“היום ההוא נפתח כמו הרבה ימים בחייו של התינוק” – יפה היה עושה מאיר שלו אילו פתח את הרומאן במשפט זה, הלקוח מפתיחת הפרק הרביעי של הרומאן “יונה ונער” (עמ' 71). במשפט כזה, המנותק מזמן קונקרטי, פתחו מספרי האגדות מאז ומעולם את סיפוריהם, ורק אחרי שפתחו במילים המרגיעות “היה היה פעם”, היו מקסימים את מאזיניהם בסיפור־מעשה מפתיע, שהיה מותיר בפיות פעורים את בני כל הגילים, מזקן ועד טף. אילו קיבל מאיר שלו עצה כזו והיה מאמץ אותה לפני שספרו “יונה ונער” הועבר להדפסה, היה נאלץ בהמשך להיצמד אל הראשונה משתי העלילות שהדביק באופן מאולץ בכרך הזה, השישי בכרכי הסיפורת שלו. סביר להניח, שהפעם עשה כך לא רק עקב כניעה לשיקולים שיווקיים, שיקולים המפתים אותו לכתוב רומאנים מרובי־עמודים, אלא גם ממניעים רעיוניים. בכל מקרה, התוצאה היא שהשחית במו־ידיו פנינה ספרותית שהיתה ברשותו, אגדה בת־זמננו בהיקף נובלה, שהיתה מביאה לו לראשונה תהילה שהיה ראוי לה באמת.
קל לזהות את פרקי “הנובלה” הזו, כי הם מסופרים באופן שונה משאר הפרקים. רק פרקים אלה מסופרים על־ידי מספר יודע־כל, שהוא סוג המספר שהופעל באגדות. יתר על כן: כמקובל באגדות, קושר המספר הזה בין האירועים הריאליסטיים, המתרחשים בתקופת המנדט, באמצעות סיבתיות מיסטית, בעזרת כוחות אגדיים ונעלמים כמו “צירוף מקרים” (88) ו“גורל” (99), עדות לפעילותם של כוחות מיסטיים כאלה בסיפור־המעשה של “הנובלה” ניתן למצוא בתמיהה הבאה שמייחס “המספר” לאחד מגיבוריו, “התינוק”: “איך מהתחלה רעה כל־כך הגיע אל הסוף הטוב: לולא נפרדה אמו מאביו ושבה לארצה, לא היה האב נושא לו אשה אחרת והוא לא היה מוגלה אל הקיבוץ ולא היה מתוודע אל מרים ואל דוקטור לאופר ואל היונים ואל אהובתו” (231). איזה קורא ילין על “מספר” שבעצמו מודה, שרק כוחות אגדיים־מיסטיים כמו “צירוף מקרים” ו“גורל” יכולים להסביר את התגלגלות האירועים זה מזה בסיפור־המעשה שלו?
על אופייה האגדי של עלילת האהבה “יונה ונער”, שתשעת פרקיה פוזרו בתוך הרומן הזה, יעיד גם השימוש בכינויים “התינוק” ו“הילדה” לזיהוי גיבוריה. רק בפרק האחרון מתתשעת הפרקים של “הנובלה” נודע לנו שמם: “יאיר” ו“רעיה”. הקפדה זו על שימוש בכינויים של הגיל הרך כמו־גם החיבור של אהבתם, אהבת “תינוק” ו“ילדה”, לעיסוק ביונאות, עיסוק עורפי וכמעט יותר אזרחי מצבאי, מרופפים את הקישור של העלילה לתקופה שעל רקעה היא מתרחשת, בין השנים 1948־1940. אף שאהבתם של היונאים הצעירים מתפתחת על רקע תקופה היסטורית סוערת, דחה “המספר” את עובדותיה עד לפרקים 15, 17, 18, שרק בהם שילב בעלילה תיאור של אחד הקרבות היותר מפורסמים ממלחמת תש“ח, הקרב ההירואי של הפלמ”ח בסן־סימון. אילו הסתפק “המספר” רק בפרקי האגדה “יונה ונער” היו שלושת הפרקים המאוחרים האלה מסייעים לו להביא את “הנובלה” אל תכליתה האגדית־מיתית: להוכיח לכולנו שהאהבה עזה מהמוות ומסוגלת לגבור עליו. כיוון שלא הסתפק בפרקי “הנובלה”, אלא צירף אליהם פרקי עלילה נוספת, מימש תכלית שונה לחלוטין, בלתי־אגדית בעליל.
רכיב בולט נוסף של אגדה הוא הנדר של האוהבים. גיבורי אהבת הנעורים הזו אינם רק מתמחים בגידול ובשילוח יוני־דואר, אלא הם גם מטילים על אחת מהן, “היונה הבלגית”, להגשים נדר שהם נודרים זה לזה בפגישתם האחרונה, לפני ש“התינוק” יוצא לקרב בסן סימון, לחזור ולהיפגש בסיום הקרבות של המלחמה כדי ללדת את ילדם המשותף (249). הנדר מתגשם, אך לא בדיוק כפי ששניהם קיוו שיתממש. בכל מקרה, כמו באגדות מילאה “היונה הבלגית”, כפי שיובהר בהמשך, בדרך מופלאה תפקיד מרכזי בהגשמת הנדר. בדומה לבעלי חיים או לעצמים דוממים באגדות סייעה היא, העד האילם לנדרם, להתממשות הנדר עד התג האחרון.
על האופי האגדי של “הנובלה” מעידים גם שני המבוגרים, ששותפו בה בתפקידי “המלאך הטוב” ו“הפייה הטובה”. על המכהנים בתפקידים אלה מוטל באגדות לפעול מאחורי הקלעים לקירוב האוהבים זה לזה. תפקיד “המלאך הטוב” נפל בחלקו של ד“ר לאופר, שהוא וטרינר ויונאי מבוגר. “יקה” טוב־לב ובעל הומור זה, יליד העיר קלן, לא רק מפגיש את בני טיפוחיו, את “התינוק” מהקיבוץ בעמק־הירדן ואת “הילדה” מתל־אביב, אלא גם מעודד ומכוון אותם זה לזרועות זה. בצד המשימה האחראית שהוא מופקד עליה, לפרוש רשת קשר בין הישובים באמצעות יוני־דואר, הוא מכשיר יונאים צעירים בגן־החיות בתל־אביב ומלווה בסבלנות דומה לזו שבה הוא מטפל ביונים גם את היחסים הנרקמים ביניהם. כיוון שד”ר לאופר פועל מתל־אביב, צורפה אליו גם “פייה טובה”, חניכתו ועושת־דברו, היונאית מרים, המסייעת לו מהקיבוץ בעמק הירדן, שניהם יביאו לסיומה הטוב את הדרמה, המגיעה לשיאה בתקופת־דמים בתולדות הארץ, שהרי לא ייתכן שאהבת נעורים, הנתמכת על־ידי מסירות לגידול יוני־דואר ולאימונן, עיסוק כה תמים וכה בלתי־אלים, תסתיים אחרת באגדות.
