה להביע בצלילים ומלים, והוא גווֵע בקרבו תוך כדי יגיעתו על הצורה. הוא מצליח רק במשפט, במה שנתק מן האדמה, שלא מצא עדין הד בלב בני־אדם. ולפיכך הוא נראה לפעמים כה לא שולט ברוחו, כה אמלל בשתיקתו. במדה שחזקה ביותר יד המשטר אשר שעבד לו את רוחו ודמיונו, בה במדה תועה גופו תוהו לא דרך בישימון החולין של החיים. את השמים הוא נושא בקרבו אך כמו חלום, בין האנשים אין לו אלא התפתה. והכל מסביבו מה מת, בית־עלמין ממש. חייו הנלבבים ביותר נהפכים לאט לאט לצל ומתרוקנים מתכנם. מה שלפעמים הוא אכזרי כלפי בני־אדם, לא נעלם ממנו, הואיל וגם הם הלא חיים את חייהם תמימים ממנו ומעילים ממנו.

“אבל הלא יש לך נפש אחת שתומכת בך,” הרהיבה לנורה עוז בנפשה להעיר לו, “הלא יש לך גרטרוד”.

על זאת לא ענה. היא חכתה כי יענה, וכאשר הבינה כי ענה לא יענה, הצטחקה אליו, כאילו נסתה עוד הנסיון האחרון להביאו לידי כך שיאשר דבריה, אחר כך נסתלקה המנוחה מעל פניה. בכל פעם, מדי עברם על פני פנס, היתה מפנה ראשה הצדה.

“אתה ארשתהּ באמונה,” אמרה חרישית ובחגיגות נפלאה.

דניאל הקשיב לה ברוח נשברה, ענה לה בדברו לתוך הרוח:

“הקול העליון, לנורה; צפור המצַיץ בין העפאים. אשתי אשר ארשתיה לי באמונה! אבל במעמקים מיבב הבס. טרימוֹלוֹ של שדים. השומעת את?”

הוא צחק צחוק של מטורף, בהפנותו אליה את פניו עם השנים החשופות. אבל היא תפשה את זרועו כמתחננת.

אז לחץ שוב את כפו אל מצחו ואמר:

“המכתב, לנורה, המכתב…”

“הרואה אתה, אני הבינותי זאת מיד, דניאל, המכתב, מה כתוב במכתב?”

“זאת לא אוכל הגד לך,” השיב, “פן יתגלגל ויפול הקול הגבוה והמתוק אל תוך הבס האפל, ואז יקיץ הקץ עליו.”

לנורה הסתכלה בו בתמיהה. עוד מעולם לא נראה לה כה אוילי.

“שמעי,” אמר ושלב את זרועו בזרועה, “אני חִברתי מזמור שיר. כך הוא,” והוא התחיל מזמר בנעימה של עדנה ורוח נכאה את חרוזי איכנדורף: “יען בכל השלך הס, ובני־אדם ישנים, מקדימה נפשי בברכה את אור־הנצח, ונחה כאניה בנמל.”

שוב עמדו לפני דלת הפרוזדור. “השעה הקלה” היתה לשעתים, ולנורה אמרה לו ליל מנוחה.

בלי חשק עלה במדרגות דירתו.

גרטרוד ישבה בחדר־הכניסה על הארגז. במעיל, אשר קודם הפיל מעליו, עטפה את רגליה, בגבה נשענה אל הכותל, ראשה שקע בכתפיה, וכה ישנה, בלי להקיץ עם בואו. סמוך אצלה עמד פמוט עם נר בוער אשר הגיע כבר עד המתכת; הלהבה התלקחה באחרוני פרפוריה ובצלליה אשר זרקה על פני הישנה שִוְתה להם מראה מוזר של סבל.

“וארשתיך לי באמונה,” רטן דניאל, ורק לאחר שדעך הנר, העיר את גרטרוד, והלכו בחושך אל חדר־המשכב.

כדור-הזכוכית נשבר

א

דניאל רצה לראות את לנורה במרוצת-המֶחְלָקַיִם, ועל כן הלך אל מַקספֶלד בשעה שקוה למצאה שם.

הוא ראה אותה מיד, ושמח בשעה שעברה בטיסה על פניו, ובשעה שנעלמה בתוך ההמון קמט את מצחו. אחריה רצו גימנזיסטים טרחנים מתוך בישנות, וסטודנט אחד אשר כובע אדום היה חבוש לראשו, החליק ונפל על בטנו בשעה שהחוה קִדה לפניה.

שני קצינים, אשר היא טסה ביניהם, הפריעו חן-תנועותיה המלא חיים, ובהשארה שוב לבדה ועגה את עוגותיה הנאות, ראתה בתוך הקהל את דניאל ונגשה אליו. חיכה אליו חיוך של קרבה, פטפטה קצת, החליקה אחורנית במעגל מסביבו, צחקה בחוצפה לרגזו על שאינה עומדת על מקום אחד, זרקה לו את המוּף שלה כמו כדור ודרשה שיחזיר ויזרוק לה אותו; בשעה שהמוּף הגביה לעוף למעלה והיא שלחה למרום את זרועותיה לקלטו התותה בתנועותיה צורה אמנותית יפה.

הוא התבונן אליה ולבו נתמלא יראת-כבוד מפני השלמות וההרמוניה שבמהותה.

ב

הם היו הולכים לעתים קרובות, בשעת בין-השמשות, אל מחוץ לעיר ואל גבעות המבצר. גרטרוד בראותה כי דניאל ולנורה שוב מתרָעים בידידות שמחה מאד.

בלכתה פעם אל המבצר, ספרה לה לנורה, ששם למעלה נפרדה מאברהרד פון אופנברג. היא עוד זכרה כל דבר מדבריו ולא הסתירה ממנו דבר מכל מה שהיא אמרה לו אז. הספור הזה לא בדח את דעתו של דניאל. הוא עמד מלכת ואמר:

“בתי! הניחי את דברי תעתועיך. אל נא תחטאי אל מציאותך היפה.”

“אל נא תדבר אלי כך,” השיבה לנורה. “קשה לי לשאת את מבטך בשעה שהוא עושֵׂני, כמו עתה, לאשה.”

הם הלכו אל בית-היראה של סיבַלדוס הקדוש והתבוננו בהתפעלות אל פסילי-המתכת של קבר סיבַלדוס; וגם אל בית-הנכאת הגרמני הלכו, ובחפץ-לב התהלכו בחדרים הרבים לאין מספר והריקים מאדם, עמדו דוממים לפני התמונות העתיקות, לא נלאו מהתבונן אל הצעצועים, הגלוֹבּוּסים העתיקים, אל המטבחים העתיקים, אל הנשק העתיק.

אבל התענוג הגדול ביותר היה ללנורה בשעה שהתהלכה בחוצות הצרים, הציצה מבעד לשער הפתוח אל חצר אחת שנשקף מתוכה פסל עתיק, התיצבה לפני חלון-ראוה של בית ממכר עתיקות, והביטה אל ארג הברוקדה, אל שרשרות-הכסף, אל הטבעות עם אבני-החן המגוונות, אל קערות-הבדיל עם פתוחי ציורים, אל השעונים יקרי המציאות. אז היו עולים במחשבתה כל מיני הלצות, ואת כל אחת מתשוקותיה היתה מקשטת בבדותה. די לה באמתלה כל-שהיא למען תפרח נפשה אל עולם הפלאים, כאילו הוסיפו לחיות בה שיָרי כל האגדות והמעשיות, אשר נמסרו מבית אל בית, מדור אל דור.

חיט שיושב על השלחן ישיבה תורכית; נפח שמכה בפטישו על ברזל מלובן; י’ונגלר המחזר על החצרות עם קוף מאולף, רוכל יהודי, מנקה מעשנות, חיל זקן ברגל אחת, זקנה לבושה בלויי סחבות, שמציצה בחלון של דירת-מרתף, קורי-עכביש בפנת קיר, – עם כל אלה קשרה מוצגים קבועים, נוגים או עליזים, את הכל ראתה כראות אותם בפעם הראשונה; הדברים והאנשים היו חדשים לה, כאילו לא היו במציאות רגע לפני כן. ומשום כך לא היה רוחה רעה עליה מעולם, אף פעם לא השתעממה, לא היתה אף פעם נרפית ומתעצלת.

אבל היה בה משהו פלאי בשביל דניאל, אם כי לא ידע מה. אס הושיטה לו את ידה, דִמה כאילו אך למראית-עין עשתה זאת; אם אגב שיחה דרש למבטה, והיא נשאה אליו את עיניה, היה דומה עליו, כאילו התפלג מבטה וזרם ועבר על פניו ימינה ושמאלה; אם הלכה סמוכה אצלו עד שנגעו זרועותיהם, היה לו הרגש כאילו לא יוכל לתפשה לכשירצה בכך.

הוא נלחם בכח המשיכה שהיה צפון בכל אלה.

חֶברתה היתה מרוממת את אהבת-הכבוד שבו ועשתה אותה אצילה יותר, היא פזרה ענני ספקותיו, היא חננה אותו עב יפה-צורה, אילן שהתקשט בנוף צעיר, ירח שמתנשא מעל לגגות, היא חננה אותו את האדמה כלה, אשר לא מצא עליה שלום ומנוחה.

כל חשש לא היה בו, לא צפה מראש את גורלו. ולנורה לא התיראה ממנו, היא לא חששה כל סכנה.

ג

יום ראשון אחד אחר הצהרים, בחודש אפריל, טילו מחוץ לעיר. גרטרוד הרגישה את עצמה בזמן האחרון עיפה, ולא יכלה להטפל אליהם.

לנורה היתה הַלכנית מצוינה, ודניאל התענג ללכת יחד עמה בפסיעות שוות ומאוששות. ההליכה המהירה הגבירה בו את התרשמותו ממראות הנוף המתחלפים, מה שאין כן בלכתו עם גרטרוד המתונה והאוהבת לשקוע בהזיותיה.

אחרי שעה אחת התקדרו השמים הכחולים, השמש חדלה מזרוח, וטפות גדולות התחילו נופלות. לנורה לא לקחה עמה סוכך ולא מעיל, ועל כן החישה את צעדיה. אחרי התאמצות קלה הגיעו אל המסעדה אשר מאחורי היער, לחסות שם מפני המטר העז הממשמש ובא.

משנכנסו אל חדר המסעדה, בתוך הקהל הצפוף, שגם הוא בקש כאן חסות, נפתחו ארובות השמים וזרם מים נתך ארצה. לנורה, שהיתה משולהבת, לא חפצה להמצא בתוך רוח הפרצים, ונכנסו אל האולם שהיה מלא אנשים כל כך, שזמן רב הוצרכו לבקש להם מקום. משפחת פועלים, איש ואשה עם ארבעה ילדים חולניים, הצטופפו ברצון; שני הנערים פִּנו להם את כסאותיהם, ולעצמם בקשו כסאות אחרים.

מחמת העננים הנמוכים החשיך היום לפני זמנו והדליקו מנורות שמן, אשר הקיטור שעלה מהן התערב בשאר האדים הרעים שרחפו באויר. מנגנים כפריים אחדים נגנו מנגינה מבולבלה, ועיני הילדים של הפועל הבריקו. פניהם החורים והתנהגותם ההגונה נגעו עד לבה של לנורה, והיא נתנה לכל אחד מהם כורכית. האם הודתה לה, והאב, שהיה פועל בבית-חרושת של זכוכית, נכנס עם דניאל בשיחה על צוק העתים.

פתאם ראה דניאל על יד אחד השלחנות הקרובים פרצוף ידוע לו, שזז ופִנה מקום לפרצוף שני גם הוא ידוע לו, ואחר כך לשלישי ולרביעי. לאורן הדל של המנורות עשה זה עליו רושם מיָרא. אחר כך הכיר מי הם האנשים האלה.

האדון הַדיבוש והגברת הדיבוש, האדון פרַנקה והאדון בנימין דורן יצאו מחוץ לעיר לעשות להם את היום הראשון לשבוע עונג. פני אשתו של עושה-המברשות קרנו משמחה במצאה בקהל את מי שהיה דיָרה. היא נענעה בראשה, מצמצה בעיניה, שלבה מרוב התרגשות ידיה, והאדון הדיבוש הרים לו כוסו, אשׁר שתה לכבודו.

בנוגע ללנורה טעו בודאי בחשבם אותה לאשתו של דניאל. על טעותם זו העמידם, כנראה, אחר כך המתודיסטן, אשר פשט את צואר-הברבורים שלו. לילית שבצורת הגברת הדיבוש קרצה לו עדין בעיניה ונענעה בראשה, אבל במבע של רחמים על פניה. לועה היה פעור וחָטיה העליונות בצבצו מתוך תהום אפלה והטילו אימה.

צואר-הברבורים של המתודיסטן התפתל בתנועה כה נועזה וציורית מעל לראשי האנשים, שלנורה לא יכלה לבלי להכיר את בעליה; היא קמטה את מצחה והביטה בשאלה אל דניאל.

בהביטה אל סביבה, ראתה בכל מקום מתושבי העיר, אשר את קצתם ידעה בשמותיהם ואת קצתם מתוך פגישות תדירות. מוכרת באחת החנויות של לודיבגשטרסה; מוכר, בפנים מצולקים מאבעבועות, שבמחסן מכולת; מנהלת נכבדה של גן-ילדים; פקיד בקופת-חסכון; עושה-הכובעים, היושב בקרן זוית של ככר-השוק, יחד עם בנותיו המבוגרות; הפֶלדפֶבל המצדיע תמיד בפגעו בה.

כל האנשים הללו היו לבושים מחלצות חג וסבר פניהם יפות ובלי דאגה. אבל כיון שפגעו יניהם בה, מיד הפיקו פניהם רוע-לב. לאור הלהבות המרטטות היו פני האנשים מבהילים, ושכרונם הקל הסיר את פני הלוט מעל מערומי מחשבות לבם הנבובות והטמאות; לנורה הביטה בדאגה רבה אל דניאל, כמבקשת מנסיונו ומבינתו, הגדולים משלה, לעמוד לה בשעת דחקה.

צר היה לו עליה ועל עצמו. הוא ידע את הנכון פה לו ולה. בראותו את האספסוף הזה, כאילו יצא מתחתית שאול, ואשר חרף שמחת החג ועליצות בית-המרזח, היה מלא יצרים אפלים מכל מין, תאוות, מסולפות ולקויות, קנאה חשאית ותשוקה חשאית לנקם וריח של דם, – לא יכול להשלות את נפשו בנוגע למה שנכון לו. להגן על לנורה ולשמור עליה, להפרד ממנה ובלבד שלא להתחיב בבת-הצחוק הילדותית שעל פניה, – בסתר לבו האמין שהוא יכול להבטיח זאת ללנורה ולו לעצמו.

משפחת הפועל קמה מעם השלחן. הואיל והגשם חדל, יצאו מיד גם הרוב של שאר האורחים, בחדר אחד שמעל לאולם רקדו, המנורות קשקשו ולא נשמעה אלא המיתו של קוֹנטרַבַּס. דניאל כתב בעפרונו תוי-נגינה על השלחן, לנורה התכופפה אליו, הסתכלה בו בשאלה, וכמוהו שקעה שוב בהרהורי הזיה.

אף אחד משניהם לא נכסף לשמוע את דברי רעהו. הם שוחחו שיחת-אלם, ועל ידי כח שאין להתגבר עליו נמשכו בנפשם זה אל זה. לא הרגישו בנטות צללי ערב, בהתרוקן בינתים האולם, ובסלק הנערים המשמשים מעל השלחנות את הכוסות; לבסוף נשתתקה גם מנגינת הרוקדים.

כמו בתוך מערה שוממה, ישבו שניהם צד אל צד בקרן-זוית אפלולה, וכאשר הקיצו מדומיתם העמוקה, הביטו איש אל עיני רעהו, תחלה משתאים ואחר כך במבוכה מתגברת.

“מה זאת? מה אנו עושים כאן?” קראה לנורה בחצי קול, “השעה מאוחרת, עלינו להזדרז לשוב הביתה.”

השמים התקשרו בעבים, נשבה רוח פושרת על פני המישור, על פני דרך-המלך עמדו שלוליות רחבות. אילך ואילך הבריק אור מתוך החשכה, מכפרים רחוקים נשמעה נביחת כלבים. כיון שהכביש נטה אל תוך היער, הושיט דניאל את זרועו אל לנורה. היא חבקה אותה, אבל מיד הרפתה אותה. דניאל עמד מלכת ואמר בכעס כמעט:

“כלום מכושפים אנו שנינו? דברי נא, לנורה!”

“מה אדבר?” השיבה אותו לנורה חרישית, איני יודעת מה אדבר. אני כה יראה; הלילה הוא כה אפל."

“האם אַת יראה? את, לנורה? הרי זה מפני שאין את יודעת את הלילה. מסביבך ובתוכך עוד לא היה מעולם לילה; עתה אולי תביני לנפש ההלך בלילה.”

היא לא ענתה.

“הבי לי את ידך,” בקש, “אני חפץ לנהלך.”

היא נתנה לו את ידה. במהרה ראו את אורות הכרך.

הוא הביא אותה אל הבית, אבל תחת להפרד זה מזה, הביטו שוב איש אל רעהו במבט נבוך, מבקש, חדל-ישע, שניהם חורים ואלמים.

לנורה חשה אל הפרוזדור, החזירה אצל המדרגות את פניה וקרצה אליו בעיניה כמו מתוך ערפל. בגרון לחוץ עמד והביט אל המקום שם נעלמה הדמות הזקופה.

ד

מבלי להשגיח בזמן, ללא לאות, ללא כל מחשבה, משוחרר מכל חובה ומנותק מן ההווה, נע-ונד אז ברחובות בלי מטרה. בשעה מאוחרת מאד קלט אותו בית-מרזח אחד על האי שיוט. מכווץ ישב שם, בסַכוֹתו בכפו על עיניו, בלי לראות דבר, בלי לשמוע, בלי להרגיש. יין-שרוף שנשפך נצנץ על פני השלחן כמו חזזת, הקוביוסטוסים התקוטטו, בעל הבית היה שכור.

רעש של דלֵקה ברחוב הוציאוֹ החוצה. בפרבר שופרס-הוף היתה דלקה. השמים היו מאדמים, ירד זרזיף. לדניאל נדמה כאילו התחלחלה האטמוספירה כלה מפאת אימת אסון שמפצפצת את הלב. במרום התנשאו אלומות אש.

פתאום לפתע התנשאה מתוך מעמקיו, בצורת קשת שַׂגיאה, המלודיה, אשר אליה יִחל בלילות-יאוש ארוכים ורבים, והיא נגלתה אליו כאילו נולדה יחד עם המלים של “המסע אל הַרץ”:

“בלפיד בוער אַת מאירה את הדרך בלילה, במסלות לא סלולות, על פני שדמות שוממות.”

בטֶרציות נכאים, שהולכות ושואפות לשוב אחורנית, שוקעים להם הקולות, ובמרום נשאר קול אחד ערירי, מופרש מכל, מתוך יראת-השמים.

בעוד הוא הולך ומזמם את המלודיה בשפתים רותתות, פגעו בו רוזנטל, סוקרטס זה של המאה התשע-עשרה, עם חברת מרעיו, מ“עמק הבכא”. כמו אז הוסיפו להיות נעים-ונדים בלילות.

הם דברו כלם בבת אחת; הם הלכו אל מקום הדלקה. דניאל עבר על פניהם בלי שהכירו אותו. האמן קרופוטקין קרא בקול חודר: “שלום ללהבה המתלקחת! שלום להולך ובא!” תרועת צחוקם של חברי הבִּצה גועה במרחק.

גרטרוד עמדה למעלה ליד מעקה המדרגות של דירתם, ונר בידה. למן השעה השתים-עשרה היא עומדת כאן על המדרגות ומחכה. בשעה אחת-עשרה צלצלה ליד שער בית אביה. לנורה הנבהלה הוציאה ראשה מבעד לחלון ואמרה לה שבתשע שעות נפרדה מדניאל.

הוא הכניס הביתה את אשתו אשר כמעט לא היה בה רוח חיים. “אל תחכי לי לעולם, לעולם!” אמר לה.

הוא פתח את החלון, הראה על השמים המתלקחים, מאחרי בית-היראה, ובעוד היא תומכת על כתפו את ראשה עם עינים עצומות, אמר:

“הביטי נא וראי שמה. שלום ללהבה המתלקחת. שלום להולך ובא!”

ה

למחרת בבוקר לא שאלה כבר לנורה את עצמה מפני מה לא הלך אמש דניאל ישר הביתה.

אך גמר האינספקטור את סעודת הבוקר, והנה נשמע בכח צליל הפעמון בדלת. לנורה יצאה לפתוח, ושבה מיד יחד עם האדון ציטֶל, שהיה שרוי בהתרגשות בלתי שכיחה.

“אני בא לשאול אותו על אודות בנו, אדוני האינספקטור,” פתח ואמר אגב שעול קל, מתוך מבוכה.

“על אודות בני?” השיב יורדן משתומם, “אני הייתי סבור שאדוני נתן לו חופשה לשלשה ימים.”

“הדבר הזה אינו ידוע לי כל עקר,” אמר האדון ציטל.

“במוצאי שבת נסע לבַמבֶּרג, אל ידידי גֶרְבֶּר, על חג-משפחה, ועומד לחזור מחר. אם אדוני אינו יודע מזה דבר, אין זאת כי אם התיר לו האדון דירוף את הנסיעה.”

מנהל המשרד קפץ את שפתיו.

“שמא יכול אדוני להודיעני את כתבתו של אותו אדון גרבר?” שאל, “הייתי רוצה לשלוח אליו טלגרמה.”

“בשם אלהים, מה קרה, אדוני ציטל?” קרא האינספקטור בפנים חורים.

האדון ציטל תלה את עיניו, הנוצצות בגון ירוק, בחלל האויר, ופניו קדרו.

“ביום השבת אחר הצהרים מסר האדון דירוף לבנו של אדוני המחאה על שלשת אלפים ושבע מאות מרק, עם הפקודה למסרה אל הסניף של הבנק הבַּירי ואת התמורה להביא. הייתי עסוק ולא שבתי אחר הצהרים אל המשרד. רק היום, לפני חצי שעה, שאלני האדון דירוף אם קבלתי את הכסף. והנה נודע שבנוֹ לא הופיע שוב ביום השבת אחר הצהרים, וכיון שלא בא גם הבוקר הרי יבין אדוני לחרדתנו.”

האינספקטור הזדקף לכל מלוא קומתו.

“נכבדי, הלא פרוש הדברים שחושדים את בני בעוון פלילי?” הרעים בקולו ואת פרקי אצבעותיו הקפוצות לאגרוף לחץ על השלחן.

האדון ציטל משך בכתפיו.

“אפשר מאד שיש כאן טעות או רשלנות,” ענה, “מכל מקום מעוררים התנאים חשד, ויש מן ההכרח להשתמש באמצעים הדרושים, ואם אדוני לא יסַיע בידי, אצטרך לפנות אל עזרת המשטרה.”

פני יורדן נעשו לבנים. משום סבת-מה בקש את האמתחת בבגדו השחור והארוך. אבל לבגדו לא היתה כל אמתחת. ואף על פי כן הוסיף לחפש באצבעות פזיזות. רצה לדבר, אך לשונו לא נשמעה לו. מצחו כוסה זעה.

לנורה חבקה אותו בעדנה של פחד.

“השקט, אבא יקירי,” דברה על לבו, “רק לא לחשוב מיד על הרעה הגדולה ביותר. שב נא במנוחה על מקומך ונמלך בדעתנו.”

היא נגבה במטפחתה את הזעה מעל מצחו ודבקה בו בנשיקה.

האינספקטור צנח בכורסה, מאין בו כח להתנגד, והביט אל לנורה במבט מתוח מלא תחִנה. עוד מן השניה הראשונה ידעה מה שארע ומה שעתיד להתרחש, אבל אסור היה לה להראות כי אבדה לה כל תקוה, והתאזרה כל כחותיה כדי לשמור על הזקן מטרוף-דעת.

בעזרת ציטל חברה טלגרמה אל אותו גרבר. המענה התכוף שסולק בעדו מראש היה צריך להגיע ישר אל הסוכנות הכללית, ועל לנורה היה לבוא שמה בין אחת-עשרה לשתים. היא לותה את האדון ציטל אל הפרוזדור, ומנהל המשרד אמר לה:

“עשי כל מה שבכחך כדי להשיג את הכסף בחזרה. אם ההפסד יּושב מיד, יסתלק האדון דירוף מתביעה במשפט.”

אולם לנורה ידעה שסכום כזה קשה יהיה להם לאסוף, לאביה לא נשאר עוד כלום מחסכונותיו, וגם לנותני-העבודה לא היה עוד אמון בו. התאמצות כלשהי היתה למעלה מכחותיו והוא היה זקוק למנוחה.

בפנים שוחקות נכנסה אל החדר ואמרה מתוך התעוררות: “כך, אבא! הבה ונמתין עד שבֶּנו יענה לנו; ולמען לא תשקע בהרהוריך אקרא לפניך דבר-מה יפה.”

ישבה על שרפרף לרגלי אביה, קראה לפניו מתוך גליון אחד של העתון “גרטֶנלובֶּה” תמונת עליה על הַמּוֹן-בְּלַן, ואחר כך דבר אחד שנזדמן לפני עיניה. בשעה שקוֹלה הבהיר צלצל יחידי בחדר, שתה עצות בנפשה להחלץ מן המֵצר והאזינה אל טקטוק השעון. שאביה לא הבין ממש כמוה, ממה שהיא קראה, היה ברור לה.

לבסוף השמיע השעון אחת-עשרה. היא קמה ואמרה שהיא צריכה לילך אל המטבח ולשפות את הסירים. תמיד היתה משרתת באה אליהם לבשל את ארוחת הצהרים. המשרתת הזאת טרם באה. בפרוזדור הסירה לנורה את כובע-הקש שלה מעל היתד ורצה חיש מהר אל גרטרוד. דניאל לא היה בבית, גרטרוד קלפה תפוחי-אדמה.

בשלשה משפטים הגידה לנורה לגרטרוד את הכל.

“בואי מיד אחרי והכנסי אל אבא,” אמרה, “השגיחי עליו, תעכבי אותו אם ירצה ללכת מן הבית. בעוד חצי שעה אשוב אליכם.”

גרטרוד כמעט נסחפה על ידי לנורה מעל המדרגות, וטרם הספיקה להוציא מלה מפיה, כבר נעלמה לנורה מעיניה.

בסוכנות הכללית יצא לקראתה האדון ציטל עם הטלגרמה הפתוחה בידו. היא חתומה בידי גרבר, רעו של בֶּנו, ובה היה כתוב כדברים האלה: “בֶּנו יורדן לא היה כאן.”

בנימין דורן עמד מאחרי האדון ציטל ופניו לבשו תלונת-צער מתוקה.

“האדון דירוף מבקש ממנה להטריח את עצמה ולהכנס אליו,” אמר ראש המשרד בקול צונן.

בפנים חורים נכנסה לנורה אל חדר-עבודתו הפרטי של דירוף. האדון דירוף הוסיף לכתוב עוד שלשה רגעים, עד שהרגיש בה. ואז נפקחו בעצלתים עיניו הדומות לשזיפים; בת-צחוק תאונית מוזרה התגנבה במהירות הבזק מתחת לשפמו. הוא אמר: “הגנב נשא, כנראה, את רגליו, ‘והילד איננו’. הלא כן?”

לנורה לא זזה זיז כלשהו.

“האם יכול הסכום הגנוב לשוב אלי בִן עשרים וארבע שעות?” שאל שר הלבלרים השמן והקודר.

“אבי יעשה כל מה שביכולת אדם,” לחשה מדוכאה.

“תואיל נא גברתי בטובה להודיע לאביה שמחר בצהרים, בשעה שתים-עשרה, תוגש על ידי תביעה, אם עד אותה שעה לא יסולקו בקופתי שלשת האלפים ושבע מאות המרקים.”

לנורה מהרה הביתה. עתה מן ההכרח הוא לעורר את כחות אבא ולזעזעו. גרטרוד והאינספקטור ישבו בדומיה נוראה זה אצל זה. לנורה גלתה את האסון, שמן הנמנע היה לכסותו עוד.

“שמי הטוב,” נאנח יורדן המעונה.

הוא היה מוכרח להנצל מהחרפה. בארכה שנִתנה לרשותו ראה עוגן הצלה. הוא לא פקפק שימצאו לו ידידים אשר יעמדו לו בשעת צרה, כי ערבון ישמשו לו עֲבָרוֹ אשר אין בו שום כתם ושמו הטוב של איש מהימן, שאפשר לסמוך עליו.

כה אמר בלבו. וכאשר גמר בנפשו לפנות אל עזרת ידידיו, אשר, לפי דעתו, היה יכול לבטוח בהם, נראה לו כאילו התגבר על המכשולים. את היסורים אשר באו עליו עקב כבודו המחולל, אהבת האב המרומה והרמוסה, ישא ויסבול הוא לבדו. זוהי תעודה בפני עצמה.

והוא יצא מביתו לפנות אל ידידיו.

ו

בראשונה פנה אל גיסה של אחותו, אל קופרשמיד, מי שהיה שליש ראשי ומקבל כעת קצבה מהממשלה. אחותו מתה לפני חצי שנה ולא הורישה אחריה כלום, ובכל זאת היה השליש הראשי איש אמיד; הוא לקח לו אשה ממשפחת פבריקנט עשיר. יורדן היה תמיד מתהלך עמו בנועם ומאיש-הצבא הזקן נודעה לו חבה יתרה. אולם אך שמע עתה מפיו מה שהוא דורש ממנו, התמרמר מאד. הוא אמר שראה מראש את הצרה הקרובה לבוא. מי שמחנך את בניו לא בהסכם עם תנאי חייו אינו צריך לתמוה כשהם נעשים אנשים רעים וחטאים, ושום דבר בעולם לא ישפיע עליו לתת לו אף פרוטה.

יורדן הסתלק דומם.

בשניה פנה אל מכרו הישן אל הנוטריון ריבזם. שם השמיעו לו הרבה דברי השתתפות בצערו, קריאות התמרמרות לאין מספר, “אוי!” על “אוי!” תלונות על הימים הרעים, קללות על בעלי-החובות שמשתמטים מפרעון חובותיהם, דברי נחומים לאין קץ ועצות בטלות. עוד אתמול אפשר היה לקבץ באיזה אופן שהוא את הסכום הזה. בחודש הבא אולי שוב יכנס איזה סכום. אבל היום, דוקא היום, היה אנוס לשלם את המסים אשר דחו לו את תשלומם, וכן הלאה וכן הלאה.

מדוכא על ידי הבזיונות, כתת את רגליו אל השלישי, אל סוחר, הורנשוך שמו, שיורדן עזר לו פעם הרבה מאד. את זאת שכח האדון הורנשוך, אבל זכור זכר שפעם אחת הזדמן לו להסב את דעת האינספקטור על קלות-הדעת שבהתנהגותו של בֶּנו. בכסף יש לו תמיד מחסור; בסוף החודש שעבר הוכרח להסתלק מחכירה אחת, ואשתו היתה אפילו אנוסה למשכן את יהלומיה.

והנה, אחרי זה, הלך אל הרביעי, אל האדריכל, אשר אמר לו פעם, שלטובתו הוא מוכן להקריב הכל, אם יהיה צורך בדבר. ממנו – אל החמישי, אל הששי והשביעי. לבסוף הלך אל דירוף ובקש ממנו לדחות את התשלום ליומים. אבל קשה היה לקחת את לב האדון דירוף בשבתו בתוך כורסתו. הוא עשן את הסיגרה ההוַנית שלו, העבה, היהלום שלח קוי-אור מסנורים, הוא חיך חיוך לאֶה, קר ומשתאה, ונענע בראשו.

בשוב יורדן לעת ערב הביתה, היו דניאל וגרטרוד בחדר. גרטרוד הביאה לו כוס יין לחזקו.

למן ארוחת הבוקר לא בא אוכל אל פיו.

“איה לנורה?” שאל, אבל, כנראה, לא מצא כל ענין במענה שיענו לו, הוא רק צנח על כסא, סמך את שתי זרועותיו ולחץ את ראשו בידיו.

גרטרוד בראותה את אביה דועך כדעוך נר, היה ראשה עליה סחרחר מגודל צערה. את תקותה האחרונה נתנה בלנורה, שיצאה בחמש שעות, מפני שקצר כחה לשבת בבית שעה על שעה ולצפות לבוא אביה. לכל המולה שנשמעה בבית היתה מאזינה בנפש משתוקקת.

דניאל עמד אצל החלון והביט החוצה אל הדמדומים הסגליים אשר על הככר השקטה.

השעון דפק שבע שעות, שבע שעות וחצי, דפק שמונה שעות, ולנורה טרם באה. דניאל התחיל מהלך בחדר נפעם מאד. בדחפו ברגלו כסא, התחלחלה גרטרוד כלה.

זמן-מה אחרי שמונה פעמו צעדים על פני המדרגות. המפתח חרק בתוך חור המנעול, דלת החדר נפתחה, נכנסו לנורה ופיליפינה שימלויס.

ז

כלם הסתכלו בפיליפינה; אפילו האינספקטור הצמיד אליה מבט עיף. דניאל וגרטרוד היו תמוהים מאד. דניאל לא הכיר את בת-דודו, כי הוא לא ידע על קיומה; הוא רק ראה אותה פעם בהיותה תינוקת. הוא לא ידע מי הוא יצור מבהיל בכעורו זה, ובגבותיו המורמות כלפי מעלה דרש מלנורה באורים.

לנורה היתה היחידה שהתבוננה אל פיליפינה בסבר פנים יפות. ומלבד זאת הפיקו פניה סקרנות ידועה.

פיליפינה בכל הופעתה היתה דומה למפלצת. תלבשתה בלבד היתה משונה. כובעה החום הגדול עם הסרט המזדקף כלפי מעלה, היה מסולק קצת אל ערפה שלא לקפח את רושם התלתלים התלויים על מצחה, כדרישת האפנה אז. שמלתה הבהירה והמשובצה היתה הדוקה אל גופה, מתחת לחזה, בחגורת אריג כתומה, עד כדי להבליט באופן מצחיק מאד את גלמיות גופה, ועשתה אותה דומה אל שעון-חול גדול. קוי פניה הגסים הביעו מזמות נכלים.

רגעים עברו בדומיה מעיקה; אחר כך נגשה אל דניאל ומשכה אותו בשרוול.

“אתה בודאי אינך יודע מי אני?” שאלה ועיניה הקטנות הבריקו בפראיות פלאית, “אני פיליפינה, פיליפינה שימלויס הנני.”

דניאל נרתע ממנה.

“שפיר! אבל מה חפצך?” שאל בזעם.

היא הלכה אחריו, שוב אחזה בשרוולו ומשכה אותו אחריה אל ירכתי החדר.

“שמע נא, דניאל!” אמרה בלחש, “אבי חיב ליתן לך כסף, כמה שתרצה. לפני שנים רבות רבות נתן אביך לאבי את כל כספו שהיה לו, שלשת אלפים טלרים, לפקדון בשבילך. ההבינות? אזני לקחה שמץ דבר משיחה שהיתה בין הורי. מאז עברו שבע שנים שלמות, אבל הדברים נחרתו במֹחי. אבי בזבז את הכסף על צרכיו, כי סבור הוא שאין איש יודע מזה דבר. לך אליו ודרוש ממנו כמה שנחוץ לך כדי לסיע לבני משפחתך. אך אל נא תגלה מפי מי שמעת זאת, פן יהרגני אבי. אל נא יעבור שמי פתחי פיך. השמעת?”

“האמנם כן הוא?” פרצה שאלה מפי דניאל, אשר חמה ללא בטוי נלחמה בו בסלוד-נפש ללא-בטוי.

“אמת ויציב, דניאל, אני נשבעת לך בחיי,” השיבה פיליפינה, “אתה אין אתה צריך אלא ללכת אליו, ותראה כי אמת דברתי.”

לנורה לא גרעה כל זמן השיחה את עיניה משניהם, אם כי אל אזניה הגיע אך קול דבריהם.

ח

מאז הטילה פיליפינה מום במַרק אחיה הקטן, היתה שנואה בבית אבותיה.

אולי לא היו בטבעה בכלל מזרע הטוב והאור, אבל ידו הקשה של אביה האפילה וטמאה את נשמתה לעולם. משנת השתים-עשרה לימי חייה שלט ברוחה אך יצר המשטמה.

המשטמה העירה אותה, עוררה בה רעיונות ותכניות, חננה אותה כח של רצון ורוח עזה, וגרמה לה בגרות מוקדמת.

היא שטמה את אביה, את אמה ואת אחֶיה.

היא שטמה את ביתה וחדריו, את המטה אשר ישנה עליה, את השלחן אשר אכלה עליו. היא שטמה את האנשים אשר באו אל הבית, ואת הלָקוֹחוֹת שבאו אל החנות, את הבטלנים העומדים לפני שלחן-הראוה, את צונציגר הגבח, את הספרים ואת העתונים.

אבל אז בצהרים, כשהקשיבה לשיחה בין אבא ואמא, נוסף למשטמה כח שני בנשמתה האפלה והשוממה. בעמדה מאחורי הדלת בראש לוהט, שמעה כי היתה מיועדת להיות לדניאל לאשה. המלה הזאת נתקעה במֹחה של בת השלש-עשרה בכל פראיותו של אדם כבול, בכל חמתו של יציר נטול-דמיון.

היא לא הבינה את זאת כתכנית מפוקפקת פחות או יותר של אביה, אלא כצו הגורל, ומאז חיתה על הרעיון שהכניס אל חייה אור והעמיד לפניהם מטרה.

זמן מועט אחרי בוא דניאל לניורנברג, ראתה אותו בפעם הראשונה בין אהלי השוק על האי שיוט. אביה הראה לה אותו. היא ידעה שיש בדעתו להיות מוסיקאי. הדבר הזה לא עשה עליה כל רושם. היא ידעה שמצבו רע מאד; היא לא השתתפה בצערו ולא חמלה עליו. וכשראתה אותו אחר כך באולם הקונצרטים הרי היה בעיניה האיש המיועד לה; הוא היה שיך לה. לכבשו, לקחתו באונס, אחת היא לה באיזו אמצעים, – זו היתה שאיפתה תמיד, שבהמיות ושגעון התמזגו בה באופן מוזר.

הגנבות, אשר החליטה עליהן והוציאה אותן יום יום לפועל, הצטברו בִּן שנה לסכום הגון. בלתי חצופה מטבעה, כמו כל הגנבים, נעשתה פיליפינה במשך הזמן יותר ויותר זהירה. היא כה הפליאה להעמיד פנים של תמימה וחסודה, עד שחשדנותו של יסון פיליפ, שנגש אל חקירה ודרישה חמורות, עברה ובטלה למראה התנהגותה ההגונה.

היא שאפה להגיע אל חרות ידועה באמצעות הכספים הגנובים, מפני שהיתה מוכנה לכך, שהוריה עתידים להטרידה סוף סוף מן הבית. היא היתה בטוחה שאביה ואמה מחכים להזדמנות להפטר ממנה באיזו אמתלה חוקית.

מלבד זאת היו לה שתי תאוות: ממתקים וסרטים מגוונים.

ממתקים היתה קונה בערבים. היא היתה מתגנבת בחשאי אל חנותו של אופה הממתקים, דֶגֶן, ובעיני-תאוה פקוחות לרוחה היתה מוציאה משם חפיסות מלאות קרמֶלים ממולאים בעשרים פֶניג והיתה מוצצת אותם עד לכתה לישון.

מהסרטים היתה תופרת לה עניבות לכובעה, או לצוארה או לשמלתה. יותר שהגון היה צעקני, יותר מצא חן בעיניה, וכששאלה אותה האם: “מנין לך הסרט הזה?” היתה אנוסה לשקר, ואף על פי שלא היו לה כל ידידות, ובכלל לא היה לה כל משא ומתן עם מישהו, אמרה שנערה פלונית נותנת לה מפעם לפעם סרטים. וכשהקִשוט היה מעורר יותר מדי חשד, היתה נותנת אותו על שמלתה אחרי צאתה מן הבית, מאחורי שער החצר.

אל עלית-הגג היתה מעִזה לעלות רק פעם בשבוע, בשעה שאחיה היו בבית-הספר והוריה בחנות. הפחד שמא יגזלו ממנה את אוצרה עשה אותה משנה לשנה חששנית יותר ומשך על פניה חוט של חשדנות זעומה.

ברעד עלתה בשלש-עשרה המדרגות המוליכות מרחבת הדירה אל עלית-הגג. המספר שלש-עשרה של המדרגות גרם לאמונות התפלות, ששקעה בהן אפילו ברטט של עונג-תאוה. אם במקרה דרכה על המדרגה הראשונה ברגלה השמאלית, והיא הרגישה בדבר באמצע המדרגות, חזרה בה ובאותו יום הסתלקה מהתענוג לראות את רכושה. היא היתה מתיראה מפני רוחין, מכשפות וקוסמים, ובשעה שחתול היה עובר על דרכה, חורו פניה.

לתרזה לא היתה כבר משרתת, ומפאת העבודה במטבח הוּגס עור פניה של פיליפינה ועור ידיה נסדק. פעמים היתה משתמטת במנוסה משטיפת הכלים, ואז צעקה עליה תרזה בקול גדול, עד שהשכנות היו שולחות את ראשיהן בחלון. אז היתה פיליפינה מתנקמת בה ומַשחיתה וקורעת את הסדינים, הכתנות והמגבות שהיו מונחים בתוך הסל לתקון. היא היתה משתמשת אז בלחשי קללה שהמציאה לה לעצמה ושהיו מחוברים ממלים מצלצלות כבדות-משקל ונבובות מתוכן.

היתה תקועה בה אמונת שגעון שהיא עשויה להביא צרה על בני-אדם. בזמן שיסון פיליפ התחיל מתאונן על העסקים הרעים, הרגישה פיליפינה ספוק-נפש שטָני. השנוי שחל בדעותיו דחה ממנו את חבריו-לדעה הקודמים, ולחדשים לא היה אמון בו. שוב היה לו הכרח למכור חבורים פורנוגרפיים כדי למצוא מחיתו, עד שלבסוף רגילים היו הבריות לחיך בשעה שידובר בחנות הספרים של שימלויס. בטחון החיים של הפועלים הכניס הרבה פחות מאשר בתחלה, כי פקע האמון בחברת “פרודנציה” ובסוכניה.

יש חוק בעליתו ובירידתו של קיום האזרח. יש נקודת משבר בישרו ושקידתו של זה ובמזמות הנכלים של זה. כך נפל האינספקטור יורדן וכך ירד פלאים יסון פיליפ שימלויס.

פיליפינה חשבה שזה בא בכחה של השפעתה הרעה והחשאית. עם כל מדחה וכשלון שבאו על אביה, נתרופפה השרשרת שכבלה את חרותה. היו שעות שהיא חלמה על עוני, רעב, פשיטת-רגל ואפס תושיה אצל הוריה, ואז לא תהיה עוד הלִכלוכִית, לא תצטרך עוד להשכים קום ולחטוב עצים ולצחצח את נעלי אחיה. אז היתה הדרך בינה ובין דניאל סלולה.

ט

פעמים חשבה שהיא יכולה ללכת אליו ולהשאר בביתו. פעמים נראה לה שהוא יבוא לקחתה אליו. אם כך או כך, הכרח הוא שתתקים אחת משתי אלה.

ביום ראשון אחד, בערב, דוקא בשעה שמלאו לה שמונה-עשרה שנה, בא סגן-סוכן של יסון פיליפ, ושמו פֶפֶרקורן, אל ביתם והשיח לפי תומו, שבתו הבכירה של יורדן מאורסה זה כבר אל המנגן נוֹטהַפט, שארוסין אלה הם לפי שעה בסוד, וכי בקרוב יוחג חג חתונתם.

“כפי ששמעתי,” סים פפרקורן את שיחתו, “המנגן נוטהפט הוא שאר-בשרכם.”

יסון פיליפ הביט לפניו קודר, תרזה לגמה את הקפה העשוי מעולש, העמידה את הספל על השלחן ומדדה את בעלה במבט של בוז.

אז פרצה פיליפינה בצחוק שהטיל צנה בעצמות כלם. היא יצאה בריצה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת ברעש.

“דעתה נטרפה עליה,” רטן יסון פיליפ בחרון אף.

אחר כך בא אותו ליל יולי, שעבר עליה מחוץ לבית. פיליפ סער ושאג בשובה למחרת בבוקר, אולם היא שתקה. הוא סגר אותה במרתף לשש-עשרה שעות; היא שתקה.

מאז לא יצאה מפתח ביתה במשך חדשים שלמים; לא התרחצה עוד ולא פקסה את שערותיה. עמדה במטבח ודלילי שערותיה הפרועות ירדו על כתפיה ועל שכמה.

צמאון נקמה עד כלות הנפש סָער בחזה, והסבלנות, שהטילו עליה נגד רצונה, נתאבנה בה יותר ויותר והיתה לקהות צבועה.

פתאם התחילה שוב מתקשטת ואחרי הצהרים התהלכה ברחובות העיר. סרטיה הססגוניים העירו בחוסר טעמם לעג אצל הכל מנער ועד זקן.

נודע לה שלנורה יורדן באה לעתים קרובות לשמוע את ההרצאות באגודת התרבות. אף היא הלכה שמה, תמיד היתה נדחקת שם סמוך אצל לנורה, ובכל זאת לא עלה בידה זמן רב להסב על עצמה את תשומת לבה של לנורה. פעם אחת ישבה אצל לנורה; מטיף נודד נאם על אודות שריפת מתים. פיליפינה הוציאה את ממחטתה ולחצה אותה אל עיניה, כבוכה כביכול. נפעמה פנתה אליה לנורה ושאלה, מה לה. “הדברים אשר האדון הזקן מרצה שם הם כה מעציבים,” השיבה פיליפינה. תמהה לנורה, הואיל ובדעות אשר הביע המטיף לא היה שום דבר שאפשר היה לומר עליו שהוא מעציב או שהוא עלול להוציא דמעות מעיני מישהו.

אחר כך הלכה לה לנורה יחד עם פיליפה, וכשהבריה המכוערה הזו ספרה לה על סבלה ועניה, כמה היא מתענה בידי הוריה ואחיה, ואין לה אף נפש אחת בתבל כלה אשר תדאג לה, התרגשה לנורה לשמע התלונות הללו. מה שפיליפינה היתה בת-דוד לדניאל החליש את רגש המִאוס שרחשה אליה, והבטיחה לה לקחתה פעם עמה לטיול.

היא עמדה בדבורה. לא נתנה את דעתה לנענועי-הראש של אלה אשר פגשו בה כשהיא מטילת בגן העיר עם הנערה המזוהמה, הלבושה שמלות בנות צבעים צעקניים, כאחת מנשי השוק. אבל אחר כך העדיפה בכל זאת לדחות את הטיולים האלה, שחלו פעמים או שלש פעמים בכל חודש, לשעות הערב.

פיליפינה גופה רצתה בזה. היא רמזה ללנורה על המשטמה הטמירה שבין משפחת שימלויס ובין משפחת נוטהפט, והשביעה אותה לבל תגלה לדניאל את דבר התודעותן. קשה היה ללנורה לשמוע את פיליפינה חוזרת תמיד על בקשה זו. היה משהו מציק בהשתדלותה להוציא מפיה מלים על אודות דניאל וגרטרוד. פעם שאלה על פרט זה ופעם על פרט אחר, בלי בושה שאלה על הנדוניה של גרטרוד, ולבסוף בקשה שלנורה תביא פעם עמה את אחותה.

לנורה הרגישה סלוד-נפש חזק מפני הנערה, ונדהמה בראותה בקוי פניה, אפילו בחשכה, רוע-לב של מכשפה. קול פנימי, שמן הנמנע היה שלא לשמעו, הזהיר אותה; היא השתמטה מאז מהפגש עם פיליפינה, עד כמה שאפשר היה לעשות זאת בלי לגלות רגש מעליב. אפילו אילו לא הבטיחה לה לשתוק, היה איזה רגש, מעין בושה, מונע ממנה לקרוא בפני דניאל את שמה של פיליפינה.

לא עלה על דעתה שפיליפינה מתחקה בסתר על שרשי רגליה. פילפינה ידעה את השעות שבהן היו דניאל ולנורה מזדמנים יחד, ועקבה במרחק ידוע אחיהם בכל ארחותיהם. למה עשתה כך? כמעט שלא ידעה זאת; היא היתה אנוסה לעשות זאת.

מה שהשיגה אצל לנורה, שאפה להשיג גם אצל גרטרוד. במקולין, אשר בשוק החמאה, צצה פתאם לפני מוכרת הירקות, הציצה בפני גרטרוד בחוצפה, העמידה פנים של חשיבות טפשית ואמרה: “אלהים! אלהים! מה נתיקרו הפולים,” או: “רוח קרה נושבת, אפשר לקבל נזלת.” אבל גרטרוד היתה יותר מדי פרושה מן העולם ויותר מדי רגישה לגבי מגע זר, כדי שתשים לב לנסיונות טפשיים כאלה של התקרבות.

“חכי,” חשבה פיליפינה, “עוד אפָּרע ממך על גאותנותך.”

י

באותו יום שני של פורענות בשביל משפחת יורדן, שוב פרצה בין פיליפינה ובין אמה מריבה גדולה בגלל התרשלותה המתמדת. תרזה עוד עמדה בעצם צוחותיה, בשעה שיסון פיליפ עלה מהחנות לדעת מה הדבר אשר נפל ביניהן שוב.

“אל נא תשאל,” צוחה תרזה, “מוטב שתיסר את בתך בשבט לגֵוה. המנוולת הזאת סופה להיות חבושה בבית-האסורים. את זאת אני רואה מראש.”

פיליפינה עותה את פניה בעויה רעה. אבל ליסון פיליפ לא היה אז כל חשק להראות את ידו הנטויה. הוא הביא עמו חדשה ופניו קרנו משמחה.

“זה עתה פגשתי את הורנשוך,” פנה אל תרזה, “את יודעת אותו, הפירמה יורשי הורנשוך עשירים כקורח, והאיש ספר לי, שבנו של יורדן גנב סכום כסף מחברת ‘פרודנציה’ ועקבותיו לא נודעו. מיד רצתי אל הסוכנות הכללית, וציטל אִשר לי את הדבר במלואו. ארבעת אלפים מרק בערך! האינספקטור מחויב להחזיר את הכסף, אבל אין לו אף פרוטה, ומשום כך הוא עלול להתבע למשפט. מה תאמרי לזאת? דירוף אינו איש חומד לצון.”

תרזה שמה את ידיה מתחת לסינרה ונתנה את עיניה ביסון פיליפ. היא הבינה לסבת שמחתו ודומם השפילה את ראשה.

יסון חיך בפני עצמו, ובהשענו אל התנור צפצף את המרסליזה בקורת-רוח. הוא מצפצף עדין תמיד את המרסליזה מתוך שכחה ומתוך הרגל של שנים רבות.

הוא לא ראה איך פיליפינה הקשיבה לדבריו בנשימה עצורה ואיך הוארו קוי פניה מתוכה בלהבה נוראה. היא קמה ממקומה ובפסיעות מרשרשות עזבה את החדר.

חמשה רגעים אחר כך עמדה לפני ביתו של יורדן. היא שלחה למעלה ילד קטן לבקש שהעלמה לנורה תרד למטה. הודיעו לה שלנורה הלכה, אז עמדה ליד השער וחכתה.

יא

מורדפת ממצוקת נפשה, נחפזה לנורה ללכת אל מרתה ריבזם, ונודע לה שם כי אביה כבר היה אצלם לפי שלש שעות. מבוכת פניה של ידידתה ענתה בה, כי אביה בא אליהם בבקשה ואת פניו השיבו ריקם.

אחר כך עמדה באחד הרחובות הראשיים והביטה אובדת עצות אל העוברים והשבים. הכל היה אמת וקים עד לידי אימה.

היא שקלה בדעתה, אל מי תפנה? גל ארגמן הציף את פניה, כשאברהרד עלה במחשבתה. שלא מדעת עשתה תנועה מסרבת בעזוז רגש. הקו הראשון של התקוה היה גם האחרון. לבה נְקָפה, אך אחרת לא יכלה לעשות. היה כאן רגש אשר שום טעם ונמוק לא היו יכולים להשפיע עליו, הוא היה מזוין נגד כל פיתוי. מלבד זאת, הנה אברהרד נסע לחוץ-לארץ; אנחת רְוָחָה פרצה מפיה בזכרה זאת.

אולי ילך דניאל אל אשת הברון? לא, אין להעלות זאת אפילו על הדעת.

היא לא יכלה שאת עוד את העיר ואנשיה ויצאה אל השדה. לא יכלה שאת את השמים ואת המרחביה, ותשב על עקבותיה. בעברה על פני ביתו של גרוביוס, נכנסה וצלצלה אל דירתה של הגברת בנדה. היא ידעה שהגברת הזקנה אינה בעיר, ואף על פי כן, כאילו נטרפה עליה דעתה, צלצלה ארבע פעמים. מי יתן ובנדה בא, מי יתן והידיד טוב-הלב ישב בחדרו ויצא אליה!

אבל שום דבר לא זז. מהקומה הראשונה חדרו צלילי פסנתר באקורדים מלאים, בחצר ילל קיסר הכלב.

בלב פועם חזרה על ביתה. ליד השער פגשה בפיליפינה.

“שמעתי על אסונכם,” אמרה אליה פיליפינה בקולה הצורח, “אין אדם בעולם אשר יכול לעזור לכם חוץ ממני.”

“את? את יכולה לעזור?” גמגמה לנורה, וכל הככר הסתובבה סביב לה במעגל.

“בחיי, אני יכולה לעשות זאת. אין לי לשם כך אלא לדבר עם דניאל. אל נא נשהה הרבה. כלום הוא שם למעלה?”

“סבורה אני שהוא שם. ולא, אביאנו.”

“אם כן הבה ונעלה.”

הן הלכו אל המדרגות.

יב

יסון פיליפ בלה בנעימים ערב אחד במועדון, ואחרי הסעודה השתמש בשעת המנוחה למקרא המאמר הראשי בעתון קוריֶר". שם בקרו את נאומו האחרון של ביסמרק בחריפות רבה כל כך, שמפי יסון פיליפ פרצה מפעם לפעם המיה של שמחה-לאיד.

הוא הביא עמו משם תפוח-זהב. הפרי היה מונח לפניו על צלחת מנותח לפלחיו ועליו מזורה סוכר. מזמן לזמן הוא שולח אליו את ידו, לוקח פלח, מכניס אל פיו, מוצץ אותו ובולעו לתאבון, ואחר כך לוקק את שפתיו.

ויליבַּלד טרח והתענה על השואה אלגבראית; פניו האפורים הפיקו חוסר-כשרון ורוגז. למרקוס היה אסור, בגלל עורון עינו האחת, לעבוד לאור המנורה; הוא סיע בידי אמו לנקות את העדשים, ולמען הכעיסה על פיליפינה היה מפליט כל הזמן הערות עוקצות על אודות העדר אחותו מן הבית.

הפלח האחרון נעלם מאחרי זקנו של יסון פיליפ, בשעה שצלצל פעמון הדלת.

“שם בחוץ עומד איש,” אמר מרקוס שיצא החוצה לראותו ועתה עמד על המפתן ולטש אוילית בעינו האחת.

יסון פיליפ פשט את צוארו. מיד אחר כך קפץ מעל כסאו. בתוך אפלולית המסדרון הכיר את דניאל שעמד שם.

“דבר לי אליך,” אמר דניאל בהכנסו אל החדר. הוא מעך בידיו את כובע הלבד, ומתוך עיניו, אשר תעו בחדר, נשקפה התרגשות עצומה.

הוא לא ראה את יסון פיליפ, לא את תרזה ואף לא את הנער. מבטיו רפרפו על פני הכתלים והחפצים המעטים, המכוערים וחסרי-הטעם מאין כמותם, שהיו תלויים עליהם: נרתיק לעתונים עם סרטים רקומים; כוננית אשר הכוס לבירה, שעמדה עליה, היתה עשויה בתבנית גוף כרסני עם ראשו של נזיר; תמונה אולֵאוגרפית המתארת חיָל בהפרדו מבני ביתו הרבים טרם צאתו למלחמה. החפצים הללו היו בעיני דניאל כחלום חסר-טעם. לבסוף אחרי נשימה ארוכה קדד במבטו את פני יסון פיליפ. אותו רגע נשכחו שנים רבות כלא היו, והוא ראה את עצמו ליד הבאר באֶשֶנבך, מסביב להטו האבנים והקורות המסודרות בשתי-וערב בכתלי הבתים, ויסון פיליפ הנרגז מהר ללכת כמפחד בדרך עקיפין, כבורח מפני העולם, מפני השמש, מפני בני-האדם ומפני המוסיקה.

“צריך אני לדבר עמך,” חזר על דבריו.

תרזה דמתה כי כל הרעות אשר נבא לה לבה עומדות עתה להתקים, רגליה כאילו קוצצו בקוּמה ממקומה. היא לא העזה להביט למקום שם עמד דניאל, לא ראתה, אלא חשה בתנועת-ידו של יסון פיליפ, שבה צוה לה ולילדים לצאת מן החדר.

לקחה את מרקוס בידו ואת ויליבלד בשרוולו ובין שניהם יצאה ברגלים כושלות.

“מהו הענין?” שאל יסון פיליפ, שלב את זרועותיו על חזהו והביט קודר אל תל העדשים על השלחן, “אתה מתנהג, איך אֹמר לך, אתה מתנהג באופן נועז וחודר. מנהג כזה מעלה על הזכרון את החוקים נגד האנשים המשביתים שלום בית. האקציות שלך כמדומני עלו בזמן האחרון מעלה מעלה. אם כן מה חפצך?”

הוא כעכע ותופף באצבעותיו על פרקי זרועותיו המשולבות.

דניאל הרגיש שמנוחתו עוזבת אותו. הוא הרגיש שאין לו עוד שלטון על ידיו; הרגיש בהן גרוי. אבל עדין לא מצא את המלה הראויה. עדין נראתה לו השאלה, שהיה עליו לשאול, כה משונה, שלא יכול לדכא בקרבו את יראתו מפני שגיאה ופזיזות יתרה.

“היכן הכסף שנתן לך אבי?” נפלט סוף סוף מפיו בקול אטום ורועם.

יסון פיליפ החויר וזרועותיו נשמטו.

“הכסף? היכן הכסף? שאביך…” גמגם במבוכה. הוא רצה להרויח זמן, רצה לשקול בדעתו מה להודות ומה להכחיש. פני דניאל, אשר הצליף עליהם במורא את מבטו, היו איומים. הוא נבהל מהפנים הכחושים, השריריים והמחוצפים הללו.

הוא רתח בחרון אפו למחשבה שהצעיר הזה, אשר לפנים היה הוא, יסון פיליפ, בעיניו בר-סמך אשר מפיו היה חי, מרהיב עתה עוז בנפשו לדרוש ממנו דין-וחשבון, ובהשפעת המחשבה הזו מצא את עצמו צדיק בכל מעשיו אין עולתה בו, כמו שהיה משים את עצמו בעיני הבריות וכמו שהיה מאמין שכך הוא. בו בזמן שם לו מחנק בגרונו פחדו להפסיד את הכסף, שמזמן רב כבר התרגל לחשבו לקנינו, שבו סחר-מכר, עבד, עד שנעשה לחלק ממהותו כביתו, כמסחרו, כתכניותיו. העמיק את ידיו בתוך כיסי מכנסיו ונשם בכבדות; יראתו ומורך-לבו מפני תוצאות ההונאה הכריחוהו להודות במחצית התביעה, אבל מתוך דבריו נשמעה השתדלות לוהטת להתפלפל, המצויה אצל אוהב-בצע שמוסר את נפשו על ממונו ביאוש שמטרוף-הדעת.

“הכסף ישנו. בודאי ישנו. היש מקום אחר אשר שם יהיה? ובנוגע לרבית ולדמי-קדימה שנשלחו לאשנבך, זאת פנקסי יגידו. פנקסי עומדים לבדיקה בכל עת ובכל שעה. אני עבדתי בעזרת ה', כל ימי חיי, ומי שעלה כמוני למדרגה ממי יירא? וכי סבור אתה שאפשר להלוך אימים על יסון פיליפ שימלויס, סתם, בדברים בעולם. לכך לא אתה הוא האיש. כי מי אתה? מה מעשיך? מי יִפה את כחך? ברשות מה אתה מתנפל עלי בתוך כתלי ביתי? שמא האמנות הכניסה בך רוח יוהרה? כל האמנות שלך אינה שוה בעיני אלא קלפת השום. כל השטות וההבל אינם כדאים שאשליך עליהם רוק. איזה טרוף-הדעת הוא לעסוק במוסיקה. למי היא דרושה? מי שמכבד את עצמו יעסוק בזה אולי בחגים. עלי אינך עושה כל רושם טוב. במֹחך אין הכל כשורה, ואם יש עם לבך לקבל ממני כסף, אין זה אלא מצחיק, לשם כך דרושות דרכים אחרות, צריכים לנהוג בי כבוד, אבל לא בדרך זו: ‘הבה לי כסף’. לא, חביבי, לא!”

בפני דניאל הופיעה בת-צחוק, שנראתה ליסון פיליפ מכוערה. הוא הפסיק פתאם את שיחתו. הוא החליט להתפשר עמו ולהציע לו סכום קטן. הוא קוה למצוא לו, לפי שעה, מנוחה במחיר מאתים מרק.

אבל הפעם היה דניאל בטוח שהדין עמו. הוא נזכר בכל סבלותיו אשר עברו עליו, ואש בערה בלבו. בו בזמן התביש באיש הזה ונפשו בחלה בו.

הוא אמר בקול שקט ועז:

“עד למחרת בבוקר בעשר שעות. עלי לקבל שלשת אלפים שבע מאות מרק. הכסף נחוץ לי כדי לשמור על משפחה נכבדה מכליון. אם תסכים לסכום הזה, אז אני מוַתר על השאר בדרך חוקית. הניר הזה עם חתימתי יהיה מונח בחדרי מוכן. ואם הכסף לא יגיע אל ידי לפני עשר, אז נפגש במקום אחר לפני אנשים שעושים עליך בודאי רושם.”

הוא פנה ללכת.

יסון פיליפ פער את פיו ולחץ את אגרופו אליו.

“שלשת אלפים ושבע מאות מרק”, אמר בקול צרוד, “האיש הזה יצא מדעתו. השתגע לגמרי. אדם, אדם, האם דעתך שפויה עליך?” קרא אל דניאל לעצרו, “ההשתגעת? היש ברצונך להרסני? כלום אינך שומע לי, איש ארור!”

דניאל הסתכל ביסון פיליפ בזועה. פתאם נפתחה הדלת של החדר הסמוך ותרזה פרצה אליהם. פניה היו כפני עפר, רק על עצמות לסתותיה היו שני כתמים אדומים ועגולים.

“אתה תקבל את כספך, דניאל,” צוחה בקול היסטרי, “אתה תקבל את כספך, ולא – אשליך עצמי המימה. אני אשליך עצמי המימה!”

“שתקי!” חרק יסון פיליפ בשניו ותפש אותה בכתפיה.

היא צנחה על כסא ובתפשה את שערותיה בידיה, הוסיפה לדבר:

“בכל מקום עומד הוא, גוטפריד המנוח, ומסתכל בי. לפני ארון-הלבנים עומד הוא, לפני המזנון עומד, ואצל המטה עומד הוא, ומנענע בראשו, ומאים באצבעו, ואין לו מנוחה בקבר, ואינו מניח לי לישון, כל השנים האלה אינו מניח לי לישון.”

“אבל זכרי נא את ילדיך!” גער בה יסון פיליפ.

תרזה שמטה ידיה אל חיקה וכבשה את עיניה הנבובות בקרקע “כספי הרבים והנחמדים! כספי הרבים והנחמדים!” יללה בקול אטום, ואחר כך שוב צוחה בפנים נעוים: “אבל אתה תקבלוֹ, דניאל! אני אחראית לכך, אני בעצמי אביאוֹ לך,” ושוב התחילה נאנחת חרישית ובקול עגום: “כספי הרבים והנחמדים!”

דניאל היה מזועזע. נראה לו, כאילו עד עכשו לא תפש את המושג כסף במלוא משמעותו, ושאך בשעה זו ומתוך קולה של תרזה נתגלה לו ערכה של המלה הזאת.

“אם כן מחר בבוקר, בעשר שעות,” אמר.

תרזה נענעה לו בראשה דומם, והרימה, כאילו לשם הגנה על עצמה, את שתי ידיה באצבעות פשוקות כלפי יסון פיליפ. ויליבלד ומרקוס נדחקו מאחורי הדלת. דלת החוץ לא היתה, כנראה, נעולה, מפני שפתאם הופיעה בחדר גם פיליפינה, שלִותה את דניאל עד השער, ואחר כך עמדה וחכתה שם בחוץ. לחכות עוד לא היה בכחה. כי גדולה היתה בה סקרנותה לדעת מה היו תוצאות בגידתה.

היא הביטה לצדדין בתמימות עשויה. האם מראה חיוכה בלבד שהיה בה מעין פחדנות, מעין ציניות, האם הוא הרגיז את יסון פיליפ, או חמת שגעונו העור, שנצטברה בקרבו, היא שבקשה לה מוצא, או שהיה לו רגש עצום שידה היתה במעל, בין כך ובין כך, הוא נגש אליה והכה לה על פניה באגרופו הקפוץ.

היא לא הזיעה אף עורק אחד בפניה.

מתמרמר על גסותו של העונש, התיצב דניאל בין יסון פיליפ ובין בתו. אבל הלעג הארסי שבעיני הנערה החניק בו את רגש השתתפותו בצערה, הוא פנה אל הדלת ויצא דומם.

“כספי הרבים והנחמדים,” רטנה תרזה.

יג

כשהביא דניאל אל יורדן את הידיעה שמחר בבוקר ימציאו לו את הכסף, לטש עליו בתחלה את עיניו מתוך אי אמון, ואחר כך פרץ בבכי.

לנורה הושיטה דוממת לדניאל את שתי ידיה. גרטרוד, ששכבה על הספה, הזדקפה, הצטחקה בבת-צחוק רכה, ושוב שכבה. דניאל שאל מה לה, ולנורה ענתה במקומה שעוד מאחרי הצהרים היא מרגישה את עצמה לא בריאה. “מן ההכרח שתלך לשכב,” הוסיפה.

“אם כן נלכה נא אפוא,” אמר דניאל וסיע בידי גרטרוד לקום. אבל שתי רגליה לא נענו לה, ובארשת של כאב העבירה את מבטיה מדניאל אל לנורה.

“האם לא תכעס עלי, אבא חביבי, אם אני אלוה אותם?” שאלה לנורה את האינספקטור בקול של מתחטאת.

אדרבא, תוכלי ללכת," השיב האינספקטור, “מפני שיש לי צורך להשאר לבדי.”

דניאל ולנורה חבקו את זרועותיה של גרטרוד. על רחבת הקומה השניה נשא דניאל את אשתו על כפיו עד לחדר-המטות. היא לא חפצה שיעזור לה להתפשט את בגדיה. ספל חלב חם, זה היה כל מה ששאלה ממנו.

“אין חלב בבית,” אמרה לנורה, בהכנסה אל חדר-האוכל, אל דניאל המתהלך אילך ואילך. הוא עמד והביט אליה כמקיץ לרגע משנתו, “אמהר וארוצה אל טֶצֶלגַסֶה ואביאה משם חצי ליטר חלב. את דלת המסדרון אשאיר פתוחה, כדי שלא תבהל גרטרוד בשובי.”

היא כבר יצאה, ופתאם שבה ואמרה מתוך חדות-תודה, כשעיניה הכחולות זרחו בזוהר-נפשה: “מחמדי!”

פניו לבשו קדרות.

היה קצב איום בפסיעותיו הלוך ושוב. שרשרות המנורה התלויה צללו. מהלהבה עלה חוט עשן דק, אך הוא לא הרגיש בדבר. “מה מתמהמהת היא לשוב,” הגה בקוצר-רוח שלא-מדעת וכמו מתוך שכרון, והרגיש את עצמו עזוב מאד.

יצא אל המסדרון והקשיב. פתאם רחפו לפניו מתוך החושך פני פיליפינה, שהפיקו אותו קפאון הלעג, שבו ספגה את מכת-האגרוף. יצא אל המדרגות ומתוך רגש של רפיון ושל מרי ללא-כונה, שתקפו עליו, צנח על המדרגה הראשונה. בתמכו את ראשו בידו, נזכר דברי תרזה: “כספי הרבים והנחמדים.”

צללים בכל מקום; בכל מקום צללים ולילה.

והנה סוף סוף באה לנורה בפסיעותיה הקלות. בראותה אותו, עמדה מלכת. הוא קם ושלח אליה את זרועו, כרוצה לקחת ממנה את כד החלב. כך הבינה לחפצו והושיטה לו את הכד הקטן. אולם הוא העמידוֹ על הרחבה, ושם נצנץ בלָבנו לאור שפרץ מהחדר. הוא משך את לנורה אליו, חבק אותה ונשק לה בפיה.

היא נהיתה רק יצור-הטבע, רק אשה, רק לב ונשמה, רק כמיהה ושכחה, שכחה לרגע אחד, בהתגלותה לעצמה רגע, בהרגישה ובידעה את עצמה, נלחצה אליו, אבל ידיה היו שלובות בין חזהו ובין חזה וחצצו בין שניהם.

ואחר כך השתחררה מבין זרועותיו, פרשה ידיה, נשאה אליו את עיניה, שוב נלחצה אליו, שוב נרתעה, שוב פרשה כפיה בדממה, בדממה גמורה, בנועם איום כמעט ובחן.

והנה הכל היה לאחר ושונה ממה ששערה לעצמה היא, אחר ושונה באופן עמוק ונורא. והיא התבלבלה, לא קמה בה רוח, בלבה המפרפר היה חושך, והיא עברה אל הויה שניה ללא כל דמיון עם הראשונה.

מהיום נקשרה בו, נכנעה אליו, הוא שעבדה, גזרת הגורל נתקימה, כחו של החוק נעשה יפה. אבל כדור-הזכוכית התפוצץ לרסיסים, והיא עמדה בלי הגנה, מעורטלת בין בני-האדם, מופקרה למבטיהם ולמגעיהם.

היא הלכה אל המטבח וחממה את החלב. דניאל חזר אל החדר. עורקיו הלמו, עיניו להטו. לא חש בזרם הזמן, ובהכנס לנורה התחיל רועד.

היא קרבה אליו והתחילה מדברת באש וביגון:

“היודע אתה על גרטרוד? האם אינך יודע? אלהים פקד את אשתך.”

“לא ידעתי זאת,” לחש דניאל: “האם היא הגידה לך זאת?”

“ברגע זה הגידה לי זאת.”

Tres faciunt collegium

א

למסובים אל השלחן במסעדה “התנין” היה ידוע כל מה שהתרחש בין בית יורדן ובין בית שימלויס. ספרו פרטים אשר על פיהם אפשר היה לשער שהשיחות בשני הבתים נשמעו על ידי אנשים זרים מבעד לחרכים שבכתלים ובעד חורי המנעולים.

היו אשר לא יכלו להאמין כי יסון פיליפ החזיר את הכסף אשר העלים מנוטהפט הצעיר, כי, כמו שהיה סבור אופה-הממתקים דגן, ידו של שימלויס אינה פתוחה, וכל שרוצה להוציא מידו כסף עליו להיות ערום כנחש.

“ואף על פי כן הלא סלק,” עמד על שלו השעָן גרונדליך, “ביום השלישי לשבוע בבוקר הלכה אשת מוכר-הספרים אל נוטהפט ועל גבה שק ממולא כסף. בשובה הביתה שכבה חולה, ועדין לא החלימה.”

“כל הענין הזה לא עבר בדרכים הגונות,” אמר פקיד הדאר קיצלר, “או שעלינו לשער שהמוסיקאי נוטהפט הוא בר-נש מסוכן מאד, שאינו נרתע גם מפני איום בנשק”.

“מעתה ימונה למנצח בתאטרון העירוני”, הודיע העורך ויבֶצַל, שנתקבל לפני זמן מועט אל חבורת המסובים, “מחכים למנוי בימים הקרובים”.

“האמנם? למנצח? מה הוא סח? הדבר הזה יהיה למורת-רוחו של אנדריאס דידרלין”.

האדון גרוביוס, שהצמיד את פיו אל כוס השֵׁכר, צחק, עד שהשכר ירד לא אל המקום הדרוש, והוא השתעל זמן רב. פקיד האוצר קוֹרן טפח לו על גבו.

“אבל הלא מסוכן הוא הדבר, שסובלים בין אזרחים אנשי-שלום אורח-פורח מסוכן כמו נוטהפט,” אמר האדון קלֵינלֵין, שמֻנה זה כבר שופט הגליל. “היש אמת בכל הספורים שמספרים על אודות המוסיקאי?”

“אכן,” השיבו לו, “מספרים דא והא. אבל שום דבר אינו ידוע לנו בודאות. אולי יודע האדון הרוקח דבר-מה ודאי, כיון שהפרוביזור שלו יוצא ונכנס בבית המוסיקאי”.

הרוקח פלאום העמיד פנים כאילו הוא יודע באמת דברים ברורים, אלא שאסור לו כביכול לספרם.

“כן, כן,” סנן דרך שניו, “הגיעו לאזני דברים על הנהלת הבית בקלות-ראש, על עבר מפוקפק ועל יחס של זלזול אל האשה.”

“אח, כן, כן, יחס של זלזול כלפי אשתו, אך חדשים מספר אחרי החתונה? אם כן אפוא ידה של אשה אחרת באמצע. מי היא זאת? המ, יש לנהוג זהירות בהשערות כאלה. למה הזהירות? אדרבא, יש צורך להוקיע לעין השמש את הדבר, כי בכבוד נשינו ובנותינו הוא.”

היה משהו בלתי מובן באיבתם זו אל המוסיקאי; כלם היו כה מאוחדים ברגש זה, כאילו שדד את אוצרות הזהב שלהם, כאילו פצץ את חלונותיהם ונתן את כבודם לשמצה לעיני כל.

הם לא ידעו מפני מה עליהם להתירא אצל האיש הזה, הם עברו על פניו כמו שעוברים על פני פצצה שעליה להתפוצץ בכל רגע.

ב

בשבת האדון גרוביוס לבדו, קרא בעתון על קַטַסטרוֹפה במכרות-הפחם אשר בסילֶזיה. המספר הרב של ההרוגים הניח את דעתו. בקראו על נשי הכורים האבודים, שעמדו מסביב למכרה וקראו בבכי לבעליהן, התעורר בו אותו כליון-הנפש הנעים, שהיה חביב עליו לא פחות מאשר הסיום המעציב של אחד הנוֹקטיורנים לשופן.

אך הוא לא יכול לשכוח את מבט הרוקח בשעה שדבר על יחסו של דניאל אל אשתו. הרי זה היה דומה למבט פולש דרך סדק וילאות את חדר-המשכב. לא הכל הולך כאן למישרים.

זה כבר חשד האדון גרוביוס שלא הכל הולך כאן למישרים. פעמים נפגש לעת ערב בדניאל ובלנורה כשהם הולכים ומשוחחים באופן מיוחד. איזה דבר התרחש שם. מאחורי גבו של האדון גרוביוס מתרחשים מאורעות, שאסור לו להסיח את דעתו מהם.

למין אותו יום, בו הותירה לו לנורה את פתיל משקפיו מעל כפתור מעילו, נחרתה בו דמות הנערה, בל תמחה. עוד כיום נצבת לנגד עיניו התקמרות חזה הצעיר, בשעה שהרימה את זרועה כלפי מעלה.

כשנה וחצי אחרי המקרה הזה, מצא בין נירותיו של אברהרד מכתב כתוב אל לנורה שלא נשלח אליה ושלא נגמר. אברהרד בא לניורנברג להשתדל בדבר מלוה חדש, הוא יצא מחדר מלונו והאדון גרוביוס הצטרך לחכות זמן רב לשובו. בינתים, עד שהאלוף שב, חטט בנירות שבשלחנו הבלתי-נעול.

ושם מצא את המכתב. איזו מלים! איזו תאוה! מעולם לא היה עולה על דעתו שקפדן בעל מרה-שחורה זה מסוגל לרגשות כאלה. לפניו כאילו נתגלו חדרי לבו הנסתרים ביותר של אברהרד. צפונות הנפש הזאת שעלה בידו לפענח חוללו בו רטט של תאוה בתענוגותיה. גם הם בשר-ודם, אלה שם רמי-המעלה – הגה בשמחת נצחון – הם מאבדים עשתונותיהם למראה פרצוף נאה של אשה, הם מתבלבלים לקול אִוֱשָה של שמלה תחתונה.

אבל כל מה שהיה נוגע לאלוף הצעיר, נגע גם לאדון גרוביוס. תאוה שמלאה את לב האלוף, האדון גרוביוס היה צריך לשקוד עליה, לעמוד על טיבה ולבסוף גם לקחת חלק בה.

הבדידות הפרה לאט לאט את שווי-המשקל של האדון גרוביוס. יצרים שנחנקו, השתרגו עלו על רוחו. העסקים הנועזים והמסוכנים ששקע בהם, למען יוכל לשפוך את ממשלתו על אברהרד, כמעט שהורידוהו מנכסיו. הרשת שסרג בשביל הצפור המתלבט ללא-ישע, אחזה והדקה אותו לגופו. העולם היה לו כעור אדם מכוסה מכות וחבורות, אשר בהן הרוה את צמאונו להתענג על מראה נגעים ועל סבלות אדם; אולם הוא היה לו גם כמרבד רקום תמונות ססגוניות, אשר טרם מצא את לחש-הלהטים לפיח בהן אוח חיים ולעשותן ממשיות.

לשֵמע רמזיו של הרוקח, נסתמרו כל קוציו ועקציו. כל רגש לא עמם בו מרוב ימים, וכל יצר לא דעך בו בביתו, בשכבו אחרי ארוחת הצהרים על הספה להרדם, תמונת לנורה בזעיר-פנים מקסים פזזה לנגד עיניו. בשבתו אל הפסנתר לנגן אטיודים, עמד לפניו דניאל נוטהפט וגִנה מתוך יוהרה את מגע אצבעותיו. בצאתו בערב אל הרחוב, ראה על כל השלטים כתוב שמו של נוטהפט, ופני כל אשה היו כפני לנורה.

בחצות הלילה היה עומד לבוש גלימת השנה לפני המראה, ועד אור הבוקר היה קורא ברומן, בו מתואר איש כבן חמשים שמצא בחשאי את אשרו אצל גברת צעירה. ובו בזמן נתחזקה בו יותר ויותר ההכרה שדבר-מה מתרחש. בחוץ, באיזה מקום בעולם, בבית ליד ככר אבגידיוס הקדוש, מתרחש דבר-מה.

בעיני דמיונו ראה פגישות במסדרון אפל, נדברים יחד על ידי לחיצות-יד, ואותות נִתנים לנאוף. ברור שכך עשו, כך גם היו עושים בנדה ומרגריטה. שנאה ישנה נתעוררה מחדש. את משטמתו הביע בנגינה, אבל גם את תקותו. המוסיקה היתה צריכה לגשר ביו ובין לנורה ודניאל; הוא היה מוכן לחונן אותם בינתו, ערמתו ונסיונות חיו, ובלבד שיוכל להמצא אצלם בשעה שהם עושים את המעשה הנורא; ובלבד שלא יצטרך לעמוד מאחורי הכותל, מעונה על ידי קנאה תפלה, שיוכל להשתתף עמהם בחויותיהם, להשביע את עיניו לראות, לפשוט את ידו, ידו הריקה והמזדקנת.

“גם אני קורצתי מבשר-ודם כמו אותו האיש,” הגה ברוחו הקשה, “גם אני בקרבי שוכן ווֹלפגנג אמדיאוס מוצרט. אמנם את הנשים בזיתי, מפני שראויות הן לכך. אולם אם תזדמן לי על דרכי אשה, שנוצרה לדברים טובים יותר מאשר להגדיל בשתים או שלש יחידות את המספר הגדול של האידיוטים הפרים ורבים בלעדי כן, הריני מוכן לחזור בתשובה ולעמוד כאביר לימינה.”

הוא חדל לישון, חדל לאכול ולא מצא כל ענין לענות בו, באותה ההסתערות של היצר המיני, שהתחוללה בו באחור זמן, בשעת ההתבגרות השניה, הלהיב עתה את דמיונו בתמונת אשה, אשר פאר אותה כמכלל השלמות הגופנית והנפשית.

באותם הימים הגיעה אליו השמועה שאחת מיצירותיו של דניאל תנוגן בביתה של האלופה פון אופנברג, בפני אורחים מוזמנים. הוא טלגרף אל אברהרד בבקשה להמציא לו הזמנה אל אותו קונצרט. התשובה היתה שלילית. בגודל כעסו כמעט ששלח יד בדַוָר. הוא פנה במכתב אל דניאל, בדברי חונף הביע לו את התענינותו כביכול ביצירתו של דניאל, ובקש רשות להיות בין השומעים. הוא קבל כרטיס-הזמנה מודפס ובו הביעה האלופה את תקותה לקבל את פניו בביתה, ביום הקבוע.

הוא נמצא ברקיע השביעי, החליט לבקר את דניאל בביתו ולהודות לו במו פיו.

ג

“מן ההכרח הוא שאסע מכאן, מן ההכרח הוא שארחיק לנסוע מכאן,” חשבה לנורה באותו לילה שנשתנה מכל הלילות בחייה.

בסרקה את שערותיה, היה לה רגש כאילו היא מחויבה לגזוז אותן למען השחת את מראָה. בלילה נגשה אל חלונה לבקש כוכבים. “מי יתן והדבר לא היה, מי יתן והיה זה רק חלום!” שועה נפשה בקרבה.

עם הנץ החמה קמה. היא אצה לצאת מחוצה לעיר, דרך הרחובות הריקים מאדם. אולם כל דבר נשתנה והיה לאחר. עץ ושיח הביטו אליה במבטי זעם. הערפל צף נמוך, צנת הבוקר היתה כאמבט קר. אחר כך בקע אור השמש והפרחים על האפָר הצהיבו. “מי יתן והיה זה חלום!” המה בה נהי תחנונים.

בשובה הביתה, ספר לה אביה שהכסף שולם לדירוף, דניאל הביאו שמה.

האינספקטור שהה כל היום בחדרו, וגם בימים שבאו אחר כך לא התראה אלא לעת ארוחת הצהרים. אז היה יושב דומם ושח-עינים. לפעמים היתה לנורה מקשיבה מאחורי דלת חדרו. שום רחש לא נשמע משם, הבית עמד בשממונו.

יורדן בקש מאת בעל-הבית רשות לעזוב את דירתו לפני גמר זמן החוזה, הואיל ודירתו היא יותר מדי מרווחה ויקרה בשבילו לפי תנאי חייו. בעל-הבית עשה את בקשתו. בבית שבו דרו דניאל וגרטרוד, היו שני חדרים פנויים בעלית-הגג, גרטרוד דברה על לב אביה לשכור אותם לו. האינספקטור הסכים.

לנורה נמלכה עם לבה: אם אבא יעבור אל הדירה החדשה תוכל לעזבו. מגרטרוד, שהיתה באה אליהם פעם ביומים לראות את אביה, נודע לה, שדניאל השיג סוף סוף את משרת המנצח על התזמורת בתאטרון. אם כן אפוא תוכל בלב שקט יותר להוציא את חפצה לפועל, כיון שחיי גיסה ואחותה מבוססים על פרנסה קבועה.

נזכרה בדברי האדון ריביר, שהיה תמיד מיעץ לה לנסוע לפריס. האדון ריביר היה בא לעתים קרובות אל בית יורדן, למן היום בו הוזמן על ידם אל חג הלדה, ועל פי בקשת לנורה, דבר עמה צרפתית.

באחד הימים באה אל ריביר. הוא קבע דירתו במקום הרומנטי ביותר של העיר, על סוללת המבצר. לחדרו היתה גזוזטרה שהקִסוס והלילך צמחו מסביבה וכסוה כלה, ומתחתיה בעמק היו העצים והשיחים מהוים נד ירוק סבוך שאין לחדור בו. אויר האביב השתפך אל החדר גלים גלים, ובעוד לנורה מבארת לו את תכניותה, לא יכלה להסב את עיניה המלאות התפעלות מצרור זיוניות שעמד בתוך אגרטל נחושת על השלחן. ריביר הוציא מתוכו מלוא חופן זיוניות ונתנן לה. הפרחים היו עוד בשרשיהם, ולנורה צחקה וששה על ריחן.

האדון ריביר אמר שיכתוב מיד אל אמו בפריס, שתוכל לסיע ללנורה בקשריה הרבים.

לנורה יצאה אל הגזוזטרה. העולם הוא יפה, אמרה בלבה, ופרצה בצחוק למראה מאמציה של חפושית קטנה אחת לטפס ולעלות על פני עלה תלוי למטה. אולי הכל היה חלום, נחמה את עצמה.

בבית מצאה את דניאל יושב אצל אביה, שני הגברים ישבו בתוך האפלולית.

לנורה הדליקה את המנורה, ואחר כך מִלאה כוס מים והעמידה לתוכה את הזיוניות.

“דניאל שואל מדוע אינך באה אליהם עוד?” אמר האינספקטור נלאה ומפוזר כמו שהיה תמיד בזמן האחרון, “אני ספרתי לו שאת הוגה תכניות גדולות. נו, ומה דעתו של הצרפתי?”

לנורה השיבה אותו בקול רפה.

“צאי אל העולם הגדול, בתי!” אמר יורדן, “את כבר בגרת במדה שתוכלי לצאת אל מרחקים. אין הדבר מוטל בספק…ישמרני האל מעצור בך.”

הוא קם בכבדות ממקומו ופנה ללכת אל חדרו. אחז בכף המנעול ואמר מתוך הרהורים רבים: “מה מוזר הדבר שאפשר למות חיים, שרגש כזה יכול לבוא אליך: אין אתה יאה עוד לזמנך. שמן הנמנע עוד לחיות יחד עם כל הבריות, שאין אתה יכול להבין עוד, לדעת עוד: הטוב הוא אם רע הדבר המתרחש ובא. נורא!”

אגב נענועי ראש עזב את החדר. באזני דניאל צללו הדברים כקול קורא מתוך הקבר.

זמן רב שתקו, הוא ולנורה. פתאם שאל בקול גוזר:

“הבאמת ובתמים את מדברת על פריס?”

“מובן מאליו שאני מדברת באמת ובתום לב,” השיבה, "כלום אני יכולה לעשות אחרת?

הוא נתר ממקומו והביט אל פניה בזעם:

“יש שאתה מתביש בפני עצמך,” קרא בחריקת שנים, “יש אשר נפשך תקוץ בשפת בני-אדם. כלום אין לך שאט-נפש בשעה שאת מהרהרת את הרהוריך? כלום אין לך שאט-נפש מאותה מפלצת המכונה בפיכם לב או נפש וכדומה?”

“אין אני מבינה לך, דניאל,” אמרה לנורה בלחש, מעולם לא עלה במחשבתה שהוא עלול לא להסכים לרגש הנוחם שבה ולהחלטתה הנובעת ממנו. אם כן לא היתה זאת להבה בת-חלוף, שהתלקחה אך לרגע, לא מה שקותה עד עתה לשמוע מפיו, דברי חרטה, דברים שמחיבים את עצמו, מה שיכלה לסלוח לעצמה, לסלוח ולשכוח. אם כן אפוא היכן היתה? היכן היא חיה?

“כלום את סבורה שבקשתי לי שעשועים?” שאל דניאל במדדו אותה במבטו מלמעלה למטה, “כלום את סבורה שמותר לעשות את היותר קדוש שבטבע למשחק? אכן למדת בבית-ספר טוב, מוריך יוכלו להתפאר בך, לכי לך אפוא. אין לי צורך בך, לכי לך פריסה ועזבי אותי לאנחות.”

הוא צעד כלפי הדלת. שוב החזיר את פניו. נטל את המנורה ונגש סמוך סמוך אצלה. עיניה נעצמו שלא מרצון. “אני רוצה רק לראות אם את הנך זאת עוד,” אמר בבוז לוהט, “כן, את הנך זאת,” לעג לה, “כן, זאת את!” ושוב העמיד את המנורה על השלחן.

“אין אני מבינה לך, דניאל,” מלמלה לנורה. עיניה בקשו נקודת משען באויר.

“כן, אני רואה זאת. שלום.”

“דניאל!”

אבל הוא כבר יצא. דלת המסדרון נסגרה ברעש. הכל בבית נדם.

הספה הירוקה והבלויה, כתם הפיח הנושן על התקרה המסוידה, חמשת הכסאות, הדומים לאנשים זקנים וחולניים, המראה עם מלאך הגבס המוזהב שממעל לה, כל זה היה כה מיגע, כה מציק, כמו הסבך בתוך היער.

אחא יקר! אחא יקר!

ד

שלשה ערבים שבוע היו מוקדשים לאופרה ושאר הערבים היו מוקדשים לבמה.

המנצח הראשי היה איש באמצע שנותיו, קִוֵּץ אשר תלתליו צדו לבותיהן של כל הנערות הפַּגוֹת שבעיר. הוא היה עצלן, חסר תרבות ושמו לֶברֶכט.

המנהל היה איש אשר עסק זה שנים רבות במלאכתו ודבר בקהל כשמש חצוף מזלזל כבוד אדוניו שלא בפניו. על הצעותיו של דניאל לשבח את התוכן במנגינות חשובות יותר, היה משיב במשיכת כתפים. האפריקאית, רוברט השד, הסטודנט הקבצן, פראַ דיאבלו, אלו הן בערך האופרות, שבכח משיכתן היה לו אמון. המזמרים והמנגנים לא עלו בהרבה על אותם של האופרה הנודדת, והרבה פחות אפשרות יהיה פה לחנך ולהלהיב את העובדים. הזכויות וההרגלים המושרשים של השגרה היו למכשול לכל רצון של חדוש ותקון.

אם אתה מוצא בעלי-בתים פחדנים והולכי-בטל הסמוכים על שלחן הצבור, במקום שהאמנות היתה צריכה להשמיע את קולה, הרי יפסק אצלו כל מעוף ולא יהיה לך שיור אלא החובות האזרחיים. הפרחים יקמלו, החלום ידל והרוח החפשי יהיה אנוס לצאת חמוש נגד כל שדי הקטנוּת והבינוניוּת או שיפול בנופלים.

“פִּנה חמה, פרנסה קלה, זהו עקר הדברים.” אמר המנהל.

“למה יתן את צוארו בעול עבודה רבה? העולם הוא גולם,” אמר לו האדון לברכט.

“זה תשע שנים אני שרה במקום זה Fis ולא יעלה על דעתי לצית לפקודת איזה מנגן מחדש בא לשיר דוקא F,” אמרה העלמה בַּריני, הפרימַדוֹנה, אשר על חזהָ הענקי התענגו עיני הקהל ביציע ובאולם.

“קַריֵריסטן,” אמר הכנור הראשון.

“חמום המח,” אמר הבחור המכה בתוף, אשר פעם כששגה בזמן התפיפה אים עליו דניאל לסטור על לחיו.

האלופה מצאה לו מוציא-לאור אשר הסכים להוציא על חשבונה סדרה של ששה-עשר שירים מאת דניאל. הדבר לא שִמח אותו שמחת אמת. לא היה בהדפסה זו משום נצחון, משום הכרח. היה לו רגש כאילו הוא גופו הוא הנותן מתנה בענין זה, ובאמת היה הוא המקבל. לבסוף הוא גם חיב תודה. האלופה אהבה לשמוע תודות. לא עלה על דעתה שהוא לא עושי-צדקה בקש כי אם אנשים אשר תפש אותם בלבותם. אין העשירים יודעים נפש העניים, אין העליונים יודעים נפש התחתונים.

רגשנותו הטבעית היא ששמרה עליו. ביראתו הנהדרה מפני תעודתו, שהיא, יראתו זו, אות וכקללה היא לנושא התעודה, פרש מן העולם אשר ממנו בקש להם; רק לחם בלבד ולא יותר מזה.

כאשר הופיעו השירים, בא ב“פניכס” מאמר בקורת, אשר אל האנשים הבלתי-מומחים עשה רושם של מומחיות, אבל לאמתו של דבר לא היה אלא מכת-מות מתוך מארב. הוא היה יתום באות “ו”. וורצלמן, השמש הקטן, שלח בו חץ ממארב.

עתוני מקצוע אחרים העתיקו את המאמר הזה. חצי תריסר אנשים קנו את השירים, ואחר כך נשכחו.

פסו כל התקוות. רק לחם עליו למצוא. רק לחם.

