- דבורה ברטונוב: עם עמנואל (פקיעת זכויות 2071)
- עמנואל בן־גריון: אישיות רבת ממדים / אבנר הולצמן
- רשימת ספריו העבריים של עמנואל בן־גריון
- רשימת המקומות שבהם פורסמו המאמרים לראשונה
ב־10 ביוני 1987 נפטר בחולון הסופר והחוקר עמנואל בן־גריון בגיל 84. בכך נחתמה פרשת חיים ארוכה של אדם מיוחד במינו, שהקדיש את רוב שנותיו להגשמת הייעוד שהציב לעצמו בנעוריו: גאולת מורשתו הרוחנית של אביו, הסופר והוגה הדעות העברי הגדול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
עמנואל בן־גריון נולד ב־18.6.1903 בעיר ברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב שבפולין) לאביו ולאמו רחל לבית רמברג, ושם עברו עליו שמונה שנות חייו הראשונות. כבן חמש היה כאשר סר הסופר יוסף חיים ברנר, בדרכו מלונדון ללבוב, לבקר את ידידו הנערץ מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בביקור זה, שתועד ביומנו של ברדיצ’בסקי, התיידד ברנר עם הילד, והוסיף לשאול עליו ולהתעניין בו בהמשך חליפת המכתבים עם אביו. מתשובותיו של ברדיצ’בסקי ניכרת דאגתו לחינוכו ולהתפתחותו הרוחנית של בנו. בתשובה לשאלתו של ברנר “אם לומד עמנואל מעט עברית ומה טיבו בתור אדם”, השיב לו ברדיצ’בסקי ב16.4.1913:
לעבריתו של עמנואל תשאל, והוא מבלי משים הוא כבר מאליו עברי רב מן השיעור. געגועי אמונה ושמירת המצוות וגעגועי עם ותולדה מפכים כבר בנפשו, והוא רואה את פרקי העבר נקלטים במוחו. ולא אחת יתאבל על ספרי הקודש שנאבדו, כמו ספר מלחמות ועוד. […] ואיני מעמיס עליו את עול התורה. ימצא הבן את המנוחה, שנגזלה עדי עד מלב האב. –
את חינוכו העברי קנה עמנואל בן־גריון בבית הוריו, בהדרכתם של אביו ושל ידידי אביו. אחד ממוריו הנערצים היה חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”), שהורה לנער תלמוד בימי שבתו בברלין, והוסיף לשמור על קשר מכתבים איתו כל ימי חייו. מורה אחר, שנהפך לידיד, היה הסופר־הסוציולוג צבי וויסלבסקי. את חינוכו הלועזי רכש בגימנסיה הומניסטית גרמנית בברלין, שאליה עקר עם משפחתו בשנת 1911, ובמהלך השנים הגיע לבקיאות שלמה ועמוקה בתרבות הגרמנית ובספרותה, משל היה בן למשפחה יהודית־גרמנית מדורי דורות, ולא נכדו של רב חסידי בעיירה קטנה באוקראינה.
בברלין היה עמנואל בן־גריון עֵד ושותף לעשר שנות חייו האחרונות של אביו, שהיו בעיקרן שנים של עבודה מאומצת בתחום הכינוס והפרסום של קובצי האגדות שלו בעברית ובגרמנית, ובתחום המחקר במקרא, בתלמוד ומקורות הנצרות. כפי שהעיד לימים, לא שיער באותה תקופה מה חשוב היה מקומו של אביו בספרות העברית, ואיזה רושם עז הותירו סיפוריו ומאמריו על קהל הקוראים העברי בראשית המאה העשרים. התוודעותו שלו ליצירת ברדיצ’בסקי הייתה הדרגתית, ורק אחרי מותו של אביו, כאשר נטל הבן חלק בהבאה לדפוס של מהדורת כתביו הכוללת בהוצאת שטיבל בתחילת שנות העשרים, נתגלה לו מלוא היקפה. ברדיצ’בסקי עצמו, שנפטר זמן קצר לפני שסיים בנו את בית הספר התיכון, הועיד לו מסלול חיים של איש מדע יהודי־גרמני, חוקר לשונות שמיות, ועמנואל החל, אכן, לשמוע הרצאות בתחומים אלו באוניברסיטת ברלין בשנים 1922־1925, אך לא המשיך בכך, כי בהדרגה הלכה והשתלטה עליו המשימה האחרת, בה עתיד היה להתמיד עד יומו האחרון.