העלילה המאוחרת 🔗
תכונותיה האגדיות של “הנובלה” מבליטות את חולשותיה של העלילה המאוחרת שהוצמדה אליה, שהיא עלילה נדל“נית המספרת על רכישת בית בכפר ועל שלבי שיפוצו על־ידי מי שמאס בחיי העיר. העלילה הנדל”נית מתרחשת על רקע השנים 1949–1999. אמנם מאיר שלו התאמץ להצדיק את ההצמדה של העלילה המאוחרת לעלילת “הנובלה” על־ידי טיפוח הקבלות בין שתיהן, ולמטרה זו גם פיזר את פרקי “הנובלה” בין פרקי העלילה המאוחרת, אך בכך רק החליש את עזותה של עלילת “הנובלה” וכלל לא חיזק את העלילה המאוחרת. החיבור בין העלילות מתקיים רק בזכות שיתופם של חלק מהגיבורים בשתיהן. יאיר נולד לרעיה (“הילדה” מעלילת “הנובלה”), והיא העניקה לו את שם אביו, “התינוק שנהרג בקרב על כיבוש סן־סימון. עד גיל שש־עשרה הניח יאיר שאביו הוא ד”ר יעקב מנדלסון (“הנער” מעלילת “הנובלה”) שפרש מהיונאות, נסע לאמריקה והשלים שם את לימודי הרפואה. בשובו משם בשנת 1949, פגש את רעיה מיניקה תינוק, הציע לה נישואים וגם הבטיח לה, שאם תינשא לו, יאמץ את הבן שנולד לה מזרעו של “התינוק”, ויגדלו כאילו היה בנו (295). אף שרעיה הבטיחה לתינוק שלה את השם של אביו, יאיר, קיים ד“ר יעקב מנדלסון את הבטחתו והעניק את שם־המשפחה שלו ליאיר ואף נהג להדגיש את חיבתו ליאיר בפנותו אליו ב”יאירי", פנייה המדגישה את השייכות ביניהם (326).
מאיר שלו לא הסתפק בשיתוף הדמויות ובפיזור פרקי “הנובלה” בין פרקי העלילה הנדל“נית, כדי להצדיק בכך את חיבורן זו לזו, אלא השקיע למטרה זו גם מאמץ להקביל ביניהן. כיוון שבהמשך יוקדש דיון מיוחד להקבלה החשובה מכולן, לתפקידן המכריע של היונים בחיי הגיבורים, יפורטו להלן ההקבלות האחרות. כפי ש”התינוק" ו“הילדה” בעלילה הראשונה נפגשו לראשונה בגיל אחת־עשרה אצל “המלאך” של אהבתם, ד“ר לאופר, בגן החיות של תל־אביב, כך גם ההיכרות בין יאיר ותרצה (“אירלה ותירלה”) אירעה ביניהם בגיל זה, אך בפתח הקליניקה של ד”ר מנדלסון (“אביכם”) בירושלים בשנת 1960. וכפי שד“ר לאופר הופקד ב”נובלה" להיות “המלאך הטוב” שילווה את אהבת היונאים הצעירים, כך התמנה הקבלן משולם פריד, אביה של תרצה, לתפקיד “המלאך הטוב” בעלילה המאוחרת. וכמו שלצד ד"ר לאופר הוצבה בעלילה המוקדמת היונאית מרים כדי שתסייע לו לקדם את אהבת היונאים הצעירים, כך גם בעלילה המאוחרת צורפה רעיה, אמו של יאיר, לקבלן משולם פריד בתור “הפייה הטובה” כדי להחיות בשנת 1999 את אהבת הנעורים מימי התיכון, שכשלה לפני כשלושים שנה בין תרצה ויאיר.
עקב ריבוי ההקבלות בין שתי העלילות, נסתפק בהדגמת שתיים נוספות. הראשונה – מכוונת להבחין בתפקידם המקביל של ד“ר לאופר ושל משולם פריד בשתי העלילות. שניהם נוטים לשבש באופן הומוריסטי את השפה העברית ואת ניביה. ד”ר לאופר מתעב את השימוש ב“אני”, אלא משתמש בפלוראליס, אך תמיד משובש: “לא בלשון רבים אלא בלשון רבות” (79). שיבושיו של משולם פריד אף עולים בצעקנותם על אלה הצנועים של ד“ר לאופר. אף שגם ד”ר לאופר נועז פעם, וקידם את הבאים לכנס היונאים מרחבי הארץ בתל־אביב עם הכרזה “עוף השמים יוליך את הכל”, התמחה ביצירת שיבושים כאלה דווקא משולם פריד. וכך אמר “תדבק ימיני לחכי” (110), במקום “תדבק לשוני לחכי” כפי שנאמר במזמור קל“ז בתהילים, “באותיות של כיבוי לבנה” במקום “באותיות של קידוש לבנה” 111) ו”עומד על קרני תרנגולת" במקום “עומד על כרעי תרנגולת” (136).
מטרת ההקבלה השנייה בין העלילות היא להבליט את חשיבות סן־סימון בחיי “התינוק” ובחיי בנו יאיר. התייר מאמריקה, שלחם בתש"ח בסן־סימון, נזכר כי בתום הקרבות יצאה מהמנזר “זקנה נמוכה, כמעט גמדה, בשמלה שחורה עד הרצפה” עם בקבוק מים קרים וכוסות והשקתה בהם את המנצחים בקרב (19). זקנה זו נחרתה גם בזכרונו של יאיר מהביקור הראשון שלו בסן־סימון עם אמו, בשנת 1961 כשמלאו לו שלוש־עשרה (69).
אהבת אירלה ותירלה 🔗
אחרי הלימודים בתיכון נפרדו דרכיהם של “אירלה ותירלה” וכל אחד התחתן עם בן־זוג שזימן לו הגורל. נישואיה של תרצה ליוסי בעלה הסתיימו עד מהרה, ואחרי שהתגרשה ממנו הפכה לקבלן ולמעשה ניהלה את חברת הבנייה של אביה. גם לנישואיו של יאיר עם ליאורה לא האירה ההצלחה פנים. הם אמנם לא התגרשו, אך אחרי שכשלו שני ההריונות שלה, עברה ליאורה לחדר־שינה נפרד בדירה היאפית ששיפצה ואיבזרה לפי טעמה (166–167) ורק לפרקים התירה ליאיר להתקרב אליה. אף שלא היה ליאיר תפקיד מוגדר בחברה שניהלה, רשמה אותו ליאורה כעובד בחברה שלה ושילמה לו גם משכורת חודשית. מאחר ששנא את הבית ואת החיים בתל־אביב, החל יאיר לשוטט ברחבי הארץ. וכך הגיע לבסוף למשלח־יד שהלם אותו, להסעת תיירים מחו"ל ברכב שליאורה רכשה עבורו ושהוא העניק לו מתוך חיבה לגודלו ולעוצמתו (על יסוד התיאור המיתולוגי באיוב פרק מ') את הכינוי “בהמות” (11).
