אספר תהלות אשה אחת אשר היא יקרה לנו משלשה פנים מצד אמונתנו כי היא ישראלית, מצד עירנו כי היא מילידי טריאסטי, ומצד ספרותנו כי היא משוררת נשגבה וסופרת מהירה אשר בחבוריה הנעימים הוסיפה חן ותפארת ללשוננו הקדושה: משפחת לוצאטו המפוארה, אשר ממנה יצאו בין אנשים אחרים אנשי שם, הפילוסוף המפורסם בכל קַצוי ארץ לשם לתהלה ולתפארת, המקובל, ר' חיים לוצאטו (רמח"ל); והמשורר הנשגב אפרים לוצאטו (המכונה פראנזין) בעיר הבירה לומדון; משפחה אשר דנו בה לרוב הרופאים המהוללים והמליצים המשובחים, כלם בקיאים להשתמש בלה“ק, אשר בה כמה מהם שרו שירים נשגבים; משפחה אשר נתנה לנו את המאור הגדול, שר התורה, ארי שבחבורה, הנשר הגדול, שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) זלה”ה איש טריאסטי, עטרת עמנו ונזר תפארה לקהלתנו, מורה בבית מדרש הרבנים בעיר פאדובה, המפרש, המתרגם, המדקדק, המשורר היותר נעלה ונשגב בדורנו. מן המשפחה הזו, משפחת סגולה, יצאה האשה אשר עתה אספר קורותיה בקיצור, הלא היא המשוררת המפוארה רחל לוצאטו, אשת יעקב מורפורגו ז“ל ושם אמה ברכה, אחות חזקיה לוצאטו, אבי שד”ל ז“ל. ביום שמיני של פסח שנת התק”ן נולדה האשה הנפלאה הזאת בעירנו בדרך קורסו מספר תרס“ו בבית עצמו אשר בו אחר אחד עשר שנים ושלשה חדשים נולד גם בן אחי אמה שד”ל המעותד להאיר בעוצם שכלו כל ענפי החכמה הקדמונית של בני ישראל.

ראשית למודה היתה בספרי קודש, כמו שהיא מספרת באגרת איטלקית ששלחה לבן דודה ידידה שד"ל, ומן החכמות החיצוניות לא למדה כי אם מעט מזער, כנראה גם כן מאגרותיה בלשון איטלקי הבלתי חסרות טעויות, וכמו שהיא מגדת על עצמה באגרת הנזכרת למעלה.

עד י“ב שנים למדה חמשת חומשי תורה עם דודיה אחי אמה חזקיה ודוד, ובבואה בשנים למדה עם הרב דוד עצמו ספר חובות הלבבות, ועם מלמדים אחרים פירוש רש”י וספר המוסרי מנורת המאור.

בת י“ד שנים התחילה ללמוד תלמוד בבלי עם רב מובהק ושמו בן-נדיב מעיר מנטובא, שנתישב כבר מכמה שנים בעירנו, ועמו השלימה מסכת מגלה ולמדה גם כן פרקים אחרים ממסכתות שונות וכל ספר ראשית חכמה; גם עם דודה חזקיה למדה תלמוד בבלי וחכמת החשבון. מימיה לא שקדה על דלתי שום בית ספר וכל מדעיה אספה לה בביתה, מן המלמדים אשר באו שמה ללמד את אחיה יצחק אשר עסק בפרקמטיה. גם יצחק זה היה בקי לכתב בלשון הקדש, וזה נראה מן המצבה המזכרת למעלה אשר כתב לאחותו רחל. גם בבוא לעירנו המצחקת-טראגעדרית המפוארה העבריה רחל מארץ צרפת כתב יצחק לוצאטו שיר לכבוד רחל הצרפתית ולכבוד אחותו רחל האיטלקית, שתיהן מהוללות ונזרי כבוד לעמן. מאביה ומדודה למדה ג”כ בנעוריה לעשות מלאכת חרש עץ על האבנים והיתה להם לעזר במלאכתם; גם מלאכת התפירה ידעה, וכל בגדיה ובגדי אמה ואחותה ובתה עשתה בידיה, ואין צריך לומר שהיתה גם כן צופיה הליכות ביתה עם אמה ועם אחותה.

בשנת התק“ס נולד שד”ל ובהיותו בן שמונה שנים הלך עם אביו ואמו ואחותו (שמה גם כן רחל) לשבת בבית אחד אשר קנה לו אביו במהר אשתו בדרך פאנדרץ מחוץ לעיר, ושד"ל הולך בכל יום ויום לבית דודו, כי שם היתה אסיפת ספרים עברים ובתוכם ספרי הדקדוק היותר עקריים אשר הניח דוד לוצאטו נחלה לנכדו יצחק אחי רחל.

מן הספרין הללו שאבו שד“ל ורחל מי תורה, והיו יושבים שם ביחד שעות רבות בכל יום ויום ללמוד לחקור ולפלפל על פשט הפסוקים ועל עניני האמונה במציאות האל ויחודו. כבר פעמים רבות, ככה מספר שד”ל, פצרה בי בת דודי להביא לה ספר יקר מאד בעיניה הוא ספר הזהר, ויום אחד בשנת התקע"ז מצאתיו והבאתיו אליה, ובתתה לי את כסף שכרו אמרה לי: ולך מה אעשה ידידי על כל החרדה אשר חרדת עלי? ואען ואמר לה: אינני שואל מעמך כי אם שלא תאמיני דבר מכל הכתוב בספר הזה! ותען לי מיד בדברי אליהו אל אלישע כאשר שאל ממנו פי שנים ברוחו אליו: “הקשית לשאול”.

נפש רחל קשורה בנפש בחור אחד ממשפחת מורפורגו ושמו יעקב, ובראשונה לא אבו לתתה לו, ויפצרו בה לבחור לה איש אחר ולא אבתה שמוע, ותבחר לשבת פנויה בבית אביה. על הענין הזה כתב לה שד“ל שיר אחד, והיא ענתה לו בשיר אחר, לא בלבד עם החרוזים עצמם, כי גם עם תיבות השיר (רובן ככולן) אשר שלח לה. וישלח שד”ל את השיר הזה לבעל כוכבי יצחק (מענדל סטערן) ועל ידו באה רחל לאור העולם; אבל השיר הזה איננו הראשון בחבוריה, כי אם המצבה אשר הכינה לעצמה בימי נעוריה ונדפסה גם כן בכוכבי יצחק. על יפי השיר הנ“ל ויקר מליצותיו תמהו כל קוראיו ולא האמינו כי מידי אשה יצא, ומן היום ההוא והלאה נדפסו בכוכבי יצחק כמה משיריה וממכתביה אשר כולם נכללים בספר הזה, עד כי חדל המכתב העתי ההוא לצאת לאור. אחר זמן נתנו לה הוריה רשיון להנשא לידיד נפשה אשר הוכיח ה' לה, ויהי זה בחדש אדר שנת התקע”ט; ותשר רחל שירה על כלולותיה, וגם שד“ל אשר היה לו תמיד חלק בכל תולדותיה, שר שיר נאה על המראה הזה ושניהם נדפסו בכוכבי יצחק וגם בכנור נעים של שד”ל חלק ב'.

ולרחל שלשה בנים ובת אחת ולהם ולעסקי ביתה קדשה בכל עתה ולא נשאר לה עוד זמן הרבה ללמוד. גם לא היו לה כי אם ספרים מועטים ובהם הגתה בלילה אחרי השלימה את כל עסקי ביתה ובניה ישנים. אישה לא מצא ענג בלמודיה ובחבוריה כי אם בסחורתו, וכל אשר בקש ממנה עשתה לו; ותשם כל מגמתה לטפח ולרבות את בניה אשר היו סגולתה; ויהי בבואם בימים ויעסקו שלשתם בסחורה כאביהם, ולא אבו לקחת להם אשה, וגם בתה לא היתה לאיש. גם ספרה לי בת רחל כי כאשר גדלו אחיה וגדלו גם כן עסקי הבית, כי לא היה להם עבד ושפחה, לא היה לאמה פנאי לעסוק בלמודיה, כי אם בראשי חדשים, כי בהם לא היתה עושה מלאכת מחט, וכשלא יכלה לישון ותדד שנתה מעיניה, קמה בעוד לילה ממטתה, ותכתוב איזה טורים לבלתי שכחם. ותוסף רחל לחבר על דרך זה ולהוציא מעת לעת שיר משיריה אשר שלחה תמיד לשד"ל ואשר מצאו חן בעיני כל לומדי שפת עבר אשר באיטליה ואשכנז ורבים מהם שרו שירים נשגבים לכבודה. ויהי כראות בעלה כי שם אשתו נודע בשערים וכי קמו משוררים ויאשרוה סופרים ואנשי שם ויהללוה על חכמת מליצותיה ויקרן ועל יפי שירה, ותגדל גם כן בעיניו ובעיני בניו אשר גם המה לא הכירו גודל ערכה ורוב סחרה הטוב מסחר כסף.