דבקותו במורשת ברדיצ’בסקי החלה ממש ביום מותו של האב ב־18 בנובמבר 1921, כאשר אמו הכניסה אותו בסוד תגליותיו המחקריות בתחום מוצא הנצרות (שפורסמו לימים בספריו ‘ישו בן חנן’ ו’שאול ופאול'). מאז מעמד זה, שאותו תיאר פעמים אחדות בכתב ובעל־פה, הלך ונכבש לטיפול בעיזבון האמנותי המחקרי העצום שהותיר אחריו אביו – תחילה בשיתוף עם אמו רחל, שהלכה לעולמה בשנת 1955, ואחר־כך בסיועו של גיסו, שלמה ברטונוב, שנפטר בשנת 1977. במהלך השנים נשאל לא פעם, אם אינו רואה בהתמסרותו המוחלטת לשימור מורשת אביו משום ויתור על עצמיותו שלו, ותמיד היה דוחה טענה זו בתוקף. הוא נהג להגדיר את מפעלו הרוחני של ברדיצ’בסקי ב“התגלות הרוחנית המכרעת שנתגלתה לי בימי חיי”, וחזר ואמר כי היה מתמסר לכך באותה מידה של דבקות והתלהבות אף אילולא קרבת המשפחה. למרות בקיאותו־שאין־דומה־לה בכל חלקי יצירתו של ברדיצ’בסקי, וכתיבתו הענפה עליה, לא ראה את עצמו כחוקר דווקא, אלא כך הגדיר, בצניעותו, את תפקידו:
הריני לחזור ולהדגיש את מטרתי העיקרית בכתיבתי על מי“ב, והיא – להמציא חומרים, למסור מידע, להפנות אל ערכים שבחלקם עודם גנוזים. יחסי אל מי”ב ואל נחלתו הוא, ביסוד, של שומר ולא של פרשן, וכאמור, של קורא תחילה ולא בהכרח של חוקר.
דברים אלה מצוטטים מתוך ההקדמה לספרו האחרון על ברדיצ’בסקי, “עולם ועולמות בו” (תשמ"ו), שבו כינס כעשרים וחמש מסות מתקופות שונות על פינות שונות במפעלו היצירתי המגוון של אביו. לספר זה קדמו “רשות היחיד” (תש"ם) – ביוגרפיה של ברדיצ’בסקי בעשרים שנותיו האחרונות, ו“קורא הדורות” (תשמ"א) – תיאור שיטתי של ארבעת הנתיבים בכתיבתו של ברדיצ’בסקי: סיפורת, הגות, עיבוד וכינוס של אגדות, מחקרי קדמוניות. ספר נוסף, המוקדש רק בחלקו לברדיצ’בסקי וליצירתו, הוא “בין שלשום למחרתיים” (תשמ"ד) – ספר אישי מאוד, שבו עורך עמנואל בן־גריון את חשבון נפשו עם עצמו ועם בני משפחתו, מציב ציון לקרובים אליו שהלכו לעולמם, מתחבט בשאלת יחסו, כיוצא־גרמניה, אל התרבות שעליה חונך, לאחר השואה – והכל באותו איפוק צלול ומרשים שאפיין אותו כל ימיו.
אבל ספרים אלה משקפים רק חלק זעיר מפעולתו של עמנואל בן־גריון לגאולת מורשתו של אביו, שנמשכה כמעט ששים ושש שנים. דומה שלא היה ספר מאת ברדיצ’בסקי או עליו, אשר הופיע במהלך תקופה זו, שעמנואל בן־גריון לא היה מעורב בו בצורה זו או אחרת: בהבאה לדפוס, בכתיבת מבואות, בהוספת הערות וביאורים, בסיוע לחוקרים במידע ובחומר ארכיוני. בהרצאותיו ברחבי הארץ על יצירת אביו ניסה לקרב אותה אל קהל הקוראים הרחב, וכך גם בעשרות הרשימות והמאמרים עליו שפרסם בעיתונות. אין ספק, שאילולא זכה ברדיצ’בסקי בבן כזה, המודעות ליצירתו הייתה פחותה בהרבה, ומי יודע מה היה עולה בגורל הארכיון הגדול שהותיר אחריו.