ה

לעתים קרובות היה קשה לו למצוא שעת מנוחה לעבודה. בחודש מאי היו ימים קרים, היה צריך להסיק, התנור העלה עשן. בא עושה-התנורים, סלק את רעפי התנור. החדר דמה לגיהנום מרופש.

גרוטרוד חטבה סוכר. “אל נא תכעס עלי, דניאל, את הסוכר מחויבה אני לחטוב היום.” והיא חטבה עד שהפטיש הלם את מחו המשותק של בעלה.

הדלת חרקה על ציריה. “את צריכה למשחה בשמן, גרטרוד.” גרטרוד חפשה את בקבוק השמן בכל הפנות, וכשמצאה אותו סוף סוף, חסרה הנוצה למשוח בה. היא הלכה לבקש נוצה מהמשרתת של אשת היועץ-הממשלתי, ובינתיים גלש החלב, ששפתה על האש, והצחנה מלאה את חלל הבית.

צלצלו. זה היה הסנדלר שבא לבקש את הכסף בעד נעלי-הלַכָּה. אשתו של היועץ-הממשלתי ואשת הנוטריון ריבזם אמרו שמן הנמנע לו להופיע אל הקונצרט בביתה של האלופה לא בנעלי-לכּה.

“אין לי הכסף לכך, גרטרוד. היספיק לך?”

גרטורד חטטה בתבתה הקטנה ומצאה עוד ששה מרק. חמשה מהם נתנה לסנדלר על חשבון החוב. הוא רטן בכעס ודניאל נחבא מפניו.

גרטרוד ישבה בחדר-האוכל ותפרה לבנים לתינוק. לפניה היה מבע של שמחה. דניאל ידע אמנם שזו שמחת-אם וצפיתה, אבל כיון שלא יכול להיות שותף עמה בשמחה זו, כי אם להפך. התירא מפני הופעת הילד. נעשה סר וזעף בגלל אשרה.

בין גבעולי הפוכסיה עמד אדום-צואר, הטה ראשו הצדה והביט אל החדר. “צא החוצה,” ציץ. ודניאל קם ויצא.

הוא קבע ראיון להאדון ריביר בבית-הקפה אשר בשוק. כיון שלא עלה בידו לראות עוד את לנורה, רצה לשאול את האיש על אודות התכנית הפריסאית.

הצרפתי ספר לו על מהלך חקירותיו בענין קספר-הויזר. בשפה הגרמנית המסורסת דבר על הרצח הגופני והרוחני שנעשה באסופי. “הרי זה איש comme une étoile (כמו כוכב),” אמר, “בעלי-הבתים שמו מחנק לנפשו. העולם של בעלי-הבתים c’est la racine (השורש) של כל הרע.”

קשה היה לדניאל לשאת את שם לנורה. הוא רצה להשלים עם זה שהיא נשמטת מידיו. הוא חרק בשניו ואמר לעצמו: “רוצה אני,” אבל מישהו חזק ממנו אשר בקרבו לא רצה. וזה החזק ממנו היה לקבצן, המבקש נדבות. “תן לי,” התחנן, “תן לי.”

כדורי-הביליַרד השיקו. אדון אחד לבוש מעיל-קטיפה התקוטט בקול עם בר-נש מרופט, זה שעתים קרא ב-Fleigende Blätter, מפעם לפעם היה חוזר וקורא מבתחלה ופעם בפעם פרץ בצחוק למקרא אותה הבדיחה, עד שרעד כל גופו.

הואיל ודניאל שתק כל הזמן, שאל אותו ריביר על יצירתו “המסע להַרץ”. ובבישנותו הביע את חפצו לשמוע איזה קטע ממנה. " Sans la musique, la vie est insupportable (בלי מוסיקה קשים החיים מנשוא)," אמר, “יש בה משהו משגעון.” יש לילות שהוא פותח חוברת המזמורים של שוברט או של ברהמס ומזמר את המלודיות, בגמגום ובמלמול, למען לא יכרע תחת כובד היאוש, אשר האנשים בהתנהגותם ממלאים את לבו. “הייתי רוצה להיות סטואיקאי,” סיֵם, “אבל איני יכול היותו. יש בי trop de musique, et c’est au contraire (מוסיקה יותר מדי, וזה הוא ההפך).”

דניאל הסתכל בו בעינים פקוחות לרוחה. “יבוא נא עמדי”, אמר פתאם, קם ממקומו ואחז בזרועו.

במסדרון הבית פגשתם לנורה, שהיתה שם למעלה בדירה החדשה יחד עם המטיח. למחרת היום עמדו כבר לעבור אל הדירה.

“איך נעשה הדבר כה מהר?” שאל דניאל, מלא אושר סתום, שנגרם על ידי התרגשותה הגלויה של לנורה.

“מקרה הוא,” ענתה, והשתמטה מהביט בפניו, “קצין אשר העבירוהו מרגנסברג הנה, עובר אל דירתנו. מעציב מאד הדבר שעלינו לעזוב את החדרים הישנים והחביבים. הרבה דברים לקח הסמרטוטר; בשני החדרים אשר למעלה צר המקום. מה שלום גרטרוד? האפשר להכנס אליה?”

“בואי עמנו.” אמר דניאל קשות “אם רצונך בכך תוכלי לשמוע: אני אנגן את ה’מסע להַרץ'.”

“אם רצוני בכך? יש לי כמעט זכויות לכך. אתה הבטחת לי אותה מכבר.”

“סוף סוף סבורה היא שאני רוצה לצוד אותה,” עִנה את נפשו בחטוטיו. “מוטב שאניח זאת לגמרי ובלבד שלא יולד במח-הנשים שלה החשד שמא יצירתי החדשה עשויה לכתחלה לסדר את ענינינו הפרטיים.” בראש שחוח עלה במדרגות יחד עם ריביר ועם לנורה, כשאזניו עשויות כאפרכסת לקלוט מפי לנורה את המלה “פריס”, אולם הם שוחחו על מזג האויר.

משנכנסו אל חדר-האוכל, מצאו את גרטרוד יושבת ומחזיקה את הנֵבל בין ברכיה. אבל היא לא נגנה. ידיה היו מונחות על המיתרים וסנטרה נשען על המסגרת. “מפני מה אינך מעלה אור?” שאל דניאל נרגז.

היא נבהלה והסתכלה בפניו במבט מרוכז. מבט זה הביא לידי הכרתם של כמה וכמה דברים, שבחיי יום יום שלו היה דוחה אותם מתוך חוג הרהוריו; כל מסירות נפשה אליו, נדבת רוחה הגדולה, תקוות לבה ומוראיו, אשר היו תלויים בתקוותיו ובמוראיו הוא, כאשר תלויה הכספית שבמדחום באטמוספרה; סגולת נפש להקריב דומם את עצמה בכל אלפי הקטנות שבחייהם, לבה הרַגש וכחה להעלים את פצעיה, הסגולה שיש בה ושהיא כמעט למעלה מן הטבע, לרעוד בלבה לפי רעד לבו בשעה שהוא מרהיב עוז נפש בנפשו להשיג את הנשגב ואה עמוק ביותר.

ועל כן מצא במבטה משהו מעין הזהרה רחוקה ורצינית. במורך-לב וביראת-הכבוד כאחד, בהכרת אשמתו ובקוצר-רוח כאחד נגש אליה ונשק לה על שפתיה. בתנועה מרפרפת תמכה את מצחה בחזהו, ואז הרגיש בכל המעמסה אשר היא העמיסה עליו שלא מדעת.

הוא אמר לה שיש ברצונו לנגן. הוא אמר: “שוב אבד לי צלמי. הבה ואמצאנו בדמויותיהם של אחרים.”

גרטרוד בקשה ממנו בפנים חורים רשות להשאר בחדר-האוכל, רק את הדלת השאירה קצת פתוחה.

ו

בשירי גיתה הקוראים בשם “המסע בחורף אל הַרץ” צפונים רעיונות כגושי סלע, ורגשות איומים ונשגבים, כנוגה עולמות-הכוכבים הזורחים ועולים. עצמת היסורים שלא תשוער, שֶׂגב שלא ישוער, נראו כאילו נהפכו מאליהם, ביצירת דניאל למוסיקה.

כשעוברים המוטיבים בחלק השני אל קולות-אנשים, והקולות האלה תחלה מתנשאים מפורדים מיָם שואן של קולות, ואחר כך הם מתמזגים למקהלה באחדות, בכמיהת-הנפש ובהתגלות יותר ויותר גדולות, הם נראים שהיו נחנקים בחושך לולא הפדות והגאולה שנִתנו להם.

מרעיד את הלב היה הפיַניסימו של הבַּסים שנשמע לפני הופיע הסופרנו: “שירי יעוף נא כנשר זה הדוֹאה ברֹך על פני ענני בוקר הכבדים;” כקול בשורת-הנצחון היה סולו השופר, שמפיח רוח חיים בנשמת התזמורת הגוועת.

ביגיעה רבה השתדל דניאל לבאר את נגינתו באמצעותם של שירה, של מלים ושל תנועות-יד.

השיר היה מלא שברים וחצאי-טונים, שבאו ללמד, חֵרֶף השלמות הגמורה, על רוח הזמן החדש, וביחוד על הזמן הממשמש ובא. לא היתה שום מתיקות משתפכת; היא היתה מחוספסת כקלפתו של עץ, כמו כל דבר שנוצר מתוך בטחון גמור בהתמדת-הקיום הפנימית.

הריתמוס שלו היה חדגוני ועומד רק על העליה. לא היו בו להטים, ממנעמי רקוד וכלום מן הרשמים הזולים, כלום ממה שמעניג את אוזן הקופאים על הישן. לא היה בו כלום מן המרושל והממוזמז, כי אם כובד-משקל ותכלית השלמות. המלודיה היתה צפונה כחרצן בתוך הזג הקשה, ולא רק מפונה כי אם מפוררה לפרורי פרורים, חנוקה, מחוברה במעמקי האדמה; רק פעם אחת יחידה פרצה לרום לשלוט ולנצח: “אבל את הגלמוד תעטפי בענן זהבך! עטרי בעצי-השִׂכִּים הירוקים בחורף, עד הפָּתח הורד, את שערותיו הרטובות של משוררך, אה, יקירה!”

היצירה הזאת נוצרה עשרים וחמש שנים לפני עִתה; לא היה לה שום יחס אל עצבי בני-הזמן; לא היה לה כל תקוה למצוא מעריצים ומבינים; להתפשט ולהתפרסם על ידי אנשים שהיא מכוונת אל רגשותיהם; חותם הנשיה היה טבוע בה. דומה היתה לעוף מן הארצות הטרופיות שהובילוהו אל חוף גרנדלנד.

אבל בשביל האנשים הקרובים-בלב קים זרם שמעביר ביניהם את האמת העליונה מאיש אל רעהו. האדון ריביר ולנורה ישבו בנשימה עצורה. עיני לנורה הגדולות היו שקטות עד לאין גבול ולאטן נעצמו ונפקחו שוב. כשדניאל סים, נגב בממחטתו את מצחו הרטוב ושמט את זרועותיו העיפות, היתה לו ההרגשה כאילו זוהר עיניה חודר לתוכו עד לקצות שערותיו ומחשמל אותן.

“עטרי בעצי-השִׂכִּים הירוקים בחורף, עד הפָּתח הורד, את שערותיו הרטובות של משוררך, אה, יקירה!”

“קשה לתת מושג מזה. הפסנתר דומה לסנדל ספרדי,” אמר דניאל.

פתאם הגעו אליהם מחדר-האוכל קולות מוזרים. נכנסו לשם ומצאו את גרטורד שהיתה חורת מאד, ישבה על הספה בידים שלובות על חזה ודברה אל עצמה מקצתה כמו מתוך חלום, מקצתה כמו מתפללת. אי אפשר היה להבין את דבריה. נראה היה כאילו היא מדמדמת.

לנורה חשה אליה, דניאל הביט אליה קודר. בינתיים צלצלו בחוץ והאדון ריביר הלך לפתוח. נשמע קול גבר קודד, הדלת נפתחה והאדון גרוביוס נכנס.

ז

האדון גרוביוס החוה קִדות לכל צד. רגליו היו נעולות נעלים כתומות עם חבטי נחושת. הוא היה לבוש מכנסים שחורים, מעיל ירוק ונוצץ, ועניבה לבנה ובלתי-חדשה על צוארו. את כובעו עם התִּתורת הנטויה הניח על כסא, ואמר כי הוא מבקש סליחה, אם בא לא בשעה הרצויה, אבל הוא רצה להודות לרבן הצעיר והחביב על ההזמנה.

“דומני, דומני,” אמר אגב קריצת-עינים מתוך ערמה, “שלתומי ובהסח-דעתי הפרעתי כאן ליצירה מענינת. שם בחוץ עומדים אנשים ומקשיבים, ואני לא יכולתי למנוע גם מעצמי לשמוע. את ההמונים הלא אין מפזרים, הי-הי-הי. אני מקוה שאני לא אפסיק את חג הקרבן אל המוּזוֹת. במה העניג את שומעיו, רבני? האם אין זו סימפוניה?”

“כן, סימפוניה,” השיב דניאל, שהיה מנומס רק מתוך השתוממות על הופעתו של האיש והתנהגותו.

“לי עלתה הסימפוניה שלו כבר בכסף, בין אם יאמין בין אם לא יאמין; תפרתי לי מעיל כמו בשביל המרקיז, לפי הגִזרה החדשה ביותר, עם צוארון-קטיפה, עם כנפים עד לקִבורת. מהודר מאד, מהודר מאד.” הוא נעץ את מבטו, מעל לראשה של גרטרוד, בפנה, וצחק חי-חי במשך חמשה-עשר רגע.

איש לא השיב אותו. הכל היו במצב אוילי ומדוכא.

“אלי! הלא יש חובה צבורית.” הוסיף האדון גרוביוס, “אין אני דר מאחרי היער. המוסיקה מעדינה את האדם גם בחיצוניותו. אגב, פשטה השמועה שזוהי סימפוניה עם מקהלות. איך זה בא לידי המצאה כזו? כלום זר-הדפנים של התשיעית¹ אינו מניח לו לישון? אני הייתי סבור שהסיח לגמרי את דעתו מהיצירות הקלסיות. הלא כיום מחשיבים במוסיקה את המלמול של התינוקות. אבל אין זו אלא תקופת מעבר, כמו שאמר השועל בשעה שפשטו ממנו העור.”

הסיר את המשקפים, קנח אותם בתנועה נחפזת, משך בפתיל ושוב הרכיבם. לאחר שהרויח זמן התחיל מדבר באריכות על שקיעת האמנות, שאל את דניאל אם לא שמע על אודות איש הוגו וולף שמו, שהיה לשיחה בפי רבים; הוא יושב באחת הפנות הנדחות ביותר שבאוסטריה ומחבר שירים הוֹטנטוטיים; אמר דבר גנאי על הבאר החדשה, שעומדים לבנות בפלֶרֶר, ספר שבאגודה התרבותית מופיעה קבוצת רקדנים משונים, שבדרכו לכאן גלה שֶקַים בעיר מוסד להשאלת שקים לתפוחי-אדמה, ושבקושטא פרצה דלֵקה גדולה.

ותוך כדי דבורו הסתכל בדניאל ובאדון ריביר חליפות, ונהימת הגמגום של האחד ומבטי המבוכה של השני נראו לו כמעודדים אותו להמשיך את דברי פטפוטיו, תקן את משקפיו על חטמו, קנח אותם, החליק את ידו על שערותיו החלקות גם בלי כן, שפשף את ידיו זו בזו, כאילו מצא את עצמו נתון במצב נוח מאד, והשמיע צחוק חי-חי שלו בשעה שבאה הפסקה בזרם דבריו.

בגרטרוד היה שולח רק לפעמים מבט נבוך, ומיד היה מסב את מבטו ממנה, כגנב שמחזיר את ידו משהוא מרגיש שמתבוננים אליו. לנורה כאילו לא היתה קימת לפניו, וכשקמה סוף סוף ממקומה, הועיל והיו עליה לטורח מראהו, שהפר את הרושם הקודם, דבריו התפלים, הרעים ללא סבה והמתוקים ללא-טעם, התרומם אף הוא ממקומו, הוציא נבהל את שעונו; בקש רשות לשְנות את בקורו ונפרד מגרטורד בהשתחויה מצחיקה, לפי מנהג ישן נושן, מדניאל בחיצת-יד ידידותית, ומהצרפתי בנמוסיות בישנית. ושוב כאילו הסיח את הדעת מלנורה.

בחוץ עמד על המדרגות מלכת, נענע פעמים אחדות בראשו ובבת-צחוק של משוגע כמעט, אמר אל חלל האויר: “להתראות, היפה בנשים! להתראות, היפה מכל אדם. שלום עליך, מלאכי, אל נא תשכחיני!”

בבית פנימה, לחשה לנורה ברוח נכאה: “מה זה היה? מה זה היה?”

ח

פיליפינה שימלויס הציעה את עזרתה ללנורה בעברה אל דירתם החדשה. תחלה השתאתה לנורה ואחר כך שמחה על הסיוע. האינספקטור לא לקח חלק בכל הטורח הזה שנראה לו כתבוסתו האחרונה שהשמידה את כל תקוותיו.

גם בימים שלאחר כך היתה פיליפינה באה אליהם, עד שנעשה לה לבסוף הרגל לבלות בביתם שעות אחדות, או בדירתה של לנורה או למטה אצל גרטרוד, כל עוד היתה זו עסוקה במטבח. התרגלו אל מראָה המכוער והתהלכו עמה בסבלנות. היא התאמצה לבלי להקים רעש ופניה היו כפני איש שממלא תפקיד חשוב, אשר טרם העריכוהו בני-אדם כראוי. היא למדה את מוצאיו ומבואיו של הבית. היא ידעה את כל חדריו. היא העדיפה ביותר לבוא אליהם בשעת בין-השמשות. ואמרה ללנורה, שראתה על המדרגות אדם זר ומוזר. לנורה הביאה נר והציצה אל המדרגות, אבל לא ראתה כלום. ובכל זאת עמדה פיליפינה על דעתה, בבטחה ובתוקף, שעמד שם איש במתניה ירוקה והראה לה את החוטם.

וביחוד משך את לבה החדר שמתחת לגג. לשכנים היתה מספרת ששם מקנן ינשוף. ועקב ספוריה אלה התחילו הילדים שבסביבה לירוא את הבית, ואשת היועץ-הממשלתי שדָרה בקומה העליונה, נפחדה גם היא ועזבה את הדירה.

לדירת האינספקטור החדשה לא היה כל פרוזדור, מהמדרגות נכנסו ישר אל חדר לנורה, ששם ישנה ועבדה. אל החדר הזה היה סמוך חדרו של אביה. הבריות היו קוראים אותו עדין בשם אינספקטור, אם כי לא היתה לו כבר כל משרה של אינספקטור.

כל היום היה יושב לפני חלונות סגורים בחדרו הצר אשר אחד מכתליו היה נטוי. כשלנורה היתה מביאה לו פת שחרית או קוראה לו לסעודת הצהרים, שהיתה מחממת במטבח הזעיר, הדומה למזָוה, והגישה אותה אל השלחן בחדרה הפעוט גם הוא, היתה מוצאה את הזקן יושב אל השלחן לפני גל נירות, חשבונות ישנים ומכתבים ישנים ותמיד מסודרים באותו הסדר.

פעם אחת נכנה אליו לנורה לפתע פתאם, בלי לדפוק בדלת, ואז מהר וסגר בחפזון את הארון, תחב את המפתח בכיס חזיתו ונסה להצטחק בבת-צחוק תמימה, עד שנדם לב לנורה בקרבה.

רק עם חשכה היה יוצא החוצה, ובחזרו היה כעין צרור בידו שלקח אותו עמו אל חדרו.

בתחלה היה לב לנורה נוקפה בשעה שהצטרכה ללכת מן הבית. היא היתה מבקשת אז את פיליפינה לשמור את הבית ולא לתת לשום אדם זר להכנס אליו. פיליפינה העמידה בשִדה של לנורה קופסה עם סרטים; היתה מסמיכה כסא אל דלת חדרו של האינספקטור, ולאחר שעיפה לחטט בסרטים ועיניה שבעו לראות את שלל גוניהם, היתה מרכינה את אזנה אל הדלת לשמוע מה עושה הזקן בחדרו.

פעמים היתה שומעת אותו מדבר, כאילו משוחח עם מישהו. הוא דבר בקול של הזהרה ופעמים גם ברֹך וחבה,. אז התחלחלה פיליפינה מאימה ופחד. פעם לחצה את כף יד המנעול למטה ובקשה להכנס ולראות מה שם. אך למורת-רוחה היתה הדלת נעולה במנעול.

אצל גרטרוד היתה עושה מלאכות-יד קטנות ועושה שליחותה בחנות המכֹּלת או אצל האופה. גרטרוד נעשתה יותר ויותר כבדת-תנועה, העליה במדרגות כבדה עליה, ופיליפינה מלאה אצלה כמעט מקומה של משרתת. אולם היא סרבה לעשות את המלאכות העלולות לטנף את שמלותיה. שתקנותה הפחדנית של גרטרוד הרגיזה אותה, והיא אמרה פעם דרך עקיצה: “את גאותנית מאד, וכנראה אין את יכולה לסבול אותי.” גרטרוד הביטה אליה משתאה ולא מצאה כל מענה בפיה.

מדניאל היתה פיליפינה נחבאת, כמעט שמעה את פסיעותיו. אולם בשעה שהיה מרגיש בה, היה מושך בכתפיו. אבל היתה לו הרגשה שלא בלתי-מסוכן הוא לנהוג בה מנהג של זלזול. ונראה לו שמן הראוי הוא לא לסרב לשרותיה הבלתי-מובנים וגם למצוא בהם קורת-רוח.

הוא התגבר פעם על רגש התעוב שלו ונתן לה את ידו, אבל מיד החזירהּ, כי כמדומה לו, לא נגע אף פעם בדבר כה חלקלק, כה צפרדעי כמו ידה. פיליפינה העמידה פנים כאילו לא הרגישה בדבר, אבל אך נכנס דניאל אל חדרו, אמרה לגרטרוד בקולה הגס ובלהבת התופת בעיניה: “אלי! מה רב-חסד הוא דניאל! אכן, רב-חסד מאד. לא לחנם אין בני-אדם יכולים לשאתו. הנה איש רב-חסד!”

ובראותה כי פני גרטרוד התקדרו, הסתובבה בתנועה גלמית על עקבה וקראה כאשה אשר דבוק נכנס אל תוכה: “אוי, גרטרוד! אוי, הצלי קודח! הצלי קודח!”

זו היתה חרדת שוא, הצלי רחש לו במנוחה במרחשת.

ט

ביום יוני סוער שב דניאל אחר הצהרים מהחזרה האחרונה של “המסע להַרץ”, סר וזעף. החזרות נעשו בגן וירוטֶר. הוא התקוטט עם כל המנגנים, המזמרים והמזמרות.

בבואו אל ככר אבגידיוס עבר אותו פתאם רעד. בהכרח הניח את כפו על עיניו ועמד מלכת. האמין שהוא הולך למות מכליון-נפש אל רעננות-בתולה שחמקה עברה מלפניו עקב רשלנותו.

הוא עלה במדרגות, עבר על פני דירתו וטפס במדרגות האפלות אל דירתו של האינספקטור.

מבטו נפל בחדר הקטן ששם עמדה הכירה ועל הקיר הבהיקו כלי הנחושת. שם ישבה לנורה; בתמכה את מרפקה על אדן החלון ובהניחה את ראשה על כפה, שקעה בהרהוריה במבע של עוז מיוחד. פניה היו פנויים אל המדרון התלול של הגג, אל הפגמים הנושנים, אל הקירות האפורים ואל יציעות-העץ ההרוסים למחצה, תחת חופת הדממה ורבוע השמים המעוננים.

“ערב טוב.” אמר דניאל בעברו מן האפלה אל האפלולית, “מה את עושה שם, לנורה? במה את מהרהרת?”

לנורה התחלחלה. “אח, אתה הוא זה, דניאל? לבסוף הופעת ואתה שואל להרהורי? מיד סקרנות כזו! אם רוצה אתה, נכנס אל חדרי.”

“לא, שבי על מקומך,” השיב, ובנגעו אל כתפה לא נתן לה לקרום, “האם אבא בבית?”

היא נענעה לו בראשה. הוא הקריב אל שלחן המטבח ספסל קטן וצר, שסלק מעליו טחנת-קפה וכברה, וישב הרחק מלנורה עד כמה שאפשר, ואף על פי כן היה המרחק ביניהם כה מצער, כאילו ישבו במרכבה זה מול זו.

“מה מצבך?” שאלה במבוכה וממבטה פג כל חום.

“הלא את יודעת שאני מתופף בתוף נקוב, לנורה,” ואחרי הפסקה הוסיף: “אבל מה עשו הבריות אחת היא, בין שנינו צריך שיהיו הדברים ברורים. האם את נוסעת לפריס?”

היא שתקה והשפילה את ראשה. “אני הייתי יכולה ללכת, שום דבר אינו עומד על דרכי,” אמרה אחר כך מתוך הסוס כלשהו, “אבל אתה הלא רואה אתה איך אני… אני איני כבר כמו שהייתי… קודם הייתי סבורה שאושר נפלא הוא למצוא אדם אשר יהיה לי אמון בו ואשר ישתתף בגורלי. לא הרבה זמן הייתי מפקפקת. אבל אם אסע, איך יתבררו ויתלבנו הדברים? ומה יתברר אם אשאר? אני כבר אמרתי לך לפני זמן-מה: איני מבינה אותך, דניאל. כל מלה ומלה שאתה מדבר על אודות זאת מבעיתה אותי מאד. מה את הרוצה אפוא? מה תהיינה תוצאות הדבר?”

“הזוכרת את, לנורה, את מכתבו האחרון של בנדה? את בעצמך הבאתיו אלי, ואני הייתי כאיש אשר אבדו עשתונותיו. הוא כתב לי אז (כאילו לא ידע דבר על אודות גרטרוד), שלא אסיח את דעתי ממך. הוא כתב שאין לך דבר בעולם כה מיועד כמו שאנו שנינו מיועדים זה לזה. ודאי את זוכרת איך הייתי לאחר שקראתי את המכתב. ועוד קודם לכן, הזוכרת את איך היום החתונה שמת את זר ההדסים על ראשך? אז ידעתי: הכל אבד, הכל חמק עבר. אבל לא, עוד לפני כן כאשר ראיתי אצל העלמה סילביה פוֹן ארפט את גון פניך, את גזרת גופך, שערותיך וידיך! ועוד זמן רב מקודם, כאשר טילת עם בנדה ביער, ואני הלכתי אחריכם, וכה נעים היה לי להתבונן אל הליכתך, אבל אני לא ידעתי זאת.”

“מה שהיה, כבר היה ואינו עוד,” השיבה לנורה בנשימה עצורה ואדמומית עלתה על פניה, ומיד במהירות מחרידה נסתלקה ופנתה מקום לחורון.

“כלום את סבורה שאני הנני איש אשר יֵרגע למחשבה שמה שהיה לא ישוב עוד? כל אדם, לנורה, חיב כלפי אשרו ויוכל להשיגו אם אך יחליט זאת בנפשו. ואם נתן לאשרו כי יתחמק ממנו, הרי יהפוך אותו גורלו לכלב.”

“זהו הדבר שקשה לי להבינו,” אמרה לנורה והביטה אל פניו במבט חפשי ובהיר, “לבי מתכוץ בראותי אותך כה מַשלה נפשך ומתעקש בעקשות מאוסה. הלא אף שנינו לא נוכל לעשות מעשה רשע, דניאל, הלא זה הוא בלתי אפשרי כל עקר. לא כן, דניאל?”

מתוך ההתרגשות התכופף דניאל סמוך יותר אליה. “יודעת את להיכן אני הולך?” שאל וּורידיו הכחולים ברקותיו התנפחו. “הנני להגיד לך. הנני עומד על קרש רקוב המונח על פי תהום. מימיני ומשמאלי פורצים מאותה התהום זאבים צמאי-דם; אחת משתי אלה בידי לעשות: או לקפוץ התהומה או להיות לטרף בפי הזאבים. ואם ברגע זה מרחף באויר יצור כמוך. יצור בעל כנפים כמוך, האם יש עוד מקום לפקפוקים?”

לנורה שלבה ידיה על חזה ועצמה עיניה למחצה.

“אח, לא, דניאל!” אמרה כמחוננת אותו, “אתה מגזים באמת. אתה רואה שחור יותר מדי ולבן יותר מדי. יצור בעל כנפים, אני? היכן הכנפים שלי? והזאבים? כל אלה הבריות פחותי-הערך כלום זאבים הם? אח, לא! וצמאי-דם, חדל לך מזה!”

“אל נא תרמסי לי את רגשי, לנורה!” קרא דניאל בקול נחנק ובהסתערות-תאוה, “אל תרמסי את רגשי, כי בלעדיו אין לי כלום. מן הנמנע כי כה תחשבי, כי כה תרגישי, ברפיון כזה, ברשלנות כזו. קול עליון! קול עליון! התעשתי אפוא! האם אין את שומעת את המיתם יום ולילה? האם את יכולה לומר כי טובים הם, כי רחמנים הם? המסוגלים לראות מישהו שאיפה אל הטוב ואל הנשגב? האם מאמינה את לוּ לאחד מהם? האם לא הרעילו בארסם אף את שמך המתוק? האם קדוש להם דבר מהדברים הקדושים לי ולך? האם יזוזו ממקומם כדי מילימטר אחד למען עזור לי, לך או למישהו אחר במצוקה? האם אין פיותיהם מנובלים בדבות ודברי רכיל? האם אין צחוקך כצנינים בעיניהם? האם אינם מקנאים בי על לחמי בפי, שאני מוצא בזעת אפי, ואת המוסיקה שהיא למעלה מתפיסתם והשנואה עליהם מפני שהיא למעלה מתפיסתם? אילו נִתנה הרשות בידם היו אונסים אותי לסתת אבנים או לנקות ביבין מפני שאינם מוחלים לי את חיי ואת תוכן חיי? ולאלה יאָמר כי אינם זאבים? מוטב שתאמרי לי שאת מתיראה מפניהם, מוטב שתאמרי לי שאינך רוצה להסיתם בך, אבל אל נא תאמרי לי כי רעה נעשֶׂה אם אני קוראה לך אלי, לך עם כנפיך, ואם את באה לקול קריאתי.”

ידיו היו שטוחות לפניה על לוח השלחן ורעדו עד לקצות אצבעותיהן.

“הרעה הזאת, דניאל, מה לה ולאותם האנשים?” לחשה לנורה, “אנו נפשע רק למוסריות העליונה, רק לרגש החובה והכבוד אשר בקרבנו.”

“שקר!” קרא ברעדה, “שקר! הם הם ששננו לך את התורה הזאת. מאות ומאות בשנים נטעו את המוסר הזה בלבך ובלב אמך ואם-אמך. שקר וכזב. בשקר הזה הם תומכים את שלטונם ומגנים על אגודתם. ולעומת זאת אמת הוא מה שממלא את הלב, מה שמביא שמחה, מה שמַנחני קדימה. אמת היא מצות הטבע ועשיתה. אמת ברגשותיך, בחורה, ברגשותיך הכפותים, בדמך וב’הן' אשר תשמעי מתוך חלומותיך. אמנם אני יודע וָעֵד כי השקר נחוץ להם, הואיל והכרח להם להיות מאוגדים, הכרח להם להיות לכַת, אלולא כך הם אין ואפס. אולם אני רק אמת אחת היא לי, על קרשי אשר על פני התהום רק אמת אחת.”

“אֲמִתְּךָ,” אמרה לנורה, “לך היא אבל לא לי.”

“לא, לנורה? לא אֲמִתֵּך? אם כן למה זה אשחית דברי לפניך? אם כל שאר הדברים אך טעות ומרמה, אבל ברור לי כמו שברור לי מאור עיני כי אמתי גם אמתך היא.”

“האם תוכל להתקומם לכל העולם כלו,” נפלטה קריאה מתוך חזה הנפחד של לנורה, “הלא גם אתה מִדָרֵי העולם הזה אתה.”

“אמנם, בכל העולם רוצה אני להלחם,” השיב, “זאת היא החלטתי. אני משלם לו במטבעותיו הוא. כשם שהוא עומד נגדי, כך עומד אני נגדו. אין אני בעל פשרות, אין אני תגרן, אין אני מבקש נדבות. אני חי לפי חוקי אני, במקום שלאחרים יש צורך, או התר או אִסור, שם יש לי הכרח. מי שאינו מבין זאת, אין ביני ובינו ולא כלום.”

ההעזה שבדבריו הפחידה אותה, ובכל זאת זעו בקרבה מעין גיל וגאוה, והתעוררה בה התשוקה לחיות בעבורו, להיות יחד עמו, אם הוא מתקומם לשלטון העומד להשמידו, הריהו עושה זאת לשמָה, בגללה, ועל כן אינה רשאית להתחמק ממנו. מה שהרגיע אותה באופן מפליא ויחד עם זאת רִפּה את כח התנגדותה ומשך אותה בכח אחריו, הרי זו היתה האש והבטחה שברצונו וברגשו.

אבל אז נפגשו עיניהם, וכל אחד קרא מתוך עיני חברו את השם גרטרוד.

גרטרוד עמדה ביניהם חיה; כל אשר דברו יצא מאת גרטרוד וחזר אליה. שלא היה בדעתו של דניאל לגרש את אשתו, שהדבר לא היה יכול לעלות על לבו, את זאת ידעה לנורה. ילד עתיד להולד, היתכן לגרש את האם? איך אפשר, בתנאים החמריים הקשים, לעזוב את האם ואת הילד לאנחות ולעוני. דניאל לא היה מסוגל לכך, את זאת ידעה לנורה.

אולם עם זאת היא גם ידעה (כי יותר מדי הכירה את אחותה כדי שתדע זאת) שפרידת דניאל ממנה, פרושה להמית את גרטרוד. היא גם ידעה, נוסף לזאת, שדניאל חשב שהוא קשור אל גרטרוד קשרי-נשואים בל ינותקו, לא רק מדעתו את אפיה של גרטרוד אלא גם מפני שבנשואיו עם גרטרוד היה משהו בלתי-תלוי בתאוות, בכונות והחלטות, משהו שכובל אפילו באיבה ומרתק ביאוש.

את כל זאת ידעה, וידעה שדניאל יודע זאת. וכשהסיקה מדבריו וממהלך-רוחו את המסקנה האפשרית היחידה, הרי ידעה ברור את מה שהוא מבקש ממנה.

הוא בקש ממנה כי תקריב את עצמה. לא היה בזה עוד שום ספק.

אבל איך קריב את עצמה? הבחשאי? האם יצמח להם מזה אושר? בהסכמת גרטרוד? התוכל גרטרוד לשאת זאת, גם אם תהיה נדיבת-לב כקדושה? אי הדרך? איזה הדרך לא ישכנו בו מבוכה, פחד וכליה?

השחה את פניה וכסתה אותם בידיה. זמן רב ישבה ככה. ובחוץ מעל לגגות ירדו הדמדומים.

פתאם הזדקפה, שלחה אליו את ידה, הצטחקה בדמעות בעיניה ואמרה מתוך נסיון אחרון להשתמט מהאיום, מתוך רגש לוהט ובתשוקה ובליצנות מזעזעת:

“אחא חביב!..”

הוא נענע בתוגה את ראשו, אבל לקח את ידה והחזיקה בתוך בין שתי ידיו.

פתאם חשכו פניה כמראה נוף עם בוא הלילה. מבטה שהסתלק הצדה ראה עצי גן גדול, ראה אשה מכוערה וחולה מאחורי משׂוּכה, ושתי ילדות קטנות שפחדו והתבוננו אל השמש השוקעת מתוך אימת-העתיד.

כעין רחש הרעיד אותה ואת דניאל. על המפתן עמדה פיליפינה שימלויס. עיניה נוצצו כעוֹרוֹ של שרץ שצף ועולה מתוך הבִּצה.

דניאל ירד אל דירתו.

י

האולם העשוי סגנון רוקוקו, בארמונו של אופנברג, היה נעול תשע שנים בפני כל אספה חגיגית. בין מזכירה של הגברת האלופה ובין מזכירו של האלוף ברומא היתה חליפת-מכתבים ממושכה, כדי לקבל מזה האחרון רשיון להשתמש באולם.

האכזבה מיצירתו של נוטהפט היתה כללית. אנשי החברה השתעממו, וחובבי המוסיקה שהוזמנו על פי המלצה לא התענגו גם הם ביותר, התענוג היחידי היה לראות את הקומפוניסט מנצח. למראה החבר המפזז, המכרכר והמפרפר התגלגל יועץ הקונסיסטוריה צלנר מצחוק.

הגרף הזקן שלֵים-נוֹטהים, שלא רק איבה יתרה נודעה ממנו לספרות הפורנוגרפית, כי אם גם שתה אחרי כל סעודת צהרים רבע ליטר של צרי-החיים אשר לרופא רוזא, הודיע שתרבוכת הקולות של המנגנים בסוכות הירידים היא גלוי אמנותי לעומת מנגינת-חתולים זו. ראש מועצת שופטי המחוז אמר בגלוי שזהו קשר נגד הטעם הטוב.

הדברים הללו נאמרו בירכתי האולם; כדי שלא להעליב את הגברת האלופה, פזרו כלם מחיאות-כפית ביד רחבה. אחר כך ישבו השומעים והמשתתפים מאוחדים מסביב לשלחן ענקי בחצי-גורן לסעודה.

הגרף שלים-נוֹטהים ישב ליד האלופה ושאל אותה על אודות אישיות שונות מעולם האמנות. הוא שאל מי היא הגברת המענינת בפנים עצובים שיושבת ליד המַיוֹר בֶּלמַן? זוהי אשת הקומפוניסט. אשתו? לגמרי לא רעת מראה אשה זו. עם אשה כזו אפשר באמת לראות חיים. ומי היא אותה אשה שם בין הרולד הזקן ובין הצרפתי? יצור נחמד; עיניה כעין הים הליגוּרי, וידים ענוגות כידי נסיכה. היא אחותה של האשה. אחותה? אַי, לעזאזל, משפחה נהדרה, הראויה באמת לתמיכה.

על הכוסות נאמו נאומים. בעל בית-החרושת אֶהרנרַיך שתה לחיי יוצר “המסע להַרץ”; הגרף – לחיי הנשים הנוכחות.

רושם קשה עשה על המסובים האדון גרוביוס. הוא ישב בין חברי אגודת המזמרים, שהשתתפו במקהלת הקונצרט, והם התבישו בו, כי התנהג שלא כהוגן.

בידו עלה להרים כסיה שאבדה ללנורה ולתתה בכיסו. אולי מטעם זה היה כה שואן בחדותו. הוא זרק אל העלמה בָּריני שקד שלקח מעל טִיריֵן השלחן. הוא העביר את מבטיו על פני נברשות הגביש ועל הכתבים המקושטים במסגרות-זהב, ולא עיף לשבח ולפאר את הזוהר והעושר של הבית, כאילו הוא גופו היה אחד מבני הבית. הרים את כוס היין והביע את התפעלותו על הגון ועל הריח של היין, כאילו ידע את היינות שבבית משכבר הימים.

ואז קרה שבתנועת יד מהירה דחף את צלחתו ועל פני חזיתו הלבנה השתפכה שלולית של רוטב-צלי חום. הוא נדם. שקע בתוך הרהוריו. טבל את המפיה במים ושפשף ושפשף. הלַקיים צחקו בצחוק כבוש. הוא רִכֵּס את מעילו ודמה לחלון-ראוה באישון לילה.

עוד תופעה אחת נתגלתה לעיני הלקיים הליצנים. הם ראו שהמנצח נוֹטהפט ישב אל השלחן רק בגרבים לבד. נעלי-הלכה החדשות כה לחצו את רגליו, עד שלא פקפק הרבה והשתחרר מהן בשעת הסעודה וכה עמדו בהפקרות אחת מימינו ואת משמאלו. בשעה שהלקיים היו עוברים ושולחים מבט מתחת לכסא, היו קופצים בכעס את פיהם, כדי שלא יפרצו בצחוק.

העברה הגדולה הזו על הלכות דרך-ארץ לא נעלמה גם מעניני השכנים. אנשים התעלו באגרוף, הצטחקו, משכו בכתפים, נענעו בראשים. הואיל ובשעה שכל המסובים קמו ממקומותיהם, לא טרח דניאל טרחה כלשהי להסתיר מעיניהם את יחופו, ובלי להשגיח בהם נתן שוב את רגליו בסַדי הלכה שלו, הוא הפסיד בעיני הבריות, הפסיד לחלוטין.

הידיעה על המאורע הזה היוצא מן הכלל פשטה למחרת היום ההוא בכל הבתים מקושטה בקשוטי-חן, וחדרה ממרומי החברה עד לחוגי שפל המדרגה, ובכל מקום עוררה רעם של צחוק. אף אחד לא ידע לאמר מלה על אודות הסימפוניה עצמה, ולעומת זאת ידע כל אחד לספר את המאורע בנעלי-הלכּה לפרטי פרטיו.

יא

בדרך שובו הביתה, הלך דניאל עם לנורה. גרטרוד הלכה עם האדון ריביר, במרחק-מה אחריהם, כי לא יכלה ללכת אלא לאט לאט.

“איך הרגשת את עצמך, לנורה?” שאל דניאל, “אם לא היתה לך ההרגשה כאילו היית בחג המתים?”

“אהובי”, לחשה, והלכה הלאה.

ואחרי עברם זמן-מה בדומיה, באו אל מבוי צר. אז חשה לנורה שלא תוכל שאת עוד את שאלות-האֵלם של דניאל. היא היטיבה להדק את הסודר מסביב ללחייה, ולחשה:

“תן לי שהות. אל תדחק את השעה. תן לי שהות.”

“לולא נתתי לך שהות, לִבָּתי היקרה, לא הייתי ראוי לרגע זה.”

“לא אוכל, לא אוכל!” פרצה מפיה קריאה נואשה. עוד תקוה אחת יחידה היתה לה, נצנוץ אחרון של תקוה, וכל נפשה נכספה וכלתה אל נצנוץ זה. אולם עליה היה לפעול בדממה.

דניאל בעמדו עם גרטרוד בחדר-האוכל, ראה שהמסכה של צינגרלה מקושטה בזלזלי ורדים. בין העלים הרכים בצבצו פקעים, כעין פנסים אדומים וזעירים נשתלו מעל גבס הלבן.

“מי עשה זאת?” שאל.

“לנורה היתה כאן ביום. היא עשתה זאת,” השיבה גרטרוד.

מבטו הלוהט היה צמוד אל המסכה בשעה שגרטרוד חבקה אותו ובשפע רגשותיה קראה:

“אח, דניאל! מה נפלאה היא יצירתך! מה נפלאה!”

“האמנם?” האמנם מצאה חן בעיניך? הרי זה משמח אותי מאד." השיב בקול יבש.

“הבריות אינם מבינים זאת,” הוסיפה בקול נמוך והסמיקה, “רק אני יודעת זאת, רק אני לבדי, מפני שהיא קניני.”

ביום השני הניח את הפרטיטורה של “המסע להַרץ” בתוך ארגז גדול וישן. הרי זה היה דומה לקבורת מת.

יב

בסמטות האפלות והמתפתלות אשר מחוץ לחומת העיר עמדו בתים קטנים מסומנים במספרים גדולים, ועם פנסים מגוונים. הם מלאים ריח תפל של רקבון, ועשויים תאים קטנים הרוסים למחצה ומקושטים בצמצום. מבעד לתריסים המוגפים היו בוקעים מדי לילה קולות צחוק חודרים ואת המבקרים שם פוגשות מפלצות ערומות למחצה ומישבות אותם על ספות וכסאות מצופים בפלוסין אדומים עד לזועה.

האזרח מכנה את הצריפים הללו “מערות הפריצות”, ומהרהר בין יום ששי ובין יום ראשון לשבוע מתוך אימת תשוקה על דַירותיהן נפוחות-הגוף או הצנומות, בעלות העינים הנוגות או מעורפלות-השכרון.

שמה הרים האדון גרוביוס פעמיו. הואיל והיה מחבק אך צל בשעה שדמיונו המלוהט בכל רעלי העולם ומציר לנגד עיניו גוף אדם ידוע, הרי הלך לקנות לו בשר אדם.

לאחר שסיֵּר ששה מהבתים האלה, בזה אחר זה, שקדמו שם את פניו בשמחה ולווּהו בקללות גסות, מצא סוף סוף את מבוקשו, יצור אשר לא מלפני שנים רבות נשרף מתוכו, ששמר עדין צלם אדם, ואשר בהליכותיו ובקלסתר פניו אינו מטשטש את האילוסיה של האדם, בשעה שזה החליט לראות מה שהוא רוצה לראות ולשכוח מה שהוא רוצה לשכוח.

שמה היה לֶנָה. צליל מתוק למציאות חמודה! הוא הלך אחריה בעזבה את חוג חברותיה לעלות אל תאה העלוב אשר מתחת לגג. הוא צלצל במטבעות וצוה שהריבה תתלבש בשמלת חוץ, תחבוש לראשה מגבעת צנועה ותשים צעיף על פניה הצבועים. אחר כך נגש אליה, פנה אליה בדברים בנמוס רב ונשק לה בידה. עוד לא היתה גברת בעולם שנהג בה מנהג של דרך-ארץ ואבירות כמו בריבה הזאת.

הנערה נבהלה וברחה, צריך היה ללמדה דרך-ארץ. בעלת-הבית היא אשר נתנה לה לקח טוב, כי האדון גרוביוס צלצל במטבעותיו.

“אל נא באפך. אדוני,” אמרה האשה, “אנו איננו רגילות לדקות כזו.”

הוא חזר ובא שנית. את לנה אִלפו בינה. לאט לאט התרגלה אל תפקידה.

“אם אֹמר בהתגלות-לב,” אמר אל לנה, “אין אני רגיל ומנוסה בדרכי האהבה. הייתי יותר מדי גא לבלי להשתחוות לפני אלילת האהבה. הנקבה היא נקבה והזכר הוא זכר. והם משקרים זה לזה, באמרם שכל נקבה היא נקבה ממין מיוחד, וכל זכר הוא ממין מיוחד. טמטום המח!”

הריבה הצטחקה.

הוא התהלך בחדר הלוך ושוב. הוא לא יכול לפסוע אלא שלש פסיעות אילך ואילך. הוא נזכר במבע פני לנורה, בשעה שנגנו את הסימפוניה, שהתבונן אליה בצמאון מתוך מארבו. בערה בו חמתו. “הן לא יעלה על דעתך לקרוא רעות-רוח דילטנטית זו בשם קדמה,” צוח, “הרי זו אונאת רבים. באמנות בכלל אין קדמה, כשם שאין קדמה במהלך הכוכבים. הסכיתי ושמעי!”

והוא שאג את הפתיחה השַׂגיאה ל-Sonata quasi una fantasia אשר למוצרט. “דא-דאדא-דא-דאדאא! היש מקום כאן להתקדמות? אל נא תטי אוזן, מלאכי, לפטפוטי ההבל, היי נאמנה לעצמך. הוא הרעילך באמצעים נרקוטיים. בלבך התמים נעשו עליונים למטה ותחתונים למעלה. אנא הסתכלי בי! כלום מתיראה את מפני? אני אעשה בגללך כל מה שיש בכחותי, הבי לי את ידך. דברי נא עמי.”

הזונה הוכרחה להושיט לו את זרועה מתוך תשוקה אליו והוא ישב סמוך אצלה בתנועה מתונה מתוך יראת-הכבוד, אחר כך הוציא את המכבנת מתוך מגבעתה, וברוך הניח את המגבעת הצדה, והיא היתה צריכה לסמוך את ראשה על כתפו."

יג

“מחאי, מחאי כפים! אבא יקנה נעלים!” אגב פזום מפזמון העממי הזה, נכנסה פיליפינה אל חדר-האוכל של גרטרוד. דניאל לא היה בבית.

“הא לך!” אמרה וזרקה צרור חוטים עלה שלחן.

גרטרוד נענתה להפצרותיה ודברו זו לזו בלשון “את”. “הלא אנו הננו קרובות-משפחה לכאורה,” הוכיחה פיליפינה.

גרטרוד פחדה מפיליפינה, אבל נבצר ממנה להשתמט מהשתדלויותיה המוגזמות לשמש אותה. מה שלא הרגישה בפני שום אדם, הרגישה בפני פיליפינה: בושה בהריונה.

ואמנם פיליפינה מצאה שיש משהו מהפריצות בהריונה של גרטרוד, ובדברה עמה היתה תמיד מביטה בחלל האויר.

“לא, עד כמה אין הבריות יודעים בושת,” פתחה פיליפינה ואמרה אחרי שהשתטחה על כסא, “המשרת בחנות שאל אותי, האמת הדבר שבין דניאל ולנורה אין היחסים פשוטים. איזו חוצפה! אבל נתתי לו בעד זה מנה אחת אפים.”

המחט בין אצבעותיה של גרטרוד חדלה מעבוד. זאת לא הפעם הראשונה שפיליפינה התירה לעצמה רמזים מסוג זה. פעם באה ולחשה לה שדניאל הוא אצל לנורה למעלה, ופעם הביעה בחנף דברי רחמים על לנורה: פני המסכנה כה נפלו, ויש שספרה מה שסח פלוני ופטפט אלמוני. או שהעמידה פנים של נערה חסודה הדואגת למוסריות, ואומרת שאין צורך לזלזל בדעת הבריות.

המלה “הבריות” תמיד בפיה, והיא הלא יודעת מה תמה וחפה מכל עברה היא לנורה, ומה אוהב דניאל את אשתו, אבל הבריות, הבריות! וגם מן הנמנע לנקר עיני אדם שבא בשאלות הנשמעות לשני פנים, כי אז לא היו נשארים פקחים בעיר.

התלתלים על מצחה של פיליפינה הגיעו לידי אורך בלתי-רגיל, כסו את המצח והגיעו כמעט עד לשמורות העינים. עקב זאת הפיק מבטה, שבו התבוננה אל גרטרוד, כעין מזמת-ערמה רעה. גם היא גופה אינה כה בטוחה בבעלה – עברה מחשבה במחה, ובתנועה בלתי זריזה, בפשוק רגלים של פריצות התישבה על הכסא ישיבה מרווחה.

“כסבורה אנכי שדניאל זה צריך להתנהג ביתר זהירות,” הוסיפה לדבר בקולה הנוקב, “שעות רצופות עומדים הם יחד. כל טובה לא תצמח מזה. לא תצמח כל טובה, אומרת אני לך. ותמיד אורבים הם זה לזה. הוא – לה והיא – לו, סוף סוף צריכה את לדעת זאת. כשהם נתפשים ביחידות, הרי הם נרתעים זה מזה כאיל נתפשו בעברה. זה שבועים נמשך המצב הזה יום יום, כלום מן הנמוס הוא? אין את צריכה להרשות זאת, גרטרוד,” סימה את דבריה, בנסתה נסיון מכוער להעמיד פנים עגבניים-נוגים. אחר כך השפילה עיניה ופניה הפיקו תום.

לגרטרוד נעשה קר בחזה. אמונה בדניאל היה מוצק, אבל דברי הרעל שללו ממנה את צהילות הדעת והמנוחה. וכמה מכאיב היה עצם הדבר, שאפשר היה לדבר ככה על גרטרוד ועל לנורה ושהיא לא מצאה מלים בפיה למנוע את הדבורים האלה, מפני בטחון אמונה ומפני שָׂנְאה דברי לשון-הרע.

וכמה שטחית היתה כל סתירה וכמה חלשה היתה כל התנגדות! כלום יכלה להראות על אפיו המיוחד של דניאל כדי לסתום פיות דוברי רע. כלום חיב הוא לִתן את הדין לפיליפינה זו? בת-צחוק של בוז החליקה ועברה על פניה.

ובכל זאת למה כה יכאב לבה? האם התחילה מכירה שמעט מאד אהבה נתן לה?

בלי משים נפל במטה על מסכת הגבס שעדין היתה מקושטה בזלזלי הורדים שנבלו כבר. קמה והסירה את הזר הקטן. ידה רעדה תוך כדי כך, כאילו עשתה מעשה רע.

“לכי לך, פיליפינה! אין לי צורך בך עוד.”

“אי, באמת, השעה כבר מאוחרת. עלי ללכת,” צוחה פיליפינה,

את אל נא תעצבי אל לבך, גרטרוד," הרגיעה אותה, “ואל נא תתאונני עלי לפני בעלך. הוא יהרגני. אם תתאונני, תבוא עליך צרה, האמיני לי. אמנם אני טפשה הנני ואיני יכולה לשמור לשוני. ליל מנוחה.”

בדיקנות מצחיקה יִשרה על עצמה את שמלתה ויצאה. על המדרגות שוב התחילה לשיר: “מחאי, מחאי כפים, אבא יקנה נעלים.”

יד

בשעה שדניאל שב הביתה היתה כבר השעה מאוחרת. ובכל זאת ישב בחדרו לפני מנורתו וקרא בספרו של י’ן פול “טיטן”.

אחרי שעה קלה השתחררו מחשבותיו מהספר וזרמו בערוצן שלהן. קם, נגש אל הפסנתר, הרים את המכסה ופתח חרישית באקורד. הקשיב בעינים עצומות. נדמה לו כי מישהו קורא לו. הלילה היה שחון, הדממה מפחידה.

שוב אותו אקורד. צלילי פעמונים מעולם המתים. ובשעה שהם פורצים רכים אל עָל, דרך ערפל ירוק-אפור, וכל צליל שולח מלפניו את עדת משרתיו כשביבי-אש הפורצים מתוך רַקֶטה, והמתאימים נפגשים יחד, והזרים נרתעים אחורנית,ובמרומי גובה שאין להשיגם עברה, מחרידה בצלילותה אבל רחוקה כחזון השלמות שמופיעה לעיני ההולך למות, מלודית האהבה, מלודית לנורה…

כן, קרא לו מישהו; אבל מאיזו פנה מפנות העולם? האם אשתו? הרחוקה, הקודרה, המצַפה? הוא הפיל את מכסה הפסנתר, באופן שהד המולת הנפילה חזר מצריח בית-התפלה דרך החלון הפתוח.

הוא כבה את המנורה, נכנס בחושך אל חדר-המטות והתפשט לאור הירח. קצות הוילון היו מקושטים בזר של פיפין שחור, שצלו הצטיר על הרצפה כעין שבילים מתפתלים ללא כל מטרה. כל הקוים הרבים הללו לא היו לכאורה מחוברים אלא מקו אחד.

הוא שכב במטה וללבו התחיל פתאם דופק. פתאם נודע לו, אף על פי שלא הביט אליה, שגרטרוד אינה ישנה, ושהיא שוכבת כמוהו על גבה ומביטה כלפי מעלה, אל החלל הריק.

“גרטרוד!” קרא.

מתוך רשרושו הקל של הכר הבין שהיא הפנתה אליו את פניה.

“השומעת את אותי?”

“כן, דניאל.”

“את מחויבה לעוץ לי עצה. את מחויבה לעזרני. היי נא לעזר לי ולאחותך, וָלא – מי יודע מה שיקרֵנו.”

הוא הפסיק כדי לשמוע, אך כל רחש לא נשמע.

“אפשר לשתוק זמן רב מתוך זהירות.” הוסף לדבר, “אבל אם השתיקה נמשכת זמן יותר מדי, רק שקר וכחש יולדו ממנה. אבל מה בצע בהתגלות-לב אם על ידי כך אתה תוקע סכין בלב אדם, למען פַּנות לעצמך דרך? מה תועלת להתוַדות אם השני לא יבין לך? שנים כבר זבים דם, היש צורך כי גם השלישי דמו יהא שותת, ובלבד שהדברים יאָמרו? גם בלעדי זאת ידובר הרבה. דברים נוראים, ללא-בושת, אשר מפניהם ינדף ליל התמימות של התחושות! האם מן ההכרח שדמו של אדם יהא שותת עד תמציתו, אם הוברר לו שאותו דבר אשר הוא מתקומם לו אינו כלל מהחוקים הנצחיים, ואיך אוכל אני, רמה ותולעה, לפגוע בחוקים הנצחיים? לא, אלה הן מצווֹת בני-אדם שאין להן קבע והן עלולות לחלוף ולהבטל – התשמעיני, גרטרוד?”

כקול צפור בא ממרחקים, נשמע “כן”.

“אבל עתה אין בכחי עוד לשתק. בלעדיך דרכי נפסקת. איני רוצה לדבר לפניך גבוהה גבוהה, לדבר לפניך על תעצומות אהבתי ושאחרת היא מן הנמנעות. אפשר שתמיד יש מקום לשנות, אם להתחיל בעוד עת. אבל איך יוכל אדם לדעת את עתו? והאהבה? רבות ושונות הן למיניהן. כל בזוי-אדם כך יכנה ליצריו השפלים. עד עתה לא ידעתי תאוה כזו, אשר האשה תהיה חיבת בה. אתה היא תפשה אותי, תְּפָשתני כלי. השליתי את נפשי שאוכל להציל ממנה את עצמי ואותך. עמל שוא! בקרבי, גרטרוד, אש בוערה, אני נשרף, איני עוד מה שהייתי, כלי שֻניתי, ואם לא ימהר לבוא עזרי, אלך לאבדון.”

זמן רב היתה בחדר דממת-מות. הוא הוסיף עוד לדבר:

“אבל מה עצה אשר תנתן לי? מוזר הדבר, מאז קרה הדבר, יודע אני מה מקשר את שנינו, אותי ואותך. בינינו נטויים חוטים, והיד אשר תגע בהם יבוש תיבש, כמו שכתוב בספרי הקודש. יש בזה תעלומה, תעלומת קודש, אשר אם אָפֵר אותה והייתי כמחנק לא רק את הילד אשר בבטנך כי אם גם את כל הזמירות אשר טרם נולדו בחזי. בחיי כל גבר מזדמנת אשה שבה נולדת בשבילו מחדש אֵם אשר הוא קשור אליה בטבורו סמוי מן העין, וכלפי האשה הזאת, אהבתו אם קטנה או גדולה, אפילו שנאתו, אדישותו נעשית לצל עובר. ויש עוד אשה, יצירתי, פרי חלומותי, היא צלמי, בדמי חוללתיה, היא היתה ספונה טמונה בקרבי כזרע בתוך הנִצן, והיא תהיה בהכרח לי, אחרי התגלותה, או שאמות מבדידות וגעגועים.”

האיש שאינו יודע לכבוש את יצרו לחץ את ראשו אל הכר ונאנח:

“היא מן ההכרח שתהיה לי וָלא – לא אקום לעולם ממטתי. אבל אם אשטה מעליך ואעבור לדרכי אקרא כמו פויסט: ‘טוב לי שלא נוצרתי משנוצרתי!’”

גרטורד לא השמיעה כל הברה. רגע אחרי רגע עבר, ודניאל בהרגעו לאט לאט, הקשיב אל חלל החדר, ודומית אשתו מלאה את נפשו פחד. התרומם וישב. הירח נעלם ובחדר ימש חושך. דניאל גשש ומצא גפרורים והדליק נר. הוא התכופף עם הנר הבוער אל פני גרטרוד. היא היתה חורת כמו מתה. בעינים פקוחות לרוחה הביטה למעלה.

“כבה את הנר, דניאל,” לחשה, “אני צריכה לאמר לך דבר.”

הוא נשב על הנר והעמיד אותה הפמוט על השלחן.

“תן לי את ידך, דניאל?”

הוא בקש את כפה, תפש אותה, קרה כקרח, והניחה על חזהו.

“האוכל להשאר אצלך, דניאל? התאבה לסבול אותי בביתך?”

“אם אסבול, גרטרוד? מה פֵּרוש, אם אסבול?” שאל בקול חנוק, “את אשתי, אשר קדשתיך לי באמונה,” הוסיף בתוך שזָכר זֵכר מטושטש מדברי שניה.

“אם כן רצוני להיות אמך שנתחדשה באשתך, כרצונך.”

“איך, גרטרוד, איך?”

“אני רוצה לעזור לכם, לך וללנורה. לי אל נא תדאגו. תנו נא לי רק לשבת עמכם.”

“נקל להגיד זאת, אבל קשה לעשות,” הוא התקרב ונלחץ אליה, סגר אותה בין זרועותיו והתחיל מתיפח פתאם בגעיה.

“קשה. כן, קשה הדבר. אסור כי דמך יזל עד תמציתו בגללי.”

ראשו היה מונח על חזה. הוא פרפר בעוית עד עלות עמוד השחר.

אז פרצה פתאם צעקה מפי גרטרוד:

“הלא גם אני אדם הנני!”

וכאשר לפתו אותה זרועותיו בכח, מלמלה:

אמנם קשה הדבר, אבל הרָגע, דניאל, הרגע!"

טו

לרוקח פלאום נעשה צרה מקום בדירתו, הוא בקש לו דירה נוחה יותר לחפצו, ולבסוף בחר לו בביתו של שימלויס, שעמד למכירה. בית-המרקחת נשאר לפי שעה במקומו הקודם וגם חנותו של שימלויס נשארה במקומה. הרוקח, בתורת בעל-הבית, רצה לתפוש את הקומה הראשונה והשניה; בני ביתו היו מרובים.

פעם אחת ביום אבגוסט בהיר יצאו הרוקח ומוכר-הספרים ממשרד הנוטריון ריבזם ששם נהלו משא ומתן על אודות המשכנתא. מעל לעיר זרחו שמים טהורים מעבים, אשר לתכלתם היה כבר גון ערבית.

פני הרוקח היו פני איש אשר עזב את כל צרותיו וטרדותיו מאחרי גבו, והוא שמח על חוסר-הדאגה. יסון פיליפ שימלויס, להפך, הלך קודם. פניו היו כפני איש אשר נהפך עליו הגלגל. על בגדו היה נוצץ רבב שומן. רבב זה העיד על אי-נעימויות ביתיות; הוא העיד שליסון פיליפ אשה אשר זה חדשים היא שוכבת חולה, בלי שיוכל רופא לעמוד על טיב מחלתה. יסון פיליפ התמרמר על אשתו, על מחלתה, על הרופאים ועל המבוכה והבלבול המתרבים בתנאי חייו.

בעברם על פני ככר אבגידיוס הקדוש, הצליף על הבית שבו דר דניאל מבט מפיק משטמה ללא גבול. אך לא אמר דבר, רק קפץ את פיו והשפיל ראשו. בו בזמן הרגיש ברבב השומן ורטן בכעס. “אלך עמו, אדוני הרוקח, ואקח בקבוק קטן עם בנזין,” אמר אל הרוקח שלא מרצונו ברוח נמוכה כדַבר עני שפל-ברך לפני עשירים.

“מוטב, מוטב,” החזיר הרוקח, “יבוא נא עמי,” והוא הִשיב רוח בפיו מפני שהיה חם מאד, “שלום! שלום!” קרא פתאם בהניפו ידו, “מה חפצו כאן?”

הקריאה הזו היתה מכוונה כלפי האדון גרוביוס, שעמד לפני הבאר עם פסל האיש בעל שתי האַוָזות שקוע בהרהוריו באופן מוזר.

“הנני עבדכם, רבותי!” החזיר האדון גרוביוס.

“רואה אני שיש עוד מאנשי המקום שלומדים לדעת את יצירות האמנות שבמקומנו,” לגלג הרוקח ועמד מלכת. גם יסון פיליפ עמד והתבונן ברוח פזורה אל איש הברונזה עם האוזותים. בקרוּב מקום שחקו ילדים בכדור; בראותם את שלשת האנשים עומדים לפני הבאר, הפסיקו את המשחק והתיצבו מחיכים מסביבם, כאילו היה כאן חדוש מפליא.

“אין אנו יודעים כלל את כל האוצרות שברשותנו,” אמר האדון גרוביוס.

“ודאי, ודאי,” נענע לו הרוקח בראשו.

“ואני עומד כאן ומהרהר על חשיבותה של קבוצה זו,” המשיך האדון גרוביוס, “יש כאן משהו מוסיקלי במוטיב הזה; אין להכחיש, שיש כאן משהו מוסיקלי.”

“ודאי, ודאי,” חזר הרוקח, ואחרי הפסקה קלה הוסיף משתאה: “הא כיצד ‘משהו מוסיקלי’?”

“בדיוק גמור מוסיקלי?” רטן יסון פיליפ, אשר מהמלה מוסיקה עצמה חלשה דעתו.

“כן, דבר זה צריך עיון רב,” אמר האדון גרוביוס, ובכח רב כל כך משך באזנו של הנער שהתרוצץ לידו, עד שזה פרץ בקול יבבה.

יסון פיליפ, לאחר שזרק שנית מבט זועם כלפי הפסל, פרץ פתאם בצחוק. “עכשו אני מבין,”גמגם אגב שעול, “אדוני גרוביוס היקר, הוא ערום כשועל, גדולים חקרי לבו!”

“מה הרמזים הללו?” שאל הרוקח במבוכה, כי הוא חשש שמא אליו מכוון הצחוק הזה.

“נַא, כלום אין אדוני רואה? כלום אינו מבין?” שאל יסון פיליפ בקול חנוק ובפנים אדומים כתולע, “את שתי האוזות? המוסיקליות ושתי האוזות? כלום עדין לא אוֹרוּ עיניו?”

“אף כמלוא נימה,” השיב הרוקח והשתדל למצוא נמוק כדי להשתתף עמהם בצחוק.

אולם גרוביוס הבין. הוא זקף את אצבע שמאלו כלפי מעלה ופרץ גם הוא בנהמת צחוק, תפש את הרוקח בזרועו, ובהפסקה בין שני רעמי צחוק געה: “נפלא! תחת כל זרוע אוזה! לא יסולא בפז! אדוני שימלויס, זכותו של חדוד זה תעמוד לך גם בעולם הבא; שפתים ישק!”

לבסוף הוברר גם לרוקח הקשר שבין שני הדברים, טפח על שוקיו וקרא: “יקחני הרוח, אם אין זה החדוד הטוב ביותר מכל אלה ששמעתי בחיי.”

יסון פיליפ נרגע שוב. הוא פכר את ידיו על בטנו ואמר בנשימה כבדה: “מי מלל לנו שאיש האוזותים יתהלך בתוכנו חי וקים?”

“כן, מי מלל לנו זאת,:” הסכים האדון גרוביוס, “הנה רעיון גאוני! אנו מחליטים בפשטות: בעל האוזותים! יפה כחנו להחליט, כי על פי בית-דין שלשה תקום כל החלטה. כי כה יאמר משל קדמוני: tres fasciunt collegium.”

“ואלה,” גמגם יסון פיליפ כשהוא מצביע על פסל הבאר ודמעות צחוק מתגלגלות על לחייו העגולות, “גם אלה שלשה, גם אלה!”

“גם אלה, גם אלה, אמנם נכון הדבר!” מתגלגל האדון גרוביוס בצחוק.

“קמיצת טבק, רבותי!” הציע הרוקח בהוציאו את קופסת הטבק שלו.

“לא, לכבוד ההלצה אני מחויב להצית סיגרטה,” אמר יסון פיליפ כשהוא מגהק.

“נכבד את המאורע בכוס סַלבטור,” הציע גרוביוס.

השנים הסכימו, ושלשת חברי בית-הדין פסעו על פני הככר, ומפעם לפעם היתה אוחזתם שוב עוית של צחוק והיו עומדים מלכת, עד שנכנסו אל בית-היין בגרונות יבשים.

אולי פני משחקם של צללי הערב היה זה או אולי האצלה רוחנית, מכל מקום האיש שעמד גא על פני הבאר נראה כמביט אחריהם מבעד לסורג, עצוב ומשתאה והילדים המשחקים שם שכחו במהרה את המקרה המבדח.

פיליפיניה מבעירה אש

א

כמו באותם הימים, שזכרו אותם לא ברצון, חדלו דניאל ולנורה לדבר יחד. לפעמים קרובות היו עוברים במדרגות איש על פני רעהו בתנועת-ראש קלה לבד, ובבוא לנורה אל אחותה, היה דניאל מסתלק דומם מן החדר.

פעם באה, בשעה שגרטרוד לא היתה בבית. דניאל נאלם, ולנורה גם היא לא יכלה לאמר דבר של טעם. לא יכול שאת את מראָה; חשובים היו בעיניו חורונה ודעתה המבודחה, המעושה ביגיעה רבה. “הרי זה מצב בלתי הוגן לנו, לנורה,” פרצו מלים מפיו, “נשים לזה קץ.”

לשים קץ? כן, אבל איכה? חשבה לנורה. כל יום מהדק את השלשלת יותר ויותר.

אף מראה פני גרטרוד היה מצער את דניאל. הוא הרגיש שהיא מתחקה אחריו, והרגיש את חרדתה לו. נוסף לזה היה מֵמשמש ובא המאורע המעוטר בזר של יסורים ודרש יחס של רתוי עליה. מתוך קוי פניה, אף על פי שנעשו כחושים ומשחתים, נשקפה הארה כהה.

בראותה פעם שהוא הזניח את עבודתו ולא שמח עוד על שום דבר, גמרה בנפשה לקחת דברים עם לנורה. היא עשתה זאת בלי כל הכנות ובלי עדנות יתרה.

“האם אין את רואה שאת מביאה עליו כליה?” קראה אליה.

“רצונך הוא אפוא שתבוא כליה עלי?” שאלה לנורה נדהמה ונבהלה. היא תפשה מיד את כל גודל מסירות נפשה של גרטורוד.

“על מה בתוכך את חסה?” השיבה גרטרוד קשות, “בשביל מי את חוסכת את עצמך?”

המלים האלו הביאו בקרבה את כל מושגיה על חובה וסדר לידי התרופפות. מתוך אי-אמון הסתכלה דומם באחותה. לא עוד גרטרוד המאושרה והעדינה דברה את הדברים האלה, כי אם גרטרוד הקודמת, הגלמודה וחסרת-האהבה.

על מה בתוכך את חסה? בשביל מי את חוסכת את עצמך? פרוש הדברים הוא: הפסיקי את חוט חייך, ואל תאריכי את האפיזודה הקטנה שבה נקלעת אל תוך חייו.

אז החליטה לנורה לבסוף להוציא לפועל את חפצה אשר זה מכבר שקלה אותו בדעתה ואשר בו תלתה את תקותה האחרונה.

פעם אחת בערב נגה אל דניאל ואמרה לו:

“הייתי רוצה, דניאל, לנסוע אמך לאשנבך, לראות את אמך.”

“מנין לך הרצון הזה?” שאל בתמיהה. הוא ואמו לא כתבו זה לזו; הרי זה בא מחמת יחסיהם ומחמת אפיָם. אבל הוא ידע שלנורה מקבלת מזמן לזמן מכתבים מאשנבך ושהיא משיבה עליהם בלא שתדבר על זה עמו. רק עכשו, בקשר עם בקשתה, נראה לו הדבר מוזר.

כשחזרה אחרי יומים על בקשתה, נאות לה, והם החליטו לצאת לדרך ביום הראשון הבא.

ב

חמה ומועמה עמדה השמש על פני הארץ; היערות להטו בצבעי הסתו, השדמות השתרעו חשופות, לאורך גבעות פרנקוניה שטו עבים תְּפוחים.

עד טריסדורף נסעו ברכבת, ואחר כך עד מֶרקֶנדורף בקרון-הדואר, ומשם הלכו ברגל. דניאל הראה על סיעת אוזים על שפת אגם ואמר: “הרי זה עוף מולדתנו; קול הקרקור שלו הוא באזנינו כמוסיקה. והצליל אמנם אינו רע כל עקר.”

אכרה אחת עברה והצטלבה לפני איקונין קדושה, " מוזר שפה הכל פתאם קתולי," אמרה לנורה.

דניאל נענע בראשו ואמר שבבוא אביו לראשונה לאשנבך גרו שם עוד משפחות פרוטסטַנטיות אחדות, שהיו מתכנסות יחד לעבודת אלהים. אחר כך עקרו רֻבן את מושבן משם, ועתה אמו אולי היא הפרוטסטנטית היחידה בכל המקום. אולם משום כך לא פגעו בה לרעה, והוא גופו, בהיותו נער, היה בא לעתים קרובות אל הכנסיה הקתולית לשמוע את מנגינת העוגב, ואיש לא כהה בו בגלל זה.

לנורה לא גרעה עיניה מצריח הכנסיה שגגו הירוק בנוסח ספרדי בצבץ ועלה מתוך העמק. אחרי שתיקה ממושכה אמרה: “היהיה ילד או ילדה, הוְלד של גרטרוד? ודאי שילדה. יום אחד יהיה מבאי תבל, יביט אלי בעינים, בעינים ממש. מה מוזר יהיה מבט ילדך אשר יביט בי.”

“מה פלא! רבים הנולדים ורבים המביטים אל מישהו.”

“איך תקרא אותו?” שאלה לנורה.

“אם הילדה תהיה בלונדית ועינה תכולות כעיניך, תקָרא חוה.”

“חוה!” קראה לנורה, “לא, כך לא תוכל להקרא.” היא בעצמה בחרה אז לילדת המשרתת השם הזה, ועכשו עלה גם במחשבתו השם הזה. הדבר הפליא אותה מאד.

“למה לא חוה?” שאל הוא, “שוב דברים בגו. כל אשה טמון אצלה תמיד משהו לבשל בקדרה מיוחדת. גלי את פני הלוט.”

לנורה נענעה בצחוק את ראשה. בחפץ-לב היתה מספרת לו הכל, אבל לא ידעה איך יתיחס הוא אל זאת. חששה שמא יחזור מאמצע הדרך מכעסו על ערמתה. כיון שהילדה תופיע לפניו,יתקשר אליה, בזאת היתה בטוחה.

הם עמדו מלכת והשקיפו אל המישור שקוי-השמש. “מה יחידים אנחנו פה!” אמר דניאל.

“הכל פה קל יותר,” אמרה לנורה שקועה בהרהוריה, “אילו יכולנו לשכוח את אשר מאחרינו, היינו יכולים להיות מאושרים.”

ג

“שבע שנים לא הייתי כאן,” אמר דניאל בעברם את שער העיר. הכל נראה קטן במדה מצחיקה. בית ועד העיר, בית הכנסיה, הככר ובארו של וולפרַם. כמו כן ציֵר לעצמו את הרחובות נקיים יותר, ואת הבתים – שמראה אמיד יותר להם. בעלותו על שלש המדרגות ליד השער, המעוקלות כמו שבלולים, ונכנס אל החנויות עם ריחות הבשמים שלהם, נמוג הזמן שעבר וכלֹא היה.

מרינה, מרוב שמחה, לא יכלה להביע מלה. הושיטה לדניאל את ידה האחת וללנורה את השניה. שאלתה הראשונה היתה לשלום גרטרוד.

בבית ישבה ילדה בת ארבע שנים עם עתרת שערות בהירות ועם עיני-תכלת אגדיות. פניה היה להם יופי עדין ביותר, ולגופה מבנה עדין ביותר.

“מי הילדה הזאת? בת מי היא?” שאל דניאל.

“זוהי בתך, דניאל,” השיבה האם.

“בתי?” ובפנים מסמיקים ומחוירים הביט אל האם ואל לנורה חליפות.

“עצמך ובשרך. האם אינך זוכר עוד את מֶטה?”

“מטה… אם כן זאת היא. ואתן, אתן לקחתן אותה? ואת, לנורה, את ידעת זאת? ואת, אמי, לקחת אותה?” הוא ישב אל השלחן והסתיר את פניו, “אם זהו הדבר שהיה מוכן בקדרה המיוחדה,” רטן בבישנות בפני עצמו, “ודאי ששמה חוה?…”

“כן, שמה חוה,” אמרה לנורה בלחש ובהתרגשות, “גשי אל אביך, חוה, ותני לו את ידך.”

הילדה עשתה כמצווה עליה. אחרי כן ספרה מרינה לבנה, שלנורה היא שהביאה את המשרתת לאשנבך, ושמֶטה התחתנה ונסעה עם בעלה לאמריקה.

כל מבט, כל עוית-פנים של מרינה הוכיחו מה גדולה אהבתה אל הילדה, וכי היא שומרת אותה כאישון עינה.

מהלך המאורעות, שהתגלגלו לפניו כמעשי נסים, לחץ כטבעת את לבו מסביב. קשה היה לו לתחום תחומים בין אחריות ובין חובה, היכן נגמר הרצון ומתחילות מסִבות הגורל. אילו אמר להביע תודה, כי אז היה זה המוני, להעלים את סערת נפשו היה לו קשה. הוא התביש בפני שתי הנשים. אבל בהתבוננו אל היצור החי, לא היה טעם לבושה. מה נִשׂאה לנורה בעיניו, היא היתה ראויה להערצה גם בתור רבת-פעלים וגם בתור דקת-הרגשוֹת. כמעט שבאה אימה אל קרבו מפאת היותו כה קרוב אליה, וההכרה שכל מה שעשתה למענו עשתה, הנמיכה את רוחו.

נפלאה מכֹּל היתה חוה הקטנה. לא שבעה עינו לראותה, והוא השתומם על משחק הטבע להוציא מבטן משרתת גלמית וגסה דמות אדם אשר רוח אצילות נאצל עליה. היה בילדה זו מעין קלוּת שמימית. היו לה ידים ענוגות, מרפקים ענוגים ומצח שקוף, שרשת כחלחלה של גידים הסתעפה עליו לכל עברים. צחוקה צלל כמוסיקה טהורה ביותר, בהליכתה ובתנועותיה היה כעין ריתמוס שהבטיח חן חרות לעתיד לבוא.

דניאל הוליך את לנורה דרך רחובות העירה ואחר כך מעבר לשער. יום שוק היה אז והצפיפות היתה שם מרובה. הם חזרו משם אל הרחובות השקטים ואחר כך נכנסו אל בית-היראה. בא השוער, הוא הכיר את דניאל ופתח לפניו את יציע המקהלה. דניאל ישב לפני העוגב, השוער לחץ על מפוחים, לנורה ישבה על שרפרף ליד הקיר מן הצד.

מבטי דניאל היו מוצקים. בכח רוחני תפשו אצבעותיו את המנענעים. שני מוֹטיבים, בִּקְוִינטים חפשיים, ששאפו זה אל זה, שהתמזגו אחר כך והיו לאחד, כשהם עולים מהרגיסטר הנמוך אל הרגיסטר העליון. מתחתיות שאול דרך העולם אל גבהי שמים. הימנוֹן עטר את האימפרוֹביזציה הזאת.

זמן רב אחר כך עוד עמד עם לנורה בדממה. במרומים המקומרים לא פסקה נשמת הזמירות. דומה היה על שניהם כאילו דמו של האחד זורם לתוך גופו של השני. מה שעבר עליהם קודם נעלם מהזכרון, כאילו דרך רחוקה היתה מאחריהם; שום קול לא קרא לשוב, הם נגאלו מחובה ומפחד.

ד

לנורה היתה צריכה לישון אצל מרינה וחוה, דניאל בחדרו הישן. הוא הראה אותו ללנורה, ושניהם נגשו אל החלון והביטו החוצה. שם ראו בחצר את חוה עולה יחפה על פני מעקה עץ. היא פשטה את ידיה הקטנות ופזזה מתוך שמירה על שווי משקלה, ולתנועותיה היה חן של פֵיוֹת נאה כל כך, שדניאל ולנורה הביטו זה אל זה והצטחקו משתאים.

אחרי סעודת הערב יצא דניאל מעבר לשער, מרינה ולנורה ישבו זמן-מה לפני החלון, לאור המנורה. אחר כך יצאו גם הן החוצה אל דניאל. מרינה דאגה לחוה, היום הזה גרם לה התרגשות רבה, ואפשר שתיקץ ותקרא לה. “את יכולה להשאר כאן כמה שתרצי, הדלת לא תהיה נעולה,” אמרה וחזרה לביתה.

דניאל ולנורה עברו שוב את ככר השוק. השעה עוד לא היתה מאוחרת, אבל הקהל כבר התפזר, הם עברו על פני סוכות החנויות, עמדו לשמוע אל מליצות אחד הכרוֹזים או להתבונן אל צעירי האכרים היורים בפסלים ובכדור-זכוכית הרוקד בקצה קלוח מים שפורץ למעלה. פה ושם בערו עששיות אדומות וירוקות, מעל הסוללה למעלה שרקו רַקטוֹת, בבתי-המרזח נגנו מנגנים וזמרו אורחים שכּורים.

אחר כך באו אל אֲפָר שהיה מואר רק באורה של עגלת קרקס; על מדרגות העגלה ישב איש אחד לבוש טריקוֹ והחזיק על ברכיו ראש פּוּדל שחור.

“אלה היו דרי עולם האחרונים,” אמר דניאל בעברם את הככר. הרעש גוע, האורות דעכו.

“כמה אתה רוצה עוד להרחיק ללכת?” שאלה לנורה בלא פחד בקולה.

“אני ארחיק ללכת עד כי אבוא אליך,” נשמעה תשובתו המהירה.

בקוים מטושטשים נראה מרחוק גשר, בלי המיה זרמו המים מתחתיו. השביל הבהיק כרצועה כתומה, השמים היו בלי כוכבים. פתאם נראה כאילו נגמרה הדרך, שם עמדו עצים, שהיו הולכים וקרֵבים ונעשו צפופים יותר ויותר, האפלולית היתה לאפלה הרגלים נתקלו בשרשים.

“אנחנו אמרנו זה לזה הכל,” אמר דניאל, “מלים אין אנו חיבים זה לזה, פטפטנו למדי, פקפקנו למדי; סבלנו למדי, שגינו למדי. אין אנו יכולים עוד אחרת ועל כן אין אנו צריכים אחרת.”

“השקט”" לחשה לנורה, “איני אוהבת את דברי ריבך, כה מעט השלום וכה רב רוע-הלב שבדבריך. אמש חלמתי, שאתה עומד על ברכיך וידיך המפוכרות נשאות למעלה. ככה אהבתיך מאד.”

“הדרושים חלומות למען תאהביני, עלמה! לא כן אני. לי דרושה את, את כמוֹת שהנך. בקרוב תמלאינה לי שלשים שנה, לנורה. בשנת השלשים מקיץ הגבר, ורק אז הוא זוכה בעולמו. את יודעת את השוכן בקרבי, לבך מגיד זאת, את יודעת כמה אני צריך אותך, את חשה זאת, את הנך קרבי, מתוך מנגינותי יצרתיך. בלעדיך אני רק נרתיק ריק, כנור בלי מיתרים.”

“אה, אני מאמינה לך, ובכל זאת אין זו אמת,” השיבה לנורה ונדמה לו כאילו הוא רואה בחשכה את בת-צחוקה הלגלגנית-נוגה, “אי שם, כמעט חפצתי לאמר – לפני אלהים – אין זו אמת. ואילו היינו אנשים טובים יותר, בני-אל, היינו צריכים לותר. ואז מה יפים היו החיים, כאילו היינו שוכני מרום מעל לעננים. בחדוה ובטהרה.”

“האם מתוך לבך יוצאים הדברים, לנורה? הכן יהגה לבך?”

“אהובי! אח, אהובי! לבי כלבך מעורפל ומכושף. איני יכולה עוד להרפות ממך. עשיתי חשבון-נפשי בכל דבר. אני מכירה בכל אשמתי. אני יודעת את אשר אני עושה, ואני נוטלת על עצמי את כל האשם. אין כל תועלת להתקומם, השבולת שטפתנו, את שנינו. רצוני לומר, שלא תשלה את נפשך בשוא כאילו עלינו על ידי כך על שאר בני-אדם, כאילו אנו ראויים לתשואות חן מהגורל. לא, דניאל, את אשר אנו עושים יעשו כל אלה שתעו מן הדרך, כל אלה שצללו תהומות. קחני, אהובי, נשקני, נשקני עד מות.”

ה

פיליפינה הבטיחה ללנורה להשגיח ביום הראשון על האינספקטור ולדאוג לגרטרוד.

בדרך אל ביתם נכנסה אל חנות מכולת ובקשה בעד שלש פרוטות אספלנית. בבית פצעה במסמר את אצבעה עד זוב דם. המוכר חתך את האספלנית ושאל מה חדש.

“נו, אדוני, האוהב לדבר לשון-הרע, אולי מתאוה הוא לשמוע את הדבה האחרונה?” לחשה פיליפינה בבת-צחוק של קורת-רוח.

“במדה שהידיעה היא חדשה בה במדה הנאה היא גדולה.”

פיליפינה התכופפה אל הדלפק ואמרה בלחש: “היום הם יוצאים יחד לטיול-הנשואים.” היא געתה בצחוק, והמוכר פקח את שתי עיניו בתמהון. שעה אחר כך עברה המלה הזאת מפה על פה בין כל נשי הרובע.

גרטרוד שכבה במטתה. האשה העוזרת במטבח נתנה לפיליפינה קערה עם אוכל בשביל האינספקטור, בשר, שלק ושזיפים חמוצים אחדים. על המדרגות אכלה פיליפינה שנים מהשזיפים ולקקה את אצבעותיה.

את כל שעות אחר הצהרים חטטה בחדר לנורה, בדקה בארונות, במגרות ובכיסי הבגדים; עם רפות היום עמד פתאם לפניה האינספקטור, לבוש מעיל עליון וחבוש כובע והביט דומם, בפנים זועפים, אל התעסקותה של הנערה.

פיליפינה תפשה את המטאטא שעמד בפנה והתחילה מטאטאה, ותוך כדי כך זמרה בנעימה מזויפה, מחוצפה ופראית: “כל גחלת, כל שלהבת לא תבער בעוז, כבעוֹר האהבה בסתר, אהבת-רז.”

יורדן הלך לו, בלי להגיד מלה. הוא שכח לנעול את חדרו. אך הרגישה פיליפינה במפתח הנעוץ בתוך המנעול, פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר. בפחד, מתוך אמונה תפלה, התבוננה מסביב. היא התיראה מפני האינספקטור כמפני מכשף זקן אשר לא נבצר ממנו דבר. למקרים כאלה היו מוכנים לה דברי לחש. היא אמרה בלחישה: “כסה בעפר, חבוש הכִּפה, לחץ באצבע, ירוק על הנעל,” והיא ירקה לתוך נעלה.

אחר כך התחילה טורחת במנעול הארון, מפני שלפי סברתה היו בו טמונים כל הסודות של האינספקטור. אבל המנעול לא נשבר, ונרגזת ישבה אל שלחן-הכתיבה. על השלחן עמדו תמונות-צלום של גרטרוד ולנורה במסגרות-עץ פשוטות. מהרה ויצאה מן החדר, וחזרה עם מחט-סריגה ונעצה אותו בתמונת לנורה, בדיוק בין העינים. אחר כך תפסה את תמונת גרטרוד, ולאחר שהחזיקה אותה לפניה שעה קלה והתבוננה אליה במבט קודר, מצאה שהיא מוכתמה בדם. האספלנית זזה מעל אצבעה והפצע התחיל שוב זב דם.

“עתה לכי לך, פיליפינה החמודה, וראי מה שלום גרטרוד,” אמרה אל עצמה. בהכנסה אל חדרה של גרטרוד, מצאה את זו ישנה. נגשה בלאט על ראשי אצבעותיה אל המטה, נטלה כסא וישבה עליו ברכיבה, תמכה את סנטרה במשענת, ובלי תנועה נתנה עיניה בפני האשה הצעירה, שבתוך האפלולית לא נראו כמעט אלא ככתם בהיר.

אז חלמה גרטרוד שצפור שחורה ירדה עליה ונקרה במקור את חזה. היא צעקה והקיצה.

שעה קלה אחר כך היתה פיליפינה צריכה לרוץ לקרוא למיַלדת.

בחצות הלילה הביאה גרטרוד, אחרי יסורים גדולים, ילדה לעולם. פיליפינה ראתה הכל. שעות רצופות היתה מתרוצצת בעינים פקוחות לרוחה מן המטבח אל החדר, מן החדר אל המטבח, וכמטורפה מלמלה מלים שאין להן שחר.

לשוא קראה גרטרוד ביסוריה לדניאל, לשוא צִפתה לבואו כל היום.

“היכן דניאל זה?” יבבה פיליפינה, “היכן הוא שוהה עם לנורה שלו הארורה?” ידיה שלובות בחיקה, ישבה בירכתי החדר בעיני מטורפת ובשערות פרועות. המילדת עדין טפלה בגרטרוד, התינוקת צרחה.

ו

דניאל החזיק את התינוקת על זרועו, התבונן אליה בתשומת-לב, אבל בלא אהבה. “למה באת, תולעת מסכנה, לעולם?” דבר אליה. כובעו היה עדין על ראשו, וכמוהו גם לנורה, שניהם באו זה עתה מהרכבת ועמדו כאן נפעמים ונרגשים מחמת המאורע. לנורה היתה חורת שלא כרגיל, עיניה היו גדולות והוזות, ודמותה היתה זקופה כדמות נער כמעט. לפעמים היתה מצטחקת, ומיד היתה בת-צחוקה גוועת על פניה, כאילו לא עמד לה לבה לכך.

גם האינספקטור היה בבית וכמו תמיד, מאז באה עליו צרתו, התנהג כאורח שחושש שמא יהיה לטורח. הוא אמר בענותנות: “אני הצעתי לגרטרוד שתקרא לילדה אגנס בשם אשתי המנוֹחה.”

“טוב, תקָרא אפוא אגנס,” הסכים דניאל.

גרטורד בקשה את היונקת להיניק. ולנורה נשאה אותה והניחתה אצל שַׁדה של גרטרוד. בשעה שידיהן של שתי האחיות נגעו זו בזו, הביטה גרטרוד אליה במבט עמוק לאין שעור, של ידיעה ועם זאת של חבה. לנורה צנחה פתאם על ברכיה, חבקה בזרועותיה את צוארה של גרטרוד ונשקה לה בחשק. גרטרוד שלחה את שמאלה אל דניאל והוא כמהסס נתן לה את ידו פני האינספקטור קרנו. “מה יפה, ילדי, שאתם אוהבים זה את זה, יפה מאד,” אמר בהתרגשות.

“אתה, דניאל, אתה מחויב לעבור למעלה אל אבא,” אמרה גרטרוד, “פסנתרך ומטתך וכל חפציך יעלו היום למעלה ומטלטלי לנורה ירדו אל דירתנו. אני כבר דברתי עם אבא והוא הסכים, והוא יהיה שקט מאד, כדי שלא להפריעך. צוחת הילדה וכל התעסקות כאן לא תנעמנה לך.”

“הצעה מעשית מאד,” ענה יורדן תחת דניאל והביט אל שרוול מעילו שהיה כבר מצויץ, ועל כן מהר לסלקו מאחרי גבו, “וגם אשמח מאד, אם לנורה תהיה על ידך. הגבר עדין מאריך בשֵׁנה בשעה שהאשה כבר על רגליה. לא כן, חתני?” ומחיך טפח על כתפו של דניאל.

“כל עוד לא תוכל גרטרוד לקום מעל מטתה, אישן כאן,” אמרה לנורה והשתמטה מפגוע במבטו של דניאל, “הרי לא תוכל להשאר לבדה ושומרת-חולים עולה בהרבה כסף.”

“נכון מאד, נכון מאד,” העיר האינספקטור ופסע כלפי הדלת. אולם משם חזר שוב. “אולם הייתי רוצה לדעת מי השחית לי את תמונות לנורה וגרטרוד,” אמר בקול עצוב, “האחת היא נקובה והשניה מלוכלכה בכתמים אדומים, כתמי דם. הרי מוזר הדבר, לא כן? לא אוכל לבאר לי זאת. מי זה חמד לצון עמדי.” הוא נענע בראשו והלך לו.

“היודעת את שמחרתים הוא הראשון לנובמבר?” שאלה גרטרוד את אחותה. “היש לכם שכר-דירה? ההרויח אבא קצת?”

“אבא לא הרויח כלום,” השיבה לנורה, “אבל אני כמעט שצברתי את הסכום כלו.”

על האינספקטור כבר אי אפשר היה בשום אופן להשען. הוא התכלכל על חשבון בנותיו, וכנראה לא מצא שזה פוגם בכבודו. פעמים היה רומז על ענין גדול שעתיד להביא לו גם כסף וגם כבוד. ואם נשאל לפרטים, היה מרים את גביניו למעלה ושם את אצבעו על שפתיו.

“אני חיב לאיש הזה יותר מכפי שעור שכר-הדירה,” אמר דניאל. הוא נשק למצחה של גרטרוד ויצא.

“השכיבי את הילדה בעריסה ובואי אלי,” אמרה גרטרוד אל לנורה, לאחר שננעלה הדלת מאחרי דניאל. לנורה עשתה כדבריה. היונקת ישנה. היא נשאה אותה והביטה נפעמת אל פניה המכוערים והמקומטים. ואחר כך נגשה אל גרטרוד.

גרטרוד תפשה אותה בשתי ידיה, ובכח לא צפוי משכה אותה אליה למטה, עד שעיני לנורה היו סמוכות מאד אצל עיניה היא. “את מחויבה, לנורה, לעשותו מאושר,” אמרה בקול צרוד ובברק חולני בעיניה השחורות, “אם לא כן מוטב שאחת משתינו תהא מתחת לאדמה.”