אבל אהבת יצחק וחשיבותו לאחותו גדלו עד מאד כאשר אמרתי, ונכרות מן השיר הנזכר למעלה אשר שר לכבודה, ומן המצבה שכתב לה, ושלא אבתה אחותו לקבל, כי חשבה לפנים משורת זכיותיה, אף על פי שכל הכתוב בה אמת כי בידיה אשר כתבו שירים נחמדים, תפרה המלבושים הבלואים לבני משפחתה, ושטפה גם כן במים עליותיה; אך הראיה היותר ברורה וגדולה על חכמתה ועל כל מדותיה הטובות היא חשיבות שד“ל ואהבתו לה הנכרות מכל אגרותיו אליה. ומן הדרך, דרך פאר וכבוד, אשר הוא מדבר עליה בכל מכתביו. כן בספרו לה על ספר תולדות יצחק, והוא אסיפת שירי זקנה ליצחק לוצאטו רופא מובהק ומשורר מהולל, שנתן החכם יצחק ריגייו מעיר גוריציאה לאיש אחד מארץ פולין אשר חשב להדפיסו, ושלח אותו לשד”ל למען יבאר לו מאמרים אחדים בלתי נכוחים וברורים בעיניו, כתב לרחל: “אם תוכלי לעזרני במלאכתי זאת אני אשלם תודות לך, וגם תעשי נחת רוח לנפש הרופא, ואהללה שמך אשר כבר זכרתי לטוב בתולדות המחבר אשר שלחתי לבן פולין ההוא”. וגם באגרת אחרת אשר שלח אח“כ ללעטריס, שד”ל מדבר על איזה מאמר שירי בלתי ברור אשר עליו נתוכח על בת דודתו, ושלח לה מנחת שיר על העזר אשר היה לו מאתה. פעם אחת הלך אליה החכם המשורר יוסף אלמנצי מפאדובה, שבשני חייו האחרונים נתישב בטריאסטי ונתעכב פעמים רבות אצלה וידבר עמה בשם שד“ל על מאמר מסוכסך משירי זקנה הנ”ל, ובלכתו מעמה אחרי שמעו את דעתה על הענין ההוא, שלם תודות לה ואמר “דבש וחלב תחת לשונך”. ובעוד שאנשים גדולים ומפוארים וביניהם שד"ל, אלמנצי, סטערן לאנגבאנק, יוסף ורפאל הלוי, גאלד פראניטס וכמוהם רבים היו מספרים תהלותיה וכותבים לה ושרים שירים לכבודה, היא ישבה בצניעות בין קירות ביתה לא בקשה שום כבוד, ועל כל מדותיה עטתה ענוה, ובכל מכתביה קראה את עצמה בשם רמה (ר"ת רחל מורפורגו הקטנה). תאותה היותר עזה בסוף ימיה היתה ללכת כאחת השפחות עם השר מונטיפיורי לירושלים עיר הקדש, לכלות שם את שאר ימי חייה, ועיניה היו תמיד מיחלות לראות הגאולה ובנין בית הבחירה, ועל כן חשבה תמיד חשבונות רבים על הפסוקים הרומזים את המקרים האלה. יראת ה' היא אוצרה ואמונתה סגולתה, ותאהב את בני עמה בכל כוחה ותכלית שנאה שנאה את מלכי רוסלאנד ושריהם ויועציהם על אשר לחצו את בני ישראל אשר בארצם, וחמדה תמיד לראות מפלתם ופדות אחיה מעול אויביהם הרודים בהם.

בהיותה בת שבעים וחמש שנים נתעלפה פתע פתאם ולא יכלה עוד להשתמש בכל אבריה, ובלי התרעם על גזר דינה קבלה יסוריה וסבלה אותם ברצון המעיד חזקת אמונתה בצדקת האל יתברך ותמימות פעלו. ויהי אחר חליה כאשר הלכה פעם ראשונה לבה“כ לשלם תודות לאל על כי האריך עוד ימיה, ותכתוב לה את מכתב לחזקיהו לקרוא לפני ה', ומכתיבתה נכרת חולשת ידה, וחבוריה האחרונים אשר כתבה אחר כך נקראים בקושי: שירה האחרון הוא קינה על מות מורנו ורבנו כמוהר”ר פנחס אשכנזי היושב על כסא ההוראה בעירנו שנקרא אל על בחדש טבת שנת התר"ל; ושמנה חדשים אחרי כן חלתה רחל כאשר הרגישה בעצמה כי קרבו ימיה למות, התחזקה וישבה על ערש דויה, ותכתוב בידה דבריה האחרונים ותמצאם בספר הזה, וזה הוא לה שיר התנשמת. אחרי כן התחילה להוסיף עוד דברים אחדים ותכתוב מלה “אלהי”, אך לא היה עוד בה רוח ותחדל לכתוב.

ויהי ביום ו' לחודש אלול שנת התרל“א ביום ד' לסדר ונשמרת מכל דבר רע, ותמת רחל בת אחת ושמונים שנה, עזבה ארץ תלאובות ותעל למנוחות, ועל קברה הציבו את המצבה הנ”ל אשר הכינה לעצמה בימי נעוריה; ואחריה מת בעלה בן פ“ד שנים בשנת התרל”ה וגם כל שלשת בניהם; הבכור יוסף בעיר וויען בש' התרמ“ד, השני דוד בשנת התרמ”ה והשלישי יצחק בשנת התרמ“ו שניהם בטריאסטי, ותשאר הבת פנינה מהוריה ומאחיה והיא עתה בת ס”ז שנה זוכרת תמיד אהבת אמה ושומרת בזכרונה איזה משיריה. ממנה באו לי כל כתבי יד רחל יוצאים עתה לאור, רובם ככולם פעם ראשונה מאת שנה אחרי הולדה, ואני אספתים והעתקתים ועשיתי בהם איזה תקונים וסדרתים לפי סדר השנים שבהן נכתבו. ואף אם תכונת שירי רחל מורפורגו ומכתביה איננה תמיד ישרה ומכוחה לפי משפטי השיר, מחשבותיה והגיוניה מעולים ותמימים מאד, והמעלות האלה המציאו להם חן בעיני כל קוראיהם אף כי יצאו מקולמוס אשה, עד כי רבים חשבו כי תחת שם אשה נחבא איש, ובבואם לעירנו בקשו לראותה ולדעת בבירור כי פיה המדבר אליהם; ותמהו על גודל חכמתה וזך שכלה.

ואנחנו עתה מאת שנה אחרי הולדת האשה המהוללה הזאת ותשע עשרה שנה אחרי מותה. בספרנו את שמה טוב שם משמן טוב לעם נולד, נזכיר מה שנאמר כי לא אלמן ישראל, וגם אם בעת ובעונה הזאת אשה בקיאה לכתוב בלשון הקדש הוא דבר איננו בנמצא, כי גם רוב האנשים עזבו למודו ואין דורש אל כהני שפת עבר, מ“מ נאזור מתנינו ונקומה ונעשה מה המוטל עלינו בשבילי בחשבנו שמה שכבר נפל או שנוטה ליפול בעהי”ת יוכל עוד לקום ולשוב לאיתנו ולהדרו הראשון. ועתה נודה לאל בלב שלם ובנפש חפצה שגם ע“י האשה המפוארה הזאת רצה להרבות פאר קהלתנו הקדושה ושם עירנו היקרה אשר כבר השיגה מעלה עליונה בתולדות הספרות העברית בארץ המולדת המאור הגדול שמואל דוד לוצאטו זלה”ה ותלמידו שמואל חיין זלמן הי“ו ואחרים, שהוציאו לאור ספרים הרבה והרימו בתוכנו דגל למוד לה”ק ותמכו בו בכל לבבם ובכל נפשם: ישלם ה' פעלם וכמעשי ידיהם ישיב להם וישיב שבות אהלי יעקב במהרה בימינו אכי"ר.

והיה זה פה טריאסטי יע"א בחדש תשרי שנת “ויחד לבבנו חבבנו לאהבה וליראה שמך לפ”ג.

המוציא לאור¹

יצ“ח”ק

ס"ט

תּוֹדָה לָאֵל נוֹרָא

לֹא־עוֹד אֶהְיֶה שׁוֹמֶמֶת:

אַשְׁלִיךְ אֶת־כָּל־מוֹרָא,

לֹא־עוֹד אֶהְיֶה דוֹמֶמֶת.

בָּחוּר יְפֵה עֵינַיִם

יִהְיֶה פְאֵר רֹאשִׁי:

נָתַן אֲדוֹן שָׁמַיִם

שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי.

בָּרֵךְ יוֹם שִׂמְחָתֵנוּ,

הַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכֵּנוּ;

חִיש נָא קֵץ הַיָּמִין.

כּוֹנֵן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,

אָז נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ:

הוֹשִׁיעָה־לוֹ יָמִין.

ה’תקפ"ד, 1824

הִנֵּה זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל שָׁלֹש מִינִים

רִאשוֹן יָבִיא פִרְיוֹ זֵיתִים רַעֲנַנִּים

שֵׁנִי עָלָה כֻּלּוֹ חָרוּל קִמְשׁוֹנִים,

לַשְּׁלִישִׂי כִסָּה שִׁמְשׁוֹ שַׂר הַפָּנִים:

ה’תקפ"ח, 1828

נאמר על שלש בתולות שנארסו ביום אחד

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

וּלְמִישׁוֹר הָיָה הֶעָקֹב

וְאָמַר סֹלּוּ פַּנּוּ דֶרֶךְ

גַּם לְפָנָיו תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ

צָץ וּפָרַח אֶרֶץ מִדְבָּר

הָעֲמָקִים יַעַטְפוּ-בָּר

עַמּוּד הַשַּׁחַר הֵן עָלָה

פָּקֹד יִפְקֹד אֶת אַיָּלָה

עֵץ הַשָּׂדֶה נָשָׂא פִּרְיוֹ

וּמַה-טּוּבוֹ וּמַה-יָּפְיוֹ

הוּא שׁוֹב יָשִׁיב חִיש אֶת שִׁבְיוֹ

יַחַד נָשִׁיר אֶת שִׁירָתֵנוּ

כִּי אֵל שָׁדַּי בְּעֶזְרָתֵנוּ

וְאָז נֹאמַר מִי כְּמוֹתֵנוּ?

ומי כעמך ישראל

ה’תקצ"ז, 1837

אוֹי לִי תֹאמַר נַפְשִׁי, כִּי מַר לִי מַר,

טָפַח רוּחִי עָלַי¹ וָאֶתְיַמָּר.