ואכן אחד המפעלים שעליהם ראוי עמנואל בן־גריון יותר מכל לתודתם של חוקרי הספרות העברית לדורותיהם, הוא המאמץ הממושך שלו לשימור ארכיונו של ברדיצ’בסקי, “גנזי מיכה יוסף”. כאשר עלה ארצה עם אמו מברלין ב־1936, העלה איתו את כל עזבונו של אביו: הספריה הנדירה, בת כששת אלפים ספרים; ארכיון המכתבים וכתבי־היד, הכולל עשרות אלפי פריטים; ואפילו הריהוט המקורי, התמונות והחפצים השונים מחדר עבודתו של הסופר. בכך ניצל אוצר זה מכיליון בטוח במלחמה העולם השנייה שעמדה בפתח. הארכיון נדד ממקום למקום בארץ במשך שנים רבות, עד שבשנת 1982 נמצא לו משכן של קבע, ב“בית דבורה ועמנואל” בחולון, הקרוי על שם מייסדיו, עמנואל בן־גריון ורעייתו הרקדנית דבורה ברטונוב. מוסד מיוחד זה הועבר לרשותה של עירית חולון מתוך מגמה להבטיח את המשך קיומו לאורך ימים. כיום הוא משמש מרכז לחוקרים וסטודנטים ולכל המתעניין ביצירתו של ברדיצ’בסקי, והחומר האצור בו עתיד לפרנס עוד עבודות רבות. נדיבותו ופתיחותו של עמנואל בן־גריון כלפי כל המתעניין ביצירת אביו, מאור־הפנים שבו היה מקדם את כל המבקר בארכיון, זכרונו הצלול וכושר הביטוי שלו, ויראת הכבוד החגיגית שבה היה משוחח על יצירת אביו, הפכו את הביקור במקום לחוויה בלתי־נשכחת. הוא קרא כל מלה שנכתבה על ברדיצ’בסקי ויצירתו, והתמיד בכך ממש עד יומו האחרון. גם אם לא הסכים למסקנותיהם ולגישותיהם של חוקרים שונים, שמח על עצם העיסוק הנמשך בברדיצ’בסקי, והעריך כל עבודה בנושא זה, ובלבד ששיקפה התייחסות רצינית אל היוצר ויצירתו. בכתביו של ברדיצ’בסקי עצמו קרא וחזר וקרא כל השנים, ותמיד מתוך התפעמות של קריאה ראשונה, ומתוך רעננות נפשית שעוררה את התפעלותם של הסובבים אותו.
אבל טעות היא לצמצם את אישיותו של עמנואל בן־גריון רק בתחום העיסוק במורשת ברדיצ’בסקי. זה, אמנם היה הנושא המרכזי של חייו, אבל בצידו פיתח פעילות רוחנית ענפה גם בתחומים אחרים. עוד בגרמניה, בטרם עלותו ארצה, קנה לו מוניטין כמבקר ספרות מקורי מאז אמצע שנות העשרים. קובץ מסות הביקורת שלו על הספרות הגרמנית בת הזמן, שבו דן ביצירתם של סופרים כתומס מאן, אלפרד דבלין, סטפן צווייג, אריך מריה רמארק ואחרים, ראה אור בשני כרכים, ב־1929 וב־1932, ורבות מן ההערכות הכלולות בו, שנחשבו יוצאות דופן בזמנן, התגלו לימים כהבחנות קולעות ומרחיקות ראות. במקביל פעל במסגרת מפעלי תרבות שונים של יהדות גרמניה, ובין היתר שימש כעורך הסגנון של אנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית, שהופעתה נמשכה עד שנת 1934. “עד ימי עלייתי, בשנת 1936” – כתב – “הופיע שמי כמחבר, מהדיר, משתתף או עורך – על שעריהם של שלושים ספרים בגרמנית”.