בשנת 1999, כאשר ילדיהם הלא מאושרים, תרצה ויאיר, קרבו לשנת החמישים בחייהם, פעלו הוריהם, “המלאך”, האלמן משולם פריד, ו“הפייה” הפרודה מבעלה, רעיה מנדלסון, להפגישם מחדש. בעצה אחת ביניהם, מסרה רעיה ליאיר סכום כסף כדי שירכוש בו בית לעצמו. אף שטענה שהכסף הוא מחסכונותיה (25), סביר להניח שאת הסכום הזה השיגה מהקבלן משולם פריד (316). גם ההנחיה המדוייקת שצירפה לכסף רומזת על התכלית הסופית של יוזמתם המשותפת, להפגיש מחדש את ילדיהם אחרי שנים ולסייע להם לחדש את אהבת הנעורים שלא התממשה בעבר. וזו היתה לשון ההוראה של רעיה ליאיר: “לך תמצא לך בית. מנוח לכף הרגל. שיהיה לך מקום משלך. – – – בית שכבר גרו בו לפניך, – – – בית ביישוב ותיק. שהעצים לידו כבר גדלו. הכי טוב ברושים, גם חרוב זקן זה טוב, ועשב צומח בסדקים של המדרכה. – – – עצים גדולים, יאיר, אל תשכח. הרוח בעץ גדול שונה מהרוח בעצים צעירים. – – – ותבנה לך גם מקלחת קטנה בחוץ. זה נעים להתקלח מול הרוח והנוף” (24). על המלצות אלה ידובר בהמשך, אך לפי שעה ניתן לקבוע, שלרעיה ומשולם היה ברור, שבית כזה יהיה זקוק לשיפוץ יסודי ורוכשו, יאיר, ישמח אם על ביצועו תופקד “אאובתי” תרצה.
מזימתם של הורי השניים הצליחה יפה, אך את מחיר ההצלחה משלם הקורא, הנאלץ לקרוא את הפרקים המייגעים של העלילה הנדל“נית. חלק מפרקים אלה מספרים איך רכש יאיר בסיועה של תרצה את הבית במושב והפרקים הנותרים מפרטים בהרחבה את שלבי מלאכת השיפוץ של הבית. הפירוט אינו מסתפק באיפיון בעלי־המלאכה שביצעו כל שלב בשיפוץ, כולם “טיפוסים” מהסוג הישן, אלא גם מתאר את כליהם ומסביר את מונחי מקצועם (למשל: 224–225). ואשר לצמד האוהבים – תרצה לא רק ניהלה ביד־רמה את מלאכת השיפוץ של הבית, אלא גם קבעה את מועדי ההתעלסות ביניהם כשהבהירה ליאיר, אחרי שחנכו בהתעלסות את המקלחת בחצר: “ככה נסמן ונחנוך גם את הרצפה החדשה ואת הגג החדש ואת המרפסת ואת המטבח, כל אחד בעתו” (300). והם אכן ציינו בהתעלסות את הסיום של כל שלב בשיפוץ הבית. וכדי למנוע כל ספק ייאמר, שאין שום דמיון בין האהבות בשתי העלילות. הפרקים המתארים את אהבת הנעורים בין “התינוק” ו”הילדה" הם חושניים ומרגשים, משום שמגעי הגוף בין היונאים הצעירים הם מאופקים ומרומזים. לעומתם מתבלטים לרעה תיאורי ההתעלסות בין יאיר ותרצה שהינם וולגריים־פורנוגרפיים. אמנם מאיר שלו התאמץ להיות פיוטי גם בהם, אך מה ניתן לצפות מתיאורי התעלסות מפורטים ומפורשים המתקיימים במועדים צפויים בין בני חמישים?
הביקורים בסן־סימון 🔗
מאיר שלו קשר בין שתי העלילות באמצעות הריונה של רעיה והולדתו של יאיר. לפיכך היה עליו לספר בעלילה המאוחרת, כיצד נודע ליאיר שלמעשה אביו הביולוגי איננו רופא ילדים, ד“ר יעקב מנדלסון, אלא אהוב נעוריה של אמו, “התינוק” שנהרג בירושלים בקרב בסן־סימון. מתברר שרעיה אמנם נישאה לד”ר יעקב מנדלסון, אך לא הפסיקה להתאבל על “התינוק” שנהרג בסן־סימון. יוכיח זאת הזיכרון שנחקק אצל בניה, יאיר ובנימין. שניהם זכרו שאהבה להאזין לאופרה “דידוֹ ואֶנֶאַס” של המלחין האנגלי בן המאה ה־17 הנרי פַּרְסֶל (269), ובמיוחד לשיר מתוכה, שבו דידו הגוססת נפרדת מהחיים במילים “לי יביא המוות שקט, / מוות בי שלווה נוסך” (המתרגם: אברהם יבין). עובדה זו אינה רק מלמדת שהיא המשיכה להתאבל על אהוב נעוריה כל ימי חייה, אלא גם מסבירה, מדוע נפרדה מ“הנער” יעקב מנדלסון בשנת 1964, כשמלאו ליאיר שש־עשרה שנים.
מהאופן שחושפת לנו העלילה, כיצד נודעו ליאיר זהותו של אביו הביולוגי וסיפור־המעשה על מותו בסן־סימון, ניתן להסיק שאבלה של רעיה על “התינוק” לא התבטא רק בהאזנה אובססיבית לשיר מתוך האופרה “דידו ואֶנֶאַס”, אלא גם בהקפדה לבקר באתר בסן־סימון ביום מותו של “התינוק”, באחד במאי, היום שבו הסתיים הקרב באתר ושנקבע כיום הזיכרון ללוחמי הפלמ"ח שנפלו שם ב־1948. רעיה המתינה שיאיר יגיע לגיל שלוש־עשרה ורק אז צירפה אותו לראשונה לביקורי האבל שלה בסן־סימון. את מועד הביקור הראשון של יאיר יחד עם אמו בסן־סימון ניתן לשחזר מציוני־הזמן שנזרעו בטקסט. משפחת מנדלסון העתיקה את מגוריה מתל־אביב לירושלים בשנת 1957. יאיר היה אז בן שמונה ואת תרצה הכיר כעבור שלוש שנים כשמלאו לו ולה אחת־עשרה (58). כלומר: הביקור הראשון של רעיה עם יאיר באתר שבו נהרג אביו הביולוגי היה אפשרי רק אחרי שנת 1960. כיוון שאביב של תרצה, הקבלן משולם פריד היה מעורב, כפי שיוכח בהמשך, בהסעתם לאתר סן־סימון, סביר להניח שהביקור שם התקיים כשנתיים אחרי שנה זו, אחרי שמשולם פריד פרש את חסותו על משפחת הרופא.
סיפור הביקור (68–70) מגלה, שהקבלן משולם פריד לא רק התיידד עם הרופא, שטיפל במסירות בבנו קודם שנפטר, אלא הפך גם לידיד־נפש ואיש־סוד של רעיה, אשת הרופא. ואחרי שמשולם פריד הרגשן שמע מפיה על “התינוק” ועל רצונה להכין את יאיר בהדרגה לעובדה, שלא ד“ר מנדלסון הוא אביו הביולוגי, התגייס לסייע לה בכך. אך במקום להסיע במכוניתו את “הגדול והגברת” אל ביתו, כפי שהבטיח אחרי שהתלחש עם רעיה במטבח, הסיעם משולם ביום הזיכרון לנופלים בסן־סימון אל המנזר. שם רמזה רעיה לראשונה ליאיר על חשיבות המקום בתולדות־חייו, כשאמרה לו “שהרבה אנשים נהרגו כאן במלחמה, אנשים צעירים, לפני שנולד להם ילד ולפני שבנו בית ולפני שנטעו עץ”. ואחרי השתהות הוסיפה רמז חשוב נוסף: “ולפני שהספיקו לספר סיפור”. יעברו שנים ספורות עד שיאיר ישמע ממנה את הסיפור על אביו שנהרג באתר הזה ויבין סוף־סוף מדוע שונה מראהו החיצוני ממראה בנה האחר של אמו, בנימין, וגם מהמראה של אביו, ד”ר יעקב מנדלסון, כי בניגוד להם שהיו חטובי־גוף והתברכו ב“פרצוף של מלאך וגולדענע תלתלים” (320), היה הוא ממוצע קומה, שמנמן ו“שערו שחור וזיפי ומצחו נמוך” (54).