חֵרֶף פחדה, השתחררה לנורה מידיה לאטה.

“קשה לדבר על זאת, גרטרוד,” אמרה בקול דק כנשימה וחורה, “קשה לחיות זאת וקשה להרהר בזאת.”

“את מחויבה לעשותו מאושר ולהיות בעצמך מאושרה,” הוסיפה גרטרוד לדבר מתוך התרגשות עצומה, “הגידי זאת לעצמך כל יום, כל שעה, כל רגע. את מחויבה, את מחויבה, את מחויבה.”

“אני רוצה ללמוד זאת,” השיבה לנורה לאט לאט ובכובד-ראש, “אני… איני יודעת מה אני עתה ומה בלבי. עליך להתיחס אלי באורך-רוח, אני אלמד זאת.”

מתוך סקרנות מלאה פחד הביטה אל פני גרטרוד. וזו לחצה את שתי ידיה אל לחיי לנורה, שוב משכה אותה אליה ונשקה לאחותה בהתלהבות בלתי רגילה.

“גם אני צריכה ללמוד זאת,” לחשה בקול כמעט בלתי נשמע, “אני מחויבה ללמוד את החיים כלם מחדש.”

דפקו בדלת. באה המילדת לשאול לשלום החולה שלה.

ז

בזמן ההוא עוד שלטה האמונה התפלה שאסור לפתוח את החלון בחדר היולדת, ומשום כך היה תמיד בחדר ריח רע של חדר-חולים, שלנורה סבלה אותו בקושי רב, ולא יכלה לישון בגללו. נוסף לזה לא נתנו לאור היום לחדור במלואו, וכיון שהחדר גם בלי כן היה חשך, האפיל אותו עוד יותר הוילון הירוק שירד עד למחצית החלון.

בלתי נוחים ביותר היו בקורי-הנשים הרבים, שלפי המקובל היתה היולדת צריכה לקבל אצלה. באה אשת מנהל התאטרון, באה מרתה ריבזם, באה אשת היועץ-הממשלתי קירשנר, באה אשת הקצב ואשת האופה, ואשת הכהן ואשת הרופא ואשת הרוקח, וכלן נתנו עצות, וכלן התפעלו מיפי הילוֹדה. פעם מצא דניאל אספה כזו בבית, העביר דומם מבטיו מאחת אל חברתה, הפשיל ראשו אחורנית ויצא.

הפרוביזור זלנפרום והאדון ריביר גם הם מצאו את עצמם מחויבים לבוא בברכותיהם. אבל עוד מהפרוזדור החזירה אותם לנורה. יום אחד הופיע אפילו האדון גרוביוס לשאול לשלום היולדת מתוך רגש של השתתפות. לזה נתנה פיליפינה ידיעות, פיליפינה זו שבאו עליה עתה ימים רעים, הואיל ולא הרשוה להכנס אל חדר גרטורד. גרטרוד לא רצתה לראותה בהחלט.

כדי שלא לפגר בעבודתה, שהתפרנסה בה הקריבה לנורה את השלחן אל החלון וכתבה, חֵרֶף האור הדל, ובלילה עשתה זאת לאור המנורה, אף על פי שעיניה היו נעצמות מרוב עיפות.

אחרי שלשה ימים פסק החלב בשדי גרטרוד; התינוקת היתה צריכה לקבל מזון מלאכותי, וצרחה שעות רצופות בלא הפסקה. וכשנרגעה לבסוף, היה צורך לכבס חִתולים או לעשות אמבט, או שגרטרוד בקשה לאכול, או שבאה אחת המבקרות הטרדניות. לנורה היתה מוכרחה לסלק את עבודתה הצדה, ובערב היתה נופלת על מטתה ונרדמת שעתים תרדמה כבדה. ואם לא צעקת היונקת הרעבה העירה אותה, היתה מקיצה מחמת לחץ האויר הרע. ראשה כאב עליה יותר ויותר, אבל היא הסתירה את מכאוביה, את געגועיה, את צערה, ואפילו דניאל לא הרגיש בדבר.

אותו זמן יכלה לדבר עמו אך למקוטעים, אבל בעולם כלו אולי לא היה עוד זוג עינים כעיניה להבעת הבטחה, תחנה, מסירת-נפש. בערב אחד נפגשו במבוא המטבח. “לנורה, אני נחנק” לחש לה.

היא הניחה לו ידיה על כפיו ובמנוחה הציצה בפניו.

“בבואי עמי,” דחק כמו נער פוחז, “בואי עמי לאיזה מקום שהוא, נלך שנינו מכאן לעולם.”

לנורה הצטחקה. היא חשבה: רוח האדם עוברת תמיד בדרישותיה צעד אחד אל מעבר לגבול האפשרי ואשר כבר הושג.

בבוקר השני פרץ בסערה אל החדר; לנורה ישבה עדין לבושה למחצה, ובשלחה את ידה אל מטפחת ובהתעטפה בה, הביטה אליו בחרון אף נפלא. ואף על פי כן ישב על מטתה של גרטרוד, והתחיל מדבר דברים נמהרים וחטופים: “אני רוצה לחבר ‘שיר הנודד בסערה’. הרי זה יהיה מעין תוספת אל ‘המסע אל הַרץ’. וקשור עמו קשר של ציקלוס. כל הלילה לא יכולתי להרדם, המוטיב הראשי הוא יותר מדי נהדר.” והוא התחיל לשיר בקול עורב דק: “מי שעומד עמך בברית ידידות, ה, גנוס! זה לא יפחד מרוח סועה וסער'. המצא חן בעיניך?”

גרטרוד הסתכלה בו מלאה התפעלות.

“לכבוד היצירה זאת יש לקחת אל הפה טפה הגונה,” הוסיף, “לעתים רחוקות היתה לי תשוקה כזו אל בקבוק יין. מה מתועב הוא המצב שמונע ממני את היכולת להשיג דבר כזה. אבל המתינו נא, אם אך ארויח כסף, יעמוד כל היום על שלחני בקבוק יין טוקאי.”

“אוהו, רְאֵה אדון גדול!” רטנה פיליפינה שנכנסה אותו רגע ושמעה את הדברים.

דניאל רמז לה בכעס לשתוק ולצאת. הוא לא שם לב אל דברי התנגדותה, ובלי תת לה לגמור את דבריה, אמר: “אך צריך אני לעשות משהו. אם מן הנמנע לי לשתות, הבה ארקוד. אנא, רקדי עמי, לנורה, אל נא תסרבי, בואי, נרקוד נא.” הוא חבק את לנורה, לחץ אותה אל חזהו, פתח במלודיה של וַלס ומשך אחריו את הנערה שהתנגדה מבוישה.

פיליפינה פרצה בצחוק צעקני, ואחר כך אמרה בקול רם, שאשת היועץ קירשנר עומדת בפרוזדור ורוצה לבקר את גרטרוד. גרטרוד עשתה כלפי דניאל תנועה של בקשה; באותה שעה התחילה הילדה בוכה, ולנורה פרצה מזרועות דניאל, סדרה את שערותיה ורצה אל העריסה. פיליפינה פתחה את הדלת לגברת אשת היועץ, ומבחוץ נשמע קול ריב דברים. נשמעו קולותיו של האינספקטור ושל אדם זר.

הרי זה היה מוכר הרהיטים שתבע באופן גס את הכסף בעד העריסה שקנו אצלו. הוא אומר שזה ארבע פעמים היה כאן ובכל פעם השיבו פניו ריקם. לאמתו של דבר היה מצבו הכספי של דניאל כעת רע מאד.

אשת היועץ-הממשלתי משכה את דניאל הצדה והציעה בצורה אדיבה מאדל להלוות לו מאתים מרק. וכשדניאל שתק והשפיל עיניו בשפתים קפוצות, נזפה בו: “תמיד אדוני אויב לעצמו,” אמרה, “אל נא יתביש, נוטהפט החביב, היום בצהרים אשלח לו את הכסף, ולכשירוח לו יחזיר לי.”

דניאל יצא ונתן לחנוני הרועש את עשרת המרקים האחרונים שלו.

אשת היועץ הביאה בשביל גרטרוד בקבוק יין טוקאי, כי בימים ההם נחשב היין הזה לסם חיים.

“הרואה אתה, המשאלות מתמלאות כה מהר,” אמרה גרטרוד אל דניאל בערב בשעה שזה נכנס אל חדרה, ומזגה לו כוס מלאה.

“היש לכן עוד חובות לשלם?” שנה דניאל מקצתו אל גרטרוד ומקצתו על לנורה, בפתחו את ארנקו המלא כסף נוצץ, “זהב יועץ-ממשלתי. זהב יועצים ממש. מה נוצץ הוא! מה נוצץ הוא בברק משוקץ. ובמטבעות המזוהמות הללו תלויה פדות נפשי!” הוא פזר את כל הכסף על שמיכתה של גרטרוד, שלח לשון ובתועבה החזיר את פניו.

לנורה הגישה לו את כוס היין הטוקאי ולעיניה היה ברק רטוב.

“לא, לנורה,” אמר, “היום החטאתי את המטרה. בגאותי אמרתי בלבי שאני מסוגל לבצע מפעל הגון. ישבתי לדגור והנה הריתי עמל וילדתי רוח. במצב כזה יש לי הרגשה כאילו נשבעתי לשוא. לְמה אוכל להועיל, לנורה? לְמה אוכל להועיל, אשתי? אנא הגדנה לי!”

“שתה!” בקשה לנורה, “אולי יפוג עָצבך.” והיא העבירה כפה על מצחו.

אז קראה גרטרוד אל אחותה:

“הניחי לו. העמידי את הכוס!” היא קראה את המלים בזעם כל כך שלנורה נרתעה נבהלה ודניאל קם ממקומו.

“עזבוני עתה לבדי!” אמרה אחרי שעה קלה. דניאל ולנורה יצאו מהחדר.

שם, בחדר-האוכל, ישבה לנורה אל השלחן ותמכה את ראשה בידה.

“מה יהיה עתה, דניאל?” שאלה, ומתוך קולה, קול הכנור, נשמע משהו מזעזע.

דניאל העמיד את הנר, התכופף אל השלחן, אחז את ידי לנורה בפרקיהן הצרים.

“קבלי את המר בגלל המתוק,” רטן, “האמיני בי, האמיני בי, האמיני בחוק העליון. אמונתי, שקים עבורי בעולם יצור בעל-כנפים אינה צריכה להיות רק פרי הדמיון. דרוש לי דבר שאוכל להאחז בו, דבר שאין הכליה שולטת בו, כן, אני אומר זאת בפרוש, דבר שלמעלה מן האדם.”

“דבר שלמעלה מן האדם,” חזרה לנורה על דבריו מכנית והיא הרהרה בזה שהוא דרש מה שלמעלה מן האדם גם מאחרים, גם מאשתו. בתנועה של מורך-לב לאין סוף הרימה את אצבעה, כמזהירה בו.

אבל דניאל כמעט שלא הרגיש בדבר. בתעצומות עזותו ותאותו היה מוכן לפוצץ את בנין עולמנו ולבנותו מחדש, ובלבד שיוכל לעַצֵב את היצור היחיד והמיוחד הזה כרצונו, צַיתן עד לאין גבול עם זה אוהב אהבה פעילה, בועט בחוקים הראויים לכבוד ומקבל בחדוה את החוק שנוצר מתוך צורך ומרי.

“קר לי,” לחשה לנורה ברעדה והביטה אל חשכת החדר העמוקה.

ח

להרגיש את העינים האלה ואת אִשן הטהורה כה מקרוב. לנגוע בשפתים, בפה הגלוי, הקר והמדבר בדממתו; להחזיק בידי עצמו את הידים האלה, אשר התאוה שוכנת בתוכן, ללחוץ אל החזה את הגוף המרטט הזה בהתמסרותו, בהִסוסו, – הרי זה היה כמעט יותר מדי בשביל דניאל, כאב היה כמוס בזה, קוצר-רוח, צמאון לעוד, תמיד ליותר וליותר, וכל הרהוריו, תכניותיו ועסקיו היו מתפזרים על ידי כך ללא כל קשר ויחס ביניהם.

עם אנשים ממכריו היה מדבר כעִם זרים לו; את הזרים היה מַתמיהַ בהתגלות-לבו ואמונו; בלכתו בחוץ היה שוכח לחבוש את כובעו, ובהזדמנויות שונות היה מראה פזור-נפש רב כל כך, שהיה לצחוק. הוא לא הבחין בשעת הצהרים; היה בא בשעה שלש וחשב שהשעה היא שתים-עשרה; פעם אחת כמעט היה מרמס לרגלי סוס דוהר, ובפעם אחרת גנבו ממנו סוכך, ממש הוציאוהו מתוך כפו, והוא לא הרגיש בדבר.

“הַ, בעל-כנפים, בעל-כנפים,” היה אומר לפעמים אל עצמו, וחִיֵך כסהרוּרי. במעמקי נפשו סער ים של צלילים; הוא האזין אליו, בהיותו בטוח שפעם תָּשֹׁך הסערה, חֵרֶף כעסו על נסיונותיו הבלתי-מוצלחים לשלוט באוצר הזה. הוא היה במדה כזו שקוע בעצמו, שלא ראה את השמים, את הבתים, את האנשים, את בעלי-החיים ואת כל הנוגע אל צרכי הקיום, – ואם ראה לא היה זה אלא כמו מתוך חלום.

בעל-כנפים, בעל-כנפים!

פיליפיניה מבעירה אש – המשך

ט

כשקמה גרטרוד מעל מטתה, הסכימה לנורה להזמנת מרתה ריבזם לנסוע עמה אל אלטדורף, לבקר את דודתה זֶלֶנפרוֹם. הן חשבו לשהות שם ארבעה־עשר יום, ולנורה חשבה כי בזה תבָחן אם תוכל להתקים לבדה ולעצמה, בלעדי דניאל.

אבל היא ראתה שבלעדיו לא תוכל עוד לחיות. בבדידות ביתו של שומר־היער באה לידי הכרה שאהבתה היא עזה עד כדי כך, שהיא יכול תוכל לשאת את עול הזועה שגורלה הטיל עליה, שאין לה מנוס ומפלט, שאין בכחה לרפא את דניאל ולהשיב לגרטרוד את אבדתה.

אמנם היו שעות שהיא שאלה את עצמה, אם אמת נכון הדבר, אם בכלל הוא בגדר האפשרות, היא התהלכה במחשכים, מוקפת רוחות רעים. נפשה, ששקעה במבוכה עמוקה ביותר ובלתי־מצויה ביותר, נלחמה מתוך צער ויסורים נגד גזרה שאין להשיב.

ובכל זאת באחד מלילות־נדודיה היה דומה עליה כאילו רוחו של דניאל עטף אותה בלהבת־אש וקרא לה בכח לא ישוער.

אדם חי וקים לנגד עיניה, בכל רמ"ח אבריו, כמו שרוחו הופיע אז לפניה, עוד לא ראתה, דמיונה המנמנם התעורר מפאת נשימתו. היא מצאה שבני־אדם חיבים לו הרבה, וכיון שאין בדעתו של שום אדם לפרוע לו את המגיע, מחובתה היא לפצותו בעד רבים.

היא לא הקיפה את דרכי אמנותו. המוסיקאי שבו לא דבר ללבה שום דבר מיוחד ונפלא. היא תפשה והרגישה רק אותו גופו. היא תפשה והרגישה את האיש שנולד לגדולות, שנושא את נפשו לנצורות, והוא עובר דומם על פני כל הרע והשפל; שחושב את עצמו לאיש־סגולה ואנוס לותר על שלטון, שעומד לוהט ודומם מזוין כלו לשמור תמיד על מקדש שסכנה נשקפת לו.

על איש כזה, על אביר ולוחם, חלמה עוד בשנות ילדותה. כי עם כל מה שהיתה רואה את הדברים ואת המסבות כמו שהן, הנה היתה נפשה מלאה הזיות־סתר. מאחרי ערנותה ופעלתנותה טותה הרומנטיקה את קוריה הססגוניים, והיא שבנתה את כדור־הזכוכית, שבתוכו היתה זמן רב חבויה מעיני תבל.

למחרת אותו לילה הודיעה לחברתה, שהיא רוצה לשוב הביתה. מרתה נסתה לפתותה שתשאר, אבל היא התעקשה. הלא מרוב געגועיה היתה כמעט חולה.

מרתה נתנה לה לנסוע הביתה. היו לה מחשבות נוגות על עתידה של לנורה, כי לאזניה הגיעו שמועות על המתרחש בבית האמלל. היא לא דאגה לה מפאת נמוקים מוסריים, כי לא לכך נוצרה, אלא מתוך רֵעוּת נאמנה. צר היה לה לחדול מהעריץ את לנורה.

י

בינתים הגיד דניאל לאשתו שאצל אמו באשנבך חיה ילדה שהיא בתו, ושעל דבר קיומה לא נודע לו אלא ביום שלנורה הובילתהו שמה. הוא הגיד לה שם הילדה, בת כמה היא, מי אמה, תאר לפניה אותו ליל הראשון לשנה, עם סערת התסיסה שהיתה אז בנפשו, ושאז חבק את המשרתת. ספר איך עמד אז בחוץ מתחת לחלונות ביתם ובכל חושיו נכסף אל גרטרוד, ומה הרגיש עתה בראותו את חוה הקטנה, “כאילו השתמשה ההשגחה אך למראית־עין בגוף אדם זר והילדה היא באמת בתה של גרטרוד.”

על זאת ענתה גרטרוד: “איני רוצה לראות את הילדה לעולם.”

“אילו הכרת את חוה, היית מתבישת מדבריך אלה,” החזיר דניאל, “אין את צריכה להתקנא ביצור־חמודות שבו רצה הבורא לקשט את עולמנו.”

“אל נא תדבר על אלהים,” אמרה גרטרוד נמרצות וביד נשואה למעלה. ואחר כך, אחרי הפסקה קלה, בשעה שדניאל התבונן אליה במורת־רוח, הוסיפה בבת־צחוק של כאב: "אני מתקנאה? הה, לא, דניאל!”

מתוך לחיצה זו שהיא לחצה את ידיה על חזה, הכיר דניאל בהחלט שרגש כזה אין בה. הוא שתק, אבל זמן רב ישב עמה בחדרה. בחתכה ככר לחם, נשמטה הסכין ונפלה; הוא קפץ ממקומו חיש מהר והרימה. אף פעם לא עשה זאת קודם, גרטרוד הביטה אליו בהתכופפו. מבט עיניה כבה, התלקח וכבה שוב.

“אל תדבר על אלהים,” המלים הללו אינן מסתלקות ממחו.

לנורה, בשובה, נבהלה למראה דניאל. הוא היה נבוך, עפעפיו בערו, כאילו גם עליו עברו לילות־נדודים, בקושי דבר, ולבסוף דרש ממנה להשבע שלא תוסיף עוד לעזבו.

תחלה סרבה ברוך להשבע לו, אבל הוא עמד על דרישתו בתוקף, נסער יותר ויותר, עד שנשבעה לו. ובשעה שהוא חבק אותה בסערת־נפשו בין זרועותיו, נפתחה הדלת וגרטרוד הופיעה בפתח. דניאל מהר אליה ורצה לתפשה בידה, אבל היא נשמטה ממנו פסיעה אחר פסיעה אחורנית, עד שהגיעה אל חדר־משכבה.

היה ערב ועל השלחן בחדר־האוכל היו ארבע מערכות־כלים, מפני שגם האינספקטור היה עתיד לסעוד עמהם. הוא בא בדיוק לשעה הקבועה. לנורה הביאה את האוכל אל השלחן, אבל גרטרוד לא הופיעה. לנורה הלכה אליה. היא ישבה ליד העריסה וסרקה לאטה את שערותיה.

"האם אינך רוצה לסעוד אתנו, גרטרוד?” שאלה לנורה.

גרטרוד כאילו לא שמעה. אחרי רגעים אחדים קמה, נגשה אל הקיר שעליו היתה תלויה המראה, לחצה בשתי כפות ידיה את השער אל לחייה, וכך הביטה בעינים פקוחות לרוחה אל תוך המראה.

“בואי נא, גרטרוד,” קראה לנורה במורך־לב, "דניאל כבר מחכה.”

“עוד פעם להיות שם,” רטנה גרטרוד, "הרי זה דומה לחטא.”

נפנתה אל לנורה ורמזה לה באצבע לגשת אליה.

לנורה נשמעה לה ונגשה. גרטרוד לפתה בזרועותיה את צוארה, עד שרַקָתה השמאלית של אחותה נגעה ברקתה הימנית של עצמה, ורק שערות גרטרוד, כמו וילון, חצצו בין פני שתיהן. גרטרוד הביטה שנית במראה, מבטה קפא, והיא אמרה: "כן, את יפה ממני, מאה פעמים יפה ממני!”

הילדה זעה בעריסה, וכיון שגרטרוד עמדה עדין שקועה בהרהוריה, מהרה לנורה אל התינוקת. אבל אך הרגישה בזה גרטרוד, התנפלה אליה ובגסות שאינה מצויה קראה:

"אל תגעי בתינוקת! אל תגעי בה!” היא חטפה את הילדה מתוך העריסה וחרש ובאיום אמרה: "לי היא, רק לי לבדי!”

מאותה שעה ואילך ידעה לנורה ששנוי נורא מתחולל בנפש גרטרוד.

היא לא ידעה אם אנשים אחרים מרגישים בדבר, אם אפילו דניאל יודע מזה דבר, אבל היא ראתה זאת לחרדת נפשה.

פעם אחת, עם דמדומי ערב, נכנסה אל חדר־ההמתנה וראתה את גרטרוד כורעת על ברכיה ומשפשפת במברשת את הרצפה.

“את לא היית צריכה לעשות זאת. טרם שבת לאיתנך, ועבודות גסות תזֵּקנה לך,” אמרה לנורה.

גרטרוד לא השיבה דבר והוסיפה לשפשף.

"למה אינך מיטיבה עוד להתלבש?” הוסיפה לנורה ברוח נכאה, "דניאל אינו אוהב לראותך מתהלכת תמיד בלסוטה מכוערה זו. האמיני לי, הוא מצטער על זה.”

גרטרוד הזדקפה על ברכיה והחזירה בעניוות מוזרה:

"את צריכה להתקשט ולא אני, לא טוב הדבר כי שתים תהיינה מתקשטות. מה אעשה אפוא?” שאלה והשפילה את ראשה, "את עונדת עליך את שרשרת־הזהב הקטנה שלך, ואת האלמוגים באזניך. הדבר מוצא חן בעיני, וכך צריך להיות. אבל לי אין כל שרשרת־זהב ואין כל אלמוגים, ואילו גם היו לי, לא הייתי עונדת אותם, ואילו ענדתי אותם, היה זה חטא.”

"אח, גרטרוד! מה זה תדברי!” התלוננה לנורה.

אותו רגע נשמע פתאם בחדר־ההמתנה קול פעמוני בית־הכנסיה. בחגיגיות אדוקה פכרה גרטרוד את ידיה לתפלה ודמתה לנציב אבן בעמדה על ברכיה.

מתוך מועקה בלב נכנסה לנורה הביתה.

יא

מבעד לחדרים חוצצים ביניהם נמשכו דניאל ולנורה זה אל זה. במחשבותיהם לוו איש את רעהו, והאחד היה מבין למשאלתו ולדעתו של השני. כשהוא בא הביתה במצב־רוח רע ומרוגז, היתה היא מלאה דאגה וחסרת־מנוחה; אך בשבתם זה בצד זה השתרר בקרבם השלום.

כשם שדניאל היה חזק בכח הפתוי, כך היתה לנורה חזקה בכח הדוגמה והמופת. תבשיל שהוקדח ודניאל לא יכול לאכלו – לנורה לא רק אכלה אותו כי אם גם היתה כופה את עצמה לשבח את טוב טעמו, ואז היה אוכל גם הוא והאוכל ערב לו. את האוכל הכינה גרטרוד. לנורה בקשה לחפות על עבודת אחותה, אבל גרטרוד לא אבתה כי יחוסו עליה. היא הניחה את הסכין והמזלג ואמרה: "הדין עם דניאל. אי אפשר לאכול זאת.” היא קמה והלכה אל המטבח לבשל נזיד חלב, תחת התבשיל המקולקל. כך היתה תמיד מסורה, חרוצה ושקדנית בדממה. דניאל ולנורה הביטו זה אל זה נבוכים, ושוב לא יכלו לגרוע עין איש מרעהו.

דניאל מצד טבעו החושני לא היה מסית ומדיח. לעומת זאת היה נכנע במדה מרובה לתשוקותיו וליצריו, ובתאותו ההפכפכה היה לא לעתים רחוקות עשוי לבלי חת. אבל לנורה היתה יודעת, בשעת הצורך, לשלוט בעצמה מתוך הכרה עמוקה ולהתנהג בבטחה ובנחת־רוח, ולהיות בשעת הצורך ותרנית. מדה מופרזה כזו של סבלנות ושל שלטון־בעצמה היתה מיגעת אף את האופי המחוסן ביותר, את הלב המנוסה ביותר. אבל אותה הנחה אינסטינקט נאמן שלא שגה אף פעם, ועל כן לא עיפה מעולם.

הדבר שהוא היה מתקומם לו תמיד היה, לפי בטויו, הזהירות הבעל־ביתית, ההשתדלות לשמור על הצורה החיצונית הדרושה. הוא לא רצה להנות משעות אהבתו בגנבה ובחשאי, לא רצה להתגנב על המדרגות ודרך הפרוזדור, להתלחש, לחכות לשעת־סתר, לבוא וללכת בפחד וביראה.

אין לנו צורך להטות אוזן ולהקשיב אל אותם הסתרים והתעלומות, לא נתחרה באותה הרוח הרעה העושה את הגגות שקופים ומציצה לתוך חדרי המטות, אין אנו רוצים לרגל את דניאל, בשעה שהוא עוזב בחצות לילה את עלית הגג, ובנעלי־לֶבד יורד בהתגנב ובגשושים, אין אנו רוצים לספר על יסורי לנורה, על תשוקתה, על צפיתה אליו, על מנוסותיה, על מלחמתה ועל תבוסתה. נעברה נא על פני הדברים האלה, יריעת רחמים תרד עלהם ותכסם, כי יותר מדי אנושיים הם ואין בהם משום פלא.

רק על לילה אחד ידובר פה, בו נכנס דניאל אל חדר לנורה ואמר לה: "עוד לא ראיתיך מעולם כראות אוהב את אהובתו.” לנורה ישבה על קצה מטתה והתחילה רועדת, אחר כך כבתה את הנר, דניאל שמע את אושת שמלותיה, אחר כך נגשה אל התנור, פתחה את דלת האש, וכיון שבתנור היתה אש־פחמים בהירה, הוארה באור ארגמן, והגוף הכחוש, הענוג והערום, ברוחניותו המוזרה, היה מלא זיו הרמוני לא־שכיח. הבושה כפתה את תנועותיה והיא החזירה פניה אל הקיר, אשר עליו היתה תלויה המסכה של צינגרלה. הסירה את המסכה מעל המסמר, החזיקה אותה בשתי ידיה, באופן שהאור האדום נח על הגבס הלבן. עפעפיה ירדו ועל שפתיה הופיעה בת־צחוק שזעזעה את נשמת דניאל. דבר־מה מהנצח נגע אל לבו, רגש הקץ הקרוב, רעד מפני גזרת הגורל.

באותו זמן התרוממה גרטרוד וישבה על מטתה, ואת עיניה תלתה בדלת חדר־האוכל, כאילו ראתה שם את מישהו. לאחר שהביטה שמה שעה ארוכה, קמה, פתחה את דלת חדר־האוכל, יצאה בפסיעות חרישיות אל הפרוזדור, שוב חזרה, שוב יצאה, ואחר כך, בעזבה את הדלת פתוחה, נכנסה אל מטתה, שישבה עליה זקופה והביטה אל הדלת אשר בחוץ מעבר לפרוזדור, אשר מאחריה הרגישה במציאותם של דניאל ולנורה. מעל ראשה ירדו מימין ומשמאל שתי צמות. בין שערותיה השחורות שלמעלה ושתי צמותיה משני הצדדים נראו פניה כפני שעוה בתוך מסגרת אפלה ועתיקה.

שום רטט בשריריה לא גלה את כל הדמויות שהתגודדו בנפשה.

בשבילה היה מקופל מאחורי אותה דלת העולם כלו. נראה שלא תוכל לשאת עוד את הכרת הדבר. בכל מקום התגנבו אנשים בפרוזדורי הדירות, בכל מקום משכה האשה את הגבר, אל כל אשה נטפל גבר, והם חבקו זה את זה ונעצו את שִׁניהם איש בבשר רעהו. היה בזה חטא גדול כשם שהיה בו גם שגעון, שפלות ואימה. בכל מקום ראתה את המערומים המנוּבלים, כל המלבושים היו כמו מזכוכית, לא יכלה ראות גבר או אשה מבלי שיחורו פניה. היה לה רק מפלט אחד, לכרוע ברך לפני עריסת התינוקת ולהתפלל. אבל כיון שקמה מתפלתה, שאפה שוב אויר מורעל, והצורך למָרֵק את עצמה מהחטא שהיא אשֵמה בו, בלי שתוכל לבאר לעצמה חטא זה מהו, הניד שֵׁנה מעיניה. היא רק הרגישה כאילו תלויה מעל לראשה אבן כבדה, שנשמטת לאטה, ומדי יום ביומו תגדל סכנת נפילתה.

שעה אחר שעה עברו, והנה הופיע דניאל בפרוזדור. לא מעט נבהל בראותו את אור המנורה ואת גרטרוד היושבת על מטתה.

נכנס אל החדר, סגר את הדלת, נגש אל העריסה, הביט אל הילדה הישנה ואחר כך נגש אל גרטרוד. היא הצמידה מבט חודר אל פניו, מבט השואל לגזר־דינה, המצפה למשפטה. אולם בו בזמן פשטה ידיה לדחותו מלפניה, וּכשעמד לפניה נדהם, נעשה מבט עיניה יותר רך, ואמרה לו:

"הבה לי את ידך.”

נטלה את ימינו, לטפה אותה ולחשה:

"היד המסכנה, היד המסכנה.”

דניאל קפץ את שניו.

"ה, אשה!” אמר.

הוא ישב בפאתי המטה ושתק. גרטרוד שוב התבוננה אליו במבטה המתוח והמתחנן. הוא שכב על ידה, הניח את ראשו על חזה ונרדם.

היא הוסיפה עדין להחזיק את ידו. היא התבוננה אל פניו החורים והצרים, אל מצחו בעל הזויות, שמפעם לפעם היה עורו מרטט משהו מתחת לקווצות שערותיו הפרועות. השמן במנורה אפס, הפתילה התחילה מעלה קיטור, והיא לא כבתה אותה מחשש שמא יקיץ דניאל על ידי כך. בשקט התבוננה אל הלהבה הדועכת, ובמקומה נשארה זהרורית אדומה, ולבסוף כבתה גם היא, ויהי חושך.

יב

זה זמן־מה הרגישה לנורה כי עוזר האופה תחת לשים את הלחמניות אל תוך הסלסלה, הוא זורק אותן מאחרי הדלת על הרצפה. מחלק העתון חדל לברכה לשלום, והדַוָר מחיך בלגלוג, ואפילו המחזר על הפתחים התחיל מבקש נדבה, כפי שנראה לה, בעזות פנים.

פעם אחת בעברה ברחוב, שלחה אשה את ראשה מבעד לחלון, ובראותה אותה קראה מה שקראה אל תוך הבית מאחריה, ומיד עטו אל החלון איש צעיר ושלש נערות קטנות, החליפו ביניהם הערות ודקרו אותה במבטים שפניה החוירו מהם.

בפעם אחרת הביא לה דניאל כרטיס לקונצרט. היא הלכה שמה, ועוד במבוא האולם הפליאוה המבטים הסקרניים והבלתי־מנומסים ששלחו בה האנשים. אשה מקושטת סרה ממנה הצדה; גברים אחדים, מלפניה, החזירו אליה את פניהם וחיכו לעומתה. היא לא יכלה להשאר עד גמר הקונצרט וברחה משם.

הליכה ממושכה באויר החפשי הצילה אותה לא פעם משעות קשות; היא הלכה אל הקרח לרוץ עליו במחלקים. וכיון שהרגישו בה שם התחילו מתלחשים. היא לא שמה לזה לב והסתובבה בקשתות ובקוים עגולים ויפים. מתוך חבורת נערות צעירות הראו עליה באצבע. בעינים נוצצות מגאוה התקרבה אל החבורה וזו נתפרדה כלה מיד. אלה שקודם העריצוה, השתמטו עתה מהפגש עמה. רגש הגאוה התקומם בקרבה ויקד באש של מרי, למראה השפלות הבלתי־צפויה והפחדנות.

באחד מימי דצמבר עברה את שוק היין ואמרה לצאת דרך סמטה צרה אל שערי הַלֶר. בקרן הסִמטה עמדו גברים אחדים ושוחחו. ביניהם הכירה את אלפונס דירוף. סבורה היתה כי יפַנו לה דרך לעבור, אבל איש לא זז ממקומו. כלם הביט אליה בחוצפה. היא היתה יכולה לסטות ולעבור דרך סמטה אחרת, אבל המרי שהתעורר בקרבה המריצה לעמוד על דעתה, ולמראה אש עיניה התכולה הצטדדו סוף סוף הנבלים בעצלתים. הם הסתדרו בשורה והיא הוכרחה לעבור על פניהם, ועוד גרוע מזה, עליה היה להרגיש על עצמה את מבטי הפריצות, לשמוע את צחוקם, שברגיל הוא פורץ בלילות מתוך בתי־מרזח בשעה שהאדונים האלה היו משתכרים ומספרים זה לזה בדיחות שבנבול־פה.

פעמים בבין־השמשות ובלילה היה דומה עליה כאילו מישהו עוקב אחריה. פעם החזירה פניה ובאמת ראתה גבר לבוש חלוק, שמהר והתחמק מאחרי שער. ימים אחדים אחר כך קרה שנית כדבר הזה, אבל הפעם נבהלה מאד, מפני שנראה לה כי האיש הזה היה גרוביוס.

ערב אחד בצאתה מן הבית ראתה אותו איש עומד מאחרי בית־התפלה. ובעוד היא מהססת ונמלכת בדעתה, נגשה עוד דמות אחת. דומה היה עליה כאילו זאת היא פיליפינה. הם דברו יחד בלחישה, אבל לנורה לא יכלה לראותם ברור, השלג ירד צפוף יותר מדי, הפנס היה רחוק יותר מדי.

לא ידעה מפני מה, אבל פתאם תקפה אותה חרדה לדניאל. רק לו לבדו. סכנה נשקפת לו אם לא תשוב. והיא נחפזה ועלתה במדרגות למעלה, עד לעלית הגג. דפקה על הדלת: אין קול. פתחה, והנה חושך. אבל היא ראתה כי גופו מתנשא בחשכה לאור השלג בחוץ. הוא ישב לפני הפסנתר, זרועותיו על המכסה וראשו נשען בין ידיו. באנחה חרישית מתוקה מהרה לנורה אליו וחבקה אותו.

דניאל הושיבה על ברכיו, לחץ את ראשה אל חזהו וצחק בפה פעור, בשנים נוצצות אבל דומם. כך היה צוחק עכשו תמיד.

יג

כך צחק לנרגנותה של המזמרת וָריני אויבתו בנפש שהתרעמה עליו, ושגרמה לידי כך שבכל דבר בתאטרון נתקל בהתנגדות ובחשדנות.

כך צחק למכתבי־הלעג שאזרחי העיר היו שולחים אליו בעלום־שם, ושהוא קרא אותם מתוך סקרנות נאיבית, כדי לדעת עד היכן עלולות להגיע שפלות אדם ואיבת־הכלבים הפחדנית שלו.

כך צחק, כשאשת הברון פון אפנברג פטרה אותו. היא כתבה אליו שהיא נחלשה מאד, ועל כן תבלה את כל ימי החורף באחוזתה אשר בהֶרסברון. לדניאל נודע שהיא שהתה בעיר לעתים תכופות, ושערכה נשפים מוסיקליים לפרקים קבועים, מה שלא היתה מעִזה בימי תקפו. אנדריאס דידרלין היה מעתה יועצה. מעתה יכלה להתמסר להתפעלויותיה ולהזיותיה המוסיקליות ולהמם את נפשה הרפויה באויר מחניק ובריחות־ניחוחים מלאכותיים.

וכך צחק להתקפותיו של “ההרולד הפרנקוני”, מדי שבוע בשבוע, שהומצאו אליו הביתה; אלה היו עקיצות דקות וארסיות, שמועות מפי יושבי־קרנות, רמיזות מסואבות, דבות וחשדות בנוגע לאמן ולאדם.

במאמרים דוּבר תמיד על בעל־האוזותים. דניאל שאל משתומם אל מה מתכון הכנוּי הזה. את בעל־האוזותים היו מתארים כאדם משונה ומצחיק. ”מה חדש מבעל־האוזותים?” היתה כותרת של מאמר, או שהיו נתקלים בהערה קצרה מעין: "בעל־האוזותים מפנה אליו שוב את לבם של ידידי המוסיקה. הוא עומד בכל תוקף על חפצו לעשות את האופרה “סטרדילה” מענגת יותר, על ידי מרש־אבל, פרי תעשיתו הפרטית, שהוא אומר להכניס לתוכה, ואוזות הבית המסורות אליו, שהוא מחזיקן מתחת לזרועותיו, הודו לו על הרעיון הזה בקול געגוע מלא אהבה.”

מקום לֵדתם של המפעלים המצוינים הללו במקצוע החדוד העתונאי היה שלחן המסובים במסעדה “לויתן.” אם נשפכו פעם בעולם דמעות־צחוק בלב תמים, הרי זה, היה בשעת חבורן של ידיעות אלה על אודות חייו ומעשיו של בעל האוזותים. העורך וִיבֶּצַל היה עורך הפרוטוקול של היגיעות הרוחניות הללו, שהאדון גרוביוס לקח בהן חלק בראש. האדון גרוביוס שאב את ידיעותיו ממקורות נאמנים – בלשון העתון, ובכל ערב היה מפתיע את חבריו לשתיה במטעמים חדשים בשביל הפרוטוקול של ויבצל.

דניאל לא ידע מזה דבר, אבל בעל־האוזותים, שבעל־פה ושבדמות, נרקם אל תוך מחשבותיו, ובמשך הזמן, איך־שהוא ואי־שם הגיע לידי מהות ממומשת.

יד

פעם אחת הודיעה לו אשת היועץ־הממשלתי קירשנר בכתב, שהיא מפסיקה כל מגע־ומשא עמו, ושהיא דורשת ממנו להחזיר לה את כל כספה אשר הלותה לו. ואת הכסף לא היה ביכלתו להשיג. בתאטרון כבר לקח את משכורתו מראש; ידידים לא היו לו; האדון ריביר, היחידי שיכול לעזור לו, נסע לצרפת.

הענין הלך במסלולו הרגיל. עורך־דין קבע לו את תאריך התשלום; התאריך עבר, ובאה החלטת בית־המשפט המחיבת את התשלום; אחר כך בא פקיד המשרד להוצאה־לפועל, וכשלא מצא בבית שום דבר בעל ערך, עקל את הפסנתר.

ערעורו של דניאל לא עכב את מכירת הפסנתר בפומבי, שהיתה עתידה להתקים לאחר ימים מספר.

בבוקר ינואר קודר נכנסה פיליפינה אל חדרו.

“אתה, דניאל,” אמרה, "התרצה לקבל ממני כסף?”

דניאל הסב אליה את ראשו לאטו והביט בתמהון.

“כסף יש לי למדי,” אמרה בקול צרוד, ועיניה, מתחת לתלתלי ראשה, נוצצו בברק זכוכית, "אני קבצתי אותו מימי ילדותי פרוטה לפרוטה, שנה שנה. יכולה אני לתת לך כמה שדרוש ליועצת. זרקי את הכסף אל פרצופה של נעוַת המרדות. הגידה נא לי: ‘אנא בטובך, פיליפינה, תני לי כסף,’ ומיד יהיו מונחים לפניך על השלחן.”

“אין זאת כי אם יצאת מדעתך,” אמר דניאל שמראהָ הטיל עליו אימה, “לכי לך מכאן.”

ואז בשצף קצפה תפשה פיליפינה את זרועו של דניאל, וטרם הספיק להוציאה, נעצה את שניה בבשרו ליד זַרְתּוֹ. מפיו פרץ קול אטום והוא דחף אותה. היא הביטה אליו כשמֵחה לאידו, אבל פניה נעשו צהובים.

"האר נא, דניאל, פניך. תמיד אתה כה רע לפני, תמיד כה רע, תמיד כה זועם, אנא האר פניך.”

הגחוך המנוול הזה, הידים האדומות והגלמיות הללו, ופתותי השלג על המעיל הקצר יותר מדי, ומתחתיו שולי השמלה האדומה כתולע, והשרט הירוק־בהיר על המגבעת; – דניאל הרגיש רגש של תעוב, כאילו ראה לפניו את המראה המכוער ביותר והמושחת ביותר שבבני־אדם. אבל בהסבו ממנה את עיניו נתגלגלה בו מדת הרחמים על הנערה הזאת, כאילו הרגיש פתאם שהיצור הזה קשור אליו בחוטים, אשר עברו דרך כל מחשכי שאול טרם הגיעו אליו. המעשה שעשתה המָמוֹ, אבל יחד עם זה פקח את עיניו לראות את טבעה ועורר בו הרהורים רבים.

הוא נגש אל שלחן־הרחצה לטבול את אצבעו הזבה דם במים. פיליפינה הוציאה מהשִדה ממחטה נקיה והתקינה אותה לתחבושת. הביט אליה במבט חודר ואמר:

"מי את? איזה שד שוכן בתוכך? הזהרי, הבת של יסון פיליפ, הזהרי!”

כיון שבמלים האלה צללה נעימה של טוב־לב, עבר רטט מוזר בפני פיליפינה. קוי פניה נעוו לגחוך, ובכל זאת לא היה בזה משום גחוך. אחרי שעה קלה הוציאה תרמיל עור מכיס מעילה והוציאה מתוך תכריך ניר שני שטרות, בני מאה מרק כל אחד ומטבע זהב אחד, הניחה אותם על השלחן והגישה לדניאל ניר כתוב.

הוא קרא בו: "אני החתום מטה, דניאל נוטהפט, חיב לפיליפינה שימלויס מאתים ועשרים מרק, ועל הכסף הזה אני חיב לשלם לה, מהיום ואילך, רבית חמשה למאה.”

"בכסף זה תשלם למוציא־לפועל, ואמרת ‘ברוך שפטרני’, דברה על לבו בפצרה בו באופן מוזר, "הן לא תוכל לנגן על פני השלחן. הפסנתר הוא כלי עבודתך. תחתום ואתה פטור, תם ונשלם.”

"מהיכן הכסף הזה?” שאל דניאל, “מהיכן כסף רב כל כך? הגידי את האמת.”

פיליפינה נשכה את צפרניה.”אין זה נוגע אליך," ענתה בגסות, “לא גנבתיו. אגב, אני יכולה לספר לך,” מהרה והוסיפה, מפני שהתחילה מתיראה מפני חשדנותו, “אמא נתנה לי את הכסף, למען לא אשאר בחוסר כל, אם יקרה אסון. אבא הלא היה שמח אילו מַתי ברעב. אמא קבצה אתם בסתר בשבילי ואני נשבעתי לה בצלב, שאיש לא ידע מזה דבר.”

דניאל בשמעו את הספור הזה, נענע בראשו. הוא הרגיש בשקר שבו, אבל מתוך קולה ומתוך עיניה קרן כעין כח מיוחד. הוא פקפק, נמלך בדעתו. עבודתו היתה תלויה בשערה. שבועות יעברו, חדשים, עד שיוכל לרכוש לו כלי־נגינה חדש. חפצה של פיליפינה לעמוד לו בשעת צרה היה לו לחידה; כל מה שאמרה היה דוחה ושפל, אבל ממנה יעמוד לה רוח והצלה, והוא דִכא בקרבו את הקול הפנימי המזהיר בו.

“הלא רק כסף הוא,” חשב וישב לחתום.

פיליפינה הרימה את כתפיה, ולא מצאה לבה להשיב רוח עד שהושיט לה את פסת־ הניר עם חתימתו. אחר כך הביטה אליו בתחִנה ואמרה:

"מעתה אין אתה צריך עוד להתיחס אלי כאל חתולה מצורעת.”

טו

אותה שנה עבר שבוע־החמאה¹ בשמחה, וביום הקרנבל היו כל רחובות העיר הומים מרוב אדם.

דניאל, בדרך שובו הביתה, נקלע בקרן רחוב תרזיה לתוך האספסוף. מתוך סקרנות כלשהי עמד במנוחה מלכת, ומיד הופיעו הקבוצות הראשונות של התהלוכה: שלשה כָּרוֹזים בתלבשות נהדרות מימי הבינים, ומאחריהם סֵנטורים רוכבים על סוסיהם.

אחר כך, בתוך עגלת־יד, מובלת מכשפה שנדונה למיתה. פניה היו צבועים באופן מכוער, ובידה בקבוק יין־שרף גדול. אחריה הלכה חבורת סינים בצמות, אחרי הסינים – פלוגת כושים מקמֶּרון, אחר כך צעד ענק, שנשא עשרים ושבע כוסות בירה; אחריו – תזמורת נשים, כלן זקנות, אחר כך – עגלה של קהלת אכרים עם כתובת: “מעריצי המסים”; אחר כך קלוב של מעשנים, עם שודי סוחר בגפרורים; אחר כך עגלה עם שער־שפיטלר בנוי מחביות־בירה; מינקת עם נער מגודל בחִתולים ובמגפים של הוּסַר, “שבעה שוַבים” על אופנים, לנדוֹ עם משפחה אנגלית בתוכו, המהודרה בבגדיה עד לידי צחוק, קרון אשר בו יושבים אנשי ספר, עם כתובת: "בעלי וכו' או המכונים אנשי ה’וכדומה'.”

התהלוכה נסתימה בקרון, אשר בו עמדה תבנית הבאר עם בעל־האוזותים עשויה בהצלחה רבה מקרשים, חשוקים, סמרטוטים ישנים ומברזל ישן. האיש גופו היה לבוש במתנית קטיפה מרופטה, ומכל כיסיו בצבצו גליונות של תוי־נגינה. במקום כובע היתה חבושה לראשו קדרה מוחלדה, והרגלים בנעלי־לַכָּה קרועות. בשני בתי־שחיו החזיק את אוזותיו. האוזות היו מכוירות מעִסה, וראשיהן לא של אוזות כי אם של נשים, צבועים בצבעים בהירים, וכדורים שחורים בחוֹרי עיניהם. הפנים משמאל הביע עצבות, הפנים מימין – נחת רוח.

מסביב לקרון הזה צבאו אנשים ביותר, והוא היה מעורר מדי פעם בפעם תשואות־התפעלות בעברו על פני קבוצות מסתכלים חדשות, ואפילו במקום שהמסתכלים לא הבינו פשר התמונה. ליצנים נענעו בקַרקשיהם, שרים הודיים כרכרו מסביב וצעקו, מפיסטו התהפך ראשו למטה ורגליו למעלה, אבירים על סוסי־עץ הצדיעו וילדים במסכות־שעוה צרחו בקולי־קולות.

דניאל לוה במבטי אדישות את תהלוכת ההוללות של המשוגעים, שנראתה לו כפרי העליצות של בעלי־בתים. והנה הופיע הקרון עם בעל־האוזותים, ועליו עמדו הפַּסל השכור שוַלבֶּה והאמן קרופוטקין, בלא מעילים חֵרֶף מזג־האויר הקר. עלם אחד, שמן עד לאין שעור, עלה על דעתו להדביק אל כובעו של בעל־האוזותים את הכותרת של העתון “ההרולד הפרנקוני”, ומביני דבר הריעו בגלל זה לקראתו בתשואות־חן.

האמן קרופוטקין הכיר בקהל את דניאל, קרא לו בשמו, שלח אליו נשיקות באויר, נטל מידי ליצן את קרקשו והתחיל מנענע אותו כדרך המנצחים על תזמורת, הצעיר המסורבל זרק מחרוזת כעכים למקום שעמד שם דניאל, מישהו תקע בחצוצרה, האנגלי שלח את ראשו מהלנדו והניע כלפי דניאל מוט שעליו היו תלויים שמלות אשה, כובע עם נוצה ועם צעיף, על עגלת־גמברינוס נפתחה חבית בירה חדשה, ובחלונות הבתים נדחקו אנשים צוחקים.

“שכחתם את הסורג,” קרא דניאל בקול רם אל היושבים על הקרון עם בעל־האוזותים.

"מה אמר?” שאלו והביטו איש אל רעהו נבוכים.

בתוך האספסוף השתלטה דומיה מתוך סקרנות ורבים הביטו משתאים אל דניאל.

“אתם שכחתם את הסורג,” חזר על קריאתו בעינים נוצצות, "סורג, הברזל הלטוש. לולא הסורג שמגן עליו, הייתם עושים את האיש עם האוזות מטרה לחצי לעגכם.”

הוא צחק בדממה, בפה פעור ובשנים נוצצות, ומהר להסתלק מהמון הבטלנים המסתכלים. ובהגיעו אל סמטה ריקה אחת, התחיל מזמר בפנים מעוותים מהתרגשות: "בן בריתך, גאון, ירקיע שחקים בכנפי אש, ישוטט, כמו בגיא, על פני ים דֵיקַלוין, אַפּוֹלוֹ עזוז וקל.”

טז

שבועות אחדים אחר כך היה מעשה, ומזמרת בעלת כשרון אמתי באה אל דניאל, והיא זמרה לפניו בזמרה משוכללה בתכלית השכלול רבים ממזמוריו שחִבר ושחשב אותם נשכחים כבר מן העולם.

היה זה בקור מלא תעלומה. פעם אחת, ביום סופת שלג עצומה, צלצלו למטה, וגרטרוד בפתחה את הדלת ראתה לפניה גברת בצעיף שחור שבקשה לדבר עם המנצח נוטהפט. גרטרוד הביאה אותה למעלה, אל דניאל; הזרה אמרה לו כי זה כבר חשקה להתודע אליו, וכיון שהיא אנוסה, בסבת מחלתו של אדם קרוב אליה, להתעכב כאן, בדרך נסיעתה לאיטליה, נראה לה העכוב הזה כאצבע אלהים, והנה היא באה לברכו, ובראש לכל, להודות לו על המזמורים, שפעם, בשעה אחת קשה בחיים, הגישם לה שי ידיד יקר.

היא דברה בהטעמה צפונית, אבל בשטף, כאחד מבני מהמעלה. דניאל שאל עם מי יש לו העונג לדבר. היא חיכה ובקשה ממנו רשות שלא לקרוא בשמה. שמה אינו מעלה ואינו מוריד. אולי ברבות הימים ינעם לו לזכור את הזרה האלמונית שחפצה להביע לו את הערצתה ואת הכרת־הטובה שלה מאשר את העלמה פלונית. בתורת עלומת־שם תשאר, כפי שהיא מקוה, זמן רב יותר בזכרונו מאשר בתורת אשה אשר הוא יודע עליה לא פחות ולא יותר ממה שרבים אחרים יודעים.

ערבה על דניאל תערובת בדיחות־הדעת וכובד־הראש, השכל והרגש בדברי הזרה. אמנם הוא השיב בדברים קצרים וקרים, אבל מורגש היה שהוא שמח על האורחת, הלא היא הביאה אותו לידי הכרה שהוא לא היה, ביצירתו, כתוקע אל הבור. אחרי שעה קלה נסבה שוב השיחה על אודות המזמורים, אז אמרה לו הזרה שהיא היתה רוצה מאד לשיר לפניו איזה מזמור שהוא. דניאל הסכים מיד, הביא את התוים, ישב אל הפסנתר, והגברת הפלאית התחילה מזמרת. עוד לשמע הצלילים הראשונים עשה דניאל את אזנו כאפרכסת, קול כזה עוד לא שמע מעולם, כה רך, כה צלול, כה נפשי, כה מרומם על כל המקובל ועל כל אסכולה. אחרי המזמור הראשון הביט אל המזמרת מוקסם ורטן:

"מיהי אפוא? מיהי?”

“לא לחקור, בבקשה,” השיבה המזמרת בצחוק, ומסמיקה מפאת השבח שנשמע לא באופן ישר אלא מתוך התנהגותו, "הבה נשיר עוד את הבא אחרי זה, את שירו של איכנדורף.”

גרטרוד, שלא רצתה להשאר עמהם יותר מכפי ההכרח בתלבשתה המרושלה, הסתלקה אל המטבח; עכשו דפקה לנורה חרישית ונכנסה. בשמעה את קול המזמרת, נחפזה לעלות למעלה, ולא יכלה לכבוש את יצרה לראות את המזמרת.

דניאל נענע לה בראשו בעינים קורנות, הזרה ברכה אותה במנוחה ובסבר פנים יפות, והתחילה לשיר את המזמור השני, ואחר כך את השלישי, וכך שרה את כל הששה. אולם מאחרי הדלת עמד יורדן הזקן, חִפה בידיו על פניו והאזין בנפש נפעמה.

“ועתה עלי ללכת,” אמרה הזרה בגמרה את המזמור האחרון; היא הושיטה לדניאל את ידה והוסיפה: "שעה יפה היתה זאת.”

“זו היתה אחת השעות היפות ביותר בכל ימי חיי,” השיב דניאל.

"שלום.”

"שלום.”

והגברת הזרה הלכה, ואחריה לא השאירה כלום זולת זֵכר של אושר אשר נעשה יותר אגדי ככל שהתרחקו הימים הסוערים. דניאל לא ראה אותה עוד, לא שמע על אודותיה עוד.

יז.

בשעת הזמרה עמדה גם גרטרוד למטה בפרוזדור והקשיבה. היא ידעה כל צליל של כל מזמור; כל צורה מלודית של הלוָי היתה ידועה לה כפני אדם מוּדעים לה מכבר, והיא הרגישה מיד כי זאת היא מזמרת־אמן מחוננה כשרון רב.

אבל מה מוזר הדבר: היא לא הרגישה כלום לשמע זמרתה. כלום לא זע בקרבה. הרגשה היתה לה כאילו מעין מים חיים חרב בקרבה ונשארו אחריו אך חול ואבנים. העדר זה של רגש מצא בטויו בכאב קוסס של מוסר־כליות.

"אלהי! אלהי!” נאנחה, "מה היה לי?” היא ספקה כפים.

בערב הלכה אל בית־היראה לנשים והתפללה. אולם התפלה לא הרגיעה אותה והיא שבה הביתה במבוכת־נפש גדולה יותר מאשר בצאתה מביתה.

דלת חדר־האוכל היתה פתוחה. דניאל ולנורה ישבו מתחת למנורה וקראו יחד בספר. היונקת בעריסה התחילה זעה. לנורה הניחה את הדלת פתוחה במתכון, כדי שתשמע את קול הילדה בהקיצה. גרטרוד לקחה את הילדה בזרועותיה ונגשה אל פתח חדר־האוכל. אלה השנים ישבו בגביהם אליה והיו שקועים כל כך בקריאה, שלא הרגישו במציאותה של גרטרוד.

אז שרתה פתאם מעין הארה על גרטרוד והיא הבינה את אשמתה, אשמתה אשר שבועות חטטה בנפשה לשוא למצוא אותה.

אין לה די כח אהבה, זאת אשמתה. היא נטלה על עצמה דבר שלמעלה מכחותיה. היא נטלה על עצמה חיי נשואים בלא כח הרגש הדרוש לכך.

הנשואים נראו לה כקודש־הקדשים. הברית עם בעלה אשר אהבה נראתה לה כברית עם אלהים. כיון שראתה את הברית הזאת מופרה, שקע עולמה תהומה הרחק לאין מדה מאלהים. ולא בעלה הוא שנראה לה כבוגד, לא אחותה היתה בעיניה חוטאת, לא, היא גופה היתה אשה סוטה וחוטאת בעיני עצמה. היא לא היתה אמיצת־כח, נטלה על עצמה דבר שאינו לפי מדת יכלתה, ואלהים הסיר ממנה את חסדו. אמונה זו נשתרשה בלבה בכל תוקף.

והואיל והמוסיקה היתה בבריתה עם דניאל כקול שדי, התחילה רואה אותה עכשו, לאחר שהופרה הברית, כראות סכנה גדולה שיש להמנע ממנה, כמו שראתה אותה לפנים, ולפיכך הבינה מפני מה נאלם בה הרגש לשמע הזמרה.

אבל היא חפצה להכיר זאת בודאות גמורה. בוקר אחד עלתה אל דניאל ובקשה ממנו לנגן לה קטע מ“המסע להַרץ”, את הסיום של החלק האמצעי האטי, שתמיד היתה מרגישה אותו באופן מיוחד. בקשתה דמתה לתחִנה, עד שדניאל נענה לה, אף על פי שלא היה שרוי במצב־רוח ראוי לכך. תוך כדי הקשבה נעשתה גרטרוד חורת מרגע לרגע. אשר יָגורה בא לה; מה שהיה קודם מנעמים נהפך ליסורים. הצלילים וההרמוניות השפיעו על נפשה כדבר־מה מכרסם, וכאבה היה נורא כל כך, שרק מתוך התאזרות עצומה לכבוש את עצמה יכלה לעזוב את החדר בצעָדים נכונים. דניאל הביט אחריה בלב מלא חרדה.

ברדתה למטה הגיעה לאזניה המולת צלילים מוזרה מתוך חדרה. היא נכנסה וראתה שאגנס הקטנה זחלה אל ירכתי החדר במקום שעמד הנֵבל, ובכפית נחושת הכתה בשקידה על המיתרים, ותוך כדי כך היתה ממלמלת בחדוה. גרטרוד הרגישה בפחד סתום; תפשה את הנבל וגררה אותו אל המטבח, ושם התירה מתוך המסגרת את המיתרים, גללה אותם, החביאתם במגרה, ואת המסגרת הריקה העלתה למעלה במחסן אשר מתחת לגג.

"מה עלי לעשות?” לחשה בפני עצמה והביטה בעינים מבקשות ישע סביבה מתחת לגג. היא נכספה אל שלום ומנוחה, ופה נראה לה שוכן שלום ומנוחה, ועל כן שהתה שעה קלה בהשענה אל אחת מקורות הגג.

“מה עלי לעשות?” היתה שואלת את עצמה יומם ולילה. ”איני יכולה עוד להיות מה־שהוא לבעלי; ולעמוד לו לשטן על דרכו בגלל הילדה בלבד אין לי כל רשות,” היתה מנמקת לעצמה. היא ראתה כמה סובל הוא וכמה סובלת לנורה, כל אחד בגלל עצמו, בגלל זולתו ונוסף לזה בגלל שפלות בני־אדם, ועל כן חשבה: "לולא אני הייתי בחיים, כי אז היה הכל טוב.” היה דומה עליה – יתר על כן, היה לה הבטחון, שכל האמת, שהוא נתן לה, רק לדבר אחד התכונה, והוא לחפות על שקר אחד, למען תאמין בו שהויתה היא כביכול הכרח הוא לו. השקר הזה מעיק עליו בכבדו ומשפילו לעפר, היא ידעה זאת וחפצה לשחררו מן המועקה; אבל כיצד? זאת לא ידעה. ואילו היו דניאל ולנורה שיכים זה לזה בדרך הכבוד, כי אז היו חפים מפשע לפני אלהים ואדם; אבל כיצד אפשר להגיע לידי כך, לא ידעה.

והיא חטטה וחטטה בהרהורים כבדים ומתמידים, היה דומה כאילו היא רצה בלי הרף אחרי נקודה אחת בתוך מעגל, ואינה יכולה לעשות שום דבר מאשר לכון עיניה כל הזמן רק אל הנקודה היחידה הזאת. כל בוקר היתה קמה בחמש שעות והולכת אל בית־היראה. היא היתה מתפללת בהתלהבות עד אפיסתם של כחות לבה הגופניים.

בוקר אחד כרעה לפני המזבח מתוך יאוש יתר מאשר תמיד, והנה פתאם נדמה לה כי היא שומעת בת־קול אומרת לה: “עליך לשים קץ לחייך.”

היא התעלפה, ואנשים מהרו אליה והרטיבו את מצחה במים. אחר כך יכלה לקום וללכת הביתה. כעין קו מיוחד של דוי וחלום התמתח סביב פיה.

רצתה לרקום; היא זכרה שבעבודה היתה משכיחה את ההרהורים המעציבים ביותר, אבל כל תנועה מתנועות ידה אמרה לה: עליך לשים קץ לחייך.

ביבבה היתה צונחת ליד עריסת אגנס הקטנה, אבל שפתי הילדה ברור מללו: עליך לשים קץ לחייך, אמא.

לנורה נגשה אל פתח הדלת. על מצחה זיו האושר אשר טעמה, כל עצמותיה תאמרנה אושר, שפתיה תרטטנה מאושר, ומבט עיניה מגיד: עליך לשים קץ לחייך, אחות.

פיליפינה עמד ליד הכירה ולחשה כלפי הגחלים הלוחשות: שימי קץ לחייך, גרטרוד. והאב בא לקחת את הצלחת עם אכלו, מודה בעניוות, ובצאתו רוטן: שימי קץ לחייך, בתי, האמיני לי, זהו הטוב מכל מה שאת יכולה לעשות.

כשהיתה עוברת על פני באר, היתה נמשכת אל דפנו, והמעמקים היו קוראים לה בעוז. מתוך כל כוס שהחזיקה בידה לשתות ממנה היתה נשקפת לה בבואתה בעינים מעולם האמת. יום ראשון אחד עלתה אל צריח בית־הכנסיה וֶסטנֶר, עיניה רחפו מתוך יגון פרידה על פני הנוף, ובאימה מתוקה הטתה את עצמה מחוץ למעקה האשנב, אך המצלצל בפעמונים התחקה אחריה ותפש בכח את זרועותיה.

התרנגול הקורא קרא על המות. השעון המתקתק תִקתק על המות. הרוח שנשבה נשבה על המות. עליך לשים קץ לחייך, עליך לשים קץ לחייך, חלל האויר היה מלא אותו, האדמה, הבית, בית־היראה, הבוקר, הערב והחלום.

באפריל חלתה לנורה וחום תקָפה. גרטרוד שקדה יומם ולילה ליד מטתה וטפלה בה במסירת־נפש. מחרדה ללנורה התהלך דניאל מדוכא אילך ואילך, וכשהיה מגיע אל משכבה, לא חנן את גרטרוד אפילו מבט אחד. כשהוטב ללנורה, שכבה גרטרוד לישון, כי היתה עיפה מאד, אלא שלא יכלה להרדם ושוב קמה.

ברגלים יחפות הלכה אל המטבח, אבל לא ידעה מה תעשה שם. רק חרדת נפשה הלוהטת היא שהרימה אותה ממשכבה. יצורי גוה היו כה כבדים עליה, אבל היא לא מצאה לה מקום. אחר כך בא דניאל מן העיר, הביא לה צמיד כסף ושם אותו על ידה. תוך כדי כך נגע בשפתיו אל מצחה ואמר: "תודה לך על שהיית טובה כל כך עם לנורה.”

גרטרוד עמדה כהלומת־רעם. בקרבה פנימה נשמעה צעקה בלתי פוסקת; כאילו בקרב לבה התבוססה בדמה חיה פצועה למות. דניאל היה זה כבר בחדר והיא עוד עמדה תחתיה. בזהירות וברוח קודרה הסירה מעל ידה את הצמיד, וכנראה לה נשאר על ידה סמן מכוער במקום שהמתכת נגעה בבשרה; הלכה אל חדרה, פתחה את התבה וטמנה את התכשיט עמוק מתחת לצבור לבָנים.

היתה לה רק משאלה אחת, לישון. אבל משהיתה עוצמת את עיניה מיד התחיל לבה הולם במהירות יתרה פי־שנים, פי־שלשה. ואז היתה צריכה לקום ולהתהלך בחדר הנה והנה לשאוף אויר.

יח

יומים אחר כך היה מעשה והיא התשוטטה ברחובות תחת מטר סוחף. בכל רגע פחדה, קותה לנפול ולא לדעת עוד מעצמה ומן העולם דבר. על פני שני בתי־יראה עברה; השערים היו נעולים. היום כבר נטה לערוב, ואז הגיעה אל בית המרקחת של פלאום. הציצה דרך דלת הזכוכית אל תוך החנות. הפרוביזור זֶלֶנפרום עמד לפני שלחן עגול ושָׁחק משחה בתוך המכתש, לבסוף נכנסה ושאלה אם אינו יכול למכור לה תרופה כל־שהיא לשֵׁנה. הוא ענה שהוא יכול לעשות זאת ושאל לאיזו תרופה היא מתכונת. ”תרופה," ענתה בבת־צחוק, "שלא להקיץ זמן רב.” זו היתה בת־צחוקה הראשונה שהופיעה אחרי ימים רבים על פניה הכחושים. הפרוביזור כבר אמר להציע לפניה אמצעי אחד, ולשם כך עמד עמידה גנדרנית, כי רצה להשתמש בהזדמנות זו ולשוחח קצת עם האשה אשר העריץ. אולם בו ברגע נכנס בעל בית־המרקחת, ובהודע לו במה הדברים אמורים, הצליף על גרטרוד מבט חודר ואמר: "תלך נא, נכבדתי, קודם אל הרופא ויכתוב לה רפואה איזו שהיא. כמה פעמים גרמתי לי מורת־רוח בגלל הדברים האלה.”

בשעה שגרטרוד הגיעה סוף סוף אל ביתה, ישבה פיליפינה ליד העריסה ונדנדה אותה מתוך זמזום קל.

"היכן לנורה?” שאלה גרטרוד.

“איה מקומה אם לא אצל בעלך למעלה,” השיבה בכעס.

גרטרוד שמעה שדניאל מנגן על פסנתר. זקפה ראשה והקשיבה.

“היא אמרה שאלוה אותה עד גליסהמר,” הוסיפה פיליפינה, "היא רוצה ללכת אל כובסת לקרוא לה שתכבס בשבילכם.”

“אח, למה לנו כובסת,” השיבה גרטרוד בקול עיף, "אנו עניים יותר מדי בשביל כך. את כל כספנו נוציא על זאת. הכל עולה לדניאל בדמו. לא, הניחי זאת, אל תלכי אל גליסהמר. אני עצמי אכבס.”

אבל באותו רגע ידעה כבר בבטחה שהיא עוד לא תכבס לעולם. המנורה בערה בעצבות כל כך, פני התינוקת נבטו כה חורים מתוך הסדין, פיליפינה מתפלשת על האדמה וכה מבשרת רעה. אבל כל זה היה רק עכשו, רק עכשו, היא יכלה לקחת עמה את כל זה למרום, אל עולם שכלו טוב.

התכופפה אל התינוקת הישנה ונשקה לה הרבה הרבה, בשפתים יוקדות, בהתלהבות. חרדת חשד נשקפה מתוך קוי פניה של פיליפינה. ”את, גרטרוד, את מוזרה מאד בעיני," אמרה לה.

גרטרוד עברה אל חדר לנורה; רועדת עמדה בחושך ושקלה בדעתה. לפעמים היתה מתחלחלת מפני ששמעה פסיעות וחכתה שהדלת תפתח. קשה היה לה לסבול עוד את קוצר־רוחה. פתאם נזכרה במחסן שמתחת לגג ובשקט ששרר שם. שם לא יפריע אותה איש. החליטה לעלות שמה, ובדרך נכנסה עוד פעם אל המטבח, נטלה חבל עבה, שהסירה מעל ראש־סֻכּר.

בעברה על פני חדר דניאל ראתה שהדלת פתוחה למחצה. הוא עוד נגן, שני נרות עמדו על הפסנתר, לנורה עמדה ליד הפסנתר, תמכה ראשה בידה, והיתה לבושה בשמלה כחולה־כהה, שזרמה במנוחה על גזרת גופה היפה.

בעינים פקוחות לרוחה התבוננה גרטרוד אל התמונה הזאת. כסופים ללא בטוי, שאיפה אל על ונפילה רבת יסורים צללו מתוך נגינתו של דניאל. גרטרוד עברה הלאה, חרישית, אל החשכה, למעלה, ובגששה מצאה את הדרוש לה.

יט

כעבור חצי שעה התחילה פיליפינה מתפלאה על העדרה של גרטרוד. הביטה אל חדר־האוכל, אחר כך בחדר לנורה, אחר כך מהרה לעלות במדרגות והציצה דרך הדלת הפתוחה אל חדר דניאל. דניאל חדל מנגן והשיח עם לנורה. פיליפינה חזרה. על המדרגות פגע בה האינספקטור, ששב הביתה מטיול־הערב שלו. הדליקה נר והביטה במטבח. גרטרוד לא היתה שם.

הלא ירד גשם, ומעילה היה תלוי על הקולב וסוככה עמד שם, אם כן לא יצאה מן הבית, חשבה פיליפינה, ישבה על השרפרף במטבח ועיניה תלויות לפניה בחלל העולם.

לבה נבא לה אימים. הרגישה באסון המרחף באויר. שוב עבר חצי שעה, אז קמה עם נר בוער בידה והתחילה מתלבטת אילך ואילך, מהמדרגות אל החדרים וחלילה.

פתאם עלתה עלית־הגג במחשבתהּ. משנזכרה את מראה גרטרוד בנשקה לילדה, עלתה עלית־הגג במחשבתה. הלא בכל בית, ובבית הזה ביחוד, משכה אותה עלית־הגג יותר מכל החדרים, משום ששם מצא לו מרחב דמיונה המתירא מאור.

חיש מהר ובלא רעש טפסה למעלה. היא החזיקה את הפמוט לפניה, הביטה כלפי הקורות, שדמות אשה היתה שם תלויה, מסתובבת על צירה בהמולה גרונית חנוקה. מעין שכרון עבר עליה, תפס אותה יצר לרקוד, היא הרימה רגל אחת בשעה ששִניה נשכו מתוך עוית מסביב לצפרני ידה השניה. בו בזמן היה דומה עליה כאילו מישהו פוקד עליה בחזקה: "הבעירי! הבעירי!”

ליד קיר הקמין עמדה קופת נירות ועתונים ישנים, נפלה על ברכיה והתחילה צורחת. ”אש! אש!” צרחה. אחר כך התחילה משמיעה קלות דומים ל“אוּ־הוּ” ול“יוֹי־יוֹי”, מקצתה נבהלת ומקצתה צוהלת.

קופת הניר התלקחה באש, ואז התנפלה למטה במדרגות בקול יבבה.

אחרי שני רגעים קפצו כל אנשי הבית ממקומותיהם. דניאל רץ למעלה, אחריו – לנורה. מהקומות התחתיות התפרצו נשים בקריאות: "מים! מים!” דניאל ולנורה ירדו למטה ושבו עם גגית מים גדולה; על הככר כבר נשמעו קריאות: "בערה! בערה!” אנשים זרים פרצו אל הבית ושכם אחד כבו את האש.

האינספקטור היה הראשון שראה את גוית גרטרוד. בעמדו בין אוּדים ואפר, נפל הזקן מתוך יבבה אטומה על הקרקע, כהלום גרזן. הזרים הורידו למטה את הגויה, שהשמלה השרופה עליה עוד העלתה עשן.

פיליפינה נעלמה.

לנורה

א

הכל עבר.

בקורו של רופא המשטרה עבר; בדיקת השלטונות וועדת השרפות; החקירות, כתיבת הפרוטוקולים, קביעת העובדות.

סבת הבערה לא הובררה. לא נמצא שום אדם חיב. פיליפינה שימלויס העידה בכל תוקף, כי הלהבה כבר בערה בשעה שהיא עלתה למעלה. ועל כן החליטו שהמאבדת את עצמה לדעת היא שברגעי חייה האחרונים הפילה את הנר.

וקהל המכרים והידידים, שנדחק אליהם, אף הוא עבר. נפשות חרֵבות העמידו פנים כאילו הן משתתפות בצערו של המנצח נוטהפט. הראש הגא והנשא הניח את דעת הבריות לאחר שהושפל עד עפר; הקהל שוב נטה חסד לפושע, לאחר שקבל את ענשו. גבירות בנות החברה העליונה נשאו ונתנו בשאלה, אם ינָתן אשור חוקי ליחסים, שבחיי האשה האמללה נחשבו בצדק לעברה. אם יהיה כדבר הזה, החליטו הגבירות בנדיבות־לב של סרסרות לדבר עברה, לסלוח על העבר.

וגם לוית המת עברה. ביום סער נקברה גרטרוד בבית־העלמין ס"ט יוהן.

הכומר נשא נאום, העומדים טמנו את ידיהם הקופאות מצנה בכיסי המעילים ובמוּפים. כאשר ירד הארון לתוך האדמה, קרא האינספקטור יורדן: “שלום לך, גרטרוד! להתראות, ילדתי!”

איש אחד נדחק עד לשפת הקבר הפתוח. זה היה האדון גרוביוס. מבעד למשקפיו נתן את עיניו באינספקטור, בדניאל ובלנורה. דומה לו, שזו האחרונה בחורונה ובשמלתה השחורה היתה יפה מהיפה במדונות, שציר פעם איטלקי או ספרדי בקסמיו על גבי בד קים לעד.

נבהל הֵסב ממנה את עיניו וכמעט נפל על תל העפר החפור.

למראה התנהגותו של דניאל, אמר הרוקח פלאום: “אני צפיתי לראות יותר צער של חרטה ואֵבל מאשר הצטמצמות זו לתוך עצמו”.

“אדם קשה, אדם קשה עד למאד,” העיר הפרוביזור זֶלֶנפרום בכאב גדול.

קטרוג גדול היה על דניאל, על שהתנהג ביהירות גסה עם משחקי התאטרון, שהופיעו אל בית־העלמין במספרם המלא. כשרבים הושיטו לו את ידם, ענה רק בתנועת ראש קצרה ומצמץ בעיניו מאחרי המשקפים, שהתחיל חובש אותם לפני זמן קצר.

השופט המחוזי אמר: “הוא היה צריך להכיר טובה על הלויה לפי הדת, הואיל וטשטוש־הדעת אצל המתה, חרף העדויות, לא הוכחה.”

לנורה הביטה אל הקבר הפתוח. היא חשבה: האשְמה הולכת וגְדֵלה, אשמה עמוקה, עמוקה.

כל זה עבר. דניאל לנורה והזקן שבו אל ביתם.

ב

בחדרים הרגישו בשממה שבנפשם. האינספקטור נסגר בחדרו. רק לעתים רחוקות היה יוצא אל טיול־הערב שלו. והפיפים בשרוולי בגדו ובקצות מכנסיו גדלו יותר ויותר. הוא נזדקן, שערותיו הפכו כלן לבן, פסיעתו נעשתה כושלת ועינו כבתה. אבל הוא לא חלה אף פעם ולא קבל מעולם על גורלו. הוא היה דיָר שקט, אדם שקט.

לנורה שוב עלתה לדור ליד אביה ודניאל ירד לשבת בחדרו ליד חדר־האוכל. פתאם נעשו החדרים כה רחבים; הוא התפלא שהעדרו של אדם אחד משאיר אחריו מקום רב כל כך פנוי.

כל היום ישבה לנורה ליד אגנס הקטנה, עד שפיליפינה באה להחליפה, שם גם עבדה.

אחרי גמרה לכתוב, היתה צריכה לעסוק במשק הבית. היא לא ידעה לבשל, וגם נפשה סלדה מן העבודה הזאת ועל כן תִקנה ששלש פעמים בשבוע תבוא אשה אשר תבשל בכל פעם ארוחות צהרים ליומים, וביום השני לשבוע – לשלשה ימים. האשה לא דרשה הרבה והסתפקה במועט. את התבשילים הצטרכה רק לחמם. לסעודת ערבית היה נקניק וכורכיות.

הרי זה סדור נוח ומעשי, אבל איש לא שִבח אותה על כך.

בתחלה היתה מבלה גם את הלילות ליד התינוקת, בחדרה של גרטרוד. רק שלשה שבועות יכלה לסבול זאת: או שלא עצמה עין או שהבהילוה חלומות רעים.

אז היתה נוטלת את התינוקת לעת ערב אליה החדרה, והציעה לה משכב על הספה. למעלה היתה התינוקת שקטה פחות, מאשר שם, במקום שהיתה ישנה קודם, ולנורה הרגישה שכחותיה הולכים ופוחתים מפני חיים אלה של יגיעת בשר ורוח.

לעתים קרובות בלילות, בשעה שהחזיקה, ירֵאה ועיפה, את התינוקת הבוכה על זרועתיה, היתה מחליטה לדבר עם דניאל, אך כאור היום לא יכלה להתאזר ולעשות זאת. דומה עליה כאילו היא שומעת את קולה של גרטרוד מעמק הרפאים גוזר עליה לשאת בדומיה.

אולם היא הרגישה מתוך יראה שעוד מעט ותכרע תחת עול החובה, והנה שוב הופעיה פיליפינה כפודה ומצילה.

ג

בתחלה, בהודע ליסון פיליפ שפיליפינה הולכת יום יום אל בנות יורדן, אסר עליה אסור חמור את המגע והמשא האלה, ולא פעם אחת.

“אני אמיתך,” צעק יסון פיליפ אל הנערה.

פיליפינה משכה בכתפיה וצחקה בעזות־מצח.

אז ראה יסון פיליפ שאדם מגודל עומד לפניו, הוא התירא מפני מבט־המזמה של בתו.

זמן רב לא ידע מה דוחף אותה אל בית אויביו; אחר כך נודע לו שהיא מפיצה בין השכנים ובכל מקום ששם דורכת כף רגלה את הדבות הנוראות ביותר על דניאל ועל משפחתו. ואז שקטה רוחו ורצה גם להנות מפרורי המטעמים של לשון־הרע. פעמים היה משפיל את עצמו עד לידי שיחה עם פיליפינה, ולאחר שזו היתה סחה לו את כל החדשות, היה שמח כמו גנב. “יום יבוא והניחותי חמתי בעושה־מוסיקה זה, והנֶחָמתי,” אמר אל נפשו.

תרזה שכבה עדין על מטתה. על ויליבלד היה מוטל לקרוא לפניה, בשעותיו הפנויות, או מתוך עתון או מתוך רומן ליושבי־קרנות. ובהיותה לבדה היתה שוכבת בלי זיע כל־שהוא ועיניה תלויות בתקרה.

ויליבלד גמר את למודיו בבית־הספר ונכנס אל בית־חרושת כשוליה מתלמד. לא היה כל ספק שהוא יהיה אחד העובדים הפכחים בעלי האחריות והכרת החובה, שעליהם גאות הורים ואשר מדי שנה הם עולים בשלבי סולם הצבור עם תוספת של שלשים מרק למשכורתם.

מרקוס בעל העין האחת נכנס לעבוד בחנות אביו, ומיד נעשה בקי בספרות הרומנים למן דיוּמַא ולואיזה מיהלבך ועד אוֹהנֶה וזולא, ובמדעים הפֹוֹפּוֹלריים – למן דרבין ועד מוֹנטֶגַצה. מחו היה קטלוג לספרים, ופיו – אורים־ותומים לטעם הטוב של האפנה האחרונה, אבל לא רק שלא אהב ספרים, אלא שכל דבר מודפס נראה לו כתחבולה מבדחת להוליך שולל את הבריות, שאינם יודעים על מה לבזבז את כספם. העוזר צונציגר נשא לו אשה סוחרת בגבינה, והוא פתח לו חנות על הכביש הרגנסבוריגי.

“העסק ירוד,” היה יסון פיליפ אומר אחרי סכמו את חשבון השבוע, “כל ימי הייתי אידיאליסטן יותר מדי גדול,” היה מוסיף, “אילו דאגתי יותר לתועלת הפרטית מאשר לתועלת הכלל, לא הייתי יוצא נקי מנכסי.”

והוא הלך לבית־המרזח לדבר שם על פוליטיקה. במשך הזמן היה לאיש נרגן אשר שום אדם לא הניח את דעתו, לא הממשלה ולא האופוזיציה. לשֵמע דבריו אפשר היה להאמין, כי הנגודים הפוליטיים בינו ובין הממשלה עומדים להביא בהכרח לידי דו־קרב עיוני בין הנסיך ביסמַרק ובין יַסון פיליפ שימלויס. בשעה שוילהלם הראשון מת, העמיד יסון פיליפ פנים כאילו הוא עומד לעבור לשבת בארמון הקנצלר; ואחרי חדשים אחדים, באותה שנה הרת המאורעות, כשמת גם הקיסר פרידריך, היה יסון פיליפ דומה לאותו רב־החובלים, אשר גורל האומה המטולטלת בסער על הים, תלוי רק באומץ־רוחו.

גבורים מלדה כובשים להם תמיד במה לעלילות גבורתם; כשהחיים הצבוריים מקיאים אותם מתוכם, הם מוצאים להם בבית־המרזח כר נרחב לפתח כשרונותיהם.

יום אחד התרוממה תרזה ממשכבה, שבלתה עליו חמשה־עשר חודש, ופתאם נראתה כאלו שבה אל איתנה. הרופא אמר שזהו מקרה מיוחד במינו, שכיוצא בו עוד לא נזדמן לראות. יסון פיליפ השיב: “זהו נצחונו של מבנה־גוף בריא.” והלך לו אל המסעדה, שתה בירה, נשא נאומים נלהבים ושחק בסקאט.

אבל תרזה קמה לא כאשה בת ארבעים ושש (כמספר שנותיה), אלא כבת שבעים. נוספו לה עוד מעט שערות לבנות על ראשה המרובע, פניה היו מקומטים מאד, מבטה קשה וקר. מאותה שעה כאילו חדלה מהזדקן; חדלה מגדף ומהתקוטט, פקודותיה היו קצרות ומוחלטות, ואל דלותם ההולכת וגדלה התיחסה במנוחה.

מליחים, תפוחי־אדמה וקפה היו מזונותיה. גם פיליפינה ומרקוס לא קבלו מאכלים אחרים. למרקוס, החביב עליה ביותר, הותר לקחת חתיכת סוּכר לקפה. ורק בזאת לבד הָפלה מבני הבית. גם יסון פיליפ, גם הוא שלחנו היה דל. הוא לא העז להוציא תלונה מפיו.

זמן־מה סבלה פיליפינה עם כלם; לבסוף אמרה אל אמה:

“לא אוכל עוד שאת את נזיד העוֹלש הזה.”

“סבאי אפוא מים,” השיבה תרזה.

“לא. אני רוצה ללכת לעבוד.”

“לכי לעבוד,” היתה התשובה, “יהיה פה אחד פחות.”

“בתך רוצה ללכת לעבוד,” הודיעה ליסון פיליפ בשובו הביתה.

יסון פיליפ הפסיד במשחק הקלפים. “מצדי אין מניעה אם גם תלך לעזאזל,” השיב נרגז.

למחרת התגנבה פיליפינה ועלתה אל עלית־הגג והוציאה מן החור את כספה אשר צברה שם. אלה היו תשע מאות וארבעים מרק, על פי רוב מטבעות זהב, שהחליפה במשך הימים הרבים תמורת המטבעות הקטנות. דרך האשנב הפתוח נח אור השמש על פניה, שלא היו מעולם צעירים, ואשר למראה השלל של שנות־חטאים רבות היו כפני מכשפה.

היא תחבה את הכסף לתוך גרב צמר שהביאה עמה, כרכה אותו לפקעת והטמינה מתחת ללסוטתה, בין שדיה, כשהיא מצטלבת ולוחשת לחש־כשוף אחד. את שמלותיה. סרטיה ושאר מטלטליה ארזה כבר בסל היא הורידה אותו במדרגות למטה ונפטרה מן הבית בלא ברכת הפרידה.

אחיה מרקוס עמד ברגלים מפושקות, באור השמש, לפני דלֶת החנות ושרק שיר. הוא הביט אליה בעינו היחידה וחיך בלעג. “דרך צלחה!” קרא לה מאחריה.

פיליפינה החזירה אליו את ראשה ואמרה: “שמע, בעל־מום! אין לך ברכה ממני. עוד תעבורנה עליך צרות רבות, זכור נא זאת”.

וכך באה אל דניאל. היא אמרה:

“אני רוצה להשאר אצלך; אין לך צורך לשלם לי אם אין ביכלתך.”

דניאל הרגיש מכבר שהטורח הגדול שהוטל על לנורה ביד החיים הוא למעלה מכחה.

“הרוצה את לטפל בילדה ולישון עמה?” שאל דניאל את פיליפינה.

פיליפינה נענעה בראשה. היא השפילה עיניה אל הקרקע.

“אם תטפלי בה באמונה ותהיי מסורה לה ולנו, אכיר לך טובה”, אמר בנשמו לרוחה.

אז טפחה פיליפינה את ידיה לפני פניה ורעדה עברה בכל גופה מקדקדה עד לכף רגליה. לא שבכתה, היה בה משהו קודר יותר מבכי. כעין כח של שטן חִלחל וסער בקרבה כאילו חלום לא מעולם זה הודלק במחה, כעין הארת־הכרה עליונה. נפנתה ונכנסה אל החדר ששם שִׂחקה הילדה בסוס־עץ קטן.

ישבה על כסא והביטה, שקועה בהרהוריה, ביצור הקטן הזה שלא ידע מנוחה.

דניאל עמד והתבונן אליה מתוך הרהורים עגומים.

ד

בשעת אחת החזרות של “טרַויַטה”, גער דניאל במזמרת וריני: “תשים נא לב אל המבוא ואל תזדקר מתוך הטמפו. הלא אפשר להשתגע כשהיא יורה מבטים כלפי היציע ולא תדע בושת. זִמְרָה צריכה להיות כאן ולא תפלה על מחיאות כפים.”

המזמרת נגשה אל קצה הבמה בחזה התלול. כבודה המחולל כאילו רחף מסביב למתניה כזנב של טוס.

“איך אתה מעז?” הרעימה עליו בקולה, “תכף ומיד תבקש סליחה או שתעוף עוד היום ממשרתך. אני אראה לך את ידי החזקה.”

דניאל שִלֵב את זרועותיו על חזהו והעביר מבטיו על המנגנים. הוא אמר:

“שלום לכם, רבותי. הואיל ועל המנהל לבחור ביני ובין הגברת הזאת, אין ספק שסוף לעבודתי כאן. במוסד ששם מעדיפים את הבשר על המוסיקה, אני אדם מיותר.”

שאר מזמרים והמזמרות נדחקו מאחרי הקלעים אל הבמה ובדממה הביטו אל התזמורת. כשעזב דניאל את מקומו לפני עמוד המנצח, קמו מנגנים אחדים מכסאותיהם. הרי זו היתה הבעה שלא־מדעת ונוגעת עד הלב של הערצה למנצח. אף על פי שלא אהבו את האיש הזה ותמיד התיחסו אליו כאל נכרי, שבא להפריע את חוג הרגליהם החביבים עליהם, בכל זאת הרגישו בכשרונו וברוחו האצילה.

את המזמרת וריני תקפה עוית־בכי היסטֶרית. קראו למנהל, הוא הבטיחהּ להגן עליה ודרש מדניאל במכתב שיבקש מהמזמרת סליחה.

בדברים קצרים מאד השיב לו דניאל שהוא עומד על החלטתו: אינו יכול עוד לעבוד עם המזמרת וריני, ואם היא לא תתפטר מהתאטרון, יתפטר הוא. אחרי המכתב הזה הודיעו לו שהוא מפוטר.

בערב אותו יום ישב עם לנורה אל השלחן ואחרי דומיה ממושכה סִפר לה בקצרה על מה שארע לו. לנורה אך הביטה נבהלה תחת לענות.

“זה כבר הייתי צריך לעשות זאת,” אמר דניאל בלי להרים עיניו מעל הצלחת, “כבר שבעתי, די והותר!”

“ובמה תפרנס את עצמך ואת ילדתך?” גמגמה לנורה.

עינו קדרה עוד יותר משהיתה קודם:

"הלא את יודעת: “המצמיח הרים חציר…”

הם לא הוסיפו עוד לדבר. החלון היה פתוח; האדמה רטטה במסתרים, לאויר החם היה טעם תפל כמו לשמן מתוק.

כאשר השמיעו האורלוגין על הצריח עשר שעות, קמה לנורה ואמרה ליל מנוחה.

“ליל מנוחה,” ענה דניאל בראש מוּרד.

ה

כך עבר מעתה כל ערב, משום שביום לא היו מתראים.

שעות רצופות ישב דניאל על מקומו בלי תנועה והיה מהרהר את הרהוריו.

הוא לא יכול לשכוח. את שולי השמלה השרופים והעשנים לא יכול לשכוח; לא את הנעלים, שדבק בהן רפש הרחוב; לא את הפנים עם השפה העליונה שנתעקמה, לא את השערות שנסתבכו בצורה כה עלובה, הגבינים המורמים בפחד.

בתבה, מתחת ללבנים, מצא את הצמיד שנתן לה למתנה. למה הטמינה שם את התכשיט? שאל את עצמו. מצב־נפשה בשעה שפתחה את התבה וטמנה בה את צמיד הכסף עמד לפניו חי עד כדי כך, שהתמזג עם מצב־נפשו הוא.

אחר מצא את הנֵבֶל בלא מיתרים. הוא העמידוֹ בחדרו, ובשעה שהביט אליו, היה רואה פנים בלא בשר.

“האם אני מכבידה עליך?” צלצל אליו קול מתוך העבר. והמשפט השני: “אני רוצה להיות אמך שהתחדשה באשה.” וגם זה: “גם אני יצור חי הנני.”

הוא נזכר מכתבים ישנים אחדים ממנה, ששמר. הוא קרא בהם בתשומת־לב כדרך שמעינים בחוזים, שבהם מדובר על עניני נכסים וחיים. היו גם מעשי־רקמה משנות בתוליה, שהוא החליט לשמרם כקדשים.

מיום ליום נעשתה בשבילו יותר ויותר חיה. כל שהיה מתמיד לחשוב איך ישבה שם בשעה שהוא היה מנגן, איך דברה על יצירותיו, היה תמיד מרגיש מחנק בגרונו. ואיך פעם זחלה ובאה אליו והניחה את מצחה על ברכו. מסביב לתמונה הזאת רחפה לפניו אימת תעלומה שלא נִתן לחדור אליה.

לא הרגשת אשמתו הצמידה אותו אל הנפטרה. גם לא חרטה ונוחם או כליון־הנפש הבא עלינו בעקב הדברים הרבים שאחרנו. הדמיון נאבק במות. במֶריו היוצר יִחס לנפטרה סגולות נפש וצורת קיום שלא היו לה כל זמן שהתהלכה עלי אדמות כנפש חיה.

לגבי דניאל קבלה אך עתה קלסתר פנים. זו היתה תכונתו הנפלאה והעבריָנית של המוסיקאי. הדברים והאנשים אינם שיכים אליו כל עוד הוא בעליהם. הוא חי רק עם צללים, ורק מי שהלך לעולמו נעשה בשבילו חי. מנותק מרגע ההֹוה הוא שואף אל מה שהיה ואינו עוד, אל יום האתמול, ומתפרץ בסערה אל יום המחרת. מה שהוא נושא בכפיו קמֵל ללא רוח חיים, מה שמוטל מאחריו בשולי הדרך – פורח ומשגשג. מחשבתו היא בחינת חורף בין שני אביבים, האמתי שכבר חלף והעתיד לבוא שעליו הוא רק חולם, ובבואו הוא מחמיץ אותו. הוא אינו רואה, כי אם ראה; אינו אוהב, כי אם אהב; אינו מאושר, כי אם היה מאושר. עיניו הנדעכות נפקחות בקבר, והחיות שמביטות אל הקבר, שאת הכל הן רואות ואת הכל הן מבינות, על הכל הן זורעות אור ומקשטות, נראות כמרומות על ידי המות ועל ידי ההכרח שבו.

עתה היתה גרטרוד למלודיה. מה שעשתה ופעלה היה מלודיה. האטום שבה הקיץ, דומיתה היתה נמלצה. פעם התבונן אליה ואל לנורה. בשמלה חומה האחת ובכחולה השניה. מינור ומז’ור, נקודות האחרית של עולמו. והנה עלה המינור כמו הלילה על פני האדמה הגלמודה ועטף את הכל במעטה אבל. הכאב נזון מתמונות שהיו לפנים חיי יום יום ועתה הן מוארות באורו של חזון.

