שׁוּב מִתְפַּלֵּל אֲנִי, רַב חֶסֶד,

מִבַּעַד לָרוּחַ שְׁמַע קוֹלִי,

כִּי בִנְבָכַי אֵין שְׂפַת-הַיֶּתֶר,

אֲסִימוֹנֵי מִלִּים לֹא לִי.

חָלוּק הָיִיתִי. מְכָרוּנִי

לְנֵתַחִים בֵּין הַזֵּדִים.

יָהּ, כָּל הַצּוֹחֲקִים צְחָקוּנִי,

שִׁקּוּי הָיִיתִי לַשּׁוֹתִים.

מֵאַשְׁפַּתּוֹת אוֹתִי פָלִיתִי,

בֵּין גְּרוּטָאוֹת וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית;

בַּחֲצִי-פֶה שִׁמְךָ הָגִיתִי,

כְּלִיל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית.

הוֹ, אֵיךְ אֶת שְׁתֵּי יָדַי אֵלֶיךָ

הֵרַמְתִּי בְּאֵלֶם שֶׁל תְּחִנָּה,

לָשׁוּב לִמְצֹא כְאָז עֵינַי,

בָּהֶן רָאִיתִי אֶת פָּנֶיךָ.

הָיִיתִי בַיִת שֶׁנִּשְׂרַף,

יָלוּנוּ בוֹ רַק בְּנֵי בְּלִיַּעַל,

בְּטֶרֶם מִתְּחוּמֵי מוֹשָׁב

יְרַדְּפוּם זִכְרוֹנוֹת מַעַל.

הָיִיתִי עִיר עַל שְׂפַת הַיָּם,

אֲשֶׁר בָּהּ מַגֵּפָה פָּרָצָה

וְהַיְלָדִים הִכְּתָה דּוּמָם,

כְּמוֹ גְוִיָּה אֲשֶׁר נִפְלָצָה.

הָיִיתִי לִי כְמוֹ נָכְרְי,

וְעָלָיו הָיָה לִי רַק בָּרִי,

שֶׁאֶת אִמִּי הַצְּעִירָה

הִשְׁקָה בְשֵׂאַתָהּ אוֹתִי,

וְכִי לִבָּהּ, מַהוּצָרָהּ,

בְּהָלְמוֹ הִכְאִיב לִצְמִיחָתִי.

וְעַתָּה הִנֵּה אֲנִי מַחֲלִים

וְנֶאֱסָף מִן הַכְּלִמּוּת,

וַאֲנִי נִכְסָף אֶל הַצְּמִיתוּת,

לְעֵין הַתְּבוּנָה שֶׁל עֲמִיתוּת,

לְשׁוּרֵנִי כְּאַחַד הַכֵּלִים;

אֶל לְבָבְךָ וְאֶל שְׁתֵּי יָדָיו –

הוֹ, לוּא יֵצְאוּ הֵן לְחַבְּקֵנִי –

אֲנִי מוֹנֶה עַצְמִי, וְאַתָּה –

אַתָּה רַשַּׁאי לְבַזְבְּזֵנִי.

וּבַבָּתִּים מָנוֹחַ אֵין, מִלְּבַד

אִם אִישׁ נִפְטָר וָהָלְאָה יִשָּׂאוּהוּ,

אוֹ אִם חֲגוֹר וּמַטֵּה-נוֹד בַּיָּד

אָדָם יִקַּח, כִּי כָךְ בְּסוֹד צִוּוּהוּ,

לִשְׁאֹל לַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר בָּהּ לָעַד

אַתָּה מַמְתִּין עַד שֶׁלְּשָׁם יָסוּר הוּא.

וְלֹא יִתַּמּוּ הַמְּבַקְשִׁים אוֹתְךָ,

כַּמְּבַקְשִׁים אֶת הַשּׁוֹשָׁן הַלָּז,

אֲשֶׁר יִפְרַח רֵק בִּשְׁנַת אֲלָפִים.

רֻבָּם מִפְּשׁוּטֵי-עַם, בְּלִי שֵׁם כִּמְעַט,

וּבְמָצְאָם אוֹתְךָ הֵם עֲיֵפִים.

אֲבָל, אֲנִי רָאִיתִי אֶת נוּדָם,

וָאַאֲמִין כִּי הָרוּחוֹת יָפוּחוּ

בְעֵת יָנוּעוּ כַנְפוֹת אַדְּרוֹתָם,

וּדְמָמָה תָקוּם כְּשֶׁהֵם יָנוּחוּ;

כָּל כָּךְ חָזְקָה בָעֲרָבוֹת לֶכְתָּם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַל-נָא תִפְחַד, יָהּ, בְּאָמְרָם “שֶׁלִּי”

לְכָל דָּבָר בַּאֲשֶׁר הוּא סַבְלָן.

כָּרוּחַ הֵם, הַמָּשׁ בָּעֳפָאִים

וְ“עֵצִי” שָׂח.

וְאֵינָם רוֹאִים,

כִּי כָל דָּבָר בְּנָגְעָם בּוֹ יִתְלַקָּח,

עַד כִּי בִקְצֵה כְנָפוֹ יַחֲזִיקוּ אַךְ

בְּקֹשִׁי, פֶּן גַּם הֵמָּה יְאֻכְּלוּ.

“שֶׁלִּי” אוֹמְרִים הֵם, כְּפִי שֶׁאִישׁ “רֵעִי” –

בְּדַבְּרוֹ עִם פְּשׁוּטֵי-עַם – יֹאמַר עַל מֶלֶךְ,

אִם מְאֹד רָחוֹק הוּא, וְלוּא גַּם שַׂגִּיא.

“שֶׁלִּי” יֹאמְרוּ אַף עַל קַצְוֵי הַפֶּלֶךְ,

אַךְ לֹא יֵדְעוּ מִי בְּבֵיתָם שַׁלִּיט.

“שֶׁלִּי” יֹאמְרוּ, וְזֶה לָהֶם קִנְיָן,

כְּשֶׁכָּל דָּבָר נִסְגָּר בְּהִתְקָרְבָם,

כְּמוֹ שֶׁאֵיזֶה הֶבֶל רַבְרְבָן

“שֶׁלִּי” יֹּאמַר עַל גֶּשֶׁם וְעַל יָם.

וְכָךְ יֹאמְרוּ: “אִשְׁתִּי”. וְגַם: “חַיַּי”,

“כַּלְבִּי” וּ“בְנִי” – אַף שֶׁיֵּדְעוּ וַדַּאי,

כִּי כֶלֶב, בֵּן, אִשָּׁה, חַיִּים, דְּבָרִים

זָרִים הֵם לָמוֹ, שֶׁכְּמוֹ עִוְרִים

בָּם בְּפִשׁוּט-יָדַיִם יְגַשֵּׁשׁוּ:

אָמְנָם, רַק לַגְּדוֹלִים, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ

אֶת עֵינֵיהֶם, זֹאת וַדָּאוּת. הַיֶּתֶר

לֹא יֹאבוּ שְׁמֹעַ, כִּי פָקַע כָּל יֶתֶר

בֵּין עֲצָמִים לְבֵין נוּדָם הַחַם,

כִּי קִנְיָנָם דָּחֹה דוֹחֶה אוֹתָם,

כִּי רְכוּשָׁם זוֹרֶה אוֹתָם כְּסֶרַח,

וְהָאִשָּׁה לָהֶם נָכְרִית כְּפֶרַח,

אשר יְנִיקָתוֹ מֵחַיֵּי חוּץ.

יָהּ, אַל תִּפֹּל פִּתְאֹם מִשִּׁוְיוֹנְךָ:

גַּם הָאוֹהֵב אוֹתְךָ, וּבַחֲשֵׁכָה

יַכִּיר פָּנֶיךָ, עֵת בִּנְשִׁימָתְךָ

כַּנֵּר יַבְלִיחַ, גַּם שֶׁלּוֹ אֵינְךָ.

וּכְשֶׁבַּלֵּיל אוֹתְךָ תוֹפֵשׂ אֶחָד,

לְמַעַן תִּכָּנֵס אֶל תְּפִלָּתוֹ:

אַתָּה נַוָּד

אֲשֶׁר קָצְרָה עִתּוֹ.

מִי יַחֲזִיקְךָ, יָהּ? הֵן אַתָּה שֶׁלְּךָ,

וְאֵין אָדָם אֲשֶׁר אוֹתְךָ רָכַשׁ,

כְּמוֹ הַיַּיִן, כָּל עוֹד הוּא חָדָשׁ,

וּמִתְמַתֵּק עוֹד, לְעַצְמו שַּׁיָּךְ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְגַם אַתָּה גָּדוֹל תִּהְיֶה, לְעֵלָּא

מִשֶּׁיּוּכַל אִישׁ חַי כַּיּוֹם הָבֵן,

וּמְיֻּחָד יוֹתֵר וְיֶתֶר פֶּלֶא,

וְעַתִּיק יוֹמִין אַף מֵאָדָם זָקֵן.

וְיַרְגִּישׁוּךָ כְּבַעֲבֹר רֵיחַ

הַבָּא מִגַּן קָרוֹב וּמִלִּבְלוּב.

כְּמוֹ לַחוֹלֶה, שֶׁבִּמְעַט שָׂמֵחַ,

זֶה הַמְעַט יָקָר, תִּהְיֶה אָהוּב.

לֹא עוֹד תִּהְיֶה תְפִלָּה אָז, הַמַּקְהֶלֶת

בְּנֵי-אָדָם. אַתָּה לֹא בֶהָמוֹן.

וְכָל הֶחָשׁ בְּךָ תְּחוּשָׁה צוֹהֶלֶת

כְּמוֹ יָחִיד יִהְיֶה עַל אֲדָמוֹת:

גַּם מְנֻדֶּה וְגַם חוֹזֵר הַבָּיְתָה,

מְכֻנָּס כֻּלּוֹ וְכֻלּוֹ גַּם מְפֻזָּר,

מָלֵא חִיּוּךְ וּקְצָת בּוֹכֶה בְּצַוְתָּא,

קָטָן כְּבַיִת, אַדִּיר כְּקֵיסָר.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

¹

גָּדוֹל הַמָּוֶת,

שֶׁלּוֹ כֻּלָּנוּ

וּבְפִינוּ צְחוֹק.

בְּעוֹד כֹּה לֶחָי מְדַמִּים אָנוּ,

וְהִנֵּה הוּא בָנוּ

יִבְכֶּה בָּכֹה

1900 או 1901

[כבר בשדות קמלו פרחי השית] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כְּבָר בַּשָּׂדוֹת קָמְלוּ פִרְחֵי הַשַּׁיִת,

בַּעֲרוּגָה לֵאֶה נָח הַלִּילָךְ.

מִי שֶּׁאֵינוֹ עָשִׁיר בְּתֹם הַקַּיִץ

תָּמִיד יַמְתִּין, כִּי הוּא לֹא לוֹ שַּׁיָּךְ.

מִי שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו בּוֹטֵחַ

עֵינָיו עָצוֹם, יוֹדֵעַ כִּי בַלֵּיל

צְבָא חֶזְיוֹנוֹת בִּלְבָבוֹ פּוֹרֵחַ,

שֶׁאֶת עוֹלַם הַחֲשֵׁכָה יָהֵל, –

זְמַנּוֹ עָבַר, הוּא כְּזָקֵן בָּטֵל.

מְאוּם לֹא יְאֻנֶּה לוֹ עוֹד וְלֹא אָתָה יוֹם,

וְכָל הַקּוֹרוֹת לוֹ בוֹ אַף מֵהַתְּלוֹת.

וְגַם אַתָּה אֵלִי. וְאַתָּה לוֹ

כְּאֶבֶן הַמּוֹשַׁכְתּוֹ לַמְּצוּלוֹת.

מוּלוֹ מוֹטוֹת הַנּוֹדְדִים בְּלִי הֶרֶף

עַד כִּי עָיְפָה עֵינוֹ מֵהֲכִילָם.

כְּמוֹ צָבְאוּ עָלָיו מוֹטוֹת לָאֶלֶף

וְאֵין מֵעֵבֶר לַמּוֹטוֹת עוֹלָם.

דָּרְכוֹ קַלוֹת בְּרֶגֶל גְּמִישַׁת כֹּחַ

בְּצִמְצוּמוֹ הַצַּר שֶׁל הָעִגּוּל

הוּא כְּמָחוֹל שֶׁל אוֹן הָאָץ לִנְגֹּחַ,

אֲשֶׁר רָצוֹן כַּבִּיר מוּלוֹ כָּבוּל.

אַךְ יֵשׁ וְהַדֹּק שֶׁבְּבָבַת-הָעַיִן

דּוּמָם נִפְתָּח. אָז בָּהּ מַרְאֶה נִכְנָס,

חוֹלֵף בִּדְרִיכוּתָם שֶׁל הַגַּפַּיִם

הַחֲרִישִׁים, עַד אֶל הַלֵּב, וְגָז.

פריס, סוף 1902

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֲנִי אֶחָד רַק מִקְּטַנֵּי קְטַנֵּיךָ,

וְהַחַיִּים אֶרְאֶה מִתּוֹךְ תָּאִי,

וּבְנֵי אָדָם זָרִים לִי מִכֵּלִים,

וְאֵיךְ אֶשְׁפֹּט אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

אֲבָל, אִם לִפָנֶיךָ תְּבִיאֵנִי

וּלְנֶגֶד מֶבָּטֶיךָ אֶתְיַצָּב,

שָׂאֵנִי – נָא, – כִּי לֹא חָצוּף הִנֵּנִי –

וְאַגִּידָה לְךָ: אֵין אִישׁ חַי אֶת חַיָּיו.

מִקְרִים הֵם בְּנֵי-אָדָם, קוֹלוֹת מֵחֹשֶׁךְ,

פְּחָדִים, שִׁבְרֵי יוֹמְיוֹם, זוּטוֹת שֶׁל אֹשֶׁר,

מִיַּלְדוּתָם מֻסְוִים, מְחֻפָּשִׂים,

בּוֹגְרִים כְּמַסֵּכוֹת, פָּנִים חֵרְשִׁים.

וּלְעִתִּים חוֹשְׁבַנִי: יֵשׁ בֵּיִת-עֵקֶד

שֵׁם הַחַיִּים הַלָּלוּ מֻנָּחִים

כְּשִׁרְיוֹנִים, כִסְאוֹת אוֹ פְלָכִים,

שֶׁמֵּעוֹדָם שִׁמְּשׁוּ רַק מַדּוּחִים,

וּמְשּׁוּלִים כֵּעֲרָכִים שֶׁל בֶּגֶד,

שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְבָד עָמוֹד וּמֻכְרָחִים

לְהִשָּׁעֵן עַל נִדְבָּכִים שֶׁל אֶבֶן.

וְלוּא בָעֶרֶב הָלְאָה, בְּלִי לִשְׁהוֹת,

אֵלֵךְ מִתּוֹךְ גַּנִּי, שֶׁבּוֹ יָגַעְתִּי, –

יוֹדְעַנִי כִּי אֶל בֵּיִת הַנְּכוֹת הִגַּעְתִּי

שֶׁל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא זָּכוּ לִחְיוֹת.

שָׁם אֵין שׁוּם עֵץ, וְהָאָרֶץ כְּמוֹ סְדָן,

וּכְמוֹ סְבִיב כֶּלֶא כֹּתֶּל תָּלוּי שָׁם

לְלֹא אֶשְׁנָב בְּשֶׁבַע טַבָּעוֹת.

וְהַשְּׁעְרִים, שֶׁעֶשֵׁת בְּרִיחֵיהֶם –

לְבַל יוּכַל שׁוּם אִישׁ לָבוֹא בָהֶם –

וְהַסּוֹרְגִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בִּנְפֹל מֵחַלּוֹנִי דְּבַר-מַה

(וְלוּא זֶה רַק גַּרְגִּיר קָטָן אוֹ קֹרֶט),

אֵיךְ מְזַנֵּק אָז חָק-הַכֹּבֶד

אֶל כָּל כַּדּוּר וְכָל נְעֹרֶת

לְשֵׂאתָם אֶל חֵיק הָאֲדָמָה.

כִּי כָל דָּבָר חוּסֶה בִּתְחוּם

הָאַהֲבָה הַמְרַחֶפֶת,

כָּל אֶבֶן, וְכָל צִיץ רַקֶּפֶת,

וְיֶלֶד הַשּׁוֹכֵב לָנוּם.

רַק אָנוּ מְבַקְשִׁים בְּשַׁחַץ

לְהִדָּחֵק מִכְּלַל הַיַּחַד

אֶל חֲלָלָהּ שֶׁל הַחֵרוּת,

בִּמְקוֹם, כְּמוֹ שִׁטָּה צוֹמַחַת,

לְהִבָּטֵל מוּל תְּבוּנוֹת חוּץ.

בִּמְקוֹם בַּעֲנָוָה וָנַחַת

לְהִשְׁתַּלֵּב בִּשְׁבִילֵי עַד,

נִתְקַשֵּׁר כָּךְ וְגַם אַחֶרֶת,

וְהַחוֹרֵג מִכָּל מִסְגֶּרֶת

הֲרֵיהוּ לְעוֹלָם בָּדָּד.

עָלָיו שׁוּב לְהַתְחִיל כְּיֶלֶד

וּמִן הָעֲצָמִים לְלְמֹד,

כִּי הֵם בְּצֵל יָהּ אִוּוּ לָשֶׁבֶת

וְלֹא נָטְשׁוּ אוֹתוֹ לִנְדֹּד.

וְשׁוּב לִפֹּל עָלָיו לָדַעַת,

מָתוּן לָנוּחַ בְּכָבְדּוֹ,

עַל כִּי אָמַר, כִּי לְלֹא פַחַד

יֵיטִיב לָעוּף מִן הָעוֹפוֹת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בְּנִבְכַי לֵילוֹת אוֹתְךָ אֶחְפֹּר, אוֹצָר.

אַתָּה, שֶׁכָּל שִׁפְעָה וּמוֹתָרוֹת

רֵק עֹנִי דַל לְךָ וִרַק תְּמוּרוֹת

לְיֹפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹצַר.

אַךְ נְתִיבְךָ נִמְשָׁךְ לַמֶּרְחַקִּים,

וְיַעַן אֵין עוֹבֵר בּוֹ, הוּא אָבוּד.

בּוֹדֵד אַתָּה. אַתָּה הוּא הַבְּדִידוּת,

הוֹ, לֵב אֲשֶׁר הוֹלֵךְ לַעֲמָקִים.

וְאֶת יָדַי, שֶׁמֵּחֲפֹר פְּצוּעוֹת,

מֵרִים אֲנִי לָרוּחַ וְאֶל עָל,

וְכָאִילָן הִנָּן מִסְתַּעֲפוֹת.

בָּהֶן אִינַק אוֹתְךָ מִן הֶחָלָל,

כְּאִלּוּ הִתְנַפַּצְתָּ לִרְסִיסִים

שָׁם אֵימָתַי בִּתְנוּעָה נִמְהָרֶת.

וְעַכְשָׁו אַתָּה מִכּוֹכָבִים גָּזִים,

עוֹלָם שֶׁל נִיצוֹצוֹת, נוֹפֵל לָאָרֶץ,

כְּגֶשֶׁם בָּאָבִיב, רַךְ, בְּלִי מֵשִׁים.

וֶסטֶרוֶדה על-יד ברֶמֶן,

18 – 25 בספטמבר 1901

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

[זו ענוה. להבינך] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

זוֹ עֲנָוָה. לַהֲבִינֶךָ

מֻטּוֹת פָּנִים מְהֻרְהָרוֹת.

כַּךְ פַּיְּטָנִים עוּלִים יֵלֵכוּ

בָּעֶרֶב בְּקַצְוֵי שְׂדֵרוֹת.

כַּךְ פַּלָּחִים צוֹפִים בְּלִי אֹמֶר

מוּל גְּוִיַּת יֶלֶד אַחֲרֵי מוֹת.

יַעַן כֻּלָּם יֵדְעוּ יָדוֹעַ:

גָּדוֹל הַמִּתְרְחֵשׁ מְאֹד.

הָרוֹאֲךָ לָרִאשׁוֹנָה

נֶחְבָּא מֵאִישׁ וּמִשָּׁעוֹן.

הוּא תָר אַחֲרֶיךָ בְּצָיוֹן,

וְכִמְטֹעָן וּכְרַב-זִקְנָה.

רַק אַחֲרֵי-כֵן יִפְנֶה לַנּוֹף,

וּמֶרְחָבִים יָחוּשׁ וְרוּחַ,

יִשְׁמַע שִׁמְךָ בְּפִי מַעְיָנוֹת,

יִרְאֶנוּ בְשִׁיר כּוֹכָב זָרוּחַ,

וְלֹא יוּכָל מִמְּךָ לָזוּחַ,

כִּי רַק לְבוּשׁ לְךָ הַכֹּל.

קָרוֹב אַתָּה לוֹ, צַח וָטוֹב,

וְנֶהֱדָּר כְּמַסַּע-קַיִט,

הַמַּחֲלִיק בִּסְפִינוֹת-שַׁיִט

עַל פְּנֵי נָהָר נָע לְאִטּוֹ.

הָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם,

מְפֻּלֶּשֶׁת לְרוּחוֹת שָׁמַיִם

וּמְבֻּצֶּרֶת בִּיְעָרוֹת.

מִצְטוֹפְפוֹת הָעֲיָרוֹת

וּכְפַעֲמֵי צְלִילִים יַחֲלֹפוּ,

וּכְכֹל יֶתֶר הַמַּרְאוֹת.

אַךְ בְּעִקּוּלֵי זֶרֶם שׁוּב

מְבַצְבְּצוֹת עָרֵי-יִשּׁוּב

וְנִשָּׂאוֹת כְּעַל כְּנָפַיִם

מוּל הַשָּׁטִים בַּעֲצַלְתַּיִם.

וְיֵשׁ שֶׁהַסְּפִינָה נִגֶּשֶׁת

אֶל אֵי-מָקוֹם שֶׁהוּא בָדָּד,

הַמְּצַפֶּה בִדְמִי שֶׁל קֶשֶׁב,

לְבוֹא אָדָם לְלֹא מִקְלָט…

וּמֶרְכָּבָה קַלָּה מַמְּתֶּנֶת

לוֹ, רְתוּמָה לִשְׁלֹשׁ-סוּסִים,

אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ לֹא מְסֻמֶּנֶת

עִמּוֹ לִקְרַאת שְׁקִיעָה טָסִים.

אַתָּה נִרְאֵיתָ לִי, חֵי עוֹלָמִים,

וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ, כְּמוֹ אַתָּה בְנִי,

שֶׁעֲזָבַנִי בְּעוֹדוֹ פָעוּט,

יַעַן בִקְרָא לֵישֵׁב עַל כֵּס מַלְכוּת,

שֶׁלְּפָנָיו הָאֲרָצוֹת כָּעֲמָקִים.

וְאָנֹכִי נִשְׁאַרְתִּי כְזָקֵן,

שֶׁלֹּא יָּבִין עוֹד אֶת עֲלִילוֹת בְּנוֹ,

וְרַק מְעַט יַגִּיעַ לְאָזְנוֹ

מִן הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר זַרְעו תִקֵּן.

זֶה אָשְׁרְךָ הָרַב, אֲשֶׁר יִסְחַר

עַל פְּנֵי יַמִּים, יֵשׁ וַאֲנִי חָרֵד

לוֹ וּמְבַקֵּשׁ כִּי אֶל תּוֹכִי יַחֲזֹר,

לָאֹפֶל בּוֹ טֻפַּחְתָּ עַד בּוֹא עֵת.

וּכְשֶׁאֲנִי נִתְפָּשׂ בְּחֶבְלֵי יוֹם,

יֵשׁ וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁמָּא אִינְךָ.

וְאָז אֶקְרָא עָלֶיךָ: אֵין מָקוֹם

בּוֹ לֹא יַנְצִיחַ הַסּוֹפֵר שִׁמְךָ.

אָב אֲנִי; אַךְ גָּדוֹל מֵאָב הַבֵּן.

כִּי הוּא מַה שֶּׁאָבִיו הָיָה וְכֵן

מַה שֶׁאָבִיו שׁוּב לֹא הִסְפִּיק לִהְיוֹת.

הוּא הַמָּחָר וְהוּא אֶתְמוֹל אַחֵר,

וְהוּא הַחֵיק וְהוּא הַיָּם וְעוֹד.

וְרַחֲמָיו הֵם לָנוּ כְסִיּוּט,

וַאֲמָרָיו הֵם לָנוּ כִצְנִינִים, –

רוֹצִים אָנוּ לִהְיוֹת לוֹ צַיְּתָנִים,

אוּלָם דְּבָרָיו נִשְׁמַע כְּמִבַּחוּץ.

הַדְּרָמָה שֶׁבֵּינֵינוּ כֹּה גְּדוֹלָה,

שֶׁלֹּא נָבִין בָּרַעַשׁ זֶה אֶת זֶה;

רַק אֶת שְׂפָתָיו הַדּוֹבְבוֹת נֶחֱזֶה,

אֲבָל הָרוּחַ תְּסָעֵר מִלָּיו.

וּבְעוֹד לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה צָמוּד,

רָחוֹק נִרְחַק כְּקַצְוֵי עוֹלָמוֹת;

רַק בְּהַגִּיעַ שְׁעָתוֹ לָמוּת,

נֵדָע כִּי הוּא חָיָה עַל אֲדָמוֹת

זֶה בִּשְׁבִילֵנוּ אָב. וְעָלַי – עָלַי

לִקְרֹא לְךָ אָבִי?

הֵן זֹאת אוֹמֶרֶת, לְנַדּוֹתְךָ מִלְּבָבִי.

לֹא, בְּנִי אַתָּה. וּכְיַלְדִּי אֲהוּבִי

אֵדָעֲךָ. אַתָּה יָחִיד לִי בֵן,

גַּם בִּהְיוֹתְךָ לְאִישׁ, לְאִישׁ זָקֵן.

וְנִשְׁמָתִי לִפָנֶיךָ כְאִשָּׁה,

כְּרוּת אֲשֶׁר דָּבְקָה בְּנָעֳמִי.

בַּיּוֹם הִיא מְלַקֶּטֶת הַמְּלִילוֹת

בֵּין עֳמָרֶיךָ, כְּיֶתֶר הַשְּׁפָחוֹת.

אֲבָל בָּעֶרֶב בַּנָּהָר תִּרְחַץ,

וְתִתְלַבֵּשׁ וְתִתְיַפֶּה מְאֹד,

וְאֶל הַגֹּרֶן, עֵת הַכֹּל נָמִים,

תָּבוֹא וּתְגַלֶּה הַמַּרְגְּלוֹת.

וְכִי תִּשְׁאָלֶנָּה בַחֲצוֹת, לְךָ

בְתֹם לֵב תֹּאמַר: רוּת אֲנִי, אֲמָתְךָ.

וּפָרַשְׂתָּ עַל אֲמָתְךָ כְנָפְךָ.

כִּי אַתָּה תִנְחַל…

וּלְרַגְלֶיךָ נִשְׁמָתִי תִישַׁן,

וּמִדָּמְךָ תֵחַם עַד לַזְּרִיחָה.

וְהִיא כְרוּת. וְהִיא לְךָ אִשָּׁה.

יָהּ, מִי יִתְּנֵנִי צַלְיָנִים רַבִּים,

וּבְסָךְ אָרֹךְ אֵלֶיךָ לַעֲלוֹת,

לִהְיוֹת מִמֶּךָ חֵלֶק רַבָּתִי:

בֻּסְתָּן, אֲשֶׁר כֻּלְּךָ שְׂדֵרוֹת חַיּוֹת.

כִּי בְלֶכְתִּי אֵלֶיךָ לְבַדִּי, –

מִי חָשׁ בְּכָךְ? מִי מִתְבּוֹנֵן לִרְאוֹת?

מִי זֶה נִרְגָּשׁ? אֶת מִי אַסְעִיר בַּזֹּאת,

לַהֲשִׁיבָוּ אֵלֶיךָ?

בְּלִי לִשְׁעוֹת

– הֵם מוֹסִיפִים לִצְחֹק. וְאָז אֶשְׂמַח,

שֶׁכָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ; בַּאֲשֶׁר כָּךְ

הֵם לֹא יוּכְלוּ הֲלִיכָתִי לִרְאוֹת.

פתיחה / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

¹

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כְּכֹל שָׁאַתָּה: בָּעֶרֶב צֵא לְךָ

מֵחַדְרְךָ, בּוֹ כָּל דָּבָר תֵּדַע;

הָאַחֲרוֹן מוּל הַמֶּרְחָק בֵּיתְךָ:

כְּכֹל שָׁאַתָּה.

בְּעֵינֶיךָ, הַיְגֵעוֹת מֵעֲמָלָן

לְהִשְׁתַּחְרֵר מִסַּף בָּלֶה, לְאַט

לְאַט תָּרִים שְׁחוֹרוֹ שֶׁל אֵי אִילָן

וּמוּל שָׁמַיִם תַּצִּיגוֹ. תָּמִיד, בָּדָד.

וְהִנֵּה תֵּבֵל עָשִׂיתָ. וְהִיא רַבָּה.

וְכַמִּלָּה הַמַּבְשִׁילָה עוֹד בַּדְּמָמָה.

וּכְהָבֵן רְצוֹנְךָ אֶת טַעֲמָהּ,

עֵינֶיךָ יַנִּיחוּהָ בְּחִבָּה…

ברלין, 24 בפברואר 1900

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֵלֶךְ-נָא כָךְ אֵלֶיךָ: נְדָבוֹת

קַבֵּץ עַל-יָד מִמִּפְתְּנֵי זָרִים.

וְאִם יִרְבּוּ, יָבוֹכוּ נְתִיבוֹת,

אֶדְבַּק-נָא בַזְּקֵנִים הַזְּהִירִים.

לוּא אֶלָּוֶה אֶל יְשִׁישִׁים קְטַנִּים,

וּבְלֶכְתָּם אַבִּיטָה כְּבַחֲלוֹם,

אֵיךְ בִּרְכֵּיהֶם מִתּוֹךְ גַּלֵי זְקָנִים

בּוֹקְעוֹת, כְּמוֹ אִיִּים לְאוֹר הַיּוֹם.

עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי אֲנָשִׁים עִוְרִים,

אֲשֶׁר נַעֲרֵיהֶם לָהֵם עֵינַיִם,

נָשִׁים כּוֹשְׁלוֹת, שׁוֹתֵי מִנָּהָר מַיִם,

עַל פְּנֵי נָשִׁים הָרוֹת אָנוּ עוֹבְרִים.

וּכְמוֹ כֻלָּם לִי מֵאֵי-אָז קְרוֹבִים,

וְהַגְּבָרִים אוֹתִי כְאָח פּוֹגְשִׁים,

וּמַכִּירוֹת בִּי יְדִידָן נָשִׂים –

וְכָךְ רָאִיתִי גַּם אֶת הַכְּלָבִים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֲנִי הוּא זֶה, שֶׁלְּפָנֶיךָ

כָּרַעְתִּי בְּבִגְדֵי נָזִיר:

לֵוִי שְׁפַל-בֶּרֶךְ מִמְּשָׁרְתֶיךָ,

אֲשֶׁר הָגְךָ, שֶׁמִּלֵּאתִיו;

קוֹל דַּק מִתָּא בִּקְצֵה הַבַּיִת,

שֶׁהָעוֹלָם סְבִיבוֹ חוֹלֵף, –

וְאַתָּה אוֹתוֹ הַגַּל עֲדַיִן,

שֶׁכָּל הָעֲצָמִים שׁוֹטֵף.

הַכֹּל כְּקֹדֶם. רַק הַיָּם

וּבוֹ מְעַט אִיִּים שֶׁרָמוּ.

הַכֹּל כְּקֹדֶם. רַק נָדַמּוּ

שִׁירֵי כְרוּבִים אֲשֶׁר נָעָמוּ,

וְזֶה אֲשֶׁר זִכְרוֹ הוּעַם

הוּא זֶה שֶׁעֲצָמִים כֻּלָּמוֹ

אֵלָיו נוֹטִים וְהוּא כֹּחָם.

הַאִם אַתָּה הַכֹּל, וְאָנִי –

יָחִיד הַשָּׁח וְהַמּוֹרֵד?

הַאִם הַכְּלָל לֹא כְלָלַנִי?

וּכְשֶׁבָּכִיתִי מִי עָנַנִי?

וּכְלוּם אַתָּה בִכְיִי קוֹלֵט?

הַאִם תִּשְׁמַע מַה מִּלְּבַדִּי?

הֲיֵשׁ קוֹרֵא עוֹד חוּץ מִמֶּנִּי?

סוּפָה בַּחוּץ? שׁוּר סוּפָתִי,

רְאֵה כִּי סַעַר יְשׁוּפֵנִי.

הַאִם לֹא תִשְׁמָעֵנִי יַעַן

תַּקְשִׁיב לְשִׁיר קָטָן, חָלוּשׁ?

שְׁמַע לִי, הֵן גַּם אֲנִי אָנוּשׁ,

וְגַם שִׁירִי בוֹדֵד, בְּלִי מַעַן.

אֲנִי הוּא זֶה, אֲשֶׁר בְּפַחַד

הָיָה שׁוֹאֶלְךָ, מִי אַתָּה.

כָּל עֵת שֶׁהַחַמָּה שׁוֹקַעַת

אֲנִי יָתוֹם וּמְקֻטָּע,

חִוַּר וּמְסֻלָּק כְּנֵצֶל,

וּבְכָל חֶבְרָה זָר וּבָזוּי,

וּכְמִנְזָר עוֹמֵד כָּל עֶצֶם,

אֲשֶׁר הָיִיתִי בוֹ כָלוּי.

אֲזַי, אֵלִי שׁוֹמֵעַ שִׂיחַ,

הַמְקֹרָב לְכָל צָרָה,

רֵעִי בְּרַע לִי, בְּאֵין מוֹשִׁיעַ,

אַתָּה כְּלֶחֶם לִי נִדְרָשׁ.

אוּלַי לֹא תֵדַע, לַיְלָה מַהוּ

לִבְנֵי-אָדָם נְטוּלֵי שְׁנָת.

עַל מִשְׁכָּבָם כֻּלָּם יִרְשָׁעוּ:

זָקֵן, בְּתוּלָה וְיֶלֶד קָט.

יָקִיצוּ כִּצְפוּיִים לְדִין,

עוֹד עֲצָמִים סְבִיבָם יַשְׁחִירוּ,

וּבְרַעַד יְדֵיהֶם יַחְוִירוּ,

וּלְבֻלְמוּס הוֹלֵל יַחְבִּירוּ,

כִּלְנוֹף שֶׁל צַיִד הַכְּלָבִים.

עָבָר נִשְׁקָף עוֹד לִפְנֵיהֶם

וּבֶעָתִיד פְּגָרִים הֻנָחוּ,

סִימָן לָבוֹא הַבֹּקֶר אֵין,

וְאֶל קְרִיאַת הַגֶּבֶר הֵם

לַשָׁוְא אֶת חוּשֵׁיהֶם יִשְׁלָחוּ.

הַלֵּיל סוֹגְרָם כְּמוֹ מִבְצָר.

וּבְאֵימַת פִּצְעֵי יָדַיִם

חוֹרִים חוֹפְרִים הֵם בְּחוֹמוֹתַיִם, –

אַךְ מְחִלּוֹת שָׁם עַד אַפְסַיִם,

וְאֵין מוֹצָא מִן הַמֵּצַר.

וְכָךְ כָּל לֵיל וְלֵיל, אֵלִי.

תָּמִיד יֵשׁ אֲחָדִים עֵרִים,

הוֹלְכִים, הוֹלְכִים, וְלֹא יָבוֹאוּ.

הֲתִשְׁמָעֵם, כְּסַגֵּי נְהוֹרָא

דּוֹרְכִים הָאֶמֶשׁ?

עַל מַדְרֵגוֹת צוֹנְחוֹת תְּהוֹמָה

צָקוּן-לְךָ חֶרֶשׂ?

הֲתִשְׁמָעֵם נוֹפְלִים עַל הַסְּלָעִים? הֵן

אֶת קוֹל בִּכְיָם תִּשְׁמַע; הֲרֵי בוֹכִים הֵם.

אֲנִי קוֹרֵא לְךָ, כִּי הֵם עוֹבְרִים

עַל יַד דַּלְתִּי. כִּמְעַט שֶׁרְאִיתִים.

אֶל מִי אֵפוֹא אֶקְרָא, יָהּ, אִם

לֹא אֶל הָאַפְלוּלִי וְלֵילִי מִלֵּיל,

הָעֵר גַּם בְּלִי מְנוֹרָה אֲשֶׁר תָּהֵל,

וְלֹא יִפְחָד; עָמֹק וְגַם יָחִיד

שֶׁלֹּא פֻּנַּק בָּאוֹר; זֶה אֶדָעוֹ,

כִּי הוּא מֵאָרֶץ עִם עֵצִים יִצְמַח

וּכְטַל אוֹרוֹת,

בְּעֵת פְּנֵי אֶל אֲדָמָה אוֹרִיד,

עוֹלֶה לְאִטּוֹ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

שוֹמֵר-בַּלֵּיל הוּא הַטֵּרוּף,

יַעַן הוּא עֵר.

עוֹמֵד הוּא וְצוֹחֵק מִדֵּי שָׁעָה,

וְשֵׁם בִּשְׁבִיל הַלָּיְלָה הוּא בוֹרֵר,

וּמְכַנֶּה אוֹתוֹ: חָמֵשׁ, עֶשְׂרִים, שִׁבְעָה…

וּבְיָדו הוּא מַחֲזִיק שׁוֹפָר,

וּבִטְרִיגוֹן מַקִּישׁ בּוֹ כִּי יַרְטִיט.

אֲבָל לִתְקֹעַ לֹא יֵדַע, אֶלָּא הוּא שָׁר

בְּקוֹל שִׁירוֹ, בְּעָבְרוֹ בֵּין הַבָּתִּים.

הַיְלָדִים נָמִים בְּמִטּוֹתָם.

חוֹלְמִים הֵם כִּי טֵרוּף בַּחוּץ שׁוֹמְרָם.

אַךְ הַכְּלָבִים פּוֹרְצִים מִן הַסּוּגַר,

בַּחֲדָרִים אֵימָה הֵם מְהַלְּכִים,

וְרוֹעֲדִים עוֹד כְּשֶׁהוּא הִרְחִיק

וּפוֹחֲדִים מִתְּשׁוּבָתוֹ אַחַר.

¹

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כַּבֵּה עֵינַי: אֲנִי עוֹד רוֹאֲךָ;

אֶת שְׁתֵּי אָזְנַי הָשַׁע וְאֶשְׁמָעֲךָ.

לְלֹא רַגְלַי אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלֶיךָ,

וּבְאֵין לִי פֶּה עוֹד אֶהֱגֶה שִׁמְךָ.

נַתֵּק אֶת זְרוֹעוֹתַי, וּבִלְבָבִי

אֲנִי אֶתְפֹּשׂ אוֹתְךָ, כְּמוֹ בְּיָד.

אֶת לְבָבִי הָדֵק, מֹחִי יִפְעַם.

וְאִם גַּם בְּמֹחִי שְׂרֵפָה תִצַּת,

אֶשָּׂאֲךָ תָמִיד בִּיקוֹד הַדָּם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הוּא הַמִּנְזָר, אֲתַר-נִסִּים,

בּוֹ אַרְבָּעִים הֵיכָל מִתְנוֹסְסִים

וּכְנֵסִיּוֹת שִׁבְעִים, מֵאִכְטִיסִים

וּמֵעִנְבָּר בְּנוּיוֹת לְתַלְפִּיּוֹת.

וּבֶחָצֵר כָּל כְּלִי וְכֶלִי

נוֹשֵׂא אֶת שִׁיר שִׁמְךָ בְּשֶׁלִי,

וְרִאשׁוֹן הַשַּׁעַר מָלֵא הוֹד.

לַנְּזִירוֹת בָּתִּים שֶׁל אֶבֶן,

מֵאָה הֵן, בִּגְלִימוֹת שְׁחֹרוֹת.

זוֹ מַיִם מִן הַבְּאֵר שׁוֹאֶבֶת,

וְזוֹ אֶת חֲלוֹמָהּ רוֹקֶמֶת,

וְזוֹ עִם שֶׁמֶשׁ נֶעֱרֶבֶת

פּוֹנָה אֶל דּוּמִיַּת שְׂדֵרוֹת.

אַךְ לְרֻבָּן חַיֵּי מִסְתּוֹר.

בִּדְמִי בָתִּים סְפוּנוֹת הֵן פְּנִימָה,

כְּמַנְגִּינוֹת אֲשֶׁר יָהִימוּ

בְּלֵב כִּנוֹר מֵאֵין נוֹגֵן.

וּסְבִיב הַכְּנֵסִיּוֹת הִנְמִיכוּ

קְבָרִים בְּלֹהַּ שֶׁל יַסְמִין,

וְעֲל עוֹלָם רָחוֹק יָשִׂיחוּ

בְּקוֹל דִּמָמָה כָּאֲבָנִים.

עַל הָעוֹלָם אֲשֶׁר נִכְחָד,

אִם כִּי בוֹ הַמִּנְזָר שָׁקוּעַ,

וְהוּא רַק הֶבֶל וּרְעוּת-רוּחַ,

שָׁטוּף בְכַחַשׁ וּבְרִתְחָה.

נִכְחָד הוּא, כִּי אַתָּה יֶשְׁךָ.

הוּא מְרַצֵּד בִּמְחוֹל אוֹרַיִם

עַל פְּנֵי שָׁנִים לְלֹא תִכְלָה.

אֲבָל, אַתָּה, פַּיְטָן וְלַיִל

מִבַּעַד לְקֶסֶם זָהֳרִים

רוֹאִים עָמְקָהּ שֶׁל אֲפֵלָה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מַלְכֵי זֶה הָעוֹלָם תָּשָׁשׁוּ

וְלֹא יִהְיוּ לָהֶם נוֹחֲלִים.

בְּנֵיהֶם מֵתִים כְּעוֹלָלִים,

לְאַלָּמִים מִזְּמַן נָטָשׁוּ

בָּנוֹת חִוְּרוֹת כְּתָרִים חוֹלִים.

לְמָעוֹת הָאֲסַפְסוּף כּוֹתְשָׁם,

וַאֲדוֹנֵי זֶה הָעוֹלָם

בָּאֵשׁ מוֹתְחָם לִמְכוֹנוֹת,

לְמַעַן יַרְבּוּ לַעֲבֹד;

אֲבָל, אָשְׁרָם אֵינֶנּוּ עוֹד.

הַפָּז נִכְסָף. וְהוּא מוֹאֵס

מַטְבְּעוֹת, גַּלְגַּלֵּי תְנוּעָה,

הַמְלַמְּדִים חַיִּים קַלִּים.

וּמִקֻּפּוֹת, מִמִּפְעָלִים,

אֶל הַמָּקוֹם מִשָּׁם יָצָא,

אֶל יַרְכְּתֵי הָרִים יֵרֵד,

סָגוֹר בְּרִיחֵיהֶם אַחֲרָיו.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הוּא הַזָּקֵן, שֶׁפִּיחַ

אֶת שְׂעָרוֹ הַשָּׂב שָׂרַף;

אוֹתוֹ זָקָן שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחַ

בּוֹ וּבַהֹלֶם שֶׁבְּיָדָיו;

שַׂר הַשָּׁנִיִם וְהַמַּרְקִיעַ,

אֲשֶׁר כִּימֵי הַסְּדָן יָמָיו.

אַתָּה הוּא שֶׁאֵין לוֹ שַׁבָּת,

הַמְכֻנָּס עַד לִבְלִי הֶרֶף

בְּחִשּוּלָהּ שֶׁל זוֹ הַחֶרֶב,

לְלַטְּשָׁהּ עַד כִּי תֵחַד.

וְעֵת פּוֹסֶקֶת כָּל הַמְּלֶאכֶת,

וְכָל אִישׁ נָח, עָצֵל מִלֶּכֶת

קוֹל הַקִּישְׁךָ עַל הַמַּתֶּכֶת

מִן הַפַּעֲמוֹנִים יְהַד.

אַתָּה בָקִיא וַאֲבִימַעַץ,

וָעֵד יוֹדֵעַ בְּלִי לִלְמוֹד,

מֵרָחוֹק-בָּא וּסְמוּי-הַמַּעַשׂ,

אֲשֶׁר בְּלַחַשׁ וּבְלַעַז

עָלָיו רוֹוְחוֹת הַשְּׁמוּעוֹת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בְּאָזְנֶיךָ תְפִלָּתִי לֹא אִי-כָבוֹד:

וּכְמוֹ מָצָאתִי בְּסֵפֶר קַדְמוֹנִים,

כִּי קְרוֹבְךָ אָנִי, נֶכֶד, בֵּן אוֹ נִין.

אֲנִי לֶאֱהָבְךָ רוֹצֶה מְאֹד…

כְּלוּם אֶת הָאָב נֹאהַב? הֵן קְשֵׁי-פָנִים

מֵחִבּוּקוֹ הָרֵיק מֵאֵין-אוֹנִים

פּוֹרְשִׁים אָנוּ, כָּמוֹךְ, בְּלִי מֵשִׁים.

וְאֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר נָבַל נָשִׂים

בֵּין הַגְּוִילִים שֶׁאֵין לָהֶם קוֹרְאִים.

וּמִלִּבּוֹ, כְּמוֹ מֵהָר נִשְׁפֶּה,

נִזְרֹם אֶל הַשִּׂמְחָה וְלִנְכָאִים.

כְּלוּם אֵין הָאָב לָנוּ מַה שֶׁעָבַר,

יָמִים חָלְפוּ וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת,

בְּגָדִים שֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ, אֲבַק דּוֹרוֹת,

יָדַיִם שֶׁבָּלוּ, שֵׂיבַת-שֵׂעַר.

וְאַף אִם בְּיָמָיו הָיָה גָדוֹל,

עִם צְמִיחָתֵנוּ בָא זְמַנּוֹ לִפֹּל.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַחֲרוֹן בָּתֵּי הַכְּפָר הַזֶּה נִצְּב

בּוֹדֵד כְּבַיִת שֶׁבִּקְצֵה עוֹלָם.

בַּכְּפָר הַקָּט הַדֶּרֶךְ לֹא נִבְלָם,

וְאַט יוֹצֵא לַלַּיִל וְלַמֶּרְחָב.

הַכְּפָר הַקָּט הוּא מַעֲבָר חוֹלֵף

בֵּין שְׁנַיִם עוֹלָמוֹת רָחוּשׁ, רוֹפֵף,

רֵק דֶּרֶךְ בֵּין בָּתִּים, רַק דֶּרֶךֶ סְתָם.

וְהָעוֹזֵב אוֹתוֹ לָנוּד הוֹלֵךְ,

וְיֵשׁ הוֹלְכִים הַמֵּתִים בְּדַרְכָּם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

רְאֵה, כָּל אָדָם בּוֹרֵחַ מֵעַצְמוֹ,

כְּמוֹ מִכֶּלֶא צַר וּמִשּׂוֹטְמוֹ.

וּבְכָל זֹאת, חָשׁ אֲנִי – פִּלְאֵי פְלָאִים –

כִּי יֵשׁ מִי אֲשֶׁר חַי כָּל הַחַיִּים.

מִי חַי אוֹתָם? שֶׁמָּא הָעֲצָמִים,

הָעֲרוּכִים בְּלִי שֶׁנִּשְׁמַע קוֹלָם

כְּשִׁיר מִזְמוֹר בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים?

כְּלוּם אֵלֶּה הָרוּחוֹת אֲשֶׁר בַּיָּם?

כְּלוּם אֵלֶּה הָעֵצִים בְּנִיד עֳפָאִים?

כְּלוּם אֵלֶּה הַפְּרָחִים טוֹוֵי-צְבָעִים?

כְּלוּם אֵלֶּה הַשְּׂדֵרוֹת הַמִּשְׁתַּלְכוֹת?

כְּלוּם אֵלּוּ הַחַיּוֹת הַמְהַלְּכוֹת?

כְּלוּם אֵלֶּה עוֹפוֹת-בָּר הַנִּשָּׂאִים?

שֶׁמָּא אַתָּה, יָהּ, חַי אֶת הַחַיִּים?

כָּךְ הֱקִיצוֹתִי רַק תִּינוֹק,

שָׁלֵו וּמְיַחֵל

אַחֲרֵי כָל לַיְלָה וּמָצוֹק

בְּךָ לְהִסְתַּכֵּל.

כְּכָל אֲשֶׁר שִׂכְלִי צוֹפֶה,

חוֹקֵר, מְאַזֵּן, מוֹדֵד…

אַתָּה הֹוֶה, הֹוֶה, הֹוֶה,

וְאוֹתְךָ עוֹטָה הָעֵת.

וַאֲנִי גַם יֶלֶד, גַּם יוֹתֵר,

וְאָב וְנַעֲרוֹ.

חָשׁ אֲנִי: הַגַּלְגַּל חוֹזֵר

וְזֶהוּ סוֹד עָשְׁרוֹ.

מוֹדֶה אֲנִי לְךָ, כֹּחִי,

הַסּוֹכֵן בִּי וּמוֹלִיכִי,

וְנֶחְבָּא בֵין חוֹמוֹתַיִם;

עַכְשָׁו פָּשׁוּט לִי יוֹם חֻלִּין,

וּכְמוֹ זִיו שֶׁל הַדְרַת פָּנִים

אֶל מוּל קַדְרוּת כַּפַּיִם.

ברלין, 20 בספטמבר – 14 באוקטובר 1899

א

עוֹמֵד אֲנִי בָּאֹפֶל וּכְמוֹ עִוֵּר,

כִּי מֶבָּטִי הַמְחַפְּשֵׂךְ רֵיקָם חוֹזֵר.

דָּחְקוֹ שֶׁל יוֹם בָּהוּל לִי רַק מָסָךְ

אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרָיו אָחוּשׁ אוֹתָךְ.

מַמְתִּין אֲנִי כִּי יַעֲלֶה – אוּלַי –

זֶה הַמָּסָךְ מֵאֲחוֹרָיו חַיִּים חַיַּי,

מֵאֲחוֹרָיו חֻקַּת חַיַּי וּמִשְׁפָּטִי,

וּבְכָל זֹאת: מוֹתִי.

ב

אֵלַי אַתְּ מִתְרַפֶּקֶת וְלֹא בְּבוּז,

כִּי אִם כְּאֶל חֵמָר שֶׁהִיא לוֹ דְפוּס

יָדוֹ שֶׁל הַיּוֹצֵר, הַחֲזָקָה.

בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי דְּמוּת זַכָּה –

אֲבָל הִנֵּה עָיְפָה, הִנֵּה רָפְתָה,

הִנֵּה שְׁמָטַתְנִי וַאֲנִי מְכִתָּה.

ג

הָיִית מִכָּל נָשִׁים לִי אִמָּהִית,

וְכִגְבָרִים הָיִינוּ חֲבֵרִים.

הָיִית יְפַת-הַתֹּאַר לִיצָרִים

וּתְכוּפוֹת יַלְדָּה קְטַנָּה הָיִית.

רַכּוֹת מִכָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ אָרַחְתִּי,

קָשִׁית מִכָּל אֲשֶׁר עִמִּי שָׂרָה.

הָרוֹמַמָה הָיִית בָּהּ נִתְבָּרַכְתִּי –

וְהָיִית לִי לִתְהוֹם לְבָלְעֵנִי פְּעוּרָה.

מרס 1901

[ושוב יהיה הכל נשא ורם] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְשׁוּב יִהְיֶה הַכֹּל נִשָּׂא וָרָם,

מֶרְחָב בָּאֲרָצוֹת, גַּלִּים בַּיָּם,

עֲצֵי עֲנָק, וְהַחוֹמוֹת יִנְמָכוּ.

וּבַשְׁפֵלָה, רַב וּמֻפְלָג, הָעָם –

עוֹבְדֵי הָאֲדָמָה וְרוֹעֵי בָאָחוּ.

וְלֹא עוֹד אֵל תָּפוּס בִּכְנֵסִיּוֹת,

לְבַל יִבְרַח מִשָּׁם, וְהֵן בּוֹכִיּוֹת

עָלָיו, כְּעַל חַיָּה חוֹלָה בַשְּׁבִי.

וְהַבָּתִּים פְּתוּחִים לְכָל נִזְקָק,

וְרֶגֶשׁ שֶׁל קָרְבָּן לְלֹא סְיָג

רוֹוֵחַ בְּכָל לֵב, וּבָךְ וּבִי.

לֹא עוֹלָם-הַבָּא וְחֶסֶד מִשָּׁמַיִם,

רַק חֵשֶׁק גַּם לָמוּת בְּטָהֳרָה,

לֹא זָר לִהְיוֹת עוֹד לַעֲמַל כַּפַּיִם

וּבְחַיֵּי אָדָם לִהְיוֹת עֶזְרָה.

וְיֵשׁ שֶׁאִישׁ קָם מֵעֵם שֻׁלְחָן עַרְבִּית

וּמִבֵּיתוֹ יוֹצֵא וְנָע וְנָד,

כִּי עַל כְּנִישְׁתָּא לוֹ בַמִזְרָח הֻגַּד.

וְאַחֲרָיו בָּנָיו אוֹמְרִים קַדִּישׁ.

וְיֵשׁ שֶׁאִישׁ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ נִפְטָר

וּבוֹ מוֹסִיף לָדוּר, בַּפַּת, בַּכְּלִי,

כָּךְ שֶׁבָּנָיוּ אֶל הָעוֹלָם גּוֹלִים,

אֶל הַכְּנִישְׁתָּא שֶׁהוּא שָׁכַח אוֹתָהּ.

וִירַק תְּמוֹלֵי גַנִּים

תִּנְחַל, וְרֹגַע תְּכֵלֶת

שֶׁבְּקִרְעֵי רָקִיעַ,

וּרְבִיבֵי יָמִים,

וּשְׁמָשׁוֹת שֶׁל קֵיצֵי לְהָבִים,

וּבְכִי וְכֹסֶף שֶׁבַּאֲבִיבִים

כִּבְמִכְתָּבֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה אוֹהֶבֶת.

וּסְתָוִים, שֶׁכְּבִגְדֵי תִפְאֶרֶת

בְּזִכְרוֹנָם שֶׁל פַּיְּטָנִים שְׁמוּרִים.

וָחֳרָפִים תִּנְחַל, כְּמוֹ שַׁיֶּרֶת

אַרְצוֹת-יְתוֹם אֲשֶׁר עָטוּ צְחֹרִים.

תִּנְחַל פִירֶנְצִי, רוֹמִי וְקָזָן,

וֶנֶצְיָה וְהַדְּבִיר שֶׁבְּרוּאַן,¹

וּטְרוֹיְצְקָה לַוְרָה,²

וְגַם אֶת הַמִּנְזָר

אֲשֶׁר בְּקִיּוֹב, בְּשִׁפּוּלֵי הָהָר,

מְבוֹךְ כּוּכִים בֵּין עִיר לְבֵין גַּנֶּיהָ.

מוֹסְקְבָה לְךָ וְכָל פַּעֲמוֹנֶיהָ,

וְכִנּוֹרוֹת וְצִלְצְלֵי הַשֵּׁמַע,

וְכָל שִׁיר אֲשֶׁר נָבַע מִמְּקוֹר הַדֶּמַע

בְּנִזְרְךָ כְּאֶבֶן-חֵן יֻתַּן.

לְמַעְנְךָ רַק יִסְתַּגֵּר פַּיְּטָן

וְיֶאֱגֹר תְּמוּנוֹת שֶׁל עֹז וְעֹשֶׁר,

וּבְהַמְשִׁילוֹ עוֹלָם יִבְגֵּר לְאֹשֶׁר,

וְכָל חַיָּיו יִהְיֶה אַלְמָן…

וְאָמָּנִים בְּצַיְּרָם אֶת הַטֶּבַע

רַק יַחֲזִירוּהוּ לְךָ בְּצוּרַת קֶבַע,

אֲשֶׁר חוֹלֵף בְּרָאתוֹ לָרִאשׁוֹנָה

וְרַק בַּתְּמוּנוֹת הוּא נֶצַח. שׁוּרָה נָא,

זוֹ מוֹנָה לִיזָה, כְּיַיִן מְשֻׁמָּר

בָּהּ כָּל אִשָּׁה כְּמוֹ הָיְתָה מִכְּבָר,

וְשׁוּם אִשָּׁה מְאוּם לֹא תְחַדֵּשׁ.

כִּי כָּל יּוֹצֵר הוּא כְּמוֹתְךָ.

וְרוֹצֶה בְּנֶצַח. וְאוֹמֵר לַשֵּׁשׁ:

נִצְחִי הֱוֵי, כְּלוֹמַר: הֱוֵי שֶׁלְּךָ.

גַּם אוֹהֲבִים אוֹסְפִים לְמַעַנְךָ.

כִּי פַּיְּטָנִים הֵם שֶׁל שָׁעָה חוֹלֶפֶת.

וּבְנָשְׁקָם עַל פֶּה אָדִישׁ כָּאֶבֶן

יַטְבִּיעוּ בּוֹ חִיּוּךְ, כְּמוֹ יְיַפּוּהוּ.

וְנוֹשְׂאֵי עֹנֶג הֵם, וְיַרְגִּילוּהוּ

לִכְאֵבִים שֶׁלְּבַגְרוּת יַכְשִׁירוּ.

וְנוֹשְׂאֵי צַעַר הֵם גַּם כִּי יָשִׁירוּ,

וְּכִסּוּפִים יַרְדִּימוּ וְיָעִירוּ,

עַד יִפְרְצוּ בִּבְכִי בְּלֵב אִישׁ זָר.

וּכְצָבְרָם תַּעֲלוּמוֹת יִגְוָעוּ,

כִּגְוֹעַ הַחַיּוֹת בְּלִי שֶׁיָּבִינוּ, –

אַךְ יִתָּכֵן כִּי הֵם נִינִים יָקִימוּ,

אֲשֶׁר בָּהֶם שׁוּב חַיֵּיהֶם יָנִינוּ,

וּלְךָ הָאַהֲבָה, אֲשֶׁר יָדָעוּ

כְמוֹ סוּמִים וּבִשְׁנָתָם, יַנְחִילוּ.

כָּךְ כָּל זִמְרַת הָאָרֶץ לְךָ תּוּבָא.

וּכְמֵי הַמִּזְרָקוֹת אֲשֶׁר מִמַּעַל,

כְּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר, מִשְׂפַת הַקַּעַר

גּוֹלְשִׁים תָּמִיד לַקַּעַר שֶׁמִּלְּמָטָה,

כָּךְ מְקַבֵּל אֶת כָּל הַשֶּׁפַע אַתָּה,

בְּהִתְמַלֵּא דְבָרִים וְרַעְיוֹנוֹת.

בַּיּוֹם אַתָּה שְׁמוּעַת הַשֶּׁמָּא,

הַמְלַחֶשֶׁת בַּשָּׁאוֹן,

הַדּוּמִיָּה הַנֶּאֱטֶמֶת

מִשֶּׁנָּמוֹג צְלִיל הַשָּׁעוֹן.

כְּכָל אֲשֶׁר הַיּוֹם לִשְׁקֹעַ

מוֹסִיף וּתְנוּעוֹתָיו רָפוֹת,

כֵּן תּוֹסִיף, יָהּ. מֵאֲרֻבּוֹת

עוֹלָה מַלְכוּתְךָ לַגָּבוֹהַּ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הוּא הַנּוֹחֵל.

כִּי הַבָּנִים נוֹחֲלִים.

אָבוֹת כָּלִים,

בָּנִים קַיָּמִים וְנָבִים.

אַתָּה הוּא הַנּוֹחֵל.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

וְשׁוּב חַיַּי הָעֲמֻקִּים הוֹמִים

וּכְמוֹ שׁוֹטְפִים בְּרַחֲבֵי גָדוֹת.

כְּבָר כִּקְרוֹבִים לִי כָל הָעֲצָמִים

וְיֶתֶר מֻבָּטִים לִי הַמַּרְאוֹת.

הָאַלְמוֹנִי אֵינֶנּוּ זָר לִי עוֹד.

חוּשַׁי, כְּמוֹ הָעוֹפוֹת, עַד לָרָקִיעַ,

סְחוּף הָרוּחוֹת, מֵרֹאשׁ אַלּוֹן יַגִּיעוּ.

וּבְמֵי אֲגַם, בּוֹ יוֹם הָפוּךְ מַפְצִיעַ,

לִבִּי, כְּרָכוּב עַל הַדָּגִים, יִצְלֹל.

ווֹרפּסוֶדֶה, 27 בספטמבר 1900

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הַשַּׁחֲרִית הָעֲתִידָה

לְהִבָּקַע עֲלֵי עַרְבוֹת עִדָּן;

קְרִיאַת-הַגֶּבֶר אַחֲרֵי לֵיל-הַזְּמַן,

הַטַּל, הַנַּעֲרָה, תְּפִלַת-פֻּלְחָן,

הָאִישׁ הַזָּר, הָאֵם וְהַמִּיתָה.

אַתָּה הַדְּמוּת הַמִּשְׁתַּנָּה תָמִיד,

אֲשֶׁר מִחוּץ לְכָל גּוֹרָל תַּחֲרֹג,

לֹא תְהֻלַּל, לֹא תְּקוֹנֵן בַּפִּיד,

וְלֹא תְתֹאַר, כַּיַּעַר הַיָּרֹק.

אַתָּה מָצוּי תַּכְלִית כָּל עֲצָמִים,

אֲשֶׁר קִרְבּוֹ עוֹד סוֹד סוֹפִי נוֹצֵר,

נִרְאֶה תָמִיד לַאֲחֵרִים אַחַר,

לְצִי כְּחוֹף, אֲבָל לָאָרֶץ צִים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה מִסַּעַר לֹא תִירָא, –

רָאִית אֵיךְ צָמַח.

עֲצֵי הַגָּן נָסִים. שְׂדֵרָה

כְּפָרָשִׁים בַּסָּךְ.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ: הֵם נָסִים

וְאַתָּה אֵלָיו הוֹלֵךְ.

וְכָל חוּשֶׁיךָ בּוֹ שָׂשִׂים

מוּל שַׁחַק מִתְאַבֵּךְ.

יַרְחֵי הַקַּיִץ חָגוּ תְמוֹל,

לְשַׁד הָעֵצִים עָלָה;

עַתָּה הוּא מְבַקֵּשׁ לִפֹּל

אֶל חֵיק בּוֹרֵא עוֹלָם.

אָמַרְתָּ: כְּבָר הֻכַּר הָאוֹן, –

כִּי בְיָדְךָ הַפְּרִי.

עַתָּה אָבַד זֶה הַפִּתְרוֹן,

וְשׁוּב אַתָּה נָכְרִי.

הָיָה הַקַּיִץ כְּמוֹ בֵּיתְךָ,

מוּדָע בּוֹ כָּל דָּבָר.

עַכְשָׁו הַחוּצָה, אֶל לִבְּךָ,

לְךָ, כְּמוֹ לָעֲרָבָה.

כִּי הַבְּדִידוּת עוֹלָה כָעָב,

בָּאִים יְמֵי בּוּקָה;

מִבֵּין חוּשֶׁיךָ רוּחַ סְתָו

אֶת הָעוֹלָם יִקַּח.

בְּעַד נוֹפָם הָרֵיק יַבִּיט

הַשַּׁחַק שֶׁלָּאַט;

הֱוֵי עַתָּה אוֹר שֶׁל עַרְבִּית

וְאֶרֶץ וּמִקְלָט.

עָנָו הֱוֵי עִם הַכֵּלִים

וְלַמְּצִיאוּת נָכוֹן,

לְמַעַן תִּמָּצֵא מַתְאִים

בִּתְפֹשׂ בְּךָ כֹּחוֹ.

צְבָא צַלְיָנִים. מִמִּשְׁכָּבָם בַּלַּיְלָה,

עָלָיו כָּל אִישׁ כִּמְסֻמָּם נָפַל,

בְּהִשָּׁמַע רֹן צִלְצְלֵי מִגְדָּל

יָקוּמוּ; וּמוּל שֶׁמֶשׁ שֶׁלְּמַעְלָה

יִתְיַצְּבוּ לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית:

גְּבָרִים מְזֻקָּנִים אֲשֶׁר יִכָּפוּ,

וְתִינוֹקוֹת שֶׁבְּפַרְווֹת עֻטָּפוּ,

וּבִדְמָמוֹת שֶׁכִּמְעִילִים רָחָפוּ

נָשִׁים שְׁחֻמּוֹת מִטַּשְׁקֶנְטְ וְטִיפְלִיס.

נוֹצְרִים אֲשֶׁר דְּמוּתָם כִּבְנֵי אִיסְלָם,

עוֹמְדִים סְבִיב הַבְּאֵרוֹת, פּוֹשְׁטִים יָדַיִם

כִּקְעָרוֹת, לְמַלֹּאתָן הַמַּיִם,

כְּנֶפֶשׁ הַנּוֹצֶקֶת בְּאָדָם.

מַטִּים פְּנֵיהֶם לִשְׁתּוֹת, כִּי מְאֹד צָמָאוּ,

וּבִשְׂמֹאלָם אֶת בִּגְדֵיהֶם יִקְרָעוּ

וּמַטְמִינִים הַמַּיִם בְּחֵיקָם,

כְּמוֹ פָנִים דּמוּעִים וּקְרִירִים,

הַמְּתַנִּים חַיִּים שֶׁל יִסּוּרִים.

וּמִסָּבִיב הַיִּסּוּרִים הִנָּם,

עוֹמְדִים טְרוּטֵי עֵינַיִם וְלֹא תֵדַע

מִי הֵם וּמָה. יוֹגְבִים אֲשֶׁר אָרָחוּ

אוֹ סוֹחֲרִים אֲשֶׁר רָאוּ בְטוֹב,

אוֹ נְזִירִים סוֹטִים אֲשֶׁר סָרָחוּ,

וְגַנָּבִים שֶׁמִּכִּלְאָם בָּרָחוּ,

יַצְאָנִיּוֹת שֶׁנְּעוּרֵיהֶן פָּרָחוּ,

אוֹ מְטֹרָפִים בְּהֶזְיוֹנוֹת אֵין-סוֹף –

וְהֵם כִּנְסִיכִים אֲשֶׁר לָאָרֶץ שָׁחוּ

מֵעֹצֶר כְּאֵב וְכָל עֶדְיָם מַחְשׂוֹף.

כִּנְבוֹנִים כֻּלָּם, הַרְבֵּה לָמָדוּ,

בְּנֵי-סְגֻלָּה שֶׁבַּמִּדְבָּר נָדָדוּ

וְאֵל שְׁלָחָם בְּיַד עוֹרְבִים צֵידָה;

בַּשְּׁפֵלוֹת הִרְבּוּ בָדָד לָנוּעַ,

וּלְחָיֵיהֶם שְׁדוּפוֹת מֵאֶלֶף רוּחַ,

בּוֹשִׁים וְנִכְלָמִים מִגַּעְגּוּעַ

הַמְנַשְּׂאָם מֵעַל לְכָל עֵדָה.

מְסֻלָּקִים מִן הַחֻלִּין בְּסֶרֶךְ

שֶׁל מַעַרְכוֹת עוּגָב וּמַקְּהֵלוֹת.

מַעְפִּילִים בִּדְמוּת שֶׁל כּוֹרְעִי-בֶרֶךְ,

וּדְגָלִים הַרְקוּמִים תְּמוּנוֹת,

שֶׁמְּקֻּפָּלִים הָיוּ, חֲבוּיִים, בְּלִי עֵרֶךְ:

וְעַתָּה לְאַט יָנִיפוּ אֶת עַצְמָם.

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר מַפְנִים אֶת מֶבָּטָם

אֶל בַּיִת קָט, שֶׁהַחוֹלִים שֻׁכְּנוּ בוֹ;

כִּי זֶה עַתָּה חָמַק נָזִיר מִשָּׁם,

שְׂעָרוֹ פָרוּעַ וּמְעִילוֹ נִפְרָם,

וְעַל חֶלְיוֹן פָנָיו הַכְּחוֹל חוֹתָם,

בּוֹ דִּבּוּקִים נִכְנָסוּ, לֹא ירפּוּהוּ.

הוּא שָׁח, כְּמוֹ נִשְׁבָּר לַחֲצָאִין,

וְעֲל הָאָרֶץ מָט, שָׁבוּר לִשְׁתַּיִם.

וְהִיא כְּמוֹ דָּבְקָה אֶל מוֹצָא פִּיו

כִּצְעָקָה, וּכְאִילּוּ הוּא הֵנִיף

אוֹתָה אֶל עָל בְּמֹעַל זְרוֹעוֹתַיִם.

וּנְפִילָתוֹ חָלְפָה בוֹ לִרְגָעִים.

וּכְמוֹ צָמְחוּ פִתְאֹם לוֹ אֶבְרוֹת-נֶשֶׁר;

וְהַרְגָּשָׁה זוֹ שֶׁל קְלִּילוּת-יֶתֶר

הֱנִיעַתְהוּ לְהַאֲמִין, כִּי גַם הוּא עוֹף.

בֵּין זְרוֹעוֹתָיו הַכְּחוּשׁוֹת נִתְלָה

הוּא כְּבֻבָּה שֶׁהֻפְשְׁלוּ בָהּ הַגַּפַּיִם.

סָבוּר הָיָה, כִּי לוֹ מֻטּוֹת כְּנָפַיִם,

וְכִי זֶה כְּבָר לְמַטָּה כִשְׁפֵלָה

פָּרוּשׂ כָּל הָעוֹלָם עַד לְאַפְסַיִם.

בְּתֵמָהּ רַב הוּא אֶת עַצְמוֹ גִלָּה

מֻדָּח לִמְקוֹם זָרִים, בְּיֶרֶק מַיִם,

בֶּעֱנְוּתוֹ שָׁקוּעַ כְּבִמְצוּלָה.

וּלְדָג הָיָה, וְהִתְפַּתֵּל דּוּמָם,

שָׂחָה בִּתְכֵלֶת מַיִם עֲמֻקִּים,

רָאָה אַצּוֹת תְּלוּיוֹת בֵּין אַלְמֻגִּים,

רָאָה אֶת שְׂעָרָהּ שֶׁל בְּתוּלַת-יָם,

וְהַגַּלִּים אֶת שְׂעָרָהּ סוֹרְקִים.

וּבָא לַחוֹף, וְשָׁם הָיָה חָתָן

לְאַחַת מֵתָה, אָנוּס עַל פִּי בְּחִירָה,

לְמַעַן לֹא תִדְרֹךְ הַנַּעֲרָה

בְּגַן-הָעֵדֶן וְהִיא לֹא מְאֹרֶסֶת.

מוּלָהּ טָפַף בְּרֶגֶל מְזֹרֶזֶת,

וּמִסְּבִיבָהּ רָקַד וְהִיא בַמִּרְכֶּזֶת,

וּזְרוֹעוֹתָיו אַף הֵן רָקְדוּ סָבִיב.

אַחַר הִקְשִׁיב, כְּאִלּו אַט נִכְנֶסֶת

אֶל הַמִּשְׂחָק עוֹד דְּמוּת אַחַת, אַחֶרֶת,

שֶׁלַּמָּחוֹל הַזֶּה לֹא תַאֲמִין.

וְהוּא הֵבִין: הִשְׁתַּחֲוֵה עַד אֶרֶץ.

כִּי זֶהוּ הַנִּתָּן כְּמוֹ עֲטֶרֶת,

וּבְצִלּוֹ יָשְׁבוּ הַנְּבִיאִים.

לוֹ נִתְפַּלֵּל וְלָנוּ הוּא מִשְׁמֶרֶת,

אוֹתוֹ נִזְרַע, וְעֵת נָשׁוּב לַקֶּרֶת

הוּא הַבְּרָכָה בַטֶּנֶא וּבְמִשְׁאֶרֶת,

וּבְמַנְגִּינָתוֹ אָנוּ כֵלִים.

וְהוּא קָדַד לוֹ מְלֵא הַעֲרָצָה.

אַךְ הַזָּקֵן לֹא נָע, כְּמוֹ נִרְדַּם הוּא,

וְלֹא רָאָה אַךְ עַיִן לֹא עָצַם.

אֲזַי נִכְפַּף לוֹ עַד עָמְקֵי-עֳמָקָיו הוּא,

עַד כִּי רְעָדָה עָבְרָה בַחֲלָצָיו.

אַךְ הַזָּקֵן לְכָל זֶה לֹא שָׁעָה.

אָז אֶת עַצְמוֹ תָּפַס הוּא בַשֵׂעָר

וְכַחֲבֹט לְבוּשׁ בָּעֵץ חָבַט.

אַךְ הַזָּקֵן אַף לֹא הִבִּיט כִּמְעַט.

וְהַנָּזִיר אָז הַחוֹלֶה כְּסַיִף

נָטַל עַצְמוֹ, בְּכֹחַ, כִּלְגַרְדּוֹם,

הָלַם, הָלַם, פָּצַע, כָּתְלֵי הַבַּיִת,

עַד שֶׁנִּתְקַע בָּאָרֶץ, מָלֵא זְעוֹם.

אַךְ הַזָּקָן הִשְׁקִיף כְּמוֹ בַחֲלוֹם.

אָז הַנָּזִיר לְבוּשׁוֹ קָרַע מִמֶּנוּ,

כְּמוֹ קְלִפָּה, וְלַזָּקֵן הוֹשִׁיט.

וְשׁוּר: הוּא סָר אֵלָיו, כְּמוֹ לוֹ בֵן הוּא,

וּשְׁאֵלוֹ: הַתֵּדַע מִי אֲנִי?

וְהוּא יָדַע זֹאת. וְשָׁכַב בְּצֶנַע

עַל לוּחַ לְבָבוֹ כִנּוֹר נוֹגְנִים.

כָּל הַמְבַקְשִׁים אוֹתְךָ הֵם מְנַּסֶּיךָ.

וְכָל מוֹצְאֶיךָ יִקְבָּעוּךָ

בִּדְמוּת וּבְמַחַו.

אוּלָם, אֲנִי רוֹצֶה לַהֲבִינְךָ,

כְּפִי שֶׁתְּבִינְךָ הָאֲדָמָה.

עִם הַבְשִׁילִי

מַבְשֶׁלֶת

מַלְכוּתְךָ.

אֵינִי רוֹצֶה מִמְּךָ שׁוּם רְהָבִים

לְהַסְהִידְךָ.

יוֹדְעַנִי, שֵׁם הַזְּמַן

אֵינוֹ

שִׁמְךָ.

אַל תַּעֲשֶׂה לְמַעֲנִי פְלָאִים.

לְמִשְׁפָּטֶיךָ תֵּן כָּבוֹד.

עַד כִּי יֵצֵא אוֹרָם

לְעֵין הַדּוֹרוֹת.

ערב / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֶת מַלְבּוּשָׁיו מַחֲלִיף הָעֶרֶב חֶרֶשׁ,

שֶׁשְּׂפַת עֵצִים זְקֵנִים לוֹ מוֹשִׁיטָה;

תַּשְׁקִיף: וְאֶרֶץ תִּפָּרֵד מֵאֶרֶץ,

זוֹ עַל נוֹסֶקֶת וְזוֹ לִפֹּל נוֹטָה;

וְאוֹתְךָ יָנִיחוּ, זָר לִשְּׁתֵּיהֶן יַחַד,

אָפֵל, אַךְ לֹא כַּבַּיִת הַדָּמוּם,

וְדַל מִדְּבֹק בַּהֲוָיָה נִצַּחַת

כְּמַה שֶׁנִּדְלַק בַּלֵּיל בְּכוֹכְבֵי רוּם –

וּלְךָ יָנִיחוּ אֶת חֶרְדַּת חַיֶּיךָ,

הַמַּבְשִׁילִים, הַמּוֹסִיפִים לִגְדֹּל,

הַסְּגוּרִים, הַפְּתוּחִים לַכֹּל,

וְהֵם לְךָ אֶבֶן וְהֵם כּוֹכְבֵי שָׁמֶיךָ.

שבדיה, אולי סתיו 1904

[כי אנו רק קלפה ורק עלים] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כִּי אָנוּ רַק קְלִפָּה וְרַק עָלִים.

הַמָּוֶת הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ כָּל אִישׁ,

זֶהוּ הַפְּרִי שֶׁלְּמַעֲנוֹ הַכֹּל.

לְמַעֲנוֹ הַנְּעָרוֹת עֵרוֹת

וּמִתְעַלּוֹת כָּעֵץ מִתּוֹךְ הַנֵּבֶל,

וְהַנְּעָרִים כְּמֵהִים לַגְּבוּרוֹת.

וְהַנָּשִׁים לַצְּעִירִים בַּסֵּבֶל

אֶת פַּחֲדֵי בִלְעֲדֵיהֶן פּוֹתְרוֹת.

וְהַדְּבָרִים שֶׁכְּבָר אֵינָם בְּכֵפֶל

מַרְאוֹתֵיהֶם עוֹד מוֹסִיפִים לִפְרוֹת.

וְכָל יוֹצֵר וְכָל בּוֹנֶה רַק טֵפֶל

וּלְבוּשׁ לִפְרִי זֶה, בְּשָׂשׂוֹן וּבְאֵבֶל,

שׁוֹרֶה עִמּוֹ, אֻכָּל בּוֹ וְלוֹ יִסְגֹּד.

הוּא הַסּוֹפֵג כָּל רַחַשׁ וְכָל לַהַט

שֶׁבִּלְבָבוֹת, וּבְמֹחוֹת יְקוֹד –:

אַךְ מַלְאָכֶיךָ מְרַחֲפִים בְּלַהַק.

כָּל פְּרִי צִוּוּ הֵם בְּיַרְקוּתוֹ לַחֲנֹט.

תְּנֵנִי לִנְטֹר אֶת מֶרְחַקֶּיךָ,

תְּנֵנִי לָאֶבֶן לְהַקְשִׁיב,

עַל בְּדִידוּתָם שֶׁל מֵי יַמֶּיךָ

הָנִיחָה וְעֵינַי אַרְחִיב.

תְּנֵנִי עִם הַנְּהָרוֹת לָלָכֶת

מִבֵּין שְׁתֵּי גָדוֹת הַמַּהְפֶּכֶת

וּבְלֵב הַלַּיְלָה לְהַשְׁלִיו.

לַשּׁוֹט בָּאֲרָצוֹת שְׁלָחֵנִי

עִם הָרוּחוֹת הַמְנַשְּׁבוֹת,

בֵּין מִנְזָרִים עוֹטֵי בְשֶׁקֶט

חַיִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִהְיוֹת.

שֵׁם אֶתְלַוֶּה אֶל הוֹלְכֵי דֶרֶךְ,

וְלֹא יִהְיֶה כָזָב אוֹ סֶרַח

חוֹצֵץ בֵּינִי לַהֲמוֹנָם.

וְעִם סוּמָא, שָׂב וּשְׁפַל-בֶּרֶךְ

אֶפְסַע בַּשְּׁבִיל הַנֶּעְלָם.

חַיִּים שָׁם בְּנֵי-אָדָם חִוְרִים מִיֶּזַע

וּמֵאֵימַת עוֹלָם קָשֶׁה מֵתִים.

וְאֵין רוֹאֶה, כֵּיצַד פְּנֵי זֶה הַגֶּזַע,

אֲנִין-הַדַעַת, הַמְּחַיֵּךְ, לְשֶׁסַע

פַּרְצוּף שֶׁל בּוּז בַּלַּיְלָה מִתְעַוְּתִים.

מְהַלְּכִים הֵם חֲרוּפִים מִנַּסּוֹתָם

שָׁרֵתְּ בְּלִי עֹז דְּבָרִים חַסְרֵי כָּל שַׁחַר.

וּבִגְדֵיהֶם נוֹבְלִים עַל עַצְמוֹתָם,

וְשָׁוא בָּלֶה יְפִי יְדֵיהֶם מִסַּחַר.

וְהֶהָמוֹן דּוֹחֵק בְּלִי-חוּס, בְּשֶׁכֶם,

אִם כִּי הֵם מְהַסְּסִים וּקְצָת רָפִים.

רַק כְּלָבִים הַמְבַקְשִׁים פַּת לֶחֶם

אֶל נְדוּדָם דּוּמָם קְצָת מִתְלַוִּים.

וְהֵם מְסוּרִים בִידֵי מְעַנִּים אֶלֶף

וּנְזוּפִים מֵהֶלֶם כָּל שָׁעָה.

בָּתֵּי-חוֹלִים הֵם מַקִּיפִים בְּלִי-הֶרֶף

וּמְחַכִּים שֶׁיַּכְנִיסוּם לְשָׁם.

כִּי שָׁם הַמָּוֶת. לֹא אוֹתוֹ שֶׁאשֶׁר

מֻפְלָא לָהֶם בִּשֵּׂר בְּיַלְדוּתָם.

זוֹטוֹ שֶׁל מָוֶת, כְּפִי שֶׁכָּאן יוּבַן.

אֲבָל מוֹתָם תָּלוּי בִּלְבָבָם

כִּפְרִי יָרֹק אֲשֶׁר עוֹדֶנּוּ בֹסֶר.

כִּי הַכְּרַכִּים, אֵלִי, הִנָּם

מְבֻלָּקִים וְסָרֵי-טַעַם,

וּפוֹחֲדִים מֵאֵשׁ כֻּלָּהַם,

וְנֹחַם אֵין לָהֶם מִזַּעַם,

וּבְדֵי רִיק כָּלֶה זְמַנָּם.

חַיִים שֵׁם בְּנֵי-אָדָם קְשֵׁי יוֹם וָלֵב,

אֲטוּמֵי-רוּחַ, חֶדֶר בְּתוֹךְ חֶדֶר,

מְבֹהָלִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר בָּעֵדֶר,

וְלֹא יִרְאוּ: מֵאֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר

נוֹשֶׁמֶת אַדְמָתְךָ, נִיר מְלַבְלֵב.

שָׁם יְלָדִים עַל סַף בָּתִּים יִגְדָּלוּ,

אֲשֶׁר תָּמִיד שָׁרוּי בְּצֵל פִּתְחָם;

וְלֹא יֵדְעוּ אֵיךְ הַפְּרָחִים יִצְהָלוּ,

יָפֵז הָרוּחַ וְגַנִּים יִטְלָלוּ,

וְהֵם יְלָדִים בְּעֶצֶב, בְּעַל כָּרְחָם.

שָׁם בְּתוּלוֹת פּוֹרְחוֹת לָאוֹר, לְמַעְלָה,

וְאֶל שַׁלְוַת נְּעוּרֵיהֶן כְּמֵהוּת.

אֲבָל הַפֶּלֶא הוּא מֵהֶן וָהָלְאָה,

וּבִרְעָדָה הֵן נִסְגָּרוֹת, לֵאוֹת.

וְאִמָּהוּת בָּאָה לָהֶן כְּדֶחִי,

כְּמוֹ חֻלִּין, כִּצְרוֹר שֶׁל אַכְזָבוֹת:

לֵילוֹת שֶׁל אֶפֶס-כֹּחַ, עֹצֶר-בֶּכִי,

וּשְׁנוֹת-עָמָל נִקְשׁוֹת וְדוֹאֲבוֹת.

וּבְאַחְרִית עַרְשֵׂי הַדְּוַי יַמְתִּינוּ,

וַאֲלֵיהֶן הֵן נִמְשָׁכוֹת לְאַט.

וּבְגַלְמוּד נוֹפְחוֹת נַפְשָׁן, כְּאִלּוּ

בַּאֲזִיקִּים הֵן אוֹ קוֹבְצֵי-עַל-יָד.

תֵּן לָאָדָם, אֵלִי, גְּדֻלָּה וָהוֹד,

וּלְחַיָּיו בְּנֵה רֶחֶם חֲמוּדוֹת,

וְעֶרְוָתוֹ הָקֵם כְּשַׁעַר רָם

בִּסְבַךְ שֵׂעָר שׁוֹפֵעַ כְּמוֹ יַעַר,

וּבְאַמָּה שֶׁל הִתְעָרוּת אֵין-שַׁעַר

נְהַג וְסַע לִפְנֵי סִיעַת-הַסַּעַר

שֶׁל הַזְּרָעִים הַשּוֹעֲטִים בַּעֲיָם.

וְלַיְלָה תֵּן לוֹ הִתְעַבֵּר בְּשֶׁלִי,

מִסּוֹד אֲשֶׁר עַד לַתְּהוֹם יָרַד;

לֵיל אֲשֶׁר בּוֹ יִפְרַח כָּל גּוּף וְכֶלִי

וּזְמִיר הָאָרֶץ יַעַל רֵיחַ פֶּלְאִי,

לֵיל שֶׁל הַלֵּל, לֵיל שֶׁל מְחוֹלִיאֵלִי,

אֲשֶׁר רֵעוֹ כִּיהוֹשָׁפָט.

וְתֵן לוֹ מֶשֶׁךְ הֵרָיוֹן עַד עֵת,

וּלְבוּשִׁים שֶׁעִם גָּדְלוֹ יִרְוָחוּ.

וּכְכוֹכָב עֲשֵׂה אוֹתוֹ בוֹדֵד,

לְבַל תִּשְׁלֹט בּוֹ עֵיִן סַקְרָן וְזֵד

עֵת יִשְׁתַּנּוּ פָנָיו וְעֵת יִצָּחוּ.

תֵּן לוֹ מָזוֹן טָהוֹר, לֹא לֶחֶם לַחַץ,

הַשְׁקֵהוּ טַל שָׁמַיִם. צוּף בָּהִיר,

וְחַיֵּי תֹם הַמְפַכִּים בְּנַחַת

כִּתְפִלַת עֶרֶב, כִּנְשִׁימַת הַנִּיר.

עֲשֵׂה כִּי יַלְדוּתוֹ הוּא שׁוּב יַשִּׂיג,

אֶת הַנִּפְלָא וְהַסָּמוּי מִדַּעַת,

וְאֶת מַסֶּכֶת מַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית

שֶׁנְּעוּרָיו הִקִּיפָה כְּטַבַּעַת.

וְכָךְ צַוֵהוּ לְחַכּוֹת – פָּקוּחַ –

עַד לִדְתּוֹ הַמָּוֶת, אֲדוֹנוֹ,

יָחִיד כַּחֹרֶשׁ הָרוֹעֵשׁ בָּרוּחַ

וְּכְנֶאֱסָף אֶל שְׁאָר עַמּוֹ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הוֹ, אָן פָּנָה הוּא, בְּהִיר הָעַפְעַפַּיִים?

מַה נֶּעֱלַם, רוֹנֵן וּלְבֶן שִׁנַּיִם,

מֵעֵין חוֹכָיו הָעֲנִיִּים מִכֹּל?

מַה לֹּא יִתְגַּל לָּהֶם בֵּין הָעַרְבַּיִם,

כּוֹכַב הָעֹנִי הַגָּדוֹל?

ויארֶג’יו, 13 – 20 באפריל, 1903

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לֹא עֲנִיִּים הֵם, רַק בְּלִי רְכוּשׁ וְחַיִל,

לְלֹא רָצוֹן וּרְחוֹקִים מִיקוּם;

הַפַּחַד עַל פְּנֵיהֶם כְּאוֹת שֶׁל קַיִן,

קֵרְחִים מִכָּל וּמְכֻסִּים כָּל מוּם.

וְכָל אַשְׁפַּת כְּרַכִּים לָהֶם נִטְפֶּלֶת,

וְכָל חֶלְאַת דְּרָכִים בָּהֶם דְּבֵקָה.

מֻקְצִים מֵחֲמַת מִאוּס כְּמוֹ מִשְׁפֶּלֶת,

וּמֻשְׁלָכִים כְּשֶׁבֶר-כְּלִי, כְּשֶׁלֶד,

כְּלוּחַ שֶׁל שָׁנָה אֲשֶׁר נָפְקָה, –

וּבְכָל זֹאת: אִלְמָלֵא תֵבֵל אֻמְלֶלֶת,

הָיְתָה כַּחֲרוּזִים אוֹתָם מַשְׁחֶלֶת,

לִהְיוֹת לָהּ לְקָמֵעַ מִמַּכָּה.

כִּי הֵם טְהוֹרִים כִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ,

וּכְגוּרִים סוּמִים שֶׁבִּמְלוּנָה,

וּמְלֵאֵי אֹמֶן, וּבְיָדְךָ בְּלִי נִיעַ,

וְרַק זֹאת יֹאבוּ:

שֶׁעוֹד לָהֶם יַגִּיעַ

כֹּה עֲנִיִּים הֱיוֹת כְּפִי שֶׁהִנָּם.