גם את מועד הביקור השני של שניהם בסן־סימון ניתן לקבוע כמעט בוודאות בעזרת ציוני־הזמן המפוזרים בטקסט. בשנת 1964 נפרדה רעיה מד“ר יעקב מנדלסון (263),ועברה להתגורר בנפרד בירושלים. כשנה לאחר מכן, אחרי שמלאו ליאיר שש־עשרה שנה, גייסה פעם נוספת את משולם באחד במאי, כדי שיסיע אותה ואת יאיר לסן־סימון. במהלך הביקור הזה לא הסתפקה רעיה ברמזים, אלא סיפרה ליאיר את הסיפור על אביו ועל מותו שם, עד כמה שפרטיו היו ידועים לה. “המספר”, שזהותו תתברר בהמשך, מגלה לנו את תוכן השיחה שקיימו האם ובנה בביקור הזה בשני אופנים. תחילה הוא מוסר בלשונו תמצית של הסיפור בשלמותו: “וסיפרה. סיפרה על היונה הפצועה עם ה’כן או לא?' ועל השובך בגן־החיות של תל־אביב ועל ד”ר לאופר שדיבר בלשון רבות, ועל בן השכנים שנסע לאמריקה ללמוד רפואה וחזר ונעשה אביכם, ועל מרים היונאית ועל ‘היונה הבלגית’ ועל הדודים של התינוק בקיבוץ, ועל אביו של התינוק ועל אמו החורגת ועל אמו האמיתית ועל התינוק עצמו”. אחר־כך הוא מביא במסירה ישירה את הנוסח שבו רמזה ליאיר איך התעברה מזרעו של התינוק: “כאן הוא נהרג ומכאן הוא שילח את היונה האחרונה שלו לפני שמת, והוא החבר שלי שעל שמו אתה נקרא” (320). ורק אחרי שיאיר התעקש להבין, איך הצליחה להתעבר מ“התינוק” שגווע בסן־סימון בעוד שהיא נמצאה אז בגן־החיות בתל־אביב, גילתה לו את האופן שבו עיברה את עצמה (322).
מוות שהפך לאגדה 🔗
רעיה סיפרה ליאיר את העובדות שהיו ידועות לה, ובכללן את פעולותיה מרגע ש“היונה הבלגית” נחתה בשלום בשובך בתל־אביב. מי, אם כן, הוסיף לעובדות הריאליסטיות בסיפור של רעיה את התיאור המיתי־אגדי על מעשיו של יאיר הפצוע באופן אנוש במחסן מול המנזר בסן־סימון? מן העובדה, שיאיר רכש את ביתו במושב ושיפצו בעזרת “הקבלן שלו שהיא אשה” בשנת 1999, ניתן להניח שאת שתי העלילות, עלילת “הנובלה” והעלילה הנדל"נית, העלה יאיר על הכתב לכל המוקדם בשנה האמורה. ואז גם רשם את הקטע הארס־פואטי הבא, שבו חשף את חלקו בהפיכת העובדות ששמע מאמו לאגדה על־ידי הוספת התיאור על פעולותיו האחרונות של “התינוק” בסן־סימון לפני מותו. בעוד שאמו התמקדה בעובדות, בחר יאיר להוסיף עליהן מתועפות דמיונו. וכך הגדיר את הסיפור שכתב: “סיפור שייגע לא רק אל השכל ואל הידיעה, אלא גם יכווץ קרביים ושרירים, וירפרף ויפרפר בשסתומי העיניים והלב. – – – לאו דווקא על גבורות ועל ארמונות, על פיות ומעשי כשפים, אבל גם לא מן הסיפורים שהולכים בקטנות. – – – סיפור שיש בו מן הכאב ומן הווידוי וגם מן התרבות ומן הנימוס, ושמץ של שעשוע ורמז של סוד” (319).
למותר לומר, שכל האפיונים האלה הולמים יפה את תשעת הפרקים האגדיים של “הנובלה”, אך לא את פרקי העלילה הנדל"נית. ואכן צריך להניח, שיאיר השלים מדמיונו את הסיפור ששמע מפי אמו בגיל שש־עשרה, והוא זה שבדה את תיאור המעשים של אביו קודם ששילח את היונה מסן־סימון, ובכלל זה גם את התיאור, כיצד אחרי פטירתו של “התינוק” ליוותה נשמתו את היונה עד שהגיעה בשלום אל “הילדה” בתל־אביב.לפיכך אין להשתומם שההשלמה שלו הפכה את סיפור האהבה של הוריו לסיפור מיתי המבוסס על סיפור קרב־הגבורה האמיתי שהתרחש בתש"ח בסן־סימון. משום כך פונה יאיר לעיתים קרובות אל אמו ומסביר לה, מדוע התיר לעצמו את החירות לסטות מן העובדות שגילתה לו. מכל פניותיו אל אמו, אחרי שנפטרה, חשובים הדברים שהוא מנסח אליה בסיום הקטע הארס־פואטי: “וכיוון ששוב אינך עמי, אומר רק זאת: זה סיפורי ואני מקצר בו ומאריך, בודה ומתוודה, – – – מתפתה ומעלה באוב גם השערות וניחוש” (319). בסיפא של הציטוט הזה מאשר יאיר עצמו, שאכן את פרקי “הנובלה” בדה והשלים בעזרת “השערות וניחוש” ובשיתוף הפלגות דמיונו.
ההקבלה הבאה תדגים, כיצד הצליח יאיר להסב את עלילת “הנובלה” מסיפור ריאליסטי לסיפור אגדי־מיתי. בעלילה הנדל“נית הריאליסטית מסופר שרעיה האזינה באופן אובססיבי לשיר הכיסופים של דידו הגוססת למותה. גם עלילת “הנובלה” עוסקת במוות, אך באופן מטאפורי ההולם אגדה. המוות מתואר בעלילת “הנובלה” כבן־אנוש, ש”התינוק" מנסה להערים עליו כדי להשלים בהצלחה את המעשה האחרון שיעשה בחייו. בעוד “התינוק” גורר את גופו שותת הדם אל היונה היחידה שנותרה בחיים, כדי להעביר באמצעותה לאהובתו את בשורת מותו ואת מתת אהבתו, הוא עוקב אחרי המוות, המתואר “מהלך אחריו, מלקק שפתיים ומכין עצמו לבאות” (260). ובעוד המוות שלח אל קורבנו את “ידו הקרירה”, הדף אותה “התינוק”, שכבר התחיל להכין את גופו למעשה האחרון שיעשה בחלד, ואגב כך צפה חרד במוות, “שמא יאבד את סבלנותו”. “התינוק נרגע רק אחרי שהשלים את מעשיו ונוכח, ש”המוות, שחיכה שם כל אותה עת, פלט נחרת זעם, מבין שרומה" (276–279). האנשה זו היא מן היחידות בטקסט שאינה קישוטית, אלא פונקציונאלית, כי היא תורמת את המימד האגדי ל“נובלה”.