פעולתו כמבקר נמשכה ביתר שאת לאחר עלייתו ארצה, בתמיכתם של ידידים ועורכים כברל כצנלסון, זלמן שזר ודוד זכאי, וכן ידידי אביו כפ' לחובר ויעקב פיכמן, נקלט בעיתונות הארץ־ישראלית קליטה מהירה ומוצלחת, שראה אותה כאחד החסדים או הניסים הגדולים שאירעו לו בחייו, ומאז הגדיר את עצמו כסופר דו־לשוני. משלהי שנות השלושים ואילך פרסם כאלף רשימות ומאמרי ביקורת על הספרות העברית והכללית. במיוחד זכור מדורו הקבוע ב“דבר” בשנות הארבעים, “עם קריאה ראשונה”, שבו היה מגיב בקצרה על ספרים מייד עם הופעתם, ולא נרתע מהערכות קיצוניות, לשלילה או לחיוב, גם אם אלו סתרו דעות מקובלות. אולי ניכרת כאן רוחו של ברדיצ’בסקי המבקר, שהוריש לבנו חלק מן ההעדפות וההסתייגויות הספרותיות שלו.
עמנואל בן־גריון נודע גם כחוקר, שתחום עיסוקו הספרות העממית, האגדה והפולקלור של ישראל ואומות העולם. כאן פעל בשני מסלולים שהשלימו זה את זה. מאז סוף שנות השלושים קיים מדורים קבועים בעיתונות, שבהם חזר וסיפר בלשונו שלו אגדות וסיפורי עם מתרבויות שונות. חלק מאגדות אלו כינס בספריו “המשכיל והכסיל” (תש"ד) ו“גרגר החרדל” (תשל"ב). קובץ אגדות נוסף שהכין לדפוס, בשם “ייאמן כי יסופר”, נותר בעזבונו. במקביל לכך פירסם מחקרים על האגדה כסוג ספרותי, על גלגוליהם של מוטיבים אגדיים בספרויות העמים. גולת הכותרת של עיסוקו זה הוא ספרו “שבילי האגדה” (תש"י) – מחקר מקיף ויסודי, אשר עד היום חוזרים ונזקקים לו חשובי החוקרים של ספרות האגדה העברית, ומצטטים אותו בספריהם ובמאמריהם.
בכל תחומי פעילותו תרם עמנואל בן־גריון תרומות בנות קיימא לתרבות ולספרות, אבל יותר מכל, אולי, יזכרו ידידיו את אישיותו רבת החן, ואת האצילות שאפיינה אותו בכל הליכותיו. בעזבונו נותרו כתבי־יד של חמישה ספרים שחיבר, ובהם מבחרים ממסותיו ומרשימותיו בענייני ספרות, מן האגדות שסיפור מחדש, וכן אוטוביוגרפיה מקיפה בשפה הגרמנית. אופייני הדבר, שדאג לפרסם קודם כל את ספריו המוקדשים למורשת ברדיצ’בסקי, ולא דאג להוציא את ספריו בתחומים האחרים, שהיו עשויים לחזק את דיוקנו כחוקר וכמבקר עצמאי. יש לקוות שתימצא הדרך להוציא לאור ספרים אלה, ובכך יושלם קלסתרו הרוחני של עמנואל בן־גריון הן כבנו וכממשיך דרכו של סופר גדול, והן כאישיות רבת־ממדים בפני עצמה.
בצרון, כרך ט, חוב' 35־36, קיץ־סתיו תשמ“ז־תשמ”ח
המשכיל והכסיל: מעשיות צחוק וכובד ראש, הוצאת עם עובד (ספריה לילד), תל־אביב תש"ד.
חידת השלושה מארץ הודו, חזר וסיפר עב“ג, הוצאת הדס, תל־אביב תש”ד.
(עורך), עין הספר: אספקלריה למדפיסים ארץ־ישראליים, הוצאת בית מיכה יוסף, תל־אביב ט“ז אדר תש”ה (1.3.1945) (פנימי, לא למכירה).