לֹא עֲנִיִּים הֵם, רַק בְּלִי רְכוּשׁ וְחַיִל,

לְלֹא רָצוֹן וּרְחוֹקִים מִיקוּם;

הַפַּחַד עַל פְּנֵיהֶם כְּאוֹת שֶׁל קַיִן,

קֵרְחִים מִכָּל וּמְכֻסִּים כָּל מוּם.

וְכָל אַשְׁפַּת כְּרַכִּים לָהֶם נִטְפֶּלֶת,

וְכָל חֶלְאַת דְּרָכִים בָּהֶם דְּבֵקָה.

מֻקְצִים מֵחֲמַת מִאוּס כְּמוֹ מִשְׁפֶּלֶת,

וּמֻשְׁלָכִים כְּשֶׁבֶר-כְּלִי, כְּשֶׁלֶד,

כְּלוּחַ שֶׁל שָׁנָה אֲשֶׁר נָפְקָה, –

וּבְכָל זֹאת: אִלְמָלֵא תֵבֵל אֻמְלֶלֶת,

הָיְתָה כַּחֲרוּזִים אוֹתָם מַשְׁחֶלֶת,

לִהְיוֹת לָהּ לְקָמֵעַ מִמַּכָּה.

כִּי הֵם טְהוֹרִים כִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ,

וְּכגוּרִים סוּמִים שֶׁבִּמְלוּנָה,

וּמְלֵאֵי אֹמֶן, וּבְיָדְךָ בְּלִי נִיעַ,

וְרַק זֹאת יֹאבוּ:

שֶׁעוֹד לָהֶם יַגִּיעַ

כֹּה עֲנִיִּים הֱיוֹת כְּפִי שֶׁהִנָּם.

לֹא עֲנִיִּים הֵם, רַק בְּלִי רְכוּשׁ וְחַיִל,

לְלֹא רָצוֹן וּרְחוֹקִים מִיקוּם;

הַפַּחַד עַל פְּנֵיהֶם כְּאוֹת שֶׁל קַיִן,

קֵרְחִים מִכָּל וּמְכֻסִּים כָּל מוּם.

וְכָל אַשְׁפַּת כְּרַכִּים לָהֶם נִטְפֶּלֶת,

וְכָל חֶלְאַת דְּרָכִים בָּהֶם דְּבֵקָה.

מֻקְצִים מֵחֲמַת מִאוּס כְּמוֹ מִשְׁפֶּלֶת,

וּמֻשְׁלָכִים כְּשֶׁבֶר-כְּלִי, כְּשֶׁלֶד,

כְּלוּחַ שֶׁל שָׁנָה אֲשֶׁר נָפְקָה, –

וּבְכָל זֹאת: אִלְמָלֵא תֵבֵל אֻמְלֶלֶת,

הָיְתָה כַּחֲרוּזִים אוֹתָם מַשְׁחֶלֶת,

לִהְיוֹת לָהּ לְקָמֵעַ מִמַּכָּה.

כִּי הֵם טְהוֹרִים כִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ,

וְּכגוּרִים סוּמִים שֶׁבִּמְלוּנָה,

וּמְלֵאֵי אֹמֶן, וּבְיָדְךָ בְּלִי נִיעַ,

וְרַק זֹאת יֹאבוּ:

שֶׁעוֹד לָהֶם יַגִּיעַ

כֹּה עֲנִיִּים הֱיוֹת כְּפִי שֶׁהִנָּם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הוֹ, הֹר-הָהָר בֵּין גַּבְנֻנִּים עֹרָמוּ, –

שִׂיא לְלֹא שֵׁם, גְּבָהִים אֲשֶׁר נָשַׁמּוּ,

שִׁלְגֵי בְרֵאשִׁית בָּם כּוֹכָבִים הוּעַמּוּ,

גִּבְעַת הַמֹּר וְהַנְּרָדִים כֻּלָּמוֹ,

אֲשֶׁר רֵיחָם הוֹלֵךְ עַד לִשְׁמֵי עָל;

אַתָּה, לַהֲרָרִים פֹּה וּמִגְדָּל

שֶׁל מְבַשְׂרִים (בּוֹ הַדְּמָמָה מוֹלֶכֶת):

הַאֵלֵךְ בָּךְ? וְהָאֻמְנָם מַתֶּכֶת

לֹא כְרוּיָה אֲנִי בַצּוּר, בְּתוֹךְ הַגּוּשׁ?

בִּנְקִיקְךָ אֲנִי מֻנָּח בְּרֶטֶט

וְקָשְׁיְךָ בְּכָל מָקוֹם אָחוּשׁ.

אוֹ שֶׁמָּא זוֹ אֵימָה שֶׁבָּהּ אֵלְכָה?

וְהִיא עֲמֻקָּה וְעַד צַוָּאר תַּגִּיעַ,

אֵימַת כְּרַכִּים שְׁלַחְתֵּנִי אֶל תּוֹכָם.

הוֹ, לוּא אֶחָד לְךָ אוֹתָם הִבִּיעַ,

אֶת הַטֵּרוּף שֶׁבָּם וְאֶת הַמְּבוּכָה.

אָז, סַעַר קַדְמוֹנִי, מִכִּסְאֲךָ

תָּקוּם וּתְפִיצֵם בְרוּחֲךָ…

וְאִם תִּרְצֶה מִמֶּנִּי מַה, אֱמֹר, –

אֲזַי בְּפִי לֹא עוֹד אָדוֹן הִנֵּנִי,

וְהוּא כְּפֶצַע הַמְּבַקֵּשׁ: אַחֵנִי;

וּזְרוֹעוֹתַי בְּעֵת שֶׁתִּקְרָאֵנִי

תְּלוּיוֹת כִּשְׁנֵי כְלָבִים מוּל הַמָּגוּר.

אֵלִי, לְעֵת זָרָה אַתָּה כוֹפֵנִי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כִּי עֲנִיּוֹת הִיא זֹהַר רַב מִבַּיִת…

לוֹ אֲהֹלֵל. כְּשׁוֹפָרוֹת יִצְרָחוּ

לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה, אֵלֵךְ חוֹצֵץ.

דָּמִי יִרְעַשׁ מִשְּׂאוֹן יַמִּים יִרְתָּחוּ,

דְּבָרִי יִמְתַּק מִנִּי יֵינוֹת רֻקָּחוּ,

אַךְ לְשׁוֹתָיו הוּא לֹא יִהְיֶה רוֹעֵץ.

וּבְלֵילֵי אָבִיב עֵת אֵעָזֵבָה

עַל מִשְׁכָּבִי עִם מֵרֵעִים מִקְצָת,

עוֹד אֶתְלַבְלֵב בְּמֵיתְרֵי הַנֵּבֶל,

עוֹד אֶתְעָרֶה כַיּוּבָלִים בַּשֵּׁפֶל,

הַמְפַכִּים דּוּמָם, טָפוֹף לְאַט.

יָעֵן קוֹלִי צָמַח לַעֲבָרַיִם,

וְהוּא נִיחוֹחַ וְהוּא גַּם צְרִיחָה:

זֶה לָרָחוֹק כָּרוֹז וְאִישׁ-בֵּינַיִם,

וְזֶה אָנוּס בִּשְׁעוֹת בֵּין-הָעַרְבַּיִם

לִי אָח הֱיוֹת וְנֹחַם וּבְרָכָה.

כִּי תְפַזְּרֵנִי שׁוּב בְּעִיר וָפַחַד,

שְׁנֵי הַקּוֹלוֹת צַו-נָא עִמִּי תָמִיד.

בְּכָל מָצוֹק אָלוּן עִמָּם בְּיַחַד,

מִצְּלִילֵיהֶם לְךָ אֶרְקֹם מִטְפַּחַת

בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אוֹתִי תַפְקִיד.

[ביתו של העני הוא כהיכל] / ריינר מריה רילקה / משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בֵּיתוֹ שֶׁל הֶעָנִי הוּא כְּהֵיכָל,

שֶׁלְּבָרוּת בּוֹ נֶהֱפָּךְ הַקֹּדֶשׁ,

וּבְבוֹא עִתּוֹ, כִּכְלוֹת יְמֵי הַחֹדֶשׁ,

מִמַּסָּעוֹ הוּא שָׁב בְּגִּיל וָגֹדֶשׁ,

וְאֶל עַצְמוֹ בָּא וְחוֹזֵר אֶל עָל.

בֵּיתוֹ שֶׁל הֶעָנִי הוּא כְהֵיכָל.

כַּיָּד שֶׁל יֶלֶד הוּא בֵיִת הֶעָנִי.

הִיא לֹא תִקַּח מַה שֶׁגְּדוֹלִים בָּחָרוּ,

רֵק חִפּוּשִׁית, כְּנָפֶיהָ כִּי זָהָרוּ,

חַלּוּקֵי אֶבֶן שֶׁבְּנָהָר עָבָרוֹ,

חוֹל הַנּוֹצֵץ וּצְדָפִים שֶׁשָּׁרוּ,

כְּכַף מֹאזְנַיִם הִיא, אֲשֶׁר הָכְשְׁרוּ

לְכָל הַזּוּטוֹת אֲשֶׁר לָהֶם נִמְסָרוּ

אֶת רְעִידַת נַפְשָׁם לְהַעֲנִיק.

כַּיָּד שֶׁל יֶלֶד הוּא בֵיִת הֶעָנִי.

בַּיִת הֶעָנִי הוּא כְמוֹ הָאֲדָמָה:

שִׁבְרֵי גְּבִישִׁים הָעֲשׂוּיִים לִזְרֹחַ,

וּבְנִיד נָפְלָם בְּאוֹר וְצֵל לִפְרֹחַ;

כְּחֻמָּהּ הַדַּל שֶׁל רֶפֶת וּכְאֶפְרֹחַ.

אֲבָל, יֵשׁ עֲרָבִים: אָז הִיא הַכֹּחַ,

וְכָל הַכּוֹכָבִים הֵם בִּתְחוּמָהּ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הוֹ, מִיהוּ זֶה, אֲשֶׁר קִנְיָן וּשְׂרָד

לֹא עֲצָרוּהוּ מִלִּגְדֹּל בָּעֹנִי,

שֶׁלֹּא נִבְהָל מִמַּדֵּי בִּישׁוֹף רֹמִי

וְאֶת בְּגָדָיו בְּתוֹךְ הַשּׁוּק פָּשַׁט. ¹

אוֹהֵב וְאָח לְכָל יְצוּר בַּחֶלֶד,

הוּא בָא וְחַי כִּשְׁנַת הַנְּעוּרִים,

חָבֵר לְכָל קִכְלִי וּלְכָל אַיֶּלֶת,

וְעֵר לַפֶּלֶא וּמָלֵא תּוֹחֶלֶת,

וְכָל חוּשָׁיו שָׂשִׂים כְּצַפְרִירִים.

הוּא לֹא הָיָה עָיֵף וְלֹא יָגֵעַ,

וּמִלִּבּוֹ לֹא פַסָּה הַשִּׂמְחָה.

בִּנְתִיבֵי הַגָּן הָיָה פוֹסֵעַ

וּמְגַלְגֵּל עִם הַפְּרָחִים שִׂיחָה.

וְעַל עַצְמוֹ שָׂח, וְאֵיךְ הוּא טוֹרֵחַ

לָטַעַת אֹשֶׁר בְּבֵית כָּל אֱנוֹשׁ.

וּלְבָבוֹ הָיָה תָמִיד שׁוֹפֵעַ

וְהַחֻלִּין הָיוּ לוֹ כְתִירוֹשׁ.

מֵאוֹר עָלָה הוּא וּמִיסוֹד הַטֹּהַר,

וּבְחַדְרוֹ הָיְתָה תָמִיד חֶדְוָה.

וְעַל פָּנָיו פָּרַח חִיּוּךְ כְּזֹהַר,

אֲשֶׁר סוֹדוֹ הָיָה בוֹ וִימֵי-נֹעַר,

וְחוּט-שֶׁל-חֵן כַּבַּת הַשּׁוֹבֵבָה.

וּבְשִׁירוֹ גַם יְמֵי אֶמֶשׁ קָמוּ

וְנִשְׁכָּחוֹת הֵקִיצוּ מִשְּׁנָתָן.

אָז צִפֳּרִים בְּקִנֵּיהֶן נָדַמּוּ,

וְרַק הַנְּעָרוֹת כְּנֵעוֹרוֹת נִפְעָמוּ

בִנְגֹעַ בָּן יָדוֹ, כְּיָד חָתָן.

וְשָׁט שִׁירוֹ כְטַל אוֹרוֹת מַזְרִיעַ,

אָבָק פּוֹרֶה מִבֵּין שִׂפְתֵי שׁוֹשָׁן,

וְאֶל הָאוֹהֲבוֹת כְּגַד הִגִּיעַ,

אֶל פִּי הַפֶּרַח, בֵּין עֲלֵי גָבִיעַ,

אֶל הַשַּׁחְלָה בָּא, אֲשֶׁר שָׁם תִּישַׁן.

וְהֵן קִבְּלוּ אוֹתוֹ, כְּלִיל הַתִּפְאֶרֶת,

בְּתוֹךְ נַפְשָׁן, בַּאֲשֶׁר הִיא גוּפָן.

וְעֵינֵיהֶן סְגוּרוֹת כְּפִרְחֵי וֶרֶד,

וּבִשְׂעָרָן לֵילוֹת הָאַהֲבָה.

וְהוּא יָדַע רַבּוֹת בָּהָר וָאָחוּ

וַעֲקָרוֹת במגעו הִפָּרָה,

וְהַכְּרוּבִים אֶל הַחַיּוֹת נִשְׁלְחוּ,

וּפַרְפַּרִים בְּשָׁלָל צְבָעִים פָּרְחוּ

בָּשֵּׂר אֶת הַבְּרוּאִים כִּי נִתְבָּרְכוּ

וְרַעְיָתָם מִקֵּץ שָׁנִיִם הָרָה.

וּבְמוֹתוֹ מוֹת נְשִׁיקָה כעשן

הָיָה זָרְעוּ חָלוּק בְּכָל מָקוֹם:

הוּא בְּעֵצִים שָׁר, הוּא פִזֵּז בְּאֶשֶׁד,

וּבְכָל צִיץ נִבַּט אֶל עֵין עַצְמוֹ.

הוּא שָׂח וְשָׁר. וְהַנְּעָרוֹת בְּנֶשֶׁף

עַל בַּעֲלָן כִּי מֵת בָּכוּ בְכֹה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אוּלַי אֵלֵךְ בַּעֲבִי הַר הַשַׁתָּא,

בּוֹדֵד כְּבֶצֶר בְּעוֹרְקֵי בְעָתָה.

עָמַקְתִּי עַד לֹא אֶרְאֶה קֵץ לְמַטָּה,

וְלֹא מֶרְחָק. הַכֹּל קָרוֹב לִי עַתָּה.

וּלְמוֹ אֶבֶן כָּל קֻרְבָה הָיְתָה.

הֵן אֶת הַכְּאֵב נַפְשִׁי עוֹד לֹא לָמָדָה, –

לָכֵן אֲנִי בָאֹפֶל כֹּה קָטָן.

אַךְ אִם אַתָּה הוּא זֶה: מְחָצֵנִי, רְדָה,

שְׁלַח אֶת יָדְךָ בִי, כִּי לְךָ יָאָתָה,

וְהִשְׁתַּוֵּעַ לִי, כִּי אוֹתְךָ אֵדַע.

© כל הזכויות שמורות. מותר לש ימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה הָרָשׁ, אַתָּה עָנִי מִמַּעַשׂ,

אַתָּה הָאֶבֶן מָאֲסוּ בוֹנִים.

אַתָּה הוּא הַמְצֹרָע עִם הַמִּגְרַעַת,

אֲשֶׁר גֹּרַשׁ מִתְּחוּמֵי עִיר וּמְתִים.

מְאוּם אֵין לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין לָרוּחַ,

וּתְהִלָּתְךָ לֹא תְּכַס אֶת הָעֶרְיָה.

מְעִיל חֻלִּין שֶׁל יְתוֹמִים, מָהוּהַּ,

הַדּוּר מִמֶּנָּה וּכְמוֹ קִנְיָן.

דַּל אַתָּה כְּכֹחוֹ שֶׁל הָעֻבָּר

בְּנַעֲרָה שֶׁמִּפָּנָיו חוֹשֶׁשֶׁת,

וְאֶת רַחְמָהּ בַּחֲגוֹרָהּ כּוֹבֶשֶׁת,

לְהַחֲנִיק הַוְּלָד שֶׁבְּחֻבָּה.

וְדַל אַתָּה כְּמוֹ אֶגְלֵי הָדֶּלֶף

הָרוֹעֲפִים לְעֵת אָבִיב עַל עִיר;

וְכִשְׁבִיבָה הַדַּל שֶׁל הַתּוֹחֶלֶת

אֲשֶׁר הוֹגֶה בִּבְדִידוּתוֹ אָסִיר.

וּכְחוֹלִים, שֶׁבְּשָׁכְבָם אַחֶרֶת

יִרְוַח לָהֶם. וְכִפְרָחִים שֶׁצָּצוּ

בֵּין הַפַּסִים, וַעֲלוּבִים יִרְבָּצוּ.

וּכְכַף הַיָּד שֶׁלְּתוֹכָהּ נֵבְךְּ כֹּה דַּל…

וּמַהִי נֶגְדְּךָ צִפּוֹר רוֹעֶדֶת?

וְכֶלֶב מָה הַמְשׁוֹטֵט רָעוּב?

וּמַהִי הַיֵּשׁוּת הַנֶּאֱבֶדֶת,

תּוּגַת עוֹלָם אִלֶּמֶת וּמַתְמֶדֶת

שֶׁל הַחַיָּה הַשְׁכוּחָה בִּכְלוּב?

מוּל עֱנוּתְךָ הַמְשַׁוַּעַת מַה הֵם

הַקַּבְּצָנִים שֶׁבְּבָתֵּי הֶקְדֵּשׁ?

רַק אַבְנֵי-יָד כֻּלָּם וְלֹא רֵחַיִם,

אַךְ גַּם בָּהֶם דָּגָן וָקֶמַח יֵשׁ.

אֲבָל אַתָּה, גְּדוֹל אַבִּירֵי הָאָיִן,

הַמֶּלֶךְ הָאֶבְיוֹן וַחֲפוּי הָרֹאשׁ,

אַתָּה לָעֹנִי כְלִיל וְעַיִן,

גִּלְגּוּל הָעַד שֶׁל זְהַב פַּרְוַיִם

לְאוֹר זָרוּעַ עַל אֱנוֹשׁ.

אַתָּה הַנָּע וָנָד כְּקַיִן,

אֲשֶׁר לֹא תְכִילְךָ תֵבֵל.

לְלֹא שִׁמּוּשׁ, כִּי מְאֹד עָצוּם הַסֵּבֶל.

קוֹלְךָ בְּסַּעַר. כִּי אַתָּה הַנֵּבֶל

אֲשֶׁר כָּל הַפּוֹרֵט בּוֹ יִכָּשֵׁל.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֵלִי, דַּלּוֹנוּ מִנִּי חַיְתוֹ אָרֶץ,

כִּי אֶת מוֹתָן יָמוּתוּ, וְלוּא סוּמוֹת,

אֲבָל עָלֵינוּ עוֹד יִפְסַח הַמָּוֶת.

שְׁלַח-נָא אֵלֵינוּ מִי, אֶצְלוֹ לְלְמֹד

נוּכַל, אֵיךְ נוֹף חַיִּים יֵעָרֶס

לְמַעַן יְלַבְלֵב בְּמֻקְדָּמוֹת.

הֵן הַמִּיתָה זָרָה וְאֻמְלָלָה

יַעַן כִּי לֹא מוֹתֵנוּ הוּא, אֶלָּא

סְתָם סוֹף, בַּאֲשֶׁר הוּא לֹא יַבְשִׁיל בָּנוּ;

עַל כֵּן יָבוֹא הַסַּעַר וְנִשְּׁלָנוּ.

בְפַרְדֵּסְךָ אָנוּ שְׁתוּלִים וַאֲמוּרִים

כָּאִילָנוֹת שֵׂאת פְּרִי שֶׁל מָוֶת-מֶגֶד;

אַךְ בְּבוֹא אָסִיף נִרְפִּים אָנוּ מִנֶּגֶד;

וּכְאִשָּׁה אֲשֶׁר אֵינָהּ נִפְקֶדֶת

אָנוּ סְגוּרִים, רָעִים וַעֲקָרִים.

אוֹ שֶׁמָּא אֵין זוֹ אֶלָּא גַאֲוָה?

וְאַף לֹא כָעֵצִים אָנוּ? רַק עֶרְוָה

וְחֵיק נָשִׁים אֲשֶׁר הִרְבּוּ דוֹדִים? –

זָנִינוּ עִם הַנֵצַח כָּאן בַּשֵּׁפֶל,

אֲבָל, בְּבוֹא צִירִים אָנוּ יוֹלְדִים

לֹא אֶת מוֹתֵנוּ חַי, אֶלָּא מִין נֵפֶל,

עֻבָּר עָקֹם, נוּגֶה וְחוֹלָנִי,

אֲשֶׁר (כְּאִלּו דְּבַר-מָה הִבְהִילָהוּ)

נִבְטֵי עֵינָיו יְכַס בִּשְׁתֵּי יָדָיו הוּא,

וְאֵימֵי דְבָרִים שֶׁלֹּא סָבַל עֲדַיִן

עַל קִמוּרֵי מִצְחוֹ כְּבָר נוֹסְסִים –

כָּךְ, כְּזוֹנָה, כֻּלָּנוּ גוֹסְסִים

מִכְּאֵב לֵדָה וּמֵחֶבְלֵי-אָבְנַיִם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

¹

מִכְרֶה מֻפְלָא שֶׁל נְשָׁמוֹת הָיָה זֶה.

כְּעַפְרוֹת הַכֶּסֶף חֶרֶשׁ הֵן עָבְרוּ

עוֹרְקִים בּוֹ בְתוֹךְ הָאֹפֶל. מִכָּל שֹׁרֶשׁ

שֶׁפַע הַדָּם – אֶל בְּנֵי-אָדָם יַגִּיעַ –

וּכְפּוֹרְפִיר כָּבֵד נִרְאָה בָאֹפֶל.

רַק הוּא הָיָה אָדֹם.

צוּקִים הָיוּ שָׁם

וִיעָרוֹת בְּלִי מַמָּשׁ. גְּשָׁרִים עַל אָיִן.

וְאוֹתוֹ אֲגַם גָּדוֹל, אָפֹר, סוּמָא,

אֲשֶׁר רָחַף מֵעַל לְקַרְקָעוֹ

כִּשְׁמֵי סַגְרִיר עַל פְּנֵי נוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ.

וּבֵין כָּרִים רַכִּים מֵאֹרֶךְ-רוּחַ

נִכְּרָה חִוֶּרֶת רְצוּעַת הַדֶּרֶךְ,

כְּפַס שֶׁל בַּד אֲשֶׁר שֻׁטַּח בַּחוּץ.

וּבָהּ, בְּזוֹ הַדֶּרֶךְ, בָּאוּ הֵם.

רִאשׁוֹן הָאִישׁ, תָּמִיר וּמְעִיל כָּחֹל לוֹ;

עֵינָיו הָיוּ דְּרוּכוֹת דּוּמָם קָדִימָה,

בְּלִי לְעֹס הַדֶּרֶךְ מִצְעָדוֹ בָלַע

בַּחֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת. כְּלוּאוֹת מִכֹּבֶד

הָיוּ יָדָיו תְּלוּיוֹת עַל פְּנֵי הַבֶּגֶד

וְזָר לָהֶן עַתָּה מַגַּע הַנֵּבֶל,

אֲשֶׁר בִּזְרוֹעַ שְׂמֹאלוֹ הִשְׁרִישׁ

כְּוֶרֶד מִשְׂתָּרֵג עַל בַּד עֵץ זַיִת.

וְחוּשָׁיו הָיוּ כְּמוֹ מְפֻלָּגִים:

בְּעוֹד מֶבָּטוֹ רָץ לְפָנָיו כְּכֶלֶב,

חוֹזֵר וּבָא וְשׁוֹּב נִצָּב בְּפִנַּת

הַדֶּרֶךְ לְצַפּוֹת לְמֵרָחוֹק,

נִשְׁאָר שָׁמְעוֹ שֶׁרֵיחַ מֵאָחוֹר.

וְיֵשׁ שֶׁנִּדְמָה לוֹ, כִּי מַגִּיעַ הוּא

עַד לְלֶכְתָּם שֶׁל שְׁנֵי הָאֲחֵרִים,

הָאֲמוּרִים אַחֲרָיו לָצֵאת לְמַעְלָה.

אַחַר שׁוּב הֵד צְעָדָיו שֶׁלּוֹ הָיָה זֶה

וְרוּחַ מְעִילוֹ מַה שֶׁנִּשְׁמַע שָׁם.

אַךְ, הֵם בָּאִים, הוּא לְעַצְמוֹ אָמַר;

אָמַר בְּקוֹל רָם וּלְאָזְנָיו הִשְׁמִיעַ.

בָּאִים הֵם בְּכָל זֹאת, אֲבָל הוֹלְכִים

נוֹרָא לְאַט הַשְּׁנַיִם. לוּא יָכוֹל

הַבֵּט אָחוֹרָה (אִלּוּלֵי אָחוֹרָה

בְּהַבִּיטוֹ יַפְרִיךְ כָּל מִפְעָלוֹ זֶה,

שֶׁלֹּא הֻשְׁלַם עֲדַיִן) וְרָאָם,

אֶת הַהוֹלְכִים אַחֲרָיו דּוּמָם הַשְּׁנַיִם:

אֶת אֵל הַלֶּכֶת וּבְשׂוֹרַת הַיַּעַד,

כִּפַּת-מַסָּע לוֹ עַל עֵינֵי הַתְּכֵלֶת,

בְּיָד קַלָּה יִשָּׁא לְפָנָיו מַטֵּהוּ

וּמְטַפְּחוֹת כְּנָפָיו עַל קַרְסֻלַּיִם;

וְעִמּוֹ, עַל יָד שְׂמֹאלוֹ נִשְׁעֶנֶת: הִיא.

שֶׁכֹּה אֹהָבָה, עַד כִּי זֶה הַנֵּבֶל

הִרְבָּה נִהְיָה מִכָּל נְשֵׁי הַנֶּהִי;

עַד כִּי עוֹלָם נִהְיָה נוֹצַר, שֶׁבּוֹ

הַכֹּל שֵׁנִית הָיָה: יְעָרוֹת וָגַיְא,

נָתִיב וָעִיר, שָׂדֶה, נָהָר, חַיּוֹת;

עַד כִּי סְבִיב הָעוֹלָם הַהוּא גַם כֵּן,

כִּסְבִיב הָאֶרֶץ הָאַחֶרֶת, שֶׁמֶשׁ

וּשְׁמֵי דְּמָמָה מְכוֹכָבִים הִלְּכוּ,

שָׁמַיִם שֶׁל נְהִי, מְלוֹא כוֹכְבֵי סֶלֶף –:

הָאֲהוּבָה כָּל-כָּךְ.

אַךְ הִיא הָלְכָה סְמוּכָה עַל יַד הָאֵל,

פּוֹסַעַת אַט כְּפִי אֹרֶךְ תַּכְרִיכֶיהָ,

הוֹסֶסֶת, כֻּלָּהּ רֹךְ וְסַבְלָנוּת.

בְּתוֹךְ עָצְמָהּ הָיְתָה הִיא, כִּמְעֻבֶּרֶת,

וְלֹא הִרְהֲרָה בָאִישׁ שֶׁלְּפָנֶיהָ

וְלֹא בַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה חַיִּימָה.

בְּתוֹךְ עַצְמָה הָיְתָה. וּדְבַר מוֹתָהּ

מִלֵּא אוֹתָה כְּשֶׁפַע.

כִּפְרִי מְגָדִים מְלֵאֲתִי צוּף וְאֹפֶל,

כֵּן הִיא כֻּלָּהּ מָלְאָה אֶת גְּדוֹל הַמָּוֶת,

שֶׁעוֹד חָדָשׁ לָּהּ, בְּלִי תָּבִין מְאוּם.

הִיא שׁוּב הָיְתָה בְּתֹם הַבְּתוּלִים,

מֻקְצָה מִגַּעַת. כִּי עֶרְיָהּ נִסְגַּר,

כִּגְבִיעַ פֶּרַח עִם שְׁעַת הָעֶרֶב,

וּכְבָר כָּל כָּךְ מִזִּוּוּגִים יָדֶיהָ

נִגְמָלוּ, שֶׁאֲפִלּוּ חֶרֶשׂ נְגֹעַ

הָאֵל הַקַּל בָּהּ, לַנְחוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ,

פָּגַע בָּהּ כְּהִתְקָרְבוּת יוֹתֵר מִדַּי.

לֹא עוֹד הָיְתָה הָאִשָּׁה הַבְּלוֹנְדִית,

שֶׁמִּדֵּי פַעַם בְּשִׁירָיו הֻזְכָּרָה,

לֹא בְמֶרְחַב יָצוּעַ אִי וְנִיחוֹחַ

וְלֹא עוֹד קִנְיָנוֹ שֶׁל גֶּבֶר זֶה.

הִיא כְּבָר הָיְתָה פְּתוּרָה כְשֵׂעָר אָרֹךְ,

וּנְתוּנָה כְּמוֹ בִּרְכַּת הַגֶּשֶׁם

וַחֲלוּקָּה כְשֶׁפַע רִבּוֹתַיִם.

הִיא הָיְתָה שֹׁרֶשׁ.

וְעֵת פִּתְאֹם בְּבַת

הָאֵל עָצַר אוֹתָהּ וּבְדַאֲבוֹן לָּהּ

אֶת הַמִּלִּים שָׂח: הוּא הִבִּיט אָחוֹרָה –,

הִיא לֹא תָפְשָׂה וְנָמָה חֶרֶשׂ: מִי?

אַךְ בַּמֶרְחָק, אָפֵל מוּל אוֹר הַפֶּתַח,

עָמַד אֵי-מִישֶׁהוּ אֲשֶׁר פָנָיו

הָיוּ סְמוּיִים. עָמַד שָׁם וְרָאָה,

אֵיךְ עַל הַשְּׁבִיל שֶׁבֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא

אֶל הַבְּשׁוֹרָה בְּמַבְּטֵי עַצֶּבֶת

דּוּמָם פָּנָה אַחֲרֵי הַדְּמוּת לָלֶכֶת,

אֲשֶׁר חָזְרָה כְּבָר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ,

פּוֹסַעַת אָט כְּפִי אֹרֶךְ תַּכְרִיכֶיהָ,

הוֹסֶסֶת, כֻּלָּהּ רֹךְ וְסַבְלָנוּת.

רומא – שבדיה, אביב – סתיו 1904

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֵלִי, לְכָל אָדָם תֵּן אֶת מוֹתוֹ,

פְּטִירָה מִן הַחַיִּים בָּהֶם מָצָא

שְׂשׂוֹנוֹ וְטַעְמוֹ וֶעֱנוּתוֹ.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

עֲשֵׂה בָנוּ מוֹפֵת וְהוֹשִׁיעֵנוּ,

הוֹפַע לָנוּ בְכֶתֶר כֹּחֲךָ.

אַחֲרֵי כָּל הַלֵּדוֹת אֲשֶׁר עַד הֵנָּה

תְּנָה לָאָדָם אִמָּהוּת נְכֹחָה.

קַיֵּם נָא, הוֹ, חוֹנֵן כָּל דַּל וְעֶבֶד,

לֹא חֲלוֹמָהּ שֶׁל זוֹ יוֹלֶדֶת-אֵל, –

הָקֵם אוֹתוֹ, אֲשֶׁר יֵלֵד הַמָּוֶת,

וְדֶרֶךְ קְהַל רוֹדְפָיו וּבְגֵיְא צַלְמָוֶת

הוֹלֵךְ אוֹתוֹ וְאֵלָיו אוֹתוֹ הוּבֵל.

כִּי, רְאֵה, אוֹיְבָיו עָלָיו יַחְרשׁוּ קָרֶץ,

וּמִסְפָּרָם כְּשֶׁפַע הַשְּׁקָרִים, –

וּבְקוּמוֹ תִּצְחַק לוֹ כָל הָאָרֶץ,

הוּא יִקָּרֵא חוֹלֵם, הוֹזֶה בְחָרֶס,

כִּי עֵר תָּמִיד הוֹזֶה בֵין שִׁכּוֹרִים.

אֲבָל אַתָּה תְמֹךְ בּוֹ בַּחֲסָדֶיךָ,

וְכַחוֹתָם שִׂימֶנוּ עַל לְבָבְךָ.

וְלִי תֵן כַּרְכֵּר לִפְנֵי אָרוֹן בְּרִיתֶךָ,

שִׂימֵנִי פֶה לָשִׁיר אֶת מְשִׁיחֶךָ,

נוֹגְנוֹ וּמַטְבִּילוֹ בְּמִקְוְךָ.

חַיַּי אֵינָם זוֹ שְׁעַת רוֹמְמוֹתַיִם,

בָּהּ תֶּחֱזֵנִי כֹּה נִמְהָר.

אֲנִי הָעֵץ נוֹפִי לוֹ יַרְכָתַיִם,

רַק פֶּה אֶחָד מִפִּיּוֹתֵי אַלְפַּיִם,

וְזֶה אֲשֶׁר לָרִאשׁוֹנָה נִסְגָּר.

פּוּגָה אֲנִי אֲשֶׁר בֵּין שְׁנֵי קוֹלוֹת

הַמִּתְקַשִּׁים זֶה עִם זֶה לִחְיוֹת,

כִּי הַקּוֹל מוֹת רוֹצֶה לַעֲלוֹת –

אֲבָל בָּאִינְטֶרְוָל הָאָפֵל

בְּרֶטֶט יַשְׁלִימוּ.

וְהַשִּׁיר יָפֶה.

אוֹתְךָ אֶמְצָא בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

שֶׁהֵם לִי כְּאָחִים וְכִידִידוֹת;

בַּזְּעִירִים אַתָּה עוֹבֵר כְּהֵלֶךְ,

וּבַגְּדוֹלִים אַתָּה אוֹמֵר כָּבוֹד.

כַּךְ הַכֹּחוֹת הַמֻּפְלָאִים יִנְקֹפוּ

וְכָל דָּבָר יָחֹנּוּ בְעָבְרָם:

שִׁפְעָם בַּשֹּׁרֶשׁ, בַּגְּזָעִים יַחְלֹפוּ,

וּתְשׁוּבָתָם תַּזְהִיר בַּנּוֹף הָרָם.

שָׁכֵן יָהּ, שְׁמַע: לְעִתִּים לְךָ אַפְרִיעַ,

בִּנְקִישׁוֹתַי בַּלַּיְלָה אַעִירְךָ, –

אַךְ זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע כָּל זִיעַ

וְאֵדַע: אַתָּה שָׁם לְבַדְּךָ.

וְאִם תַּחְפֹּץ דְּבַר-מַה, אֵין אַף אֶחָד

הַגֵּשׁ מַשְׁקֶה לְיָדְךָ הַמְגַשֶּׁשֶׁת:

אֲנִי מַקְשִׁיב תָּמִיד. תֵּן אוֹת, אִוֶּשֶׁת.

אֲנִי קָרוֹב לְךָ.

בֵּינֵינוּ מַבְדִּילָה מְחִצָּה דַּקָּה בִּלְבָד,

וְרַק בְּמִקְרֶה. כִּי יִתָּכֵן, –

מִפִּיךָ אוֹ מִפִּי מִלָּה אַחַת –

וְהִיא תִּתְפּוֹרֵר

בְּלִי קוֹל, בְּדוּמִיָּה:

מִתְּמוּנוֹתֶיךָ הַמְּחִצָּה בְּנוּיָה.

כִּצְבָא שֵׁמוֹת הֵן מִסְּבִיבְךָ נִצָּבוּ.

וּבְהִדָּלֵק בִּנְבָכַי הָאוֹר,

בּוֹ לְבָבִי אֶת יֶשׁוּתְךָ יִסְקֹר,

קַרְנָיו עַל פְּנֵי הַמִּסְגְּרוֹת יִטָּפוּ.

וְשׁוּב חוּשַׁי, שֶׁבְּנָקֵל יִיעָפוּ,

כְּמוֹ גוֹלִים, תְּלוּשִׁים מִן הַמָּקוֹר.

[יען כי לפנים אותך אחד אהב] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יַעַן כִּי לְפָנִים אוֹתְךָ אֶחָד אָהַב,

יוֹדְעַנִי כִּי לָנוּ אֱהָבְךָ מֻתָּר.

אֲפִלּוּ נִכְפֹּר בִּצְפוּנָיו שֶׁל הָהָר:

אִם יֵשׁ בִּנְבָכָיו זָהָב

וְאֵין מִי שֶׁיֹּאבֶנוּ לַחְפֹּר,

בְּבוֹא הָעֵת הַנָּהָר יוֹצִיאֶנּוּ לָאוֹר

וְיַבְקִיעַ סְתוּמֵי הַמִּרְבָּץ

בְּלִי כַשּׁיל.

גַּם אִם לֹא נֶחְפַּץ:

יָהּ מַבְשִׁיל.

אוֹתְךָ יַשִׂיג רַק מַעֲשֶׂה,

יַבְהִיר רַק פֹּעַל-יָד.

כָּל טַעַם הוּא רַק זָר-חוֹסֶה

אֲשֶׁר סּוֹפוֹ לֹאבַד.

הֻמְצָא כָּל טַעַם בִּמְכֻוָּן,

וְעוֹד נִכָּר בּוֹ חוּט לָבָן,

אֲשֶׁר הוּא בּוֹ נִכְלָב;

אֲבָל, אַתָּה בָא כְפֻרְקָן

וְאֵין מִמְּךָ מִפְלָט.

אֵינִי שׁוֹאֵל הֵיכָן בֵּיתְךָ,

עֲנֵנִי מִבַּכֹּל.

תָּמִיד אֲנִי הוּא עַבְדְּךָ,

רוֹשֵׁם בַּסֵּפֶר אֶת כְּבוֹדְךָ

וְלֹא יִפְנֶה לַקּוֹל.

אֵלֶיִךָ הֵם כָּל מִצְעָדַי

בְּכָל דַּרְכֵי לֶכְתִּי;

כִּי מִי אֲנִי וּמִי אַתָּה,

אִם זֶה אֶת זֶה נַחְטִיא.

אַתָּה הוֹלֵךְ וּבָא. הַדֶּלֶת

דּוּמָם תָסֹּב, לְלֹא מַכְאוֹב.

לֹא יִשָּׁמַע קוֹלְךָ בַּחֶלֶד

עֵת חֶרֶשׂ בַּבָּתִּים תָּסֹב.

נוּכַל כֹּה הִתְרַגֵּל אֵלֶיךָ,

עַד שֶׁעֵינֵינוּ לֹא נָרִים

עֵת כִּי יִיפוּ מִכְּחוֹל צְלָלֶיךָ

בְּסִפְרֵנוּ פְּנֵי הַצִּיּוּרִים;

יַעַן תָּמִיד, בְּקוֹל אוֹ בְשֶׁקֶט,

אוֹתְךָ נוֹגְנִים כָּל הַדְּבָרִים.

וְכִי אָצִיץ בְּךָ בַּצֹּהַר

יֵשׁ וְכֻלּוֹּתְךָ תִּכָּפֵל:

אַתָּה כְעֵדֶר צְבָאֵי צֹחַר

וַאֲנִי כַיַּעַר הָאָפֵל.

אַתָּה כְּמוֹ גַלְגַּל שֶׁל זֹהַר,

אֲשֶׁר כָּל חִשּׁוּרָיו חָשָׁכוּ:

אֶחָד אֶחָד יוֹרְדִים צִירָיו,

וְהַמַּכְבִיד אֵלַי יִקְרַב.

וּמַעֲשַׂי כָּעֵץ יִצְמָחוּ

מִמְּאֹדָיו אֶל מְאֹדָיו.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אַתָּה בַּמַּעֲמָק חָרַגְתָּ,

וְשׁוּם מַעְפִּיל לֹא יַשִׂיגְךָ.

קַשּׂוּב, שֶׁשִׂיחַ סוֹד הִמְתַּקְתָּ,

אֲבָל לְתֵאָבוֹן שָׁתַקְתָּ

בְּבוֹא מוּג לֵב לְנַסּוֹתְךָ.

סְבַךְ שֶׁל סְתִירוֹת אַתָּה כְיַעַר.

כְּיֶלֶד עִמָּדִי תִשְׂחַק,

אֲבָל מִפִּיךָ קוֹל הַנַּעַר

עַמִּים וּמַמְלָכוֹת יִשְׂחַק.

רֵאשִׁית סְפָרִים לְךָ נִכְתָּבוּ,

רֵאשִׁית תְּמוּנוֹת נִסּוּ אוֹתְךָ.

וּבֵין יִבְכּוּ וּבֵין יֹאהָבוּ,

אוֹתוֹת שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשְׂגָּבוּ

טְבוּעוֹת בִּפְנֵי כָּל שֶׁחָשָׁבוּ

עִם הַבְּרִיאָה לְהַשְׁווֹתְךָ.

בַּאֲלָפִים לֹא נִמְצָאֶךָ,

הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ לַשָּׁוְא.

עַד כִּי בִדְמִי דְבִיר חֲסָדֶיךָ

שָׁמַעְנוּ חֶרֶשׂ צְעָדֶיךָ

וְהָעֶרְגָּה לַחֲזוֹת פָּנֶיךָ

לֶהֱיוֹתֶיךָ דְּמוּת תְּשַׁו.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כָּל מִי אֲשֶׁר יָדוֹ טוֹרַחַת

לֹא בִּזְמַנּוֹ הַדַּל שֶׁל כְּרַךְ,

כָּל הָעוֹשִׂים דַרְכָּם בְּנַחַת,

הַמְבַקְשִׁים פִּנָּה נִדַּחַת,

מָקוֹם חָבוּי כִּמְעַט וְרַךְ, -

מַאֲמִירִים לְךָ בְּיַחַד,

יוֹם שֶׁל חֻלִּין הַמְּבֹרָךְ:

כָּל פְּעֻלָּה תְפִלָּה הִנֶּנָּה.

לְךָ יָדֵינוּ נְשׂוּאוֹת

בְּכָל אֲשֶׁר הֵן תַּעֲשֶׂינָה;

בֵּין תְּכַיֵּרְנָה, בֵּין תִּכְרֶינָה,

תְּחִנּוֹתֵיהֶן אַט תַּעֲלֶינָה

אֵלֶיךָ מִן הָאֶצְבָּעוֹת.

הַזְּמַן מַרְבֶּה תְמוּרוֹת בַּחֶלֶד.

שׁוֹמְעִים אָנוּ עָלָיו תְּכוּפוֹת.

אֲבָל, זְקֶנְךָ הוּא לָנוּ שֶׁלֶט,

וְעוֹד רַגְלֵנוּ מִתְנַהֶלֶת

בְּתֶלֶם שֶׁל דּוֹרֵי דוֹרוֹת.

כְּמוֹ הָעוֹרְקִים שֶׁבַּבַּזֶּלֶת

שְׁרוּיִים אָנוּ בְאֵל הַהוֹד.

מַה תַּעֲשֶׂה, יָהּ, אִם אָמוּת?

כַּדְּךָ אֲנִי (וְאִם הוּא כָּתוּת?).

יֵינְךָ אֲנִי (וְאִם הוּא חָמוּץ?).

אֲנִי לְךָ מְלָאכָה וּכְסוּת,

עִמִּי יֹאבַד גַּם טַעַמְךָ.

וּבַיִת לֹא יִהְיֶה לְךָ

בּוֹ תְּבֹרַךְ בִּשְׂפַת רֵעוֹת.

מֵעַל רַגְלֶיךָ הַיְגֵעוֹת

אֲנִי, אַנְפִּילָתְךָ, אֶצְנַח.

זֶה מְעִילְךָ מִמְּךָ יִסַּב.

וּמֶבָּטְךָ, אֲשֶׁר בְּרֶטֶט

עַכְשָׁו לֶחְיִי אוֹתוֹ קוֹלֶטֶת,

יָבוֹא, יָתוּר אַחֲרַי בְּלִי הֶרֶף, –

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף, עִם רֶדֶת עֶרֶב,

בְּחֵיק אֲבָנִים זָרוֹת יִשְׁכַּב.

מַה תַּעֲשֶׂה, יָהּ? לְךָ אֶדְאַג.

עוֹבְדִים אָנוּ, שְׁוִילִים, עוֹשֵׂי בַמְּלֶאכֶת,

וְאוֹתְךָ נִבְנֶה, דְּבִיר רָם שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

וְיֵשׁ שֶׁאִישׁ בָּא, וְהוּא עָיֵף מִלֶּכֶת,

עוֹבֵר בֵּינֵינוּ כְּזֹהַר בַּנִּבְרֶכֶת,

וּמִלַּמְּדֵנוּ מַעֲרָךְ חָדָשׁ.

לַפִּגּוּמִים אָנוּ עוֹלִים בְּרֶטֶט,

תְּלוּיִים הַפַּטִּישִׁים בִּמְלֹא כָבְדָּם,

עַד שֶׁנּוֹשְׁקֵנוּ רֶגַע כְּבָרֶקֶת,

אֲשֶׁר – כְּמוֹ יָדַע הַכֹּל מִנֶּגֵֶד –

מִמְּךָ שָׁלוּחַ, כְּרוּחַ מִן הַיָּם.

אָז יִתְרוֹעֵעַ בַּסַּדְנָאוֹת מֵהֹלֶם פַּעַם,

וּבְעִמְקֵי הָרִים נִשְׁמָע הַקּוֹל.

עַד רֵד הַלֵּיל עִמְּךָ עוֹד נַעֲמֹל,

לִרְאוֹתְךָ מִסְתַּמֵּן מִתּוֹךְ הָרַעַם.

יָהּ כִּי גָדוֹל.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֲנִי בַתֵבֵל כֹּה בּוֹדֵד, אֲבָל לֹא בוֹדֵד עֲדֵי

הֱיוֹת לִי כָל יוֹם לְמוֹעֵד.

אֲנִי בַתֵּבֵל כֹּה נִקְלֶה, אֲבָל לֹא קָטָן עֲדֵי

הֱיוֹת לִפָנֶיךָ כִּכְלִי,

חָכָם וְכָבֵד.

רְצוֹנִי הוּא אוֹנִי, וּרְצוֹנִי כִּי אֲנִי אוֹבִילֵנִי

לִקְרַאת מַעֲשֶׂה;

וּבִזְמַנִּים שֶׁל בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּשֶׁדְּבַר-מָה קָרֵב הֵנָּה

וְעוֹדֶנּוּ מְהַסֵּס,

רוֹצֶה אֲנִי לִהְיוֹת לוֹ עֵד

אוֹ בוֹדֵד.

לְשַׁקֵּף אוֹתְךָ רוֹצֶה אֲנִי מְלֹא קוֹמָתְךָ תָּמִיד,

וְלֹא לִכֵהוֹת וְלֹא לְהִזְקִין בְּרֹב הַיָּמִים

מִלְּהַחֲזִיק מִשְׁקַל קְלַסְתֵּרְךָ הַמִּשְׁתּוֹחֵחַ.

רוֹצֶה אֲנִי לְהִתְמַתֵּחַ.

עַקְמִימוּת כָּל-שֶּׁהִיא לְבַל תִּשָּׁאֵר בִּי.

כִּי בְמָקוֹם שֶׁעָקֹם אֲנִי, שָׂם עָקֹב הִנֵּנִי.

יְהִי נָא לִבִּי

כֵּן מוֹלְךָ. הִנֵּה אֲתָאֲרֵנִי

כְּנוֹף בּוֹ הִסְכַּנְתִּי

מִימֵי נְעוּרִים,

כְּמִלָּה שֶׁהֵבַנְתִּי,

כְּכַד שִׁקּוּיִי,

כְּפָנֶיהָ שֶׁל אִמִּי,

כִּסְפִינָה

בָּהּ נִצַּלְתִּי

בְּסַעַר אֵימִים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

רְאֵה, אֹבֶה רֹב.

אוּלַי אֹבֶה אֶת הַכֹּל לִגְמֹעַ:

בְּכָל נְפִילָה אֶת חֶשְׁכַת הָאֵינְסוֹף

וְּשְׂחוֹק הָאוֹרוֹת שֶׁבְּכָל עֲלִיָּה לַגָּבוֹהַּ.

הִנֵּה, כֹּה רַבִּים הָאוֹמְרִים: לַהֲדָ"ם,

וְחֶלְקַת מִשְׁפָּטָם

הִיא לָהֶם כְּקָמֵעַ.

אַךְ אַתָּה שָׂשׂ לִקְרַאת כָּל אָדָם

הַצָּמֵא וְיָגֵעַ.

שָׂשׂ אַתָּה לִקְרַאת כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּךָ

וְאַתָּה לוֹ מַכְשִׁיר.

וְעוֹד חַם אַתָּה וְסָמוּי וְעָשִׁיר,

וְלִצְלֹל עוֹד נוּכַל בִּבְרִיאַת תְּהוֹמְךָ,

וְלִמְצֹא שָׁם הַחַיִּים מַחֲשִׁים.

[יה סח לאיש רק טרם שישלם] / ריינר מריה רילקה, תרגם משה אטר

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יָהּ סָח לְאִישׁ רַק טֶרֶם שֶׁיֻּשְׁלַם.

אַחַר מִלֵּיל מוֹלִיךְ אוֹתוֹ דוּמָם.

אַךְ הַמִּלִּים טֶרֶם הֱיוֹת הָאָדָם,

מִלִּים מַלְאָכִיוֹת אֵלּוּ, הִנָּן:

שָׁלוּחַ אַתָּה בְּמִצְוַת כָּל חוּשׁ,

לְךָ עַד קַצְוֵי עֶרְגָּתְךָ וְאַל תָּמוּשׁ,

תְּנָה לִי לְבוּשׁ.

כְּתַבְעֵרָה צְמַח מִבַּעַד לַכֵּלִים.

לְמַעַן יִתְפָּרְשׂוּ כָּל הַצְּלָלִים

וְתָמִיד יְכַסּוּנִי עַד תֹּם.

כָּל הַבָּא קַבְּלֶנוּ: יָפֶה וְגַם אָיֹם.

שׂוּמָה רַק לָלֶכֶת: אֵין רֶגֶשׁ רָחוֹק.

אֲבָל, אַל מִמֶּנִּי תִפָּרֵד.

קְרוֹבָה הִיא הָאָרֶץ

שֶׁבְּפִיהֶם חַיִּים מְכֻנָּה.

וְזֶה סִימָנָהּ;

הִיא אֵינֶנָּהּ שְׂחוֹק.

תֵּן לִי יָדְךָ.

★ ¹

בְּבֹקֶר זֶה, כְּתֹם לֵיל הַבַּלָּהוֹת,

אֲשֶׁר מָלֵא נְדוּדִים, קְרִיאוֹת וָמֶרַד –

שׁוּב כָּל הַיָּם פָּרַץ בִּצְעָקָה.

וּכְהֵאָטֵר הַצְּעָקָה לְאַט,

וּמִשְּׁמֵי-יוֹם וְאַתְחָלָה חִוֶּרֶת

נָפְלָה לַתְּהוֹם, אֲשֶׁר שָׁם דְּגֵי הָאֵלֶם,

יָלַד הַיָּם.

אוֹר הַחַמָּה הֵפֵז אֶת שְׂעַר-הַקֶּצֶף

עֲלֵי עֶרְוַת-גַּלִּים, שֶׁבְּקָצֶהָ

נִצְּבָה הַנַּעֲרָה: צַחָה, תּוֹהָה.

כְּעָלֶה רָטֹב וְרַעֲנָן, הַזָּע

וְאֶת גְּלוּמָיו לְאַט חוֹלֵץ הַחוּצָה,

גָּמַל גּוּפָהּ הָלוֹךְ וְהִתְפַּתֵּחַ

מוּל הַצִּנָּה וְאֶל בְּרֵאשִׁית הָרוּחַ.

כְּזוֹג יְרֵחִים בְּהִירִים עָלוּ בִרְכֶּיהָ,

וְשָׁקְעוּ בְּעַנְנֵי הַיְּרֵכַיִם;

הַצֵּל בֵּין הַשּׁוֹקַיִם צַר, נָסוֹג,

אַף הָרַגְלַיִם נִמְתְּחוּ בָאוֹר;

וְהַפְּרָקִים חָיוּ כְּמוֹ גְרוֹנוֹת שֶׁל

לוֹגְמֵי מַיִם.

וּבַבָּזִיךְ שֶׁל אַגָּנוֹ הֻנַח הַגּוּף

כִּבְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל יֶלֶד פְּרִי צָעִיר.

בְּגָבִיעַ צַר שֶׁל טַבּוּרוֹ הָיְתָה

כָּל חֶשְׁכָתָם שֶׁל חַיֵּי זֹהַר אֵלֶּה.

תָּחְתָּיו שָׁפַע הַגַּל הַקָּט כְּסַהַר

וּבְלִי חָשָׂךְ גָּלַשׁ אֶל הַמָּתְנַיִם,

שֶׁמִּדֵּי פַּעַם חֶרֶשׁ פִּכְפְּכוּ.

וּשְׁטוּפַת אוֹר, לְלֹא צְלָלִים עֲדַיִן,

כְּמוֹ חֻרְשַׁת לִבְנִים לִפְנֵי אָבִיב,

חַמָּה, רֵיקָה, נִשְׁקְפָה הָעֶרְוָה.

הִנֵּה נִצַּב כְּבָר פֶּלֶס הַכְּתֵפַיִם,

נָכוֹן לָנוּעַ עַל קוֹמַת הַגּוּף,

שֶׁמִּתַּחְתָּיו עָלָה כְּמוֹ קִלּוּחַ

וּבְאֲצִילֵי זְרוֹעוֹת נָטָה לָרֶדֶת

וּבַשֵּׂעָר בְּמְלֹא נָפְלוֹ צָנַח.

לְאַט לְאַט אָז הַפָּנִים עָבְרוּ

מֵחֲשֵׁכָה מֻטָּה בְקֹצֶר לֶכֶס

אֶל הֱיוֹתָם זְקוּפִים הַיְשֵׁר אֶל עָל.

וְאַחֲרֵיהֶם נִסְגַּר גֵּא הַסַּנְטֵר.

וְעַתָּה, בְּהִתְמַתֵּחַ הַצַּוָּאר

כְּמוֹ סִילוֹן וּכְגִבְעוֹל שֶׁל פֶּרַח,

גַּם הַזְּרוֹעוֹת כְּצַוָּארִים נִמְתָּחוּ

שֶׁל בַּרְבּוּרִים עֵת אַחֲרֵי חוֹף יָתוּרוּ.

אֲזַי בַּגוּף, כְּבַאֲפֵלַת הַשַּׁחַר

רוּחַ הַבֹּקֶר, בָּאָה הַנְּשִׁימָה.

בְּסַנְסִנֵּי עוֹרְקִים כְּבַעֲצֵי יַעַר

עָלָה הַלַּחַשׁ וְהַדָּם הֵחֵל

עַל נְבָכָיו לָחוּג בְּהֶמְיַת חֶרֶשׂ.

וְרוּחַ זוֹ גָבְרָה. הִנֵּה קָפְצָה

בְּמְלֹא נָשְׁמָהּ אֶל צֶמֶד הַשָּׁדַיִם,

מִלְאָה אוֹתָם וְנִדְחֲקָה בָהֶם,

עַד כִּי כְּמִפְרָשִׁים גְּדוּשֵׁי מֶרְחָק

הַנַּעֲרָה נָשְׂאוּ לַחוֹף, קָדִימָה.

כָּךְ הָאֵלָה נָחָתָה.

וּבְדַרְכָּהּ

קַלַּת הָרֶגֶל עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ

עָלוּ כָּל שְׁעוֹת הַבֹּקֶר אַחֲרֶיהָ

פְּרָחִים וַעֲשָׂבִים חַמִּים, בּוֹהִים,

כְּמוֹ מֵחֲבֹק. וְהִיא הָלְכָה וְרָצָה.

אֲבָל, כְּחֹם הַיּוֹם, בַצָּהֳרַיִם,

גָּאָה הַיָּם עוֹד פַּעַם וְהֵטִיל

דּוֹלְפִין לְאוֹתוֹ מָקוֹם מַמָּשׁ בָּאָרֶץ:

מֵת, מַק, פָּתוּחַ.

רומא – שבדיה,

אביב – סתיו 1904

בְּבֵית-הַסֵּפֶר מִתְמַשֶּׁכֶת שְׁהוּת

וְכָל הַדְּבָרִים לֵאִים בְּמוֹרָא הַשֶּׁקֶט.

הָהּ הַבְּדִידוּת. הָהּ עֵת כְּבֵדָה מִלֶּכֶת…

וְהַחוּצָה. בָּרְחוֹבוֹת מִפְעָם וֶיֶקֶד,

וּבַכִּכָּר רוֹקֶדֶת הַמִּזְרֶקֶת

וּבַגַּנִּים עוֹלָם נִרְחָב פָּשׁוּט –.

וְלָלֶכֶת בְּתוֹךְ כָּל זֶה קָטָן בַּבֶּגֶד,

לֹא כְמוֹ שֶׁאֲחֵרִים הוֹלְכִים, מִנֶּגֶד –:

הָהּ זְמַן מֻפְלָא, הָהּ עֵת כְּבֵדָה מִלֶּכֶת,

הָהּ הַבְּדִידוּת.

וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָךְ מִבַּחוּץ, בְּלִי נַחַת:

גְּבָרִים, נָשִׂים; גְּבָרִים עִם נָשִׁים יַחַד;

לְעִתִּים גַּם יֶלֶד, וְהוּא אַחֵר, סַסְגּוֹן;

כָּאן אֵיזֶה בַּיִת, שָׁם חָתוּל כָּתֹם,

וְאֵימָה וְחִלּוּפָהּ חֶדְוָה בּוֹטַחַת –:

הָהּ עֶצֶב בְּלִי סִבָּה, חֲלוֹם, הָהּ פַּחַד,

הָהּ עֹמֶק עַד תְּהוֹם.

וְכָךְ לְשַׂחֵק: כַּדּוּר, גַּלְגַּל, תּוֹפֶשֶׂת,

בַּמִּדְשָׁאָה שֶׁחֶרֶשׁ מַחֲוִירָה;

לַעִתִּים בְּשֶׁטֶף מְרוּצָה חוֹפֶזֶת

לִפְגֹּעַ בַּגְּדוֹלִים שֶׁבַּשְּׂדֵרָה;

אֲבָל בָּעֶרֶב, יָד בְּיָּד אוֹחֶזֶת,

לֵיֵלךְ הַבָּיְתָה בִּפְסִיעָה סְדוּרָה –:

הָהּ הֲבָנָה חוֹמֶקֶת וְרוֹפֶסֶת,

הָהּ סֵבֶל, הָהּ מוֹרָא.

שָׁעוֹת עַל שְׂפַת בְּרֵכָה בַּפַּרְקְ לִכְרֹעַ

וְהַשֵּׁט עָלֶיהָ מִפְרָשִׂית זוּטָה;

אוֹתָהּ לִשְׁכֹּחַ, כִּי רַבּוֹת כָּמוֹהָ

וְיָפוֹת מִמֶּנָּה מַפְלִיגוֹת אִתָּהּ,

וּלְהַרְהֵר בְּפַרְצוּף קָטָן, אֵין כֹּחַ,

שֶׁכְּשׁוֹקֵעַ בַּבְּרֵכָה נָטָה –:

יַלְדוּת, הָהּ, דִּמְיוֹנוֹת חָמּוֹק וְנוֹעַ.

לְאָן? לְאָן?

מדון (על יד פריס)

חורף 1905 – 1906

הֵן מִכָּל עוֹרְקֵי גֵוִי פָרַחְתִּי

נִיחוֹחַיִם מֵאָז לִי נוֹדַעַתְּ;

שׁוּרִי, כִּי זָקַפְתִּי וְנִדְרַכְתִּי,

וְאַתְּ עוֹדֵךְ מַמְתֶנֶה –: מִי זֶה אַתְּ?

רְאִי: מַה תַּרְחִיקֵנִי הַשַּׁלֶּכֶת

וְיָשָׁן אַשִׁיר עָלִים עָלִים.

רַק זֶה חִיּוּכֵךְ כְּכוֹכְבֵי לֶכֶת

לָךְ מֵאִיר וְעוֹד מְעַט גַּם לִי.

כָּל שֶׁזִּיו לוֹ כְּמַיִם בַּיָּרֵחַ

וּבִשְׁנוֹת יַלְדוּת הָיָה בְלִי שֵׁם

אֲכַנֶּה בָךְ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ,

שֶׁשְּׂעָרֵךְ עָלָיו כָּאֵשׁ קוֹדֵחַ

וְשָׁדַּיִךְ לוֹ לְוֹיָה שֶׁל חֵן.

מדון, חורף 1905 – 1906

★ ¹

הוֹ, אֶת רוֹמָה רְחוֹקָה, פּוֹרַעַת:

כְּמוֹ עִם שְׁאָר כֵּלִים הָרֹמַח

בְּבֵית אִמִּי הָיִיתִי. זֶה הָרֹן בָּךְ

זְרָקַנִי הָלְאָה. לְאָן אֵינִי יוֹדַעַת.

אִישׁ לֹא יוּכַל עַתָּה לַהֲשִׁיבֵנִי.

אַחְיוֹתַי עוֹדָן טוֹווֹת בַּפֶּלֶךְ

וּבַבַּיִת לִי מֻכָּר כָּל צַעַד.

רֵק אֲנִי זָרָה כָּאן כְּמוֹ הֵלֶךְ,

וּבְגוּפִי עוֹבֵר כִּתְחִנָּה רַעַד;

כִּי אֵלָה יְפַת הָגוּת וְיַעַד

אֶת חַיַּי חַיָּה וְגַם מַגְחֶלֶת.

★

טַלְטֵלָה הִנֵּה אָבִיא עָלַיִךְ.

כְּלוּלָב בְּחַג כֵּן אֲנִיפֵךְ.

כְּמִיתָתֵךְ אָבוֹא בְעַצְמוֹתַיִךְ

וְלַדְּבָרִים הַלָּלוּ, לְכָל סְבִיבַיִךְ,

אֲחַלֵּק אוֹתָךְ, כְּמוֹ קִבְרֵךָ.

מדון, חורף 1905 – 1906

טֹרַח זֶה, בְּקֹשִׁי, כְּמוֹ אָסוּר,

בַּמְחֻסָּר עוֹד עֲשִׂיָּה לָנוּעַ,

בוֹא כְּאָזְלַת לֶכְתּוֹ שֶׁל הַבַּרְבּוּר.

וְהַמִּיתָה, זוֹ לֹא-יָכוֹל-עוֹד-גַּעַת

בַּקַּרְקַע עָלָיו יוֹמְיוֹם נָנוּחַ,

הִיא כְגָלְשׁוֹ לְאַט תָּחְתָּיו בְפַחַד –:

אֶל הַמַּיִם, שֶׁכְּמוֹ לוֹ נִמְסָרוּ,

וְכִשְׂמֵחִים בְּכָךְ וּכְמוֹ עָבָרוּ,

גַּל אֶל גַּל פּוֹנִים לְאַחֲרָיו,

בְּעוֹד הוּא – לְבַדּוֹ, שָׁקֵט, בּוֹטֵחַ,

וּמַבְגִּיר וּכְבָר מַלְכוּת שׁוֹפֵעַ,

הָלְאָה בְּשַׁלְוָה נוֹשֵׂא פָנָיו.

מדון, חורף 1905 – 1906

אַתְּ פּוֹצַעַת אוֹתִי בִּכְנָפַיִךְ,

שְׁעָתִי, אַתְּ נוֹטֶשֶׁת אוֹתִי.

מַה בְּפִי אֶעֱשֶׂה בִּלְעָדַיִךְ?

מַה יּוֹמִי, מַה לֵּילִי לְבַדִּי?

הֵן אֵין לִי אֲהוּבָה, בַּיִת אֵין לִי,

אֵין מָקוֹם בּוֹ אֲנִי בִמְקוֹמִי.

כָּל דָּבָר בּוֹ אַפְקִיד אֶת עַצְמִי

מַעֲשִׁיר וְלִפְרוּטוֹת פּוֹרְטֵנִי.

מדון, חורף 1905 – 1906

##א

שָׁכְבָה עָלָיו. כִּי כָּךְ הָיוּ יָדֶיהָ

סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁל הַנּוֹבֵל כְּרוּכוֹת,

עָלָיו שָׁכְבָה שְׁעוֹת מֶתֶק אֲרֻכּוֹת,

רַק רֹב שְׁנוֹתָיו קְצָת הֶאֱפִיל עָלֶיהָ.

וּלְעִתִּים, בִּצְרֹחַ בַּחוּץ אֹחַ,

הִיא בִזְקָנוֹ פָנֶיהָ הִפְנְתָה.

וְכָל אֲשֶׁר הוּא לַיְלָה נָח בְּכֹחַ,

חָרֵד וְגַם חוֹמֵד לְעֻמָּתָהּ.

הַכּוֹכָבִים שָׁלְחוּ לָּהּ בְּשׂוֹרַת כֶּמֶס,

וְרֵיחַ שָׁט בְּחֶדֶר הַמִּשְׁכָּב.

זָע הַוִּילוֹן וּכְמוֹ רָמַז לָּהּ רֶמֶז,

וּמֶבָּטָהּ הָלַךְ אָט אַחֲרָיו –.

אֲבָל, אֶת הַזָּקֵן הִיא לֹא עָזָבָה,

וּבְלִי יָדַע אוֹתָהּ לֵיל הַלֵּילוֹת

עַל צִנָּתוֹ הַמַּלְכוּתִית שָׁכָבָה

בִבְתוּלֶיהָ, כְּנִשְׁמַת כְּלוּלוֹת.

ב

הַמֶּלֶךְ נָח בְּרִיק יָמִים. חָשַׁב

עַל עֲלִילוֹת עָבָר וְחֶמְדוֹתָיו,

עַל חֻבָּתוֹ, כְּלַבְלֶבֶת טִפּוּחָיו –.

אֲבָל, בַּלֵּיל נִתְקַמְּרָה מֵעָלָיו

אֲבִישַׁג. נָחוּ אָז לִבְטֵי חַיָּיו,

כְּמוֹ אֶרֶץ שׁוֹמֵמָה מֵרֹב פְּחָדֶיהָ,

בְּמַזָּל תָּם שֶׁל תָּאֳמֵי שָׁדֶיהָ.

וְיֵשׁ שֶׁהַבָּקִיא בְּחֵן נָשִׁים

הִבְחִין בְּעַד גְּבִינָיו הַכּוֹתְשִׁים

בְּפִיהָ הַדָּרוּךְ מֵאֵין נָשׁוֹק.

וְהוּא רָאָה: לוּלָבָהּ הַיָּרֹק

לֹא שַׁח מִתּוֹךְ לִבָּהּ עַד לְשִׁטְחוֹ.

וְקַר לוֹ. וְהֶאֱזִין לְמֵרָחוֹק

כְּכֶלֶב. וְנִלְפַּת בִּשְׁיָר לֵחוֹ.

מֵדון, חורף 1905 – 1906

##א

מֶלֶךְ, הֲתִשְׁמַע אֶת הָרְחָקִים

שֶׁמֵּטִיל נָגְנִי וּבָם נִנְקֹפָה:

כּוֹכָבִים שֶׁל בֹּהוּ נַעֲקֹפָה,

עַד אֲשֶׁר כְּגֶשֶׁם נַעֲרֹפָה,

שֶׁגַּנִּים מַצְמִיחַ יְרֻקִּים.

הֵן לְךָ הָיוּ הַנְּעָרוֹת

וּלְפַתּוֹתֵנִי הֵן תִּפְרַחְנָה;

אֶת רֵיחָן שֶׁל הַבְּתוּלוֹת הָרַח-נָא,

שׁוּרָה: עֲלָמִים בָּאַשְׁמוֹרוֹת

לַדְּלָתוֹת צוֹפִים כִּי תִפָּתַחְנָה.

לוּא אוּכָל כָּל זֹאת הָשֵׁב אֵלֶיךָ,

אַךְ מַנְגִּינוֹתַי מִסְּבוֹא תוֹעוֹת.

הוֹ, לֵילֶיךָ, מֶלֶךְ, הוֹ, לֵילֶיךָ –.

מַה יָּפוֹת הָיוּ נְשֵׁי בְעוּלֶיךָ,

מֶה הָיוּ בְּעֵירֻמָּן נָאוֹת.

חָשׁ אֲנִי, לָכֵן לְךָ אַבִּיעַ

זִכְרוֹנֶיךָ. אַךְ אֵיךְ אֲאַצְבִּיעַ

בְּמֵיתָרֵי אֶנְקַת הַיְּחוּמוֹת? –

##ב

מֶלֶךְ, אֲשֶׁר אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתָּ,

וּתְהַמְּמֵנִי וּתְסַנְוֵר

בַּחַיִּים אֲשֶׁר חָיִיתָ אָתָּה:

לוּא תֵרֵד אֵלַי וּתְשַׁבֵּר

כִּנּוֹרִי זֶה, שֶׁכָּל כַּךְ הוֹגַעְתָּ.

כִּי כָעֵץ הוּא שֶׁפִּרְיוֻ הוּרַד:

וּמִבַּעַד לָעֳפָאָיו הוּרָקוּ

יְמֵי עָתִיד יַבִּיטוּ שֶׁעָמָקוּ,

וַאֲנִי לֹא אֵדָעֵם כִּמְעַט.

אַל-נָא עוֹד עִם כִּנּוֹרִי אִישָׁנָה;

מֶלֶךְ, הִסְתַּכֵּל בְּזוֹ הַיָּד:

הַסָּבוּר אַתָּה, כִּי לֹא אֻמָּנָה

פְּרֹט גַּם עַל אֶבְרֵי אִשָּׁה חַיָּה?

ג

מֶלֶךְ, לוּא נֶחְבָּא אַתָּה בָּאֹפֶל,

וּבְכָל זֹאת בְּכַף יָדִי אַתָּה.

רְאֵה, שִׁירִי עַז וְזָקוּף כָּעֹפֶל

וְאֶת שְׁנֵינוּ אַט צִנָּה עוֹטָה.

יְתוֹם לִבִּי וּמְבֹהָל לִבֶּךָ,

וּשְׁנֵיהֶם בְּעֶשֶׁן חֲרוֹנֶיךָ

נְשׁוּכִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה בְּמוֹ פֶה

וּדְבוּקִים בִּמְרִי שֶׁל רִיב יַחְדָּו.

הֲתִרְאֶה אֵיךְ מִשְׁתַּנִּים פָּנֵינוּ?

מֶלֶךְ, מֶלֶךְ, רוּחַ הוּא שְׁאֵר.

אִם נַחֲזִיק אִישׁ בְּרֵעֵהוּ שְׁנֵינוּ,

לְךָ אִכַּף, אַתָּה תְרַחֲמֵנִי,

וְהָיִינוּ כְּגַלְגַּל חוֹזֵר.

מֵדון, חורף 1905 - 1906

##ב

דַּמֵּה כִּי הַשָּׁמַיִם וְהָרוּחוֹת,

נִשְׁמַת אַפְּךָ וּמְשׂוֹשֵׂי עֵינֶיךָ,

וְהָיוּ לְאֶבֶן שֶׁתִּסְגֹּר עָלֶיךָ

בִּמְקוֹם רֹאשְׁךָ וְיָדֶיךָ מֻנָּחוֹת.

וּמַה שֶּׁהוּא מָחָר וְאַחַר-כָּךְ

וּבְעוֹד שָׁנָה וְכַאֲשֶׁר וְהָלְאָה –

יִדְוֶה בְךָ כְּמֻרְסָה שֶׁנִּתְמַגָּלָה

וְרַק יִצְבֶּה מִבְּלִי לְהִפָּתַח.

וְשֶׁהָיָה יִהְיֶה לְשִׁגָּעוֹן,

וְיִשְׁתּוֹלֵל, הַזָּךְ, אֲשֶׁר לָצוֹן

לֹא בָא אֶל פִּיו, צוֹחֵק בִּמְלֹא הַלֹּעַ.

וְרַק סוֹהֵר לְךָ יִהְיֶה אֱלֹּהַּ,

שֶׁמִּכָּל סֶדֶק עֵינֵי זָר נִבְזוֹת

בְּךָ יִתְקַע. וְאַתָּה תִּחְיֶה בְּכָל זֹאת.

כנראה מחצית ראשונה של 1906

הַאֵין מִטָּה זוֹ כְּחוֹפוֹ שֶׁל לַיִל,

פַּס צַר שֶׁל חוֹף אֲשֶׁר עָלָיו נִשְׁכָּבָה?

אֵין וַדָּאוּת חוּץ מִלָּךְ רוּם שָׁדַיִם,

שֶׁדֹּם גָּבְהוּ מִשֶּׁאֱהֹב אֶשְׂגָּבָה.

כִּי לַיְלָה זֶה, בּוֹ כֹּה רַבּוּ בְכָאִים,

וִילֵל וְטֶרֶף שֶׁל חַיּוֹת מִלְאוּהוֹ,

הֵן זָר הוּא לָנוּ עַד אֵימָה. וְהָאִם

זֶה שֶׁבַּחוּץ מַתְחִיל, יוֹם יִקְרָאוּהוּ,

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת הַלֵּיל נָבִין?

לוּא הִתְכַּנֵּס נוּכַל אִישׁ בְּרֵעֵהוּ

כְעַלְעָלִים סְבִיב אַבְקָנֵי הַפֶּרַח:

כֹּה מְרֻבֶּה בְּכָל מָקוֹם הַסֶּרַח

וְאֶל כָּל אֶחָד מֵגִיחַ לְקַפְּחֵהוּ.

אַךְ עֵת עוֹד יַחַד נִצְמָדִים הִנֵּנוּ

לְבַל נִרְאֶנּוּ בָא בַּעֲלָטָה,

יוּכַל לִפְרֹץ מִמֵּךָ הוּא אוֹ מִמֶּנִּי:

כִּי אֵין קִיּוּם לְנַפְשֵׁנוּ בְּלִי בְגִידָה.

פריס, מאי – יוני 1906

★ ¹

אָפֹר כְּעֵין הֶעָפָר וְהֶעָלִים

עָלָה וְנִבְלַע בְּנוֹפוֹ שֶׁל כֶּרֶם זַיִת,

וְאֶת מִצְחוֹ מְלֵא הָאָבָק הֶעְלִים

עָמֹק בְּאַבְקוּתָן שֶׁל הַיָּדַיִם.

כִּכְלוֹת הַכֹּל גַּם זֹאת. וְזֹאת הַקֵּץ.

עַתָּה סוּמָא אֲנִי וְעָלַי לָלֶכֶת.

מַדוּעַ תְּצַוֻּנִי לִהְיוֹת עֵד

לְקִיוּמְךָ כְּשֶׁאֵין אֲנִי מוֹצְאֶךָ.

אֵינִי מוֹצָא אוֹתְךָ. לֹא, גַּם לֹא בִי.

וְלֹא בַאֲחֵרִים. וְלֹא בְּאֵל הָאֲבָנִים,

לֹא עוֹד אֶמְצָאֲךָ. לְבַדִּי אֲנִי.

לְבַדִּי אֲנִי עִם צַעַר בְּנֵי-אָדָם,

אֲשֶׁר בְּךָ אָמַרְתִּי לְנַחֲמָם,

וְאַתָּה אֵינְךָ. וַאֲנִי בוֹשׁ, נִכְלָם…

לְאַחַר מִכֵּן אָמְרוּ: וּמַלְאָךְ בָּא –.

מַדּוּעַ זֶה מַלְאָךְ? אָז לַיְלָה בָּא

וּבָעֵצִים עִלְעֵל כִּלְאַחַר יָד.

וְהַנְּעָרִים חָלְמוּ וְזָעוּ מְעַט.

מַדוּעַ זֶה מַלְאָךְ? אָז לַיְלָה בָּא.

וְהַלֵּיל שֶׁבָּא הָיָה לֹא לַיְל פֶּלֶא;

לֵילוֹת כָּאֵלֶה יֵשׁ בְּכָל מָקוֹם.

אָז אֲבָנִים רוֹבְצוֹת וְגָם כָּל כֶּלֶב.

הוֹ, לֵיל תּוּגָה, סְתָם לַיְלָה, מִכָּאֵלֶּה

הַמְחַכִּים עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם.

כִּי אֵין חָזוֹן לַמְפַלְלִים כָּמוֹהוּ,

וּמַלְאָכִים לֹא יִפְקְדוּ אוֹתָם.

אֵין תּוּשִׁיָּה לְמִי שֶׁאוֹבְדִים עַצְמָם,

וְהוֹרֵיהֶם יַפְקִירוּם אֶל הַתֹּהוּ

וְהֵם דְּחוִּיים מֵרֶחֶם הוֹרָתָם.

פריס, מאי – יוני 1906

★

אֵיכָה אֶרְאֶה, יֵשׁוּעַ, אֶת רַגְלֶיךָ,

הֵן אָז הָיוּ עֲדַיִן רַגְלֵי נַעַר,

עֵת אֶת עֶרְיָן רָחַצְתִּי בִרְעָדָה;

וּבִשְׂעָרִי נִצְּבוּ נְבוּכוֹת מִצַּעַר,

כְּשֶׂה לָבָן בִּסְנֵה הָעֲקֵדָה.

אֵיכָה אֶרְאֶה בְלֵיל-אַהַב זֶה גַפֶּיךָ

לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאִישׁ לֹא אֲהֵבָם.

אַף פַּעַם לֹא שָׁכַבְתִּי בְחֵיקֶךָ,

וְעַתָּה רַק יְהֻלַּל עוֹד וִירֹנָן.

אַךְ, שׁוּר, יָדֶיךָ, אֲהוּבִי, פְּצוּעוֹת –:

לֹא נְשִׁיכוֹתַי בַּלֵּיל עָשׂוּ לָךְ זֹאת.

לִבְּךָ פָתוּחַ, בָּא בוֹ כָּל דִּכְפִין:

רַק לִי נוֹעַדְתָּ בוֹ לִהְיוֹת שׁוֹשְׁבִין.

הִנֵּה עָיַפְתָּ, פִּיךָ זֶה עָיַף,

פִּי הַדָּוֶה עַתָּה חוֹמֵד אֵינֶנּוּ –.

יֵשׁוּעַ, אֵיךְ הֶחְמַצְנוּ שְׁעָתֵנוּ?

וּמַה מֻפְלָא, שֶׁכָּךְ נֹאבַד יַחְדָּו.

פריס, מאי – יוני 1906

שארטר

בַּסַּעַר הַתּוֹקֵף הַקַּתֶּדְרָלָה,

כְּמוֹ שׁוֹלֵל, אֲשֶׁר חוֹשֵׁב, חוֹשֵׁב,

נִכְמַהּ פִּתְאֹם לְהִצָּמֵד לְמַעְלָה,

אֵלֶיךָ, אֶל שְׂחוֹקְךָ הַמְּלַבֵּב:

דְּמוּת מַרְגִּישָׁה, מַלְאָךְ הַמְחַיֵּךְ,

אֲשֶׁר בְּפִיו מֵאוֹת פִּיּוֹת הוּלָנוּ:

הֲלֹא תִרְאֶה כִּי הַשָּׁעוֹת שֶׁלָּנוּ

נוֹשְׁרוֹת מִשְּׁעוֹן הַשֶּׁמֶשׁ הַמָּלֵא

בּוֹ חֲקוּקִים מִסְפְּרִי יוֹם תָּמִים,

וּבַמַּמָּשׁ בָּעֹמֶק יֵאָזֵנוּ,

כְּאִלּוּ כָּל הַשָּׁעוֹת גְּמוּלוֹת, יָפוֹת?

וְכִי מַה תֵּדַע אִישׁ-אֶבֶן עַל חַיֵּינוּ?

וְשֶׁמָּא עוֹד יוֹתֵר תָּאִיר פָּנִים

עֵת לוּחֲךָ תּוֹסִיף בְלֵיל אֱחֹז?

פריס, מאי – יוני 1906

רְאֵה, אֲנִי הָאִישׁ שֶׁהַכֹּל נְטָשׁוֹ.

אֵין אַף אֶחָד בָּעִיר הַיּוֹדֵעַ עָלַי,

צָרַעַת בִּי פָּרְחָה.

וּבַקַּרְקֶשֶׁת שֶׁלִּי אֲנִי מַקִּישׁ,

מַכֶּה בְּזֶה הָאוֹת שֶׁבִּי, הַמֵּבִישׁ,

בְּאָזְנֵי כָּל אֶחָד

שֶׁבְּקִרְבָתִי עוֹבֵר.

וְהַשּׁוֹמְעִים אֶת נֶקֶשׁ הָעֵץ,

אֶל מִשְׁבַּתִּי אַף לֹא יִפְנוּ הַבֵּט,

שֶׁמָּא יִגַּע הַדָּבָר אֶל לִבָּם.

עַד לְמָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ קוֹל קַרְקַשְׁתִּי

אֲנִי בַּבַּיִת. וְשֶׁמָּא עִמָּדִי

אַתָּה מְאֹד קוֹלָהּ תַּגְבִּיר, עַד כִּי

אִישׁ לֹא יָעֵז לִקְרֹב אֶל מֶרְחַקִּי

מֵאֵלֶּה הַנְּסוֹגִים מִקִּרַבָתִי.

כָּךְ שֶׁאוּכַל לָלֶכֶת לִי זְמַן רַב

בְּלִי שֶׁאִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ נַעֲרָה

אוֹ יֶלֶד קָטָן אֶרְאֶה.

הַחַיּוֹת לְהַבְהִיל לֹא יָאֶה.

פריס, לפני יוני 1906

נִשְׁמָתִי, אוּלַי יְשָׁרָה וְטוֹבָה,

אֲבָל לְבָבִי, זֶה דָמִי הַמְעֻוָּת,

כָּל יֵשׁוּתִי שֶׁכָּל כָּךְ מַכְאִיבָה,

לְזָקְפָהּ אַךְ לַשָׁוְא טוֹרַחַת.

וְגִנָּה אֵין לָּהּ, וְאֵין לָּהּ מִטָּה,

וְהִיא תְלוּיָה עַל גַּבֵּי שִׁלְדָּתִי הַחַדָּה,

וּכְנָפֶיהָ רוֹחֲפוֹת מִפַּחַד.

וְגַם יָדַי לֹא תִצְלַחְנָה בְּיוֹתֵר.

רְאֵה נָא: הֵן מְנֻוָּנוֹת בְּהֶסְתֵּר,

לַחוֹת וּכְבֵדוֹת, וְנָעוֹת בְּנַּתֵּר,

כְּקַרְפָּדוֹת אַחַר הַגֶּשֶׁם.

וְהָאַחֵר שֶׁבִּי הוּא כָּל כָּךְ

בָּלֶה וּמְיֻשָּׂן וְנֶאֱלָח.

מַדּוּעַ מְהַסֵּס אֶלֹהִים, וְאֶל הַפַּח

אֶת כָּל זֶה יַחַד לֹא יָשֶׂם?

שֶׁמָּא רוֹגֵז הוּא עָלַי בְּשֶׁלּ פָּנַי,

פִּי זֶה הַקָּפוּץ בְּרֶטֶן?

הֵן כַּמָּה פְעָמִים הֵם חָשְׁבוּ, אוּלַי,

הִתְבַּהֵר וְהִזֹּךְ, בְּעֶצֶם;

אֲבָל, מֵעוֹלָם לֹא קָרְבוּ אֵלַי

כִּי אִם הַכְּלָבִים לָגֶשֶׁת.

וְלִכְלָבִים אֵין זֶה, אֲדֹנָי.

פריס, 7 ביוני 1906

מִשַּׁעַר לְשַׁעַר נָד אֲנִי,

מְלֹהָט וּמְסֹעָר.

פִּתְאֹם אָשִׂים כַּף יְמִינִי

לְאָזְנִי כְּמוֹ שׁוֹפָר.

אֲזַי קוֹלִי כְּתִמְהוֹנִי

נִשְׁמַע לִי, כֶּשֶׁל זָר.

אָז לֹא אֵדַע מִי זֶה יִצְעַק,

אֲנִי אוֹ אֵי-אַחֵר.

אֲנִי צוֹעֵק עַל מַה-בְּכָךְ,

פַּיְּטָן יִתְבַּע יוֹתֵר.

לְבַסּוֹף, אֶסְגֹּר בִּשְׁתֵּי עֵינַי

גַּם אֶת פָּנַי לְאַט.

שְׁעוּנִים הֵם בְּכָל כָּבְדָּם עַל יָדַי

וְנִרְאִים נָחִים כִּמְעַט.

לְבַל יַחְשֹׁבוּ, כִּי אוּלַי

אֵין לְרֹאשִׁי מִקְלָט.

פריס 7 – 12 ביוני 1906

זֶה הָיָה לֹא בִי. זֶה יָצָא וְנִכְנָס.

לֶאֱחֹז בּוֹ רָצִיתִי. אָז בּוֹ יַיִן אָחַז.

(אַךְ שְׁמוֹ נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי כַלֵיל.)

אָז הִגִּישׁ לִי אֶת זֶה וְהִגִּישׁ לִי אֶת זֹאת,

עַד שֶׁעָלָיו סָמַכְתִּי מְאֹד מְאֹד,

אֲנִי הַכְּסִיל.

וְעַכְשָׁו מִשְׂחָקוֹ אֲנִי וְהוּא יָכוֹל

לְפַזְּרֵנִי בְּבוּז, לְהַפְסִידֵנִי כְּחוֹל

לַמָּוֶּת, לְזוֹ הַטְּרֵפָה.

וְאִם בְּכָל זֹאת יִזְכֶּה בִי, הַקְּלָף הַמְטֻנָּף,

יְגָרֵד בִּי הַשְּׁחִין הַשָּׁחוֹר שֶׁבְּפָנָיו,

וְיַשְׁלִיכֵנִי אַחַר לָאַשְׁפָּה.

פריס, 7 – 12 ביוני 1906

תְּחִלָה הָיוּ הַחַיִּים מְאִירִים,

חִמְּמוּנִי, אִמְּצוּנִי מוּל כָּל הַמִּקְרִים.

כִּי כָךְ יַעֲשׂוּ לְכָל בְּנֵי הַנְּעוּרִים,

אֵיךְ יָכֹלְתִּי זֹאת אָז לָדַעַת.

אָז הָיוּ הַחַיִּים לִי בִּלְתִּי יְדוּעִים –.

וּפִתְאֹם רַק יָמִים הֵם, הוֹלְכִים וּבָאִים.

לֹא טוֹבִים, לֹא יָפִים, לֹא עוֹד נִפְלָאִים,

כְּמוֹ נִשְׁבְּרָה הַטַּבַּעַת.

הוּא לֹא הָיָה אָשֵׁם, וְגַם לֹא אֲנִי;

הֲרֵי שְׁנֵינוּ הַיִינוּ כָּל כָּךְ סַבְלָנִים,

אַךְ לֹא סַבְלָן הוּא הַמָּוֶת.

רָאִיתִי אוֹתוֹ בָא (מַה רַע הוּא הָלַךְ),

הִבַּטְתִּי כֵיצַד הוּא לָקַח וְלָקַח:

הֵן לֹא שֶׁלִּי הָיָה הַזָּבֶד.

וּמֶה הָיָה שֶׁלִּי, קִנְיָנִי, זְכוּתִי?

הַאִם לֹא הָיְתָה אֲפִלּוּ עֱנוּתִי

שְׁאוֹלָה לִי מְאֵת הַגּוֹרָל?

כִּי לֹא רַק הָאֹשֶׁר גּוֹרָל יְבַקֵּשׁ,

אֶלָּא גַּם הַדְּוַי, שֶׁנִּצְעַק, נִתְיָאֵשׁ,

וְהוּא הַהֶרֶס יִקְנֶה עֵת יוּזַל.

וְהַגּוֹרָל הִנֵּה בָּא וְרָכַשׁ בְּחִנָּם

אֶת כָּל הַמַּבָּעִים שֶׁבְּפָנַי, כֻּלָּם,

וַאֲפִילּו אֶת אֹפֶן לֶכְתִּי.

זוֹ הָיְתָה מְכִירָה כְלָלִית בְּזִיל-הַזּוֹל,

וּמִשֶּׁהֻצַּגְתִּי רֵיקָה מִכֹּל

הוּא זְנָחַנִי פְתוּחָה, בִּכְדִי.