שתי יונים מבשרות 🔗
כאמור, התאמץ מאיר שלו לא רק להקביל בין הדמויות והאהבות בשתי העלילות, אלא ניסה גם לקשור ביניהן בעזרת יונים. ודווקא קישור זה מבליט את השוני בין העלילות. בעלילה “הנובלה” אלו יוני־דואר, המעבירות בין אוהבים פתקים, שרק הם יודעים לפענח את ה“כן, כן, לא וכן” הכתובים בהם. מכל יוני־הדואר ששילחו האוהבים זה לזה תיזכר לטובה “היונה הבלגית”, שקישרה ביניהם באופן כה גורלי ואגדי. ואילו בעלילה הנדל"נית המאוחרת, שאיננה מצועפת בצעיף אגדי, מופיעות יונים רגילות. יתר על כן: ליונים בעלילה זו אין נוכחות בולטת ובלעדית כמו בעלילה “הנובלה”, כי גם בעלי־כנף אחרים זוכים לנוכחות דומה בסיפור־המעשה על שיפוץ הבית במושב. והחשוב מכל: היחס של יאיר ליונים מגלה, שאין הן יקרות ללבו כפי שהיו יקרות לגיבורי עלילת “הנובלה”. היונים נרדפות ומגורשות על־ידי יאיר. ואחת מהן הוא גם טורף באופן קניבאלי.
על אף ההבדלים בין היונים בשתי העלילות, מבליט “המספר” את קיומו של קשר בין שתי יונים מסויימות על־ידי הצבתן במרכז שתי הסצינות הפנטסטיות היחידות ששולבו בסיפור־המעשה, סצינות שבהן משוחחים הגיבורים האנושיים עם היונים. בעלילת “הנובלה” מתש“ח משוחחת “הילדה” עם “היונה הבלגית” שהיא יונה צחורה ש”פס דק" ושחור על נוצות כנפיה מעיד “שהאבות הרחוקים שלה גרו בשובכים של הסולטן בדמשק” (250). בעלילה הנדלנ“ית מתש”ס משוחח יאיר עם אחת מצאצאיה של יונת תש"ח, כמשתמע מתיאורה הבא: “יונה רגילה למראה, כחלחלה־אפורה – – – פסי טלית שחורים על אברותיה ועל זנבה” (351). אחרי חמישים שנה כבר אי־אפשר להסתמך רק על הדמיון במראן החיצוני של היונים, ולכן תובלט הזיקה ביניהן בעזרת דבריהן.
בעלילת “הנובלה” מסופר, כי אחרי ש“הילדה” החדירה לתוכה את המזרק והרגישה שמתת־האהבה של אהובה נקלטה בגופה, היא פקחה את עיניה וראתה שיונת־הדואר “הבלגית” נותרה לעמוד סמוך לראשה. “הילדה” התחילה לתחקר אותה וכמקובל בסצינה פנטסטית, ענתה לה “הבלגית” וסיפרה לה ממה שראו עיניה בסן־סימון ועל מעשיו האחרונים של “התינוק” לפני מותו. “הבלגית” חתמה את דבריה בהגדרת תפקידה באירוע: “אני הייתי לכם כנפיים, אני הבשר והנפש, אני ממשב הגוף ומשא האהבה, אני הרוח והכוחות” (288).
מעמד דומה מתואר בסצינה הפנטסטית המאוחרת. בסיומו של חלום על אמו, מתעורר יאיר ומגלה שיונה עם “פסי טלית שחורים” רובצת על הרצפה לידו. למראיה פלט צעקה (351) ופקד עליה להסתלק מביתו. היונה התחננה שיתיר לה למצוא מקלט בביתו ללילה אחד, אך הוא הבהיר בתוקף את סירובו: “לא בבית הזה, לא אצלי, לא את”. ואז ניסתה היונה לעורר את רחמיו על־ידי איזכור היותה משושלת “היונה הבלגית”, ואמרה ליאיר: “אני הבשר והנפש, אני משא הגוף ומשא האהבה. אני הרוח והכוחות” (352–353). חזרה זו על דברי היונה התש“חית, באותן מילים ממש, חרצה את גורלה של היונה התש”סית. בהתקף של זעם אחז יאיר ביונה, יצא לחצר, מלק את ראשה וביצע בה מעשה דומה למעשה שעשו לוחמי הפלמ"ח בקרית־ענבים ליוניו של “התינוק”(241). בדומה להם צלה את היונה, אך בשונה מהם טרף את בשרה עם העצמות. מהחתכים שהותירו שברי העצמות של היונה בפיו, התערב דמו בדמה.
כיון שהאלימות התפרצה מיאיר רק אחרי שהיונה קשרה בדבריה את עצמה לאירוע מלפני חמישים שנה, שבעקבותיו הוא בא לעולם, ניתן לבאר את תגובתו כלפיה רק באופן אחד, ברצונו להתנתק בדרך זו מאגדת אהבתם של הוריו וממורשת תש"ח שעל הרקע שלה התפתחה האהבה ביניהם. באמצעות חיסולה של היונה התש“סית המתייחסת ל”יונה הבלגית“, יונת תש”ח, הבהיר יאיר, שהוא מסרב להמשיך להיות מחוייב למורשת האחריות, המסירות והגבורה, שהפגין אביו “התינוק” בקרב בסן־סימון (258–260), אלא מבקש להצטמצם בחייו הפרטיים בקן־האוהבים שרכש ושיפץ בכפר במצוות אמו.
מכאן, שעל־ידי הצמדת שתי עלילות האהבה זו לזו, על אף שחמישים שנה מפרידות ביניהן, מימש מאיר שלו את המגמה הרעיונית שביקש להשיג ברומאן זה. לכן, לא במקרה קשר מאיר שלו את סוף סיפור־המעשה של “הנובלה” לאתר הקרבות המפורסם ביותר של מלחמת תש“ח. הקרב בסן־סימון הפך לסמל של גבורה ושל עקשנות מצד לוחמים. במורשת הקרב של צה”ל הוא מונחל גם כמופת למסירות של לוחמים זה לזה. בעשותו כך חידד שלו את השוני בין ערכיו של “התינוק”, האב התש“חי של יאיר, שגם הוא לחם בגבורה בסן־סימון, לבין ערכיו של בנו התש”סי. יאיר התש“חי היה אידיאליסט, המסור לשליחות הלאומית שהוטלה עליו. יאיר בן־זמננו הוא אינדיווידואליסט ואנוכי, שיחסו לחיים הוא אסקפיסטי והדוניסטי. עם ערכי תש”ח ייסדו מדינה. עם ערכי תש"ס עלולים לאבד אותה.