שָׁמַעְתִּי קוֹל אוֹמֵר: שִׁירֵךְ נִשְׁמָר,

מִי כְמוֹתֵךְ רָחֵל לוֹמֶדֶת שִׁיר?

רוּחִי יָשִׁיב אֵלַי: רֵיחִי נָמַר,

גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה, עוֹרִי סָמַר,

טַעְמִי לֹא עָמַד בִּי, כַּרְמִי זֻמַּר,

מִכְּלִמּוֹת אֶפְחָד, לֹא עוֹד אָשִׁיר.

אֶפְנֶה צָפוֹן דָּרוֹם קֵדְמָה וָיָמָּה.

דַּעַת נָשִׁים קַלָּה, לָזֹאת הוּרָמָה.²

אַחַר כַּמָה שָׁנִים, הֵן עַתָּה לָמָּה

יִזְכֹּר מִכֶּלֶב מֵת כָּל־עִיר כָּל־פֶּלֶךְ?

הִנֵּה הָעֵד יָעִיד תּוֹשָׁב וָהֵלֶךְ

אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה כִּי אִם בַּפֶּלֶךְ.

נֵפֶל אשת יעקב מורפורגו ה’תר"ז, 1847

לכל צהלת חתנים נעימים ונחמדים הבחור היקר כמ“ר שלמה סֻלָּם עם הבתולה הכבודה והצנועה מרת אחל בת מעלת החכם הרופא ר' רפאל לוצאטו תנצב”ה, אחות החכם השלם הרופא המובהק כמ"ר יצחק הממלא מקום אבותיו, מלא חכמה על כל גדותיו

נְקַוֶּה לְעוֹלָם

לְרֹאֶה וְנֶעְלָם

יְבָרֵךְ לְסֻלָּם

בְּבִרְכַּת שְׁלֹמֹה.

לְבוֹרֵא נְיַחֵל

יְבָרֵךְ לְרָחֵל

תְּמִימָה כְּרָחֵל

וְכַלַּת שְׁלֹמֹה.

וְתָאִיר וְתִזְרַח

וְתָצִיץ וְתִפְרַח

בְּכִסֵּא שְׁלֹמֹה.

וְנָשִׂישׂ וְנָגִיל

כְּזָקֵן וְרָגִיל

בְּמִשְׁתֵּה שְׁלֹמֹה.

בְּכָבוֹד נְצַפֶּה

לְחָכָם וְרוֹפֵא

וְרֹאֶה וְצֹפֶה

בְּחָכְמַת שְׁלֹמֹה.

בְּלֶכְתּוֹ יְהַרְהֵר

בְּעָמְדוֹ יְפָאֵר

בְּשִבְתּוֹ יְבָאֵר

רְפוּאוֹת שְׁלֹמֹה.

בְּשִׁבְתּוֹ יְהַדֵּר

בְּשִׂכְלוֹ יְסַדֵּר

בְּחֻפַּת שְׁלֹמֹה

נְבָרֵךְ יְדִידִים

לְמֹושִׁיב יְחִידִים

בְּסֻכַּת שְׁלֹמֹה.

נאֻם הצעירה והשפלה כאוב מארץ קולה רחל בת דוד הכלה.

ניסן תר"ז, 1847

וזה השיר לכלה הנ"ל ביום צאתה מטריאסטי ללכת עם חתנה אל פאדובה: / רחל מורפורגו

לְזֹאת יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָּהּ.

רָחֵל עִם רָחֵל נִקְשֶׁרֶת

כְּעָנָק עֱלֵי גַרְגֶּרֶת,

אַהֲבָתֵךְ לִי תִפְאֶרֶת

עַל רֹאשִׁי הִנָּךְ כּוֹתֶרֶת.

טוֹב טַעְמֵךְ מִכָּל-פַּרְפֶּרֶת

לִי יִנְעַם, אַךְ אַתְּ סוֹתֶרֶת

הַחֶבְרָה, לִהְיוֹת נִבְחֶרֶת

מִסֻּלָּם אֶל עִיר אַחֶרֶת

שִׁירָה זֹאת הִנָּה מַזְכֶּרֶת

אַהֲבָה מִהְיוֹת נֶעְדֶּרֶת

הוֹמִיָּה אֲנִי שׁוֹרֶרֶת.

יוֹם אֶל יוֹם אֶשְׁמַע אִגֶּרֶת

דִּבְרֵי שָׁלוֹם, גַּם אוֹגֶרֶת

לִשְׁלֹמֹה רָחֵל עֲטֶרֶת:

ה’תר"ז, 1847

דִּרְשׁוּ תוֹרַת אֵל חָי, כִּי בָהּ מַרְגּוֹעַ

תִּמְצָא נֶפֶשׁ עָיֵף, נוֹטֶה לִגְוֹעַ,

בָּהּ יִתְנַשֵׂא שָׁפָל, אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ

רָזֵי מִפְעֲלוֹת אֵל, בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם.

סוֹבֵל חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ, אֶרֶךְ-אַפַּיִם,

יַזְהִיר עִם אוֹר תּוֹרָה, אוֹר שִׁבְעָתַיִם,

צוֹרֵר עִם רוּם לִבּוֹ, יִכְאֶה עֵינַיִם,

בִּרְאוֹת נִמְאָָס נִבְזֶה, יִדְאֶה כַנֶשֶׁר.

כּוֹשֵׁל בַּעֲוֹנוֹ, עוֹבֵר עַל גֶּשֶׁר

רָעוּעַ, מִתְמוֹטֵט, דּוֹאֵג לָשׂוּחַ,

תִּתְמֹךְ יַד הַנֹּפֵל, יֹדֵעַ פֶּשֶׁר.

וַיֵּצֵא יִצְחָק, בַּשָּדֶה לָשׂוּחַ,

יָשִׁיב אֶל אֵל רוּחוֹ, נַפְשׁוֹ תָּנוּחַ,

בֵּין צַדִּיקֵי עוֹלָם, לוֹ יָדוֹת עֶשֶׂר.

י“ד אלול התר”ז “רחל מורפורגו” בלב נשבר חנדכה

מַשְׁפִּיל גֵּאִים הִשְׁפִּיל כָּל-מַלְכֵי אָרֶץ

הֵרִים לִבּוֹת עַמִּים וַיָּבֵא קָרֶץ

אֶל כָּל עָרֵי מִבְצָר פֶּרֶץ עַל פָּרֶץ

הִרְוָה מִדַּם אָדָם זוֹחֵל וָשָׁרֶץ.

חוֹגֵר כָּל אִישׁ חַרְבּוֹ זָקֵן וָנָעַר

יִשָּׂא קוֹלוֹ לִטְרֹף מֵחַיְתוֹ יָעַר

צוֹעֵק לִהְיוֹת חָפְשִׁי חָכָם וָבָעַר

כִּי כָל-סְאוֹן סוֹאֵן מִיָּם בַּסָּעַר.

לִפְרֹק מֵעֹל כָּבֵד מֻטָּל עָלֵימוֹ

יִרְצוּ חַכְמֵי לֵבָב, וּבְכָל-חֵילֵמוֹ

יִרְהֲבוּ אֶת מַלְכָּם כִּי סָר צִלֵּמוֹ

קָרַב קִצָּם אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֵימוֹ.

לֹא כֵן עַבְדֵי הָאֵל גִּבּוֹרֵי חָיִל

יִלְחֲמוּ אֶת יִצְרָם יוֹמָם וָלָיִל

אֶת עֹל צוּרָם יִשְּׂאוּ, גַּם יַשְׂגּוּ חָיִל

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי וּלְעֹפֶר אָיִל.

שׁוֹפָר גָּדוֹל יִתְקַע יָבִיא בֶן-פָּרֶץ

צֶמַח צַדִּיק יִצְמַח יִפְרֹץ בָּאָרֶץ

צוּרָם יִרְפָּא צִירָם יִגְדֹּר כָּל-פָּרֶץ

כִּי יְיָ מָלַךְ תָּגֵל הָאָרֶץ.

ושם הקטנה רחל

ה’תר"ח, 1848.

הִנֵּה זֹאת הָאִגֶּרֶת

דִּבְרֵי אֱמֶת אוֹגֶרֶת

עִם לִוְיַת חֵן חוֹגֶרֶת

לָזֹאת אֵינָהּ סֻגֶּרֶת.

אִם קְרוֹבַי פּוֹגֶשֶׁת

אֶת שְׁלוֹמָם דּוֹרֶשֶׁת

אֶת לְבָבִי פּוֹרֶשֶׁת;

אִם כַּצִּפּוֹר בָּרֶשֶׁת

רַגְלַי לֹא נִלְכָּדוּ

לָבֹא אֶצְלָם יִצְעָדוּ,

קַרְסֻלַּי מָעָדוּ,

לָכֵן עֵת כִּי יִסְעָדוּ,

אֶת בַּת הַשִׁיר אָעִירָה

וּמֵרָחוֹק אַחְבִּירָה

אֶל פַּאדוֹבָה הָעִירָה.

בְּרָכוֹת יִתֵּן הָאֵל

שֶׁפַע טוֹב אֶל כָּל-שׁוֹאֵל;

יִשְׁלַח לָנוּ הַגּוֹאֵל!

קול צפצוף רחל

ישועה ישית חומות וחל

מוצאי שבת הגדול בשנת ית"ר חותנו

אל חכם הרזים בכל מיני חרוזים חסיד ונבון דבר הוא כמ“ר אלכסנדר הלוי מיאראסלאוו ראיתי תפלתך בככבי יצחק, מכותלי ביתך נכרת חסידותך. ועתה אשיבך מלין על דבר השיר אשר קבלתי על יד בן דודי שד”ל מפאדובה. כי הוא משבח ואומר כי עלה באשי ותעל צחנתי כי הגדלתי לעשות. ואני ידעתי כי לא ידעתי. ובבלי דעת מלין אכביר. ל“ב למ”ט מונים ית"ר שאת.