פריס, 7 – 12 ביוני 1906

מְאוּם אֲנִי וּמְאוּם גַּם אֶהְיֶה בְּוַדַּאי.

הֵן עַכְשָׁו מִלִּהְיוֹת אֲנִי קְטַנָּה מִדַּי;

אֲבָל גַּם אַחַר זְמַן.

אָבוֹת, אִמָּהוֹת,

רַחֲמוּ עָלַי.

אָמְנָם, אֵין שׁוּם טַעַם עִמִּי לְהִתְעַסֵּק:

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֶבֹּל.

וְשׁוּם תּוֹעֶלֶת לֹא אָבִיא: עַכְשָׁו זֶה טֶרֶם עֵת,

וּמָחָר יִהְיֶה כִּכַלוֹת הַכֹּל.

אֵין לִי אֶלָּא שִׂמְלָה זֹאת בִּלְבַד,

וְהִיא מְהוּהָה כְּבָר וּדְהוּיָה,

אֲבָל הִיא לָעַד תַּחֲזִיק מַעֲמָד,

אוּלַי אַף לִפְנֵי כֵּס יָהּ.

אֵין לִי אֶלָּא שֵׂעָר זֶה הַמְעַט

(נִשְׁאַר מִן הַיָּמִים הָהֵם),

שֶׁלְּפָנִים אוֹתוֹ אָהַב אֶחָד.

עַתָּה הוּא כְּלוּם אֵינוֹ אוֹהֵב.

פריס, 7 – 12 ביוני 1906

★ ¹

עַתָּה לָצֵאת מִתּוֹךְ כָּל זֶה הַסֵּבֶךְ,

שֶׁלָּנוּ הוּא וְאֵין לָנוּ בּוֹ שְׁלִיטָה,

וְהוּא כְּמַיִם רוֹטְטִים בַּנֵּבֶךְ,

שֶׁאוֹר נִשְׁקָף בָּם וְהַדְּמוּת שְׁחוּתָה;

מִכָּל זֶה הַדָּבֵק בָּנוּ כְּסֶפַח,

וּכְחוֹחִים אוֹחֲזֵנוּ עוֹד, לֵילֵךְ –

וּבְפָנִים שֶׁכְּבָר הָיוּ יוֹמְיוֹם,

וְכֹה נוֹדְעוּ עַד אֲשֶׁר לֹא נִכָּרוּ,

הַשְׁקֵף פִּתְאֹם, כְּמוֹ עַתָּה הוּאָרוּ,

וּמִקָּרוֹב וּכְרֵעַ וּלְשָׁלוֹם;

וּלְהָבִין כִּי בְנֵי-אָדָם צֹעָרוּ

לֹא מִזָּדוֹן, וְכִי יְגוֹן הַיְתוֹם

כָּל נְעוּרִים הֵצִיף עַד אֵין מִפְלָט –:

וּבְכָל זֹאת לֵילֵךְ, יָד מִתּוֹךְ יָד,

כְּמוֹ מִפֶּצַע אֲרוּכָה לִקְרֹעַ;

לֵילֵךְ, וּלְאָן? אֶל חַיֵּי נוֹד וָנוֹעַ,

אֶל אֶרֶץ סְתָם, שֶׁל נֵכֶר וּבָדָד,

שֶׁבֵּין תִּמְרֹד בָּהּ, בֵּין תִּמְצָא מַרְגּוֹעַ,

הִיא רַק קְלָעִים תִּהְיֶה וְלֹא אִכְפַּת;

לֵילֵךְ, מַדּוּעַ? כִּי עוֹלָם פָּתוּחַ,

כִּי עֵר הַיֵּצֶר, כִּי קָצְרָה הָרוּחַ,

מִמֻּפְלָאוּת וּמִסִּכְלוּת מְעַט:

אֶת כָּל זֹאת לְקַבֵּל, וְאוּלַי לַשָׁוְא

אַבֵּד חֶמְדַּת יָמִים רַבִּים, כְּדֵי

לִתְהוֹת עַל מָה, יָגוֹעַ וְהַמְתֵּן –

כְּלוּם לַחַיִּים חֲדָשִׁים זֶה הַסַּף?

פריס, יוני 1906

גן לוּכְּסֶנְבּוּרְג

עִם הַגַּגּוֹן וְעָם צִלּוֹ סוֹבֵב

עַל מְקוֹמוֹ שָׁעָה קַלָּה דוּכָן

וּבוֹ סוּסֵי סַסְגּוֹן, אֲשֶׁר אַרְצָם

סוֹפָה לִשְׁקֹעַ וְלוּא גַּם תִּתְעַכֵּב.

אָמְנָם, רְתוּמִים לַעֲגָלוֹת קְצָתָם,

אֲבָל, חָזוּת כֻּלָּם עִזּוּז תַּבִּיעַ;

אַרְיֵה אָדֹם אַף הוּא עִמָּם יַפְסִיעַ

וּמִנִּי זְמַן לִזְמַן גַּם פִּיל לָבָן.

וְגַם אַיָּל יֶשְׁנוֹ, כִּבְיַעַר, כָּאן.

אַךְ עַל גַּבּוֹ יִשָּׁא אֻכָּף, וְרוֹכֶבֶת

עָלָיו יַלְדָּה בְשִׂמְלָה שֶׁל אַרְגָּמָן.

וְעַל הָאַרְיֵה רָכוּב בְּלֹבֶן נַעַר

הַנֶּאֱחָז בּוֹ בְיָד קְטַנָּה, חַמָּה,

בְּעוֹד הָאַרְיֵה חוֹרֵץ לָשׁוֹן בְּפַעַר.

וּמִנִּי זְמַן לִזְמַן גַּם פִּיל לָבָן.

עוֹבְרִים בִּיעָף הֵם עַל סוּסִים, בָּרֶכֶב,

גַּם בַּחוּרוֹת עֵרוֹת, שֶׁזֶּה הַדַּהַר

כִּמְעַט כְּבָר לֹא לָהֶן: תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁטֶף

נוֹשְׂאוֹת הֵן אֶת פְּנֵיהֶן לְאֵי-אָן, לְמִנֶּגֶד…

וּמִנִּי זְמַן לִזְמַן גַּם פִּיל לָבָן.

וְכָל זֶה אָץ וְאֶל קִצּוֹ נוֹסֵעַ,

סָבוֹב רַק וְהַקֵּף לְלֹא תַכְלִית,

קִטְעֵי אָדֹם, כָּחֹל, אָפֹר שׁוֹלֵחַ,

פַּרְצוּף קָטָן שֶׁטֶּרֶם הֶחֱרִיט –.

וְלְעִתִּים חִיּוּךְ קוֹרֵן, שׁוֹפֵעַ

גִּיל מְסַנְוֵר, אֲשֶׁר חִנָּם זוֹרֵחַ

עַל חֵפֶז זֶה שֶׁל שְׂחוֹק סְמוּי אַחֲרִית…

פריס, יוני 1906

כְּמוֹ גַפְרוּר בְּהִתְלַבְּנוֹ סְבִיבָיו,

לִפְנֵי פָרְצוֹ בְלֶהָבָה, שׁוֹלֵחַ

זִיקִים זוֹנְקִים –; מְחוֹלָהּ בְּתוֹךְ קְהַל צוֹפָיו

חָג וְהוֹלֵךְ, חַי, חַם וּמְצֻלְהָב,

וּבְעִוּוּתָיו חוֹמֵק וּמִתְפַּתֵּחַ.

וּלְפֶתַע הִיא שַׁלְהֶבֶת אוֹכֵלָה.

בְּמֶבָּטָהּ תַּצִּית אֶת שְׂעָרָהּ,

וּבְאָמָּנוּת נוֹעֶזֶת הַשִּׂמְלָה

כֻּלָּהּ תִּפְרֹשׂ לְאֵשׁ הַמְּדוּרָה,

שֶׁמִּתּוֹכָהּ, כִּנְחָשִׁים שֶׁגָּחוּ,

זְרוֹעוֹת צְחֹרוֹת וּמְקַרְקְשׁוֹת יֻשְׁטָחוּ.

וְאָז, כְּמוֹ אָצָה לָּהּ הָאֵשׁ, עַד תֹּם

הִיא תִכְנְסָהּ וְתַשְׁלִיכָהּ הֲלֹם,

בְּיָד רָמָה וּבִתְנוּעָה שׁוֹאֶטֶת.

וּמַבִּיטָה: כָּאן הִיא רְבוּצָה, בּוֹעֶטֶת,

וְעוֹד לֹא תִּכָּנַע וְעוֹד תִּדְלֹק –.

אַךְ בְּבִטְחָה נוֹצַחַת אֶת פָּנֶיהָ

תִּשָּׂא, וּבְחִיּוּךְ זוֹהֵר, מָתוֹק,

תִּרְמֹס אוֹתָהּ בְּפַעֲמֵי רַגְלֶיהָ.

פריס, יוני 1906

לוּא נֶרֶב לְהַרְהֵר, כְּדֵי לוֹמַר

דְּבַר-מַה עַל שֶׁאָבַד לָנוּ בֵּינְתַיִם:

שְׁהוּת הַיַּלְדוּת בְּאַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

שֶׁכָּךְ לֹא שָׁבוּ עוֹד – וּמִפְּנֵי מָה?

עוֹד נֵרָמֵז –: אוּלַי בְּשָׁעָה שֶׁל גֶּשֶׁם,

אַךְ מַה הַפֵּשֶׁר, זֹאת כְּבָר לֹא נָבִין.

מֵהִפָּגֵשׁ, וְהִתְרָאוֹת וְהַרְגֵּשׁ אֶת

כָּל הֶחָדָשׁ מָלְאוּ אַז הַחַיִּים

דַּוְקָא מִשּׁוּם שֶׁרַק קָרָה אוֹתָנוּ

מַה שֶׁקּוֹרֶה לְגוּף, לְבַעַל-חַי:

אֶת שֶׁלָּהֶם חָיִינוּ כְּשֶׁלָּנוּ

וְהַצּוּרוֹת מְלֵאוּנו עַד בְּלִי דַי.

עַד כִּי בָּדָד הָיִינוּ כְּרוֹעֶה,

וּמֶרְחָבִים גְּדוֹלִים גָּדְשׁוּ עָלֵינוּ,

וּמִמֶּרְחָק נִקְרֵאנוּ לַבָּאוֹת,

עַד כִּי לָקַחְנוּ כְּמוֹ לְהַשְׁחִילֵנוּ

כְּחוּט חָדָשׁ אֶל שֶׁזֶר הַמַּרָאוֹת,

בָּהֶם מֵאָז בְּתֵמָהּ נִשְׁתָּאֶה.

פריס, 1 ביולי 1906

כְּמוֹ נָהָר בְּהִשְׁתַּפְּכוֹ הַיַּמָּה

בְּפַעַר פִּיו פּוֹרֵץ אֶת כָּל סְכָרָיו,

כָּךְ בְּזִקְנֵי הַשְּׁבָטִים כֻּלָּמוֹ

יַךְ יְהוֹשֻׂעַ בְּאַחֲרוֹן דְּבָרָיו.

הַצּוֹחֲקִים לוֹ, הוֹ, כַּמָּה נִפְעָמוּ

וְשָׂמוּ יָד עַל לֵב אֲחוּזֵי חִיל,

כְּאִלּוּ שׁוּב שְׁלֹשִׁים קְרָבוֹת רָעָמוּ

מִפֶּה אֶחָד. וְזֶה הַפֶּה הִתְחִיל.

וְשׁוּב הֶאֱזִינוּ רְבָבוֹת בְּתֵמַהּ,

כְּאָז, בְּהַקִּיפָם אֶת יְרִיחוֹ,

אַךְ בּוֹ הָיוּ עַתָּה שׁוֹפְרוֹת הַשֵּׁמַע,

וְהַחוֹמוֹת שֶׁבְּחַיֵּינוּ מָטוּ כֹה,

שֶׁהֵם בּוּקִים עַל אֶרֶץ הִתְגּוֹלָלוּ,

מְנֻצָחִים וְחַסְרֵי-יֶשַׁע עוֹד

לִפְנֵי זָכְרָם כֵּיצַד הוּא כְּלַפֵּי מַעְלָה

הִתְרִיס, לַשֶּׁמֶשׁ בְּפָקְדוֹ: עֲמֹד!

וְאֵל הָלַךְ, בָּהוּל, כְּמוֹ שְׂכִיר-יוֹם,

וְהֶחֱזִיק הַשֶּׁמֶשׁ בְּכָל כֹּחַ,

עַד לִכְאֵב, עַד אִם כִּלּוּ לִנְקֹם,

מִשּׁוּם שֶׁאִישׁ אֶחָד הֵעֵז לִתְבֹּעַ.

וְזֶה הָאִישׁ הָיָה זֶה הַזָּקֵן,

אֲשֶׁר אָמְרוּ עָלָיו אָבַד הַכֶּלַח;

הֵן בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר הוּא, אָכֵן,

וּלְפֶתַע קָם, לִפְגֹּעַ בָּם כְּקֶלַע.

וְהוּא יָרַד בָּם כְּמוֹ בָרָד בְּשֶׁלֶף.

וְכִי מַה לָּאֵל תַּבְטִיחוּ? מִסְּבִיבְכֶם

אֵלִים בְּלִי סוֹף צוֹפִים לִבְחִירַתְכֶם.

בְּרוּ. אַךְ הָאֵל יַכְּכֶם מַכּוֹת לָאֶלֶף.

וְעוֹד הִפְטִיר, כְּמוֹ שָׁפְלוּ מִמֶּנּוּ:

אֲנִי וּבֵיתִי לְיָהּ וְלֹא נִבְגֹּד.

הֵם צָעֲקוּ: תְּנָה לָנוּ אוֹת, חַזְּקֵנוּ

וְאַמְּצֵנוּ נָא, כִּי בְחֹר קָשֶׁה מְאֹד.

אַךְ הֵם רָאוּהוּ אַט עוֹלֶה בַדֶרֶךְ

אֶל מָעֻזּוֹ בָהָר, אֶל תִּמְנַת סֶרַח,

אָפוּף שְׁתִיקָה. וְלֹא רָאוּהוּ עוֹד.

פריס, ראשית יולי 1906

זֶה עַל גַּב זֶה יֵרֹמּוּ אַגָּנַיִם,

שְׂפוֹת שַׁיִשׁ עַתִּיקוֹת בְּעִגּוָּלן,

צָנוֹחַ אַט מֵרְקִיעַ פְּנֵי הַמַּיִם

אֶל מַיִם שֶׁהִמְתִּינוּ מִתַּחְתָּם,

מוּל רַחֲשָׁם שׁוֹתְקִים בַּעֲצַלְתַּיִם,

וּבַחֲשַׁאִי, כְּמוֹ מִכַּף יָדָם,

יַרְאוּם בֵּין יֶרֶק וּמַחֲשָׁךְ שָׁמַיִם,

כְּמִין חֵפֶץ לֹא יְדָעוּהוּ מֵעוֹדָם;

בְּהוֹסִיפָם הַשְׁקֵט בִּכְלִיל הַקַּעַר

עִגּוּל מִתּוֹךְ עִגּוּל צֵאת לַמֶּרְחָב,

וְרַק מִדֵּי פֹּעַם, חֶרֶשׁ, בִּמְעֻלָּף,

בִּזְקַן הָאֲזוֹבִים טִפִּין יֵרֵדוּ

אֶל עוֹד אַגָּן אַחֲרוֹן, שֶׁנְּגֹהוֹתָיו

בִּשְׂחוֹק מִלְּמַטָּה חֶרֶשׂ יְרַצֵּדוּ.

פריס, 8 ביולי 1906

★ ¹

כְּמוֹ שְׁיָר יָרֹק שֶׁבְּיוֹרַת הַצֶּבַע

יְבֵשִׁים, קָשִׁים, גַּסִּים כָּאן הֶעָלִים.

וְהַכָּחֹל בְּפִרְחֵי הָאֶשְׁבּוֹלִים

אֵינוֹ נִשָּׂא בָּהֶם, הוּא רַק כְּסֶפַח,

כְּבָבוּאָה שֶׁמֵּרָחוֹק, בְּלִי קֶבַע,

שֶׁעוֹד מְעַט מֵהֶם אוּלַי תִּשַּׁר,

וּכְבְאִגֶּרֶת נוֹשָׁנָה הַנְּיָר,

שֶׁצְּהוֹב, אֲפוֹר וּסְגוֹל בִּכְחוֹל בָּלֶה בָּהּ;

דָּהוּי מִכְּבֹס כְּמוֹ סִנָּר שֶׁל יֶלֶד,

שֶׁלֹּא יִצְלַח, כְּלוּם לֹא יִקְרֶנוּ עוֹד:

כְּעֵין חַיִּים קְצָרִים לְלֹא תּוֹחֶלֶת.

אַךְ פֶּתַע, בְּאַחָד הָאֶשְׁבּוֹלִים,

כְּמוֹ מַחֲלִיף הַכְּחוֹל, וְנוּכַל לִרְאוֹת

שְׂמֵחִים מוּל הַיָּרֹק גְּוָנִים כְּחֻלִּים.

פריס, אמצע יולי 1906

וֶרסאי

כִּמְלָכִים הַמּוֹסִיפִים לִפְסֹעַ

לְלֹא תַכְלִית, רַק כְּדֵי לְהֵרָאוֹת

לַמַּיְמִינִים וְלַמַּשְׂמְיאִילִים לִכְרֹעַ

מוּל בְּדִידוּתָם בְּאַדֶּרֶת הַכָּבוֹד –

לְבַדָּן, בְּחַסְדֵּי הָאֵל, בֵּין מַעֲקִים

הַמִּשְׁתַּחְוִים לָהֶן מִמְּקוֹמָם,

עוֹלוֹת הַמַּעֲלוֹת, וְאֶל הַשָּׁמַיִם

אָט מַיְשִׁירוֹת וְאֶל הָאֵין-לְאָן;

וּכְמוֹ הִגְבִּילוּ אֶת כָּל שְׁאָר הָעָם

מִגֶּשֶׁת אֲלֵיהֶן; וְהַכֹּל בִּדְחִילוּ

נִצְּבוּ הַרְחֵק מֵהֶן; וְלֹא יָהִינוּ

אֲפִלּוּ שְׂאֵת אֶת שֹׁבֶל מְעִילָן.

פריס, אמצע יולי 1906

מֵרָחוֹק כְּבָר בְּחֻלְשַׁת הַדַּעַת

חָשׁ צַלְיָן אֵיךְ הוּא רוֹעֵף זָהָב;

כְּאִלּו מַמְלָכוֹת אֲחוּזוֹת רַעַד

כַּאן צָבְרוּ אֶת כָּל עָשְׁרָן הָרַב.

אַךְ בְּהִתְקָרְבוֹ לִבּוֹ נוֹפֵל בּוֹ

מוּל הַגְּבִינִים הָרוֹמְמִים:

כִּי הֵן לֹא כְלֵי שֻׁלְחָנָם הֵם אֵלֶּה

וְלֹא שֶׁל נְשֵׁיהֶם הַנְּזָמִים.

הֲיוּכַל מִי לָנוּ לְהוֹדִיעַ

כָּל אֲשֶׁר הֻתַּךְ בַּלֶּהָבָה

כְּדֵי לִיצֹר הַדְּמוּת שֶׁעַל גְּבִיעַ

הַשּׁוֹשָׁן: אִלְּמָה, צְהֻבָּה – רוֹגַעַת,

כְּמוֹ כֻּלָּהּ זָהָב, וּמִסְּבִיבָהּ

בִּמְקוֹמָהּ כִּבְעַצְמָהּ נוֹגַעַת.

פריס, 19 ביולי 1906

תָּלוּל מוּל לִבִּי יוֹמָם אַתָּה נִצָּב,

הָרָר, יְשִׁימוֹן,

צִיָּה, אֵין-נָתִיב; אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ אֶסַּב,

בָּדָד עוֹלֶה וְנוֹפֵל וְתוֹעֶה… וְכָל יוֹם שָׁב

אֶל תְּמוֹלִי הֶהָלוּךְ, הַמֻּקָּף

חֲלִילָה.

יֵשׁ שֶׁרוּחַ תּוֹפְשֵׂנִי, לְהַנְחוֹתִי עַל אֵם דְּרָכִים,

דּוֹחֵף אוֹתִי בְפִתְחוֹ שֶׁל שְׁבִיל,

אוֹ שֶׁדֶּרֶךְ שׁוֹתֵנִי בְשֶׁקֶט.

אֲבָל רְצוֹנְךָ הַשּׁוֹקֵק אֶת

הַשְּׁבִילִים קוֹוֵץ כְּמוֹ אָלוּם אֶת הָעוֹר,

עַד שֶׁהֵם נִתָּשִׁים כִּכְתֹבֶת הַנִּשְׁחֶקֶת,

נְמוֹגִים אֶל תְּהוֹמוֹת הַמָּגוֹר.

תְּנֵנִי, תְּנֵנִי-נָא, בַּעֲצִימַת עֵינַיִם,

כְּמוֹ בְּעֵינַיִם מְשֻׁקָּעוֹת, נָא תֵן

לִי לַעֲמֹד בֵּין עֲנָקֵי הַגַּפַּיִם,

עַל שְׂפָתְךָ לוּא אוּכַל כָּאן הַמְתֵּן

עַד אֲשֶׁר הַסְּחַרְחֶרֶת

הַזֹּאת, הָעוֹבֶרֶת בִּי, הַגּוֹרֶרֶת

אוֹתִי שׁוּב תַּנִּיחַ חוּשַׁי בִּמְקוֹמָם.

כְּלוּם הַכֹּל בִּי רוֹחֵשׁ? אֵין מְאוּמָה מוּצָק,

הָעוֹמֵד עַל זְכוּתוֹ,

עַל כְּבוֹדוֹ? הֶחָבוּי בְּיוֹתֵר שֶׁבִּי, הַמְשֻׁבָּח…

וְהַשִּׁבֹּלֶת כִּמְאוּם גּוֹרַפְתּוֹ

אֶל הַתְּהוֹם…

פָּנִים, הוֹ פָּנַי,

שֶׁל מִי אַתֶּם? מָה הֵם

הַדְּבָרִים שֶׁאַתֶּם פְּנֵיהֶם?

כֵּיצַד תּוּכְלוּ לִהְיוֹת פָּנִים לִפְנִים כָּזֶה

שֶׁבְּלִי הֶרֶף בּוֹ הַתְחָלָה

וְהִתְמוֹגְגוּת נִפְתָּכוֹת לִדְבַר-מָה.

כְּלוּם יֵשׁ פָּנִים לְיַעַר?

כְּלוּם אֵין בֶּהָרִים הַבַּזֶּלֶת

בְּלִי פָנִים נִצֶּבֶת?

וּכְלוּם אֵין גּוֹאֶה

הַיָּם לְלֹא פָנִים

מִתְּהוֹם קַרְקָעִיתוֹ?

וְהַשָּׁמַיִם הֲלֹא נִשְׁקָפִים בּוֹ

בְּלִי מֵצַח, בְּלִי סַנְטֵר, בְּלִי פֶה?

וְהַחַיּוֹת הַאֵינָן נִגָּשׁוֹת לְעִתִּים

אֶל אָדָם כִּמְבַקְשׁוֹת אוֹתוֹ: קְחָה אֶת פָּנַי?

פְּנֵיהֶן כְּבֵדִים לָהֵן מִדַּי,

וְאֶת מְעַט נִשְׁמָתָן בִּפְנֵיהֶן

מַחֲזִיקוֹת הֵן הַרְחֵק מִדַּי אֶל

תּוֹךְ הַחַיִּים. וְאָנוּ?

חַיּוֹת הַנְּשָׁמָה, מִכָּל שֶׁבָּנוּ

נְבוֹכִים, כִּי עֲדַיִן

לִמְאוּם לֹא הָשְׁלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַנְּשָׁמוֹת

הָרוֹעוֹת בָּאָחוּ.

הַאִם לֹא נִתְחַנֵּן אֶל הָאֲדוֹנִים

מִדֵּי לַיְלָה כִּי נִזְכֶּה בְאֶפֶס-פָּנִים

יַעַן כִּי קְרָבֵינוּ חָשָׂכוּ?

חָשְׁכִּי, חָשְׁכִּי, הִנֵּנִי כָאן, עִמָּךְ,

וּבַחוּץ הַכֹּל חוֹלֵף לְאַט;

וְאֹבֶה כִי גַּם לִי, כְּמוֹ לַחַיָּה, יִצְמַח

רַק קוֹל אֶחָד, קְרִיאָה אַחַת בִּלְבַד

לְכָל דָּבָר – כִּי מַה לִּי מִסְפָּרָן

שֶׁל הַמִּלִּים, הַמִּזְדַּמְּנוֹת-פּוֹרְחוֹת,

אִם קוֹל צִפּוֹר בָּרוֹם, שֶׁעוֹד וְעוֹד,

רִבּוֹא פְעָמִים קוֹרֵאת אוֹתָהּ הֲבָרָה,

אֶת זְעֵיר לִבָּהּ מַרְחִיב כָּל-כָּךְ, וּלְאֶחָד

עוֹשָׂהּ עִם לֵב הָאֲוִיר וְעִם לֵב יַעַר-הָעַד,

וָכֹה בָּהִיר וְכֹה שָׁמוּעַ בִּשְׁבִילוֹ…

שֶׁעִם כָּל אוֹר הַיּוֹם שׁוּב וְשׁוּב

עוֹלֶה: צוּק קָשׁוּחַ וְחַד.

וּבְהַשְׁעִינִי לִבִּי עַל שִׂכְלִי וְעָלָיו אֶת פְּאַת

גַּעְגּוּעַי וְאֶת הֱיוֹתִי בָדָד,

אֵיכָה יִשָּׁאֵר זֶה גַּמָּד,

כִּי מֵעָלָיו נִזְקָר הוּא.

קפרי, דצמבר 1906

רֹגֶז רָאִיתָ מַבְלִיחַ. שְׁנֵי נְעָרִים

רָאִיתָ בְּהִצְטַנְּפָם לִדְבַר-מָה

אֲשֶׁר שָׂנֵא וְהִתְגַּלְגֵּל עַל הָאָרֶץ

כְּמוֹ חַיָּה שֶׁתְּקָפָהּ נְחִיל דְּבוֹרִים;

מַעֲמִידֵי-פָּנִים, גֻּזְמָאֵי-הֶבֶל,

סוּסִים שׁוֹעֲטִים אֲשֶׁר הִתְמוֹטָטוּ,

שְׁמוּטֵי מֶבָּט, לִסְתוֹתֵיהֶם חֲשׂוּפוֹת,

כִּבְהִתְקַלֵּף מִפִּיהֶם הַקַּרְקֶפֶת.

אוּלָם עַתָּה תֵדַע לִשְׁכֹּחַ זֹאת.

כִּי לִפָנֶיךָ הַבָּזִיךְ שֶׁל פִּרְחֵי וֶרֶד,

בּוֹ לֹא תִשְׁלֹט שִׁכְחָה הוּא מָלֵא

אוֹתָה תִּכְלָה שֶׁל הֲוָיָה וְכֹסֶף,

הוֹשֵׁט, תֵּת-לֹא-יָכוֹל, הֵעָצֵר,

שֶׁהִיא אוּלַי שֶׁלָּנוּ: תִּכְלָתֵנוּ.

חַיִּים שֶׁל חָרֶשׁ, הִפָּקְחוּת אֵין קֵצֶה,

זִקָּה לְחוּץ, בְּלִי טֹל חוּץ מֵאוֹתוֹ חוּץ

שֶׁהַדְּבָרִים סָבִיב גּוֹרְעִים מִמֶּנוּ,

הֱיוֹת כִּמְעַט בְּלִי תְחוּם, כְּמוֹ מֻבְלַעַת

שֶׁכֻּלָּהּ פְּנִים, הַרְבֵּה עֶדְנָה מַפְתַּעַת

וְעַל עַצְמָהּ זוֹהֶרֶת – עַד מִלֵאת:

הֲיֵשׁ דָּבָר מֻכָּר לָנוּ מִזֹּאת?

וְאַף מִזֹּאת: כִּי רֶגֶשׁ מִתְּהַוֶּה

בִּנְגֹעַ בַּעֲלֵי-פֶרַח עֲלַי-פֶרַח?

וְזֹאת: כִּי כְּעַפְעַף אֶחָד נִפְקָח

וּמִתַּחְתָּיו עוֹד אַלְפֵי עַפְעַפַּיִם,

הַסְּגוּרִים, כְּמוֹ לְישֹׁן הֻפְקָדוּ

כְּדַי לְהַחֲלִישׁ חָזוּת שֶׁמִּבִּפְנִים.

וְזֹאת בְּעִקָּר: כִּי הֶעָלִים הַלָּלוּ

סוֹכְכִים בְּעַד הָאוֹר. מִשְּׁמֵי-שָׁמַיִם

מְסַנְּנִים הֵם אַט כָּל טִפַּת חֹשֶׂךְ,

אֲשֶׁר לִבְרַק אִשּׁוֹ עוֹנֶה בְרַחַשׁ

וּמִתְנַשֵּׂא צְרוֹר אַבְקָנֵי הָפֶּרַע.

וְהַתְּנוּעָה שֶׁבִּוְרָדִים הַבֵּט:

נַיָּדוֹת שזויתן קְטַנָּה כָּל כָּךְ,

שֶׁלֵּא הָיוּ נִכְרוֹת הַלִּמְלֹא

קַרְנִי אוֹרֶן פָרְצוּ אֶל הַתֵּבֵל.

שׁוּר צְחֹרָה זוֹ, מְאֻשֶּׁרֶת שֶׁנִּפְקָחָה,

וּבְעָלֶיהָ הַגְּדוֹלִים עוֹמֶדֶת

זְקוּפָה כְוֵנוּס הָעוֹלָה מִצֶּדֶף.

וְהַמַּסְמֶקֶת, שֶׁכְּמוֹ נָבוֹכָה;

וְאֶל הַהִיא, הַקְּרִירָה, סוֹבֶבֶת;

וְאֵיךְ הַקְּרִירָה בַּאֲדִישׁוּת נָסוֹגָה,

וְאֵיךְ הַקָּרָה נִצֶּבֶת, מְעֻטֶּפֶת

בֵּין הַפְּתוּחוֹת, הַמִּתְפַּשְּׁטוֹת מִכֹּל.

וּמַה פּוֹשְׁטוֹת הֵן, אֵיךְ כָּבֵד וְקַל

יָכוֹל לִהְיוֹת זֶה, מְעִיל, מַשָּׂא, כָּנָף

וּמַסֵּכָה, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא.

וְאֵיךְ זֹאת פּוֹשְׁטוֹת הֵן: כְּמוֹ לִפְנֵי דוֹדָן.

וְכִי מָה אֵינָן? צְהֻבָּה זוֹ, הַמּוּטֶלֶת

פְּתוּחָה וּנְבוּבָה, כְּלוּם לֹא קְלִפָּה

שֶׁל פְּרִי הָיְתָה, שֶׁבְּתוֹכוֹ צְהוֹבָהּ זֶה

הוּצַק בְּתֹרֶג-אֹדֶם שֶׁל עָסִיס?

וְזוֹ, לְהִפָּתַח כְּלוּם לֵא מֵאֲנָה יַעַן

לִכְלִיל וְרוֹדָהּ הָאַלְמוֹנִי נוֹסָף

כַּאן טַעַם-לְוַאי מָרִיר שֶׁל הַסָּגֹל?

וְזוֹ, הַבַּטִּיסְטִית, כְּלוּם אֵינָהּ שִׂמְלָה,

וּבָהּ הַכְּתֹנֶת עוֹד, חַמָּה מִגֵּו,

כְּפִי שֶׁפְּשָׁטַתָּהּ חִישׁ הַנַּעֲרָה

בְּטֶרֶם שַׁחַר עַל הַשְּׁבִיל בַּיַּעַר?

וְזוֹ כָּאן, חַרְסִינָה כְעֵין הַלֶּשֶׁם,

סֵפֶל סִינִי שָׁבִיר, שֶׁהוּא שָׁטוּחַ

וּמְמֻלָּא פַּרְפָּרֵי-חֵן בְּהִירִים, –

וְזוֹ שָׁם, הַמְּכִילָה רַק אֶת עַצְמָהּ?

וְכִי לֹא כָּל אִישׁ כָּךְ, רַק עַצְמוֹ יָכִיל,

אִם לְהָכִיל עַצְמו זֶה מְלֹא תֵבֵל,

כְּמִיהַת אָבִיב וּגְשָׁמִים וָרוּחַ,

וְאָשָׁם וַחֲרָדָה וּגְזַר-דִּין-סֵתֶר,

וַעֲלָטָה וַאֲדָמָה בָּעֶרֶב,

וְעַד לְחַשְׁרַת עָבִים בָּאָה, חוֹלֶפֶת,

וְעַד לַאֲצִילַת גַּרְמֵי שָׁמַיִם

לִטֹּל וְלַהֲפֹךְ לְחֹפֶן פְּנִים?

וְהִנֵּהוּ נָח שָׁלֵו בְּפִרְחֵי וֶרֶד.

קפרי, ינואר 1907

רוּחַ קְדוּמִים מִיָּם,

נְשֹׁב יָם בַּלֵּיל,

הַבָּא לֹא אֶל אָדָם;

אִם אֶחָד עֵר,

מוּל בּוֹאֲךָ בַעֲיָם

לוּא יְנַס עָמוֹד:

רוּחַ קְדוּמִים מִיָּם,

אֲשֶׁר נָשְׁבוֹ,

כְּמוֹ לִקְדוּמֵי צוּקִים,

מָקוֹם אֵין קֵץ

גּוֹרֵף מִמֶּרְחַקִּים.

הָהּ, אֵיךְ חָשְׁךָ בָהָר

עֵץ תְּאֵנָה חוֹנֵט

בְּאוֹר הַסַּהַר.

קפרי, סוף ינואר 1907

^{★ 1}

וּלְפֶתַע בֵּינֵיהֶם הוּא הַשָּׁלִיחַ,

רָמוּי לְתוֹךְ עִצּוּמָהּ שֶׁל הַתִּרְקֹחֶת

בְּמִשְׁתֵּה הַחֲתֻנָּה, כְּתוֹסֶפֶת תֶּבֶל.

הֵם לֹא הִרְגִּישׁוּ, הַשּׁוֹתִים, הָאֵל כִּי

נִכְנַס בַּסֵּתֶר, כִּי אֱלֹהוּתוֹ הוּא

אֵלָיו הִצְמִיד, כְּאֶל גּוּף רָטֹב הַבֶּגֶד,

וּכְמוֹתָם דָּמָה, כְּאֶחָד מֵאֵלֶּה

שֶׁבֵּינֵיהֶם עָבַר. פִּתְאֹם רָאָה

אֶחָד מִן הַקְּרוּאִים, תּוֹךְ כְּדֵי שִׂיחַ,

אֶת בַּעַל-הַשִּׂמְחָה בְּרֹאשׁ הַיָּצוּעַ

לֹא עוֹד מֵסֵב, כִּי אִם נִתְלָשׁ לַגֹּבַהּ,

וּבְכָל כֻּלּוֹ, בְּכָל יֵשׁוּתוֹ, נִשְׁקֶפֶת

זָרָא זוֹ, אֲשֶׁר נוֹרָאוֹת עוֹנָה בוֹ.

וְתֵכֶף, כְּמוֹ הַצְלִילָה תַעֲרֹבֶת,

הָיְתָה דְמְמָה, אֲשֶׁר רַק שְׁיָר שֶׁל רַעַשׁ

עָכַר אוֹתָה, וְעַל קַרְקָעָהּ מִשְׁקָע שֶׁל

מֶלֶל צוֹלֵעַ, מַעֲלֶה כְּבָר צַחַן

שֶׁל צְחוֹק מַחְמִיץ, אֲשֶׁר לֹא בְּעִתּוֹ הוּא.

וְאָז בַּצָּעִיר הִכִּירוּ אֶת הָאֵל.

וּכְעָמְדוֹ הָכֵן – מַלְאָךְ שָׁלּוּחַ

וּלְלֹא רַחֵם – כִּמְעַט כְּבָר וְיָדְעוּ זֹאת.

אֲבָל, מַה שֶׁאָמַר הָיָה יוֹתֵר

מִכָּל הַדַעַת וּלְלֹא הָבִין כְּלָל.

אַדְמֶט נִגְזַר לָמוּת. מָתַי? הוֹ, תֵּכֶף.

אַךְ מֵעַצְמוֹ הוּא אֶת קְלִפַּת הַפַּחַד

בַּחֲתִיכוֹת שָׁבַר, וְיָדָיו מִמֶּנָה

שָׁטַח הַחוּצָה עִם הָאֵל מַקֵּחַ

עַל עוֹד שָׁנִים, עַל עוֹד שָׁנָה שֶׁל נֹעַר,

עַל חֳדָשִׁים, עַל שָׁבוּעוֹת, יָמִים לוּא,

אוֹ, לֹא יָמִים, לֵילוֹת, אֶחָד רַק לַיְלָה,

רַק לַיְלָה זֶה בִּלְבָד, רַק לַיְלָה זֶה, רַק זֶה.

הָאֵל שָׁלַל. אָז הוּא פָּרַץ בְּצַעַק,

צָעַק הַחוּצָה זֹאת, בְּלִי כְּבֹשׁ, צָעַק

כִּצְעֹק אִמּוֹ בְּעֵת כָּרְעָה לָלֶדֶת.

וְהִיא נִגְּשָׁה אֵלָיו, תְּשׁוּשָׁה מִזֹּקֶן,

וְגַם הָאָב בָּא הַזָּקֵן, אָבִיהוּ,

שְׁנֵיהֶם עָמְדוּ, זְקֵנִים, בָּלִים, בְּלִי מַעַץ,

מוּל הַצּוֹעֵק, שֶׁפֶּתַע כְּמוֹ אַךְ זֶה

גִלָּם, הִבִּיט בָּהֶם, עָצַר, בָּלַע, אָמַר:

אַבָּא,

כְּלוּם כֹּה חוֹשֵׁק אַתָּה בַּשְּׁיָר הַזֶּה,

בְּמִשְׁקָע זֶה, הַמַּפְרִיעֲךָ מִבְּלֹעַ?

לֵךְ, שְׁפֹּךְ אוֹתוֹ. וְאַתְּ אִשָּׁה, זְקֵנָה אַתְּ,

מַטְרוֹנִית,

מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָאן: הֵן כָּלִית לָלֶדֶת.

וּבִשְׁנֵיהֶם אָחַז, כְּמוֹ בְצֶמֶד

בְּהֵמוֹת לָזֶבַח. אַךְ פִּתְאֹם הִרְפָּה,

וַהֲדָפָם, שָׂשׂ לְרַעְיוֹן וְזוֹרֵחַ,

וְשׁוֹאֵף רוּחַ בִּקָרְאוֹ: קְרֵאוֹן, קְרֵאוֹן!

רַק זֶה בִלְבָד, רַק שֵׁם זֶה וְלֹא הָלְאָה.

אַךְ בְּפָנָיו עָמְדָה גַּם הָאַחֶרֶת,

הָאַלְמוֹנִית, הַצִּפִּיָּה בְלִי אֹמֶר,

עֵת הוֹשִׁיטָהּ לַאֲהוּבוֹ, לָרֵעַ,

בְּעַד הַהֲמֻלָּה שֶׁבַּשֻּׁלְחָן.

רְאֵה, הַזְּקֵנִים (עָמַד שָׁם) אֵינָם כֹּפֶר,

בָּלִים הֵם וְרָעִים, כִּמְעַט בְּלִי עֵרֶךְ;

אֲבָל אַתָּה, אַתָּה, מִכְלוֹל הַיֹּפִי –

אֲבָל, הוּא לֹא רָאָה עוֹד אֶת רֵעוֹ,

וּמַה שֶּׁהוּא רָאָה, זֹאת הָיְתָה הִיא,

כִּמְעַט קְטַנָּה קְצָת מַאֲשֶּׂר נוֹדְעָה לוֹ,

קַלָּה, נוּגָה, בְּחִוְּרּוֹן שִׂמְלַת כְּלוּלֶיהָ,

וְכָל הָאֲחֵרִים הֵם רַק כְּדֶרֶךְ,

בָּהּ הִיא בָּאָה, בָּאָה –: (הִנֵּה תַגִּיעַ

אֶל זְרוֹעוֹתָיו, מוּלָהּ בִּכְאֵב נִפְתָּחוּ).

וְעוֹדוֹ חוֹכֶה, הִיא שָׂחָה. לֹא אֵלָיו,

הְיא אֶל הָאֵל שָׂחָה וְהָאֵל שׁוֹמֵעַ,

וּכְמוֹ בָאֵל הַכֹּל שׁוֹמְעִים דְּבָרֶיהָ:

אֵין לְהָמִיר אוֹתוֹ. אֲנִי תְמוּרוֹ.

תְּמוּרָה אֲנִי. כִּי אֲחֵרִים לֹא תַמּוּ

כְּפִי שֶׁתַּמְתִּי. וְכִי נוֹתַר לִי מַה

מִּשֶּׁהָיִיתִי כָאן? הֵן זֶה הַמָּוֶת.

כְּלוּם לֹא אָמְרָה לְךָ בְּעֵת נִשְׁלַחְתָ,

כִּי הַיָּצוּעַ הַמְּחַכֶּה שָׁם, פְּנִימָה,

הוּא שֶׁל שְׁאוֹל? הֲרֵי מִכְּבָר נִפְרַדְתִּי,

אֶלֶף פְּרֵדוֹת וְעוֹד.

יוֹתֵר מִכָּל גּוֹוֵעַ. הֵן הָלַכְתִּי

לְמַעַן כָּל זֶה, הַקּוֹבֵר בְּכֹבֶד

אֶת זֶה אִישִׁי, יָסוּר, יָפוּג מִמֶּנוּ. –

לָכֵן, קָחֵנִי: לְמַעֲנוֹ אָמוּתָה.

וּכְמוֹ בְלֵב יָם הָרוּחַ פֶּתַע יִפֶן,

נִגַּשׂ הָאֵל כְּמוֹ אֶל אַחַת שֶׁמֵּתָה,

וּכְבָר רָחוֹק הָיָה מִבַּעֲלָהּ הוּא,

אַף כִּי בְּהֵחָבֵא, בְּנִיד שֶׁל רֶמֶז,

שִׁבְעִים חַיִּים עַל אֲדָמוֹת זָרַק לוֹ.

הוּא הִתְנַפֵּל אֶל מוּל שְׁנֵיהֶם, מוֹעֵד

וּמְחַפְּשָׂם כְּבַחֲלוֹם. לַפֶּתַח

הֵם כְּבָר הָלְכוּ, שָׁם הַנָּשִׁים בְּבֶכִי

הִצְטוֹפְפוּ. אַךְ עוֹד רָאָה

אֶת פְּנֵי הַנַּעֲרָה הוּא, אֶת אָחוֹרָה

פָנְתָה וְחִיּוּכָהּ אוֹר כְּתוֹחֶלֶת,

אֲשֶׁר כִּמְעַט הִבְטִיחָה: כִּי בוֹגֶרֶת

הִיא עוֹד תָּשׁוּב מִתּוֹךְ עָמְקֵי הַמָּוֶת

אֵלָיו, הָאִישׁ הַחַי –

פָּנָיו בְּבַת

כִּסָּה הוּא בְיָדָיו בְּכָרְעוּ בֶּרֶךְ,

לְבַל יִרְאֶה מְאוּם אַחֲרֵי חִיּוּךְ זֶה.

קפרי, 7 – 10 בפברואר 1907

★ ¹

ג

קוֹל פְּסִיעוֹת בַּדְבִיר הַמְצַפֶּה לָךְ.

הֲתוּכְלִי לִקְרֹב אֵלַי? הַאִם

לָאִיקוֹנִין אֵינֵךְ קְשׁוּרָה, כַּפֶּרַח

הַקָּרֵב רַק כְּשֶׁאוֹתוֹ קוֹטְפִים?

הוֹ, אִם כֵּן, גְּשִׁי נָא לַדֶּלֶת פְּנִימָה,

גַּם אִם צֵאת הַחוּצָה לֹא תֹּאֵבֵי.

אֶת נַפְשִׁי אָז בְּכַפֵּךְ אָשִׂימָה

וּמֵרֹאשׁ אַתְחִיל אֶת לְבָבִי.

רְאִי, הֵן זֶה קָשֶׁה לָנוּ כָּל כָּךְ:

חוּשׁ אוֹתָךְ בְּלִי שֶׁאוֹתָךְ נַבִּיטָה.

הַנָּשִׁים אֲשֶׁר אָהַבְנוּ אַךְ

הֱבִיכוּנוּ וְעַצְמָן הֵלִיטוּ.

עוֹד רֵעָה לָנוּ אַחַת, וְאַחֶרֶת

כְּבָר טוֹפֶפֶת. מִי הָיוּ כֻּלָּן?

וְלָמָה אֵין אַחַת מִבִּן שׁוֹמֶרֶת

לָנוּ אֱמוּנִים כַּיוֹם, מִרְיָם?

קפרי, פברואר 1907

אֵיךְ אֶת נַפְשִׁי אַחֲזִיק, לְמַעַן הִיא

בְּנַפְשֵׁךְ לֹא תְּהֵא נוֹגַעַת? וְאֵיךְ אוֹתָהּ

אֶל הַדְּבָרִים מִחוּצָה לָךְ אָרִימָה?

הוֹ, לוּא אוּכַל וְאוֹתָהּ תּוּמָם אַחְבִּיא,

בֵּין נִשְׁכָּחוֹת בַּחֲשֵׁכָה אָשִׂימָה,

בְּאֵי פִנָּה נִדַּחַת וּשְׁקֵטָה,

אֵין הֵד בָּהּ נְבָכַיִךְ כִּי יָהִימוּ.

אַךְ כֹּל אֲשֶׁר נוֹגֵעַ בִּי אוֹ בָךְ

יַחְדָּו אוֹתָנוּ, כְּקֶשֶׁת זוֹ, יִקַּח,

שֶׁצְּלִיל אֶחָד מִשְּׁתֵּי נִימִים תִּמְשֹׁךְ.

מַהוּ הַכְּלִי בוֹ אָנוּ מֵיתָרִים?

מִי הַנּוֹגֵן לוֹ אָנוּ מְסוּרִים?

הוֹ, שִׁיר עָנֹג.

קפרי, מרס 1907

עָלֶיהָ נָח הַכֹּל וְהָיָה עוֹלָם,

עָמַד עָלֶיהָ בְּאֵימָה וָחֶסֶד,

כְּעֵץ צוֹמֵחַ מֵישָׁרִין, כְּקֶשֶׁת,

וְכַאֲרוֹן הַבְּרִית, אַךְ דְּמוּת בְּלִי גֶשֶׁם,

וַחֲגִיגִי כְּמוֹ הֻצַּב עַל עַם.

וְהִיא נָשְׂאָה אֶת כָּל זֶה לְבַדָּהּ,

אֶת הָרָחוֹק, הַנָּס, פּוֹחֵז כַּמַּיִם,

אֶת הַנּוֹרָא, הַלֹא-מֻכָּר עֲדַיִן,

נָשְׂאָה אֶל עַל בְּנַחַת, כְּאֶת כַּדָּהּ

מִן הַבְּאֵר. עַד שֶׁתּוֹךְ מִשְׂחָקָהּ

צָעִיף לָבָן רִאשׁוֹן אֶל מוּל פָנֶיהָ

הַקַּשּׁוּבוֹת גָּלַשׁ לְאַט מִמַּעַל,

שִׁנּוּי וְרֵאשִׁית לְדֶרֶךְ מֻפְלָגָה,

אָטוּם כִּמְעַט, וְהוּא שְׁמוּרָה עָלֶיהָ

לָעַד. וְגַם בִּגְאוֹת מְאֹד לִבָּהּ

סְתוּמוֹת תָּמִיד לִתְמִיהוֹתֶיהָ יַעַן:

רַק בָּךְ, יַלְדָּה לְשֶׁעָבַר, רַק בָּךְ.

פריס, 19 ביולי 1907

וּמִתּוֹךְ עַצְמָם הֵם חֲסָכוּהוּ,

וְשֶׁיִּהְיֶה רָצוּ וְשֶׁיִּשְׁפֹּט,

וּלְבַסּוֹף תָּלוּ בּוֹ כְּמִשְׁקָלוֹת

(לְעַכְּבוֹ, לְבַל יִסַּק לָרוּם הוּא)

חֹסֶן וְעָצְמָה שֶׁל קַתֶּדְרָלוֹת.

כִּי הוּא לֹא נוֹעַד אֶלָּא לָסֹב

בֵּין הַמִּסְפָּרִים שֶׁבָּאֵינְסוֹף

וּכְשָׁעוֹן לִתֵּן אוֹתוֹת מִלְמַעְלָה

לְהַנְחוֹת יוֹמָם וּמְלַאכְתָּם.

אַךְ פִּתְאֹם זָע כָּל מַנְגְּנוֹנוֹ.

בְּנֵי הָעִיר אָז, שֶׁאֲחָזָם חִיל,

הִנִּיחוּהוּ, פֶּן יִתֵּן קוֹלוֹ,

הָלְאָה לֶכֶת בְּלִי הַמַּהֲלוֹם,

וּבָרְחוּ מִלּוּחַ הַמְּחוֹגִים.

פריס, בין 19 ו-23 ביולי 1907

★ ¹

אַתָּה הָעֲגַלְגַּל, שֶׁחֹם יָדַיִם

בְּעוּפְךָ מִמַּעַל בְּבִטְחָה תַשִּׁיל,

כְּקִנְיָנְךָ, אֶת שֶׁמָּקוֹם לוֹ אֵין

בָּעֲצָמִים, קַלִּיל מִלְּהָכִיל,

שֶׁלֹּא כְדֵי עֶצֶם הוּא אַךְ עֶצֶם דֵּי

לֹא לַחֲמֹק בַּסֵּתֶר אֶל תּוֹכֵנוּ

מִכָּל מַה שֶּׁעָרוּךְ בַּחוּץ סְבִיבֵנוּ:

בָּךְ זֶה חָמַק, בְּעוֹד אַתָּה מְהַסֵּס

בֵּין עוּף וָרֶדֶת, תְּחִלָּה גוֹאֶה,

וּכְמוֹ גוֹרֵר תְּנוּפָתוֹ שַׁעַל שַׁעַל,

חוֹטְפָהּ וּמַנִּיחָהּ –, וְאַחַר שׁוֹהֶה

וְעוֹצֵר, וּלְכָל הַמְשַׂחֲקִים מִמַּעַל

פִּתְאֹם אֵי-שָׁם מָקוֹם חָדָשׁ מַרְאֶה

וּמְסַדְּרָם כְּמוֹ לְצוּרַת מָחוֹל,

וְאָז – צָפוּי וּמְיֻחָל לְמַטָּה,

אָץ, קַל, פָּשׁוּט, טִבְעִי בַכֹּל,

נוֹפֵל אֶל גְּבִיעַ הַיָּדַיִם שֶׁהוּשָׁטוּ.

פריז, 31 ביולי 1907

כְּמוֹ כִּכְלוֹת הַכֹּל בְּבַת אַחַת

בּוֹ גֻבְּבוּ בָּתִּים, בְּלוֹיֵי רָקִיעַ,

מִדְרוֹנוֹת, גְּשָׁרִים אֵי-מִי הַבְקִיעַ,

וּמִנֶּגֵד, כְּמוֹ מִדִּין נֶחְרָץ,

מֵאוֹרָהּ שֶׁל הַשְּׁקִיעָה נָגוּחַ,

נֶאֱשָׁם, פָּרוּץ, פָּתוּחַ, –

סָף כִּמְעַט הַנּוֹף הַלָּז בִּשְׁכוֹל.

אִלּוּלֵי הִקְדִּים לִפֹּל לְפֶתַע

וְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּתוֹךְ חֶבְיוֹן הַפֶּצַע

נֵטֶף מִצִּנַּת הַכְּחוֹל

שֶׁבָּעֶרֶב כְּבָר הַלֵּיל מוֹסֵךְ,

כָּךְ שֶׁכָּל מַפַּח הַהֶרֶס

חֶרֶשׁ, כְּנוֹשַׁע, דּוֹעֵך.

נָחוּ הַשְּׁעָרִים וְדֹם נִשְׁקָפוּ.

עֲנָנִים שְׁקּוּפִים רָחָפוּ

מוּל שׁוּרַת בָּתִּים חִוְרִים,

שֶׁמֵּאֹפֶל כְּבָר שָׁאָפוּ.

אַךְ פִּתְאֹם בָּאִים מֵעַל אוֹרִים,

מִיָּרֵחַ הֵם שָׁטִים, עוֹבְרִים,

כְּאִלּו הַכְּרוּבִים אֵי-שָׁם חַרְבוֹתָם שָׁלָפוּ.

קפרי, מרס 1907

פריס, ב באבגוסט 1907

זֶה חַלּוֹנִי. אַרְגִּיעַ

בְהָקִיץ וַאֲיַחֵל.

כְּרָחַף לִי רָקִיעַ.

עַד אָן לִבִּי יַגִּיעַ,

וְאֵי יָחֵל הַלֵּיל?

כְּאִלּוּ כָל הַחֶלֶד

סְבִיבִי הוּא אָנֹכִי,

שָׁקוּף כְּעֵין הַתְּכֵלֶת

שֶׁל אֶלְגָּבִישׁ זִכּוּכִי.

גַּם כּוֹכָבִים, דּוֹמַנִי,

אָכִיל בִּי, כֹּה גָּדוֹל

לִבִּי. לוּא יְכוֹלַנִי

מִמֶּנוּ שׁוּב לַחֲדֹל,

אֲשֶׁר אָהוֹב הִתְחַלְתִּי,

וְאוּלַי הַחְזֵק כִּמְעַט.

זָר, כְּמוֹ לֹא לוֹ הוֹחָלְתִּי,

בִּי גוֹרָלִי נִבָּט.

הִנֵּנִי, כִּי הֻנָּחוּ

עָלַי גָּבְהֵי אֵינְסוֹף, –

רֵיחָנִיָּה כָאָחוּ,

נָעָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב,

קוֹרְאָה וְגַם פּוֹחֶדֶת

פֶּן יִשָׁמַע קוֹלָהּ,

וְלִשְׁקֹעַ מְיֻעֶדֶת

בְּחֵיקוֹ שֶׁל גֹּואָלהּ.

פריס, בין 5 ו-9 באבגוסט 1907

לַגֶשֶם דוֹמָה הַבְּדִידוּת הַגְדוֹלָה.

לִקְרַאת הָעֲרָבִים מִן הַיָם הִיא עוֹלָה,

מֵעֲמָקִים רְחוֹקִים בְּיַרְכְּתֵי הָעוֹלָם,

לַשָמַיִם תִּסַּק, שֶהִיא תָּמִיר בְּיָדָם.

וּמִשָמַיִם תִּפֹּל עֲלֵי עִיר וְאָדָם.

בִּשְעַת בֵּין-עַרְבַּיִם תֵּרֵד כַּמָּטָר,

עֵת כָּל הָרְחוֹבוֹת כְּבָר פּוֹנִים לַמָחָר,

וְכַאֲשֶר הַגוּפִים שֶלֹא הִשִיגוּ דָבָר

מַרְפִּים זֶה מִזֶה מְאֻכְזָבִים וּכְעוּסִים

וּבְנֵי הָאָדָם זֶה עַל זֶה מְאוּסִים

כִּי עַל עֶרֶש אֶחָד הֵם לִישוֹן אֲנוּסִים,

אָז תֵּלֵךְ הַבְּדִידוּת עִם זִרְמַת הַנָהָר.

כְּמוֹ דֶגֶל אָפוּף אָנֹכִי מֶרְחַקִּים.

אָחוּשָה אֶת בּוֹא הָרוּחוֹת וְשׂוּמָה עָלֵי לִחְיוֹתָם,

בְּעוֹד הַדְבָרִים לְמָטָה הֵחֵלוּ לָנוּעַ:

הַדְלָתוֹת נִסְגָרוֹת עוֹד בְּנַחַת וְשֶקֶט וּדְמִי עוֹד בָּאָח:

עֲדַיִן הַחַלוֹנוֹת לֹא יִרְעָדוּ וְכָבֵד הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ.

כִּי אֵדֵע הַסְעָרוֹת כְּבָר מִקוֹדֶם וְרוֹגֵש הִנְנִי כְּמוֹ הַיָם

וְאֲנִי מַרְחִיב אֶת עַצְמִי, וְנוֹפֵל לְתוֹכִי

וּפוֹרֵק אֶת עַצְמִי וּלְבַדִי אֲנֹכִי

בַּסַעַר הַזֶה הַגָדוֹל.

וְזֹאת הַתְּשׁוּקָה: שְכֹן בִּשְאוֹן מִשְבָּרִים

וּבֶן־בְּלִי־בַּיִת בַּזְמַן לִהְיוֹת;

וְזֶהוּ הַחֵפֶץ: הַחֲלֵף דְבָרִים

בַּלָאט עִם הַנֶצַח שָעוֹת עַל שָעוֹת.

וְזֶה הוּא חָיֹה: כִּי מֵאַחַת מֵעִיתּוֹתֶיהָ

הַבּוֹדֶדֶת מִכֹּל הַשָעוֹת לָהּ תֵּרוֹם,

וּבְחַיְכָהּ כֹּה אַחֶרֶת מִשְׁאָר אַחְיוֹתֶיהָ

לִקְרַאת אֱלֹהִים הִיא תִּידֹם.

אַתְּ הִיא אֲשֶׁר לֹא לָךְ אֲסַפֵּר

אֵיכָה אֶבְכֶּה בַלַּיְלָה

אֲשֶׁר יֵשׁוּתֵךְ אֶת נַפְשִׁי תְיַגֵּעַ

כְּנִדְנוּד עֶרֶשׂ בַּלַּיְלָה

אֶת אֲשֶׁר לִי לֹא תֹאמְרִי כִי לְמַעֲנִי

אַתְּ עֵרָה

הָהּ פְּאֵר זֶה לוּ יָכֹלְנוּ

מִבְּלִי לִרְווֹת

לְשֵׂאתוֹ בְנַפְשֵׁנוּ

– – –

רְאִי אֶת הַמְאֹהָבִים

אֶת שִׁקְרָם

אַךְ זֶה הִתְחִילוּ לְהִתְוַדּוֹת

– – –

בִּגְלָלֵךְ אֲנִי יָחִיד, רַק אוֹתָךְ אוּכַל הַחֲלֵ[ף]

רֶגַע הִנֵּה הִנָּךְ אַתְּ וְאַחַר הִנֵּה זֶה רַעַשׁ

אוֹ רֵיחַ בְּלִי שְׁאֵרִית

הָהּ בִּזְרוֹעוֹתַי אֶת כֻּלָּן אִבַּדְתִּי

רַק אַתְּ שׁוּב וָשׁוּב תִּוָּלְדִי לִי

שֶׁלֹּא אֲחַזְתִּיךְ בָּךְ אַחֲזִיק

הִנְּךָ הֶעָנִי, הִנְּךָ חֲדַל הָרְכוּשׁ,

הִנְּךָ הָאֶבֶן בְּלִי מָקוֹם,

הִנְּךָ הַמְצֹרָע הַגָּרוּשׁ,

יִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְבוֹא הָעִיר

עִם הַזּוּג אֲשֶׁר יַהֲלֹם.

כִּי מִכֹּל הִנְּךָ זָנוּחַ

וְאֵין מְאוּם לְךָ כְּמוֹ לָרוּחַ,

אֶת עֶרְיָתְךָ תְּכַס מְעַט תְּהִלָּה –

שִׂמְלַת יָתוֹם יִלְבַּשׁ יוֹם יוֹם,

יוֹתֵר מְהִלָּה.

הִנְּךָ עָנִי כְּאוֹן שָׁפִיר

בְּחֵיק נַעֲרָה, זוּ לְהַסְתִּיר

תִּלְחַץ מָתְנֶיהָ בְּכָל אוֹנָהּ

לַחֲנֹק נִשְׁמַת פִּי הֶרְיוֹנָהּ.

עָנִי הִנְּךָ כִּרְבִיבֵי זִיו

יַכּוּ נְדָבוֹת גַּגֵּי עָרִים,

וּכְמִשְׁאֶלֶת אַסִּירֵי־עַד

בְּתָא הַכְּלוּא חִדְלֵי־עוֹלָם,

וְכַחוֹלִים יִטּוּ עַל צַד

וְהֵמָּה מְאֻשָּׁרִים.

כְּפֶרַח זֶה עָצוּב בְּלֹא דָם

יִרְעַד בָּרוּחַ הַתּוֹעָה

אֲשֶׁר לְמַסָּעוֹת;

וּכְמוֹ הַיָּד קוֹלְטָה הַבְּכִי

הִנְּךָ עָנִי…

וּמָה לְעֻמָּתְךָ הַצִּפֳּרִים

הַנִּקְפָּאוֹת

בְּרִיק הָרָב;

מָה הַכֶּלֶב, יָמִים רָעַב,

וּמַה לְּעֻמָּתְךָ יְגוֹן הַשֶּׂה הַמְמֻשָּׁךְ

בְּתוֹךְ מִכְלָא נִשְׁכָּח?

וְכָל הַאֶבְיוֹנִים בְּתוֹךְ מְלוֹנוֹת־

הַלֵּיל, מְלוֹנֵי־בָכָא,

מָהֵם כְּנֶגֶד עָנְיְךָ?

רַק אֲבָנִים קְטַנּוֹת וְלֹא טְחָנוֹת,

אַךְ יִטְחֲנוּ בְּאֶפֶס יָד

כְּזַיִת פַּת.

שָׂא אֶת חַיֶּיךָ בְּכָבוֹד וְגָאוֹן,

רַק אֶת הַקְּטַנִּים יַקְטִינוּ;

גַּם אִם פּוֹשְׁטֵי־יָד יִקְרְאוּךָ “אָחִינוּ”

עוֹד תּוּכַל וְהָיִיתָ מֶלֶךְ וְאָדוֹן.

יָדַיִם הַנּוֹתְנוֹת נוֹתְנוֹת לָעַד,

תִּפְרַחְנָה מֵאשֶׁר הַזּוּלַת,

כְּרֹךְ לִבְנֶה בְּרַעַד

תַּאֲצִיל חֲוָיַת

הַמַּתָּן — קֶצֶב רֶטֶט בַּיָּד.

אֶת הַמִּלִּים הָעֲנִיּוֹת הַמִּתְעַנּוֹת בְּחֻלִּין,

אֶת הַמִּלִּים הַדַּלּוֹת אֹהַב לָעַד.

מֵחַגַּי אַאֲצִיל לָהֶן צִבְעֵי סִלְסּוּלִין,

אֲזַי יְחַיְּכוּ וְיַצְהִילוּ בַּלָּאט.

נַפְשָׁן, שֶׁכְּבָשׁוּהָ בְּאֵימָה וָסֶמֶר,

מִתְנַעֶרֶת, זוֹהֶרֶת בְּאוֹן בָּהִיר;

טֶרֶם הָלְכוּ בְּדַרְכֵי הַזֶּמֶר,

בַּחֲרָדָה יִצְעֲדוּ אֶצְלִי בַשִּׁיר.

יָרֵא אֲנִי מִדְּבַר בְּנֵי־הָאָדָם.

הַכֹּל בָּרוּר בְּבִטּוּיָם:

זֶה כֶּלֶב יִקָּרֵא וְזֶה בַּיִת יְכֻנֶּה,

שָׁם הִיא הָרֵאשִׁית, וְהַסּוֹף הִנֵּה הוּא זֶה.

יַחֲרִידֵנִי טַעֲמָם, מִשְׂחָקָם יִלְעַג,

גָּלוּי לָהֶם מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶׁיִּהְיֶה עַד אֵין סְיָג.

כָּל הַר לֹא עוֹד יַפְלִיא אוֹתָם;

עִם אֱלֹהִים גּוֹבֵל הַגַּן בַּאֲחֻזָּתָם.

חָפַצְתִּי לְהַזְהִיר וְלִמְנֹעַ: מֵרָחוֹק עֲמֹד!

בְּחֵפֶץ־לֵב אֲנִי שׁוֹמֵעַ רֹן דְּבָרִים.

אַתֶּם נוֹגְעִים בָּהֶם: אִלְּמִים הֵם וּסְמוּרִים.

אֶת כָּל הַדְּבָרִים תַּשְׁמִידוּ לִי שָׁמֹד.

נוֹפְלִים עָלִים, כְּמוֹ מֵרָחוֹק נוֹפְלִים,

כְּאִלּוּ גַּנִּים רְחוֹקִים בַּשָּׁמַיִם נוֹבְלִים;

נוֹפְלִים בְּהַעֲוָיָה שׁוֹלֶלֶת.

וּבַלֵּילוֹת — הָאֲדָמָה הַכְּבֵדָה נוֹפֶלֶת

מִכָּל הַכּוֹכָבִים אֶל הַבְּדִידוּת.

כֻּלָּנוּ נוֹפְלִים. נוֹפֶלֶת גַּם זוֹ הַיָּד.

הַבֵּט אֶל הָאֲחֵרִים: הַכֹּל יִמְעָד.

וּבְכָל־זֹאת יֵשׁ אֶחָד, שֶׁאֶת כָּל זֶה הַנּוֹפֵל

בְּרֹךְ אֵין־סוֹף בְּיָדוֹ יֹאחַז וִיכַלְכֵּל.

עִוֵּר אֲנִי, עוֹמְדֵי־מִן־הַחוּץ, מְאֵרָה הִיא,

גֹּעַל הוּא, סְתִירָה הִיא,

עֹל יוֹם־יוֹם מַחֲנִיק.

יָדִי אָשִׂים עַל זְרוֹעַ רַעְיָתִי,

עַל אֶפְרָהּ הָאָפֹר אֲפֹרָה יָדִי,

הִיא תַדְרִיכֵנִי בֵּין הָרִיק.

אַתֶּם נָעִים וְנָדִים וּבְטוּחִים כֻּלְּכֶם,

לֹא כִצְלִיל הָאֶבֶן עַל אֶבֶן צְלִילְכֶם,

אֲבָל אַתֶּם טוֹעִים: אֲנִי עַצְמִי

חַי וְסוֹבֵל וְרוֹעֵש בַּדְּמִי.

שַׁאֲגַת אֵין־סוֹף בְּקִרְבִּי,

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הַצּוֹעֵק —

קְרָבַי אוֹ לִבִּי.

הֲתַכִּירוּ אֶת הַשִּׁירִים? אַתֶּם לֹא שַׁרְתֶּם אֶת אֵלֶּה,

לֹא בַנְּעִימָה הַזֹּאת,

לָכֶם בֹּקֶר־בֹּקֶר אוֹר חָדָשׁ יָהֵל,

חָמִים יָבוֹא אֶל הַדִּירוֹת.

לָכֶם הָרֶגֶשׁ פָּנִים אֶל פָּנִים,

הוּא הָעוֹשֶׂה רַחֲמָנִים.

לֹא הָיָה בִי. יוֹצֵא הָיָה וְנִכְנָס.

רָצִיתִי לְעָצְרוֹ — עֲצָרוֹ הַיָּיִן.

(אֵינִי יוֹדֵעַ, מַהוּ וּמֵאָיִן).

אָז עָצַר לִי אֶת הַזֶּה וְאֶת הַלָּז,

עַד כִּי סָמַכְתִי עָלָיו כָּלִיל

אֲנִי הַכְּסִיל.

עַכְשָׁו שָׁבוּי אֲנִי לְמִשְׁחָקוֹ. הוּא הַמְטַלְטֵל אוֹתִי

בְּבוּז וּמִתְנַכֵּל לְהַסְגִּירֵנִי

בִּידֵי זוֹ הַבְּהֵמָה, בִּידֵי מוֹתִי.

אִם הוּא, זֶה הַקְּלָף הַמְלֻכְלָךְ,יָבוֹא וְגַם יִזְכֵּנִי, —

אֶת שְׁחִינוֹ הָאָפֹר יְגָרֵד בִּי

וְיַשְלִיכֵנִי אֶל הַסְּחִי.

כַּבֵּה עֵינַי: וַאֲנִי לִרְאוֹתְךָ יָכוֹל.

אֱטֹם אָזְנַי: וַאֲנִי שׁוֹמַעֲךָ בַּכֹּל,

וּבְאֵין רַגְלַיִם אֵלֶיךָ אֶרְחַשׁ,

וּבִבְלִי פֶה לְפָנֶיךָ אֶלְחַשׁ.

כְּרֹת אֶת זְרוֹעִי, בִּלְבָבִי אָז

כְּאוֹחֵז בְּיָד בְּךָ אֹחַז,

עֲצֹר נָא לְבָבִי, מֹחִי יִדְפֹּק,

וְאִם תַּטִּיל שְׂרֵפָה בְּמֹחִי,

בְּדָמִי אֶחְבָקְךָ חֲבֹק.

אַתָּה עָנִי, כְּכֹחַ הַשָּׁפִיר

בָּעַלְמָה, הָרוֹצָה לְהַסְתִּיר

אוֹתוֹ, וְהִיא מָתְנֶיהָ מְהַדֶּקֶת,

נְשִׁימַת־הֵרָיוֹן רִאשׁוֹנָה חוֹנֶקֶת.

וְאַתָּה עָנִי כְּגֶשֶׁם אָבִיב

הַיּוֹרֵד מְבֹרָךְ עַל גַּגּוֹת הָעִיר סָבִיב

וּכְמַאֲוַיֵּי אֲסִירֵי כֶלֶא

עֲשׁוּקֵי הָעוֹלָם וְהַפֶּלֶא.

וּכְחוֹלִים מִשְׁכָּבָם מְשַׁנִּים

וְהֵם מְאֻשָּׁרִים; כְּשׁוֹשַׁנִּים

עֲגוּמוֹת לִנְשִׁיבַת־רוּחַ; וְהִנְּךָ

עָנִי כַיָּד, שֶׁבּוֹכִים לְתוֹכָהּ…

… כְּיַד הַיֶּלֶד,

לֹא תִקַּח אֶת אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ הַגְּדוֹלִים בַּחֶלֶד;

רַק חִפּוּשִׁית בִּצְבָתוֹת נֶהְדָּרוֹת,

חַלּוּק שְׁחָקוּהוּ בְּמֵי־נְהָרוֹת,

חוֹל מִתְפּוֹרֵר וְקוֹנְכִיָּה נוֹגֶנֶת;

הִיא תְלוּיָה כִּלְשׁוֹן־מִשְׁקָל מְאֻזֶּנֶת

וּמַרְאָה כָּל קַבָּלָה

בְּהִתְנֹועֵעַ כַּפָּהּ הַצְּלוּלָה.

יַד הֶעָנִי הִיא, כְּיַד הַיֶּלֶד.

א

לאחר שפרסמתי כתריסר שירים בבמות ספרותיות, שעורכיהן היו — הרב י. ב. לבנר (“פרחים”), משה קליינמן (“העולם”), פסח גינזבורג (“הארץ”, מוסף לספרות) וא. שלונסקי (“כתובים”) — חדלתי מעשות כן, מעצמי, שכן אותה שעה התחלתי לפרסם דברי־בקורת; בחנתי את שירי, שהייתי שר, והחלטתי — לנפשי: — חדל! אין כוחך בזה — — — וחדלתי.

*

דומני, כי כאן ה“מקום” לפרסם פרט קטן, אבטוביוגרפי ופיקנטי: בשנת 1917, עם ראשית המהפכה הרוסית, שהיתי זמן־מה בפטרבורג; יום אחד הבאתי צרור שירים ששרתי לשאול טשרניחובסקי, שגר אז בעיר זו; הוא קרא את שירי בו־במקום, בקול רם, בכונה שגם אני אשמעם מפיו, ולאחר שעה קלה — פסק:

— אתה תהיה מבקר בישראל… ולא הוסיף כל הסבר.

מובן, שלא אמרה זו קבעה את דרכי לאחר־זמן; ואולם, כל פעם שאני נזכר בפרט קטן זה, אני תמה: איכה השיג המשורר את הדבר ואיך נחש את שעתיד־לבוא? —

ב

לשם מה אני מזכיר “חטא נעורים”, ומקבץ את שירי המעטים והפזורים? האם משום, שחזרתי ובדקתי את הדברים ואני סבור, כי “אבנה” באיזה אופן שהוא מכך? חלילה! הדבר פשוט יותר: — זהו גלוי אחד מגלויים שכיחים של התרפקות אדם על ילדותו וימי־נעוריו; הגעתי לכך בימים אלה, במלאת כ“ה שנה ליסוד הוצאת־הספרים מחברות לספרות, ימים של העלאת זכרונות מאז ועד עתה, ימים של חשבון נפש, שקולי מעשים וענינים, שמכוחם הגעתי להיות מו”ל דוקא; ושוב: — אני קושר בזה — את דרכי הראשונה בספרות. עם דרכי האחרונה בתוכה; והקשר — קשר אורגני הוא.

ג

נולדתי בכפר נדח, בבסרביה, וגרתי בו, עם הורי, עד גיל י“ב, ולא קראתי ספרים לחלוטין; לא ידעתי שיש משוררים ויש שירה — עד גיל י”ד, בערך שעה שלמדתי ב“חדר”, לאחר שעברנו לגור בעירה.

משנודע לי קיומה של שירה — דבקתי בה בכל נפשי, בכל הויתי; אותה שנה כבר פרסמתי את שירי התמים הראשון — ב“הפרחים” והיתה זו, כמובן, דחיפה נוספת לדבקות בשירה — בעברית, באידיש, ברוסית; וכדי לקרוא את שירי היינה במקורם — למדתי עד מהרה, בכוחות עצמי, את הלשון הגרמנית; לאחר זמן, כדי לקרוא את מלרמה במקורו, קניתי לי, בלי סיוע מן החוץ, את הלשון הצרפתית; ושוב — לאחר זמן, למען שירי קיטס ובלק, למדתי (הפעם כבר נזקקתי למורה) אנגלית; וחבל, מאד חבל, שלא המשכתי בדרך זו, שכן אין כל מחיר יקר וכל מאמץ כדאי — למקרא שירה במקורה.

ד

עובדה מוזרה ושמא אפילו מופרכת, אבל עובדה היא, כי תהליך הבנת השירה והדביקות בה, הפוך היה: — מן השירה כספרות אל השירה כיסוד־ועיקר שבחיים, שבהויה; עכשיו ברור לי עד תכלית — שירה־בכתב לא מעצמה באו לה כוחה וגדולתה, ולא לעצמה חשיבותה ומנעמיה, אלא דוקא בזה, — שהיא שואבת ממקור עז יותר — מן השירה־בחיים־ובהויה; ואמנם, בזה גם נבחנת שירה־בכתב, אם מוצאה — משירת־החיים, ואם מבואה הוא אל שירת־החיים (שירה שאינה עומדת במבחן זה — היא מלאכותית, “ליטרטורה”).

ההתרגשות, או ההתפעלות, משירה־בכתב היא התרגשות, או התפעלות לאדם, שהוא בעל רגישות או בעל חכמה־ובינה, כפי שנתגלו בשירה־בכתב שלו, ונוסף לכך מכשרונו האמנותי שבאדם, שבכוחו השכיל להביע את הרגש ואת החכמה שבאו לו בזכות מראה מן המראות, או מחשבה מן המחשבות, ששאב מן החיים ומן ההויה בכלל.

אין שירה־בכתב לעצמה, מופשטת ונבדלת מן האיש ששר אותה, ממשורר; עם קריאת שיר — אתה חש ויודע, מניה וביה; — איזה איש רגיש, איזה חכם הביא דברים אלה לעולם! המראה, המחשבה — הם הם שירה. אם הביאו את שהביאו לשירה (בכתב); היש מיש זה, היש על פי יש, היש המצביע להיש, המוכיח את קיומו של היש, — הוא הגורם התרגשות והתפעלות, הוא המעניק הנאה וספוק.

כלומר: שירה — היא הוכחה להרגשת־יש או להבנת־יש של יחיד בין יחידים ומתן בטוי בעל יחוד להרגשה ולהבנה של יש; חותם משולש זה של יחוד הוא תנאי־סינה־קון־נון לחשיבותה של שירה ולמשקלה: — יחוד הרגשה, יחוד הבנה ויחוד בטוי.

אהבת שירה היא, אפוא, קודם־כל אהבת־הבריות בכלל, ובפרט — אהבת יחיד שיש בו איזה אור, איזה ניצוץ אלוהי, הרואה מעצמו ולעצמו, המרגיש מעצמו ולעצמו, המבין מעצמו ולעצמו — והוא שר על כך — לחברו בעולם, בלי לדעת מי הוא והיכן הוא.

ללא שמץ של כונה לפרדוכסליות הייתי מגדיר ואומר, כי הזיקה לשירה, אם אצל המשורר ואם אצל הקורא, היא הזיקה המעודנת לחברתיות בתוך יחידות, הזיקה האצילית לידידות בהסתר־פנים, הידידות במופשט, מלב אל לב, שהיא עזה ורבת־כוח יותר מן החברתיות, או הידידות, בממש, מפנים אל פנים.

הזיקה לשירה — אם היא זיקה מתמדת, יומיומית, ואינה מרפה — היא הוכחה לזיקה לשירה שבהויה, לקליטה מוסיקלית של רגשות ושל מחשבות שהחיים וההויה משפיעים על האדם החי והמתבונן, חי ומשתתף בכל החיים.

הזיקה לשירה — אם היא זיקת־אמת, ולא מצות־אנשים מלומדה, — מחנכת לעצמיות, מלמדת יחוד ומקוריות, מרחיקה מחקוי ומהרגלים מוכניים ומחסנת מפני השפעתם המטשטשת.

הזיקה לשירה — אם היא מגבירה את הסקרנות לעולם ולנעשה בו, ולא מפחיתה אותה, — מטהרת, מרוממת את הנפש, משחיזה את המחשבה, מביאה אותה למעלת אצילות גואלת.

קבלה מוטעית היא, כי השירה היא מחוץ למציאות או למעלה הימנה; ולא כן הוא, — כי אין שירה ראויה לשמה אם אינה מן המציאות; והיא עצמה, לא רק “ראי” של המציאות, אלא חלק אורגני הימנה, ויותר מזה — היא היא המציאות בתמציתה, בעיקרי שבה, באמתי שבה, בנצחי שבה.

אם הזיקה לשירה היא — “בריחה” מן המציאות, הרי זו בריחה מן המציאות בצורתה המטושטשת אל המציאות המגובשת, המרוכזת, מציאות כפי שקולטים אותה רגישי־לב, חכמים ונבונים, בחירי־אל.

הזיקה לשירה — זיקה בדוקה ומנוסה — כמוה כאמונה הצרופה — היא תריס בפני ויסורים ועצבנות, שכן היא מרוממת את הנפש, מזככת, ממרקת, וממזגת עד כדי כך עם הנצח והנצחיות, — שכל הארעי והחולף אינו נראה ואינו נחשב.

סדר השירים:

כוכב נפל

חלון נפתח

ארשת

ערבי סתו

רע

בקוף האפס

תאומים נולדנו

רוש

שא את חייך (ר. מ. רילקה)

ידים הנותנות (ר. מ. רילקה)

את המלים (ר. מ. רילקה)

ירא אני (ר. מ. רילקה)

נופלים עלים (ר. מ. רילקה)

עור עני (ר. מ. רילקה)

לא היה בי (ר. מ. רילקה)

כבה עיני (ר. מ. רילקה)

אתה עני (ר. מ. רילקה)

יד העני (ר. מ. רילקה)

חצות (תודור ארגזי)

שיר לבתי (תודור ארגזי)

בנוח מבט (ל. בלגה)

על בהונות (ל. בלגה)

חוה (ל. בלגה)

הדמעה (ל. בלגה)

שלשה (ל. בלגה)

הכל יש להם (ס. גיאורגה)

איך מצירים (ז'. פרבר)

רוח־ים (ס. מלרמה)

חלק ראשון: [1903]

הַסּוֹפְרִים מַשְׁפִּיעִים בְּדִבְרֵיהֶם… וְאוּלָם הַפַּסָּלִים בְּמַעֲשִׂים.

פּוֹמפוֹניוּס גאוּרִיקוּס, “De Sculptura” (1504 בערך).

THE HERO IS HE WHO IS IMMOVABLY CENTRED

EMERSON

רוֹדֶן בודד היה לפני שנתפרסם לתהלה. והתהלה, אשר באתוּ, עשתה אותו אולי בודד יותר. כי התהלה אינה בסוֹפוֹ של דבר אלא סְכוּם כל טעוּיוֹת־ההבנה הנערמות מסביב לשם חדש.

טעויות־הבנה רבות מאד מקיפות את רודן, ותהיה זו משימה ממושכת וּמַלְאָה לעמוד וּללבנן. ואף אין נחיצות בכך: הן נצבות מסביב לַשם, ולא מסביב לַיצירה, אשר צמחה והגביהה מעל לצלילו של שם זה ומסגרתו, והיא אלמונית כשם שאלמוני כל מישור או הים, שהוא עטור־שם רק על גבי מפה, או בספרים ובפי אנשים, ואלו במציאות אינו אלא מרחק, תנועה ומעמקים.

יצירה זו, שעליה ידֻבּר כאן, צמחה מזה שנים, מוסיפה וצומחת כל יום כמו יער ואינה מאבדת אף שעה אחת. אתה מהלך בין אלף פסליו, כורע תחת שפע המכמנים וְהַגִּלּוּיִים, שהיא כוללת, ובלי דעת תַּפְנֶה את רְאִיָּתְךָ אל שתי הידים, אשר מתוכן צמח ועלה עולם זה. הנך נזכר, מה קטנות הן ידי אנוש, עד מה מהר הן מתעיפות, וכמה מועט הזמן הנתן להן להיות רוחשות. והנך מבקש לראות את הידים האלה אשר חיו כחְיוֹת מאה ידים, כעם שלם של ידים, אשר השכים עם זריחת השמש אל דרכה הרחוקה של יצירה זאת. ואתה שואל לאיש, השולט על ידי אלו. מי הוא האיש הזה?

ישיש הוא. וחייו הם ממין החיים, שאי אתה יכול לספר אותם. חיים הללו התחילו והם ממשיכים, ממשיכים והולכי אל תוך גיל מכובד, ודומה עלינו כאלו הם חלפו ועברו מזה מאות רבות בשנים. אין אנו יודעים מאומה עליהם. ודאי היתה להם ילדות, ילדות כלשהי. ילדות שבעוני, קודרת, חותרת ומהססת: ושמא עוד נטועה בהם ילדות זו, כי על כן – אמוֹר אמר פעם אבגוסטינוס הקדוש: – להיכן עלולה היתה זו ללכת? יש בהם כל השעות שחלפו ועברו, שעות הצפיה והעזובה, שעות הספק ושעות הצער הארֻכּוֹת; אלה הם חיים אשר נאספו כי על כן סָפוּ. אין אנו יודעים מאומה על כך. ואולם רק מתוך חיים כאלה, סבורים הננו, יתכן שיהיו נובעים שלמוּת ושפע כאלה של יצירה, רק חיים כמו אלה, שהכל בהם עת ועונה אחת והכל בהם ער ומאום בו לא עבר, אפשר שיעמדו בעלוּמיהם ובאוניהם ויתעלו תמיד מחדש אל יצירות נשגבות. שמא יבוא מועד שבו ימציאו את קורותיהם של חיים אלה, של סכסוכיהם, מקריהם ופרטיהם. הם יהיו קורות שבהמצאה. ספר יספרו על ילד, אשר שכח תכופות לאכול, כי על כן יותר חשוּב היה בעיניו לחרוט דברים עם סכין פגומה בתוך עץ רך, אף ישבצו בתוך ימיו של האיש הצעיר פגישה מן הפגישות, שיש בה משום חזות לגדלות העתידה לבוא, אחת מאותן נבואות שלאחר־זמן, שהן כה עממיות וכה נוגעות ללב. ואפשר מאד שתהיינה אלה מליו של אחד נזיר מלפני חמש מאות שנה אשר אמרן למיכאל קוֹלומב¹ הצעיר, הלא הן המלים: “Travaille, petit, regarde tout ton saoul et le clocher à jour de saint-Pol, et les belles oeuvres des compaignons, regarde, aime le bon Dieu, et tu auras le grâce des grandes choses.” “ודברים נעלים יעניקו לך את חסדם”. שמא היה זה רגש פנימי, שהוא חשאי הרבה יותר מלשונו של הנזיר, אשר סח אל האיש הצעיר בפרשת הדרכים עם ראשיתו. כי הלא את זאת דוקא בקש בקשה נפשו: את חסדם של הדברים הנעלים. וכאן היה הלוּבר² עם יציריו המאירים מן הימים הקדומים, שהזכירו את שמי הדרום ואת קרבת הים, ולידם נצבו פסלים כבדים אחרים, עֲשׂוּיי־מֵאֶבן, שהאריכו ימים מתוך תרבויות אשר מימות עולם והגיעו אל זמנים אל טרם באו. כאן היו פסלי אבן, אשר רדמו, והורגש כי הם יתעוררו בבוא יום דין, פסלי אבן, שלא היה בהם מאום משל יסוד תמותה, ואחרים, אשר נשאו בחֻבָּם תנועה, איזה רחש לב, שנשאר רָטֹב כשהיה, וּכאלו לא היה נשמר בזה אלא כדי שיוענק יום אחד לאיזה ילד אשר יעבור כאן לתֻמּוֹ. ולא רק ביצירות המפורסמות לתהלה והנראות לכל עין היתה זו החיוּת: גם הבלתי־נראה, אף הפעוט, האלמוני והעודֵף היו במדה לא פחותה מלאים מן הרחש העמוק והפנימי הזה, מזה הֶעֱדר המרגוע העשיר והמדהים אשר לחי. גם הדומיה, במקום שם היתה דומיה, הצטרפה ממאות רגעים של תנועה, שהיו מאוזנים. היו כאן פסלים קטנים, ביחוד של חיות, שהתנועעו, או הצטמצמו, וכשישבה כאן צפור, ידוע ידעתם כי צפור היא זו, כי על כן שמים הרקיעו הימנה ונתלוּ סביבה, מרחב היה מקופל ושוהה על גבי כל נוצה שלה, ואפשר היה להתירו ולהרחיבו מאד. ובדומה לכך קרה גם עם החיות אשר עמדו או ישבו על הקתדרלות או רבצו תחת לטפחות, עגומות ועקומות ומרושלות מלשאת את המשא. היו כאן כלבים וסנאים, שרקרקים ולטאות, צבים, עכברוֹשים ונחשים. אחד אחד לכל הפחות מכל מין ומין. והחיות הללו דומה כאלו נלכדו שם ביערות ועל דרכים, ומתוֹך שאלצון לחיות מאחורי שריגי אבן, בין פרחים ועלים, הן הפכו להיות מה שהנן ואשר שומה עליהן להיות עד עולם. אבל היו גם חיות שנולדו בסביבה מאֻבֶּנת זאת, בלי זכר להויה אחרת. הן היו כבר כליל תושביו של זה העולם הזקוף, המתמר, העולה בתלול. בבין הרזון הקנאי עמדו שלדים חדים. פיותיהם היו פעורים וזועקים כפיות של חֵרשים, כי על כן קרבת הפעמונים פרעה את שמיעתם, הם לא כזבוּ, הם השתרעו וסיעו בזה לרוממוּת הפסלים. בעלי־הכנף רבצו למעלה על הַמַעֲקוֹת, ־ כביכול, רק עוברי־אורַח הם ולא בקשו אלא לפוּש משך כמה מאות שנים, לרדת ולחנות על העיר הגדולה והולכת. וחיוֹת אחרות, שמוצאן מן הכלבים, נשענו במאוזן אל שולי המרזב ונתלו באויר, מוכנות לירוק את מי הגשם מבית־בליעתן אשר תפח מרוב יריקות. כולן שנו מטבען והסתגלו, אבל לה הפסידו מאום מחייהן, אלא אדרבא, חיה חיו ביתר עוז ומרץ, חיו לנצח את חיי הלהט והגעש של אותו זמן, אשר הביאן לעולם.

וכל אשר ראה פסלים אלה, חש וידע, כי לידתם לא במצב־רוח, לא בנסיון משעשע למצוא צורות חדשות ובלתי־שכיחות. הנחיצות יצרה אותם. מתוך הפחד בפני בית־דין בלתי־נראה מטעם אמונה בת־משקל בא המפלט אל זה הנראה־לעין, ומן הבלתי־נודע הבריחה אל התגשמות זו. עדין בקשו אותה אצל האלוהים, לא עוד על ידי זה שהמציאו בשבילו תמונות, ונסו לתאר לעצמם את המרוחק מאד: הם היו יראי־שמים מתוך שאספוּ כל פחד וכל עוני, כל צער וכל העויות הדלים והנקלים והביאום אל ביתו, הניחום, כביכול, בכף ידו, שמו על לוח לבו. דבר זה היה טוב מן הציור; כי על כן הציור היה גם כמין אחיזת־עינים, הונאה יפה וחרוצה; הנפש כמהה אל משהו מציאותי יותר ופשוט יותר. וכך נוצרה הפסלות המופלאה של הקתדרלות, זה מסע־הצלב של נושאי־האשמה ושל החיות.