(מתרגם), הורדוס וביתו מאת יוסף בן־מתתיהו, הוצאת עם עובד (שחרות), תל־אביב תש"ו.
(עורך), אדר היקר: דברי ספרות ומחקר מוקדשים לש“א הורודצקי במלאות לו שבעים וחמש שנים, הוצאת דביר, תל־אביב תש”ז.
שבילי האגדה: מבוא לאגדות עם של העמים ושל ישראל, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה א' תש“י, מהדורה ב' תש”ל.
(עורך), לווית חן: קובץ לש“א הורודצקי ליום הולדתו השמונים, תל־אביב תשי”א.
(עורך), כל מאמרי מיכה יוסף בן־גריון, הוצאת עם עובד, תל־אביב תשי"ב.
(עורך), ישו בן חנן: מחקרים במקורות הנצרות מעזבונו של מיכה יוסף בן־גריון, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשי"ט.
(עורך), חיי משה איש האלהים: מקרא ומחקר מעזבונו של מיכה יוסף בן־גריון, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשכ"א.
(עורך, עם שלמה ברטונוב), חליפת איגרות (תרס“ז־תרפ”א) בין מ“י ברדיצ’בסקי וי”ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב תשכ“ב. מהדורה שניה מורחבת בהוצאת בית דבורה ועמנואל, חולון תשמ”ד.
(עורך), סיני וגריזים: מקרא ומחקר מעזבונו של מיכה יוסף בן־גריון, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשכ“ב־תשכ”ג.
(עורך), יהודה וישראל, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשכ"ה.
מול שכם: שלושה מאמרים בעקבות מחקרי מיכה יוסף בן־גריון, תדפיס מתוך “יהודה וישראל”, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשכ"ה.
(עורך), מקורות וחקרם, תדפיס מתוך “יהודה וישראל”, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשכ"ה.
(עורך, עם שלמה ברטונוב), יהושע ברטונוב, אורות מבעד למסך, הוצאת רשפים, תל־אביב תשכ"ט.
(עורך), רומנים קצרים מאת מי“ב, הוצאת מוסד ביאליק (ספרית דורות), ירושלים תשל”א.
(עורך), שאול ופאול: מחקרים במקורות הנצרות מעזבונו של מיכה יוסף בן־גריון, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשל"א.
גרגר החרדל: מעשיות ומעשים, חזר וסיפר עב"ג, הוצאת מחברות לספרות וא' לוין־אפשטיין, תל־אביב 1972.
(עורך), פרקי יומן: עמל יום והגותו, מאת מי“ב, תרגמה מגרמנית רחל בן־גריון, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תל־אביב תשל”ד.
הדורות והיחיד: פרקי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, תשל"ז.
רשות היחיד: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גריון) בעשרים שנותיו האחרונות, הוצאת רשפים, תל אביב תש"ם (נכתב בתש"ב).
(עורך), גנזי מיכה יוסף: ארכיון מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גריון), קובץ ראשון, חולון תש"ם.
קורא הדורות: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – מספר עֵד, מבקר תולדתי, בעל אגדה, חוקר קדמוניות, הוצאת רשפים, תל־אביב תשמ"א.
בין שלשום למחרתים: דפים אישיים, הוצאת רשפים, תל־אביב תשמ"ד.
(עורך), ילקוט מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הוצאת קרן ישראל מץ, ניו יורק ותל־אביב תשמ"ד.
(עורך) גנזי מיכה יוסף: קובץ תשמ“ו, בית דבורה ועמנואל חולון, ע”י הוצאת רשפים.
עולם ועולמות בו: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – מורד ומשורר, הוצאת רשפים, תל־אביב תשמ"ו.
(עורך), שירה ולשון: מי“ב – מבחר מסות ורשימות, הוצאת מוסד ביאליק (ספריית דורות), ירושלים תשמ”ז.
יֵאָמֵן כִּי יְסֻפַּר: סיפורי אגדה ומשל, עריכה ופתח דבר ציפורה כגן, איירה רנה דניאל, דביר הוצאה לאור, תל־אביב תשנ"א.