עַל מָה אֲדֹנִי-רָם הִרְבָּה צְוָחוֹת

אֹדוֹת זְמִירַי אָמַר בִּלְשׁוֹן צַחוֹת

בֵּין כֹּכְבֵי יִצְחָק אֶת קִנִּי מָצָא

כַּנְפֵי רְנָנִים חֲסִידָה וְנֹצָה

אִם כְּצֵל עוֹבֵר רוּחַ הַשִׁיר עָבָר

עַל כְּנָפָיו נָשָׂא אָבָק אֲשֶׁר צָבָר,

עַל בְּגָדַי נָחָה רַק לֹא נִשְׁאָר דָּבָר,

נִמְשְׁלוּ חַיַּי אֶל גּוּף אֲשֶׁר נִקְבָּר.

עֵרוֹם וּבְלִי מִכְסֶה¹ לָצֵאת אֶחֱשֶׁה

כַּמֵּתִים חָפְשִׁי מִכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה

כָּל-עוֹד נַפְשִׁי בִי אֶזְכֹּר תּוֹרַת מֹשֶׁה.

אָמְנָם הֲמוֹן שִׁירַי הֵם כִּכְלִי נָעוּר

וְנָשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וַהֲווֹ כָעוּר

וּלְךָ הָאִדְרָא רַבָּא לִבְלִי שִׁעוּר!

הנקלה שבבריות רמה

ה’תר"י, 1850

אל מעלת החכם הרופא ר' יצחק לוצאטו בהולד לו בן ממרת אשתו יפה “כלבנה” במלואה, האירה ביום שלישי שנאמר בו פעמים כי טוב, ביום טוב במזל טוב ונמול בשמחת תורה שנת יתר שאת ויתר עז. בטרם תחיל ילדה

הוֹדוֹ לָאֵל כִּי טוֹב

כִּי יֶלֶד רַךְ וָטוֹב

נוֹלַד בְּסִימָן טוֹב

יִגְדַּל בְּמַזָּל טוֹב

יִהְיֶה בָּחוּר וָטוֹב

הוֹלֵךְ גָּדֵל וָטוֹב

תָּמִיד כְּגַן רָטֹב

עִם חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב:

יוֹסִיף חָכְמָה וָטוֹב

יַזְקִין יִרְוֶה מִטּוֹב

יִשְׂמַח מִכָּל-הַטּוֹב

אָנָא הָאֵל הַטּוֹב

צַוֵּה לְמַלְאָךְ טוֹב

יָחִיש לְבַשֵּׂר טוֹב:

ה’תר"י, 1850.

תמורת תשואת דודאים אשר ראיתי בכוכב י“ג מהרב המרומם והנעלה כמ”ר אדאלף עהרענטהייל מפראסניטץ

הַדּוּדָאִים שִׁירָה הוֹלִידוּ

וּבְנֹעַם שִׁיר בָּרוּר הִגִּידוּ

עִם קוֹל כִּנּוֹר אֲנִי שׁוֹרֶרֶת

אָז הָיִיתִי כְּמוֹ סוֹרֶרֶת.

לֹא כֵן אָבִי לֹאקוֹל אַשְׁמִיעַ

אָכֵן חֶפְצִי לַכֹּל אוֹדִיעַ

לַגְדִּיל תּוֹרָה עֲדֵי אַגִּיעַ

בִּכְתָב לָעַד אֱמֶת “אַבִּיעַ”¹

דּוּדָאֶיךָ טוֹבִים מִיָּיִן

כָּל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יִתֵּן עָיִן

לִקְנוֹת חָכְמָה וְלִבּוֹ אָיִן:

יֶחְכַּם הַגֶּבֶר אֲשֶׁר נִשְׁלָם

יִרְוֶה יִשְׂמַח מִסּוֹד נֶעְלָם

אַחַר מוֹתוֹ בְּרוּם עוֹלָם.

רחל מורפורגו י“א תשרי תרי”א חוזרת לבעליה

חידה אחת קטנה, בלי יתד ותנועה לכבוד אשה חכמת לב ותורת חסד על לשונה הרבנית תמר לוצאטו אשת חיל, נודע בשערים בעלה, הרב הגדול מורה צדק בקריה נאמנה פאדובה, ה“ה כמוהר”ר מרדכי שמואל גירונדי נ"י

שָׁמַעְתִּי שְׁמוּעָה

אַף כִּי אַתְּ צְנוּעָה

כִּי תָבֹא הַשָּׁעָה

כָּל עֲדַת יְשׁוּרוּן

עַל כַּפַּיִךְ יְבָרֵכוּן

גַּם אוֹתָךְ יִשָּׁקוּן:

לֹא תָגוּרִי מִזֶּה

כִּי אִישֵׁךְ בְּכָל-זֶה

אוֹתָךְ לֹא יִבְזֶה:

הוּא הָדוּר וּמְהֻדָּר

כִּפְרִי הָעֵץ הָדָר

פה טריאסטי בירח האיתנים בחג שנת אשה ירא"ת ה' היא תתהלל נאם רחל מורפורגו בת ברוך בן החכם הרופא המובהק במהח"ר יצחק לוצאטו מסנדיאל.

לשמחת תקופת השנים יום הולדת הגביר ר“ם ונשא מורה הוראות בישראל רבי מאיר ראנדגגער הי”ו לעד יחיה, והראה לי פירוש ההגדה שהוציאה לאור בתו היקרה ואשמח בשמחת תורה:

הֲלֹא יָשִׂישׁ נִכְבָּד יָשִׂישׂ

בְּהַרְאוֹתוֹ חָכְמַת בִּתּוֹ

הִנָּה יָפָה זַכָּה בָּרָה

וְחֵן חֵן לָהּ שִׂמְחַת בֵּיתוֹ.

יוֹם זֶה בְּחִיר שִׁמְשׁוֹ יָאִיר

כִּי בוֹ נוֹלַד רַבִּי מֵאִיר

וְלֹא יִפֹּל וְלֹא יוּטָל

כִּי אִמְרָתוֹ תִּזַּל כַּטָּל.

וּמִזַרְעוֹ וּמִגִּזְעוֹ

יָצִיץ יִפְרַח כְּמוֹ אֶזְרָח

וּבָם יִשְׂמַח כָּל-הַיָּמִים.

יָשִׂישׂ נִכְבָּד אֲשֶׁר עָבַד

לֵילוֹת יָמִים צוּר עוֹלָמִים

לָעַד כַּחוֹל יַרְבֶּה יָמִים!

הצעירה מן הצאן כשבה מורפורגו.

הת’רי"א, 1851

אֲנִי לֵאָה לָאָה הָיִיתִי

כִּי רַק עָמָל יָגוֹן חָזִיתִי,

וּבְעֵת שַׁלְוָה קַוֹּה קִוִּיתִי;

מָוֶת קָדַם נַפְשִׁי לָקַחַת.

דֹּמִי בִתִּי נַפְשֵׁךְ פּוֹרַחַת

וּבְגַן עֶדְנִי תִּהְיִי צוֹמַחַת

דֹּמָה דוּמָה אֶל אֵשׁ קוֹדַחַת

אוֹתָךְ לִצְרֹף וּלְכַפֵּר פֶּשַׁע.

אֲבָל מַהֵר אֶשְׁלַח לָךְ יֶשַׁע,

סִיִגים אֵין בָּךְ אַשְׁמָה וָרֶשַׁע,

נְהַר דִּי נוּר אָנָא עֲבֹרִי

לְטַהֵר טֻמְאַת הַחֶלֶד

כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי;

כְּבָר לָךְ נִפְתַּח הַדֶּלֶת.

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק

הנקלה שבבריות רחל מורפורגו

לכבוד הדודים היקרים כמ"ר שמואל דוד בן דודי כמ"ר חזקיה לוצאטו תנצב"ה עם מרת כלתו בלהה בת שבע בת כמ"ר רפאל סגרי, ואני שמרתי ארחות פריץ, ופרצתי הגדר ולא חשתי לתת התנועה והיתד כראוי, כי כבדה עלי העבודה כי הילדים רכים ולא יכלתי לעמוד על זה ואתה שא נא את חטאתי ושמע נא את חידתי, דרך אניה בלב ים. ¹

עַל הַגָּחוֹן אֲנִי אֵלֵךְ

וּבְפִי רָחָב תּוּכַל לֵילֵךְ

אֲזַי חֹבֵל עָלַי הַשְׁלֵךְ

אֶפֹּל מַהֵר אֶל גּוֹרָלֵךְ.

יֵשׁ לִי גָרוֹן בִּמְאֹד קָצֵר

וּשְׁנֵי חוֹרִים עָשָׂה יוֹצֵר

עֲלֵי רֹאשִׁי לִהְיוֹת נוֹצֵר

אֶת נַפְשִׁי בִּי בִּלְתִּי עוֹצֵר.

וּשְׁנֵי בָנִים בְּכָל שָׁנָה

אֲנִי אֵלֵד, וּבְלִי שֵׁנָה

אָנִיק אוֹתָם, אַף כִּי צִנָּה

בְּכָל-בֵּיתִי וּבְכָל-פִּנָּה.

מֵעַצָמַי גַּם תֶּחֱזֶה²

כִּי הַכַּלָּה עַל הֶחָזֶה

תֵּיטִיב לָשֵׂאת בִּזְמַן הַזֶּה

הֵיטֵב הַדֵּק וּשְׁאַל מַה זֶּה.