ומי שהסב את ראיתו מן הפלסטיקה של ימי הבינים והביט לעבר הזמן העתיק ושוב מעל פני הזמן העתיק אל ראשיתם של ימי עבר רחוקים מאד, האם לא נדמה הדבר כי הנפש האנושית בקשה שוב ושוב על פרשות הדרכים של חדוה ושל צער אחרי אמנות זאת, המעניקה יותר מן המלים ומן התמונות, יותר מן המשל ומן המראה: אחרי התגלמוּת פשוטה זוֹ של געגועיהם ופחדיהם? לאחרונה היתה אמנות פלסטית נעלה בתקופת הרינסנס: באותם ימים, עם התחדש החיים, עת שעמדו על סוד הפרצוף ועל ההעויה הנשגבה, שהיתה בתהליך של גדוּל.

ועכשיו? האם לא הגיע שוב מועד, מועד הנכסף לבטוי זה, לזה הפרוש העז והנוקב, לאשר היה בה בלתי־מבוטא, מפוזר וּכמו חידה? האמנויות חדשו את נעוריהן באיזה אופן שהוא, קנאה וצפיה מלאו והחיות אותן; ושמא נועדה דוקא אמנות זו, הפלסטיקה, שעוד היתה מהססת בפחדה בפני עבר גדול, למצוא את אשר רק חפשו מתוך נחוּשים וערגונות האמנויות האחרות? היא זוּמנה לסיע לתקופה, שנתענתה בזה, שכל סכסוּכיה שרויים היו בבלתי־נראה. שפתה היה הגוף. ואת הגוף הזה, אימתי ראוהו לאחרונה? שכבה על גבי שכבה נערמו עליו המלבושים, בחינת סיוּד מחוּדש תמיד, אולם בחסותם של קרומים אלה שנתה אותו הנפש הצומחת, שעה שפעלה את פעולתה בשטח הפנים ללא־הפוּגה. הוא היה לגוף אחר. אלו ערטלוהו עכשיו, יתכן כי היו מוצאים בו אלף בטויים לאלמוניוּת ולחדש, שנתהוו בינתים ולאותם רזים עתיקים, שעלו מן הבלתי־ידוע, וכמו אלילי־יאור זרים העלו את פניהם הדולפים מתוך שקיקתם של הדמים. ולא יתכן שגוף זה יהיה יפה פחות מן הגוף הקדמון, מן הדין שיהיה בעל יופי רב יותר. אלפַּים שנה החביאוהו החיים בתוך הידים והם פעלו עליו. הקשיבו לו וטפחוּהו יומם ולילה. הציור חלם על הגוף הזה, הוא פאר אותו באורות והשחיל בו דמדומים, הוא אפף אותו בכל העדוּנים ובכל הלבּוּבים, הוא גפף אותו כגפף עלה־פרח ונִשא על ידו כהנשא על ידי נחשול, – אבל הפלסטיקה, אשר לה היה שיך, לא ידָעתוּ עדין.

כאן היתה משימה, גדולה כָעולם. וזה אשר עמד בפניה וראה אותה, היה אלמוני, אשר ידיו תרו אחרי לחם, בערפל. הוא לבדו לגמרי, ואלו היה איש חולם לאמתו, כי עתה עלול היה להעלות חלום יפה ועמוק, חלום אשר איש לא היה משיגו, אחד מאותם חלומות ממושכים, ממושכים, אשר חיים שלמים חולפים עמהם כחלוף יום אחד. אולם האיש הצעיר שפרנסתו היתה על תוצרת סֶוְר, היה חולם, שהחלום קנה שביתה בתוך כפות ידיו, והוא פתח מיד בהגשמתו. הוא חש היה היכן יש להתחיל: שלוה, שהיתה אצלו, הורתה לו את הדרך הנבונה. בנקודה זו מתגלה כבר התאמתו של רודן עם הטבע, שעליה ידע לומר דברים נאים כל־כך המשורר ג’ורג' רודֶנבַּך³, והוא מגדירו בפרוש ככוח־הטבע. ואמנם כן, יש איזה אורך־רוח נסתר ברודן, והוא העושה אותו כמעט אלמוני, איזוֹ סְבילוּת שאננה ומיושבת, משהו מאורך־הרוח שאצל הטבע וטוּבו, זה המתחיל מלֹא־כלום, כדי להמשיך וללכת בשובה ונחת וברצינות בדרך הרחוקה אל השפע. גם רודן לא דרך עוז להצמיח אילנות בבת אחת. הוא התחיל בנבט, וגם־כן מתחת לפני האדמה. וזה הנבט גדל אל העומק, תקע שורש אחרי שורש, נעץ עוגן, בטרם שעמד להרים נצר כלפי מעלה. דבר זה הצריך עדן ועדנים. “אין להחפז”, אמר רודן לידידיו המעטים, שהיו סביבו, שעה שהללו זרזוהו.

אותו זמן פרצה המלחמה, ורודן נסע לבריסל ועבד, הכל לפי נסבות היום. הוא הוציא לפועל כמה פסלים בשביל בתים פרטיים ורבות מקבוצות הפסלים אשר על בנין הבורסה, ויצר את ארבעת פסלי הזויות הגדולים אשר ליד מצבת הזכרון לראש־העיר – לוז ב־parc d’Anvers. אלו היו הזמנות, שהוציאן לפועל כמיטב מצפונו, בלי שיתן מבע לאישיותו העולה והולכת בו. התפתחותו לאמתה הוסיפה והמשיכה כאלו מן הצד, מגובשת בתוך ההפסקות, בבין הערבַּים, נגולה בתוך הדומיה הבודדת של הלילות, לעצמה, והוא נאלץ לשאת שנים רבות בחלוקה זו של מרצו. הוא היה מחונן בכוחם של אלה, אשר יצירה גדולה נועדה להם, בהתמדתם השתקנית של אלה, שהנם נחיצות.

בעת שהיה עסוק בבורסה של בריסל, הרגיש בודאי, שלא היו עוד בנינים אשר כנסו סביבם את יצירות הפסול, במדה שעשו זאת הקתדרלות, שהיו בחינת אבן־שואבת גדולה בשביל הפלסטיקה בעבר. הפסוּל היה בודד, כשם שבודד היה גם הציוּר, תמונת־הקיר, אלא שזה לא היה זקוק אפילו לקיר, כמו זוֹ. ואף לגג לא היה הוא צריך. זה היה דבר שעשוי היה לעמוֹד לעצמו, וראוי היה לשוות לו לגמרי הויה של חפץ, שאפשר להקיפו מעברים ואפשר להתבונן בו מכל צד. ואף על פי כן הכרח היה שיהיה הבדל בינו לבין דברים אחרים, הדברים הרגילים, שכל אדם מסוגל לנגוע בפניהם. צריך שבאיזה אופן יֵאסר המגע בו, שיהיה מקודש, בדול מן המקרה ומן הזמן, אשר בתוכו קם והיה בודד ומופלא כפניו של חוזה. הכרח היה שיהיה תופש את מקום עצמו, מקום בטוח, שלא השרירות העמידתו בו, וצריך שישולב בתוך קיום־הנצח השלֵו של החלל ובתוך חוקיו הנשגבים. צריך היה לשבצו בתוך האויר שסביבו, כשם שמשבצים בתוך איזה שקע אשר בקיר ולהעניק לו בטחון כזה, מעמד ושגב, הנובעים מהויתו הפשוטה, ולא מתוך ערכו.

רודן ידע, כי הדבר תלוי קודם־כל בבקיאוּת שאינה־מחטיאה בגוף־האדם. לאט, מתוך חקירה־ודרישה, התקדם והגיע עד לשטחו העליון, ואותה שעה הושטה לקראתו יד מן החוץ, שגם היא קבעה בדיוק את השטח העליון הזה ואת תחומו המדויק מצדו האחר, כשם שהיה מן הצד הפנימי. וכל שהרחיק לכת בדרכו הנדחת, כן הורחק כל דבר מקרי, וחוק אחד גרר אחריו חוק שני. ולבסוף היה זה השטח העליון, אשר לו הוקדשה חקירתו. הוא הצטרף מפגישות לאין־מספר של האור עם החפץ, והתברר כי כל פגישה מן הפגישות היתה שונה מחברתה, וכל אחת ואחת מהן מופלאה יותר. בנקודה אחת דומה היה כי הם מקבילים זה את פניו של זה. ובנקודה שניה דומה היה שהם מברכים זה את זה מתוך ההסוס, ובשלישית חולפים זה על פני זה כמו זרים; והיו נקודות ללא־סוף, ולא היתה אף אחת מהן, שלא ארע בה משהו. חלל ריק לא היה כלל בנמצא.

אותו רגע גלה רודן את היסוד העיקרי שבאמנותו, וכן גלה את תאית עולמו. זה היה השטח, השטח השונה בהקפו, השונה בהטעמתו, הקבוע בדיוק, שממנו הכרח שיֵעשה הכל. מכאן ולהבא היה הוא החומר לאמנותו, הדבר, שלמענו עמל, שבשבילו היה עֵר וסוֹבל. אומנותו לא נבנתה על יסוד רעיון גדול, אלא על הגשמה פעוטה בכוחו של המצפון, על משהו הנתן־להשגה, על יכולת. לא היתה בו כל זחיחות־לב. הוא צרף עצמו אל אותו יופי דל וקשה, שעוד יש בידו לסקרו, לקרוא לו ולתקנו. היופי האחר, הגדול, צריך שיבוא, לאחר שהכל יהיה מוכן ומזומן, כמות שבאות החיות אל השוקת, משהושלם הלילה וכל דבר זר אינו צמוד עוד אל היער.

עם גלוי זה התחיל עצם עבודתו של רודן. אותה שעה הפכו אצלו כל המושגים המקובלים על הפלסטיקה לחסרי־ערך. לא היו לדידו לא פוזה, לא קבוצה ולא קומפוזיציה. היו רק שטחים חיים רבים לאין־ספור, היו רק חיים, ואמצעי־הבטוי, אשר מצא לעצמו, ואשר הלם את החיים האלה דוקא. והצו היה, להשתלט על עצמו ועל השפע שבו. רודן תפס את החיים, שהיו מצויים בכל מקום, שאליו הביט. הוא תפס אותם בפרטים הקטנים ביותר, הוא התבונן בהם, הוא הלך אחריהם, הוא חכה להם במעברים, במקום שהם הססו, הוא מצאם במקום שהיו שוטפים, והוא ראה אותם בגדלות שוה בכל מקום, בעָצמה שוה ולוקחי־לב במדה שוה. לא היה אף חלק אחד מן הגוף שיהיה חסר־ערך או פחות־ערך: הוא חי. החיים, הרשומים בפנים כמו על גבי לוח־השעות, קלים לפענוח וידועי שיכות אל הזמן, – היו מפוזרים יותר, גדולים יותר, סודיים יותר ונצחיים יותר בגופים. כאן הם לא התחפשו, כאן הם היו מרושלים אצל המרושלים, וגאים אצל הגאים; ברדתם מבמת־הפרצוף. הורידו את המסכה ונתגלו כהויתם מאחורי קלעי הבגדים. כאן מצא את העולם אשר בזמנו, כשם שהשיג לדעת את עולם ימי הבינים בקתדרלות: מכונס מסביב לערפל מלא־סוד, מלוכד בכוחו של אורגניזם, מותאם אליו ואשר הכשירו לשירוּת. האדם הפך להיות כנסיה, והיו אלפי אלפים של כנסיות, ואין אחת דומה לשניה וכל אחת חיה. ושומה היה להוכיח, כי כולן שיכות לאל אחד.

שנים על שנים התהלך רודן בדרכי החיים האלה בחינת לומד וענָו, שראה את עצמו כראות מתחיל. איש לא ידע על דבר נסיונותיו, לא היה אצלו כל איש־סוד והיו לו מעט ידידים. מאחורי העבודה, שפרנסה אותו, הסתתרה יצירתו המתהוה והממתינה לשעתה. הוא הרבה לקרוא. רגילים היו לראותו ברחובות בְּרִיסֶל עם ספר ביד, אלא שיתכן כי ספר זה היה רק אמתלה להתעמקותו בתוך עצמו, בתפקיד הבלתי־שכיח, שעמד לפניו. כמו אצל כל הפעילים היתה גם אצלו הרגשה, שיש לפניו עבודה כבירה, דחופה, והיא שהכפילה את כוחותיו ואספה אותם. ואם תקפוהו ספקות, אם התעוררו אצלו הסוסים, אם פקד אותו קוצר־רוחם הגדול של המתהוים, הפחד מפני מות מוקדם או האיום של עוני, כי אז מצאו כבר כל אלה בתוכו רוח התנגדות שקט ונכון, עקשנות, איתנות ובטחון, כל הדגלים שלא פורשו עדין של נצחון גדול. שמא היה זה העבר, שעמד ברגעים הללו על צדו. קולן של הקתדרלות, שהוא היה הולך שוב ושוב להאזין לו. וגם מתוך הספרים באו דברים רבים שעודדוהו. הוא קרא בפעם הראשונה את הקומדיה האלוהית לדנטה⁴. היתה זו התגלות. הוא ראה לנגד עיניו גופות נענים של דור אחר, הוא צפה מעל לכל הימים, אל תקופה, שבגדיה נקרעו מעליה, הוא ראה את פסק־הדין הגדול והבלתי־נשכח שגזר משורר על זמנו. כאן היו מראות שהצדיקו אותו, ושעה שקרא על אודות רגליו הבוכיות של ניקולס השלישי, ידע כבר, כי היה היו רגלים בוכות, כי היה היה בכי, המצוי בכל מקום, השוטף את האדם כולו, ודמעות, שגחו מכל התאים. ומדנטה הגיע אל בודלֶר⁵, כאן לא היה פסק־דין, לא היה משורר, שעלה למרומי־שמים בכוחו של צל, – איש אחד, אחד הסובלים הרים את קולו והשהה אותו מעל לראשי זולתו, כאלו על מנת להצילם מכליון. ובבתי־שיר אלה היו דברים, אשר חרגו מן הכתב, אשר נראו כאלו לא כתובים הם, אלא כמו חטובים, מלים וצרופי־מלים, שהותכו בידיו הלוהטות של המשורר, שורות שנראו כבליטות, וסונטות, אשר נשאו, כנשוא עמודים עם גֻּלות מטושטשות, את משאו של רעיון־חרדה. הוא חש סתומות, כי אמנות זו, בכל מקום שהיא מסַימת, נוגעת בראשיתה של אמנות אחרת, וכי היא ערגה אל זו האחרת; הוא ראה את בודלר כראות אחד שקדם לו, שלא הלך שולל אחרי הפרצופים ושחתר אל הגופים, שבהם היו החיים גדולים יותר, נראים יותר וחסרי־מרגוע יותר.

מאז אותם ימים היו שני משוררים אלה קרובים תמיד לנפשו, הוא היה הוגה בהם ועל פיהם באחרים, וחוזר שוב אליהם. באותה עת, שבה היתה אומנותו צרה צורה לעצמה, מכינה ומזמנת עצמה, אשר כל החיים שהיא למדה לדעת, היו נעדרי־שם וחסרי־כלום, היו מהלכים רעיונותיו של רודן בין ספרי משוררים וקנו בתוכם עבר לעצמם. לאחר־זמן, כשנגע שוב כיוצר במעגלי־חומר אלה, צצו ועלו בו דמויותיהם בחינת זכרונות מחייו הפרטיים, דאוּבים ומציאותיים, נכנסו ובאו אל יצירתו כבוא אל מולדת.

לבסוף, לאחר שנות עבודה מתוך בדידות, נסה להופיע בפומבי עם יצירה מיצירותיו. היתה זו בחינת שאלה המופנית אל הצבור. והצבור ענה בשלילה. או אז נסגר רודן שוב למשך י"ג שנה. היו אלה השנים, שבהן הגיע, עדין כבלתי־מוכר, למדרגת בגרות של אומן, למעלת שליט בלתי־מוגבל על אמצעיו עצמו, הממשיך ועובד, ההוגה, המנסה, בלתי־מושפע מן התקופה, שלא לקחה בו חלק. ושמא הודות למצב זה, שבו נמשכה התפתחותו כולה בדומיה בלתי־מופרעת, באה לאחר־כך, שעה שהכל התוכחו בו והתנגדו ליצירתו, אותו בטחון עצום. או אז, כשהתחילו לפקפק בו, לא היו עוד אצלו כל פקפוקים לגבי עצמו. כל זה היה כבר מאחורי גבו. גורלו לא היה תלוי עוד מן ההסכמה של הקהל וממשפטו, הדבר נחרץ כבר, שעה שסברו, כי בלעג ובאיבה יתכן להשמידו. בעת שעמד בהתהוותו, לא הגיע אליו כל קול, שום שבח, שעשוי היה להתעותו, שום גנאי, שעלול היה לבלבלו. כגדול פַּרציוַל⁶ כן גדלה יצירתו בטהרתה, עם עצמה בלבד ועם טבע גדול ונצחי. רק עבודתו דברה אל לבו. היא דבקה אליו עם שחר בהתעוררו, ועם ערב צלצלה ארוכות בתוך כפות ידיו כצלצל כלי־זמר לאחר שעזבוהו. משום כך היתה יצירתו בלתי־מנוצחת כל־כך: כי על כן יצאה לאור עולם מבוגרת כבר; לא עוד כמתהוה היא הופיעה, לא כמבקשת צִדוּק לעצמה, אלא כמו מציאות, שהשליטה את עצמה, והיא קימת, ויש להביאה בחשבון. כמלך, השומע כי בממלכתו עומדים לבנות עיר, והריהו נמלך בדעתו, האם טוב הדבר להעניק רשיון לכך, הוא מהסס, ולבסוף הנו מחליט, כי יש ללכת לסקור ולראות את המקום; הוא בא שמה ומוצא לפניו כרך גדול, מוכן ומזומן, עומד על תלו, בנוי כמימוֹת עולם, על חומותיו, מגדליו ושעריו: כך הגיע ההמון, שעה שנקרא לכך, אל יצירתו של רודן, שהיתה מוכנה ומזומנה מכבר.

תקופת התבגרות זו מוגבלת בשתי יצירות. בראשיתה נצב ועומד הראש של בעל־האף המעוך, ובסיומה דמותו של האיש הצעיר, האיש הקדמון, כמו שקרא לו רודן. ה־Homme au nez cassé נדחה על־ידי ה“סלון, בשנת 1864. הדבר מוסבר מאד. כי על כן מורגש, כי ביצירתו זאת היתה דרך אמנותו של רודן כבר מבוגרת למדי, שלמה לגמרי ובטוחה. באי־רתיעה של ודוּי גדול היתה זו מנוגדת לחוקי היופי האקדמי, שהיה אז עדין היופי השליט היחידי. לשוא שוה רודן לאלילת־המרי שלו אשר בשער־הנצחון ב־place de I’Étoile את המבע הפראי ואת הזעקה הגדולה, לחנם יצרה בריה⁷ את חיותיו הגמישות, ול”מחול" של קרפו⁸ לעגו, וּלהתרגל אליו לבסוף כדי כך, שלא הבחינו בו יותר, הכל נשאר על עָמדו. הפלסטיקה המקובלת אז, היתה כמו תמיד זו של הדגמים, של הפוזות ושל האליגוריות, זו המלאכה הקלה, הזולה, האטית, שמצאה את ספוקה בחזרה מוצלחת פחות או יותר על כמה צורות מוסכמות ומוסמכות. בנסבות הללו צריך היה כבר בעל־האף המעוך לעורר את הסערה, שפרצה רק לגבי יצירות מאוחרות יותר של רודן; אלא שנראה הדבר, כי החזירו את הפסל, מתוך שהיה זה מעשה ידיו של אחד בלתי־נודע, בלי שבחנו אותו.

הַרְגֵש מרגישים מהו הדבר אשר עורר את רודן לצור את הראש הזה, ראשו של איש מזקין ומכוער, אשר אפו המעוך עוד הוסיף וסיֵע להבליט את ארשת הצער בפניו; שפעת החיים היתה זו שכונסה בתוך קוי־פנים אלה; המצב היה כזה, שבפנים אלה לא היו כלל שטחים סימֶטריים, כי שום תו מן התוים לא נשנָה וחזר, ולא היה כל חלק בהן אשר נשאר ריק, אם אִלֵּם ואם אדיש. פנים אלה לא נפגעו מן החיים, אלא הן היו לבושות חיים סביב סביב, ודומה שאיזוֹ יד אכזריה עצרה אותם בתוך הגורל, כמו בשבלתם של מים שוטפים ומכרסמים. האוחז מסכה זאת בידו ומתבונן בה מכל צדדיה, נדהם מן החליפות הבלתי־פוסקות של חתכי־הפנים, שאף אחד מהם אינו מקרי, פרי נחוש או בלתי־קבוע. אין בראש זה שום קו, שום חתוך, שום מסגרת, אשר רודן לא ראה אותם מראש ואשר לא רצה בהם. דומה עליך שהנך מרגיש איך נוצרו, קודם – אחדים מן החריצים הללו, האחרים נוצרו מאוּחר יותר, היאך בין קמט זה לבין קמט העובר בין תוי־הפנים, שרויות שנים, שנות צער, ואתה יודע, כי אחדים מאותות הפנים האלה הוטבעו לאט־לאט, כאלו מתוך הסוס, ואלו אחרים כמו הותוו סתם, ורק הֶרגל או רעיון, שחזר ונשנה, המשיך בהם, והכֵּר מכירים באותן פגימות חריפות, שנתהוו בודאי בן־לילה, וכאלו נקורות במקורה של צפור בתוך מצחו הער יתר על המדה של אחד אשר שנתו נדדה הימנו. ויש לזכור בכונה תחלה, כי כל הדברים האלה רשומים בשטח פניו של איש אחד, וכל־כך הרבה תוים קשים ואלמוניים נאצלים מן היצירה הזאת. ואם אתה מניח לפניך מסכה זאת – דומה עליך שהנך עומד על פסגת מגדל ומביט מלמעלה למטה אל ארץ תלולה, אשר בדרכיה הפתלתולות נדדו ועברו ימים רבים. ואם תשוב ותרים אותה הרי שאתה אוחז בידך חפץ, ששומה עליך לקשור לו את התאר יפה בזכות שלימותו. ואולם יופי זה אינו רק תוצאת הפסול הבלתי־שכיח. הוא תוצאה מהרגשת שווי־המשקל, אזון כל השטחים הנפעלים הללו זה אל זה, מתוך ההכרה, כי כל אלה רגעי הרגוש השתלשלו מעצמם מתוך החפץ ובו הגיעו אל קצם. ואם זועזעת מן הצער מרובה־הקולות אשר בפנים האלה, הן הרגשת תיכף ומיד ששום קובלנה אינה מורגשת בהן. אין הן פונות אל העולם; דומה שהן נושאות את צדקתן בתוכן עצמן, סליחת כל נגודיהן בן ואורך־רוח, שהוא דיו כל הצורך לשאת את קשייהן.

שעה שרודן יצר מסכה זאת, ישב לפניו איש שלֵו ובעל פנים שלֵווֹת. ואולם היו אלה פנים של איש חי, ועת שחקר אותן, הוכח לו כי הן היו מלאות תנועה, מלאות חרדה ודכי־גלים. לאורך הקוים היתה תנועה, תנועה היתה בכווּנם של השטחים, וצללים זעו כמו בתוך שֵׁנה, והאור דומה היה חולף־עובר בחשאי על פני המצח. לא היתה איפוא כל שלוָה, אף לא במוֶת; כי עם התמוטה, אפילו המות נכנע לחיים. רק תנועה היתה בטבע; ואמנות, אשר התכונה לתת פרוּש נאמן ונכון לחיים אי־אפשר היה לה לעשות את השלוה, אשר לא היתה בשום מקום, למאֲוָי שלה. לאמתו של דבר לא ידעה גם האמנות העתיקה אידיאל כזה. ודי אם נהרהר בניקֶה⁹. פַּסל זה לא זו בלבד שהוא מוסר לנו את תנועתה של עלמה יפה, ההולכת לקראת אהובה, אלא שאותה שעה הרי זו גם דמות נצחית לרוח הנושב ביון, מרחקו של והודוֹ. ואפילו הפסלים אשר בתרבויות קדומות יותר לא היו שלֵוים. בתנועתם העצורה של פולחנים עתיקים היה כלול אי־המרגוע בשטחים חיים, כמים בין כתלי הכלי. היו זרמים אצל האלים הסגורים, אלה שהיו יושבים, ואלו אצל העומדים היתה תנועה שנזקה אל על כמזרקות מתוך האבן וחזרה שוב אל חיקה, ומלאה אותו גלים רבים. לא התנועה היא שהיתה מנוגדת לטעמה של הפסלות (שמשמעו פשוט נגוד למהותו של הדבר); אלא שזו היתה רק התנועה שאינה מגיעה אל סיומה, שאין אחרים מחזירים אותה אל שווי־משקלה, והמשתרעת מעבר לתחומיו של הדבר. הפלסטיקה דומה לאותן ערים אשר מימי קדם, שהיו חיות לגמרי בתוך חומותיהן: התושבים לא עצרו משום־כך את נשימתם, ותנועות חייהם לא הופסקו בגלל כן. אלא ששום דבר לא חרג אל מעבר לתחומי המעגל, שהקיף אותן, מאום לא היה מן הצד השני, כלום לא נראה מעבר לשערים, ושום תקוה לא היתה פתוחה כלפי חוץ. כמה שלא תגדל תנועתה של יצירה פלסטית, הריהי מוכרחה לחזור, ויהיה אפילו ממרחקים לאין־קץ, ויהיה זה אפילו מעמקי שמים, היא מוכרחה לחזור אליה, המעגל הגדול מוכרח להסגר, מעגל הבדידות, שבתוכו מבלה המעשה האמנותי את ימיו. זה הוא החוק, אם כי לא בכתב, החי וקים בפסלים אשר מימים שעברו. רודן השיג זאת. הדבר המצין את הפסלים, הרי הוא היותם־עסוקים־לגמרי־עם־עצמם, הוא אשר העניק לפלסטיקה את השלוה; היא לא היתה צריכה לבקש מאומה ולא לצפות אל כלום הבא מן החוץ, לא להתיחס על משהו, שהיה שרוי בחוץ, לא לראות דבר אשר לא היה בה. סביבתה חיבת להיות בתוכה. היה זה הפַּסל ליאונרדו¹⁰, אשר הקנה לג’וקונדה את אי־האפשרות לִקְרַב אליה, את זו התנועה הנוטה פנימה, את זו ההתבוננות שאין למצוא דוּגמתה. ודאי היה גם פרנצ’סקו ספוֹרצה שלו דומה לכך, מוּנע על־ידי העויה, הדומה לשגריר גאה של מדינה החוזר אליה לאחר שמלא את שליחותו.

בשנים הארוכות, אשר עברו בין המסכה של בעל־האף־המעוך לבין אותה דמות של האיש הקדמון – נתמשכוּ התפתחויות שקטות רבות בתוך רודן. יחסים חדשים קשרוהו ביתר תוקף עם העבר של אמנותו. עבר זה וגדלותוֹ, שרבים כל־כך נשאוהו כמשא, היה לו בחינת כנף, שנשא אותו. כי על כן אם הוענקה לו אותה שעה איזו הסכמה שהיא, עדוד לאשר רצה ובקש, הרי שזו באה לו מן הפסלים של העולם העתיק ומן המסתוֹר בקפוליו אשר בקתדרלות. אנשים לא דברו ללבו. האבן דברה.

בעל־האף־המעוך הבליט היאך ידע רודן ללכת בדרך פניו של אדם, האיש מימי־קדם הוכיח את שליטתו ללא־גבול על הגוף. “Souverain tailleur d’ymaiges” התאר זה, שאמנים מימי הבינים העניקו זה לזה מתוך הערכה רצינית חסרת קנאה, היה הולם גם אותו. היה כאן פעל גדול כגדלוּת החיים, אשר לא זו בלבד שהיה שוה בתקפו בכל מעמד ממעמדי החיים, אלא שנראה היה כי נתעלה תמיד אל אותה רמת־בטוי. כל שהיה טבוע בפנים, אותה הרגשת־דוָי שביקיצה קשה ובת־בשעה גם אותם געגועים אל הקשה, טבועים היו בכל חלק קטן שבקטנים מחלקי הגוף; כל חלק מן הגוף היה בחינת פה, שהביע זאת לפי דרכו. העין הקפדנית ביותר אינה מסוגלה לגלות בדמות זאת שום פרט, שהיה פחות חי, פחות קבוע ועומד, ופחות ברור. דומה היה הדבר, כאלו עלה כוח ובא בעורקי אדם זה מתוך מעמקי האדמה. היתה זאת צללית של אילן, שסערות האביב עדין יעוּדות לו והנו חרד, כי על־כן הפרי וכל מלוא קֵיצו אינם מצויים עוד בשרשים, אלא הם עולים בחשאי אל הגזע, אשר סביבו סעור תסערנה הרוחות החזקות.

דמות זו חשובה גם מבחינה נוספת. היא מצינת ביצירתו של רודן את לידת התנועה. אותה תנועת־גוף, שגדלה ואשר התפתחה עד למדרגה גבוהה כל־כך ולכוח רב כזה. כאן היא נולדת כהולד מעין, שהיה נובע והולך בחשאי בגוף הזה. היא נֵעוֹרה באפלת הזמנים הקדומים, ודומה היא בגִדוּלה, כהולכת ועוברת את מרחקיה של יצירה זאת כלכת בדרך של אלפי שנים, הרחק מעלינו אל הדורות העתידים לבוא. מתוך הסוס היא מתפתחת בתוך הזרועות המורמות אל על; וזרועות אלה כבדות עוד כל־כך, עד שידה של האחת מהן כבר נחה שוב על הראש. ואולם היא אינה רודמת עוד, היא מכנסת כוח; שם בגובה רב, בפסגת המוח, מקום שם הבדידות, הריהי מכינה עצמה לעבודה, לעבודה של מאות שנים, אשר אין לה סוף ואף לא קץ. וברגל הימנית נעוץ, כמצַפֶּה, הצעד הראשון.

אפשר לומר על תנועה זו, שהיא סגורה כמו בתוך פקע נוּקשה. להטו של רעיון וסערת רצון: הוא נפתח, ונוצר אותו יוחנן בעל הזרועות הדובבות והרוגשות, מי שהליכתו חפוּזה כהליכה של איש, החש שמישהו הולך בעקבותיו. גופו של גבר זה איננו גוף אשר לא עמד במבחן: המדבריות להטוהו, הרעב הכאיב לו, וכל מיני צמא העמידוהו בנסיון. הוא עמד בכולם ונתחשל. שאֵרוֹ הנזירי הצנום כמוהו כנצב של עץ, שבו תקוע המזלג הגבוה של צעדו. הוא מהלך. הוא מהלך כאלו היו בו כל מרחקי עולם וכאלו הוא מחלקם בין אנשים זולתו בהליכתו. הוא מהלך. זרועותיו מספרות על הלוך זה, ואצבעותיו מתפשקות ונראות כאלו הן משרטטות באויר את אוֹת הצעידה.

יוחנן זה הוא ההלך הראשון ביצירתו של רודן. לאחריו באו רבים אחרים. באים אזרחי קָלֶה, הפותחים במהלכם הקשה, וכל צורות ההליכה כאלו מכינות הכל לקראת צעדו הגדול החצוף של בַּלְזַק.

אבל גם תנועת־הגוף של העומד על עמדו מתפתחת והולכת, היא ננעלת, היא מתקפלת כניר הדולק, היא מתחזקת, נסגרת יותר, נרגשת יותר. כזה הוא פסלה של חוה, אשר נועד תחלה להיות מצורף אל שער־הגיהנום. הראש מורכן עמוק אל תוך אופל הזרועות, המתכוצות על החזה כהתכוצן אצל אשה קופאת־מקור. הגב מעוגל, העורף אפקי כמעט, הכוון רכון כאלו לשם לחישה על גופה עצמה, שבו מתחיל לזוּע עתיד זר. ודומה, כאלו משפיע כוח־המשיכה של עתיד זה על חושיה של האשה ומושך אותה מתוך החיים הפזורים למטה אל שרוּת־העבדות הצנועה והעמוק של האמהוּת.

שוב ושוב חוזר רודן בעֵרוֹמים שלו אל רִכּוּן זה לְפנים, אל זו ההקשבה המתוחה אל מעמקי עצמם; כזה הוא הפסל הנפלא, שהוא קרא לו בשם La Méditation וכן הוא גם הפסל הבלתי־נשכח בשם Voix interieure, זה הקול החשאי ביותר של שִירוֹת ויקטור הוּגוֹ, זה העומד מסותר כמעט באנדרטתו של המשורר מאחורי קול זעמו! מעולם לא היה עוד גוף אנושי מוכנס כל־כך מסביב לפנימיותו, כל־כך רכון בכח נפשו שלו ושוב עצוּר בכחו הגמיש של דמו בו. וכי על הגוף הכפוף עמוק הצדה מזדקף קצת הצואר, מתנשא ונושא את הראש המקשיב מעל לשאונם הרחוק של החיים, דבר זה מורגש ומוסבר כל־כך בגדלות, עד שאין אתה יכול להזכר בתנועה שתהיה כובשת יותר ופנימית יותר. ואתה שם לב, כי הזרועות חסרות. רודן השיג, כי במקרה זה הן בחינת פתרון קל יותר מדי למשימתו, כדבר־מה שאיננו שייך אל הגוף, אשר התכון להתעטף בעצמותו הוא, ללא עזרה מן החוץ. אתה נזכר באֶלנוֹרה דוּזֶה¹¹, במחזהו של ד’אַנוּנצִיוֹ¹², שעה שהיא עזובה במכאובה, ומנסה לחבק בלי זרועות ולאחוז בלי ידים. תמונה זו, שבה לומד גופה את הגפוף, החורג הרחק מתחוּמו, שיכת אל התמונות הבלתי־נשכחות אשר במשחקה. היא השפיעה רושם, כי הזרועות מיותרות היו, בחינת קשוט בלבד, מעשה עשירים שאינם יודעים מדה, דבר שאפשר להשליכוֹ, לשם שלמוּת העניות. ולא משום שהיא ותרה על דבר־מה חשוב, השפיעה ברגע זה; השפעתה היתה יותר השפעתו של זה הנותן את גביעו מתנה, על מנת לשתות מן הפלג, או כאדם שהוא עירום והנוֹ משהו אובד־עצות בערטוּלו המלא. וכן הוא הדבר גם אצל הפסלים נטולי־הזרועות של רודן; לא חסר כאן שום דבר שיש בו נחיצוּת. אנו עומדים בפניהם כעמוֹד בפני משהו שלם, מושלם, שאינו מצריך עוד השלמה. לא מן ההסתכלות הפשוטה באה הרגשת הבלתי־מושלם, אלא מתוך ישוב־דעת טרחני, מתוך הפדנטיות הקטנונית, האומרת, כי לגוף שיכות זרועות וכי גוף בלי זרועות אי־אפשר לו שיהיה שלם, בשום אופן. לא רחוק הזמן, עת שהיו מתנגדים באותו אופן לעצים כרותים בשוליה של תמונה מן התמונות מידי האימפרסיוניסטים; אלא שהתרגלו מהר עם רושם זה, למדו להבין ולהאמין, בנוגע לציָר בכל אופן, כי אין כל הכרח לזהות שלֵמוּת אמנותית עם שלֵמותו של חפץ, וכי באופן בלתי־מותנה מכך, מתהוות יחידות חדשות בתוך תמונה, שִׁלוּבים חדשים, יחסים ושווּיֵי־משקל חדשים. ובפסלות אין הדבר שונה מזה. בידו של האמן הוא לצרף יחידה מדברים רבים ומן החלק הקטן ביותר של דבר לבנות עולם. יש ביצירתו של רודן ידים, ידים עצמאיות, קטנות, אשר בלי להתיחס לאיזה גוף הריהן חיות. ידים, המזדקרות, נרגשות וזועמות, ידים, אשר חמש אצבעותיהן המפושקות נראות כאלו הן נובחות, בדומה לחמשת גרונות של כלב־גיהנום. ידים מהַלכות, ידים ישנות, וידים המקיצות משנתן; ידים פושעות, עמוסות מורשת, וכאלה, שהן לֵאוֹת, שאינן רוצות עוד מאומה, אשר רבצו באיזו פנה, כרבוץ חיות חולות, היודעות שאין מי שמסוגל עוד להושיען. ואולם, ידים הנן כבר אורגניזם מורכב. מין מפרץ, שאליו זורמים ומתכנסים חיים רבים הבאים ממרחקים, כדי להתפשט משם עם הזרם הגדול של המעשה. יש תולדה של ידים, ויש להן באמת תרבות של עצמן, יופי מיוחד משלהן; מתירים להן את הזכות להתפתחות עצמית, למשאלות עצמיות, רגשות, מצבי־רוח ואהבים. ואולם רודן, מתוך החנוך שחנך את עצמו, יודע כי הגוף מצטרף מזירוֹת זִירוֹת של חיים, חיים המסוגלים להיות אינדיבידואליים וגדולים בכל נקודה מן הנקודות, יש לו הכוח, להעניק לחלק אחד מן השטחים המִּטלטלים הללו את העצמאות ואת המלֵאוּת אשר לדבר השלם. כשם שגוף־האדם הנו בשביל רודן גוף שלם רק במדה שפֹּעַל משותף (אם פנימי ואם חיצוני) מלכד את כל אבריו וכוחותיו, כן מצטרפים מאידך גיסא גם חלקים של גופי־אדם שונים, הקשורים זה בזה מתוך איזו נחיצות פנימית לאורגניזם אחד. יש יד, הנשענת על שכמו של הזולת או על שוקו, ואינה שיכת עוד כליל אל הגוף שממנה היא באה: ממנה ומן העצם שהיא נוגעת או אוחזת בו, מצטרף גוף חדש, גוף נוסף, שאין לו שם וכנוי ואינו שיך לשום איש; ובגוף זה, שיש לו תחומים מסוימים שלו, הוא המדוּבר. הכרה זו היא היסוד לקבוצה של דמויות אצל רודן; ממנה המקור לאותו קשר שבין הדמויות, אותו יחס הדוק שבין הצורות, אותה אי־הפרדה בשום מחיר. אין הוא מתבסס על הדמויות הרתוקות זו אל זוֹ, אין כל דגמים בפניו, שהוא מסדרם ומצרפם, הוא פותח מנקודות המגע החזק ביותר שהן בחינת שיאים של היצירה: במקום שמתהוה משהו חדש, שם הוא פותח והוא מקדיש את כל ידיעת מלאכתו לתופעות מלאות הסוד, המלוות את דבר התהוותו של גוף חדש. הוא עובד כמעט לאור הברקים, הנבזקים בנקודות אלו, והוא רואה רק את אותם חלקי הגוף השלם, שהנם מוארים. קסמה של הקבוצה הגדול של הנערה והגבר, המכונה בשם הנשיקה, נעוץ בחלוקה נבונה וצודקת זו של חיים; דומה הדבר, כאלו זורמים מכל נקודות־המגע גלים לתוך הגופים, צמרמורת של יופי, של תחושה ושל כוח. וכאן היסוד לזה, שדומה עלינו כי הננו רואים אשרה של נשיקה זאת בכל מלוא הגופים האלה: דומה הדבר לשמש עולה, שאורה שרוי בכל מקום. ואולם נפלאה יותר מזוֹ היא הנשיקה האחרת, אשר למענה קמה כחומה מסביב לגנה, אותה יצירה, המכונה בשם Idole Eternelle. אחד ההעתקים של שיש זה היה בידי אויגֶ’ן קַריֶר¹³, ובדמדומים הדמומים של ביתו חי פסל בהיר זה כחיות מעין, שרוחשת בו תמיד אותה תנועה, אותם גאות ושפל של כוח קסום. נערה כורעת ברך. שְׁאֵרה היפה התכופף כפיפה עדינה לאחור. זרועה הימנית היתה נטוּיה לאחור וידה מצאה מתוך משוּש את רגלה. בשלושה קוים אלה, שמהן אין שום דרך המוליכה אל העולם, כלוּלים חייה, על הסוד שבהם. האבן שמתחתה מעלה אותה אל על, שעה שהיא כורעת עליה. ואתה סבור לפתע־פתאם, כי מצא מצאת במצב זה, שבו נמצאת נערה צעירה זו, מתוך רשלנות או מחמת שהיא חלוּמה או בודדה, העויה עתיקת ימים קדושה, שבה היתה שקועה אֵלַת פוּלחנים רחוקים ואכזריים. ראשה של אשה זאת נטוי קצת קדימה; בארשת של ותרנות, גבהוּת ואורך־רוח, היא מביטה כמו מרוּמוֹ של לילה דוֹמֵם למטה אל הגבר הנועץ את פניו בין שדיה כבתוך תפרחת מרובה. גם הוא כורע ברך, אבל עמוק יותר, עמוק בתוך האבן. ידיו תקועות לו מאחוריו, כאלו הם חפָצים חסרי־ערך וריקים. היד הימנית פתוחה: אתה נבט אל תוכה. גדלות מסתורית נאצלת מקבוצה זאת. אין מעיזים (כמות שקורה תכופות כלפי רודן) ליחס לה ערך. היא בת אלפי ערכים, ובדומה לצללים מהלכים רעיונות סביבה ומאחרי כל אחד מהם היא מתעלה מחדש סתומה וחתומה בבהירותה ואלמוניותה.

משהו ממצב־הרוח של ה־Purgatorio חי בתוך יצירה זאת. שמים קרובים לה, אבל טרם הושגו; תופת קרובה אליה, אבל טרם נשכחה. גם כאן קורן כל הזוהר מתוך המגע, מגע של שני הגופים ומגע האשה עם עצמה.

צֵרוּף־דמויות חדש כל פעם על נושא המגע בין גופים חיים וערים הוא אותו פסל אדיר Porte deL’Enfer, שרודן עבד עליו במשך עשרים שנה של בדידות ואשר יציקתו טרם נעשתה. מתוך התקדמות בחקר תנועת הגופים ואחודם, הגיע רודן לידי חפוש גופים, הנוגעים זה בזה בנקודות רבות, שמגעיהם היו נמרצים יותר, חזקים יותר, נסערים יותר. כל ששני גופים גלו נקודות־מגע רבות יותר, כל שנמשכו זה לזה בקוצר־רוח מרובה יותר, בדומה לחמרים חימיים שקרבתם גדולה מאד, יותר חזקה ואורגנית היתה אותה שלמות חדשה שנצטרפה מהם. זכרונות מתוך דַנטֶה צפו ועלו. אוּגוֹלִינוֹ¹⁴ ו“הנודדים” עצמם. וִירגִיליוּס ודנטה דבוקים יחד, שריצת אחוזי־התשוקה, שמתוכה התבלטה בדומה לאילן שקמל ויבש, העויתו המששנית של הכילי. הקֶנטַבְרים, הענקים והמפלצות, הסִירֶנות, שׂעִירִים ונשי שעירים, כל אותן חיות־אלוֹה פראיות וטורפות של יער טרוּם־נוצרי השתערו עליו והוא יצר. הוא הגשים את כל אותן דמויות וצורות בנות דמיונו של דנטה, הוא העלה אותן כאלו מן המעמקים הסוערים של זכרונות אישיים והעניק להן, בזו אחר זו, את הגאולה החשאית של היות־גוף. מאות של דמוּיות וקבוצות של דמויות נצטרפו באופן כזה, ואולם התנועות אשר מצא בדברי המשורר, היו שיכות לזמן אחר; הן עוררו ביוצר אשר הֶחיה אותן, ידיעה של אלפי תנועות אחרות, תנועות של משוש, של אבדן־המגע, של סבל ועזיבה, שנתהוו בינתים, וידיו שלא ידעו כל לֵאוּת, המשיכו וחתרו מעל לעולמו של הפלורנטיני אל העויות ודמויות חדשות כל פעם.

עובד רציני ובעל־כונה זה, שלא חפש מעולם אחרי נושאים ולא בקש לו השגים מלבד אלה, שנתנו להשג על־ידי כלי־מלאכתו המבוגר יותר ויותר, הגיע לדרך זו מתוך שבאוּהו כל דרמות החיים: עכשיו נתגלתה לו העמקות של לילות האהבה, המרחק מלא התשוקה והעצבות, שבו לא היו, כמו בעולם שהוא עֲדַיִן הֶרוֹאי, בגדים, שבו היו הפנים מטושטשות והגופים היו עיקר. הוא בא עם חושים מלֻבָּנים כמי שמחפש את החיים, לתוך הבהלה של מאבק זה, ובכל מה שראה היה: חיים. ולא נתהוָה דֹחַק סביבו, והדבר לא הפך להיות פעוּט ואף לא מחניק. אדרבא, נוצר מרחב. אוירת הקֻּבּוֹת היתה מרוחקת. כאן היו החיים, היו אלף פעמים בכל רגע, היו מתוך דוי וגעגועים, בטֵרוּף ובפחד, בהפסד ובשכר. כאן היתה שאיפה, אשר לא היה לה גבול, צמא גדול כל־כך שספג מימי כל העולם כהספג טפּה אחת, כאן לא היה שקר וכחש, ואלו תנועות הלקיחה והנתינה היו כאן נאמנות ונשגבות. כאן היו הנִבּוּל והחרפות, המֵארוֹת והברכות ולפתע־פתאום השגת, כי אין זה אלא עולם דל, זה המסתיר את כל אלה, המעלים ומעמיד פנים כאלו אינם בנמצא. וזה קים היה. על יד כל קורות האנושיות, השתלשלה והלכה היסטוריה אחרת זאת, אשר לא ידעה כל הסוָאוֹת, כל מוסכמות, כל הבדלים ומעמדות – אלא מאבק בלבד. גם לה היתה התפתחות משלה. מיֵצר היא הפכה לערוָה, מתשוקה בין הגבר לאשה – כמיהת האדם לאדם. וכך היא מופיעה ביצירתו של רודן. עדין נטושה כאן המלחמה הנצחית בין המינים, אבל האשה איננה עוד החיה המוכנעת והנכנעת. היא אחוזת־ערגה ועֵרה כגבר, ודומה הדבר כאלו הם חברוּ יחד זה לזה כדי לחפש אחרי נפשם, שניהם יחד. האדם המתעורר בלילה וקרֵב בחשאי אל זולתו, דומה לחופר מטמונים, הרוצה לחפור ולמצוא את האושר הגדול, הנחוץ כל־כך, על פרשת הדרכים של המין. ובכל תאוות־הבשרים, בכל התשוקות המנוגדות לטבע, בכל נסיונות היאוש והאבדון הללו למצוא את הטעם האינסופי להויה, יש משהו מאותם געגועים, שהם יסודם של המשוררים הגדולים. כאן רעבה האנושיות אל מֵעֵבֶר לעצמה. כאן מוּשטוֹת ידים לקראת הנצח. כאן נפקחות עינים, מביטות במוֶת ואינן חוששת הימנו; כאן מתפתחת גבוּרה נואשת, שתהלתה באה וחולפת כמו חיוך, וכמו שושן היא פורחת ונשברת. כאן סערות הרצון ודוּמיוֹת הצִפִּיָה; כאן חלומות ההופכים למעשים, ומעשים הנמוגים בחלום. כאן זוכים הזוכים בנכסי כוח או מפסידים אותם כמו במשחק־אדירים של קלפים. כל זה מצוי ביצירתו של רודן. הוא, שהתנסה בכל־כך הרבה חיים, מצא כאן את מלוא החיים ועודפיהם. הגופים, שכל אבר בהם היה רצון, הפיות שהיתה להם צורת זעקה; דומה הדבר כי צפו ועלו מעמקי אדמה. הוא השיג את תנועות האלים הקדומים, את יפי החיות וגמישותן, את מהומת המחולות העתיקים ואת תנועות עבודת־אלוהים נשכחת, הקשורות באופן מופלא עם התנועות החדשות, שנוצרו במשך הזמן הארוך, עת שהאמנות סטתה והיתה עוֶרת כלפי כל הגִלוּיים האלה. התנועות החדשות הללו ענינוהו בענין מיוחד. היֹה היה בהן קוצר־רוח. כאחד, המחפש זמן רב אחרי איזה חפץ, והריהו נבוֹך יותר ויותר, מפוזר יותר ונחפז יותר, והוא גורם למהומה סביבו, עורם ערמות ערמות של חפצים, שהוא מוציאן מסדרן, דומה כאלו הוא מתכוֵּן לאלצם שיסַיְעו לו בחפושיו, כך הן גם תנועות האנושוּת, שאינן מוצאות את טעמן לעצמן, והן נעשו קצרות־רוח יותר, עצבניות יותר, נמהרות ופזיזות. וכל השאלות הנסערות של הקיום רובצות סביבן. אלא שתנועותיהן נעשו שוב הססניות יותר. אין בהן עוד אותו קו־ישר שבהתעמלות¹⁵ מוחלטת, אשר בכחו נטלו האנשים הקודמים את הכל בידיהם. אין הן דומות עוד לאותן תנועות הגנוזות ביצירות הציור הישנות, לאותן גֶ’סטות שלגבן היו עיקר נקודות־המוצא ונקודות־הסיום בלבד. אל בין שני מומנטים פשוטים אלה נדחקו מעברים לאין מספר, ונתגלה, כי דוקא במצבים אלה של מעבר חלפו וכלו חיי האדם בזמן הזה, פעילותו או אי־יכלתו לפעול. האחיזה־ביד נעשתה אחרת, אחר גם הרמז וגם הוִּתוּר, גם ההחזקה. בכל היה יותר נסיון ואותה שעה גם יותר בּוּרוּת; הרבה יותר חוסר־עוז וכוננות מתמדת נגד התנגדות; הרבה יותר עצבות בגלל אבידה, הרבה יתר הערכה, דעה, שקול־דעת ופחות שרירות־לב. רודן יצר תנועות הללו. הוא יצרן בדיות אחת או יותר, צר מהן פסלים לפי דרכו. הוא הטיל על מאות ומאות של פסלים שהיו רק במעט גדולים מידיו שלו, לשאת את חייהן של כל התאוות, את פריחתן של כל התשוקות ואת עולם כל היצרים הרעים. הוא יצר גופים שהיה ביניהם מגע בכל הנקודות והם היו נעוצים אחד במשנהוּ כאותן חיות בשִׁנֵּיהֶן, ואשר צללו כפסל אחד למעמקים; גופים שהאזינו כהאזין פָנים והיו מושטים כמו שמוּשטות זרועות; חוליות של גופים, נפתולים ושריגים, ואשכולות כבדים של דמויות, שבהם עלתה מתיקות החטא מתוך שרשי הכאב. באותה שליטה מלאה ובישוב־הדעת צרף אנשים זה לזה רק ליאוֹנרדוֹ בּתאורו הגרנדיוֹזי של שקיעת־העולם. כמו שם, כן נמצאו גם כאן אנשים שקפצו אל התהום, כדי שאפשר יהיה לשכוח את הדוי הגדול, ואנשים אשר נפצו את ראשי ילדיהם, כדי שלא יגדלו עוד אל תוך הדוי הגדול. – צבא דמויות הללו הגיע למספר רב יותר מדי, מכדי לשבצם במסגרת שער־הגיהנום ובצלעי־השער. רודן ברר וברר. הוא הרחיק כל מה שהיה בודד יותר מדַי, מכדֵי להכנע לכלל הגדול, כל דבר, שלא היה בו משום נחיצות מוחלטת בענין זה. הוא הטיל על הפסלים וקבוצות־הפסלים שימצאו את מקומם לעצמם; הוא התבונן בחיי העם הזה אשר יצר, אזנו גנבה את דבריהם והוא עשה רצון כל אחד ואחד מהם. באופן כזה נצטרף והולך עולמו של שער זה. השטח, שאליו הודבקו הצורות הפלסטיות, התחיל נֵעור לחיים. עם רבוּי התבליטים שהיו חרישים יותר ויוֹתר, דָמְמה התרגשותן של הדמויות אל תוך השטח. משני צדי המסגרת יש עליה, מעין הזדקפות והתרוממות, בצלעי השער – מעין מפל, גלישה והתמוטטות, היא התנועה השליטה. הצלעות נסוגות אחור במקצת, ושפתן העליונה בדוּלה מן השפה הקדמית ברחבה של המסגרת על־ידי שטח גדול בערך. לפניו, בחלל הסגור חרש, עומד פסלו של החושב, של האיש הצופה בכל גדולתו של המשחק הזה וכל מוראיו, כי על כן הוא מהרהר בכך. הוא יושב שקוע במחשבות ואֵלם, עמוס מראות ורעיונות, וכל כוחו (שהוא כוחו של אחד העושה ופועל) חושב. כל גופו הפך גֻלגולת וכל דמו בעורקיו נעשה מוח. הוא מֶרכז השער, אעפ"י שמעליו, במרומי המסגרת, עומדים שלשה אישים. העומק משפיע עליהם וצר את צורתם ממרחק. הם הרכינו את ראשיהם, שלש זרועותיהם פשוטות לפניהם, נפגשות יחד ומורות למטה לעבר אותו המקום, לאותה תהום עצמה, המושכת אותם בכָבדה. ואולם החושב נושא אותם קרבו.

בין הקבוצות והפסלים, אשר נוצרו לרגל יצירת שער זה, יש רבים בעלי יופי רב. אין אפשרות למנות את כולם, כשם שאין אפשרות לתאר את כולם. רודן עצמו אמר פעם, כי אלו רצה לחזור על יצירה אחת מיצירותיו במלים, יהיה צפוּי לדבר שנה שלמה. רק זאת נתן לומר, כי פסלי קטנים אלה, עשויים מגבס, ארד ואבן, דומים לאי־אלה פסלי־חיות קטנים מן הזמן העתיק, והם עושים רושם של פסלים גדולים ביותר. בבית־מלאכתו של רודן יש פֶסל פנתֵר יצוּק, שגדלו כגודל כף היד, והוא עשו בנוסח יוני (המקור נמצא בתא־המדליות בספריה הלאומית אשר בפריז); שעה שמתבוננים מבעד לגופו ומלפניו אל תוך החלל, הנוצר מארבעה טַסִּים גמישים־מוצקים, דומה עליך כאלו הנך צופה אל תוך מקדש־סלעים הוֹדי; עד כדי כך צומחת יצירה זאת ומתרחבת בשעור מדוֹתיה. וכן הדבר עם יצירות פלסטיקה קטנות אחרות של רודן. על־ידי זה שהוא מעניק להן זויות רבות, רבות לאין ספור, שטחים מושלמים וקבועים, הנו משוה להן גדלוּת. האויר סביבן כמוהו כאויר אשר מסביב לסלעים. אם יש בהן התעוררות, דוֹמה הדבר כאלו הן מרימות את השמים, ומדרון מפלתם גורר כוכבים אחריו.

שמא נוצר אז גם פסל דנאידה, המשתחוה אפים אל תוך שׂערהּ השוטף. נהדר הוא ההלוך האטי מסביב לשיש זה: בדרך הארוכה המקיפה את ההתעגלות השופעת של גב זה, את הפנים הצוללות באבן כצלול בבכי גדול, את היד המספרת כסַפר שושנה אחרונה, עוד פעם אחת על החיים, עמוק בתוך קרחו הנצחי של גוש־האבן. האילוסיה, בת איקרוס, התהווּת מסנורת זו של נפילה חסרת־אונים. וזו הקבוצה היפה, המכונה בשם L’homme et sa pensée. זהו תאורו של איש, הכורע ברך, והמעורר במגע מצחו, מתוך האבן שלפניו, את אבריה העדינים של אשה, הממשיכים להיות דבוקים באבן; המבקש פירושים כאן, ישמח על ארשת של אי־הפרדת הרעיון הצמוּד למצחו של האיש: כי על כן הרעיון בלבד הוא הוא החי ועומד לפניו; סמוכה לו כבר האבן. ודומה לזה הוא גם הראש, הנובע מהורהר וחשאי עד הלסת, מתוך אבן גדולה, הרעיון, זה הגוש של בהירות, הויה וּפָנים, המתרומם לאט־לאט מתוך השֵׁנה הכבדה של הקַיָם ועומד דוּמם. ולאחר מכן הקַרִיאַטִּידָה. לא עוד הקומה הזקופה, הנושאת בקלות או בקושי את משא האבן, אשר תחתיו נצבה, שעה שזה כבר תלוי היה ועומד; אשה עֵרוּמה כורעת ברך, כפופה, מוכנסת בתוכה כולה, שהמשא צר את צורותיה, ואשר כבדוֹ צולל בחינת נפילה מתמדת לתוך כל האברים. על כל חלק קטן שבקטנים בגוף זה רובצת האבן כמו רצון, שהיה גדול יותר, ממושך יותר ועצום יותר, ואף על פי כן לא חדל יהב משאוֹ. הוא נושא כשם שנושאים בחלום את הבלתי־אפשרי, ואין מפלט מכך. ואף תמוטתו וכשלונו נשארו והיו בחינת נשיאת משא, ובבוא עיפות נוספת והיא מאלצת את הגוף לכרוע ולשכב, או אז יש גם בשכיבה משום נשיאת משא, נשיאה עד אין קץ. כזאת היא הקריאטידה.

אפשר, אם תרצו, ללוות את מרבית יצירותיו של רודן בלווּי של רעיונות, להסבירן ולפרשן. לכל אלה, אשר ההתבוננות כשלעצמה הנה דרך בלתי־רגילה וקשה אל היופי, יש דרכים אחרות, דרכי־עקיפין של משמעויות שהן עדינות, גדולות ורבות־תאר. דומה הדבר, כי דבר היות עֵירוֹמים הללו טובים ונכונים, כי כל שווי־משקלם המלא ותנועותיהם, צדקתם הפנימית הנפלאה של יחסיהם, היותם חדורי־חיים, – כאלו כל זה, העושה אותם לפסלים יפים, מעניק להם גם את הכוח, להיות הגשמה מצוינת לחמרים, שהאמן כנסם אל סביבתו, כי על כן קרְאָם בשמם. מעולם לא היה קשור חומר מן החמרים אצל רודן אל דבר האמנות, בחינת חיה הקשוּרה אל עץ. אלא הוא חי אי־שם בקרבתוֹ של הפסל וחי הימנו, מעין משגיח על איזה אוסֶף. אפשר ללמוד לדעת דבר־מה שעה שנזקקים לו; ואולם אם אתה משכיל שלא להזקק אליו, או אז הנך בדוּל יותר, בלתי־מוּפרע, ואתה לומד לדעת עוד יותר.

במקום שם נגרמה התעוררות־רוח ראשונה מידי החומר, במקום שם אגדה נושנה, פרק מתוך שיר, מערכה היסטורית, או נפש מן המציאוּת, שמשו בחינת דחיפה ליצירה, שם נתרגם והולך החומר, – אם רודן הוא העוסק בכך – עם העבודה, יותר ויותר ללשון המעשיות והאלמוניות: נתרגם ללשון ידים, ויש לכל הדרישות שהוצאו לפועל, טעם חדש, המתיחס כולו על ההגשמה הפלסטית.

ברשומיו של רודן, מתקדמת והולכת מתוך הכנה זאת, שכחה זו וזאת החלפה של החומר המעורר. גם באמנות זאת יצר לעצמו אמצעי בטוי אישיים ודבר זה משוה לדפים אלה (ומספרם נמנה במאות) חשיבות שבגלוּי עצמאי ומקורי של אישיות.

כאן נמצאים קודם־כל, מימים קודמים, רִשּׁוּמי־פיח שנכָּרוֹת בהם השפעות של אור וצל חזקים עד להפתעה, כגון Homme au Taureau המפורסם, המעלה לפניך את זכרון רמברנדט¹⁶, וכגון ראשו של הצעיר סֶן זַ’ן בַּפטיסט¹⁷, או המסכה הזועקת בשם גֶניוּס המלחמה; הכל רשימות ונסויים, אשר סיְעו לאמן להכיר את חיי השטחים ואת יחסם לאתמוספירה. לאחר־כך באים ציור עֵרוֹם, שנרשמו בבטחון דוהר, צורות, מלאות עד לשוליהן, משורטטות בשרטוטי־עט מהירים ורבים, ואחרות, הסגורות בתוך נגוּן שבמשיכה תוססת אחת, וממנה עולה ונראית תנועה אשר נקיונה בלתי־נשכח. כאלה הם הרִשּׁוּמים, שבהם לוה רוֹדן, על פי בקשת אחד האספנים, טופס של “פרחי הרע”. לא אמרת ולא־כלום אם אמרת שיש כאן משוּם הבנה עמוקה בשירי בּוֹדְלֶר; אתה מנסה לוֹמר יותר שעה שאתה נזכר ויודע, כי שירים אלה בשׂביעתם־מעצמם, אינם מאפשרים עוד כל השלמה וכל עליה נוספת, מלבד זו שבתוך עצמם: ואם אתה חש בכל־זאת בשני הדברים הללו, בהשלמה ובעליה, במקום שקויו של רודן נצמדים אל יצירה זאת, הרי שזהו קנה־המדה ליופי הכובש אשר בדפים אלה. רשום־עט זה, אשר הוצב על יד השיר “La mort des pauvres”, חורג בתנועה אחת של גדלוּת פשוטה המתעצמת והולכת מֵעַל לחרוזים נשגבים אלה, עד שדומה עליך, שהיא ממלאה את העולם מראשיתו ועד סופו.

וכאלה הם גם השרטוטים במחט קרה, שבהם נראה מהלך הקוים העדינים עד אין־שעור כדוגמת חתך קיצוני אשר לכלי־זכוכית יפה, הנמשך בדיוק קבוע בכל רגע ורגע, ועובר מעל להויתה של מציאות.

ולבסוף נוצרו גם אותן תעודות מתמיהות על הרגעי, ועל החולף מבלי־משים. רודן נחש, כי תנועותיו הרופפות של הדגם, שעה שהוא סבור כי אין מתבוננים בו, שגלוּיו מהיר מאד, יש בהם תוקף הבעה, אשר אין אנו משערים אותו אפילו, כי על כן אין אנו רגילים ללוותם בשימת־לב מרוכזת ופעילה. מתוך שהדגם לא נעלם מחוג ראיתו והוא מסר את הניר כולו ברשות ידו המנוסה והזריזה, רשם וקבע מספר רב של תנועות, בלתי־מצויות, מפגרות, ונמצא אפוא, כי כוח הבטוי, אשר נאצל מהן, בלתי־שכיח היה; קשרי תנועות, שלא נראו אף פעם ולא הוכרו בחינת שלמות, מתוארות כאן, והיתה בהן אי־אמצעיות, מרץ וחום הרגילים בחייהן של חיות דוקא. מכחול מלא צבע כרוּמי, מהיר, משוּך על פני דפים אלה מתוך הדגשה מתחלפת כל פעם, עצב בעוז לא־ישוער את השטח הסגור, עד כי סבור היית, שהנך רואה לפניך דמויות פלסטיות עשויות חֵמר שרוף, ושוב נתגלה מרחק חדש לחלוטין, מלא חיים שבאלמוניות; ועמקות, שהכל עברו על פניה בצעדים קולניים, העניקה את מימיה לאיש, אשר בכף ידו נחשה זמורת־הערבה.

גם שעה שעמד לְפַסֵּל פורטרטים, שיך היה בטויו הציוּרי של הנושא אל ההכנות, אשר לאחריהן היה רודן נגש לאט ומתוך כונה אל היצירה הרחוקה. כי אף על פי שאין הצדק עם אלה הרואים באמנותו הפלסטית מין אימפרסיוניזם, הרי בכל זאת מהוים הרשמים המדויקים והנועזים שהוא מקבל – אותו עושר רב, אשר ממנו הוא בוחר לבסוף את החשוב ביותר ואת הנחוץ ביותר, לעִצוּבה של סינתּזה בוגרת. שעה שהוא עובר מן הגופים אשר חקר וצר את צורתם, אל הפנים, ודאי דומה היה עליו לפעמים, כאלו יצא מתוך מרחק מלא רוח ומלא התעוררות ונכנס אל תוך בית שבו יושבים אנשים רבים יחד: כאן הכל דחוק ואפל, ומצב־רוח אשר מִבַּיִת שורר מתחת לקשת הגבּות ובצלו של הפה. בה בשעה שאצל הגופים אתה מוצא חליפות ונחשולים, גאות ושפל, מצא תמצא כי אצל הפָנים עומד האויר על עָמדו. דומה הדבר לחדרים, שבהם ארעו הרבה מאורעות, אם של שמחה ואם של צער, אם מאורעות קשים ואם רבי־תקוה. ואף מאורע אחד לא חלף כליל, אף אחד מהם לא בא במקום משנהו; זה הוצג ליד זה ונשאר עומד במקומו קמל כפרח בתוך הכוס. אבל גל הבא מן החוץ, מעם הרוח הגדולה, מביא עמו מרחקים לתוך הבית.

המסכה של בעל־האף־המעוך היה הפוֹרטרֶט הראשון, שיצר רודן. ביצירה זאת כבר משוכללת לגמרי דרכו, – לחדור אל פניו של האדם, חשים בזה את מסירותו הבלתי־מוגבלת אל המצוי, את יראת־הכבוד שלו בפני כל קו שהטביע הגורל, אמונו בחיים, היוצרים גם במקום שהם משנים לרעה. מתוך מין אמון עִוֵר יצר את בעל־האף־המעוך, בלי לשאול מי היה האיש הזה, אשר חייו התחוללוּ מחדש בין ידיו. הוא עשה אותו כשם שעשה הבורא את האדם הראשון, בלי כונה להשפיע דבר אחר מלבד החיים עצמם, חיים שבאלמוניות. אכן, בידיעות נוספות, בנסיון נוסף וגדול יותר היה חוזר אל פניהם של בני־אדם. הוא לא יכול היה עוד לראות את תוי פניהם, בלי שיהרהר ביָמים אשר השפיעו עליהם, בזה צבא בעלי־המלאכה, המהלכים בלי קץ מסביב לכל פנים, דומה כאלו לעולם אין הם מוכנים ומזומנים. מתוך חזרה שלֵוָה וחדורת־הכרה על החיים קנה לו האיש המבוגר הזה כשרון שהיה קודם מנסה ומגשש, ולאחר־כך היה יותר ויותר בטוח ונועז, בפֵרוּש הכתב שהיה טבוע בכל מלוֹאם של הפנים. הוא לא השאיר מקום לדמיונו, הוא לא היה ממציא. הוא לא שָׂנָא אף רגע אחד את מהלך־מלאכתו הקשה. והלא כל כך קל היה לו להחישה בעזרת אי־אלו כנפים. כמו קודם־לכן היה מהלך סביבה הלוך וחזור, מהלך לאורך השטחים הרחוקים, שהיה הכרח לעבור אותם, מהלך כְהַלֵּךְ החוֹרֵש אחר מחרשתו. אבל שעה שהתוה את תלמיו, היה מהרהר בארצו ובעמקי ארצו, על רקיע השמים, הנטוי עליה, על משב הרוחות ועל מפל הגשמים, על כל מה שהיה והכאיב וחלף ושוב חזר ולא חדל מלהיות. והוא האמין בכל אלה עכשיו כי הכיר טוב יותר ופחות מבולבל מן הרבים, לדעת את הנצחי, את הדבר אשר למענו היה גם הצער טוב בעיניו והקושי היה בחינת אמהוּת והכאב היה יפה.

פֵרוּש זה, שהתחיל אצלו במלאכת הפורטרטים, נתלוה מכאן ולהבא יותר ויותר אל יצירתו. זוהי אצלו מדרגה אחרונה, עגוּל קיצוני בהתפתחותו הרחוקה. דבר זה התחיל וּבא לאט לאט. בזהירות רבה פתח רודן בדרך חדשה זאת. שוב פרץ והלך משטח אל שטח קדימה, הלך בעקבות הטבע והאזין לו. הטבע הוא שסִמֵּן בשבילו את הנקודות, אשר ידע עליהן יותר ממה שאפשר היה לשעֵר. משקבע שם את מקומו ויצר מערבוביה קטנה פשטות גדולה, הרי שעשה מה שעשה ישו בשביל בני־אדם, בעת שנקה מחטא את השואלים הנבוכים בעזרת משל נשגב. הוא מלא אחרי כונה של הטבע. הוא שכלל משהו, אשר היה בתהליך של התהוות חסרת אונים, הוא חשף את הקשרים, כשם שעַרבּוֹ של יום מעונן חושף את ההרים, המתמשכים גלים גלים גדולים במרחק.

מלא ממטענן החי של כל ידיעותיו, התבונן כהתבונן בעל־עתיד בפני אלה שחיו סביבו. דבר זה מְשַׁוֶּה לפורטרטים שלו את הוַדאוּת המופלגה, אבל גם את אותה גדלות נבואית, המגיעות בפסליהם של הוּגוֹ או של בלזק לשלמוּת שאין לתארה. ליצור דיוקן היה לדידוֹ לחפש בפנים הנִדוֹנים את הנצח, את אותו חלק של נצח, אשר בזכותו נטל חבל במהלך הגדול של דברים נצחיים. מעולם לא צר את צורתו של מישהו אם לא חלץ אותו במדת־מה ממעמדו לקראת העתיד; כמו שמתבוננים באיזה חפץ מתוך שמעמידים אותו אל מול פני השמים, כדי להבחין באופן ברוּר יותר ופשוט יותר בצורותיו. אין בכך משום מה שנוהגים לכנות בשם יפּוּ, וגם הבלטת האופיני אינו הבטוי לדבר זה. משמעו: להפריד בין הקים ועומד לבין העובר וחולף, להוציא משפט, להיות צודק.

יצירת הפורטרטים שלו כוללת, גם אם לא נביא בחשבון את הָרִשוּמים, מספר גדול של דיוקנאות מושלמים ואמנותיים. יש כאן פרוטומות בגבס, באֲרד, בשיש ובאבן־חול, ראשים עשויים חֵמר שרוף, ומסכות שפשוט יִבְּשוּ אותן. דיוקנאות נשים חוזרים ונשנים בכל זמני יצירתו. הפרוטומה המפורסמת אשר במוזיאון לוכסמבורג היא מן המוקדמות ביותר. היא מלאה חיים מיוחדים במינם, יפה, בעלת קסם נשיי מסוּים, אלא שיצירות רבות מאוחרות עולות עליה בפשטותן וברכוזן. זוהי אולי היצירה היחידה בין יצירותיו של רודן, שלא סגולותיו של פַּסָל זה בלבד העניקו לה את יפיה; פורטרט זה חי בחלקו גם בחסדה של אותה גְרָצִיּה, העוברת בירושה מזה מאות בשנים בפלסטיקה הצרפתית. היא מבריקה במקצת באותה אֶלֶגַנְטיּוּת, שבה מצטין אפילו הַפִּסּוּל הרע אשר למסורת הצרפתית; אין היא משוחררת מאותה השגה גַלַּנְטִית של ה־belle femme, שרצינוּתו של רודן ומלאכת מחשבתו דלגו עליה במהירות רבה מאד. אכן, מעשה נכון הוא, להזכר במעמד זה, כי שׂוּמה היה עליו להתגבר גם על רגש מוֹרשה זה; הוא צריך היה לדכא בתוכו יכולת־מלידה, על מנת להתחיל כאחד דל לחלוטין. והוא לא היה צריך משום כן לחדול מלהיות צרפתי; הלא גם אמני הקתדרלות צרפתים היו.

דיוקנאות־הנשים המאוחרים יותר יש להם יופי אחר, מבוסס על יתר עמקות ופחות שכיח. ויש להוסיף אולי, ולומר, כי ברוב המקרים היו אלה נשים מחוץ־לארץ, בנות אמריקה, שרודן פסל מהן פרוטרטים. יש ביניהם כאלה, שמלאכתם נפלאה, פסלים שהם נקיים כמו אבני־פתוח עתיקות ובתוליות. פנים, אשר חיוכן אינו אחוז בשום נקודה והוא מרחף כאותה הינומה על גבי תוי הפנים, עד שנדמה כי הוא נשא אל על עם כל נשימה ונשימה. שפתים קפוצות באופן מופלא, ועינים הצופות, מעל לכל הדברים, לתוך ליל־ירח נצחי, פקוחות לרוָחה וחלוּמוֹת. ואעפי"כ הרי זה דומה כי רודם משיג ורואה פניה של אשה בעיקר בחינת חלק מן הגוף היפה, וכאלוּ היה רוצה, שהעינים תהיינה עיני השְׁאֵר והפה פיו של השְׁאֵר וביָצרו ובהתבוננו בכלל באופן כזה, הריהו מעניק גם לפנים ארשת תקיפה כל־כך ונוגעת־ללב של חיים בלתי־נודעים, עד שדיוקנאות הנשים (אם כי דומה שנכּרת בהם “מלאכה”) נראים כמוצלחים ביותר.

שונה הדבר לגבי דיוקנאות־גברים. את הויתו של הגבר קל יותר לתאר כמכונסת בחלל פניו. ונתן אפילו לשער, כי יש רגעים (רגעי שלוה ורגעי התעוררות), שבהם כל החיים נתכנסו ונתגבשו בתוך הפנים. רגעים כאלה בוחר לו רודן, שעה שהוא רוצה לפסֵל פורטרט של גבר; או מוטב יותר: הוא יוצר אותם. הוא פושט ידו אל מרחקים. אין הוא מסתפק ברושם הראשון, ואף לא בשני, ואף לא באחד מן הראשונים. הוא מסתכל ורושם. הוא רושם תנועות, שאינן ראויות אף למלה אחת, פניות ופניות־למחצה, ארבעים קצורים ושמונים פרוֹפילִים. הוא מפתיע את הדגם שלו ותופשוֹ בהרגליו ובמקריו, בארשות שהנן בתוך התהוותן, ברגע של עיפות והתאמצות. הוא יודע את כל המעברים בתוי־פניו, הוא יודע מאין בא החיוך ולאן הוא חוזר וצולל. הוא חי את פניו של האיש כחיות מערכה במחזה, שהוא עצמו משתתף בו, הוא עומד בתוכי התוך, ולגבי מאום מן המתארע אינו אדיש ושום דבר אינו מתחמק מעיניו. אין הוא נותן לנוגע־בדבר לספר על עצמו, אין הוא רוצה לדעת עליו מאומה, מלבד מה שהוא רואה. אבל הוא רואה הכל.

וכך שוהה הוא זמן רב אצל כל פרוטומה. החומר מתרבה, חלק ממנו בחינת רשומים, בני שרטוטי־עט מעטים וכתמי־טוש, וחלק אחר מקובץ בזכרון; כי על־כן גם את הזכרון שכלל רודן ועשהו לאמצעי עזר בטוח ונכון. עינו רואה בעת הישיבות הרבה יותר משהוא מסוגל להוציא לפועל בשעתן. אין הוא שוכח דבר מזה, ופעמים רבות, לאחר שהדגם עזב אותו, רק מתחילה בשבילו המלאכה כשלעצמה על סמך המלאי שבזכרונו. זכרונו מרוּוָח ונרחב; הרשמים אינם משתנים בתוכו, אלא הם מתרגלים אל מגוריהם, וכשהם חורגים מכאן וזורמים אל תוך ידיו, דומה הדבר כאלו הן תנועות טבעיות של הידים האלה.

דרך־עבודה זאת מוליכה אל סִכּוּם של מאות ומאות רגעי־חיים: וכן הוא גם הרושם שמשפיעות פרוטומות אלה. הנגודים הרבים והרחוקים והמעברים הבלתי־צפויים, שמהם מצטרף האדם, והתפתחותו הנמשכת והולכת של האדם, מזדמנים כאן יחד לפגישות מוצלחות והם אחוזים זה בזה בכוח של דבקות פנימית. מכל מרחקי היותם מכונסים אנשים אלה, כל אקלימי מזגם נפתחים בהֶמִיספֵירוֹת של ראשם. הנה כאן הַפַּסָּל דָלוּ¹⁸, מלבד מרץ שבאורך־רוח ושבחמדנות רוחשת בו גם ליאות עצבנית, וכאן המסכה ההרפתקנית של הֶנְרִי רוֹשפוֹר¹⁹, והנה אוֹקטָב מִירְבּוֹ²⁰, שבו מדמדמים, ליד איש המעשה, חלומו של משורר וערגותיו, וּפוּבִי דֶה שָׁבָן²¹ וגם וִיקְטוֹר הוּגוֹ²², שרודן מיטיב כל כך להכירו, וכאן הארד היפה עד אין תאור, והוא דיוקנו של הציר זַ’ן פוֹל לוֹרֶנְס²³, שצלומו המוצלח מצורף לספר זה. פרוטומה זוֹ היא אולי הפסל היפה ביותר במוזיאון לוכסמבורג. שטחו העליון מושלם בכח תפיסה גדולה כל כך, סגור כל־כך בעמידתו, כל כך איתן בהבעתו, ער כל־כך ונרגש, שאין אתה יכול להתחמק מן ההרגשה, כי הטבע עצמו נטל יצירה זאת מידי הפסל, כדי לשמור עליה כשמור על אחד מנכסיו הנאהבים ביותר. הנחושתן הנהדר, שצפויו השחור מצבע העשן, ננעץ במתכת כאש, מְלַהֵב ונתז, מסַיע הרבה להשלמת יפיו הנורא־איום של פסל זה.

יש גם פרוטומה של בַּסְטְיֶן־ לֶפַּג'²⁴, יפה ומלנכולי, שארשתו ארשת של אדם סובל, שעבודתו היא אצלו פרידה מתמדת מיצירתו. הוא נעשה בשביל דַמְִוילֶה²⁵, הכפר הקטן שבו נולד הציָר, והוצג שם בחצר הכנסיה. והריהו בעצם מצבת־זכרון. בכל הפרוטומות של רודן, בשכלולן ובצורתן המהלכות בגדוֹלוֹת יש משהו ממצבת־הזכרון. לשם כך יש צורך בתוספת פִשוּט של השטחים, בברירה חמורה יותר של הנחיצוּת, בתנאי שהדבר יהיה נראה למרחוק. האנדרטות, שיצר רודן, מציְתות תמיד יותר ויותר לתביעות הללו. הוא התחיל באנדרטה של קלוֹד גֶ’לֵה²⁶ בשביל נַנְסִי²⁷; ויש משום עליה תלוּלה, מנסיון ראשון מענין זה ועד להשג הנעלה עם בַּלְזַק.

רבות מאנדרטאותיו של רודן נמכרו לאמריקה, והמשוכללת שביניהן נהרסה במהומות בצ’ילי עוד בטרם הוצבה במקומה היעוד. היה זה דיוקן־ברכיבה של הגנרל לינש²⁸. בדומה ליצירת־המופת האמנותית של ליאונרדו, שאליה דמתה אולי בכוח הבטוי ובתוקף המזיגה הנפשית המצוינת שבין הסוס ורוכבו, חרץ הגורל שגם פסל זה לא ישמר. לפי דגם קטן עשוי בגבס השמור במוזיאון רודן במוידון²⁹ יש להסיק, כי היה זה דיוקנו הפלסטי של איש רזה, שתקע עצמו באוכּף בחינת נגד ומצַוֶה, לא בצורה הברוטלית של אדנות נוסח קוֹנדוֹטְיֶרָה אלא עצבני ונרגש יותר, יותר כמי שמוציא לפועל את השליטה בחינת משְׂרָה ואינו חי אותה כחיות חיים. כבר כאן התרוממה, אגב, יד הגנרל המורה קדימה מתוך כלל הַמַסָּה של הפֶּסֶל, מתוך האדם והחיה; וענין זה הוא המשַׁוֶה גם למעמדו של ויקטור הוגו את הרוממות הבלתי נשכחת, מעניקה לו את זו ההתיחסות הרחוקה, את זאת השליטה, שהנך מאמין בה עם הרגע הראשון. זו יד הישיש הגדולה והחיה, הסחה עם הים, לא מן המשורר בלבד היא באה; היא יורדת מפסגת כל הקבוצה כרדת מעל הר, שבמרומיו התפללה, בטרם דברה. ויקטור הוגו הנו כאן המגוֹרש, הבודד מגֶרְנֶסִי, וזה אחד מפלאיה של האנדרטה הזאת, שהמוזות המקיפות אותה אינן משפיעות בחינת דמויות הבאות לבקר אצל הנעזב: אדרבא, הן הן הבדידות שהגיעה לבליטה. על ידי ההַפְנָמָה של הדמויות הבודדת והרכוּז, ומותר לומר: מתוך פנימיותו של המשורר השיג רודן את הרושם הזה; כיון שיצא גם כאן שוב מהדגשת יחודן של נקודות המגע, הרי שהצליח לעשות את האַקטים העֵרים להפליא כעין אברים של האיש היושב. הם אצלו בחינת תנועות גוף נרחבות שיצאו הימנו, תנועות, אשר היו כל כך יפות וצעירות, עד שאלילה מן האלילות העניקה להן את החסד, לא להטשטש עוד, אלא להוסיף ולהתקים לעולם בדמות נשים יפות.

בשביל דיוקנו של המשורר עצמו עשה רודן נסיונות רבים. בשעות קבלות הפנים במלון לוּזִיניַן³⁰ היה מתבונן מתוך משקע של חלון, ורושם מאות על מאות תנועות של הישיש וכל מיני הבעה של פניו העֵרוֹת. מהכנות אלה נוצרו דיוקנאותיו של הוגו על ידי רודן. לשם האנדרטה היה צורך בהעמקה נוספת. הוא דחה את כל הרשמים הבודדים האלה, כנס אותם יחד במרחק, וכשם שצרו אולי משורת קטעים את דמותו של הומירוס, כך יצר מכל מראות זכרונו את הדמות האחת. ולדמות האחת האחרונה הזאת שִׁוָּה גדלות של אגדה. כאלו כל זה לא היה יכול להיות בסופו של דבר אלא בתור מיתוס והוא מזכיר סלע נשא באופן פנטסטי על שפתו של ים, ובצורותיו הנדירות ראה ראו עמים רחוקים כעין תנועה רדומה.

את הכוח הזה, להעלות עבר למעלת נצחיות, גלה רודן תמיד שעה שנושאים או אישים היסטוריים בקשו לקום לתחיה באמנותו; ביתרון־כח נראה דבר זה בפסל אזרחי קָלֶה³¹. מה שהיה כאן נושא, מצומצם היה בשורות מעטות בכרוניקה של פְרוּאַסָּר³². היה זה הספור בדבר העיר קלה שהיתה נצורה על־ידי צבאות אֶדוּאַרד השלישי, מלך אנגליה; והיאך אין המלך רוצה לגמול חנינה לעיר הגוֹוַעת מפחד הרעב; והיאך מסכים לבסוך המלך הזה, להרפות מן העיר, אם ששה מבחירי אזרחיה יִמָּסְרוּ לידיו “אל מנת שיעשה בהם כעולה על רוחו”, והוא תובע, שהם יעזבו את העיר, גְלויי ראש, לבושים רק כתונות לבשרם, חבל תלוי על צואריהם ומפתחות העיר והמצודה בידיהם. הכרוניסטן מתאר להלן את המחזה שהתארע בעיר; הוא מפרט היאך נותן ראש־העיר זַ’ן דֶה וְיֶן³³ הוראה לצלצל בפעמונים, והיאך מתאספים האזרחים בככר השוק. הם שמעו לבשורה הרעה, מחכים ושותקים. אבל מיד מתעוררים ביניהם הגבורים, הבחירים, החשים בתוכם את יעודם, היעוד למות. כאן פורצת מתוך מליו של הכרוניסטן זעקת ההמונים ובכיתם. הוא עצמו דומה להיות מזועזע רגע אחד והוא כותב בעט רוטט. אבל הוא מתעודד שוב. לארבעה מן הגבורים הוא קורא בשמם, ושנים מהם הוא שוכח. על האחד הנו אומר, כי הוּא הוא האזרח העשיר ביותר בעיר, על השני שהיה בעל רכוש וידוע כבוד ו“שתי עלמות יפות היו בנותיו”, על השלישי הוא יודע רק זאת, שהיה עשיר בנכסים ונחלאות, ועל הרביעי, שהוא היה אחיו של השלישי. הוא מפרט, כי הם התפשטו עד לכותנתם, כי קשוֹר קשרוּ חבלים לצואריהם וכי כך יצאו לדרך עם מפתחות העיר והמצודה. הוא מספר, היאך הגיעו אל מחנהו של המלך; הוא מתאר באיזו אכזריות קבל המלך את פניהם והיאך עמד כבר על ידם התלין, שעה שהנסיך, על פי בקשת המלכה, חנן אותם. “הוא שמע בקול רעיתו” – אומר פרואסר, “כי על כן היתה הרה מאד”. יותר אין מאום בכרוניקה.

ואולם בשביל רודן די היה בחומר זה. הוא חש מיד, כי בספור זה היה רגע אחד, שבו ארע דבר־מה גדול, משהו אשר לא ידע זמן ושם, משהו בלתי תלוי ופשוט. הוא הפנה את כל שימת לבו אל רגע היציאה. הוא ראה, היאך התחילו אישים אלה את הלוּכם; הוא הרגיש, היאך קמו והיו באיש איש מהם כל החיים כולם, שהיו בו, היאך עמד כל אחד מהם עמוּס עֲברוֹ, מוכן ומזומן, להובילו מן העיר העתיקה. ששה אישים צפו ועלו לפניו, ואף אחד מהם לא דמה אל חברו; רק שני אחים היו ביניהם, וביניהם היה אולי דמיון מסוים. אבל כל אחד מהם החליט על פי דרכו הוא את החלטתו, וחי את השעה האחרונה הזאת לפי אופן שלו, חגג אותה עם נפשו וסבל אותה על בשרו, שהיה קשור בחיים. ולאחר מכן לא ראה עוד אפילו את הדמויות. בזכרונו קמו ועלו תנועות־גוף, העויות של וִתוּר, של פרידה, של בּטוּל. תנועות על גבי תנועות. הוא כנס אותן, הוא צר את צורות כולן, הן זרמו ובאו עָדָיו ממלוֹא כל הכרתו. דומה היה עליו, כאלו קמו ועמדו בזכרונו מאה גבורים ודחקו עצמם אל הקרבן. והוא קבל את כל המאה ועשה מהם ששה. הוא צר אותם עֵירומים, כל אחד לעצמו, על גופותיהם הדובבים בקפאונם. גבוהים משעור קומתם בחיים: לפי מדת הגדלוּת הטבעית אשר בהחלטתם.

הוא פסל את האיש הזקן שזרועותיו תלויות לו, כי על כן רפויות הן בפרקיהן; והוא העניק לו את הצעד הכבד, הנסרח אחריו, את ההליכה התשושה של הישיש, והבעה של לֵאוּת, השוטפת לאורך פניו ועד לתוך זקָנו.

הוא פסל את האיש, הנושא את המפתח. יש בו חיים לשנים רבות עוד והכל נדחק אל תוך השעה האחרונה הפתאומית. קשה לו לשאת זאת. שפתותיו חשוקות, ידיו נעוצות במפתח. הוא שִׁקַּע אש בתוך כחו, והוא נשרף בו, בקשיוּת ערפו.

הוא פסל את האיש, האוחז בשתי ידיו את ראשו הכפוף, כאלו על מנת להתרכז, כדי להיות עוד רגע אחד עם עצמו.

הוא פסל את שני האחים, שאחד מהם עוד מביט חזרה, שעה שהשני מטה ראש בתנועה שבהחלטה ובהתמכרות, כאלו הוא מכינו כבר בשביל התלין.

והוא פסל את תנועתו המטושטשת של אותו איש, “העובר את דרך החיים”. “העובר ושב” כנה אותה גוּסְטָב גֶפרוֹי³⁴. הוא כבר מהלך, אבל הוא פונה עוד פעם חזרה לא אל עֵבֶר העיר, לא אל עבר הבוכים, ולא אל ההולכים עמו. הוא פונה חזרה, אל עצמו הוא. זרועו הימנית מוּרמת, מתכופפת, נושרת; ידו מתפשקת בחלל האויר, ומרפה ממשהו כדרך שמחזירים את החרות לצפור. זוהי פרידה מכל בלתי־ידוע, מאוֹשר, שטרם בא, מצער, אשר יצפה עכשיו לשוא, מאנשים החיים אי־שם, ואשר עלול היה לפגשם אי־פעם, מכל האפשרויות של מחר ומחרתים, ואף מאותו מוֶת, שאדם רואה אותו לעצמו מרוחק, נדיב ושלֵו, ובסופו של זמן ממושך, ממושך. פסל זה, כשהוא נצב יחידי בגן ישן ואפלולי, ראוי לו להיות כעין אנדרטה לכל המתים בְּאִבָּם.