איך שכבה על המטה, מימין ומשמאל צמותיה, ופני הדונג זרחו מתוך המסגרת השחורה. איך נשאה אל החדר קערה, איך השחילה חוט במחט, איך נשאה כוס אל שפתיה, איך קשרה את שרוך נעליה, ומה הביעו עיניה בשעה שהזהירה, בקשה, השתוממה או הצטחקה. איך פתאם הזהירו עיניה ככוכבים, באופן שאין דומה להן: תמיד מביטות נכחן, תמיד מלאות מבע, תמיד פנויות אליו. תחת המבט הזה מצא פעם, בשעת דמדומים, את המוטיב הקורא בקול שטן של הסונטה B־moll. תנועה אחת של גופה, שהוא נזכר בה (הדבר היה בשעה שלנורה עמדה לפני הראי עם זר ההדסים על ראשה) נתן דחיפה לרתיחה בתחתית האדמה של presto בקטע הראשון של קוַרטט; ואת הפרק הכ"ב של ספר תהלים הפותח במלים: “אלי, אלי, למה עזבתני?” רשם לו בשעה שהקיץ מחלום שבו הופיעה לפניו גרטרוד שקטה, חורת מאד, כשהיא תומכת את סנטרה בידיה.

אולם הוא לא עבד. מה שרשם על הניר בא עליו כמו מתוך התקפות של קדחת. בתנועות נחפזות שרטט לו תוים, כמו מתוך הכרת אשמתו. הוא גנב זאת מעצמו. הצלילים נראו לו כחטאים. כשהמלודיה הראשית והמזעזעת של פרק כ"ב נולדה בקרבו, רעד כלו מכף רגל ועד קדקוד, וכנרדף מרוחות רעים עזב את הבית, אף על פי שהיה חצות הלילה. הפיגורה של הבַּסים ההולכים וחוזרים בתוך הפריסטו צללה כמלמול מלא אימה ופחד: בן־אדם, עצור בנשמתך! בן־אדם, עצור בנשמתך! והוא, מלא פחד, עצר בנשימתו, בשעה שרוחו היוצרת פלסה לה נתיב בקרח, שהיה מוקף כלו על ידי התאפקותו הלוהטת.

כי הוא ראה את האנושיות והנה היא נרתעת ממנו בחוג רחב יותר ויותר, והואיל ובני דורו לא דרשו לו, בז הוא לבני דורו. הגיעו הדברים לידי כך שהוא חשב את יצירותיו כדבר שאינו עשוי בשביל העולם, לא דבר עליהם בפני שום אדם ולא היה לו כל רצון שמישהו ידע עליהן דבר. יותר שהיו נסתרות אצלו, יותר אמתיות היו בעיניו, והרעיון שאפשר למכור יצירה מוסיקלית בכסף היה בעיניו לאט לאט לראות־רוח, כרעיון שיכול אדם למכור את אמו, אהובתו, ילדו או אחד מאברי גופו.

ועל כן היו לו לתועבה התגרנים הזריזים מבין המוסיקאים, בשמעו עליהם שהתנשאו אל עָל על כנפי האפנה, נפשו סלדה מכל אלה שהיו מפורסמים, משום שלפרסום בזמנו היה טעם וריח של כסף. נפשו סלדה מבלבול הדעות והמשפטים, מהמלחמה בין הזרמים והאסכולות, מהוירטוּאוֹזים שבכל אומה ולשון המשוטטים בעולם, הרע שהם יודעים לעורר, מהאמתות שהם אומרים לבשר לעולם, מהכזבים שבהם הם מתבוססים. נפשו סלדה מאולמי־קונצרטים ותאטראות, קשקוש כלי־הנגינה שנשמע מבעד לחלונות האזרחים, מיראת־הרוממות המזויפה של ההמונים ומהתפעלויות־הסרק שלהם.

לכל המוסיקה הזאת היה ריח וטעם של כסף.

הוא השיג ספרים על תולדות גדולי המוסיקאים. נודע לו על ענים וסבלוֹתם ותנאי־חייהם הפעוטים, על נבלותם של חיי יום יום שלהם, שלא יכלה להכהות את זיום הנצחי. ובכל זאת בקראו שגויתו של מוצרט נקברה בקבר משותף, השליך את הספר ונשבע לבלי לקחת עוד ספרים כאלה בידו. לתוך אשו של קרבן ההערצה פרץ העשן המכאיב של שנאת האדם. לא רצה לראות איש, הוא רץ אל מחוץ לעיר, ולא מצא מנוח לנפשו עד שחדר אל נבכי היער, ושם מצא את עצמו מופרש מאדם, מצעדיו וממבטיו.

בלילה התהלך ברחובות, תמיד בפסיעות מהירות ובראש מורד. כשהרגיש עיפות נכנס אל בית־יין קטן, שהיה שם בטוח שלא יפגע בשום אדם ממכריו. ובפגשו את מי מהם לא דרש בשלומו, ואם פנה אליו מי בדברים, היה משיב תשובות מוזרות ובקול רם יותר מדי, ופרש ממנו מתוך איזו ממרה עוקצת.

להכנס אל החדר ששם נמצאו פיליפינה עם הילדה היה לו בתחלה קשה, אחר כך היה נוגע אל לבו מראה תנועותיה ופניה של התינוקת, היה נכנס אל החדר פעמים אחדות ביום, תמיד לרגעים אחדים, היה נוטל את הילדה על ידיו, נותן לידיה שתמששנה אותו, שתגענה במשקפיו, והקשיב משתאה לפטפוטה ולמלמולה. אותה שעה היתה פיליפינה עומדת בירכתי החדר, שַׁחת־עינים ודוממה. ואז הרגיש מתוך מועקה רגש של הכרת־טובה בעד מסירות־נפש זו שהיתה לו כחידה, ושבשום פנים אינו יכול לפרוע אותה, וכמו כן הציקה לו ההכרה שהילדה היא כה מיותמה, כה עזובה; המבט הבהיר, הזרועות הפשוטות אליו הכאיבוהו. הוא התירא מפני הרגש הנרדם עוד בעמקי הנפש של הילדה, ונמלט החוצה.

בוקר אחד, בחודש אבגוסט, השכים לקום עם זריחת החמה, הכין לעצמו במטבח את פת השחרית שלו, נטל את מקלו ויצא החוצה. הוא אמר ללכת ברגל לאשנבך.

הוא הלך יום שלם בהפסקות קטנות. רק בשעת שרב הצהרים בקש מאכר אחד, שעבר על פניו בעגלה, רשות לנסוע יחד עמו בעגלה זמן־מה.

לא היתה לו כל מטרה קבועה, כל תכנית. כעין רגש סתום שלא יכול להתגבר עליו, משך אותו אל מולדתו.

כשהגיע לבסוף העירה היתה השעה מאוחרת בלילה והלבנה זרחה. ברחובות פסה כל רגל. החלונות בבית אמו היו אפלים; הוא ישב על המדרגה העליונה ליד השער ודִמה כאילו הוא שומע מבעד לדלת את נשימותיהן של האשה הזקנה ושל הילדה הקטנה שהיא מטפחת אותה.

מוזר היה לחשוב שאמו אינה יודעת על מציאותו כאן. אילו ידעה היתה פותחת את השער והיתה מביטה אליו מזועזעה, והוא, אם לא היה יכול לדבר, היה צריך להוריד את ראשו על ברכיה ולבכות חרש. שום דבר אחר לא יכול להיות. לדבר אי אפשר היה. הפחד שמא יהיה מוכרח בכל זאת לדבר, שמא יהיה מוכרח לספר, תפש אותו בכח רב כל כך, שהחליט לחזור בדרך שבא בה, בלי לראות את אמו ואת בתו. החרדה הסתומה, שדחפה אותו לכאן, שככה מאז ישב בצל הבית הקטן.

אבל מפני שהיה עיף מאד שקע בתנומה. הוא חלם: הילדה והזקנה עמדו לפניו, הראשונה נשאה ענבים בידה, בשעה שהשניה החזיקה מעדר וחפרה באדמה בפנים עצובים. חוה נראתה לו הרבה יפה ממה שהיתה לפני שנים אחדות, והוא הרגיש אל הילדה אהבה דווּיה שאין להתגבר עליה, שהיתה קשורה באופן מוזר עם מעשה הזקנה. יותר שהזקנה יגעה בחפרה את האדמה, יותר כבדה המועקה על לבו, אך הוא לא יכול לאמר כלום, ודִמה כאילו מתוך חזהו נובעת זמרה נפלאה, שלא שמע מימיו נפלאה ממנה. מתוך התפעלותו התעורר. תחלה חשב שהוא עוד שומע את הזמרה. אולם לא היתה זאת אלא המולת שכשוך המים בבאר הסמוכה.

הירח עמד במרום. דניאל עבר אל הבאר, ואז נגש שומר הלילה, חלל בחלילו ושר: “שמעו אדונים והַסְכִּיתו: פעמוננו השמיע שתים.” הוא ראה את האיש הגלמוד ליד הבאר, השתומם, ואחר כך שב אל זמרתו.

עוד לפני שנים רבות, בהיותו ילד, קרא מה שכתוב על בסיס הפסל של הבאר. הפעם קרא את המלים לאור הירח בעינים אחרות:

"מִמַּיִם לְשַׁד יִינַק הָעֵץ,

מִכֹּחַ מַיִם יָצִיץ כָּל נֵץ בָּאָרֶץ וְכָל שִׂיחַ.

מִמַּיִם תַּצְהִיל כָּל עַיִן וְתַזְרִיחַ,

וּנְפָשׁוֹת יֵשׁ תְּחֻטָּאנָה בַּמַּיִם, לֹא יִזַּךְ כְּמוֹהֶן מַלְאָּך מִשָּׁמַיִם".

הוא טבל את ידיו באגן, הרטיב בהן את עיניו הצמאות לשֵנה, ואחרי ששלח שנית מבט אל בית אמו, נשא את רגליו אל הכביש הגדול.

בשדה היה רטוב יותר מכדי שיוכל שם לנוח. ליד בית אכר בודד שכב על ערמת חשש ונרדם.

ו

יראה אחת, תמיד שוה, היתה ממלאה את לבה של לנורה בהתבוננה אל דניאל. היא לא הבינה לו, כלום לא הבינה בו, ושירי חדות־חיים נשתירו בה עוד מימים עברו.

הוא, כנראה לא חשב עליה כלל. מלה אחת היתה מרפאה אותה מיגונה, רק מלה אחת. אבל הוא דבר עמה כמו שדבר עם פיליפינה, עם הגברת קיט, שכירת היום.

קשה לחיות יחד עם פיליפינה, להרגיש תמיד במשטמתה של הנערה האיומה; לשער שידועים לה דברים האסורים בפרסום; לראות את הילדה מופקדה בידיה, והיא מתיחסת אליה כאל קנינה ושוקדת עליה בקנאה כזו, שפניה מתעוים מחמה בשעה שלנורה שוהה ליד הילדה חמשה רגעים.

קשה גם חברת אביה הזקן והאלם, שיומם ולילה הוא טרוד בחשאי בדברים נסתרים, ושואף בלי הרף אל מטרה נעלמה. פעמים היתה אימה רבה כל כך שוֹרה בחדרים פה למטה ושם למעלה; לנורה פחדה מפני החורף. פעמים נראה לה שיש לקולה מעין צליל שאינו במציאות, והדבר השכיח ביותר שיוצא מפיה עונה לו הד קודר.

היא בקשה לה מפלט בתמונות־הגעגועים שלה הקודמות, תמונת־הנוף של הדרום עם אֲפָרים, פסילים וים שאין דומה לתכלתו. אבל היא היתה יותר מדי בוגרת, ומשחק של חלומות ריקים לא יכול זמן רב להניח את דעתה; היא היתה שמחה יותר להשכיח את עצמה מתוך עבודה מיגעת. בשעה שנשמט העט מידה העיפה, ונפשה המדוכדכה מפני חייה האפורים היתה נכספת אל עולם החזיונות וצללי הדמיון, גם אז היתה מבקשת לעצמה משען בעולם הממשי.

אז היתה לוקחת לה, למשל, אגס בידה, ורואה את עצמה שוכנת בתוכה, כאילו אפשר למצוא מחסה בחלל הצר ביותר. או שהחזיקה בין אצבעותיה זכוכית צבעונים והביטה בה, כדי שהדברים המצויים ירָאו לה יפים יותר. או שהסתכלה באש על הכירה ובבת־צחוק התבוננה אל לשונות הלהבה המרטטות רטט רומנטי; או שהשתוקקה אל תמונות עתיקות ובוקר שלם בטלה מעבודתה והלכה אל המוזאון הגרמני. שם עמדה לפני “צליבה”, לפני “סעודת־ערב”, כֻּלה עין, ולבה מלא שטף של רגשות.

ואחר כך התעוררה בה תשוקה אל פרחים, עזה מאשר תמיד, והיא התחילה מטפלת בפרחים. את רוב הפרחים שצמחו בגנים היתה קוטפת בעצמה או שהיתה קונה בזול אצל גננים. והואיל והיא באה אליהם פעמים אחדות, חדלו הגננים מקחת ממנה כסף, ונתנו לה מתנה פרחים כמה שרצתה ואיזו שרצתה. היא היתה מביאתם הביתה ואוגדתם לצרורים.

פעם בערב הפריעה אותה פיליפינה בעבודתה זו, כי קראה אותה אל אגנס שחלתה פתאם. לנורה קראה לרופא, והוא הרגיע אותה. כשחזרה ועלתה למעלה, התיצבה בפתח משתאה. הצרור שקשרה נראה לה כה יפה, כה מותאם בגוניו עד שהביטה לצדדים, מתוך השערת שגעון שמא נכרי בא בשעת העדרה וערך לה את היצירה האמנותית הזאת.

בינתים התחיל המחסור פוקד את הבית. הקַצב והאופה מאנו לתת את סחורתם בהקפה. לפרנס חמש נפשות בכתיבתה לא יכלה לנורה, להלבישם ולשלם שכר־דירה –לא כל שכן. כל שעמלה בכל כחותיה לא יכלה להשתכר אלא הדברים ההכרחיים ביותר. ודאגותיה גדלו מיום אל יום.

לנורה שנאה חובות, אבל אי אפשר היה לרעוב, וממילא נעשו חובות. וכיון שכך אי אפשר היה להמנע מעלבונות מרים, ולנורה הביטה אל עתידה ביראה. הוגיעה את ראשה ביצירת תכניות, קָבלה על חולשתה, על השכלתה הלקויה, על בדידותה שלה ושל דניאל, והרגישה שפיליפינה מתענגת על מראה העניות המתגברת בביתה.

פעמים ביום שלח החנוני לבקש את הכסף המגיע לפי החשבון האחרון, ולבסוף בא הוא בעצמו. בערב בא. פיליפינה התנהגה עמו בגסות, והוא בכעסו התחצף והרים קול צעקה עד שתושבי הקומה התחתונה פרצו בבהלה אל הפרוזדור. לנורה מהרה למטה ועמדה לפני האיש בידים שלובות, גם האינספקטור יצא מחדרו והביט מלמעלה למטה כשהוא נאנח.

גם אחרים היו באים בערב ומקימים רעש. פיליפינה היתה במקרים כאלה ממהרת אל לנורה ואומרת לה בצחוק, כאילו בשרה לה בשורה משמחת: “שוב בא מישהו שם למטה; רדי אליו, לנורה, והרגיעיהו שאם לא כן יביא את המשטרה.”

ואחר כך, משנשתררה דממה בבית, היתה פיליפינה משוחחת עם עצמה בקול רם: “טפש גדול הוא דניאל. היה יכול לחיות חיי מלכים, אילו פנה אל האדם הדרוש. אני יודעת אדם שיש לו כסף ושיהיה לו עוד, אבל שוטה שכמותו אינו יודע בין ימינוֹ לשמאלו.” והיא היתה צוחקת ברוגז או שהיתה משליכה בחמת־רצח חפץ על הקרקע.

לנורה לא שמעה את דבריה. אבדה לה כל תקוה. זה כבר, כשלשה חדשים, דניאל יושב בטל מעבודה, ואין להבין לרוחו. עוד מעט ויגיע זמן הפרעון של שכר הדירה, ומה יהיה אז?

בוקר אחד נכנסה אל חדרו של דניאל ואמרה לו: דניאל! הכסף אזל!

הוא ישב לפני השלחן וקרא: הוא הסתכל בה כאיש שמתאמץ לזכור מי המדברת אליו.

“סבלנות,” השיב, “לא תאבדו.”

“אני עושה כל האפשר,” המשיכה לנורה, “אבל איך אתה חושב לכלכל את משק הבית? אני אובדת עצות. התאושש. אמור, דניאל, מה אתה חושב לעשות?”

“מוסיקאי חיב להיות אביון, לנורה,” אמר והביט אליה בעינים שנראו כקפואות מקור.

“אבל, כמדומני, שהוא צריך לחיות.”

“לא על הזלילה לבד יחיה האדם, ובגלל הזלילה לא אוכל להתנבל.”

"דניאל, אחי, דניאל, היכן שכלך, היכן לבך! קראה לנורה מיואשה.

“שם, במקום שהייתי צריך להיות זה כבר,” השיב קדרות. הוא קם ממקומו ודבר כמעט בלחש, כשהסב את פניו מלנורה: “אין צורך עכשו בנמוקים וראיות, במלים מפוצצות, באמצעי כפיה. אין צורך בהם עכשו, כל עוד אני זוחל על פני האדמה עם זנב־הנר שלי ומבקש לי מוצא מהגיהנום. לא על נקלה נופחים בני־אדם את רוחם, לנורה. הקבה היא תרמיל עשוי גומי.”

הוא עבר אל חדר שני והתחיל שם מנגן מוֹטיב נמשך לאטו על הבַּסים.

לנורה פנתה אל הכותל ולחצה בידיה את מצחה הלוהט.

ז

אבל לנורה לא יכלה מטבעה להכנע לצרה, בלי להלחם בה בשארית כחה.

מארבע־עשרה עד חמש־עשרה שעות ליום עסקה בכתיבה. ובאופן כזה הספיקה להעתיק את כמות הגליונות הדרושה לפני הזמן הקבוע, ויותר מהכמות הזאת לא דרשו ממנה.

אחר כך בקשה עבודה שמכניסה יותר רֶוח. לשוא. ערכה של עבודת נשים לא היתה גדולה בשום מקום. מלבד זאת לא היו לה כל מכתבי־המלצה, כל תעודה, שום דבר שתוכל לסמוך עליו.

לבסוף עלה בדעתה שמא תוכל להפיק תועלת מידיעתה לטפל בפרחים. היא הלכה אל סוחר־בפרחים ולקחה עמה זר צפרנים ולִילָך שהתקינה תמול. היא אמרה שהיא יודעת לטפל בהם ולעשות צרורות יפים.

הסוחר צחק ואמר שאין דרישה לעבודה כזו, ואילו נמצאו קונים, היה שכר העבודה כה פעוט שלא היה כדאי לעלמה לעסוק בזה; רפת־רוח עד למאד חזרה לנורה לביתה עם זר הפרחים בידה. היא עצמה ראתה שהפרחים אינם בני קיום, ולערב הם נובלים.

היא לא הרגישה בדבר, שבצאתה מחנות הפרחים, עמד מצד הרחוב מנגד איש צעיר והתבונן אליה. הרי זה היה איש רזה, בעל פנים נרגזים וחורים, עם זקן קטן מחודד.

זמן רב הביט לעֵבר שבו התרחקה לבדה. היא שדבר־מה בחיצוניותה ובמבע פניה משך את עיניו, עורר בו רגש נעלה מסקרנות בלבד ורציני יותר משעשועי הולך־בטל.

הצעיר עבר בחשיבות את הרחוב לרחבו ונכנס אל חנות הפרחים, שעה קלה אחר כך פתח לו החנוני, איש בא בימים עם חוטם של סובא, את דלת חנותו, הסיר את מצנפתו והחוה קִדה גדולה, עד ששכניו החנונים הסיקו מזה שבודאי גמר עסק לא מצוי עם צעיר זה שהלך והתרחק בפסיעות קצובות.

למחרת היום ההוא בא נער אל לנורה, שליחו של מוכר־הפרחים, והודיע לה שעליה לבוא תכף אל אדוניו מפני שהוא רוצה למסור לה ידיעה חשובה. לנורה הלכה אל חנות הפרחים, ואך התיצבה בפתח, ברך אותה החנוני בנמוסיות יוצאת מן הכלל ואמר לה שמצא תמול חובב צרורי הפרחים וזריהם, שהיא הראתה לו את הדוגמה, ושהוא יכול לקבל ממנה בכל שבוע שנים או אולי גם שלשה צרורות, עשרים מַרק כל אחד. עליה לשקוד על העבדה, מפני שבשעה של גשם־ברכה כזה צריכים להעמיד את העדר לפני הדלת. הדבר היחידי שהוא מבקש ממנה הוא לשמור את הדבר בסוד; הקונה אינו רוצה להרָאות וגם לא להקָרא בשם. ברור שאין כאן אלא מעשה שגעון שכיוצא בו מצוי תמיד אצל האצילים.

מי היה מאושר מלנורה? היא גם לא חשבה על ההצעה הנפתלה והדמיונית של האיש שנראה לה קודם כערוּם וזהיר. היא האמינה בלי פקפוקים בספורו הארוך של החנוני, האמינה שבעיר זו, בין תושביה, נמצא אדם מוזר שמוכן לשלם ביד נדיבה בעד צרורי פרחים. רק מאהבתו אליהם. היא לא היתה מפונקה על ידי מזל טוב, ובכל זאת התמורה שבאה במצבה לא העירה בה חשד, אפילו לא הפליאה אותה. יותר מדי מאושרה היתה כדי שלא תאמין, יותר מדי מכירה טובה, כדי שתטיל ספקות, והיא חשבה רק על אודות דניאל ועל זה שהוא כבר נִצל. את כל דרכה הביתה עברה בבת־צחוק של חלום על פניה.

ומאז ישבה מדי ערב בערב לפני הפרחים שהיתה קוטפת ומאספת לפני הצהרים ביער, על האֲפָרים ובגנים מאחרי המבצר. שם היה גנן זקן שלִוה אותה ובִקש בשבילה את פרחי הקשוט הנהדרים ביותר. היה לו בן נכה־רגלים והוא התאהב בלנורה, ובשעה שבאה היה עומד תמיד בפנים קורנים בפתח הבית. הוא הבטיח לה גם בשביל החורף פרחים מהחמָמות.

לקַצב שולם, לאופה שולם, לסוחר במכולת שולם, ופיליפינה הביטה בעינים פקוחות לרוָחה, נענעה בראשה ואמרה, שאין כאן הדברים כשורה; מה הם הדברים שאינם כשורה, – זה יגָלה לאחר זמן. היא ספרה לשכנים על רוח המתהלך בלילות מתחת לגג, ופעם בליל ירח פרצה בצעקה מחדרה והבטיחה, שמי שהוא דפק על חלונה ביד של שלד.

ולנורה קלעה פרחים, ורדים, קרפולים, סגליות ופרגים ועוד כל מיני צמחים לשטיחים וללויות. באהבה רבה התמסרה אל העבודה הזאת וספגה תוך כדי כך ריחות וריחות עד שראשה היה עליה סחרחר. אז היתה נגשת אל החלון הפתוח וזמרה לה חרישית אל תוך הלילה.

ח

זמן קצר אחרי מות גרטרוד נוטהפט, שב מדרכו אברהרד פון אופנברג. את סכום הכסף הגדול שנשלח לו בפעם האחרונה, לפני שנה, על ידי האדון גרוביוס, כבר הוציא. הוא מצא את האדון גרוביוס שהשתנה מאד ביחסו אליו. האדון גרוביוס הודיע שירד מנכסיו ואינו יכול עוד להמציא כסף. תחת לקונן, או להתפאר, או להחניף לידידו האלוף, או להציק לו, כמו שהיה רגיל לעשות, עטה מעטה הדומיה, שלא בשרה כל טוב. לאברהרד לא היה כל חשק לבקש. אישיותו של האדון גרוביוס היתה לו יותר מדי בזויה, עד שלא טרח אפילו לבקש את סבת השנוי שחל בו. הרהוריו פנו אל עֵבר אחר.

דברי הרנוּן שנפוצו על אודות לנורה הגיעו, כמובן, גם אליו. האדון גרוביוס לא נמנע מרמיזות בכתב ובעל־פה. אך אברהרד לא נתן את דעתו עליהן. מי שהעז לנגוע בדבריו בכבוד לנורה לא היה מהימן עליו יותר מדומן החוצות לאור הירח הזורח.

יום אחד הצטרך ללכת אל גרוביוס, בענין שטר־חוב שהגיע לידי מסירת־מודעה, הם דנו בענין הזה בדברים יבשים ומעשיים, פתאם נתן האדון גרוביוס באלוף מבט חודר, התהלך בגלימת־השֵׁנה שלו מסביב לשלחן והתחיל מדבר באריכות אל קִצהּ האיום של אשת דניאל נוטהפט הצעירה.

הוא בא לידי התרגשות בלתי־מובנה. “הפעם יש לקוות שאותו מנצח פעוט יקח מוסר ויחכם,” צעק בקולו הדק. “בין כך ובין כך התחיל לאכול בשרו בשִניו מרעב. מצבו במדרון, במדרון. יצטרכו לקבץ נדבות בשביל הגאון שלא העריכוהו כראוי. האחת כבר שבקה חיים והשניה מפרכסת עדין. מה בעיניך מלאך מפרכס זה, בּרוֹן? הכי לא צר לך על זיו האיקונין של קדוֹשה התלוי מעל משכב נאפופים כסחבה בלויה אין חפץ בה? אמנם, לגאון מותר הכל. ה, לנורה! אַת השקר המעַוה אֵת פניו, המתחפש, אַת שקר הצביעות והמרמה!”

במנוחה גמורה נגש אברהרד אל השד הזה בגלימת־השֵׁנה, ששִלח רסן מעל פניו, תפשו בגרונו ולחץ אותו בכח־ברזל כל כך, שהאדון גרוביוס צנח על ברכיו ופניו כחולים כשבוט צלוי. אחרי זאת השתתק, הצטמצם בפִּנה. פעמים חיך כטפש ופעמים ירה מבטי ארס מתחת לעפעפיו. אברהרד מלא את האגן מים, טבל בהם את ידיו, נגבן והלך לו.

תמונת האיש המיבב עם העינים היוצאות מחוריהן ועם הפנים הכחולים לא היתה עשויה להשתכח. הוא טָעם את תענוג הרצח; היתה לו ההרגשה כאילו הוא שופט ומעניש לא רק את מעַנהו ורודפהו, אלא גם את אויבה־בסתר של האנושיות, את בכור־השטן, את הנוכל המשחית כל זרע של נדיבות־לב.

ואף על פי כן היתה להתפרצותו הנלהבה של האדון גרוביוס דוקא אותה ההשפעה שאברהרד לא פִלל כל עקר. אמונו בתומה של לנורה התרופף. אולי בשעה ששפך את קִתון הדִבות ועלילות־הדברים המנוולות, נשמעה מתוך קולו נעימה שהעידה עדוּת נאמנה יותר מכפי שהאמלל בעצמו שִער, ובאותה שעה ראה אברהרד בפעם הראשונה את הדמות הנערצה כאחת העם והדברים אשר ארעו כאילו הגיעו אליו ממרחקים.

חזונות רוחו נשמדו כליל.

בנפשו וִתר זה כבר על חלומותיו. תשוקותיו הלוהטות מלפנים שתתו דם. הוא התרגל להכנע אל גזֵרת־הגורל שאין לשנותהּ. הוא נלחם על זה. כשהשקיף על חייו שעברו עליו במשך חמש השנים, הרי היו בעיניו כאילו היה יושב כל הזמן כלוא בחדר אחד עם תריסים מוגפים, אף על פי שהחליף תמיד את הערים והארצות.

כשחזר אל העיר, שהיתה חביבה עליו רק מפני שלנורה יושבת בה, לא עלה על דעתו להזכיר ללנורה כי הזמן אשר קצבה לו עבר. הרי זה היה בעיניו מעשה של חוסר טעם להתיצב שוב לפניה כתובע טרדן ולקשור שוב את החוט במקום שנפסק לפני חמש שנים. הוא קבל על עצמו שלא להטריד ללנורה בשום פנים. אבל ללכת אליה, לשוחח עמה, – זו היתה תקותו המזהירה במשך כל שנות שממונו.

אחרי הדבר שנפל בינו ובין גרוביוס החליט להשתמט מהפגש עם לנורה.

כספו במזומנים עלה רק למאות מרקים אחדות. פִּטר את שַמשו, מכר חלק מתכשיטיו ושכר לו דירה באחד הבתים, העומדים מגובבים זה על גבי זה, מול פני הסלעים, אשר עליהם התנשא המבצר. בית קטן זה על שלשה חדריו לא היה מרווח יותר מהתָּאים הבינוניים אשר לחַיות הבֵּבר. אבל החלטתו היתה מוצקה לדור שם למעלה, הוא קנה לו רהיטים ישנים אחדים. ואת הכתלים העקומים של הצריף העתיק קִשט בתמונות שהיו לו.

ערב אחד דפקו על הדלת הירוקה של הבית. אברהרד פתח וראה את האדון גרוביוס עומד לפניו.

האדון גרוביוס נכנס אל הדירה הקטנה כדירת בובות, התבונן אל סביבו ולבסוף אמר בפנים חִורים מאד: “אל אפתח פי לשטן, דומני שאדוני רצה לשׂחק כאן תפקיד של נזיר פרוש. לא תהיה תפארתו על דרך זו, הבָּרון החביב, אין זה מעון־אצילים, לא אוכל לשאת את החרפה הזאת. הדבר לא יקום ולא יהיה. אין אדוני צריך לגרום לי את הרעה הזאת.”

אברהרד נטל את הספר שקרא בו, מכתבי קרל די פְּרָל, ושקע שוב בקריאה, בלי שענה דבר ובלי שנתן את דעתו למציאותו של האדון גרוביוס בחדר.

האדון גרוביוס דשדש ברגליו.

“אם על כבוד מעלתו טוב יואל נא בטובו לשַׁוות לנגד עיניו את חשבון חובותיו,” אמר מתוך לעג בקול של מתחנן. “אני נתון בתוך צבת, הקפיטל הלך לו והרבית עלתה והתנפחה כמו פֶגניץ עם הפשרת השלגים. שמא רוצה הוא לדעת במה אני מתפרנס זה שלשה חדשים האחרונים? בלפת אני מתפרנס, בשיָרי נקניקים, בגבינה קשה כאבן. הכל הקרבתי בשבילו, הכל בשביל הברון שלי.”

“אין זה מענין אותי במה אדוני מתפרנס,” השיב אברהרד בגאוה וקרא הלאה.

האדון גרוביוס הוסיף לדבר בקול בכיָני דוחה:

“בשעה שאדוני נפרד ממני אחרי הקטטה הקטנה בגלל האיש בעל־האוזותים, לא עלה על דעתי שהענין יהיה כה חמוּר בעיניו. מדָני ידידים, חשבתי. עוד שוב תשוב, ברון חביב, אמרתי בלבי, שוב תשוב בודאות גמורה כשם שהצחוק בא בודאות עם הדגדוג. נַ, טעיתי. חשבתי את הוד מעלתו לרב חסד יותר, לוַתרן יותר כלפי ידידו הישן. דרכם של הבריות לטעות.”

אברהרד ישב כאלם לא יפתח פה.

האדון גרוביוס נאנח וישב מתוך עניוות על הספה הצרה, שעמדה ליד הכותל המסויד בצבע כתום. כמעט שעה ישב שם דומם, ואברהרד לא הרגיש במגוחך ואף לא במחריד שבשתיקתו ובהתנהגותו של אורחו. הוא קרא.

פתאם הוציא האדון גרוביוס את תיק־המכתבים מבטנת מעילו, פתחו, לקח באצבעות רועדות שטר של אלף מרק, הניחוֹ בתנועה נחפזה יחד עם טופס של קבלה על גבי דף הספר שרפרפה עינו של אברהרד, וטרם הספיק האלוף להרגע מהשתוממותו, נעלם, סגר את דלת המסדרון, ומן הרחוב נשמעו פסיעותיו המהירות.

“מה מוזרים הם החיים על פני אדמות ומה מוזרים הם אלה שמתו,” חלפה מחשבה במחו של אברהרד.

ט

אם שני אנשים נבדלים זה מזה הבדל יסודי, כמו אברהרד ודניאל, נפגשו יחד ונתקרבו זה לזה דוקא בשעה זו ששניהם מרצונם הטוב נסתלקו מכל מגע־ומשא עם בני־אדם, – הרי זה בא בגזרת החוק של גבושם או משיכתם של הכחות הפולריים זה אל זה, אף על פי שהדבר נראה לנו מקרי.

הפגישה חלה ביום שלאחר הליכתו של דניאל ברגל לאשנבך. עם אור הבוקר החליט בנפשו לשוב בדרך לשוַבך, מפני השנוי שבדבר וגם מפני שהדרך הזו היא קצרה יותר. השמש בערה בשמים באש נדיבה יותר מאשר תמול, ובשעות השרב הגדול ביותר שכב לו דניאל ביער להנפש בהתקרבו אל סביבת שוַבך, בשעה מאוחרת אחרי הצהרים, התקדרו השמים עבים כבדים ממערב; רוח סערה שלא בשרה טובות התחילה נושבת, ברקים הבריקו על פני הרקיע האפל, וכל כמה שהחיש דניאל את צעדיו, המטר השיגו בכל זאת, וטרם הגיע אל בית היה כבר רטוב בכל גופו.

היה מטר סוחף; אחרי תוחלת ממושכה הוכרח לצאת בגשם, ורועד כלו מקור ומרטיבות הגיע סוף סוף אל תחנת הרכבת. בגשתו לקנות כרטיס, עמד ליד האשנב אדם כחוש ולבוש הדר, דניאל, מתוך רוגז וקור, דחף, כנראה, את האדון, מפני שזה פנה אליו במורת־רוחו, ודניאל הכיר את האלוף הצעיר; אברהרד גם הוא הכיר מיד את דניאל. לא בנקל יש למצוא קלסתר פנים המיוחד רק לבעליו, כקלסתר פני דניאל.

את האלוף הוליך לשובך הקשר שהיה לו עוד מילדותו עם אדם אחד. שם היתה מינקתו, אשה שזה שנים רבות היתה מסורה אליו באהבה נאמנה, שהתגאתה בו, כאילו היניקה את הטיפוס הנבחר והמסולת של האנושיות, והוא עוד היום שמר בזכרונו את אגדותיה וספוריה, היא נִשאה למנהל סדנה להתכת בדיל, כבר היו לה לעצמה בנים ובנות, ואברהרד רצה זה כבר ללכת לראותה. והנה הפעם עשה את רצונו. הבקוּר הזה לא גרם לו שמחה רבה אברהרד הוכרח להודות לעצמו כי הבקוּר הזה שלל ממנו אחת הדמויות שנשא בנפשו.

כשראה אברהרד את המצב שבו היה דניאל נתון, התעורר בו רגש־האבירים. באומץ לבו דכא בקרבו את רגש המאוס שהיה לו מיום ששמע על אודותיו, ושלפני שבועות אחדים הצטרפו אליו גם שאט־נפש וקנאה מעַנָה.

“אדוני בא בשעת סערה?” שאל בנמוס, אם כי בטון תקיף וכבוש.

“כמו שעיני אדוני רואות,” השיב דניאל קצרות ומדד את הברון בעינים זעומות.

“אדוני יצטנן. אולי ירשני להציע לפניו את מעילי?” הוסיף אברהרד עוד ביתר נמוס, ודמה עליו כאילו מאחרי גבו של דניאל מבצבצת ועולה לפנים דמות לנורה, מוקפת פרחים, והיא מצטחקת אליו בשמחה ובהכרת־טובה. הוא קפץ את שפתיו ופניו הסמיקו.

דניאל הניע בשלילה את ראשו.

“אני רגיל בכל מזג אויר,” השיב, “חן־חן.”

"לפחות יעטוף בזה את צוארו; המים זורמים משערו למטה, והוא הושיט לו מטפחת־משי לבנה שהוציא מכיס מעילו. דניאל העוה את פניו, ובכל זאת נטל את המטפחת; כרך בה את צוארו וקשר בה עניבה מתחת לסנטרו.

“הדין עמו,” הודה אחר כך, בהכניסו את ראשו בין כתפיו. “הרי זה מעלה מיד על הלב זכר מטה חמה.”

אברהרד תלה עיניו בקטר הרכבת הבאה.

“בן ההמונים,” חשב מתוך זלזול.

ואף על פי כן ישב ליד בן־ההמונים הזה בקרון המחלקה השלישית, אם כי היה לו כרטיס המחלקה הראשונה. האם מטפחת־המשי הלבנה היא שמשכה אותו פתאם אל בן־ההמונים? איזו סבה אחרת יכלה להיות כאן, כיון שכל הדרך ישבו זה מול זה שותקים. זוג משונה. האחד בחליפה דלה ונוצצת מרטיבות, בכובע שהכיר מקצתו את הצַבָּע ומקצתו את הצועני הזַמָר, במשקפים ענקיים, שהעינים הבריקו מבעדם בלהבה ירוקה; השני כביצה שנקלפה, נקי מכל אבקה, בנעלי־לַכָּה, בכובע־קש אנגלי, וסִיגַרֶטָה אמריקנית בפיו.

סמוך אליהם ישבה אכרה עם עופות בסלה. נערה אדומת־שער, שהחזיקה על ברכיה את החלק האחורי של חזיר, ופועל עטוף פנים.

מפעם לפעם היו מבטיהם נפגשים ואז היה האלוף נבהל ומשפיל את עיניו, ודניאל מביט משתעמם כלפי הגשם. אבל בפגישות־המבטים החולפות הללו היתה, כנראה, צפונה כעין הבנה או הסברה, מפני שבהגיעם אל מטרתם ובעזבם את הקרון ואת תחנת הרכבת, הלכו להם בשלום זה בצד זה ברחוב, כאילו לשניהם היה מובן מאליו שאינם נפרדים זה מזה.

האדם מבקש לו אדם. לא יעכבוֹ שום מרי ושום התבודדות, החזק ביותר מקבל את מרותו של החוק הזה בשעה שהוא מרגיש בשני שהוא מוכן לתת ולהתמסר, ואז מתגלה שהתענוג בבדידות המדומה אינו אלא הונאת עצמו.

בהגיעם אל פרשת דרכים, עמד אברהרד ואמר:

“אדוני ילך בודאי הביתה ויחליף את בגדיו.”

“אני כבר יבש, ענה דניאל, וללכת הביתה אין לי חשק. שם לא הרחק, על אי שיוט, יש אכסניה קטנה של פטר פישר, היא מצאה חן בעיני, מפני ששם יושבים רק זקנים, שמספרים על זמנים שעברו, וגם מפני שהיא עומדת על גשר, ונדמה לך כאילו אתה שט בספינה על פני המים.”

אברהרד נטפל אליו, משמונה שעות עד חצות הלילה ישבו זה אצל זה. שיחתם הצטמצמה רק במשפטים בודדים, כמו: “באמת פה שקט נעים מאד,” “כמדומה שהגשם חדל,” “כן, הוא חדל.” “שם הפטפטן בעל הזקן הלבן, שליד התנור, הוא שען על ככר אונשליט.” “האמנם? הוא עדין בעצם כחו.” "אומרים, כי הוא השתתף בקרב ליד ורמס, וכיוצא בזה.

בהפרדם, ידע אברהרד כי דניאל יהיה ביום רביעי הבא שוב אצל פטר פישר, ודניאל ידע כי הוא ימצא שם את האלוף.

י

פיליפינה עמדה על ברכיה לפני הכירה והוסיפה שם זרדין. לנורה ישבה אל שלחן המטבח וחִשבה את הכנסותיה במשך השבוע.

“את צריכה להתחתן, לנורה,” אמרה פיליפינה בהפיחה אש בכירה, “כבר הגיע פרקך.”

“הניחי לי,” ענתה לנורה ברוגז.

פיליפינה התכוצה עוד יותר על הקרקע ואמרה:

“אני דורשת לך טוב, למה תשחיתי עלומיך בהבל, לו היה לי עור ענוג ולבן כעורך ועיני סוכר כעיניך־אוֹהוֹ; כבר הייתי צדה אחד הגברים, הלא הם כלם גלמים.”

“הסי,” אמרה לנורה והוסיפה לספור: “שבע מחמש־עשרה – שמונה…”

“אני מכירה איש כזה,” הפסיקה אותה פיליפינה, “עשיר; התאהב בך עד לאזניו,” ועיניה הפיקו אזהרה,“אילו הלכתי אליו ואמרתי לו: ‘לנורה יורדן אינה מסרבת,’ היה, כמדומני, נותן לי בעד זה שק מלא זהב, מכשף זקן. האדון הוא ישר, לנורה, בחיי, וגם בפסנתר יודע לנגן, לא נופל הוא בזה מדניאל, אם אינו עולה עליו. כשהוא מכה על המנענעים, זיקי אש נתּזים ממנו.”

לנורה קמה וסגרה את המחברת.

"את רוצה להרויח דמי שדכנות, פיליפינה. שאלה מתוך צחוק של השתתפות, “ואת עוד מפתה אותי. שוטה שבעולם, הנסתרה בינתך?”

“בואי רוח והפיחי באש, למען יתבשל המרק שלי,” זמרה פיליפינה בפנים אפלים.

לנורה יצאה מן המטבח ועלתה במדרגות. היא התגעגעה, נפשה כלתה מגעגועים.

יא

הימים היו בראשית אוקטובר בשעה שדניאל בקר לראשונה את האלוף במעון־הגמדים שלו שליד המבצר.

הם נפגשו בערב במסעדה שעל השיוט, אבל לכבוד סעודת הדגים שהוכנה שם התכנסו אורחים במספר גדול יותר מאשר תמיד, הרעש היה למורת־רוחם, והם הקדימו לעזוב את המקום.

הם הלכו יחד שותקים עד לבית־המועצה, ואז אמר אברהרד: “יבוא נא אדוני לשבת עמי בביתי עוד שעה אחת.” דניאל נענה לו.

בבית הזעיר הדליק אברהרד את ששת הנרות במנורה. בראותו את מבטו של דניאל השתומם ואמר:

“אין לך דבר מאוס עלי יותר מנפט או גַז. אלה כאן נותנים אור, ואלה האחרים אינם אלא עפוש דולק.”

שעה קלה היתה דממה. דניאל השתטח על הספה.

“עפוש דולק,” חזר פתאם בצחוק של קורת־רוח, “לא רע, זהו סמל התקופה החדשה. דומני שקוראים את זאת fin de slècle, שום דבר אינו צריך בימינו לפרוח, הוא צריך להוצר בבית־החרושת. הגברים נעשו אמריקנים, מפוכחים עד לידי תועבה בשכרון הבצע, הנשים קפחו את אינסטינקט העקשנות הנדיבה, הכרכים נעשו למכונות קיטור איומות, טף וזקן כורעים ומשתחוים לפני פלאי הטכניקה, כאילו באמת יש חשיבות גדולה לאנושיות בזה, שעצלן פלוני בפריס מקבל לארוחת הבוקר שלו את הידיעה שהאפיפיור ישן בלילה שעבר שנה מתוקה, שכדור רובה ממית בבת אחת ארבעה־עשר איש בזה אחר זה, תחת אשר עד עתה היה פוגע בשבעה. למי יש רצון כעת ליצור בכחות נפשו? הרי זה כעין שגעון או השחתת המדות.”

“ובכל זאת, אפשר ליצור בכחות הנפש,” השיב האלוף, שבפניו נתחלף מבע הרוגז במבע של מתיחות, “אפשר להביא לידי גלוי את הרוח הנסתרה.”

דניאל, אשר טרם עלה על דעתו שהאלוף בא, במובן ידוע, מארץ אחרת לגמרי ומדבר בשפה אחרת לגמרי, הוסיף:

“כבר נאכלו כל אוצרות ההשתתפות וההתלהבות שהיו ברשות האומה, היצירות העתיקות הגדולות מעוררות עדין התפעלות ודברי תשבחות, אבל אבד להן הכח להפרות ולחדש; הצלחה יש למעשי להטים. והאיש אשר לא יוכל שאת אותם לא תהיה לו כפרה. אבל החיים קצרים, אני מרגיש זאת יום יום, ואם אין מטפלים בצמח, הלא נבול יבול.”

“לא רק מעשי להטים הם אלה,” השיב אברהרד, שהשתנה כלו, אם כי גם הוא לא הבין להתמרמרות הכאב של המוסיקאי, “הרואה אדוני, לי היה אך מעט מאד מגע־ומשא עם בני־אדם. מנוס היה לי בעולם הרוחות הסמויות מן העין, שבאות לידי גלוי רק בשעה שנפש מאמינה קוראה להן. תפקידי היה להתפשט מגשמיותי, אז היו הרוחות מקבלות חומר וצורה.”

דניאל התרומם נדהם ממקומו וראה מה חורים פני האלוף. דומה היה לו שהם קרובים מאד זה לזה ורחוקים מאד איש מרעהו. אבל הוא הוסיף לטוות את חוטו.

“כן, כן, כן,” קרא מתוך צחוק, כמו בראשית שיחתם, “אף הרוחות שלי מבקשות כי יאמינו בהן, מיבבות ובוכות כי תנתנה להן דמות וצורה. אדוני הבָּרוֹן, הוא הבין זאת יפה מאד.”

“האם גם כלפיהן, כלפי הרוחות, וִתר על השלטון?” שאל אברהרד בקול חמוּר.

“על מה? על שלטון? על איזה שלטון? כלום הוא סובר שיש לי בזה צורך? אני הנני הפוכו של קרונוס², ילדי אוכלים בבשרי החי, אני משביע רפאים ורוקם עליהם עור וגידים, ועל כן הם הופכים אותי לצל. אלה הם בנים סוררים, אומר אני לאדוני, אשר לא ידעו רחם. אני מחויב להפיל חרדה בעולם של בעלי־בתים הקופאים על אדישותם. בכל מה שמכאיב לי ומעורר בי שאט־נפש מחויב אני לנהוג קלות־ראש; הוטל עלי להיות להם לזונה ולמכור את עצמי. עלי להיות התגרן שלהם ולעסוק בעבורם בסחר־מכר. המלחמה היא יפה, ואם אתה רואה אויבים לנגד עיניך, יכול אתה להערות את נפשך. אבל רפָאַי מתאוים לתשבחות ולפנוקים. השנאה שהצטברה בקרבי אינה אולי אלא חֵמה על מאמצי שלא הצליחו. לא, אין זו שנאה ישרה. כיון שאני משתוקק אל כל חדל־אישים, שאינו רוצה לדעת דבר על אודות רפאי, מפני שכל קיומי תלוי בזה אם יעלה בידי להשפיע על אלה שאינם אובים לשמוע לי שינדבו לי את קשבם, לקבץ על יד פרוטות אהבה מאלה שאין ביכלתם לאהוב, וכל זה מפני שלא די לי באחד, בשנים, בשלשה, מפני שלי דרושים אלפים, מפני שבלעדי האלפים האלה אין אני אלא אפס, ואני זב דם מתוך דאגה ועוני, אם אין אני יכול לפתות את לבי שהעולם צועד בקצב הצעדים שלי. מפני שאת מיכאל פיפרלינג, השוכב שכור עם אשתו ושהשם בטהוֹבן הוא בשבילו צליל ריק, אותו אני יכול לבזות; יסוֹן פיליפ שימלויס מעורר בי צחוק, בשעה שהוא צועק בפני: ‘על כל האמנות אשליך רוק’. אבל הלא גם הם אנשים הם, ובמדה שהם אנשים אני זקוק להם, אני מוכרח להבטיחם בגדלותי, אפילו אם אצטרך לשם כך להוציא להם את לבי מתוך חזי. האלה הם חיים? לפתוח את קברות בית־העלמין ולהפיח רוח חיים בפגרי המתים, למען יצאו במחולות? ותמיד עם ההכרה: רגע זה הוא יחיד ואין עוד! הנני, הנני; הנה עומד השלחן, הנה דולקים הנרות, הנה יושב לפני איש ולאחר שאפסיק לדבר ישונה הכל, הכל, כאילו חלפה בינתים שנה, הכל יחלוף לבלי שוב. הראו נא לי, בני־אדם, את הדרך אל האנושיות, ואז אאמין באלהים.”

הבּרון ראשו היה עליו סחרחר, הוא היה מוכרח לחשוב מתוך התרגשות על אספות ידועות, שישבו שם בחשכה וברעדת תוחלת, ואחר כך בא קול מעולם לא־זה, שצנן את הלשד בעצמות. כמעט שלא העז להביט למקום ששם ישב דניאל. דברי המוסיקאי גרמו לו צער עמוק; היה מורגש בהם מעין זוללות, חוסר־בושה ואכזריות שהפילו עליו אימה.

כמעט שאל: ולנורה? ולנורה?

כל כמה שנראו לו דבריו, בהשפעת החנוך, ההרגלים וההשקפות שלו על החיים, כנתעבים היה בהם בכל זאת עוד דבר אחר, שלפניו השתחוה. לא היה יכול לאמר בדיוק מה הוא הדבר: הוא הכיל בקרבו הרגשות שבין פחד ובין הזדעזעות.

בשעה שישב והרהר בענין זה שמע קשקוש קל על זכוכית החלון. הביט לשם וראה את פני האדון גרוביוס לחוצים אל השמשה, עד שהחוטם השתרע עליה בהלחצו והמשקפים נראו כשני כתמים שמנים נוצצים על פני המים.

גם דניאל הביט לפניו אף הוא ראה את פני האדון גרוביוס המעוותים מרוגז ואיום. נדהם נתן את עיניו בברוֹן. זה קם ממקומו ואמר: “סלח נא לי את ההפרעה הזו. שכחתי להוריד את הוילון.”

נגש אל החלון ושלשל על פני האדון גרוביוס את הוילון הכהה.

יב

אותו לילה, בעבור דניאל ממסדרון ביתו אל חדרו, הגיע אליו ריח פרחים עז מאד. זה פעמים רבות הרגיש בריח הזה, אבל הוא לא היה כה עז כמו הפעם; נוסף לזה עונת השנה גרמה שהריח יפליא יותר.

הוא שאף אויר שעה קלה וראה שדלת חדרה של לנורה פתוחה. אור המנורה חדר אל המדרגות.

בשעה שדניאל לא היה בערב בביתו, היתה לנורה פותחת את דלת חדרה כדי לשמוע את פסיעותיו בשובו. דניאל לא ידע זאת. אף באחד מהלילות שקדמו לא ראה את אור המנורה.

התעשת רגע ואחר כך התחיל עולה במדרגות למעלה. אבל לנורה שמעה את פסיעותיו המתקרבות, נחפזה ויצאה אל הרחבה ואמרה:

“השאר למטה, דניאל, אבא ישן. אם הדבר ינעם לך, ארד למטה אל חדר־האוכל לרבע שעה.”

לא חכתה לתשובתו, חזרה אל חדרה, לקחה את המנורה העומדת והלכה אחרי דניאל אל חדר־האוכל. דניאל סגר את החלון והתנודד מקור, כי לא הוסק בחדר, והלילה היה קר.

“מהו ריח הפרחים בבית?” שאל. “וכי יש לך למעלה כל כך הרבה פרחים?”

“כן, יש לי פרחים,” השיבה לנורה והסמיקה.

הביט אליה במבט חודר, אבל לא רצה לחקור עוד או שלא התענין לדעת מה פרוש הדבר. התהלך בחדר אילך ואילך וידיו נעוצות בכיסי מכנסיו.

לנורה ישבה על כסא ולא גרעה עין מההליכה הזו הלוך ושוב.

“אתה, דניאל,” אמרה פתאם והצליל המתוק של קול־הכנור שלה הוציאוֹ מהרהוריו, “עתה אני יודעת במה אבא עוסק.”

“נוּ, אם כן, במה עוסק הזקן?” שאל דניאל ברוח מפוזרה.

“הוא עובד על בובה, דניאל.”

“על בובה? אינך צוחקת לי?”

לנורה, אשר לחייה שוב חָורוּ, ספרה:

“תמול רצה להנות ממזג האויר הטוב ויצא בפעם הראשונה, אחרי הפסקה של זמן רב, החוצה לטיל. לאחר שיצא, נכנסתי אל חדרו, לכבדו קצת. והנה ראיתי שדלת הארון אינה נעולה כמו שהיא תמיד, כנראה שכח לסגרה. בלי לחשוד בשום דבר פתחתי לתומי את הדלת והנה ראיתי שם בובה גדולה, גדולה אולי כילדה בת ארבע, פני שעוה לה, עיניה פקוחות ושערותיה כתומות וארוכות; אבל בלי שמלות, מגופה נשאר רק חלקה האחורי, מחציתה הקדמית למן הצואר עד הרגלים חסר. ובפנים, במקום שאצל בני־אדם לב ומעים, שם סבך של גלגלים, ברגים וצנורות דקים וחוטי ברזל, הכל ממתכת טהורה.”

“מוזר, אמר דניאל, באמת מוזר. מה דעתך על זאת?”

“הוא בונה איזה דבר.” המשיכה לנורה, “זה ברור, ובכל זאת לוּ יכולתי לתאר לפניך את מצב־רוחי בראותי זאת, דניאל! תקפתני עצבת, שכמותה לא היתה לי אף פעם בחיי. מצאתי את עצמי כה חסרת אהבה ביחס אליו, ממש כמו שהיה אליו גורלו. והכל, האויר והאור והאנשים וכל מה שמרגישים כלפי אנשים וכל מה שהאנשים מרגישים כלפי מי שהוא, הכל נראה לי זעום במדה שאין לתארה, עד שישבתי לפני הבובה עם המנגנון בבטנה ובכיתי. המסכן! המסכן!”

"מוזר! באמת מוזר! חזר דניאל.

אחרי שעה קלה, מתוך הכרת אשמתו, תפש לו מקום סמוך אצלה. אבל אז קמה לנורה, נגשה אל החלון ולחצה את מצחה אל השמשה.

“גשי אלי, לנורה!” אמר בקול אחר.

היא נגשה אליו, הוא תפש את ידה והציץ בפניה.

“לכאורה איך נהלת כל הזמן את משק הבית?” שאל אותה, כי הכרת אשמתו פקחה עיניו לראות את המציאות.

לנורה השפילה עיניה.

“כתבתי,” החזירה, “ובזרי הפרחים שחקה לי השעה. בידי עלה אפילו לקמץ קצת כסף. אל נא תסתכל בי ככה, דניאל. לא עשיתי גדולות ואין לך על מה להודות לי.”

הוא הושיבה על ברכיו וחבק את כתפיה.

“כסבורה את בודאי שאני שכחתיך,” אמר מתוך יסורים ותלה את עיניו בתקרה, “את לנורה שלי שכחתי? אחות לרפאים? לא, לא, את לבתי החביבה והטובה, הלא את יודעת כבר ששנינו יחד יצאנו בדרך נדודינו לחיים ולמוות.”

לנורה שכבה בין זרועותיו ופניה לבנים לגמרי וגופה קפוא לגמרי. עיניה היו עצומות, דניאל נשק את עיניה.

“את צריכה להחזיק בי גם בשעה שאני, כמדומה לך, עוזבך,” אמר בלחש.

אחר כך נשא אותה בזרועותיו דרך הפתח אל חדר משכבו.

“אני כה התגעגעתי עליך,” נשמה לנורה אל צוארו.

יג

החורף הקדים לבוא מכפי ששערו, הככר ובית־היראה היו מכוסים שלג.

לנורה היתה על הקרח, ובשובה חכתה לדניאל בחדר־האוכל. בכִפת־הפרוה שלה ישבה שם עיפה ושקועה בהרהורים ובידה מחלקיה התלויים ברצועה.

משנכנס דניאל אל החדר ובֵרכה, הביטה אליו לנורה ואמרה חרישית:

“אני הרה, דניאל. מהיום אני יודעת זאת.”

אז צנח לפניה על ברכיו ונשק לקצות אצבעותיה. לנורה נשמה לרוָחה ובת־צחוק מתוך הזית־גיל רפרפה על קוי פניה.

למחרת היום ההוא הלך דניאל אל בית־המועצה ובקש לפרסם על נשואיו עם לנורה.

כיון שנודע לפיליפינה שדניאל ולנורה עומדים להתחתן בפברואר, נעלמה פתאם ועקבותיה לא נודעו. לשוא קראה אגנס הקטנה ל“פינה” שלה. רק ביום הששי נראתה הנערה הנוראה שוב ולפתע, כמו שלפתע נעלמה. קוי פניה היו אפלים עד כדי להפחיד, שערה פרוע, שמלותיה מעוכות ועל נעליה היו הסוליות תלויות כסחבות. היתה שותקת כבול־עץ, ועמדה בשתיקתה במשך שבועות.

שום אדם לא ידע מה עשתה בששת הימים האלה והיכן שהתה.

קדושין כדת היו משא לבה של לנורה, וסדורם גרם לדניאל הרבה טורח ומורת־רוח. אבל הוא קבל את זאת באהבה, מפני שלא רצה לקפח אף במקצת מן המקצת את אשרה של לנורה. ולנורה תפרה לעצמה את שמלתה הלבנה ואת צעיפה. גיזלה דֶגֶן, אחות צעירה למרתה ריבזם, ואלזה שנידר, בת הכהן של בית־היראה לאבגידיוס הקדוש, נועדו להיות שושבינות הכלה. גם מרינה נוטהפט וחוה הוזמנו מאשנבך; לנורה שלחה להן את דמי הנסיעה.

“פיליפינה, תסַיעי לי לתפור,” אמרה לנורה ערב אחד אל בת־ביתם הזעומה והושיטה לפיליפינה את הצעיף שהיו צריכים להתקין לו את הזר.

פיליפינה ישבה דוממה מול לנורה והתחילה תופרת. בינתים נפלה אגנס הקטנה, אגב תרגילי הליכתה, ומררה בבכי. לנורה מהרה אליה, הרימתה ואז נשמע פתאם קול פציחה, ובהחזירה את פניה ראתה שהצעיף קרוע. “מה את עושה, פיליפינה, את מרשעת!” קראה אליה.

“לא עשיתי כלום. זה נקרא מאליו לשנים,” רטנה פיליפינה ומבטה השתמט מהפגש בה.

“הניחי זאת, סלקי ידיך, את תופרת לתוך זה הרהורים רעים,” השיבה לנורה בלב מנבא רעות.

פיליפינה קמה ממקומה. “מה שנקרע אין לו תקנה. ואם נגזרה רעה, בוא תבוא בין אם תשלחיני ובין אם לא תשלחיני.” ויצאה.

הנזק לא היה גדול, כפי ששערה לנורה. אפשר היה לסלק את החתיכה הקרועה, וגם אחרי זאת אפשר היה להשתמש בצעיף.

אבל מאותו ערב ואילך היתה תוגה פרושה על לנורה, כערפל־הסתו הראשון הפרוש על פני נוף יפה. אולי לא הקרע בצעיף גרם לכך; לא היה בה אף צל של אמונות תפלות; אולי גרמו לכך אשרה ומשאלת לבה שנתמלאה. אפשר, שהאושר וההתמלאות משאלותיה נראו לה כקץ, מפני שלאחר כך לא יבוא עוד דבר זולת החולין של יום יום, שאינם מביאים כלום ואינם גוזלים כלום.

ואולי התקדרה נפשה בגלל החיים החדשים בבטנה, הואיל והמתהוה גורם עצבת כמו הנובל. למה לא תדע נפש טהורה ידיעה פנימית על גורלה המחכה לה, ולמה לא יגידו לה חלומותיה על הנגזר עליה?

בפניה אי אפשר היה להכיר כלום. עינה היתה בהירה ומבטה מפיק שלוה. לפעמים קרובות ישבה לפני המסכה של צינגרלה, שבכל יום היתה מקשטת אותה בפרחים רעננים וששמשה לה בבואת־סתרים מכל מה שצפון בהויתה.

מרינה נוטהפט באה לבדה אל חג הנשואין. כמו אז, לכלולות גרטרוד, הפקידה את חוה בידי שכנה. היא אמרה לדניאל וללנורה שלא מלאה לבה לקחת עמה את הילדה בקור גדול כזה. היא דברה על חוה רק בקול חרישי ובת־צחוק ענוגה רחפה אז מסביב לפיה הקשה.

בשעת הקדושין נמצאו הנוטריון ריבזם ואשתו, הממונה על הארכיון בוק, האימפרסריו דרמויל, פיליפינה שימלויס, מרינה והאינספקטור יורדן. על הספסל האחרון ישב האדון גרוביוס, ומאחרי אחד העמודים עמד, בלתי נראה לאחרים, אברהרד פון אופנברג.

פיליפינה עמדה ליד האינספקטור מכווצה באופן מכוער, ולולא כרסמה כל הזמן את צפרניה, אפשר היה לחשוב שהיא נמה.

כשנגשו החתן והכלה אל המזבח, זרם פתאם אור שמש בהיר דרך החלון, ונוגע עד הלב היה אז מראה של לנורה, כשהרימה את ראשה, סלקה את הצעיף מעל פניה וספגה את קוי־הזהב בעינים זורחות.

יורדן הזקן הניח את מצחו על ספר התפלות וגבו רעד.

יד

בשעה מאוחרת בלילה ישב האדון גרוביוס לפני הפסנתר ובהגותו על משכב־הדודים שהוליד בו יסורי קנאה נוראים, נגן, מתוך התרגשות נואלה, את המסָה הרבולוציונית של שופן. הוא היה מתחיל תמיד מחדש ומפעם לפעם הכה ביתר הסתערות על המנענעים, הקצב נעשה יותר מטורף, תנועותיו – יותר נשגבות, ופניו–יותר זועפים.

הוא סכם את חשבונותיו עם אשה אחת, שלא יכול להעמידה בגופה לפני משפט־נירון שלו ושפך את כל אשר היה בלבו נגד המוסיקאי נוטהפט בתוך מנגינתו, קנאת המנגן התנקשה ביצירת הקומוניסט, חוסר־האונים של הטועם התנקם בטַבח, המומוס שנִדוּהוּ בבוז, הלך לדקלם בעבי היער, במקום שרק ההדים חזרו על קריאותיו.

משטמתו אל הכלל, אל תקנות החברה, אל החוק והתועלת הכללית, אל המדינה והמשפחה, אל האהבה והנשואין, אל האשה והגבר, התלקחה בו ללהבה גדולה, עוד לא הכפיש ולא זִהם אדם את עצמו כמו שעשה בשעת נגינתו האזרח הזה שהוציא את עצמו מכלל האזרחים. הוא הפך את המוסיקה למשתה־זמה ולחיי פריצות מנוולים.

“די!” אמר בקול נחר, בסימו את הנגינה בדיס־הרמוניה צורמת. סגר את מכסה הפסנתר ברעש והתנפל בכורסת־העור השחוקה.

מה שראה בעיני־רוחו לא נִתן לבטאו במלים, הוא היה בבית שם. היה בכחו לפצפץ את יריבו. היה בכחו לעשות שפטים באשה, שבעֶטים של תנאים אכזריים נפלה בחלקו של אחר. והוא ענש אותה בסחבו אותה כשהיא מיבבת מעל משכב־דודיה בשערות ראשה. הוא התענג על קלונה ועל פרפורי החֵמה של המוסיקאי הכפות. התעלל בו כמה שיכול, כל תושבי העיר ראו את משפטו ואת העונש שהטיל על החיבים, והכל רעדו מלפניו.

כך מרוה האזרח הזעיר את צמאונו לנקם. כך מעניש נירון בן זמננו את האנושיות על הפשעים שפשעה בו בתענוגות ובנכסי־האושר שהקנתה לעצמה, בלי לשתפו.

הואיל והיום הרגיש יותר מאשר תמיד את בדידותו האיומה והכיר בעוֶל שעשה לו איש, אשר הוא, גרוביוס, היה במשך שנים כרוך אחריו באמונה כלבית, וכעת הוא משתמט ממנו כמו שמשתמטים מכלב שלא יצלח עוד לכל דבר, על כן החליט ברוחו הקשה להטיל עליו עונש לא רק במשחק דמיונו לבד.

ומתוך החלטה זו הלך לישון.

טו

האינספקטור דר לבדו בשני החדרים של עלית־הגג. הוא בעצמו הציע לעשות את מלאכתה של לנורה ולעסוק בהעתקת כתבים, ונותני העבודה הסכימו לכך. כך הרויח את שכר הדירה וגם חשך לו טלרים אחדים לצרכי המשק.

לנורה ודניאל היו ישנים בחדר שבקרן־הזוית; בחדר־האוכל, ששם עמד עתה גם הפסנתר, היה דניאל עובד. לפיליפינה והילדה הוקצה החדר הקטן שליד המטבח.

לנורה עוד הוסיפה לצרור פרחים ועוד הוסיפה לקבל במחירם שכר ביד נדיבה מהקונה הפלאי. עסקה במלאכתה זו לא בקרבת דניאל, אלא בחדרה הקטן שמתחת לגג.

שם ישב אביה תמיד על ידה והתבונן אל עבודתה שקוע בהרהוריו. פעמים היתה לה ההרגשה שהוא ידע כל מה שהתרחש בינה ובין גרטרוד ובין דניאל, והוא שתק על זאת רק מרוב עדינותו וענותנותו וגם מתוך יראה וצער. משום שלפני הזמן הזה לא היה יושב אצלה אף פעם, מעולם לא היה מסתכל בה בדומיה כזו, תמיד היה רק עובר על פניה, תמיד שאף להיות לבדו.

נראה לה שהוא בכלל יודע הרבה על אנשים ודברים, ואינו שותק אלא מתוך סבות שבעדינות ושברחמים.

חיי דניאל לא שונו הרבה ממה שהיו לפני חתונתו. לילות רצופים ישב לפני שלחנו וכתב. פעמים מצאה אותו לנורה, שהיתה ממשכימי שחרית, נם על השלחן ועטו בידו. אז היתה מחיכת בפני עצמה ומעוררת אותו בנשיקה על מצחו.

הוא כתב את תוי־הנגינה על־פה, כמו שכותבים מכתבים. לא היה לו צורך עוד בכלי־נגינה לבחון ולבדוק.

פעם אחת הראה ללנורה שמונה־עשרה נוסחאות של אותה מלודיה, כל עבודתו בלילות היתה לשנות ולשנות עד אין סוף. לב לנורה התכוץ; כמעט שאלה אותו: בשביל מי, דניאל? הכל בשביל התבה?

לאט לאט באה לידי הבנה שלא על ידי חטוטי התבונה אפשר לעלות בשלבי השלמות, אלא על ידי הרצון המוסרי. כברק הבריקה לה פעם אחת הכרת היסוד הדמוני שביצרו זו, תחת אשר עד אז היתה מיחסת את שקידתו לעקשנות אפיו הזעום. אז התחלחלה מפני המחשבה על מצוקות רוחו, וכלה נתמלאה רחמים על האיש שקבר את עצמו בחושך למען יוכל להאיר לעולם אחר.

לעולם? מה יודע העולם מיצירות דניאל שלה? יצירות אחר יצירות התגבבו בתבה הגדולה ואיש לא נתן את לבו לאוצרות המוסיקה המונחים בקבר גדול.

אי אפשר להשלים עם מצב זה של הדברים. משהו התקלקל במנגנון הזמן: משהו אצל בני־האדם היה חולה; אך רעל, אך רשע כאן, אך הסח־דעת מעליב.

לא יכלה עוד להרהר בשום דבר אחר. יום אחד התאזרה עוז והלכה אל הרולד הזקן. תחלה קדם את פניה בזעם, כמו דוב, אבל אחר כך התחיל שומע לה בתשומת־לב גדולה יותר ויותר. פניה היו מפיקים התרגשות רבה מאד בדברה, והפרופסור הרולד אמר אחר כך: “אם יבטיחו לי ש”י עולמות על מנת שאשכח את פני האשה ההרה הזאת בעמדה לפני בתור פרקליטו של דניאל נוטהפט וקטרגה על הקהל, לא אקבל עלי, לא אוכל לשכוח זאת."

הזקן בקש שתביא לו אחת מהקומפוזיציות האחרונות של דניאל. היא הבטיחה לו וביום השני הוציאה בגנבה מן התבה רְביעִיַת־מיתרים B־moll. הוא פתח את הפרטיטורה והתחיל קורא. לנורה ישבה ובסבלנות התחילה מתבוננת אל התמונות התלויות על כתלי החדר.

עברה שעה, איש השיבה הפך לאטו את הדף האחרון, נשען עליו באגרופו ופי הארי שלו רטט אם מחרון־אף או מהתרגשות, באמרו:

“לענין תנתן דחיפה קדימה, ה, הכבודה מכל הלנורות! וָלא –אל תקראיני עוד הרולד.”

הוא התהלך אילך ואילך, הניע את ידיו וקרא: “איזה מבנה, איזו רבגונות של צלילים! איזה עושר במלודיה, בקצב, במקוריות! איזה כבוש! איזה מֶתק! איזה כח! ואיזה בחור מצוין בכלל! ואדם כזה חי! כאן בתוכנו חי אדם כזה, מתענה, מלא טרדות! חרפה ובושה! מרש, אשה חביבה! נלכה נא אליו, אני מחויב ללחוץ אותו אל חזי!”

אבל לנורה, שפניה השתלהבו מאושר, הפסיקה אותו ואמרה:

“אם יעשה ככה ישחית את הכל. מוטב שייעצני מה אעשה. הוא נעשה מיום ליום יותר עקשן ורגזן, רק תקוה אחת יש להצילו, והיא אם קו שמש יפול על יצירתו.”

הזקן שקע במחשבותיו.

“תעזוב אצלי את הפרטיטורה. אני רוצה להתחיל במעשה,” אמר אחרי הפסקה קלה.

לנורה נפטרה ממנו מלאה תקוות.

הרביעיה נשלחה לברלין ובאה לידי אדם בעל השפעה ובעל הבנה. בעלי מקצוע אחדים הכירו לדעת את הקומפוזיציה. הפרופסור הרולד קבל מכתבים נלהבים אחדים והשיב עליהם בחכמה. שם נוצר חוג אגדות מסביב לאישיותו של האמן הנעלם. ספרו עליו כי הוא חי ביערות פרנקוניה, פרוש מן העולם, ומטיף לנזירות מתענוגות העולם.

בליפציג נגנו את הרביעיה בחוג חובבי מוסיקה. ההצלחה לא היתה דומה כלל לזו שאתה מוצא לפעמים בחוג אנשים השבעים חדשות מוסיקליות.

מתוך כך נודע לדניאל מה שקרה. יום אחד קבל מכתב ממסדר הקונצרט, יועץ־הסתרים ליונברג. המכתב מסים בדברים האלה: “עדת מעריצים צמאה ליצירות אדוני ובתודות נובעות מהלב שולחת לו את ברכותיה.”

דניאל לא האמין למראה עיניו. היה הדבר כמעשה כשוף. דומם הושיט את המכתב ללנורה. היא קראה והביטה במנוחה אל דניאל.

“כן, אני אשמה בזה. אני גנבתי את הרביעיה.”

“כן, כן. היודעת את, לנורה, מה שעוללת לי?”

מפני לנורה נשקפו תמהון ויראה.

“אם כן דעי לך,” אמר בכובד־ראש, “אולי יעבור תאבונך לתעלולי־נשים כאלה.”

התהלך אילך ואילך ואחר כך התיצב סמוך אצלה.

“כסבורה את בודאי שאני קשה־עורף, פרא־אדם, איש שפעם הקפיא הקור את קצות אצבעותיו ועתה הוא יושב מאחורי התנור ומתירא להציץ החוצה. אם כן אינך אלא טועה. קודם היה בי משהו מעין זה. אבל עתה עבר זה.”

שוב התהלך בחדר ושוב עמד:

“לא מפני שיצירותי הן בעיני טובות יותר מדי, אלא מפני שאני יותר מדי עצלן ופחדן, אני מחזיק אותן סגורות על מסגר. קש, ולא מח, היה קדקדי מלא, לוּ לא הבינותי שיצירה מיועדה להשפיע, כמו שמשפיעה האש בחומה. יצירה שלא נועדה לבני־אדם – עד שלא נוצרה אינה כדאית ועכשו שנוצרה כאילו לא נוצרה. אך שקר בפי אלה שמזלזלים כביכול ובפרסום ובהצלחה. מה שיצרתי אינו עוד קניני; יצירתי שואפת אל העולם, והיא חלק מן העולם, ואני מצוה לתתה לו אם אך רוח חיים בה.”

“אם כן אפוא, דניאל,” נפלט משפתי לנורה כשהוקל מעל לבה.

“והנה כאן הקוץ שבאַליה,” הוסיף לדבר, “הכל תלוי ברוח החיים, בחשיבות האמתית. למה אפרנס את הבריות בדברים בלתי מוכנים ובלתי בשלים? יותר מדי אנשים רוצים, יותר מדי אנשים יכולים בימינו, אבל בלי הכרח מן השמים בלי צו מאלהים. יצירותי הבלתי שלמות רק תגדורנה את הדרך ליצירותי השלמות. אם האנושיות הטעתה אדם שתהיה דעתו נוחה גם בחצי מלאכתו, אוזן האיש ההוא תחרש ונפשו תתעַוֵּר, בלי שירגיש בדבר, ויפול בידי רוחות טמאות. קלה הפסיעה הפזיזה, אבל דרך לשוב אַין, כי אין מספר לאפשרויות והמעשה הוא אחד, וכל כמה שיפה החִזוק מבחוץ, הרי דרכו להזיק כשהוא משתיק ברעש את קול המצפון. מה שחברתי במשך השנים הללו – דברים טובים הם, אבל סוף סוף אינם אלא נסיונות למפעל הגדול המרחף לנגד עיני. אולי אני אך משלה את נפשי בכזבים ובחלומות, אולי אני מעריך את כחותי יותר משויָם, אבל זה נעוץ בקרבי פנימה ומוכרח לצאת החוצה. רק אז אפשר יהיה לעמוד על טיבה של היצירה. אז אחדל מהחבא אל הכלים, אז אזוז, אז אצא, אז ארצה להופיע כמו שהנני. את יכולה לסמוך עלי.”

מימיה לא שמעה לנורה מלים כאלו מפי דניאל. כשהביטה אליו שבויה על ידי שלהבת דבריו וראתה אותו עומד לפניה כה עשוי לבלי חת, כה מוצק וקשה, פרצה אנחה מלבה, והיא אמרה:

“לואי שתצליח ושתזכה לראות זאת.”

“הכל תלוי במזל, לנורה!” השיב.

מאותה שעה היתה לנורה מדכאה בקרבה כל תנועה של מורת־רוח. היא הרגישה שדרושים לו אכזריות וקשי־רוח בשביל חייו הקטנים, למען יוכל לשמור על סבלנותו ועל אהבתו בשביל חייו הגדולים.

כן, היא בקשה מההשגחה העליונה שתוכל לתת לו להיות אכזרי וקשה.

טז

“לנורה היא אשתי,” אמר לפעמים דניאל אל עצמו, ויש שהיה עומד באמצע הדרך מלכת כדי לטעום במלואה את מתיקות ההכרה.

הוא ידע זאת מיד. ובכל זאת שעה שנמצא אצל לנורה לא פעם היה שוכח את מציאותה. היו ימים שהיה עובר עליה כמו שעורים על פני אורחת אקראית.

היו ימים אחרים, שאשרו היה מַטֶה את נפשו אל הספקנות, ואז היה שואל את עצמו: וכי זה הוא אושר?" מפני מה איני מרגיש אותו ביתר רטט, ביתר אש?"

לפעמים קרובות היה בוחן את דמותה, את ידיה, פסיעותיה והתאַוה לעינים חדשות למען יראנה מחדש. כשהיה נגש בלילה אל מטתה ונר בידו, היה סבל צנוע חולף מעל קוי פניה ומפני תכלת האש של עיניה פָעם דפקוֹ ביתר עוז.

יש נקודה שאין האשה הצנועה ביותר נבדלת בה מזוֹנה. זה גורם לגבר האוהב את הצער העמוק ביותר, ושום אשה בעולם אינה יכולה להבין את הצער הזה או אפילו לשער את מציאותו.

כך מתוך פקפוקים וחטוטים ללא נמוק, בין זרועות אשתו האהובה, הרה את מוֹטיב־הפתיחה המלא כאב לאין־חקר של הסימפוניה D־moll, שלאט לאט הלכה ונעשתה לחזון־חייו הגדול, וששנים רבות אחר כך קראה אותה מעריצה אחת בשם הסימפוניה הפרוֹמתיאית. בשמעו את צלילי התמה שאג כחיה, אבל מרוב שמחה. הוא הרגיש כאילו אך עתה נולדה המוסיקה בכלל.

הוא לחץ את לנורה אליו בכח רב כל כך, שנשימתה נעצרה, ובין שִׁניו רטן:

“יש רק בררה אחת: או לקהות איש על ידי רעהו או להפצע איש על ידי רעהו?”

“המסכה, המסכה,” לחשה לנורה בפחד והראתה על הפִּנה שם זרחה מתוך האפלולית מסכת צינגרלה כפני בר־מינן יפים עד לידי אימה.

מאחורי הדלת עמדה פיליפינה והקשיבה, והיא תפשה עכבר־שדה, המיתה אותו והניחה את הנבלה על המפתן.

למחרת בבוקר, כשחפצה לנורה לצאת מחדרה אל המטבח, פרצה מפיה צעקה גדולה ונרתעה אל חדרה כלה רועדת.

דניאל לטף את שערותיה ואמר: “אל נא תצטערי, לנורה. גם עכברי־שדה שיכים לחיי הנשואין, ממש כמו המרקים המלוחים יותר מדי, הקדרות השבורות והנקבים בגרבים.”

“האם אין זאת נזיפה?” אמרה לנורה בבת־צחוקה הילדותית והעצובה.

“לא, יקירתי. לא נזיפה, אלא תמונה מן העולם. לך יש נשמת נסיכה, אין את יודעת כלום על העכברים. הסתכלי פעם בעיני־הפנינים הקפואות והשחורות, הן מזכירות לי את יסון פיליפ שימלויס ואלפונס דירוֹף ואלכסנדר דרמויל, ומסובים אל שלחן מסעדה, וכנופיות מוזמנים אל כוס קפה, ורגלים מזיעות, ונשפי־אגודה וכל מה שהוא חסר טעם, מנוול ורֶשע –כסל. אל נא תראיני כה משתוממת, לנורה! חלום, חלום נורא, ולא יותר מזה. אדם אחד לבוש סמרטוטים רצה מאד לדעת את שמך, אבל אני לא יכולתי לקראו לו, שוי בנפשך, הוא נעלם בהחלט מזכרוני ולא ידעתי שמך. הדבר הציק לי עד לאין שעור. שלום לך! שלום לך!”

הוא חבש את כובעו ויצא. הוא רץ כל היום בסביבת העיר, כל היום בלה באויר החפשי והטחוב, בלי לאכול שום דבר אחר זולת לחם שחור וחלב. ובשכר זה היו כיסיו, בשובו לעת ערב הביתה, ממולאים רשימות של תוי־נגינה.

הוא עשה את דרכו עקיפים ודפק על דלת ביתו הקטן של אברהרד פון אופנברג. כיון שלא פתחו לו, היה משוטט זמן־מה לאורך החומה העתיקה, ולשעה התשיעית חזר שוב. גם עתה היו החלונות אפלים.

זה כחדשים לא ראה את אברהרד. עכשו נזכר את פני האלוף שהיו מדוכאים ונרגזים בשעה שהיה אצלו בפעם האחרונה, בסוף מרץ היה הדבר. אברהרד מִעֵט בשיחה והביט לפניו בעינים חסרות מבט. הוא עשה רושם של אדם שמתכונן לקראת מה שהוא בלתי־מצוי ואפילו איום.

רק עתה עלה הדבר על דעתו, בשבועות שעברו לא חשב כלל על זאת, ועכשו הצטער על שלא דאג לאברהרד.

יז

בשובו הביתה מצא את לנורה בצירי־יולדה מוקדמים. פיליפינה הקבילה אותו בדברים האלה: “המשפחה עתידה לקבל הוספה”

“שתקי, צפרדע!” גער בה דניאל, “מאימתי החלו ציריה? מפני מה לא קראת למילדת?”

“וכי אוכל לעזוב את הילדה לבדה? אל נא תגדף ככה,” החזירה פיליפינה ברוגז ובאיוּם. היא הלכה ואחרי חצי שעה חזרה עם מילדת. זו היתה הגברת הדבוש.

לדניאל היתה זאת הפתעה בלתי נעימה. הוא רצה לשאול, להתנגד, אך הגברת הדבוש קדמה ושפכה עליו קיתון של דברים. היא חיכה, ישבה, פזלה בעיניה, התפתלה באפנים שונים והודיעה שבעלה שבק חיים לכל חי לפני שלש שנים והיא מפרנסת בקושי את עצמה ואת בנה השוטה, את הנריך, בעבודתה הכשרה של מילדת. עם לנורה, כנראה, התנתה כבר מקודם, מפני שבשעה שנכנסה אליה, ברכה לנורה בשלום כמכרה מאז.

בהשארו רגעים אחדים ביחידות עם לנורה, שאל ברוח מדוכאה: “למה התקשרת עם האשה הנבזה הזאת?”

לנורה השיבה רכות ובפשטות:

“היא באה אלי פעם והציעה לפני את שרותה. התפעלה ממך וספרה לי שהיית אצלה דיָר, ואני חשבתי: זאת או אחרת, וכי לא אחת היא לי.”

בקושי גמרה את דבריה. פניה הלבינו כניר והתמתחו כבמבע של יסורים לא ישוערו. תפשה את דניאל בידו ולחצה אותה בכח עד שצנה חלפה אותו מפחד.

משהתחילה נאנחת, החזיר את פניו ולחץ את אגרופיו זה לזה. הגברת הדבוש הביאה דלי מלא מים חמים. “כאן אין מקום לגברים!” השמיעה קול חריקה בעוית־ידידות, אחזה את דניאל בכתפיו ודחפה אותו החוצה.

אגנס הקטנה עמדה בפרוזדור ואמרה: “אבא!”

“השכיבי נא את הילדה!” קרא דניאל אל פיליפינה.

האינספקטור יצא מהמטבח. הוא החזיק סיר חרס עם מרק, שהשאירו לו, והוא חמם אותו לעצמו על אש הכירה. הוא נגש אל דניאל ואמר כשסנטרו רועד:

“אב הרחום ירחם עליה ולא יסיר את חסדו ממנה.”

“חדל נא, אבא,” השיב דניאל,"אלהינו נהג את עולמו במשוא־פנים שיש בו כדי להוציאנו מן הדעת.

“כלום אינך רוצה לומר ליל־מנוחה לאגנס?” שאלה פיליפינה מן החדר בזעם.

הוא נכנס אל החדר. הילדה הביטה אליו נבהלה. יותר שגדלה והתפתחה, יותר גדלה בו יראתו מפניה. לא היה בו כח לראות את לנורה בחברת הילדה. לנמק את הרגש הזה לא היה יכול. הוא רק זאת בלבד ידע, שלנורה חדלה לעיניו לחיות את חיי עצמה, בשעה שישבה על ידה אגנס זו שמזכירה בעיניה הגדולות את גרטרוד, ובקוי פיה–את לנורה, ובשעה שפתאם היתה נהפכת לאחותה של זו האחרת – רק לאחותה.

מתוך עיניה הגדולות של אגנס נשקפו אליו שתי האחיות, שהתמזגו ליצור אחד, ורגש מוקדם של אימה תקף אותו, אחיות! המלה צלצלה פתאם חגיגית באזניו, מלאה תוכן סתום, מיסטי וגדול.

“יִשְׁני, ילדה, עִצמי עינים, עומדות בחוץ שם שיות שתים, אחת שחורה ואחת לבנה,” קשקשה פיליפינה. נפלא הדבר, כמה רשע היה בתוך פִּזומה.

דניאל לא יכול לשבת בבית במנוחה ושוטט עד חצות הלילה ברחובות. מדי פעם בהחליטו לשוב הביתה, נזכר שהגברת הדבוש תפגוש אותו ואז היה מעדיף לשכב על מרצפת הרחוב ולחכות עד שמישהו יודיע לו על שלום לנורה.

יח

האורלוגין השמיעו אחת, בשעה שפתח את שער הבית. על המדרגות עמדו המשרתת מהקומה הראשונה והמשרתת מהקומה השניה. לא יכלו להרדם. הן שמעו בחדריהן את צעקותיה של האשה הצעירה. עכשו התחברו יחד, הקשיבו ברעדה והתלחשו.

דניאל שמע את האחת אומרת: “הלא צריך המנצח לקרוא לרופא.”

השניה נאנחה ואמרה: “גם רופא לא יוכל להועיל.”

“ישו! ישו!” קראו שתיהן בשעה שקול צעקה מזעזעת בקעה בחלל הבית הישן.

דניאל טס למעלה על פני המדרגות.

“אל הדוקטור מילר רוּצה מהר ככל שתוכל.” קראה בקול נחנק פיליפינה שעמדה במטבח יחפה וקווצות שערותיה פרועות ובשלה תה. הוא מהר אל לנורה. הגברת הדבוש לא רצתה להכניסו, הוא דחף אותה הצדה, חרק את שניו ונפל על ברכיו לפני המטה.

לנורה הרימה את ראשה. היא היתה לבנה כמתה. פניה היו מוצפים זעה.

“דניאל, אין אתה צריך להיות כאן. אין אתה צריך לראותי בכך.” גמגמה בהתאמצות, אבל הטוֹן היה כה מוחלט ומצוה, עד שדניאל קם ויצא מהסס מתוך החדר. חרון־אף משונה של טרוף־דעת התלקח בו. הוא שתה במטבח מים והשליך את הכוס על הקרקע, עד שהתפוצצה לכמה וכמה רסיסים.

הגברת הדבוש הלכה אחריו. פניה היו אפלים. בראותו זאת נסתחרר ראשו והוא הוכרח לשבת. “הרופא יבוא,” אמר בקול גס.

“רבונו־של־עולם! מה חלשים בני דורנו,” חרפה הזקנה, ואף על פי כן נכר היה שהידיעה על בוא הרופא נעימה לה. המקרה היה חמור והיא לא מצאה בו ידיה ורגליה. “נשים ענוגות כאלו תלכנה לעזאזל,” אמרה לפני שעה לפיליפינה המחיכת.

פיליפינה שבה ואמרה שהרופא מילר יצא לחופשתו.

“האם רק רופא אחד בעיר, בהמה?” ילל דניאל, “לכי אפוא אל הרופא דינגולפינגר, זה גר בקֵרוב מקום, או השארי את כאן מוטב שאני ארוץ.”

דוקטור דינגולפינגר היה רופא יהודי, איש בא בימים כבר, וזמן רב עבר עד שדניאל העירו בצלצוליו משנתו. לבסוף צעד לידו על פני הככר. הוא העמיד את המנורה הקטנה בפרוזדור והאיר לרופא בפרוזדור.

אחר כך ישב על השרפרף במטבח, כמה זמן לא ידע, גבו כפוף לפניו וראשו נשען על ידיו. הצעקות הלכו הלוך וגבור. לא היה זה עוד קולה של לנורה, היה זה קול לא אנושי, קול לא של נפש חיה. דניאל לא שמע, לא חשב ולא הרגיש דבר זולתי קול זה. פעמים היתה חולפת אותו כחץ המחשבה: “אחיות! אחיות!”

הגברת הדבוש הביאה פעמים אחדות מים חמים. השן הכתומה בצבצה מתוך לסתה התחתונה כשריד־חיים פרוץ וחצוף מתוך טרוף. פעם הופיע דוקטור דינגולפינגר, הוציא משהו מתוך תיק העור שתלה במסדרון, ראה את דניאל ואמר בעינים מוסבות הצדה: “יש תקוה! אל יפול ברוחו.” אחר כך נגשה פיליפינה בלאט אל הכירה והוסיפה פחם. במבטים פוזלים ובחשאי הביטה אל דניאל, ושוב יצאה. מדי שעה בשעה דפק יורדן הזקן אל פיליפינה לשאול על המצב.

היה שלש שעות בבוקר. האבנים הכהות של הבנינים בחצר כבר הִוְרידו בקוי שחרית, ואז פרצה צעקה כה נוראה, כה פראית ללא־שם, עד שדניאל נתר מקומו רועד בכל אבריו. ואחר כך קמה דממה, דממה מטילה אימה.

יט

הוא ישב שוב. אחרי שעה קלה נעצמו עיניו ונרדם.

אולי כחצי שעה ישן, ואחר כך הקיץ לקול צעדים.

מסביבו עמדו הרופא, הגברת הדבוש ופיליפינה. הרופא אמר משהו ודניאל נענע לו בראשו, הרי זה היה דומה בקרוּב לדברים אלה:

“לצערי, איני יכול למנוע ממנו את הבשורה הרעה.”

דניאל לא הבין, פשק את שפתיו וחשב: איזה חלום מבולבל!

“האם והילד שניהם מתו,” אמר הרופא ועיניו מלאות דמעות, “שניהם מתים. היה זה נער קטן. חכמת האדם היתה כאן חדלת־ישע, ידו של הטבע האויב היתה על העליונה. קשה היה לעצור את פרץ הדם.”

“מבנה־גוף כה ענוג,” רטנה הגברת הדבוש במורת־רוחה, “ענוג כגבעול של צמח.”

כאשר הגיעה אל דניאל לאט לאט ההכרה כי לא חולם חלום הוא, כי אלו הן עיני פיליפינה הנוצצות באמת, כי זו היא שִנָּהּ התאונית של הגברת הדבוש באמת, כי זהו זקן הכסף של הרופא דינגולפינגר באמת וכי הוא שמע דברים באמת, – נפל והתעלף.

כ

כאב, אֵבל, יאוש, לא אלה הן המלים המצינות את מצבו.

הוא לא ידע כלום על אודות עצמו ומחו היה נבוב מכל מחשבה. הוא שכב על הספה בחדר־האוכל יומם ולילה, לא אכל, לא דִבֵּר, לא נע ולא זע.

כשהכניסו אל החדר את הארון הריק, טמן את פניו בפאתי הספה. יורדן הזקן בא אל החדר ברגלים כושלות כדי לראות עוד פעם את בתו המתה.

“הוא חטא,” אמר הזקן אגב בכי, “הוא חטא לאלהים.”

בפרוזדור נשמע לחש. באו מרתה ריבזם ובעלה הנוטריון. מרתה בכתה חרישית. דמותה הצרה עם פניה החורים עמדה בפתח ועיניה בקשו לראות את דניאל.

“כלום אינך רוצה לראות את לנורה שלך עד שיסגרו את הארון?” שאלה פיליפינה בקול אטום.

הוא לא זע. קוי פניו התעוו באופן נורא.

לפניו על השלחן עמדו תבשילים שהצטננו, לחם ותפוחים.

הוציאו את הארון מהחדר. דומה שבמקום לבו נשאר חלל שחור וריק. הפעמונים צלצלו, על השמשות סטר הגשם.

בלילה השני אחרי כן הרגיש בנפשו כי היא מדולדלה, אחר כך התלהבות קצרה, ואחר כך הרגיש בעיניו רטיבות צורבת. דומה היה לו שזו הפעם הראשונה השיג את תפארת צליל־השלישיה של Dur הטהור.

עבר עוד יום. הוא שמע איך התהלך יורדן הזקן בפסיעות כבדות ובלי הרף. היה לו קר, ובשעה שנכנסה פיליפינה אל החדר בפסיעות חשאיות, בקש לִתן לו שמיכה. פיליפינה הזדרזה למלא את חפצו. פתאם צלל הפעמון בדלת הכניסה. פיליפינה יצאה לפתוח.

לפניו עמדו אדון וגברת. להם היה מראה כה חשוב שפיליפינה לא ההינה לעצור בעדם בשעה שהם שמו פניהם אל דלת חדר־האוכל, שלא היתה סגורה, וראו מבעד לפתח את דניאל שוכב על הספה.

דניאל הביט אל הנכנסים באדישות. רק לאט לאט התעוררו במבטו הכרה וזכרון.

אלה היו אברהרט פון אופנברג ובת דודו, סילביה פון ארפט, שבאו לבקרו. הם היו מאורסים.

אברהרד בעצם התמורות שחלו בחייו, שמע אך לפני שעות אחדות על מות לנורה.

זה היה בקור מוזר. אף אחד מהשלשה לא הוציא מלה מפיו, ודניאל שכב תחת השמיכה בלי זיז כל־שהוא. רק בקוּמה ממקומה אמרה סילביה אל דניאל:

“לא הכרתי את לנורה, אבל יש לי רגש כאילו היינו ידידות.”

אברהרד זקף באויר את זקנו הקטן והחד וישב דומם וחִוֵּר.

בימים שלאחר כך באו שוב, ומעמדם של האנשים האלה השפיע יותר ויותר לטובה על דניאל.

החדר עם הפרחים הנובלים

א

האדון גרוביוס הוציא לפועל אחרי ימים אחדים את התכנית שתכן בשעת כעסו על נשואיה של לנורה.

היה סוף מרץ. לו נודע כי האלוף הזקן חזר מברלין. הוא הלך אליו. שם הודיעו לו שהאלוף אינו מקבל איש בביתו ושיפנה אליו בכתב.

אבל האדון גרוביוס רצה לדבר עמו פנים אל פנים, זה היה כל חלומו, וכשסרבו לקבלו גם בנסותו שנית לבוא שם, הקים רעש גדול ודרש שיביאוהו לפחות אל הגברת האלופה.