וּשְׁמִי תִקְרָא עִם הַכַּלָּה³

וּמַנְהִיגָהּ לֹא תִּתֵּן לָהּ⁴

כִּי אָז תַּהְפֹּךְ בִּלְתִּי עַצְלָה

אֶל מוּל יָפְיָהּ וְתֹאמַר לָהּ.

תּוּבַל הֵנָּה⁵ הַמְּנוֹרָה

עִם שַׁחַץ רַב תַּרְבֶּה אוֹרָה;

גַּם כַּפָּרָה תִּמְשַׁח עוֹרָהּ

הַסּוֹד יִגַּל אָז בִּמְהֵרָה.

בִּרְכַּת הֶדְיוֹט אַל נָא תִבְזֶה

אוֹצָר נֶחְמָד אֲנִי חוֹזֶה

מָלֵא כָל-טוֹב לָבִיא בָזֶה

יִתֵּן הָאֵל אֶל זוּג הַזֶּה.

נֵפל אשת יעקב מורפורגו

ה’תרי"ב, 1852

ואז נזכה / רחל מורפורגו

לה' חננאל פארגעס

נִזְכֶּה בְּמַקְהֵלוֹת

לָצֵאת וּבִמְחוֹלוֹת

לָשִיר בְּקוֹל נָעִים

לַטּוֹב שֶׁבָּרוֹעִים

הֶהָרִים וּגְבָעוֹת

יִפְצְחוּ בִּרְנָנוֹת

כָּל-עֲלֵי אִילָנוֹת

זֶה עִם זֶה יִמְחָאוּ

לָתֵת תּוֹדָה לָאֵל

בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל

אָז כָּל-הָעָם יִרְאוּ

בָּא אֶל צִיּוֹן גּוֹאֵל

הוֹשִיעַ יִשְׂרָאֵל

וּבְרֹאשָׁם חֲנָנְאֵל.

ה’תרי"ג, 1853

אֵלִי אֵלִי צוּר גֹּאֲלִי

הַבֵּט וּרְאֵה וּשְׁמַע קוֹלִי,

אֶבְכֶּה אֶזְעַק וְאֶתְחַנַּן

חוּס נָא חֲמוֹל עַל עַם נִפְעָם.

הוֹאֵל הָקֵם אֶת אָהֳלִי

כִּי אֵין דּוֹרֵשׁ אֵין עוֹזֵר לִי.

בָּנִים יָשׁוּבוּ לִגְבוּלָם

עֲלֵי רֹאשָׁם שִׂמְחַת עוֹלָם.

אָנָּא שָׂא נָא כֹּבֶד פִּשְׁעָם

חִישׁ נָא הָרֵם בְּחִיר הָעָם.

לֹא עוֹד תִּבְכִּי, כִּי אֵל חָנַן:

אִם יִתְמַהְמַהּ לוֹ אֲיַחֵל

בֵּיתוֹ יִבְנֶה חוֹמוֹת וָחֵל

וּבְשִׁיר חָדָשׁ תָּשִׂישׂ רָחֵל.

ישמחו השמים ותגל הארץ

ליל ראש חדש בול ה’תרט"ו.

החסיד היקר והנעלה, ולו דומיה תהלה. הוא צי“ר משה מונטיפיורי עם כל הנלוים אליו ה' ישמרם ויברכם עברו בעירנו פה ללכת לירושלים עיר הקדש. ואני רמ”ה ותולעה חשבתי לעמוד ולשרת כאחת השפחות לפני הגבירה מרת אשתו. כדי לעלות שמה ולישב עמהם, ולא עלתה בידי. ואחרי נסעם לשלום, הגיעני ברכה ושלום מאת החכם השלם ההולך עמהם כמ“ו אליעזר לוי יצ”ו. ולכן אקוה בשוב צדיק מדרכו וחיה, אעיז פני לבוא להתחנן לו שיגיד לי אם עלה השחר. וארצנו תתן ייבולה. כאמור, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. ואני אמרתי בחפזי:

לָבוֹא לְבֵית הַשָּׂר נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי

כִּי כָלְתָה רוּחִי אֵל אַדְמַת קֹדֶשׁ,

נִכְזְבָה תוֹחַלְתִּי עָבַר הַחֹדֶשׁ

בֹּשְׁתִּי לְהִתְרָאוֹת לִפְנֵי הַגֶּבֶר.

נִכְבָּד נְשׂוּא פָּנִים, אָמְנָם הוֹסַפְתִּי

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחַת לֵב כִּי יֵשׁ עוֹד שֶׁבֶר

יָשׁוּב וְיַגִּיד לִי אִם יֵשׁ שָׁם שֶׁבֶר

כִּי אוֹת לְטֹובָה הִיא לֹא עוֹד הַשֶּׁבֶר.

גַּם אֵלִי – עֵזֶר לִי וּבֵרְכָנִי

הִגִּיעָה בִרְכָתוֹ וּפֹה הִנְחָנִי

אֹרַח חַיִּים הִיא לִי שֶׁהֶחֱיָנִי.

שִׂמְחָתִי בִּרְאוֹתִי הַדְרַת פָּנָיו

כִּי זֶה הָאִישׁ מֹשֶׁה אִיש הֶעָנָו

הֵקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן עִם אֲדָנָיו.

ה’תרט"ו, 1855

מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו).

אֶרְאֶה רָץ לִקְרַאת רָץ, מִמִּי יִבְרַח?

נַפְשָׁם בְּיַד אֵל כְּגֵר כְּאְֶזרָח;

יִמְחַץ וְיָמִית רַעֲנָן אֶזְרָח,

צַדִּיק יְרַפֵּא, כְּתָמָר יִפְרַח.

לָכֵן כָּל יְצוּרָיו אִיש עַל יָדוֹ (מקום)

יִשְׁכֹּן לָבֶטַח יִבְטַח עַל יָדֹו (כח ה')

לָנוּס אֵין שֹׁוֶה מִפַּחַד יָדוֹ (מכה)

יִגַּשׁ יִקְרַב וְיַחֲזִיק יָדוֹ. (יד)

חַנּוֹּן וְרַחוּם חוּסָה נָא עָלֵינוּ

מֵאַף וּמֵחֵמָה רְפָא נָא לָנוּ

נוֹדֶה לְשִׁמְךָ אֲשֶׁר הִצִּילָנוּ.

הֲפָךְ-נָא לְשָׂשׂוֹן יְמֵי אֶבְלֵנוּ

וְנִשְׂמַח וְנָגִיל יַחַד כֻּלָּנוּ

לְךָ, לֹא לָנוּ אֲדֹנָי לֹא לָנוּ.

עשה למענך אם לא למעננו עשה למענך והושיענו.

רחל מורפורגו ה' לחדש מנחם תרט"ו.

בשנת ויתר עז אדר שני עמד כומר רשע לדרוש ברבים נגד כל האומות ובפרט שפך זעמו נגד היהודים ואמר: כל נוצרי המקבל צדקה מן יהודי חייב חרם, כי אינם עושים אלא להתפאר. ונעשה נס כי לא דרש עוד. ונקבר ביום פורים בשעת הסעודה.

הָמָן נָפָל,

הַנֵּס נִכְפָּל,

וּבְיוֹם פּוּרִים

הָרֹאשׁ נָרִים.

כִּי הַדַּרְשָׁן

כִּדְמוּת כּוּשָׁן

דּוֹרֵשׁ רָעָה,

אוֹתָהּ שָׁעָה

רֶשֶׁת טָמַן

אֶל עַם נִבְחָר,

וּכְמוֹ הָמָן

אֶל יוֹם מָחָר

גָּרוֹן נִחַר

חָלָה נִפְגָּר

מָוֶת אָגַר

כָּל רִשְׁעָתוֹ:

אֶל אֵל נוֹדֶה

כִּי הוּא פּוֹדֶה

גּוֹאֵל עַמּוֹ

כָּבוֹד לִשְׁמוֹ:

קינה היא אל הלקח ארון האלהים, החסיד הענו, תפארת דורו, הישר והנאמן, הדרשן המפורסם, אשר הפליא לעשות טוב כל ימי חייו מה שאין הפה יכול לדבר והאזן יכולה לשמוע. אב“ד פה טריאסטי יע”א כמוהר“ר שבתי אלחנן טריויש האיר קהלתנו כ”ג שנה, ויסע מלאך האלהים מעיר טריאסטי אל עיר מולדתו טורינו ויצאו לקראתו בקול המון חוגג ובגילה ושמחה רבה. פתאם נקרא אל על כי אל-חנן לו, חפץ היה לשוב שמה, מנין שניו אשרי אדם עז לו בך, סיון בשנת ויתר עז.

קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים

נָא סוֹבְבוּ הָעִיר בִּרְחוֹבוֹת וּשְׁוָקִים,

הֵן הַצַּדִיק אָבַד סִפְדוּ חִגְרוּ שַׂקִּים,

אַיֵּה אָב הָרַחְמָן דַּל מֵעָפָר מֵקִים.

בת קול

נִקְרָא אֶל אֵל בַּשָׁמַיִם מִמַּעַל

מִשַׁבָּתַי שָׁבַת עָמָל, וַתַּעַל

נִשְׁמַת אֶלְחָנָן הוּא רוֹעֶה נֶאֱמָן

לִרְעוֹת בַּגַּנִּים אֶל אוֹצָר טָמַן.

ותקהל העדה ותקרא

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ

אִישׁ אִישׁ אֶל בִּצְעוֹ פָּנִינוּ

טוּבֵנוּ לִדְרֹש נִכְסַפְתָּ

וּבְחַטֹּאתֵנוּ נֶאְסַפְתָּ.

אֵיכָה נִרְעֶה בִּלְתְּךָ?

נָשׁוּב אֶל תּוֹכַחְתֶּךָ,

אֵיכָה נִשָּׂא רֹאשֵׁנוּ

אִם לֹא תָשׁוּב אֵלֵינוּ?