וכך העניק רודן חיים לכל אחד מאישים אלה בתנועה אחרונה זו של חיים.

הפסלים היחידים משפיעים שֶׂגֶב בשעוּרם הפשוט. אנו מהרהרים אותה שעה בדוֹנָטֶלוֹ³⁵ ואולי בפסלי קְלוֹ סְלוּטֶר³⁶ ונביאיו במצודת דִיז’וֹן³⁷.

דומה הדבר קודם כל, כאלו לא עשה רודן מאומה יותר, על מנת ללכדם. הוא העניק להם את הלבוש המשותף, את הכתונת ואת החבל, והעמיד אותם זה אצל זה בשני טורים; השלושה שהנם כבר בתוך ההלוך, בטור ראשון, האחרים, מתוך פניה לימין, מאחריהם, דומה כאלו הם נלוים. המקום, שנועד בשביל האנדרטה, היה השוק בקָלֶה, אותו מקום עצמו שבו החל המצעד הקשה. שם היו צריכים פסלים שקטים אלו לעמוד, גבוהים, מדרגה זוּטא אחת בלבד מעל פניו היומיום; דומה כאלו היתה הצעידה המצערת צפויה ועומדת, בכל זמן ועת.

אולם בקלה מאנו לקבל את הַכַּן הנמוך, כי על כן היה זה כנגד ההרגל. ורודן הציע אז מעמד אחר. צריך, דרש הוא, לבנות מגדל סמוך לים, מרובע, כהקף הבסיס, עם קירות צנועים, מפוסלים, בגובה שתי קומות, ושם למעלה יש להציב את ששת האזרחים בתוך בדידות הרוח והשמים. אפשר היה לנחש מראש, כי גם הצעה זו תִדָּחֶה. ואעפי“כ היה מעמד זה כמו נעוץ בהויתה של היצירה. אלו נעשה הנסיון, כי עתה היתה נתנת הזדמנות בלתי־מצויה להתפעלות מן הקבוצה, המצטרפת משש דמויות בודדות, ומלוכדת אעפי”כ עד שנראה היה כאלו הוא דבר אחד ואחיד. אותה שעה עצמה לא נגעו זה בזה הפסלים הבודדים, והם עמדו כעמוד אילנות אחרונים ביער שנכרת, והדבר אשר אִחֵד אותם היה רק האויר, שלקח חבל בהם באופן מיוחד. כל מי שהלך והקיף את הקבוצה הזאת, היה נרעש בראותו היאך עלו מתוך דכי הגלים לאורך השולים התנועות בנקיונן ובגדלותן, עלו, עמדו וכאלו גלשו חזרה אל תוך ההמון, כאותם דגלים, שעה שמקפלים אותם. כאן היה הכל ברור ומסוים. לְמִקְרה – דומה שאין כל מקום. ככל הקבוצות ביצירת רודן היתה גם זו סגורה בתוכה, עולם לעצמו, שלֵמוּת, מלאת חיים, אשר סבבו הלכו ולא אבדו מפני הֶפסק הזרימה באיזה מקום. במקום המגע השתלבו כאן החתכים, שגם הם היו כעין מגע, אשר טושטש מאד באמצעות האויר, שהיה שרוי בזה, מושפעים הימנו ומשתנים על ידו. קמו מגעים מן המרחק, פגישות, משיכת־גומלין של צורות, בדומה למה שאנו רואים אצל גושי עננים או אצל הרים, אשר גם האויר השרוי ביניהם אינו בחינת תהום, המפרידה, והוא יותר בחינת צנור והמשך, מעבר בעל הַדְרָגָה אטית.

רודן ראה מאז ומתמיד חשיבות מרובה בשתוף האויר. הוא שבץ את כל פסליו פרט אחרי פרט, בתוך החלל, וזהו שהעניק להם את הגדלות ואת העצמאות, את זו הבגרות שאין לתארה, ואשר הבדילה אותם מכל השאר. ואולם, כיון שמתוך פירוש הטבע, הגיע לאט לאט אל הגברת הבטוי, הוּכח, כי על־ידי כך הגביר גם את יחס האוירה אל יצירתו. כי על כן, היא שהקיפה ביתר תשוקה וערנות את הפרטים המלוכדים. אם עמדו פסליו קודם לכן בחלל, הרי עתה דומה היה כאלו הוא רתקם אל עצמו. רק אצל כמה מן החיות שעל הקתדרלות נתן היה להבחין בכגון זה. גם אצלו שותף אויר באופן מיוחד במינו: נראה היה, כאלו הוא נוכח כאן בחינת דומיה או רוח, הכל לפי מה שהיה שוטף ועובר אם על פני חלקים מוטעמים יתר או חרישיים יתר. ולמעשה, שעה שרודן גבש את השטח העליון של יצירותיו בשיאים, שעה שרומם את המרומם, ושוה עומק יתר לחלל, הרי שעשה ביצירותיו, כאשר עשתה האתמוספירה עם הדברים שהופקדו ברשותה במשך מאות שנים. גם היא רכזה, העניקה עומק והסירה אבק, ובעזרת גשם וכפור, שמש וסערה היתה מחנכת את הדברים האלה לחיים, שחלפו ביתר אטיות, בתמוּר, במאפל ובשהות.

עוד לגבי אזרחי קלה הגיע רודן על פי דרכו אל היכולת הזאת: בה מושתת היה העקרון המונומנטלי שבאמנותו. באמצעים כאלה מסוגל היה ליצור פסלים הבולטים מרחוק, פסלים שהיו מוקפים לא רק אויר קרוב, מוקפי השמים כולם. הוא מוכשר היה באמצעות פרט חי, כבאמצעות ראי, לתפוס ולהניע מרחקים, והוא מסוגל לצור תנועה שנראתה כגדולה בעיניו ולאלץ את החלל לקחת חלק בה.

כזה הוא אותו עלם צנום, הכורע ברך והפושט זרועות קדימה ואחורה בג’סטה של קריאה ללא גבול. רודן קרא לפסל זה בשם הבן האובד, אבל היא קנתה לה, לא ידוע מאין, לפתע־פתאם את השם תפלה. והיא מגביהה ועולה גם על כך, אין זה בן הכורע ברך לפני אביו. תנועה זו מזקיקה אלוהים, ובזה. העושה תנועה זו, אתה מוצא את כל אלה הזקוקים לו. כל המרחקים שיכים לפסל זה; הוא יחידי בעולם.

וכזה הוא גם בלזק. רודן שִׁוָּה לו גדלוּת, העולה אולי על דמותו של סופר זה, הוא תפס את יסוד הויתו, אלא שהוא לא הסתפק בתחוּמיה של הויה זאת: למען אפשרויותיו החיצוניות והרחוקות, למען הבלתי־מושג שלו המשיך את הקו הכביר הזה, שכדוגמתו אתה מוצא במצבות־אבן של עמים קדומים בעבר. הוא בקר במולדתו של בלזק, נופיה של טוּרֶן³⁸, הנזכרים ונשנים כל פעם בספריו, הוא קרא מכתבים שלו, הוא חקר את הצלומים המצוים והוא חזר אל כתביו, שוב ושוב; על כל הדרכים המסועפות והשלובות של יצירה זאת פגשתו אוכלוסית בלזק, משפחות שלמות ודורות, עולם מלא, הסבור כי יוצרו חי עוד, ודומה שהוא חי מפיו ומתבונן בו. הוא ראה כי כל אלף הדמויו, אף אם תעשינה מה שתעשינה, לעולם הן עסוקות רק באחד, בזה אשר יצר אותן. וכשם שאפשר אולי לשער על פי ההעויות הרבות של אולם־צופים ולדעת מה מתרחש על קרשי הבמה, כן חפש הוא בפָנים הללו את האיש אשר לא נעלם עוד לגבן. הוא האמין, כמו בלזק, במציאותו של עולם זה, ואף עלה בידו לרגע קט להשתלב בתוכה. הוא חי, כאלו גם אותו יצר בלזק, מעורב בלי משים עם המון יציריו. וכך הגיע אל מיטב הנסיונות. מה שנמצא כאן מלבד זאת, דומה היה כחסר־לשון. והתמונות זִמנו לו רק נקודות־אחיזה כלליות מאד, ולא שום חדוש. הדיוקן שנצטיר מהן, ידוע היה עוד מגיל בית הספר. רק תמונה אחת, זו שהיתה ברשותו של סטֵפַן מַלַּרְמֶה³⁹, והראתה את בלזק ללא מעיל וכתפיות למכנסיו, היתה אופינית יותר. ולאחר כך היה הכרח להסתיע ברשימות בני זמנו, של תֵּאוֹפִיל גוֹטְיֶה⁴⁰, רשימות האחים גוֹנְקוּר⁴¹ והפוֹרטְרֶט היפה, שכתב לַמַרְטִין⁴². מלבד זאת היתה עוד הפרוטומה של דוד אשר בקוֹמֶדִי פְרַנְסֶז וציור קטן מידי לוּאִי בּוּלַנְגֶ’ה⁴³. – מלא מרוחו של בלזק, נגש רודן באמצעי עזר אלה לשרטט את הופעתו החיצונית. הוא השתמש בדגמים חיים שמבנה גופם דומה והוא צר בצורות שונות שבעה עירוֹמים מושלמים. היו אלה אישים שמנים, גוּצים, בעלי אברים כבדים וזרועות קצרות, שבהן נעזר, והוא יצר לפי עבודות־הקדמה הללו את בלזק, לפי הדוגמה הנמסרת ע"י צלום האור של נָדָר⁴⁴. אלא שהוא חש כי בזה לא נתן עוד מאום באופן סופי. הוא חזר אל תאורו של למרטין. שם היה כתוב: “היו אצלו פנים של אֶלֶמֶנט”. ועוד: “היתה בו כל כך הרבה נפשיות, עד שזו היתה נושאת את גופו הכבד בקלות רבה”. רודן הרגיש, כי במשפטים אלה נעוץ חלק גדול מן המשׂימה. הוא נתקרב אל פתרונה על־ידי שֶׁנִּסָּה להלביש לשבעת העירוֹמים שלו חלוּקי נזיר, בדומה לאלה שבלזק היה נוהג ללבוש בשעת עבודתו. ובאופן כזה נצטרף מין בלזק בבַרְדָס, אינטימי למעלה מן המדה; המכונס יותר מדי בדומית לבושו.

אבל לאט לאט גדל כוח חזונו של רודן מפסל אל פסל. ולבסוף חזה אותו. הוא ראה דמות נרחבה פוסעת, שכל כָּבְדָהּ אבד לה במַפְּלֵי האדרת. על קדקדו החזק הזדקר השֵׂער. נשען על השער היה פרצוף פניו, בחינת מתבונן, ובתוך המוּלת ההתבוננות, מקציף ממעשה יצירה: פרצוף־פנים של אֶלמנט. זה היה בלזק בפוֹריוּתוֹ השופעת, בוראם של דוֹרוֹת, בזבזן של גורלות. זה היה האיש אשר עיניו לא היו צריכות עצָמים; אלו היה העולם ריק, כי אז היו מבטיו יוצרים אותם. זה היה האיש שרצה להתעשר בזכות מחצבי כסף אגדיים ולהיות מאושר על־ידי בת־נכר, זו היתה היצירה עצמה, שהשתמשה בהופעתו של בלזק, לשם הופעתה; יהירוּת היצירה, גובה לבה, מהומתה ושִׁכְּרוּתָה. זה הראש, שהיה נטוי לאחור, היה חי על פסגתה של דמות זו, כחיות אותם כדורים המרקדים על גבי קרני האור של מזרקות־המים. כל כֹּבֶד נעשה קל, עלה וירד.

כך ראה רודן ברגע של התרכזות בלתי שכיחה ושל הפרזה טרגית את בלזק שלו וכך יצר אותו. החזון לא חלף, הוא פשט צורה ולבש צורה.

התפתחותו זו של רודן, שעטרה עטרת מרחקים לפסליו הגדולים והמוֹנוּמֶנטַלִּיים של יצירתו, העניקה גם לאחרים יופי חדש. היא נתנה להם קרבה משלהם. יש בין יצירותיו החדשות קבוצות קטנות, המשפיעות רושם מתוך שהן סגורות ועל־ידי עבּוּדוֹ הרך להפליא של השיש. פסלים הללו שומרים גם בצהרי היום על אותו דמדום מסתורי, שמאצילים דברים לבנים בבין עַרְבָּים. ואין דבר זה רק תוצאה מן הערנות אשר בנקודות המגע; נתן לראות, כי בכלל נשארו בין הדמויות ובין חלקיהן הבודדים, פה ושם, גידי־אבן שטחיים, בחינת מדרגות, הקושרות במעמקים צורה אחת אל חברתה. ואין זה מקרה. מלואים אלה מונעים את התהוותן של סדקים חסרי־ערך הנובעים מן הפסל ומוליכים אל האויר הריק; הם גורמים ששולי הפסלים, הנראים אל מוּל מגרעות כאלו, חדים וממוֹרטים, שומרים על צורתם המעוגלת, והם מקבצים את האויר כאותם ספלים וזורמים בלי הפסק הלאה. שעה שרודן שאף, לשלב את האויר קרוב ככל האפשר בשטחם העליון של פסליו, דומה הדבר כאלו הֵמִיס בו את האבן. השיש נראה כאלו הוא רק הגרעין הקשה והפורה, והקו הסוגר האחרון והחשאי שלו הוא האויר. האור, המגיע אל הפסל הזה, שומט את רצונו; אין הוא שוטף על פניו לעבר דברים אחרים; הוא נצמד אליו, מהסס, שוהה, שוכן בתוכו.

סתימה זו של סדקים בלתי־מהותיים היתה מן התקרבות אל ההֶבלט. ולמעשה תִכְנֵן רוֹדן יצירת־הֶבלט גדולה, שבה תרוכזנה יחד כל אותן השפעות האור, שהשיג במלאכת הקבוצות הקטנות. הוא מתכוֵן, להקים סְטָו גדול, וסביבו מתפתל כלפי מעלה אֵזור שבהֶבלט רחב. ליד פִּתּוּלים אלה תהיה מדרגה מרוּפדת, והיא נעוּלה כלפי חוץ באמצעות קמרונות. במסדרון זה תחיינה הדמויות הצמודות אל הקיר כמו, באוירת עצמן; ותקום פלסטיקה, היודעת את סוד הכֵּהוּת הבהירה, מלאכת פִּסּוּל הדמדומים, קרובה לאותן יצירות פִּסּוּל, הנצבות במסדרונן של קתדרלות ישָׁנוֹת.

כזאת תהיה אנדרטת העבודה. על גבי הֶבלטים אלה העולים לאטם תגוֹללנה תולדות העבודה. האזור הארוך יפתח בתוך כוּך, ועליו דיוקנם של אלה אשר הזקינוּ בעבודת הַכְּרִיָּה בתוך הרים, והוא ימשיך את דרכוֹ הארוכה על פני כל המלאכות, החל מן הרועשות והעֵרוֹת ביותר וכלה במלאכות השקטות יותר, מן הכבשנים ועד לַלְבָבוֹת, מן הפטישים ועד למוֹחוֹת. בפתח יתעלו שני פסלים: היום והלילה, ועל הפסגה תעמודנה שתי דמויות גֶניוס מאֲבירות, הלא הן הברכות היורדות מן המרומים הזוהרים אל המגדל הזה. כי על כן אנדרטת עבודה זו תקום בחינת מגדל. לא בצורת פסל גדול, לא בתנועה רחבה נסה רודן לתאר את העבודה; כי אין היא מן הנראות למרחוק. היא נמשכת והולכת בין כתלי בתי המלאכה, בתוך הבתים, בתאי מחות; בתוך הנעלם.

הוא יודע זאת, כי על כן גם עבודתו דומה לכך; והוא עובד בלי הרף. חייו נמשכים כהִמָּשך יום עבודה אחד.

יש לו כמה וכמה בתי־מלאכה; ביניהם גלויים יותר, שהם מוצאים אותו המבקרים והמכתבים, חבויים יותר, שאין איש יודע עליהם. כאן יש תאים, מעונות קרחים ודלים, מלאים אבק ואפורים. ואולם דלותם היא אותה דלות אלוהית גדולה ואפורה, שאִתָּה מקיצים העצים בחודש מרץ. יש בכך משהו מראשיתו של אביב: בשׂורה חשאית וכובד־ראש עמוק.

יתכן, כי יום אחד יבוצע באחד מבתי־מלאכה אלה מגדל־העבודה זה. עכשיו, כיון שבצועו הוא ענין רק לעתיד לבוא, הכרח הוא לדבר על חשיבותו; ודומה כי חשיבות זו נעוצה בַתוכן. ואולם אם תקום פעם אנדרטה זאת, או אז יחושו, כי גם ביצירתו זאת לא רצה רודן מאום אשר מעל לאמנותו. הגוף העובד נראה לעיניו, כשם שנראה לו קודם לכן הגוף האוהב. היה זה גִלוּי חדש של החיים. אלא שיוצר זה חייו ממוזגים כל כך עם פסליו, נעוצים עמוק מאד בתוך יצירתו, עד שאין הוא מסוגל להקביל פני גִלּוּיִים, אלא באמצעיה הצנועים של אמנותו. חיים חדשים הנם בשבילו בסוף כל הסופות: שטחים חדשים, תנועות חדשות. עד לפשטות כזאת הגיעו הדברים סביבו. אין הוא יכול עוד לטעות.

בהתפתחותו זו נתן רודן אוֹת לכל האמנויות בעת זו של מבוכה.

יבוא יום ויכירו לדעת, מהו הדבר אשר העלה את האמן הגדול למעלת גדלוּת: זה שהיה עובד, אשר לא בקש מאומה, אלא לשקוע כולו, על כל כוחותיו, בתוך ההויה הנמוכה והקשה של מלאכתו. היה בכך משום וִתּוּר על החיים; אבל דוקא בכוחו של אורך־רוח זה נשְׂכָּר: כי על כן אל יצירתו בא והגיע העולם.

חלק שני: הרצאה [1907]

יש כמה שמות גדולים שאם ננקוב אותם ברגע זה, תתקשר ידידוּת בינינו, חמימוּת, אחדוּת, דבר אשר גרם כי אני – שהנני מבוֹדד כביכוֹל – משוחח כאן בתוככם: מתוככם כקול אחד מקולותיכם. את השם, העומד הַרְחֵק, בדוֹמה למזל בן חמשה כוכבים גדולים מעל לנשף זה, אין לבטא. לא עכשיו. כי הוא יגרום להתרגשות אצלכם, זרמים יקומו ביניכם, נטיה וסטיה, שעה שאני זקוק לדממתכם, לשטח העליון הבלתי־נרגש, לצפיתכם בת הרצון הטוב.

אני מבקש מאלה שעודם מסוגלים לכך, לשכוח את השם, העומד לדיון בפנינו, ואני בא בתביעה מלפני כולכם לשכחה נרחבת ביותר. רגילים הנכם, שמדברים באזניכם על אמנות, ומי רשאי להשתיק, כי נטיתכם מקדימה ברצון טוב הגדל והולך את הדברים, הפונים אליכם בכוון זה? תנועה מסוימת גדולה וחזקה, שאין להסתירה עוד, משכה כדוגמת מעוף הצפור את שימת־מבטיכם –: והנה כאן מתכוְנים להשפיל את עיניכם למשך זמן של ערב אחד. כי לא לְשָׁם, לא אל שְׁמֵי גִלּוּיִים בלתי־ידועים הנני לאסוף את שימת לבכם, לא על דבר מעוף הצפור אשר לאמנות החדשה רצוני לנחש נחושים באזניכם.

הרגשתי היא כהרגשת מי שעומד להזכיר לכם את ילדותכם. לא, לא רק את ילדותכם: את כל מה שהיה גדר ילדות. כי על כן הכונה היא, לעורר בכם זכרונות, שאינם שלכם, שגילם גדול מגילכם; יש להחזיר עטרה ליחסים ולחדש קשרים, שהם מרוחקים מכם.

אלו עמדתי לדבר כאן על אנשים, כי עתה יכולתי לפתוח במקום שהפסקתם, שעה שנכנסתם הנה; כמתערב בשיחותיכם, אגיע כממילא, אל הכל, – נשא ונשטף על ידי הזמן הנרגש הזה, אשר בחופיו דומה מונחים כל הדברים האנושיים, שטופים על ידו ומשתקפים בו באופן בלתי צפוי. אבל שעה שהנני מנסה לסקור את משימתי, מתברר לי שלא על אודות אנשים יש לי לדבר, אלא על דברים.

דברים. – בבטאי זאת (התשמעו?) מתחוללת דומיה; הדומיה האופפת את הדברים. כל תנועה שוכֶכֶת, הופכת תבנית, ומן העבר והעתיד מצטרפת שׁהוּת: החלל, ההרגעה הגדולה של הדברים שאינם נדחקים אל מאומה.

ואולם לא: כך אין אתם מבחינים עוד בדומיה, המתהוה בזה. המלה “דברים” חולפת על פניכם, אין היא נראית בעיניכם: רבה יותר מדי ואדישה יותר מדי. וכאן הנני שמח שהעליתי את הילדות; שמא יש בידה לעזור לי, לקרב את המלה הזאת אל לבכם בחינת מלה חביבה, הקשורה בהרבה זכרונות.

אם הנכם מסוגלים, כי עתה שובו נא בחלק מרגשכם הגָמוּל והמבוגר אל דבר מן הדברים אשר בילדותכם, שעסקתם בו הרבה. הזכרו נא, האם היה משהו סמוך אליכם יותר, מקורב יותר ונחוץ יותר מאשר הדבר הזה. האם לא היה הכל – חוץ ממנו – עשוי לגרום לכם כאב או עָוֶל, להבהילכם באיזה צער או לבלבלכם באיזה ספק? אם היה משהו מנעים בנסיונותיכם הראשונים וְהיה אמון ורֵעוּת – האם לא לו הנכם אסירי תודה? האם לא היה דבר זה, אשר אתו חלקתם את לבכם הקטן, כחַלֵּק פרוסת לחם, שמן ההכרח שתספיק לשנַים?

באגדות הקדושים שאבתם לאחר כך חדוה תמימה, ענוָה מבורכה, נכוֹנוּת־נפש, להיות הכל מה שידעתם כבר, כי על כן איזו כפיס־עץ קטן כבר עשה הכל למענכם וקבל על עצמו ונשא על שכמו. עצם קטן ונשכח זה, המוכן ומזומן לסמֵל הכל, הכניס אתכם בסודם של אלפים, כי על כן מלא אלף תפקידים, היה בחינת חיה ועץ ומלך וילד, – וכשהוא נעלם, היה הכל כאן. וּמשהו זה, עד כמה שהיה בלתי חשוב, כונן את יחסיכם אל העולם, הוליך אתכם אל תוך האֵרועים ואל בין הבריות, ויותר מזה: בו, בהויתו, בהופעתו כמות שהיא, בזה שנשבר לבסוף, או בהעלמו באופן מפליא, חייתם את כל האנושי עד לעמקי המות.

אתם נזכרים בכך בקושי כבר ורק לעתים רחוקות הנכם מכירים לדעת, כי גם עכשיו יש לכם צורך בדברים, בדומה לאותם דברים מן הילדות, המצפים לאמונכם, לאהבתכם, למסירותכם. היאך מגיעים הדברים לידי כך? באיזה אופן מקורבים לנו בכלל דברים? מה קורותיהם?

בימים קדומים מאד כבר היוּ צרים צורות של דברים, בעמל רב, לפי דוגמת הדברים הטבעיים המצויים; עשו כלים ומכשירים, והיה זה בודאי רגש נפלא, לראות את החֵפץ העשוי בידי אדם, שהוכר כל־כך, והוא שוֵה־זכויות, מציאותי כל־כך ליד החפץ אשר היה. כאן קם ויהי דבר־מה, מבלי דעת, מתוך עבודה פראית, ונשא קרבו עקבות של חיים גלויים וּמאוּימים, והיה רגש חם מזה; – אבל כיון שכבר הושלם והוצג, מיד נשתלב בין הדברים, קנה לעצמו את מתינוּתם, את גאותם השאננה, אלא שהיה מביט כמו בראיה בלתי מפוקפקת ובהבנה נוּגה מתוך קיומו. חויה זו היתה כל כך נפלאה ועזה כל־כך, עד שנתן להבין, כי לפתע־פתאום נוצרו דברים רק מכוח החויה הזאת. הלא יתכן כי דמויות־האֵלים הקדומות היו בחינת שמוש בנסיון זה, נסוּיים להלביש לאנושי ולחיתי, צורה של משהו אשר אינו מת עם המת, משהו הנשאר קים ועומד, משהו נעלה יותר: דָבָר.

איזה דבר? דבר יפה? לא. מי הוא זה שיָדע מה זה יפה? דבר הדומה. דבר, שבו חזרו והכירו שוב את אשר אהבו, ואת שפחדו הימנו, ואת הבלתי־מושג עם כל זה.

הנזכרים אתם בדברים כאלה? ביניהם מצוי אולי אחד, אשר נראה בעיניכם זמן ממושך רק מגוחך. אולם ביום מן הימים נהיתה חשודה בעיניכם הפצרתו, זו הרצינות המיוחדת, המיואשת כמעט, שיש בכולם; והאם לא שמתם לב, היאך קפץ על תמונה זו, כמעט נגד רצונה, איזה יופי, שסבורים הייתם כי מן הנמנע הוא?

אם היה רגע כזה, כי עתה רוצה אני להסתמך עליו. הרי הוא הרגע, שעל ידו חוזרים הדברים אל תוך חייכם. כי על כן אף אחד מהם אי אפשר שיגע בלבכם, אם אינכם נותנים לו, להפתיעכם באיזה יופי, אשר מן הנמנע היה לנחשוֹ מראש. היופי הוא תמיד איזו תוספת, ואין אנו יודעים מה.

שהיה היתה דעה אסתטית, אשר סבורה היתה כי היא משיגה את היופי, הטעתה אותו והיא הולידה אמנים, אשר ראו את תפקידם ביצירת יופי. ועדין לא מיותר הוא, לחזור ולומר, כי יופי אי אפשר “לעשות”. מעולם לא עשה מישהו יופי. אפשר רק ליצור נסבות מסבירות פנים ונשגבות בשביל הדבר העשוי לשהות אצלנו: מזבֵּח, פֵרוֹת ושלהבת. כל השאר אינו בגדר כוחנו. והדבר עצמו, הנברא מבלי יכולת לדכאו, מידיו של אדם, כמוהו כאֶרוֹס של סוֹקְרָטֶס, הנהו שטן, הוא בבֵין אלוהים לבין האדם, הוא עצמו לא יפה, אבל הוא רק אהבה ליופי וגעגועים אליו.

תארו לכם, אפוֹא, עד מה עשויה השקפה זו, כשהיא נחלתו של יוצר, לשנות הכל. האמן שהכרה זו מדריכה אותו, אין לו להרהר ביופי; כזולתו כן יודע אף הוא רק מעט מה טעמו של זה. מודרך בכוח הדחיפה לבצע מעשי־תועלת נשגבים ממנו, הריהו יודע רק זאת, כי יש תנאים מסוימים, אשר בזכותם עשוי היופי לשהות אצל הדבר שלו, ומקצועו הוא, ללמוד לדעת את התנאים האלה ולקנות את הכשרון כדי ליצור אותם.

אולם כל העוקב אחרי תנאים אלה בתכלית שימת־הלב, הוא ילמד להבין, כי לעולם אין אלה חורגים מן השטח העליון ובשום מקום אינם חודרים אל הפְּנים; וכל מה שנתן לעשות הלא הוא: לצרף שטח עליון שיהיה גדור באופן מסוים, אשר איננו מקרי בשום נקודה מן הנקוּדות, שטח עליון אשר בדומה לעצמים הטבעיים, הנו מוקף אתמוספירה, מואר ועטוף צל, ורק שטח עליון, – ותו לא. לאחרי כל המליצות היהירות ובנות מצב־רוח, דומה כי האמנות נעוצה בכל־זאת בתוך הפעוט והמפוּכח, ביומיומי, במלאכת־היד. כי על כן מה משמע: ליצור שטח עליון?

כי הבה ונהרהר רגע, האם לא הכל שטח עליון, כל מה שיש לפנינו, וכל מה שאנו משיגים, מפרשים ומבארים? ואת אשר אנו מכנים בשם רוח ונפש ואהבה; האין זה שנוי קל שבקלים בשטח העליון הקטן של פנים קרובות לנו? והרוצה לצור צורה לכך ולהגיש לנו, האם אין הוא מוכרח להאחז במוחש, ההולם אל אמצעיו, בצורה, שיש בידו למששה ולדעת את נפשה? האיש אשר ישכיל לראות ולהגיש את כל הצורות, האם לא יגיש לנו (כמעט מבלי דעת) כל מה שהוא רוחני? כל המכוּנה בשם געגועים, או כאב, או אושר, או שאי־אפשר לו שישא עליו שם, אפשר שיכלל ברוחניות הבלתי נתנת־להשגה.

כי על כן, כל אושר אשר הרעיד לבבות אי פעם; כל גדלות, שהמחשבה עליה בלבד כמעט והורסת אותנו; כל רעיון מן הרעיונות הנעלים ומחוללי התמורות –: היה היה רגע, עת שאלה לא היו אלא חשיפת שפתים, עפעפים, אותות של צל על המצח: וזה התו מסביב לפה, זה הקו מעל לריסים, זאת הכהוּת על הפָנים, – שמא כבר היו כאן גם קודם לכן: בחינת סימן באיזה בעל חי, כמו חריטה בסלע, בחינת חריץ בתוך פרי מן הפֵּרוֹת…

יש רק שטח־עליון אחד ויחיד, המוּנע על־ידי אלפי צורות ותמורות. בכוח מחשבה זאת אפשר לראות לרגע אחד את כל העולם, והוא נעשה פשוט והנו מסור כתפקיד בידיו של זה, אשר חשב את המחשבה הזאת. כי אם יש משהו העשוי להתגלגל ולהיות חיים, הרי אין הוא תלוי ברעיונות גדולים, אלא בכך, – אם אפשר לעשותו מלאכת־יד, משהו יומיומי, משהו השוהה אצל מישהו עד קץ.

אני מהין עכשיו, לקרוא באזניכם את השם, אשר אין להעלימו עוד: רוֹדֶן. אתם יודעים, זהו שמם של פסלים לאין מספר. אתם שואלים להם, והנני נבוך על שאין בידי להראות לכם אף אחד מהם.

אבל דומה עלי, כאלו אני נוטע בזכרונכם אחד ועוד אחד, וכאלו הייתי יכול להעלותם משם כדי להעמידם כאן בתוכנו:

את זה האיש עם האף המעוך, בלתי נשכח כאגרוף שהורם עלינו פתאום;

את זה העלם, אשר תנועת גופו הזקופה והרחבה קרובה ללבכם כמו יקיצתכם שלכם;

את זה ההֵלך, שכמוהו כמלה חדשה למושג ההליכה בתוך אוצר המלים אשר לרגשותיכם;

ואת זה היושב, החושב בכל מלוא גופו, הנספג אל תוך עצמו;

ואת האזרח עם המפתח, שכמוהו כארון גדול, שיסורים בלבד סגורים בתוכו.

ואת חוה, זו הכפופה ממרחק אל בין זרועותיה, אשר ידיה הנטויות אל החוץ, היו רוצות להגן גם על גוף עצמה העומד בתמורות.

והקול הפנימי המתוק והחשאי, פשוט כמו תוך, כמו קול שחרג ממעגלה של אותה קבוצה;

ועוד פסל אחד פעוט, שאת שמו שכחתם, העשוי בחינת חִבּוּק לָבָן, נוצץ, המקופל כפקעת; וזה האחר, הנקרא אולי פַאוּלוֹ וּפְרַנצ’סקה⁴⁵, וקטנים יותר, שאתם מוצאים אותם בקרבכם כמו פֵרות שקלפתם דקה מאד –

ועוד: הנה מטילות עיניכם, כעדשות של פנס־קסם, ממעל לו, בלזק ענקי על הקיר. דמותו של יוצר בגבהות לבו, העומד בתוך תנועתו עצמו כעמוד בתוך מערבולת, הגורפת את כל העולם בכוח הראש הסובב והולך.

האם אעמיד ליד הפסלים אשר העלה זכרונכם, ומתוך שהם מצויים כבר בזה, מאות ועוד מאות אחרים מהם? את זה אוֹרפֵיאוּס, את זה אוּגוֹלִינוֹ⁴⁶, את זו תֶּרֶזָה⁴⁷ הקדושה, הקולטת נגעים, את זה ויקטור הוּגוֹ אשר תנועתו גדולה, משופעת, משתלטת, ואת זה האחר, הנתוּן כולו ללחישות־סוד, ועוד שלישי, אשר שלשה פיות של נערות מזמרות אחריו, בחינת מעיָן הבוקע בגִינו מבטן האדמה? והריני חש כבר, היאך נמוג השֵׁם בפי, עד מה מתגלם בזה יותר ויותר המשורר, אותו משורר עצמו, ששמו אוֹרפֵיאוס, שעה שידו נמשכת בדרך־עקיפין בלתי שכיחה מעל לכל הדברים אל המֵיתרים, אותו עצמו האוחז מתוך עוית ומלא כאב את רגליה של המוזה הדוֹאָה, המתחמקת; אותו עצמו, המת לבסוף, והפנים העומדות זקופות בצל קולותיו המוסיפים ומזמרים אל תוך העולם, והוא מת, מיתה כזאת, שיש ואותה קבוצה קטנה עצמה מכונה לפעמים גם בשם תחיה.

אבל מי יכול היה לעצור את נחשול האוהבים, שהתרומם שם בחוץ על פני ימה של יצירה זו? עם דמויות אלה, הקשורות זו בזו ללא רחם, באים ועולים גורלות ושמות מתוקים ונטוּלי־נחמה: – אלא שלפתע פתאום נעלמו, כאותו ברק, הנסוג, – ונראית הקרקע, רואים גברים ונשים, גברים ונשים, שוב ושוב גברים ונשים. וכל שמרבים להתבונן, כן נעשה פשוט יותר גם התוכן הזה ואנו רואים: דברים.

כאן תשות מלותי והן חוזרות אל אותה תבונה גדולה, אשר לקראתה כבר הכשרתי אתכם, אל הידיעה על אותו שטח עליון, שבכוחה הוגש לאמנות זו כל העולם. הוגש, אבל עוד לא נתן. כדי ליטול אותו, צריך היה (ועדין יש צורך) לעבוד עבודת אין־קץ.

שערו בנפשכם, כמה צריך היה לעבוד האיש הזה, אשר רצה לשלוט בכל שטח עליון; כי על כן אין לך דבר אחד הדומה למשנהו. איש, אשר רצה להכיר לא את הגוף בדרך כלל, את הפנים, את היד (כל זה אינו בנמצא); אלא את כל הגופים, את הפנים כולן, את כל הידים. איזו מגמה קמה והיתה כאן! ועד מה צנועה ורצינית היא; כמה חסרת גרוי ונעדרת סִכּוּי; עד מה נטולת־מליצה עד תכלית.

נוצרת מלאכת־יד חדשה, אבל דומה הדבר שזוהי מלאכת־יד של אחד בן אלמות, עד כדי כך רחבה היא, כל כך ללא שעור וסוף וכל־כך מותנית מן הלמוד המתמיד. והיכן ראיתם אורך־רוח שיהיה ראוי למלאכת־יד כזאת?

אורך־רוח זה היה אצל עובד זה מאהבה, הוא נתחדש בלי הפוגה מתוכה של זוּ. כי שמא כאן נעוץ סודו של אמן זה, אשר היה בחינת אוהב, ושום דבר לא היה יכול לעמוד כנגדו. חשקו היה כה ממושך וכה נלהב ובלתי־פוסק, עד שכל הדברים נכנעו לו: כל הדברים הטבעיים וכל הדברים הסתומים בכל הזמנים, שבהם גנוז היה עֵרגון אנושי, להיות טבע. הוא לא עמד ליד הדברים אשר קל לתמוה עליהם. הוא רצה לחקור את התמיהה ולדעתה עד תכליתה. הוא נטל על עצמו את הדברים הכבדים והנעולים ונשא אותם, והם דחקו אותו יותר ויותר בכבד משאם אל תוך מלאכת ידו. בכח לחצם מן ההכרח היה שיוברר לו, כי לגבי דברי האמנות כמו לגבי כלי נשק או מאזנַים, אין העיקר לשוות להם איזה מראה, ושיהיו “משפיעים” במראיהם זה, אלא העיקר הוא יותר בזה, שיהיו עשויים כהלכה.

בעשיה־כהלכה זאת, בזו העבודה מתוך מצפון טהור, נעוץ היה הכל. לעשות כצורתו של דבר מן הדברים, משמעו לכבוש את פני כל שטחיו, לא להעלים כלום, לא לפסוח בראיה על משהו, לא לרמות באיזה מקום; לדעת את מְאַת הפרופילים ופרופיל, את כל המוצאות והמבואות, את כל פרשות־הדרכים. או אז היה יהיה זה דבר, או אז יהיה זה אִי, המנותק מכל צדדיו מיבשת הבלתי־מוּדע.

עבודה זו (עבודת ה־Modelé) היתה שוה בכל מה שהיה עושה, והיא צריכה היתה להֵעשוֹת בצניעות כזו, בנכונוּת־לשרת כזאת, במסירות כזאת, עד כדי כך ללא הבדלה בין פנים יד וגוף, עד שלא נשאר עוד מאום המכוּנה בשם, עד שהיו צרים צורה, בלי לדעת, מה הולך ונוצר, כאותה תולעת, העושה את דרכה באופל, מעמדה אל עמדה. כי מי הוא האיש שאינו משוחד עוד כלפי צוּרות, הידועות בשם? מי הוא זה שאינו בוחר עוד, שעה שהוא מכנה משהו בשם פנים? ואולם היוצר אין לו רשות הבחירה. עבודתו חיֶבת להיות בת ציוּת שוה. בלתי־פתוחות במדה שוה, כדוגמת סוד, חיבות הצורות ללכת בין אצבעותיו, על מנת שתהיינה נקיות ושלמות בתוך יצירתו.

וכאלה הן הצורות ביצירתו של רודן: נקיות ושלמות; בלי לחקרן, מסר אותן הלאה, לידי יצירותיו, הדומות כאלו בתוליות הן שעה שהוא עוזבן לנפשן. האור והצל חולפים על גביהן, חשאים יותר מאשר על גבי פֵרות רטוּבים ואף נרגשים יותר, בחלוֹף הצפרירים על גביהם.

כאן מן ההכרח שידובר על התנועה; אכן, לא כמוֹת שזה נעשה תכופות ובבחינת תוכחה; כי על כן הֶנֵע התנועות, אשר רבים הרגישו בו אצל פסלים אלה, מצוי בתוך עצמו והוא דומה למחזור פנימי, ואינו פוגע לעולם במנוחתם וביציבותם הארדיכלית. ואף אין משום חדוש בזה שאנו מכלילים, את ההנע בתחום הפלסטיקה. חדש הנו סוג התנועה, המאלצת את האור בכח אפים המיוחד של שטחים עליונים אלה, שמורדותיהם מוּסחים פעמים רבות, להיותו זורם כאן לאט ושם להתאשד, אור הנראה פעם שטחי ופעם מעמיק, פעם מבריק ופעם כהה. האור, הנוגע באחד הפסלים האלה, אינו עוד אור סתם, אין לו עוד מפנה מקרי; הפֶּסֶל קולט אותו ועושה בו כעשות בתוך שלו.

את הקליטה והפליטה האלה של האור כתוצאה ממצב מסוים עד תכלית של שטח־עליון ראה רודן שוב כתכונתם המהותית של דברים פלסטיים. העולם העתיק והעולם הגוטי, בקשו, כל אחד לפי דרכו, פתרונים לבעיה פלסטית זו, והוא העמיד עצמו בתוך מסורות עתיקות על־ידי זה שעשה את קליטת האור בחינת חלק מן ההתפתחות.

יש כאן באמת פסלים עם אור עצמי, כגון הפנים השקוּעוֹת אשר בגוש הנצב במוזיאון לוקסמבורג, המחשבה, שבנטיתן קדימה, עד כדי היותו צל, על גבי בהקה הלבן של האבן, שבהשפעתו מטשטשים הצללים ועוברים להיות דמדום שקוף. ומי זה אינו מהרהר מתוך התפעלות באחת מן הקבוצות הקטנות, שבה יוצרים שני גופים דמדומים, על מנת להפגש פגישה חשאית עם אור שלו? והאם לא מצוין הדבר, שעה שהננו רואים את האור העובר על גבה המפורקד של דנאידה: אט־אט, כאלו הוא מתקדם כמדת הזרת במשך שעות רבות. והאם חש עוד מישהו בסולם זה של צללים, עד למעלת אותם דמדומים מוברחים ודקים הרוחשים חיש־חיש מסביב לטבורם של פסלים קטנים עתיקים, ואשר ידענום רק בתוך חללם הֶעָגוֹל של עלי־שושנים?

בצעדי־התקדמות כאלה – שמן הנמנע לפרטם – נעוצה עליתו של רודן ביצירתו. יחד עם הכנעת האור התחילה כבר גם ההתגברות הגדולה הבאה, אשר ממנה שעור הקומה לפסליו, מאותו מין גדלות, שאינה מותנית בשום מדה. אני מתכון לכבוש החלל.

שוב היו אלה הפסלים שהפכו בזכוּתוֹ, כמו שקרה תכופות, כמו עם הדברים אשר בטבע ודברי־אמנות אחדים ממוצא נעלה, שהוא היה שואל בעצתם מפרק לפרק. הם שננו באזניו כל פעם על דבר איזו חוקיוּת, שהם מלאים הימנה, ואשר רודן השיג אותה יותר ויותר. הם אפשרוּ לו הצצה אל תוך הגיאומטריה הכמוסה אשר לחלל, ואשר בזכותה למד להבין, כי שוליו של פסל מן ההכרח שיִוָצרוּ בכווּן כמה מישורים הנוטים אלה כנגד אלה, בכדי שפסל זה יתקבל על דעת השטח, ויוכר על ידו בעצמאותו הקוֹסמִית.

קשה להביע־כמו את ההכרה הזאת. ואולם ביצירתו של רודן נתן להוכיח, היאך השתמש בה. במרץ ובבטחון הגוברים והולכים מצטרפים הפרטים המצויים ביחידות שטח חזקות, ולבסוף הם קמים, כאלוּ בהשפעת כוחות מסתובבים, בתוך מישורים גדולים אחדים, מתישרים, אם אפשר לומר כן, ודומה שהננו מבחינים היאך משתיכים מישורים אלה אל כדור־השמים והם מתמשכים והולכים אל תוך האין־סוף.

הנה זה העלם des Âge d’airain העומד עדין כאלו בתוך חלל פנימי, מסביב ליוחנן מתרכך הכל, ומסביב לבלזק עומדת כל האוירה, – ואולם כמה פסלי־עירום נעדרי ראש, וקודם־כל ההלך החדש שאין אח ודוגמה לו, כאלו הם עומדים מעלינו, וּכמו נעוצים בתוך העולם, כמתחת לכוכבים, בתוך מעגל מרחיק ובלתי־טועה.

אולם כשם שהגדלות־מכל־גדלות באגדה, כיון שמישהו קנה אותה, הרי היא ממעיטה עצמה בפני קוֹנֶהָ, כדי להיות קנינו עד תכלית, כן חיב היה האמן לקנות לעצמו את חלל פסליו בחינת קנין אישי שלו. כי על כן הוא כוּלו, בכל מלוא גדלותו לאין־שעוּר, הנו בתוך הדפים הנפלאים, אשר תמיד אפשר להניח, כי הם מֵעֶבר ליצירתו. רִשּׁוּמים אלה, מעשי עשרת השנים האחרונות, אינם כסברת רבים, הערות נחפזות, הכנות, דברים ארעיים; יש בהם מן המוגמר אשר בנסיון ארוך ובלתי־פוסק. והם מכילים זאת, בדרך של נס הנמשך, כמעט במאום, בתרשים מהיר, בקו שנלקח בנשימה אחת מן הטבע, בקו בן קו, שהוא עצמו וִתֵּר על עצמו, לכאורה, כי על כן נראה היה עָדין יותר מדי ויקר־ערך יותר מדי. מעולם לא היו קוים, אף לא בדפים היפניים הנפלאים ביותר, בעלי סגולות הבעה כזאת, ואותה שעה ללא כל כונה. כי על כן כאן אין מאום משל תאור, לא־כלום מן הכוָנה, כל אוֹת מִדָּבר המכונה בשם. ואעפי"כ – מה אין כאן? איזו אחיזה, או שמיטה, או אי־אפשרות־לאחוז־עוד, איזו נטיה ושאיפה והתרכזות, איזו נפילה או פריחה־באויר, שאתה רואה או חש אי־פעם, ואשר אינן בנמצא כאן? ואם היה זה מצוי אֵי־שם, הן נאבד הדבר: כי על כן היה זה כל כך רופף ורך, מיועד במדה מועטה כל־כך למישהו, עד כי מן הנמנע היה ליחס לו איזה טעם. רק עכשיו, שעה שאנוּ חוזרים ורואים אותו, באופן בלתי־צפוי, בדפים אלה, הננו יודעים את ערכו: סוף־פסוק מן האהבה והיסורים, היות־מחוסר־נחמה והיות־מאושר נאצל מהם, ואין משיים בְּשֶׁלְמָה. יש כאן דמויות, המתרוממות, והתרוממות זו ממריאה כל־כך, שרק בוקר מן הבקרים מסוגל לכך, שעה שהשמש מפציעה בתוכו. ויש כאן דמויות קלות, הממהרות להתרחק, ועל־ידי זה שהסתלקו הן ממלאות אותנו זעף, דומה כאלו אי־אפשר לנו בלעדיהן. כאן יש אנשים השוכבים, שסביבם מתרקמת השֵּׁנה ומתכדרים החלומות; ובריות רפויות, כבדות מאד מרפיון, הממתינות; ודמוּיות מושחתות, שאינן רוצות להמתין עוד. ואנוּ רואים את שחיתותן, והרי זה דומה לגדוּלו של צמח, הצומח בטֵרוּף, כי על כן אינו יכול אחרת; והננו משיגים כמה יש כאן מהשתוֹחחוּתו של הפרח במשתוֹחחת הזאת, וכי כל שהנו עולם, ואף צלם זה, שהוא בחינת מזל במעגל החיוֹת, הנו מסולק לתמיד וצמוד אל בדידותו הנרגשת.

ואולם אם דמות אחת מן הדמויות הנרגשות נראית לעין עם תוספת מה של צבע ירוק, הרי שזהו הים או קרקע־הים, והריהי נעה אחרת, ביתר יגיעה מתחת לפני המים; ודי ברמז של כחול ליד דמות נוטה לנפול, או אז חודר החלל מכל הצדדים אל תוך הדף ומקיף אותה כל כך הרבה אֵינוּת, עד שתוקפת אותך סחרחורת ובלי רצונך הנך מבקש לגעת בידו של האמן, המושיט לך בִּפְנִיָה עדינה את הרשום.

הנה כי כן, דומני, שהבאתיכם לידי הבחנה בתנועה אחת מתנועותיו של האמן. ואתם תובעים נוספות. אתם חשים כי הנכם מוכנים במדה דיה, לקבוע סדר ואף להשלים כל דבר חיצוני וקיצוני, עד שיצטרף לקו בדיוקן האישי. אתם דורשים לשמוע את הֲגָייו של משפט כמות שהיה הגוּי; אתם רוצים לרשום מקומות ותאריכים במפת־ההרים־והנהרות של יצירה זאת.

יש כאן תצלום אחד מתמונת שמן. היא מראה לנו באופן מטושטש איש צעיר אחד מסוף שנות הששים. הקוים הפשוטים בפנים חסרי־הזקן כמעט קשים הם, ואולם העינים הבהירות העומדות בתוך האופל קושרות את הפרט להבעה נדיבה, כמעט חלוּמה, כמו שהיא מצויה אצל אנשים צעירים בהשפעת הבדידות; דומה כמעט שאלה הם פני איש, אשר קרא עד רדת החושך.

והנה כאן תמונה אחרת; משנת 1880 בערך. נראה בזה גבר, הטבוע בחותם של פעולה. הפנים רזות, הזקן הארוך גולש ברשול על החזה רחב הכתפים, שעליהן התרחב המעיל יותר מדי. בגוֹנים הזהובים־אפורים שהחוירו בתצלום, דומה שהננו מבחינים כי הריסים אדמו, ואולם מבט בעל בטחה והחלטיות נבט מתוך העינים המאומצות, ויש בגִזְרה איזוֹ מתיחות גמישה אשר לא תִפָּקַע.

ולפתע פתאם, כעבור שנים אחדות, דומה שהכל נשתנה. הארעי והבלתי־קבוע הפך משהו מוחלט, העשוי להתקים זמן ממושך. בבת־אחת נעשה מצח זה “סלעי” וזקוף, שממנו בוקע האף הישר והמוּצק, אשר נחיריו דקים ורגישים. כמו מבעד לקשתות־אבן עתיקות שרויות העינים הרואות למרחקים כלפי פְנים וכלפי חוץ. הפה אשר למסֵכַת פַבְן אחת, נסתר למחצה ומוגבר על־ידי שתיקה חושנית של דורות חדשים, ומתחת לו הַזָּקָן, כאלו נעצר זמן ממושך מדי, והריהו פורץ בנחשול לבן אחד ויחיד. והדמות, הנושאת עליה את הראש הזה, דומה שאין להזיזה מן המקום.

ואם נרצה לומר מה הוא הדבר אשר נאצל מן התופעה שבאיש הזה, הרי הוא זה: כי דומה שהיא חוזרת ומופיעה כעין אֵל־המים ואף צופה לעתיד כמו נביא. וחותם זמננו אינו טבוע בה. קבועה ועומדת ביחידותה, הרי היא אובדת אעפי"כ בתוך איזוֹ אלמוניות אשר מימי הבינים, ויש בה אותה ענוה שבגדלות, המעלה בזכרון את בנאי הקתדרלות הגדולות. בדידותה אינה התבדלות, כי על כן היא נעוצה בקשר שאנו קשורים בטבע. גבורתה היא, עם כל קשי־ערפה, ללא קשיות, עד שאפילו ידיד אחד של רודן, שאותו היה מבקר פעָמִים לפנות ערב, מסוגל היה לכתוב: “בלכתו, נשאר משהו מן העדנה בדמדומי החדר, דוֹמה כאלו אשה היתה בזה”.

ולמעשה, הרי המעטים שזכו לידידותו של האמן, למדו לדעת את טוּבוֹ, שהנוֹ אלמנטרי כטובוֹ של כח מכחות הטבע, כטובו של יום־קיץ ארוך, הנותן שהות צמיחה לכל והוא מאַחֵר לְהַעֲריב. אולם, גם המבקרים הארעיים בשעות שלאחר צהרי יום ראשון בשבוע לקחו חבל בזה, שעה שהיו פוגשים את האמן בשני בתי־המלאכה העירוניים ב־Dépôt des Marbres בין הפסלים המושלמים והמוכנים רק למחצה. אדם מרגיש עצמו בטוח אל מול אדיבותו הפועלת מן הרגע הראשון, אבל אדם נבהל מן המרץ שבהתענינות, שהוא מעניק לו. או אז יש אצלו אותו מבט של שימת־לב מרוכזת, הבא וחוזר כאורו של זרקור, אלא שהוא מרובה כל־כך עד שאתה מרגיש עוד שעה ארוכה בהארתו.

שמעתם תכופות את תאוּרם של בתי מלאכה אלה, אשר ב־Rue de L’uni versité. הללו צריפי בנין הם, שבהם נעשית מלאכת הסִּתּוּת של אבני־הבנין ליצירה גדולה זאת. הסדר הפרוע כמו במחצבה, אינו משפיע הנאה למבקר; מתוך שהאבנים מוכנות בזה רק לשם המלאכה, הריהן מאלצות את המבקר שהסתכלותו תהיה בחינת עבודה, ורבים הבחינו במקום זה בפעם הראשונה, עד מה בלתי שכיחה היא מלאכה זו. אחרים, אשר קנו לקח, יצאו בחינת מתקדמים מכאן והרגישו, שהם למדו משהו בכל אשר מצאו בזה. אבל מענינים במיוחד היו חדרים אלה בעיקר לאלה שהשכילו להתבוֹנן. נדחפים ע"י רגש של צורך עָדִין, היו אלה באים הנה, לפעמים ממרחקים, והיה זה אצלם מה שצריך היה להתרחש יום אחד, – לעמוד בזה, בחסותם של פסלים אלה. היתה זו אחרית וראשית התגשמות שאננה של משאלה, כי אֵי שם מצוי משל לכל המלים הרבות, מציאות פשוטה ומבוּצעת. אל אלה היה מצטרף אז רודן והיה מתפעל עמהם יחד מן הדברים שהם התפעלו. כי הדרך הנסתרת אשר ליצירתו ללא כונה, המוליכה ועוברת את יצור-כפיו, מאפשרת לו, לעמוד הוא עצמו בפני פסליו המושלמים, אשר לא השקיף עליהם ולא הקדים להם הקדמות, ולהתפעל מהם, לאחר שהנם שרירים וקימים ואף עולים עליו עצמוֹ. התפעלותו שלו – תמיד טובה יותר, יסודית יותר, נלהבת יותר מזו שאצל מבקריו. התרכזותו שאין־לתארה מועילה לו בכל. ושעה שהוא דוחה תוך כדי שיחה בסלחנות ובאירוניה כל רמז בדבר השראה והוא סבור, כי אין כזאת בנמצא – אין כל השראה, אלא עבודה בלבד, הנך משיג לפתע פתאם, כי אצל יוצר זה היתה רוח־הקודש מתמידה לעולם, כל־כך עד שאין הוא חש עוד בבואה, כי על כן אין היא נעדרת ואתה מבין ליסוד פוריותו הבלתי־פוסקת.

“Avez-vous bien travaillé?” – היא השאלה, שבה הוא מקביל פניו של כל מי שחביב עליו; כי על כן אם שאלה זו נענית בחיוב, הרי אין מה לשאול עוד ואפשר להיות שלֵו: כל העובד מאושר.

בשביל טבעו הפשוט והאחיד של רודן, השולט על אוצרות כח שאין לשערם, היה פתרון זה אפשרי; בשביל כשרונו הגאוני היתה זו נחיצות; רק בדרך זו יכול היה להשתחרר על העולם. לעבוד, כמו שעובד הטבע, לא כמו האנשים, זה היה יעודו.

יתכן כי את הדבר הזה השיג סֶבַּסְטִיאַן מֶלְמוֹת⁴⁸, שעה שיצא יחידי בצהרי־יום נוּגים לראות ב־Porte de l’Enfer. שמא פעמה התקוה להתחיל שוב מחדש עוד הפעם בלבו ההרוס־למחצה. יתכן כי אלו נתן לו הדבר, היה הוא רשאי לשאול את האיש: מֶה היו חייך?

ורודן היה עונה: טובים.

האם היו לך אויבים?

מן הנמנע היה שיפריעוני מעבודתי.

והתהלה?

היא חִיְבה אותי לעבוד.

והידידים?

תבעו ממני עבודה.

והנשים?

תוך כדי עבודה למדתי להתפעל מהן.

והלא היית צעיר?

אוֹ אז הייתי מאן־דהוא. אין אדם משיג מאומה כשהוא צעיר; דבר זה בא לאחר כך, לאט לאט.

את אשר לא שאל סבסטיאן מלמוט, שמא הרהר מי שהוא בכך, שעה שהיה מבקר אצל האמן, והיה משתומם שוב ושוב על הכוח המתמיד של בן־השבעים כמעט, על העלומים שבו, שאין בהם מאום מן השמרנות, שהם רעננים, דומה כאלו הם באים אליו שוב ושוב מֵעִמְקי האדמה.

ואתם עצמכם הנכם שואלים, מתוך קוצר־רוח, עוד הפעם: מה היו חייו?

אם אני מהסס מלספר לכם, לפי סדר הזמנים, כשם שמספרים תולדותיו של אדם הרי זה משום שלי נדמה, כאלו כל התאריכים, הידועים (והם רק תאריכים בודדים), יש בהם מעט מן האישי והם כלליים עד מאד בהשואה לאשר עשה האיש הזה מהם. קודם־כל, במה שהיה לפני כן, והמובדל על־ידי הר־ההר של יצירתו, קשה להבחין משהו שבעבר; הכל מותנה ממה שהאמן עצמו ספר בהזדמנות ואשר נמסר לאחר־כך מפי שומעיו.

מתחום ילדותו נודע רק זאת, כי הנער הובא במוקדם מפריס לפנסיון קטן בְּבּוֹבֶה⁴⁹, במקום שם היה חסר־משפחה, ומתוך שהוא היה נתון לסבל עדין ורגיש בקהלם של אלה אשר הקיפוהו זרות ואכזריות. בן י"ד הוא חוזר לפריס ונכנס קודם־כל לבית־ספר קטן לציור שבו הוא לומד לדעת את הצבע, וּרצונו הוא לא להרפות עוד ממנו: עד כדי כך ישר בעיניו החומר הזה. כשם שישר בעיניו כל מה שיש בו משום עבודה: הוא עובד אפילו בשעת סעודה. הוא קורא, הוא רושם רשומים, הוא רושם מתוך הליכה ברחוב והשכם בבוקר, הוא רושם ב־Jardin des Plantes את פני החיות המנמנמות, ואם אין החשק דוחף, דוחקו העוני, העוני אשר בלעדיו לא יתארוּ חייו ואין הוא שוכח לעולם, כי הוא הוא שזמֵן לו חיות ופרחים, דל בין כל הדלים, התלויים באלהים ורק בו.

בן י"ז הוא נעשה שוליה אצל תפאורן ועובד לפי הזמנתו כמו שעבד מאוחר יותר בתוצרת סֶוָר⁵⁰ בשביל Carrier-Belleuse ובשביל Van Rasbourg באנטורפן ובריסל. חייו לאמתם ועצמאותם התחילו, כלפי פומבי, בשנת 1887, בערך. הדבר מתחיל מזה שהגישו תביעה משפטית נגדו על שהכין את הפסל Âge d’airain שהוצג אז, בדרך של יציקה־בעין. ודאי שלא היה יודע על כך גם עכשיו, אלמלי הצבור אשר עמד על דעתו כי יש לתבעו לדין ולעמוד בפרץ. הוא אינו קובל על כך; אלא שבהשפעת האיבה אשר לא פחתה, קם והתפתח אצלו כח־זכרון חזק לגבי נסיונות רעים, שאלמלי כן היה הוא בחושו לגבי עיקרי־דברים מזניח אותו. יכלתו היתה כבירה כבר באותה שעה, והיתה אז כבר שנת 1864, בעת שנוצרה המסכה של בעל האף המעוך. הוא עבד הרבה מאד בימי תלותו, אבל כל מה שנוצר סורס על־ידי זולתו, ולא נשא עוד את שמו. את הדגמים שבצע בשביל סֶור, מצא לאחר כך האדון רוֹגֶ’ה־מַרְכְּס⁵¹ ורכש אותם; ודאי שהיו משליכים אותם בחינת פסולת אל האשפה של בית־החרושת. עשר מסכות, שהוכנו בשביל אחת הברֵכות בטרוֹקָדֶרוֹ נעלמו, מיד לאחר שהוצגו במקום ולא מצאום יותר. הפסל “אזרחי קלה” לא הוצב במקום שהציע האמן; איש לא רצה להשתתף בגלוי האנדרטה הזאת. בנָנְסִי אלצו את רודן לעשות שנויים בפסלו של קלוֹד לוֹרֶן⁵², שנויים שהיו מנוּגדים לדעותיו. אתם זוכרים בודאי, כי המזמינים את פסל בלזק דחו אותו, בנמוק שהפסל אינו דומה לאיש במדה מספיקה. יתכן, כי לא פסחתם על הידיעה בעתונים עוד מלפני שנתים, כי יציקת הגבס של החושב שנעשתה לשם דוגמה בשביל הפנתיאון הושמדה על־ידי אַקסְתִיבּ⁵³. ויתכן כי היום או מחר תתקלו בידיעה דומה, אם יקרה ואיזה מוסד צבורי ירכוש פסל מפסלי רודן, כי על כן רשימה זו, שאינה אלא קצור בלבד מן ההקנָטות שהשתדלו להרבותן ואשר לא תסתימנה לעולם.

נתן לשער, כי אמן אחר היה נענה סוף־סוף למלחמה שהוכרזה עליו שוב ושוב; תרעומת וקוצר־רוח היו מסוגלים להרגיז את האחד או את השני; ואולם, אלו יצא לזירת־הקרב מי יודע עד מה היה מתרחק מיצירתו. נצחונו של רודן הנו בזה שהוא עמד בשלו ועל ההרס ענה כענות הטבע: בהתחלה מחודשת וּבפוֹריוּת כפולת עשר.

כל החושש מפני נזיפה על חטא שבהגזמה, אין בידו בכלל שום אמצעי כדי לתאר לפניכם את פעולת רודן לאחר שובו מבלגיה; יומו היה מתחיל אצלו עם צאת השמש, אבל לא מסתיֵם עם שקיעתה; כי כאן נצטרף עוד פס אור של עששית אל השעות המאירות. בשעת לילה מאוחרת, בעת שלא נתן עוד להשיג דגם, היתה אשתו אשר חִלְקה עמו את מנת חייו מזה שנים רבות, בעזרתה הנרגשת ובמסירותה מוכנה תמיד, לאפשֵׁר לו את העבודה בחדרו המצומצם. היא היתה בלתי נראית כעוזרת, כאלו נעלמת בשרותיה הקלים והרכים, שנפלו בחלקה, אבל שהיא מסוגלה להיות גם יפה, אף דבר זה לא נתן לשכוח לאחר הפסל המכונה La Bellone ואף צלוּמה הצנוע והמאוחר יותר מדבר על כך. ואם קרה שגם היא עָיְפה, או אז מתברר, כי זכרונו של היוצר מלא היה זכרונות של צורות עד כדי כך, שלא היה כל טעם בשבילו להפסיק מעבודתו. אותה שעה נקבעו היסודות ליצירתו הכבירה, וכמעט כל הפסלים הידועים צצו ועלו בימים ההם בעת ובעונה אחת עד כדי תדהמה. כאלו היתה ראשית ההגשמה הערובה היחידה, כי היֹה תהיה אפשרות לבצע פוֹעַל אדיר כל־כך. ושנים על שנים נמשך כח מיושב זה ללא פִחוּת וכשבאה איזו לֵאוּת, לא העבודה אָשְׁמה בכך, אלא הרבה יותר התנאים הבלתי בריאים של הדירה חסרת השמש (ב־rue des Grands-Augustins), שרודן לא שם כלל לבו אליה. מובן מאליו, כי הוא נתקפח ולא נהנה מחסדי הטבע, ולפעמים, גם בצהרי יום א' של השבוע, היה יוצא את ביתו: אבל כרגיל היה זה עם ערב, ומהלך היה בין הולכי־רגל רבים (כי את השמוש באומניבוס אין להעלות כלל על הדעת משך של שנים רבות), וכשהגיע אל ה־Fortifications, שמהם והלאה מתחיל הכפר, כבר יורדים היו דמדומים ואי־בטחון, ואין לבוא עוד אל תוכו. אך הנה נִתָּן לו לבסוף להגשים את משאלתו הישנה, לעבור ולגור בכפר; תחלה לְבֶּלְוִי⁵⁴, בדירה קטנה, שבה גר סְקְרִיבּ⁵⁵, ומאוּחר יוֹתר במעלות מֶדוֹן⁵⁶.

שם היו החיים רווּחים בהרבה; הבית (Villa des Brillants, בת קומה אחת שגגה היה בנוסח לואי הי"ג) היה קטן, ולא הורחב מאז. אבל הנה כאן גן, שלקח חלק במעשיו העליזים בכל אשר ארע, והמרחק עמד ממול לחלונות. ומה שהתרחב והלך בתנאים החדשים והצְריך בנינים נוספים, לא היה זה בעל־הבית עצמו, אלא היו אלה פסליו האהובים, אשר הגיעה שעתם לפנוּקים, ולמענם נעשה עכשיו הכל; עוד לפני שש שנים העביר – ודאי זוכרים אתם זאת – את אולם־התערוכות מ־Pont de l’Alma למֶדוֹן ואת האולם המואר והגבוה הזה הִקְצָה לפסלים שמלאוהו עכשיו במאותיהם.

ליד “מוזיאון רודן” זה נתרחב והלך מוזיאון אישי של פסלים עתיקים וּקטעים, שהיו בו יצירות יוָניות ומצריות, אשר כמה מהן היו עשויות להפתיע אפילו בין כתלי האולמות של הלוּבר. בחדר שני עומדות ליד אגרטלים אַתִּיִּים תמונות, אשר בלי שתדע מי חתום בשוליהן, אתה מיחסן לְרִבּוֹ⁵⁷, מוֹנֶה⁵⁸, קָרְיֶר⁵⁹, וַן־גוֹג⁶⁰, זוּלוֹגָה⁶¹, ובין התמונות, שאין אתה יודע את שמן יש אחדות מאת פַלְגְיֶה⁶², שהיה צַיָּר גדול. טבעי הדבר, שאין מחסור בהַקדשוֹת: הספרים עצמם מצטרפים לספריה בעלת הקף רב, והיא עצמאית במיוחד, בלתי תלויה בברירת בעליה ואעפי"כ אינה מקרית בסביבת כל החפצים הללו המוקפים דאגה וכבוד, אבל איש אינו סוֹבר שהם יגרמו כאן נעימות או ישפיעוּ מצב־רוח. כמעט ויש הרגשה, כי חפצי אמנות בני טעם שונה וזמן נבדל מן הנמנע שיהיו משפיעים השפעה יחידה ושאינה פוחתת לעולם כמו אלה כאן, במקום שאינם בחינת רודפי־כבוד מתוך שיכוּת לאוסף מן האספים. ואין הם נאלצים לצרף את יפים שלהם לנעימוּת כללית שהיא מחוץ לטעמם. מי שהוא אמר פעם, כי כאן מטפחים אותם כטפח חיות, והוא הגדיר נכונה בדברים אלה את יחסו של רוֹדן אל הדברים המקיפים אותו; כי על כן בהתהלכו ביניהם מבעוד לילה, בזהירות, כאלו כדי לא לעורר את כולם, הנו נגש לבסוף כשנֵר קטן בידו אל שיש עתיק אחד, המקיץ, נע וקם לפתע־פתאום: אלה הם החיים, אשר הלך לחפש אחריהם והריהו מתפעל עכשיו מהם; “La vie cette merveille”, כמו שכתב פעם אחת.

כאן בבדידות דירתו בכפר למד באהבה נאמנה יותר להבין את החיים האלה. הם מתגלים לו עכשיו כמו לאיש־סודם, אין הם מסתתרים עוד מפניו בשום מקום, אין להם עוד כל אי־אמון כלפיו. הוא מבחין בהם בדבר גדול כבדבר קטן; בדבר שאינו־נראה כמעט ובגדול עד אין־שעור. החיים מצויים אצלו ביקיצתו ובלכתו לישון, והם עמו בערנותו שבלילה; הארוחות הצנועות לפי הנוסח הישן מלאות מהם, אף הלחם והיין; הם בחדות הכלבים, בברבורים ובמעגלים הזוהרים של היוֹנים. הם שלמים בכל פרח קטן, ומאה מונים בכל פרי. עלה מעלי הכרוּב מגן הירק גא עליהם והוא צודק בכך. עד מה שָׂשִׂים הם להבריק במים וכמה מאושרים הם בעצים. וכמה הם משתלטים, עם כל אפשרות, על הויתו של האדם, אם אינו מתקומם על כך. כמה מיטיבים שם לעמוד הבתים הקטנים, בדיוק במקום שהם חיבים לעמוד, על פני מישורים נכונים. וכמה נטוּי לתפארת הגשר על פני הנחל ליד סֶוְר, הוא יורד, נח, מתקמר ושוב מזדקר, שלש פעמים. והרחק מאחורי זה Mont-Valérien על מצודותיו, כעין פלסטיקה אדירה, בדומה לאקרופוליס, כמזבח עתיק, וגם את אלה בני האנשים, העומדים בקרבת החיים: את אפולו זה, את בודהא זה הנח בחיק הפרח הפתוח, ואת הנץ הזה, וכאן, את הטוֹרסוֹ הזה של עלם, שאין בו מאוּם מן השקר.

על השקפות כאלה, שהקרוב והרחוק מאשרים אותן לו בהתמד, מושתתים ימי עבודתו של האמן במֶדון. היו אלה ימי עבודה שאחד דומה למשנהו, אלא שעכשיו שיכים לעבודה גם ההתבוננות אל החוץ, היותו מעורב עם הכל והבנתו בכל. Je commence á comprendre – אומר הוא לפעמים מתוך הרהור ובהרגשת תודה. “ודבר זה בא, מתוך שעמלתי ברצינות למען דבר אחד: כל המבין דבר אחד, הוא המבין בכלל; כי בכל דבר ודבר אותם חוקים עצמם. אני למדתי את הפסוּל, ואמנם ידעתי שזה משהו גדול. ואני נזכר עכשיו, כי בקראי בספר ‘יורשי ישו’, בעיקר בכרך השלישי, החלפתי פעם את הכתוב ובכל מקום שהיה נקוב שם אלהים קראתי במקומו ‘פִסּוּל’, והכל היה נכון והתאים אל הענין.”

אתם מחיכים ואמנם נכון הוא לחיֵך במעמד זה; רצינותכם חסרת־אונים היא, עד שיש הרגשה, כי הכרח להסתירה. אלא שאתם משיגים כבר כי מלים כאלה אינן עשויות להאמר בקול רם כזה, כמו שאני נאלץ לומר בזה. שמא הן ממלאות את תפקידן גם שעה שהיחידים, שהם עצמם קלטו אותן, מנסים להמשיך את חייהם על פיהן.

אגב, רודן שתקן הוא ככל האנשים הפעילים. רק לעתים רחוקות נוטל הוא רשות לעצמו, להלביש את השקפותיו במלים, כי על כן ענין זה שיך למשוררים; והמשורר נעלה בענוָתו בהרבה מן הפסל, זה שאמר פעם בקרבת קבוצתו היפה Le Sculpteur et sa muse מתוך חיוך ותרני, כי “עליו להתאמץ הרבה מאד, מחמת כֹבד־גוּפו, כדי להבין למוזה”.

אעפי"כ יש תוקף לדברים שנאמר כלפי דבוּרו: “quelle impression de bon repas, de nourriture enrichissante”–; כי על כן מאחורי כל מלה ומלה בשיחתו עומדת, רוגעת ומרגיעה, מציאותם הצנועה של ימיו המנוסים.

עכשיו נתן לכם לשער עד מה מלאים היו ימים אלה. השעות שלפני הצהרים עברו עליו במדון; תכופות נמשכו עבודות אחדות, שכבר הוּחל בהן, בזו אחר זו, וכל אחת מהן מתקדמת כמעט; בינתים נדחק כל המשא והמתן העסקי הנמרץ ואינוֹ־נתן לדחיה, שהדאגה לו והעמל אינם נחסכים מן האמן, כי על כן אף אחד כמעט מפסליו אינו נמכר באמצעות המסחר בחֶפצי־אמנות. ברוב המקרים מחכה לו כבר בשעה שתים בעיר איזה דגם, מזמין־פורטרט או דגם על פי מקצוע, ורק בימי קיץ עולה בידי רודן להיות בחזרה במדון בטרם ירדו דמדומי השקיעה. הערב כאן הוא קצר ושוה תמיד; כי בשעה תשע שוכבים כבר לישון בקביעות.

ואם תשאלו להתבדרויותיו, לדברים יוצאים־מן־הכלל: לאמת של דבר לא היו אצלו כאלה; אמרתו של רֶנַן⁶³ “Travailler, ҫa repose” לא זכתה אולי אף פעם לאִמּוּת מתמיד כמו כאן. ואולם הטבע מרחיב לפעמים באופן בלתי־צפוי את הימים השוים האלה באופן חיצוני, ומצרף זמנים, ימי־חופש שלמים, הבאים לפני עבודת היום; אין הוא נותן שידידוֹ יאחר מאומה. בְּקָרים, שהאוֹשר בחֻבָּם, יעוררוהו, והוא מחלק עמהם. הוא מתבונן בגנתו, או שהוא מגיע לוֶרְסַי⁶⁴ עם יקיצתם המפוארת של הגנים, כשם שהיו באים להקביל את יקיצתו של המלך. הוא אוהב את בתוליוּתן של שעות ראשונות אלה. “On voit les animaux et les arbres chez eux”, אומר הוא בנוֹעם, והוא מבחין בכל דבר הנפגש בדרך מלא שמחה. הוא מרים פטריה, מלא התפעלות, ומראה אותה לגברת רוֹדן, אשר לא ותרה כמוהו על דרכים מוקדמות אלה: “הביטי”, אומר הוא בהתרגשות, “ואין זו צריכה אלא לילה אחד בלבד; בלילה אחד היא מוכנה ומזומנה, על כל העלעלים האלה. כאן העבודה נעשית כהלכה”.

בשולי הגן מרקיע הנוף הכפרי. ארבע בהמות רתומות למחרשה פונות לאט ונעות במורד השדה הרענן. רודן מתפעל מן האטיות, מן השלמות שבאטיות, מִשִׁפְעָתוֹ. ולאחר כך: “C’est tout obeisance”. גם רעיונותיו מהלכים בדומה לכך בעבודתו. הוא מבין למראה הזה, כשם שהוא מבין למראות שאצל המשוררים, שבהם הוא מתענין לפעמים בערב (ואין זה עוד בּוֹדְלֶר, לפעמים זה עדין רוּסוֹ⁶⁵, תכופות יותר זהו אַפְלַטּוֹן). אבל משהוא שומע ממגרשי התרגילים של סֶן־סִיר⁶⁶ את השופרות הקוראים מן השדות הרוֹגעים, בתרועה ובחפזה – הריהו מחיך: רואה הוא את מגנו של אֶכילֶס.

ועם קרן־הרחוב הקרובה נמשכת דרך המלך לפניו, “la belle route”, מישורית וארוכה ודומה להליכה עצמה. ואף ההליכה היא אושר. את זה הקנה לו הזמן בבלגיה. חרוץ מאד היה בעבודה, וכיון ששותפו באותם הימים לא העסיקוֹ אלא כדי מחצית יכלתו, זכה לימים שלמים שהיה מבלה אותם בחוץ. אמנם, תמיד היה אתו נרתיק־ציָרים, אבל הוא השתמש בו לעתים רחוקות יותר ויותר, כי על כן הבחן הבחין רודן, שעסוּקוֹ בענין אחד מונע ממנו את החדוה באלף ענינים אחרים, שכל כך מעט עוד הכיר אותם. וכך היתה לו העת הזאת עת של הסתכלות. רודן רואה אותה כעשירה ביותר שאצלו. יערות־האֵלות הגדולים של סוּאַן⁶⁷, הדרכים הלבנות והארוכות, הגחות מקרבם ורצות אל מול הרוח הרחוקה של המישורים, המסבאות הבהירות שבהן היתה כל מהומה וכל ארוחה משהו חגיגי על כל צניעותן (כרגיל היו טובלים רק לחם ביין: “une trempête”): זה היה ימים רבים מעגל רשמיו, בעיניו היה נראה כל ארוע פשוט בלויתו של מלאך, כביכול; כי על כן השגיח מאחרי כל ארוע וארוע בכנפי איזה הדר.

אכן, הצדק אתו, שעה שהנו סוקר וזוכר את ההליכה רבת־השנים הזאת וזוכר את ההסתכלות מתוך הרגשת־תודה ללא דוגמה. היתה זו הכנת עצמו לקראת העבודה העתידה לבוא; היה זה התנאי המוקדם שלה מכל הבחינות; כי על כן אז נתחזקה גם בריאותו חזוק סופי, שעליה שׂוּמה היה עליו להשען אחר כך ללא־רחם.

וכשם שהביא מאותן השנים רעננות בשפע, כן הוא חוזר כולו מחוסן ומלא ערגה לעבודה מדרך־בוקר רחוקה. מאושר, כמי שבאוהו בשוֹרות טובות, כן הוא בא אצל פסליו ונגש אל אחד מהם, דומה שהביא לו משהו יפה. וברגע השני הנו כבר שקוע באוּמנותו כאלו הוא עובד מזה שעות. והוא מתחיל, והוא משלים, ומשנה פה ושם, כמהלך בתוך צפיפות, לקריאת הפסלים הזקוקים לו, ואף אחד מהם אינו נשכח; הנדחים מחכים לשעתם ויש להם שהות. הן גם בגן אין כל הצמחים צומחים בבת־אחת. תמצא נצנים ליד פירות, ועץ מן העצים עודנו בעלוָתו. האם לא אמרתי, כי מהותו של הענק הזה היא, שיש בידו שהות כמו לטבע, וכי הוא יוצר כמוהו?

אני חוזר ואומר, ועדין נראה זה כמופלא בעיני, כי יש ויש אדם, שעבודתו הגיעה לממדים כאלה. ואולם איני יכול לשכוח אותו מבט נפחד, שבו נתקלתי שעה שהשתמשתי בבטוי זה בחוג מצומצם אחד, על מנת להמחיש לרגע אחד את כל גדלות כשרונו של רודן. וּביום מן הימים הבינותי למבט הזה.

בדמיוני בקרתי בכל בתי־המלאכה שלו הבלתי־שכיחים, וראיתי, כי הכל היה שם בתוך תהליך של התהוות ואף דבר לא היה נחפז. כאן עמד כענק החושב יצוק ארד, מושלם; והלא הוא שיך אל שער־הגיהנום, שהוסיף וגדל עוד, וכן התרוממה לאט־לאט האנדרטה לויקטור הוגו, שהוא התמיד ופקח עליה, שמא צריכה היא עוד שנויים, ושם הלאה, עמדו ראשי־פרקים אחרים, המתהוים והולכים. כאן עמדה והמתינה קבוצת אוּגוֹלִינוֹ הדומה למערכת־שרשים של אֵלָה עתיקה. ושם המתינה האנדרטה המפליאה לפּוּבִי דֶה שָּבָן⁶⁸, עם השולחן, עץ־התפוח, ועם סגולתו הנפלאה לשלות נצח. זה הפסל אשר שם בפנים ישמש אנדרטה לוִיסְטְלֶר⁶⁹, וזו הדמות הרוגעת תפרסם אולי פעם ברבים את קברו של אחד אלמוני. קשה כאן המעבר; ולבסוף הנני עמוד שוב לפני דגם־הגבס הקטן מן Tour du Travail המחכה, לאחר שכלולו הסופי, רק למזמין, המסיֵע להרמת המוּפת הענקי של פסליו אצל הבריות.

אבל הנה כאן על ידי פסל אחר, שפניו שלוות, ולהן שיכת יד דווּיה, ולגבס לוֹבן שקוף, שרק ביצירות רודן הוּא מצוּי. על הַכַּן כתוב, לעת עתה בחינת טיוטה, וכבר הוא מחוק שוּב: Convalescente. והנה שרוי אני בין פסלים חדשים, כולם אלמוניים בהתהוותם; החל הוחל בעבודתם אתמול, או שלשום, או לפני שנים; אבל אין כל חשש אצלם, כמו אצל כל הנותרים. אין הם מחשבים חשבונות.

וכאן שאלתי את נפשי בפעם הראשונה: היאך יתכן, שאין הם מחשבים חשבונות? משום מה מתמידה יצירה ענקית זו בעליתה ולאן היא עולה? האם אין היא מהרהרת ביוצרה? האמנם סבורה היא, כי היא נתונה בידי הטבע כאותם סלעים, שאלף שנים חולפות עליהם כחלוף יום אחד? ודומה היה עלי, בפעימת לבי, כאלו יש צורך לסלק מבתי־מלאכה אלה את כל המוכן והמושלם, כדי שאפשר יהיה לסקור ולדעת מה יש עוד לעשות בשנים הקרובות. אבל שעה שעמדתי ומניתי את מספרם הרב של הפסלים המוכנים, של האבנים המזהירות, של פסלי הארד, של כל הפרוטומות, נתקל מבטי פתאם בגובה פסלו של בלזק, זה שחזר הנה, זה שדחוהו, והוא עמד כאן, בגאון־רוחו וכאלו הוא ממאן לצאת עוד מכאן.

ומכאן ולהבא אני רואה את הטרגיקה שביצירה זאת ביסוד גדלותה. אני מרגיש בברור יותר מִתָּמיד, כי עם פסלים אלה התעצמה אמנות הפסול עד אין גבול והגיעה לכלל כוח, שלא היה אצלה מאז ימי העולם העתיק. אלא שפלסטיקה זאת נולדה בזמן, שאין עמה כל פסלים, אין עמה כל בנינים, כל חיצוניות. כי על כן הפנימיות, שהזמן הזה מביא אותה לעולם, חסרת צורה היא, בלתי מוחשית: כמוה כנוזל. איש זה מן הדין היה שישיג את הענין; הוא היה גוזר־צורות מנפשו. את כל המתחלף, המשתנה, המתהוה, שהיה גם בתוכו, השיג וכָלַל והעמיד כהעמיד אֵל מן האלים: כי גם למשתנה יש אֵל. דומה הדבר כאלו אחד קם ועצר מתכת מתגלגלת ונופלת והוא מקפיא אותה בתוך ידיו.

שמא מוסבר חלק מן ההתנגדות, אשר קמה בכל מקום למוּל יצירה זאת, כי על כן נעשה כאן אונס. הכשרון הגאוני לעולם מטיל פחד על זמנו; וכיון שכאן היה גאון אשר עלה לא רק ברוחו, אלא עולה תמיד גם בבצועו, על הכל, הרי שהשפעתוֹ היא נוראה, ממש אות מן השמים.

כמעט שנתקבל על הדעת: פסלים אלה אין פשוט מקלט בשבילם. כי מי זה ההין לקבלם אצלו?

וכי אין הם מודים בעצמם בטרגיות שלהם, הם הקורנים, הם אשר משכו אליהם את השמים בעזבוּתם? הם הנצבים כבר כאן לפנינו, ושום בנין אי אפשר לו לכלאם? הם עומדים בקרב החלל. מה זה נוגע לנו?

תארו לעצמכם, שהר היה מזדקף לעיני מחנה של שבטים נודדים. הן עקף יעקפוהו וימשיכו לנדוד ממנו והלאה לטובת עדריהם.

ואנו, עם של נודדים הננו, כולנו. ולא משום שאיש מאתנו אינו לעולם בביתו, שבו הוא נשאר ואותו הוא בונה, אלא יען כי אין לנו עוד בית משותף. יען כי גם את הגדלות שלנו הננו נאלצים לשאת עמנו בנדודים, תחת להעמידה מזמן לזמן במקום שגדלות עומדת.

אעפי"כ, במקום שהיסוד האנושי מתעלה מאד, שם מבקש הוא להסתיר את פניו בחיקה של גדלות כללית אלמונית. וּכשהגדלוּת באה מחדש, לאחר הזמן העתיק, והגיחה בצורת תמונות בעלות מדות, מקרב אנשים, שאף הם נדדו בדרכים ברוחם והיו מלאי כוח־המשַׁנה – היאך נדחקה זוֹ אל הקתדרלות וחזרה אל הפרוזדורים ועלתה על שערים ומצודות כמו בשעת שטפון.

ואולם לאן ימלטו פסליו של רודן?

אויג’ן קריר⁷⁰ כתב פעם עליו: “il n’a pas pu collaborer a la cathedrale absente”.

הוא לא היה מסוגל לשתף עבודה בשום מקום, ואיש לא עבד אתו.

בבתים של המאה הי"ח וגניה הבנויים לפי גִזְרה היא רוֹאה בצער את פניו האחרונות לעולם פנימי של זמן מן הזמנים. מתוך אורך־רוח הכיר בפנים אלה את קויו של אותו קשר עם הטבע, אשר אבוֹד אבד מאז. יותר ויותר הורה ללא כל תנאי על כך ויעץ לחזור “à l’oeuvre même de Dieu, oeuvre immortelle et redeveue inconnue” והדברים נוגעים כבר אל אלה שיבואו אחריו שעה שאמר בדבר הנוף: “Voilà tous les styles futurs”.

פסליו אי־אפשר היה להם להמתין; מן ההכרח היה שיוצרו. הוא חזה זמן רב קודם־לכן את חסרון המחסה בשבילם. והיתה לו רק הברירה, אם לכבשם בתוכו או לכבוש למענם את השמים אשר מסביב להרים.

וזו היתה עבודתו.

בצורת קשת רחבת־הקף נטה את עולמו מעלינו והציג אותו בחיק הטבע.

הערות

הערה א'

את הידיעות המרובות והמוסמכות ביותר על א. רודן יש למצוא בספר Judith Cladel: “Auguste Rodin, pris sur la vie” (פריס 1903); הוצאה חדשה, מצוירת ומפוארת, בריסל 1908, והוא חבור נאמן ואהוד, המצרף מרשמים אישיים ומשיחות דיוקן של רודן, הכתוב בחביבות.

הערה ב'

שאלות החוזרות ונשנות נותנות השערה בידי, כי תיאור קצר של ה־Tour du Travail לא יִמָצא מיותר. הנני מסתיע בדגם־הגבס, המוצג במוזיאון רודן במוידון.

על גבי יסוד מרובע ורחב־הקף מתרומם מגדל עגול. קמרוניו הפתוחים מעלים במחשבה את קמפניל⁷¹ של פיזן⁷²; אלא שהקשתות כאן אינן בסדר של קומות; הן מתעקלות כמין סרט לוליני כלפי מעלה, שחגורת־כרכוב פלסטי מלכדת אותן. קבוצה של דמויות נושאות כנפים הנצבת על רציף הכרכוב היא סיומו של הדבר.

היסוד מורכב מאולם מרובע וחסר־חלונות, מעין Krypta, שמקירותיו, בבליטה קטנה, נראות תמונות של עבודות תת־קרקעיות ותת־ימיות, כוֹרים ואמודאים. בפתח הנסוג במקצת של אולם זה, נצבות משני הצדדים, ובולטות מעל לקומת־הקרקע, האנדרטות של היום ושל הלילה, המשולבות באופן ארדיכלי בסולם־המדרגות, המשמש לעליה אל גזוזרת היסוד. מכאן נכנסים אל פנים המגדל. הוא מצטרף מעמוד שכולו עשוי מסה אחת, וממנו מוליכות המדרגות המעוקלות בעליה עדינה והן משתלבות עם חיצוניותם של הקמרונות. בדרך הקמרונות נופל אור בשפע על פני ההבלטים שמנגד, המחיים את שטחו העליון של העמוד והם נמשכים והולכים לאורך כל המדרגות. מלאכה גוררת כאן מלאכה, חדרנים, בנאים, נפחים – אומנות גוררת אומנות, כאלו נגרפות והולכות בכוחה של תנועה ענקית אחת כלפי מעלה. הסרט, שהקו הלוליני מלכדו בסיומו מבחוץ, מכיל את התמונות מעולם החיות, ששומה עליהן לחזור על שנרמז כבר על־ידי אנדרטות היום והלילה למרגלות המגדל: כל זה שקוע בתוך עבודה מתמדת ובתוך עליה לדרגת גאונים, היורדים כברכה משמים, מתוך שפע כוחות־יוצרים וכמו משוכים ע"י יֵעוּד.

בתחתית המגדל חצובות עוד שתי מצבות־קבר, המזכירות את הֶרַקלֵס ואת הֶפַאיסטוֹס, אבות הגבורה שבעבודה אנושית.

שאר הדמויות המבוצעות לבושות במלבושי זמננו; סגנונו של הבנין, בכללו ובפרטיו (קמרונות, שערים וכו'), ממשיך את צורות הרנסנס הצרפתי.