יתר על כן: תחילה, בעלילת “הנובלה”, העצים מאיר שלו את סיפור הקרב ההירואי בסן־סימון לממדים של מיתוס, כדי שיובלט ניתוצו בהמשך, בעלילה הנדל"נית. בדרך זו ביקש להדגיש, שבשנת אלפיים, כחמישים שנה אחרי מלחמת השיחרור, הגיע לסיומו, לדעתו, הקשר הסימביוטי בין המדינה לערכים שנגזרו מהחזון הציוני. לכן, אפשר לקבוע, שמבחינה רעיונית ממשיך הרומאן “יונה ונער” את חמשת הרומאנים הקודמים של מאיר שלו, כולם רומאנים אלגוריים שמגמתם פוסט־ציונית. בכל החמישה ניפץ שלו את המיתוסים הלאומיים, החל מהקדומים שסופרו במקרא (ראה “עשו”) וכלה במאוחרים מן העליות הראשונות (ראה “רומן רוסי”). פירוט המיתוסים שניפץ והמטרות הפוליטיות־אקטואליות שביקש מאיר שלו להשיג על־ידי כך, ימצא הקורא בעמודים 63–70 בספרי “ספרות וריבונות” (2006).
בעוד שבחמשת הרומאנים הקודמים ניתץ מאיר שלו מיתוסים נושנים יותר, מימי מלחמת השיחרור. המגמה הרעיונית המשותפת הזו של מאיר שלו בכל ספריו מובלטת כאן שוב למען התמימים, שמתאמצים מזה שנים ללמד סניגוריה על משמעותם של ספריו באומרם, שבכל ספריו הוא רק משקף הבדלים בין הערכים הלאומיים־ציוניים של מייסדי “הישוב” ומייסדי המדינה לערכים האישיים־אזרחיים של בניהם, נכדיהם וניניהם. הלהיטות שלו לנתץ מיתוסים בכל ספריו מלמדת, שמגמתו לא היתה לשקף הבדלים הקיימים בפועל בין הדורות, אלא להטיף לזניחתם של ערכים ציוניים בשמה של השקפה פוליטית על “הסכסוך”, שהוא מחזיק בה. כל קורא צריך, לכן, לשאול את עצמו, אם למען מטרה רעיונית זו, כדי להשמיע את המיית היונים הפוליטית שלו, היה מוצדק לנתץ את המיתוס שנוצר בעקבות קרב הגבורה האמיתי שלחם הפלמ“ח בתש”ח במנזר סן־סימון?
מטרת סיפורי־המשנה 🔗
התצרֵף של היסודות מהם מורכב הרומאן “יונה ונער” הוא כושל לא רק בגלל החיבור הגס בין שתי עלילות סותרות כל־כך, אלא גם בגלל חריגותה של התוספת בסיומו של הכרך, שנדפסה בעמ' 363–365 תחת הכותרת “היכן הם היום”. בעמודים מיותרים אלה חושף מחבר הרומאן לא רק מה עלה בגורלם של גיבוריו כעבור שנים, אלא גם מהיכן שאב את הרעיון לכתיבת הרומאן. מתברר, שכמנהגו לפני כל כתיבת ספר ביצע מאיר שלו גם הפעם תחקיר מקיף ובמהלכו ביקר בשנת 2002 באחד מהקיבוצים, שבהם מיקמה ה“הגנה” בשנות הארבעים שובכים עבור יוני־הדואר כהכנה לקראת הבאות. ובעת שרשם לעצמו רשימות ניגשה אליו חברת־קיבוץ קשישה וסיפרה לו, שאכן פעם היה בקיבוץ שובך יוני־דואר ועבד בו “ילד אחד משלנו”, ש“היה לו איזה כינוי. ‘הילד’, או אולי ‘התינוק’”, אך הוא “נפל אחר־כך במלחמת השיחרור”.
האגדה על אהבת “התינוק” ו“הילדה” נשענת, אם כן, על עובדות היסטוריות מתקופת המנדט, לפיהן פיזרה ה“הגנה” שובכי־יונים בישובים שונים בארץ, כדי שיוני־דואר אלה ישמשו בעת הצורך אמצעי קשר בין הישובים. לחיזוק האשליה, שעלילת האגדה מבוססת על עובדות היסטוריות, לא היה צריך את העדות החיצונית הזו של המחבר. המקום הראוי למסירת עדות כזו הוא בראיונות שהמחבר מעניק כדי לקדם את מכירת הספר אחרי הופעתו. וכך אמנם נהג בעבר, אחרי חמשת ספריו הקודמים. תמיד הקפיד להסביר, שעלילות ספריו מבוססות על תחקירים יסודיים וממושכים. אם ביקש מאיר שלו לבשר לקוראיו, שאת הרעיון לעלילת “הנובלה” קיבל משיחה עם קשישה באחד מהקיבוצים, שבהם הוקמו בשנות הארבעים שובכי־יונים לגידול ולאימון יוני־דואר. יכול היה להוסיף עובדה זו בשולי הספר. בעמוד שבו ציין את מקורם של הציטוטים הספרותיים ששילב בעלילה, ולחסוך על־ידי כך מהקוראים את עמודי “היכן הם היום”. במקרה זה טוב היה עושה לוא היטה אוזן לאזהרתו של ס. יזהר, שלא להחזיר את הבדייה לחומריה ההיסטוריים (ראה בספר המסות של יזהר “סיפור אינו”, 1983). יתר על כן: עדות זו, שבה הנציח מאיר שלו את עצמו בספר, מכפילה את שני סיפורי־המשנה, שהוצבו בפתח הרומאן ובסיומו, שבהם כבר חיזק את האשליה, שהאירועים המסופרים ב“נובלה” אירעו בהיסטוריה.
בסיפור־המשנה הראשון, זה שהוצב בפתח הרומאן, מספר יאיר, שבמהלך ההדרכה של קבוצת תיירים מאמריקה, קטע אחד מהם את הסברו והוסיף עובדה שנחקקה בזכרונו כלוחם מהקרב בסן־סימון, שבעיצומו של הקרב “מעל כל הגיהינום הזה, פתאום עפה יונה” (7). כיוון שהתייר אמר זאת בעברית, שהפתיעה את חבריו בקבוצה האמריקאית, צריך להניח שלא חשף את עצמו משום שביקש להוכיח למדריך־התיירים, שבטרם ירד מהארץ היה “צבר” מאם־המושבות “מלבס”, וגם לא משום שביקש להתפאר בעברו הישראלי־קרבי באוזני חבריו מאמריקה, אלא משום שהתעופפותה של יונה מעל שדה־הקרב הגיהינומי בסן־סימון נותרה כתעלומה גדולה יותר בזכרונו מהעובדה שהוא עצמו הצליח להיחלץ משם בחיים. מזלם של הלוחמים האחרים לא האיר להם פנים כפי שהאיר לו, שהרי הניצחון בקרב הזה גבה את חייהם של עשרים ואחד לוחמים ורק עשרים נחלצו מהקרב הקשה בסן־סימון כשהם מהלכים על רגליהם ובצאתם חילצו מהמקום שמונים ושלושה פצועים בנשיאה על הגב ועל אלונקות. (תיאור מפורט של הקרב בסן־סימון והסבר על חשיבותו להצלת ירושלים כלול בספר “הראל – הקרב על ירושלים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 143–152. על האנדרטה שהוקמה באתר חרוטות המילים שכתב חיים גורי לזכר הנופלים: “כאן עזבום החיים ולא עזבם אומץ־הלב”).