“אחרון שקדתי”, הפועל הצעיר, שנה מ“ו, כרך כ”ד, חוברת מס' 49־50, כ“ו באלול תשי”ג (6.9.1953), עמ' 16־17. [על ספר בן־סירא].
“משנה מקרא”, מאזניים, כרך י“ח, ניסן־אלול תש”ד (1944), עמ' 240־244. [על “קדמוניות היהודים” ליוסף בן־מתתיהו].
“חידת רחל מורפורגו”, מאזניים, כרך ט“ז, ניסן־אלול תש”ג (1943), עמ' 235־236.
“נחלת מיכ”ל“, מאזניים, כרך ט”ו, תשרי־אדר תש“ג (1942־1943), עמ' 321־323. [על קובץ שירי מיכ”ל במהדורת יעקב פיכמן].
“קיצור התועה”, מאזניים, כרך כ‘, ניסן־אלול תש"ה (1945), עמ’ 371־373. [על “התועה בדרכי החיים” לפרץ סמולנסקין בנוסח המקוצר של דב קמחי].
“המשורר הלאומי”, הפועל הצעיר, שנה ל“ז, כרך ט”ו, חוברת מס' 41־42, י“ט בתמוז תש”ד (10.7.1944), עמ' 9. [על חיים נחמן ביאליק].
“מעתיק הרים”, מאזניים, כרך ט“ו, תשרי־אדר תש”ג (1942־1943), עמ' 215־217. [על טשרניחובסקי המתרגם].
“פלאו של משורר”, הפועל הצעיר, שנה ל“ז, כרך ט”ו, חוברת מס' 6־7, י“ג בחשון תש”ד (11.11.1943), עמ' 5־4. [על שירת טשרניחובסקי].
“שירת הזהב”, מאזניים, כרך י“ט, תשרי־אדר תש”ה (1944־1945), עמ' 8־10. [על הפואמה “עמא דדהבא” לשאול טשרניחובסקי].
“במחזה: משהו על הדרמות של יעקב כהן”, מאזניים, כרך כ“ב, ניסן־אלול תש”ו (1946), עמ' 285־289.
“יעקב פיכמן בן השבעים: יסוד האהבה”, דבר, ט“ו בכסלו תשי”ב (14.12.1951), עמ' 3.
“יעקב פיכמן: במלאות לו 75 שנה”, דבר, י“ב בכסלו תשי”ז (16.11.1956), עמ' 4.
[“על יעקב שטיינברג”], דבר, א' באב תש"ז (18.7.1947), עמ' 5. [עם פטירתו].
“בחידות”, הפועל הצעיר, שנה מ‘, כרך י"ח, חוברת מס’ 43, ו' באב תש"ז (23.7.1947), עמ' 7. [עם פטירתו].
“יעקב שטיינברג: שנה למותו”, דבר, י“ב בתמוז תש”ח (19.7.1948), עמ' 2.
“על בורלא”, מאזניים, כרך ט‘, אייר תרצ“ט – חשון ת”ש (1939), עמ’ 221־227. [ליובל החמישים].
“יהודה בורלא בן הששים: מגיד מישרים”, מאזניים, כרך כ“ג, תשרי־אדר תש”ז (1946־1947), עמ' 97.
“הסופר וספרו”, בתוך: יהודה בורלא, עלילות עקביא, הוצאת עם עובד (ספריה לעם), תל־אביב תשי"ז, עמ' 9־10.
“ברנר בזכרון בני זמנו”, מאזניים, כרך י“ח, ניסן־אלול תש”ד (1944), עמ' 411־412. [על “יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות” בעריכת מרדכי קושניר].
“ספר האידיליות לדוד שמעונוביץ”, מאזניים, כרך י“ט, תשרי־אדר תש”ה (1944־1945), עמ' 178־179.
“מחשבה של הלב: משהו על רשימותיו ומשליו של דוד שמעונוביץ”, מאזניים, כרך כ“ב, ניסן־אלול תש”ו (1946), עמ' 326־330.