הערה ג'

(1919) לא מותו של רודן היה זה, שמנע את ההוצאה־לפועל של תכנית גדולה זו. המחסור במורים ובמבצעים בני כוון שוה, הוא שהכשיל מראש את ההגשמה. לעומת זה דומה כי ה־Porte de L’Enfer, זה הר־ההר של יצירתו, ששמש עשרות בשנים מחצבה לרעיונותיו של היוצר, כי הוא מחכה לגמר בנינו בארד. ה“אנדרטה לויסטלר”⁷³ מוכנה, לפי השמועה, ליציקה, המצבה לויקטור הוּגו, המיועדת בשביל הפנתיאון, צופה אל תרגומה לשיש, וכן נסתימה כנראה האנדרטה לפּוּבִי דה שָׁבָן⁷⁴, בסיועו של דֶספִּיוֹ⁷⁵. הטור הארוך של דיוקנאות מצא את המשכו בשלוש יצירות חשובות: הפרוטומה של קלֶמנסוֹ⁷⁶, שהוחל בה עוד בשנת 1913, דיוקנו של האפיפיור משנת 1915 ודיוקנו של שר המסחר קלמנטל⁷⁷, יצירתו האחרונה של רודן.

עם פטירתו של רודן עברו ירושתו הברוכה לידי המדינה: הכוללת את ה־Hôtel de Biron הנאה, הוא “מוזיאון רודן”, כל עזבונו האמנותי, ובכלל זה גם אספיו העשירים. בדרך זו הובטח גם לעזבון הקטעים הקשר עם יצירתו הנצחית.

11 בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, rue Toullier

כָּךְ, לְכָאן אֵפוֹא בָּאִים הַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת, וְעַל דַּעְתִּי מִתְקַבֵּל יוֹתֵר, כִּי כָּאן מוֹת יָמוּתוּ. יָצָאתִי. רָאֹה רָאִיתִי: בָּתֵּי־חוֹלִים. רָאִיתִי בֶּן־אָדָם, שֶׁהִתְנוֹדֵד וְצָנַח. הַבְּרִיּוֹת נִתְקַבְּצוּ סְבִיבוֹ, וְהֵם מָנְעוּ מִמֶּנִּי אֶת שְׁאָר הַמַּרְאֶה. רָאִיתִי אִשָּׁה הָרָה. הִיא זָעָה בִּכְבֵדוּת לְאֹרֶךְ חוֹמָה גְבוֹהָה, חַמָּה, אֲשֶׁר פְּעָמִים אֲחָדוֹת גִּשְּׁשָׁה אַחֲרֶיהָ, כְּאִלּוּ כְּדֵי לְהִוָּכַח, אִם הִיא מְצוּיָה עֲדַיִן כָּאן. כֵּן, הִיא הָיְתָה עוֹד כָּאן. מַה מֵּאֲחוֹרֶיהָ? בָּדָקְתִּי בְּמַפָּתִי: Maison d’Accouchement. טוֹב, יְיַלְּדוּ אוֹתָהּ – הֵם לְמוּדִים לַעֲשׂוֹת זאֹת. הָלְאָה, rue Saint Jacques, בִּנְיָן גָּדוֹל עִם כִּפָּה. הַמַּפָּה הוֹרְתָה: Val־de־grâce Hôpital militaire. אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּעֶצֶם לֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לָדַעַת, אֲבָל הוּא לֹא יַזִּיק. הָרְחוֹב הִתְחִיל נוֹדֵף רֵיחַ מִכָּל הָעֲבָרִים. הָרֵיחַ, עַד כַּמָּה שֶׁנִּתַּן לְהַבְדִיל, הָיָה שֶׁל יוֹדוֹפוֹרְם, שֶׁל שׁוּמָן מִ־ Pommes frites, שֶׁל פַּחַד. כָּל הֶעָרִים מְרִיחוֹת בַּקַּיִץ. אַחֲרֵי זֶה רָאִיתִי בַּיִת שֶׁהָיָה אָטוּם בְּאֹרַח מוּזָר, וַאֲשֶׁר לֹא הָיָה רָשׁוּם בַּמַּפָּה, אֲבָל מֵעַל לַדֶּלֶת רָשׁוּם הָיָה בְּאֹפֶן קָרִיא כִּמְעַט Asyle de nuit. לְיַד הַכְּנִיסָה הָיָה לוּחַ מְחִירִים. קָרָאתִי בּוֹ. מְחִירִים לֹא יְקָרִים. וּמָה עוֹד? רָאִיתִי תִינוֹק בְּעֶגְלַת־יְלָדִים שֶׁעָמְדָה בְּמָקוֹם אֶחָד: הַתִּינוֹק הָיָה שָׁמֵן, יְרַקְרַק, וְעַל מִצְחוֹ נֶגַע מֻבְהָק, נִרְאֶה הָיָה שֶׁהַנֶּגַע מַגְלִיד וְאֵינוֹ מַכְאִיב עוֹד. הַתִּינוֹק רָדַם, הַפֶּה הָיָה פָּעוּר, נָשַׁם יוֹדוֹפוֹרְם, Pommes frites, פַּחַד. אֵלֶּה הָיוּ הַדְּבָרִים, וְהָעִקָּר הָיָה, שֶׁחַיִּים. כֵּן, זֶה הָיָה הָעִקָּר.

אֵין אֲנִי מְסֻגָּל לַחְדֹל לִישֹׁן עִם חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים. רַכְּבוֹת חַשְׁמַל דּוֹהֲרוֹת מִתּוֹךְ צִלְצוּל בְתוֹךְ בֵּיתִי. מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת וְעוֹבְרוֹת עַל גּוּפִי. דֶּלֶת נִטְרֶקֶת. אֵי־שָׁם מִתְרַסֶּסֶת שִׁמְשָׁה וְנוֹפֶלֶת לְמַטָּה, אֲנִי שׁוֹמֵעַ שֶׁשְּׁבָרֶיהָ הַגְּדוֹלִים צוֹחֲקִים, וּרְסִיסֶיהָ הַקְּטַנִּים מְגַחֲכִים. וְאַחַר־כָּךְ פִּתְאֹם רַעַשׁ אָטוּם סָגוּר מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי, בִּפְנִימוֹ שֶׁל הַבַּיִת. מִישֶׁהוּ עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת. הוּא הוֹלֵךְ וּבָא, בָּא בְּלִי הֶפְסֵק. הוּא כָּאן, הוּא כָּאן מִזֶּה זְמַן, הוֹלֵךְ וְעוֹבֵר. וְשׁוּב הָרְחוֹב. יַלְדָּה צוֹוַחַת: Ah tais־toi, je ne veux plus הַחַשְׁמַלִּית מַגִּיעָה וְנִכְנֶסֶת בְהִתְרַגְּשׁוּת, עוֹבֶרֶת, עוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי הַכֹּל. מִישֶׁהוּ קוֹרֵא, אֲנָשִׁים רָצִים, מַקְדִּימִים זֶה אֶת זֶה. כֶּלֶב נוֹבֵחַ. אֵיזוֹ הֲקַלָּה: כֶּלֶב. לִקְרַאת בֹּקֶר אֲפִלּוּ קוֹרֵא הַתַּרְנְּגוֹל, וְזֶהוּ חֶסֶד לְלֹא־גְבוּל. אַחֲרֵי כֵן אֲנִי נִרְדָּם פִּתְאֹם.

אֵלֶה הֵם הָרְעָשִׁים. אֲבָל יֵשׁ כָּאן דְּבַר־מָה, שֶׁהוּא אָיֹם יוֹתֵר: הַדּוּמִיָּה. נִדְמֶה לִי, כִּי לְעֵת דְּלֵקוֹת גְּדוֹלוֹת מִשְׂתָּרֵר רֶגַע כָּזֶה שֶׁל מְתִיחוּת קִיצוֹנִית, סִילוֹנֵי הַמַּיִם נִפְסָקִים, מְכַבֵּי־הָאֵשׁ אֵינָם מְטַפְּסִים עוֹד, אִישׁ אֵינוֹ זָע. לְאַט לְאַט נִתָּק מִלְּמַעְלָה כַּרְכֹּב שָׁחוֹר, וְקִיר גָּבֹהַּ, שֶׁהָאֵשׁ מִתְאַבֶּכֶת מִתַּחְתָּיו, קוֹרֵס לְלֹא קוֹל. הַכֹּל עוֹמְדִים וּמְחַכִּים בִּכְתֵפַיִם זְקוּפוֹת, הַפָּנִים מְכֻוָּצוֹת סָבִיב לָעֵינַיִם, לִקְרַאת הַחֲבָטָה הַנּוֹרָאָה. כָּזֹאת הִיא כָּאן הַדּוּמִיָּה.

אֲנִי לוֹמֵד לִרְאוֹת. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, בַּמֶּה זֶה מֻתְנֶה, – כָּל דָּבָר מַעֲמִיק חֲדֹר אֶל תּוֹכִי וְאֵינוֹ מִתְעַכֵּב בַּמָּקוֹם, שֶׁבּוֹ הָיָה מַגִּיעַ תָּמִיד אֶל קִצּוֹ. יֵשׁ בִּי פְּנִימִיּוּת, שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עָלֶיהָ. הַכֹּל חוֹדֵר עַכְשָׁו אֶל תּוֹכָהּ. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, מַה מִּתְאָרֵעַ שָׁם.

כָּתַבְתִּי הַיּוֹם אִגֶּרֶת, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהַרְתִּי, כִּי רַק שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת הִנְנִי מָצוּי כָּאן. שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, בַּכְּפָר, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶפְשָׁר וְהָיוּ נִרְאִים כְּיוֹם אֶחָד, וְכָאן כְּמוֹהֶם כְּשָׁנִים. אֵין רְצוֹנִי לִכְתֹּב עוֹד כָּל אִגֶּרֶת. לְשֵׁם מָה אַגִּיד לְמִישֶׁהוּ, שֶׁהִנְנִי מִשְׁתַּנֶּה? אִם אֲנִי מִשְׁתַּנֶּה, הַרֵי שֶׁאֵינֶנִּי עוֹד מִי שֶׁהָיָה, וְאִם הִנְנִי מִישֶׁהוּ אַחֵר מֵאֲשֶׁר עַד הֵנָּה, הֲרֵי בָּרוּר, שֶׁאֵין לִי מַכָּרִים. וְלַאֲנָשִׁים זָרִים, לַאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מַכִּירִים אוֹתִי, לֹא יִתָּכֵן שֶׁאֶכְתֹּב.

הַאִם כְּבָר אָמַרְתִּי זֹאת? אַנִי לוֹמֵד לִרְאוֹת. כֵּן, אַנִי מַתְחִיל. עֲדַיִן אֵין זֶה עוֹלֶה יָפֶה. אַבָל נַצֵּל אֲנַצֵּל אֶת זְמַנִּי.

תָּמוּהַּ, לְמָשָׁל, שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי לָדַעַת אַף פַּעַם, מָה רַבִּים הַפַּרְצוּפִים בָּעוֹלָם.

יֵשׁ הָמוֹן רַב שֶׁל אֲנָשִׁים, אֲבָל יוֹתֵר מֵהֶם יֵשׁ פַּרְצוּפִים, שֶׁכֵּן כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ פַּרְצוּפִים אֲחָדִים. הִנֵּה יֵשׁ בְּנֵי אָדָם, הַלּוֹבְשִׁים פַּרְצוּף אֶחָד בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת, וְטִבְעִי שֶׁהוּא בָּלֶה, מִזְדַּהֵם, נִסְדָּק סָמוּךְ לִקְמָטָיו, מִתְרַחֵב כְּאוֹתָן כְּפָפוֹת, שֶׁלְּבָשׁוּן בְּעֵת נְסִיעָה. הַלָּלוּ אֲנָשִׁים חַסְכָנִיִּים הֵם, פְּשׁוּטֵי־עָם; אֵין הֵם מַחֲלִיפִים אוֹתוֹ, אֵין הֵם מְנַקִּים אוֹתוֹ אֲפִלּוּ. הוּא הוֹלֵם אוֹתָם בְּמִדָּה מַסְפִּיקָה, סְבוּרִים הֵם, וּמִי מְסֻגָּל לְהוֹכִיחַ לָהֶם אֶת הָהֵפֶךְ? נִשְׁאֶלֶת אֵפוֹא הַשְּׁאֵלָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פַּרְצוּפִים אֲחַדִים, מָה עוֹשִׂים הֵם עִם הַנּוֹתָרִים? הֵם חוֹסְכִים אוֹתָם. צֶאֱצָאציהֶם אַחֲרֵיהֶם לָבוֹשׁ יִלְבְּשׁוּם, אֲבָל יֵשׁ וְקוֹרֶה, כִּי כַּלְבֵי בֵּיתָם לוֹבְשִׁים אוֹתָם. וְלָמָּה לֹא? פַּרְצוּף לְעוֹלָם פַּרְצוּף הוּא.

יֵשׁ אֲנָשִׁים הַמַּרְכִּיבִים אֶת פַּרְצוּפֵיהֶם בִּמְהִירוּת אֲיֻמָּה, בָּזֶה אַחַר זֶה, וְהֵם מְבַלִּים אוֹתָם. דּוֹמֶה עֲלֵיהֶם תְּחִלָּה, כִּי הַסְפֵּק יַסְפִּיקוּ לָהֶם הַפַּרְצוּפִים לְעוֹלָם, וּבְטֶרֶם הִגִּיעוּ לְגִיל הָאַרְבָּעִים: הִנֵּה הִגִּיעוּ אֶל פַּרְצוּפָם הָאַחֲרוֹן. יֵשׁ לַדָּבָר הַזֶּה, כַּמוּבָן, טְרָגִיּוּת מִשֶּׁלוֹ.

אֵין הֵם רְגִילִים לַחֲסֹךְ פַּרְצוּפִים, וְהָאַחֲרוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם כְּבָר אָזַל אֶצְלָם לְאַחַר שָׁבוּעַ יָמִים, נָקוּב הוּא, שָׁחוּק בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים וְדַק כְּמוֹ הַנְּיָר, וְהִנֵּה מִתְבַּלֶּטֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר הַבִּטְנָה, הֶעְדֵּר־הַפַּרְצוּף, וְהֵם מִתְהַלְּכִים עִם זֶה.

וְאוּלָם אִשָּׁה זוֹ, אִשָּׁה זוֹ: הִיא הָיְתָה נְפוּלָה כֻּלָּהּ לְתוֹךְ עַצְמָהּ, כְּפוּפָה לְתוֹךְ יָדֶיהָ. הָיָה זֶה בְּקֶרֶן rue Notre־Dame־des־Champs. מִשֶּׁהִשְׁגַּחְתִּי בָּהּ הִתְחַלְתִּי לִפְסֹעַ לְאַט. כִּי שָׁעָה שֶׁאֲנָשִׁים מִסְכֵּנִים מְהַרְהֲרִים, חָלִילָה לְהַפְרִיעַ לָהֶם. שֶׁמָּא יַעֲלֶה בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ עַל דַּעְתָּם.

הָרְחוֹב הָיָה רֵיק לְמַעְלָה מִן הַמִּדָּה, רֵיקָנוּתוֹ הִשְׁתַּעְמְמָה וּמָשְׁכָה אֵלֶיהָ אֶת הַצַּעַד אֲשֶׁר מִתַּחַת לְרַגְלַי וְדָפְקָה עִמּוֹ סָבִיב, פֹּה וָשָׁם, כִּדְפֹק בְּסַנְדַּל־עֵץ. הָאִשָּׁה נִבְהֲלָה וְהִזְדַּקְּפָה מִתּוֹכָהּ עַצְמָהּ, בִמְהִירוּת, בִמְהִירוּת רַבָּה מִדַּי, בְּמֶרֶץ רַב מִדַּי, וּמִפְּנֵי כֵּן נִשְאַר פַּרְצוּפָהּ תָּקוּעַ בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדֶיהָ. נִתָּן הָיָה לִי לִרְאוֹתוֹ מֻנָּח שָׁם, לִרְאוֹת אֶת צוּרָתוֹ הָרֵיקָה. עָלֹה עָלָה לִי בְּהִתְאַמְּצוּת מְרֻבָּה לִשְׁהוֹת עַל יָדַיִם אֵלּוּ וְלֹא לְהִתְבּוֹנן, כְּדֵי לִרְאוֹת מַה נִּתַּק מֵהֶן. נַפְשִׁי בִּי הִתְפַּלְּצָה, בִּרְאוֹתִי פַּרְצוּף מִצַּד פְּנִימִיּוּתוֹ, אֶלָּא שֶׁיָרֵאתִי עוֹד יוֹתֵר מִפְּנֵי הָרֹאשׁ הַמְעֻרְטָל וְהַמָּחוּץ, – בְּלִי הַפַּרְצוּף.

אֲנִי מְפַחֵד. יֵשׁ לִפְעֹל וְלַעֲשׂוֹת דְּבַר־מָה כְּנֶגֶד הַפַּחַד אִם כְּבָר אָחוֹז אָחַז בְּךָ. יִהְיֶה בְּכָךְ מִשּׁוּם שְׁאָט־נֶפֶשׁ, לַחֲלוֹת כָּאן, מַה גַּם אִם יַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ, לְאַשְׁפְּזֵנִי בְּ־ Hôtel־Dieu, שֶׁכֵּן וַדַּאי לִי כִּי שָׁם מוֹת אָמוּת. מָלוֹן זֶה נָעִים הוּא וְרַבִּים הַמִּתְאַכְסְנִים בּוֹ. אִי־אֶפְשָׁר כִּמְעַט לְהִסְתַּכֵּל בַּחֲזִית הַקַּתֶּדְרָלָה שֶׁל פָּרִיס בְּלִי הַסִּכּוּן לְהִדָּרֵס עַל יְדֵי אַחַת הַמַּרְכָּבוֹת הַמְרֻבּוֹת, הַנּוֹסְעוֹת וְעוֹבְרוֹת בִּמְהִירוּת עַל פְּנֵי הַכִּכָּר הָרֵיקָה, בַּדֶּרֶךְ אֶל מָלוֹן זֶה. אֵלֶּה הֵם אוֹמְנִיבּוּסִים קְטַנִּים, הַמְצַלְצְלִים בְּלִי הֶרֶף, וַאֲפִלּוּ הַהֶרְצוֹג מִסָּגָן נֶאֱלָץ לַעֲצֹר אֶת מֶרְכַּבְתּוֹ, שָׁעָה שֶׁבֶּן־תְּמוּתָה קָטָן כָּזֶה חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ לָבוֹא בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה אֶל מְלוֹן־הָאֱלֹהִים. בְּנֵי־הַתְּמוּתָה עַקְשָׁנִים הֵם, וְכָל פָּרִיס נֶעֱצֶרֶת, שָׁעָה שֶׁמַּדַּם לֶגְרָן, סַרְסוּרִית מֵ־ rue des Martyrs נוֹסַעַת לְמָקוֹם יָדוּעַ בְּכִכַּר ה־ Cité. יֵשׁ לְהָעִיר, כִּי מַרְכָּבוֹת קְטַנּוֹת וּשְׂטָנִיּוֹת אֵלֶּה יֵשׁ לָהֶן חַלּוֹנוֹת בִּלְתִּי שְׁכִיחִים, שֶׁשִּׁמְשׁוֹתֵיהֶן הֵן שֶׁל זְכוּכִית מֵעֵין הֶחָלָב, וְאַתָּה יָכוֹל לְשַׁעֵר לְעַצְמְךָ כִּי מֵאֲחוֹרֵיהֶן מִתְאָרְעוֹת הַגְּסִיסוֹת הַמְפֹאָרוֹת בְּיוֹתֵר; לְשֵׁם כָּךְ מַסְפִּיק דִּמְיוֹנָהּ שֶׁל Concièrge. אֲבָל אִם יֵשׁ לְמִישֶׁהוּ כֹּחַ־מְדַמֶּה בְּמִדָּה נוֹסֶפֶת וְאִם הוּא מְכַוֵּן אוֹתוֹ לְכִוּוּנִים אֲחֵרִים, הֲרֵי שֶׁהַנִּחוּשִׁים בִּלְתִּי־מֻגְבָּלִים הֵם. אֶלָּא שֶׁאֲנִי רָאִיתִי גַם כִּרְכָּרוֹת פְּתוּחוֹת, הַבָּאוֹת לְשָׁם, כִּרְכָּרוֹת עוֹנָתִיּוֹת, שֶׁמְּצֹרָף אֲלֵיהֶן סְכָךְ, וְהֵן מַסִּיעוֹת אוֹתְךָ תְּמוּרַת מְחִיר קָבוּעַ: שְׁנֵי פְרַנְקִים לִשְׁעַת־מִיתָה אַחַת.

מָלוֹן מְצֻיָּן זֶה עַתִּיק הוּא, וְעוֹד בִּימֵי הַמֶּלֶךְ כְלוֹדְבִיג הָיוּ מֵתִים בּוֹ בְּתוֹךְ כַּמָּה וְכַמָּה מִטּוֹת. עַכְשָׁו מֵתִים שָׁם בְּתוֹךְ 559 מִטּוֹת, בְּנֹסַח חֲרָשְׁתִּי, כַּמּוּבָן. בְּשֶׁל פִּרְיוֹן רַב זֶה – אֵין מוֹתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד בַּעַל תּוֹצֶרֶת מְשֻׁבַּחַת, אֲבָל אֵין דָּבָר זֶה חָשׁוּב. הֶהָמוֹן גּוֹרֵם לְכָךְ. מִי זֶה מְסֻגָּל לְהַקְפִּיד הַיּוֹם, שֶׁהַמָּוֶת יִהְיֶה מְשֻׁכְלָל דֵּי צָרְכּוֹ? שׁוּם אִישׁ. אֲפִלּוּ הָעֲשִׁירִים, שֶׁיָּדָם הָיְתָה מַשֶׂגֶת לָהֶם לָמוּת בִּשְׁלֵמוּת, מַתְחִילִים לְהִתְרַשֵּׁל וּלְגַלּוֹת אֲדִישׁוּת; הָרָצוֹן לְמָוֶת אִישִׁי הִנּוֹ נָדִיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר. עוֹד רֶגַע קָט, וְהוּא יִהְיֶה נָדִיר מַמָּשׁ כְּמוֹ חַיִּים אִישִׁיִּים. אֵל אֱלֹהִים, כָּל זֶה מָצוּי כָּאן. הַבְּרִיּוֹת בָּאִים, מוֹצְאִים כָּאן חַיִּים מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים, וְאֵין צֹרֶךְ אֶלָּא לִלְבּשׁ אוֹתָם. וּכְשֶׁהֵם רוֹצִים לְהִסְתַּלֵּק אוֹ שֶׁהִנָּם נֶאֱלָצִים לְכָךְ: בְּבַקָּשָׁה, לְלֹא כָּל מַאֲמָץ: Voilà votre mort, monsieur. מוֹת יָמוּתוּ, הַכֹּל לְפִי הַמִּקְרֶה הַמִּזְדַּמֵּן; מֵתִים בְּמָוֶת הַשַׁיָּךְ אֶל הַמַּחֲלָה, שֶׁאָדָם חוֹלֶה בָּהּ (כִּי מֵאָז שֶׁהַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִים וּמַכִּירִים אֶת כָּל הַמַּחֲלוֹת, יוֹדְעִים הֵם גַּם כֵּן, כִּי הַסְּיוֹמוֹת הַמְּמִיתוֹת הַשּׁוֹנוֹת שַׁיָּכוֹת לְמַחֲלוֹת וְלֹא לַאֲנָשִׁים; וְהַחוֹלֶה חָלִילָה לוֹ, אֶפְשָׁר לוֹמַר, לְהִתְעָרֵב בְּכָךְ).

בְּבָתֵּי־הַחוֹלִים, שֶׁבֵּין כָּתְלֵיהֶם מֵתִים בְּחֵפֶץ רַב כָּל־כָּךְ וּבְרַחֲשֵׁי תוֹדָה כָּאֵלֶּה כְּלַפֵּי הָרוֹפְאִים וְהָאֲחיוֹת, מֵתִים מִיתָה אַחַת מִן הַמִּיתוֹת, שֶׁכְּמוֹהֶן כְּמוֹ פְּקִידוֹת בְּמוֹסָד; אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַכֹּל רוֹאִים בְּעַיִן טוֹבָה. וְאוּלָם, אִם אָדָם מֵת בַּבַּיִת, מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע הוּא לִבְחֹר מִיתָה מְנֻמֶּסֶת, זוֹ הַשְּׁכִיחָה בְּחוּגִים מְכֻבָּדִים, זוֹ אֲשֶׁר בַּד בְּבַד עִמָּהּ מַתְחִילָה הַקְּבוּרָה מִדַּרְגָּה רִאשׁוֹנָה, וְהַגּוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ סִדְרָה אֲרֻכָּה שֶׁל מִנְהָגִים יָפִים לְהַפְלִיא. אוֹ אָז נִצָּבִים הָאֶבְיוֹנִים לִפְנֵי בַּיִת כָּזֶה וּמִתְבּוֹנְנִים לְתֵאָבוֹן. מִיתָתָם שֶׁלָּהֶם, בַּנָּלִית, כַּמּוּבָן, לְלֹא כָּל תִּפְאֶרֶת. וּשְׂמֵחִים הֵם אִם מָצוֹא יִמְצְאוּ מִיתָה, הַהוֹלֶמֶת אוֹתָם בְּמִדָּה כָּלְשֶׁהִי וּמוּטָב שֶׁמִּיתָתָם תִּהְיֶה רְחוֹקָה קְצָת: אוֹ אָז מוֹסִיפִים וּגְדֵלִים מַשֶּׁהוּ. וְרַק שֶׁלֹּא יִקְרַב הַמָּוֶת אֶל הֶחָזֶה, וְלֹא יַחֲנִיקְךָ, שֶׁכֵּן דָּבָר זֶה כָּמוֹהוּ כְּפֻרְעָנוּת.

שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְהַרְהֵר בְבֵית הוֹרַי, שֶׁבּוֹ אֵין אִישׁ עוֹד, הֲרֵינִי סוֹבֵר, כִּי לְפָנִים הָיָה הַדָּבָר שׁוֹנֶה, לְפָנִים יָדְעוּ (אוֹ שֶׁמָּא נִחֲשׁוּ), שֶׁיֵּשׁ מָוֶת בְּתוֹכֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ גַּרְעִין בַּפְּרִי. אֵצֶל הַיְלָדִים הוּא הָיָה קָטָן, וְאֵצֶל הַגְּדוֹלִים גָּדוֹל. הַנָּשִׁים נְשָׂאוּהוּ בְּחֵיקָן, וְהַגְּבָרִים – בְּחָזָם. הוּא הָיָה אֵצֶל כָּל אָדָם, וְהוּא שֶׁשִּׁוָּה לוֹ הָדָר מְיֻחָד וְגַאֲוָה שְׁלֵוָה.

עוֹד אֵצֶל אָבִי זְקֵנִי, הַחַדְרָן הַזָּקֵן בְּרִיגֶה, נִרְאֶה הָיָה לָעַיִן, כִּי הוּא נוֹשֵׁא קִרְבּוֹ מָוֶת. הָהּ, אֵיזֶה מָוֶת הָיָה זֶה! הוּא נִמְשַׁךְ חָדְשַׁיִם יָמִים וּבְקוֹל רָם כָּזֶה, עַד שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ מִחוּץ לַאֲחֻזַּת־הַכְּפָר.

בֵּית הָאֲדוֹנִים הַיָּשָׁן וְהָאָרֹךְ קָטָן הָיָה בִּשְׁבִיל מָוֶת זֶה, וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ יֵשׁ צֹרֶךְ לְהוֹסִיף עָלָיו עוֹד אֲגַפִּים. שֶׁכֵּן גּוּפוֹ שֶׁל הַחַדְרָן הָלַךְ וְגָדַל, וְהוּא רָצָה שֶׁיְּשָׂאוּהוּ בְּהַתְמָדָה מֵחֶדֶר אֶחָד אֶל חֶדֶר שֵׁנִי, וְיֵשׁ שֶׁהָיָה תּוֹקְפוֹ זַעַם אָיֹם אִם הַיּוֹם טֶרֶם הִגִּיעַ אֶל קִצּוֹ, וְלֹא הָיוּ חֲדָרִים נוֹסָפִים שֶׁבָּהֶם לֹא שָׁכַב עֲדַיִן. אוֹ אָז הָיָה עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת עִם כָּל שַׁיָּרַת הַמְשָׁרְתִים, הַמְשָׁרְתוֹת וְהַכְּלָבִים, שֶׁהִקִּיף אֶת עַצְמוֹ בָּהֶם תָּמִיד, וּמְחַנֵךְ־הַבַּיִת הִקְדִּים לְהִכָּנֵס לַחֲדַר מִיתָתָהּ שֶׁל אִמִּי ז"ל, שֶׁנִּשְׁמַר לְגַמְרֵי בְּאוֹתוֹ מַצָּב, שֶׁבּוֹ עָזְבָה אוֹתוֹ לִפְנֵי עֶשְׂרִים־וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאָסוּר הָיָה כִּי מִישֶׁהוּ יַעֲבֹר אֶת סִפּוֹ. עַכְשָׁו הִתְפָּרְצָה לְשָׁם כַּת הַכְּלָבִים. הַוִּילוֹנוֹת הוּסְטוּ, וְהָאוֹר הֶחָסִין שֶׁל צָהֳרֵי יוֹם־קַיִץ בָּדַק וּמִשֵּׁשׁ אֶת כָּל הַחֲפָצִים הַבַּיְשָׁנִיִּים וְהַנִּבְהָלִים וְהִתְהַפֵּךְ בְּתוֹךְ הָאַסְפַּקְלַרְיוֹת הַקְּרוּעוֹת לִרְוָחָה. הָיוּ כָּאן עַלָמוֹת, שֶׁלֹא יָדְעוּ, מֵחֲמַת סַקְרָנוּת, הֵיכָן שְׁרוּיוֹת אוֹתָהּ שָׁעָה יְדֵיהֶן, מְשָׁרְתִים צְעִירִים, שֶׁנָּעֲצוּ אֶת עֵינֵיהֶם בַּכֹּל, וּמְשָׁרְתִים זְקֵנִים יוֹתֵר, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים וּבִקְשׁוּ לְהִזָּכֵר בַּדְּבָרִים שֶׁסִּפְּרוּ לָהֶם עַל חֶדֶר נָעוּל זֶה, שֶׁבּוֹ הֵם נִמְצָאִים עַכְשָׁו, לְאָשְׁרָם.

אֲבָל קֹדֶם־לַכֹּל נִרְאֶה הָיָה כִּי אֶת הַכְּלָבִים מְגָרָה, בְּמִדָּה בִּלְתִּי־רְגִילָה, הַשְּׁהִיָּה בַּחֶדֶר, שֶׁבּוֹ כָּל הַחֲפָצִים נוֹתְנִים רֵיחַ. זַרְזִירֵי־הַמָּתְנַיִם, הַכְּלָבִים הָרוּסִים, הַגְּדוֹלִים וְהַמְצֻמְצָמִים, רָצוּ רוּץ וַחֲזוֹר, מֵאַחוֹרֵי הַכֻּרְסוֹת, עָבְרוּ, בְּצוּרַת שְׁתִי­־וָעֵרֶב וּבְצַעַד רִקּוּדִי אָרֹךְ, הַדּוֹמֶה לְנִדְנוּד עֲרִיסָה, אֶת כָּל חֲלַל הַחֶדֶר, הִזְדַּקְּפוּ כְּהִזְדַּקֵּף כַּלְבֵי־צָבָא, וְהִשְעִינוּ אֶת כַּפּוֹתֵיהֶם הַצָּרוֹת עַל אַדְנֵי־הַחַלּוֹן הַלְּבָנִים־זְהֻבִּים, וּפְנֵיהֶם חַדּוֹת וּמְתוּחוֹת וְהַמֵּצַח מְכֻנָּס, – הִסְתַּכְּלוּ לִימִינָהּ שֶׁל הֶחָצֵר וְלִשְׂמֹאלָהּ. הַתַּחְשׁוֹנִים, כְּלָבִים קְטַנִּים שֶׁכְּפָפוֹת צְהֻבּוֹת לָהֶם, יָשְׁבוּ בַּכִּסְאוֹת הָרְחָבִים הַמְרֻפָּדִים מֶשִׁי לְיַד הַחַלּוֹן וּכְמוֹ הֵעִידוּ בִּפְנֵיהֶם כִּי הַכֹּל בְּסֵדֶר גָּמוּר, וְכֶלֶב בַּעַל שֵׂעָר זִיפִי, הַנִּרְאֶה כְּרוֹגֵן, הִתְּחַכֵּךְ בְּגַבּוֹ בִּפְאַת שֻׁלְחָן עָשׂוּי שֵׁן מָזְהֶבֶת, שֶׁעַל לוּחוֹ הַמְצֻיָּר רָעֲדוּ סִפְלֵי תוֹצֶרֶת סֶוְר.

כֵּן, לַחֲפָצִים טְרוּפֵי־דַעַת וּרְדוּמִים אֵלֶּה הָיָה זְמַן זֶה זְמַן נוֹרָא. קָרֹה קָרָה, כִּי מִתּוֹכָם שֶׁל סְפָרִים, שֶׁאֵיזוֹ יָד חֲפוּזָה פָּתְחָה אוֹתָם בִּתְנוּעָה בַּטְלָנִית, נָשְׁרוּ עַלֵי שׁוֹשָׁן, וְהֵם נִדְרְסוּ; חֲפָצִים קְטַנִּים, רָפִים, נִלְקְחוּ בַּיָּד, וּלְאַחַר שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מַהֵר הֻחְזְרוּ בְּחִפָּזוֹן אֶל מְקוֹמָם, וְכַמָּה דְבָרִים נִסְתָּרִים הֻטְמְנוּ מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת אוֹ הֻשְׁלְכוּ מֵאֲחוֹרֵי רֶשֶׁת הַזָּהָב שֶׁל סֹרֶג הַקָּמִין. וּמִזְּמַן לִזְמַן הָיָה נוֹפֵל דְּבַר־מָה, נוֹפֵל בִּמְעֻמְעָם עַל מַרְבַד, נוֹפֵל בִּבְהִירוּת עַל הָרִצְפָּה הַקָּשָׁה, וְהוּא נִזָּק פֹּה וָשָׁם, נִתְבַּקַּע בְּאֹפֶן חַד אוֹ נִשְׁבַּר כִּמְעַט לְלֹא הֶגֶה, שֶׁכֵּן, חֲפָצִים אֵלֶּה, שֶׁהָיוּ עַדִינִים, לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּכָל נְפִילָה שֶׁהִיא.

וְאִלּוּ עָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ לִשְאֹל, מָה הַסִּבָּה לְכָל זֶה, מַהוּ הַדָּבָר שֶׁהֵבִיא עַל חֶדֶר זֶה, הַנִּשְׁמָר בַּחֲרָדָה, שִׁפְעַת כִּלָּיוֹן זֶה, – כִּי עַתָּה הָיְתָה לְכָךְ רַק תְּשׁוּבָה אַחַת: הַמָּוֶת.

מוֹתוֹ שֶׁל הַחַדְרָן כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב בְּרִיגֶה אֲשֶׁר בְּאוּלְסְגַרְד. כִּי הוּא שָׁכַב שָׂרוּעַ עַל הָרִצְפָּה, גָּדוֹל מְאֹד וּכְמוֹ נוֹבֵעַ וְיוֹצֵא מִתּוֹךְ בֶּגֶד־הַשְׂרָד הַכָּחֹל־כֵּהֶה שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ זָע. בְּתוֹךְ פָּנָיו הַגְּדוֹלוֹת, הַזָּרוֹת עַד שֶׁאֵין אִישׁ מַכִּירָן עוֹד, הָיוּ הָעֵינַיִם כְּמוֹ עֲצוּמוֹת וְהוּא לֹא רָאָה אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבוֹ. קֹדֶם־לָכֵן נִסּוּ לְהַשְׁכִּיבוֹ עַל הַמִּטָּה, אֶלָּא שֶׁהוּא הִתְנַגֵּד לְכָךְ, כִּי עַל כֵּן שָׂנֵא הָיָה מִטּוֹת מֵאָז אוֹתָם לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם הִתְחִילָה מַחֲלָתוֹ לִגְדֹל בּוֹ, מַה גַּם שֶׁהֻבְרַר כִּי הַמִּטָּה שָׁם לְמַעְלָה הָיְתָה קְטַנָּה מִדַּי, וְלֹא הָיְתָה כָּל בְּרֵרָה עוֹד, אֶלָּא לְהַשְכִּיבוֹ עַל הַמַּרְבַד; אֲבָל לָרֶדֶת לְקוֹמָה תַּחְתּוֹנָה לֹא רָצָה.

הִנֵּה כִּי כֵן שָׁכַב כָּאן, וְנִתָּן הָיָה לִסְבֹּר, כִּי הוּא מֵת. מִשֶּׁהֵחֵלוּ הַדִּמְדּוּמִים יוֹרְדִים לְאַט לְאַט, נִמְלְטוּ הַכְּלָבִים אֶחָד אֶחָד דֶּרֶךְ סִדְקָהּ שֶׁל הַדֶּלֶת, וְרַק זֶה, בַּעַל הַשֵּׂעָר הַזִּיפִי וְהַפָּנִים הַזוֹעֲפוֹת, יָשַׁב לוֹ לְיַד אֲדוֹנָיו, וְאַחַת מִכַּפּוֹתָיו הָרְחָבוֹת הַקִּדְמִיּוֹת הָיְתָה מ ֻנַּחַת עַל גַּבֵּי יָדוֹ הַגְּדוֹלָה וְהָאֲפֹרָה שֶׁל כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב. רֹב הַמְשָׁרְתִים עָמְדוּ עַכְשָׁו גַּם הֵם מִבַּחוּץ, בַּפְּרוֹזְדוֹר הַלָּבָן, שֶׁהָיָה בָּהִיר יוֹתֵר מִן הַחֶדֶר; וְאִלּוּ הַלָּלוּ, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בִּפְנִים, הִסְתַּכְּלוּ בַּעֲרֵמָה הַגְּדוֹלָה, הַמִּתְכַּהָה וְהוֹלֶכֶת, שֶׁבְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, וּמִשְׁאַלְתָּם הָיְתָה, הַלְוַאי וְלֹא יִהְיֶה זֶה כִּי אִם תַּכְרִיךְ גָּדוֹל עַל גַּבֵּי חֵפֶץ שְׁהֻשְׁחַת.

אֶלָּא שֶׁהָיָה כָּאן עוֹד דְּבַר־מָה. הָיָה זֶה קוֹל, קוֹל אֲשֶׁר עוֹד לִפְנֵי שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת לֹא יְדָעוֹ אִישׁ: שֶׁכֵּן לֹא הָיָה זֶה קוֹלוֹ שֶׁל הַחַדְרָן. לֹא הָיָה זֶה כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב, שֶׁלּוֹ שַׁיָּךְ הָיָה קוֹל זֶה, אֶלָּא הָיָה זֶה מוֹתוֹ שֶׁל כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב.

מוֹתוֹ שֶׁל הַחַדְרָן כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב חַי הָיָה מִזֶּה יָמִים, יָמִים רַבִּים בְּאוּלְסְגַרְד וְהוּא שׂוֹחַח עִם כֻּלָּם וְתָבַע. הוּא תָּבַע, שֶׁיִּשָּׂאוּהוּ עַל כַּפַּיִם, תָּבַע אֶת הַחֶדֶר הַכָּחֹל, תָּבַע אֶת הַטְּרַקְלִין הַקָּטָן, תְָּבַע אֶת הָאוּלָם. תָּבַע אֶת הַכְּלָבִים, תָּבַע שֶׁיִּצְחֲקוּ, שֶׁיְּשׂוֹחֲחוּ, שֶׁיְּשַׂחֲקוּ, וְשֶׁיִּשְׁקְטוּ, וְהַכֹּל בְּבַת־אַחַת. תָּבַע לִרְאוֹת יְדִידִים, נָשִׁים וּבַרְמִינָנִים, וְתָבַע שֶׁהוּא עַצְמוֹ יָמוּת: תָּבַע. תָּבַע וְזָעַק.

כִּי בְּהַגִּיעַ הַלַּיְלָה וְאוֹתָם מְשָׁרְתִים שֶׁעָיְפוּ מְאֹד, וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ תּוֹרָם לִשְׁמִירָה, נִסּוּ לְהֵרָדֵם, הָיָה זוֹעֵק מוֹתוֹ שֶׁל כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב, זוֹעֵק וְנֶאֱנָק, הָיָה נוֹהֵם אַרֻכּוֹת כָּל־כָּךְ וּבְלִי הֲפוּגָה, עַד שֶׁהַכְּלָבִים, אֲשֶׁר יִבְּבוּ גַם הֵם, הָיוּ נֶאֱלָמִים וְלֹא מְעִיזִים לִרְבֹּץ, אֶלָּא עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם הָאֲרֻכּוֹת, הַזְּקוּפוֹת וְהָרוֹעֲדוֹת, וּמְפַחֲדִים. וְכְשֶׁשָּׁמְעוּ מִבַּעַד לְלֵיל־הַקַּיִץ הָאָרֹךְ וְהַזָּהֹב, שֶׁבַּכְּפָר הַדָּנִי, כִּי הוּא נוֹהֵם, הָיוּ קָמִים הַבְּרִיּוֹת כְּקוּם לְעֵת סוּפָה, מִתְלַבְּשִׁים וְנִשְׁאָרִים יוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לַמְּנוֹרָה, עַד שֶׁחָדַל הַנַּהַם. וְאֶת הַנָּשִׁים, שֶׁהָיוּ קְרוֹבוֹת לָלֶדֶת, הָיוּ מַשְׁכִּיבִים בַּחֲדָרִים מְרֻחָקִים וּבְתוֹךְ כְּסָתוֹת עֲמֻקּוֹת; אֲבָל הֵן שְׁמָעוּהוּ, הֵן שְׁמָעוּהוּ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיָה הוּא בְּגוּפָן הֵן, וְהֵן בִּקְּשׁוּ, שֶׁיַּרְשׁוּ גַם לָהֶן לָקוּם, וְהָיוּ בָּאוֹת, לְבָנוֹת וּרְחוֹקוֹת, יוֹשְׁבוֹת סָמוּךְ לַאֲחֵרִים עִם פְּנֵיהֶן הַמְחוּקוֹת. וְהַפָּרוֹת, שֶׁהִמְלִיטוּ בְּאוֹתָם יָמִים, הָיוּ חַסְרוֹת־אוֹנִים וּסְגוּרוֹת רֶחֶם, וְאֵצֶל אַחַת מֵהֶן עָקְרוּ אֶת הַוְּלָד הַמֵּת יַחַד עִם כָּל הַמֵּעַיִם מִן הַגּוּף, שֶׁכֵּן מֵאֵן לָבוֹא לָעוֹלָם. וְכֻלָּם עָמְלוּ אֶת עֲמַל־יוֹמָם בְּאֹפֶן רַע וְהָיוּ שׁוֹכְחִים לֶאֱסֹף אֶת שִׁבֹּלֶת־הַשׁוּעָל, מִשּׁוּם שֶׁבַּיּוֹם הָיוּ פּוֹחֲדִים מִפְּנֵי הַלַּיְלָה וּמִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עֵרִים זְמַן רַב, וּמִשּׁוּם הַיְקִיצָה הַמְבֹהֶלֶת הָיוּ לֵאִים כָּל־כָּךְ, וְלֹא יָכְלוּ לְהַרְהֵר כָּל הִרהוּרִים. וּכְשֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן בְּשָׁבוּעַ אֶל הַכְּנֵסִיָּה הַלְּבָנָה וְהַשְּׁלֵוָה, הָיוּ מִתְפַּלְלִים, כִּי הָיֹה לֹא יִהְיוּ עוֹד מִכָּאן וּלְהַבָּא אֲדוֹנִים בְּאוּלְסְגַרְד; כִּי הָיָה זֶה אָדוֹן אָיֹם וְנוֹרָא. וְאֶת אֲשֶׁר הָגוּ הֵם וְהִתְפַּלְלוּ, הִבִּיעַ הַכֹּמֶר בְּאֹמֶר וּדְבָרִים מִמְּרוֹמֵי הַדּוּכָן, כִּי גַם הוּא נִגְרַע־לֵילוֹת הָיָה, וְנִמְנַע מִמֶּנּוּ מִלַּהֲגוֹת בֵּאלֹהִים. וְהִבִּיעַ זֹאת גַּם הַפַּעֲמוֹן, אֲשֶׁר קָם לוֹ יָרִיב נוֹרָא, שֶׁצִּלְצֵל כָּל הַלַּיְלָה, וַאֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, גַּם אִם צִלְצֵל בְּכָל מְלֹא מַתַּכְתּוֹ, לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד כֵּן, הַכֹּל אָמְרוּ זֹאת וְהָיָה צָעִיר אֶחָד מִן הַצְּעִירִים, אֲשֶׁר חָלַם חֲלוֹם, כִּי עָלָה וּבָא אֶל הַטִּירָה וְהָרַג שָׁם אֶת הָאָדוֹן רַב הַחֶסֶד בְּמִזְרֵה־הַזֶּבֶל שֶׁבְּיָדוֹ, וְהַבְּרִיּוֹת הָיוּ נִזְעָמִים כָּל־כָּךְ וּלְבַּסוֹף כֹּה נִרְגְָּזִים, עַד שֶׁכֻּלָּם הִקְשִׁיבוּ, שָׁעָה שֶׁסִּפֵּר זֶה אֶת חֲלוֹמוֹ, וְהִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ, בְּלִי דַעַת זֹאת, כְּדֵי לְהַשִׂיג וְלָדַעַת, הַאִם אָמְנָם מֻכְשָׁר הוּא לְמַעֲשֶׂה כָּזֶה. כָּךְ הִרְגִּישׁוּ וְכָךְ שׂוֹחֲחוּ בְּכָל הַמָּחוֹז, שֶׁבּוֹ חִבְּבוּ, עַד לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת מֻעָטִים, אֶת הָאָדוֹן, וְאַף רִחֲמוּ עָלָיו. וְאוּלָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁדִּבְּרוּ כָּךְ, לֹא נִשְׁתַּנָּה דָבָר. מוֹתוֹ שֶׁל כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב, שֶׁהָיָה גָר בְּאוּלְסְגַרְד, אֵין לִדְחֹק אֶת רַגְלָיו, הוּא בָּא לַעֲשָׂרָה שָׁבוּעוֹת וְאַף שָׁהֹה שָׁהָה כָּל הַשָּׁבוּעוֹת הָאֵלֶּה. וּבְמֶשֶׁךְ זְמַן זֶה הָיָה הוּא אָדוֹן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָיָה כְּרִיסְטוֹף דֶּטְלֶב בְּרִיגֶה כָּל יְמֵי חַיָּיו, הוּא הָיָה כְּמוֹ מֶלֶךְ, שֶׁמְּכַנִּים אוֹתוֹ הָאָיֹם, לְאַחַר זְמַן וּלְתָמִיד.

זֶה לֹא הָיָה מוֹתוֹ שֶׁל אֵיזֶה חוֹלֶה־הִדְרָקוֹן, זֶה הָיָה הַמָּוֶת הָרַע, הַנְּסִיכִי, שֶׁהַחַדְרָן נָשָׂא קִרְבּוֹ מֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי חַיָּיו וּפִרְנְסוֹ מִתּוֹכוֹ. כָּל עֹדֶף שֶׁל גַאֲוָה, שֶׁל רָצוֹן וְכֹחַ אַדְנוּת, שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה לְנַצֵּל בְּיָמָיו הַשְּׁלֵוִים, נִכְנַס אֶל תּוֹךְ מוֹתוֹ, בַּמָּוֶת שֶׁיָּשַׁב עַכְשָׁו בְּאוּלְסְגַרְד וּפֵרֵט אֶת עַצְמוֹ.

אֵיךְ הָיָה מִתְיַחֵס הַחַדְרָן בְּרִיגֶה לְאִישׁ אֲשֶׁר הָיָה דוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כִּי יָמוּת מָוֶת אַחֵר, שׁוֹנֶה מִן הַמָּוֶת. הַזֶּה וְהוּא מֵן אֶת מוֹתוֹ הַקָּשֶׁה.

וּכְשֶׁאֲנִי מְהַרְהֵר בַּאַחֵרִים, שֶׁרְאִיתִים אוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי עֲלֵיהֶם: תָּמִיד אוֹתוֹ דָבָר. לְכֻלָּם הָיָה מָוֶת שֶׁלָּהֶם. גְּבָרִים אֵלֶּה, שֶׁנְּשָׂאוּהוּ בִכְלִי זֵינָם, בִפְנִימִיּוּתָם, כְּשֵׂאת אֶת הַשָּׁבוּי נָשִׁים אֵלּוּ, שֶׁהִזְקִינוּ וְהִצְטַמְּקוּ מְאֹד וּלְאַחַר כָּךְ עָלוּ עַל גַּבֵּי מִטָּה גְּדוֹלָה מְאֹד, כַּעֲלוֹת עַל קַרְשֵׁי בִּימָה, לְעֵינֵי כָּל הַמִּשְׁפָּחָה, הָעֲבֻדָּה וְהַכְּלָבִים, וְעָבְרוּ אֶל עוֹלָם אַחֵר בַּחֲשַׁאי וּבְאַדְנוּת. אַף לַיְלָדִים, אֲפִלּוּ לַפָּעוֹטִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, לֹא הָיָה אֵיזֶה מוֹת־יְלָדִים סְתָם, הֵם הִתְכַּנְסוּ אֶל תּוֹךְ עַצְמָם וּמֵתוּ מָוֶת לְפִי מַה שֶׁהָיוּ כְּבָר, וּלְפִי שֶׁעֲתִידִים הָיוּ עוֹד לִחְיוֹת.

וְאֵיזֶה יֹפִי נוּגֶה שִׁוָּה הַדָּבָר לְנָשִׁים, בְּעֵת שֶׁהָיוּ הָרוֹת וְהֵן נִצְּבוּ וּבְגוּפָן הַגָּדוֹל שֶׁעָלָיו הָיוּ שְׂרוּעוֹת מִבְּלִי־דַעַת יְדֵיהֶן הָאֲרֻכּוֹת, הָיוּ אָז שְׁנֵי פֵּרוֹת: יֶלֶד אֶחָד וּמָוֶת אֶחָד. הַאִם לֹא בָּא חִיּוּכָן הַכָּבֵד, הַמֵּינִיק כִּמְעַט, בִּפְנֵיהֶן הַנְּבוּבוֹת כָּל כָּךְ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ סְבוּרוֹת, לִפְעָמִים, כִּי שְׁנֵיהֶם יַחַד צוֹמְחִים וְהוֹלְכִים בְּתוֹכָן?

פָּעַלְתִּי מַה שֶׁפָּעַלְתִּי כְּנֶגֶד הַפַּחַד. יָשׁוֹב יָשַׁבְתִּי כָּל הַלַּיְלָה וְכָתַבְתִּי, וְעַכְשָׁו אֲנִי עָיֵף כָּל־כָּךְ, וְדוֹמֶה לְאִישׁ שֶׁעָשָׂה דֶרֶךְ אֲרֻכָּה עַל פְּנֵי שְׂדוֹת אוּלְסְגַרְד. הֵן קָשֶׁה לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת, כִּי כָּל זֶה חָלַף וְאֵינֶנוּ עוֹד, כִּי אֲנָשִׁים זָרִים גָּרִים בְּבֵית־הָאֲדוֹנִים הַיָּשָׁן וְהָאָרֹךְ. יִתָּכֵן, כִּי בַּחֶדֶר הַלָּבָן שֶׁבַּעֲלִיַּת־הַגַּג יְשֵׁנוֹת עַכְשָׁו הַמְשָׁרְתוֹת אֶת שְׁנָתָן הַכָּבֵד וְהַלַּח, מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר.

וְאֵין לְךָ רֵעַ וְאֵין לְךָ מְאוּם, וְאַתָּה נוֹסֵעַ וְהוֹלֵךְ בָּעוֹלָם עִם מִזְוָדָה וְעִם צִקְלוֹן־סְפָרִים וּלְלֹא סַקְרָנוּת בְּעֶצֶם. אֵלֶּה חַיִּים הֵם בְּעֶצֶם? בְּלִי בַּיִת, בְּלִי חֲפָצִים שֶׁבָּאוּ בִּירוּשָׁה, בְּלִי כְּלָבִים. אִלּוּ הָיוּ לְךָ, לְכָל הַפָּחוֹת, זִכְרוֹנוֹת שֶׁלְּךָ! אַךְ לְמִי יֵשׁ כָּאֵלֶּה? אִלּוּ הָיְתָה הַיַּלְדוּת לְעֵינֶיךָ, וְהֵן דּוֹמֶה כְּאִלּוּ גַם זוֹ נִטְמְנָה בֶּעָפָר. אַךְ שֶׁמָּא צָרִיךְ אָדָם לְהַזְקִין, כְּדֵי שֶׁהַשֵּׂג יַשִּׂיג אֶת כָּל אֵלֶּה. וַאֲנִי אוֹמֵר לְנַפְשִׁי כִּי טוֹב הוּא לְהַזְקִין.

הַבֹּקֶר הָיָה בֹּקֶר סְתָוִי יָפֶה, עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי הַטּוּלֶרִי. כֹּל שֶׁהָיָה בַּמִּזְרָח, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ, סִנְוְרַנִי, כֹּל שֶׁהָיָה מוּאָר מֻסְתָּר הָיָה בַּעֲרָפֶל וּכְאִלּוּ מְכֻסֶּה עַל־יְדֵי וִילוֹן אָפֹר־בָּהִיר. כְּהִשְׁתַּקֵּף אָפֹר בְּתוֹךְ אָפֹר כֵּן הוּאֲרוּ אַנְדַּרְטוֹת לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּגַּנִּים, שֶׁלֹּא עֻרְטְלוּ עֲדַיִן.

פְּרָחִים בּוֹדְדִים הִזְדַּקְּפוּ בַּתְּלָמִים הָאֲרֻכִּים וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ אָמְרוּ: אָדֹם, בְּקוֹל מְבֹהָל. אַחֲרֵי־כֵן הוֹפִיעַ מִקֶּרֶן־הָרְחוֹב אִישׁ גָּבֹהַּ וְזָקוּף, מִצַּד Champs־Elysées; הוּא נָשָׂא בְּיָדוֹ קַב, אֶלָּא שֶׁזֶּה לֹא הָיָה נָתוּן תַּחַת בֵּית־שֶׁחְיוֹ, – הוּא נְשָׂאוֹ לְפָנָיו, בְּקַלּוּת, וּמִזְּמַן לִזְמַן הָיָה מְרִימוֹ בְּעֹז וּבְקוֹל רָם, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ שַׁרְבִיט־מַצִּילִים בְּיָדוֹ. הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְדַכֵּא חִיּוּךְ שֶׁל שִׂמְחָה וְחִיֵּךְ לְכָל אֲשֶׁר נִרְאָה וּבָא לְפָנָיו, לַשֶּׁמֶשׁ, לָעֵצִים. צַעֲדוֹ הָיָה מְהֻסָּס כְּצַעֲדוֹ שֶׁל יֶלֶד, אֲבָל קַל שֶׁלֹּא כְּשָׁכִיחַ, מָלֵא זִכָּרוֹן עַל הֲלִיכָה אֲשֶׁר קָדְמָה לַהֲלִיכָה זוֹ.

מָה רַב הַכֹּחַ הַצָּפוּן בְּיָרֵחַ קָט כָּזֶה! יֵשׁ יָמִים, שֶׁכָּל עוֹלָמֵנוּ שָׁרוּי בָּאוֹר, הִנּוֹ קַל, נָתוּן רַק מְעַט בָּאֲוִיר הַבָּהִיר, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן בּוֹלֵט. הַדָּבָר הַסָּמוּךְ יֵשׁ לוֹ כְּבָר גּוֹנֵי מֶרְחָק, כְּאִלּוּ הוּא מְסֻלָּק, רַק מֻצָּג לְרַאֲוָה, אֲבָל אֵינוֹ מֻגָּשׁ וְנִתָּן לְהֶשֵּׂג־יָד; וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת לֲמֶּרְחָק: – הַנָּהָר, הַגְּשָׁרִים, הָרְחוֹבוֹת הָאֲרֻכִּים וְהַכִּכָּרוֹת הַמִתְפָּרְטוֹת לִפְרָטִים, כָּל אֵלֶּה כִּנְּסוּ אֶת הַמֶּרְחָק הַזֶּה אֶל תּוֹכָם, וְהֵם מְצֻיָּרִים כְּצִיּוּרִים עַל גַּבֵּי מֶשִׁי. וְאָז אֵין לְתָאֵר־כְּמוֹ מַה מַּרְאֶה שֶׁל כִּרְכָּרָה יְרֻקָּה־בְּהִירָה הָעוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי הַ־ Pont־neuf, אוֹ אֵיזֶה אֹדֶם, שֶׁאֵין לְהַשְׁהוֹתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אֵיזֶה פְּלָקָט עַל גַּבֵּי קִיר־הַבֵּינַיִם שֶׁל קְבוּצַת בָּתִים מִצֶּבַע אָפֹר־פְּנִינִי, הַכֹּל מְפֻשָּׁט, מְצֻמְצָם בְּתוֹךְ כַּמָּה קַוִּים נְכוֹנִים וְצַחִים, כְּדֻגְמַת הַפָּנִים אֲשֶׁר בַּתְּמוּנָה שֶׁל מָנֶה. וְאֵין מְאוּמָה שֶׁהוּא פָּתוּחַ וּמְיֻתָּר. הַבּוּקִינִיסְטִים שֶׁל הַ־ quai פּוֹתְחִים אֶת אַרְגְּזֵיהֶם, וְהַצָּהֹב הָרַעֲנָן אַךְ הַדָּהוּי שֶׁל הַסְּפָרִים, הַחוּם הַסָּגֹל שֶׁל הַכְּרִיכוֹת, הַיָּרֹק הַשּׁוֹפֵַעַ שֶׁל אֵיזֶה אַלְבּוֹם: הַכֹּל תּוֹאֵם, מוּבָא־בְּחֶשְׁבּוֹן, נוֹטֵל חֵלֶק וּמִצְטָרֵף לִשְׁלֵמוּת, אֲשֶׁר מְאוּם אֵינוֹ חָסֵר בָּהּ.

בָּרְחוֹב לְמַטָּה מִזֶּה אַתָּה מוֹצֵא אֶת הַצֵּרוּף הַבָּא: כִּרְכֶּרֶת־יָד קְטַנָּה, שֶׁאִשָּׁה דּוֹחֶפֶת אוֹתָהּ; מִלְפָנִים נִצֶּבֶת עָלֶיהָ תֵּבַת־זִמְרָה, לְאָרְכָּהּ. מֵאָחוֹר, לְרָחְבָּה, טֶנֶא־יְלָדִים, שֶׁבְּתוֹכוֹ עוֹמֵד יֶלֶד קָטָן מְאֹד עַל רַגְלָיו עֲמִידָה מְאֻשֶּׁשֶׁת, הוּא חָבוּשׁ כִּפָּה, נֶהֱנֶה וְאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיּוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ. מִזְּמַן לִזְמַן מַפְעִילָה הָאִשָּׁה אֶת תֵּבַת־הַזִּמְרָה. הַיֶּלֶד הַפָּעוֹט מִתְרוֹמֵם אָז, רוֹקֵעַ בְּרַגְלָיו בְּתוֹךְ טַנְאוֹ, וְעַל יָדוֹ יַלְדָּה קְטַנָּה, הַלְּבוּשָׁה בִּלְבוּש־חַג יָרֹק, רוֹקֶדֶת וּמְתוֹפֶפֶת בְּתֹף אֶל מוּל פְּנֵי הַחַלּוֹנוֹת.

סָבוּרְנִי, כִּי שׂוּמָה עָלַי לְהַתְחִיל לַעֲבֹד אֵיזוֹ עֲבוֹדָה עַכְשָׁו, כֵּיוָן שֶׁאֲנִי לוֹמֵד לִרְאוֹת. אֲנִי בֶּן כּ"ח, וְכִמְעַט שֶׁלֹּא אֵרְעַנִי עוֹד דָּבָר. נַחֲזֹר־נָא: כָּתַבְתִּי מֶחְקָר עַל קַרְפָּצִיּוֹ, שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, מַחֲזֶה שֶׁשְּׁמוֹ “נִשּׂוּאִין”, וְהַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹכִיחַ בְּאֶמְצָעִים דּוּ־מַשְׁמָעוּתִּיִּים מַשֶּׁהוּ מְסֻלָּף, וְשִׁירִים. הָהּ, בְּשִׁירִים הֵן מַצְלִיחִים מְעַט מְאֹד, אִם כּוֹתְבִים אוֹתָם בְּגִיל צָעִיר. צָרִיךְ לְחַכּוֹת עִם אֵלֶּה וְלֶאֱגֹר דֵּעָה וּמְתִיקוּת בְּמֶשֶׁךְ חַיִּים אֲרֻכִּים כְּכָל הָאֶפְשָׁר, וּלְאַחַר־מִכֵּן, לִפְנֵי סִיּוּמָם כְּבָר, יִתָּכֵן אוּלַי לִכְתֹּב עֶשֶׂר שׁוּרוֹת שֶׁתִּהְיֶינָה טוֹבוֹת. כִּי שִׁירִים אֵינָם, כְִסְבָרַת הַבְּרִיּוֹת, רְגָשׁוֹת (הַלָּלוּ מְצוּיִּים בְּמֻקְדָּם מְאֹד), – אֵלֶּה הֵם נִסְיוֹנוֹת. לְמַעַן שִׁיר אֶחָד הֶכְרֵחַ לִרְאוֹת הַרְבֵּה עָרִים, אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים, צָרִיךְ לְהַכִּיר חַיּוֹת, נָחוּץ לָחוּשׁ אֵיךְ עָפוֹת הַצִּפֳּרִים, וְלָדַעַת אֶת הַתְּנוּעוֹת אֲשֶׁר בְּכֹחָן נִפְתָּחִים הַפְּרָחִים הַקְּטַנִּים עִם בֹּקֶר. הֶכְרֵחַ לָשׁוּב וּלְהַרְהֵר בַּדְּרָכִים הָעוֹבְרוֹת בִּמְחוֹזוֹת בִּלְתִּי־יְדוּעִים, בִּפְגִישׁוֹת בִּלְתִּי־צְפוּיוֹת וּבִפְרִידוֹת, שֶׁהָיוּ חֲזוּיוֹת מִזְּמַן, – בִּימֵי יַלְדוּת, שֶׁטֶרֶם נִתְפָּרְשׁוּ, לְהַרְהֵר בְּהוֹרִים, שֶׁהֶכְרֵחַ הָיָה לְצַעֲרָם, שָׁעָה שֶׁהִשְׁפִּיעוּ תַּעֲנוּג וְלֹא הֲבִינוֹתָ לְנַפְשָׁם (הָיָה זֶה תַּעֲנוּג לְמִישֶׁהוּ אַחֵר), לְהַרְהֵר בְּמַחֲלוֹת־יְלָדִים, הַמַּתְחִילוֹת, בְּאֹפֶן מוּזָר כָּל־כָּךְ, בְּלִוְיַת תְּמוּרוֹת שׁוֹנוֹת כָּל־כָּךְ, בַּיָּמִים אֲשֶׁר עָבְרוּ שְׁלֵוִים בְּתוֹךְ בָּתִּים מְאֻפָּקִים, וּבַבֹּקֶר עַל שְׂפַת־הַיָּם, בַּיָּם בִּכְלָל, בַּיָּמִים, בְּלֵילוֹת־מַסָּע, אֲשֶׁר דָּהֲרוּ בִּשְׁקִיקָה הָלְאָה, וְטָסוּ עִם כָּל הַכּוֹכָבִים, – וְעוֹד לֹא דַי, גַּם אִם אַתָּה מְהַרְהֵר בְּכָל אֵלֶּה. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ זִכְרוֹנוֹת עַל לֵילוֹת אַהֲבָה רַבִּים, שֶׁאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הָיָה דּוֹמֶה לְמִשְׁנֵהוּ, לְהִזָּכֵר בִּזְעָקוֹת שֶׁל אִשְָׁה אַחֻזַּת חֶבְלֵי־לֵדָה, בִּמְיַלְּדוֹת קַלּוֹת, לְבוּשׁוֹת לֹבֶן וּמְנַמְנְמוֹת, אֲבָל יֵשׁ הֶכְרֵחַ לִשְׁהוֹת גַּם אֵצֶל אֲנָשִׁים גּוֹוְעִים, וְהֶכְרֵחַ לָשֶׁבֶת עִם בַּרְמִינָנִים בְּתוֹךְ חֶדֶר שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּתוּחִים וְהָרְעָשִׁים נִכְנָסִים לְתוֹכוֹ דְּחוּפִים־דְּחוּפִים. וְלֹא דַי גַּם בְּכָךְ, שֶׁיֵּשׁ זִכְרוֹנוֹת. צָרִיךְ לָדַעַת לְשָׁכְחָם, שָׁעָה שֶׁהֵם מְשֻׁפָּעִים, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֹרֶךְ־רוּחַ מְרֻבֶּה, כְּדֵי לְחַכּוֹת עַד אֲשֶׁר יַחְזְרוּ וְיָבוֹאוּ שׁוּב, שֶׁכֵּן הַזִכְרוֹנוֹת כְּשֶׁלְּעַצְמָם אֵינָם עֲדַיִן שִׁירָה. רַק שָׁעָה שֶהֵם הוֹפְכִים לִהְיוֹת דָּם בְּתוֹכֵנוּ, מַבָּט וּמֶחְוָה, אַלְמוֹנִים וּבִלְתִּי־נִפְרָדִים עוֹד מֵעַצְמֵנוּ רַק אָז יִתָּכֵן כִּי קָרֹה יִקְרֶה וּבְשָׁעָה נְדִירָה מְאֹד תִּוָּצֵר וְתַעֲלֶה מִתּוֹכָם הַמִּלָּה הָרִאשׁוֹנָה מִבַּיִת שֶׁל שִׁיר.

אָכֵן, שִׁירַי נִתְהַוּוּ אַחֶרֶת, וְאֵינָם אֵפוֹא שִׁירִים. – וּכְשֶׁכָּתַבְתִּי אֶת הַדְּרָמָה שֶׁלִי, עַד מָה טָעִיתִי. הַאִם הָיִיתִי חַקַּאי וְשׁוֹטֶה, שָׁעָה שֶׁנִּזְקַקְתִּי לִ“שְׁלִישִׁי”, כְּדֵי לְסַפֵּר עַל גּוֹרָלָם שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, שֶׁהִכְבִּידוּ זֶה עַל זֶה? בְּאֵיזוֹ קַלּוּת נָפַלְתִּי בַּפַּח. וַהֲלֹא צָרִיךְ הָיִיתִי לָדַעַת, כִּי שְׁלִישִׁי זֶה, הַמְשֻׁלָּב בְּכָל הַחַיִּים וְכָל הַסִּפְרֻיּוֹת, מִפְלֶצֶת זוֹ שֶׁל אִישׁ שְׁלִישִׁי, אֲשֶׁר לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא מֵעוֹלָם, אֵין לוֹ כָּל עֵרֶךְ, וְהֶכְרֵחַ לְהִתְכַּחֵשׁ לוֹ. הוּא שַׁיָּךְ לַאֲמַתְלוֹת הַטֶּבַע, הַמִּשְׁתַּדֵּל תָּמִיד לְהַסִּיחַ אֶת שִׂימַת־לֵב הַבְּרִיּוֹת מִסּוֹדוֹתָיו הָעֲמֻקִּים בְּיוֹתֵר. הוּא הַקִּיר־הַחוֹצֵץ, אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרָיו מִתְחוֹלֶלֶת דְּרָמָה. הוּא הָרַעַשׁ הַעוֹמֵד בְּפֶתַח הַדּוּמִיָּה נְטוּלַת־הַקּוֹל שֶׁל סִכְסוּךְ לַאֲמִתּוֹ. מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, כִּי קָשֶׁה הָיָה מְאֹד עַד עַכְשָׁו לְכֻלָּם, לְשׂוֹחֵחַ עַל הַשְּׁנַיִם, שֶׁעֲלֵיהֶם מוּסָב הָעִנְיָן; הַשְּׁלִישִׁי, דַּוְקָא מִשּׁוּם שֶׁהוּא כָּל־כָּךְ בִּלְתִּי־מְצִיאוּתִי, הִנּוֹ הַחֵלֶק הַקַּל מִן הַמְּשִׂימָה, וְאוֹתוֹ יָדְעוּ כֻּלָּם. מִיָּד עִם הִתְחָלַת הַדְּרָמוֹת שֶׁלָּהֶם מַבְחִינִים בְּקֹצֶר־הָרוּחַ הַמְמַהֵר לְהַגִּיעַ אֶל הַשְּׁלִישִׁי, וְאֵין אֶצְלָם אֲפִלּוּ שָׁהוּת לְחַכּוֹת לוֹ. וּכְשֶׁהוּא כָּאן – הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה כָּאן, אֲבָל כַּמָּה מְשַׁעְמֵם, אִם זֶה מְאַחֵר, שֶׁכֵּן אִי־אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְאָרַע דָּבָר בִּלְעָדָיו. הַכֹּל עוֹמֵד, מִתְעַכֵּב, מְחַכֶּה.

וְאוּלָם, מַה יִּהְיֶה אִם יִשָּׁאֵר הָעִנְיָן בְּמַצָּב זֶה שֶׁל צִפִּיָּה וְשֶׁל הִסּוּס? מַה יִּהְיֶה, אֲדוֹנִי הַדְּרָמָטוּרְג, וְאַתָּה, הַקָּהָל, הַמַכִּיר אֶת הַחַיִּים, מַה יִּהְיֶה אִם יֵעָלֵם זֶה הַנֶהֶנְתָּן הֶחָבִיב אוֹ זֶה הַצָּעִיר הַנּוֹעָז, הַחוֹדֵר וּמִתְעָרֵב בְּכָל בְּרִיתוֹת־הַנִּשּׂוּאִין כַּחֲדֹר הַמַּפְתַּחַ הַמְזֻיָּף לְחוֹרוֹ שֶׁל מַנְעוּל? מָה, אִלּוּ לָקַח אוֹתוֹ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַשֵּׁד? הָבָה וְנַנִּיחַ כִּי כֵּן הַדָּבָר. אוֹ אָז אַתָּה חָשׁ בְּבַת־אַחַת בָּרֵיקָנוּת הָאֳמָנוּתִית שֶׁל הַתֵּאַטְרוֹנִים, סָתוֹם יִסְתְּמוּם כִּסְתֹם אוֹתָם חוֹרִים מְסֻכָּנִים וּפְעוּרִים, וְרַק הָעָשׁ הַשׁוֹרֵץ בְּשׁוּלֵי הַיְצִיעִים מוֹסִיף וּמִתְרוֹצֵץ בֶּחָלָל הָרֵיק וְהַפָּלוּשׁ. הַדְּרָמָטוּרְגִים אֵינָם מִתְעַנְּגִים עוֹד עַל חֲוִילוֹתֵיהֶם, כָּל מוֹסְדוֹת הַבִּלּוּשׁ מְחַפְּשִׂים בִּשְׁבִילָם, בַּמְּקוֹמוֹת הַנִּדָּחִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם, אַחֲרֵי זֶה הַשְּׁלִישִׁי שֶׁאֵין לוֹ תַּחֲלִיף עוֹד, וַאֲשֶׁר הָיָה עִקָּרָהּ שֶׁל הָעֲלִילָה.

וַהֲלֹא חָיֹה חִיִּים הֵם בֵּין הַבְּרִיּוֹת, לֹא אֵלֶּה הַ“שְּׁלִישִׁים”, אֶלָּא דַוְקָא הַשְּׁנַיִם, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם יֵשׁ לְסַפֵּר הַרְבֵּה לְאֵין־שִׁעוּר, וַאֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לֹא נֶאֱמַר עוֹד וְלֹא־כְלוּם, אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם דּוֹאֲבִים וּפוֹעֲלִים וְאֵינָם מוֹצְאִים תְּשׁוּעָה לְעַצְמָם.

מְגֻחָךְ הַדָּבָר. אֲנִי יוֹשֵׁב כָּאן, בְּדִירָתִי הַקְּטַנָּה, אֲנִי, בְּרִיגֶה, שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל כּ"ח וְשֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עָלָיו. אֲנִי יוֹשֵׁב כָּאן וְהִנְנִי לֹא־כְלוּם, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן מַתְחִיל לֹא־כְלוּם זֶה לְהַרְהֵר וּמְהַרְהֵר, בְּמַעֲלֵה חָמֵשׁ קוֹמוֹת, בְּצָהֳרֵי־יוֹם פָּרִיסִי אָפֹר אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַבָּאָה:

הַאִם יִתָּכֵן, מְהַרְהֵר הוּא, כִּי הַבְּרִיּוֹת לֹא רָאוּ, לֹא הִכִּירוּ וְלֹא אָמְרוּ מְאוּם מְצִיאוּתִי וְחָשׁוּב? הַאִם יִתָּכֵן, כִּי הָיֹה הָיְתָה שָׁהוּת שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים לְהִתְבּוֹנֵן, לְהַרְהֵר וְלִרְשֹׁם, וְכִי הִנִּיחוּ לְאַלְפֵי הַשָּׁנִים לַעֲבֹר כַּעֲבֹר הַהַפְסָקָה בְּבֵית־הַסֵּפֶר, שֶׁבָּהּ אוֹכְלִים כָּרִיךְ וְתַפּוּחַ?

כֵּן, דָּבָר זֶה יִתָּכֵן.

הַאִם יִתָּכֵן, כִּי לַמְרוֹת הַהַמְצָאוֹת וְהַהִתְקַדְּמוּת, לַמְרוֹת הַתַּרְבּוּת, הַדָּת וְחָכְמַת־הָעוֹלָם, נִשְׁאֲרוּ הַבְּרִיּוֹת תְּקוּעִים בַּשֶּׁטַח הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַחַיִּים? הַאִם יִתָּכֵן, כִּי אֲפִלּוּ אֶת הַשֶּׁטַח הָעֶלְיוֹן הַזֶּה רִפְּדוּ בְּחֹמֶר מְשַׁעְמֵם שֶׁאֵין לְתָאֳרוֹ, וְכִי מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה רָהִיטֵי־הַטְּרַקְלִין בְּחֻפְשַׁת הַקַּיִץ?

כֵּן, דָּבָר זֶה יִתָּכֵן.

הַאִם יִתָּכֵן כִּי תּוֹלְדוֹת הָעוֹלָם הוּבְנוּ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה? הַאִם יִתָּכֵן, כִּי הֶעָבָר מְזֻיָּף הִנוֹ, שֶׁכֵּן סִפְּרוּ תָּמִיד עַל הֲמוֹנָיו, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַפְּרִים עַל אֲסַפְסוּף, בִּמְקוֹם לְסַפֵּר עַל הָאֶחָד, שֶׁסְּבִיבוֹ הִתְכַּנְסוּ הַמִּתְכַּנְסִים, שֶׁכֵּן זָר הָיָה לָהֶם וְהוּא מֵת?

כֵּן, דָּבָר זֶה יִתָּכֵן.

הַאִם יִתָּכֵן, כִּי הַבְּרִיּוֹת סָבוֹר סָבְרוּ שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׁלִים וְלִקְנוֹת כָּל מַה שֶּׁאֵרַע בָּעוֹלָם בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ הֵם? הַאִם יִתָּכֵן, שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לָשׁוּב וּלְהַזְכִּיר לְכָל אִישׁ וְאִישׁ, כִּי לְעוֹלָם הוּא נִתְהַוָּה מִכָּל אֵלֶּה שֶׁקָּדְמוּ לוֹ, וְהוּא יָדַע זֹאת, אֵפוֹא, וְלֹא צָרִיךְ הָיָה לְהִתְפַּתּוֹת עַל־יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁיָּדְעוּ אַחֶרֶת?

כֵּן, דָּבָר זֶה יִתָּכֵן.

הַאִם יִתָּכֵן, כִּי אֵין יוֹדְעִים עַל הַנְּעָרוֹת, הַחַיּוֹת אַף־עַל־פִּי־כֵן? הַאִם יִתָּכֵן כִּי אָמוֹר אוֹמְרִים “נָשִׁים”, “יְלָדִים”, “נְעָרִים” וְאֵין חָשִׁים (לַמְרוֹת כָּל הַהַשְׂכָּלָה אֵין חָשִׁים), כִּי מִלִּים אֵלֶּה אֵין לָהֶם בִּכְלָל מִסְפָּר רַבִּים, אֶלָּא מִסְפָּר יָחִיד, יָחִיד עַד אֵין קֵץ?

כֵּן, זֶה יִתָּכֵן.

הַאִם יִתָּכֵן, כִּי יֵשׁ אֲנָשִׁים, הָאוֹמְרִים “אֱלֹהִים” וּסְבוּרִים, כִּי דָבָר זֶה הִנּוֹ מַשֶּׁהוּ מְשֻׁתָּף?

– רְאֵה־נָא וְהִתְבּוֹנֵן, וְלוּ בִּשְׁנֵי יַלְדֵי בֵּית־סֵפֶר אֶחָד בִּלְבַד: הָאֶחָד מֵהֶם קוֹנֶה לוֹ אוֹלָר, וּשְׁכֵנוֹ קוֹנֶה לוֹ בּוֹ בַּיּוֹם אוֹלָר דּוֹמֶה לוֹ עַד תַּכְלִית. וּכְשֶׁהֵם מַרְאִים זֶה לָזֶה, לְאַחַר שָׁבוּעַ יָמִים, אֶת שְׁנֵי הָאוֹלָרִים, מִתְבָּרֵר, כִּי הֵם דּוֹמִים זֶה לָזֶה רַק דִּמְיוֹן מְרֻחָק מְאֹד – עַד כְּדֵי כָּךְ הִתְפַּתְּחוּ הַלָּלוּ בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה בִּהְיוֹתָם בְּיָדַיִם שׁוֹנוֹת (כֵּן, אוֹמֶרֶת אִמּוֹ שֶׁל הָאֶחָד מֵהֶם: כָּאֵלֶה אַתֶּם, נֶחְפָּזִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל חֵפֶץ שֶׁבְּיֶדְכֶם)… הָהּ, אִם כֵּן: הֲיִתָּכֵן, כִּי נַעֲלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ, כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אֵל אֶחָד, בְּלִי שֶׁיִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ?

כֵּן, דָּבָר זֶה יִתָּכֵן.

וְאִם כָּל זֶה יִתָּכֵן, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ רַק צֵל שֶׁל אֶפְשָׁרוּת לְכָל זֶה – הֲרֵי וַדָּאִי הַדָּבָר, כִּי קָרֹה קָרָה דְּבַר־מָה עִם כָּל הַיֵּשׁ בָּעוֹלָם. וְאִישׁ רִאשׁוֹן, הָאִישׁ אֲשֶׁר הָגָה מַחֲשָׁבָה מַסְעִירָה זוֹ, חַיָּב לְהַתְחִיל, לַעֲשׂוֹת דְּבַר־מָה בְּעִנְיָן שֶׁנִּתְאַחֵר כָּל־כָּךְ וַאֲפִלּוּ הוּא סְתָם מִישֶׁהוּ, וְאֵינוֹ מְסֻגָּל דַּוְקָא לְכָךְ; וַהֲלֹא אֵין אַחֵר לְעֵת־עַתָּה; זֶה הָעֶלֶם, הַנָּכְרִי חֲסַר־הָעֵרֶךְ, בְּרִיגֶה, שׂוּמָה עָלָיו לָשֶׁבֶת בַּקּוֹמָה הַחֲמִשִּׁית וְלִכְתֹּב, יוֹמָם וָלַיְלָה, כֵּן, הוּא יֵאָלֵץ לִכְתֹּב, זֶהוּ סוֹפוֹ שֶׁל הָעִנְיָן.

כֵּן, הָיִיתִי אָז בֶּן י“ב, לְכָל הַיּוֹתֵר בֶּן י”ג. אָבִי לְקָחַנִי עִמּוֹ לְאוּרְנֶקלוֹסְטֶר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, מַהוּ הַדָּבָר, שֶׁהֱבִיאוֹ לְבַקֵּר אֵצֶל חוֹתְנוֹ. שְׁנֵי הַנְּכָרִים לֹא נִפְגְּשׁוּ זֶה עִם זֶה שָׁנִים רַבּוֹת, מֵאָז יוֹם פְּטִירָתָהּ שֶׁל אִמִּי, וְאָבִי עַצְמוֹ לֹא בִּקֵּר עוֹד אַף פַּעַם בָּאַרְמוֹן הַיָּשָׁן, שֶׁבּוֹ הִתְבַּדֵּל גְּרַף בְּרָהֶ רַק בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת. אֶת הַבַּיִת הַנִּפְלָא הַזֶּה לֹא חָזַרְתִּי לִרְאוֹת עוֹד לְאַחַר־כָּךְ, שֶׁכֵּן הוּא עָבַר לְיָדַיִם זָרוֹת לְאַחַר מוֹת סָבִי. וּכְפִי שֶׁאֲנִי חוֹזֵר וּמַעֲלֵהוּ בְּזִכְרוֹנִי שֶׁפָּעַל בְּאֹרַח יַלְדוּתִי, אֵין הוּא כְּלָל בְּחִינַת בִּנְיָן; הַכֹּל מְשֻׁסָּע בְּתוֹכוֹ; פֹּה חֶדֶר, שָׁם חֶדֶר וְכָאן פְּלָג מִסְדְּרוֹן, שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר אֶת שְׁנֵי הַחֲדָרִים, הַמַּדְרֵגוֹת, הַיּוֹרְדוֹת בְּעִקּוּלִים רַבִּים וּמַדְרֵגוֹת אֲחֵרוֹת צָרוֹת וַעֲגֻלּוֹת, שֶׁבַּאֲפֵלָתָן אַתָּה מְהַלֵּךְ כְּהַלֵּךְ הַדָּם בָּעוֹרָקִים; חַדְרֵי הַהִתְעַמְּלוּת, הַמִּרְפָּסוֹת הַלּוּלְיָנִיּוֹת וְהַגְּבוֹהוֹת, הַגְּזֻזְטְרוֹת הַמַּפְתִּיעוֹת, שֶׁאֲלֵיהֶן אַתָּה נִדְחָף בְּעַד דֶּלֶת קְטַנָּה; – כָּל אֵלֶּה עֲדַיִן שְׁרוּיִים בִּי וְלֹא יַחְדְּלוּ לִהְיוֹת שְׁרוּיִּים בִּי. דּוֹמֶה הַדָּבָר, כְּאִלּוּ יָרְדָה תְּמוּנָתוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה מִגֹּבַהּ שֶׁל אֵין־סוֹף וְנִתְרַסְּקָה עַל קַרְקַע נַפְשִׁי.

בְּתוֹךְ חַדְרֵי לִבִּי שָׁמוּר כָּל כֻּלּוֹ, כָּךְ נִדְמֶה לִי, רַק אוֹתוֹ טְרַקְלִין, שֶׁבּוֹ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לַאֲרוּחַת־צָהֳרַיִם, כָּל עֶרֶב בְּשָׁעָה שֶׁבַע. אֶת הַטְּרַקְלִין הַזֶּה לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם לְאוֹר הַיּוֹם. וְאֵינֶנִי נִזְכָּר אֲפִלּוּ אִם הָיוּ לוֹ חַלּוֹנוֹת וּלְאָן הָיוּ אֵלֶּה נִשְׁקָפִים; כָּל פַּעַם, שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה הָיְתָה מִתְכַּנֶּסֶת בּוֹ, הָיוּ דּוֹלְקִים הַנֵּרוֹת בַּנִּבְרָשׁוֹת הַכְּבֵדוֹת, וְתוֹךְ דַּקּוֹת מְעַטּוֹת הָיִינוּ שׁוֹכְחִים אֶת אוֹר הַיּוֹם וְכָל מַה שֶּׁרָאִינוּ בַּחוּץ. טְרַקְלִין גָּבֹהַּ זֶה, שֶׁהָיָה מְקֻמָּר, כְּפִי שֶׁאֲנִי מְשַׁעֵר, חָזָק הָיָה מִכָּל הַשְּׁאָר; הוּא שָׁאַב, בְּגַבְהוּתוֹ הַמַּאֲפִילָה, בְּזָוִיּוֹתָיו שֶׁאֵינָן מוּאָרוֹת לְעוֹלָם, אֶת כָּל הַמַּרְאוֹת מִנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם, בְּלִי לְהַעֲנִיק לוֹ כָּל תְּמוּרָה, וְהָיִיתָ נוֹכֵחַ בּוֹ בָּטֵל וּמְבֻטָּל; יָשַׁבְתָּ בּוֹ חֲסַר כָּל רָצוֹן, נְטוּל מַחֲשָׁבָה, בְּלִי חֵשֶׁק, וּלְלֹא מָגֵן. הָיְתָה זוֹ יְשִׁיבָה רֵיקָה. נִזְכָּר אֲנִי, כִּי מַצַּב זֶה שֶׁל כִּלָּיוֹן הָיָה גּוֹרֵם לִי כִּמְעַט רֶגֶשׁ שֶׁל בְּחִילָה, מֵעֵין מַחֲלַת־יָם, שֶׁהָיִיתִי כּוֹבֵשׁ אוֹתָהּ רַק עַל יְדֵי זֶה שֶׁהוֹשַׁטְתִּי אֶת רַגְלִי עַד שֶׁהָיְתָה נוֹגַעַת בְּבֶרֶךְ אָבִי אֲשֶׁר יָשַׁב מִמּוּלִי. רַק לְאַחַר זְמַן עָלָה בְּדַעְתִּי, כִּי הָבֵן הֵבִין לְהִתְנַהֲגוּתִי זֹאת וְנָשָׂא לִי, אַף־עַל־פִּי שֶׁשָׂרְרוּ בֵּינֵינוּ יְחָסִים צוֹנְנִים כִּמְעַט, וְקָשֶׁה הָיָה לְהַסְבִּיר טַעְמָהּ שֶׁל הִתְנַהֲגוּת זוֹ כְּלַפַּי. בְּכָל־זֹאת, אוֹתוֹ מַגָּע קַל הוּא שֶׁנָּטַע בִּי אֶת הַכֹּחַ לַעֲמֹד בַּאֲרוּחוֹת מְמֻשָּׁכוֹת אֵלֶּה. וּלְאַחַר שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים שֶׁל סֵבֶל הִשְׂכַּלְתִּי בְּכֹחַ־הַהִסְתַּגְלוּת הַיַּלְדוּתִי שֶׁאֵין לוֹ גְבוּל, וְהִתְרַגַּלְתִּי לְזִמּוּנִים אֲיֻמִּים אֵלֶּה, עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ עוֹד לְכָל הִתְאַמְּצוּת כְּדֵי לָשֶׁבֶת בְּמֶשֶׁךְ שְׁעָתַיִם אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן; עַכְשָׁו, הָיוּ הַלָּלוּ חוֹלְפוֹת בִּמְהִירוּת בְּאֹפֶן יַחֲסִי, שֶׁכֵּן הַעֲסֵק הֶעֱסִיקַתְנִי הִתְבּוֹנְנוּתִי בַּנּוֹכְחִים.