תשובת הרב

שִׁמְעוֹּ נָא אַחַי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבוּ

אִיש אִיש אֶת רֵעוֹ מִדַּרְכֹּו הַשִּׁיבוּ;

בָּרְכוּ אֲדוֹנַי דַּיָּן אֱמֶת

הִנָּחֲמוּ בָּנַי אֵינֶנִּי מֵת!

הָלַכְתִּי לִמְנוּחוֹת – אֶל שִׁבְעָה הֵיכָלוֹת

אֱלֹהֵי הָרּוחֹות – אֶל רוּם הַמַּעֲלוֹת

הֵעֱלַנִי חַסְדּוֹ – הֶרְאַנִי כְּבוֹדוֹ,

הִלְבִּישָׁנִי מִדּוֹ – חִנָּנִי מֵהוֹדוֹ!

עוֹד אָשׁוּב אִתְּכֶם

הֵיטִיבוּ דַרְכְּכֶם,

אֶתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם

וַאֲבָרֵךְ אֶתְכֶם!

לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאני יך ויחבשני יחינו מיומים

אני רמ"ה ותולעה

מִי זֶה וּמִי הוּא זֶה?

אִם אַתָּה תֶּחֱזֶה

אוֹתוֹ חוּץ לָעִיר,

אֲזַי הוּא בָּעִיר;

וְאִם הוּא בְּעִיר,

זָקֶן וְצָעִיר

כֻּלָּם יְכַבְּדוּהוּ;

הַגֵּד נָא לִי מִי זֶה הוּא.

בְּשִׁבְתּוֹ לִפְנֵי הָעִיר

יַעֲלוֹז שָׂדַי וְנִיר

חִיל וָרַעַד יֹאחֲזֵמוֹ

אִם בַּיַעַר יִפְגְּשֵׁמוֹ.

אִם יֵשׁ לוֹ אָח

יֹאמַר הֶאָח

נָשִׂישׂ נָגִילָה.

אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת

בְּתֵת לָנוּ אוֹת

רַק אִם נַשְׂמְאִילָה.

אֶת פִּתְרוֹן הַחִידָה תִּמְצָא בְּרֹאשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה

הַבְּכוֹר לָקַח אֶת חֶלְקוֹ בָּרִאשׁוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה אֶחָיו כֻּלָּם שְׁנִיָּה:

מִן שָׁמַיִם נָפַלְתִּי אָרֶץ

תָּמִיד אֶשְׁכֹּן בִּמְרוֹמֵי עָרֶץ;

בְּרֹאשׁ אָמְצַע וְסוֹף בַּקֵּשׁ

לִמְצֹא שְׁמִי בְּלִי כָּל-יֵשׁ.

הֵן שׂוֹנְאִי חֲסַר כָּל-רֶגֶל,

בַּסּוֹף יֵשֵׁב, וְלֹא כָּעֵגֶל

שָׁלֹש אֲנִי וְשֵׁשׁ תַּחְשׁוֹב,

פִּרְשׁוּ חִידָה וְּדגוּ לָרוֹב.

(אמת)

עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי.

הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ

שָׂרְפֵנִי לְטוֹבָתֶךָ;

לְאוֹרִי תִּשְׂבַּע נַפְשֶׁךָ,

וְעָלַי כָּל-חֶמְדָּתֶךָ.

עָלַי יַקְטִיר כֹּהֲנֶךָ,

וְתַחְתַּי יִמְלֹךְ מַלְכֶּךָ,

אִם בָּזֶה תַּהֲפֹךְ יָדֶךָ

אָז תִּמְצָא מַאֲוַיֶּיךָ.

(זהב)

תַּחְתּוֹהִי דְּדֵין אַבְנָא

אִית עַמּוּדָא תִנְיָנָא

דִּי עֲלֹוי יִשְׁתַּכְלְלוּן

בִּנְיָנַיָא דִי עַלְמָא

אֱלִילַיָא יֶאֱבְדוּן

וְדוּכְרָנִי קַיָּמָא.

לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק

ה’תרי"ז, 1857.

הַבָּאִים יַעֲקֹב יִפְרָח,

גַּם לֵב-חַנָּה אָז הֶחֱיָה

כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהֹּ

וּבֵן יוֹלִיד אוֹרוֹ יִזְרָח,

וּבוֹ הָאֵל יִשְׁלַח מָזוֹר,

אֶל נִדְכָּאִים עָזוֹר יַעֲזוֹר:

ה’תרי"ז, 1857.

מצ“ק הזקנה הנכבדת שרה אלמנת החכם הרופא כמ”ר רפאל לוצאטו תנצב“ה אשר הלכה למנוחות ה' ניסן תרי”ח ותנוח ותעמוד:

פֹּה נִקְבְּרָה הַגְּבִירָה

טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל-סְחוֹרָה

אֵשֶׁת חַיִל שְׁמָהֹּ שָׂרָה

לָעַד בְּטוֹב יְהִי זִכְרָהּ.

ה’תרי"ח, 1858.

לכבוד היקר והנעלה החכם השלם הנותן אמרי שפ“ר כמ”ר יוסף אלמנצי יצ"ו חכו ממתקים, ושר בשירים, כלם מחמדים, ואסף ספרים למאות ולאלפים. סחר טוב באמונה, מעדת מי מנה, בפאדובה רבתי ברך ה' חילו.

יוֹסֵף הוֹסִיף חָכְמָה וָעֹשֶׁר

יַעַן הָלַךְ בִּנְתִיבוֹת יֹשֶׁר,

גַּם עוֹטֶה כַמְּעִיל הַכֹּשֶׁר

לָכֵן יוֹם יוֹם יֵאוֹת לוֹ אֹשֶׁר.

אֶל כָּל-חָכְמָה זֶה הוּא מוֹדָע

בֵּין מַשׂכִּילִים מַה-לֹּא יָדַע?

אַךְ בַּתּוֹרָה גָּבַר הַחֵשֶׁק

לִדְרֹש לַחְקֹר כִּי הוּא בֶּן-מֶשֶׁק.

מָן הוּא, מִצּוּף טַעְמוֹ נִיחוֹחַ,

כָּל שָׁר שִׁירִים יֵלֵךְ שְׁחוֹחַ

אֶל מוּל שִׁירָיו הִנָּם כְּחוֹחַ.

צִי אַדִּיר הִנֵּה בָא אֵלָיו

מַשָּׂא כָבֵד נָשָׁא עָדָיו

כֶּתֶר שֵׁם טוֹב לָתֵת עָלָיו:

תָּבוֹאתָה לְרֹאש יוֹסֵף

אג“י שפחתך רמה ותולעה ראש חדש ניסן תרי”ח.

אל גרם המעלות העומד על כסא דיין מו“ה משה הלוי עהרענרייך מודינא. אתמול שבת קדש ראש חדש שבט שנת התרי”ח קבלתי שירו היקר. ואני כאדם ביקר, אין בידי מחקר; נדדה שנת עיני, שוטטו רעיוני, אמרתי בחפזי.

אַכְבִּיר בְּלִי דַעַת

זִמְרָה בְּמִגְרַעַת

אֶשְׂחֶה כְּטוֹבַעַת

אֵצֵא בְּשִׁירָתִי.

(בת קול משמים):

בֵּית אֵל וְאַפִּירְיֹון

לָעַד יְהִי עֶלְיוֹן

מָרוֹם כְּמֵרִאשׁוֹן

הֵן זוֹ בְּשׂוֹרָתִי

(ארון הקדש משיב):

כָּל-פֶּה וְכָל-לָשׁוֹן

תֹּאמַר בְּגִיל שָׂשׂוֹן

חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי

וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי

אָנָּא בְּבֹא גּוֹאֵל

תָּחֹן לְיִשְׂרָאֵל

אַל תַּעֲזֹב אֹתִי.

וּנְצֹר כְּבַת אִישׁוֹן

רוֹעֶה וְגַם הַצֹּאן

עַמִּי וְתוֹרָתִי.

הקטנה שבקטנות רחל מורפורגו

אִם בָאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת

מִבְחַר נְשֵׁי תֵבֵל לְאוֹת תִּהְיֶינָה

אִם תָּהֳלָה הוּשַׂם וְשַׁל בָּהֵנָּה

מִי זֹאת לְעֻמָּתָן תְּהִי נִצֶּבֶת?

לֹא יֵשׁ לְאֵל יָדִי לְחַזֵּק בֶּדֶק

כִּי אִם דְּרֹש שָׁלוֹם וְלִשְׁפֹּט צֶדֶק

הִנֵּה דְבוֹרָה שׁוֹפְטָה הָיָתָה

לֹא אֶעֱשֶׁה עוֹלָה וְלֹא יָאָתָה.

שֶׁבַח תְּהִלָּה עִם יְקָר תִּפְאֶרֶת

אַף הִיא בְּכָל שָׁנָה בְּשֵׁם נִזְכֶּרֶת (הפטרת בשלח)

לָכֵן לְרֹאשׁ נָשִׁים תְּהִי כוֹתֶרֶת. –

שָׁאוֹל יִשְׁאֲלוּ בְּאָבֵל לָמָּה?

כִּי אֵשְׁבָה דוּמָם כְּמוֹ אַחְלָמָה – (מלשון חלום)

מַה-תַּעֲשֶׂה רִמָּה! כְּרָחֵל נֶאְלָמָה!

ה’תרי"ט, 1859.

אֵין עוֹד קִינָה, אֵין עוֹד שֵׁינָה,

יָקוּמוּ נָא, אַנְשֵׁי בִינָה,

יוֹדִיעוּנוּ, יַשְׁמִיעוּנוּ

כּוֹכָב שָׁבִיט מָתַי יָבוֹא?