“בטרם ארגעה”, מאזניים, כרך ט“ו, תשרי־אדר תש”ג (1942־1943), עמ' 37־41. [על ספרו של ג' שופמן].
“רחמי אם: על סיפוריה החדשים של דבורה בארון”, מאזניים, כרך ט“ז, ניסן־אלול תש”ג (1943), עמ' 394־397.
“משפחת האדמה”, מאזניים, כרך י“ח, ניסן־אלול תש”ד (1944), עמ' 52־53. [על ספרו של משה סמילנסקי].
“שירה ולשון”, דבר, י' בכסלו תשט"ז (25.11.1955), עמ' 5. [על שירת ישראל אפרת].
“כינוס שירתו של רגלסון”, דבר, כ“ב באב תשכ”ד (31.7.1964), עמ' 9.
“ש. הלקין: עד משבר”, דבר, א' באלול תש"ה (10.8.1945), עמ' 3.
“עד משבר”, הפועל הצעיר, שנה נ“ח, כרך ל”ד, חוברת מס' 50־51, כ“ח באלול תשכ”ג (17.9.1963), עמ' 36. [על הרומן של שמעו הלקין].
“בשולי ‘מעבר יבוק’ לש. הלקין”, הפועל הצעיר, שנה נ“ט, כרך ל”ז, חוברת מס' 44, ט“ז באב תשכ”ו (2.8.1966), עמ' 22.
“ש. שלום: לצאת ‘ספר השירים והסונטות’”, מאזניים, כרך י‘, כסלו־אדר ב’ ת"ש (1939־1940), עמ' 564־566.
“אלישע רודין וחיים לנסקי”, מאזניים, כרך י‘, כסלו־אדר ב’ ת"ש (1939־1940), עמ' 304־307.
“במערכות החי”, דבר, כ“א בשבט תשט”ז (3.2.1956), עמ' 6. [על ספרו של ברוך פישקו].
“ברוך פישקו (דגון): שלושים למותו”, מאזניים, כרך ה‘, סיון תשי“ז – חשון תשי”ח (1957), עמ’ 427.
“סיפורי יעקב הורוביץ”, מאזניים, כרך י‘, כסלו־אדר ב’ ת"ש (1939־1940), עמ' 122־125. [על הספר “חתולותי הלבנות”].
“פ. לחובר בן השישים”, מאזניים, כרך י“ז, תשרי־אדר תש”ד (1943־1944), עמ' 160־163.
“ש. א. הורודצקי”, דבר, י“ג באלול תשי”א (14.9.1951), עמ' 3.
“ש”י פנואלי – לזכרו“, מאזניים, כרך כ”א, סיון תשכ“ה – חשון תשכ”ו (1965), עמ' 72־74.
“בני הדור ומוריו”, מאזניים, כרך ט‘, סיון תשי“ט – חשון תש”ך (1959), עמ’ 455־456. [על ספרו של מרדכי שניר].
“הנעימה האחת: עם הופעת כתבים אחרונים למרדכי שניר”, מאזניים, כרך י“ח, כסלו־אייר תשכ”ד (1963־1964), עמ' 460־461.
“שירי הומרוס בעברית”, סדרים: מאסף סופרי ארץ־ישראל, הוצאת החברה למפעלי הספרות בא“י, תל־אביב תש”ב, עמ' 510־514. [על האיליאדה והאודיסיאה בתרגום טשרניחובסקי].
“המנון אל הרמס”, מאזניים, כרך ט“ו, תשרי־אדר תש”ג (1942־1943), עמ' 262־263. [על ההמנונות ההומריים בתרגום שלמה שפאן].
“במחצית נתיב חיינו”, מאזניים, כרך י“ח, ניסן־אלול תש”ד (1944), עמ' 118־120. [על “התופת” לדאנטה בתרגום עמנואל אולסבנגר].