סָבִי קָרָא לְכָל זֶה “הַמִּשְׁפָּחָה”, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי גַם מִפִּי אֲחֵרִים שֶׁהִשְׁתַּמְשׁוּ בְּהַגְדָּרָה זֹאת, שֶׁהָיְתָה שְׁרִירוּתִית לְגַמְרֵי. שֶׁכֵּן, אַף־עַל־פִּי שֶׁאַרְבַּעַת אֲנָשִׁים אֵלֶּה קְשׁוּרִים הָיוּ זֶה עִם זֶה בְּקִשְׁרֵי קִרְבָה מְרֻחָקִים, – לֹא הָיוּ הֵם שַׁיָּכִים בְּשׁוּם פָּנִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. הַדּוֹד, שֶׁיָשַׁב עַל יָדִי, אִישׁ זָקֵן, שֶׁבְּפָנָיו הַנֻּקְשׁוֹת וְהַשְּׁזוּפוֹת נִרְאוּ כַּמָּה כְּתָמִים שְׁחוֹרִים שֶׁבָּאוּ לוֹ, כְּפִי שֶׁנּוֹדַע לִי, כְּתוֹצָאָה מֵהִתְפּוֹצְצוּת מַצְבֵּר־אֲבָק־שְׂרֵפָה. נִרְגָּן וּבִלְתִּי־מְרֻצֶּה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה, הִתְפַּטֵּר מִמִּשְׂרָתוֹ כְּמָיוֹר וְהָיָה עוֹסֵק בְּנִסְיוֹנוֹת אַלְכִּימִיִּים בְּחֶדֶר נִסְתָּר שֶׁבָּאַרְמוֹן, וְהָיָה, כְּפִי שֶׁנּוֹדַע לִי מִפִּי הַמְשָׁרְתִים, קָשׁוּר עִם בֵּית־עַלְמִין אֶחָד, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיוּ שׁוֹלְחִים אֵלָיו, פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה, גּוּפוֹת, שֶׁהָיָה מִסְתַּגֵּר עִמָּהֶן יָמִים וְלֵילוֹת וְהָיָה מְנַתְּחָן וּמְכִינָן בְּאֹרַח מִסְתּוֹרִי כָּזֶה, שֶׁהָיוּ עוֹמְדוֹת כְּנֶגֶד הָרִקָּבוֹן. מִמּוּלוֹ קָבוּעַ הָיָה מְקוֹמָהּ שֶׁל הָעַלְמָה מַתִּילְדָה בְּרָהֶ. הָיְתָה זוֹ בְּרִיָּה אֲשֶׁר גִּילָהּ אֵינוֹ קָבוּעַ, אַחְיָנִית רְחוֹקָה שֶׁל אִמִּי, וּמְאוּם לֹא יָדְעוּ עָלֶיהָ מִלְּבַד זֶה שֶׁהָיְתָה לָהּ חֲלִיפַת מִכְתָּבִים נִמְרֶצֶת עִם סְפִּירִיטִיסְטָן אוֹסְטְרִי אֶחָד, שֶׁהָיָה קוֹרֵא לְעַצְמוֹ בָּרוֹן נוֹלְדֶה, וְשֶׁהָיְתָה מְסוּרָה לוֹ כָּלִיל, וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה דָבָר, בְּטֶרֶם הָעָנְקָה לָהּ מֵרֹאשׁ הַסְכָּמָתוֹ, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר – בִּרְכָתוֹ. הִיא הָיְתָה בְּאוֹתָם יָמִים שְׁמֵנָה מְאֹד, בַּעֲלַת בָּשָׂר רַךְ וּמְרֻשְּׁל, אֲשֶׁר הָיָה יָצוּק, בְּהֶסֵּחַ־הַדַּעַת, לְתוֹךְ שִׂמְלוֹתֶיהָ הָרְחָבוֹת וְהַבְּהִירוֹת; תְּנוּעוֹתֶיהָ הָיוּ לֵאוֹת וּמְטֻשְׁטָשׁוֹת, וְעֵינֶיהָ הָיוּ שׁוֹטְפוֹת תָּמִיד וְעוֹבְרוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ, שֶׁהִזְכִּיר לִי אֶת אִמִּי הָעֲדִינָה וּזְקוּפַת־הַקּוֹמָה. הַבְחֵן הִבְחַנְתִּי, כְּכָל שֶׁהֶאֱרַכְתִּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ, בְּכָל הַתָּוִים הָעַדִינִים וְהָרַכִּים בְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהִזָּכֵר בָּהֶם כָּרָאוּי מֵאָז מוֹתָהּ שֶׁל אִמִּי; הִנֵּה כִּי כֵן, מֵאָז שֶׁאֲנִי רוֹאֶה יוֹם־יוֹם אֶת מַתִּילְדָה בְּרָהֶ, יָדַעְתִּי שׁוּב מֶה הָיָה מַרְאֶהָ שֶׁל אִמִּי הַמְּנוֹחָה; כֵּן, יִתָּכֵן שֶׁיָּדַעְתִּי זֹאת לָרִאשׁוֹנָה. וְרַק עַכְשָׁו נִצְטָרֵף בְּתוֹכִי, מִמֵּאוֹת וּמֵאוֹת פְּרָטִים, דְיוֹקָנָהּ שֶׁל אִמִּי הַמְּנוֹחָה, זֶה הַדְּיוֹקָן הַמְלַוֵּנִי בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה. לְאַחַר זְמַן נִתְבָּרֵר לִי, כִּי בְּפָנֶיהָ שֶׁל הָעַלְמָה בְּרָהֶ הָיוּ בֶּאֱמֶת כָּל הַפְּרָטִים, שֶׁחָרְצוּ אֶת תָּוֵי־פָּנֶיהָ שֶׁל אִמִּי, וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ נִדְחֲקוּ אֲלֵיהֶם פָּנִים זָרוֹת, קָלְטוּ אוֹתָם בִּמְפֻזָּר וְלֹא הָיָה עוֹד כָּל קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶם.

לְיָדָהּ שֶׁל גְּבֶרֶת זוֹ יָשַׁב בְּנָהּ הַקָּטָן שֶׁל אַחַת הַדּוֹדָנִיוֹת, נַעַר, הַדּוֹמֶה בִּמְעַט אֵלַי, אֲבָל קָטָן יוֹתֵר וְחָלוּשׁ יוֹתֵר. מִבְּעַד לְסַלְסִלָּה עִם קְפָלִים מִתְבַּלֵּט צַוָּארוֹ הַדַּק וְהַחִוֵּר, שֶׁהָיָה נֶעְלָם מִתַּחַת לְסַנְטֵר אָרֹךְ. שִׂפְתוֹתָיו הָיוּ צָרוֹת וַהֲדוּקוֹת בְּחָזְקָה, נְחִירֵי אַפּוֹ רָטְטוּ לְאַט, וְרַק עַיִן אַחַת מֵעֵינָיו הַחוּמוֹת־כֵּהוֹת הָיְתָה נָעָה. הִיא הִבִּיטָה בִּי לִפְעָמִים בְּשַׁלְוָה וּבְעַצְבוּת, וְאִלּוּ הַשְּׁנִיָּה הָיְתָה קְבוּעָה תָּמִיד בְּאוֹתָהּ זָוִית, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיְתָה מְכוּרָה וְאֵינָהּ בָּאָה עוֹד בְּחֶשְׁבּוֹן.

בְּקָצֵהוּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַשֻּׁלְחָן עָמְדָה כֻּרְסָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל סָבִי, שֶׁמְּשָׁרֵת אֶחָד, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ כָּל תַּפְקִיד אַחֵר, הָיָה דוֹחֲפָהּ וּמְקָרְבָהּ אֵלָיו, וְהַיָּשִׁישׁ הָיָה תוֹפֵס בְּתוֹכָהּ רַק מָקוֹם מֻעָט. הָיוּ אֲנָשִׁים, שֶׁהָיוּ פּוֹנִים לְאָדוֹן לְקוּי־שְׁמִיעָה וְשַׁלִּיט זֶה בְּשֵׁם הַתֹּאַר הוֹד־מַעֲלָתוֹ וְשַׂר־הֶחָצֵר, וַאֲחֵרִים אֲשֶׁר הֶעֱנִיקוּ לוֹ אֶת הַתֹּאַר גֶּנֶרַל. וְהוּא הָיָה, בְּלִי סָפֵק, בַּעַל כָּל הַתְּאָרִים הָאֵלֶּה, אֶלָּא שֶׁעָבַר זְמַן רַב כָּל־כָּךְ מֵאָז נָשָׂא בְּתַפְקִידִים אֵלֶּה וְעַל־כֵּן לֹא הָיוּ מֻסְבָּרִים עוֹד. וְלִי נִדְמֶה הָיָה בִּכְלָל, כִּי בִּרְגָעִים מְסֻיָּמִים אִי־אֶפְשָׁר לְהַדְבִּיק לְאִישִׁיּוּת חֲרִיפָה כָּל־כָּךְ, וְשׁוּב וְשׁוּב מְבֻטֶּלֶת כָּל־כָּךְ, שׁוּם שֵׁם קָבוּעַ וּמְסֻיָּם. לֹא יָכֹלְתִּי אַף פַּעַם לְהַחְלִיט בְּנַפְשִׁי וְלִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם סַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה לִפְעָמִים יְדִידוּתִי כְּלַפַּי, וַאֲפִלּוּ קְרָאַנִי לָגֶשֶׁת אֵלָיו, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מְנַסֶּה לְשַׁוּוֹת לִשְׁמִי הַטְעָמָה מְבֻדַּחַת. אַגַּב, כָּל הַמִּשְׁפָּחָה הָיְתָה מְגַלָּה יַחַס מְעֹרָב שֶׁל יִרְאַת־כָּבוֹד וּבֶהָלָה כְּלַפֵּי הַגְּרַף וְרַק אֶרִיךְ הַקָּטָן הָיָה לוֹ אֵיזֶה יַחַס שֶׁל נֶאֱמַן־בַּיִת כְּלַפֵּי אֲדוֹן־הַבַּיִת. עֵינוֹ הַנָּעָה הָאַחַת הָיְתָה לָהּ לִפְעָמִים מַבָּטִים מְהִירִים עִם הֲבָנָה מְשֻׁתֶּפֶת, וַאֲשֶׁר עֲלֵיהֶם הָיָה עוֹנֶה הַזָּקֵן בְּמַבָּטִים מֵאוֹתוֹ מִין; כֵּן אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹתָם בְּצַוְתָא בַּשָּׁעוֹת שֶׁלְּאַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם בִּקְצֵה הַגַּלֶּרְיָה הָעֲמֻקָּה וּלְהַבְחִין כִּי הֵם מְהַלְּכִים יָד בְּיָד לְאֹרֶךְ הַתְּמוּנוֹת הָעַתִּיקוֹת, בְּלִי לְדַבֵּר דָּבָר. וְכַנִּרְאֶה הֵבִינוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֹפֶן אַחֵר.

אֲנִי מָצוּי הָיִיתִי כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם בַּגַּן וּבְיַעֲרוֹת־הַתְּאַשּׁוּר אוֹ עַל הָאָחוּ. וְהָיוּ לְאָשְׁרִי כְּלָבִים בְּאוּרְנֶקלוֹסְטֶר שֶׁלִּוּוּנִי; פֹּה וָשָׁם מִזְדַּמֵּן בֵּית־חוֹכֵר, אוֹ אֵיזֶה מֶשֶׁק חַקְלָאִי, שֶׁבָּהֶם יָכֹלְתִּי לְקַבֵּל חָלָב וְלֶחֶם עִם פֵּרוֹת, וַאֲנִי סָבוּר, כִּי נֶהֱנֵיתִי אָז מֵחֻפְשָׁתִי בְּלִי כָּל דְּאָגוֹת, וּבְלִי לְהִבָּהֵל, בְּכָל אֹפֶן לְמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעוֹת הַקְּרוֹבִים, מִפְּנֵי הָרַעְיוֹן שֶָל פְּגִישׁוֹת־הָעֶרֶב בְּאוּלָם־הָאֲרוּחוֹת. לֹא דִּבַּרְתִּי כִּמְעַט עִם אִישׁ, שֶׁכֵּן שָׂמַחְתִּי לִהְיוֹת בּוֹדֵד; רַק עִם הַכְּלָבִים הָיוּ לִי שִׂיחוֹת קְצָרוֹת מִזְּמַן לִזְמַן; אִתָּם הָיְתָה לִי שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת נִפְלָאָה. הַשַּׁתְקָנוּת הָיְתָה, אַגַּב, מִין תְּכוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית; יְדַעְתִּיהָ אֵצֶל אָבִי, וְלֹא תָמַהְתִּי כְּלָל כִּי בִּשְׁעַת הָאֲרוּחָה לֹא דֻּבַּר כִּמְעַט מְאוּמָה.

אָכֵן, בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְבוֹאֵנוּ הֵנָּה, הָיְתָה מַתִּילְדָה בְּרָהֶ דוֹבֶרֶת הַרְבֵּה. הִיא שָׁאֲלָה אֶת אָבִי עַל מַכָּרִים קוֹדְמִים בְּעָרִים זָרוֹת, וְהָיְתָה נִזְכֶּרֶת בִּרְשָמִים נִשְׁכָּחִים, מִתְרַגֶּשֶׁת מֵעַצְמָהּ עַד דְּמָעוֹת, בְּהַזְכִּירָהּ שֵׁמוֹת שֶׁל יְדִידוֹת שֶׁמֵּתוּ וְשֵׁם אִישׁ צָעִיר נוֹדָע, שֶׁרָמְזָה עָלָיו, כִּי אָהוֹב אָהַב אוֹתָהּ, בְּלִי שֶׁתּוּכַל לְהֵעָנוֹת לִנְטִיָּתוֹ מְלֵאַת הַתַּחֲנוּנִים וְחַסְרַת־הַתִּקְוָה. אָבִי הִקְשִׁיב בַּאֲדִיבוּת, הֵנִיד פַּעַם וּפַעֲמַיִם אֶת רֹאשׁוֹ לְאוֹת אִשּׁוּר וְעָנָה רַק אֶת הַמַּעַנֶה הַהֶכְרֵחִי. הַגְּרַף, בְּמַעֲלֵה הֲשֻּׁלְחָן, הָיָה מְחַיֵּךְ בְּהַתְמָדָה כְּשֶׁשְׂפָתָיו שְׁמוּטוֹת, וּפָנָיו נִרְאוּ אָז גְּדוֹלוֹת מֵהָרָגִיל, וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הוּא לָבוּשׁ מַסֵּכָה. אָכֵן, לִפְעָמִים הָיָה נוֹטֵל חֵלֶק בַּשִׂיחָה, וְקוֹלוֹ לֹא פָּנָה אָז לְאִישׁ, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַקּוֹל הָיָה חֲרִישִׁי, יָכוֹל הָיָה לְהִשָּׁמַע בְּכָל מְלֹא הַטְּרַקְלִין; הָיָה בּוֹ מַשֶּׁהוּ מִמַּהֲלָכוֹ הַקָּצוּב וְהָאָדִישׁ שֶׁל שָׁעוֹן; לַדּוּמִיָּה שֶׁסְבִיבוֹ הָיָה אֵיזֶה הֵד רֵיק עַצְמִי, הַשָּׁוֶה לְכָל הֲבָרָה וַהֲבָרָה.

גְּרַף בְּרָהֶ רָאָה מִשּׁוּם גִלּוּי שֶׁל נִימוּס מְיֻחָד כְּלַפֵּי אָבִי, אִם שׂוֹחַח אִתּוֹ עַל אִשְׁתּוֹ הַמֵּתָה, עַל אִמִּי, וְהוּא הָיָה מְכַנֶּה אוֹתָהּ בְּשֵׁם הַגְּרָפִית סִבִּילֶה. וְכָל מִשְׁפָּטָיו הָיוּ מִסְתַּיְּמִים בְּאֹפֶן הַדּוֹמֶה לִשְׁאֵלָה עַל שְׁלוֹמָהּ. כֵּן, דּוֹמֶה הָיָה עָלַי, אֵינִי יוֹדֵעַ בְּשֶׁל מָה, כְּאִלּוּ הַמְדֻבָּר הוּא בְּעַלְמָה צְעִירָה מְאֹד, לְבוּשַׁת לֹבֶן, שֶׁאֶפְשָׁר כָּל רֶגַע וְרֶגַע כִּי תִכָּנֵס לְכָאן. בְּאוֹתָהּ נְעִימָה מַמָּשׁ שְׁמַעְתִּיו מְדַבֵּר עַל “אַנָה סוֹפְיָה הַקְטַנָּה שֶׁלָּנוּ”. וּכְשֶׁשְּׁאַלְתִּיו יוֹם אֶחָד עַל הָעַלְמָה הַזֹּאת, שֶׁהִיא חֲבִיבָה כָּל כָּךְ עַל הַסָּב, נוֹדַע לִי, כִּי זוֹ הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל הַקַּנְצְלֶר הַגָּדוֹל קוֹנַרְד רֶוְנְטְלוֹב, אִשְׁתּוֹ הַמְּנוֹחָה שֶׁל פְרִידְרִיךְ הָרְבִיעִי, שֶׁנִקְבְּרָה לִפְנֵי 150 שָׁנָה בְּבֵית־הָעַלְמִין שֶׁל רוֹסְקִילְדֶה. סֵדֶר־הַיָּמִים לֹא הָיָה לוֹ כָּל מִשְׁקָל בְּעֵינֵי סָבִי, וְהַמָּוֶת הָיָה אֶצְלוֹ בְּחִינַת תְּאוּנָה זוּטָא, שֶׁהוּא מִתְעַלֵּם הֵימֶנָּה; אִישִׁים שֶׁנֶּחֶרְתוּ בְּזִכְרוֹנוֹ מַמְשִׁיכִים וְקַיָּמִים, וּמוֹתָם לֹא הָיָה בּוֹ כָּל כֹּחַ לְשַנּוֹת מְאוּמָה לְגַבָּיו. כַּעֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת, לְאַחַר שֶׁהָאָדוֹן נִסְתַּלֵּק, הָיוּ מְסַפְּרִים, כִּי גַם אֶל הֶעָתִיד הִתְיַחֵס בְּיַחַס עַצְמִי זֶה, וְגַם זֶה הָיָה בְּעֵינָיו בְּחִינַת הֹוֶה. הוּא סָח פַּעַם אַחַת בְּאָזְנֵי אִשָּׁה צְעִירָה אַחַת עַל דְּבַר בָּנֶיהָ, בְּיִחוּד עַל מַסָּעָיו שֶׁל אֶחָד מִן הַבָּנִים, שָׁעָה שֶׁאִשָּׁה צְעִירָה זוֹ הָיְתָה שְׁרוּיָה אָז בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְהֶרְיוֹנָהּ הָרִאשׁוֹן, וְהִיא כְּמִתְעַלֶּפֶת מֵרֹב רֹגֶז וּפַחַד בְּעָמְדָהּ לְיַד הַזָּקֵן הַמְדַבֵּר אֵלֶיהָ בְּלִי הַפְסָקָה.

וְאוּלָם, דָּבָר זֶה הִתְחִיל בְּכָךְ, שֶׁאֲנִי צָחוֹק צָחַקְתִּי. כֵּן, אֲנִי צָחַקְתִּי בְּקוֹל רָם וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהֵרָגַע. אָכֵן, עֶרֶב אֶחָד נֶעְדְּרָה מַתִּילְדָה בְּרָהֶ. הַמֶּלְצָר, שֶׁהָיָה כִּמְעַט עִוֵּר, כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לִמְקוֹם מוֹשָׁבָהּ הֶחֱזִיק בַּקְּעָרָה, דוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הוּא מַגִּישׁ לָהּ מַה שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָהּ וְכָךְ נִמְשַׁךְ רֶגַע אֶחָד, לְאַחַר מִכֵּן דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ אָמְנָם עָשׂוּ אֶת רְצוֹנוֹ וְהוּא הִמְשִׁיךְ לָלֶכֶת הָלְאָה בְּהִלּוּךְ שֶׁל כָּבוֹד, וּמַשְׁמָע הַכֹּל בְּסֵדֶר. אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי בְּמַחֲזֶה זֶה, וְהוּא לֹא נִרְאָה לִי, בְּרֶגַע הַהִסְתַּכְּלוּת, מְגֻחָךְ כְּלָל, אֲבָל לְאַחַר רֶגַע נוֹסָף, בְּבָלְעִי בֶּלַע אֶחָד, עָלָה הַצְּחוֹק בִּמְהִירוּת כָּזֹאת אֶל עֵבֶר פִּי עַד שֶׁגְּרוֹנִי חָנוּק הָיָה וְגָרַמְתִּי לִמְהוּמָה גְדוֹלָה. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמַּצָּב זֶה הָיָה לִי לְעַצְמִי לְזָרָא, וְאִם כִּי הִתְאַמַּצְתִּי בְּכָל כֹּחִי לִהְיוֹת רְצִינִי, בָּא הַצְּחוֹק פְּרָצִים פְּרָצִים וְהִשְׁתַּלֵּט עָלַי כָּלִיל.

כְּדֵי לְחַפּוֹת עַל הִתְנַהֲגוּתִי שָׁאַל אָבִי בְּקוֹלוֹ הָרָחָב וְהַמְאֻפָּק: “הַאִם חוֹלָה מַתִּילְדָה?” הַסָּב חִיֵּךְ, כְּדַרְכּוֹ, וְעָנָה בְּמִשְׁפָּט אֶחָד, אַךְ כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי עָסוּק בִּי עַצְמִי לֹא הִבְחַנְתִּי בּוֹ, וְהוּא אָמַר: לֹא, אֶלָּא שֶׁאֵין הִיא רוֹצָה לְהִפָּגֵשׁ עִם כְּרִיסְטִינָה. וְלֹא חַשְׁתִּי כְּמוֹ כֵן, כִּי כִּתְגוּבָה עַל מִלִּים אֵלֶּה, קָם שְׁכֵנִי, הַמָּיוֹר הַחוּם, וּבְהַבָּעָה בִּלְתִּי־בְּרוּרָה שֶׁל הִתְנַצְּלוּת וְקִדָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַגְּרַף עָזַב אֶת הָאוּלָם. וְשַׂמְתִּי אֶל לֵב, כִּי מֵאַחֲרֵי גַבּוֹ שֶׁל אֲדוֹן הַבַּיִת, בְּעָמְדוֹ בַּפֶּתַח, הָפַךְ אֶת פָּנָיו מִתּוֹךְ אוֹתוֹת וְקִדּוֹת כְּלַפֵּי אֶרִיךְ הַקָּטָן, וּלְהַפְתָּעָתִי הָרַבָּה, גַּם כְּלַפַּי. וְדוֹמֶה הָיָה כְּתוֹבֵעַ מֵאִתָּנוּ לָקוּם וְלָלֶכֶת בְּעִקְבוֹתָיו. הָיִיתִי מֻפְתָּע עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁצְּחוֹקִי נִפְסַק, חָדַל וְלֹא הֵעִיק עוֹד עָלַי. אַגַּב, לֹא שַׂמְתִּי אֶת לִבִּי כְּלָל אֶל הַמָּיוֹר; הוּא הָיָה לִי בִּלְתִּי־נָעִים וְהִבְחַנְתִּי, כִּי גַם אֶרִיךְ הַקָּטָן לֹא שָׂם אֶת דַּעְתּוֹ אֵלָיו.

הָאֲרוּחָה נִמְשְׁכָה כְּתָמִיד, וּכְבָר הִגַּעְנוּ לְקִנּוּחַ־סְעֻדָּה שָׁעָה שֶׁעֵינַי הִבְחִינוּ וְנִמְשְׁכוּ אַחֲרֵי תְנוּעָה אַחַת, שֶׁהִתְרַחֲשָׁה בַּקָּצֶה הָאֲחוֹרִי שֶׁל הָאוּלָם, בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה לְמֶחֱצָה. שָׁם הָיְתָה דֶלֶת אַחַת, וְסָבוּר הָיִיתִי כִּי הִיא נְעוּלָה תָּמִיד, שֶׁכֵּן סִפְּרוּ לִי עָלֶיהָ, כִּי הִיא מוֹלִיכָה אֶל חֲדַר־הַמַּדְרֵגוֹת וּלְתוֹכוֹ הִיא נִפְתַּחַת, וְעַכְשָׁו, בָּרֶגַע שֶׁהִצַּצְתִּי לְשָׁם בְּרֶגֶשׁ חָדָשׁ שֶׁל סַקְרָנוּת וְהַפְתָּעָה, עָמְדָה בַּאֲפֵלַת הַפֶּתַח אִשָּה תְּמִירָה, לְבוּשָׁה מַלְבּוּשִׁים בְּהִירִים, שֶׁהָלְכָה וְהִתְקָרְבָה לְאַט־לְאַט לִקְרָאתֵנוּ. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, הַאִם הִבְלַטְתִּי אֵיזוֹ מֶחְוָה אוֹ שֶׁפָּלַטְתִּי אֵיזוֹ הֲבָרָה, אֶלָּא שֶׁרַעֲשׁוֹ שֶׁל כִּסֵּא שֶׁנָּפַל אִלְּצַנִי לְהַסִּיחַ אֶת מַבָּטִי מִן הַדְּמוּת הַמֻּפְלָאָה, וְרָאֹה רָאִיתִי אֶת אָבִי, אֲשֶׁר קָפַץ וְעָמַד, וְהוּא חִוֵּר כַּמֵּת, יָדָיו הַקְּפוּצוֹת תְּלוּיוֹת לוֹ לְמַטָּה, וְהוּא הוֹלֵךְ וְנִגָּשׁ אֶל הָאִשָּה. הִיא הִמְשִׁיכָה לָלֶכֶת לִקְרָאתֵנוּ, דּוֹמֶה שֶׁלֹּא נִתְרַשְּׁמָה כְּלָל מִמַּחֲזֶה זֶה, צַעַד אַחֲרֵי צַעַד, וְלֹא הָיְתָה מְרֻחֶקֶת עוֹד מִמּוֹשַׁב הַגְּרָף, שֶׁהִתְרוֹמֵם בִּתְנוּפָה אַחַת, אָחַז בִּזְרוֹעַ אָבִי, מְשָׁכוֹ חֲזָרָה אֶל הַשֻּׁלְחָן וְהֶחֱזִיק בּוֹ, שָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה הַזָּרָה עָבְרָה לְאַט וּבַאֲדִישׁוּת בַּחֶדֶר שֶׁנִּתְפַּנָּה עַכְשָׁו, צַעַד אַחֲרֵי צַעַד, בְּתוֹךְ דְּמָמָה שֶׁאֵין לְתָאֲרָהּ וְנִשְׁמַע מִתּוֹכָהּ רַק שַׁבְרִיר רוֹטֵט שֶׁל כּוֹס, וְנֶעֱלְמָה אֵי־שָׁם בַּדֶּלֶת שֶׁנִּפְתְּחָה בַּקִּיר שֶׁמִּמּוּל. בְּהֶרֶף־עַיִן זֶה שַׂמְתִּי אֶל לִבִּי, כִּי הָיָה זֶה אֶרִיךְ הַקָּטָן אֲשֶׁר סָגַר מִתּוֹךְ קִדָּה עֲמֻקָּה אֶת הַדֶּלֶת מֵאַחוֹרֵי נָכְרִיָּה זוֹ.

הָיִיתִי הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁאַר יוֹשֵׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן; צָלַלְתִּי בִּכְבֵדוּת כָּזֹאת בְּתוֹךְ כִּסְאִי, עַד שֶׁנִּדְמֶה הָיָה לִי, כִּי מֵעַצְמִי לֹא אוּכַל לָקוּם עוֹד מִתּוֹכוֹ לְעוֹלָם. רֶגַע אֶחָד הִבַּטְתִּי בְּלִי לִרְאוֹת דָּבָר. לְאַחַר כָּךְ נִזְכַּרְתִּי בְּאָבִי וְנוֹכַחְתִּי לִרְאוֹת כִּי הַזָּקֵן עוֹדוֹ מַחֲזִיק בִּזְרוֹעוֹ. פְּנֵי אָבִי הָיוּ עַכְשָׁו זוֹעֲמוֹת, סְמוּקוֹת מִדָּם, אֲבָל הַסָּב, שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו צָבְטוּ אֶת זְרוֹעַ אָבִי כְּמוֹ בִּצְבָת לְבָנָה, צָחַק צְחוֹק שֶׁל מַסֵּכָה. אוֹ אָז שָׁמַעְתִּי בְּאָמְרוֹ דְבַר־מָה, הֲבָרָה אַחַר הֲבָרָה, בְּלִי שֶׁאָבִין לְמַשְׁמָעוּת מִלּוֹתָיו. אַף־עַל־פִּי־כֵּן נֶחֶרְתוּ עָמֹק בְּכֹחַ הַשְּׁמִיעָה שֶׁלִּי, שֶׁכֵּן לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בְּעֵרֶךְ, מְצָאתִין יוֹם אֶחָד צָפוֹת וְעוֹלוֹת בְּזִכְרוֹנִי וּמֵאָז אַנִי יוֹדְעָן־כְּמוֹ, וְהוּא אָמַר: “אַתָּה נִרְגָּז, שַׂר־הֶחָצֵר, וַחֲסַר אֲדִיבוּת. לָמָּה זֶה אַתָּה מוֹנֵעַ מֵאֲנָשִׁים לָלֶכֶת אֶל עִסְקֵיהֶם?” “מִי הִיא הָאִשָּׁה הַזֹּאת?” זָעַק אָבִי בֵּינְתַיִם. “מִי־שֶׁהִיא, שֶׁרְשׁוּת בְּיָדָהּ לִהְיוֹת בָּזֶה. אֵין הִיא נָכְרִיָּה. כְּרִיסְטִינָה בְּרָהֶ”. אוֹ אָז הִשְׂתָּרְרָה שׁוּב אוֹתָהּ דְּמָמָה דַקָּה וְהַכּוֹס הִתְחִילָה שׁוּב לִרְעֹד. אֲבָל אוֹתוֹ זְמַן נִתְלַשׁ אָבִי בִּתְנוּפָה גְדוֹלָה וְיָצָא אֶת הָאוּלָם.

כָּל הַלַּיְלָה שְׁמַעְתִּיו מְהַלֵּךְ בְּחֶדְרוֹ הָלוֹךְ וַחֲזוֹר; כִּי גַם אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לִישֹׁן. אֲבָל לְּפֶתַע־פִּתְאֹם הִתְעוֹרַרְתִּי עִם שַׁחַר כְּאִלּוּ מִמַּשֶּׁהוּ הַדּוֹמֶה לְשֵׁנָה וְהִבְחַנְתִּי מִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת־פַּחַד, שֶׁשִּׁתְּקַתְנִי עַד עֹמֶק הַלֵּב, בְּמִישֶׁהוּ לָבוּשׁ לֹבֶן, שֶׁיָּשַׁב עַל שׁוּלֵי מִטָּתִי. יֵאוּשִׁי הֵפִיחַ בִּי לְבַסּוֹף אֶת הַכֹּחַ, לְהַסְתִּיר אֶת רֹאשִׁי אֶל מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה, וְשָׁם הִתְחַלְתִּי, מֵחֲמַת פַּחַד וְחֹסֶר־אוֹנִים, לִבְכּוֹת. לְפֶתַע פִּתְאֹם הָיְתָה צִנָּה וְהָיָה זֹהַר מֵעַל לְעֵינַי הַבּוֹכוֹת; עָצַמְתִּי אוֹתָן מֵעַל לְדִמְעוֹתַי, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶרְאֶה דָּבָר. וְאוּלָם, הַקּוֹל שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר עַכְשָׁו מִקָּרוֹב מְאֹד, הִגִּיעַ פּוֹשֵׁר וּמְתַקְתַּק אֶל מוּל פָּנַי, וְהַכֵּר הִכַּרְתִּיו: הָיָה זֶה קוֹלָהּ שֶׁל הָעַלְמָה מַתִּילְדָה. נִרְגַּעְתִּי מִיָּד, וְנָתַתִּי לָהּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיִיתִי רָגוּעַ כְּבָר, לְנַחֲמֵנִי; חַשְׁתִּי אָמְנָם, כִּי טוּב לֵב זֶה הִנּוֹ רַךְ מִדַּי, אֲבָל נֶהֱנֵיתִי הֵימֶנוּ, וְסָבוּר הָיִיתִי, כַּנִּרְאֶה, כִּי אֲנִי רָאוּי לוֹ.

“דּוֹדָה”, אָמַרְתִּי לְבַסּוֹף, וּבִקַּשְׁתִּי לִלְכֹּד בְּפָנֶיהָ הַמְטֻשְׁטָשׁוֹת אֶת תָּוֵי פָּנֶיהָ שֶׁל אִמִּי: “דּוֹדָה, מִי הִיא אוֹתָהּ אִשָּׁה?”

“הָהּ”, עָנְתָה הָעַלְמָה בְּרָהֶ בִּגְנִיחָה, שֶׁנִּרְאֲתָה מְגֻחֶכֶת בְּעֵינַי, “אִשָּׁה אֻמְלָלָה, יַלְדִּי, אִשָּׁה אֻמְלָלָה”.

לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַבְחֵן הִבְחַנְתִּי בְּכַמָּה מְשָׁרְתִים שֶׁהָיוּ טְרוּדִים בַּאֲרִיזָה. סָבוּר הָיִיתִי כִּי הִנֵּה נִסַּע מִזֶּה, וְנִרְאָה לִי טִבְעִי הַדָּבָר, כִּי אָמְנָם עוֹמְדִים אָנוּ סוֹף־סוֹף לִנְסֹעַ. יִתָּכֵן, שֶׁזּוֹ הָיְתָה גַם כַּוָּנַת אָבִי. וְלֹא נוֹדַע לִי אַף־פַּעַם, לְאַחַר־מִכֵּן, מַה הוּא הַדָּבָר שֶׁהֵנִיעַ אוֹתוֹ, לְאַחַר אוֹתוֹ עֶרֶב, לְהוֹסִיף וְלִשְׁהוֹת בְּאוּרְנֶקְלוֹסְטֶר. וְאוּלָם, לִנְסֹעַ לֹא נָסַעְנוּ. שָׁהִינוּ עוֹד שְׁמֹנָה, אוֹ תִּשְׁעָה, שָׁבוּעוֹת בַּבַּיִת הַזֶּה, נָשָׂאנוּ אֶת מוּעֶקֶת זָרוּתוֹ, וְרָאִינוּ עוֹד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֶת כְּרִיסְטִינָה בְּרָהֶ.

אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא יָדַעְתִּי מְאוּמָה עַל קוֹרוֹתֶיהָ. לֹא יָדַעְתִּי, כִּי לִפְנֵי זְמַן רַב, רַב מְאֹד, מֵתָה בִּשְׁעַת לֵדָה שְׁנִיָּה, בְּעֵת שֶׁיָּלְדָה נַעַר, אֲשֶׁר גָּדַל וְנוֹעַד לְגוֹרָל נוֹרָא וְאָיוֹם, – לֹא יָדַעְתִּי, כִּי בֵּין הַמֵּתִים הָיְתָה, אֲבָל אָבִי יָדַע זֹאת. הַאִם רָצָה הוּא, שֶׁהָיָה אִישׁ יְצָרִים וְדוֹרֵשׁ מַסְקָנוֹת וּבְהִירוּת בְּכָל דָּבָר, לְאַלֵּץ אֶת עַצְמוֹ, לַעֲמֹד בְּתַקִּיפוּת בְּנִסָּיוֹן הַרְפַּתְקָנִי זֶה, בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת? רָאֹה רָאִיתִי, בְּלִי לְהַשִּׂיג זֹאת, אֵיךְ נֶאֱבַק עִם עַצְמוֹ, וְחַשְׁתִּי בְּכָךְ, בְּלִי לְהָבִין זֹאת, אֵיךְ גָּבַר עַל עַצְמוֹ.

הַדָּבָר אֵרַע שָׁעָה שֶׁרָאִינוּ אֶת כְּרִיסְטִינָה בְּרָהֶ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה. הַפַּעַם הוֹפִיעָה גַם הָעַלְמָה מַתִּילְדָה אֵצֶל הַשֻּׁלְִחָן; אֶלָּא שֶׁהָיְתָה שׁוֹנָה מִן הָרָגִיל. כְּמוֹ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְבוֹאֵנוּ דִּבְּרָה לְלֹא הֶרֶף וּבְלִי קֶשֶׁר מְסֻיָּם וְנִתְבַּלְבְּלָה כָּל פַּעַם, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הָיְתָה בָּהּ אֵיזוֹ רִגְשָׁה גוּפָנִית, שֶׁהֵנִיעָה אוֹתָהּ כָּל פַּעַם לְהֵיטִיב אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ אוֹ אֶת שִׂמְלָתָהּ, עַד שֶׁקָּפְצָה, בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־צָפוּי, בִּצְוָחָה מְקוֹנֶנֶת וְרָמָה, מִמְּקוֹמָהּ וְנֶעֶלְמָה.

בּוֹ בָּרֶגַע הִבִּיטוּ עֵינַי בִּבְלִי דַעַת אֶל הַדֶּלֶת הַיְדוּעָה, וְאָמְנָם: כְּרִיסְטִינָה בְּרָהֶ נִכְנְסָה בָּהּ. שְׁכֵנִי, הַמָּיוֹר, עָשָׂה תְנוּעָה נִמְרֶצֶת וּקְצָרָה שֶׁנִּדְבְּקָה גַם בְּגוּפִי, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה עוֹד בְּכֹחוֹ לָשׁוּב וּלְהִתְרוֹמֵם. פָּנָיו הַחוּמוֹת, הַזְּקֵנוֹת, הַכְּתֻמּוֹת נָעוּ מֵאִישׁ אֶל אִישׁ, פִּיו הָיָה פָּעוּר, וּלְשׁוֹנוֹ הִתְנוֹעֲעָה מֵאַחֲרֵי הַשִּׁנַּיִם הָרְעוּעוֹת; וּלְפֶתַע פִּתְאֹם נֶעְלְמוּ פָּנִים אֵלֶּה וְרֹאשׁ־הַשֵּׂיבָה שֶׁלּוֹ מֻנָּח הָיָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּזְרוֹעוֹתָיו הָיוּ מֻנָּחוֹת כִּשְׁבוּרוֹת עַל גַּבֵּי רֹאשׁוֹ וּמִתַּחְתָּיו, וְאֵי־שָׁם הִתְרוֹמְמָה יָד נוֹבֶלֶת וּמְלֵאַת כְּתָמִים, שֶׁרִטְּטָה.

אוֹ אָז עָבְרָה כְּרִיסְטִינָה בְּרָהֶ, צַעַד אַחֲרֵי צַעַד, לְאִטָּהּ, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ חוֹלָה הִיא, בְּתוֹךְ דְּמָמָה שֶׁאֵין לְתָאֲרָה־כְּמוֹ, וַאֲשֶׁר אֶל תּוֹכָהּ בָּקַע צְלִיל מְיַבֵּב אֶחָד, דּוֹמֶה לְיִבְבָתוֹ שֶׁל כֶּלֶב. אַךְ אָז נִרְאֲתָה מִשְּׂמֹאל לַאֲגַרְטַל הַכֶּסֶף הַגָּדוֹל, שֶׁהָיָה מָלֵא נַרְקִיסִים, מַסֵּכָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַזָּקֵן עַל צְחוֹקָהּ הָאָפֹר. הוּא הֵרִים אֶת כּוֹס יֵינוֹ לִכְבוֹד אָבִי. וְאָז רָאֹה רָאִיתִי אֵיךְ אָבִי, דַּוְקָא בָּעֵת שֶׁכְּרִיסְטִינָה בְּרָהֶ חָלְפָה עַל פְּנֵי כִּסְאוֹ, נָטַל אֶת כּוֹסוֹ וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּהָרִים דָּבָר כָּבֵד מְאֹד בְּגֹבַהּ שֶׁל אֶגְרוֹף מֵעַל לַשֻּׁלְחָן.

וְעוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ.

Bibliothéque Nationale

אֲנִי יוֹשֵׁב וְקוֹרֵא בְּסִפְרוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר מִן הַמְשׁוֹרְרִים. יֵשׁ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין חָשִׁים בָּהֶם. שְׁרוּיִּים הֵם בְּתוֹךְ הַסְּפָרִים. פְּעָמִים יֵשׁ שֶׁהֵם נָעִים בֵּינוֹת לַדַּפִּים, כְּמוֹהֶם כְּמוֹ אֲנָשִׁים יְשֵׁנִים וְהֵם מִתְהַפְּכִים בֵּין שְׁנֵי חֲלוֹמוֹת. הֶאָח, מַה טּוֹב בְּכָל־זֹאת לְהִמָּצֵא בֵּין אֲנָשִׁים קוֹרְאִים. מַדּוּעַ אֵין הֵם כָּאֵלֶּה תָּמִיד? יָכוֹל אַתָּה לָגֶשֶׁת אֶל אֶחָד וְלִנְגֹּעַ בּוֹ קַלּוֹת: אֵין הוּא מַרְגִּישׁ בְּכָךְ. וְאִם אַתָּה דּוֹחֵף אֶת חֲבֵרְךָ לְעֵת קוּמְךָ מִמְּקוֹמְךָ וְהִנְּךָ מִתְנַצֵּל, הֲרֵי הוּא קַד לְעֵבֶר הַצַּד, שֶׁמִמֶּנּוּ הִגִּיעַ קוֹלְךָ, וּפָנָיו נִפְנוֹת אֵלֶיךָ, אֲבָל אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתְךָ, שַׂעֲרוֹתָיו כְּמוֹהֶן כְּשַׂעֲרוֹתָיו שֶׁל אָדָם יָשֵׁן. כַּמָּה זֶה מַשְׁפִּיעַ נְעִימוּת. וַאֲנִי יוֹשֵׁב וְיֵשׁ לִי מְשׁוֹרֵר. אֵיזֶה מַזָּל, יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ עַכְשָׁו בָּאוּלָם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, הַקּוֹרְאִים, אֲבָל לֹא יִתָּכֵן כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם יֵשׁ לָהֶם מְשׁוֹרֵר שֶׁלָּהֶם (וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ מַה הֵם קוֹרְאִים!). אֵין בִּכְלָל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מְשׁוֹרְרִים. אֲבָל הַבֵּט וּרְאֵה אֵיזֶה מַזָּל יֵשׁ לִי, אֲנִי, שֶׁהִנְּנִי אוּלַי הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן בְּיוֹתֵר בֵּין כָּל הַקּוֹרְאִים הָאֵלֶּה, וְנָכְרִי: יֵשׁ לִי מְשׁוֹרֵר. אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן. אַף־עַל־פִּי שֶׁחֲלִיפָתִי, שֶׁאֲנִי לוֹבְשָׁהּ יוֹם־יוֹם, מַתְחִילָה לְהַבְלִיט כַּמָּה חֲלָקִים, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא לִקּוּיִים אֵלֶּה אוֹ אֲחֵרִים בִּנְעָלַי. אָכֵן, צַוְּארוֹנִי נָקִי, וְגַם שְׁאָר הַלְּבָנִים שֶׁלִּי, וְהָיִיתִי יָכוֹל כְּמוֹת שֶׁאֲנִי לָבוּשׁ, לְהִכָּנֵס לְכָל מַעֲדָנִיָּה בְּאַחַד הַבּוּלְבָרִים הַגְּדוֹלִים, וְהָיִיתִי יָכוֹל לְהוֹשִׁיט יָד, בְּלִי לְעוֹרֵר שִׂימַת לֵב, לְכָל צַלַּחַת עִם עוּגוֹת וְלִטֹּל מֵהֶן. לֹא יִמְצְאוּ כָּל פְּגָם בְּכָךְ, לֹא יְחָרְפוּנִי וְלֹא יְגָרְשׁוּנִי, שֶׁכֵּן זוֹהִי בְּכָל־זֹאת יָד שֶׁל בֶּן־טוֹבִים, יָד הַנִּרְחֶצֶת אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם. כֵּן, אֵין וְלֹא־כְלוּם מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם, הָאֶצְבַּע הַכּוֹתֶבֶת אֵינָהּ מֻכְתֶמֶת בִּדְיוֹ, וּבְיִחוּד אַצִּילוּת־הַיָּדַים אֵין בָּהֶן כָּל דֹּפִי. וְעַד לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֵין עֲנִיּיִם מַגִּיעִים לְעוֹלָם בִּרְחִיצָתָם, זוֹ עֻבְדָּה מְפֻרְסֶמֶת. וְיֵשׁ לְהַסִּיק, אֵפוֹא, מַסְקָנוֹת מִנִּקְיוֹנָן. וְאָמְנָם, הַסֵּק מַסִּיקִים. בְּבָתֵּי־הָעֵסֶק מַסִּיקִים. אֲבָל יֵשׁ כַּמָּה בַּרְנָשִׁים בְּבּוּלְבָר סַן־מִישֶׁל, דֶּרֶךְ מָשָׁל, וּבִרְחוֹב רַסִין, שֶׁאֵינָם נִתָּנִים לְהַטְעָיָה, וְהֵם מְצַפְצְפִים עַל עַל הָאַצִּילוּת. אֵלֶּה מַבִּיטִים בִּי וְיוֹדְעִים אֶת הָאֱמֶת. הַלָּלוּ יוֹדְעִים, כִּי בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר, אֲנִי שַׁיָּךְ לָהֶם דַּוְקָא, אֲנִי רַק מְשַׂחֵק מִשְׂחָק שֶׁל קוֹמֶדְיָה. זֶהוּ Fashing; וְאֵין הֵם רוֹצִים לַהֲבִיאֵנִי בִּמְבוּכָה; הֵם מְעַקְּמִים קְצָת אֶת שִׂפְתוֹתֵיהֶם וְקוֹרְצִים בְּעֵינֵיהֶם. אִישׁ לֹא הִבְחִין בָּזֹאת. אַף־עַל־פִּי־כֵן הֵם נוֹהֲגִים בִּי מִדּוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים בְּאָדוֹן. וְאִם יֵשׁ מִישֶׁהוּ סָמוּךְ לִי, הֲרֵיהֶם מַבְלִיטִים אֲפִלּוּ רִגְשֵׁי הַכְנָעָה. הֵם מַעֲמִידִים פָּנִים, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אֲנִי לָבוּשׁ פַּרְוָה וּכְאִלּוּ הַמֶּרְכָּבָה עוֹמֶדֶת לִרְשׁוּתִי בַּחוּץ. לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁאֲנִי מַעֲנִיק לָהֶם שְׁנֵי סוּ, וַאֲנִי חוֹשֵׁשׁ, שֶׁמָּא יְסָרְבוּ לְקַבְּלָם; אֶלָּא שֶׁהֵם מְקַבְּלִים אוֹתָם. וְהַכֹּל הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּסֵדֶר, אִלְמָלֵי עִקְּמוּ שׁוּב אֶת שִׁפְתוֹתֵיהֶם וְאִלְמָלֵא קָרְצוּ בְּעֵינֵיהֶם. מִי הֵם בַּרְנָשִׁים אֵלֶּה? מַה חֶפְצָם מִמֶּנִּי? הַאִם מַמְתִּינִים הֵם לִי? בַּמֶּה הֵם מַבְחִינִים בִּי? נָכוֹן הַדָּבָר, זְקָנִי נִרְאֶה מֻזְנָח בְּמִקְצָת, וּבְמִדָּה מֻעָטָה, מֻעָטָה מְאֹד, הוּא מַזְכִּיר אֶת זִקְנֵיהֶם הַיְשָׁנִים, הַחוֹלָנִיִּים וְהַדַּהִים, שֶׁהִשְׁפִּיעוּ עָלַי תָּמִיד רֹשֶׁם רָע; וְאוּלָם, – הַאִם אֵין לִי רְשׁוּת לְזַלְזֵל בִּזְקָנִי? אֲנָשִׁים עֲסוּקִים רַבִּים עוֹשִׂים כֵּן, וְלֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ לְצָרֵף אוֹתָם אֶל הַמְסֻלָּקִים. כִּי דָבָר זֶה בָּרוּר לִי, – הַלָּלוּ מְסֻלָּקִים הִנָּם, וְלֹא רַק פּוֹשְׁטֵי־יָד; אֵין אֵלֶּה פּוֹשׁטֵי־יָד, וְיֵשׁ לְהַבְחִין בַּהֶבְדֵּלִים. הַלָּלוּ פְּסֹלֶת הֵם, קְלִפּוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים, שֶׁהַגּוֹרָל הֵקִיאָם מִתּוֹכוֹ. לַחִים הֵם מֵרֻקּוֹ שֶׁל הַגּוֹרָל וְנִדְבָּקִים אֶל חוֹמָה מִן הַחוֹמוֹת, אֶל פָּנָס מִן הַפָּנָסִים, אֶל עַמּוּד מֵעַמּוּדֵי הַמּוֹדָעוֹת, אוֹ שֶׁהֵם נִגְרָרִים לְאַט לְאָרְכּוֹ שֶׁל רְחוֹב וּמַשְׁאִירִים אַחֲרֵיהֶם עִקְּבוֹת כֵּהִים וּמְזֹהָמִים. מָה, לְמַעַן הַשֵּׁם, מַה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי זוֹ הַזְּקֵנָה, שֶׁגָּחָה מֵאֵיזֶה חוֹר בְּלִוְיַת מְגֵרַת־שֻׁלְחַן־לַיְלָה, וְכַפְתּוֹרִים וּמְחָטִים אֲחָדִים הִתְגּוֹלְלוּ בְּתוֹכָהּ? לָמָּה זֶה הִתְהַלְּכָה לְיָדִי וְהִתְבּוֹנְנָה בִּי? דּוֹמֶה כְּאִלּוּ בִּקְּשָׁה לְהַכִּירֵנִי בְּעֵינֵיהָ הַזַּלְגָּנִיּוֹת, שֶׁנִּרְאוּ כְּאִלּוּ אֵיזֶה חוֹלֶה יָרַק אֶת לֵחוֹ הַיָּרֹק לְתוֹךְ שְׁמוּרוֹתֶיהָ הַשּׁוֹתְתוֹת דָּם. וְאֵיךְ הִגִּיעָה אָז אוֹתָהּ אִשּׁה אֲפֹרָה וּקְטַנָּה, לַעֲמֹד בְּמֶשֶׁךְ רֶבַע שָׁעָה לְצִדִּי סָמוּךְ לְחַלּוֹן־רַאֲוָה, וְהֶרְאֲתָה לִי עִפָּרוֹן יָשָׁן וְאָרֹךְ, שֶׁגָּח לְאַט־לְאַט מִבֵּין כַּפּוֹת יָדֶיהָ הַצְּמוּקוֹת וְהַקְּפוּצוֹת. הֶעֱמַדְתִּי פָּנִים כְּאִלּוּ אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּחֲפָצִים בּשֶׁהֻצְּגוּ וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי בָּהּ, אֲבָל הִיא יָדְעָה, כִּי רָאֹה רָאִיתִיהָ, הִיא יָדְעָה כִּי נִצַּבְתִּי וְהִרְהַרְתִּי מַה הִיא עוֹשָׂה בְּעֶצֶם. שֶׁכֵּן, לֹא יִתָּכֵן שֶׁהַכַּוָּנָה הָיְתָה לָעִפָּרוֹן, – אֶת זֹאת הִשַּׂגְתִּי: הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁזֶּה הָיָה אוֹת, אוֹת לִמְבִינֵי־דָּבָר, אוֹת שֶׁהַמְסֻלָּקִים יוֹדְעִים אוֹתוֹ; חַשְׁתִּי, כִּי כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה הָיְתָה לִי הַהַרְגָּשָׁה שֶׁיֵּשׁ כָּאן בֶּאֱמֶת אֵיזֶה הֶסְכֵּם לִפְגִישָׁה, שֶׁלְּמַעֲנָהּ בָּא הָאוֹת הַזֶּה, וְכִי מַעֲמָד זֶה יֵשׁ בּוֹ דְּבַר־מָה, אֲשֶׁר בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר, הָיִיתִי צָרִיךְ לְצַפּוֹת לוֹ מֵרֹאשׁ.

זֶה הָיָה לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם. וּמֵאָז וְעַד עַתָּה אֵין חוֹלֵף כִּמְעַט יוֹם בְּלִי פְּגִישָׁה כָּזֹאת. וְלֹא רַק בְּבֵין־עַרְבַּיִם, הַדָּבָר קוֹרֶה גַם בְּצָהֳרֵי־יוֹם, בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן הַצָּפוּף, וּפִתְאֹם אַתָּה רוֹאֶה אִישׁ קָטָן אוֹ אִשָׁה זְקֵנָה, הַמִּשְׁתּוֹחֲחִים, מַרְאִים לְךָ דְּבַר־מָה וְנֶעְלָמִים שׁוּב, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הַמַּעֲשֶׁה הַנָּחוּץ נַעֲשָׂה כְּבָר, וְיִתָּכֵן, כִּי יוֹם אֶחָד יַעֲלֶה בְּדַעְתָּם, לְהַגִּיעַ אֶל בֵּיתִי, וַדַּאי לִי שֶׁהֵם יוֹדְעִים הֵיכָן אֲנִי גָר, וְהֵם כְּבָר יְסַדְּרוּ, שֶׁהַשּׁוֹעֶרֶת לֹא תְעַכֵּב בַּעֲדָם. אֲבָל כָּאן, חֲבִיבַי, כָּאן אֲנִי מוּגָן בִּפְנֵיכֶם. צָרִיךְ אָדָם לְכַרְטִיס מְיֻחָד עַל מְנָת לְהִכָּנֵס לְאוּלָם זֶה. כַּרְטִיס זֶה יֶשְׁנוֹ בְּיָדִי וְאֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיגוֹ. אֲנִי מְהַלֵּךְ קְצָת בְּבַיְשָׁנוּת עַל פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת, כְּפִי שֶׁנִּתָּן לְשַׁעֵר, אֲבָל לְבַסּוֹף אֲנִי עוֹמֵד כָּאן אֶל מוּל פְּנֵי דֶלֶת־זְכוּכִית, פּוֹתֵחַ אוֹתָהּ, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ אֲנִי בְּבֵיתִי, מַרְאֶה בַּדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה אֶת כַּרְטִיסִי (בְּדִיוּק כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם מַרְאִים לִי אֶת חֶפְצֵיכֶם, וְהַהֶבּדֵּל הוּא רַק בָּזֶה, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְבִינִים לִי וּמַשִּׂיגִים מַה כַּוָנָתִי) אוֹ אָז אֲנִי מָצוּי בֵּין סְפָרִים אֵלֶּה, מְנֻתָּק מִכֶּם, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מַתִּי, וַאֲנִי יוֹשֵׁב וְקוֹרֵא בְּסִפְרוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר.

אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מַה מַּשְׁמָעוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר? – וֶרְלֶן… – אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים בּוֹ? לֹא, לֹא הִבְדַּלְתֶם בֵּינוֹ לְבֵין אֵלֶּה שֶׁהִכַּרְתֶּם? אֵין אַתֶּם מַבְדִּילִים הַבְדָּלוֹת, אֲבָל זֶה מְשׁוֹרֵר אַחֵר, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא עַכְשָׁו, אֶחָד שֶׁאֵינוֹ גָר בְּפָּרִיס, אַחֵר לְגַמְרֵי. אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת שָׁקֵט בֶּהָרִים, וְהוּא מְצַלְצֵל כְּצַלְצֵל פַּעֲמוֹן בַּאֲוִיר צַח. מְשׁוֹרֵר מְאֻשָּׁר, הַמְסַפֵּר עַל חַלּוֹנוֹ וְעַל דַּלְתוֹת־הַזְּכוּכִית שֶׁל אֲרוֹן־סְפָרָיו, הַמְשַׁקְּפוֹת בִּתְהִיָּה כָּלשֶׁהִי מֶרְחָק בּוֹדֵד וְחָבִיב. וְזֶהוּ דַוְקָא הַמְשׁוֹרֵר, שֶׁאֲנִי רָצִיתִי לִהְיוֹת כְּמוֹתוֹ; שֶׁכֵּן, יוֹדֵעַ הוּא כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה עַל הַנְּעָרוֹת, וְגַם אֲנִי הָיִיתִי מְסֻגָּל לָדַעַת הַרְבֵּה עֲלֵיהֶן. הוּא יוֹדֵעַ עַל נְעָרוֹת שֶׁחָיוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה; וְאֵין מִשְׁתַּנֶּה דָבָר מִזֶּה, שֶׁהֵן מֵתוּ כְּבָר, שֶׁכֵּן הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל. וְזֶה הָעִקָּר. הוּא מְבַטֵּא אֶת שְׁמוֹתֵיהֶן, אֵלֶּה שֵׁמוֹת חֲרִישִׁיִּים הַכְּתוּבִים בְּאוֹתִיּוֹת זְקוּפוֹת עִם תִּשְׁלוֹבוֹת עַתִּיקוֹת־אָפְנָה, בְּאוֹתִיּוֹת אֲרֻכּוֹת, וְאֶת הַשֵּׁמוֹת הַמְבֻגָּרִים שֶׁל יְדִידוֹתֵיהֶן הַזְּקֵנוֹת יוֹתֵר, שֶׁמִּצְטָרֵף כְּבָר אֲלֵיהֶם מַשֶּׁהוּ מִצְּלִילָיו שֶׁל גּוֹרָל, מַשֶּׁהוּ אַכְזָבָה וּמָוֶת. שֶׁמָּא שְׁמוּרִים, בִּמְגֵרָה מִמְּגֵרוֹת שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה שֶׁלּוֹ מִצֶּבַע מַהֲגוֹן, אִגְּרוֹתֵיהֶן אֲשֶׁר דָּהוּ, וְדַפִּים מְפֹרָדִים שֶׁל יוֹמָנֵיהֶן, שֶׁבָּהֶם מְדֻבָּר עַל יְמֵי־פַּגְרָא, טִיּוּלֵי־קַיִץ, יְמֵי־הֻלֶּדֶת. אוֹ יִתָּכֵן, כִּי בַּשִּׁדָּה הַכַּרְסָנִית אֲשֶׁר בִּקְצֵה חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלּוֹ, יֵשׁ מְגֵרָה רְחָבָה, שֶׁבָּהּ שְׁמוּרוֹת שִׂמְלוֹת הָאָבִיב שֶׁלָּהֶן; שְׂמָלוֹת לְבָנוֹת, שֶׁלָּבְשׁוּ אוֹתָן לָרִאשׁוֹנָה בְּחַג הַפֶּסַח, שְׂמָלוֹת תְּפוּרוֹת מַלְמָלָה בְּרֻדָּה, הַשַּׁיָּכוֹת בְּעֶצֶם לַקַּיִץ, אֶלָּא שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לְחַכּוֹת לוֹ. הָהּ, אֵיזֶה מַזָּל טוֹב הוּא זֶה, לָשֶׁבֶת בֵּין כָּתְלֵי בֵּית אָבוֹת, שֶׁבָּא בִּירוּשָׁה, בֵּין חֲפָצִים שְׁלֵוִים, הַקְּבוּעִים וְעוֹמְדִים, וְלִשְׁמֹעַ אֶל קוֹלָם הָרִאשׁוֹן שֶׁל יַרְגָּזִים, הַבָּא מִן הַגַּן הַיָּרֹק־זוֹהֵר, יַרְגָּזִים הַמִּתְחָרִים זֶה בָּזֶה וּבְמֶרְחַק־מָה שְׁעוֹן הַכְּפָר. לָשֶׁבֶת וּלְהִתְבּוֹנֵן אֶל פַּס חַם שֶׁל שֶׁמֶשׁ־צָהֳרַיִם וְלָדַעַת הַרְבֵּה עַל נְעָרוֹת שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ, וְלִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר. וּלְהַרְהֵר, כִּי גַם אֲנִי יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר כָּזֶה, אִלּוּ נִתַּן לִי לָגוּר אֵי־שָׁם, אֵי־שָׁם בָּעוֹלָם, בְּבַיִת אֶחָד מִבָּתֵּי־הַכְּפָר הַנְּעוּלִים, שֶׁאֵין אִישׁ שָׂם לִבּוֹ לָהֶם.

אֲנִי הָיִיתִי נִזְקָק לְחֶדֶר אֶחָד בִּלְבַד (זֶה הַחֶדֶר הַבָּהִיר אֲשֶׁר בַּעֲלִיַּת־הַגַּג). הָיִיתִי חַי לִי שָׁם עִם הַדְּבָרִים הַיְשָׁנִים, עִם תְּמוּנוֹת הַמִּשְׁפָּחָה, עִם הַסְּפָרִים. וְכִסֵּא־הַנּוֹחַ הָיָה עוֹמֵד לִרְשׁוּתִי וּפְרָחִים וּכְלָבִים וּמַּקֵּל חָזָק בַּיָּד בְּלֶכְתִּי בַּדֶּרֶךְ הַזְּרוּעָה אֲבָנִים. וְלֹא עוד. רַק סֵפֶר, כָּרוּךְ בְּעוֹר צְהַבְהַב שֶׁל שֵׁן־פִּיל וְעִם דַּפֵּי־נְיָר מְקֻשְּטֵי־פְּרָחִים לִפְנֵי הַשַּׁעַר; וְעַל גַּבֵּיהֶם הָיִיתִי כּוֹתֵב. הַרְבֵּה הָיִיתִי כּוֹתֵב, שֶׁכֵּן הָיִיתִי מְהַרְהֵר הַרְבֵּה וְהָיוּ לִי זִכְרוֹנוֹת רַבִּים.

וְאוּלָם הַדָּבָר אֵרַע אַחֶרֶת, וֵאלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ זֶה. רָהִיטַי הָעַתִּיקִים נִרְקָבִים בְּמַחְסָן יָשָׁן, שֶׁנֶּאֱלַצְתִּי לְאַחְסְנָם בּוֹ, וַאֲנִי עַצְמִי, אֵין לִי קֹרַת־גַּג מֵעָלַי, וְגֶשֶׁם יוֹרֵד וּמְטַפְטֵף עַל עֵינַי.

לִפְעָמִים אֲנִי עוֹבֵר עַל פְּנֵי חֲנֻיּוֹת קְטַנּוֹת, נַגִּיד, בְּ־rue de Seine. רוֹכְלֵי בְּגָדִים־יְשָׁנִים אוֹ חֲנֻיּוֹת סְפָרִים־עַתִּיקִים אוֹ מוֹכְרֵי פִּתּוּחֵי־נְחֹשֶׁת, שֶׁחַלּוֹנוֹת־הָרַאֲוָה שֶׁלָּהֶם מְלֵאִים. לְעוֹלָם אֵין סָר אִישׁ אֲלֵיהֶם. דּוֹמֶה שֶׁאֵין הֵם סוֹחֲרִים־מוֹכְרִים. וְאִם אַתָּה מֵצִיץ פְּנִימָה, הֲרֵיהֶם יוֹשְׁבִים, יוֹשְׁבִים וְקוֹרְאִים, נְטוּלֵי־דְאָגָה; אֵין הֵם דּוֹאֲגִים לְיוֹם מָחָר, אֵינָם חֲרֵדִים לִרְוָחִים, יֵשׁ לָהֶם כֶּלֶב, הָרוֹבֵץ לְרַגְלֵיהֶם, אוֹ חָתוּל, הַמַּגְבִּיר עוֹד אֶת הַדְּמָמָה, עַל־יְדֵי זֶה שֶׁהוּא עוֹבֵר וּמְלַטֵּף אֶת מַדָּפֵי־הַסְּפָרִים, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא מוֹחֵק אֶת הַשֵּׁמוֹת מֵעַל גַּבֵּי הַסְּפָרִים.

הָהּ, לוּ אֶפְשָׁר הָיָה לְהִסְתַּפֵּק בְּכָךְ: פְּעָמִים הָיִיתִי רוֹצֶה לִרְכֹּשׁ לְעַצְמִי מִין חַלּוֹן־רַאֲוָה מָלֵא כָּזֶה וּלְהִשְׁתַּכֵּן שָׁם עִם כֶּלֶב לְמֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים שָׁנָה.

טוֹב הוּא, לוֹמַר בְּקוֹל רָם: “לֹא אֵרַע דָּבָר”. עוֹד פַּעַם: “דָּבָר לֹא אֵרַע”. הַאִם זֶה מוֹעִיל?

הִנֵּה כִּי כֵן שׁוּב הֶעֱלָה תַּנּוּרִי עָשָׁן וְנֶאֱלַצֶתִּי לָצֵאת, הֲלֹא אֵין בֶּאֱמֶת כָּל אָסוֹן בְּכָךְ, וְאֵין עֵרֶךְ לָזֶה, שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי עַצְמִי רְפֵה־אוֹנִים וּמְצֻנָּן. שֶׁבְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם הִתְרוֹצַצְתִּי בָּרְחוֹבוֹת, – זוֹ אַשְׁמָתִי אֲנִי, הֵן יָכוֹל יָכֹלְתִּי לָשֶׁבֶת אוֹתָהּ שָׁעָה בַּלּוּבְר. וְשֶׁמָּא לֹא, דָבָר זֶה לֹא יָכֹלְתִּי. שָׁם אַתָּה מוֹצֵא אֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים, הַבָּאִים לְהִתְחַמֵּם. יוֹשְׁבִים הֵם עַל סַפְסְלֵי הַקְּטִיפָה, וְרַגְלֵיהֶם עוֹמְדוֹת אֵלֶּה לְיַד אֵלֶּה, כְּמוֹ מַגָּפַיִם גְּדוֹלִים וְרֵיקִים, עַל סוֹרְגֵי הַתַּנּוּרִים. הַלָּלוּ אֲנָשִׁים צְנוּעִים מְאֹד הֵם, וַאֲסִירֵי־תוֹדָה הִנָּם, שֶׁהַמְשָׁרְתִים בַּמַּדִּים הַכֵּהִים, מְקֻשְּׁטֵי מֵדַלְיוֹת רַבּוֹת, מִתְעַלְּמִים מֵהֶם. אֲבָל אִם אֲנִי נִכְנָס, הֲרֵיהֶם מְעַקְּמִים אֶת שִׂפְתוֹתֵיהֶם. מְעַקְּמִים אֶת שִׂפְתוֹתֵיהֶם וְקַדִּים קִדָּה קַלָּה. וּלְאַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֵר וְשָׁב בִּפְנֵי הַתְּמוּנוֹת, הֵם שָׂמִים אֶת עֵינָם בִּי, תָּמִיד אֶת עֵינָם הָאֲדִישָׁה וְהַמְטֻשְׁטָשָׁה. הָיָה זֶה טוֹב, אֵפוֹא, שֶׁלֹּא הָלַכְתִּי אֶל הַלּוּבְר. תָּמִיד הָיִיתִי עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ בְּכַמָּה עָרִים, פַּרְוָרִים, בָּתֵּי־קְבָרוֹת, גְּשָׁרִים וּמַעֲבָרִים. אֵי־שָׁם רָאִיתִי גֶבֶר, שֶׁדָּחַף עֶגְלַת־יְרָקוֹת לְפָנָיו. הוּא הִכְרִיז: Chou־fleur, Chou־fleur וְאֶת הַ־fleur בִּטֵּא בְּאֵיזוֹ צוּרָה עֲגוּמָה. לְיָדוֹ הָלְכָה אִשָּׁה כְּפוּפָה, מְכֹעֶרֶת, שֶׁהָיְתָה דּוֹחֶקֶת בּוֹ מִזְּמַן לִזְמַן, וּכְשֶׁהָיְתָה דוֹחֶקֶת בּוֹ הָיָה הוּא פּוֹתֵחַ וּמַכְרִיז. לִפְעָמִים הָיָה מַכְרִיז גַּם מִכֹּחַ עַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁאָז הָיְתָה זוֹ הַכְרָזַת שָׁוְא, וּמִיָּד הָיָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַכְרִיז, שֶׁכֵּן עָמוֹד עָמְדוּ לְיַד אֵיזֶה בַּיִת, אֲשֶׁר הָיָה רָגִיל לִקְנוֹת אֶצְלוֹ. הַאִם צִיַּנְתִּי כְּבָר, שֶׁהוּא הָיָה עִוֵּר? לֹא? הִנֵּה כִּי כֵן, – הוּא הָיָה עִוֵּר. הוּא הָיָה עִוֵּר וְהָיָה מַכְרִיז. אֲנִי מְסַלֵּף, בְּאָמְרִי זֹאת, – אֲנִי עוֹצֵר אֶת הָעֲגָלָה, שֶׁהוּא דּוֹחֵף אוֹתָהּ, וַאֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת, כְּאִלּוּ לֹא הִשְׁגַּחְתִּי בְּכָךְ, שֶׁהוּא מוֹכֵר כְּרוּבִית. וְאוּלָם, הַאִם זֶה חָשׁוּב? וְאִם הַדָּבָר חָשׁוּב, הַאֵין הָעִקָּר בָּזֶה, מֶה הָיָה בְּעֵינַי כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה? וְאָז רָאֹה רָאִיתִי אִישׁ זָקֵן, שֶׁהָיָה עִוֵּר וְהָיָה מַכְרִיז. אֶת זֹאת רָאֹה רָאִיתִי. רָאִיתִי.

הַאִם הַאֲמֵן יַאֲמִינוּ, כִּי יֵשׁ בָּתִּים כָּאֵלֶּה? לֹא, אָמוֹר יֹאמְרוּ, שֶׁאֲנִי מְסַלֵּף. אַךְ הַפַּעַם זוֹ אֱמֶת, דָּבָר לֹא נִגְרַע, וְכַמּוּבָן, – דָּבָר לֹא נוֹסַף. מֵהֵיכָן אֶקַּח זֹאת? יָדוּעַ כִּי אֲנִי עָנִי. יוֹדְעִים זֹאת. בָּתִּים? וְאוּלָם, לְמַעַן הַדִּיוּק – הָיוּ אֵלֶּה בָּתִּים, שֶׁלֹּא הָיוּ מְצוּיִים כְּבָר. בָּתִּים שֶׁהָרְסוּ אוֹתָם מִן הַטְּפָחוֹת וְעַד הַמַסָּד. וְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ כָּאן הָיוּ בָּתִּים אֲחֵרִים, שֶׁעָמְדוּ סָמוּךְ לְאוֹתָם בָּתִּים, בָּתֵּי־שִׁכּוּנִים גְּבוֹהִים. נִרְאֶה, כִּי צְפוּיִים הָיוּ לְסַכָּנַת הִתְמוֹטְטוּת, אִם הַרְחֵק הִרְחִיקוּ כָּל מַה שֶּׁהָיָה סָמוּךְ לָהֶם; שֶׁכֵּן, מַעֲרָכָה שְׁלֵמָה שֶׁל תְּרָנִים גְּבוֹהִים, הַמְשׁוּחִים בְּעִטְרָן, הָיְתָה תְקוּעָה בַּאֲלַכְסוֹן בֵּין יְסוֹד כִּכַּר אַבְנֵי־הַשֶּפֶךְ לְבֵין הַקִּיר הֶחָשׂוּף, וְאוּלָם, לֹא הָיָה זֶה הַקִּיר הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַבָּתִּים הַמּוּקָמִים (אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּךְ צָרִיךְ הָיָה לְשַׁעֵר), אֶלָּא קִירָם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַבָּתִּים הַקּוֹדְמִים. רָאֹה רָאוּ אֶת פְּנִימִיּוּתָם. רָאוּ בְּקוֹמוֹת שׁוֹנוֹת אֶת קִירוֹת הַחֲדָרִים, שֶׁאֲלֵיהֶם הָיוּ דְבוּקִים עוֹד הַטַּפִּיטִים, וּפֹה וְשָׁם רָאוּ גַם אֶת בְּלִיטוֹת הָרְצָפוֹת אוֹ הַתִּקְרוֹת. לְיַד קִירוֹת הַחֲדָרִים נִשְׁאַר עוֹמֵד לְאֹרֶךְ כָּל הַקּוֹמָה חֶדֶר לָבָן וּמְלֻכְלָךְ וְעָלָיו זָחַל, בִּתְנוּעָה מְעוֹרֶרֶת בְּחִילָה, וְבְנַפְתּוּלֵי רֹךְ שֶׁל תּוֹלַעַת, הַצִּנּוֹר הֶחָלוּד שֶׁל בֵּית־הַכָּבוֹד. לְאֹרֶךְ הַתְּוַאי שֶׁל גַּז־הַמָּאוֹר, נִרְאוּ שְׂרִידִים אֲפֹרִים וּמְאֻבָּקִים בְּצַלְעֵי הָרְצָפוֹת, וְהֵם הִתְעַקְּמוּ פֹּה וְשָׁם, בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־צָפוּי, בְּצוּרַת עִגּוּל, נִנְעֲצוּ בַּקִּיר הַצָּבוּעַ וְחָדְרוּ אֶל תּוֹךְ חוֹר, שֶׁהָיָה שָׁחוֹר וְקָרוּעַ בְּיָד גַּסָּה. אֲבָל בִּלְתִּי־נִשְׁכָּחִים בְּיוֹתֵר הָיוּ הַקִּירוֹת עַצְמָם. חַיֵּיהֶם הָעַקְשָׁנִיִּים שֶׁל חֲדָרִים אֵלֶּה לֹא נִתְּנוּ לִמְחִיקָה. הֵם הָיוּ עֲדַיִן כָּאן, דְּבוּקִים בַּמַּסְמְּרִים, שֶׁשָּׂרְדוּ, הֵם הָיוּ כָּאן עַל גַּבֵּי שְׂרִידִים כְּאֹרֶךְ כַּף־יָד, שֶׁל הָרְצָפוֹת, הֵם הָיוּ בַּבְּלִיטוֹת שֶׁל הַפִּנּוֹת, שֶׁבָּהֶן הָיָה עוֹד מַשֶּׁהוּ מִפְּנִימִיּוּתוֹ שֶׁל הַחֶדֶר, שֶׁהִתְכַּוְּצָה. וְאֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין כִּי הֵם הָיוּ בְּצֶּבַע שֶׁהִשְׁתַּנָּה לְאַט־לְאַט, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה: כָּחֹל שֶׁהָפָךְ לְיָרֹק עָבוּשׁ, יָרֹק לְאָפֹר, וְאָפֹר שֶׁהָפָךְ לְלֹבֶן לֵאֶה וּמְפַגֵּר הַהוֹלֵךְ וְנִרְקָב; אֲבָל הֵם הָיוּ גַּם בִּמְקוֹמוֹת טְרִיִּים יוֹתֵר שֶׁנִשְׁמְרוּ מֵאֲחוֹרֵי אַסְפַּקְלַרְיוֹת, תְּמוּנוֹת וַאֲרוֹנוֹת; שֶׁכֵּן הֵם הִתְווּ אֶת הַתָּו וּמְשָׁכוּהוּ מִשָּׁם וָהָלְאָה. וְהֵם הָיוּ גַם בְּמִשְׁכַּן הָעַכָּבִישִׁים וְהָאָבָק בִּמְקוֹמוֹת סְמוּיִים אֲשֶׁר נֶחְשְׂפוּ עַכְשָׁו. וְהֵם הָיוּ בְּכָל רְצוּעָה שֶׁפָּשְׁטוּ עַכְשָׁו, וְהֵם הָיוּ בַּשַּׁלְפּוּחִיּוֹת הַלַּחוֹת בַּקָּצֶה הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַטַּפֵּיטִים, הֵם רִפְרְפוּ בְּתוֹךְ הַסְּמַרְטוּטִים הַקְּרוּעִים, וְהֵם הֵזִיעוּ וּבָקְעוּ מִן הַכְּתָמִים הַמְסֹאָבִים, שֶׁפָּשׁוּ כָּאן לִפְנֵי זְמַן רַב. וּמִתּוֹךְ הַכָּחֹל הַיָּרֹק וְהַצָּהֹב שֶׁל הַקִּירוֹת לְשֶׁעָבָר, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּתוֹךְ מִסְגֶרֶת קַוֵּי־הַהֲרִיסָה שֶׁל קִירוֹת־הַבֵּינַיִם, פָּרַץ אֲוִירָם שֶׁל חַיִּים אֵלֶּה, הָאֲוִיר הָעַקְשָׁנִי, הַמְרֻשָּׁל, אֲוִיר־קוֹמוֹת, שֶׁשּׁוּם רוּחַ לֹא הִצְלִיחָה לְפַזְּרוֹ עֲדַיִן. כָּאן שָׁהוּ עֲדַיִן הָאֲרוּחוֹת וְהַמַּחֲלוֹת וְהַנְּשִׁימוֹת שֶׁנִּתְנַשְּׁמוּ וְהֶעָשָׁן בַּעַל הַשָּׁנִים הָרַבּוֹת וְהַזֵּעָה, הַפּוֹרֶצֶת מִבֵּין בָּתֵּי־שֶׁחִי וְהַמַּשְׁפִּיעָה כֹּבֶד עַל הַבְּגָדִים. וְהַטַּעַם הַתָּפֵל שֶׁל הַפִּיּוֹת וְרֵיחַ כְּרֵיחַ שֶׁל פְּסֹלֶת יַיִן, הַנּוֹדֵף מֵרַגְלַיִם מְזִיעוֹת. כָּאן שָׁהֲתָה חֲמִיצוּת הַשֶּׁתֶן וַחֲרַךְ הַפִּיחַ וְאַדִים אֲפֹרִים שֶׁל תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה וְהַסִּרְחוֹן הַכָּבֵד וְהַחֲלַקְלַק שֶׁל שֻׁמָּן אֲשֶׁר כֻּסָּה עֹבֶשׁ וְרֵיחָם הַמָּתוֹק וְהַמִּתְמַשֵּׁךְ שֶׁל יוֹנְקִים מֻזְנָחִים שָׁהָה עוֹד כָּאן, וְרֵיחַ־הַפְּחָדִים שֶׁל יְלָדִים הוֹלְכֵי בָּתֵּי־סֵפֶר וְהַמֻּעָקָה אֲשֶׁר בַּמִּטּוֹת שֶׁל נְעָרִים שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָם. וְנִצְטָרֵף לְכָךְ הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁהִגִּיעַ מִלְמַטָּה, מִתַּחְתִּית הָרְחוֹב, שֶׁהִתְאַדָּה, וְהַרְבֵּה שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל וְיָרַד מִלְמַעְלָה עִם הַגֶּשֶׁם, שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְעוֹלָם בֶּעָרִים. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵבִיאוּ עִמָּן הָרוּחוֹת הָרְפוּיוֹת הַמְבֻיָּתוֹת, הַנִּשְׁאָרוֹת וְעוֹמְדוֹת תָּמִיד בְּאוֹתוֹ רְחוֹב עַצְמוֹ, וְהָיוּ כָּאן עוֹד דְּבָרִים רַבִּים, שֶׁאֶת מְקוֹרָם אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ. הַאִם לֹא אָמַרְתִּי, כִּי הָרְסוּ אֶת כָּל הַקִּירוֹת, מִלְּבַד זֶה הָאַחֲרוֹן? – הִנֵּה כִּי כֵן עַל קִיר זֶה אֲנִי מַמְשִׁיךְ וְסָח. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ, כִּי הִרְבֵּיתִי לַעֲמֹד מוּלוֹ; וַאֲנִי נָכוֹן לְהִשָּׁבַע, כִּי הִתְחַלְתִּי לָרוּץ וְלִבְרֹחַ מִן הָרֶגַע שֶׁהִכַּרְתִּי אֶת הַקִּיר. כִּי הֲלֹא זֶהוּ הַנּוֹרָא שֶׁבַּדָּבָר, כִּי הַכֵּר הִכַּרְתִּיו. אֲנִי מַכִּיר כָּאן הַכֹּל וְעַל־כֵּן נוֹגֵעַ לִי הַדָּבָר כָּל־כָּךְ; הוּא שָׁרוּי וּמָצוּי בְּתוֹכִי.

לְאַחַר כָּל אֵלֶּה, תָּשׁ בִּי כֹּחִי בְּמִקְצָת וְאֶפְשָׁר לוֹמַר אֲפִלּוּ – חָלוּשׁ הָיִיתִי, וְעַל־כֵּן הָיָה זֶה לְמַעְלָה מִיכָלְתִּי, שֶׁגַּם הוּא הָיָה צָרִיךְ לְחַכּוֹת לִי, הוּא חִכָּה לִי בַּ־ Crêmerie הַקְּטַנָּה, שֶׁבָּהּ רָצִיתִי לֶאֱכֹל בֵּיצִיָּה; רָעֵב הָיִיתִי, וְכָל הַיּוֹם לֹא הִגַּעְתִּי לִכְלַל אֲכִילָה. אֶלָּא שֶׁגַּם עַכְשָׁו לֹא הָיָה אֶצְלִי תֵּאָבוֹן; עוֹד בְּטֶרֶם הוּכְנוּ הַבֵּיצִים, כְּבָר נִדְחַפְתִּי אֶל הַחוּץ. וַאֲנָשִׁים רַבִּים וּצְפוּפִים נָהֲרוּ לְעֻמָּתִי. שֶׁכֵּן הָיָה זֶה יוֹם שֶׁל קַרְנָבָל וְהָיָה עֶרֶב, וְלַבְּרִיּוֹת כֻּלָּם הָיָה פְּנַאי וְהֵם הִתְרוֹצְצוּ וְנִדְחֲקוּ זֶה אֶל זֶה. וּפְנֵיהֶם הָיוּ מְלֵאוֹת מִן הָאוֹר, שֶׁהִשְׁפִּיעוּ חַלּוֹנוֹת־הָרַאֲוָה, וְהַצְּחוֹק נָבַע מִפִּיּוֹתֵיהֶם כִּנְבֹעַ הַמֻּגְלָה מִפֶּצַע פָּתוּחַ. הֵם הִרְבּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִצְחֹק, וְנִדְחֲקוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר זֶה אֶל זֶה, כְּכָל שֶׁחָתַרְתִּי בְּקֶצֶר־רוּחִי לְהִתְקַדֵּם וְלָלֶכֶת, נִצְמַד סוּדָרָה שֶׁל אֵיזוֹ אִשָּׁה אֵלַי בְּעֹז, וַאֲנִי מְשַׁכְתִּיהָ אַחֲרַי, וְהַבְּרִיּוֹת עִכְּבוּנִי וְצָחֲקוּ, וַאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי, כִּי גַם עָלַי שׂוּמָה לִצְחֹק, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. מִישֶׁהוּ זָרַק חֹפֶן שֶׁל פִּרְחֵי־נְיָר בְּעֵינַי וְהוּא צָרַב אוֹתִי כִּצְרֹב הַשּׁוֹט. בַּקְּצָווֹת הָיוּ הָאֲנָשִׁים צְמוּדִים, אִישׁ דָּחוּק בְּרֵעֵהוּ, וְלֹא הָיָה כָּל הֶמְשֵׁךְ שֶׁל תְּנוּעָה, אֶלָּא עֲלִיָּה וִירִידָה אִטִּיּוֹת, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִזְדַּוְּגוּ בַּעֲמִידָה, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם עָמְדוּ וַאֲנִי רַצְתִּי כִּמְטֹרָף בְּשׁוּלֵי נְתִיב‏־הַמַּסָע, מָקוֹם שָׁם הָיוּ קְרָעִים בְּתוֹךְ הַצְּפִיפוּת, דוֹמֶה הָיָה בְּכָל־זֹאת, כְּאִלּוּ הֵם מִתְנוֹעֲעִים וְאִלּוּ אֲנִי אֵינִי זָז מִמְּקוֹמִי. שֶׁכֵּן דָּבָר לֹא נִשְׁתַּנָּה; וּכְשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי, הִשְׁגַּחְתִּי בְּאוֹתָם בָּתִּים מִצַּד אֶחָד וּמִצַּד שֵׁנִי רָאִיתִי אֶת סֻכּוֹת־הָרַאֲוָה. יִתָּכֵן, כִּי הַכֹּל עָמַד עַל מְכוֹנוֹ, וְהָיְתָה רַק אֲחִיזַת־עֵינַיִם בִּי וּבָהֶם, וְהִיא שֶׁגִּלְגְּלָה אֶת כָּל אֵלֶּה. לֹא הָיְתָה לִי שָׁהוּת לְהַרְהֵר בְּכָל אֵלֶּה, עָמוּס הָיִיתִי זֵעָה, וּכְאֵב מְשַׁתֵּק חִלְחֵל בְּתוֹכִי, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיָה בְּדָמִי דְּבַר־מָה גָדוֹל יוֹתֵר מִדַּי אֲשֶׁר דָּחַף, וּמָתַח אֶת עוֹרְקַי לְכָל עֵבֶר שֶׁאֵלָיו הִגִּיעַ. הִרְגַּשְׁתִּי אוֹתָהּ שָׁעָה, כִּי הָאֲוִיר אָזַל מִזְמַן וְכִי אֲנִי שׁוֹאֵף אֶל תּוֹכִי אֶת נְשִׁימוֹת זוּלָתִי, וְהוּא שֶׁשִּׁתֵּק אֶת רֵאוֹתַי.

אַךְ הִנֵּה זֶה חָלַף וְעָבַר הַדָּבָר; עָמוֹד עָמַדְתִּי בְּכָל הַמַּצָּב הַזֶּה. אֲנִי יוֹשֵׁב בְּחֶדְרִי לְיַד הַמְּנוֹרָה; קַר בְּמִקְצָת; שֶׁכֵּן אֵינִי מֵעִיז לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שׁוּב בְּתַנּוּרִי; מַה יִּהְיֶה אִם שׁוּב יְעַשֵּׁן וְאֵאָלֵץ שׁוּב לָצֵאת? אַנִי יוֹשֵׁב וּמְהַרְהֵר: אִלּוּלֵא הָיִיתִי עָנִי, כִּי עַתָּה הָיִיתִי שׂוֹכֵר לִי חֶדֶר אַחֵר, חֶדֶר מְרֹהָט רָהִיטִים שֶׁאֵינָם מְרֻפָּטִים כָּל־כָּךְ, שֶׁאֵינָם מְלֵאִים כָּל־כָּךְ מִמַּהוּתָם שֶׁל הַדַּיָּרִים הַקּוֹדְמִים, כְּמוֹ אֵלֶּה כָּאן. בַּהַתְחָלָה הָיָה לִי קָשֶׁה בֶּאֱמֶת לְהַשְׁעִין אֶת רֹאשִׁי אֶל כֻּרְסָה זֹאת; כִּי הִנֵּה יֵשׁ כָּאן כְּמִין שֶׁקַע אָפֹר־מְזֻהָם בָּרִפּוּד הַיָּרֹק, שֶׁדּוֹמֶה כִּי כָּל הָרָאשִׁים נִשְׁעֲנוּ עָלָיו. זְמַן מְמֻשָּׁךְ נָהַגְתִּי זְהִירוּת וְהָיִיתִי מַצִּיעַ מִמְחָטָה מִתַּחַת לִשְׂעַר־רֹאשִׁי, וְאוּלָם עַכְשָׁו אֲנִי עָיֵף יוֹתֵר מִדַּי; הִסַּקְתִּי מַסְקָנָה, כִּי הָעִנְיָן מִסְתַּדֵּר גַּם בְּצוּרָה זֹאת וְכִי הַשֶּׁקַע הַקָּטָן עָשׂוּי בְּדִיוּק לְפִי מִדַּת עָרְפִּי. עַל כָּל פָּנִים, אִלּוּלֵי הָיִיתִי עָנִי, הָיִיתִי קוֹנֶה לִי תַּנּוּר טוֹב וְהָיִיתִי מַסִּיקוֹ בְּעֵץ נָקִי וְחָזָק, הַבָּא מִן הֶהָרִים, וְלֹא עֲצֵי Têtes de moineau מְאַכְזְבִים אֵלֶּה, שֶׁרֵיחָם מַכְבִּיד עַל הַנְּשִׁימָה וּמְבַלְבֵּל כָּל־כָּךְ אֶת הָרֹאשׁ. וְעוֹד, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מִי־שֶׁהוּא אֲשֶׁר יְכַבֵּד אֶת חֶדְרִי, בְּלִי רַעַשׁ גַּס, שֶׁיִּדְאַג לְהַדְלָקַת הָאֵשׁ, לְפִי מִדַּת צָרְכִּי; כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת, כְּשֶׁאֲנִי נֶאֱלָץ לְהִשְׁתּוֹחֵחַ בְּמֶשֶׁךְ רֶבַע שָׁעָה לִפְנֵי הַתַּנּוּר וּלְהִתְעַסֵּק בּוֹ, וְעוֹר מִצְחִי מָתוּחַ מִן הַלֶּהָבָה הַסְּמוּכָה וּמִן הַחֹם בְּעֵינַי, הֲרֵינִי מְבַזְבֵּז אֶת כֹּחִי הַצָּבוּר בִּי לְמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם, וּכְשֶׁאֲנִי בָּא לְאַחַר־כָּךְ בֵּין הַבְּרִיּוֹת, הִנְנִי תָּשׁוּשׁ כְּבָר, וּפְעָמִים, בְּמִקְרֶה שֶׁל צְפִיפוּת גְּדוֹלָה, הָיִיתִי שׂוֹכֵר לִי מְכוֹנִית וְנוֹסֵעַ לִסְעֹד כָּל יוֹם בְאֵיזֶה Duval… וְלֹא הָיִיתִי נִדְחָק עוֹד לִ־Crêmerie. הַאִם הָיִיתִי פּוֹגְשׁוֹ גַם בְּאֵיזֶה Duval? לֹא, שָׁם לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַמְתִּין לִי. בְּנֵי־תְמוּתָה אֲסוּרִים בִּכְנִיסָה לְכָאן. בְּנֵי־תְמוּתָה? אֲנִי יוֹשֵׁב עַכְשָׁו בְּחֶדְרִי; יָכוֹלְנִי לְנַסּוֹת וּלְהַרְהֵר בְּשֶׁקֶט עַל כָּל מַה שֶּׁאֵרַע אִתִּי. טוֹב הוּא, לֹא לְהַפְקִיר דָּבָר בַּבִּלְתִּי־מוּדָע, הִנֵּה כִּי כֵן נִכְנַסְתִּי וְרָאִיתִי קֹדֶם־כָּל רַק זֶה שֶׁהַשֻּׁלְחָן שֶׁהָיִיתִי רָגִיל לָשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, תָפוּשׂ עַל־יְדֵי אִישׁ אַחֵר. קַדְתִּי קִדָּה לְעֵבֶר הַמִּזְנוֹן הַקָּטָן, הִזְמַנְתִּי מַשֶּׁהוּ וְיָשַׁבְתִּי לְשֻׁלְחָן סָמוּךְ. אֶלָּא שֶׁכָּאן הִרְגַּשְׁתִּי בּוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא זָע. הִרְגַּשְׁתִּי דַוְקָא בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ זָע וְהִשַּׁגְתִּי מִיָּד אֶת טַעַם הַדָּבָר. הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּינֵינוּ הֻחְזַר וְיָדוֹעַ יָדַעְתִּי, כִּי הוּא דוֹמֵם הָיָה מֵרֹב זַעַם. יָדַעְתִּי כִּי הַזַּעַם שִׁתֵּק אוֹתוֹ, זַעַם בְּשֶׁל דְּבַר־מָה, שֶׁהִתְרַחֵשׁ קִרְבּוֹ. שֶׁמָּא נִתְפַּקַּע בּוֹ אֵבָר מֵאֵבָרָיו, שֶׁמָּא פָּגַע אֵיזֶה רַעַל, שֶׁחָשַׁשׁ זְמַן רַב הֵימֶנּוּ, עַכְשָׁו דַּוְקָא בְּלִבּוֹ, שֶׁמָּא עָלְתָה אֵיזוֹ תְפִיחָה גְדוֹלָה בְּמֹחוֹ, כַּעֲלוֹת שֶׁמֶשׁ, שֶׁשִּׁנְתָה אֶת פְּנֵי עוֹלָמוֹ. בְּהִתְאַמְצוּת מְרֻבָּה אִלַּצְתִּי אֶת עַצְמִי, לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ הֵיטֵב, שֶׁכֵּן קַוֵּה קִוִּיתִי כִּי הַכֹּל עֲדַיִן בְּחִינַת דִּמְיוֹן. אֶלָּא שֶׁקָּרָה, כִּי קָפַצְתִּי וְקַמְתִּי וְגַם פָּרַצְתִּי הַחוּצָה; שֶׁכֵּן לֹא טָעִיתִי. הוּא יָשַׁב כָּאן לָבוּשׁ אַדֶּרֶת־חֹרֶף שְׁחוֹרָה וְעָבָה, וּפָנָיו הָאֲפֹרוֹת וְהַמְתוּחוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת בְּתוֹךְ סוּדַר־צֶמֶר אֲשֶׁר לְצַוָּארוֹ. פִּיו חָתוּם הָיָה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נִסְגַּר בְּכֹחַ רַב, אֲבָל קָשֶׁה הָיָה לוֹמַר, אִם עֵינָיו הִבִּיטוּ עַדַיִן; מִשְׁקָפַיִם אֲטוּמִים, אֲפֹרִים־כְּעָשָׁן הִסְתִּירוּ אוֹתָן וְרִטְּטוּ. נְחִירֵי אַפּוֹ הָיוּ קְרוּעִים, וְהַשֵׂעָר הָאָרֹךְ יָרַד עַל רַקּוֹתָיו, שֶׁהַכֹּל הָרְחַק מֵהֶן, וְהָיָה נוֹבֵל כְּמוֹ מֵחֹם מְרֻבֶּה מְאֹד. אָזְנָיו הָיוּ אֲרֻכּוֹת, צְהֻבּוֹת, עִם צְלָלִים גְּדוֹלִים מֵאֲחוֹרֵיהֶן. כֵּן, הוּא יָדַע כִּי הִנּוֹ מִתְרַחֵק עַכְשָׁו מִּכָּל דָּבָר: וְלֹא רַק מִן הַבְּרִיּוֹת. עוֹד הֶרֶף‏־עַיִן אֶחָד, וְהַכֹּל יֹאבַד אֶת טַעְמוֹ, וְשֻׁלְחָן זֶה וְסֵפֶל זֶה וְכִסֵּא זֶה, שֶהוּא נֶאֱחָז בּוֹ, כָּל הַיּוֹמְיוֹמִי וְכָל הַקָּרוֹב יֵהָפֵךְ לְבִלְתִּי־מוּבָן, יִהְיֶה זָר וּכְמוֹ מַעֲמָסָה. כָּךְ יָשַׁב כָּאן וְהִמְתִּין עַד שֶׁיִּקְרֶה הַדָּבָר. וְלֹא הִתְגּוֹנֵן עוֹד.