הגברת האלופה היתה עסוקה אותה שעה בנגינה. דורותיה דידרלן, שעתיד גדול היה צפוי לה בתור וירטוּאוז בנגינת כנור, נגנה עם האלופה סוֹנטות.

אנדריאס דידרלן הכיר בכשרונה עוד מילדותה, הָחל משנת העשר הוכרחה לעסוק בתרגילי־הנגינה שש שעות ליום. מורים שונים היו לה, ואת כלם הביאה במריה לידי יאוש. רק את מרות אביה קבלה.

בדברי הערצה אובייקטיביים המליץ אנדריאס דידרלין לפני האלופה על בתו. האלופה הודיעה שהיא מוכנה לנגן עמה, ואנדריאס דידרלין אמר אל דורותיה:

“הנה עכשו יש לך הזדמנות להתקדם על ידי המלצות; אל תחמיצי אותה. האלופה אוהבת את הרגשנות. הֱוי רגשנית. פעמים היא רוצה בנגינה דֶמונית. עשי את רצונה. כדרך העשירים היא מטפחת בקרבה מעין יגון של לוקסוס, אל נא תפריעי אותה.”

דורותיה היתה ציתנית.

הן נגנו את “סוֹנטת האביב” של בטהובן בשעה שבאולם הכניסה נשמע הרעש. שומרת־הסף נכנסה ולחשה מה באזני גברתה. האלופה קמה ונגשה אל הדלת. דורותיה הורידה את קשת הכנור והביטה מסביבה בהשתוממות מלאכותית, כמקיצה מחלום.

על פי רמז האלופה, נתן השַמש הזקן לאדון גרוביוס לגשת אליה. בפנים אדומים נכנס אל החדר והחוה קדה מגוחכה בשפשוף־רגלים. עיניו בלעו את יריעות־המשי על הדלתות, את המראות המלוטשות, את אגרטלי הגביש, את פסילי הברונזה; את זרועו הימנית תמך על מתניו, העמיד רגל אחת לפניו בתנועה טרזנית ודמה לרקדן פרובינציאלי.

הוא גדף את שחצנותם של המשרתים והביע לאלופה את רגשי הכבוד שלו. הוא דבר על רצונו הטוב ועל לחץ התנאים הקשים, וכשקוצר־הרוח אשר הביעו פני השומעת הכריחוֹ לגשת ישר אל הענין שבגללו בא, משכה האלופה בכתפיה, כי מכל שטף דבריו לא הבינה כלום זולת שם בנה.

בהברות לחש התקרבה אל האדון גרוביוס ותפשה אותו בזרועו. עיניה השחורות ונטולות־ברק נפקחו לרוחה. מבטן המתחנן היה כצרי ללבו של האדון גרוביוס.

אז שלח רסן מעל פניו, אז התחצף, אז החליט לנקום באם את יהירות בנה. הוא ראה כי האלופה אינה מתאימה עם המושג שהיה לו מהאצילות. בדמיונו ראה אותה כגברת שלטת, שנוהגת ביד רמה וקשה להתיצב לפניה. והנה עתה עמדה לפניו אשה מסורבלת, פחדנית וזקנה. ועל כן שִוה לקולו צליל חודר יותר ולפניו שוה מבע של כעס יותר, בשעה שהתחיל מספר על המצב הקשה בו הוא נתון בעטיוֹ של אברהרד.

אשם בכֹּל טוב לבו. אמנם לולא הוא, היה הברון הקטן גווע ברעב ואובד בעניוֹ, משום שבכחות מוסריים גדולים אינו יכול להתפאר. ומה שכרו מכל זה? כפית־טובה, כפית־טובה מרה.

“הוא נצל אותי עד הפרוטה האחרונה, ואחר כך התנהג עמי מנהג זה כאילו מחובתי הארורה היה לקפוץ אל האש בשביל למלא את משאלות לבו של הברון,” צעק האדון גרוביוס, “לפני כן הייתי איש אמיד, איש שיכול לאכול די שבעו, איש שיכול מפעם לפעם לֵהנות מתענוגות החיים. עתה ירדתי מנכסי, כספי אפס, ביתי עמוס משכנתאות, מנוחת נפשי נדדה. מאתים ושבעים וששת אלפים מרק חיב הצעיר לי ולחברי במסחר, הכל כתוב וחתום כחוק, הרבית ורבית של רבית נכללו בסכום הזה. וכי בשביל כך נועלים בפני את הדלת? גברתי האלופה בעצמה תשפוט כי לא יתכן כדבר הזה. לפחות ראוי אני על כל זה שינהגו בי קצת כבוד.”

האלופה לחצה את ידיה יחד והביטה לפניה בנפש נסערה. אחר כך, נחלשה מרוב צער, צנחה על כסא. חיוך תעה על פני האדון גרוביוס; הוא הִפֵּך בידיו את מגבעתו הקַלַבְּרית, ומבטיו הנבובים רחפו על הכתלים סביב. פתאם הרגיש בדורותיה דידרלין, שלא ראה אותה קודם, בהיותו שכור מאושר ומכעס.

בשעה שהאדון גרוביוס נכנס, התרחקה דורותיה, מפני רגש הצניעות, אם כי בלא כונה מיוחדה, אל הפנה הרחוקה ביותר של החדר. רועדת מחמת התרגשות של סקרנות הביטה אל הראי התלוי מנגדה, והצטמצמה עד כמה שיכלה, כדי שלא יכירהּ דודהּ גרוביוס, אשר התבישה בפניו.

היא חשבה אותו לאדם משונה ונלעג, שחי חיי צמצום אף על פי שאין לו דאגות פרנסה. בהגידו את סכום הכסף שחיבים לו מבית אופנברג, נמלאה פחד של תמהון ושל שמחה, ופתאם ראתה אותו בעינים אחרות.

האדון גרוביוס מצדו ראה בשנים האחרונות את דורותיה אך לפעמים רחוקות, ובהפגשם היתה נחפזת לעבור על פניו. כי היא למדה לנגן בכנור, את זאת ידע. לזועתו הגדולה היה תמיד שומע במסדרון ועל המדרגות את הצלילים המכוערים של הכנור.

הוא נעץ מבטו בנערה ופתאם קרא:

“סוס הנני אם אין זו בתו של דידרלין! כיצד באת לכאן, בת אחותי? כלום את מחזרת על הבתים להראות את אמנותך? עוד לא קצה נפשך ונפש יולדך במוסיקה זו?”

האלופה נזכרה במציאותה של דורותיה, הרימה את ראשה והביטה אל הנערה במבט מלא תוכחה. זו הפעם הראשונה נדמה לה, כי חרבו מעיני השלום והמנוחה ששמרה עליהם בחיי שממונה; זו לה הפעם הראשונה שרעדה מתוך מחשבה כי המוסיקה שמשה לה סם מרדים.

היא אמרה לאדון גרוביוס שיתאזר סבלנות ויחכה ימים אחדים, ולאחר שתדבר עם בעלה יקבל ממנה ידיעה. את תשובתו הנלהבה הפסיקה בתנועת־יד, שנתנה מורך בלבו, ורמזה רמז של פרידה לדורותיה; הנערה נתנה את כנורה בנרתיקה, נטלה אותו עמה, החותה קִדה ויצאה מן החדר אחרי דודה.

ברחוב הלכה בצדו. פעמים היה האדון גרוביוס פונה אליה במלים ספורות ועוקצות. היא היתה מצטחקת בצניעות.

מאז התחילו היחסים המפליאים ששלטו בין שניהם.

ב

זה קצת זמן שהברון פון אופנברג פרש, כנראה, מן החיים הפוליטיים. בחוגים, ששם העריצוהו, נחשב לאדם שירד מגדולתו.

ידידיו חשבו למצוא את סבת הדבר בהתמעטותה המתמדת של מפלגתו, בירידתה של הצבוריות המורגשת בכל מקום, בלחץ ההולך ומתגבר מלמעלה ובתסיסה ההולכת ומתגברת מלמטה, בתנועה הקדחתנית שתקפה את קהל האזרחים ושגרמה לפרוצס של שנויים ותמורות בפרצופו, בדפוס חייו, באידיאליו ודעותיו, בקשיים העומדים של דרך פתרונן של כל שאלות התרבות הלאומית.

אבל הסבות לא היו מספיקות כדי לבאר את הזעם הקשה והכבד בפניו, שקודם לא ראוהו הבריות, אף לא את המבט החמור, את קוצר־הרוח האפל ואת שתקנותו שמתגלית עתה גם במקומות, ששם היה מקסים את שומעיו בפטפטנותו המקסימה.

בנפשו היה אמנם תמיד בז לחבריו בדעה, לדבריהם ולמעשיהם, להתלהבותם ולהתמרמרותם. אף על פי כן לא פרש מהם, מפני שמצא שבוז וקור־המזג טובים הם בשביל לשלוט על בני־אדם.

אם בראשית דרכו בעבודתו הצבורית נלחם לחופש ולסבלנות בכל המעוף שהקנו לו כשרונותיו, הרי כל הליברליזם לא היה בעיניו חשוב יותר מפרזה עתונאית, הוא שמש לו רק אמצעי להעסיק בו את האזרחים עצלי המחשבה, ולהניח מכשולים על דרכו של ביסמרק השנוא והנערץ במסתרים.

בהכירו את עצמו שקרן היה שולט רק על ידי פוזה, רק על ידי חשבון, רק על ידי זריזות, אולם כל זה מיבש את לשד־החיים.

בעיניו לא היה ערך לשום דבר זולתי אותו החוק הבלתי־כתוב והמנצח בכל הזמנים, המכניע את הקטנים תחת הגדולים, את החלשים תחת החזקים, את הפתאים תחת המנוסים, את העניים תחת העשירים. ולפי זה נחלקה בעיניו האנושיות לשני מחנות: אלה שמקבלים עליהם את מרות החוק מזה, והנדחים, המתקוממים לו מזה.

הנדח מכל הנדחים היה בנו אברהרד.

עם הקוץ המכאיב בלבו, נדכא מרגש הבדידות, בתוך הויה רועשת וכוזבת, חדור רגש התעוב כלפי המותרות ורוך ההתעדנות שכל קיומו היה מלא אותם, התחיל רואה את בנו כראות את כח הרע המוחלט בהתגשמותו.

הוא ראה אותו בדמיונו ירוד ושקוע בכל מיני פריצות והשחתת המדות, המכתים את שמו יותר ויותר בשקיעתו המוסרית מטה מטה; כמו בחלום שנותן ספוק אכזרי, ראה אותו בחברת אנשים נקלים ומנודים, בברית ידידות עם גנבים, שודדי־יום, רמאים, מזיפי מטבעות, אנרכיסטים, זונות וסופרים. ראה אותו בבתי־בושת המזוהמים ביותר, מסתתר ביערות, שכור בבתי קוביוסטוסים, קבצן ביריד, על ספסל הנאשמים בבתי־המשפט.

הוא ותר על החלטתו לחכות עד שכל העולם יעטהו בושה וכלמה. קוצר־רוחו למצוא מנוחה, להשליך מעליו את המסוה, לשכוח את התככים, הנרגנות, ההתחפשות וחיי התענוגות הרגילים היה גדול כל כך, שראה את יום גאולתו מכל זה כיום הולדתו מחדש.

ואף על פי כן מפני מה פקפק? האם היו עוד ספקות בנפשו? או אולי נרדמה במעמקי לבו, מקום שם לא יחדרו מרירות וחפץ נקם, תמונה אחרת מבנו? למה דוחה הוא משבוע לשבוע, מחודש אל חודש?

בינתים נדב הרבה מאות אלפים על בתי־עניים, בתי־חולים ומוסדות צדקה. הוא רצה עוד לחלק מיליונים, מכל מקום, כדי שישארו ליורשים רק לקט ושכחה. ההכנסות מבתי־מבשל־השכר ומהאחוזות תעבורנה אל אמיליה.

זאת היתה החלטה גמורה, וכשספרה לו אשתו על המצב בו נמצא אברהרד, מצא את עצמו רשאי להוציא לפועל את תכניותיו. מעתה יקל לו להביא ראיות לחייו הבלתי הגונים של הבן; החובות הגדולים שנערמו מתוך קלות־דעת או ברמאות על שמו של האב, מספיקים כדי שימָצא בנו חיב. ואם הראיות אינן ראיות ידַינו בינהם על קבר האב, ובלבד שרצונו ירעיל את כל שמחותיהם.

זה שבע שנים מונחת הצואה כבר מוכנה. לא נשאר לו בלתי אם להזמין את הנוטריון.

אבל מפני מה פקפק הברון? מפני מה הוא מתהלך בשפתים קפוצות בחדרו יומם ולילה? קורא למשרת לצוותו לקרוא לנוטריון ודורש ממנו משהוא אחרת?

“Dépêche־toi, mon bon garcon”, נאנח התוכי.

ג

במשך חמשה ימים היו לגברת האלופה שלש שיחות עם בעלה. הוא דחה בכל פעם בלי הסוסים את בקשתה לסלק את חובות הבן, וכשהתחילה להפציר בו יותר ויותר נאלם דום.

בשעת בקורה האחרון אצל בעלה, הגיעו דבריה אל אזני המשרתים מתוך חריפות של התרגשות עצומה. לאחר שיצאה מחדרו של האלוף נתנה בסערת נפש פקודה, כשהיא רועדת בכל גופה, לארוז את ארגזיה ולרתום את הסוסים.

כשעה אחר כך נסעה בלוית שומרת־הסף שלה אל האחוזה סיגמונדסדורף, הרחוקה ששה־עשר קילומטר. אבל שם לא מצאה כל מנוחה, ביום היתה מתהלכת בחדרים כשהיא מיבבת בקול אטום, ובלילות נדדה שנתה. ביום הרביעי חזרה אל העיר, העמידה את מרכבתה לפני ביתו של גרף אולריך ושלחה למעלה את הרַכָּב לקרוא אליה את אשת הגרף. אמיליה באה ושאלה נבהלה לחפץ אמה. האלופה בקשה מבתה ללוותה אל האדון גרוביוס, שאת כתבתו מצאה בספר־הכתבות.

האדון גרוביוס חכה לשוא לידיעה שהבטיחה לו האלופה. ברגזו החליט ליסר אותה, והנה בא בבית אופנברג לעשות שפטים. כשאמרו לו שלא ינתן לו להכנס, הקים שנית רעש גדול ולצעקותיו התאספו כל המשרתים, לבסוף בא גם שוטר ודרש ממנו באורים. שומר־הסף דחה אותו מתוך השער, והוא עמד בתוך אספסוף לפני הבית בראש מגולה ומנענע בזרועותיו, סמל החמה.

מיד הגיעה אל אזני אנשים צדדיים הידיעה על יגיעתו שהוא יגע לשוא לקבל תשלום חובותיו, התחילו דואגים לו, התחילו דופקים על דלתותיו של האדון גרוביוס ומלאו לבסוף ידי עורך־דין לנהל את הענין. בינתים נודע לאדון גרוביוס שבא קרע בין האלוף ובין האלופה, ושהאלופה ברחה בליל־ערפל, ומשרתי הבית וידידיו מדוכאים.

אור של הנאת־תאוה נח על פניו. תבוסה ויאוש, יללה וחריקת שנים, – לטוב מזה לא יכול לקוות. הוא ראה את עצמו כמשמיד ומאבד את כל מעמד האצילים. ואם נגיל ברעדה בשעה שנהרָס מה ששנוא עלינו, הלא שבעים ושבעה תגדל שמחתנו בנפול הנערץ והנאהב עלינו.

במצב־רוח זה מצאוהו האלופה ובתה. עם הופעתן של שתי הגבירות נִטל ממנו כח הדבור. הוא שכח לברך, לא עלה על דעתו להזמינן אל ביתו.

האלופה חפצה לדעת את מקום ישיבתו של אברהרד. היא החליטה לנסוע אליו. כשהודיע לה האדון גרוביוס בלשון מגומגמת שהאלוף הצעיר דר כמעט שלש מאות פסיעות מכאן, התחילה רועדת ונשענה באפס כח אל הכותל, כזאת לא פללה. תמיד היתה משערת בנפשה שאברהרד שוהה במקום נסתר, ובמרחקים נסתרים.

האדון גרוביוס אמר שהוא מוכן להוליכן אליו, אבל האלופה הודיעה פתאם כי אין בכחה לילך עתה אליו, הדבר יגרום לה מות.

“הביאיני אל ביתך,” התחננה לפני בתה, “ודברי אַת תחלה עם אברהרד.”

אולם אמיליה לא ראתה את אחיה אף פעם בתשע השנים שעברו מעת כלולותיה, והיא התיראה מהפגישה הזו יותר מאשר אמה. להביא את האלופה אל מעונה, את זאת אי אפשר היה להעלות על הדעת. הגברת שכחה, כנראה, שלפני שנים, בהודע לה כי המשרתת של בתה הרתה לגרף, גרשה אותו מעל פניה במלים חריפות מאד.

הואיל והאלופה סרבה לשוב אל ביתה בעיר וכמו כן לא חשקה לחזור אל אחוזת סיגמונדסדורף, לא יכלה אמיליה לעשות שום דבר אחר מאשר להביאה אל בית־מלון. האדון גרוביוס שלוה את הגבירות החוצה ובתענוג ראה את מבוכתן, יעץ להן לסור אל ה“הוטל הבוַרי”. ישב על מושב הרכב ונתן לו הוראות בדברי חן, ובעיני מנצח השקיף ממרומיו על הולכי־רגל ברחוב.

האלופה אמיליה שאבדה כל עצה ממנה, שלחה טלגרמה אל הדודה אַגָתָּה. למחרת בשעת הצהרים הופיעה הגברת פון ארפט עם בתה סילביה, “קלוֹטילדה היא כאשה שדעתה נטרפה עליה,” אמרה אל אמיליה, לאחר שישבה בחדר אחותה כשעה, “אלך כעת אל אביך; אני מוכרחה לקחת עמו דברים.”

האלוף לא הקביל את גיסתו בסבר פנים יפות, אם כי דוקא אליה רחש לבו כבוד רב.

הגברת פון ארפט נמנעה בחכמתה מדבר על עניני המשפחה, היא ספרה על סילביה, שהיא כבר בת עשרים ושבע ואת כל הצעות החִתון שהציעו לפניה עד עתה דחתה, ומשום כך נתונים היא ובעלה בדאגה גדולה.

“היא אינה רוצה להסתפק במועט,” אמרה הגברת אגתה, “בנשואים היא רואה מעין תעודה, ומשום דבר אינה מתיראה כמו מאבדן חפשה. אלה הם בנינו, זיגמונד החביב, ואילו הבאנו אותם אחרים לאויר העולם, היו אחרים. בימינו היתה הציתנות אידיאל, עתה מצאו את חובתם שהם חיבים לעצמם.”

“אם כן ימצאו בכחות עצמם את עזרתם,” השיב האלוף, שהבין לרמז, בעינים אפלות.

מתוך דברי אחותה המבולבלים, הבינה בכל זאת אגתה את הדברים אשר נפלו בין הבעל ואשתו. היא ידעה את עֲבָרם רב היסורים, ובהסתכלה בפני האיש, הבינה מה שדרוש כאן. היא גמרה בנפשה להביא את אברהרד אל אביו.

קודם כל רצתה להרגיע את קלוטילדה ולהחזירה אל ביתה. תעודה זו לא היתה קשה בגלל חולשתה ורפיון־רוחה של האלופה. סילביה נשארה אצל דודתה ורוחה המוצקה והשקטה השפיעה עליה השפעה טובה. אגתה מצאה בינתים את כתבתו של אברהרד. אחרי חפושים אחדים מצאה סוף סוף את הבית; אברהרד היה בביתו.

ד

השיחה הראשונה עמו היתה ללא־תוצאות. הוא השתמט מהשפעת דברי־האומץ שלה ואטם אזנו משמוע דברים שלא רצה לשמעם. היה מכונס בעצמו, מנומס ונרגז. מלאה צער ספרה אגתה לבתה על האכזבה שנפלה בחלקה; אז הביעה סילביה את חפצה ללוות את אמה בלכתה אל אברהרד. אגתה נענעה בראשה, אולם לא היה כלל בדעתה להסתלק ממטרתה.

בבית האלוף לא בא כל שנוי. האלופה קלוטילדה היתה שרויה בהתרגזות מתמידה, שהציקה לה ולכל אלה שהקיפוה, והבּרוֹן היה לחידה מדאיגה לכל סביבתו. הוא לא עזב אף פעם את חדרו והיה מתהלך שעות רצופות בפסיעות קצובות אילך ואילך וידיו מסולקות על גבו.

אגתה באה בפעם השניה, השלישית והרביעית אל בן אחותה. אף על פי שהוא עשה רושם כאילו אין להתגבר על קרירותו, ובשום דבר לא הראה אף סמן של ותרנות, אף על פי כן עלה בידה להוציאו ממארבו, ואחר כך, כשהביאה אליו את סילביה, שעמדה, כמו תמיד, על דעתה, התחמם פתאם לפתע, ורק אז אפשר היה לראות מה קשה היא המלחמה אשר בנפשו.

בלשון מגומגמת, ובעברו, כמו תמיד, לפי הרגלו, אל דברי מליצות מגובבים, ספר על נעוריו ועל המדנים הבלתי־פוסקים בין אביו ואמו, על מריבות מכוערות; לא הספיקה האם לִתן פקודה כל־שהוא, מיד היה האב בא ומבטלה; הילדים הרגישו במהרה שאין שלום בין הוריהם, שאין להם אמוּן איש ברעהו ומזיקים איש לרעהו; שהאם חֵרֶף, אפיה הרך, יש לה מעין תאוה להרגיז תמיד, לעקוץ ולפצוע את בעלה; מחסור זה בתבונה ובדעה מיושבה מצד אחד, ומצד שני המחסור בטוב הלב ובהתגלותו, עשו את הבית לאט, לאט לגיהנום, קרעו את לבות הילדים שגדלו, הכבידו את לבם עד שלא האמינו לשום מלה נדיבה ששמעו מפי בני־אדם, השתמטו מכל יד שלוחה אליהם; בתוך ישימון נפשי זה התקשרו האח והאחות זה אל זה באש אהבה, קשר זה ביניהם היה להם, לאברהרד ולאמיליה, לנֶכס הקדוש ביותר שאסור במגע, והם כרתו ביניהם ברית ממש נגד שאר באי־תבל, גלו איש לרעהו כל דבר, על הכל התיעצו יחד, כל ספר קראו יחד, ושותפים היו לאושר ולאסון; יום אחד התיצב האב לפני אמיליה והודיע לה, כי הגרף אולריך בקש את ידה, וכי הוא הבטיחה לו.

כאן השתתק אבאהרד, קפץ את פיו ומבטו החור, ששום דבר כמוהו לא הזכיר בו עד עתה את האלוף הזקן, העיד על כאב ללא מרפא.

בקוים כלליים ידעה גם אגתה את הספור הזה, אבל כפי ששמעה אותו עתה זעזע אותה עד רגשותיה העמוקים ביותר.

“חיב אדם לדעת לשכוח,” אמרה.

“לשכוח? לא, זאת לא אוכל, לא יכולתי אף פעם. יהא זה עווֹן, יהא זה יתרון, לשכוח לא אוכל. אמיליה, שהיתה אז עדין תינוקת למחצה, נכנעה לגורלה. אבל מה שאמא לא עשתה אז הכל כדי למנוע את הדבר האיום הזה, מה שאמא הראתה אז חולשה עלובה, הרי זה היה בשבילי נסיון חיי הנורא ביותר.”

“היא אמך, אברהרד, לעולם אל יהא אדם דן את אמו לכף חובה.”

“לא ידוע לי חוק כזה,” השיב אברהרד בקול צנוּן, “גם אמהות אנשים הם. אף אמהות עלולות לחטוא בשעה שהן נותנות לנו צידה לדרך החיים את תולעת הספק ואת שאט־הנפש כלפי החיים. אב ואם, הורים; הם סמל נהדר, ראוי להערצה בשעה שמרחפים ממעל לנו. הם אינם אלא מושגים בלבד, אינם אלא סכימות בלבד אם ביני וביניהם אין קשר אחר זולת חובה. אין חובה אחרת זולת האהבה.”

סילביה לא דברה דבר. שלא־מדעת קימה את המצוה היפה ביותר של הנפשות ההַרמוֹניוֹת: לפעול לא במלים ובהוכחות, אלא בעצם הויתה לבד. הסכמה וסתירה רחפו על מצחה כאור וצל.

על ידי כך הזכירה לאברהרד יותר ויותר את לנורה.

אולי בהשפעת הזֵכר הזה, הסכים בסוף הערב סוף סוף ללכת ביום המחרת עם אגתה אל אמו. התנאי היחידי שהתנה היה זה שיבטיחו לו פגישה עם אביו.

כשראתה הגברת פון אררפט שהוא עומד בכל תוקף על דרישתו זו, הבטיחה לו, אבל קותה שהמאורעות והשעות יהיו חזקים מכל רצון ומזמה.

ה

אברהרד בהכנסו אל הבודואר של אמו, נפל מבטו לראשונה על שעון־בהט, הנשא על שלש דמויות שמסמלות את בנות הזמן. בשנות נעוריו היה השעון הזה בעניו כדבר פיוטי עד למאד, מעין משאלות געגועים שמתמלאות.

האלופה היתה מוכנה לכך על ידי אחותה. בשעה שאברהרד וסילביה חכו לה במגרעת הבודואר, עמדו אנשים אחדים ליד הדלת והתלחשו ביראה.

אברהרד נגש אל אמו ונשק לה בידה. פני האלופה הפכו כעין הבדיל, עיניה היו פקוחות לרוחה, והיא עשתה רושם כאשה אשר אבדו עשתונותיה. מן הצד עמדה אמיליה; אצבעות ידיה הלחוצות אל חזה רעדו רעד עוית.

הגברת פון ארפט רצתה לשלול מהמצב את אפיו החגיגי והבלתי־טבעי, והתחילה מספרת על אודות המחסה שמצא אברהרד על הר המבצר. האלופה קלוטילדה הסתכלה בבנה במתיחות וביראה.

“כמעט שאיני מכירה אותו,” אמרה בקול צרוד, “הוא השתנה.”

“גם את, אמא, השתנית,” הפליט אברהרד מפיו וזקנקנו המחודד התמתח. הוא היה קשה כארז. אגתה התבוננה אליו בצער ובהשתוממות. פניו היו כפני איש שמתענה כל זמן הפגישה הזאת בשעמומו הנורא.

אבל זה היה רק מסוה. בעוד הוא מסתכל באמו, בפניה הזקנים, המסורבלים, העיפים והמפיקים מורך־לב, הכיר בטעותו, בדבריו הבלתי־נכונים: “גם האמהות הן אנשים.” הוא חיב לתקן פה מעוּות, היה חיב לעשות מה־שהוא, ודומה לו שהדבר אשר הוא אומר לעשות יביאוֹ אל בטול עצמו, אם ישתמט מהמעשה המוסרי של תשובה וחרטה.

בעמדו ככה במלחמתו הנפשית מסתכל כמשותק בסערת נפשו הפנימית, חדר מבטה של סילביה מבעד לקלפה של חוסר־הרגש אשר היתה עליו. על לחייה עלה סומק; נגשה אל בן־דודה ותפשה את ידו. הוא נבהל בהבינו מיד שהיא מפענחת את צפונותיו ורוצה להכריע במלחמתו. היא הוציאה אותו מן החדר, הוא הלך אחריה; היא הוליכה אותו דרך חדר־האוכל, חדר־האורחים, חדר־העשון, חדר־הספרים, עד לחדרי האלוף. אגתה, האלופה ואמיליה הביטו זו אל זו משתאות. נגשו אל מפתן הפרוזדור והקשיבו שותקות בנשימה עצורה.

באומץ־לב פתחה סילביה את הדלת. האלוף הזקן ישב על כורסת־עור לפני האח. רגליו היו עטופות בסודר; מבע פניו היה כקור אבנים.

אך ראה את השנים, זנק ממקומו, כאילו רָעם רַעם סמוך אצלו. הוא התנודד, הוא גשש מסביבו; גרגור חנוק נשמע מתוך גרונו.

אז התיצב אברהרד ממולו והושיט את לו את ידו.

במשך שניה אחת נראה כאילו הזקן עומד להתפלץ תחתיו. להבה אחרונה של חֵמה ומשטמה התלקחה בעיניו הכחולות, ואחר כך פשט גם הוא את ידו וזרועו רעדה ועל לחייו בצבצו עניבות שרירים עבות ומפרפרות. סילביה סגרה לאטה את הדלת ונעלמה.

רגעי הפחד עברו ולא ארע שום דבר זולת זאת שכל אחד אחז ביד משנהו ועיני כל אחד נתונות בעיני רעהו. רק פצוח האש באח הפר את הדומיה.

“בעצם השעה הנכונה,” רטן הזקן נבוך בפני עצמו, בלי להביט לפניו, “בעצם השעה הנכונה.”

אברהרד לא השיב דבר. הוא עמד לפניו זקוף ובלי תנועה, כאשר יעמוד קצין צעיר לפני הממונה עליו.

אחרי שעה קלה החזיר את פניו ועזב בפסיעות מתונות את החדר.

בחדר־הספרים חכתה לו סילביה. מתוך דמדומי הערב אפשר היה להכיר רק את שרטוטי דמותה.

אברהרד תפש אותה ולחש:

“ובכל זאת סבורני כי אין לי עוד אב.”

החדר עם הפרחים הנובלים ־ המשך

ו

עוד באותו לילה יצא האלוף הזקן לדרך. בעצם הלילה. בארבע שעות לִוה אותו הקמרדינר אל תחנת הרכבת.

על שלחן־הכתיבה שלו מצאו בבוקר שני מכתבים. האחד היה כתוב אל אברהרד, והשני אל האלופה. זה לא היה אלא ברכת־פרידה, הראשון נכתב ביתר פרטות, הוא הביע את קורת־רוחו מזה שאברהרד, אשר ברך אותו כראש הבית, שב אל חוג משפחתו; הודיע לו שבקרוב ימסור לידיו את כל הזכויות המגיעות לו לפי דרישת החוק, וסים את המכתב בשורות המפליאות שלהלן: “ובנוגע לי עצמי, הנני נכנס אל עדה דתית קתולית, לבלות את שארית חיי אשר לא הצליחו במנזר הדוֹמיניקני דילַא גוֶרציה, אשר בויטרברוֹ.”

שום השתפכות נפש, שום ודוי, רק העובדה הערומה לבד.

האלופה לא השתוממה אף לא נבהלה. שקעה בהרהורים ואחר כך אמרה:

“הוא לא היה מעולם שמח. בכל ימי חייו לא היה שמח אף פעם. מעולם לא שמעתיו צוחק מטוב לב, ובחברתו שכחתי לחיות. מאז היה נוטה ברוחו אל המנזר, מקום של חיים קודרים וחמורים. הוא מצא את ביתו ושוב לא. וכנראה, עיף מאד מדרכו הארוכה אל נפשו.”

“שטות, קלוטילדה!” קראה הגברת פון ארפט, “בנוגע לצחוק אמנם צדקת, ואדם שאינו יודע לצחוק הוא בהמה למחצה. ובכל זאת, האם צריך אדם משכיל לבחור דרך כזו דוקא כדי למצוא את השלום עם נפשו ועם אלהיו? אדם שמחובתו הוא להיות מופת לרבים? המעט הוא החושך אשר במחות? וכי יש לכבות את הלפידים שעל ידם עמדת למִשְמר? זאת לא אוכל לסלוח, אני כֻלי הנני בת העולם החילוני, ונבחר לי להיות עם אלה הידועים בשם עובדי־אלילים והם יצרו לנו יצירות של אורות ומאורות.”

בהאמר המלים האלה נכנס אברהרד, וכשהסתכלה בפניו, עלתה מחשבה על לבה: גם הוא אינו יכול לצחוק.

המרת דתו של הברון פון אופנברג עוררה בכל המדינה התרגשות גדולה. העתונים הליברליים פרסמו מאמרים ארסיים, האגודות הליברליות מחו באש זעמן נגד מזמות־החרש של רומא; המתנגדים המפלגתיים ממחנה הקתולים השמיעו תרועות גיל והשתמשו בתשובתו המפליאה של אחד הכופרים אל הדת היחידה המקנה חיי עולם הבא, כדי לצוד תלמידים צעירים ולהלהיב את הזקנים. האזרחים רעדו מכעס על העריצות הדתית והשעבוד הרוחני.

אברהרד, שלא נתן את לבו אל התוהו והבוהו של הדעות, הסתגל במהרה אל תנאי חייו החדשים. להיות פתאם אדון לאנשים רבים ובעלים לנכסים רבים, – לשם כך דרוש כובד־ראש ועבודה מתמידה, עין רואה ויד חזקה. לא היה מקום לחשוש שמא יתרברב ויפריז בעבודתו; יותר היה מקום לחשוש למתינותו בעבודתו ולהרגלו להיות נחבא אל הכלים. האחריות עודדה אותו באופן מוזר; תוצאות כאלו היו גם להשפעת סילביה עליו.

בחודש מאי לוה אותה ואת אמה אל ארפט; הם היו מטילים שם יום יום יחד, ותמיד היה מספר על לנורה; תחלה בחששנות ובמלים ספורות, ואחר כך, כשגדל אצלו האמון בבת־שיחתו, דבר בהתגלות־לב רבה, עד שהתגלות־לבו שמשה סמן לשחרורו הפנימי.

כשספר על נשואי לנורה עם דניאל נוטהפט, הפסיקתו סילביה מתוך התעוררות והציעה לפניו שאלות אחדות בנוגע לדניאל.

“אח! הלא זהו אורחנו מאז,” אמרה, “הלא זהו המנצח.” והיא ספרה לו על התארחותו של דניאל בארפט בבת־צחוק של רצון ואהדה.

אף בת־צחוק זו היתה בעיני אברהרד דומה לבת־צחוקה של לנורה. אבל כיון שאצל סילביה היה הכל מוחלש יותר, בא בחברתה לידי הכרה ברורה יותר במה משכה אותו לנורה כל כך אליה. הוא לא יכול להביע זאת במלים או במושגים, הוא רק הרגיש שהיתה לו זאת ממשלת הצלילים הבלתי־ידועה לו, המתק הבלתי־ידוע לו של ההרמוניה הפנימית, הסדר המנגן של המוסיקה אשר נהפכה והיתה לנפש.

בתחלת יוני חזרה סילביה עם אברהרד ועם הוריה לניורנברג. ימים אחדים אחר כך חגגו את חג נשואיהם.

ז

לאדון גרוביוס סלקו את החוב, חבורת האנשים שבחשאי השתתפו מאחרי גבו בהלואות, נתפרדה.

עוד לא היה מעולם מַלוה שפרעו לו את החובות ושיהיה כה אמלל כמו האדון גרוביוס. לא היתה לו כל מטרה, ואף הציוּנים שהעמיד על דרך חייו היו שבורים. את כספו קבל, שפיר! בחלקו עלה רֶוח של יותר מששים אלף מרק. אבל מה ערכו של הרוח הזה לעומת השערוריה הגדולה, שהיה מחכה לה? מה ערכם של חיים טובים ורכוש כלפי ההנאה שיש לך למראה מפלתם של כוכבים? מה עוד חמודות נשארו לו בחיים לאחר שהענין הזה, אשר לכתחלה הרבה להבטיח, אשר פתח בטרגדיה שהלכה הלוך והתעלה, עד שאפשר היה לקוות ממנה להתנגשות ההורסת של הנגודים בנפש האדם, – נסתים בקומדיה רגשנית ותפֵלה של שלום כללי?

אבל רק זאת בלבד היתה סבה לאדון גרוביוס, הגמיש, לזה הרוָק שאינו נכמש, שגבולות הגיל אינם קימים בשבילו, שירגיש את עצמו פתאם לזקן. הוא הרגיש כעין חרדה בנפשו, לבו נבּא לו רע, הוא חשש לשנוי האויר.

הוא הרגיש רעב נפשי, ולא היה לו עוד כל תאבון אל הדברים. בנפשו נאנח: הפסדתי, אִבדתי, בזבזתי,

שערות ראשו נשרו ושגדון הפרקים בא עליו. בחום של עשר מעלות רעד מצנה ובימים הגשומים לא יצא מפתח ביתו. התחיל בעצמו ללמוד רפואה, כלומר, דרכי הרפוי של הקדמונים. קרא את ספרי פַרַצֶלסיוס, והיה אומר כי כל אלו שכתבו ורפאו אחרי פרצלסיוס הם עמי־ארצות ומרעילי הבריות.

גם במקצוע המוסיקה נעשה יותר משונה והפכפך בתביעותיו. הוא גלה קומפוניסט קדמון מניורנברג, שטַדֶן שמו, ובאופרה שלו, “זֶלֶביג”, האופרה הגרמנית הראשונה בכלל, ראה את מרום פסגת המוסיקה, מעל למוצרט ולבך. הוא נגן לבת אחותו, לדורותיה, ארִיות ותזמורות מ“זלביג”.

“אם את תביני את זאת.” השתקד האדון גרוביוס, “אם תגיעי עד לידי כך שאוכל לשמוע מתוך נגינתך את גן־העדן ואת הגיהנום, הצפונים ביצירה זו, הרי עלי שאוריש לך את כל רכושי, קוף שכמותך.”

זו היתה אותה המלה אשר צפתה אליה דורותיה, היא באה לאמֵת את חשבונותיה, להגשים את חלומותיה. וכדי לשמעה מפיו לא חסכה כל עמל לקחת את לבו.

האדון גרוביוס לא היה מפונק. למן העת שאחותה עסקה בהנהלת משק ביתו לא היתה אשה אשר תתן את לבה אליו. אבל אז היה צעיר, עוד שגה בשגעונו, כי הנשים מחכות לו ואין לו אלא לרמוז באצבע וכלן תבואנה אליו בהמוניהן. ורק מפני שחשש לבחירה בלתי־מוצלחה ולבזבוז כסף, נמנע מרמוז להן ובנדבת־לבו עזב אותן לנפשן.

שיד אשה קטנה ורכה יכולה להשפיע עליו במגעה, כמו במקל קסמים, דבר זה נודע לו אך עתה. כמה נעים פרצופה של יוצאת חלצי דידרלין – חשב. וכשדורותיה, שהוסיפה להבטיחו שהיא באה אליו בהעלם מאביה, אף על פי שזה כבר נטלה רשות מאביה, כשדורותיה לא באה אליו פעם אחת יום שלם, יצא מגדרו והתחיל בוקע עצים במטבח, רק כדי לשבור דבר־מה.

דרך אגב, ההוראות המוסיקליות שהשמיע לדורותיה הקנו לנערה מושג חדש על האמנות שלה ועוררו בה את אהבת הכבוד. האדון גרוביוס, אשר ציתנותה והצלחתה הניחו את דעתו, היה אומר עליה לפעמים בצחוק שהיא עתידה להיות פגניני בשמלת־אשה, ועל עצמו חלם למלא תפקיד של אימפרסריו דמוֹני.

אבל מה שהפליא אותו בדורותיה יותר ויותר והביאו לידי השתוממות הוא יחסה אל המראות.

המראה היתה משפיעה עליה השפעה עצומה מאד. התפעלות של תשוקות היו מפיקים פניה בעברה על פני מראה ובראותה בה את בבואתה, חרדת חשק בתחלה, ופקפוק ותרני אחר כך. מתוך ברק עיניה נשקפה תשוקה אל הראי, ההִלוך ותנועות הגוף כאילו הציבו להם מטרות והכינו הפתעות בצפיתה אל הראי. כל מהותה חיתה חיים משותפים עם אחות־לראי דמיונית, שהשתדלה למשוך עליה את מבט אהבתה.

ח

בידי דורותיה עלה להוכיח לאביה את התועלת הכספית הגדולה שתצמח לה, לשארת־בשרו הקרובה ביותר של האדון גרוביוס, אם תקבע בינה ובין האיש הזה יחסי ידידות; אנדריאס דידרלין התקומם שעה קלה, אבל לא יכול לא להחשיב את מבט בתו המרחיק לראות.

בשעה שספרה לו על הופעתו של האדון גרוביוס בבית האלופים ועל הסכום הענקי שהאדון גרוביוס תבע בהעוית פנים של מנצח, הביט דידרלין לפניו בכובד־ראש בזכרו את הריב הישן, העמיד פנים של איש מרומם על כֹּל ואמר: “אל נא נשפיל את עצמנו בגלל המתכת הבזויה.”

ימים אחדים אחר כך אמר בכל זאת בעצמו, אגב אנחות, כאיש שיצא בזר נצחון ממלחמה מוסרית קשה:

“עשי, בתי, כטוב בעיניך, אך לי אל תגידי מזה דבר.”

הלא המצב הכספי היה ירוד. חיו חיי שעה. הנדוניה הקטנה שהאדון גרוביוס נתן לאחותו, הוצאה זה כבר. למרגריטה היו תביעות על שלשים אלף מרק, האדון גרוביוס נתן לה אך שנים־עשר אלף, ועל זה אי אפשר היה לערער, כיון שהאדון גרוביוס הוציא מידי אחותו המשועבדה אליו כתב ותור על השאר, בגלל הסכמתו לנשואיה.

“רמו אותי,” אמר אנדריאס דידרלן ונשא בגאוה את מרירותו בלבו.

מנהל בית־הספר למוסיקה מת, ואנדריאס דידרלין, בזכות מפעליו ואישיותו, היה המועמד הקרוב ביותר אל המשרה הזאת, והוא גם קבל אותה. חבריו מלפנים היו אומרים שכדי להשיג את מטרתו זו השפיל את עצמו לא פעם לפני בעלי השלטון. דידרלין קרא מתוך עיניהם את קנאתם וחיך.

אבל חייו היו חיי עמל. “האמנות מבקשת לחם,” אמר דידרלין במבט למרחוק של איש־גבורות, “איזו עמדה הייתי יכול לתפוס, אֵילו יצירות הייתי יכול ליצור אִלו היה לי פנאי! רק פנאי דרוש לי,” ובהניעו יד כלפי מעלה, “הנשרים ישאו לי ברכה!”

ט

האדון גרוביוס והמות היו ידידים טובים. כל זמן שהמות היה צריך לעשות את מלאכתו העגומה, היה דופק על דלתו של האדון גרוביוס, כאילו היה מבקש, בין אלה שהיו מגנים ומקללים את שליחותו, לפחות אחד שידע לנהוג בה כבוד.

אולם בהודע לאדון גרוביוס שלנורה נוטהפט מתה, מצא שידידו הישן הגזים הפעם בעבודתו המועילה. הדבר נגע אליו. הוא חש כעין התכַּוצות במחיצת הקבה, וליום שלם כלא את עצמו בחדר־המשפט שלו. שם שקע במעין קַטַלֶפסיה; פניו נשתנו עד להבהיל, כאילו כל הרשע וכל היאוש של האדם הזה, אשר לא ידע לרַצות באהבה את עוון חייו, נתאבנו בהם לעולם ועד.

נבואת לבו נתקימה.

ביום יוני גשום אחד קברו את לנורה, והאדון גרוביוס, עטוף במעילו הכתום והבלוי עם הכיסים הגדולים, היה באותו מעמד. גם אנשים רבים אחרים עשו עם לנורה חסד של אמת. כל פנים היו חרושי יגון כמו האדמה מסביב. אלה שלא הכירוה, על כל פנים שמעו עליה; הם היו יודעים שהיא מתהלכת ביניהם באיזה אופן שהוא, כמו ששומעים על חזיונות שמים, ועתה ידעו שהלכה ואינה עוד. רגע אחד היו ליצורים מעמיקי הגות, בעלי התבוננות ומרגישים, לרגע אחד פרשו מעבודתם התפלה, ממומיהם המוסריים הקטנים, מיצריהם, דאגותיהם והבליהם, ובאו לידי הכרה, שיש בעולם פחות אמת, פחות טהרה, פחות חבה ופחות אהבה.

האדון גרוביוס הלך הביתה והרתיח לעצמו תה מפרחי־תרזה, המשקה הזה היה מועיל לו תמיד בשעה שרוחו היתה רעה עליו.

מי הגשם טפטפו על זיז חלון המטבח, והאדון גרוביוס אמר לעצמו: “זהו הבר־מינן האחרון. לא אוסיף עוד ללכת אל שום לויה.”

לעת ערב באה דורותיה, ומיד אחריה הופיעה גם פיליפינה שימלויס. האדון גרוביוס היה נותן לה פעמים חמשים פניג שכר רגּולה ועכשו רצתה לשמוע מה דעתו על האסון הזה. בסתר לגלגה על התענינותו, כהתענין האוהב, בכל דבר שנוגע אל אישיותה של לנורה, אולם נזהרה מאד שלא ירגיש בלעגה. להפך, לשמע שאלותיו, שליחויותיו, הוראותיו והערותיו המרות היתה מעמידה פנים של כובד־ראש, היתה מעוררתו ומפתתו, מחניפה לו בדרך גסה, והשתמשה בכל הזדמנות לתמוך בתקוותיו. מתוך כך צמח ביניהם אמון יותר ויותר גדול, ושגעון האהבה של איש השיבה היה מעורר בקרבה יצרים שפלים ומושחתים.

היא אמרה שעליה לשוב מיד; הילדה נרדמה, את הדלת נעלה, אבל אי אפשר לדעת מה שעלול להתרחש. אֵל אלהים, בבית כמו זה רבות תקרינה, לא הרי הבית הזה כהרי שאר בתי האזרחים.

נוכחותה של דורותיה הכבידה עליה והרגיזה אותה. ישבה על ספסל התנור והסתכלה בנערה הצעירה במבטי ארס. דורותיה מצדה היא לא יכלה להעלים את גועל־נפשה מפני כעורה של פיליפינה אשר לא יתואר. פיה התעקם והיא לא גרעה עין מן היצור המדבר בקול גונח והיושב שם בראש עטוף.

פיליפינה חשה כאב שנים ועל כן כרכה על פניה מטלית, המטלית היתה ברודה ססגונית עד להפליא ומתחת לכובע היו תלויים שני דלדולים.

מתוך נחת־רוח ושמחה־לאיד ספרה על יסורי המות של לנורה. הזקן יורדן יושב עתה בעלית־הגג שלו ונאנח, דניאל אינו אוכל ואינו שותה ומביט אל פני כל איש בעינים מפחידות.

“עד היכן הגיעו הדברים באשמתו,” אמרה בקול עורב, “שתי נשים בתוך האדמה; תינוקת יתומה בבית, שום עבודה, שום פרנסה, מה יהיה סופו של דבר? את הוצאות הקבורה שלמה אשת הנוטריון ריבזם, דניאל לא הבין אפילו מה שמדברים אליו, ורכוש הזקן לא עלה על עשרים מרק.” היא אינה יכולה לראות עוד בעוני הזה. אם דניאל לא יחדל מהקשקוש הזה על הפסנתר ומכתיבת התוים, הראויים לצור על פי צלוחית, תשלח אותו לעזאזל ותלך באשר תלך.

בנגוד להרגלו תמיד, לא ענה גרוביוס לדבריה בקריאות עדוד, לא נאנק ולא קרץ בעיניו, אלא הביט בחלל הריק קודר ושקוע בהרהוריו. שתיקה זו הכעיסה את פיליפינה. פתאם נִתרה ממקומה ובלי ברכת פרידה יצאה וטפחה מאחריה בדלת החדר, ואחר בדלת הפרוזדור.

דורותיה עמדה לפני הפסנתר וחטטה בתוי־הנגינה. מחשבותיה היו נתונות לדברים ששמעה זה עתה.

היא זכרה היטב את דניאל נוטהפט; היא ידעה שהוא ואביה שומרים איש כלפי רעהו משטמה עזה. היא ראתה אותו, ברחוב הראו לה על האיש בעל העינים הזועמות. דומה היה אז עליה כאילו כבר דברה עמו פעם, אבל לא נזכרה היכן ואימתי. היא גם ידעה בקוים כלליים כל מה שהיו מרננים אחריו, ושתושבי העיר רואים אותו כראות אויב בנפש.

בחזה זעה תשוקה סתומה, דמה התחיל תוסס, העולם הקופא התחיל מתנועע, פתאם תפשה כנור וקשת והתחילה מנגנת מחול אונגרי בפנים צוחקות ובעינים נוצצות וחצופות.

האדון גרוביוס הרים את ראשו.

“קצב!” צוה, “קצב!”

ובידיו ספק וברגליו רקע את הקצב.

דורותיה צחקה, נִערה את שערותיה ונגנה בקצב מהיר יותר ויותר.

“קצב!” שאג האדון גרוביוס, “קצב!”

מתוך החצר נשמעה נביחת כלב חולה. קיסר, הכלב, נפח את נשימותיו האחרונות.

י

אמו של דניאל באה והביאה עמה את חוה הקטנה.

מתוך העתון נודע למרינה על מוֹת לנוֹרה; איש לא חשב עליה, איש לא כתב אליה. ואפילו בעתון לא היא עצמה קראה, אלא הרופא מאשנבך, שהיה חתום על “ההרולד הפרנקוני”, הגיש לה בבוקר אחד את הגליון ובפקפוק הראה לה את מודעת האבל.

היא לא הספיקה לבוא אל הלויה. אולם היא הלכה אל בית־העלמין והתפללה על קברה של לנורה.

היא הבינה לגודל האבדה של דניאל. היא מצאה אותו, כמו ששערה למצוא אותו. בתהומות צערו, ביאושו האלם הכירה את בנה, מתוך זה נעשה לה קרוב יותר מאשר בכל זמן אחר, היא החשיבה את הצער הזה; לא היה לה צורך למעטו או להסיח את דעתו ממנו. היא שתקה כמו ששתק דניאל עצמו, רק פעם פעם היתה מניחה את ידה על מצחו. ואז היה מרטן: “אמא, אח, אמא!” והיא משיבה: “הנח! אל נא תשים אלי לב!”

היא אמרה בלבה: אם אשה כלנורה סופה למות בעצם פריחת עלומיה, כי אז יש להתאבל עד שהנפש תשתוקק מאליה שוב אל החיים.

תחלה נסתה חוה להשתעשע באחותה החורגת, אבל תמיד היתה פליפינה מגרשת אותה מן החדר. פעם פנתה אל האשה המתקצפת ואמרה:

“אני אספר לאבא.”

“כך? לאביך? ספרי נא לאביך,” השיבה פליפינה בלעג, “מיהו זה אביך? מי הוא ואיפה הוא? אולי בפוֹמרן?” והיא הוסיפה בשירה: “פומרן אֵין־יֵש, נשרפה באֵש, עופי נא, חפושית־מאי!”

“אבי? הלא הוא שם, בחדר הוא,” השיבה חוה משתוממת ומצטערת, “את הנך בביתו. ואגנס הקטנה היא אחותי.”

פיליפינה פקחה עיניה ופערה פיה:

“אבא שלך הוא שם?” גמגמה, “ואגנס הקטנה היא אחותך?”

היא קמה ממקומה, תפשה את חוה בגסות בכתפה וסחבה אותה דרך המסדרון אל החדר אשר שם ישבו דניאל ואמו. בצחוק שצלל מתוכו שגעון ופנים מפיקים חוצפה וחית־רצח, אמרה בקול נוחר:

“טנופת זאת אומרת שדניאל הוא אביה ואגנס אחותה. טנופת משוקצת שכמותה!”

מלאה פחד קמה מרינה ומהרה אל חוה שעמדה חורת ובפנים מוצפי דמעות ושלחה אליה את ידיה.

“הרפי ממנה!” פקדה.

פיליפינה הרפתה מהתינוקת ונרתעה אחורנית.

“האמת הדבר?” לחשה באימה, “האמנם אמת הדבר?”

מרינה כרעה והרימה את ילדת טפוחיה על זרועה.

“לכי לדרכך, מכשפה!” אמרה אל פיליפינה בזעף.

“דניאל?” פנתה פיליפינה אל דניאל בידים מורמות אליו, ושוב: “דניאל?” כאילו רצתה לדרוש ממנו שידבר, כאילו רצתה לנזוף בו שהוא רמה אותה. היתה כעין נעימה מיָראה בשאלה: “דניאל? דניאל?”

“לכי אל אגנס הקטנה שלך,” אמר דניאל בכאב. הוא ראה את עצמו חיב חוב גדול כלפי פיליפינה. וביחוד עתה, מה היה עושה בלי פיליפינה, הבריה היחידה המטפלת בילדתו? האֵם לא יכלה להשאר בעיר, באשנבך מצאה את פרנסתה וחוה גדלה אצלה בשלום. אי אפשר היה לקחת מאגנס הקטנה את פיליפינה, לו גם רצתה אמו לקחתה; פיליפינה היתה קשורה אל הילדה ממש באהבת־קופים. ואפילו בשביל יורדן הזקן היתה פיליפינה נחוצה מאד. דניאל לא יכול לכבד את חדרו, לא יכול לבשל לו את סעודתו.

פיליפינה יצאה.

“אח, נבל,” אמרה מאחרי הדלת בקפצה את אגרופיה, “עוד פילגש אחת לנבל. חכה, נואף, את עיניך אנקר.”

מרינה ישבה על יד דניאל והחזיקה על ברכיה את הילדה המתיפחת.

“אל נא תבכי, חוה,” הרגיעה אותה, “עוד מעט ונסע שוב הביתה.”

אז הביט דניאל אל פני אמו בתשומת־לב וספר לה איך באה פיליפינה אל ביתו, ספר לה את מעשה הרמאות של יסון פיליפ ואיך הלשינה הבת על אביה, ספר שאביו הביא אל יסון פיליפ שלשת אלפים טלר, ושיסון פיליפ החזיר חלק מן הכסף אז, כשיורדן הזקן היה נתון במצב קשה בגלל בנו, ושהוא, דניאל, ותר על השאר.

מרינה השפילה את ראשה מטה על חזה.

“אביך היה איש נפלא, דניאל,” אמרה אחרי שתיקה ממושכה, “אבל לא הבחין בבני־אדם, ואת אשתו לא הכיר. היה כאיש עוֵר שרוצה להעלים את עורונו והולך בלי דעת לאן, ועומד בלי לדעת איפה. גם אתה, דניאל, נראה לי לפעמים ככה. פקח עיניך! אנא, דניאל, פקח עיניך!”

הילדה נרדמה בחיקה. כשהסתכל דניאל בפני חוה הזעירים (כן, הוא פקח את עיניו), כשראה כה קרובים אליו את פניה הענוגים, המתוקים והנהדרים של הישנה, לא יכול עוד להתאפק, החזיר את פניו אל הקיר וצעק כאילו לבו חִשב להשבר: “הנני רוצח!”

“לא, דניאל!” אמרה מרינה חרישית, “או שכל אדם בחייו היה רוצחו של כל אדם שמת.”

אבל דניאל התפתל בכאבו וחרק בשניו.

“אבא הוא שם בחדר”, לחשה חוה מתוך חלום.

יא

קשה ביותר היה למרינה לשבת עם יורדן הזקן, מפני שהוא לא היה עוד אלא צלו של עצמו. אל חדרו של דניאל לא היה נכנס, היא היתה עולה תמיד אליו, ושם ישב שקט, חדל־ישע, כבוי, סמל העזובה.

הוא לא דבר על יגונו, חרדה באה עליו בשעה שהיה רואה בפני מרינה חמלה עליו. אז היה מתנהג בנמוסין של אדם רם מעלה, מה שעשה רושם מזעזע לנגד חיצוניותו העלובה וסביבתו העלובה.

מרינה קותה לשמוע מפיו ידיעות על מצבו של דניאל. לה היו ידועים תנאי חייו הקשים ומשום כך היתה כבר שרויה בדאגה גדולה; אבל היא חפצה לדעת מה המקום שדניאל תופש בחברה, ואם בכלל יכול מקצוע זה של נגינה לשמש בסיס לקיומו של אדם. מבחינה זו היו חשדנותה ויראתה חזקות כמו לפנים; רק בשנים האחרונות, מדי חשבה על אודות לנורה, היה מתעורר בה אמון, כאילו קלסתר פני לנורה, נוכחותה של לנורה, נתנו לה מושג כל־שהוא, רחוק וערפלי, על מהות המוסיקה. עתה חזרו והתעוררו בה כל ספקותיה.

אולם יורדן כאלם לא יפתח פיו בשעה שהיא מדברת על אודות דניאל דניאל, מתוך עיניו נשקפת אז עצבת, הוא תולה עיניו בדלת תוחב ידיו בשרוולי בגדו ומשקיע ראשו בין כתפיו.

פעם אמר לה:

“התוכל גברתי היקרה לבאר לי למה לי החיים? התוכל לבאר לי שטות פרדוכסלית כמו חיי עתה? הבן, נבל, אבדו עקבותיו ואינו קים עוד בשבילי. בנותי בקבר; שתיהן; שתיהן בקבר, גברתי היקרה. הייתי איש, הייתי בעל, הייתי אב. אב הייתי! מה נורא הוא לעג הטבע! אכילה, שתיה, שֵנה – כמה נתעב ענין זה לענות בו! ואף על פי כן, בשעה שאיני אוכל אני רעב, בשעה שאיני שותה אני צמא, ובשעה שאיני ישן אני חולה. מה תפל כל זה ומה חסר טעם! בשבילי לא יזמרו עוד צפרים, לא יצלצלו עוד פעמונים ולמוסיקאים אין עוד כל מוסיקה.”

הואיל ומרינה חפצה לשמוע דברים מרגיעים בכל מחיר שהוא, פנתה אל אברהרד ואל סילביה, שהיו מבקרים בביתו של דניאל יום יום. שני האנשים האלה מצאו חן בעיניה; כל כך הרבה מן המדה הטובה היה בהליכותיהם, כל כך הרבה דקות בכל דבריהם. העלמה לא נפגעה אף כלשהו על ידי שתקנותו הקודרת של דניאל; היא היתה נוהגת בו כבוד, וזה עָרַב למרינה מפני שהכירה, עד כמה הוא נכבד על טובי־הלב ואצילי־הנפש. הברון כאילו נתכון תמיד, בדרך הַעלָמה, כנראה, לדבר על לנורה, אף על פי שלא הזכיר אף פעם את שמה. מעיניו נשקף אֵבל שהעלה בכֹח שלמעלה מן הטבע את זכר לנורה על הלב. תמיד היה למרינה רגש, כאילו דניאל ואיש זר זה אחים הם ובו בזמן גם אויבים לצער ולזכרונות. גם סילביה הרגישה בזאת, כנראה, ולא התנגדה.

בשעה שלותה פעם אחת את שניהם אל הדלת, הרהיבה מרינה עוז בנפשה ואמרה:

“מה יהיה סופו? אין לו כל משרה, אינו מדבר על כל עבודה, ומה יהיה בסוף הדברים?”

אנחנו חשבנו על זאת," ענתה סילביה, “ודומני שמצאתי מוצא. בקרוב יודיעו לו, אבל אסור שיוָדע לו כי ידנו באמצע,” היא הציצה בארוסה וזה נענע ראשו להסכמה. כאילו משא כבד נגול מעל לב מרינה.

אברהרד וסילביה היו עוד מבתחלה בדעה אחת, שאין להציע כסף לדניאל בשום פנים. מתנות גדולות או קטנות עלבון הן לו ולא לכבוד להם. תמיד, בכל מדרגות האמידות, נתקל הרצון לעזור במעצורים גדולים. כאן אין מועיל לא בעדינות, לא באמתלאות, לא בכזב מתוך אהבה, ועל כן עומדת העשירות לפני העניות באפס עצה ותבונה, כמו שהעניות עומדת לפני העשירות.

בהחליטה לחלץ את המוסיקאי מעוני, פנתה סילביה אל אמה. לא היתה כל תקוה לעזרה מהאלופה, מפני שזו הושפעה מדידרלין נגד דניאל עד כדי כך, שהיתה תמיד מקמטת את מצחה במורת־רוחה, בשעה שדברו לפניה על אודותיו.

אגתה פון אֶרפט באה בחליפת־מכתבים עם מכרים אחדים, שיכלו לנהלה בעצותיהם. בסיועם של האנשים האלה פנתה ישר אל המקום הראוי, בלי בזבוז זמן על טעויות וגשושים. יום אחד הופיעה לפני אברהרד וסילביה בתכנית מוכנה.

הוצאת־ספרים חשובה במַינץ הגתה זה זמן רב את הרעיון להוציא לאור קובץ של קומפוזיציות דתיות מתקופת ימי הבינים. יש כבר מן המוכן הרבה חומר שנאסף על ידי סופר מוסיקלי אחד שמת לפני זמן קצר; יש עוד הרבה חומר הטעון כנוס. עבודה זו דרשה נסיעות, הוצאות־כסף גדולות ובראש לכֹּל איש שאינו נרתע מכל יגיעה ושאין להטיל ספק במומחיותו. כיון שעוד בתחלת העבודה עלו ההוצאות על ההכנסה המשוערת, רפו ידי המוציא־לאור, וגם מפני שלא מצא עורך כראוי, הסתלק מן הרעיון.

אגתה שמעה על זאת עוד קודם. שאפשר לשוב ולחדש את הענין הזה, נודע לה מאנשים צדדיים ואֻשר על ידי המו“ל. אולם המו”ל לא רצה לעמוד לבדו בסכנת העסק הזה ובקש לו מצנט שישתתף בו בכספו. אם הדבר יֵצא לפועל, היה מוכן למסור בידי דניאל נוטהפט, ששמו היה ידוע לו בקֵרוב, את התפקיד האחראי. הואיל והמלאכות השונות, כמו החפוש בארכיונים, בתי־הספרים ובתי־המנזרים, ההגהות, הבאורים, הפקוח על הדפסה וכיוצא באלה, תדרושנה עבודה של שנים אחדות, חשבו שבית־הוצאת־הספרים יזמין אותו לעבודה עד הגמרה בשלשת אלפים מרק משכורת לשנה.

אברהרד חקר ודרש על שמו ומצבו של בית־המסחר הזה, וכשקבל ידיעות חיוביות, הודיע את רצונו להשתתף בכספו בענין הזה.

ימים אחדים אחרי שיחתה של מרינה עם סילביה, קבל דניאל מכתב מאת בית־הוצאת־הספרים “פילַנדֶר את בניו” ובו הזמינו אותו להקדיש את עצמו לעבודה, בהתאם עם המטרה והתנאים, שעליהם דוּבר בחוזה בפרוטרוט, אם הוא מסכים להזמנה, אין לו אלא לחתום על כתב־החוזה המצורף למכתב.

הוא קרא את הכל מבתחלה עד הסוף במנוחה; פניו לא הבהירו. הוא התהלך בחדר פעמים אחדות הלוך ושוב, אחר כך נגש אל החלון והביט החוצה. “הקיץ הזה יהיה גשום מאד,” אמר.

מרינה נגשה אל השלחן. לקחה את המכתב יחד עם החוזה וקראה את שניהם. הדופק הלם בה משמחה. אבל היא התאפקה מהביע את דעתה, מיראתה את רוח ההתנגדות של דניאל והחלטותיו מתוך חוסר שקול־דעת. כמעט שלא ההינה להביט אליו, ובפחד חכתה לראות מה יעשה.

לבסוף נגש שוב אל השלחן, העוה את פניו, הביט זמן־מה אל המכתב ואמר קצרות: “מוסיקה לבתי־כנסיות? כן, זאת אני רוצה לעשות.” שלח את ידו אל העט, טבל אותה בדיו ורשם את שמו מתחת לחוזה.

“ברוך השם,” לחשה מרינה.

באותו יום אחר הצהרים נפרדה מדניאל. חוה חבקה את צואר אביה ולא רצתה להפרד ממנו. בלא פחד נשקה לו פעמים רבות מלאה אהבה סוערת וטבעית, ותוך כדי כך צחקה. דניאל לא התנגד. הוא עמד כבד־ראש. כשפגע מבטו במבט הילדה, נבהל משפע זה של חיים ללא גבול, אבל הוא הרגיש גם כעין הבטחה, ונגד זה התקומם בכל תוקף.

יב

היה אחד מימי ספטמבר, יום שמש. אברהרד שבלה את כל חודש אבגוסט בארפט, חזר העירה לסדר ענינים תכופים, וכן להחיש את ההכנות אל חתונתו.

דרך רחובות מלאים ילדים משחקים הלך אברהרד שקוע־מחשבות אל הר המבצר. הוא רצה לראות את ביתו הקטן, שזה חדשים רבים לא דרכה בו רגלו; הוא השתוקק אל הדומיה שם, אל הדומיה העמוקה, השתוקק לשלוח מבט אל עבָרו, לראות שם אחת מבבואות עצמו, שנדדו תמיד לנגד עיניו בכל הזמנים, בכל המקומות שהיה שם, בכל הדרכים השונות שהלך בהן. אפילו על דפי ספרים שהצהיבו, שהתרעו עמו בימי בדידותו.

לעתים קרובות היה עומד מלכת, כמפקפק, ופתאם נפנה והלך בפסיעות מהירות אל ככר אבגידיוס. כשנכנס אל פרוזדור ביתו של דניאל, ירד זה מעל המדרגות. דניאל דרש בשלום אברהרד והושיט לו את ידו.

“חפצתי באמת לקחתך עמי,” אמר האלוף, “חפצתי לבקש ממך ללכת עמי אל תא־הנזירים שלי.”

דניאל התחקה מבעד לזכוכית משקפיו אחרי סנונית, שבמעוף מהיר מאד טסה כחץ על פני כל מרחבית הככר.

“על צד האמת, ברון, אין לי כל חשק לפטפט,” ענה בדרך־ארץ עד כמה שהיה ביכלתו.

“אין צורך דוקא לפטפט,” אמר אברהרד, “עלי מעיקה תעלומה אחת, ואני יכול לגלותה לך, בלי לפטפט.”

דניאל נלוה אליו.

בבית הקטן היה אויר מעופש. אברהרד לא פתח בכל זאת את החלונות. יעמוד נא הבית בדממתו כמו שהיה. דניאל ישב על אחד הכסאות בחדר־האוכל של האלוף, אברהרד חשב שישב מפאת עיפות וישב גם הוא מנגדו. קוי השמש השוקעת נפלו אלכסונית על ציור מתכת עתיק מחיי הרועים; בירכתי החדר כרסם עכבר.

“ומהי התעלומה?” שאל דניאל אחרי שתיקה ממושכה.

אברהרד קם ורמז לו בתנועת־יד ללכת אחריו. הם עברו דרך יציע צר במדרגות אחדות, ושם על פני רחבת המדרגות פתח אברהרד דלת, הפונה אל עלית־הגג.

ריח רקבון מהמם טפח על פניהם; שלא־מדעת הפנה דניאל את פניו; אולם האלוף הראה דומם על הכתלים.

“מה זה? מה החדר הזה?” נפלטה שאלה מפי דניאל.

כל ארבעת כתלי העליה היו ממש מכוסים בצרורות, זֵרים ומקלעות של פרחים כמושים. מרוב הפרחים נשרו זה כבר העלים ורִפדו את הקרקע מסביב. העלים שהיו ירוקים הפכו חומים והיו תלויים צפודים, העשבים קמלו, הענפים היו אכולי עש. על צרורי פרחים רבים היו כרוכים סרטים, שהאודם והתכלת שלהם דהו, לאחדים היו חוטי־זהב, שעלתה בהם חלודה. על אחדים מהם נחו קוי השמש האלכסונים, כמו למטה על ציור המתכת מחיי הרועים, ובקוי הארגמן רעד זרם אבק עבה.

הרי זה היה בית־הקברות של פרחים, אֹהל־מתים של זכרונות. דניאל הבין. לשונו דבקה אל חכו. צנה עברה על גבו, וכשפתח אברהרד ודבר, עלו דמעות חמות בעיניו.

“הפרחים האלה נקטפו ונקלעו בידיה, בידי לנורה,” אמר אברהרד. ואחרי הפסקה קטנה: “את צרורי הפרחים התקינה בשביל חנוני אחד, ואני הייתי קונה אותם, בלי שידעה זאת.”

אחר כך לא דבר עוד.

אז הסתכל דניאל אל תוך חייו, כאילו יד נעלמה משכה אותו לעלות אל ראש גבעה. הוא הסתכל, ונפשו גועה מיראה, מכאב ומחרטה.

מה נשאר לו? שני קברים נשארו לו ונֵבֶל שבור; ופרחים כמושים ומסכה מגבס.

הוא ראה את הגבעולים שמתו ואת הגביעים שנתפרדו; לפנים נגעו בכלם אצבעות לנורה, וכנשמות מרחפות עדין האצבעות על פני הפרחים המתים. בקורי־העכביש המאובקים מקננות שעות שעברו לבטלה, דברים טובים שלא נאמרו, נחומים שלא נִתנו, עדודים שלא הובעו, רתוי שהוזנח ואוֹשר שהוחמץ. ה, הסחת־דעת זו ממציאותה של הנפש החיה סמוך אצלך, שכחת החיים, היום הנהדר, הרגע הנושם, ריצה נסערה ופראית זו בליל תשוקה ושגעון, מורת־הרוח הנואלת והפלילית! ה, יצור בעל־כנפים! ה, יצור בעל־כנפים! איך? מאין אקרא אליך?

לא נשתיר לו כלום זולת שני קברים, נבל שבור ופרחים כמושים ומסכה אחת. וילדה בהירת־שערות שם, וילדה כהת־שערות פה; וילד שלישי שיצא אל החיים למען ימות מיד. וממעל לכל אלה, עוד למעלה מראש הגבעה, ים נורא וללא־בטוי של חלומות, של צלילי־חלום, נשמת יה, ובשורה על מאפלית גיהנום, הבטחות הנצח ופלאי־שעה, מחולות וחצוצרות, רעמים ולחש האהבה בתענוגיה, מוסיקה!

היום נטה לערוב. האלוף נעל את הדלת. דניאל הושיט לו דומם את ידו והלך לו הביתה.

סימפוניה פרומתיאית

א

במשך הסתו והחורף חי דניאל את חייו בדומיה ובבדידות. באביב כתבה אליו סילביה פון אופנברג שיבוא אליה ואל אברהרד בסיגמונדסדורף לבלות אצלם שבועות אחרים. הוא דחה את ההזמנה הזאת והבטיח לבוא אחר כך.

פעמים היה מבקר אותו הרולד הזקן, ספר לו על הסכסוכים שפרצו בבית־הספר למוסיקה תחת יד דידרלין, והוסיף שהעולם הולך ונהפך לדיר של חזירים.

גם הפרוביזור זֶלֶנפרום היה בא, היו נכנסים אליו גם האדריכל בעל הלשון המפצחת, וגם מרתה ריבזם באה לראותו מפעם לפעם. בסוף החורף הופיע גם האדון גרוביוס. הוא נעשה יותר מעורב עם הבריות, והיה מעיר הערות מקוריות בעניני מוסיקה.

כל דברי האנשים היו עוברים על פני אזנו של דניאל. פעמים ישבו מסביבו הרבה אנשים והוא היה דומה כמקשיב לדבריהם, אבל פניו ענו בו שהוא רחוק מהם ברוחו. אם פנה מישהו בשאלה אליו היתה פעמים מופיעה על שפתיו בת־צחוק ילדותית. אף איש לא הרגיש קודם בבת־צחוק זו על פניו.

הוא החזיר לפיליפינה את הכסף שלוה ממנה אז, כשעמדו למכור את פסנתרו במכירה פומבית. פיליפינה אמרה:

“כן, דומני כסף בידך כַּחול לרוב, דניאל!”

החזירה לו את שטר־החוב, לקחה את הכסף אל חדרה וזמן רב חִשבה שם על ניר את הרבית שקבלה, לראות אם אין בה טעות.

אגנס הקטנה ישבה על הקרקע ומצצה שורש שׁוּשׁ. היא שמחה בהיות פיליפינה עמה, מפני אביה היתה מתיראה.

ידידיו היו סבורים שדירתו היא עתה יותר מדי מרווחה, ושטוב לדניאל להחליפה בדירה אחרת, קטנה ממנה. אז נרתח דניאל והגיד שמרצונו הטוב לא יעשה זאת לעולם. הבית חשוב בעיניו לא רק בתורת מקום דירה, אלא יותר מזה, הכל צריך להשאר כמו שהיה עד עתה.

יום אחד באביב אמר אל פיליפינה:

“אני נוסע עתה לזמן רב. השגיחי על הילדה, ושלא יחסר לזקן שם למעלה דבר. בכל ראשון לחודש אשלח את הכסף להוצאות הבית, ואת אחראית לכל מה שיקרה. ועוד זאת, אני רוצה לשלם לך משכורת, שלא תעבדיני חנם. חמשה טלר לחודש תקבלי.”

על פני פיליפינה עבר רטט, שעוד קודם היה רואה בהם. היא משכה בכתפיה, עקמה את פניה בעוית מזמה רעה ואמרה: “שמור את כספך לך, עוד תצטרך לו; אין צורך להעמיד פנים של אדון; טוב שתקנה לאגנס הקטנה נעלים הגונות ושמלות יפות, ולחכמה יחשב לך הדבר.”

דניאל הלך לו.

היא לא פסקה מהיות בהולה על ממונה, משעה שהיתה גונבת אצל הוריה; חבה יתרה נודעה לה אל המתכת; היא אהבה להסתכל בה ולמששה; אהבה לציר לעצמה בדמיונה, שבשעה שהבריות אומרים עליה שהיא עניה, היא נושאה בין שדיה, בתוך הגרב, יותר מאלף מרק. אהבה לשמוע את הבריות מתאוננים על הימים הרעים, לראות קבצנים פושטים אליה יד. אז היתה נזכרת באוצרה, מבליטה קצת את חזה, כדי שתיטיב להרגיש את הגרב הישן, ולבה שש על בטחון חייה, שהצליחה למצוא עוד בעצם עלומיה.

ובכל זאת חפצה לנקר את עיני דניאל בצפרניה, בשעה שהוא דבר אליה על שכר־עבודתה. היא ראתה בזה כפית־טובה מגונה ביותר. אם בנפשה האפלה והמלאה קנאה ורשע יכול איזה צער להכות שורש, הרי זה קרה הפעם ומסבה זו.

הלכה אל המטבח ובסערת חמתה זרקה סכינים ומזלגות אל הכיור. אחרי שעה קלה הלכה אל יורדן הזקן, דפקה על דלתו, ולאחר שפתח לה, הודיעה לו בנפש מרה שדניאל אומר לנסוע. “אך נראתה בבית פרוטה יתרה, כבר נושאת אותו הרוח מכאן,” דברה, “אין זאת כי אם שוב ידה של איזו שֵדה באמצע. יגד נא לו, אדוני, יאמר נא לו הוא שזוהי נבלה גדולה לעזוב את ילדתו ואת אביו הזקן, יאמר נא לו זאת ובשכר זה אכין לו ביום הראשון כדורים מתפוחי־אדמה ברוטב ממותק.”

יורדן הביט במורא אל פני פיליפינה. עיניו כאילו הפיקו תאוה אל התבשיל המובטח לו, משום שפיליפינה היתה מפרנסת אותו ביד זעומה, ופעמים היה הולך בחשאי אל מסעדה וקונה בעשרה פניג כבד, כדי לשבור את רעבונו.

“אני אשאל למטרת נסיעתו,” אמר, “אבל מסופקני אם אוכל להשפיע עליו.”

“עתה יצא נא, יצא לטיל, יש לנקות את החלונות שכָּהוּ מבוץ.”

בשעה מאוחרת בערב בא דניאל אל יורדן, להפרד ממנו.

“לאן פניך מודעות?” שאל הזקן.

“רוצה אני לסַיר קצת את מדינת גרמניה. יש לי עסקים בצפון בערים ובכפרים.”

“בשעה טובה ומוצלחת,” אמר יורדן מדוכא, “תצליח בדרכך, בני. כמה זמן תשהה שם?”

“איני יודע עדין. אפשר שנים.”

“אפשר שנים,” חזר על דבריו יורדן ועיניו בקשו מקום אחיזה על הקרקע, “באופן כזה נצטרך להפרד לעולם.”

דניאל נענע ראשו בשלילה.

“בכל עת שאשוב תמיד אמצאך כאן,” אמר בבטחון מוזר, “לאחר שמזלו של אדם התעלל בו דַיו, הריהו עוזב אותו למנוחות. דומה עלי, כאילו אין אתה תלוי כבר בגורל.”

יורדן לא השיב דבר. עיניו נפקחו לרוחה מפחד והוא נאנח.

למחרת היום בבוקר עזב דניאל את ביתו. הוא היה לבוש מעיל חום קצר, מרוכס עד הצואר בכפתורי־קרן, וממעל לו מעיל עם פֶּלֶרינה. הכובע בעל התִּתורה הרחבה האפיל על פניו, שנראו צעירים, אם כי כה רציניים, כה מרוכזים, עד שהקולות, המבטים והרעש כאילו נרתעו ממנו כגלים מפני חומת אבנים.

פיליפינה נשאה את ארגזו אל תחנת־הרכבת. שמלתה היתה עקודה וברודה בסרטים צהובים ובהירים. הנשים בשוק התגלגלו מצחוק.

כשאמר לה דניאל שלום וכשנכנס אל הקרון, לא פצתה פה. במצח מקומט עמדה שם, שפשפה את קצות אצבעותיה והביטה לארץ. גם לאחר שהרכבת עזבה זה כבר את התחנה, עמדה שם עדין, עד שנגש אליה פקיד ושאל אותה לחפצה, בלעג בלתי מסותר כמעט.

היא פנתה אליו עורף והלכה לה. עברה בעקיפין את ככר יעקב הקדוש וסרה אל ידידתה, הגברת הדבוש, להשיח עמה קצת.

הגברת הדבוש טפחה על שוקה של פיליפינה וקרצה לה על ענין אחד ידוע לפיליפינה.

האדון פרנקה לא דר כבר אצל הגברת הדבוש. האדון פרנקה דר בבית־האסורים. הוא הבטיח למבשלת אחת לקחתה לאשה ולא הזדרז לעמוד בדבורו, ואת כסף חסכונה הפסיד במשחק הביליַרד.

ב

לדניאל היה מכתב־המלצה אל מנהל המנזר שבלֵיהריט. הוא בקש שם כתב־יד שמיחסים אותו אל בן־זמנו של אורלַנדו די לַסוֹ, אם לא לו לעצמו.

הוא שהה שם חדשים ועבד את עבודת הכנוס. המגע והמשא עם הנזירים נעמו לו ואף הוא היה רצוי עליהם. אחד מהם, שהיה מכבדו ביותר בגלל נגינתו על העוגב, אדוק מאד בדתו, רמז לו פעם שהוא מצטער מאד, על שבגלל פרוֹטסטנטיוּתו אינו יכול להתיחס אליו באותו האמון הראוי לאיש מצוין כערכו.

“צר לי, אם כן, על שאיני יהודי,” השיב דניאל, “כי אז הייתם מבינים הבין היטב, שאין אדוננו אלהינו זקוק כלל לעזרתכם.”

את הנזיר הזה קראו בשם אבא לֵאונרד. הוא היה אדם גוּץ, בעל שרירים, שְחור עינים ועור פנים כהה. הוא נראה כאדם שרבות עברו עליו, כאדם שיש לו טעם מספיק לחרטה ולתשובה, כיון שאדיקותו לא היתה מצות אנשים מלומדה, אלא התלהבות ומסירות. דתיותו קנתה את לב דניאל, אבל הוא התירא מפני המסתכל השוכן בקרבו. את המסתכל הזה הוא חשב לאויב לו, לבעל־בית, ועל כן מצא לטוב לבלי לִתן את דעתו על אבא לאונרד.

הוא דר בקרבת המנזר, בביתו של פקיד בתחנת הרכבת, ופעם אחת בא אבא לאונרד לבקרו. דניאל ישב ליד החלון ואמר למהר לגמור הגהה אחת; האב התבונן אל סביביו ועיניו נפלו על קופסת־עץ קטנה ועגולה שהיתה מונחת על כסא ודומה היתה לקופסת טוֹרט.

“בודאי שלחו לך בזה מהבית מטעמים,” העיר בקום דניאל ממקומו.

מבט דניאל עקב אחרי מבט הנזיר, נטל את הקופסה, פקפק רגע ואחר כך הסיר את מכסהָ. בתוך הקופסה, מרופדה נסורת, היתה מונחת מסכת צינגרלה. היא היתה חלק ממטלטליו המועטים, שהיה לוקח עמו לכל מקום.

נבהל, נרתע אבא לאונרד אחורנית:

“מה פרוש הדבר?” שאל.

“פֵּרוש הדבר חטאים ופרושו גם כפרה,” אמר דניאל בהחזיקו את המסכה כלפי אור היום השוקע, “פרושו כאב ופרושו גם פדות מהכאב, פרושו יאוש ופרושו גם חסד אלהים; פרושו אהבה ופרושו גם מות, פרושו תֹּהו ובֹהו ופרושו גם צלם ודמות.”

מאותו יום ואילך לא פנה עוד אבא לאונרד אל דניאל בדברים. ובנגן המוסיקאי בעוגב, היה נחפז לעזוב את בית־התפלה ובורח אל מקום, אשר הצלילים אינם מגיעים לשם.

ג

בקיץ היה דניאל באאכֶן ובסביבת ליוּטיך, ליובֶן ומֶכֶלן, ומשם הלך ברגל אל גֶנט ואל בריוגֶה.

במקום שהיה עליו לחקור ולדרוש, היה יכול לבאר את חפצו רק על ידי מכתבים שנִתנו לו מהוצאת־הספרים. נדון לאֵלֶם, היה נכרי וגלמוד.

הדברים המפליאים שבמקומות ההם לא משכו את לבו; לעתים רחוקות היה מתיצב לפני תמונה עתיקה. רק במקום שהיפה היה גודר בפניו את הדרך אל חפצו, היה מתעכב שם בהכרח. הוא היה מהלך תמיד כמו בין שתי חומות, תמיד אחרי חטמו, לא בחפץ־לב היה פונה לצדדין, והרגיש בעיפותו רק בשעה שהיה עולה על יצועו.

אפילו תוך כדי עיפות היה קוסס את לבו כעי רגשׁ של עשוק, אף בשנתו לא שָלוה נפשו. פזיזות הורגשה במבטו, בהלוכו, במעשיו. בחפזון היה סועד, בחפזון היה כותב את מכתביו, בחפזון היה מדבר.

מבטי אנשים עליו היו גורמים לו ענויים, אף על פי שבכל מסעדה היה נחבא בפנה הרחוקה ביותר והשתמט מכל דבר שעלול לעשותו מטרה למבטי־סקרנות של הבריות, ובכל זאת בכל מקום הרגישו בו, התבוננו אליו והתפלאו עליו. כי הכל היה בו מתמיה, המרץ שבעויוֹת פניו, תנועותיו הנמרצות, שניו החורקות, פסיעותיו הנמהרות והחוצבות בעברו על פני קבוצות אנשים מפטפטים.

למראה הים שמח. הוא חכה לראות את איתני הנפילים השגיאים, הסוערים, את סופת יום ה' הגדול. אִדְוַת המנוחה והמית השלום הכזיבו את תקוותיו. הוא חשב שאסור לו לאדם להכיר את הדברים, אשר בדמיונו היה רוחש אליהם יראת הרוממות.

הוא היה מסוגל להתרעם על הטבע כמו על אדם. כל דבר שהיה לקוי בעיניו עורר בו את חרון אפו. ובכל זאת אהוב היה עליו מקום אחד ביער, שתמיד נמשך לבוא שמה, או אילן בערבה, או שעת ערבית על אחת התעלות.

יותר מכֹּל אהב את הרחובות הצרים בכרכים, כשקולות אנשים פורצים מהחלונות הפתוחים, ואור המנורה – מהחלונות הסגורים; בעברו על פני חצרות ומרתפים, שערים וגדרות, מבצבצים פני זקן, פני בחורה צעירה, פועלים שבים מבתי־החרושת, חילים מבתי־הקסרקטין, מלחים מהנמל. בכל אלה מצא ספור־מעשה, הוא היה כקורא בספר מסעיר את הנפש.

פעם אחת הלך בקלֶיו בלילה דרך רחובות חשכים. לפני בית־יראה אחד ראה איש, אשה וחמשה ילדים וכלם לבושים בדלות. על המרצפת היו מוטלים לפניהם צרורות אחדים שכל רכושם צרור בהם. אחרי שעה קלה נגש אליהם איש ודבר אליהם כדַבר שליט. הם הרימו את החבילות והלכו אחריו בתהלוכה עגומה.

אלה היו מהגרים, האיש שהלך לפניהם דבר על אודות האניה.

דניאל הרגיש כאילו מיתר התמתח בחזהו והוא רוטט בדומיה. הצעדים המתרחקים של שמונת האנשים נהפכו והיו לצורה ריתמית. כעין דבר מעורפל נפרד, כעין דבר שהיה אפל פרץ אל תוך האור. בנפש נוגה מאד הלך לדרכו, שׁח־עינים כמחפש על האדמה, והוא לא ראה עוד, לא שמע עוד, לא ידע את השעה.

אחרי קפאון של שנה וחצי התחילה רוח מרץ נושבת בנפשו.

אבל הדבר היה כמו מחלה. כלו בער מקוצר־רוח. מטרתו הקרובה ביותר היתה המנזר באוֹדֶזֶה, סמוך לאוסנַברוק, ומשם אמר ללכת ברלינה. קשה היתה עליו הישיבה הבטלה בקרון הרכבת. בוֶזיל מסר את ארגזו אל רכבת המשא והוא גופו הלך ברגל לבוש מעילו עם שקו על גבו. יום יום מהלך משמונה עד עשר שעות, חֵרֶף מזג האויר הרע. הימים ימי סוף אוקטובר, הבקרים והערבים היו קרים, הרחובות רטובים, האכסניות עלובות. שום דבר לא יכול להטותו מדרכו; הוא הלך והלך, בקש וחפש, פעמים עד שעה מאוחרת בלילה, כשהוא שקוע בעצמו.

בבואו אל מחוז של מכרות ברזל ופחם היה מרים לעתים קרובות יותר ויותר את מבטו למרום. הבתים היו שחורים, האויר שחור, האדמה שחורה, אנשים מכוסים בשְחור פגעו בו; בערפל זמזמו חוטי נחושת, פטישים פעמו, אופנים ענקיים המו, מעשנות העלו עשן, משרקות קיטור שרקו, הרי זה כמו חלום, כעין מראה נוף על כוכב ארור ובלתי ידוע לנו.

ערב אחד יצא ממסעדה, שסעד שם בחפזון. היה עוד כעשרה קילומטר עד דורטמונד, שם אמר ללון. עזב את רחוב הכפר, מסביב להטו להבות התנורים הגבוהים בתוך הערפל המתולע. כורים הולכים דומם אל הכפר ופניהם העיפים נראו לאור הלהבות כפרצופי שדים. מקרוב או מרחוק, קשה היה להבחין זאת, משך סוס עגלה על פני פסים נוצצים; למעלה עמד אדם ונופף בשוטו. הבהמה, העגלה והאדם נראו כענקים, הקריאות “הוֹהוֹ” היו כמו צעקות שדים נוראות, וצלילי הברזל שנשמעו מתוך הסדנאות היו כמו שאגות יצור מעונה.

כאן מצא דניאל את אשר בקש. כאן מצא את המלודיה ספוגת הכאב, שגרשה אותו מלנורה, יום לפני מותה. הוא אמנם רשם אותה על ניר, אבל ללא כל תוצאות, כי ירדה יחד עם לנורה אל הקבר.

עכשו קמה לתחיה יחד עם כל תוצאותיה, מתוחה לקשת נפלאה, מחולקה אברים אברים כגוף חי, מלאה תוכן כמו תבל.

מתוך המכונה יצאה לו המלודיה שוב אל אויר העולם.

ד

יסון פיליפ שימלויס היה מוכרח לעזוב את ביתו אשר ליד בית־הנכאות. שכר הדירה האמיר והעסקים ירדו. יד המקרה סבבה את הדברים באופן שבאותו הבית בשוק הדגן, אשר משם התחיל לפני עשרים שנה לעלות בסולם ההצלחה, נתפנתה דירה בזול, והוא חזר ועבר לדור בה.

האם חדל יסון פיליפ מהבין לרוח זמנו? האם היה יותר מדי זקן, יותר מדי מטומטם המח, ולא הבין להגיש לקהל את המזון הרוחני הדרוש לו? האם היו דברי תשבחותיו ללא השפעה, ואמצעי הגרוי שהיו ברשותו כלום לא היו מתובלים דַיָם? אף אחד לא רצה עוד לחתום אצלו על המהדורות המהודרות ועל המלונים, בתשלומים לשעורים. גם זקנים עשירים, שהיו מתאוים ספרים מגָרים, חדלו מבוא אליו. יסון פיליפ חדל לדיק בתשלומיו והמוציאים־לאור חדלו לשלוח לו ספרים למכירה; הוא נכנס אל הרשימה השחורה.

והוא גדף את הסופרים החדשים ואמר שאין כל תמה על שרק אנשים מנחותי דרגא עוסקים בכתיבת ספרים, הואיל והאומה כלה לקויה במח רופס.

אבל בדברים בעולם אין לקרוע את רוע הגזרה ולהמנע מפשיטת־הרגל. איש אחד בשם רינדסקופף קנה את כל מחסן הספרים שלו במחירי מַקולַטורה, והפירמה שימלויס בטלה ועברה מן העולם.

מן המצר קרא יסון פיליפ אל המפלגה הליברלית כי תעמוד לו בשעת דחקו. הוא הסתמך על קשרי הידידות שהיו כביכול בינו ובין מי שהיה מנהיג המפלגה האלוף פון אופנברג. אולם הסתמכות זו היתה בעוכריו. בוגד אחד, היו אומרים עליו, מתפאר בידידותו של בוגד שני. טבעי הדבר, כי מצא מין את מינו.

אחר כך התדפק על דלת הבונים החפשים ורצה להתקבל אצלם בתורת חבר. אבל שם רמזו לו, שיש טעם ונמוק לחשוד בטהרת כונותיו, וכל טרחתו לשוא היא.

זמן רב היה קשה לו למצוא את מחיתו. מעבודת הסוכנות בחברת “פרודנציה” הסתלק זה כבר. מיום שהכניסו איטרפלֵציה¹ בבית המחוקקים והתחילו במשפט גדול נגד החברה והיא יצאה חיבה, קופח האמון בחברת האחריות הזאת.

ליסון פיליפ לא היתה דרך אחרת, בלתי אם להתחיל שוב לכרוך ספרים. שוב התחיל מדביק, חותך, מקציע. המקום שיצא ממנו אוהב כבוד, עשיר בתכניות, בטוח בעצמו, מוכן לקרב, אליו שב בערב חייו, אביון ומר־נפש. שום דבר לא נשא פרי, לא כח הדבור, לא הזריזות. לא שנויים בדעותיו, לא הבנה בשנויי המצב ולא הספקולציות. בין בתורת סוציאליסט ובין בתורת אזרח נכבד לא האמין מימיו בסדר־עולם בנוי על צדק, ועכשו על אחת כמה וכמה.

ויליבלד היה כמו אז כן עתה עוזר־במסחר מוצלח; מרקוס קבל משרה בבית־מסחר לרהיטים ולמד ווֹלפיוק, מפני שסבור היה שכל עמי תבל ישתמשו במהרה בימיו בשפה זו שתאחד אותם.

תרזה עברה לדור בבית שבשוק הדגן במנוחה שלמה, כאילו משנים רבות התרגלה כבר אל המחשבה הזאת. היתה בדירה זו מגרעת עם חלון, שם ישבה, לאחר שגמרה את עבודתה במטבח, וסרגה גרבים לבניה. פעם היא מגרדת באחת מצנורותיה את ראשה השב ופעם היא גומאת מספל קפה שחור, לא ממותק וקר. מבטה היה העכור ביותר מכל מבטי אנוש, שאפשר לראות בעולם, ידה היתה יד אכרה מיובלת ומקומטה יותר מכל יד שהיתה מעולם אצל בת כרך.

בלי הרף חשבה כמה כסף עבר דרך ידיה במשך עשרים השנה שישבה ליד הקופה, ברחוב פלובנהוף.

היא השתדלה להבין להיכן התגלגל הכסף הזה, למי הוא משמש ואת מי הוא מעַנה, מפני שעכשו נפטרה ממנו, והיא שמחה על שנפטרה.

יום אחד נכנס יסון פיליפ מחדר־עבודתו אל חדר־האוכל עם עתון בידו, וקרא בפנים מאירות:

“סוף סוף, יקירתי, סוף סוף אני רואה נקמה. ובכל זאת יסון פיליפ שימלויס היטיב לראות את הנולד. ומה דעתך את?” הוסיף כשתרזה הסתכלה בו בלי סקרנות יתרה, “מה דעתך? התמצאי את הדבר? אני מתערב בכל מה שתרצי, אם תוכלי למצוא זאת. אבל את לא תדעי זאת, קדקוד אשה לא יבין זאת.”