סיפור־המשנה השני המחזק את האשליה, שלאירועי האגדה יש בסיס מוצק בהיסטוריה, אפילו עולה על קודמו, כי הוא איננו נשען על דבריו של יורד מהארץ על אירוע שהתרחש לפני חמישים שנה בקרב בסן־סימון, אלא על הוכחה שהתגלגלה לידיו של המספר, יאיר מנדלסון. כמחווה של תודה, הגיעה לביתו בשנת 1999 חבילה ששלחה אליו, אחרי ביקורה בארץ, תיירת מבוגרת, גבוהה וגרומה מקבוצת צַפרים מהולנד. בחבילה היו צילומים של אקוורלים, שיאיר הבחין שהתיירת ציירה במהירות בכל מקום שאליו הסיע את הקבוצה. באחד מהם הנציחה גם אותו. אך משום־מה צירפה השולחת לחבילה גם צילום של אקוורל שציירה בשנת 1945, בביקור קודם שלה בארץ, ובו הנציחה “נער אחד, יושב על ספסל בתחנת־הרכבת ועל ברכיו סל קלוע מקש, סל יונים עם מכסה וידית” (362). לא רק שהאקוורל הזה העניק לרומאן את שמו, “יונה ונער”, שם שגם ד"ר לאופר תרם אותו לרומאן (150), אלא שיאיר שילב את הציירת כדמות בגוף עלילת “הנובלה” (174).
כמו בביקור המאוחר משנת 1999 הקדישה ההולנדית גם את הביקור משנת 1945 להנצחת המראות ובעלי החיים בארץ הקודש. את האקוורל על הנער ציירה בזמן שהמתינה בתחנת הרכבת בעפולה לרכבת העמק שתסיע אותה לחיפה. עיניה קלטו אז נער, שלכד את תשומת־לבה בגלל ארשת הדאגה על פניו. כצפרית הניחה ששלומן של היונים בסלו הטריד את שלוות רוחו ולכן שלפה מתיקה במהירות בלוק־ציור, צבעי־מים ומכחולים וציירה, כמנהגה גם בעתיד “במהירות ובדייקנות שלא תיאמן” (328), את הנער המודאג עם סל היונים שאחז בחוזקה בידיו. רק אחרי שהרכבת כבר יצאה לדרכה התבררה לה הסיבה האמיתית למראהו המודאג. כספו של הנער נגנב ממנו על־ידי שני צעירים שהתיידדו איתו בעפולה, וחסרו לו המעות לכרטיס הנסיעה ברכבת לחיפה. כגמול על כך שבלי ידיעתו דיגמן לפניה בעת שציירה אותו עם סל היונים, גאלה אותו מהכרטיסן, שביקש להשליכו מהקרון בלב העמק הריק, וקנתה למענו כרטיס שאיפשר לו להגיע בשלום לחיפה.
חומרים מיותרים 🔗
קוראי הפרקים של העלילה המוקדמת יודעים, שהנער, שאותה הולנדית גבוהה וגרומה הנציחה במהירות בתחנת הרכבת בעפולה לפני למעלה מיובל שנים, הוא “התינוק”, היונאי מהקיבוץ. ולנו, הקוראים, גם ידועה המטרה שלמענה יצא מהקיבוץ עם הסל: לפגוש את אהובתו, “הילדה” מתל־אביב, ולמסור לידיה את היונים שלו ולקבל ממנה את היונים שלה, כדי שיוכלו להחליף ביניהם בעזרתן פתקי “כן. כן. לא. וכן” (174). מדוע החליטה הציירת לצרף לצילומי הרישומים משנת 1999, ששלחה אל מדריך התיירים החביב, גם את הרישום ממסעה הקודם, זה המתאר את הנער והיונים בסלו? ישגה מי שיניח, שעשתה זאת כדי למחות באזניו על כך ש“היום כבר קשה לראות את העופות והמראות האלה אצלכם, וזה חבל”, כפי שהוסיפה במכתב שצירפה לצרור הצילומים. סביר להניח שההחלטה לשלוח ליאיר גם את צילום האקוורל משנת 1945 גמלה בלבה, אחרי שנדהמה לגלות בשובה להולנד, שקיים דמיון מפליא בין המדריך הישראלי, שאותו הנציחה ברישום שעשתה בלי שהבחין בכך במסעה האחרון, שמראהו כמראה “ציפור שחורה ועבה, לא נודד אלא שב, לא מתחבר ללהקה” (362), לבין אותו נער מודאג שראתה ב־1945 בתחנת הרכבת בעפולה. אף שלא העלתה על דעתה שהשניים הם אב ובנו, היטיבה לקלוט שהשניים הם ציפורים משונות, חריגות במראן ולא מתחברות ללהקתן.
סיבה נוספת מייתרת אף היא את עמודי “היכן הם היום”. בעטיים רשאי הקורא לתמוה: מדוע הסתפק “המספר”, יאיר, רק בשני סיפורי־משנה, כדי לחזק את האשליה שלאירועי העלילה יש אחיזה בהיסטוריה, ולא הוסיף עליהם עדויות נוספות, שעל־פי עמודי “היכן הם היום היו אף הן מסוגלות לחזק אשליה זו? הן לפני שעדותו של הפלמ”חניק מאמריקה וצילומי האקוורלים של הציירת מהולנד הגיעו לידיו, שניהם בשנת 1999, יכול היה יאיר במשך השנים, כך מתברר מעמודי “היכן הם היום”, לגבות עדות חשובה על הוריו מפי ד"ר לאופר ומפי חניכתו, היונאית מרים, וגם מפיהם של דודו ודודתו של “התינוק” שאימצו אותו בקיבוצם. עדים אלה היו זמינים ליאיר בארץ במשך שנים רבות ועדויותיהם היו מסוגלות לחזק בהצלחה גדולה יותר את האשליה שהאירועים האגדיים של “הנובלה” אכן התרחשו באמת בין השנים 1940–1949. אילו עשה כך יאיר, היתה דמותו נחקקת אצל הקורא כדמות מהימנה יותר במובן הפסיכולוגי מכפי שהיא מצטיירת בעטיים של עמודי “היכן הם היום”. יאיר היה מצטייר אז לקורא כאדם שלא ישקוט עד שיפענח את סיפור אהבתם של הוריו, שבו מוצפן גם סוד לידתו המופלאה.