אִם יִתְרָאֶה, לֹא יִתְגָּאֶה,

כָּל-הָרוֹאֶה, אַךְ יִשְׁתָּאֶה

מֵאָז בִּלְעָם, בִּהְיוֹת הָעָם

שׁוֹכֵן מִדְבָּר, הִגִּיד דִּבָּה:

דָּרַךְ כּוֹכָב, גַּם לֹא יִשְׁכַּב,

כָּרַע שָׁכַב, עַד כִּי יִרְכַּב

עַל הַחֲמוֹר, אֶל הַר הַמּוֹר.

לָכֵן לֵאמֹר כָּל שִׁיר מִזְמוֹר

לִבְנֵי קֹרַח, עַל כִּי אֹרַח

כּוֹכָב שָׁבִיט כָּעֵת לָבֹא!

ה’תרי"ט, 1859.

לכבוד המשֻבח והמפואר החכם והנבון כמו"ה דאקטאר יששכר בעער מעיר דרעזדען:

מִנַּחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה

מַיִם קָרִים תִּשְׁתֶּה לְשׁוֹן רִמָּה

בְּאֵר מַיִם חַיִּים נֶגֶד עֵינַי

וְהֵן “אַרְבָּעָה טוּרִים” סָבִיב לָהּ,

בְּזִיוָם אַכִּיר יָפְיָהּ, וּבְפָנָי

בְּמַיִם נֶאְמָנִים כָּל גּוֹרָלָהּ:

בְּטוּר “אֹרַח חַיִּים” נִסָּה לָלֶכֶת

וְגַם “יוֹרֶה דֵעָה” הוּא מוֹרֶה צֶדֶק,

וְ“אֶבֶן הָעֶזֶר” אֶצְלוֹ כִּמְלֶאכֶת,

בְּ“חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט” חִזֵּק כָּל בֶּדֶק:

הִנֵּה מָקוֹר הַזֶּה מֵרָמָתַיִם

לֹא יִכְזָבוּ מֵימָיו כִּפְלֵי כִּפְלָיִם;

וּבְאֵשֶׁת חֵן אִשְׁתּוֹ יִבְנֶה בִּנְיָן

מִבִּרְכַּת אֵל חֻצַּב זֶה הַמַּעְיָן.

כֹּה תֹּאמַר שִׁפְחָתוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה

טריאסטי כ' שבט תרי"ט.

לכבוד מעלת הרבנים כמהר"ר מרדכי אשכנזי אב"ד טריאסטי וּמעלת חותנו יוסף רפאל לוי אב"ד ורסיללי היו.

אמר ר' אבא אריא בר אריא מאן יקום

קמייהו כד שאגי למטרף טרפא? כל אריין דעלמא תקיפין, ואלין יציר מכלהו; כל אריין דעלמא קשיין לאפקא טרפא מפומיהו, ואלין ניחין לאפקא מפומייהו טרפא. אינון ואלין ניחין לאפקא מפומייהו טרפא. אינון טרפי טרפא ויחבי לכולא.

מַה-כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל

אֶשְׁכֹּן עָפָר כְּזוֹחֵל

אוֹ דוּמִיָּה כְּרָחֵל

אֵין בִּי חֵפֶץ בְּשִׁירָה:

עֵת כִּי תָבוֹא בְּשׂוֹרָה

כִּי מִצָּרָה לְשָׂשׂוֹן

כִּי מִכָּל-עַם וְלָשׁוֹן

נִשָּׂא דֶגֶל לְנַחְשׁוֹן;

אָז אוֹחִילָה לְרַנֵּן

אֶל הַבּוֹרֵא לְחַנֵּן

בֵּית קָדְשֵׁנוּ לְכוֹנֵן

אָז נָעוּפָה כְּיוֹנִים

בַּחוּרִים עִם זְקֵנִים

כִּימֵי קֶדֶם דְּשֵׁנִים:

עוד ינוביון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

כ"ו אלול בשנת וינערו “רשעים” ממנה, רמה אני בחיי קל וחומר במיתתי.

עַד לֹא זָקַנְתִּי, עֵת לֹא יָשַׁנְתִּי

הַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לֵאמֹר שִׁירָה.

עִם לָבָן גַּרְתִּי, לָכֵן אֵחַרְתִּי

אָמוֹר אָמַרְתִּי, תִּכְלֶה צָרָה.

בָּחוֹן בָּחַנְתִּי, סִפְרִי טָמַנְתִּי

הָעֵט צָפַנְתִּי, לֵאמֹר סוּרָה.

אָמְנָם רָאִיתִי, לַשָּׁוְא צִפִּיתִי

עֵת כִּי חָזִיתִי, דּוֹבֵר סָרָה.

גַּם כִּי עָנִיתִי, יוֹם יוֹם אִוִּיתִי

קַוֹּה קִוִּיתִי, מֵאֵל עֶזְרָה:

ה’תר’כ"א, 1861

שְׁמַע אִמְרֵי שֶׁפֶר

לְאַבְרָהָם סוֹפֵר

כְּתָבָם עַל סֵפֶר

לְרוּחַ מַשְׂכֶּלֶת:

וּבֶן מֵאִיר נִקְרָא

מְכֻנֶּה בֶּן-עֶזְרָא

וּמִצּוּרוֹ עֶזְרָה

כְּבוֹדוֹ שׁוֹאֶלֶת:

לְהַגִּיהַּ חָשְׁכּוֹ

לְהַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ

אֲשֶׁר נִשְׁאַר עַד כֹּה

כְּעָלֶה נוֹבֶלֶת:

וּמֵאַרְצוֹ נִפְרָד

אֲשֶׁר הִיא בִּסְפָרַד

וְאֶל רוֹמִי יָרַד

בְּנֶפֶשׁ נִבְהֶלֶת:

וְשָׁם לִבּוֹ כּוֹנֵן

לְפָרֵשׁ וּלְצַנֵּן

וְאֶל אֵל מִתְקוֹנֵן

וְלוֹ הַתּוֹחֶלֶת:

לְהַרְבּוֹת לוֹ חָכְמָה

וְלָתֵת לוֹ עָצְמָה

וְלִסְלֹחַ אַשְׁמָה

בְּפֵרוּשׁ קֹהֶלֶת:

ה’תרכ"א, 1861

אתמול עבר עלי רוח השיר אחרי הפרדו מעלי זה שנתים ויצא הנפל הזה לכבוד הבחור היקר והנעים יוסף יצ“ו, בן החכם הרופא כמ”ר יצחק לוצאטו יצ“ו, ביום שנכנס בכלל אנשים ונבונים בן י”ג שנה. ה' יזכני לשמוח בשמחתו גם ביום הכנסו לחופה לתורה ולתעודה, אכי"ר.

בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף

גֶּפֶן פּוֹרַחַת

חֵן עֹשֶׁר יוֹסֵף

טוֹבָה נִצַּחַת.

בַּר לֵבָב תִּהְיֶה

וּנְקִי כַּפָּיִם,

אָז בָּהֶם תִּחְיֶה

כִּפְלֵי כִּפְלָיִם.

עֹל תּוֹרָה תִּשָּׂא

עַל צַוָּארֶךָ,

גַּם תִּשָּׂא אִשָּׁה

תַּשְׂמַח הוֹרֶיךָ

כִּי תִּדְגֶּה לָרֹב

תִּפְרֹץ בָּאָרֶץ:

ערב סכות בשנת השלישית יותר בה

בת דודך רמה ותולעה.

כִּי פֹּה נִטְמַן גֶּבֶר תָּמִים

עָבַד הַצּוּר כָּל הַיָּמִים.

מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ בִּנְעוּרָיו

נָשָׂא נָתַן בִּשְׁאָר יָמָיו.

שִׁבְעִים הָיָה מִסְפַּר שָׁנָיו

שֵׁם טוֹב קָנָה לִשְׁנֵי בָּנָיו.

נולד ליל כפור שנת “רחם ארחמנו”, נפטר ליל א' ראש השנה תרכ"ג.

ביום ג' בא גד אל בית כמ“ר יעקב יצ”ו בן אחי יצחק ע"ה. כי נולד לו בן ביום ג' ד' שבט שנת ואתה על במותימו “תדרך”.

ואני אמרתי בלבי:

יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל

יָשִׂישׂ עִם אִשְׁתּוֹ מַתַּן גּוֹרָלוֹ,

כִּי יֶלֶד יֻלַּד לוֹ בֵּן נִתַּן לוֹ

קָרָא שְׁמוֹ יִצחָק עִמָּנוּאֵל:

חֹטֶר בְּרָכָה בַּכֹּל עֲרוּכָה

עַל שֵׁם זְקֵנָיו יִצְחָק לְפָנָיו

יִרְאֶה בְעֵינָיו יִשְׁמַע בְּאָזְנָיו

וּבְלִבּוֹ יָבִין כִּי עִמָּנוּ – אֵל:

מִשְׁתֵּה מַשְׁמַנִּים לַעֲשׂוֹת הוֹאֵל

וְחַלֵּק מַמְתַּקִּים אֶל כָּל-שׁוֹאֵל

יִזְכֶּה לַחֲזוֹת בִּנְיַן אֲרִיאֵל

כִּדְבַר חַגַּי אֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל:

דברי דודתך הדורשת שלומך רחל בת ברוך לוצאטו ע"ה

עתה מורפורגו רמה ותולעה.

אמרתי בלבי / רחל מורפורגו

שִׁיר הַשִּׁירִים:

יוֹצֵר הָרִים

רֹאשִׁי הֵרִים

מִצִּיר צִירִים¹

אָשִׁיר בַּשִּׁירִים

כְּסִיר בַּסִּירִים²

מַתִּיר אֲסוּרִים

רֹאשִׁי רוֹם הֵרִים.