הוא טפס על כסא, הרים את העתון כנס וקרא בתרועת נצחון:

“הקץ לביסמרק! הוא יפוטר. הקיסר סלק אותו. ועתה יבוא מה שיבוא. לא לשוא חייתי את חיי!”

ליסון פיליפ היה הרגש שמידי הקנצלר לוקח רסן הממשלה אך ורק עקב השפעתו הוא. את שמחת נפשו הביע גם בימים שבאו אחר כך ברעם וברעש לא לפי שנותיו. הוא התנפל על מכריו ברחוב ודרש מהם לברכו. הוא נדב לידידיו במסעדה שלו חבית בירה, ובנאומו שהיה מתובל בכל מיני הערות סַרקַסטיוֹת וממרות עממיות, באר, מפני מה נחשב לו יום זה מכובד מכל הימים.

הוא אמר: “אילו שחקה לי השעה והייתי מזדמן פנים אל פנים עם העריץ המזיק הזה אשר אין אלהים בלבו, בחיי שהייתי שולח רסן מעל פני והייתי משמיע לו דברים, שלא השמיעם עדין שום ילוד אשה.”

עברו חדשים אחדים, וביסמרק הנלחם עם גורלו עקר את עצמו ממקום משכנו בסַכּסֶנוַלד ויצא לדרך אל מינכן. בניורנברג קמה התרגשות עצומה, בהודע שקנצלר הברזל יעבור בשעה זו וזו את תחנת ניורנברג.

הכל השתוקקו לראותו, מנער ועד זקן, כנקלה כנכבד. עוד עם השכמה נדחק הקהל בקבוצות צפופות דרך שער המלך.

במחזה הזה מן הנמנע שיעדר יסון פיליפ. הוא אמר: “מן הנמנע לבן אמי לחשוך מעצמו את התענוג לראות נמר שעקרו את צפרניו ושברו את מלתעותיו.”

כח מרפקיו עמד לו בשעת דחקו, ובשעה שהרכבת עברה בתחנה, עמד המרדן שלנו בשורה הראשונה של האנשים שנצטופפו לגוש אחד אשר לא יֵעָבר.

הרכבת עמדה רגעים אחדים, ולקול צעקת ה“אוּרא” המחרישה אזנים, יצא הנסיך מתוך הקרון. הוא לחץ לראש הנהלת העיר את ידו וברך לשלום אחדים מהקצינים הגבוהים.

יסון פיליפ לא זז ממקומו. לא עלה על דעתו לקרוא “אוּרא”. לא, לא עלה כלל על דעתו. בת־צחוק חמוצה ולגלגנית רחפה מסביב לפיו וזקנו הלבן רעד בפשקו את שפתיו מתוך נחת־רוח של מלאך־חבלה. כן, לא עלה בדעתו להסיר את כובעו, אף על פי שמסביבו נשמעה נהימה מאימת. “אני נאמן לעצמי, ביסמרק החביב שלי,” חשב, “אני, יסון פיליפ שימלויס, הנני אדם שאין לשחד אותו.”

ואף על פי כן נחת־הרוח, שאמרנו עליה שהיא משֶל מלאך־חבלה, נראתה לו בלתי מבוססת למדי, מפני שהיתה בנגוד גמור אל ההתעוררות שמסביבו. איזו רוח עברה על האספסוף הנבער? למה הוא יוצא מדעתו? ראה את אויבו לפניו, את התלין, ראה אותו כשהוא כבר בלתי מסוכן, לבוש בגדי אזרחים, ומתנהג כאילו יצא המשיח מתוֹך קרון של רכבת מיוחדה!

אותו רגע נדמה ליסון פיליפ, כאילו מבט הנסיך היה שלוח ישר אליו, כאילו האיש הגדול מאד בקומתו ואשר ראשו קטן עד למאד ועיניו תכולות עד למאד, נעלב על ידי שתיקתו, כאילו כבר נודע לו באיזה אופן שהוא על דעותיו.

בת־הצחוק המוזרה והלגלגנית מתה על פני יסון פיליפ, הוא הרגיש רפיון בכל גופו, מפחד עלתה זעה על מצחו, שלא במתכון הצמיד את הברכים, הבליט את חזהו, הסיר את כובעו מעל ראשו, פצה פה וקרא “אוּרא!”

הוא קרא “אוּרא!” ומבט הנסיך שוב נסתלק ממנו.

אבל יסון פיליפ קרא “אוּרא!”

נכלם גרר את רגליו אל ביתו. תחב את רגליו לתוך סנדליו (“לעיף נוחם”), הם כבר היו מרופטים למדי, הסנדלים, רבות סבלו במלחמת הקיום; הוא השתטח על הספה, פניו אל הקיר וגבו אל החלון, אל העולם כלו.

ה

שבועות רצופים ישב דניאל בברלין בודד, בקצה החלק המזרחי של העיר הענקית. אז בא אליו אחד ממנהלי בית “פילַנדר את הבנים”. הוא בקר את האיש בביתו ובִן שעתים הכיר שם לדעת, שלא ברצונו, סיעה שלמה של קוֹמפוֹניסטים, מנצחים, וירטוּאוֹזים ומבקרים מוּסיקַליים.

אחדים שמעו אל אודותיו, הוא נראה להם כאדם מפליא, הם פרשו לרגליו רשתות, הוא התחמק, אבל בפגישות בלתי צפויות הלך בהכרח לשבי, מצא את עצמו מחויב, נתון בתוך חוג של אינטרסים, אבל לשום אדם לא היה שלטון עליו, הוא רק היה עובר ביניהם.

הם לעגו לבטויו ולחוסר נמוסיותו. מה שקנה בו את לבם הוא הכרת ערך עצמו, מה שגֵרה אותם היא התרכזותו בתוך עצמו, מה שמצאו מקורי הוא שהיה תמיד נעלם מעיניהם לחדשים שלמים.

אשה צעירה וגרושה, יהודיה, רגינה זוּסמן שמה, חלמה רק על אודותיו. היא מצאה בדניאל את טבע האיתנים; יותר שהוא היה משתמט ממנה, יותר השתקדה היא להסב את לבו אליה. פעמים היה לו נעים להרגיש שוב באשה סמוך אצלו, בצליל הבהיר יותר, בצעד הענוג יותר, בנשימה הטהורה יותר, ובכל זאת לא האמין ברגינה זוסמן, מפני שהיא נראתה לו יותר מדי מנוסה. לא היה בה אף סמן כלשהו מממלכת הצמחים, שבלעדי זאת אין האשה בעיניו אלא חסרת צלם ובלתי טבעית.

יום חורף אחד באה אליו בחדר השומם, ששכר ברחוב גרַיפסוַלד. היא ישבה לפני הפסנתר ונגנה מדמיונה. תחלה לא היה זה אלא כעין ערפל, פתאם הקשיב מתפלא. נגינתה צללה באזניו כדבר ידוע לו עד לכאב, עד לאימה; אלה היו מוטיבים מהרביעיה, מרביעית לנורה, כמו שהיה קורא לה בינו לבין עצמו. נתגלה שרגינה זוסמן היתה לפני שלש שנים בליפציג, בנשף שבו נגנו אותה.

אחרי דומיה מעיקה, זרקה לו רגינה שאלה נועזה, שזעזעה את לבו במעמקיו. היא רצתה לקשור חוטים בין היצירה ובין היוצר; רצתה לקרוע את הצעיף מעל גורל חייו הכמוס ממנה. הוא דחה אותה. אחר כך נתגלגלו רחמיו עליה והוא התחיל מתוך הסוסים מדבר לפניה על הסימפוֹניה שלו. בהשתתפותה של אשה מתוך תשוקת אֵלם היה כעין קסם. הוא נתבלבל, שכח את עצמו, פתח את לבו. הוא תאר לפניה במלים את מבנה יצירתו, שבעת החלקים דומים לשבע מדרגות המובילות אל צריח ההיכל, התרוממות נהדרה אל הספירות העליונות, סערה טרַגית עם הפסקות בהירות בטרַגיותן של זכרונות ושקוּל־הדעת, בלוית מלאכים מחיכים, שמקשטים ומפארים בזרי־פרחים את עמודי ממלכת החלומות.

אחר כך נגש אל הפסנתר, פתח במוֹטיב הראשי הספוג כאב ושתי התמות הצדדיות, עשה קונטרפונקטים, הרים, שנה את הנוסחאות, עשה מוֹדוּליַציות ובו בזמן שר בפיו. אישוני עיניו התרחבו ומאחרי זכוכית משקפיו בערה אש ירוקה. אז כרעה רגינה זוסמן ברך אצל הפסנתר. אולי הכריחה התרגשותה לעשות כך, אולי רצתה להראות לו אות מוחשי להערצתה וליראת הקודש שבה. פתאם קצה נפשו באשה הזאת, הכִּסוף בעיניה עורר בו גועל־נפש, כריעתה נראתה לו כלעג וכעוית אשה שאין תוכה כברה. חוּלל הזכרון הקדוש. הוא הזדקר, יצא מהחדר בפה קפוץ מכעס ועזב אותה לבדה בחדרו. בשובו בשעה מאוחרת בלילה, חשש שמא עוד ימצאנה בחדרו. אבל היא לא היתה עוד שם. רק מכתב היה מונח על השלחן ליד המנורה.

היא כתבה שהיא מבינה לו; הבינה שהוא שוכן בעבָרו כמו בתוך מבצר, ושמסביבו מרחפים צללים, ששום בריה חיה אינה מעזה לפזרם. היא אינה רוצה להדחק אל תוך פנימיותו, אולם היא חרדה לעתידו: איך יוכל לשבור את רעבון גופו, את רעבון לבו?

“מצח נחושה,” רטן דניאל, “מרגלת!”

היא הכירה את כל גדלו, נאמר להלן מתוך ענותנוּת של נפש מושחתה, הוא הוא הגאון אשר אל בואו היא מיחלת, ואין היא שואלת דבר בלתי אם לעבדו. מרחוק, מפני שאת קרבתה אינו יכול לשאת. יסכים נא לזאת לטובת עצמו ולטובת האנושיות.

דניאל שרף את המכתב. בלילה הקיץ ונפשו כלתה אל המגע הענוג של הבתולה אשר טרם נגעו בה. הוא חלם על בת־צחוק בפני בת שבע־עשרה, המשחקת לה בתומה, ורעד מפני עצמו.

זמן קצר אחר כך נסע לדרזדן, שם היה צריך לעבוד בבית־הספרים הממלכתי.

באו אליו אנשים שרצו לעבוד לטובתו. על פי כמה וכמה סמנים הכיר שרגינה עושה לשמו תעמולה נלהבה.

יום אחד קבל מאגודת חובבי מוסיקה במגדבורג הזמנה לנהל שם קונצרט אחד. זמן רב פקפק ולבסוף הסכים. הצלחתו החיצונית היתה קלת־ערך, אבל שומעיו הרגישו בעָצמָתו. מנגני התזמורת הבלתי־מנוסים נהפכו שלא־מדעת לעבדים בעלי נשמה יתרה, המשועבדים לזרועו ולמבטו. האושר העמום, שחנן אותו לאנשים רגשים, סלל לפניו דרך הלאה. במשך שתי עונות־חורף היה מנצח בערי הצפון הפרובינציאליות על קונצרטים מוקדשים למוסיקה הקלסית. הוא הראשון התחיל מרגיל את הקהל אל תכניות של מוסיקה רצינית. רק לעתים רחוקות מכירים טובה לראשון. לולא היה נזהר באדיקות מדברי מוסיקה הנוטפים צוף, קטעים מאופרות ושאר פרפראות בַּנליוֹת המתוקות לחך הקהל, היה רואה שכר טוב יותר בעמלו. את שמו היו מזכירים בכבוד, ובכל זאת היה נודד בחושך מעיר אל עיר.

רגינה זוסמן היתה נמצאת תמיד בכל מקום שהוא ערך שם קונצרט. הוא ידע זאת גם כשלא ראה אותה. פעמים היה רואה אותה בשורות הראשונות. אף פעם לא קרבה אליו. מזמן לזמן היו באים מאמרים נלהבים בעתונים, שהשפעתה היתה נכרת בהם. פעם פגש אותה על מדרגות של אחד מבתי־המלון. היא עמדה תחתיה, חוֶרת ובעינים מושפלות. הוא עבר על פניה. ואז שוב התלקח בו כליון־נפשו אל מגע ענוג של נערה שלא נגעו בה עדין. האם כבר התחיל לבו לרעוב? הוא קפץ את שניו ועבד במשך כל הלילה. דומה היה עליו כאילו מרחפת עליו סכנה נוראה מהפכחות הזעומה של זמנו ושל עולמו. אבל האם דרושה לו אשה כדי להסב את פני הרעה? הצללים חמקו אחורנית אבלים, גרטרוד ולנורה חבוקות יחד באהבת אחיות.

“מה העבודה הזאת לך?” קראו לו. והוא ראה שמסעי הקונצרטים בערים הפרובינציאליות מובילים אותו אל מטרות כזב, מפיחים בו יצר כבוד מדומה, מפוררים את כחותיו. כמו כן לא יכול עוד שְׂאת את האולמים המוארים באור מעַוֵּר, את האנשים לבושי הדר, שבאים נבובים ושבים כלעומת שבאו. הכל היה כזב. אז הסתלק מזה, דוקא בשעה שהפתוּיים נעשו חזקים ביותר, בשעה שהפילהרמוניה בברלין הזמינה אותו לנגן בתוך כתליה את יצירות עצמו.

פתאם נעלם. טרם עברו שלשה חדשים היה שמו לאגדה.

ו

קיץ, סתו וחורף שנת 1893 עברו עליו בנדודים בלתי־פוסקים. פעם ישב בפנה נדחת בטורינגיה ופעם בעמק הרהונה, פעם בהרי סכסוניה ופעם בכפר דיָגים על חוף הים האוסטזי. יומם עבד על עבודת הכנוס ובלילות היה יוצר. ורק לפירמה פילַנדר היה ידוע מקום חניתו. מנותני לחמו אסור היה לו להחבא.

לאט לאט שכח את הדבור, עד שביגיע עלה בידו להביע מלים ספורות לאכסנאי על מחיר החדר. השתיקה המתמדת עִצבה את שפתיו ושִותה להן חריפות מחרידה.

הוא לא דבר על אמו ולא על ילדותיו. כאילו שכח שיש יצורים חיים החושבים עליו באהבה וביראה.

הצירים היחידים שהיו באים אליו מן העולם הרחוק היו מכתבים שבית־ההוצאה במינץ היה ממציא לו פעם בארבעה או חמשה שבועות. המכתבים היו כתובים בידי רגינה זוסמן, אבל היא לא חתמה את שמה עליהם. הכותבת היתה מכנה את עצמה “סנונית” וכותבת אליו בלשון “אתה”.

במכתבים היתה מספרת לו על חייה, על ספרים שקראה, על אנשים שראתה ועל רעיונותיה בעניני מוסיקה. הידיעות האלה נעשו לו יותר ויותר צורך הכרחי, מסירותה נגעה עד לבו, ובעיניו מצא חן מה שהעלימה את שמה. היו בבטוייה דקות ועוז מפליאים, וכשם שבפגישותיהם נראתה לו נעדרת־אמת ומלאכותית בכל מה שדברה, כך היה אמת וטבעיות בכל מה שכתבה. אף פעם לא הביעה את חפצה שיתן לה מה שאין בכחו לתת; אף פעם לא התאוננה. ולעומת זאת, התלהבות השכל, מה שהיה חדש בעיניו, שלא ראה עוד אצל נשים, אש ובטחון בתפישתה את אישיותו, שהוא השתחוה לפניהם כמו לפני קול ממרום.

הוא לא השיב על שום מכתב, אולם הוא חכה בקוצר־רוח למכתב ממנה בשעה שזה היה מאחר לבוא. תמיד היה מהרהר בסנונית, בשעה שהיה נגש בלילה אל חלון שחור; היה מהרהר בה, כשם שמהרהרים בנפש שמרחפת באויר ורואה הכל. הסנונית, הרי יש בזה רמז: הסנונית הבלתי־שקטה, הענוגה, הפזיזה. והוא נזכר באותה סנונית שהתנשאה במעוף־קשת נפלא מעל לככר בית־התפלה, בשעה שאברהרד פון אופנברג בא אליו לקחתו אל הפרחים הכמושים.

אז כתב אל פליפינה: “קשטי את קברותי, קני שני צרורי פרחים והניחים על קברותי!”

“אתה מחויב להעפיל לעלות על שיא העננים, דניאל,” נאמר באחד ממכתבי הסנונית, “לולא כן אבד תאבד. משהכרת בבדידות אחת, מחויב אתה מיד להתחמק אל אחרת, שאינה מֻכָּרה עדין, משאתה רואה דרך משתרעת לפניך, מחויב אתה לפרוץ אל תוך עֲבי היער, משלפתה אותך זרוע, מחויב אתה להשתמט, אפילו אם יעלה לך הדבר בדם ובדמעות. אתה מחויב להתנשא מעל לאנשים, אסור לך להיות אזרח, אל תחבב שום דבר חביב, התרחק מכל מלַוֶה ומכל מלַוָה, יגוזו הזמנים לפניך בצנה ובשקט, בצנת ברזל תעטר את לבך, מפני שהמוסיקה היא להבה, שמאַכֶּלֶת והורסת הכל בלב יוצרה, זולת אותו החומר, שלטשו האֵלים מסביב לבחירם.”

איך לא יועם פה כליל קלסתר פניה של היהודיה אדומת השער, שדניאל ברח ממנה בשאט־נפש? זאת היתה שכינה שהפיטנים יוצרים אותה בחלומם. “יהודיה, יהודיה נפלאה,” חשב דניאל, ומשמעה של המלה הזאת, יהודיה, היה עוז־רוח ומעוף־נביא.

“היצירה, דניאל נוטהפט, היצירה,” כתבה אליו במכתב אחר זו רחל השניה, “אתה תנדב לעולם שהתרושש את אשר גזל פרומתיאוס? זמננו דומה ליין שיש בו טעם של אדמה; יצירתך צריכה להיות המסננת; הוא דומה לגוף אפִּילֶפטי בקפאון העוית, יצירתך צריכה להיות היד המרפאה בגעתה במצח החולה. מתי סוף סוף תפתח ידך, אתה החוסך ומקמץ, מתי יבשלו פרותיך, אתה האילן, מתי תעלה על גדותיך, אתה הנחל?”

אבל האילן לא אץ להשיר את פרותיו; הנחל מצא את דרכו אל הים ארוכה; ובדרך עליו לנקוב הרים, לפוצץ סלעים. הה, לילות רבי יסורים, הצורה אשר עוצבה בשעתם שוב התפוררה! הה, כמה וכמה לילות רבי עצבון, שנדדה בהם השנה מן העינים ולא היתה בהם אלא סערת קולות משתוללים בלבד! בקרים עכורים, שהשמש היתה עולה וזורחת על דפים קרועים ועל פנים נעוים מפני סבלוֹת ישנים ותמיד חדשים. ולילות ירח, בהם נדד אחד הלוך וזַמר; לא שירי גיל יזמר, כי אם כמו הכופר העולה על דוכן הענויים של האינקביזיציה יתן קולו. ולילות גשם, לילות סופה, לילות שלג, בהם רדף אחרי ציורי־דמיון של מלודיה, שמחציתה כבר היתה לקנינו ומחציתה מרחפת עדין בין הכוכבים, בחלל האין־סוף.

ואז היה כל נוף רק חזות־דמיון חורת, כל שיח, כל עשב וכל פרח היו כקורי־עכביש רותתים, אנשים שעברו ואניצי עננים שהתמתחו מעל ליער מהות אחת להם; שום דבר לא היה בר־ממש, לחך לא יטעם אוכל, האצבעות לא תמששנה דבר. מזג־האויר הרע היה רצוי ביותר; הוא היה מנמיך את קולות הרעש, משקיט את רוח הבריות. ארורה הטחנה הרועשת, ארור הנגר הדופק בפטישו, ארור העגלון הדופק את סוסיו, ארור צחוק הילדים, קרקור הצפרדעים, ציוץ הצפרים! חסר־רגש מביט אליך, איש אלם וחרש, שיש ברצונו לפשוט מעל העולם את תכשיטיו ובגדיו, למען לא יסב את עינו כל זוהר וכל צבע, איש שבלילות ירקיע שחקים לגנוב משם את אש הנצח, ויומם הוא נובר בקברים, מנודה מן הבריות.

עם בוא האביב התחיל בחלק השלישי, אנדנטה בוָריאציות, הוא מביע את השלום האיום שהפיקו פני לנורה הנרדמת, לילה אחד לפני מותה. אולם כל המקורות יבשו פתאם, והוא לא ידע מפני מה בא שתוק על ידו ועל דמיונו.

ערב אחד חזר הביתה לארנשטין, עירה קטנה בפרנקוניה הדרומית, ששם קבע את ישיבתו. הוא דר בבית תופרת, אלמנה עניה, ובהכנסו אל חדרו ראה את בת האלמנה ילדה בת עשר עומדת לפני הקופסה הפתוחה, בה היתה מונחת המסכה של צינגרלה. מתוך סקרנות תמימה הרימה את המכסה, והנה עמדה קסומה לפני המראה הבלתי־צפוי.

בראותה את דניאל, נבהלה ואמרה לברוח. אבל דניאל הניח את ידו על כתפה ואמר: “השארי נא!” הוא הרגיש בגוף הצנום, בפנים הרועדים מפחד, וזכרון רחוק לחץ את לבו כמו בצפרני חיה טורפת. פי המסכה נראה כמדבר, המצח והלחיים זרחו בלבנתם; בהסבו את עיניו, רוקדת שם בחלל האויר פיָה קטנה, והפיה מעוררת בלבו רגשי חרטה על חטא שחטא.

ז

פיליפינה לא רצתה להרשות את אגנס הקטנה שתשחק עם ילדות אחרות.

פעם אחת היתה הילדה על הככר וראתה ילדים משחקים, רצים מעץ אל עץ וצוחקים. בחפץ־לב היתה נטפלת אליהם, אבל איש מהם לא הזמין את היצור החִור והפחדן להשתתף עמהם במשחק; פתאם פרצה שמה פיליפינה כרוח רעה וקראה בכעס:

“עלי למעלה, אל הבית, ואם לא, תקבלי סטירת־לחי עד ששלשה ימים תהיינה השנים נוקשות בפיך.”

כמו כן היתה מעקמת פניה, בהתקרב יורדן הזקן אל הילדה ובהתחילו לדבר עמה. אם הוא אינו מרגיש בסמן זה של מורת־רוחה, מתחילה היא לזמר בקול נמוך, ואחר כך בקול יותר רם, ואחר כך מתחילה מגדפת בדברים קשים, ואין דעתה מתקררת עליה עד שיורדן קם ממקומו באנחה ועולה אל חדרו למעלה. אסור לו להמרות את פי פיליפינה; היא עונשת אותו בזה שמכינה לו אוכל רע ומנות קטנות והוא סובל רעב. הוא מרויח רק פרוטות אחדות לשבוע, והוא צריך לחסוך את כספו בשביל ההוצאות הדרושות לאמצאתו.

הוא מאמין באמצאתו, אמונתו התחזקה בו לפי רבות השנים. שום כשלון אינו מרפה את רוחו; להפך, הוא בטוח שכל כשלון מקרבו אל מטרתו.

פעם שאל את פיליפינה:

“למה אינך רוצה שאשחק קצת עם נכדתי? הרי זה כה משפיע עלי לטובה, זה מסיח את דעתי, זה ממתיק לי את מתיחות רוחי.”

“דברי שטות והבל!” השיבה פיליפינה, “לאגנס הקטנה לא נפל חבל בנעימים מידי אביה, עוד חסרה היא את אביה זקנה שלה למען תשפר עליה נחלתה.”

פעם אחרת אמר איש־השיבה:

“נעשה בינינו חוזה: את תרשיני לשחק יום יום חצי שעה עם הילדה, ובשכר זה אעשה את שליחויותיך בעיר.”

פיליפינה השיבה בגסות: “את עניני בעיר אני משלימה בעצמי, ואגנס הקטנה שיכת לי. ודי!”

אותה שעה היתה פיליפינה במצב־רוח טוב ביחוד. במסבות המקרים קרה שבנימין דורן יצא יחד עם האדון ציטל מחברת “פרודנציה”, וכעת הוא פקיד בחברת “אכסצלסיור”, נתן את דעתו עליה. פיליפינה גלתה את אוזן ידידתה, הגברת הדבוש, בשעת חולשה, שעלה בידה לחסוך לעצמה סכום הגון. ובידיעה הזאת השתדלה הגברת הדבוש לעורר בלב המתודיסטן הרהורי־נשואין.

המתודיסטן טרח הרבה למצוא חן בעיני פיליפינה. אמנם דעות הכפירה שלה פגעו בו והיה מנענע בעצבות את ראשו, בשעה שהיא קראה לו צבוע ואמרה שכל מעשי החסידות אינם בעיניה אלא כקלפת השום, העקר הוא אם יש כסף בארנק, ובדעה זו החזיקה גם הגברת הדבוש. הגברת הדבוש אמרה אל בנימן דורן, שיותר נבונה, מעשית ואמידה מהעלמה פיליפינה שימלויס לא ימצא בכל העולם, ושניהם זוג מן השמים, כמו חומץ ושמן בתוך הסלט. דַיו שיראה את השמלות המהודרות אשר לאישיות הזאת ובאיזה טעם היא מתלבשת, ועל כל זה היא ממשפחה הגונה, בקצור היא “מציאה” לכל גבר.

ולפיליפינה אמרה הגברת הדבוש:

"דורן זה יודע לכתוב מאין כמוהו. יש לו כתב־יד ממש תאוה לעינים. אמנם הוא צולע קצת, ומה בכך? כמה נבלים מהלכים על שתי רגלים בריאות! וזה הלא טהור כמים לטוהר, שפל־רוח ככבש, וכשכלב נובח עליו, הוא נותן לו סוכר. הנה זהו אדם לתפארת.

באוקטובר יצאו פיליפינה ובנימין דורן יחד לפירט אל טיול עממי, ואת אגנס הקטנה, כמובן, לקחו עמהם. בנימין דורן ידע את המוטל עליו, והזמין את פיליפינה להסתובב פעמים בקרוּסל, שלם בעד כניסה אל אולם פסילי־השעוה וקנה פַּיִס בהגרלה. הוציא פתקה חלקה. אז באר לפיליפינה שאין זה מן המוסר לשחק בהגרלה, וקנה חפיסת מגדנות, מה שגרם תענוג גדול יותר.

פיליפינה התנהגה בגנדרנות יוצאת מן הכלל. צחקה ללא כל סבה, גלגלה את אישוני עיניה, דברה בשפתים מתוחות, הניעה את ירכיה והשתמשה בכל הזדמנות להראות את השכלתה. בשובם ברכבת הביתה, אמרה שיש לה חשק לנסוע פעם במרכבה רתומה לשני סוסים, עם רכב אשר צילינדר חבוש לראשו. בנימין דורן החזיר, שדבר זה הוא בגדר האפשרות, ובערמה רמז לה שאין הוא מציר לעצמו טכס חגיגי בלא מרכבה כזו. פיליפינה צחקה ואמרה:

“כן, כן, אדוני, כנראה, נוסה בכמה נסיונות,” ובנימין דורן התביש וחיך מתוך אושר ומבוכה.

אחר כך נפרדו, מפני שהילדה כבר נרדמה על זרוע פיליפינה.

איך התיחסה פיליפינה בנפשה אל השתדכותו של דורן, קשה היה לדעת, אם כי התנהגה כאילו חנפו לה ונתנו לה תקווֹת טובות. בנימין דורן לא היה בשום פנים בטוח בהצלחתו, וכל שהשתדלה הגברת הדבוש לטובתו, לא הזדרזה פיליפינה בהחלטתה.

אבל מעולם לא הרבתה פיליפינה לשיר כמו בימים האלה, מעולם לא היתה כה זריזה בתנועותיה. יום יום היתה מתלבשת בשמלת החג שלה וקשטה אותה במבחר סרטיה; את ידיה רחצה בסבון־שקדים ופקסה את עצמה לפני הראי. תלתלים לא היו עוד מקובלים על האפנה, היא בנתה על שערותיה מגדל, ואז דמתה לאשה סינית.

מפעם לפעם היתה מבקרת את האדון גרוביוס, שתמיד מצאה אותו לבדו, מפני שדורותיה נשלחה על ידי אביה למינכן, להשתלם במוסיקה. בחצאי מלים, בקריצת עינים, בצחקה צחוק אוילי ומחוצף, היתה מספרת לו על בנימין דורן ועל שאיפותיו, כאילו מן הנמנע היה שהאדון גרוביוס לא ישתוקק לדעת את כל המתרחש אצלה. נפש האדון גרוביוס קצה בה זה כבר, אבל לא רצה לגרשה. הוא היה מתירא לשבת יחידי בתוך ארבעת כתליו, התירא מפני השקט. איש לא בא אליו, איש לא דבר אליו, והוא מצדו לא מְלָאו לבו להתקרב אל מישהו, אבד לו גובה־לבו שמלפנים, ודרך לשוב אל בני־אדם לא מצא. בבואו אל “גן־העדן הקטן”, לא הכירו שם איש. האחים מ“עמק הבכא” התפזרו לכל רוח, דור חדש קם שם, ממוצא אחר, עם מליצות אחרות, והוא זקן.

לא יכול להשלים עם העדרה של דורותיה. הוא סָפר את הימים שנשארו עד שובה ואת הפסנתר לא פתח עוד, מפני שכל מנגינה וביחוד מאלו שהוא אהב, כעין מלנכוליה נדפה מהן, עד שהיה דומה כאילו הן ממלאות את החדר במיאזמים.

נירון של זמננו חלה במלנכוליה של קיסר. האזרח הקטן שקע במעמקי בור המחשכים שחפר הוא גופו, להטביע בו כל שמחה, כל הויה חדשה, כל בעל כנפים.

הרע שבדבר הוא שלא היה לו כל ענין לענות בו, וכל שיגע את מחו לא מצא שום תרופה נגד הבטלה. העולם רץ במסלולו, רב־תעלומות, רץ במסלולו בלי הבקורת שלו, בלי תשואות־החן שלו, בלי משפטו אשר יחרץ ובלי קבורת המתים שלו.

את פיליפינה הרגיז יושב־אֹהל זה שהיה שולח אליה מבטים אלכסוניים, והיא הוקירה רגליה מביתו. עם הגברת הדבוש לא חפצה לדבר בהתגלות־לב, מפני שאשה זו משתתפת בכל הענין השתתפות יותר מדי קרובה; זולת אלה השנים לא היה לה איש, ועל כן הוכרחה לכבוש את התרגשותה ואת קוצר־רוחה.

באו ימי חג־ההולדת. בליל התקדש חג העמידה בשביל אגנס הקטנה אלון קטן, קשטה אותו וגם הדליקה נרות. לשם מתנות־חג היו מונחות שם, תחת העץ, עוגה גדולה וחומה, סלסלה עם תפוחים ואגוזים, ובובה זַלה. בשביל יורדן הזקן קנתה זוג נעלים, שהיה זקוק להן מאד. מאז הסתו התהלך בסוליות קרועות.

יורדן הזקן ישב ליד הדלת והחזיק את נעליו על ברכיו. אגנס התבוננה אל הבובה בעיניה הנוגות ולא העזה לנגוע בה. לאחר שהאינספקטור הביט זמן־מה אל הנרות הדולקים, אמר:

“תודה לך, פיליפינה, תודה. את הנך באמת עושה צדקות. וכמו כן תודה לך שחשבת על הילדה. הרי זה דבר פשוט, שנקנה במחיר של חמשים פניג, אבל מי שפותח יד לילדים יש לו חלק לעולם הבא, ושם אין מודדים ואין שוקלים לו.”

“אל נא ייבב!” השיבה לו פיליפינה בגערה. היא ישבה וכרסמה את צפרניה, ובקושי כבשה את התרגשותה. הגברת הדבוש הודיעה לה, שעוד הערב יבוא בנימין דורן להציע לפניה להתחתן.

“המתיני, אגנס,” הוסיף לדבר הזקן יוֹרדן, “המתיני קצת, עוד מעט ותראי בובה מעשה פלאים. עוד שנים מספר ישתומם העולם. אבל את תהיי הראשונה שתראי את היצירה הגמורה. הראשונה את תהיי, אגנס הקטנה. מה נאכל הערב, לכבוד החג הקדוש?” פנה במורך־לב אל פיליפינה.

“נזיד תולעים,” השיבה זו בלעג.

“ו… ו… שום מכתב מדניאל?” שאל בקול אחר, עצוב, “שום דבר? לא כלום?”

פיליפינה משכה בכתפיה. הזקן קם ויצא ברגלים כושלות, לעלות אל חדרו.

מיד אחר כך שמעה פיליפינה צעדים צולעים, ופעמון הדלת מצלצל.

“פתחי!” צותה פיליפינה לילדה.

אגנס יצאה מן החדר וחזרה יחד עם בנימין דורן.

המתודיסטן היה לבוש חליפה שחורה ובידו החזיק מגבעת לבד קטנה, שטוחה כמו חביתה. הוא השתחוה לפני פיליפינה ושאל אם אינו מפריע. פיליפינה הקריבה לו כסא והוא ישב עליו בנמוס וחיך. הואיל ופיליפינה שתקה והסתכלה בפניו במבט מתוח, פתח ודִבר.

תחלה האריך דברים על יתרונות חיי הנשואים בכלל, ואחר כך, שרצוי לו ביחוד להביא הביתה אשת חיל. זמן רב נלחם עם נפשו, עד שה' האיר לו ממרומים והראה לו את הדרך בה ילך. ולפיכך אינו מפקפק ומבקש מהעלמה פיליפינה את לבה ואת ידה, אבל אינו יכול להמנע מהביע את חפצו שהיא תשקול בדעתה ותמלך עם לבה, כדרך הנוצרים, טרם תעשה את המעשה החשוב.

בחרדה דרכה פיליפינה פעם ברגל זו ופעם ברגל זו, ופתאם פרצה בצחוק. השחה לפניה את מחצית גופה העליונה וצחקה בקול חזק. פתחה ואמרה:

“הוי, אדוני הוא ליצן גדול. אדוני נושא בודאי את נפשו רק אל כספי. ידבר נא דברים ברורים, נפשו חשקה בכספי, א?”

בעוד בנימין דורן עומד ומביט כטפש ומדוכא, גדלה חמתה יותר ויותר.

“הדבר הוא לפי טעמו, הוי, קבצן חשוף־שת, להוליך שולל נערה, שמאבדת עשתונותיה בבוא לפניה גבר, נערה שקמצה וחסכה לעצמה את פרוטותיה. אבל אדוני לא יזכה לראות את כספי, כשם שאינו רואה את אזניו, לא נערה פיליפינה שבנקל יסובבוה בכחש, פיליפינה יודעת כי אך עם נבל אתם. הלאה מכאן, הלאה! החוצה! חיש!”

בשצף קצפה נענעה אגרופיה והראתה לו את הדלת.

בנימין דורן קם, גמגם מה שגמגם והלך אחורנית אל הדלת, ונעלם כל כך מהר, שפיליפינה פרצה שוב בצחוק רועם.

“בואי הנה, אגנס הקטנה.” היא ישבה על החלון במגרעת החדר והושיבה את הילדה על ברכיה.

זמן רב שתקה, והילדה לא העזה לדבר. שתיהן הביטו אל נרות האלון הדולקים. “הבה נשירה נא יחד,” אמרה פיליפינה לילדה, ובקול נמוך ורחב התחילה לשיר שיר והקטנה ענתה לעומתה בקולה הגבוה ובלא חשק.

אחרי השיר השתררה שוב דממה.

“היכן אבי?” שאלה פתאם בלי להביט אל פיליפינה. דומה היה כאילו שנים חכתה להזדמנות זו לשאול את השאלה הזאת.

פני פיליפינה הפכו כעין האפור, היא חרקה בשניה.

“אביך משרך דרכיו בכל המדינה,” אמרה וכבתה נר דועך אחד, שֶלַּהבתו נאחזה כבר בענף. “הוא רודף נשים ולא אִכפת לו כלום. מתופף על מנענעים ומשחית הרבה ניר. אף אם תפחי רוחך לא יצטער.” בתנועה נמרצת וגסה העמידה את הילדה על הקרקע, קפצה, מהרה אל החלון ופתחה אותו כנחנקת מחום.

התכופפה אל זיז החלון המכוסה שלג.

“קר לי,” התאוננה הילדה. אך פיליפינה לא שמעה.

ח

דניאל שאל במכתב את אברהרד ואת סילביה אם יוכל לבוא אליהם. הוא חשב: הלא שם ידידי. אולי שוב יש לי צורך בידידים.

הוא קבל תשובה כתובה ביד זרה, שאשת הברון מצטערת על שאינה יכולה לארחו בסיגמונדסדורף; היא שוכבת אחרי לדתה. היא שולחת לו ברכות מקרב לב ומודיעה לו בזה ששלום הילוֹד כמו שלום הילד הגדול (שהוא כבר בן שלש) טוב.

“בכל מקום גדלים ילדים,” אמר דניאל, צרר את צרורותיו ונסע לאטו דרומה, בדרך אל מולדתו, נסע לאט לאט, כאילו היה מתירא מפני המטרה, שהיה מוכרח ללכת אליה.

בערב אחד, באפריל, בא ניורנברגה. עם כניסתו אל הבית, ספקה פיליפינה כפיה ועמדה כמסומרה על מקומה.

אגנס מדדה את אביה במבטים נפחדים. היא גבהה בקומתה למעלה מכפי שנותיה.

יורדן הזקן ירד אליו.

“פניך רעים, דניאל,” אמר ולא רצה להזיז יד דניאל מתוך ידו, “הנוכל כעת להחזיק בך בשבילנו?”

“איני יודע,” השיב דניאל והביט ברוח מפוזרה אל הכתלים, “איני יודע.”

ביום השלישי תקף אותו רגש אימה שלא היה רגיל אצלו. הוא הרגיש כאילו תעה בדרך, ובנפשו נמשך אל מקום אחר. הלך אל פיליפינה במטבח. היא טגנה בשבילו בשומן לביבות מתפוחי־אדמה. הריח היה טוב.

“אני נוסע לאשנבך,” אמר לתמהון עצמו, כי ההחלטה הזאת נולדה בו עם צאת המלה מפיו.

פיליפינה הסירה את המחבת מעל האח והלהבה פרצה למעלה.

“מצדי אני תוכל לנסוע אל מקום שם הפלפל צומח,” רטנה בכעס. מוארה באור האש, דמתה למכשפה.

דניאל התבונן אליה בעינים בוחנות. “מה זה לאגנס?” שאל, “מפני מה משתמטת הילדה מפני?”

היא, כנראה, יודעת מפני מה," ענתה פיליפינה במזמת ערמתה, ושוב העמידה את המחבת על האש, “היא אינה אסופית.”

דניאל יצא מן המטבח.

“אל הממזרת שלו נוסע הנבל, אל הממזרת,” רטנה פיליפינה. התכוצה על השרפרף והביטה במבט קהה באויר.

הלביבות מתפוחי־האדמה הוקדחו.

ט

עם חשכה נכנס דניאל אל בית אמו הקטן. בראותו את אמו ידע שקרה אסון.

חוה לא היתה בבית. ערב אחד, לפני ארבעה שבועות, אבדה. חבורת מומוסין הציגה בעירה מחזות, וחשדו בהם שהם חמסו את הילדה היפה. אנשי אשנבך עמדו באמונתם זו גם לאחר שהז’נדרמים מצאו את החבורה הנודדת הזאת, בלי למצוא אצלם את הילדה הגנובה. חרדה עברה בכל העדות שבסביבה, בכל הארץ נעשו חקירות ודרישות ולא פסקו עוד עד שעה זו; לשוא, בשום מקום לא מצאו אף סמן כלשהו. המקרה הזה היה גם למשטרה וגם לתושבים לחידה.

בדקו ביערות, הרימו את סכרי האגמים, חקרו כל אורח־פורח, לשוא. פעם אחת קבל ראש הנהלת העיר מכתב בעלום שם ובו היה כתוב לאמור: “הילדה שאתם מחפשים אותה נמצאת במקום בטוח. לא נעשה בה שום מעשה כפיה, מרצונה הטוב ומאהבתה אל האמנות הלכה אחרי אלה, שברשותם היא נמצאת. היא שולחת אל הסבתה שלה ברכות מקרב לב ומקוה לשוב לראותה, לאחר שתשיג את מטרתה, שאליה היא שואפת.”

מלמטה רשמה חוה במשיכות קולמוס, שמרינה נוטהפט הכירה בהן את כתב הילדה, מלים אלו: “זאת אמת. חיי בטוב, סבתא חביבה!”

האנשים שהתאבלו יחד עם מרינה על הֵעָלם הילדה מאשנבך, אמרו שאם באמת חוה היא שכתבה את המלים, אין זאת כי אם השודדים כפו אותה עד שכתבה אותן.

על המכתב היתה חותמת של אחת הערים מפַלץ הרהינית. נשלחה שמה טלגרמה. התשובה היתה: לפני זמן־מה היתה שם חברת מומוסים, אבל עזבו זה כבר את המקום, באיזו דרך לא ידוע, כנראה עברו לצרפת.

מרינה הושברה כלה. פסה בה כל חדות חיים, אפילו על בואו של דניאל לא שמחה.

ודניאל הרגיש כאילו שקע עליו הבהיר שבכוכבים. בשמעו את הבשורה הנוראה, עלה מיד אל עלית־הגג, התנפל על מטת בתו העזובה ונאנק מרה. “הבוכה אתה, בן־אדם, הבוכה אתה סוף סוף?” נשמע קול קורא אליו.

ערבים רבים ישב אצל אמו ושניהם ישבו שקועים בהרהוריהם. פעם פתחה מרינה בדברים והתחילה מספרת על חוה. תמיד היתה אהבת הילדה אל כל מיני מחזות נותנת דאגה בלבה. לפני שנים עברה בעירה חבורת משחקים נודדים, ואז נתגלתה בילדה בת השמונה התרגשות של תשוקה, ומן הבוקר ועד הערב הסתובבה מסביב לסוכה שבה הציגו את המחזות, כמו כן התודעה אל אחדים מהם, ואיש צעיר מהם לקח אותה אל אחת ההצגות. כל זמן שהיה קרקס בשוק, קשה היה לשלוט בה; “פעמים הייתי סבורה, שדם צוענים נוזל בודאי בעורקיה,” אמרה מרינה, “אבל היא היתה ילדה כה טובה וכה ציתנית.”

בפעם אחרת ספרה כדברים האלה. ביום ראשון אחד באביב יצאה עם חוה לטיל. השעה היתה מאוחרת בשובם, היה כבר לילה והן היו צריכות לעבור דרך היער, אז ישבה עיפה לפוּש על גזר־עץ. הירח זרח והיה אור קלוש, פתאם נתרה חוה ממקומה והתחילה רוקדת. “היה זה מראה נפלא,” סימה מרינה את ספורה, “הדמות הזקופה והענוגה, בהסתובבה על פני האזוב לאור הירח, אבל לבי התכוץ והיתה לי ההרגשה שהיא לא תאריך אצלי ימים.”

דניאל שתק, בלבו חשב: ה, פלאית היא התורשה! פלאי הוא הגורל!

שלשה שבועות שהה אצל אמו, ואחר כך צר היה לו במסגרת החיים השגורים, בבית, בעירה, והוא נפרד ממנה. הוא נסע לוִין, שם הכין בשבילו המשגיח על אחד האינסטיטוטים הממלכתיים כתבי־יד עתיקים וחשובים.

אחרי חודש וחצי קבל מכתב, שהגיעוֹ אחרי תעיות רבות. המכתב הודיעו על מות אמו. המורה באשנבך כתב לו זאת והוסיף שהזקנה השיבה את נשמתה בלילה, במנוחה ושלום.

אחריו בא מכתב שני, בו דרשו ממנו הוראות מה לעשות בבית הקטן, ואם יש צורך להעמידו למכירה; שכן אחד, הסוחר בתבואה מֶרק, התנדב לטפל בענין זה ולהשתדל לטובתו של דניאל.

דניאל השיב שהם יכולים לעשות בבית כפי ראות עיניהם. על הבית רובצים חובות, והמכירה לא תוכל להכניס סכום הגון.

הוא קבר את עצמו בתוך בדידותו.

י

בעירות ובכפרים הקטנים על שפת הדונוי גמר לבסוף את החלק השלישי של הסמפוניה הפרוֹמתיאית. בהקיצו כמו מתוך דמדומי קדחת ראה והנה כבר בא הסתו.

בבוקר אחד, באוקטובר, שמע קדוש אחד מנגן על עוגב. הדבר היה בס"ט פלוֹריאן, סמוך לאֶמס. האמן הגדול, שלפנים היה חי בתוך העדה, בא עתה רק מזמן לזמן לכאן לשוחח עם אלהיו ביחידות. מזועזע עד עמקי נשמתו, נדמה לו לדניאל כאילו אחיו המעוטר יושב שם למעלה לפני העוגב; הוא ישב בפנה והקשיב שפל־רוח ונפעם. וכשעבר האיש אחר כך על פניו, זקן כְפוּף גב, צנום ומוזר במקצת, בפנים חרושי דאגה, לבוש בבגד גרוע, תקף אותו פחד בפני גשמיותה של הגאוניות, והוא היה בעיני עצמו כאחד הרפאים.

הסנונית כתבה אליו: “רק אחד יכול להביא לנו את הגאולה, המוסיקאי. זמנם של מיסדי הדתות, של יוצרי ממלכות, של גבורי הנשק ושל הממציאים, כבר עבר. אולי אפילו זמנם של המשוררים חלף כבר. למשוררים רק מלים ואזנינו עיפו ממלים; להם רק תמונות ודמויות ועינינו עיפו מראות. נחמתה האחרונה של נשמתנו היא המוסיקה, בזאת אני בטוחה. אם יש דבר העלול למלא מקומן של אילוסיות האמונה אשר אבדו, אם יש דבר העלול לתת לנו כנפים ולחדשנו, אם יש עוד הצלה על עברי פי תהום, אשר האנושיות רצה אליה בעיני שגעון, הלא המוסיקה היא זאת. אַיֶךָּ, הגואל! בלי מולדת אתה תועה על פני האדמה, העני מכל, העזוב מכֹּל, האשם מכֹּל, הנשכח מכל. מתי תפרע את חובך, דניאל נוטהפט?”

שבעה חדשים בלה דניאל ברבֶנה, פירַרה, פלורנץ ופיזא. הוא חפש כתבי־היד של פריסקוֹלבַלדי, בורגֶהזי ואירקולי פַסקיני. לאחר שמצא את החשובים שבהם, יכול היה כבר לחשוב את הקובץ לגמור.

האנשים נראו לו כבובות־משחק, מראות־הנוף כציורים על זכוכית, נפשו ערגה אל יערות וחלומותיו היו פרועים.

מגֶנואה הלך ברגל דרך לומבַרדיה והאַלפים. היה ישן על יצועות קשים, כדי לשַכך את סערות דמו, והתפרנס רק מלחם וגבינה. בתחלה לא נתן את דעתו אל מקרי ההתחלשות שבאו עליו, אבל באוגסבורג נפל ברחוב. הובילו אותו אל בית־חולים ושם שכב שלשה חדשים במחלת הטיפוס. מבעד לחלונו ראה מעשנות של בית־חרושת ומסע עננים בלתי־פוסק. בא החורף והשלג ירד.

שנתים אחרי פרידתו האחרונה בא שוב אל הבית אשר על ככר אבגידיוס. בראות פיליפינה אותו כה כחוש וכה חמור, פרצה מפיה קריאת פחד.

אגנס היתה עוד מתוחה יותר, עוד יבשה ורצינית יותר. פעמים, בהסתכלה בפני אביה, כמעט שהיה שואל אותה בכעס: “למה את כֹּה חוקרת אותי?” אולם מלה לא עברה פתחי פיה.

בראות פיליפינה שדניאל שב אל ביתו ערירי כמו שיצא ממנו, התחילה מתיחסת אליו ביתר רוך. יורדן הזקן חי את חייו בלי כל שנוי. הכל הלך במסלולו הכבוש, הכל היה כמו קודם, כאילו לא שש שנים נעדר דניאל מביתו אלא ששה ימים.

הוא לא שב עדין לאיתנו ובכל זאת עבד לילה לילה. החלק הרביעי עמד להיות פלא של פּוֹליפוֹניה. הוית־בראשית, געגועי־בראשית, צער־בראשית צללו מתוכו. הנודד הנצחי הגיע אל שערי השמים ולא נתנו לו להכנס. הרמוניות, מלאות תנועות לא־ארציות, נשאוהו אל מרומים; קולות תוף אטומים סמלו את דפיקותיו על שערים סגורים; מבפנים צולל הלאו האיום של החצוצרות. לשוא התחננו הכנורות, לשוא דברי המלאך, מליץ היושר, העומד מימין נשען על נבל חסר מיתרים, לשוא השבעותיהם המתוקות של האחרים, עטורי פרחים משמאל, לשוא מקהלת האֶלפים בקולות הגבוהים, לשוא הסתערות הקולות הנמוכים; כאן אין שביל, כאן אין מקום לו.

ערב אחד ראה דניאל אצל חלון חדרו נערה זרה. היא היתה יפה. נרגש התרומם ממקומו כדי לגשת אליה. ואז נעלמה. היתה זאת הלוצינציה. הוא התירא מפני עצמו, עזב את הבית ונדד ברחובות כמו לפנים.

יא

היה יום קרנבל ותושבי העיר עלזו. נערים ונערות במסכות התהלכו ברחובות שואנים.

בעבור דניאל דרך פיול, עמד תחתיו מתפלא. החלונות בדירתו של בנדה היו מוארים. אז נזכר שהפרוֹביזור זלנפרום אמר לו שהגברת בנדה שבה זה כבר מווֹרמס. היא חיה יחד עם קרובה אחת, כי נתעורה לגמרי.

הוא עלה במדרגות וצלצל. אשה בעלת שער שיבה ופנים מפיקים צער פתחה לו את הדלת. בודאי היא הקרובה. דניאל הגיד את שמו, הוא היה ידוע לאשה.

“אדוני יודע בודאי שפרידריך נעלם,” אמרה בקול כמזמר מתוך שנה, “שמונה שנים עברו מאז שלח את מכתבו האחרון מאפריקה הפנימית. אבדה לנו כל תקוה. גם בעתונים חדלו כבר לדבר על זאת.”

“לא קראתי שום דבר על אודותיו,” רטן דניאל, “אבל פרידריך לא ימות,” הוסיף בתנועת־ראש, “איני מאמין בדבר ולא אאמין.” הוא הצמיד את עיניו, במבט מפוזר וחד כאחד, בפני האשה שהביטה כקסומה אל זכוכית משקפיו.

“אנחנו נסינו כל מה שביכולת אדם,” השיבה, “פנינו אל הקונסולים, אל תחנות הצבא ואל באי־כח המיסיונרים, אבל ללא הואיל.”

אחרי הפסקה קלה הוסיפה ביתר התעוררות:

“אדוני לא יבקש ממני להכניסו אל החדר, לדודתי גורם צער כל קול זר שהיא שומעת, ואין אני יכולה להניח שאדוני ידבר עמה, כי יעורר בה שוב את כל כאבה.”

דניאל השתחוה והלך לו. מהמסדרון למטה בקע ועלה צחוק עליז, שחדר בכאב אל נפשו העגומה. לבו, כפי שנראה לו, דפק לאט; הוא הרגיש תשוקה מדאיבה אל דבר שלא ידע כיצד יכנהו, אל משהו מתוק ומפיץ אור.

על הכבש האחרון של המדרגות עמד מלכת ומשתומם הביט למטה אל המסדרון.

האדון גרוביוס פזז וכרכר, כמו ביַצו, לפני דלת דירתו. כתר עשוי מניר מוכסף היה חבוש לראשו, ובבת־צחוק של זִקנה השתדל להשתמט מהתקפתה המחוצפת של נערה אחת. הנערה היתה מחופשה בתלבושת קרנבל: שמלת־הקטיפה, תכלת כהה, שמתוכה נראה גופה המסורבל זקוף יותר, היתה כלה זרועה חוטי כסף. מכתפיה עד לקרקע ועל הקרקע נגרר סודר שחור הזרוע ניצוצות מבריקים. בידה החזיקה מסכת־שעוה מכוערה, פרצופו של סובא עם חוטם אדום, שרצתה לכסות בה את פני האדון גרוביוס.

היא רצתה שהוא ישמע לה, היא הבטיחה שלא תזוז ממקומה, עד שהאדון גרוביוס לא ישים את המסכה על פניו. האדון גרוביוס משך אליו את הדלת שנסגרה, בקש בכיסיו את המפתח, אבל הנערה לא נתנה לו מנוח.

“בואה נא, הזקן החביב שלי,” קראה תוך כדי כך, “בוא, דוד חביבא, אל נא תהיה משעמם,” ושוב התקרבה אליו יותר ויותר במסכה.

“חכי, אני אלמדך לשַטות באנשים מכובדים,” המה האדון גרוביוס ברוגז מתוך חבה ודמה אז לכלב זקן, שמכרכר וקופץ בשעה שאדוניו זורק את מקל־טיולו המימה. כיון ששכח, מתוך מלחמתו על כבודו, את כתר־הניר על ראשו, וזה עם כל תנועה התנודד והתנועע באופן מצחיק, היתה הנערה הצעירה מתפקעת מצחוק.

נכנסה המשרתת והביאה מהחצר שלג בסינרה. הנערה רצה לקראתה, נטלה מלוא חפנה שלג והרימה אותו מתוך איום של צחוק כלפי האדון גרוביוס. האדון גרוביוס יבב ובקש חנינה, היא התקרבה אליו והשלג בידה, כמו באמצעי־כפיה בטוח, והאדון גרוביוס נבהל כל כך ממטר הפצצות הקרות, שחדל להתנגד ונתן לקשור לפניו את המסכה. הנערה, עיפה מצחוק, הניחה את מצחה על כתפו, והמשרתת (המשרתת של דידרלין היתה זאת) השמיעה מרוב התפעלות קריאות של תרנגולת לפני הטלת ביצה.

המחזה הזה הואר באורה הקלוש של המנורה הקטנה התלויה על הקיר, והיתה פנטסית מאד גם בלעדי מראה האדון גרוביוס עם כתר־הניר על ראשו ועם מסכת הסובא על פניו.

דניאל לא ידע שזוהי דוֹרוֹתיה דידרלין, אף על פי שבמקצת שִער שזאת היא. אבל מי שתהיה, דניאל התפלא לעליצותה, ולצחקנותה ולחדות־החיים שבה, שאינה יודעת גבול. דומה לזאת אינו מכיר, ואם הכיר פעם בחייו, שכח כבר. קוי־הפנים הצעירים, העינים המאירות, השנים הלבנות, התנועות הזריזות, כל זה עורר בו יראת־הכבוד ומתוך עיניו נשקפה רוח נפעמה. הוא הרגיש את עצמו כה זקן, כה נכרי; כה משולל שמש ופרחים; היתה לו הרגשה כאילו החיים הצטירו מול עיניו בבת אחת בצורה חדשה, נעימה ומשובבת־נפש.

בפסיעות מהססות ירד למטה.

“האם אפשר הדבר!” קרא האדון גרוביוס והשליך את המסכה מעל פניו, “מה רואות עיני! המַאֶסטרוֹ שלנו! או אולי אין זאת אלא ‘רוחו’?”

“הוא ורוחו, שניהם,” השיב דניאל יבשות.

“אין כאן מקום לרוחות,” אמרה דורותיה וזרקה אליו פקעת שפגעה בכתפו.

למבטו הסמיקו פתאם פניה, והיא שלחה אל האדון גרוביוס מבט שאלה.

“האם אין את מכירה את דניאל נוטהפט שלנו, אַתּ החתוּלה הנבערת מדעת?” אמר האדון גרוביוס, “האם אין את יודעת על הקוֹריפאוּס שלנו? שַבתָּ אל מולדתך, המאסטרוֹ שלנו? שבת מהולל בתשבחות?”

בזמן אחר היה לו הלעג הארסי של האדון גרוביוס למורת־רוח; עתה כמעט שלא הרגיש בו. “מה צעירה היא,” חשב במדדו בעיניו את דורותיה המצטחקת, “מה נהדרה היא בעלומיה.”

דורותיה היתה נרגשה על שלא היתה לבושה בשמלתה האדומה שתפרה לה במינכן.

“דורותיה!” רעם קול אדיר בקומה העליונה.

“אח, אבא!” לחשה דורותיה נבהלה ורצה על קצות אצבעותיה במעלה המדרגות כשהיא חופנת את שולי צעיפה הארוך. המשרתת הלכה אחריה.

“שֵדה, שדה לכל דבר, מאסטרוֹ,” אמר האדון גרוביוס כמנצח אל דניאל, “אדוני צריך לבוא אלי פעם ולראות איך היא מעבירה את קשת כנורה. שדה, אומר אני לך.”

דניאל אמר לאדון גרוביוס לילה טוב ויצא החוצה בראש מושפל.

יב

במדינתנו היתה דורותיה דידרלין, אחרי שובה מעיר הבירה, לתופעה שמעוררת אצל הכל התענינות רבה. התנהגותה היתה אמנם חפשית במדה ידועה, אבל הואיל והיא היתה אמן ושמה היה עולה מזמן לזמן בעתונים, התיחסו אליה מתוך רתוי. בתתה את הקונצרט הראשון שלה, היו כל המקומות מכורים באולם “הנשר הגדול”.

המבקר המוסיקלי של ה“הרולד” היה מוקסם על ידי נגינתה הקפריסית. הוא אמר עליה שהיא כח בלתי מצוי, ונבא לה ימי זוהר. אנדריאס דידרלין היה מקבל בשבילה את ברכות מעריציה, האדון גרוביוס היה מדושן עונג. אבל סמן כלשהו של בקורת לא היה אצל האיש הזה המחמיר מאד בדרישותיו. דורותיה היתה לו לפולחן וכשרון השפוּט נִטל ממנו.

בתחלה העתירו על דורותיה הזמנות לכל מיני מסבות, נשפי־בית וחגיגות משפחה. רבו מאד המחזרים עליה, והבנות שהגיעו לפרקן לא ישנו בלילות. אבל אחרי זמן קצר נסוגו ממנה אחור כל הצעירים ההגונים בהשפעת אזהרותיהן של האמהות, האחיות והדודות.

היו מגנים אותה על שבפרהסיה התעלסה בטיולים ובתענוגות עם מעריציה; כמו כן היו רואים אותה לעתים תכופות יושבת בחברת קצינים בבית־הקפה, שותה עמהם שוֹקוֹלַד וצוחקת. פעם מצאוה יושבת בקפה־שַנטַן יחד עם שוֶדי צהבהב מהעובדים בבתי־החרושת של שוּקרט; אחר כך פשטה שמועה שבמינכן חיתה חיי פריצות, התהוללה בלילות, שקעה בחובות ועגבה על כל הגברים בלי כל הבחנה.

ובכל זאת הופיעו בעלנים אחדים שהיו מחזרים עליה באמת ובאמונה, שנמשכו אחריה בעבותות הדיפלוֹמטיה של אנדריאס דידרלין, וביום הראשון היו סועדים יחד עם האב ובתו. אבל דורותיה, כנראה, שמה כל מעיניה רק באחת — לחרחר ביניהם ולהסית את האחד נגד האחר, וכיון שמהלך מחשבותיהם היה זה של אזרחים הגונים, שללה מהם על ידי התנהגותה את הבטחון והטילה מבוכה בנפשם. כדי לעוררם לסבלנות ולאורך־רוח, היה דידרלין מרצה לפניהם מזמן לזמן על האופי ההפכפך של האמנים, או שהיה רומז רמזים מסתוֹריים על הירושה הגדולה הנכונה לבתו אחרי מותו.

מצב זה הכריח אותו להתיחס אל דורותיה מתוך רתוי. מפאת מֶרְיָהּ ומפני שלא קבלה כל מרות, היה מקום לחשוש שמא תשתטה ותפגע בכבודו של הטפש הזקן, גרוביוס. כבר היה סיוע חשוב מצדו בתתו לדורותיה מזמן לזמן דמי־כיס.

כי מצבו הכספי של אנדריאס דידרלין היה קשה ללא־מוצא. ביגיעה רבה שמר על צורת־חיים של אמידות למראית עין. אשם בזה היה הקשר החשאי שלו משנים רבות עם אשה אחת שילדה ממנו שלשה ילדים. פרנסת המשפחה השניה הזאת, שאיש מבני סביבתו לא ידע על קיומה, נפלה על שכמו כמשא לעיפה, ותחת עולה הכבד שמר בקושי רב על בת־צחוק השלוה שעל פניו.

זה כארבע־עשרה שנה הוא חי חיים כפולים; הליכותיו לעתים קבועות אל אהובתו, הדרה פרושה מן העולם בקצוי אחד הפרברים של העיר, כדי שלא לעורר חשד, ההשתקדות להצניע את היחסים האלה עצמם עם כל תוצאותיהם מעיני בני עירו הפקוחות, — כל אלה דרשו התחפשות תמיד, זהירות וערמה; נפש האיש, אשר הוטל עליו לעשות את הדברים האלה תחת לחץ הדוחק בכסף, היתה מלאה חמה ואיבה.

הוא גם התירא מפני דורותיה. היו רגעים, שהוא היה מתאוה לחלק לה מהלומות באגרופים, ובכל זאת מצא את עצמו מחויב לסובבה בכחש על ידי נופת דבריו. הוא לא יכול לעמוד על טיבה. ועל כל אלה, היתה תמיד נטפלת אליו, טרדנית, עם משאלותיה, עם תכניותיה, עסקיה ותככיה. יש שהיה סבור שהיא קבלה את מרותו, ופתאם מתגלה לו שהיא נוהגת בו שררה עריצה. זה עתה זלגו עיניה דמעות על דבר של מה־בכך, והנה היא צוחקת, כאילו לא נפל דבר ביניהם. הורדים שהיו מביאים לה הבחורים האמידים המחזרים אחריה ברצינות, היתה היא תולשת טרפיהם לעיניהם ומשליכתם אל סל האשפה.

אם יעיר את אזנה, בלשון רכה, על התנהגותה ועל נמוסיה, תקשיב אל דבריו ככבשה תמה, ואחרי חמשה רגעים היא כבר שוכבת על אדן החלון וזורקת מבטי עגבים אל שולית הסַפָּר שמנגד.

“אני הנני אב אמלל,” היה אומר אנדריאס דידרלין, לאחר שמלבד הכל עוד התחיל מטיל ספק בכשרונה האמנותי. זמן קצר, אחרי הצלחתה בניורנברג, נגנה בפרנקפורט, ונגינתה לא הקימה הפעם כל רעש. אחר כך הופיעה בערים בינוניות אחדות, שם הריעו לקראתה בתשואות־חן ועטרוה בזרי דפנה, אולם הצלחה זו היתה חסרת כל ערך.

ערב אחד התודעה אל המשחק אדמונד הַן, אצל אשת היועץ המסחרי פַיסטמַנטל, ששערוריות צבוריות אחדות הכתימו את עֲברה. למשחק היו שערות צהבהביות דומות לצמר ופנים מסורבלים וחורים. הוא היה גדול דַיו ורגליו ארוכות. דורותיה חשקה ברגלים ארוכות. האויר מסביבו היה ספוג תאות־בשרים, והוא בלע את דורותיה במבטים מחוצפים. אישיותו, הופעתו, דבריו הנמלצים והעצובים־מיואשים עשו על דורותיה רושם. לבסוף, בשבתם אל השלחן, בקש ומצא במגפו את נעלה הקטנה ודָרך עליה. היא רצתה להזיז את רגלה, אך הוא דָרך עליה ביתר כח. היא נתנה בו עיניה בתמיהה, והוא חיך חיוך ציני. מיד אחר כך נעשו ידידים, פרשו להם אל פנה רחוקה ומשם נשמע צחוקה של דורותיה.

קבעו זה לזה ראיון ונפגשו עם חשכה בקרן־זוית של רחוב. הוא נתן לה כרטיסים אל ההצגות: “מריה סטוארט” ו“השודדים”; הוא היה משחק בתפקידם של מורטימר ושל קואנסקי, והיה גועה עד שהתקרה רעדה. הציג לפני דורותיה אחדים מידידיו, אלה הביאו אליה את ידידוֹתיהם, והיו יושבים בבית־היין עד עלות השחר. ביניהם היה אחד, סמואלסקי שמו, בא־כח הבנק רויטלינגר; הוא התנהג ביד רחבה, היה מזמין על חשבונו יין שמפּניה, ולבו הולך שבי אחרי דורותיה. היא הרשתה אותו לחזור אחריה, וגם מתנות קטנות היתה מקבלת ממנו, אבל תמיד נראה כאילו עשתה את כל זה לאחר שקבלה לכך רשות מאת אדמונד הַן. פעם אחת רצה לנשקה, ואז סטרה לו על לחיו סטירה מצלצלת. הוא מחה את לחיו וכִנה אותה בשם סירֶנה.

השם מצא חן בעיניה. פעמים היתה עומדת לפני הראי ולוחשת בבת־צחוק: “סירנה.”

כשנודעה לאנדריאס דידרלין התנהגותה זאת, תקפה אותו חמת שגעון.

“אגרש אותך,” קרא בקצף על שפתיו, “אכה אותך ואטיל בך מומים להשחית.”

אבל מתוך עיניו נשקפה יראתו ממנה, שהעידה על השקר שבכל דברי הכעס שלו.

“אשה־אמן אינה מחויבה לצית למצוות המוסריות של בעלי־הבתים,” השיבה בשלוה גמורה, “אני באה במגע עם אנשים הגונים, כל אחד מהם הוא אדון.”

אדון. זה היה נמוק שאין, לפי דעתה, לחלוק עליו. אדון היה בעיניה האיש שמתיר לעצמו לבזבז כספים, שמעורר רחשי כבוד אצל מלצרים ומלצרות, שלובש מכנסים מגוהצים.

“אין אני מרשה שום אדם לקרב אלי קִרבה יתרה,” אמרה בשחצנות. והדברים היו אמת, כי שום אדם לא העיר בה עדין סקרנות עמוקה ביותר, והיא גמרה בנפשה למכור את עצמה במחיר יקר. אדמונד הַן לבד היתה ידו על העליונה אצלה, מפני שהיה חסר כל רגש, והיה חסר בושה כל כך, שהדבר הכניעה והבהילה.

אנדריאס דידרלין היה אנוס להסכים ונחם את עצמו בסברתו, שנערה, אשר גם דידרלין נוזל בעורקיה, לא תאבד את עצמה לדעת. אם דם דידרלין בעורקי דורותיה, הרי מובטח הוא, שלא תסור מן הדרך המוליכה ישר אל ההצלחה והתועלת. ואם תחטיא את מטרתה זו, אין זאת כי אם יש פגם בתורשתה. ובשלותו הנשגבה התעטף בענני האולימפוס שלו.

אולם לדודה גרוביוס ספרה דורותיה בפרוטרוט איך היא מרקידה את המחזרים אחריה, הצעירים והזקנים. ספרה איך מפרכס בידיה המשחק, איך מפרכס פקיד הבנק, איך מפרכס בעל בית־החרושת לנרות, וגם המהנדס הראשי מפרכס, ואיך היא מושכת את כלם יחד בחטמיהם. ואז קורנים פני האדון גרוביוס והוא קורא אותה “קופי הנחמד”, “נחת זִקנָתי”. ובלבו אמר שהיא מזרע בני גרוביוס ויש לקווֹת ממנה לגדולות.

“אין לך צורך להתחתן,” אמר ושפשף ידיו. “אם יבוא גרף, עם ארמון ושני מיליונים מאחרי גבו, אפשר לבוא עמו בדברים. אבל שהמומוס הראשון אשר יזדמן לך יקחך מידי, או שחמור פקיד־משרד רְחַב־שַת ימשכך אל אבוסו ─ לזאת לא אוכל להסכים. תתני להם, למנוּולים בעלי־התאוה, תתני להם מנה אחת אפים.”

“אח, דודי היקר!” התאוננה דורותיה, “יודעת אני שאתה דורש טוב לי, אתה האחד הדורש לי טוב. אבל לולא עמדתי כה עניה ואביונה! שור, איזו שמלה עלי! חרפה!” והיא לחצה פניה אל זרועה המורמה ויבבה.

האדון גרוביוס כרסם את שפמו, הרים את גבות עיניו, ואחר כך הלך אל שלחן־הכתיבה שלו, פתח מגרה אחת, הוציא שטר בן מאה מרק והושיט לדורותיה בהסבו את ראשו ממנה, כמתירא מחרון־אף אלהי־הכסף השומר על אוצרו.

זה היה מצב הדברים, בשעה שדניאל ראה בביתו של האדון גרוביוס את דורותיה והלך משם עם תמונתה חקוקה בנפשו.

יג

שנות הארבעים שמשמשו ובאו נראו לדניאל כשער אפל המוליך אל המורד. “חטוף וקח, מה שנִתן לקחת,” קרא אליו קול מקרבו, “על הקברים עולים עשבים.”

החושים התקוממו לרוחו, ללבו. עוד לא הסתכל מעולם בנשים כמו בימים האלה.

יום אחד נסע אל סיגמונדסדורף. אברהרד יצא למסעיו. על פני סילביה היתה שרויה כעין עצבות שקטה. היו לה שלשה ילדים, האחד יפה ממשנהו, אבל בנוח מבטיה עליהם, היו מלאות תוגה. נשים שסובלות בחיי נשואיהן, קוי פניהן כבויים וידיהן שקופות וכתומות.

לפני הזמן שקבע לעצמו נפרד דניאל ממנה. כעין רגש אגוֹאיסטי היה דוחה אותו מאלה שאינם יכולים לשמוח.

הוא הלך אל האדון גרוביוס. את הצוחקת, אשר אותה בקש, לא מצא.

האדון גרוביוס הביט אליו בעינים חשדניות. פני האויב מאז העלו על דעתו מחשבות רבות. פניו היו חרושים, כאילו עברה עליהם מחרשה, ואכולי אש כאבן־הכירה. אלה היו פני חבוש בבית־האסורים, זועפים, מדוכדכים, מתוחים ומטילים יראה. האדון גרוביוס ידע לקרוא בפני אדם.

כדי להמנע משיחות בטלות, נגן דניאל לפני האדון גרוביוס מוֹטֶטים עתיקים אחדים. האדון גרוביוס התלהב עד כדי כך, שרץ אל המזָוֶה והביא משם חצי תריסר תפוחים ותחב אותם לתוך כיסי דניאל. את התפוחים האלה היה קונה בסתו בסיטונות והיה שומר עליהם כעל אוצר יקר.

“לשמע מוסיקה כזו אפשר באמת לחזור בתשובה ולהיות נוצרי חסוד,” אמר.

“האביב פועם במוסיקה זו,” השיב דניאל, “האמנות שבה היא עדין תמימה כקמה הצעירה. אבל כלי־הנגינה שלו פרוע.”

“סמל, סמל, ידיד נכבד,” קרא האדון גרוביוס והִצְבָּה את לחייו, “אולם בשובו עוד פעם, ימצא את הכלי מתוקן. יבוא נא אלי לעתים קרובות, ויזכה לחיי העולם הבא.”

האדון גרוביוס מתחנן לבוא אליו! הרי יש בזה כדי לזעזע את הנפש. דניאל הבטיח להביא עמו אחדים מכתבי־היד שקבץ. בבואו אחרי יומים היתה שם דורותיה, ומאז היה מוצאהּ שם כל פעם, ובקוריו נעשו יותר ויותר ממושכים. וכשראה האדון גרוביוס כי גם דורותיה התחילה לבוא אליו לעתים תכופות יותר, השתדל להביא את דניאל לידי כך שיבוא יום יום. היה ממטיר עליו דברי תוכחה אם החסיר פעם מבוא; גם כשדניאל היה מאחר, היה האדון גרוביוס מברכו לשלום בסבר פנים זעומות ולא נרתע גם משאלות אינטימיות. בשעות שלאחר הצהרים, כשהיה יושב יחידי, לא זז הזמן ממקומו; אז היה דומה לסובא, שחסרה לו כמוּת היין הרגילה. נוכחותם של שני האנשים נעשתה לו דבר שבהכרח, ממש כמו שהיו לו הכרח בימים שעברו הקריאה בעתונו, חברת האחים מ“עמק הבכא”, מצוקותיו הכספיות של אברהרד והקבורות. הקרתני הזעיר כל הרגל נעשה לו לתאוה.

בשעה שדניאל נגן את המנגינות העתיקות למקהלות בתי־הכנסת, היתה דורותיה מקשיבה במנוחה, אבל לא הצליחה בכל פעם להסתיר את שעמומה באותה שעה.

פעם נסבה השיחה על אודות הנגינה בכנור, והאדון גרוביוס דחק עליה לנגן ממבחר מנגינותיה. דניאל לא אמר אף מלה לעודדה. הוא מצא שענותנות זו נאה לה ומוסיפה לה חן. הוא היה סבור שיש בסרוב זה משום הבנה ומשום ותור, והוא חיך אליה חיוך של חבה.

“מוטב שאדוני יספר דבר־מה,” אמרה אל דניאל. מעט מעט נתגלה שלא היתה לה משאלה אחרת זולת זאת.

“אני מספר גרוע,” השיב דניאל, “כבד־פה אנכי.”

אבל היא הפצירה בו בעתרת דברים ובתנועות ידים כמתחננת. האדון גרוביוס צחק. דניאל הסיר את משקפיו, נגב אותם והסתכל בנערה בעינים ממצמצות. כאילו הפריעו המשקפים לראות את דורותיה כמו, או כאילו הוא מעדיף לראות אותה ראיה מטושטשת.

“איני יודע מה עלי לספר,” אמר בנענעו בראשו.

“הכל, הכל!” קראה דורותיה בחשק מוזר, בהושיטה לפניה את ידיה. היא עשתה עליו רושם כילדה; הוא עוד לא ספר אף פעם לילדה. הוא בכלל לא ספר אף פעם; בפני גרטרוד ולנורה יצאו פעם מפיו, בלחץ התנאים, דברי ודוי ותלונה. ומאז לא נשנה הדבר, אסור היה שישנה עוד.

פתאם פתתה אותו ההזדמנות לספר בדברים שקטים את גורל חייו, פתתה אותו העין הלוהטת באש עלומים, אשר לאור זהרה עלול המסובך לההפך לפשוט, האפל – לבהיר; פתה אותו האיש הזקן והרע, שבתוך חור בצתו היה לו כל העולם כלו למאכל שְקוּי־רעל.

והוא ספר בקולו הרצוץ על הארצות שבהן נדד, על הים ועל כרכי הים; על האלפּים ועל אגמיהם, על מקדשים וארמונות ומנזרים, על אנשים נפלאים שנפגשו לו, על עבודתו, על בדידותו, וכל זה בלי כל קשר, בקול יבש ובלי רגש. חֵרֶף הפיתויים, היה בכל פעם משתמט ברגע האחרון מנגוע בכל מה שהיה לו לחֲוָיָה פנימית. בשעה שדבר על אודות היהודיה, על אודות הסנונית, לא גמר אפילו את המשפט, הפסיק באמצע וחכה שעה ממושכה, והתחיל פתאם בלי כל קשר לתאר איך הלך לאשנבך. גם פה הפסיק באמצע.

אולם דורותיה שאלה. דבריו נראו לה יותר מדי כלליים, וכנראה, לא נתקררה דעתה בהם.

“מה היה באשנבך?” הרהיבה בנפשה לשאול, “למה הלכת שמה?”

הוא טעה בנוגע לאש החשק בעיניה. תקף אותו עונג, הוא דמה להרגיש בחום נפש נדיבה. תקף אותו החפץ של אדם בשנות עמידתו לעַצֵב נפש תמה, אשר טרם הועם טהרה, בצלם ובדמות חלומותיו.

“שם ישבה אמי,” ענה מהסס, “היא מתה.”

“כן, ומה?” לחשה. היא הבינה שאין זה הכל.

אז הרגיש את כבוש־עצמו זה כחטא. ביתר פקפוק ומיד מתוך חרטה הוסיף:

“שם חיתה גם ילדה אחת שלי; בת אחת־עשרה. היא אבדה, איש אינו יודע איפה היא,” לחש בהתרגשות.

פני האדון גרוביוס היו כפני איש היושב על גחלים לוחשות. “אחת־עשרה שנה?” שאל מתוך צמאון לחדשות מפליאות. “הרי זה לפני העת…”

“כן, זה היה לפני העת,” אִשר דניאל בזעם. הוא נוקש בלשונו. הוא התרגז על עצמו. נשתתק ושוב אי אפשר היה להוציא מפיו מלה.

האדון גרוביוס התבונן אל דורותיה כשהיא צמודה בעיניה אל דניאל. חשד מציק עלה במחשבתו.

“תמול פגשתי על ככר־יוסף את אחד ממעריציך, המחריב את קלעי התאטרון,” התחיל מדבר במתכון בלשון עוקצת, “לאותו בחור היה מצח נחושה לאמר לי: ‘ישתדל נא וימהר להשיא את דורותיה דידרלין, שמא תיבש לשון הבריות מרוב רנון אחריה’.”

“לא אמת!” קראה דורותיה בהתמרמרות והסמיקה עד לשרשי שערותיה, “הוא לא אמר זאת.”

האדון גרוביוס צחק מתוך שמחה־לאיד.

“אם הדבר הוא כזב, הריהו בכל זאת מיטב השיר,” אמר בקול געיה.

בצאת דניאל מן הבית, הלכה דורותיה ללוותו עד דלת הפרוזדור.

“חבל,” מלמל דניאל, “חבל.”

“מה חבל? אני חפשיה. אין לשום אדם שליטה עלי,” והביטה אליו בעין אשה אמיצה.

“יש מלים שהן כמו כתמי זוהמה.”

“מי יכול להזהר מזוהמה?” שאלה כמעט בקול פראי.

עינו הבוחנת של דניאל נחה עליה כמו על חפץ. במתינות ובכובד־ראש אמר:

“תסלקי נא, דורותיה, את ידיך ומבטיך מעלי. אין אני מביא אושר.”

“בחפץ־לב הייתי הולכת עמך פעם לטיל,” לחשה וקוי־פניה רטטו מהתפעלות, שהטעתה אותו ליחסה אל עצמו, בשעה שעל צד האמת לא באה אלא מתוך תוחלת לעלילות ולגלוי תעלומתו.

“לפני שנים רבות, את בודאי לא תוכלי לזכור זאת,” אמר דניאל, “הגינותי עליך פה, מאחורי השער, מפני כלב גדול. התזכרי זאת?”

“לא. ואולי כן. כן, זֵכר מטושטש מאד אזכרה. האם אדוני היה זה?” דורותיה אחזה בידו מתוך הכרת־טובה.

“טוב, נלך מחר. נצא יחד לאיזה מקום שהוא.” הם קבעו את המקום אשר שם יפגשו.

יד

תחלה היו בוחרים לטיוליהם מקומות קרובים ובודדים, אחד כך נעשו טיוליהם רחוקים יותר. יום אחד הגיעו ברגל עד לקרַפטסהוף ועד לאפרי פגניץ. שלא־מדעת היה דניאל נמנע מלכת בדרכים אשר בהם היה מטיל עם לנורה.

פעמים קרובות היתה חדות־החיים הסוערת של דורותיה משפיעה עליו דממה וכבדות, ושנותיו העיקו עליו אז כמשא לעיפה. האם אין זו נקמת הגורל, שבשעה שהזדמן להם לפעמים לעלות על גבעה אחת, היה דניאל מוכח למַתֵּן את פסיעתו בשעה שדורותיה רצה לפניו וחכתה לבואו?

היא לא ראתה כל פרח, כל בהמה, כל ענן; אבל משנראו מרחוק אנשים היה תמיד ומיד חל בה שנוי; או שנתגלה בה שפע של תנועות־יד או שהיתה מעמידה את עצמה במצב ידוע ומתרכזת כמו במשחק. בין אם היה זה מנערי האכרים ובין אם היה אורח־פורח, היא נענעה מתניה והרימה את קולה בטון גבוה יותר.

“ראשה סחרחר מעלומיה כמו מיין,” חשב דניאל.

פעם הביאה עמה חפיסה עם טבלאות שוקולד. לאחר שאכלה די שבעה, ודניאל לא רצה לאכול מהם, זרקה את הנותר על האפָר. דניאל גִנה אותה על כך. “למה אסחב את זאת,” ענתה בתמימות. “אם שבעה הנפש דבר, משליכים אותו.” היא חשפה את שניה ושאפה אויר.

דניאל התבונן אליה. “הנה זו היא מכושפה,” חשב, "זו אינה עשויה להיות מקופחת בעזוז יצריה ובשפע החיים שבה. ודומה היה עליו, כאילו היא עשויה באותו הדפוס כמו חוה שלו, בצלם של מלאכי־אור, אשר בעליצותם יש פעמים משום עריצות. והוא החליט שלא לִתן עוד למקרה הערום כל שליטה עליו, ולהשתמש גם בכח אם יהיה צורך בדבר.

“אימתי סוף סוף יספר אדוני?” שאלה דורותיה, “אני מחויבה, אני מחויבה לדעת זאת,” הוסיפה בדבריה הנלהבים, “אין זה נותן לי מנוחה ביום ובלילה.”

היא לא שקרה. כדי לחדור אל תוך עברו שהיא צירה אותו לעצמה מלא מאורעות ומקרים רבי גונים, היתה עושה כל מה שהיה דורש ממנה.

דניאל סרב דומם. הוא חשש לעכור בדבריו את מחשבותיה הטהורות של הנערה, את תמימותה הבהירה, והוא התירא לעורר מתרדמתם את צללי המתות.

יום אחד היתה מפטפטת בקלות־דעת, ותוך כדי פטפוטיה הסתבכה. היא התחילה מספרת לו על הגברים שהיתה מתעסקת בהם, ושלא במתכון עברה אל אותו הטון, שבו היתה מספרת עם דודה גרוביוס. כיון שעמדה על אי־זהירותה, הפסיקה במבוכה. שאלותיו הרציניות של דניאל הכריחוה להתודות דברים שמרצונה הטוב לא היתה מספרת עליהם. ומתוך כך נתגלו לו כמה וכמה דברים עכורים ומכוערים, וקשה מאד היה לה לטהר את עצמה ולהראות כקרבן. לבסוף, בראותה כי אין לה עוד מפלט, ערבבה את הצבעים עד היות להם גון צעקני ביותר, ובפחד ובמתיחות נעימה חכתה לראות את הרושם.

דניאל שתק שעה קלה, אחר כך עשה תנועה בידו השטוחה, כגוזר דבר לשנים, ואמר בתוקף:

“הרפי מהם, דורותיה, או שתרפי ממני!”

דורותיה השפילה את ראשה וביראה הביטה אליו מלמטה למעלה. ההחלטיות שבה דבר היתה חדשה בעיניה, אבל בשום פנים לא דחתה אותה. רעדת־חשק עברה בכל יצורי גוה.

“כן,” לחשה כשפחה ציתנית, “אני רוצה לשים קץ. לא ידעתי כלל מה פרושם של כל הדברים האלה. ובלבד שלא תכעס עלי, לא כן, אינך כועס? טוב?”

היא התקרבה סמוך יותר אליו. עיניה עטו דוק דמע.

“לא להתרעם,” בקשה עוד, “דורותיה המסכנה אינה אשמה.”

“איך זה אפשר,” אמר דניאל, “כלום לא הרגשת בחילה עד לעומק הלב? איך אפשר להתהלך תחת שמי ה' הנהדרים עם המחשבה על צבוֹעים הללו? נערה, בקרבי מתעוררים ספקות בכֹּל.”

“מה היה עלי לעשות, דניאל?” ענתה, וזו לה הפעם הראשונה שקראה לו בשמו הפרטי, מתוך תערובת מחושבה ומכוונה מראש של הכנעה ושל אומץ־לב, שהקסימה אותו ונגעה עד לבו, “מה היה עלי לעשות! הם באים, הם מדברים, מושכים אל תוך רשת קוריהם. הבית הוא כה עצוב, הלב הוא כה שומם, האב הוא כה זעום כלפי, אין לי ידיד, אין לי איש בעולם.”

הם המשיכו את דרכם. הם עברו דרך יער, מימין ומשמאל עמדו ארנים גבוהים, אשר על צמרותיהם חנתה שמש בין־ערבים.

“אין הגורל מניח לאדם להתל בו, דורותיה,” אמר דניאל, “אינו מתיר כל זוהמה וכל לכלוך אם אנו רוצים לעמוד לפניו בכל כח נפשנו, וכל החובות שאנו חיבים, אין אנו פטורים מלפרוע אותם באיזה מקום שהוא ובאיזה זמן שהוא.”

דורותיה הרגישה שהוא נתון במצב של התרגשות, וכעת עתיד לבוא הדבר הגדול, שאליו צפתה כמו לאושר. עמדה, פרשה סודרה על הקרקע וישבה במצב מלא חן, נכונה להקשיב. דניאל השתטח סמוך אצלה בתוך האזוב.

והוא ספר לתוך האזוב, במקום שרמשים זעירים רוחשים. לא הרים עיניו, אף לא את קולו. פעמים הוצרכה דורותיה להשפיל ראשה כדי שתיטיב לשמוע.

הוא ספר על גרטרוד, על קֵהוּתה, על התעוררותה, אהבתה, ותרנותה; על לנורה, איך אהב אותה בלא שידע בעצמו; איך התמסרה אליו לנורה מתוך עתרת יסורים ואהבה, ואיך התהלכה אז גרטרוד תועה ואמללה עד שאבדה את עצמה לדעת.

“אז עלינו אל עלית־הגג, שם היתה דלקה, והיא היתה שם תלויה מתה על חבל מצרור של סוכר.”

ואיך התהלך צלה של גרטרוד ליד לנורה, ואיך היתה לנורה לקושרת זרי פרחים, איך פיליפינה, המופלאה, פיליפינה המופלאה עוד כיום, באה אל ביתם, וילדתה של גרטרוד חיתה שם כמו אסופית רועדת מקור, והילדה השניה, בת המשרתת, הכתה שרשים בלבו.

ועל אודות הפגישות, השיחות, השתיקות, הפגישות ברחובות, ההליכה הלוך ושוב בחדרים, התעוררות צלילי המזמורים, נדודי הנוער עם להקת דרמויל, הצצת קוי האור של מסכה אל תוך החיים האפורים, על אודות הידיד, העזרה שנתן, הפרידה ממנו, אשת עושה־המברשות שעל ככר יעקב הקדוש, שלש הבתולות הזקנות ברחוב הארוך, הימים שעברו עליו בארמון ארפט, האב הזקן של האחיות והתעסקותו החשאית, – את כל זאת תאר כמו אדם שמדבר מתוך שֵנה, ובתוך דבריו פָּעם אמון רב כל כך, שהרעיד אולי את הרוחות המרחפים באויר הערב, אבל לא חנן כל אור נפש לעיני דורותיה הנוצצות כמתכת.

כשהרים את עיניו נכחו היתה לו הרגשה כאילו ראה שתי דמויות חשכות בפאתי היער, שתי אחיות, שמביטות אליו ביגון ובמבט תוכחה.

הוא קם ממקומו. “וכל זאת, נערה,” סים, “כל זאת, כימי גשמים הנופלים על האדמה החרבה, נספגו אל תוך יצירה אחת, שאני עובד עליה זה שבע שנים. זה שבע שנים. עוד שנים, ואני אמסור אותה לעולם, אם רק לפני כן לא יפול כדור ארצנו המתמוטט לתוך השמש.”

רק בקרוּב, רק באופן לא ברור, שערה דורותיה מה טיבו של האיש הזה העומד לפניה. היא הרגישה כעין תשוקה מגרה אליו. התחילה לאהוב אותו על פי דרכה. חשקה לחסות בצלו כצפור אשר עם שעת ערבית היא נמשכת אל צללי העצים. דניאל הבין, כי התנועה המהססת, שבה חבקה את זרועו, הביעה את הרגש של הכרת־טובה.

וכך הוליך אותה בחזרה העירה.

טו

במצב־הרוח המלא המית השמחה של אותם הימים, כתב והשלים דניאל את החלק החמישי של הסימפוניה שלו, שפותח בדמות מוסיקלית על ידי קלַרנֶט שדומה לצחוק מחוסר־דאגה. המוֹטיב הפשוט הוֹלך ומתפתח לכל מיני נוסחאות של שמחה; אף גם זכרונות שקטים מן העבר ונחומים. כשהתמוֹת הראשיות, בזכרן את שלטונן הקודם, שאפו להשתפך בזרם רחב יותר, באו ציורים קוליים־אמנותיים, בתהפוכות חלופיהם, וצמצמו אותן ודחקון פנימה. לבסוף התמזגו כל שלש התמות, התנשאו במזיגה נפלאה, כאילו שאבו מתוך החבור והצרוף כחות חדשים, נצחונן היה קרוב, והנה פתאם תקפה את כל התזמורת, על ידי סֶפּטאַקוֹרד, כעין מלוֹדיה של מחול, והמוֹטיבים המודעים והקרובים, המלאים כליון־נפש, נסו מנוסת פחד בכנורות הנאנחים. לפני ה־crescendo החוגג של הסיום, החזיק פגוֹט סוֹלוֹ במרומים רחוקים את אחת התמות, ספוגת הנכאים.

בארבעה־עשר לילות רשם את החלק הששי בקויו הכלליים.

שדבר דומה לזה לא עלה בידו קודם לכן, את זאת ידע דניאל. מי שעלה בידו להוציא לפועל את הדבר הבלתי שכיח, הוא יודע זאת. הדבר תקף אותו כמו מחלה ומלא את כל נפשו כמו חלום עמוק.

פעמים היה לו חשק גדול לספר על זאת למישהו, אפילו אם זה יהיה האדון גרוביוס. אבל הלהבה כבתה והוא לעג לחשק הזה. סבלנות, אמר אז לעצמו ברגש שקט, סבלנות.

משנגמר הקובץ שלו וקשריו עם הפירמה פילנדר הותרו, בקש לו פרנסה אחרת. במשך השנים האחרונות חָשַׂך לו ארבעת אלפים מרק, אבל הוא לא רצה לנגוע בכסף הזה.

הוא שמע כי משרת האורגניסט בבית־הכנסת של אבגידיוס הקדוש נתפנתה. הוא פנה אל כהן בית־הכנסת וזה המליץ עליו לפני הגבוהים עליו. הוחלט שהוא ינגן לפני האדונים חברי ההנהלה של בית־הכנסת. הדבר יצא לפועל בבוקר אחד מימי אוקטובר. ובבחינה הזאת הניח את דעתם של הבוחנים המחמירים.

ובכן היה לאורגניסט של בית־הכנסת ומשכורתו אלף ומאתים מרק לשנה. בשעה שהיה מנגן ביום ראשון לשבוע ובימי החגים, היו באים אל בית־התפלה אנשים רבים, רק כדי לשמוע אל נגינתו.

טז

אחד מן המחזרים אחרי בתו, שאנדריאס דידרלין הביט אליו בעין טובה, היה בעל טחנה וחובב מוסיקה, ויסקופ שמו. הוא היה בקונצרט הראשון של דורותיה ושלח אליה זר דפנא.

פעם אחת סעד ויסקופ אצל דידרלין סעודת הצהרים, ואחרי לכתו אמר האב אל בתו:

“דורותיה החביבה שלי! מהיום ואילך מותר לך להקרא כלה. האיש המצוין הזה רוצה בך לאשה לו. הרי זו הזדמנות מאושרה. האיש עשיר כמו קרֵזוס.”

תחת להשיב לו דבר פרצה דורותיה בצחוק עליז. אבל עתה הלא ידעה כי משהו עתיד להתרחש, ועל פניה רבי התנועה רעדו לעג, יראה וחשק.

“המלכי עם לבך, שקלי בדעתך במשך הלילה. אני הבטחתי לאיש להודיע לו את ההחלטה למחר,” אמר אנדריאס דידרלין בזעם.

עוד לפני שבוע, כשחכה דידרלין בבטחה להצעת הנשואין של בעל הטחנה, בקש ממנו הלואה של אלף מרק. בעל הטחנה נתן לו את הכסף והאמין לקבל על ידי כך שטר־הבטחה בנוגע לדורותיה. דידרלין היה באופן כזה קשור והחליט להוציא את תכנית הנשואין לפועל.

אולם התנהגותה של דורותיה נתנה מקום לחשוש למרד מצדה. הוא היה בדאגה. בקש להתבדר. שש־עשרה שנה לפני כן התחיל לעבוד על קומפוזיציה אחת בשם “לכל המצטערים – תמונה סימפונית”. אז כתב כבר חמשה עמודים פרטיטורה, ומאז לא התמסר עוד לכל עבודת יצירה. הוא חטט ומצא את כתב־היד במגרה אחת וישב לפני הפסנתר. הוא רצה להתחיל במקום שלפני ארבע־עשרה שנה הפסיק, כאילו לא נמשכה ההפסקה יותר מן השֵנה שלאחר ארוחת הצהרים.