“מחזות על בימותינו”, הפועל הצעיר, שנה מ“ז, כרך כ”ה, חוברת מס' 35, א' באייר תשי"ד (4.5.1954), עמ' 14־15. [על “מקבת” לשקספיר בתרגום אפרים ברוידא]
“משהו על סונטות שקספיר ועל המלט”, מאזניים, כרך י“ז, תשרי־אדר תש”ד (1943־1944), עמ' 63־69. [על תרגום ש' שלום לסוניטות ותרגום ש“צ דוידוביץ ל”המלט"].
“בשולי פאוסט והצגתו”, מאזניים, כרך ג‘, אייר תשט“ז – חשון תשי”ז (1956), עמ’ 115־117. [על תרגומו של יעקב כהן למחזהו של גתה].
“תרגום חדש של וילהלם טל”, הפועל הצעיר, שנה נ“ח, כרך ל”ו, חוברת מס' 9, ה' בכסלו תשכ“ה (10.11.1964), עמ' 23. [על תרגומו של יוסף ליכטנבום למחזהו של שילר בהשוואה לתרגומיהם של ח”נ ביאליק ושל ש' בן־ציון].
“נפשות מתות”, הפועל הצעיר, שנה מ“ב, כרך כ‘, חוברת מס’ 26־27, י”א בניסן תש"ט (10.4.1949), עמ' 22־23. [על הרומן של גוגול בתרגומו של יצחק שנברג־שנהר].
“‘אידיוט’”, דבר, כ“א באדר א' תשי”ז (22.2.1957), עמ' 6. [על הרומן של דוסטויבסקי בתרגום ש. הרברג].
“‘היינריך הירוק’ בלבושו העברי”, מעריב, י“ז באדר תשכ”ט (7.3.1969), עמ' 28. [על הרומן של גוטפריד קלר בתרגומו של מרדכי טמקין].
“שלושה ספרי מופת”, דבר, ז' באב תשי“ד (6.8.1954), עמ' 5. [על תרגומי “שלוש נובלות” לקלייסט, “אויז’ני גראנדה” לבלזק ו”ילדות נעורים עלומים" לטולסטוי].
“בכלי שני”, מאזניים, כרך א‘, שבט־אב תשט"ו (1955), עמ’ 117־120. [על הרומן “לוטה בוויימאר” לתומס מאן בתרגומו של מרדכי אבישאול].
“אחרי ארונו של תומס מאן”, דבר, א' באלול תשט"ו (19.8.1955), עמ' 5.
“שניים תרגום”, מאזניים, כרך ט“ז, ניסן־אלול תש”ג (1943), עמ' 117־118. [על שני תרגומים עבריים ל“שיר אהבתו ומותו של הקורנט כריסטוף רילקה” מאת ריינר מריה רילקה].
“משהו על רימרק”, בסער, מאסף, הוצאת אגודת הסופרים העבריים, תל אביב תש"ג, עמ' 346־349.
“בן מנחם ובן יהושע”, מאזניים, כרך ט“ו, תשרי־אדר תש”ג (1942־1943), עמ' 383־385. [על משה מנדלסון ושלמה מיימון].
“מיימון וקאנט”, דבר, כ“א בחשון תש”א (22.11.1940), עמ' 4.
“ק־ן שנה לפטירת אפרים קוּא”, דבר, י“ב באב ת”ש (16.8.1940), עמ' 3.
“גבולו שלום: עם צאת כתבי פרוזה של היינה במחזור ספרי ‘לגבולם’”, מאזניים, כרך י“ז, תשרי־אדר תש”ד (1943־1944), עמ' 333־339. [על תרגומיו של שמואל פרלמן].
“מוריץ היימן: למלאת עשר שנים לפטירתו”, מאזניים, כרך ד‘, סיון תרצ“ה – טבת תרצ”ו (1935), עמ’ 425.
“מוריץ היימן”, מאזניים, כרך ז‘, ניסן־אלול תרצ"ח (1938), עמ’ 524־525.
“על קפקא”, מאזניים, כרך ט“ז, ניסן־אלול תש”ג (1943), עמ' 168־173.
“שלושה פרקי חיים: עם הופעת הספרים האוטוביוגרפיים של צווייג, טולר וארתור רופין בעברית”, מאזניים, כרך י“ט, תשרי־אדר תש”ה (1944־1945), עמ' 89־96.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.