הפרק החיצוני הזה איננו היחיד המלמד, שמאיר שלו טרם סיגל לעצמו את חוכמת המחיקה של חומרים מיותרים מספריו. אילו סיגל לעצמו חוכמה זו, היה מנכש לא רק את הפרק החיצוני “היכן הם היום” וחלק מהתיאורים המפורטים מדי של מלאכת השיפוץ בפרקי עלילה הנדל“נית, אלא גם חומרי־עודף רבים מפרקי “הנובלה”, שבלעדיהם היתה האגדה הופכת למלוטשת ולמהודקת יותר. כגון: הרשימות הרבות שגיבב בפרקים שונים של שתי העלילות (למשל: 62, 191, 217), תיקוני הלשון “שבך” (הבי"ת בסגול) – “שובך” (הבית בקמץ) ו”לשלוח" – “לשלח”, וכן: המידע על אורח־חייהן של יוני־הדואר (143–144), מזונן (93), אבזיריהן וכיצד מאמנים ומכשירים אותן לתפקידן (145–146). הוא הדין ביחס לחזרות על כישרונה היחיד של יונת־הדואר, לחזור לשובך שלה מכל מקום שממנו משלחים אותה (88, למשל) והעדויות מההיסטוריה על התרומה של יוני־הדואר להצלת צבאות ולנצחונם במלחמות וגם לתפניות בחייהם של יחידים, מהם ידועים ומהם אלמונים, שבזכותן זכו להנצחה בפרקי ספרות מהקדומים ועד ימינו (80, 198–199). המאמץ הזה, להרחיב את השכלתו של הקורא בפרקי ספרות והיסטוריה על היונים ולהקנות לו בקיאות ביונאות, יאה לספרי הדרכה בנושאים אלה, אך לא באגדה האמורה להוליד חוויה רגשית. או בניסוח אחר: כל מה שאינו תורם ישירות לסיפור־המעשה ולגילוף הדמויות מוטב היה להרחיקו מהטקסט.
השטיק “הרוחני” 🔗
במאמץ להפיח רוח חיים בעלילה הנדל"נית, עיצב מאיר שלו את יאיר כחריג במשפחתו לא רק במראהו החיצוני, אלא גם באופיו. בעוד הוא "עפיפון שחוטו ניתק – – – מהסס – – – מסתפק בייחולים ובתקוות, ומרגיש “כמו היהודי היחיד” במשפחה, כל בני המשפחה האחרים (הוריו, אחיו בנימין וליאורה אשתו) הם מעשיים ומציאותיים, “מחליטים ועושים” (100). ואכן חולשת העלילה המאוחרת היא בעיצוב דמותו של יאיר כילד מגודל שבגיל חמישים עודנו “ציפור שחורה ועבה, לא נודד אלא שב, לא מתחבר ללהקה” (362), כפי שהגדירה אותו הציירת הגרומה מהולנד. יאיר מתואר כאדם המרגיש מחנק בעיר וזרות לאורח־החיים המקובל על רוב האנשים, שהם בעיניו בלומי־חושים משום שהתנתקו מהטבע. השייכות לטבע מובלטת באמצעותו בעלילה כסוג של רוחניות, שרק יחידי סגולה מסוגלים לה, משום שלא אבד להם הכושר להישאר צמודים לעורק החיוני של הקיום – הטבע.
את “הרוחניות” הזו לא קיבל יאיר מאביו המאמץ, רופא הילדים ד“ר יעקב מנדלסון, אלא ירש גנטית מאביו “התינוק” ומאמו “הילדה”. מילדות התאמצה אמו של יאיר להחדיר בו את האהבה ל”רוחניות" הזו. לכן הרגילה אותו כשהיה ילד לומר “שלום בית” (40), לפני שהתרה לו לנעוץ את המפתח במנעול דירתם בתל־אביב, ויאיר בן החמישים ממשיך לקיים טקס ילדותי זה גם בבית שרכש במושב (126). לכן צירפה אמו גם לסכום הכסף, שהעניקה לו לרכישת הבית במושב, הוראות מדוייקות על גילו של הבית שיקנה לעצמו ועל מיקומו בנוף, בהסבירה לו, שכדי להיות “רוחני” ומאושר, צריך אדם “סיפור, ופינה, ואוויר ואהבה, ושני ראשי הרים, על האחד לעמוד ועל השני להביט, ושתי עיניים לבדוק בהן את השמים ולחכות” (319).
בנימין לא אימץ את “הרוחניות” שהציעה רעיה לבניה, אך יאיר לא רק אימץ את תורתה, אלא גם הרחיב אותה: איתר ורכש בית בנוף המתאים, בחן את הרוחות האופפים אותו ושיפץ אותו באופן שעורר השתאות אפילו אצל שכניו במושב. אם הרחצה של יאיר במקלחת בחצר, המגע של כפות רגליו באדמה והשינה על הרצפה הם מימוש של “רוחניות”, או של איזו שאיפה רומנטית לחוות חוויה פנתאיסטית, אז סילף מאיר שלו באופן קיצוני את תורתו האוטופית של מחבר “האדם והטבע”. א"ד גורדון היה דוחה על הסף “רוחניות” הדוניסטית ואסקפיסטית, מוחצנת ומסולפת כזו, כפירוש להשקפתו על האופן שבו ראוי לבני־אדם להשתלב בטבע.
ואכן, את יאיר עיצב מאיר שלו בדמותם של גיבורי הרומאנים הקודמים שלו, שהינם תמיד אוהבי־טבע ו“רוחניים”, השמים ללעג בעצם חריגותם בני־אנוש מצויים מן הסוג המתהלך במקומותינו. קהל המעריצים הגדול של מאיר שלו בלע בשקיקה את “השטיק” הרעיוני הזה בספריו הקודמים בלי להרגיש שהכותב לועג בעלילות ספריו לערכים שלהם עצמם. לכן חשוב להבהיר פעם נוספת למעריצים אלה, המתפעלים מהתעקשותם של אירלה ותירלה להתקלח במיתקן הפתוח לרוח ולאכול ארוחה המורכבת מלחם־ירקות־זיתים־גבינות: מאיר שלו לא כתב את חמשת הרומאנים הקודמים, וגם לא את הנוכחי “יונה ונער”, כדי להפיץ חזון “רוחני” על אהבה לטבע ועל חיים פשוטים ובריאים. גם לא בשליחותה של “רוחניות” כזו מיקם את העלילות של ספריו בימי־עבר, שבהם לא היתה הארץ עדיין מוגדרת מדינית, אלא היתה ארץ בתולית ולכן היו מרחביה פתוחים לפני חולמים ותמהונים מכל הלאומים (“פונטלנה”). ולא להפצת “הרוחניות” הכוזבת הזו מילט את גיבוריו מהערים לפינות חבויות במדבר שהקידמה טרם כבשה אותן (“בביתו במדבר”).
כאמור, כתב מאיר שלו הן את חמשת הרומאנים הקודמים שלו והן את “יונה ונער”, כולם פרועי תוכן ופגומי מבנה, כדי להבהיר לכולנו, שהציונות כשלה וחזונה הניב רק התבהמות וניוון, סבל ומוות. הכיסופים לאורח־חיים “רוחני” הובלטו אצל גיבוריו רק כדי להציג, על דרך הניגוד, את הציונות כאידיאולוגיה שמוטב להתנתק ממנה, משום שהיא חומסת את אושרם האישי של אלה המתעקשים לדבוק בערכיה. על חתירתו למטרה הרעיונית המסוכנת הזו, מסוכנת לקיומה של המדינה ומסוכנת להישרדותו של העם היהודי, שילם הפעם מאיר שלו מחיר כבד, כי השחית במו־ידיו פנינה ספרותית, את “הנובלה” רבת־הדמיון שהיתה ברשותו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.