העבודה לא זזה ממקומה. הוא נאנח עמוקות. דומם ישב לפני הפסנתר והביט אל הניר כתלמיד, שחיב לפתור שאלה בחשבון והוא שכח את הכללים, והוא התאבל על אבדת כשרונו האמנותי. בקרבו היתה ריקנות רבה כל כך. תוי־הנגינה הביטו אליו בבת־צחוק של לעג והרהורים היו חוזרים תמיד אל בעל הטחנה. שעה קלה הָזָה על פני המנענעים, ואז הכניסה דורותיה את ראשה בפתח הדלת וזמרה יחד עם נגינתו: “הזהב הטהור של רהין הטהור”.

בכעס הוריד את מכסה הפסנתר, לקח כובע ומעיל ועזב את הבית, ופניו מועדות אל אותו בית אשר בקצוי הפרבר.

בשובו בלילה הביתה ראה את דורותיה עומדת עם איש אחד מאחורי השער. היה זה המשחק אדמונד הן. בלחישה היו מסיחים את שיחתם מתוך התרגשות גדולה. האיש חבק את דורותיה, אבל כשבצבץ אנדריאס דידרלין מתוך החשכה ונראה לעין, השמיע קללה ונעלם חיש מהר.

דורותיה הביטה בפני אביה בחוצפה והלכה אחריו לתוך הבית האפל.

למעלה, לאחר שהדליק אור, פנה אליה דידרלין ושאל בקול מאים:

“מה פרושן של פגישות בלתי־צנועות אלו? אני מחכה לתשובה.”

“איני רוצה להנשא אל שק הקמח שלך. הא לך תשובתי,” החזירה לו דורותיה והרימה במרי את ראשה.

“נַ, זאת עוד נראה,” אמר דידרלין חִור מכעס והשקיע את אצבעותיו בתוך בלוריתו שנתדלדלה, “את זאת נראה. עתה צאי מכאן. איני רוצה שתקופח שנתי המגיעה לי בעד עבודתי על ידי לכלוכית כפוית־טובה שכמותך. מחר נשוב לדבר על זאת.”

בבוקר יום המחרת מהרה דורותיה להכנס אל האדון גרוביוס.

“דוד יקר,” מלמלה, “הוא רוצה לזַוֵּג אותי עם שק הקמח.”

“האמנם? אצטרך אפוא שוב להעמיד את המנגן העלוב על מקומו הראוי לו,” אמר האדון גרוביוס. “רק הרגעי, ילדתי, רק הרגעי,” הוסיף וגִפֵּף בחבה את שערותיה החומות. “גרוביוס הזקן עודנו בחיים.”

דורותיה נצמדה אליו והצטחקה:

“מה היית אומר, דוד,” אמרה במבט של מזמת־ערמה ועם זאת חודר, “אם אקח את דניאל נוטהפט לי לבעל? הלא זה מצא חן בעיניך,” הוסיפה בחנופה, כשהלז נרתע, החזיקה בכתפיו בכח, “מן ההכרח שזה ימצא חן בעיניך. רוצה אני שיהיה לי סוף סוף מי־שהוא, איני רוצה להשאר בתולה זקנה, ובבית אבא לא אוכל שאת את חיי.”

האדון גרוביוס התפרץ מידיה. “להושיבך בבית־המשוגעים, נעוַת־המרדות!” צעק, “לולא כן טוב שתשכבי עם שק הקמח במטה. או שמא רוח נכנסה בך, ריבה? אם מרגישה את גרוי בעורך, התגרדי, או קחי לך סַיָּס מן האורוה, כמו שעשתה קטרינה הקיסרית. עשי לך שמלות יפות, תלי עליך מצלתים, לכי לרקוד, סבאי יין שמפניה, עסקי במוסיקה או השליכי את כנורך אל האשפה, עשי ככל העולה על לבך, אני נותן לך כסף ככל אשר תבקשי, אבל את בעל הדמיונות עם העינים הירוקות, את טורף הנשים, את המטורף המוסיקלי שלחי לכל הרוחות, בשם אלהים וכל קדושיו, אל תעוללי זאת לי, אם לא כן יפסק כל קשר בינינו, אם לא כן אין לי כל ענין בך.”

משטמה עזה כל כך, יראה גדולה כל כך היו בפני גרוביוס, שדורותיה השתוממה, שערותיו היו פרועות ומדובללות כאניצי קן צפרים, מזויות פיו ירד ריר, עיניו בערו באש אדומה, משקפיו צנחו אל קצה חטמו.

שום דבר לא יכול לגרות את דורותיה ולקחת את לבה יותר מהדברים ששמעה על אודות דניאל, יותר משצף קצפו של האדון גרוביוס. עיניה נפקחו לרוחה, פיה נפתח מתוך התעוררות היצר. אם היה בה עוד פקפוק, עתה חדל ואינו. היא אהבה כסף, היא נולדה עם אהבת בצע בלב. אבל אילו היה מניח האדון גרוביוס את כל אוצרותיו לרגליה ובלבד שתוַתר על דניאל, לא היתה עושה זאת, עתה לא יכלה עוד לעשות זאת.

משהו נעים ואיום משך אותה אל האיש אשר את שמו ינאצו וממנו ייראו. בקרבתו היה הגרוי של סכנת התשוקה החושנית עזה יותר מאשר בקרבת הגברים האחרים שהכירה. הוא היה לה חידה וסגור בפניה. היא חפצה למצוא את פשרו ולפתוח אותו. הוא כבש נשים כה רבות, בודאי יותר ממה שהתודה לפניה. היא חפצה לכבוש אותו. הוא היה כה שקט, כה נבון, כה תקיף; היא חפצה לקבל ממנו שקט, תבונה ותוקף, היא חפצה בכֹּל, בכל הקסמים, בכל השלטון על אנשים ובכל אשר הוא מסתיר, את הכל חפצה לקבל מידו.

היא התמידה לחשוב על אודותיו, רק על אודותיו. מחשבותיה רחפו מסביב לתמונתו, נפחדות, חושקות, משחקות. הוא הצליח להכניס אל תוך רגשותיה רצון ואחדות. נפשה רצתה בו.

הגשם טפח על החלון. מלא פחד מפני שגעונותיה של דורותיה, לחץ האדון גרוביוס אל לחייו את שתי כפות ידיו. “הנה אני רואה, את רוצה לעזבני לבדי,” התאונן בקול בכיני, וקולו היה מפחיד כיללת כלב בליל חורף, “את רוצה לרמות אותי, אל האויב את רוצה לעבור, ושאני אשאר חבוש בתוך ארבעת כתלי. הנה אני רואה, הנה אני רואה.”

“הרגע, דוד רחימאי שלי, לא יאונה כל רע. אני רק לצון חמדתי לי,” אמרה דורותיה בשביל להיטיב את לב דודה בדברי חונף, ובפסיעות מהססות הלכה כלפי הדלת, כשהיא מביטה לרגעים אחורנית בבת־צחוק.

יז

היתה שעה קדומה לפני הצהרים, בשעה שדורותיה צלצלה אצל הדלת של דניאל. פיליפינה פתחה את הדלת ולא רצתה להכניסה. היא נכנסה בכח, ומעל מפתן החדר מדדה בעין גאוה את פיליפינה. זו רטנה בפני עצמה:

“שימי עיניך, פיליפינה, סרחון של חלאה עולה כאן באף…”

דניאל ישב ועבד. דומם קם והביט אל דורותיה שסגרה בזהירות את הדלת.

“הנני, דניאל!” אמרה ונשמה בכבדוּת כשַׂחְיָן שעלה אל היבשה.

“מה פרוש הדבר הזה?” שאל דניאל בלי זיע כלשהו.

“שאני עשיתי כרצונך, דניאל. עזבתים. אצל אבא לא אוכל להשאר לעולם. אין לי מקום אחר בלתי אם פה.”

דניאל נגש אליה והניח את שתי ידיו בכבדות על כתפיה.

“נערה קטנה! נערה קטנה!” אמר בהתרגשות ובאזהרה.

הם הביטו איש אל עיני רעהו זמן ממושך עד לאין סוף, כפי שנראה להם. כאילו רצה דניאל להציץ אל קפלי נשמתה החבויים ביותר. מבטה של דורותיה בער בחוצפה, היא לא הורידה את עפעפיה. פתאם השח דניאל את ראשו ונשק לה במצחה.

“את יודעת מי אני,” אמר בלכתו בחדר הלוך ושוב, “את יודעת איך חייתי ואיך אני חי. אני הנני עמוס חטאים, אני הנני אדם גלמוד. אני זקוק לרֹך של חבה, ורֹך אין בי לתת לזולתי. גורל חיי קשה, ומי שמשתתף בגורלי חיב לקבל גם את קשׁיוֹ. לפעמים קרובות אני אויב לעצמי, ולפעמים קרובות גם אויב לאלה שדורשים לי טוב. אני עלול להיות גס, עולב, שונא שלום ואוהב נקם. אני מכוער, אני אביון, איני עוד צעיר. כלום אינך חוששת לעשרים ושלש שנות חייך, דורותיה?”

דורותיה הניעה את ראשה בתנועה נמרצה.

“בחני וחקרי את עצמך, דורותיה,” הוסיף להפציר בה, “אל תתיחסי בקלות־ראש אליך ואלי. שקלי יפה יפה בדעתך מה שאת אומרת לעשות, למען לא נטעה בחשבוננו עם הגורל. בכח האהבה אפשר לשלוט בי יותר מאשר אני יכול לשלוט בעצמי, ואז אני מוסר לה את הכל, ואז אני צריך להאמין אמוּן ללא מצָרים. כשאמוּני נפסד, הרי אני כנדון לאש התפתה, כרוח רע. בחני את עצמך, דורותיה, ושקלי בדעתך. מחובתך להכיר בדעת מיושבה מה שאת אומרת לעשות, ענין קדוש הוא זה.”

“איני יכולה אחרת, דניאל!” קראה דורותיה ונפלה על חזהו.

“אם כן יצוה אלהים את חסדו עלינו,” אמר דניאל.

יח

דניאל הביא את דורותיה אל סילביה פון ארפט, בסיגמוּנדסדורף. הוא כתב אליה, תאר לפניה את המצב ובקש ממנה לקחת את דורותיה עד יום חתונתה תחת חסותה בביתה. סילביה היתה מוכנה בכל לב לעשות את בקשתו.

עוד שני לילות בלתה דורותיה בבית אביה, ועלה בידה למנוע דברי ריב עם אביה, בבקשה ששלשה ימים להתעשת. בבוקר יום השלישי, לאחר שאביה הלך אל השעור, צררה את כל חפציה ועזבה את הבית.

אנדריאס דידרלין מצא את המכתב שלהלן כתוב ביד בתו: “אבא חביב, אל נא תשעשע עוד את נפשך בתקווֹת שוא בנוגע לאדון ויסקוֹפ. אני כבר מבוגרה ויש לי הרשות להנשא לאיש כלבבי. אני כבר בחרתי לי את האיש, אשר יקדשני כדת, ושמו דניאל נוטהפט. הוא אוהב אותי יותר מכפי שאני ראויה לכך, וברצוני להיות לו לאשה טובה. אין לשנות בדבר הזה כלום, ובודאי תבוא לידי דעה שיותר הגון הוא ללכת אל מקום שלבי ימשכני מאשר לסמא את עיני על ידי היתרונות החמריים. בתך אוהבתך דורותיה.”

ראשו של אנדריאס דידרלין עליו סחרחר. המכתב נשמט מבין אצבעותיו ונפל ארצה. רועד בכל גופו, נגש אל השלחן הערוך, נטל את בקבוק המים וזרקו בכח אל הקיר, עד שנופץ שם לאלפי רסיסים. “אני אחנק אותך, מנוולת!” קרא בקול נחר כשהוא מנענע באגרופיו, נכנס אל חדרה של דורותיה, הפיל בשצף קצפו את הכסאות ואת שלחן־הטואלטה.

המשרתת פרצה נבהלה אל חדר־האוכל, ראתה את מכתבה של דורותיה מתגולל על הקרקע, הרימה אותו וקראה בו. בשמעה את פסיעות האדון ההולך ונכנס אל חדר־האוכל, מהרה לצאת ממנו, רצה אל הקומה התחתונה, צלצלה לאדון גרוביוס והראתה לו את המכתב. פניו הפכו כתומים בעברו בעיניו על פני הטורים. פתאם פרצה קריאה קלה מפי המשרתת, חטפה את המכתב מידי האדון גרוביוס וברחה אל החצר, כי שמעה את אנדריאס דידרלין יוֹרד במדרגות מדירתו למטה. הוא רצה ללכת אל המשטרה ולדרוש שם שיחבשו בבית־האסורים את מפַתה בתו. בראותו את האדון גרוביוס במסדרון, עמד ונתן בו עינים מלאות משטמה ועם זה מפיקות גם כעין שאלה מתוך יראה. כן, היה רושם כאילו אך מלה אחת של שלום מפי השונא משנים רבות, אך תנועה אחת, היו מספיקות כדי שישכח בבת אחת כל מה שהיה ביניהם, ושהאויב יהפך לאיש־בריתו ושותפו בהטלת הענשין ובבקשת הנקם.

אבל האדון גרוביוס פרש כבר מכל העולם, קוי פיו נעווּ לעוית רשע ובוז, החזיר אליו את גבו וסגר ברעש את דלת ביתו מאחריו.

אנדריאס דידרלין הגיע רק עד המשטרה שבבית הנהלת העיר, ושם עלו פתאם על לבו כמה וכמה פקפוקים, רגע קט הביט בפנים קודרים אל המרצפת, ושוב חזר בדרך אל ביתו, בפסיעות מתונות פי שנים מאשר קודם, מה שהעיד על מרץ שבור.

אך הגיע אל ביתו, הופיע לפניו דניאל.

“יש לאדוני עזות־פנים,” צעק לקראת האיש בהכנסו אליו, “יש לאדוני עזות־פנים להתיצב נגד עיני? חייך, הרי זה יותר מדי.”

“אני מוכן לכל קרב,” אמר דניאל באותה הקרירות מתוך חשיבות־עצמו, שהיתה מצויה אצלו תמיד במקרים כאלה ושהיתה מרפה תמיד את לב מתנגדיו, “אין לי דבר שאני צריך להתירא ממנו. עם אבי אשתי רוצה אני לחיות בשלום, ועל כן באתי.”

“היודע אדוני גם מה שעולל לי? אתה גנבת את בתי!” קרא דידרלין בפתּוֹס, “אבל אני אהיה לשטן על דרכך, סמוך עלי, אני אראה לך את עוצם ידי.”

דניאל הצטחק בבוז.

“בזאת אני בטוח,” החזיר לו, “אני יודע את עוצם זה של ידו ואזכרנו כל ימי חיי. אבל אני לא נכנעתי לפניו, ולפעמים עלה בידי לשבור אותו. ישקול נא בדעתו על אודותי, על בתּו ועל אודותיו עצמו,” ובזה נפטר ממנו.

אנדריאס דידרלין היה שרוי בדאגה גדולה. אותו רדפה בת־צחוקו של האיש הזה. מה עלה שוב בדעתו של האיש הזה. מה עלה שוב בדעתו של האיש העשוי לבלי חת. מצפון לא טהור מפר תכניות רעות. יותר משבוע נלחם דידרלין בגאותו, ולבסוף, לאחר שלא הגיעה אליו עוד כל ידיעה על דניאל ועל דורותיה, ונוסף על כל הצרות דרש בעל הטחנה את החוב, גמר בנפשו שבכל הענין אין לשנות דבר, ויום אחד עלה במדרגות הבית אשר על ככר אבגידיוס.

“אני שמח מאד על זאת,” אמר דניאל והושיט לאורח את ידו.

אנדריאס דידרלין דבר על אודות לב אב זב דם, על אבדנן של תקווֹת גדולות, על חוסר כל רגש של יראת־הקודש אצל בני הנעורים ועל הבדידות של ימי הזקנה, ואחר כך, כמעט בלי כל קשר עם הדברים האלה, דִבר, בתופפו באצבעות כפו הענקית, על מצבו הדחוק שבו הוא נתון כלפי בעל הטחנה. הוא היה ערב לידיד אחד, הצטרך לשלם בעדו ולא מצא דרך אחרת בלתי אם ללווֹת את הכסף אצל הבחור העשיר הזה הרוצה בדורותיה.

דניאל הוכרח להסכים שיש במצב משום פחיתות־כבוד, ושאת החוב יש לסלק. הסך עולה לאלף וחמש מאות מרק, אמר דידרלין. הוא גופו נבהל בהוציאו מפיו את הסך הזה, שיש בו חמשים למאה רֶוח. הרי זו היתה אמצאה מחוכמה, שתשמש לו בו בזמן גם אבן בֹּחַן לנדבת לבו של מי שעתיד להיות חתנו. בעצם מצא את התנהגותו בלתי הגונה, והדבר נגע אל לבו באמור לו דניאל, אחרי המלכו עם לבו שעה קלה על אודות ההפחתה הגדולה בכספי חסכונו, שביום השני יביא לו את הסך הדרוש.

“דניאל, אתה מבישני,” אמר, “באמת, אתה מבישני. נשכח נא את סלע המחלוקת ונהיה ידידים טובים. כלום אין אנו גם בלי כן חברים בהיכל אפולו? קראני אב ואני אקראך בן. אמר לי ‘אתה’, וגם אני אעשה כן.”

דניאל הושיט לו דומם את ידו.

דידרלין שאל על אודות דורותיה. וכשהודיע לו דניאל על מקום ישיבתה, נחה דעתו.

“ביתי וזרועותי פתוחים לה. הודע לה זאת, תודיע לה על השנוּי שחל במצב,” אמר רכות, “שנינו עשינו עוֶל זה לזה. ושנינו התחרטנו.”

דניאל השיב בקול יבש, שהוא מבכר שדורותיה תשב אצל סילביה פון אופנברג.

“כרצונך, בני!” אמר אנדריאס דידרלין, “אני נשמע לדרישות אשרכם הרך. אולי נקח לנו בקבוק יין מַלְוַזיה או יין מוזל, לשתות לחיי חית־הבר היקרה אשר צדתי? אולי אין זה לפי רוחך?”

דניאל יצא לשלוח את פיליפינה לקנות יין. אבל פיליפינה עם אגנס לא היו בבית. הוא ראה אחת ממשרתות הבית על המדרגות ובקשהּ ללכת בשליחותו. עבר הרבה זמן עד שהביאה את היין, ואך מזגו את הכוס נתגלה שלדידרלין אין עוד פנאי, מפני שבשבע הוא מחויב לתן את שעורו במוסיקה. הוא שתה רק מחצית הכוס ונפרד מדניאל בלחיצת־יד חזקה.

זמן־מה ישב דניאל שקוע בהרהוריו, והנה דפקו על הדלת ויורדן הזקן נכנס.

“המותר?” שאל.

דניאל נענע להסכמה והזקן צנח על הכסא אשר דידרלין ישב עליו. הוא הביט אל פני דניאל בעינים בוחנות ושאל:

“האמת הדבר שאתה, דניאל, רוצה להתחתן שוב? שאתה רוצה לקחת את בתו של דידרלין?”

“כן, אבא! זה אמת,” אמר דניאל. הביא כוס נקיה, מלא אותה יין והציגה לפני הזקן. “שתה, אבא,” אמר.

הזקן הגיש את הכוס אל שפתיו מתוך יראת־כבוד.

“לפי השערתי, עברו, כנראה, תשע או עשר שנים מאז שתיתי יין,” דבר בפני עצמו.

“לא ראית נחת בחייך,” השיב דניאל.

“אין אני מתאונן, דניאל. אני נושא את סבל חיי, מפני שלשאת אני מוכרח. ומי יודע, אולי עוד צפון לי אושר קטן, מי יודע, אולי.”

הם ישבו אחר כך דומם ושתו מזמן לזמן. היה שקט רב כל כך, שנשמעה המולת הלהבה במנורה.

“היכן פיליפינה?” שאל דניאל לבסוף.

“כן, פיליפינה, את זאת שכחתי לגמרי,” אמר הזקן ברוב דאגה, “אחר הצהרים עלתה אלי והודיעה לי שהיא הולכת אל הגברת הדבוש ותשב שם עם אגנס עד אחרי החתונה. אבל היא דברה מתוך מבוכה רבה כל כך, שלא יכולתי להציל מפיה דבר לדעת אל מה היא מתכונת בדבריה. דבריה עשו רושם כאילו היא בכלל עוזבת את הבית לבלי שוב אליו. האם אין הגברת הזאת קצת בלתי שפויה בדעתה? שלשום היו במטבח דפיקות ורעש, וכפי השערתי היו מונחות על הקרקע שש צלחות, לפחות, שבורות. ועל כל זה אימה לשפוך עלי מי השפכין וחרפה וגדפה. איך זה? כלום יש לה הרשות פתאם, על דעת עצמה, לעבור עם הילדה אל הגברת הדבוש?”

דניאל לא ענה דבר. הרעיון על פיליפינה מלא אותו פתאם פחד ורגש של אסון. דומה היה לו שאסור לו להפריעה.

יט

בלילה תקפה את דניאל התרגשות עצומה. הוא עזב את הבית, וחֵרף החושך והשלג היורד, הרחיק ללכת מחוץ לעיר ולא הרגיש ברטיבות, בקור וברוח.

הוא הקשיב אל הקול המדבר אליו מתוכו פנימה; בקש מעצמו עצה אחרונה ונשא עיניו פעמים אל קמרון השמים השחור, כשואל מאין יבוא עזרו? עוד שחור מהשמים נראה לו המחר, מתוך רגשי מורא מפני העתיד תעה מדרכו. רגליו הוליכוהו אל בית־הקברות.

בדרך אל בית־הקברות נזכר שבלילה סגור השער, ובכל זאת הלך הלאה. זמן רב בקש בחומה מקום שיוכל לעבור בו. לבסוף מצא. טפס על החומה, שרט את ידיו עד לדם וקפץ לתוך השיחים המכוסים שלג, והתחיל תועה בלב מכווץ על פני שדה הקברות השומם, אשר הסער מתחולל עליו. אחר כך כשעמד על קברה של גרטרוד, נשמעו לו קולות מתוך הסופה, אימה וזכרונות כמעט הפילוהו ארצה, אבל לפני קבר לנורה קמה מנוחה בלבו, ובמעמקי האופק נסתלקו העננים וקו ירח רעד מביניהם.

הבוקר היה ממשמש ובא בשעה ששב הביתה. אחרי שמונה ימים הביא את דורותיה מסיגמונדסדורף.

סילביה ודורותיה, שלובות זרוע, יצאו לקראתו בשדרת־עצים מכוסה שלג, וסילביה הקשיבה לפטפוטי דורותיה בבת־צחוק. הן, כנראה, נעשו ידידות, וסילביה אמרה לדניאל, בהיותם ביחידות, כי לבה נקשר לאהבה את דורותיה. קשה לעמוד בפני רוחה העליזה, ועם ילדים היא נעשית ילדה.

ואף על פי כן התבוננה סילביה אל דניאל, ובהיות דורותיה באותו מעמד התבוננה אף היא במבט מהיר, בוחן, בלתי בטוח עד להפליא.

ביום דצמבר שטוף שמש היתה חתונתם של דניאל ודורותיה.

דורותיה

א

ארבעה־עשר יום דרו פיליפינה ואגנס אצל הגברת הדבוש; אחר כך באו בשליחותו של דניאל לדרוש מהן לשוב הביתה, ואם על פיליפינה טוב להשאר שם, תשלח את אגנס, ותכף ומיד.

“הנה”, אמרה הגברת הדבוש, “זכינו לשמוע: האדון מצַוה.”

“הוא כבר צוה עלי דַיו,” השיבה פיליפינה בכעס, “הילדה תשאר אצלי, ואני לא אשוב שמה. האם לא כן, אגנס חביבתי?”

אגנס ישבה על ספסל התנור, ליד הנריך השוטה, וקראה ברומן בולוַרי מרופט. לקול דבריה של פיליפינה, הרימה עיניה מתוך פזור־רוח והצטחקה בבת־צחוק קהה. לנערה בת השתים־עשרה היו קוי־פנים ללא כל מבע, וכיון שכמעט לא יצאה לאויר החפשי, היה עור פניה, מחמת אויר החדר הכלוא, כמעט כתום.

“לא יועיל לך שום דבר,” הוסיפה הגברת הדבוש שהזדקנה מאד ופניה היו כפני גַמֶדֶת רעת־לב ובעלת־מום,“הרשות בידו לדרוש את הילדה והוא מחויב לקבלה; חוששתני שמא יגרום לי ענין זה אי־נעימויות על ידי המשטרה.”

“נו מה דעתך, אגנס הקטנה, היש ברצונך לשוב אל אביך?” שאלה פיליפינה את אגנס, מתוך רמיזות כלפי הזקנה.

פני אגנס התקדרו. היא שנאה את אביה. עד לידי כך הביאתה פיליפינה בהשפעתה ובספוריה המלאים משטמה אליו. אגנס היתה בטוחה, שהיא עומדת למכשול על דרכו של אביה ונשואיו עוד חזקו בה את אמונתה זו. בתוך עמקי נפשה המעורפלת נשאה את דמות אמה המנוֹחה, כדמות אשה שנרצחה, שהעלוה לקרבן. פיליפינה היתה מתארת לפניה את התאבדות אמה בצבעים איומים מאד; בכמה וכמה ערבי חורף, בכמה וכמה שעות של בין־השמשות, היו חוזרות תמיד בשיחותיהן אל נושא זה. בבוא היום כשתהיה גדולה, כשתוכל להשמיע את קולה, אז, החליטה אגנס, תדבר עם אביה שפטים.

כשתוכל להשמיע גם את קולה! – זאת היתה משאלת־לבה החמה ביותר. כי היא נולדה אלמת, נפשה התעטפה עליה בבית־כלא צר יותר מאשר אמה לפנים, מפני שלא היתה מסוגלה לכל מבט חפשי, לכל מעוף, מפני שלא נרדם בה שום דבר, אלא קמל ללא תקוה.

“אל בתו של דידרלין לא אלך,” אמרה הילדה בכעס.

אולם בערב בא דניאל. הוא סר עם פיליפינה הצדה והשיח עמה שיחה רצינית. הוא באר לה את טעמי נשואיו, עד כמה שהיה ביכלתו לבאר, בלי להתעכב על הנמוקים העמוקים יותר. “לי היתה דרושה עקרת־בית, רֵעָה צעירה. לך, פיליפינה, אני חיב תודה, אבל דרושה לי אחת שתהיה על ידי ושתרומם את רוחי, כי בעבודתי הקשה אין את מבינה דבר. אם כן, אל תתעקשי, פיליפינה, צורי את חבילתך ובואי. מה נעשה בלעדיך?”

זו הפעם הראשונה שהוא דבר אליה כשם שמדברים אל אשה ואל אדם. פיליפינה נתנה בו עיניה. היא פרצה בצחוק פרא ולגלגה:

“כן, דניאל, איך אתה יודע להחניף. לא קויתי מימי לשמוע אותך מדבר ככה, תמיד היית זעפן וכעסן עד למורת־רוח. מוטב! אמור: פיליפינה החביבה! אמור לאט לאט: פיליפינה החביבה, כי אז אבוא.”

דניאל הסתכל משתאה אלפני פיליפינה שמעולם לא היו צעירים ושהקדימו להזדקן.

“שטויות,” אמר במורת־רוח והחזיר את ראשו ממנה.

פיליפינה רקעה ברגלה על הקרקע. הנריך השוטה נכנס אל הפרוזדור כשהוא מגביע בידו מנורה קטנה.

"האם הלבלר ירא־השמים עדין דר כאן? שאל דניאל, בהביטו מלא זכרונות אל המדרגות הסליליות והעקומות.

“לא, תודה לאל,” השיבה פיליפינה, “עוד זה חסר כאן. בראותי פני גבר, מתעוררת בי בחילה.”

שוב הביט דניאל אל פניה המכוערים מהמעוותים מרוע־לב. היא היה רגיל לציר לעצמו את כל הדברים, את כל העינים, את כל הגופות, בצלילים, כאן הרגיש חוסר כל צליל, כשם שמרגישים בודאי למראה דג ממעמקי ים: חסר־האור. הוא נזכר בחוה, באותו רגע התגעגע על חוה שלו; והנה נכנסה אגנס, שבאה לראות את פיליפינה.

הוא הניח את כפו על ראשה של אגנס ואמר אל פיליפינה מטוב־לב:

“נא. אם כן, פיליפינה החביבה, שובי הביתה!”

אגנס התכופפה ונחפזה להשתמט מידו, הוא התבונן אל הילדה בהשתוממות קודרת. פיליפינה שלבה את כפיה, השפילה את ראשה וגמגמה בקול של צייתנות: “יפה, מחר נבוא.”

ב

בשעת עשר לפני הצהרים עמדה פיליפינה לפני דלת הבית. בידה האחת גררה את צרורה ובידה השניה הוליכה את אגנס המביטה בפחד.

דורותיה פתחה את הדלת. היא היתה חביבה ונקיה במלבושה; היא היתה לבושה שמלת־מלמלה עם פרחים כחולים קטנים, וממעל לה – סינר לבן מקושט בבד סיטץ, ועל צוארה – שרשרת זהב עם מַשְׂכִּית קטנה.

“אח, הילדות!” קראה בעליצות, “פיליפינה עם אגנס! ברוכות תהיינה, ילדות, סוף סוף באתן.”

היא בקשה לחבק את אגנס, אבל זו השתמטה ממנה בפחד, כמו שנשמטה תמול מידי אביה.

פיליפינה עקמה ברוגז את שפתיה, בשמעה את זו, הצעירה ממנה בעשר שנים, קוראה אותה ילדה, והיא מדדה במבטה את דורותיה מכף רגלה עד קדקדה.

דורותיה כמעט לא הרגישה בדבר.

“המבשלת, שערי נא רגע, פיליפינה, לא באה היום, ואני אמרתי כבר לנסות היום בעצמי,” ספרה בשטף־לשון ובחשיבות, “אבל איני יודעת את המלאכה; בשר המרק הוא עדין קשה כמו אבן. אנא, שימי נא עין, מהו הדבר,” ומשכה את פיליפינה אל המטבח.

“את הסיר יש לכסות במכסה,” גזרה פיליפינה בפנים מפיקים זלזול, “וחוץ מזה, אין האש בוערת כראוי.”

אבל דורותיה כבר היתה עסוקה בענין אחר. היא מצאה צנצנת עם מרקחת. פתחה אותה, הביאה כף־עץ ארוכה, הכניסה אותה מלאה מרקחת אל פיה ולקקה בזהירות.

“הטעם הוא טוב,” אמרה, “טעמי נא, פיליפינה.”

היא הגישה את הכף אל שפתי פיליפינה, כדי שתטעם. פיליפינה דחפה בכעס את הכף מן הפה והלאה.

“לא, לא, את מחויבה לטעום. אני רוצה, אני רוצה,” עמדה דורותיה על דעתה והחזיקה את הכף בעקשנות לפני חטמה של פיליפינה, “אני רוצה בכך,” חזרה ספק מבקשת ספק מצוה, עד שפיליפינה, אשר לא מצאה דרך ההתנגדות הדרושה כלפי בריה כזו, הניחה שיתחבו לה את הכף אל הפה ובלבד שתפטר ממנה.

בא יורדן הזקן אל הפרוזדור ואחריו מנקה־המעשנות.

“אדוני האינספקטור! אדוני האינספקטור!” קראה דורותיה בצחוק. וכשהזקן בא לקול קריאתה, הגישה גם לו כף מלאה, אחריו הוכרח גם מנקה־המעשנות לקבל כף מלאה, ולבסוף הגיע תורה של אגנס הקטנה.

עתה צחקו כלם, אפילו על פני אגנס החורים חלף קו־אור בהיר, ודניאל, שיצא לקול ההמולה מחדרו, התיצב בפתח המטבח וצחק עמהם.

“הרואה אתה, דניאל, הרואה אתה,” דברה דורותיה בקורת־רוח, “הכל אוכלים אצלי מידי. כך אני אוהבת. יערב לכם, יבושם לכם, ילָדי!”

ג

עם מכתב פתוח בידה, פרצה דורותיה יום אחד אחר הצהרים אל חדרו של דניאל, במקום שם ישב ועבד.

“שמע דניאל, אשת היועץ המסחרי, פַיסטמַנטל, מתחננת שאבוא להשתתף במסבה שבביתה. האבוא?”

“את מפריעה אותי עתה, יקירה; כלום אינך רואה שאת מפריעה?” אמר דניאל בנזיפה.

“כן, כן תסלח,” לחשה דורותיה והביטה נבוכה אל השלחן המכוסה נירות של תוי־נגינה, “וגם שאקח עמי את כנורי ושאנגן שם לפניהם,” הוסיפה.

במבט מרוכז הביט דניאל אל החלל הריק בלי לתפוש את דבריה.

קצרה רוח דורותיה. פתאם התיצבה ליד הקיר, במקום שמיום שובו של דניאל שוב תלויה שם המסכה של צינגרלה.

“זה כבר חפצתי לשאלך, דניאל, מהו הדבר הזה פה? למה אתה שומר על זאת? למה לך זאת? צחוק לעג מתמיד זה מרגיז אותי.”

דניאל הקיץ.

“לזאת את קוראה צחוק לעג?” שאל בנדנוד־ראש, “האפשר הדבר, שבת־צחוק זו מן העולם העליון תלעג לך?”

“כן,” השיבה דורותיה במרי, “היא לועגת. ואני איני סובלת אותה, איני יכולה לסבול את הפרצוף הזה, דוקא מפני שאתה כה אוהב אותה. האם אתה אוהב אותה יותר ממני?”

“אל נא תדברי דברי־ילדוּת!” אמר דניאל בשקט, “את מחויבה לעַלֵּה קצת את רוחך! את גם מחויבה לכבד את הרוחות אשר אני מעריץ.”

דורותיה שתקה. היא לא הבינה לו. היא הביטה אליו מתוך אי־אמון משהו. היא חשבה: מסכה זו אינה אלא תמונתה של אחת מאהובותיו מלפנים. ובלעג עקמה את שפתיה.

“לפני שעה קלה דברת על נגינה, דורותיה,” שוב פתח דניאל ואמר, “היודעת את שאני לא שמעתיך עדין מנגנת? אני מתודה לפניך בלב נאמן, שעד עתה הייתי מתירא לשמוע נגינתך, רק המצוין רצוי עלי; גם מה שיש בו משום הבטחה לעתיד. אפשר שבך הייתי מוצא גם זה וגם זה. אבל מאין באה אלי היראה? זה זמן רב לא עשית את תרגיליך, אף פעם אחת לא, מיום שאנו חיים יחד. ובכל זאת את רוצה לנגן בחברת אנשים זרים? הרי זה מפליא, דורותיה. אנא בטובך, הביאי לי את הכנור ונגני לפני.”

דורותיה הלכה אל החדר הסמוך, הביאה את הכינור, משחה את הקשת בצרי, ובשעה שכונה את נימת A, שאלה אגב הרמת גבותיה:

“האמנם אתה רוצה בכך?”

היא צמצמה את שפתיה ונגנה מסה לפיורילו. גמרה את הנגינה, וכיון שלא שמעה אף מלה אחת מדניאל, שוב נטלה את הכנור ונגנה יצירה עלובה של ויניוסקי.

דניאל שתק זמן רב.

“יפה למדי, דורותיה.” אמר לבסוף, “בתנאים ידועים יכול זה לשמש לך אמצעי לבלות בו את זמנך.”

“מה כונתך בדברים האלה?” שאלה דורותיה במבוכה ואודם כהה הציף את פניה.

“כלום את סבורה שנגינתך היא יותר מזה?”

“מה כונתך?” חזרה במבוכה ובמורת־רוח, “אני סבורה שנגינתי היא יותר מזה.”

דניאל קם, נגש אליה, הוציא ברוך את הקשת מידה, תפש אותה בשתי קצותיה וּשְבָרהּ לשנים.

דורותיה פרצה בצעקה והביטה אליו בפחד.

בכובד־ראש חמור אמר דניאל: “בשעה שהמוסיקה אינה מופיעה לפנינו כחזון שלא היה לעולמים, כי אז היתה כבר מאה אלף פעם; את אשתי אני מכבד כל כך, שאסור לה לרדת למדרגת דילטנט מיטיב נגן.”

עיני דורותיה נמלאו דמעות. שוב לא הבינה לו; ועד כדי כך לא הבינה לו, שנתעתה להאמין שדניאל מתאכזר עליה במתכון.

נגינתה בכנור שמשה לה אמצעי למצוא חן, למצוא חן בעיני עצמה, למצוא חן בעיני הבריות, אמצעי להתעלות בעיני עצמה, לעורר תמהון אצל אחרים, להכותם בסנורים. רק מטעם זה קבלה עליה עוד משנות ילדותה את מרותו הקשה של אביה. היא גם היתה להוטה אחרי כבוד, אבל שמחה על כל שבח, בלי להשגיח במשבחים, וסבורה היתה שרגש עלאי ביותר יתיחד לנגינתה, אם תוך כדי נגינה תהא מהרהרת על משאלותיה הפרטיות, על שמחותיה ותענוגותיה.

דניאל חבק ונשק אותה. היא התפרצה מתחת ידיו ומלאת מרי התיצבה אצל החלון.

“אילו היית אומר לי פשוט שאני מרֵעה לנגן,” קראה ופרצה ביבבת כעס, “אבל לא היית צריך לשבור את הקשת בגסות כזו. הלא אני איני מנגנת אף פעם. לא היה עולה על דעתי להטרידך בנגינתי,” והיא בכתה כילדה מפונקה.

דניאל בזבז הרבה דברים כדי להרגיעה, לבסוף ראה שכל דבריו הם ללא הועיל, נאנח והשתתק. זמן־מה חכה, לקח מידיה את ממחטתה, נגב בבת־צחוק את דמעותיה ואמר:

“לי היה נעים יותר לולא הלכת אל אשת היועץ למסבה, מפני שאני איני מחשיב את המגע־והמשא האלה. הם אינם מעשירים את הנפש, רק מפתחים כל מיני יצרים לא טובים. אבל כיון שגרמתי לך צער, לכי שמה הפעם, שטיה, ותפיגי את יגונך.”

“רב תודות לך. אני מוַתרת.” השיבה דורותיה ברגזה ויצאה מן החדר.

ד

ואף על פי כן הודיעה דורותיה ביום שני, בשעת ארוחת הצהרים, שהיא תעָנה להזמנת אשת היועץ. “הדרך הפשוטה ביותר היא ללכת שמה,” אמרה בעויה זו, כאילו עלתה לה ההחלטה קשה, במלחמת־נפש כביכול.

“בבקשה, עשי כזאת,” רטן דניאל, “הלא אני בעצמי יעצתי לך כזאת.”

היא הזמינה שמלת קטיפה כחולה־כהה השמלה היתה יפה מאד והיא חפצה ללבשה בהזדמנות זו.

כשנכנס דניאל בשעה חמש אל חדר־המטות, ראה את דורותיה עומדת בשמלה החדשה לפני הראי. היה זה ראי גבוה וצר, שעמד על כן, דורותיה קבלה אותו מאביה מתנה ליום כלולותיה.

מה לה? חלפה שאלה במחו של דניאל למראה חוסר־התנועה המוזרה של האשה הצעירה. היא כאילו היתה שקועה כלה במראה בבואתה; במבט עיניה היה מעין קפאון, מעין יניקה והתפעלות חולנית. היא לא הרגישה בכניסתו; אם הניעה זרועה והסבה את ראשה, הרי עשתה זאת רק לשם הנאה ממראה התנועות הללו.

“דורותיה!” קרא דניאל חרש.

היא התחלחלה, הביטה אליו במבט מרוכז והצטחקה כמו איש שאינו שפוי בדעתו.

רגש מורא ופחד תקף את דניאל.

ה

“אני קרובתו של דניאל ועל כן אנו אומרים זה לזה אתה,” אמרה פיליפינה אל דורותיה. דורותיה הסכימה.

כל בוקר, בהכנס דורותיה אל המטבח, שאלה אותה פיליפינה:

“מה ראית בחלומך?”

“הייתי בתחנת־הרכבת, היתה מלחמה וצוענים משכוני אחריהם,” ספרה לה פעם דורותיה.

“תחנת־רכבת מסמנת אורחים בלתי־צפויים, מלחמה היא סמן למדנים עם אנשים שונים, וצוענים הם אות כי יהיו לך מגע־ומשא עם אנשים קלי־דעת.” השמיעה פיליפינה אמָריה באותה לְשון־צחוֹת שמצאה בספר החלומות.

פליפינה ידעה לנחש גם על פי הנקודות. פעמים קרובות היתה דורותיה יושבת אצלה ומציעה לה שאלות, למשל, אם התאהב בה פלוני ממכריה, אם גברת פלונית אוהבת את האדון הפלוני. פיליפינה נקדה נקודות על פסת־ניר, כתבה על ידן מספרים, עִיְּנה במפתח ואחר כך אמרה את תשובת האורים־והתומים שלה.

בזמן קצר נעשו שתיהן לב אחד ונפש אחת. כשהיתה דורותיה עושה מעשה כל־שהוא שבקלות־ראש, היתה בטוחה שפיליפינה תצחק לה בקורת־רוח, וכשאגנס הביטה באדישות, היתה פיליפינה דוחפת לה בגבה ואומרת:

“גולם, למה לא תפצי פה?”

אז היתה אגנס העצובה פורשת אל מחברותיה ויושבת זמן רב לפני שאלה פשוטה בחשבון. דורותיה היתה מביאה לה פעמים חתיכת עוגה מתוקה; הילדה היתה עוטפת אותה, שמה בכיסה ולמחר היתה מוסרת אותה לחברתה.

הפרוביזור זלנפרום עכב את פיליפינה ברחוב ואמר:

“מה נשמע אצלכם? מה שלום האשה הצעירה?”

“כן, אנו חיים כמו בגן־עדן,” השיבה פיליפינה ופיה התרחב עד לאזניה, “כל יום צלי, כל יום עוגה, היין אינו יורד מעל השלחן והאורחים אינם פוסקים, עוד זה יוצא וזה בא”.

“אין זאת כי אם התעשר נוטהפט לאין שעור,” אמר הפוביזור משתאה.

“נראה שכן הוא. דאגת כסף אין יודעים אצלנו. אצל גברתי הארנק תמיד מלא.”

השמים היו תכולים, השמש זרחה, האביב בא.

ו

כל יום ראשון היה אנדריאס דידרלין סועד סעודת הצהרים אצל בניו. הוא אהב בשר־חזיר ספוּג רוטב, סלט בביצים, עוגה מצופה סוכר. הזקן יורדן, שגם הוא היה מוזמן ביום הראשון אל הסעודה, היה נהנה מכל נתח. מימיו לא אכל מטעמים כאלה, ומפעם לפעם היה מביט אל דניאל בתמיהה.

בשיחה השתתף אך לפעמים רחוקות. משסלקו את הצלחות, קם ונפטר אל חדרו למעלה.

“זקן משונה עד למאד,” אמר יום אחד אנריאס דידרלין, בחצצו את שניו.

“לא מעט טורח גורם זקן זה,” התאוננה דורותיה, “הוא אוהב להציץ בקדרות; עשר פעמים ביום הוא בא אל המטבח, מריח ושואל מה יש לאכול, תמיד עומד בפרוזדור ואורחים נתקלים בו.”

אנדריאס דידרלין השמיע כעין נהימה מתוך השתתפות בצערה.

“מה מצבך לענין כספים, בני?” פנה אל בנו כאדם דורש טובתו, “אולי תסכים לקבל יחד עם עבודתך בבית־הכנסת גם עבודה בבית־ספרנו? הרולד עוזב את המוסד מחמת זקנה, הוא למעלה משבעים וחמש ואינו יכול עוד לספק את הדרישות. המלצתי תעמדו לך לקבל את משרתו. שלשת אלפים מרק בכל שנה, אחרי עשר שנות עבודה – קצבה לאלמנה, תשלום בעד כל שעור. סבורני, שהדבר לוקח לב. לא כן?”

דורותיה מלאה חדוה, מהרה אל אביה, חבקה את גויתו הענקית ונשקה לו בלחיו הרועדת.

“אין צורך בתודה, ילדתי,” דחה אותה בן האולימפוס, “לעמוד לימינכם הלא זוהי חובתי המובנת מאליה.”

“למה יושב כאן זה האדם הנכרי המתנפח?” חלפה שאלה במוחו של דניאל, “מה רוצה האיש הזה ממני? למה הוא חודר אל חדרי ויושב אל שלחני? למה הוא אומר לי אתה ונושם אל פני בנשימתו?” הוא שתק.

“אני מבין, בני, שאין לך חשק גדול לותר על זמנך הפנוי,” הוסיף דידרלין בלעג מסותר, “אבל מי מאתנו יכול לחיות את חייו אך ורק לפי נטית רוחו? מרובים צרכי יום יום והם חזקים מרצוננו; איקרוס מחויב לנפול ארצה. עתה, בשעה שאשתך מצפה, בשעה טובה, למאורע משמח בחייכם, אסור לפקפק.”

דוריתיה הצליפה על דניאל מבט מלא חמה.

“אני רוצה להמלך בדעתי,” אמר דניאל, קם ממקומו ויצא מן החדר.

“לא נוח לו,” התמרמרה דורותיה, “נוחותיו הן למעל מכֹּל. אבל אני כבר אביאו לידי כך שיסכים. אבא, אתה עשה כל מה שבידך לעשות והוא לא יתעקש עוד.”

היה ברור שדניאל חדל מהיות לה חידה ופליאה. היא פתחה אותו, היא מצאה את חידתו, אמנם לפי דרכה. הוא נמצא הרבה יותר פשוט מכפי ששערה היא, והיא התרעמה עליו על שהעמיד לפני סקרנותה מטרה כה קרובה. מה שהיה בעיניה קודם מלא־ענין, מגרה, משַׁכר. נמצא פשוט מאד ושכיח מאד. לא היו עוד כל קסמים, והדבר היחידי המעורר אותה היתה השאיפה לשלוט בו שלטון מוחלט בעלומיה וביצריה.

דניאל הרגיש שהיא התאכזבה; הוא התירא מפני זה. יראתו זו גדלה, מפני שכל מה שאמר ועשה הגביר את אכזבתה באופן נִכר. מחמת יראה נעשה ותרן במקום שהיה קודם מקפיד על חוט השערה. ההבדל בשנים עשהו סבלן ונוח לענות; הוא התירא שמא לא יוכל לִתן לה אהבה במדה הדרושה לה לפי רעננות עלומיה וגסותה הטבעית, ומשום כך ותר לה על דברים, שקודם לא יכול היה לחַסר את נפשו מהם, סבל דברים שקודם לא היה יכול לסבלם.

לה היתה דרושה אך שעה אחת בלילה, כדי להביאו לכך שיבטיח לקבל בבית־הספר את משרתו של הרולד הזקן. הוא, שהיה כה קמצן במלים ובהתגלות לבו, נכנע ללטיפות החתוליות, לליצנות המחוצפה, לעליזות המדגדגת של הגוף הצעיר. כחות אפלים שולטים כאן שיוצרים יחסי שעבוד בין גבר ואשה. הכל כאן בלא חשבון, כלום אינו בהסכם עם הנטיות מלֵדה; שעה אחת בלילה עלולה להכזיב את אמת החיים הקדושה ביותר ולעשותה שקר.

ז

נתגלה שיש הכרח בדבר שדניאל ידאג להגדלת ההכנסות. דורותיה קנתה הרבה דברים חדשים, היה לה שלחן־טואלטה, שני ארונות ואמבט. המנורות, הכוסות, הוילאות, היריעות נראו לה יותר מדי לא לפי האפנה והחליפה אותם באחרים.

תענוגה הגדול ביותר היה להתהלך בין בתי־המסחר ולקנות. אחר כך היו באים החשבונות ודניאל היה מנענע בראשו. הוא בקש בכל תוקף לכבוש את יצרה, אבל היא היתה מתנפלת על צוארו וכה מרבה להתחנן לפניו עד שהיה ממלא מתוך אנחה את כל משאלות לבה.

רק לעתים רחוקות היתה שבה הביתה בידים ריקות. היה לה צורך לבזבז כספים ולוּ על דברים של מה בכך, כמו על בובה מחרסינה בצילינדר וסוכך, או על בובה סינית עם ראש מתנדנד או אפילו על מלכודת לעכברים.

ואז היתה פיליפינה מוזמנת אליה, פיליפינה מחויבה להתפעל ממַקָחיה, ופיליפינה אומרת מתוך התפעלות למראה־עין: “אח, מה נחמד! אלי, מה נחמד הדבר הזה!” או: “אמנם, מלכודת דרושה לנו, תמול בלילה, היה עכבר בתוך הכיור, בחיי, דניאל!”

ואשר למגבעות, לשמלות, לגרבים ולנעלים, לסלסלות ולחולצות, לא ידעה דורותיה מדה ולא נהגה בענותנות. היא רצתה להתחרות בגבירות העשירות שבעיר, שהשתתפה במסבותיהן ושישבה עמהן בתאטרון או בבית־הקפה.

אל התאטרון ואל הקונצרטים היתה מקבלת כרטיסי־כניסה חנם. ופעם אחת לאחר שאמרה לו דורותיה, שהמנהל שלח לה כרטיס־כניסה חנם, נודע לו מפי פיליפינה שבעד הכרטיס שלמה כסף. הוא לא העיר לה דבר, אבל ממחו לא נסתלקה המחשבה שהיא מצאה את עצמה מוכרחה לשקר לו.

הוא לא היה מלוה אותה אל תענוגותיה. הוא רצה להשאר עם עבודתו בבית ולא להכפיל את ההוצאות על ידי השתתפותו עמה. את רגש ותוּרו כלפי התאטרון וכלפי בלוי הזמן בחברה היא בארה בשנאתו אל הבריות ובאפיו המשונה. היא לא נתנה את דעתה לחשוב על נסיונות חייו הקשים שמאחרי גבו, היא שכחה את ודויו לפניה בשעה אחת מכרעת.

בשעה שהיתה שבה הביתה, בשעה מאוחרת בלילה, ולחייה לוהטות ועיניה מבריקות, לא עמד בו לבו להתרות בה התראה ממש. “למה יעקור אותה מגן־עדנה?” חשב, "התאוה הפראית לתענוגות תָּשֹׁך במרוצת הימים.

הוא התירא מעויות הכעס בפניה, מדמעותיה, ממבטה הנבוך, מיציאתה במרי. אבל גם מלים לא היו בפיו. הוא ידע שאין ממש בדברי התוכחה ובנזיפות; שיחות בטלות היו למורת־רוחו ודבריו היוצאים מן הלב לא נכנסו אל לבה. לא תפשה את הטון, עקמה את פרוש הדברים, לא הבינה אותם. צחקה, משכה בכתפיה, כּעסה, חֵרפה אותו בכנוי שהוא דוב, הגתה כיוֹנה; לא הביטה אליו בעינים מפיקות אמת, לא הורגשה ביניהם נשמה שזורמת מן האחד אל השני.

בנפשו היתה אפלה.

הוצאותיו על משק הבית עלו משבוע אל שבוע. דניאל היה נחשב בעיני עצמו לחנוני, אילו היה מעלים מאשתו את כסף חסכונו והיה נותן לה ממנו רק תמיכות קטנות. ובאופן כזה הלך והתבזבז כל כספו. לעניני הבית כמעט שלא נתנה דורותיה את לבה. היא נתנה את פקודותיה, והיתה כועסת אם אלה לא נתמלאו על ידי פיליפינה בדיוק.

“היא משתעממת יותר מדי; ה, אלי, אשה צעירה כזו,” אמרה פיליפינה אל דניאל, כשהיא מעמידה, מתוך מזמת ערמה, פנים של השתתפות בצער, “היא מתאוה לשמוח, להתענג על החיים, אפילו אויב לא ידון אותה על זאת לכף חובה.”

פיליפינה היתה השלטת בבית. היא היתה הולכת אל השוק, משלמת על פי החשבונות, משגיחה על המבשלת והכובסת, ובסתר לבה שמחה בראותה שהכל מתגלגל במדרון, הכל יורד ללא מעצור.

ח

לאחר שהריונה התקדם היתה דורותיה עוזבת ביתה רק לעתים רחוקות. עד אחת־עשרה לפני הצהרים היתה שוהה במטתה, אחר כך היתה מפקסת את עצמה בדיקנות רבה, בודקת את שמלותיה וכותבת מכתבים.

היתה לה חליפת מכתבים עם אנשים רבים. מקבלי מכתביה היו מהללים את סגנונה המשעשע.

אחרי האוכל היתה שוב עולה על מטתה, ולפנות ערב היו באים אורחים, לא רק נשים, אלא צעירים מכל המינים. דניאל כמעט לא ידע אפילו את שמותיהם. הוא היה פורש אז אל החדר שבו היתה לנורה דרה לפנים, ושמע משם קולות צחוק ושיחה רועשת בוקעים ועולים אליו דרך המסדרון.

בערב כבר היתה דורותיה עיפה; קצת נרגזה. היתה יושבת על כורסת־הנדנדה, וקראה בעתון או ב“אפנה הוינאית”.

דניאל קוה שכל זה יתוקן אחרי הלדה. רגש האם, חובת האם משפיעים למוטב.

בסוף הסתו ילדה דורותיה ילד, וקראו אותו בשם גוטפריד. לא יכלה לשבוע מאהבתה. העדנה והאהבה שלה לא ידעו גבול, את התעלותה היתה מביעה כילדה קטנה.

ששת הימים הראשונים הניקה את הילד, אחר־כך חדל זה לשעשע, וחברותיה הזהירוה מהניק ותבחל נפשה בדבר. “ההנקה משחיתה את גזרת הגוף,” אמרה אל פיליפינה, “חלב פרה טוב כחלב אדם, ואולי גם טוב ממנו.”

פיליפינה פערה פיה וזקפה עיניה בראותה את דורותיה ערומה עד מתניה, נגשת אל הראי ומתבוננת אל בבואתה מתוך כובד־ראש בלתי־שכיח.

פגה מסירותה של דורותיה אל ילדה, וכאילו שכחה שהיא אם. התינוק שכב בחדרן של פיליפינה ואגנס, ושתיהן טפלו בו במקום האם.

דורותיה כאילו החליטה למלא את אשר החסירה בימי הריונה ולדתה ולפַצות את עצמה על יסוריה ועל סבלותיה בחדשים שעברו, והיא צללה עוד ביתר צמאון אל תוך תענוגותיה. אבל מיד מצאה שהמחסור בכסף מעכב אותה מכל צד. בטוב לב אבל בתוקף באר לה דניאל שהכסף שהוא מקבל כאורגניסט וכמורה מספיק רק למשק הבית ושהוא גם בלי כן צמצם את צרכי עצמו עד כמה שאפשר, כדי שיוכלו לנהוג בחיי הרוחה כמו קודם. “אין אנו בורגנים,” אמר, “ומה שאין אנו תלויים בחסדי המקרים הרי זה בעיני מגרעת ולא יתרון.”

“ה, קמצן,” קראה דורותיה בכעס. על מצחה התהוו קמטים לא יפים, “אילו לא המאסת עלי את מקצוע המוסיקה, הייתי יכולה גם אני להשתכר משהו,” הוסיפה.

הוא השפיל דומם את עיניו, אולם היא נמלכה עם לבה על הדרכים והאמצעים להשתכר כסף. הדוד גרוביוס, הוא יוכל לסיע לי, חשבה. והנה הלכה לעתים קרובות אל בית אבא וחכתה זמן רב על המדרגות ותקוה לראות את האדון גרוביוס יוצא מפתח ביתו. יום אחד יצא סוף סוף מביתו. היא חפצה לברכו, להצטחק אליו בידידות, אבל מבט אחד בפניו המלאים חמת־קרח הוכיח לה שלא יועיל לה כל נסיון להפוך את לב הזקן לטובה עליה.

בשובה הביתה פגעה בדרך מקרה באדמונד הַן. המשַחק שמח, כנראה, מאד לראותה. הם הלכו יחד ונתגלגלה ביניהם שיחה נלהבה, תחלה בקול רם ואחר כך הונמך הקול יותר ויותר.

ט

ביום כלולותיה של דורותיה הלך האדון גרוביוס אל הנוטריון לאשר את הצואה שהוא כתב בלילה לפני כן. בצואתו כתב את כל רכושו בכסף, ביתו ומטלטליו למוסד חנוכי ליתומי אצילים, אשר יוסד אחרי מותו. למפקח על המוסד וכמו כן למנהל עזבונו מנה את האלוף אברהרד פון אופנברג.

מהמוסיקה הסיח לגמרי את דעתו. הפסנתר הארוך והצר נכנס לתוך נרתיק עור ודמה לעור חיה ממולא. תאותו הקודמת אל המוסיקה היתה עתה בעיניו כשגיאת נעורים, אבל עם זאת היתה לו הכרה ברורה וממרה, עד לידי כאב, שהוא מסגף את רוחו.

מוזר היה העסק שהמציא לו כדי שלא יאבד בשעמומו. הוא בקש טעויות דפוס בכל ספריו. שעות רבות ליום הקדיש לעבודה זו. קרא את ספרי המדע ואת אלה של הספרות היפה ומכון לבו רק אל האותיות, וכשעלה בידו לגלות מלה מסודרה בטעות או שבוש כל־שהוא בדקדוק, היה לו רגש דומה לזה של דיג, שאחרי תוחלת ממושכה עלה לבסוף דג מפרכס בחכתו.

מלבד זאת היה נתון בתנאי־חיים עגומים. הקו הישר של שערות ערפו נהפך לדמות של שיחים עבותים ומדובללים. ברחוב היה לבוש בבגד מטונף, והמגבעת הקַלַברית שלו דמתה לאוהל שֶנִקב על ידי כדורים במלחמה.

שוב חדש את הרגלו ללכת פעמים או שלש פעמים אל מסעדת “גן־העדן הקטן”, לא למען זכרונות געגועיו, אלא מפני ששם היה עוד מחיר הקפה עשרים פניג ולא עשרים וחמשה כמו בבתי־הקפה החדשים. כל ארוחת הערב שלו היתה ספל קפה ושתי לחמניות.

במקרה בחר גם יורדן את “גן־העדן הקטן” למפלט לו. זמן רב התבוננו שני הזקנים זה אל זה איש מלפני שלחנו. אחר כך בא יום ושניהם התקרבו וישבו זה אצל זה ולבסוף נעשה להם מנהג לשבת יחד בפנה ליד התנור, ובלי שנאמר ביניהם יותר מדברים מן השפה ולחוץ, ודברים קלושים מאד, הלך והתרקם בין שני הזקנים הגלמודים יחס של חברוּת שקטה.

האדון גרוביוס העמיד אמנם פנים באילו הוא רק סובל את חברתו של יורדן הזקן ובכל זאת היה מתעמק בקריאתו בעתון רק אז כשזה היה בא ובברכת־שלום מתוך יראת־הכבוד היה יושב לפני השלחן הקטן. יורדן גם הוא לא העלים את שמחתו לראות את האדון גרוביוס על מקומו הקבוע, ובשעה שגמע מספל הקפה שלו, לא גרע עין מפניו הזועמים של היושב ממולו.

י

אל פיליפינה התיחסה דורותיה באמון רב.

תחלה נמשכה אליה רק על ידי התשוקה לפטפט, ולבסוף התרגלה לספר לה הכל. לפניה יכלה להרָאות בלי כחל וסרק. תשומת־הלב המרוכזה, שבה הקשיבה פיליפינה אל דבריה, ערבה על דורותיה ופזרה כל חשד. היא האמינה שפיליפינה היא יותר מדי טפשה ונבערה ושאינה מוכשרה כלל להבין את כל תעלוליה ולהוציא עליהם משפט.

היא היתה משתעשעת לציר לפני הבחורה הזקנה, המגדפת את הגברים בגדופים מצחיקים, תמונות־גברים מפתות ומדיחות. כשנולדה במחה תכנית נועזה כל־שהיא, היתה מספרת עליה לפני פיליפינה כמו על מעשה שהיה. בדרך זו היתה בוחנת עד כמה מסוגלת תכניתה לצאת לפועל ולמפרע כבר נהנתה מהמעשה.

בעקר עורר בה אמון אל פיליפינה הכעור שלה. בריה מכוערה כזו לא היתה בעינה בגדר אשה, ובקושי נחשבה בעיניה לאדם. ועמה מותר היה לספר על כל מה שעולה על הדעת. וכיון שפיליפינה לא היתה מדברת על דניאל אלא בבוז ולעג, נעשתה דורותיה יותר ויותר גלוית־לב בשיחותיה עמה.

היתה נכנסת אל פיליפינה במטבח, יושבת על הספסל ומספרת: על שמלת המשי שראתה באחד המחסנים; על המחמאות שדבר באזניה יועץ־החצר פינקלדאי; על מאורעות אהבים של רעותה האחת ועל גרושיה של השניה; על המרגליות של אשת היועץ פיסטמנטל, ועל זה שהיתה מוכנה לוַתר על עשר שנות חיים במחיר המרגליות הללו. הכל בער ורעד בקרבה מפני משאלות ותשוקות, מחרדה שפלה ויצרים עכורים.

תמיד היתה מספרת על חייה במינכן; איך פעם אחת חמדה לה לצון והלכה בלילה עם צַיר אחד אל הסטודיה שלו, ובלילה אחר הלכה עם קצין אל הקסרקט; אילו גברים יפים וזקופים היו שם מחזרים אחריה; הכל רצו אחריה, והיא, טרם הספיקו הגלמים להתבונן כה וכה, היתה נעלמת מעיניהם בקרן־זוית. נשיקה מותרת; נשיקה באפלה; לשכב בזרועות גבר בתוך חורשה, אבל לא יותר מזה. אבל בעוד מועד יש לזכור את השעה הקבועה על ידי המשטרה, את זאת אסור לשכוח בענינים כאלה, לולא כך עלולה בחורה לנפול בפח. למשל היה שם איטלקי אחד שחור־עינים, גרף אמתי, הוא נגרר אחריה כמטורף. פעם פרץ אל חדרה וכונן אקדוח מול מצחה, ואז צוחה בקולי־קולות, עד שכל תושבי הבית התאספו.

כשיגע דניאל לצמצם את בזבזנותה, היתה קובלת עליו לפני פיליפינה. פיליפינה הסיתה אותה: “אל תתירי לו דברים כאלה,” אמרה, “לא היית צריכה להנשא עם פרצוף כפרצופך לאיש קמצן שכמותו.”

וגם כשחדשה את יחסיה עם אדמונד הן, ספרה לפני פיליפינה.

לוּ ראית אותו, פיליפינה," לחשה לה בקול מסתורין, “הרי זה דון ז’ואן אמתי. מסחרר לכל הנשים את ראשן.” זה שנתים, ספרה, התאהב בה כאויל. עתה הבטיח לה לשחק בשבילה במועדון אחד למשחקי קלפים, בחוג צר של אנשים חשובים. אם אני אזכה, פיליפינה, אתן לך מתנה הגונה – הבטיחה.

מכאן ואילך נעשו ספוריה מבולבלים. זמן רב היתה נעדרת מן הבית, ובשובה הביתה, לא פעם היתה שרויה במצב של התרגשות. לפני השֵנה היתה פיליפינה מפקסת אותה. וכל מה שהיתה מספרת לה באותו מעמד היה שקר. אבל פעם אחת הודתה בפניה שלא היתה בתאטרון, כמו שדניאל היה סבור, אלא אצל גברת אחת, בוימלר שמה, ידידתו של הן, ושם שחקו בקלפים. היא זכתה בששים מרק. בפחד הביטה כלפי הדלת, הוציאה את ארנקה והראתה לפיליפינה את שלש מטבעות הזהב.

פיליפינה הוכרחה להשבע שלא תלשין על דורותיה. יומים אחר כך היתה דורותיה שוב בדאגה, ופיליפינה הוכרחה לחדש לה את שבועתה. פיליפינה היתה נשבעת בקלות רבה, כאילו אמרה למישהו “לתאבון”. בלבה היתה מתירה לעצמה לכתחלה להפר את השבועה. לפי שעה חפצה לאסוף ידיעות, לראות הכל, לעקוב אחרי החיה בכל נתיבותיה; ועל כל אלה, מצאה ספוק ליצריה האפלים בשמעה על יחסים ועל מצבים, אשר לעולם לא יזדמן לה לעמוד בהם.

דורותיה הסתכסכה יותר ויותר. עיניה בערו כאשי הבצות. צחוקה צלל למקוטעים וכמו מתוך עֲוית. לא היה לה פנאי לא בשביל בעלה ולא בשביל ילדה. מפעם לפעם היו שליחים מביאים לה מכתבים והיא היתה קוראה בחשק וקורעת מיד אחרי הקריאה. פעם נכנסה פיליפינה אל החדר לפתע פתאם וראתה שנחפזה להטמין תמונת־צלום אחת שהחזיקה בידה. כשפיליפינה התמרמרה על שהיא מעלימה ממנה דבר, אמרה בלעג:

“את זאת לא תביני, פיליפינה! על זאת לא אוכל לדבר עם שום אדם.”

אבל רגזה של פיליפינה נתן פחד בלבה. היא הראתה לה את הפוטוגרפיה. זו היתה תמונת אדם צעיר בעל פנים קרים וזועמים. דורותיה אמרה שהוא אמריקני, שהכירה לדעת בבית בוימלר. הוא עשיר עד למאד ומצודד נפשות כל יודעיו.

בכל ערב חפצה פיליפינה לשמוע דבר על אודות האמריקני. “ספרי על אודות האמריקני,” היתה מפצירה בה.

ערב אחד, בשעה מאוחרת מאד, באה דורותיה בשמלת ליל אל חדרה של פיליפינה. אגנס וגוטפריד הקטן כבר ישנו.

“למחר שכר האמריקני תא בתאטרון. אם תבואי ללוות אותי הביתה, תוכלי לראותו,” לחשה לה.

“לא אוכל להתאפק מרוב סקרנות עד מחר בערב,” ענתה פיליפינה.

שעה קלה ישבה דורותיה דומם, אחר כך קראה:

“לוּ היה לי כסף, פיליפינה החביבה, לוּ אך כסף היה לי.”

“חשבתי שלאמריקני יש כסף ככל הדרוש לך,” השיבה פיליפינה בקול יבש.

“מובן שיש לו כסף כעפר חוצות,” אמרה דורותיה ועיניה להטו, אבל…"

“מה אבל?”

“כלום את סבורה שגברים יעשו מה חנם?”

“אח, כך?”

היא ישבה שפופה לרגלי דורותיה.

“מה יפה את, מה נעימה,” נחרה פיליפינה בקולה הנמוך, “מה זקופות רגליך הקטנות! והעור כה חלק, שַיִש ממש,” בתאוה מנוולת הניחה את כפה על רגלה של דורותיה והעבירה את כפה עד הברך.

דורותיה התחלחלה. הביטה אל פיליפינה היושבת לרגליה, ראתה שכפתור אחד הותר בלסוטתה; בפתח הלסוטה ראתה בין שדיה הנובלים דבר־מה חום.

“מה יש לך שם על בשרך?” שאלה דורותיה.

בפני פיליפינה עלה סומק. “שם אין כלום בשבילך,” ענתה בגסות והחזיקה את קצות הלסוטה בידה.

“ובכל זאת, הגידי לי, פיליפינה החביבה, הגידי לי,” התחננה דורותיה, שלא יכלה שאת כאשר הסתירו ממנה דבר, “אולי היא הנדוניה שלך? אולי עשית את חיקך לקופת־חסכון?” היא צחקה בלב עליז.

פיליפינה קמה ממקומה.

“כן, זהו כספי,” הודתה למורת־רוחה והביטה על דורותיה באיבה.

“ודאי יש שם סכום גדול. הזהרי שאיש לא יגנוב זאת ממך. בשנתך שכבי על בטנך.”

דניאל ירד מחדר־עבודתו ושמע את צחוקה של דורותיה. צער אפל קסס את לבו, והוא מהר לעבור על פני החדר.

יא

ערב אחד נכנסה פיליפינה מן הרחוב אל המסדרון, והנה יצא לקראתה מתוך הצל איש אחד, אשר קרא לה בשמה. הקול היה ידוע לה, וכשהקריבה אליו יותר, ראתה כי אביה הוא.

זה עשר שנים לא דברה עמו. מפעם לפעם היתה רואה אותו ברחוב, אבל עשתה את דרכה בעקיפין כדי שלא להפגש עמו.

“מה קרה?” שאלה בקול לא ידידותי.

יסון פיליפ השתעל והשתדל לעבור מהחלק המואר שבמסדרון אל החלק הבלתי־מואר.

הוא פתח דרך חרות מעושה:

“שמעי נא, מותר לך לפעמים לראות את שלום הוריך. הפסיעות האחדות אל ביתם לא היו גורמות לך שבר ברגליך. כבדי את אביך ואת אמך למען ייטב לך באחריתך. סוף סוף ראויה אמך לכך; אני בעצמי, נַ, פעמים הייתי מראה לך את ידי, אבל רק בשעה שהיה הכרח בדבר. את היית בת סוררת, את צריכה להודות.”

הוא צחק, אולם עיניו נוצצו באימה. פיליפינה שתקה.

“מה שחפצתי להגיד לך,” הזדרז יסון פיליפ להוסיף, כדי שלא יתעוררו בלב פיליפינה זכרונות לא נעימים; “הַלויני סכום מצער. מחר בבוקר עלי לשלם חוב תכוף, וכיסי ריקים. הבחורים, את יודעת, אחיך, הם מתנהגים באופן מהוגן, מפרישים לי בכל ראשון לחודש חלק כל־שהוא ממשכורתם. אבל בגלל סכום פעוט כזה איני רוצה להטריחם. ועל כן אמרתי, הואיל ואת יושבת בשכנותי, מותר פעם לבקש גם ממך חסד.”

יסון פיליפ שקר לה. בניו לא תמכו בו. ויליבלד חי בברסלוי, היתה לו שם משרת מנהל־פנקסים ובמשכורתו הקטנה מצא מחיתו בצמצום. מרקוס היה בחור לא־יצלח ושקוע עד הצואר בחובות.

אחרי שפיליפינה נמלכה שעה קלה עם לבה, אמרה לאביה כי יחכה ועלתה במדרגות. יסון פיליפ התיצב מאחרי הדלת וצפצף חרישית. שנים רבות עברו מאז נלחם בעברתו הנדיבה נגד השלטונות; שנים רבות גם עברו מאז עשה עמהם שלום, ואף על פי כן עוד היה מצפצף את המַרסיליזה.

פיליפינה קפצה מעל המדרגות, התגנבה אל השער ונתנה לאביה מטבע בן חמשה מרק. הוא היה יכול אפוא ללכת שוב אל בית־המרזח ולהזמין אל השכר שלו זוג נקניקים.

מאז ואילך היה בא לעתים קרובות יותר אל הבית אשר על ככר אבגידיוס, ארב לפיליפינה ובקש ממנה כסף. פיליפינה היתה פוטרת אותו בסכומים קטנים יותר ויותר. לבסוף היתה נותנת לו אך עשרה פניג, בשעה שבא אליה.

יב

פעמים רבות קרה שדניאל לא היה עונה על שאלות. אזנו לא היתה קולטת את המלים, עינו – את התמונות, הסמנים, הפנים, התנועות. הוא היה לשטן על דרך עצמו, הוא היה לו לעצמו מקור של יסורים.

הוא נמשך פעם לשם ופעם לכאן; מן החוץ הביתה ומן הבית – החוצה. אגב רפרוף היה מרגיש שבני־אדם מחיכים עליו, היה מרגיש שמאחריו מושכים בכתפים. בארשת פני תלמידיו קרא לעג, המשרתות בבית צחקו צחוק כבוש בעברו על פניהן.

מה יודעים הם, הבריות הללו? מה הם מעלימים ממנו? אולי ידע גם הוא בעומק לבו מה שהם יודעים ומעלימים, אבל הוא לא רצה שהדבר הזה יבוא בחוג הדברים שנקראים בשמותם.

יאוש שקט גדל בקרבו, כאילו מוליך־רכיל סמוי מן העין היה מתחקה על שרשי רגליו. “מה עוללת, דניאל?” שוע ממעמקיו קול, “מע עוללת?” צללי האחיות החבוקות עמדו נצבות לפניו.

הכרת שגיאה שאין לה עוד תקנה בערה בו כאש. היצירה, שהיתה כה קרובה לסיומה, מתה בקרבו פתאם.

לתועלת היצירה הכריח את עצמו בלילות להרגע, נתן מקום לתקוות רפויות, הקדים את רוחו המלאה חששות.

המבט שבו הביטה אליו פיליפינה עִנה אותו יותר מכֹּל.

מיום הולד הילד דר בחדרה של לנורה, יורדן הזקן היה הזהירות עצמה, התהלך בחדרו בגרבים, כדי שלא להפריע אותו.

לילה אחד ירד דניאל למטה ונגש בנר אל מטתה של דורותיה. היא הקיצה, פרצה בצעקה, הביטה כמטורפת, לבסוף הכירה אותו וכעסה. לבסוף צחקה בלגלוג ובחשק.

הוא ישב בפאתי המטה, לקח את ימינה בין שתי ידיו. אולם באופן כה מוזר לא נעם לו להרגיש בידה, והסתכל באצבעותיה. בצורתן לא היו יפות, בקצותיהן עבות מאשר באמצעיתן; לא יכלו להיות שרויות במנוחה, תמיד רעדו.

“כך לא תוכלי להמשיך עוד, דורותיה,” אמר בידידות, “את הורסת את קיומך אַת ואת קיומי אני. מה רוצים האנשים הרבים שמסביבך? האמנם התענוג שאת מוצאה בהם הוא כה גדול, עד שהוא מחריש את קול מצפונך? איני יודע במה את עוסקת. הגידי לי אפוא במה את עוסקת. הבית הולך ונחרב, אין עוד כל סדר בבית. מה חזק ריח העשן של סיגרטות הבא משם, מחדר־האוכל! פתחתי את החלונות. ובנך; אין לו אם. הביטי נא אל פניו, מה חולניים וצהובים הם.”

“אח! נגד זאת אין אני יכולה לעשות כלום,” קָבלה דורותיה ושוב פזלה בעיניה הלגלגניות והתאוניות כלפיו. הואיל והוא לא זע, פהקה בקול והמשיכה ברוגז: “למה אתה בא להעיר אדם משנתו באמצע הלילה, אם אין ברצונך אלא לחָרף? צא נא מכאן, אדם מאוס!”

פנתה אליו בגבה ותמכה ראשה בידה. מול המטה היתה תלויה מראה במסגרת־זהב. היא ראתה מתוכה את תמונתה. התנהגותה כאדם שנעלב מצאה חן בעיני עצמה.

דניאל, שהיה לפנים כה מתאכזר ומקשה לבו אל אותן העדינות שהיו כבר לצללים, נמלא עתה רחמים בראותו את התקדרות ההבל שלה.

“יש אגדה סינית על אודות נסיכה,” אמר בהתכופפו על דורותיה, “היא קבלה מאמה ליום כלולותיה קופסות אחדות נתונות זו בתוך זו. בכל קופסה וקופסה היתה מתנה יקרה, אבל הקופסה האחרונה, הפנימית היותר והקטנה ביותר, היתה סגורה והנסיכה הוכרחה להבטיח שלא תפתח אותה לעולם. זמן־מה עמדה בהבטחתה, אבל סקרנותה הציקה לה יותר ויותר, היא שכחה את נדרה ופתחה בכח את הקופסה האחרונה הקטנה. בתוכה היה ראי, והנה בהביטה אל תמונתה ובראותה מה יפה היא, התחילה מתעוללת בבעלה, והיא הציקה לו עד כדי כך שיום אחד עמד והרג אותה.”

דורותיה הסתכלה בו נבהלה. אחר כך צחקה וענתה:

“אויה, איזו שטות! אגדה מבהילה כזו.”

הניחה את לחיה על הכר וקרצה שוב אל הראי.

ביום הששי קבל דניאל מכתב בעלום שם ובו היה כתוב לאמר: “ישגיח נא על אשתו, מפני שעל ידי כך ישמור על כבודו. ידיד.” הוא קרע את המכתב וזרק את הקרעים אל התנור.

קדחת קרה הרעידה את גופו. יומים גרר את עצמו בכל מקום כמו בגוף מורעל, השתמט מכל אדם בביתו; בלילה אחד נמשך שוב אל דורותיה. ברצותו להכנס אל חדרה מצא את הדלת סגורה על בריח. דפק ולא שמע כל תשובה. דפק ביתר כח ואז שמע תנועה במטה. “הניחה לי לישון,” קראה דורותיה בכעס.

“פתחי, דורותיה!” בקש.

“לא, לא אפתח, אני רוצה לישון.”

עוד שלש, ארבע פעמים לחץ על כף־המנעול, שלש־ארבע פעמים התחנן שתפתח לו, אבל היא לא ענתה. לא רצה להקים עוד רעש. עמד עוד שעה קלה והביט לפניו כמו אל תוך בור שחור, וחזר אחר כך אל חדר־עליתו.

יג

פרידריך בנדה נמצא שוב באירופה. כל העתונים הודיעו על התיר־החוקר שנמצא. בסתו של השנה שעברה מצאו אותו סוחרי־שן ערבים בארץ ניַם־ניַם והעבירוהו חולה אנוש אל הנילוס. באנגליה הללוהו ושבחוהו כגבור וכחלוץ אמיץ־לב, החברה הגאוגרפית מִנתה אותו חבר נכבד, וכל מה שעבר עליו היה לשיחת היום.

בסוף אפריל בא ניורנברגה, לראות את אמו. את הזקנה העִוֶרת הכינו לפגישה הזאת בזהירות רבה. ואף על פי כן חלתה כמעט מרוב שמחתה וזמן רב היו חייה בסכנה.

בנדה רצה להשאר רק שבוע אחד; עסקיו ועבודותיו קראו לו לשוב אל לונדון. שם היה צריך לקרוא הרצאות ולהשגיח על הדפסת ספרו, בו תאר את חייו באפריקה.

הפצרותיה של אמו הניעוהו להאריך את ימי שבתו בעיר. נוסף לזה תקפה אותו בימים הראשונים הקדחת הנוראה, שהביאה עמו מן הארצות הטרופיות, ושאסרה אותו אל מטתו. מעט מעט נתפשטה השמועה על שהיָתו בעיר, והטרידוהו מאד הסקרנים אשר לפני כן לא שמו אליו לב.

בהודע לו על המאורעות החיצוניים שארעו בחייו של דניאל נפלה עליו אימה. הרושם החזק ביותר עשתה עליו הידיעה על נשואיו עם דורותיה דידרלין; אחר כך ספרו לו כל מיני שמועות על חיי הנשואים שלהם, ומיום ליום נעשתה לו ההליכה אל דניאל קשה יותר ויותר. ערב אחד החליט ללכת אליו, וכבר עמדו רגליו על ככר אבגידיוס, והנה נפל עליו שם מורא גדול כל כך מפני השנויים שחלו בידידו על ידי השנים ומסבות הגורל, ששב על עקבותיו. היה לו רגש כאילו צפויה לו סכנה להיות מרומה על ידי התמונה ששמרה את קוי פניו של ידידו מאז, בשעה שבנפשו היה לאחר, עד ששום שיחה לא יהיה בה כח לחברם ולקרבם שוב.

הוא רצה לדבר עם אחד האנשים שאהבו את דניאל, ושהתחקה עליו בדרך החיים בלא דעה קדומה. זמן רב בקש מסביביו. לבסוף נזכר בהרולד הזקן והוא בקר אותו בלי דברי עקיפין, הסב מיד את השיחה ישר אל הענין החשוב לו, וכדי לעורר בזקן אמון, הזכיר לו לילה אחד, כששלשתם, דניאל, הרולד ובנדה, שתו יין במרתף הכושים ושוחחו על עניני־חיים, גדולים וקטנים.

השב נענה בראשו. ברגש של יראת־הכבוד ושל ענוה, שרִכך את לב בנדה, דבר על אודות גאוניותו של דניאל, הרים את אצבעו ואמר במבטו הנלהב והיפה: “באיש הזה אני בטוח. אני מנבא לו בלשון הנביא: ‘וְדָרַךְ כּוֹכָב מִיַעֲקֹב.’”

אחר כך דבר בגעגועים על אודות לנורה, ספר איך היא הביאה לו פעם את הרביעיה הנהדרה, ואיך ירדה כלה בהתלהבות ובחשק לסיע. גם על גרטרוד ידע דברים רבים, על שגעונה ועל מותה.

מורגע ויחד עם זאת נסער עד לכאב, עזב בנדה את הזקן. שקוע בהרהוריו הלך זמן רב, וכשנשא לבסוף את עיניו, מצא את עצמו לפני ביתו של דניאל. הוא נכנס.

יד

דניאל ידע שבנדה חזר מדרכו. פיליפינה קראה זאת בעתון וספרה לו. דורותיה, ששמעה זאת מפי אביה, דברה גם היא על הדבר.

הבשורה הראשונה זעזעה אותו. היה לו רגש כאילו הוא מחויב למהר, לרוץ אליו, אל ידידו. אחר כך באה גם עליו אותה היראה שנפלה על בנדה: האם יש בינינו אותו הקשר שהיה לפנים? היכול עוד להיות מה שהיה לפנים? והרעיון על הפגישה עורר בו בושה, מהולה במרירות, בעבור יום אחר יום, בלי שבנדה ישמיע לו על אודותיו כלום. הכל חלף, חשב, הוא שכח אותי. גם הוא רצה לשכחו, והדבר היה ביכלתו, מפני שרוחו לא ידעה מרגוע ונדדה תוהו לא דרך.

בעברו את הככר בערב גשום אחד, ראה את חלונות דירתו מוארים באור מבהיק. הוא נכנס אל המטבח וראה שם את אגנס יושבת לפני השלחן ומפקיעה גרעינים מתוך שזיפים.

“מי שוב שם?” שאל. קולות דברים וצחוק פרצו מחדר האוכל.

אגנס, בלי להרים עיניה, הלכה ומנתה אחד אחד בקול חדגוני:

“האדון יועץ החצר פינקלדי, האדון פון גינסטרברג, האדון סמואלסקי, האדון הן, עוד אדון זר, אשת היועץ המסחרי הגברת פיסטמנטל ואחותה.”

דניאל שתק שעה קלה. אחר כך נגש אל אגנס, תפש אותה בכפו מתחת לסנטרה, הרים את ראשה ורטן:

“ואת? ואת?”

אגנס צמצמה את גבות עיניה וכמעט בפחד השתדלה להתחמק ממבטו. פתאם אמרה:

“היום יום מות אמא שלי” ונעצה בו מבט קודר.

“כך?” השיב דניאל, ישב לפני הצד הצר של השלחן ותמך ראשו בידו. שם בחדר־האוכל נגן מי על הפסנתר. כיון שדניאל העביר למעלה אל חדרו את פסנתרו, לקחה בהקפה פסנתר מהחנות. נשמעו פסיעותיהם המחליקות של זוגות רוקדים.

“הייתי רוצה לעזוב את הבית,” פתחה אגנס שוב ואמרה, כשזרקה שזיף מתולע אל קערת הפח, “ברחוב בֶקְשלגֶרגַסֶה דרה תופרת לבנים, והיא רוצה ללמדני את מלאכת התפירה.”

“לכי לך ללמוד,” השיב דניאל, “מחכמה תעשי זאת. ומה דעת פיליפינה, הטוב הדבר בעיניה?”

“כן, פיליפינה מסכימה, אם רק בערב בכל יום ראשון אהיה אצלה.”

צלצלו בדלת ואגנס יצאה לפתוח. מישהו שאל לדניאל. מתוך פקפוק נגש דניאל אל המפתן, נרתע לאחוריו, לקח ביד רועדת את עששית־המטבח הקטנה, לראות אם לא טעה מחמת האפלולית. אבל לא היה כל ספק, זה היה בנדה.

נסערים הביטו שניהם זה אל זה. בנדה שלח בתחלה את ידו, דניאל הושיט את שלו, משהו התרופף בקרבו, סחרחורת תקפה אותו, קומתו הזקופה התנודדה והוא נפל על חזה ידידו אשר שבע־עשרה שנה היה רחוק ממנו.

בנדה לא היה מוכן לרושם כה נורא ולא יכול להוציא מלה מפיו. מיד הסתלק דניאל מבין זרועותיו, סלק את השערות הפרועות מעל מצחו ואמר בחפזון:

“בוא עמי למעלה; שם לא יפריעונו.”

אחרי שהדליק דניאל בחדרו את המנורה, הביט אם יורדן הזקן בבית. אבל בחדרו היה חושך, הוא סגר שוב את הדלת ובנשמו נשימה עמוקה ישב מול בנדה.

מה ערך, אחרי פגישה זו, לשאלות הראשונות ולתשובותיהן? מה שלומך? כמה זמן תשהה כאן? אתה החי עוד כדרכך מאז? אבל אתה מחויב לספר לי הכל. מה טעם לאפני דבור אלה? אין צורך לדבר; חופרים ומסלקים את האדמה מעל הדרכים הישנות, בונים גשרים חדשים תחת הישנים ההרוסים.

בנדה עוד השמין מאשר היה קודם. פניו היו כתומים־חומים, כמו אור עתיק, והחריצים העמוקים מסביב לפה ועל המצח ספרו על היסורים ועל התלאות שעברו עליו. לעיניו היה מבע אחר לגמרי ממה שהיה לו קודם; היה להן אותו מבט עז, מלא חיים ועם זאת שקט, כמו לציד ולאכר.

“אתה יכול לשער שכבר ספרתי מאה פעמים את מאורעותי ותמיד באותו הנוסח,” אמר בנדה, “כל זה מתואר בספרי, ובקרוב תוכל לקרוא את זאת. היתה שלשלת של צרות, פעמיים הייתי קרוב אל המות, כמו שאני קרוב לכותל זה. כינין בלעתי בכמות שיש בה כדי למלא קרון־משא ואף על פי כן – קדחת, תמיד קדחת, ששה חדשים לשנה. את בריאותי קפחתי. חוששני שזמן רב לא יוכל לבי לפעול עוד. ותמיד לשקוד על המשמר, המלחמה הבלתי־פוסקת למזון ולמים; השמש פגע רע, הגשם פגע רע, ללא כל נוחות, פעמים קרובות בלא מטה, אין יום בלא פורענות. אבל בהעבירי את כל זה בזכרוני, לא הייתי רוצה להשמיט אף שעה אחת משעות חיי שם. השגתי גדולות, עשיתי תגליות חשובות, הבאתי עמי עבודה לשנה שלמה, שלשים ושש תבות עם צמחים מיובשים, אף על פי שכל השלל שאספתי במשך שבע השנים הראשונות נשרף אצלי באוהל, אצל שבט נימבוס. מלבד זאת יש משהו אמתי לאין שעור וחגיגי בחיים כאלה, רק עם השמים ממעל ועם האנשים הפראים מסביבך. הפראים האלה הם כמו ילדים. בקרוב ישונה אמנם הדבר. אירופה מַשיבה רוח של דֶבר אל תוך גן־העדן הזה; אי־מוסריותם, חולשותיהם ומגרעותיהם מלדה, יש בהם כדי לעורר חבה כמו אצל בעלי־החיים. לקחתי עמי נער, גמד מתוך יער־בראשית נורא אשר מצפון לקונגו. הוא היה מסור לי והבין לקריצת עיני. ואני אהבתיו. אני יכול לאמר זאת בבטחה. כשבאנו אל האגמים האיטלקיים, במקום שרציתי לשהות זמן־מה, טרם עברי לאנגליה, כדי להמנע ממעבר תכוף מאקלים אל אקלים, תקף אותו, למראה ההרים המכוסים שלג, אימה ופחד, נפשו ערגה אל מולדתו, ואחרי יומים מת מדלקת הראה.”

“איך זה לא הגיעה ממך כל ידיעה זה זמן רב?” שאל דניאל במורך־לב שהדאיב את לבו של בנדה.

“הדברים ארוכים,” השיב, “שתי שנים עברו עד שעברתי אותו יער נורא והגעתי אל יאור אחד, אלברט ניאזה שמו. משם חפצתי לחדור אל מצרים. אבל המרד פשט אז בכל הארץ, שהיתה תפושה על ידי צבאותיו של המהדי. נהדפתי על צד צפונית־מערבית, אל חורשות עבותות ללא כל נתיב ומוצא, וחמש שנים הייתי שבוי אצל שבט המהדים. אנשי ניַם־ניַם, שעשו בהם מלחמה, שחררו אותי, הייתי יכול לשבת בקרב העם הזה כאות נפשי, אבל לצאת מגבולות ארצם לא נתנו לי, מפני שכבדוני כרופא חולים, והתיראו מפני כשופַי אם אפרוק את עוּלם מעלי; מלבד זאת אבדו לי אנשי, אבד לי כספי ולא יכולתי לשכור לי נושאים. מה שהיה דרוש לחיי, לגופי המפונק, למען לא אמות, היה ראש השבט ממציא לי מידי הסוחרים הערביים, שהיה מסתיר אותי מעיניהם; ובכל זאת עלה בידי סוף סוף להתקשר עם אחד השיכים, וזה הציל אותי. יותר משנה לא הייתי יכול להאריך חיי.”

דניאל שתק. מוזר הדבר: הוא לא היה יכול כמעט להתרגל אל אופן דבורו ואל קולו של בנדה. הזכרון בגד בו. הסביבה, שמתוכה בא הלה, היתה יותר מדי זרה, ומה שהוא בעצמו הרגיש היה שם בודאי ללא כל ערך, ואפילו ללא כל טעם. מתוך מרי אפל קרא אליו את רוח האכזבה, ועל לבו העיק שחור הלילה כמו על זכוכית החלון.

“והנה כעת אני מתענג על מולדתי,” אמר בנדה שקוע בהרהוריו, “אני נהנה מאור יותר רך, ממשטר חיים מסודר. למדתי לתפוש את גרמניה תפיסת דמות, לאהוב אותה כאשר אוהבים תמונה. הטבע, הטבע האמתי והגדול, שלפנים נגלה לי בחזון געגועי כדבר אשר לא אשיגנו, שהיה לי לאידיאה ולטעם מוקדם של שלמות, נעשה לי עתה לנסיון חיי. הוא משך אותי, אִלף אותי וכמעט הרס אותי. ולעומת זאת כל סדור אנושי נהפך לי יותר ויותר לאידיאה. בשעות שהיו מלאות את הרגשת הדברים כמו שהלב מלא דם, ראיתי את כפות המאזנים של שני העולמות מתנועעות. הבדידות, הלילה, שמי הלילה, היער, הערבה, הראו לי את פניהם האמתיים, והאימה אשר יהלכו פעמים אין לה דמיון בשום מצב אחר שבהויתנו. רק אז הבינותי לראשונה את החוק, המחזיק משפחות, גויים ומדינות. אז דחיתי בלבי כל התקוממות והחלטתי רק לסיע, לא לעשות שום דבר אחד: קודם לא ידעתי מאומה על ריתמוס החיים. ידעתי את אטיות צמיחתו של אילן, ידעתי כמה מטַמוֹרפוֹזוֹת עוברות על כל צמח, למען יהיה מה שהנהו, אבל להשתמש בזה להבנת חיינו לא עלה מעולם על דעתי. יותר מדי דרשתי ובמהרה. קוצר־רוחי האגואיסטי נתן בידי מדת שקר ומאזני שוא. מה שלמדתי בבית־האולפנא החמור במשך שנים רבות הוא הסבלנות. הכל מתנהל כה לאט, כה לאט, האנושיות היא עדין בבחינת תינוק, ואנו כבר דורשים ממנה צדק, צדק! כמה עוד רחוקה הדרך אליו! רחוקה כרחוק יער־בראשית מגן. אנו מחויבים להזדין בסבלנות בשביל דורות רבים שיבואו אחרינו.”

דניאל קם ממקומו והתהלך הלוך ושוב. אחרי שתיקה, שגרמה לבנדה יסורים, אמר מדוכא:

“הבה נלך מכאן אל מסעדה או נתהלך ברחובות, למקום שאתה רוצה, או אם אני אהיה עליך לטורח, אלוה אותך קצת, ואשאר אחר כך לבדי. אבל כאן לא אוכל להשאר עוד.”

עלי לטורח, דניאל? השיב בנדה בתוכחה, הדברים נאמרו בקול שמלפנים, המבט היה זה שמלפנים, ודניאל הרגיש פתאם, שאין לו צורך לספר גם הוא. מתוך הקול והמבט האלה למד שבנדה ידע רבות, שער הכל, הונח ללבו.

הם ירדו שניהם החוצה.