ה’תרכ"ה, 1865

Invito alle acque di Recoaro

מי ברזל

בעיר ריקוארו בארץ איטליה

אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ יִרְפָּאֵנוּ,

נֵלֵךְ, בְּמֵי בַרְזֶל תָּבֹא נַפְשֵׁנוּ,

וּלְעֵת חַיָּה בְּטוֹב בָּהָר יַנְחֵנוּ

נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים שְׁנֵינוּ:

ה’תרכ"ה, 1865

רציתי לקנות חומץ כשר ולא נמצא בעירנו וגם לא בגוריציא ופדובא. כי אם נתן לי שכני הטוב כמ“ר שמואל פאנו ה”י אמן.

אֵל חַי נִשָּׂא הָעָיִן

הִנֵּה חֹמֶץ בֶּן יַיִן

בִּקְהִלָּתֵנוּ אָיִן.

אַנְשֵׁי הַשֵּׁם כֻּלָּם

הַקַּדְמוֹנִים עָבָרוּ,

הַחֲדָשִׁים גָּבָרוּ

וּבִלְשׁוֹנָם שָׁבָרוּ

גִּדְרוֹת צֹאן קֳדָשִׁים.

אִם יֵשׁ עוֹמֵד בַּפָּרֶץ

תִּגְעַשׁ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ

הֵן טוֹב לִהְיוֹת מַחְשִׁים;

עַד רוֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה

יָשׁוּב יִקְבֹּץ הַתּוֹעֶה

יַנְחֵנוּ כִּימֵי עוֹלָם:

ג' תשרי תרכ"ו ר’מ’ה ותולעה.

הִנֵּה כָשַׁל זָדוֹן

גַּם הָלַךְ לַאֲבַדּוֹן

עַתָּה יִשְׁבֹּת מָדוֹן

כִּי מִי יָזִיד לָדוֹן

עִם הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג?

כִּי כַּשִּׁכּוֹר יָחוּג

תּוֹפֵשׂ חֶרֶב כִּידוֹן

יִרְאוּ מִי הוּא אָדוֹן

הֵן אֵל כַּבִּיר לַעְזוֹר

לָכֵן יִשְׁלַח מָזוֹר

אֶל עַם עָנִי אֶבְיוֹן

הֵן הוּא יִתֵּן פִּדְיוֹן

יִבְנֶה אֶת אַפִּרְיוֹן

מִדְבַּר צִיָּה יִפְרַח

גַּם אוֹר חָדָשׁ יִזְרַח

יָאִיר לִפְנֵי מִזְרָח

יִשְׂמַח גֵר עִם אֶזְרָח

עֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא

יַחְדָּו יִרְעוּ בָשָׁן,

כָּעֵת יֵבוֹשׁ כּוּשָׁן

דִּישׁוֹן אֵצֶל דִּישָׁן,

זֶה יִהְיֶה לָנוּ אוֹת

יַרְאֵנוּ נוֹרָאוֹת

נִסִּים גַּם נִפְלָאוֹת

יַנְחֵנוּ לִמְנוּחוֹת.

רמה ותולעה ורשעים עוד אינם.

ה' תרכ"ו, 1866.

אֲנַסֶּה אַךְ הַפַּעַם

אִם אוּכַל לָשִׁיר

מֵאֵצֶל הַסִּיר

רָחַקְתִּי מֵרֹב זַעַם:

מָאַסְתִּי הוֹן וָהֶבֶל

וְלָצֵאת מִסֵּבֶל

יִכּוֹנוּ רַגְלַי

צוּרִי יִגְמֹל עָלַי:

בִּרְכוֹתָיו יִרְעֲפוּן

אֶל טוּב הַצָּפוּן

אֲקַוֶּה אֶל הַחֶבֶל

הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים

מַתִּיר אֲסוּרִים

יַתִּיר לִי מִכָּל-חֶבֶל.

וּבְיוֹם מִיתָתִי / הוּא יוֹם שִׂמְחָתִי

בִּמְקוֹם קִינָה / גִּילָה רִנָּה

וּתְמוּר שַׂקִּים / לִבְשׁוּ נָאִים

גַּם אֶל מָחוֹל / מָחוֹל אֶמְחוֹל

כִּי גֵּרוּשַׁי / הֵם נִשּׂוּאָי¹

ראש חדש אייר תרכ"ו רחל מורפורגו

הוי עמק עכור וגם פה לא עשיתי מאומה, כי שמו אותי בבור לפ"ק.

הוֹי עֵמֶק עָכוּר חֹשֶׁךְ עֲרָפֶל

עַד אָנָה תַּאַסְרֵנִי בִּנְחֻשְׁתָּיִם?

טוֹב לִי מוּתִי טוֹב הִתְלוֹנֵן בְּצֵל

מִשֶּׁבֶת בָּדָד בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם!

גִּבְעוֹת עוֹלָם הֵן מֵרָחוֹק אַשְׁקִיפָה

וּפִרְחֵי הוֹד יַעְטוּ פְּנֵיהֶן נֶצַח.

כַּנְפֵי נֶשֶׁר אֶשָּׂא, עֵינַי אָעִיפָה,

בַּשֶּׁמֶש לַחֲזוֹת אָרִים הַמֶּצַח!

הַשַּׁחַק! מַה יָּפוּ תַּהֲלוּכוֹתֶיךָ,

מְקוֹם שָׁם הַחֵרוּת נֶצַח תּוֹפִיעַ,

וְרוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת עַל בָּמוֹתֶיךָ

מַה מָּתְקוּ, מִי זֶה מִי זֶה יַבִּיעַ!

מכתב זכרון אל מעלת החכם הרופא כבוד ר' יצחק לוצאטו מוכתר בנימווסו כמרדכי, על הטורח שהיה לו בעבורי. הן אלה קצות דרכיו. כי לא אזכיר רק שנים שלשה גרגרים, זה היה הראשון. חליתי באצבע שמאלי עד כי נפח גם הזרוע ולולי גזר גזרה רבתה הרעה. עוד היה לי קדחת שלישית. והשקני מי מרים. וזה אחרון קרה בגרון ונתן לי קדה ושאר דברים מתוקים מנפת צופים, ואען ואמר:

אֶשָּׂא תְּשֻׁאוֹת-חֵן אֶל אֵל נוֹרָא

כִּי עָלְתָה לִי אֲרוּכָה בָרָה

עַל יַד מְיֻחָשׂ יָחִיד בִּזְמַנֵּנוּ,

בָּרוֹפְאִים הִנּוֹ נִכְבָּד בֵּינֵינוּ.

אֶצְבַּע יְתֵרָה בִּשְׁחִיטָה מֻתֶּרֶת

וּבְלִי גְזֵרָה הַלֵּחָה גוֹבֶרֶת

עוֹד בָּהּ שְׁלִישִׁיָּה לִהְיוֹת בּוֹעֶרֶת

הַקֹּר וְהַחֹם קַדַּחַת אַכְזֶרֶת.

מָרִים כְּסוֹטָה יוֹם יוֹם פַּעֲמַיִם

קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי קַמְתִּי בֵּינְתַיִם

נִחַר גְּרוֹנִי, אַךְ אֵל בַּשָּׁמָיִם

יָדַע לְבָבִי בִּנְשִׂיאַת כַּפָּיַם,

מָחַל זְדוֹנִי, וּבְקִדָּה יוֹמָיִם

הוֹצִיא רְוָיָה לִי מֵאֵשׁ מִמָּיִם:

בריה קלה שבקלות רחל מורפורגו.

ה’תרכ"ח, 1868

קינה היא בשנת "כטל לישראל" מוכן להחיות מתים נלקח ארון האלקים המכובד והענו עטרת ראשנו הדרשן המפורסם אב"ד פה טריאסטי יע"א כמהר"ר מרדכי אשכנזי ז"ל ונשמע קולו בבאו אל הקדש ויאמר:

יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי

לָכֵן אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי,

לִבְנֵי דוֹרִי יִרְוַח לָהֶם

כִּי יִנָּקוּ מַעֲשֵׂיהֶם

מֵאָז נָשָׂאתִי עַל רֹאשִׁי

טֹרַח צִבּוּר בְּכָל-נַפְשִׁי

טוּבָם אֶדְרֹשׁ כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

קול הקהל

מֵעֵת אָבַדְנוּ הָרוֹעֶה

אֵיכָה נִרְבַּץ אֵיכָה נִרְעֶה;

וַתְּהִי זֹאת נֶחָמָתֵנוּ

כִּי הוּא שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֵנוּ:

העזתי פני להביא לפני אדוני אלו השטות ואם אינן ראויות להתקבל ברגלים תרמסנה וה' יברך את אדוני כל בני ביתו אמן. הקטנה שבקטנות רמה ותולעה.

ה’תר"ל, 1870.

אוֹי דַעְתִּי חֲלוּשָׁה

מַכָּתִי אֲנוּשָׁה

הֵן קָרְבוּ יָמַי

אוֹדֶה עַל פְּשָׁעַי

אָשׁוּב אֶל אֱלֹהַי.

אֶעְבֹד אֶת בּוֹרְאִי – בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה,

אוֹדֶנּוּ עַל כָּל-טוֹב – אֲשֶׁר עִמִּי עָשָׂה,

וְעַל בְּנֵי בֵיתִי – אֵלָיו כַּפַּי אֶשָּׂא,

הֲלֹא יִשְׁמַע קוֹלִי – כָּל-עֲוֹנִי נִרְצָה:

יִפְתַּח לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק

אָבֹא בָם אוֹדָה יָהּ

כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה:

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ – בָּרֵךְ נַחֲלָתֶךָ:

אכי"ר

אלהי

ה’תר"ל, 1870