טו

דניאל בקש מאת בנדה לחכות על המדרגות, פתח את דלת הכניסה ולקח את כובעו מעל הקולב. בחדר־האוכל היה רעש גדול וצחוק בלתי־פוסק. פיליפינה יצאה מחדרה ורטנה:

“מה שהחבורה ההיא עושה שם; מרעישים כולם כמו שכורים.”

“מה שם?” שאל דניאל במורך־לב, רק כדי לאמר לה דבר־מה.

“משחקים במחבואים,” ענתה פיליפינה בבוז, “זקנים כלם שם ומשחקים במחבואים.”

פתאם נשמע צליל כקול צלחת שבורה, צעקה מחרישה אזנים נשמעה אחר כך, ואחר כך דומיה, ולבסוף שוב אותו צחוק כללי ומתועב.

דניאל הכיר בצעקה את קולה של דורותיה. נחפז לדלת ופתח אותה.

מבט זעמו הקיף את השלחן המכוסה בקבוקים, ספלים ריקים, דברי מאפה, כסאות מסולקים הצדה, את הנברשת החדשה הבוערת בגז, שדורותיה קנתה אותה, עם חמש קרנות דולקות בתוך כפות לבנות, שבעה או שמונה אנשים שעמדו מסביב לדורותיה, ותוך כדי צחוק התבוננו אל חפץ שהיה מונח שבור על הקרקע.

דורותיה סלקה אל מצחה את הקשור הלבן, שבשעת משחק המחבואים כסה את עיניה. היא הראשונה ראתה את דניאל וקראה:

“הנה בעלי. אל תכעס עלי, דניאל, אין זה אלא פני הגבס הטפשיים בלבד.”

יועץ החצר פינקֶלדַי, פאון לבֶן־זקן, הניע מתוך התפעלות אך ראשו כלפי המקום ששם עמד דניאל. דרכו להביע הערצתו לדורותיה היתה לנענע ראשו מתוך התפעלות לכל דבר היוצא מפיה.

אולם דניאל ראה שהמסכה של צינגרלה נשברה לרסיסים.

בלי לברך את הנאספים, בלי לזכות את מי מהם במבטו, נכנס אל תוך חוג האנשים, כרע על ברכיו לראות אם אפשר לאחות את השברים. אבל השברים היו יותר מדי מרובים; האף, הסנטר, חלקי המצח הנהדר, חתיכה עם פה, עם הקו הנפתל רב הכאב, חתיכה מהלחי, אי־אפשר היה לעשות כלום בכל זה.

אז פזר בתנועה אחת יחידה את השברים והתרומם ממקומו.

פיליפינה! את המטאטא!" צוה בקול. וכשהביאה פיליפינה את המטאטא, הוסיף:

“טאטאי את הסחי הזה והשליכיהו על האשפה.”

פיליפינה טאטאה. ודניאל נפטר מהחדר בלא ברכה, כמו שנכנס בלא ברכה.

אשת היועץ המסחרי פיסטמנטל עקמה את פניה מתוך התמרמרות. אדמונד הן נשם בכבדות דרך החוטם, סמואלסקי, אדם מסורבל בשר ובעל זקן אדום, רטן הערה של בוז. בעיני דורותיה עמדו דמעות מרוגז וכעס.

בנדה חיך במנוחה ליד הדלת החיצונית.

“היא שברה לי את המסכה,” אמר דניאל בבת־צחוק נעוה, כשנגש אליו, “את המסכה שאתה נתתהּ לי למתנה, התזכור? מוזר שהדבר קרה דוקא היום, דוקא בעת פגישתנו שנית.”

“אולי אפשר להדביק את שבריה?” העז בנדה לנחם.

“איני אוהב להדביק שברים,” השיב דניאל ומאחרי זכוכית המשקפים הבהיק אור ירוק.

טז

לאחר שהלכו האורחים, כִּבדה פיליפינה את הבית. דורותיה ישבה על הספה; ידיה היו מונחות בחיקה ופניה היו רציניים שלא כרגיל.

“לכאורה, למה אין האמריקני בא אלינו?” שאלה פיליפינה פתאם.

דורותיה נבהלה.

“סגרי את הדלת היטב פיליפינה,” לחשה, “אני מוכרחה להגיד לך דבר.”

פיליפינה סגרה את הדלת שהיתה פתוחה במקצת וקרבה אל הספה.

“האמריקני רוצה לדבר עמי,” המשיכה דורותיה ומבטיה תעו בפחד סביבה, “הוא אומר שהדבר אשר הוא יגיד לי חשוב הוא לכל חיי. הוא דר במלון. אבל אל המלון איני יכולה ללכת. כמו כן איני רוצה שיבוא לכאן, אל ביתי. וגם ברחוב איני רוצה להתראות יחד עמו, אבל איני יכולה להתיר לעצמי ללכת לשם, מפני שאיני יודעת מי הם שם האנשים. האם אינך יכולה לעוץ לי עצה, פיליפינה? האם אינך יודעת אַת מקום?”

בעיני פיליפינה נצנץ שביב רע ופראי. רגעים אחדים התישבה בדעתה ואחר כך אמרה:

“אה, כן, אני יודעת מקום. הגברת הדבוש, ידידתי, זוהי אשה שאפשר לסמוך עליה. אצלה יכול לבוא מי שירצה, איש אינו משגיח שם על זה, היא אלמנה ודרה לבדה בביתה הקטן, אינה משכירה לשום דיָר, מפני שלעת זקנתה זה גורם יותר מדי טרדה; יש לה רק בן אחד, אבל מחו רופס.”

“לכי אליה ודברי עמה,” אמרה דורותיה מתוך פקפוקים.

“שפיר, מחר אלך אליה ואדבר אתה,” השיבה פיליפינה, חיכה בידידות והניחה את כפה המיובלת על כתפה החלקה של דורותיה.

“אבל, פיליפינה, הֱוי זהירה,” התרתה בה דורותיה ועיניה התרחבו במבט איום, “השבעי לי שתהיי אלמת כמו קבר.”

“בחיי!” אמרה פיליפינה, ובו ברגע התכופפה להרים מעל הקרקע מכבנת־ראש.

ביום השני בבוקר מהרה פיליפינה אל הגברת הדבוש. כל הדרך פזמה בפני עצמה פזמון מתוך בדיחות־דעת.

השד עולה בהלהבה מתוך הבית

א

בלי לשים לב אל הגשם טילו דניאל ובנדה עד אחרי חצות הלילה.

על הדבר אשר מלא את נפשו והציק לו באופן כה ברור לא הפליט אף הברה אחת. הוא סִפר על עבודותיו, על שנות נסיעותיו, על משרתו בבית־התפלה ועל זו שבבית־הספר למוסיקה, אולם סִפר בדברים כה כלליים, כה למקוטעים וכה בהסח־הדעת, מתוך עיפות כל כך ופזור־נפש כל כך, שבנדה סוף סוף חדל לשמוע מתוך רוח נכרה.

כדי להביא את דניאל לידי שיחה גלויה יותר, רמז שעל מות גרטרוד ולנורה שמע אך אחרי שובו ממסעיו. הדבר עשה עליו רושם נורא, עד שכל הזמן היה מחטט ומחטט בענין זה. אבל את הפרטים אינו רוצה לדעת, לא עתה; הוא יהיה מאושר אם ידע שדניאל התגבר בנפשו על כל פגעיו.

תחת לענות על זאת, אמר דניאל בשפתים רועדות:

“כן, אני יודע, אתה פה זה כבר. בנפשי גם התפלאתי. אמנם לא בנקל אפשר להתקשר שוב עם אינדיבידום פרובלמטי כמוני.”

“אתה מרגיש שאין אתה צודק בדבריך אלה,” השיב בנדה במנוחה, “ועל כן אני נמנע מבאר לך את התמהמהי לבוא אליך. פרובלמטי לא היית בעיני מעולם ואינך בעיני גם עתה. גם היום אני רואה אותך שלם ברוחך ואיש אמת, במו שהיית תמיד, אף על פי שאתה משתמט ומסתיר פנים ממני.”

חזה דניאל התרומם כמו מתוך עֲוית. הוא אמר נבוך:

“המתן עד שהאמון יצמח שוב. אני צריך קודם כל להתרגל אל המחשבה, שיש אדם שמרגיש בהסכם עם רגשותי. אתה רוצה שאדבר, אבל איני יכול לדבר לפחות על הדברים הרצויים לך. אני מתירא מפני המלים, שכחתי אותן, אני מתביש מפניהן, וכשאני רואה חלומות טובים, הריני כה מאושר בקרבי, ושפתי נאלמות מתוך אושר כשפתי קדוש או בעל־חיים. נפשי סולדת מהמחשבה להוציא מתוך מעמקַי דברים אשר כבר העלו חלודה, פֵרות מעובשים, פסולת ושברי־כלים, ולהראותם לך, אשר ידעתם טהורים ושלמים כגבישים.”

עיניו נִשאו למרום והוא הוסיף אחר כך:

“ובכל זאת, אולי יש אמצעי אחר, פרידריך. ראה, ידידי, ראה! מאז ומעולם היה עסקך רק לראות. ראה, אבל עשה שלא אתפתל מתוך כך כמו תולעת. ולאחר שראית דיֶך… די לחכם בדבור אחד מעשרת הדברים שלא נאמרו. את האחד כבר תְּמַלט מפי.”

בנדה נסער עד עומק נפשו, לא ענה זמן רב. “האם פתרון הדברים באשה אחת?” שאל רכות בגשתם אל גשר אשר ליד שערי המבצר.

“באשה? לא. לכאורה לא באשה. יותר באיש, יותר בו. יש גורל שמגיע אל נקודת־הגובה שלו באושר ויש שנקודת־הגובה שלו הוא בחטא. הוא המקרה האחרון. באשה!” חזר בקול אשר בנות־קול מפחידות ענו לו מתחת הקמרון של המבוי, “אמנם, יד אשה באמצע; מי שיזדמן תחת ידיה יריק את כל דמעות עיניו.”

הם יצאו מתוך מבוי השער. בנדה הניח את כפו על כתף דניאל ובידו השניה הראה דומם במרום. לא היה כל כוכב בשמים, רק עננים, אבל בנדה התכון לכוכבים. דניאל הבין לרמז; עפעפיו נעצמו, ועל פיו רחף מבע של צער איום.

ב

בנדה היה בטוח לא רק שאסון גדול התרחש, אלא גם שאסון גדול ממנו עתיד להתרחש.

ככל שהרבה להרהר בדורותיה כן היתה תמונתה נותנת פחד גדול יותר בלבו. אין זאת כי אם יש בה סגולות־נפש ידועות שהשפיעו על דניאל לקחתה לו לאשה, אמר בלבו, והוא רצה סוף סוף לראותה.

היא הזמינה אותו על ידי דניאל אל תֵּה. בשעה מוקדמת אחרי הצהרים הלך שמה.

היא קבלה את פניו בשמחה גלויה. היא אמרה שחכתה לו בקוצר־רוח, מפני שאין בעולם דבר שיעשה עליה רושם כמו האדם שעמד בסכנות גדולות באמת, ששם את נפשו בכפו. היא לא שבעה משאלותיה. לכל אחת מתשובותיו הקצרות היתה מנענעת בראשה מתוך השתוממות, אחר כך סמכה את מרפקיה על ברכיה, את ראשה על ידיה וכפופה לפניה הסתכלה בו כשם שמסתכלים בבעל־חיים מפליא.

היא שאלה אם הוא היה אצל אוכלי־האדם, אם הרג פראים ביריה, אם רדף אחרי אריות, ואם אמת הדבר שכל ראש לשבט שחורים יש לו מאות נשים. תוך כדי כך העותה את פניה לעוית שבערמה ואמרה: “גם האירופאים היו עושים זאת, אילו נִתנה להם הרשות לכך, ולא רק ראשי העם.”

אחר כך אמרה שהיא אינה זוכרת שראתה אותו בילדותה בבית אביה, והיא משתאה על זאת, הואיל וחיצוניותו היא יחידה במינה. ועיניה בלעו אותו. הן התחילו בוערות, כמו שהיו בוערות כל פעם שרצתה לצוד צידה, וזלילתה העורת באה עליה פתאם. היא פתחה את נפשה, דברה בצלילי קולה המתוקים ביותר, ואמנם בצחוקה ובבת־צחוקה היה כח מושך שקשה היה להתגבר עליו, כמו אצל ילדה טובה, תמימה, אבל קצת עקשנית.

אבל היא הרגישה בדבר שהאדם הזה מתבונן אליה לא כמו אל אשה צעירה שמתיגעה למצוא חן בעיניו ולקחת את לבו, אלא כמו אל שעשוע מעורר סקרנות. היה במבטו משהו שהרעיד אותה. ופתאם הביעו עיניה רוגז ומשטמה.

בנדה רחם עליה. הַלְהִיטוּת אחרי תנועות מפַתות ואחרי המלים שיש בהן משום רמזים, הזמה זו שהיא מְזִמה את עצמה, השכרון הזה מאין ואפס, כל זה העציב את רוחו. דורותיה נראתה לו כבעלת אופי לא רע. שיִטפלו עליה חטאים כמו שיטפלו, הוא לא ימצא אותה רעה, אלא מותעה, מורעלה, מתעתעה וטפשה מסכנה.

הוא נזכר בנשים כושיות אחדות מארצות המרכז של היבשת, בהליכתן האצילה, במנוחה הגאיונה של קוי פניהן, בעריָתן הצנועה, ואיך היו לאחת עם האויר ועם האדמה.

ואף על פי כן הבין לרעהו, נגזר עליו, על המוסיקאי, ללכת שבי אחרי חזיון־תעתועים, על הגלמוד להגרר אחרי היצור הבודד פחות מכל יצורי תבל.

בשעה שעמד על המסקנה הזאת, נכנס דניאל. הוא ברך לבנדה ואמר אל דורותיה:“בחוץ עומדת נערה שאומרת שהביאה לך נוצות בת־היענה. האמנם הזמנת נוצות בת־היענה?”

“אמת הדבר,” מהרה דורותיה להשיב, “זאת לי מתנה מאֶמי ביטינגר.”

“מי היא זאת?”

“האמנם אינך יודע? הלא היא אחות אשתו של יועץ־המסחר. על אדוני לסיע לי בענין זה,” אמרה בפנותה אל בנדה, “בודאי הוא מבין בענינים כאלה. במקומות שאדוני היה חי הלא רצות בנות־היענה בחוצות כמו אצלנו התרנגולות.”

היא יצאה בצחוק וחזרה עם קופסה גדולה למדי, ומאושרה הוציאה מתוכה בזהירות שתי נוצות גדולות, אחת לבנה ואחת שחורה. בהחזיקה אותן בגבעולים, הניחה אותן על שערותיה, נגשה אל הראי והתבוננה אל עצמה בעוית פנים של שכורה.

בעויה זו, בעמידה זו היה משהו כה לא מצוי, כמעט מפחיד, עד שבנדה נתן בדניאל עינים נבהלות.

“עד עתה לא ידעתי כחו של ראי,” המר בלבו.

ג

בערב הלך דניאל עם בנדה אל דירתו של זה, בנדה הראה לו נשק וכלים שהביא עמו מאפריקה, ולמראה אחדים מהדברים המצוינים, האריך לספר על מנהגיהם של שבטי השחורים.

אחר כך התחיל ראשו כואב עליו, ישב בכורסה ושתק זמן רב. פתאם הפכו פניו כפני זקן. כל ההרס שחל בגופו נראה עתה לעין.

“האם ראית פעם את אמה של דורותיה?” שאל לאחר שהשתיקה ממושכה נפסקה.

דניאל נענע בראשו לשלילה: “אומרים שהיא עוד נמקה אי־שם בבית חולי־הרוח,” אמר.

“שמעתי, שלא אנריאס דידרלין ולא בתו דאגו במשך השנים הרבות האלה לאשה האמללה הזאת,” המשיך בנדה. “מה טיבו של אנדריאס דידרלין יודע אנכי גם בלעדי זאת.”

דניאל הסתכל בו.

“אתה רמזת לי פעם, שביחס אל אשתו עשה האיש מעשה פשע. הזוכר אתה? האם קשור מעשה זה בדורותיה ובחייה? התוכל להגיד לי דבר בענין זה?”

“כן, אוכל,” השיב בנדה, “זה קשור בדורותיה. הרבה באפיה ובהתנהגותה יש לבאר בזה שחונכה אצל אב כזה, ושאבדה לה אם כזו. על פי צו גורל מוזר נמצאתי קלוע בתוך מסבות הגורל של חייך.”

שקוע בזכרונות שתן זמן מה ואחר כך אמר:

“אילו ידעת את מרגריטה דידרלין, היית שומר את זכרה בלבך, כמו שאני שומר אותו. היא ולנורה כל מהותן היתה מלאה מוסיקה. רק את שתיהן לבדן פגשתי בחיי, כֻלן הן הטבע עצמו, כלן הן הנשמה עצמה. עלומיה של מרגריטה עברו כמו בבית־הכלא. אחיה גרוביוס היה הממונה על בית־הכלא. בקחת אותה דידרלין לאשה, התברכה בלבה כי תמלט מבית־הכלא, אבל היא טעתה. ואף על פי כן לא ידעה כמעט את מצבה. היא לקחה הכל על עצמה, הכל באותה הנאמנות, ברוח הנמוכה. עולמה הפנימי היה בלתי־מכורסם, נפשה היתה בלי מרירות.”

הוא תמך את ראשו בידו וקולו הונמך. "אנחנו אהבנו זה את זה טרם דברנו איש אל רעהו דבר. פעמים נפגשנו ברחוב, פעמים בגן, פעמים באה בחשאי אל היציע הפונה אל החצר. אני לא נסוגותי אחור. נשבעתי למסור לה את חיי, אבל היא היתה משיבה תמיד שבלעדי ילדתה לא תוכל להיות מאושרה בשום מקום. אני כבדתי את רגשה זה והתגברתי על רגשי אני. זמן־מה עמדו הדברים במצב זה, התענֵינו, פעם חפצנו להסתלק זה מזה ופעם נמשכנו שוב איש אל רעהו; אז קרה שבדידרלין התעורר חשד, אם מפני שאנשים זרים הלשינו לפניו עליה או מתוך הסתכלות עצמו באשתו, שלא יכלה להתחפש ולהעמיד פנים, זאת לא אוכל לשפוט. והוא התחיל מענה אותה בערמומיות שונות, להטיל חרדה במצפונה, ובלילה אחד נגש אל מטתה, החזיק לפניו צלב, ובדבר איומים ובדברו גבוהה הכריחה להשבע בחיי ילדתה, שאף פעם לא בגדה בו. והיא נשבעה.

“כן, ידידי! שבועה זו נראתה לה חמורה יותר ומחיבת יותר מקִדוּשיה ביום כלולותיה. אני לא ידעתי על זה דבר, והיא התחמקה ממני; אני לא יכולתי לשאת זאת. אחר כך באה עוד פעם להפרד ממני, ואז היה רגע אחד ששכחנו לכבוש את עצמנו ודעתנו המיושבה הסתלקה ממנו. וזה שהביא עליה את האסון; הנפש העדינה כרעה תחת סבל הכרת חטאה, רוחה ולבה חשכו עליה. בשגעונה האמינה שילדתה גוועת לעיניה. דעתה נטרפה עליה.”

בנדה קם ממקומו, נגש אל החלון והביט אל החשכה.

לדניאל היה רגש כאילו חבל נהדק מסביב לצוארו. הוא קם גם הוא מלמל ברכה ויצא.

ד

ליד מצבת הזכרון של בֵּהַים מִתֵּן את פסיעותיו. מרחק לא גדול לפניו ראה גבר ואשה. באשה הכיר מיד את דורותיה. הם שוחחו בהתרגשות ובקול נמוך. דניאל הלך אחריהם, וכשפנו לסור אל שער הבית התיצב דניאל בצל בית התפלה.

האיש היה כנראה נרגז, ואפילו כועס. דורותיה הרגיעה אותו, היא עמדה סמוכה אצלו, לקחה את ידו והחזיקה אותה, עד שפתחה את הדלת. לבסוף אמרה מה בלחש, באי־מנוחה הביטה למעלה אל החלונות, ולבסוף אמרה בקול רם: “לילה טוב, אדמונד, חלומות מתוקים!”

האיש פרש והלך לו בלי להרים את כובעו. דורותיה נכנסה אל המסדרון.

דניאל רעד בכל גופו. מעיניו נשקפה מעין תחנה מיסטית. הוא ראה שבדיוטה למעלה הודלק אור והוילון השתלשל על החלון. דממת הככר גרמה לו יסורים, ובהשמיע הפעמון מעל צריח בית־התפלה אחת־עשרה, חשב שדמו שואג באזניו.

בפסיעות כבדות גרר סוף סוף את עצמו אל הבית. דורותיה כבר לבושה בשמלת השנה, ישבה בחדר־האוכל וחִיְטה סרט אל השמלה שלבשה.

הם ברכו זה את זה, דניאל התיצב מאורי גבה, אצל התנור, והביט כמכושף אל ערפה הכפוף. הוא רעד מקור בלי הפסק.

“מאת מי הן נוצות בת־היענה?” שאל הפעם בקול קשה. השאלה נפלטה מפיו באופן בלתי צפוי לו לעצמו. הוא רצה לאמר דבר אחר לגמרי.

בתנועה נמרצה הרימה דורותיה את ראשה. “הלא אמרתי לך זאת,” השיבה, והוא ראה שפניה הסמיקו.

“לא אוכל להאמין שאדם זר, כל שכן אשה, תתן לך מתנות יקרות־ערך כאלה.” אמר דניאל לאט לאט.

דורותיה קמה ממקומה והביטה אליו באי־בטחון.

“טוב אפוא, אם אתה רוצה לדעת זאת בהחלט, אני קניתין,” אמרה במרי, “אבל אין לך צורך לנזוף בי, את הכסף כבר אמצא לי. לא נאה לי לרשום לך כל הוצאה והוצאה.”

“לא נכון הדבר, שאת קנית לך את הנוצות,” הפסיק אותה דניאל באמצע דבריה.

“לא קניתין ולא קבלתי מתנה, אם כן איך באו אלי? שמא גנבתין?” לגלגה דורותיה ומבטיה התחמקו מעיניו במורך־לב.

“מימי לא דברתי כן עם אנשים, מימי לא דברו אנשים כן עמדי,” חלפה כברק מחשבה במחו של דניאל. פניו חורו חורון נורא, הוא נגש אליה, הדק את כפו כמו בצבת ברזל סביב זרועה ואמר: “אני מוכן להסכים שתהיי מבזבזת את כספי, אני מוכן להסכים שתבזבזי את זמנך בחברת אנשים ריקים ופוחזים; אני מוכן להסכים שלא תשגיחי במצבי ובמנוחת נפשי, ושתניחי לילדך המסכן שיתנון. אני מוכן להכנע אל כל זה. למה לי לאכול בעתים קבועות, למה קפה חם ולחם טרי בבוקר, למה יהיו הלבנים שלי מתוקנים, חלוני מנוקה, ארוני בסדר וחדרי מכובד? לא נגזר עלי לחיות את חיי בנעימים.”

“אה, אתה מכאיב לי, דניאל,” אמרה דורותיה בקול של מורא, “הרף, בבקשה, מזרועי.”

הוא החליש את הלחץ, אבל לא הרפה את ידו. “לכי לטיל עם אנשים כטוב בעיניך. יכבדוך האנשים שאת מוקירה אותם. ואשר לכסף, הא לך הכל, כל מה שיש ברשותי.” הוא הוציא מכיסו ארנק סרוג מלא מטבעות וזרק אותו על השלחן. “אני מוכן לנגן בכל יום ראשון לשבוע על העוגב ובלבד שתתלבשי בשמלות יפות; אני מוכן ללמד עוד עשרים אדיוטים נטולי חוש השמיעה ובלבד שתוכלי לבקר נשפי־מסכות והגרלות. אני מוכן לתת את צוארי בכל עול שהוא ולהתחיב לבלי לשאול אותך אף פעם על התנהגותך, לא מאין באת ולא לאן את הולכת, אבל שמעיני דורותיה,” קולו חזק ופניו נעשו איומים, “הזהרי לבל תכתימי את שמי. זהו רכושי היחידי. הוא חובתי הגדולה כלפי האנושיות. הוא נותן לי לא רק מה שמכונה בפי בעלי־הבתים כבוד, אלא הוא נותן לי גם אותו כבוד, שבו אני עומד בפני יצירתי. ואת מסאבת אותו בשקר. בשקר את מזהמת אותו ומשפילה. אין אני מתירא כל כך, כמו שאת משערת, להתפרסם כבעל־קרנים. אמנם לזכר הדבר הזה, רותח דמי בקרבי, אני גבר למדי כדי שיתעורר בי יצר הרצח, בראותי את אשתי בזרועות גבר אחר. אבל כאש התפתה תבער בי ההכרה שאת משלמת לי שקר תחת האמת שאני נתתי לך. אין את יכולה לתת אותי לנבל ולאוהב־עצמו עד כדי כך, שלא אוכל להבין לך בשעה שלבך יהפך נגדי. רק מתוך יחסי אמת יכול אני לחיות עם אדם יחד; השקר הורס את חלק האלוה ממעל אשר בקרבי, השקר הוא סחי לי ומאוס. אם כן הגידי לי אפוא אם את נאמנה לי. עוד יש לתקן הכל, הגידי לי אם את בוגדת בי.”

“אני בוגדת בך?” אמרה דורותיה בלחש והביטה על עיניו בלי שעפעפיה רעדו, כמהופנטת, “איך, אני בוגדת? האם אתה מאמין שאני מסוגלת לנבלה כזו?”

“האם אין לך אהוב? האם לא נגע בך גבר אחר זולתי אני מאז היית לאשתי?”

"אהוב? גבר אחר נגע בי? חזרה על דבריו באותו מבט מהופנט. בפני־הילדה שלה היה זוהר היושר והתום הטהורים כעצם השמים לטוהר.

“וכמו כן לא היו לך פגישות חשאיות, לא קבלת ולא כתבת מכתבי בגד ומעל, לא הבטחת כלום, אפילו לא בצחוק?”

“אך בצחוק, דניאל, את זאת לא אדע, פעמים אני מפטפטת, הלא אתה מכיר אותי.”

“ואת מבטיחה לי שכל החרפה שמַעטים אותי ושאת גרמת לה במדת מה, אינה אלא פרי רוע לב ודבת שוא?”

“כן, דניאל, רוע לב ודבת שוא.”

“אם כן, לואי שה' לא יתן לך אף שעה אחת של מנוחה, אם את משקרת לי? המסכימה את לזאת, דורותיה?”

דורותיה שתקה נבוכה, נצנצה קצת בעיניה. ואחר כך ענתה בקול נמוך:

“אלו הן מלים מכוערות, דניאל, אבל אם אתה עומד על כך, לוּ יהא כדבריך.”

דניאל שאף רוח לרוחה, כאילו משא כבד נגול מעל לבו. מתוך הכרת־טובה לחץ את אשתו אל לבו.

ובכל זאת היה לו רגש של תעוב. היה לו רגש כאילו אינו מוצא ביצור זה כל ריתמוס, כאילו חבק בריאה ללא תנודה קצובה, ללא חוק וללא משטר. שוב ומבחינה חדשה התחילו יסוריו קוססים בו.

בפתחו את הדלת אל הפרוזדור, שמע אושה בחוץ ודמות אחת מהרה להסתתר בחדר הפונה אל החצר.

ה

דורותיה, בהשארה לבד, הביטה שעה קלה ללא־תנועה לפניה, אחר כך לקחה את הכנור ואת הקשת – היא קנתה זה כבר קשת חדשה תחת השבורה – והתחילה מנגנת. מעין צלילים של ציוץ, מעין קצב של נעימת־מחולות. לקַוי פניה היה מבע קשה ותקיף.

הורידה את הכלי והרהרה מתוך התאמצות את הרהוריה. הניחה את הכנור, חלצה את סנדלי־הבית, התגנבה בגרבים מתוך החדר, עברה דרך הפרוזדור והטתה אוזן לשמוע מה שנעשה בחדרה של פיליפינה.

כשפתחה בזהירות, שמעה נחרה גדולה ממטת פיליפינה, שעמדה קרובה אל הדלת.

להבת העששית התלקחה לפני שכבתה והפיצה כל כך מעט אור, שכלי המטה הבהיקו מטושטשים.

חרישית בלא קול, צעד אחר צעד, נגשה אל משכב פיליפינה, התכופפה, שלחה את זרועה, מששה את גוף הישנה, רצתה להרים את השמיכה ולשלוח ידה אל חזה; פתאם חדלה פיליפינה לנחור, התעוררה פתאם כאילו פגע בה קרן אור של פנס־מעור, פקחה עיניה והביטה אל דורותיה דוממה ובזעם. אף שריר אחד לא שוּנה בפניה.

דורותיה שבה מיד ממבוכתה, וכאילו הצליחה כביכול במהתלת־זמה, התמתחה בכל גופה על פיליפינה, הניחה את לחיה על פניה, אף על פי שהיה לה רגש של בחילה מהמטה ומריח נשימתה.

“פיליפינה! האמריקני רוצה לתת לך מתנה.”

“אלהים! את לוחצת יותר מדי על בטני,” השיבה פיליפינה ושאבה אויר. כשדורותיה התרוממה שאלה:

“ולך האם נתן כבר מתנה? הלא זה העקר.”

“נַא, וכו נוצות בת־היענה אינן שוות כלום?” השיבה דורותיה, “הוא רוצה גם לתת לי תכשיט של אבני־אודם.”

“הייתי רוצה לראות זאת כבר בידיך. הוא, כנראה, אינו פזרן גדול, האמריקני הזה. שמעתי שאינו עשיר כלל. מתי תפגשי שוב עמו, עם אהובך זה?”

מחר הערב, בין שש ושבע. אני שמחה, אני שמחה, הוא כה צעיר, פיליפינה החביבה."

“כן, צעיר, הרי זה חשוב כבר, צעיר!” רטנה פיליפינה בלעג.

“יש לו נמש יפה כל כך על צוארו, למטה, פה,” היא הראתה את המקום על צואר פיליפינה, “בדיוק פה. האם זה מדגדג לך? האם זה מדגדג לך?”

“אל תצחקי בקול רם כל כך, תעירי את גוטפריד,” אמרה פיליפינה בכעס. “ועתה הסתלקי. אני רוצה לישון.”

“לילה טוב, נמנמֶנֶת!” צחקה דורותיה ויצאה את החדר.

אך יצאה מן החדר, קפצה פיליפינה מעל מטתה כמו רוח רעה, קפצה אגרופה ולחשה:

“זונה גנָבה! לגנוב חפצה, זונה גנָבה זו! לגנוב! חכי, במהרה תעופי מכאן. כבר רקדת דַיֵך.”

הורידה על רגליה את שמלתה התחתונה האדומה, הדקה אותה היטב והלכה אל הדלת לסגור אותה בבריח. אבל הוא היה מקולקל זה כבר ולא יכלה להבריחו. אז הביאה כסא, העמידה אותו ליד הדלת וישבה עליו, שלבה את זרועותיה וכשעה ישבה על מקומה בעינים מפיקות זעם.

וכשלא יכלה עוד להתגבר על שנתה, הקריבה אל הדלת שלחן וחזרה אל מטתה מתוך מלמול של מלים ספוגות איבה.

ו

ביום המחרת עוד מן הבוקר התחיל יורד מטר סוחף. דניאל מִעט בשנה ועם השכמה ישב לעבודה. אבל ראשו כבד עליו עד שהיה צריך לתמוך אותו מפעם לפעם בידו. רעיונותיו היו חסרי דם וחסרי מעוף.

בשעה שמונה בא הדַוָר ושאל לאינספקטור יורדן. הזקן חתם על תעודה אחת ואחר כך הושיטו לו מעטפה חתומה וכסף בתוכה.

במכתב נמצאו מאתים דולר יחד עם מכתב מאת בֶּנוֹ. המכתב היה מגַלוֶסטוֹן, ובנוֹ כתב, שאחרי חקירותיו ודרישותיו נודע לו שעוד אביו חי. ב“עולם החדש” הגיע למצב פחות או יותר מבוסס, ולראיה הוא שולח את הסכום בצרוף חלף ההוצאות שגרם פעם.

אגרת קרה. אולם הזקן היה שמח מאד, רץ אל דניאל, אל פיליפינה, הגביה את שטרות הכסף ומלמל:

“ראו נא, ילדי, הוא עשיר. מאתים דולר שלח לי. הוא היה לאדם הגון. הוא זוכר את אביו הזקן. הרי זה יום מכובד מכל הימים, וגם מבחינת משהו אחר, דניאל היקר!” הוסיך בבת־צחוקו רבת התעלומה, “מבחינת ענין חשוב מאד מכובד היום הזה מכל הימים.”

הוא התלבש והלך אל מכריו לספר להם את הבשורה הזאת.

דניאל קרא למטה שיביאו לו ארוחת הבוקר, אבל איש לא נענה לו. הוא ירד בעצמו על המטבח וחזר עם ספל חלב ופרוסת לחם. אחרי שעה קלה באה פיליפינה, נכנסה אל חדרו בשערות מדובללות ושאלה בגסות אם אינו יכול לחכות עד שהקפה ירתח.

“הרפי ממני, פיליפינה!” אמר, “לי דרושה עתה מנוחה.”

“מנוחה,” לגלגה “מנוחה! תמיד אך מנוחה!” הצליפה מבט מלא בוז אל התבה הפתוחה שבה היו מונחים כתבי־היד של דניאל, אחר כך התיצבה לפני השלחן, לחצה באצבעותיה המלוכלכות על גליונות התוים, שהוא החזיק לפניו, וקראה: “בזה כל אסונך! כל האסון הוא שאתה יושב ומקלקל כל הזמן ניָר! יום אחר יום ושנה אחר שנה לשבת על מקום אחד ולמשוך בעט! מה פשר הדבר, הגידה נא לי! הכל הולך ונהרס. גבר ואינו יודע מלאכה אחרת זולת משיכת העט. לא תדע הִכָּלם!”

בלי להבין להתפרצות זו של חמה ואיבה, הביט דניאל מדוכא בפני פיליפינה.

“לכי!” אמר ברוגז, “לכי!” והראה לה בזרועו על הדלת.

היא יצאה. “לכלוך הניָר הארור הזה!” רִטנה בפני עצמה.

מעשר עד שתים־עשרה היה דניאל צריך לִתן את שעוריו בבית־הספר לנגינה. לבו דפק בחרדה, בלי שידע את סבת הדבר. הרי זה היה יותר מהשערת־אימה, היה לו רגש כאילו שמע בשורה נוראה, שלא זכר בכל זאת את תכנה.

לארוחת הצהרים לא שב הביתה, כי אם סעד בבית־מסעדה. אחר כך התרוצץ זמן רב בשדות ובאפָרים. הגשם פסק, הרוח החזקה חדשה את כחותיו. הוא עמד על שפת תעלה והתבונן אצל בית משרף־לבנים איך מסדרים שם לבנים שכבות שכבות. מזמן לזמן היה מוציא מכיסו חתיכת ניר רושם עליה תוי־נגינה.

פעם אחת כתב אצל מוטיב אחד: “שלום לך, נגינת המיתרים שלי!” ועיניו נתלחלחו בדמעות.

בשובו העירה היתה שקיעה אדומה כאש בוערת. בין שמי ענני־סופה להטו השמים כמו כוּר־נפח. אז זכר את לנורה.

נכנס הביתה והתהלך אילך ואילך. פיליפינה נכנסה ושאלה אם תחמם לו את המרק. קול דבריה המזמר והבלתי־טבעי העיר את תשומת־לבו והוא מדד אותה במבט תקיף.

“היכן אשתי?” שאל.

בת־צחוק רעה עד לאין קץ הופיעה על שפתי פיליפינה. היא לא ענתה.

“היכן אשתי?” שאל אחר הפסקה שנית.

בת־צחוקה של פיליפינה התרחבה. “האם קר בחוץ?” שאלה, ופתאם נעלמה מן החדר. דניאל הביט אחריה כמפקפק אם דעתה שפויה עליה. אולם אך רגעי מספר עברו והיא הופיעה שם בפתח החדר. היא היתה לבושה במעיל שהיה קצר עליה ושולי שמלתה המשובצת נראו מתחתיו.

“בוא אחרי, דניאל!” אמרה בקול מלא דאגה, שצלל באזניו כתעלומת אימה, “בוא עמי ואני אראך דבר־מה.”

פניו חורו. חבש את כובעו והלך אחריה. דומם עברו את הככר, רחוב אחד, שני, עברו את השוק. דניאל עמד מלכת. “מה יש בדעתך?” שאל בקול צרוד.

“בואה נא, אתה תראה,” היתה תשובתה.

הם הלכו הלאה. אנשים אחדים הביטו אל הזוג המשונה. משהגיעו אל בית הגברת הדבוש חשך כבר היום.

“התגידי לי סוף סוף?” שאל דניאל בחריקת שנים.

“הס!” השיבה פיליפינה, הקריבה את פיה אל אזנו ולחשה: “עלה למעלה על שתי המדרגות, אבל מהר, אתה יודע את הבית. דפוק על הדלת, ואם היא סגורה, פרוץ בה. ואני בינתים אכנס אל הדבוש, כדי שלא תעכב אותך.”

אז דניאל הבין.

ז

עיניו ראו רק אודם כדם, תקפה אותו צנה שהרעידה את כל גופו.

הוא הלך אחרי פיליפינה מתוך רגש של עצבות, של שאט־נפש, של יראה והכרח. עתה ידע, ראה בתחלת המאורעות את אמצעיתם וסופם, ראה לפני הדלת הנעולה את מה שמתרחש מאחריה, ואיזה סער איום התחולל ברוחו, חמה איומה, כאב איום, בוז ותועבה הסתערו במערבולת של בלבול החושים.

על פני המדרגות החורקות עלה בארבע קפיצות. הוא עמד לפני הדלת אשר מאחריה ישב לפנים רעב וחולם, קופא מקור וקודח בחום; פה היה צריך להיות שקט, למען לא תופר על קבר תקוותיו הרבות הדרת־הקודש של זכרונות העבר.

הוא משך בכף־המנעול. מבפנים בקעה צעקה. הדלת היתה סגורה במסגר. הוא נלחץ בכל גופו ובכח רב על העץ הרעוע של הדלת, עד ששני הצירים יחד עם ווי הבריח נעקרו ממקומותיהם והדלת כלה נפלה אל החדר בהמולה אטומה.

הצעקה החודרת נשנתה. דורותיה שכבה ערומה על מטה רחבה, שהדבוש הסרסורית לדבר העברה, שכרה אצל תגר ושתפשה את מחצית עלית־הגג. סמוך אצלה עמדה צלחת מלאה דבדבנים, והיא השתעשעה בזה שהתיזה את הגרעינים בפני מאהבה, שישב גם הוא בלתי מלובש כהוגן רכוב על כסא ועשן מקטורת.

כשדלג דניאל מעל פני הדלת אל החדר בידים זבות דם – הוא פצע אותן בכף־המנעול – עם שערות פרועות מסביב לפנים, נושם בכבדות וחור כבר־מינן, התחילה דורותיה שוב צועקת, היא צעקה שבע־שמונה פעמים מתוך יאוש ושגעון פחדה. דניאל התנפל על הצעיר ולפת בשתי ידיו את צוארו. בשעה שהרגיש תחת אצבעותיו בעור צוארו וראה כמו מבעד לערפל ורוד את דורותיה קופצת מעל המטה ופורשת כפיה ושמע את צעקותיה, בשעה שמתוך סגולת הסתכלות שלמעלה מכל השגה ראה, חֵרף חמתו שרתחה בקרבו, אפילו את הדבדבנים שהתפזרו על פני השמיכה, את גבעוליהם הירוקים, כתמים שחורים על אלה מהם שהיו רקובים, ונוסף לזה עוד חש על לשונו בטעם דבדבנים, כאילו הוא בעצמו אכל אותם – כל אותה שעה חשב: אבדון הוא זה, תוהו־ובוהו הוא זה.

האמריקני, שכפי שנודע אחר כך היה שחקן נודד שחדר אל החברה הבורגנית בזריזות ובחוצפה, הדף את תוקפו בכח אחורנית ותפש עמדה של מתגושש, אבל דניאל לא נתן לו שהות עד כדי הרמת־יד להכות; הוא התנפל עליו, לפת אותו בזרועותיו, משך אותו למטה אל הקרקע ולחץ את גרגרתו. הלה נאנח, התפרץ, שחרר יד אחת והכה באגרופו באויר: “Dammed fool, dammed fool!” נחר והכה את דניאל בפניו.

למטה מתוך הבית בקעה המולה. בחוץ התאספו אנשים. “המשטרה! המשטרה!” צוח קול אשה, והנה שוטרים עלו במדרגות.

“אוח, אוח, אוח,” יבבה דורותיה. בִּן דקות אחדות לבשה את שמלתה על גופה, “הלאה מכאן! הלאה מכאן!” מלמלה בחפשה את כסיותיה ואת סוככה.

הגברת הדבוש יצאה אל המסדרון בפרשה כפיה, מאחריה עמדה פיליפינה. שני גברים פרצו אל החדר התנפלו על דניאל ועל האמריקני וחפצו להפרידם, אבל הם נאחזו זה בזה כמו שני כלבים שוטים. הצטרכו לקרוא לעזרתם של עוד אנשים. חיל ומוכר־חלב נתנו גם הם את ידם, לבסוף הופיעו שני שוטרים.

“אני מוכרחה ללכת הביתה,” נשמעה יבבת דורותיה מתוך צעקת הנשים, “לקחת את חפצי, הלאה, הלאה!”

פיליפינה בקעה לה דרך בתוך אספסוף האנשים הצועקים ומפטפטים, ובפנים דומים באופן מבהיל לפני אחוז־דבוק איום, עקבה אחרי דורותיה. היא לא הרגישה בפסיעותיה, לא במרצפת הרחוב, לא באויר. נחה עליה אותה התלהבות פראית, שכבר התעוררה בה פעם בחייה, אז, כשעלתה אל עלית־הגג, וראתה את גרטרוד תלויה.

בכל ורידיה בערה תשוקת־הרס לוהטת. “שלחי אש!” רעם שוב במחה: “שלחי אש!” הפעם אמרה להגדיל לעשות מאשר הבערה בגל אשפה. היא החישה צעדיה יותר ויותר; לבסוף התחילה רצה בו בזמן שרה בקול צרוד. מעילה לא היה מרוכס והתנופף ברוח. האנשים שהיא עברה על פניהם במרוצתה עמדו והביטו משתאים.

ח

האדון גרוביוס והזקן יורדן ישבו בבית־הקפה.

“איך משתנים תנאי החיים, ואיך בא הכל על מקומו בשלום,” אמר יורדן הזקן.

“כן, כן, הקברים הפתוחים פערו את לועם,” השיב האדון גרוביוס צינית.

“אני מצדי,” הוסיף יורדן לדבר בלי להרגיש שדברנותו היתרה היתה לאדון גרוביוס למורת־רוח, “אני מצדי יכול להביט בפני המות בנחת־רוח, כליתי את מלאכתי, מלאתי את תעודתי.”

“דבריו עושים רושם כאילו עלה בידו למצוא את אבן־החכמים,” לגלג האדון גרוביוס.

“אולי,” השיב יורדן חרישית והתכופף מעל לשלחן, “אין הוא בלתי־צודק לגמרי, ידידי הנכבד! אם אדוני רוצה להוכח בכבודו ובעצמו, יכבדני נא בבקורו.”

האדון גרוביוס תאב לדעת זאת. הם שלמו למלצר ושניהם יצאו ללכת אל ככר אבגידיוס.

בהכנסם אל חדר יורדן, הדליק הזקן את המנורה ונעל את הדלת, אחר כך פתח את הארון המרווח והוציא מתוכו, לתמהונו הגדול של האדון גרוביוס, בובה גדולה, שהיתה לבושה כאחת הרועות בהרי האלפּים, בשמלה מצוירה פרחים, בחולצת־בד ובסינר ורוד, השערות הכתומות כעין הנחושת היו קלועות לצמות ולראשה חבשה כפת לֶבֶד ירוקה.

“כל זה הוא מעשה ידי,” אמר יורדן בגאוה, “לבדי מַדּוֹתִי, לבדי גזרתי, אפילו את המנעלים עשיתי בעצם ידי, ועתה תשומת־לב, ידידי הנעים!”

הוא ישב שפוף מאחרי גבה של הבובה, התעסק שם בגופה, נשמע רחש גלגלים, הזקן הזדקף שוב ואמר:

“כן, כן, עלמתי הפעוטה, השמיעיני את קולך!”

קול דק צרוד, חורק ועושה רושם מיָרא נשמע מתוך גופה של הבובה. הוא היה דומה לרעידת חוטי־מתכת בלוית קולות חליל. בעינים עצומות אפשר היה לדמות קול שירה רחוקה, אבל למראה פני־השעוה המתים, המצטחקים בבת־צחוק נעימה, המשמיעים את הצלילים הבלתי־אנושיים, ללא הברוֹת וללא קצב, היה מורא תוקף את הלב.

משנגמרה פעולה המכונה, ירדו עפעפי העינים ונסגרו השפתים של הבובה. עיני יורדן היו תלויות באדון גרוביוס במבט מתוח.

“נו, מה דעתו?” שאל, “יביע לי את דעתו הנאמנה. אני סובל כל בקרת.”

האדון גרוביוס יגע לכבוש את הצחוק שהתעורר בו. סנטרו ופיו רעדו. לפתע פתאם הסתלקו ממנו הלעג והבוז, ורוח רצינית מְיָרְאה שרתה עליו. איזה רֹך־נפש מטריד שלא חש בו זה שנים רבות רחש אל הזקן הזה ואמר:

“כן, זהו דבר נפלא. אין ספק שזהו דבר נפלא, אם כי הוא עוד טעון שכלול.”

יורדן נענע בראשו מתוך שמחה ושקדנות. הוא התעתד להאריך בדברים על אודות המנגנון ועל מלאכת־המחשבת שביצירתו, והנה שמעו מהחדר הסמוך המולה, הקשיבו. איזה רהיט הזיזו מהמקום, צעדים צעדו הנה והנה, אחר כך נשמעו דפיקות והלומות, כאילו שברו תבה בפטיש. אחר כך נשמעה אושה, כאילו השליכו ניר על הקרקע. נשמע קול גדופים, אחר כך נשמעו יבבות מוזרות ונוראות, מעין: יוֹי! אוּהוּ! ופתאם קול כפציחת להבה.

יורדן הזקן פתח את הדלת וצעק כמו ילד.

פיליפנה עמדה בתוך גל של נירות בוערים. היא פתחה את תבת דניאל, השליכה מתוכה את כל כתבי־היד ושלחה בהם אש. מראהָ היה אימה. שערותיה היו פרועות על כתפיה. בזרועותיה עשתה תנועות בלתי־פוסקות, כאילו היא שואבת מים מתוך באר. מתוך פיה נשמעו קולות גבוהים ממלמלים, מגרגרים, שאינם דומים כלל לקולות בני־אדם, פניה המוארים באור הלהבה הפיקו עונג של תאוה מהלך אימים, ובשעה שהאדון גרוביוס והזקן יורדן עמדו כמשותקים בפתח חדרם, התחילה רוקדת ושולחת ידיה אל הלהבה שהלכה הלוך וגדול.

האדון גרוביוס התעורר מקפאונו, ראה כי עליו להנצל בעוד מועד, ובכסותו בזרועו את פניו רץ חיש מהר, ככל שיכלו רגליו לחוש, אל דלת הפרוזדור ואל המדרגות. עיני הזקן יורדן זלגו דמעות, מרוב פחד לא יכול לשקול בדעתו, הוא רץ חזרה אל חדרו, פתח את החלון וצוח אל הככר. אחר כך נזכר בבובתו החביבה, רץ ונטל אותה בזרועו, אבל באמרו לעזוב את החדר אפפו עשן עוקף ומעַוֵּר, ברגלים כושלות גרר את רגליו עד המדרגות, נכשל ונפל במדרגות, הראש למטה בהחזיקו בתנועת עוית את הבובה, פעמים מספר עוד פרכס ואחר כך שכב לי תנועה.

שבץ הלב שם קץ לחייו.

דורותיה, שאספה בדירתה את מטלטליה, חשה ועברה בפנים חורים כסיד על פני גויתו, בלי לשים אליו לב, כשהיא סוחבת את מזודתה, ומהרה להעלם בתוך אספסוף אנשים נרגזים.

ט

בבית הגברת הדבוש עלה סוף סוף בידי השוטרים להפריד בין דניאל ובין האמריקני. דניאל נפל על כסא והביט לפניו המום. הגברת הדבוש הביאה מים, האמריקני התלבש לצחוקם של הנאספים המסתכלים.

אחר כך הובאו שני הגברים אל המשטרה והקומיסר רשם כל מה שדרוש לו לדעת בשביל פעולת השלטון לאחר כך. דניאל ראה מנורת־גז, יד־עט, פנים מחיכות, ידו של עצמו השותתת דם, מלבד זאת לא ראה כלום. את האמריקני עצרו כדי להמנע מפעולות איבה בעתיד, ואת דניאל שִלחו חפשי. הוא שמע שהצעיר האמריקני ספר, בגרמנית המסורסת שלו ובקולו הנחנק מחֵמה, דברים שונים, אבל הוא לא השגיח בזאת.

הוא שמע כלב נובח, קרון שוקק, פעמון מצלצל. הוא שמע אנשים מדברים, מרטנים, קוראים, משפשפים ברגלים, אבל הכל צלל באזניו כמו מעבר לחומת בית־אסורים. הוא המשיך דרכו הלאה כשהוא הולך ומתנדנד.

בבואו אל בית־התפלה, פנה ימינה אל שוק הפֵּרות, ופתאם מצא את עצמו לפני בעל־האוזותים.

ודומה היה כאילו איש־האוזותים אמר לו בקול עצוב: “לך הביתה! לך הביתה!”

“מי אתה ומה אתה מבקש ממני?” שאל קול בקרב דניאל. אבל אז היתה לו ההרגשה כאילו הצלם הוא סמוי מן העין, ורק מרחוק הבחין אותו עוטה אור.

על פני ככר אבגידיוס רצו אנשים ואחדים צעקו: “בערה!” דניאל סר אל קרן־זוית ויכול לראות את ביתו. מאחרי חלונות חדרו התלקחו להבות אש. הוא לחץ את ידיו אל רקותיו והבקיע לו קרך בעינים פקוחות לרוחה מפחד, דרך ההמון הצפוף, אל ביתו.

“בשם אלהים! אנא הצילו לי את תֵבתי!”

רבים הסתכלו בו. בחלון נשקפה דמות אדם. זרועות רבות הראו עליה, “אשה! הביטו נא, אשה היא, היא הבעירה את האש!”

דניאל התנפל אל תוך הבית. מכבי־אש עברו עליו. אז ראה במסדרון, לאור פנסים שנשאו אילך ואילך, את גוית הזקן יורדן שהניחו ברשלנות ובחפזה על אלונקה, הגויה וסמוך אצלה, כלעג משמים, הבובה בת האַלְפִּים עם המנגנון בבטנה. באנחות אטומות כרע נפל דניאל ומצחו נגע בידו המתה של הזקן.

כמו מתוך שנה שמע את שריקת צנורות המים, קולות של פקודות, ריצתם הנמהרת של האנשים, ואחר כך הרגיש כאילו צף ועלה לפניו צל, כדמות אדם מעולם הנשמות. אגרוף קפוץ נפתח וזרק גליונות מעוכים לפניו, וכשהביט נכחו ראה רק את האנשים שנדחקו סביבו, הדמות התחמקה ביניהם, ואיש לא השגיח בה, מגודל המבוכה.

ברוח מפוזרה שלח דניאל את ידו אל הדף הראשון שנזדמן לו בראשונה, שנפל על פני הבובה. הוא פִשט את קמטיו וראה שעליו כתובים בידו, התוים ל“מסע הַרץ בחורף” ומתחת לטורי התוים היו כתובות המלים האלה:

"אבל מי זה מנגד עומד?

עקבותיו נעלמים בסבכי עצים,

מאחרי גבו מתאחדים הענפים,

העשב קם ומזדקף שוב,

המדבר סוגר עליו."

המלודיה והריתמוס החוֹפפים על המלים הללו היו מלאים קדרות עצומה, כזמרת צללי ליל נרדפים על פני הים. דניאל נזכר את השעה בה יצר זאת, נזכר מבט גרטרוד ופניה, בשעה שנגן זאת לפניה; ולנורה עמדה שם בשמלת־בד לבנה עם זר הדסים על שערותיה, והצלילים קרעו את ארג העתים אשר אין להם קצה. אבל מי זה מנגד עומד? – נשמע בכי הצלילים, כבד ועמוק, נשמעה שאלת נביא נשגבה. הוא עטף את פניו ונאנח, עד שהרגיש כי לבו מְחשב להשבר.

הזקן המת והבובה שכבו על ידו יחד במנוחה.

אחרי חצי שעה כבו את האש. שני החדרים מתחת לגג היו שרופים לגמרי, מלבד זאת לא היה כל נזק.

פיליפינה נעלמה ועקבותיה לא נודעו. כיון שאיש לא ראה אותה בעזבה את הבית, היו סבורים בתחלה שהיא עלתה באש. אולם אחרי חקירות מצאו שסברה זו היא מוטעית. המשטרה חפשה אותה בכל מקום, אבל לא מצאה אותה. אנשים אחדים, שהיא הכירה אותם מקרוב, עמדו בכל תוקף על דעתם שהיא נשרפה באש, ושלא נשאר אחריה אלא קומץ אפר.

איך שהוא, פיליפינה לא שבה עוד אל הבית, ולא שמעו עוד עליה דבר.

אבל מי זה מנגד עומד!

א

בשעה מאוחרת בלילה בא בנדה. הוא ידע את כל פרטי המאורעות שהתרחשו. בפרוזדור ראה את אגנס, וזו שהיתה תמיד שתקנית נמצאה, לתמהונו, רַבַּת־דברים, אבל היא יכלה רק לאשר מה ששמעה כבר מפי הבריות.

היא לותה אותו אל הקומה העליונה, וזמן רב עמד לפני החדרים השרופים, ששני אנשים ממכבי האש עמדו שם על המשמר. “כל תוויו נשרפו,” אמרה אגנס, ובנדה חשב לבלתי־אפשרי כמעט להופיע לפני ידידו אחרי אסון כזה. אולם הוא התביש בפקפוקיו וירד למטה אל דניאל.

בבית קם שוב שקט.

דניאל הדליק בחדר־האוכל נר, ובראותו אחרי שעה קלה שהאור קלוש, הדליק עוד נר אחד.

הוא התהלך בחדר אילך ואילך. החדר נראה לו קטן יותר מדי, הוא פתח את הדלת אל חדרה של דורותיה ועבר גם בו אילך ואילך. בהכנסו בכל פעם אל החדר האפל, היו שפתיו נעות ברטוּן, ובשובו אל החדר המואר, הסתכל זמן רב באש הנרות.

קוי פניו הפיקו סבל שאין למעלה ממנו. הוא, כנראה, לא הרגיש בבנדה כשזה נכנס אל החדר.

“הכל אבד? הכל נשמד?” שאל בנדה, לאחר שהתבונן כרבע שעה אל הליכתו של דניאל הלוך ושוב.

“עוד קבר נוסף על יתר הקברים,” רטן דניאל בקול שלא היה דומה לקולו. הוא הרים אז גם את ראשו כמשתאה על קולו. היה דומה עליו כאילו זר נכנס אל החדר בלי שנשמעו פסיעותיו.

“וגם זו האחרונה, היצירה הגדולה, אשר ספרת לי על אודותיה, פרי עבודה של שנים רבות?” הוסיף בנדה לשאול.

“הכל,” השיב דניאל אל האויר, “כל אשר יצרתי במוסיקה, מאז היה לי יסוד להאמין בכחי, הסונטות, המזמורים, הרביעיה, הפרק בתהלים, ‘המסע להרץ’, שיר הסופה לנודד והסימפוניה, הכל עד העמוד האחרון.”

כן, היה כאן זר, מפני ששמעו אותו צוחק.

“למה תצחק,” שאל דניאל בזעם והשיב את משקפיו אל מקומם הנכון.

בנדה השיב בפחד: “אני לא צחקתי.”

“העשב קם ומזדקף שוב, המדבר סוגר עליו,” אמר הזר, הוא היה לבוש בתלבושת עשויה על פי גזרה ישנה, מצנפת מצחיקה, ועל רגליו נעלים בשולים מופשלים.

“הלא הני מכיר אותו,” הבריקה מחשבה במחו של דניאל, ובמבט דלוח הביט בחלל האויר כשהוא נמלך בדעתו.

“הרי זה רצח, רצח שלא נשמע כמוהו,” חשב בנדה, “איך יוכל לשאת זאת, מה יעשה?”

“מה לעשות עתה?” חזר דניאל על שאלתו של בנדה, בהתהלכו הלוך ושוב ובהביטו פעם פעם אלכסונית כלפי הזר, שהלך בפסיעות מתונות דרך החדר אל זיז החלון, “מה יוכל דמיון אדם לשער את אשר יש לעשות? לא כלום! לצלול תהומה, לצלול בשגעון.”

“אוהו!” נשמע קול הזר, “הרי זה חריף יותר מדי!”

“לו לפחות שתק,” חשב דניאל במצוקת נפשו, “הלא אתה יודע,” הוסיף, “מה שעלה לאשה, אשר קראתיה אשתי. לא כדאי לדבר על זה שהתמכרתי לבבואת־ראי זו חסרת־הנפש והמלאה רעות־רוח. ברשתות הללו נפלו והסתבכו חזקים ממני. מעולם לא השליתי את נפשי בדמיון כוזב זה, כאילו אני בטוח שכל קסמי־השוא של העולם הזה לא יוליכוני שולל, אם כי תמיד הייתי סבור שבכח האינסטינקט שלי אוכל להבחין בין אמת ובין שקר, כאשר תבחין היד בין יבש ובין רטוב. אבל את הקשר עם השאר איני תופש, איני תופש את ההכרח שיש במוראות הללו.”

“כך נאה לך,” אמר הזר שחדר אל חדרו בנעליו עם השולים המופשלים. הוא ישב על הכסא, ליד מגרעת החלון וסבר פנים יפות היה לו.

“מדוע?” שאג דניאל בעמדו מלכת.

בפנים מדוכאים קם בנדה ממקומו.

“השיח את המעיק על לבך, דניאל,” הפציר בו בחן וידידות, “השיח את כל אשר בנפשך.”

“לו יכולתי זאת, פרידריך, לו יכולתי זאת! לו נִתן לי ניב־שפתים! או לו היה אחד אשר ירגיש עמדי יחד ויוכל להגיד!”

“נסה נא, המלה הראשונה היא פעמים כשביב המתלקח ללהבה.”

דניאל שתק. הזר ענה במקומו מתוך שקול־דעת:

“זה שוקע אל מעמקי הנפש ועולה אל מרומי הדברים אשר לא ימותו.”

אז הביט אליו דניאל במבט חודר וראה כי זהו איש־האוזותים.

ב

כל מאמציו של בנדה לעורר את דניאל לדבר היתה לשוא, ובחצות הלילה נפרד ממנו בנדה. אגנס פתחה לו את דלת הפרוזדור והוא אמר לה:

“דאגי את לו. אין לו עתה אף נפש אחת.”

דניאל שכב על הספה, ידיו משולבות מאחרי ערפו, והביט בתקרה. בעיניו היה חום, פעמים עבר רעד בגופו.

742 “לא נוח פה לשבת,” אמר איש־האוזותים, “האויר עדין ספוג עשן ומהחדרים החשכים שלמעלה נושבת רוח.” דניאל קם, סגר את הדלת ושוב שכב.

קלפת המתכת של איש־האוזותים נעשתה, כמדומה, גמישה, כגוף קפוא לאחר שהוא מתחיל להתחמם.

“רבות סבלת בחייך,” המשיך האיש כמהורהר, “מי שרוצה ליצור – נטל עליו גם לסבול, זה ברור. הסבל הוא לו חלב־אם, הוא אדמת מטעו, מתוכו מתכנסים הלְשדים, ממנו מתהוות צורות ותבניות. אבל יש סבל ויש סבל.”

“אך למותר חקרי־לב גדולים אלה,” רטן דניאל ברוגז, “חיים פרושם סבל,” הוא נמלך עם לבו איך יפָּטר מהפטפטן הטרדן הזה.

שוב השמיע איש־האוזותים צחוק חרישי והשיב:

“רבים הם אשר חייהם אינם קרויים חיים וסבלותיהם אינם קרויים סְבָלות. אשמת אדם מהי? העדר הרגש, העדר הפעולה. צריכים כאן ראשית כל לבטל מושג קבוע מאד ומוטעה מאד על אודות גדלות. גדלות פרושה מהו? אין פרושה אחר זולת עשיתן של חובות קטנות ורבות עד לאין סוף.”

“לא הרי היוצר כהרי שאר הבריות,” החזיר דניאל, שהשיחה הזאת הרגיזתו והציקתו.

“אתה מסתמך בדבריך על המוסיקה?” שאל איש־האוזותים וסבר פניו הטובות הביע הפעם לעג.

“במוסיקה קשור כל השג עם דבר־מה בלתי־מותנה וקיצוני יותר מאשר בכל דבר אחר שנותן אדם לחבריו,” השיב דניאל, “”הגניוס של המוסיקאי קרוב ביותר אל אלהים."

איש־האוזותים נענע לו בראשו: “אבל תחלת מפלתו היא במרחק של פסיעה מכסא ה', וסופה עד למעמקי תחתיות. התדע מה אתה? התדע לבסוף מה אין אתה?”

דניאל לחץ את ידו על חזהו: “האם נשאתי נפשי אל עלי דפנה בני־חלוף? האם פרנסתי את העם אשר טרם גמל במזונות מזויפים? או האם חקיתי את המעוף למרומים אל ידי רקודי־וֵיט הקדוש? האם לא התנהגתי לפי הכרתי הפנימית ולפי מצפוני? האם הייתי איש כזב?”

“לא, לא, לא,” הרגיע אותו איש־האוזותים, הסיר מעל ראשו את מצנפתו והניחה על ברכיו, “אתה עשית את המוטל עליך. כל החיים זרמו אל נשמתך ואתה ישבת כמו בתוך צריח שן. נשמתך היתה שמורה, עוד מבתחלה היתה שמורה יפה. כמו שהשַחְיָן מושח את גופו בשמן לפני קפצו המימה. אתה סבלת. רעל כותנתו של ניסוס¹ שלבשת צרב את עור בשרך, וכאבך נהפך לצליל מתוק. ככה הם היוצרים, שאין חבלה חלה בהם ואין להגיע עדיהם, כך אתה מציר אותם לפניך, לא כן? נפילים שמעמיסים על עצמם את צלב העולם ובכל זאת מתנשאים בסבלם מעל לגורל עצמם. אתה הוא ככה, מראה כזה לך, בשנת הארבעים ושתים לימי חייך.”

נעימת המרירות הפתיעה את דניאל והוא החזיר את פניו כלפי המקום שם ישב איש־האוזותים. “לא אבין לך,” אמר לאטו. מהחדר הפונה אל החצר הגיע בכי יללתו של גוטפריד הקטן, ואחר כך קול שיר העריסה שבו הרגיעה אותו אגנס.

“טוב היה לך לו לא ישבת בתוך צריח השן,” קרא איש־האוזותים, “כי אז היית יותר רַגש ופחות שמור מכל משמר! לו היית, חי, חי, חַי חיים נאמנים וגלויים, כחיי האיש המעורטל בתוך סבכי הקוצים! כי אז היית נִצל, אבל אהבתך היתה אז אהבת אמת, האיבה שעברה עליך איבת אמת, האסון אמת, השקר־שקר ממש, הלעג והמעל – ממש וגם צללי מֵתֶיך היו צללים ממש. ורעל כותנתו של ניסוס לא היה צורב לעורך בלבד, אלא היה חודר אל דמך, עד לדממת קדשי הקדשים של לבך, כי אז לא היה מפעלך גדֵל מתוך האבקך עם מחשכיך ומתוך יסוריך המוגבלים, בלתי חפשי מבני־אדם ובלתי מבורך מאלהים. אל נא תַשלה את נפשך שצערו של עולם נשאת, את צער עצמך נשאת, באהבך ללא־אהבה, בוַתרך על עצמך מתוך אהבת־עצמך, לא־אנוש שכמותך, לא אזרח!”

“מי אתה? איך אתה מרהיב עוז בנפשך?” נפלט בגמגום מבין שפתיו החורות של דניאל.

“אי, כלום אינך רואה מי אני? איש־האוזותים הנני,” היתה תשובת האיש שהחוה קִדה בסבר פנים יפות, “איש־האוזותים, גלמוד מאחרי סבכה, גלמוד על פני אגן המים, אם כי מוצג באמצע השוק. בריה לא חשובה, מובן לכל עובר ושב, אם כי רצו לשַווֹת לי חשיבות של מונוּמנטליות. אבל מונומנטליות כאין וכאפס היא בעיני, אני מצפצף עליה. אני מוסיף קצת חשיבות לשוק שהאזרחים קונים בו תפוחים ותפוחי־אדמה, וזה הכל. הם רואים אותי תמיד עומד תחת השמים, וחֵרף עמדתי המרוממה הייתי תמיד בעיניהם כשאר־בשר. יש שקראו אותך בשמי, אבל שלא בצדק, כמדומה, שלא בצדק. אני את אוזותי שמרתי נאמנה, איש לא יוכל להגיד דבר בגנותי.”

איש־האוזותים צחק בתום לבו ובחדוה, וכשהפנה דניאל שוב את ראשו כלפי החלון היה הכסא פנוי, האורח המוזר נעלם ולא היה עוד.

ג

אבל הוא חזר ובא. בשעה שדניאל רצוץ ברוחו ובגופו, היה מוכרח לשכב על מטתו, היה מבקר אותו לעתים קבועות. הוא היה יושב סמוך אצל בנדה, מפני שבנדה היה יושב לעתים קרובות בחדר מן הבוקר עד הלילה, אולם דניאל נדם יותר ויותר, ופעמים חדל מענות לבנדה על שאלותיו.

מאחרי גבו של הרופא דינגולפינגר, נכנס אל החדר אותו איש קטן איש־האוזותים, ומתוך סקרנות הביט מעל לזרועו של הרופא בשעה שזה כתב רצפטים. כי קטן־קומה היה והגיע רק עד מתני הרופא.

הוא היה מדַדה מסביב לאגנס, בשעה שזו היתה מביאה את המרק, והצטער על שפני הנערה רעים, על שבשנת השלש־עשרה לחייה היא עושה רושם מעציב של בגרות ועיניה תרות בהתגנב ובמֹרך מבטי עינים מפיקי אהבה. “מן הצורך לטפל בה,” אמר איש־האוזותים בתנודת ראש, “מן החובה לבשל לה גם תבשיל טוב.”

אף על פי שלא היה טרדן, התענין בכל דבר שנעשה בבית. כשבאו פקידי בית־המשפט לחקור את דניאל אודות הדלקה, התאנף ולא רצה לתת לאנשים האלה לעבור את מפתן הבית. “תנו לו סוף סוף מנוחה,” התחנן לפניהם, “סוף סוף הוא מסוגל להתרכז, להשקיף אחורנית.” ואמנם הסתלקו האנשים מיד.

ועם זאת היתה דעתו תמיד מבודחת עליו, תמיד היה נוטה למהתלות. פעמים היה שורק חרישית בפני עצמו כשהיה מפשט עליו מתוך כך את קמטי מתניתו. בו נתגלתה ערמת אכרים ידועה, אבל בגלל התנהגותו האדיבה ועליזות־רוחו היַלדותית לא היו הסגולות הללו אי־נעימות. ברוב המקרים היה מדבר בדיאלקט הניורנברגי, אבל ביחידות עם דניאל היה משתמש בסגנון ספרותי והיה מתמיה בהשכלתו ובעושר לשונו.

עשר פעמים ביום היה רץ אל גוטפריד הקטן והיה מביע את התפעלותו מהילד היפה. “כמה אתה ראוי שיקנאו בך, שיצור חי כזה זוחל בחדריך,” אמר אל דניאל, ומעט מעט הרגיש דניאל ברֹך־אהבה חדש שמתעורר בקרבו כלפי הילד.

לאחר שאיש־האוזותים הרגיש את עצמו כבן־בית, התחיל מביא עמו גם את שתי אוזותיו ומניח אותן בזהירות בפנת החדר. ערב אחד כשישב והתלוצץ עמהן, נשמע צלצול, ואל החדר פרץ אנדריאס דידרלין בסערה, הוא הקים רעש גדול ודרש שיגידו לו היכן בתו.

“באמונתי, מכר ישן,” אמר איש־האוזותים בקריצת עינים, “אני רואה אותך בימים האלה בבית־המרזח לעתים תכופות יותר מכפי שבריאותך מתירה.”

“אני מחויב להפציר בך שתשלוט בעצמך,” פנה אל דידרלין בנדה אשר עצר בכעסו והראה לו על דניאל השוכב על מטתו.

“בתי אינה חוטאה. לאחרים זולתי, לקלי־אמונה ממני אפשר לאמר זאת,” קרא דידרלין בקול ובתנועות דומים לאלה של המלך ליר ונִער את רעמתו, “בכח פִּתו והדיחו אותה; בדרכים שפלות חמסו ממני את אהבת יחידתי. לאן הלכה ילדתי האמללה, אשר רמו אותה, במה תכסה את מערומיה?”

אז נעשה נס: האיש הקטן נתלה על זרועו האמיצה של בן האולימפוס, הקריב את פיו אל אזנו המסורבלת בשר ולחש לו בפנים מפיקים עצבות ותוכחת־מוסר. בפני דידרלין התחלפו הסומק והחורון, כבש את פניו בקרקע והלך לו בפסיעותיו הרועשות. איש האוזותים שלב את זרועותיו על חזהו והביט אחריו שקוע במחשבות.

“הוא כנראה, התחיל סובא,” אמר בנדה, "חי חיי הוללות. הדבר מפליא מאד. הדידרלנים מסתפקים בזה שהם מטַילים על שפת הבִּצה ונותנים לאחרים להתבוסס בה. הדידרלנים נולדים ומתים בארגמן ומשי מזויפים.

ד

היתה שעה מאוחרת בלילה. דניאל לא יכול להרדם. איש־האוזותים ישב מרגלותיו בפאת המטה והתבונן אליו, כהתבונן איש אל אח יקר וסובל.

“איני מכחיש שקשה לך להמשיך את חייך,” אמר איש־האוזותים ויגע להנמיך את קולו הרם, אם רק נעלה על הדעת שיום אחר יום עובר ולילה אחר לילה ללא כל שמחה, הכל מנותק, כל החוטים קרועים, היסוד, אשר עליו בנו, הרוס. כאם הבנים הרבים אשר יום אחד ובבת אחת שִכלה את כלם. המלחמה רבת־השנים עברה ללא כל שכר, לשוא כל העבודה, לשוא שתת הלב את דמו, לשוא סבלת מחסור, כל העבר הוא כחלום בעותי מבהיל. ה, אני מבין זאת, קשה, קשה מאד, ונדמה, קשה שלא להואש."

דניאל חִפה בידיו על פניו ונאנח.

“השאלת כבר לעצמך איך היתה יד הרוצח על גורלך? אי, פיליפינה זו! בתו של יסון פיליפ! הרי אני כבן ארבע מאות שנה ואשה כזו עוד לא מצאתי. אבל הבט נא אחורנית; פקח עיניך וראה, כי עתה צלולות הן ומסוגלות להביט. האם לא הסכמת שהשד ישתתף בחייך, והאם לא קצרה רוחך בהלחץ אליך המלאכים בכנפיהם, כאשר ילחצו האוזות אלי? השד שמן אצלך, הערפד התפטם והִרבה בשר. הרי זה בא כשאין אדם רוצה לתת, כי אם תמיד לקחת, לקחת. רק אז משתמן השד, והערפד נעשה להוט יותר ויותר. אך הרבה מלאכים טובים ברחו מפניך, הרבה מהם הפחדת, אתה המכושף, אחוז השדים! הגיהנום מצא את טרפו, והשמים יכולים להפתח שוב ללבך שנולד מחדש.”

“אין שמים,” נאנח דניאל, “כי רק שְחור, רק אפלה.”

“אתה נושם, לבך דופק, בכל יד מידיך חמש אצבעות,” השיב איש־האוזותים במנוחה, “מי ששִלם הוא חפשי. אתה פרעת את חובך”.

“החוב שלי הוא אני גופי. אם אוסיף לחיות אוסיף על חובי, אם אֹמַר לחיות בַּעֲבָרי לא אוכל בכל זאת להשתמט מחובי.”

“אבל יש תמורה והתחדשות והן מכפרות את העווֹנות. הסבה עיניך מיצור־דמיונך והוֵה אדם תחלה, ואחר כך תוכל להיות יותר. ואם אתה אדם, אדם ממש, אז אולי אין צורך ביצירה, אז אולי יצאו מתוכך גופך, כמו קרני־אור, כח ותפארה. וכי מה הן כל היצירות אם לא דרכי עקיפין של אדם, נסיונות בלתי־משוכללים להתגלותו השלמה? כשהיצירה בולעת את כל כמות האהבה, מה יוָתר לאדם? כלום לא אהבתָּ מסכת גבס יותר מפני אדם עצמם, שהיו בוכים סביבך? כלום לא נתת ליצור־בובה, ליצור־ראי שלטון עליך, עד שזִהמת את נשמתך ואת רוחך הכית בשתוק? איך יוכל להיות יותר איש אשר יצמצם בקרבו את אנושיותו וירזה אותה? לא היכולת, דניאל נוטהפט, היא עקר, אלא הישות.”

דניאל התבוסס מעונה בכריו.

“חדל! חדל!” קרא בגרון נחנק.

איש־האוזותים התכופף עליו, וכמו בעל־חיים המבקש לו חום, זחל והתקרב סמוך יותר אל גופו. “הרפה מן העוית!” דרש, “נתק את הכבלים! המוסיקה שלך אינה יכולה לתת לבני־אדם דבר, כל עוד אתה שבוי בתוך עצמך. הרגש בעניָם! הרגש בבדידותם לאין־גבול! הסתכל בהם! ראה אותם!”

“הם כה רבים,” ענה דניאל בעצבונו הגדול ביותר, “מאות אלפי פרצופי־אדם מבלבלים אותי; מאות אלפי דמויות דוחקות אותי. איני יכול להבחין, אני מוכרח לברוח, תמיד לברוח.”

רֹך־אהבה שאינו נִתן לבטוי, אמונה בדברי עצמו שאין להביעה במלים, כח השפעה, צללו בקול איש־האוזותים באמרו: “אני אומר לך: קום ולך, קום ולך, דניאל! עבור עמדי אל הככר שלי. הוה אני, מבוקר עד ערב הוה אני פעם, ואני אהיה אתה.”

אז קם דניאל וטרם התעשת התלבש ויצא עם איש־האוזותים אל הרחוב. הם הלכו אל שוק הפֵּרות, ודניאל מתוך הכרה מעורפלה טפס ועלה בעזרת איש־האוזותים אל אגן המים, מאחרי הסורג, לקח את שתי האוזות אל תחת זרועותיו ועמד תחתיו בשקט ובחוסר־תנועה, בדיוק כמו איש־האוזותים, וחכה לראות מה ילד יום.

ה

אבל שום דבר בלתי שכיח לא התרחש. כל מה שקרה היה ממעשים בכל יום וכנראה רגיל מאד.

הבוקר עלה ונשות השוק הסירו את הקשרים ואת המעטות מעל הסלים. דבדבנים רעננים ואגסים צעירים, ותפוחים של אשתקד הזהירו ברב גוניהם, ואנקורים לאין מספר נִקרו בקש שהיה מונח על המרפסת. השמש העולה האדימה את תכלת השחרית של השמים, ועננים זחלו מעל לגג בית־התפלה, והנשים פטפטו ביניהן לבין עצמן, וקרונות שקשקו, והמשרתים צוחו, ומעל לחלונות נסתלקו וילאות, ופני נשים וגברים הציצו החוצה לראות את מזג־האויר; פנים אחוזי תנומה, פנים מפיקי דאגה, פנים זעומים ופנים טובים, צעירים וזקנים.

אחר כך באו שפחות ונשי בורגנים לקנות את מַקָחיהם. הן בחנו בעיניהן את הפֵּרות ותגרו להוזיל את המחיר. האכרות קוראות לַלָקוֹחות וכשקריאותיהן ללא הועיל, הן מגדפות. וכשגמרו על הקניה, לוקחות את המאזנים ביד, נותנות משקלות בכף־המאזנים האחת ואת הפֵּרות בשניה ומשבחות את הסחורה עד הרגע שקבלו את הכסף. אחר כך מונות את המטבעות, מתבוננות אליהם כאומרות: טוב להרויח כסף.

אבל אלו ששלמו את הכסף הפיקו פניהן התרכזות של דאגה, כאלו חשבו במחשבתן כמה הן יכולות להוציא. המצוין שבדבר היה (דניאל הרגיש בזה תמיד ביתר ברור) שכלן כאלו נגשו אל קו העוגה אשר עג להן כעין שליט נעלם, ומבע פניהן כאלו אומר שמעבר לגבול העוגה צפוי להן אבדון. בזהירות כה רבה נמסרו הפרוטות ובאושר של נצחון כה גדול נתקבלו, עד שהמראה נגע אל הלב, וכל חיי יום יום הפעוטים נראו לפתע פתאם מוזרים לאין שעור, מוזרים ומיוסדים על חוקים קבועים.

כל החיים האלה עברו בצורות שנזהרו בשמירתן ושלא הסתירו אותן. השפע לא הפר את הסדר, המלים לא ערפלו את המחשבה. כאן היתה הסחורה, כאן היו המטבעות. מדה נכונה נתנו כפות־המאזנים. הפרות נדדו ועברו מסל אל סל, וזרועות נשאום הביתה. כל אחד קנה לו לפי מדת צרכיו ולפי מדת יכלתו, כל אחד שמר לבלי לעבור את גבולותיו.

והאורלוגין של הצריח דפק, והצללים נדדו במעגל מסביב לכל דבר. כך היה היום, כך היה כבר לפני ארבע מאות שנה.

כך היו עומדים הבתים, עם אותם החלונות, ומהחלונות נשקפו אנשים בסבר פנים טובות או זעומות, תמיד אותו החוק, תמיד אותו המסחר, תמיד אותם הפֵּרות שבָּשלו בזמן אחד. אנקורים ציצו מתחת לגג בית־התפלה, עננים שטו בשמים, רוח נשבה ברחובות, לב העולם דפק בקצבו הנצחי.

האם אין זו תרזה שימלויס העוברת ומתחמקת שם בקרן־זוית? מה זָקנה, איך היתה תשושת־כח, שחוחה תחת עול השנים והדאגות! שערות אפורות כעין האבן, פניה כעין הסיד. מלבושה הוא דל ובפני העוברים אינה מביטה, רק אל הסלים המלאים פרות היא שולחת מבט של תשוקה, ודניאל ראה זאת מאחרי הסורג בצער ובתמיהה.

והאם אין הגברת הדבוש באה הנה בפסיעותיה הצולעות? אף על פי שפניה כפני פושעת רגילה, ובכל זאת מפיקות עיניה בהלה ואימה. אין לה משען אחר זולת הקרקע מתחת לרגליה, היא מסכנה, נפש אובדת ומסכנה.

הנה מופיע אלפונס דירוף, שפרש לו אל חיים פרטיים, ושמן וקודר הוא יוצא אל טיול־הבוקר שלו. הנה הולך השחקן אדמונד הן ומביט בעיני מנצח, ועל פניו הלאים מנדודי שנה נראים עקבות מחלות ויצרים קהים. שם קונה לו הפַּסל שוַלבה בחשאי שני תפוחים, שהוא אומר לצלות אותם בביתו, מפני שזולת זאת אין לו שום תבשיל חם לאכילה. והלז, האם אין זה האדון גרוביוס ההולך שם עָקב בצד אגודל כנשמה ערטילאית ונודדת, ברוח נכאה ועכורה?

ועוברים קבצנים, עוברים עשירים; עוברים אנשים נכבדים, שדורשים בשלומם, ועוברים אנשים נקלים שמשתמטים מהם; עוברים אנשים עליזים ואנשים עמוסי דאגות, עוברים נחפזים ומתונים, עוברים המחבקים את חייהם כאשר יחבקו כלה צעירה, ואנשים העתידים למות עוד היום. האחד מוליך ילד בידו, והשני את אשתו בזרועו. אלה נושאים משאות כבדים ואלה הולכים זקופים. לאלה קוראים השופטים להעיד ואלה רצים אל הרופא להרפא. זה בורח ממדָני בית וזה מצטחק מתוך מחשבה על אושר, זה אבד את ארנק כספו וזה קורא מכתב שמכריע את גורל חייו. זה הולך אל בית־התפלה להתפלל וזה אל בית־המרזח להפיג את יגונו. זה פניו קורנים מתוך צפיה לעסקים טובים וזה מוכפש לעפר מפני שהדלות לפתחו רובצת. בחורה נאה התקשטה כביום מועד, בעל מום עמד להנפש ליד שער. נער מזמר לו זמר, מטרוניתא הולכת ועיניה זולגות דמעות, הנחתום עובר עם לחם, הסנדלר נושא מגפים; חילים הולכים אל הקסרקט, פועלים שבים מבתי־החרושת.

לדניאל היה הרגש שאף אחד מאלה אינו זר לו; הוא הרגיש כאילו הוא שוכן בכל אחת מן ההויות הללו. מעל מרום מקומו המסורג הוא קרוב יותר אליהם מאשר אז בהתהלכו ביניהם, קלוח המים שהוא שולח הוא בחינת גורל שזורם ומשתפך ונִקוה בתוך האגן. מתוך המקור כאילו פורצת וזורמת אליו חכמת עולם, השעה היתה למאה שנה. איך שיהיו בני־האדם, הנה בהציצו אל תוך עיניהם מתעורר בו רגש שלא מעולם זה. מתוך כל העינים נשקף אותו דבר: אותה האש, אותה היראה, אותה הבדידות, אותו הגורל, אותו המות; בכלם נשמת אלוה.

ויהיו צהרים, ויהי ערב, יום אחד של הבריאה. וכערוב היום ירד ערפל, דניאל ירד מאגן הבאר, העמיד בזהירות את האוזות והלך לביתו. הוא עלה אל הרחבה ואל מפתן החדר הפונה על החצר, ואז ראו עינים תמונה נפלאה.

איש־האוזותים ישב אצל אגנס וגוטפריד הקטן ושחק עמהם. הוא גזר מניר מגון סילואֶטים ובקצוות כפופות העמידם על השלחן. הוא העבירם ממקום אל מקום ודבר בשמם דברים מבדחים, עד שאגנס, אשר מימיה לא צחקה צחוק ממש, שבה פתאם להיות ילדה כמו שהיתה לפי שנותיה, וצחקה בכל לבה.

גוטפריד הקטן יכול רק למלמל ולמחוא כף, וכששעשה על השלחן אשר ישב עליו תנועה בלתי זריזה, היה איש־האוזותים מושיב אותו שוב על מקומו ישיבה נכונה, בזהירות ובתנועד־יד שגורה.

בהתיצב דניאל בפתח החדר, קם איש־האוזותים ונצב לידו, הקדים אותו בברכה ואמר לו מתוך אמון:

“האם כבר שבת מדרך נסיעתך? אנו בלינו את הזמן באופן טוב מאד.”

אבל גם בחדר היה אותו ערפל ששקע על הבאר, בשעה שדניאל ירד ממנה. אז באו על הילדים, על אגנס וגוטפריד, אימה ופחד. התינוק התחיל בוכה ואגנס חבקה אותו בזרועותיה ובכתה עמו.

דניאל נגש אליהם ואמר:

“אל נא תבכו. אנכי עמכם. אין אתם צריכים לבכות עוד.”

הוא ישב על אותו מקום שישב עליו איש־האוזותים, התבונן אל תבניות־הניר ובבת־צחוקו המשיך את המשחק שפתח בו בעל־האוזותים.

הילד נרגע ואגנס שוב נתבדחה דעתה עליה.

“לילה טוב,” קרא איש־האוזותים “עתה שוב הייתי למה שהנני, ואתה היית למה שהנך.”

קרץ בעיניו בידידות ונעלם.

ו

באותו ערב באו ששה מתלמידי דניאל, ששמעו שפֻּטר ממשרתו בבית־הספר.

לא היתה זאת שמועה בלבד. אנדריאס דידרלין הוא אשר פִּטר אותו. גם ממשרת אורגניסט סולק דניאל. השערוריה, שבגללו פרצה, והיא נתפרסמה בכל העיר, קוממה עליו את חברי הנהלת בית־התפלה.

ששת התלמידים נכנסו אל החדר אשר ישב בו עם ילדיו, ואחד מהם, שבו בחרו לדבר בשמם, אמר שהם החליטו לבלי להפרד ממנו, ומבקשים ממנו לבל ידחה אותם.

אלה היו נערים נבונים ומלאי חיים. מעיניהם נשקפה ההתפעלות, שעדין לא נעכרה על ידי מורך־לב והתגדרות בעצמם.

“אני לא אשאר בעיר,” אמר להם דניאל, “אני רוצה ללכת אשנבכה, אל עיר מולדתי.”

התלמידים הביטו איש אל אחיו, ובא־כוחם אמר:

“אנחנו נלך אחריך,” וכלם נענעו בראשיהם להסכמה.

דניאל קם והושיט לכל אחד מהם את ידו.

ימים אחדים אחר כך, ־ דניאל כבר פרק אז ובטל את כל משק ביתו, בא אליו בנדה להפרד ממנו. חכתה לו עבודתו, חובתו הגדולה קראה לו אל העבודה.

תחלה לא יכול בנדה לשער בנפשו שדניאל יוכל עוד לפעול, שיוכל עוד לחיות חיים מלאים, בלא חרבות קיום, בלא הריסות לב. ובכל זאת היה הדבר כן.

היה בדניאל משהו משוחרר, שהיה מורגש בדבר הרגיל ביותר. אם כי היה קמצן במלים יותר מאשר קודם. לעיניו היה ברק חדש, רציני ושמח כאחד; רוחו שקטה ופניו הפיקו מנוחה.

הידידים נתהו זה לזה את ידיהם. בנדה יצא לאטו מן החדר, לאטו ירד המדרגות, לאטו עבר ברחובות. הוא היה בעיני עצמו כה קל־ערך; היה בעיני עצמו קל־ערך באופן מוזר מאד.

ז

ודניאל עבר לאשנבך, אל בית אבותיו הקטן. תלמידיו שכרו להם חדרים בבתי האזרחים.

בעיני אנשי המקום היה כאדם משונה, והיו מצטחקים תוך כדי שיחתם עליו או בראותם אותו מתהלך ברחובות, טרוד בהרהוריו, כדרכו. אולם בת־צחוקם לא באה מרוע־לב; תחת הלעג שהיא הביעה בתחלה באה הרגשה סתומה של גאוה.

הוא קנה השפעה מסותרת על בני־האדם שבאו עמו במגע, ורבים פנו לעצתו במקרי־חיים קשים. וביחוד העריצוהו תלמידיו. היה לו הכשרון להלהיבם ולעורר בהם שקידה מתמידה. האישיות המאירה מעצמה, ההרמוֹניה בין הדברים והמעשים, הרצינות האנושית, המבט האנושי, ההתמסרות אל ענין אחד ורחשי הכבוד אליו – אלה היו אמצעי השפעתו.

הוא היה למורה מפורסם, משנה לשנה נתרבו התלמידים שנפשם חשקה בתורתו. אבל הוא היה מקבל אך מעטים לשומעי לקחו, רק את המובחרים, והבִּטחה שהיתה בבחירתו ובדחיתו היתה טבעית, ללא משגה.

שום דבר לא היה יכול להשפיע עליו שיעזוב את המקום הנדח, שבחר לחיות בו.

על פי הרוֹב היה לו סבר פנים יפות, לא היה גם פזור־נפש והוא ראה במבט בהיר ומבחין את כל מה שנעשה מסביבו. הוא היה מתעבר בראותו שמצערים בעלי־חיים. ופעם אחת בא בריב, לקול צהלת פרחחי השוק, עם עגלון אשר דפק בכל כחו את סוסו הכחוש שמשך עגלה טעונה משא כבד. האנשים צחקו בעליצותם ואמרו: “הוא קצת שוטה, הפרופסור שלנו.”

אגנס נהלה את משק ביתו ודאגה לספוק כל צרכיו. בצאתו מביתו, היתה מביאה לו את כובעו ואת מקלו, ומדי ערב, לפני שכבה לישון, היתה מנשקת לו על מצחו. הם כמעט לא שוחחו ביניהם יחד, אבל בלי אומר ודברים היה ביניהם כעין הסכם.

גוטפריד גדל והיה בן נחמד. היתה לו תבנית גופו של דניאל ועיני לנורה. כן, אלה העינים עם האש התכולה, כן, היתה לו הטהרה האגדית של לנורה ורגש שִקוּצה כלפי כל דבר שקר וכחש. דניאל מצא בזה משחק־הטבע בעל כונות עמוקות; כל חוקי הדם נראים כבטלים, ולעתים קרובות היה פוסח על שני הרגשות, של תודה ושל השתוממות.

על דורותיה שמע פעם שהיא מתפרנסת על ידי שמשתתפת בתזמורת נשים כְּכַנָרָה. הוא חקר ומצא את עקבותיה בברלין, ואחר כך נעלמו ממנו. שנתים אחר כך הודיעו לו, שהיא היתה פילגשו של בעל־אחוזה בביהמן, והיתה נוסעת לטיל באבטומוביל אל הרבירה האיטלקית.

גם על מותו של האדון גרוביוס הודיעו לו. שעת חייו האחרונה היתה קשה, הוא קרא בלי הרף: “חלילי, תנו לי את חלילי.”

ח

באחד מימי אבגוסט, בשנת 1909, חגגו תלמידי דניאל את יום ההולדת החמשים של רבם. הם הביאו לו כל מיני מתנות וערכו סעודה במלון “אצל השור”.

אחד התלמידים, צעיר יפה־תואר, שדניאל נתן את דעתו על עתידו, הגיש לו צרור גדול של חבצלות אדומות כדם, הצומחות שם ביערות. הוא בעצמו קטף אותן ונתנן אל תוך אגרטל יקר־ערך.

המאכלים היו בצמצום, שתו יין פרנקוני. בזמן הסעודה קם דניאל, הרים את כוסו ובעינים מביטות למרחוק אמר:

“אני שותה לחיי נפש אחת, שאף אחד מכם אינו מכיר אותה, שגדלה פה באשנבך ונעלמה ממני בדרכי תעלומה. אבל אני יודע שבשעה זו היא מאושרה ונאהבה.”

הכל הרימו את הכוסות. הם הביטו אליו והתעלו מהכח ומהבהירות שבקוי פניו.

אחר כך הלך עם תלמידיו אל בית־התפלה, פתח את שתי הדלתות עד שאור היום זרם לתוכו, ובמרום, ששררה שם אפלולית, הבהיק זוהר לבן כחלב.

הוא עלה אל העוגב והתחיל מנגן. גברים ונשים אחדים, שרצו לעבור את הככר, נכנסו אל בית־התפלה וישבו חרישית על הספסלים בין התלמידים. אחר כך באו ילדים; בבישנות היו מדדים דרך הפתח, עמדו בעינים פקוחות לרוחה. והאנשים הלכו ורבו, מפני שהצלילים האמיצים זרמו עד לבתיהם. כלם הביטו דומם ובכובד־ראש למעלה אל העוגב, שההרמוניות הנשגבות שלו הרחיקו מהם לפתע את החולין של יום יום ואת שפלותם.

הצלילים התגברו כתפלה היוצאת מלב מלא על גדותיו. כשהגיע ההימנון הרועש אל סופו, פרץ מבין שורות השומעים בכי חרישי של נערה.

זו היתה אגנס שבכתה. האם הקיצו בה החיים בשלמותם? האם האהבה היא שעוררה בה שאיפה אל הבלתי־ידוע? הקם והיה בה שנית אשר עבר על אמה?

ילדים גדלים ונאחזים ביד גורלם.

לעת ערב יצא דניאל עם תשעת תלמידיו לטיל על פני האפָרים. הם הרחיקו ללכת. אחרוני הקולות של הצפרים בקעו, אֹדם השמים חָור.

אז שאל יפה־המראה את דניאל שהלך לצדו:

“והיצירה, רבני?”

דניאל רק בצטחק. מבטו רחף על פני הנוף.

ירק הנוף היה רב־גונים. מסביב לברכות המרובות היה הדשא גבוה ביותר, לפעמים היה לו שעור קומה עד שלא נראו מעדרי האוזים אלא מַקוריהם בלבד, ולולא קרקורם, אפשר היה לטעות ולחשוב את המקורים הללו לפרחים נפלאים שנעים והולכים.