וְאִלּוּ אֲנִי מִתְגּוֹנֵן עֲדַיִן. אֲנִי מִתְגּוֹנֵן עֲדַיִן, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ, כִּי לִבִּי נִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ, וְכִי אֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת עוֹד, אַף אִם מְעַנַּי יְסַלְּקוּ אֶת יָדָם הֵימֶנִּי. וַאֲנִי אוֹמֵר לְנַפְשִׁי: לֹא אֵרַע דָּבָר, וּבְכָל־זֹאת יָכֹלְתִּי לְהָבִין לְנַפְשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִישׁ, שֶׁכֵּן גַּם בִּי מִתְאָרֵעַ דְּבַר־מָה, הַמַּתְחִיל קֹדֶם־כֹּל לְהַרְחִיקֵנִי מִכָּל דָּבָר וּלְנַתְּקֵנִי מִמֶּנּוּ. כַּמָּה הָיִיתִי נִבְעָת תָּמִיד, בְּשָׁמְעִי, כִּי מִישֶׁהוּ אוֹמֵר עַל אָדָם הַהוֹלֵךְ־לָמוּת: הוּא אֵינוֹ מְסֻגָּל עוֹד לְהַכִּיר שׁוּם אָדָם. אוֹ אָז תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי פָּנִים גַּלְמוּדוֹת, שֶׁהָיוּ מִתְרוֹמְמוֹת מֵעַל גַּבֵּי הַכָּר וּמְחַפְּשׂוֹת, מְחַפְּשׂוֹת אַחֲרֵי אָדָם מֻכָּר, אַחֲרֵי מִישֶׁהוּ אֲשֶׁר רָאָה אוֹתוֹ כְּבָר, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה עוֹד אִישׁ כָּזֶה. אִלּוּלֵי הָיָה פַּחְדִּי רַב כָּל־כָּךְ, הָיִיתִי מִתְנַחֵם בָּזֶה, כִּי לֹא מִן הַנִּמְנָע הוּא לִרְאוֹת אֶת כָּל שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת וּלְהוֹסִיף וְלִחְיוֹת בְּכָל זֹאת. אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁשׁ, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם וְתֹאַר, בִּפְנֵי תְמוּרָה זֹאת. הֵן טֶרֶם הִתְרַגַּלְתִּי אֶל עוֹלָם זֶה, הַנִּרְאֶה לִי כְּעוֹלָם טוֹב. לְשֵׁם מָה לִי עוֹלָם אַחֵר? הָיִיתִי נִשְׁאָר וְשׁוֹהֶה בְּחֵפֶץ־לֵב בֵּין הָעֲרָכִים שֶׁהִתְחַבְּבוּ עָלַי, וְאִם הֶכְרֵחַ הוּא שֶׁמַשֶּׁהוּ יִשְׁתַּנֶּה, כִּי עַתָּה הָיִיתִי רוֹצֶה לִחְיוֹת לְכָל הַפָּחוֹת בֵּין הַכְּלָבִים, אֲשֶׁר עוֹלָמָם דּוֹמֶה לְעוֹלָמֵנוּ וְהֵם מֻקָּפִים אוֹתָם דְּבָרִים עַצְמָם.

עוֹד שָׁעָה קַלָּה יֵשׁ בְּיָדִי כְּדֵי לְהַעֲלוֹת זֹאת עַל הַכְּתָב וּלְסַפֵּר. אֲבָל בּוֹא יָבוֹא יוֹם, שֶׁיָּדִי תִהְיֶה מְרֻחֶקֶת מִמֶּנִּי, וְאִם אֲצַוֶּה עָלֶיהָ לִכְתֹּב, כָּתוֹב תִּכְתֹּב מִלִּים שֶׁאֵין כַּוָּנָתִי לְאָמְרָן. זְמַן הַפֵּרוּשׁ הַשּׁוֹנֶה יַגִּיעַ, וְלֹא תִשָּׁאֵר מִלָּה אַחַת עַל תִּלָּהּ. וְכָל מַשְׁמָעוּת תְּטֻשְׁטַשׁ כְּאוֹתָם עֲנָנִים וְתֵרֵד כְּרֶדֶת הַמַּיִם. עַל אַף כָּל הַפַּחַד הֲרֵינִי כְּאֶחָד הָעוֹמֵד בִּפְנֵי דְבַר־מָה גָדוֹל, וַאֲנִי נִזְכָּר כִּי קֹדֶם לָכֵן קָרוּ לִי תְכוּפוֹת מִקְרִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן, בְּטֶרֶם הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב. וְאִלּוּ הַפַּעַם הַזֹּאת אֶהְיֶה אֲנִי נִכְתָּב. אַנִי הוּא הָרוֹשֵׁם אֲשֶׁר הִשְׁתַּנֵה יִשְׁתַּנֶּה. הָהּ, חָסֵר רַק דָּבָר שֶׁל מַה־בְּכָךְ, וּכְבָר הָיִיתִי יָכוֹל לְהָבִין זֹאת וּלְקַבֵּל. רַק צַעַד אֶחָד וְכָל מְצוּקָתִי הַקָּשָׁה הָיְתָה הוֹפֶכֶת לְאֹשֶׁר. אֶלָּא שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לִצְעֹד צַעַד זֶה. כִּי נָפוֹל נָפַלְתִּי וְאֵינִי יָכוֹל לָקוּם עוֹד, כִּי הֻשְׁבֵּר הֻשְׁבַּרְתִּי. וַאֲנִי קַוֵּה קִוִּיתִי תָמִיד כִּי יִתָּכֵן שֶׁתָבוֹא עוֹד עֶזְרָה. הַדְּבָרִים הִנֵּה הֵם לְפָנַי, רְשׁוּמִים בְּתוֹךְ כְּתָבַי שֶׁלִּי, כָּל מַה שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי לוֹ עֶרֶב אַחֲרֵי עֶרֶב. הֶעְתַּקְתִּים מִן הַסְּפָרִים, שֶׁבָּהֶם מְצָאתִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִים לִי וּכְאִלּוּ מוֹצְאָם מִמֶּנִּי וּכְמוֹ שֶׁלִּי עַצְמִי. וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲלוֹתָם עַכְשָׁו עוֹד פַּעַם עַל הַנְּיָר, כָּאן בְּכָרְעִי עַל בִּרְכַּי לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָן; רְצוֹנִי לְכָתְבָם, שֶׁכֵּן, בְּדֶרֶךְ זוֹ מִתְמַשֵּׁךְ הָעִנְיָן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּקָרְאִי זֹאת, וְכָל מִלָּה מִשְׁתָּהָה וְיֵשׁ לָהּ פְּנַאי לְעוֹרֵר הֵדִים.

“Mécontent de tous et mécontent de mois, je voudrais bien me racheter et m’enorgueillir un peu dans le silence et la solitude de la nuit. Ames de ceux que j’ai aimés, âmes de ceux que j’ai chantés, fortifiez־moi soutenez־moi, eloignez de moi le monsonge et les vapeurs corruptrices du monde; et vous Seigneur mon Dieu! Accordez־moi la grâce de produire quelques beaux vers qui me prouvent à moi־même que je ne suis pas le dernier des hommes, que je ne suis pas inferieur à ceux que je meprise”.

"בְּנֵי־נָבָל, גַּם בְּנֵי בְלִי־שֵׁם נִכְּאוּ מִן־הָאָרֶץ; וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה…

… וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם…

… נָתְסוּ נְתִיבָתִי, לְהַוָּתִי יֹעִילוּ, לֹא עֹזֵר לָמוֹ…

… וְעַתָּה עָלַי תִּשְׂתַּפֵּךְ נַפְשִׁי, יֹאחֲזוּנִי יְמֵי־עֹנִי.

… לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי, וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן,

… בְּרָב־כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי, כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי.

… מֵעַי רֻתְּחוּ וְלֹא־דָמּוּ, קִדְמֻנִי יְמֵי־עֹנִי

… וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי, וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים"

(אִיוֹב ל')

הָרוֹפֵא לֹא הֵבִין לְנַפְשִׁי. מְאוּם לֹא הֵבִין. אָמְנָם, קָשֶׁה הָיָה הַדָּבָר לְהַסְבִּיר זֹאת. הֶחְלִיטוּ שֶׁיֵּשׁ לְנַסּוֹת וּלְטַפֵּל בִּי בְּעֶזְרַת חַשְׁמַל. יָפֶה, קִבַּלְתִּי פֶּתֶק: עָלַי לִהְיוֹת בְּשָׁעָה אַחַת בְּ־Salpetriere. בִּקַּרְתִּי שָׁם. נֶאֱלַץ הָיִיתִי לַעֲבֹר זְמַן מְמֻשָּׁךְ עַל פְּנֵי צְרִיפִים שׁוֹנִים, עַל פְּנֵי כַּמָּה חֲצֵרוֹת, שֶׁבָּהֶם נִצְּבוּ פֹּה וְשָׁם אֲנָשִׁים חֲבוּשֵׁי כִּפּוֹת לְבָנוֹת כְּדֻגְמַת אֲסִירִים מִתַּחַת לְעֵצִים עֲרֻמִּים. לְבַסּוֹף נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ חֶדֶר אָרֹךְ, אָפֵל, בָּנוּי כְּמִסְדְּרוֹן, וְהָיוּ לוֹ מִצַּד אֶחָד אַרְבָּעָה חַלּוֹנוֹת שֶׁשִּׁמְשׁוֹתֵיהֶם כֵּהוֹת־יְרַקְרַקּוֹת, וְכָל אֶחָד מֵהֶם נִפְרָד מִן הַשֵּׁנִי עַל־יְדֵי קְיר־בֵּינַיִם רָחָב וְשָׁחוֹר. וְכָאן נִמְשַׁךְ וְעוֹמֵד סַפְסָל־עֵץ וְעַל הַסַּפְסָל יָשְׁבוּ אֵלֶּה שֶׁהִכִּירוּנִי וְהִמְתִּינוּ לִי. כֵּן, כֻּלָּם הָיוּ כָּאן. וּכְשֶׁהִתְרַגַּלְתִּי לְדִמְדּוּמֵי הַבַּיִת, הַבְחֵן הִבְחַנְתִּי כִּי בֵּין אֵלֶּה שֶׁיָּשְׁבוּ בְּשׁוּרָה אַחַת שֶׁאֵין לָהּ סוֹף, שֶׁכֶם לְיַד שֶׁכֶם, אֶפְשָׁר הָיָה שֶׁיֵּשְׁבוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, בְּרִיּוֹת עֲלוּבוֹת, בַּעֲלֵי מְלָאכָה, מְשָׁרְתוֹת וְעֶגְלוֹנֵי מַשָּׂאִיּוֹת. לְמַטָּה, בַּצַּד הַצַּר שֶׁל הַפְּרוֹזְדוֹר, עַל כִּסְּאוֹת מְיֻחָדִים, נִתְיַשְּׁבוּ בְּרַחֲבוּת שְׁתֵּי נָשִׁים שְׁמֵנוֹת, שֶׁשּׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶן, וְהֵן, כַּנִּרְאֶה, שׁוֹעֲרוֹת. בָּדַקְתִּי אֶת הַשָּׁעוֹן; הַשָּׁעָה חָמֵשׁ דַּקּוֹת לִפְנֵי אַחַת. בְּעוֹד חָמֵשׁ דַּקּוֹת, לְכָל הַיּוֹתֵר בְּעוֹד עֶשֶׂר דַּקּוֹת, יַגִּיעַ תּוֹרִי; לֹא הָיָה אֵפוֹא רַע כָּל כָּךְ. הָאֲוִיר הָיָה רַע, כָּבֵד, מְשֻׁפָּע בִּבְגָדִים וּנְשִׁימוֹת, בְּמָקוֹם מִסֻיָּם אֶחָד, נָשְׁבָה הַצִּנָּה הַכְּבֵדָה וְהַמִּתְאַבֶּכֶת שֶׁל אֶתֶר, שֶׁחָדְרָה הֵנָּה מִבֵּין סִדְקָהּ שֶׁל דֶּלֶת. הִתְחַלְתִּי לְהִתְהַלֵּךְ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. הִרְהַרְתִּי בָּזֶה, שֶׁשְּׁלָחוּנִי הִנֵּה, אֶל בֵּין בְּרִיּוֹת אֵלֶּה, לִשְׁעַת־קַבָּלָה כְּלָלִית גְּדוּשָׁה זוֹ. הָיְתָה זוֹ הַהוֹכָחָה הַגְּלוּיָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאֲנִי שַׁיָּךְ אֶל הַמְסֻלָּקִים; הַאִם הִבְחִין הָרוֹפֵא בְּכָךְ בְּהִתְבּוֹנְנוֹ בִּי? וַאֲנִי הֲלֹא הִגַּעְתִּי לְבִקּוּר זֶה אֵצֶל הָרוֹפֵא לָבוּשׁ חֲלִיפָה טוֹבָה, בְּאֹפֶן יַחֲסִי, וּמָסַרְתִּי אֶת כַּרְטִיס־הַבִּקּוּרִים שֶׁלִּי, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, הִבְחִין בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא בְּכָךְ, וְשֶׁמָּא הִסְגַּרְתִּי אֶת עַצְמִי, אַךְ כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה זוֹ כְּבָר עֻבְדָּה מֻגְמֶרֶת מָצָאתִי שֶׁאֵין הַדָּבָר פָּסוּל כָּל־כָּךְ; הַבְּרִיּוֹת יָשְׁבוּ בְּשַׁלְוָה וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ בִּי. אֲחָדִים מֵהֶם סָבְלוּ כְּאֵבִים וְהֶחֱלִיפוּ רֶגֶל בָּרֶגֶל, כְּדֵי לַעֲמֹד בַּכְּאֵבִים. גְּבָרִים שׁוֹנִים הִשְׁעִינוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם אֶל כַּפּוֹת יְדֵיהֶם הַשְּׁטוּחוֹת, אֲחֵרִים יָשְׁנוּ שֵׁנָה עֲמֻקָּה כְּשֶׁפְּנֵיהֶם מְכֻסּוֹת. אִישׁ שָׁמֵן אֶחָד, שֶׁצַּוָּארוֹ אָדֹם וְנָפוּחַ, יָשַׁב כָּפוּף לְפָנָיו, הִתְבּוֹנֵן בָּרִצְפָּה, וְיָרַק מִזְּמַן לִזְמַן בְּקוֹל אֶל מָקוֹם, שֶׁנִּרְאָה לוֹ מַתְאִים לְכָךְ. יֶלֶד אֶחָד הִתְיַפֵּחַ בַּפִּנָּה; הוּא מָשַׁךְ אֶת רַגְלָיו הַאֲרֻכּוֹת וְהָרָזוֹת אֵלָיו אֶל הַסַּפְסָל, וְעַכְשָׁו חִבֵּק אוֹתָן וּלְחָצָן אֶל גּוּפוֹ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נֶאֱלַץ הוּא לְהִפָּרֵד מֵהֶן. אִשָּׁה קְטַנָּה וְחִוֶּרֶת, שֶׁכּוֹבַע־קְרֶפּ מְקֻשָּׁט פְּרָחִים שְׁחוֹרִים וַעֲגֻלִּים, חָבוּשׁ הָיָה בַּאֲלַכְסוֹן עַל שַׂעֲרוֹתֶיהָ, הָיְתָה לָהּ עָוִית־צְחוֹק מִסָּבִיב לִשְׂפָתֶיהָ הַדַּלּוֹת, אֲבָל רִיסֶיהָ הַמְּחוּצִּים זָלְגוּ. לֹא הַרְחֵק מִמֶּנָּה הוֹשִׁיבוּ נַעֲרָה שֶׁפָּנֶיהָ עֲגֻלוֹת וַחֲלָקוֹת וְעֵינֶיהָ חוֹרְגוֹת וְיוֹצְאוֹת, וַאֲשֶׁר חָסְרוּ כָּל הַבָּעָה; פִּיהָ הָיָה פָּעוּר, וְכָךְ נִרְאָה בְּשַׂר־שִׁנֶּיהָ לָבָן וְרִירִי, עִם שִׁנַּיִם רְעוּעוֹת. הַרְבֵּה תַּחְבּוֹשׁוֹת הָיוּ חֲבוּשׁוֹת מִסָּבִיב לָרֹאשׁ, רֹבֶד אַחֲרֵי רֹבֶד, עַד שֶׁנִּרְאֲתָה עוֹד רַק עֵינָהּ הָאַחַת, דּוֹמֶה שֶׁלֹּא הָיְתָה שַׁיֶּכֶת עוֹד לְאִישׁ. תַּחְבּוֹשׁוֹת, שֶׁהִסְתִּירוּ, וְתַחְבּוֹשׁוֹת שֶׁהִבְלִיטוּ אֶת אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵיהֶן. תַּחְבּוֹשׁוֹת שֶׁהִתִּירוּ אוֹתָן, וַאֲשֶׁר בְּתוֹכָן, כְּמוֹ בְּמִטָּה מְזֻהֶמֶת, הָיְתָה יָד, שֶׁלֹּא הָיְתָה עוֹד בְּגֶדֶר יָד; וְרֶגֶל חֲבוּשָׁה, שֶׁבָּלְטָה מִן הַשּׁוּרָה, גְּדוֹלָה כְּקוֹמַת אָדָם. הִתְהַלַּכְתִּי הָלוֹךְ וַחֲזוֹר וְהִתְאַמַּצְתִּי לִהְיוֹת שָׁלֵו. הִתְעַסַּקְתִּי הַרְבֵּה בַּקִּיר שֶׁמִּמּוּלִי. שַׂמְתִּי לֵב, שֶׁהָיוּ בּוֹ דְּלָתוֹת אֲחָדוֹת בַּעֲלוֹת פֶּתַח אֶחָד וַאֲשֶׁר לֹא הִגִּיעוּ עַד לַתִּקְרָה, בְּאֹפֶן שֶׁפְּרוֹזְדוֹר זֶה לֹא הָיָה נִפְרָד לְגַמְרֵי מִן הַחֲדָרִים הַסְּמוּכִים, הִבַּטְתִּי בַּשָּׁעוֹן; הִתְהַלַּכְתִּי כָּאן הָלוֹךְ וְחָזוֹר בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה שְׁלֵמָה. לְאַחַר שָׁעָה קַלָּה בָּאוּ הָרוֹפְאִים, תְּחִלָּה אֲנָשִׁים צְעִירִים אֲחָדִים, שֶׁעָבְרוּ כָּאן בְּפָנִים אֲדִישׁוֹת, וּלְבַסּוֹף הָרוֹפֵא שֶׁאֶצְלוֹ בִּקַּרְתִּי, בִּכְסָיוֹת בְּהִירוֹת, חָבוּשׁ Chapeau a huit reflets עִם אַדֶּרֶת שֶׁאֵין בָּהּ כָּל דֹּפִי. מִשֶּׁרָאָה אוֹתִי הֵרִים קְצָת אֶת כּוֹבָעוֹ וְחִיֵּךְ מִתּוֹךְ פִּזּוּר־נֶפֶשׁ. הָיְתָה לִי אֵפוֹא תִּקְוָה, כִּי יַזְמִינוּנִי אֵלָיו מִיָּד, אֲבָל שׁוּב חָלְפָה שָׁעָה, וְאֵינִי יָכוֹל לְהִזָּכֵר בַּמֶּה בְּלִיתִיהָ. הִיא עָבְרָה וְחָלְפָה. בָּא אִישׁ זָקֵן אֶחָד, לָבוּשׁ סִנָּר מֻכְתָּם, מֵעֵין אָח רַחֲמָן, נָגַע בִּכְתֵפִי. נִכְנַסְתִּי לְחֶדֶר אֶחָד סָמוּךְ. הָרוֹפֵא וְהָאֲנָשִׁים הַצְּעִירִים יָשְׁבוּ סָבִיב לְשֻׁלְחָן וְהִבִּיטוּ בִּי, הִגִּישׁוּ לִי כִּסֵּא, כָּךְ. וְעַכְשָׁו שׂוּמָה עָלַי לְסַפֵּר לָהֶם מַה לְמַעֲשֶׂה מִתְרַחֵשׁ אִתִּי. בְּקִצּוּר כְּכָל הָאֶפְשָׁר, S’il Vous plait. שֶׁכֵּן אֵין זְמַן מַסְפִּיק לַאֲדוֹנִים אֵלֶּה. הַדָּבָר הָיָה תָּמוּהַּ בְּעֵינַי. הָאֲנָשִׁים הַצְּעִירִים יָשְׁבוּ וְהִבִּיטוּ בִּי מִתּוֹךְ אוֹתָהּ סַקְרָנוּת מְחֻשֶּׁבֶת, מִקְצוֹעִית, שֶׁאוֹתָהּ לָמְדוּ וְקָנוּ לְעַצְמָם. הָרוֹפֵא, שֶׁאוֹתוֹ הִכַּרְתִּי, לִטֵּף אֶת זְקָנוֹ הַחַד, צָחַק מִתּוֹךְ פִּזּוּר־נֶפֶשׁ. דּוֹמֶה הָיָה עָלַי, כִּי פָּרוֹץ אֶפְרֹץ בִּבְכִי, אֲבָל שָׁמַעְתִּי אֶת עַצְמִי אוֹמֵר בְּצָרְפָתִית: “הָיָה לִי כְּבָר הַכָּבוֹד, אֲדוֹנִי, לְפָרֵט לְפָנֶיךָ אֶת כָּל הַיְדִיעוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי לְפָרֵט. אִם הִנְּךָ סָבוּר שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ, כִּי גַּם אֲדוֹנִים אֵלֶּה יָדְעוּ זֹאת, הֲרֵי שֶׁאַתָּה מְסֻגָּל, בְּוַדַּאי, לְאַחַר שִׂיחָתֵנוּ זוֹ, לִמְסֹר זֹאת בְּמִלִּים מְעַטּוֹת, וְאֵלּוּ לִי קָשֶׁה מְאֹד לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה”. הָרוֹפֵא קָם מִמּוֹשָׁבוֹ בְּחִיּוּךְ אָדִיב, נִגַּשׁ יַחַד עִם הָעוֹזְרִים אֶל הַחַלּוֹן, וְאָמַר מִלִּים אֲחָדוֹת, שֶׁלִּוָּה אוֹתָן בִּתְנוּעַת־יָד מְאֻזֶּנֶת וּמְרַפְרֶפֶת. לְאַחַר שָׁלֹשׁ דַּקּוֹת בָּא אֶחָד מִן הַצְּעִירִים וְאָמַר, מִתּוֹךְ נִסָּיוֹן לְהַבִּיט בִּי מַבָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַחֻמְרָה: “הַאִם מֵיטִיב אַתָּהּ לִישֹׁן, אֲדוֹנִי?” “לֹא, שְׁנָתִי חֲטוּפָה”. וְאָז קָפַץ וְחָזַר אֶל הַקְּבוּצָה, וְשָׁם הֵם נָשְׂאוּ וְנָתְנוּ עוֹד רֶגַע אֶחָד. וּלְאַחַר־כָּךְ פָּנָה אֵלַי הָרוֹפֵא וְהוֹדִיעַ לִי, כִּי עוֹד יַחֲזֹר וְיִּקְרָא לִי. אֲנִי הִזְכַּרְתִּי לוֹ כִּי נִקְרֵאתִי לְשָׁעָה אַחַת. הוּא צָחַק וְעָשָׂה כַּמָּה תְּנוּעוֹת מְהִירוֹת וְקוֹפְצָנִיּוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו הַקְּטַנּוֹת וְהַלְּבָנוֹת, שֶׁמַּשְׁמָעָן הָיָה, כִּי הוּא עָסוּק. חָזַרְתִּי אֵפוֹא לַפְּרוֹזְדוֹר שֶׁבּוֹ הָיָה הָאֲוִיר כָּבֵד יוֹתֵר, וְהִתְחַלְתִּי שׁוּב לְהַלֵּךְ הָלוֹךְ וַחֲזוֹר, אַף־עַל־פִּי שֶׁחַשְׁתִּי אֶת עַצְמִי עָיֵף עַד מָוֶת. לְבַסּוֹף גָּרַם לִי הָרֵיחַ הַלַּח וְהַדָּחוּס סְחַרְחֹרֶת; נֶעֱצַרְתִּי לְיַד דֶּלֶת הַכְּנִיסָה וּפְתַחְתִּיהָ בְּמִקְצָת. רָאִיתִי, כִּי בַּחוּץ עָמְדוּ צָהֳרַיִם וּמְעַט שֶׁמֶשׁ, וְדָבָר זֶה הֵיטִיב לִי בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְשַׁעֵר. אַךְ הִסְפַּקְתִּי לַעֲמֹד רֶגַע קָט וָאֶשְׁמַע כִּי מִי שֶׁהוּא קָרָא לִי. אִשָּׁה אַחַת, שֶׁיָּשְׁבָה בְּמֶרְחָק שְׁנֵי צְעָדִים לְיַד שֻׁלְחָן קָטָן, שֶׁרָקְקָה אֵלַי דָּבָר־מָה. מִי זֶה הִרְשָׁה לִי לְפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת? אָמַרְתִּי, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת הָאֲוִיר הַזֶּה. טוֹב, זֶה עִנְיָנִי, אֲבָל הַדֶּלֶת חַיֶּבֶת לְהִסָּגֵר. הַאִם אֵין אֶפְשָׁרוּת לְפְתֹּחַ חַלּוֹן? לֹא, הַדָּבָר אָסוּר. הֶחְלַטְתִּי לַחֲזֹר וּלְהַלֵּךְ, הָלוֹךְ וַחֲזוֹר, שֶׁכֵּן יֵשׁ בְּכָךְ מֵעֵין הִמּוּם עַצְמִי וְאֵין אִישׁ נִפְסַד מִכָּךְ. אֲבָל לָאִשָּׁה אֲשֶׁר לְיַד הַשֻּׁלְחָן הַקָּטָן לֹא נִרְאָה עַכְשָׁו גַּם דָּבָר זֶה. אֵין מָקוֹם־מוֹשָׁב בִּשְׁבִילִי? לֹא, לֹא הָיָה כָּזֶה. וְאוּלָם הַהִלּוּךְ בָּזֶה אָסוּר; אֲנִי חַיָּב לִמְצֹא לִי מוֹשָׁב. מוֹשָׁב אֶחָד עוֹד יִמָצֵא. הָאִשָּׁה צָדְקָה, כִּי בֶּאֱמֶת נִמְצָא תֵכֶף מְקוֹם־מוֹשָׁב, לְיַד הַנַּעֲרָה עִם הָעֵינַיִם הַחוֹרְגוֹת וְיוֹצְאוֹת. יָשַׁבְתִּי, אֵפוֹא, מִתּוֹךְ הַרְגָּשָׁה, כִּי מַצָּב זֶה וַדַּאי יֵשׁ בּוֹ מִן הַהַכְשָׁרָה לְדָבָר־מָה נוֹרָא. מִשְּׂמֹאל הָיְתָה, אֵפוֹא, הַנַּעֲרָה בַּעֲלַת הַחֲנִיכַיִם הָרְקוּבִים; וּבַאֲשֶׁר הָיָה מִיְּמִינִי יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין רַק לְאַחַר שָׁעָה קַלָּה. הָיְתָה זוֹ מַסָּה גְּדוֹלָה, חַסְרַת תְּנוּעָה, שֶׁהָיָה לָהּ רַק פָּן אֶחָד וְהָיְתָה לָהּ יָד גְּדוֹלָה, כְּבֵדָה, מְשֻׁתֶּקֶת. הַפָּן שֶׁרָאִיתִי הָיָה רֵיק, חָסֵר כָּל תָּוִים וּבְלִי זִכְרוֹנוֹת, וְהָיָה מַתְמִיהַּ. כִּי הַחֲלִיפָה הָיְתָה כְּאִלּוּ שֶׁל בַּר־מִינָן שֶׁהִלְבִּישׁוּהוּ לְמַעַן אֲרוֹן־הַמֵּתִים. הָעֲנִיבָה הַצָּרָה וְהַשְּׁחוֹרָה גַּם הִיא הָיְתָה עֲנוּדָה בְּאוֹתוֹ אֹפֶן בִּלְתִּי־אִישִׁי וְרוֹפֵף מִסָּבִיב לַצַּוָּארוֹן, וְעַל הַמְּעִיל נִכָּר הָיָה שֶׁהוּא הֻלְבַּשׁ עַל־יְדֵי מִישֶׁהוּ אַחֵר עַל־גַּבֵּי גּוּף חֲסַר־רָצוֹן. אֶת הַיָּד הִנִּיחוּ עַל מִכְנָס זֶה בִּמְקוֹם שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת, וַאֲפִלּוּ הַשֵּׁעָר הָיָה מְסֻרָק כְּאִלּוּ עַל־יְדֵי נָשִׁים הַמְּטַהֲרוֹת גּוּפוֹת שֶׁל בַּר־מִינָנִים, וְהָיָה דּוֹמֶה לִשְׂעַר פֻּחְלָצִים, מְסֻדָּר בְּנֻקְשׁוּת. הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּכָל אֵלֶּה בְּשִׂימַת־לֵב, וְעָלְתָה בִּי מַחֲשָׁבָה, כִּי זֶהוּ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִקְבַּע בִּשְׁבִילִי, שֶׁכֵּן הַאֲמֵן הֶאֱמַנְתִּי כִּי סוֹף־סוֹף הִגַּעְתִּי אֶל אוֹתָהּ תַּחֲנָה בְּחַיַּי אֲשֶׁר בָּהּ אֶשְׁהֶה וְאֶשָּׁאֵר לְתָמִיד. אָכֵן, הַגּוֹרָל יֵשׁ לוֹ דְּרָכִים מֻפְלָאוֹת.

לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ בָּרָמָה, מִמָּקוֹם סָמוּךְ מְאֹד לְמָקוֹם זֶה, זַעֲקוֹת פַּחַד וְהִתְגּוֹנְנוּת שֶׁל יֶלֶד, שֶׁאַחֲרֵיהֶן בָּאָה בְּכִיָּה חֲרִישִׁית וּמְאֻפֶּקֶת. שָׁעָה שֶׁהִתְאַמַּצְתִּי לִקְבֹּעַ מֵהֵיכָן יָכוֹל הָיָה לְהַגִּיעַ כָּל זֶה, רִטְּטָה שׁוּב זְעָקָה קְטַנָּה וּמְדֻכְּאָה, וְשָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת, אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ, וּצְעָקָה שֶׁצִּוְּתָה בְּקוֹל לֹא־רָם וּלְאַחַר־מִכֵּן הִתְחִילָה נָעָה אֵיזוֹ מְכוֹנָה אֲדִישָׁה אֲשֶׁר לֹא חָשְׁשָׁה לִמְאוּם. עַכְשָׁו נִזְכַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ מַחֲצִית־הַקִּיר, וּבָרוּר הָיָה לִי, כִּי כָּל זֶה הִגִּיעַ מֵעֵבֶר לַדְּלָתוֹת וְכִי שָׁם שְׁקוּעִים הָיוּ הָעוֹבְדִים בָּעֲבוֹדָה.

וְאָמְנָם, מִזְּמַן לִזְמַן הוֹפִיעַ וְיָצָא מִשָּׁם הָאָח הָרַחֲמָן, לָבוּשׁ סִנָּרוֹ הַמֻּכְתָּם וְקָרָץ בְּעֵינָיו. וּכְבָר לֹא הֶעֱלֵיתִי עַל הַדַּעַת, כִּי יְתַכֵן שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן אֵלַי. הַאִם הַתְכַּוֵן אֵלַי? לֹא. שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ כָּאן שֶׁהוֹבִילוּ כִּסֵּא נוֹעַ; הֵם הָרִימוּ אֶת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד עַל מְנַת לְהַכְנִיסוֹ, וְהַבְחֵן הִבְחַנְתִּי עַכְשָׁו, כִּי הָיָה זֶה אִישׁ זָקֵן וּמְשֻׁתָּק, אֲשֶׁר הָיָה לוֹ עֲדַיִן צָעַד אֶחָד, מְצֻמְצָם יוֹתֵר, מְשֻׁמָּשׁ מֵרֹב חַיִּים, עִם עַיִן פְּקוּחָה אַחַת, עֲכוּרָה וַעֲצוּבָה. הֵם גִּלְגְּלוּהוּ אֶל פְּנִים הַחֶדֶר, וְנִתְפַּנָּה לִידֵי מָקוֹם רַב. וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי וְהִרְהַרְתִּי בְּלִבִּי: מָה רָצוּ שָׂם לַעֲשׂוֹת לַנַעֲרָה הַטִּפְּשָׁה וְאִם גַּם הִיא צָעוֹק תִּצְעַק. הַמְּכוֹנוֹת טִרְטְרוּ מֵאַחֲרֵיהֶם טִרְטוּר חֲרָשְׁתִּי נָעִים כָּל־כָּךְ, וְלֹא הָיָה בְּכָךְ כְּלָל מִשּׁוּם הַרְגָּעָה.

וְאוּלָם לְפֶתַע־פִּתְאֹם הָיְתָה דְּמָמָה מָחְלֶטֶת, וְתוֹךְ הַדְּמָמָה דִבֵּר קוֹל מְיֻשָּׁב וּשְׂבַע־רָצוֹן עִם עַצְמוֹ שֶׁנִּדְמֶה לִי, כִּי אֲנִי מַכִּירוֹ: “Riez”. הַפְסָקָה. “Riez. Mais riez, riez” וַאֲנִי צָחַקְתִּי כְּבָר. אָכֵן, לֹא מֻסְבָּר הָיָה לָמָּה זֶה לֹא רָצָה שָׁם הָאִישׁ לִצְחֹק. מְכוֹנָה הֵחַלָּה לְטַרְטֵר, אֲבָל שׁוּב נָדַמָּה, מִלִּים הָחְלְפוּ, וְשׁוּב נִשְׁמַע אוֹתוֹ הַקּוֹל הַנִּמְרָץ שֶׁפָּקַד: Dites nous le mot: avant נָא לַהְגּוֹת אֶת הָאוֹתָיוֹת: A־v־a־n־t דְּמָמָה. On n’entend rien. Encoure un fois. וְהִנֵּה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה כָּל־כָּךְ חַם בִּפְנִים וְשָׁמַעְתִּי כְּעֵין לִמְלוּם סָפִיג: הוֹפִיעַ הַדָּבָר שׁוּב, לְאַחַר הַרְבֵּה הַרְבֵּה שָׁנִים. הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵטִיל עָלַי אֶת הַרְגָּשַׁת הַפַּלָּצוּת הָעֲמֻקָּה הָרִאשׁוֹנָה, שָׁעָה שֶׁנִּתְקַפְתִּי עַל־יְדֵי קַדַּחַת בִּהְיוֹתִי יֶלֶד: הַדָּבָר הַגָּדוֹל. כֵּן, כָּךְ אָמַרְתִּי תָּמִיד שָׁעָה שֶׁעָמְדוּ סָבִיב לְמִטָּתִי וּבָדְקוּ אֶת דָּפְקִי וּשְׁאָלוּנִי מַה הוּא שֶׁהִבְהִילַנִי: הַדָּבָר הַגָּדוֹל. וּכְשֶׁהִזְעִיקוּ אֶת הָרוֹפֵא שֶׁלִּי וְהוּא עָמַד וְדִבֵּר אֵלַי, בִּקַּשְׁתִּיו שֶׁעָשׂה יַעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ כְּדֵי שֶׁהַדָּבָר הַגָּדוֹל יִסְתַּלֵּק. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּמוֹהוּ כַּאֲחֵרִים, הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְסַלְּקוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיִיתִי אָז עוֹד יֶלֶד קָטָן וְקַל הָיָה לַעֲזֹר לִי. וְהִנֵּה עַכְשָׁו הוּא הוֹפִיעַ שׁוּב. בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן פָּשׁוּט נֶעְלָם, וְגַם בְּלֵּילוֹת שֶׁל קַדַּחַת לֹא הָיָה חוֹזֵר אֱלֵי, אָבֵל עַכְשָׁו הִנֵּהוּ כָּאן. עַכְשָׁו גָּדַל וְעָלָה מִתּוֹכִי כְּמוֹ אֵיזוֹ תְּפִיחָה, כְּמִין רֹאשׁ שֵׁנִי, וְהָיָה חֵלֶק מִמֶּנִּי, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת שַׁיָּךְ אֵלַי, שֶׁכֵּן הָיָה גָּדוֹל כָּל־כָּךְ. הוּא הָיָה כָּאן כְּמִין חַיָּה גְּדוֹלָה שֶׁמֵּתָה, וַאֲשֶׁר בְּעוֹדָהּ בַּחַיִּים הָיְתָה אֶצְלִי בְּחִינַת יָד, אוֹ בְּחִינַת זְרוֹעַ. וְדָמִי זָרַם דַּרְכִּי וְזָרַם דַּרְכָּהּ, כִּזְרֹם תּוֹךְ אוֹתוֹ גּוּף עַצְמוֹ. וְלִבִּי נֶאֱלָץ לְהִתְאַמֵּץ מְאֹד, כְּדֵי לְהַזְרִים אֶת הַדָּם אֶל הַדָּבָר הַגָּדוֹל וְכִמְעַט לֹא הָיָה לְכָךְ דָּם בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת. וְהַדָּם זָרַם לְלֹא רָצוֹן לְתוֹךְ הַדָּבָר הַגָּדוֹל וְהָיָה חוֹזֵר בְּצוּרָה חוֹלָה וְרָעָה וְאוּלָם הַדָּבָר הַגָּדוֹל תָּפַח וְגָדַל אֶל מוּל פָּנַי, כְּמִין חַבּוּרָה חַמָּה וּתְכֻלָּה וְגָדַל אֶל מוּל פִּי, וְעַל גַּבֵּי עֵינִי הָאַחֲרוֹנָה כְּבָר מֻטָּל צֵל שׁוּלָיו.

אֵינִי יָכוֹל לְהִזָּכֵר, אֵיכָה עָבַרְתִּי אֶת כָּל הַחֲצֵרוֹת הָרַבּוֹת וְיָצָאתִי מֵהֶן. הָיָה עֶרֶב, וַאֲנִי תָּעִיתִי בַּמָּחוֹז הַזָּר וְעָבַרְתִּי בִּשְּׂדֵרוֹת שֶׁל גַּנִּים מֻקְּפֵּי חוֹמוֹת לְלֹא סוֹף בְּכִוּוּן עוֹלֶה אֶחָד, וּכְשֶׁלֹּא הָיָה כָּל סוֹף עוֹד הָלַכְתִּי חֲזָרָה בְּכִוּוּן הַפוּךְ עַד לְמָקוֹם מִן הַמְּקוֹמוֹת וְשָׁם הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת בִּרְחוֹב אֶחָד, וְהוֹפִיעוּ רְחוֹבוֹת אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא רְאִיתִים אַף פַּעַם, וְשׁוּב רְחוֹבוֹת אֲחֵרִים. רַכְּבוֹת חַשְׁמַל הִגִּיעוּ לִפְעָמִים עַל מְאוֹרָם הַגָּדוֹל וְעַל רַעַשׁ נֻקְשָׁה וְדוֹפֵק וּמִיַּד חָלְפוּ וְעָבְרוּ הָלְאָה. אֲבָל עַל שִׁלְטֵיהֶן הָיוּ שֵׁמוֹת, שֶׁלֹּא יְדַעְתִּים. לֹא יָדַעְתִּי בְּאֵיזוֹ עִיר אֲנִי נִמְצָא וְאִם יֶשׁ לִי כָּאן דִּירָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְלֹא יָדַעְתִּי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי לֹא לְהוֹסִיף לָלֶכֶת עוֹד.

וְעַכְשָׁו נוֹסֶפֶת עוֹד מַחֲלָה זֹאת, שֶׁפָּגְעָה בִּי תָּמִיד בְּאֹפֶן מְיֻחָד כָּל־כָּךְ. אֲנִי בָּטוּחַ, שֶׁמְּזַלְזְלִים בְּחֻמְרָתָהּ, כְּשֵׁם שֶׁמַּפְרִיזִים בְּמִשְׁקָלָן שֶׁל מַחֲלוֹת אֲחֵרוֹת. מַחֲלָה זוֹ אֵין לָהּ תְּכוּנוֹת מֻבְהָקוֹת, הִיא מְסַגֶּלֶת לָהּ אֶת תְּכוּנוֹתָיו שֶׁל הַחוֹלֶה בָּהּ. בְּכֹחַ בִּטָּחוֹן שֶׁל סַהֲרוּרִי הִיא מֵפִיקָה מִכָּל אִישׁ וְאִישׁ אֶת סַכָּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה בְּיוֹתֵר, אֲשֶׁר דוֹמֶה הָיָה כִּי נֶעֶלְמָה, וְהִיא מַעֲמִידָהּ אוֹתָהּ שׁוּב לְנֶגֶד עֵינָיו, סָמוּךְ לוֹ מְאֹד, מַמָּשׁ בַּשָּׁעָה הַקְּרוֹבָה בְּיוֹתֵר.

גְּבָרִים, שֶׁהִתְנַסּוּ בְּגִיל הַלִּמּוּדִים בְּאוֹתָהּ מִדָּה מְגֻּנָּה וְחַסְרַת־אוֹנִים, שֶׁבְּנוֹת־סוֹדָהּ הַמְרֻמוֹת הֵן יְדֵי־הַנַּעַר הַמִּסְכֵּנוֹת וְהַקָּשׁוֹת, חוֹזְרִים פִּתְאֹם אֵלֶיהָ, אוֹ שֶׁמַּתְּחִילָה אֶצְלָם אֵיזוֹ מַחֲלָה, שֶׁהִתְגַּבְּרוּ כְּבָר עָלֶיהָ בִּהְיוֹתָם יְלָדִים; אוֹ יֵשׁ וּרְגִילוּת אֲשֶׁר חָדְלָה חוֹזֶרֶת וּבָאָה, אֵיזוֹ הֲטָיַת־רֹאשׁ הַסְּסָנִית, שֶׁהָיְתָה דְּבוּקָה בָּהֶם לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת. וְעִם כָּל אֵלֶּה בָּאָה וְעוֹלָה עִרְבֻּבְיָה שְׁלֵמָה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת תּוֹעִים, הַתְּלוּיָה בָּזֶה, כְּאוֹתָהּ מַטְלִית רְטֻבָּה בְּחֵפֶץ אֲשֶׁר דָּבַק בָּהּ. חַיִּים, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר הָיָה אַף פַּעַם קֹדֶם־לָכֵן לְהִתְנַסּוֹת בָּהֶם, עוֹלִים וּמִתְעָרְבִים עִם חַיִּים שֶׁאָמְנָם חָיוּ אוֹתָם, וְהֵם דּוֹחֲקִים אֶת הֶעָבָר, אֲשֶׁר דּוֹמֶה הָיָה כִּי הִנָּךְ מַכִּירוֹ: שָׁכַן בַּדָּבָר הָעוֹלֶה, מָצוּי כֹּחַ חָדָשׁ שֶׁנִּנּוֹחַ, וְאִלּוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ מֵאָז וּמִתָּמִיד, לֵאִים מִן הַהִזָכְרוּת הַתְּכוּפָה בָּהֶם.

אֲנִי שׁוֹכֵב בְּמִטָּתִי, בְּקוֹמָה חֲמִישִׁית, וְיוֹמִי, שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַפְסִיקוֹ, דּוֹמֶה לְלוּחַ־שָׁעוֹת בְּלִי מַרְאֵה־שָׁעוֹת. כְּחֵפֶץ, אֲשֶׁר הָיָה אָבוּד בְּמֶשֶׁךְ זְמַן רַב, נִמְצָא לְפֶתַע פִּתְאֹם שֶׁהוּא מֻנָּח בִּמְקוֹמוֹ, מְשֻׁמָּר וּבְמַצַּב טוֹב, וְהוּא חָדָשׁ אֲפִלּוּ מִמַּה שֶׁהָיָה בְּיוֹם שֶׁאָבַד, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נָתַן לְטִפּוּלוֹ הַמְיֻחָד שֶׁל מִישֶׁהוּ: כָּךְ מֻנָּחִים פֹּה וְשָׁם עַל גַּבֵּי שְׂמִיכָתִי דְּבָרִים מִימֵי יַלְדוּתִי שֶׁהָלְכוּ לְאִבּוּד וְהֵם עַכְשָׁו כְּמוֹ חֲדָשִׁים. הַפְּחָדִים אֲשֶׁר אָבְדוּ חָזְרוּ וּבָאוּ וְהִנֵּה הִנָּם בָּזֶה.

הַפַּחַד, כִּי חוּט־צֶמֶר קָטָן, שֶׁנִּשְׁלַף מְשׁוּלֵי הַשְּׂמִיכָה, נֻקְשֶׁה הוּא, נֻקְשֶׁה וְחַד כְּמוֹ מַחַט־פְּלָדָה; הַפַּחַד, כִּי כַּפְתּוֹר קָטָן זֶה שֶׁל כְּתֹנֶת־הַלַּיְלָה שֶׁלִּי גָּדוֹל מֵרֹאשִׁי, גָּדוֹל וְכָבֵד; הַפַּחַד, כִּי פְּרוּסַת־לֶחֶם זוֹ, הַנּוֹפֶלֶת עַתָּה מִמִּטָּתִי, כָּמוֹהָ כַּזְכוּכִית וְכִי הִיא תִּשַָּׁבֵר לִרְסִיסִים בְּהַגִּיעָהּ לְמַטָּה, וְהַדְּאָגָה הַמְדַכְּאָה, כִּי בְּכָךְ יִשָּׁבֵר בְּעֶצֶם הַכֹּל, הַכֹּל וּלְתָמִיד; הַפַּחַד, כִּי רְצוּעָה זוֹ מְשּׁוּלֵי מִכְתָּב שֶׁנִּפְתַּח הוּא דְּבַר־מָה אָסוּר, שֶׁאֵין אִישׁ צָרִיךְ לִרְאוֹתוֹ, מַשֶּׁהוּ יָקָר מְאֹד, שֶׁשּׁוּם מָקוֹם בַּבַּית אֵינוֹ דֵי בָּטוּחַ בִּשְׁבִילוֹ; הַפַּחַד, כִּי בָּלוֹעַ אֶבְלַע, שָׁעָה שֶׁאֵרָדֵם, אֶת הַפֶּחָם, הַמֻּנָּח בְּפֶתַח הַתַּנּוּר: הַפַּחַד, כִּי אֵיזוֹ סִפְרָה מַתְּחִלּה לְהִתְרַבּוֹת בְּתוֹךְ מֹחִי, עַד שֶׁאֵין לָהּ עוֹד מָקוֹם בְּתוֹכִי; הַפַּחַד כִּי הַדָּבָר שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב עָלָיו הִנּוֹ שַׁחַם, שַׁחַם אָפֹר; הַפַּחַד, כִּי הִנֵּה אֶפְרֹץ לְפֶתַע־פִּתְאֹם בִּצְעָקָה, וְכִי אֲנָשִׁים יִתְקַבְּצוּ לְיַד דַּלְתִּי וְהֵם יִפְרְצוּהָ לְבַסּוֹף; הַפַּחַד כִּי הָיִיתִי יָכוֹל לְהַסְגִּיר אֶת עַצְמִי וְלוֹמַר כָּל מַה שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁשׁ לְהַגִּיד, וְהַפַּחַד כִּי הָיִיתִי יָכוֹל לֹא לוֹמַר דָּבָר, שָׁכַן הַכֹּל בִּלְתִּי מֻבָּע – וּשְׁאָר הַפְּחָדִים… הַפְּחָדִים.

הִתְפַּלֵּל הִתְפַּלַּלְתִּי לְיַלְדוּתִי, וְהִנֵּה חָזְרָה אֵלַי וַאֲנִי חָשׁ, כִּי עֲדַיִן יַלְדוּתִי קָשָׁה כְּמִקֹּדֶם, וְלֹא הוֹעִילָה כְּלוּם הָעֻבְדָּה כִּי גָּדוֹל גָּדַלְתִּי בֵּינְתַיִם.

אֶתְמוֹל פָּחֲתָה אֶצְלִי מִדַּת הַחֹם, וְהַיּוֹם הַזֶּה מַתְחִיל כְּהַתְחִיל אָבִיב, אָבִיב בִּתְמוּנוֹת. רְצוֹנִי לְנַסּוֹת וְלָצֵאת לְבִקּוּר בַּסִּפְרִיָה הַלְּאֻמִּית אֵצֶל מְשׁוֹרְרִי, שֶׁלֹּא קָרָאתִי בּוֹ זֶה זְמַן מְמֻשָּׁךְ כָּל־כָּךְ, וְשֶׁמָּא אוֹכַל לְאַחַר־מִכֵּן לְטַיֵּל לְאַט לְאַט בַּגַּנִּים. שֶׁמָּא תִּהְיֶה נוֹשֶׁבֶת רוּחַ עַל פְּנֵי הַנָּהָר הַגָּדוֹל, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם שֶׁל מַמָּשׁ, וּבָאִים יְלָדִים, וְשׁוֹלְחִים עַל פְּנֵיהֶם סְפִינוֹת עִם מִפְרָשִׂים אֲדֻמִּים וּמִתְבּוֹנְנִים בָּהֶן.

הַיּוֹם לֹא צִפִּיתִי לְכָךְ, יָצָאתִי מֵחֶדְרִי מָלֵא חֶדְוָה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיָה זֶה טִבְעִי וּפָשׁוּט בְּיוֹתֵר. אַף־עַל־פִּי־כֵן הָיָה דְּבַר־מָה שֶׁגָּרַף אוֹתִי כִּגְרֹף אֶת הַנְּיָר, הִכְפִּישַׁנִי וּזְרָקַנִי, וְהָיָה בְּכָךְ מַשֶּׁהוּ אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמַע כְּמוֹתוֹ.

שְׁדֵרוֹת סֶן־מִישֶׁל הָיוּ רֵיקוֹת וּרְחוֹקוֹת, וְקַל הָיָה לְהַלֵּךְ בְּמִדְרוֹנָן הַקַּל. כַּנְפֵי חַלּוֹנוֹת הָיוּ נִפְתָּחִים לְמַעְלָה עִם צְלִיל שֶׁל זְכוּכִית, וּבָהֳקָם הָיָה מְרַחֵף עַל פְּנֵי הָרְחוֹב כְּרַחֵף צִפֳּרִים לְבָנוֹת. עֲגָלָה עִם גַּלְגַּלִּים אֲדֻמִּים־בּוֹהֲקִים עָבְרָה, וְשָׁם לְמַטָּה הַרְחֵק נָשָׂא מִישֶׁהוּ בְּיָדָיו דְּבַר־מָה שֶׁצִּבְעוֹ יָרֹק בָּהִיר. סוּסִים רָצוּ רְתוּמִים בְּרִתְמוֹת בּוֹרְקוֹת עַל פְּנֵי מְסִלָּה צְבוּעָה בְּצֶבַע כֵּהֶה, שֶׁהָיְתָה נְקִיָּה. הָרוּחַ הָיְתָה נִרְגֶּשֶׁת, חֲדָשָׁה, רַכָּה וְהַכֹּל הִתְרוֹמֵם וְעָלָה אֶל־עַל: רֵיחוֹת, קְרִיאוֹת, צְלִילֵי פַּעֲמוֹנִים.

עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי אֶחָד מִבָּתֵּי־הַקָּפֶה, שֶׁבָּהֶם מְנַגְּנִים בָּעֲרָבִים הַצּוֹעֲנִים הָאֲדֻמִּים וְהַמִּתְחַפְּשִׂים. מִן הַחַלּוֹנוֹת הַפְּתוּחִים זָחַל, כְּמִי שֶׁמַּצְפּוּנוֹ רַע עָלָיו, אֲוִירוֹ שֶׁל יוֹם שִׁלְשׁוֹם. מֶלְצָרִים מְסֹרָקִים לְמִשְׁעִי הָיוּ שָׁם, כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הַפֶּתַח. אֶחָד מֵהֶם עָמַד כָּפוּף וְזָרַק, חֹפֶן אַחַר חֹפֶן, חוֹל צָהֹב אֶל מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָנוֹת. אַחַד הָעוֹבְרִים־וְשָׁבִים דָּחַק בִּי וְהִצְבִּיעַ אֶל מוּל אֹרֶךְ הַרְחוֹב. הַמֶּלְצָר, שֶׁפָּנָיו הָיוּ סְמוּקִים מְאֹד, הִבִּיט רֶגַע אֶחָד בְּאוֹתוֹ כִּוּוּן בְּמַבָּט זוֹעֵם, אַחֲרֵי־כֵן הִתְפַּשֵּׁט צְחוֹק עַל לְחָיָיו חַסְרוֹת־הַזָּקָן, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ כֻּסּוּ בְּמַשֶּׁהוּ. הוּא רָמַז לְיֶתֶר הַמֶּלְצָרִים, הָפַךְ כַּמָּה פְּעָמִים בִּזְרִיזוּת אֶת פָּנָיו הַצּוֹחֲקוֹת מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל, כְּדֵי לְכַנֵּס אֶת כֻּלָּם וּכְדֵי שֶׁהוּא עַצְמוֹ לֹא יְאַחֵר. וְכָךְ עָמְדוּ כֻּלָּם וְהִבִּיטוּ לְמַטָּה וּכְאִלּוּ חִפְּשׂוּ, מִתּוֹךְ צְחוֹק וּמִתּוֹךְ צַעַר עַל שֶׁלֹּא גִלּוּ עֲדַיִן אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת מְגֻחָךְ.

חַשְׁתִּי, כִּי נִתְרַחֵשׁ בִּי אֵיזֶה פַּחַד. מַשֶּׁהוּ דָּחַק בִּי וּדְחָפַנִי אֶל הַצַּד הַשֵּׁנִי; אֶלָּא שֶׁהִתְחַלְתִּי רַק לְהֵחָפֵז בְּהִלּוּכִי וְהִסְתַּכַּלְתִּי בְּלִי־מֵשִׂים בַּאֲנָשִׁים הַמְּעַטִּים אֲשֶׁר לְפָנַי, שֶׁלֹּא הִבְחַנְתִּי אֶצְלָם בְּכָל דָּבָר מְיֻחָד. אַף־עַל־פִּי־כֵן רָאִיתִי, כִּי הָאֶחָד, נַעַר שָׁלִיחַ הַלָּבוּשׁ סִנָּר כָּחֹל וְעַל שִׁכְמוֹ טֶנֶא רֵיק, הִבִּיט בְּעִקְּבוֹת מִישֶׁהוּ, וּכְשֶׁשָּׂבַע מַרְאוֹת, הִסְתּוֹבֵב בּוֹ בַּמָּקוֹם לְעֵבֶר הַבָּתִּים וְהֶעֱוָה לְעֶבְרוֹ שֶׁל נַעַר שָׁלִיחַ צוֹחֵק הַעֲוָיָה מִסָּבִיב לְמִצְחוֹ, שֶׁהָיְתָה שְׁכִיחָה אֵצֶל כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּלְאַחַר כָּךְ הִבְרִיק בְּעֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת וְהָלַךְ לִקְרָאתוֹ, כְּפִי שֶׁנִּדְמֶה לִי, שְׂבַע־רָצוֹן וּמִתְנַדְנֵד.

צַפֵּה צִפִּיתִי, כִּי בְּרֶגַע שֶׁיִּתְפַּנֶּה שְׂדֵה־רְאִיָּה לְעֵינֵי הַבְחֵן תַּבְחִין בְּאֵיזוֹ דְּמוּת בִּלְתִּי־שְׁכִיחָה וְיוֹצֵאת־דֹּפֶן, אֶלָּא שֶׁהִתְבָּרֵר, כִּי שׁוּם אִישׁ לֹא הָלַךְ מִמּוּל לְעֵינַי, מִלְּבַד גֶּבֶר אֶחָד גָּדוֹל וְצָנוּם לָבוּשׁ מְעִיל כֵּהֶה וְחָבוּשׁ כּוֹבַע רַךְ וְשָׁחוֹר עַל גַּבֵּי שְׁעָרוֹ הַקָּצָר, הַבְּלוֹנְדִי־דַהֶה. נִתְחַוֵּר לִי כִּי בַּהֲלִיכוֹתָיו שֶׁל הָאִישׁ, כְּמוֹ בִּבְגָדָיו, לֹא הָיָה מְאוּם מִן הַמְגֻחָךְ, וְנִסִּיתִי לְהַבִּיט מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרוֹת וְאוֹתוֹ רֶגַע נִתְקַל הָאִישׁ בְּמַשֶּׁהוּ. כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי סָמוּךְ לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, שַׂמְתִּי אֶל לִבִּי לְהִזָּהֵר, אַךְ מִשֶּׁהִגַּעְתִּי לִמְקוֹם הַתַּקָּלָה, לֹא מָצָאתִי דָּבָר, כִּי הַמָּקוֹם פָּנוּי הָיָה מִכָּל מִכְשׁוֹל. שְׁנֵינוּ הִמְשַׁכְנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ, הוּא וַאֲנִי, וְהַמֶּרְחָק בֵּין שְׁנֵינוּ הָיָה כָּל הַזְּמַן אוֹתוֹ מֶרְחָק. עַכְשָׁו הִגַּעְנוּ אֶל מַעֲבַר־רְחוֹב, וְכָאן אֵרַע, שֶׁהָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנַי דִּלֵּג עַל פְּנֵי מַדְרְגוֹת הַמַּעֲבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּדַלְּגִים אוֹ קוֹפְצִים יְלָדִים בְּהִלּוּכָם שָׁעָה שֶׁהֵם עַלִּיזִים. אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּעֲבָר הִגִּיעַ פָּשׁוּט בְּצַעַד רָחָב אֶחָד. אַךְ מִן הָרֶגַע שֶׁהִגִּיעַ לְמַעְלָה, כִּוֵּץ קְצָת אֶת אַחַת מֵרַגְלָיו וְדִּלֵּג בַּשְּׁנִיָּה לְגֹּבַהּ וּמִיָּד לְכָךְ עָשָׂה כֵּן שׁוּב וָשׁוּב

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת תְּנוּעַת פֶּתַע זֹאת כִּרְאוֹת מַכְשֵׁלָה, אִם נִתְפַּתֵּיתָ לַסְּבָרָה, כִּי הָיָה כָּאן דָּבָר־מָה, אֵיזֶה גַּרְגֵּר, קְלִפָּה מְמַעֶדֶת שֶׁל פְּרִי, אוֹ בְּדוֹמֶה לָזֶה; וְהַמֻּזָר הוּא, כִּי הָאִישׁ עַצְמוֹ דּוֹמֶה הָיָה כְּמַנִּיחַ, שֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ מַכְשֵׁלָה, שֶׁכֵּן הוּא הִתְבּוֹנֵן כָּל פַּעַם בְּאוֹתוֹ מַבָּט שֶׁל צַעַר לְמֶחֱצָה, וּבְמַבָּט שֶׁל נְזִיפָה, מַבָּט שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֵצֶל הַבְּרִיּוֹת בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה, לְמַרְאֵה מַכְשֵׁלָה. שׁוּב קָרָא לִי מַשֶׁהוּ מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַרְחוֹב וְהִזְהִירַנִי, אֲבָל אֲנִי לֹא צִיַּתִּי וְהִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת בְּעִקְּבוֹת הָאִישׁ הַזֶּה, בְּרַכְּזִי אֶת כָּל שִׂימַת־לִבִּי לְעֵבֶר רַגְלָיו. עָלַי לְהוֹדוֹת, כִּי בְּאֹפֶן מוּזָר הִרְגַּשְׁתִּי כְּמִין הֲקָלָה שָׁעָה שֶׁאוֹתוֹ דִּדּוּי נִפְסַק מִזֶּה עֶשְׂרִים צְעָדִים, אַךְ בַּהֲרִימִי אֶת עֵינַי, הִבְחַנְתִּי, כִּי צַעַר אַחֵר נִגְרַם לָאִישׁ הַזֶּה, צַוְּרוֹן מְעִילוֹ הָעֶלְיוֹן הִזְדַּקֵּף; וְכַמָּה שֶׁלֹּא עָמַל, פַּעַם בְּיָדוֹ הָאַחַת וּפַעַם בְּעֶזְרַת שְׁתֵּי יָדָיו לַהֲשִׁיבוֹ אֶל מְקוֹמוֹ – לֹא הִצְלִיחַ הַמַּעֲשֶׂה. דָּבָר כְּזֶה קוֹרֶה לִפְעָמִים. וְלֹא הִתְרַגַּזְתִּי עַל־כָּךְ, אֲבָל מִיָּד לָזֶה הִבְחַנְתִּי, בְּהִשְׁתּוֹמְמוּתִי כִּי רַבָּה, שֶׁיָּדָיו הָעֲסוּקוֹת שֶׁל אִישׁ זֶה הָיוּ לָהֶן שְׁתֵּי תְּנוּעוֹת: הָאַחַת חֲשָׁאִית, חֲפוּזָה, שֶׁבָּהּ הָיָה מֵרִים בְּלִי מֵשִׂים אֶת הַצַּוָּרוֹן וְהַתְּנוּעָה הַשְּׁנִיָּה, הַהֶחְלֵטִית, הָעוֹצֶרֶת, תְּנוּעָה אִטִּית מֻפְרֶזֶת, שֶׁצְּרִיכָה הָיְתָה לְהַחֲזִיר אֶת הַצַּוָּרוֹן אֶל מְקוֹמוֹ. הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ הֱבִיאַתְנִי בִּמְבוּכָה עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁעָבְרוּ שְׁתֵּי דַּקּוֹת, עַד שֶׁהִבְחַנְתִּי, כִּי בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אִישׁ זֶה, מֵאֲחוֹרֵי מְעִילוֹ הַמּוּרָם וְתַחַת יָדָיו הַפּוֹעֲלוֹת בְּעַצְבָּנוּת הָיָה אוֹתוֹ דִּדּוּי נוֹרָא בֶּן שְׁתֵּי הֲבָרוֹת כְּמוֹ לְרַגְלָיו אֲשֶׁר חָדְלוּ זֶה עַתָּה מִכָּךְ. מִן הָרֶגַע שֶׁהָיִיתִי כָּרוּךְ אַחֲרֵי הָאִישׁ הַשֵּׂג הִשַּׂגְתִּי, כִּי דִּדּוּי זֶה מְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ גּוּפוֹ, וְכִי הוּא מְחַפֵּשׂ לוֹ מָקוֹם כְּדֵי לָבוֹא לִידֵי גִלּוּיוֹ. הֲבִינוֹתִי לְפַחְדּוֹ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת וְהִתְחַלְתִּי לִבְדֹּק בְּעַצְמִי אִם מַבְחִינִים בְּכָךְ הָעוֹבְרִים־וְשָׁבִים. כְּעֵין דְּקִירָה קָרָה חָלְפָה אֶת גַּבִּי, שָׁעָה שֶׁרַגְלָיו קָפְצוּ פִּתְאֹם קְפִיצָה מְפַרְפֶּרֶת זְעִירָה, אֲבָל אִישׁ לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהּ וַאֲנִי בָּדִיתִי לְעַצְמִי כִּי גַּם אֲנִי הָיִיתִי מַתְחִיל לְגַמְגֵּם, אֵלּוּ הָיָה מִישֶׁהוּ מִן הַבְּרִיּוֹת מַשְׁגִּיחַ בְּכָךְ. וַדַּאי שֶׁהָיָה בְּכָךְ מִשּׁוּם אֶמְצָעִי כְּדֵי לְהָבִיא סְבָרָה אֵצֶל סַקְרְנִים, כִּי הָיָה כָּאן אֵיזֶה מִכְשׁוֹל קָטָן וּמְבֻטָּל בַּדֶּרֶךְ, שֶׁשְּׁנֵינוּ נִתְקַלְנוּ בּוֹ בְּמִקְרֶה בְּדַרְכֵּנוּ, אֲבָל שָׁעָה שֶׁאֲנִי הִרְהַרְתִּי אֵיכָה אָבוֹא לְעֶזְרָתוֹ מָצָא הוּא לְעַצְמוֹ מוֹצָא מְצֻיָּן אַחֵר. שָׁכַחְתִּי לוֹמַר, כִּי הוּא הָיָה מְהַלֵּךְ עִם מַקֵּל; כֵּן, הָיָה זֶה מַקֵּל שָׁכִיחַ וּפָשׁוּט, עָשׂוּי עֵץ כֵּהֶה, בַּעַל יָדִית פְּשְׁוּטָה, כְּפוּפָה וּמְעֻגֶּלֶת, וְעָלֹה עָלָה בְּדַעְתּוֹ, תּוֹךְ כְּדֵי הִרְהוּרֵי הַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁלּוֹ, לִתְלוֹת אֶת הַמַּקֵּל הַזֶּה בְּיָד אַחַת (שֶׁכֵּן מִי יוֹדֵעַ, לְשֵׁם מָה עוֹד יִצְטָרֵךְ לְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה) עַל גַּבּוֹ, דַּוְקָא מֵעַל לְחוּט הַשִּׁדְרָה, לְהַדְּקוֹ בַּחָזְקָה אֶל הֶעָצֶה וְלִדְחֹף אֶת הַקָּצֶה הֶעָגֹל שֶׁל הַפֶּלֶךְ לְתוֹךְ הַצַּוָּארוֹן בְּאֹפֶן שֶׁהֻרְגַּשׁ בּוֹ בְּחִינַת מַעְצוֹר קָשֶׁה מִתַּחַת לְחוּט־הַצַּוָּאר וּלְבֵין חוּט־הַגַּב הָרִאשׁוֹן. הָיְתָה זוֹ עֲמִידַת־גּוּף שֶׁאֵינָהּ מְעוֹרֶרֶת חֲשָׁד. וְשֶׁמָּא הָיָה בָּהּ גַּם מַשֶּׁהוּ מִן הַמְּשׁוּבָה; יוֹם־הָאָבִיב הַבִּלְתִּי־צָפוּי עָשׂוּי הָיָה לְשַׁמֵּשׁ אֲמַתְלַת־הִתְנַצְּלוּת לְכָךְ. וְאִישׁ לֹא הֶעֱלָה עַל דַּעְתּוֹ כִּי יֵשׁ לְהִזָּהֵר, וְכָךְ נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ הָעִנְיָן, וְהוּא עָלָה יָפֶה. מוּבָן כִּי עִם מַעֲבָר־הָרְחוֹב הַבָּא, נִתְגַּלּוּ שׁוּב שְׁנֵי דִלּוּגִים, שְׁנֵי דִלּוּגִים זְעִירִים, מְאֻפָּקִים לְמֶחֱצָה, שֶׁהָיוּ בִּלְתִּי תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה לַחֲלוּטִין; וְאִלּוּ הַקְּפִיצָה הָאֲמִתִּית הָאַחַת, הַנִּרְאֵית־לָעַיִן, הָיְתָה כָּל־כָּךְ זְרִיזָה (אוֹתָהּ שָׁעָה מֻנָּח הָיָה צִנּוֹר מַזְרֵקָה לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ), וְלֹא הָיָה יְסוֹד לַחֲשׁשׁ לִמְאוּם. כֵּן, עֲדַיִן הַכֹּל הָלַךְ לְמֵישָׁרִים; מִזְּמַן לִזְמַן נָגְעָה גַּם הַיָּד הַשְּׁנִיָּה בַּמַקֵּל וְהִדְּקָה אוֹתוֹ וְהַסַּכָּנָה שׁוּב חָלְפָה. וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹעִיל בִּמְאוּם כְּנֶגֶד פַּחְדִּי שֶׁהָלַךְ דַּוְקָא וְגָבַר. יָדוֹעַ יָדַעְתִּי, כִּי כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וּמְנַסֶּה, מִתּוֹךְ מַאֲמָץ לְלֹא סוֹף לְהֵרָאוֹת אָדִישׁ וּמְפֻזָּר הִצְטַבֵּר וְהָלַךְ הַפִּרְפּוּר הַנּוֹרָא בְּתוֹךְ גּוּפוֹ; גַּם בִּי הָיָה הַפַּחַד, בְּמִדָּה שֶׁהוּא חָשׁ כִּי פַּחַד זֶה גָּדֵל וְהוֹלֵךְ, וְרָאֹה רָאִיתִי, כַּמָּה נִטְפַּל אֶל הַמַּקֵּל, שָׁעָה שֶׁדָּבָר זֶה הִתְחִיל מְפַרְפֵּר קִרְבּוֹ. אוֹ אָז הָיְתָה הַבָּעַת יָדָיו אֵלֶּה כֹּה אַכְזָרִית וַחֲמוּרָה, עַד שֶׁשַּׂמְתִּי אֶת כָּל תִּקְוָתִי בִּרְצוֹנוֹ, אֲשֶׁר מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה זֶה רָצוֹן עַז. אַךְ מָה עֵרֶךְ לָרָצוֹן? מֻכְרַח הָיָה לָבוֹא הָרֶגַע, שֶׁבּוֹ יַגִּיעַ כֹּחוֹ אֶל קִצּוֹ, וְאֵין הָרֶגַע הַזֶּה רָחוֹק עוֹד, וַאֲנִי, אֲשֶׁר הָלַכְתִּי מֵאַחֲרָיו וְלִבִּי דּוֹפֵק בִּי בְּחָזְקָה, אָסַפְתִּי אֶת מְעַט כֹּחִי בִּי כֶּאֱסֹף כֶּסֶף, הִסְתַּכַּלְתִּי אֶל יָדָיו, וְהִתְחַנַּנְתִּי לְפָנָיו, כִּי לָקוֹחַ יִקַּח אוֹתוֹ, אִם יִהְיֶה זָקוּק לוֹ.

אֲנִי סָבוּר, כִּי הוּא לְקָחוֹ; מַה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת, אִם לֹא הָיָה בִּי יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה. בַּ־Place Saint־Michel הָיוּ הַרְבֵּה כְּלֵי־רֶכֶב וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִתְרוֹצְצוּ הָלוֹךְ וַחֲזוֹר, וְאָנוּ נִמְצֵאנוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בֵּין שְׁתֵּי מֶרְכָּבוֹת, וְאָז שָׁאַף רוּחַ וְצָעַד מְעַט, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ לְשֵׁם מְנוּחָה, קְצָתוֹ מְדַלֵּג הָיָה וּקְצָתוֹ מִשְׁתַּחֲוֶה. שֶׁמָּא הָיְתָה זוֹ הָעָרְמָה, שֶׁבְּעֶזְרָתָהּ חָפְצָה הַמַּחֲלָה הַשְּׁבוּיָה לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו. הָרָצוֹן הָיָה שָׁבוּר בִּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת, וְהָרִפְיוֹן הִשְׁפִּיעַ עַל הַשְּׁרִירִים הָעַקְשָׁנִיִּים כְּעֵין גֵּרוּי קַל וְכוֹבֵשׁ, עִם מִקְצָב כְּפוּל דְּפִיקוֹת. אֲבָל הַמַּקֵּל בִּמְקוֹמוֹ הָיָה וְהַיָּדַיִם נִרְאוּ כְּמוֹ רוֹגְזוֹת וְזוֹעֲפוֹת; וְכָךְ עָלִינוּ עַל הַגֶּשֶׁר, וְהַדָּבָר עָלָה יָפֶה. עָלָה יָפֶה. אֶלָּא שֶׁשּׁוּב בָּא מֵעֵין חֹסֶר־בִּטָּחוֹן בַּהִלּוּךְ, וְהִנֵּה הוּא רָץ שְׁנֵי צְעָדִים, וְשׁוּב עָמַד מִלֶּכֶת. עָמַד. הַיָּד הַשְּׂמָאלִית הִרְפְּתָה לְאַט מִן הַמַּקֵּל וְהִתְרוֹמְמָה לְאַט עַד שֶׁרְאִיתִיהָ רוֹטֶטֶת בַּחֲלַל הָאֲוִיר; הוּא דָּחַף קְצָת אָחוֹרָה אֶת כּוֹבָעוֹ וְנָגַע בְּמִצְחוֹ. הוּא הִטָּה קְצָת אֶת הָרֹאשׁ וּמַבָּטוֹ רִחֵף עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם, עַל פְּנֵי בָּתִּים וּמַיִם, בְּלִי לִתְפֹּס דָּבָר וּלְאַחַר־כָּךְ חָדַל. הַמַּקֵּל נֶעְלַם, הוּא פָּשַׁט אֶת זְרוֹעוֹתָיו, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ רָצָה לְהַמְרִיא, וּכְמוֹ כֹּחַ טִבְעִי פָּרַץ מִתּוֹכוֹ, כֹּחַ שֶׁכּוֹפֵף אוֹתוֹ לְפָנִים וְהֶחֱזִיר אוֹתוֹ וְהִכְרִיעַ אוֹתוֹ בְּצוּרַת קִדָּה וְהִשְׁתּוֹחְחוּת, וְשָׁלְפָה מִתּוֹכוֹ כֹּחַ שֶׁל מָחוֹל בְּפֻמְבִּי. שֶׁכֵּן, כְּבָר נִתְקַבֵּץ קָהָל רַב סְבִיבוֹ וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי בּוֹ עוֹד.

מַה טַעַם הָיָה לְהַמְשִׁיךְ וְלָלֶכֶת אֶל אֵיזֶה מָקוֹם? הָיִיתִי רֵיק. כְּמִין נְיָר רֵיק רַצְתִּי לְאֹרֶךְ הַבָּתִים, בְּמַעֲלֵה הַשְּׂדֵרוֹת.

אֲנִי¹ מְנַסֶּה לִכְתֹּב לְךָ זֹאת, וַאֲפִלּוּ אֵין לְמַעֲשֶׂה מְאוּמָה, הַמֵּבִיא לִידֵי צֹרֶךְ שֶׁל פְּרִידָה. אַף־עַל־פִּי־כֵן מְנַסֶּה אֲנִי זֹאת, וְהִנְנִי סָבוּר, כִּי אֲנִי מֻכְרָח לַעֲשׂוֹת כֵּן לְאַחַר שֶׁרָאִיתִי אֶת הַקְּדוֹשָׁה בַּפַּנְתֵּיאוֹן, אֶת הָאִשָּׁה הַבּוֹדֵדָה הַקְּדוֹשָׁה, אֶת הַגַּג וְאֶת הַדֶּלֶת וּבִפְנִים אֶת הָעֲשָׁשִׁית עִם עִגּוּל־הָאוֹר הַצָּנוּעַ, וּבְתוֹךְ זֶה אֶת הָעִיר הָרוֹדֶמֶת וְאֶת הַנָּהָר וְאֶת הַמֶּרְחָק הַמּוּאָר בְּאוֹר הַלְּבָנָה. הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹמֶרֶת עַל הָעִיר הָרוֹדֶמֶת. אֲנִי בָּכִיתִי. בָּכֹה בָּכִיתִי, שֶׁכֵּן כָּל זֶה הָיָה לְפֶתַע, כָּל־כָּךְ בִּלְתִּי־צָפוּי. בָּכִיתִי לְמַרְאֵה כָּל זֶה, וְלֹא יָדַעְתִּי מוֹצָא אַחַר.

הִנְנִי בְּפָרִיס, וְהַשּׁוֹמְעִים עַל כָּךְ שְׂמֵחִים, וְהָרֹב מְקַנֵּא בִּי. הֵם צוֹדְקִים. זוֹהִי עִיר גְּדוֹלָה, גְּדוֹלָה, מְלֵאַת מַדּוּחִים מְשֻׁנִּים. בְּנוֹגֵעַ אֵלַי, הִנְנִי לְהוֹדוֹת, כִּי אֲנִי חֲסַר־אוֹנִים, בְּמוּבָן מְסֻּיָּם, כְּלַפֵּיהֶם. אֲנִי סָבוּר, שֶׁאֵין לוֹמַר זֹאת אַחֶרֶת. אֲנִי חֲסַר־אוֹנִים כְּנֶגֶד מַדּוּחִים אֵלֶּה, וְדָבָר זֶה גָּרַם לִתְמוּרוֹת מְסֻיָּמוֹת, אִם לֹא בְּאָפְיִי, עַל כָּל פָּנִים בְּהַשְׁקָפַת־עוֹלָמִי, וּבְכָל אֹפֶן בְּחַיַּי. תְּפִיסָה שׁוֹנָה לַחֲלוּטִין שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים הִתְפַּתְּחָה בִּי, וְיֵשׁ כַּמָּה הֶבְדֵּלִים, הַמַּפְרִידִים בֵּינִי לְבֵין הַבְּרִיּוֹת, יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶׁהָיָה עַד הֵנָּה. עוֹלָם שֶׁהִשְׁתַּנָּה. חַיִּים חֲדָשִׁים מְלֵאִים מֻשָּׂגִים חֲדָשִׁים. וְקָשֶׁה לִי קְצָת בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁכֵּן הַכֹּל חָדָשׁ יוֹתֵר מִדַּי. דּוֹמֶה, שֶׁהִנְנִי כְּמוֹ מַתְחִיל בִּנְסִבּוֹת חַיֵּי עַצְמִי.

הַאִם אֵין אֶפְשָׁרוּת לִרְאוֹת פַּעַם אֶת הַיָּם?

כֵּן, אֲבָל שִׂים־נָא לִבְּךָ, כִּי שִׁעֲשַׁעְתִּי אֶת נַפְשִׁי, כִּי יִתָּכֵן שֶׁבּוֹא תָּבוֹא, שֶׁמָּא יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר לִי, אִם יֵשׁ אֵיזֶה רוֹפֵא? שָׁכַחְתִּי לְהִתְחַקּוֹת עַל עִנְיָן זֶה. אַגַּב, אֵין אֲנִי זָקוּק לוֹ עוֹד.

הַאִם נִזְכָּר אַתָּהּ בְּשִׁירוֹ הַבִּלְתִּי־שָׁכִיחַ שֶׁל בּוּדְלֶר “Un Charogne”? יִתָּכֵן, כִּי עַכְשָׁו אֲנִי מַשִּׂיג אוֹתוֹ. מִלְּבַד אֲשֶׁר בַּבַּיִת הָאַחֲרוֹן הֲרֵיהוּ צוֹדֵק. מַה יָכוֹל הָיָה לַעֲשׂוֹת אִם נִתְנַסָּה בְּנִסָּיוֹן כָּזֶה? הָיְתָה זוֹ חוֹבָתוֹ, לִרְאוֹת אֶת הַמּוֹרָא הַזֶּה, לִרְאוֹת שְׁאָט־נֶפֶשׁ זֶה, כִּבְיָכוֹל, אֶת הַהֲוָיָה, הַקַּיֶּמֶת בֵּין כָּל שְׁאַר הַהֲוָיוֹת, וְאֵין בְּרֵירָה וְלֹא תִּתָּכֵן כָּל דְּחִיָּה. הַאִם אַתָּה סָבוּר כִּי מִקְרֶה הוּא שֶׁפְלוֹבֶּר כָּתַב אֶת Saint־Julien־l’Hospitalier שֶׁלּוֹ? יֵשׁ וְדוֹמֶה עָלַי כִּי זֶהוּ הַדָּבָר הַמַּכְרִיעַ: אִם יֵשׁ לְמִישֶׁהוּ הַכֹּחַ לִשְׁכַּב לְיַד מְצוֹרָע וּלְחַמְמוֹ בְּחֻמָּם הַנִּלְבָּב שֶׁל לֵילוֹת־אַהֲבָה וְכִי רַק טוֹבָה תִּצְמַח מִכָּךְ.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּשַׁעֵר הַשְׁעָרָה, כִּי אֲנִי נִתָּן כָּאן לְאַכְזָבוֹת, אַדְּרַבָּא. יֵשׁ וַאֲנִי מִשְׁתּוֹמֵם עַל נְכוֹנוּתִי לְוַתֵּר עַל כָּל אַשְׁלָיוֹת, תְּמוּרַת הַמְּצִיאוּת, גַּם אִם הִיא רָעָה חוֹלָה.

אֶל אֱלֹהַי, אֵלּוּ נִתָּן הָיָה מַשֶּׁהוּ מִכָּל זֶה לַחֲלֻקָהּ עִם מִישֶׁהוּ. אֲבָל הַאִם הָיָה זֶה נִמְשָׁךְ וּמִתְקַיֵּם אָז, הַאִם הָיָה זֶה מִתְקַיֵּם בִּכְלָל? לֹא, כִּי דָּבָר זֶה קַיָּם וְעוֹמֵד רַק בִּמְחִירָהּ שֶׁל בְּדִידוּת.

דְּבַר־קִיּוּמָהּ שֶׁל הַזְּוָעָה בְּכָל חֶלְקִיק וְחֶלְקִיק מִן הָאֲוִיר. אַתָּה נוֹשֵׁם אוֹתָהּ אֶל קִרְבְּךָ יַחַד עִם הַשְּׁקִיפוּת; וְאוּלָם בְּקִרְבְּךָ – הִיא שׁוֹקַעַת, הוֹפֶכֶת קַשְׁיוּת, מְקַבֶּלֶת צוּרוֹת שְׁנוּנוֹת, גֵּאוֹמֶטְרִיּוֹת, בְּבֵית אֵבָרֶיךָ. שֶׁכֵּן כָּל הַיִּסּוּרִים וְהַמּוֹרָאוֹת הַמִּתְרַחֲשִׁים עַל הַגַּרְדּוֹמִים, בְּבָתֵּי־הָעִנּוּיִים, בְּבָתֵּי־הַמְּשֻׁגָּעִים, בְּחַדְרֵי הַנִּתּוּחִים, מִתַּחַת לְקַשְׁתוֹת הַגְּשָׁרִים בְּשַׁלְהֵי־הַסְּתָו: כָּל אֵלֶּה יֵשׁ לָהֶם הֲוָיָה שֶׁאֵינָהּ חֲדֵלָה כָּל אֵלֶּה מִשְׁתַּמְּרִים לְעַצְמָם וְנִתְלִים בְּקַנָּאוּת בְּכָל הַהֲוָיוֹת, בִּמְצִיאוּתָן הַנּוֹרָאָה. הַבְּרִיּוֹת הָיוּ רוֹצִים לִשְׁכֹּחַ הַרְבֵּה מֵאֵלֶּה; שְׁנָתָם מְנַסֶּרֶת עַל פְּנֵי תְלָמִים כָּאֵלֶּה בְּמֹחוֹתֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁחֲלוֹמוֹת בָּאִים וְדוֹחֲקִים אֶת הַשֵּׁנָה וּמַמְשִׁיכִים אֶת הַמִּתְאָרִים וְהֵם מִתְעוֹרְרִים וְגוֹנְחִים וְעוֹשִׂים שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל נֵר יִתְפַּשֵּׁט בְּתוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהֵם שׁוֹתִים כְּשְׁתוֹת מַיִם מְסֻכָּרִים, אֶת הָרֹגַע הַבָּהִיר־לְמֶחֱצָה. וְאוּלָם, אֲהָהּ, בְּאֵלּוּ שׁוּלַיִם נֶאֱחֶזֶת בְּטִיחוּת זוֹ. רַק פְּנִיָּה קַלָּה, וְהַמַּבָּט נִצָּב שׁוּב מֵעֵבֶר לַמֻּכָּר וְהַמַּסְבִּיר־פָּנִים, וְהַמִּתְאָר שֶׁהָיָה מְנַחֵם כָּל־כָּךְ מִתְבַּלֵּט וְהוֹלֵךְ כְּשׁוּלַיִם שֶׁל זְוָעוֹת. הִזָּהֵר מִפְּנֵי הָאוֹר, הַמַּגְבִּיר אֶת הֶחָלָל; אַל תִּסְתַּכֵּל סְבִיבְךָ, שֶׁמָּא יִתְרוֹמֵם צֵל מוֹשָׁבְךָ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אֲדוֹנְךָ הוּא. שֶׁמָּא מוּטָב הַדָּבָר לוּ נִשְׁאַרְתָּ בְּמַחֲשָׁךְ וְלִבְּךָ הַבִּלְתִּי־מֻגְבָּל הָיָה מְנַסֶּה לִהְיוֹת לִבָּם הַכָּבֵד שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִתָּנִים־לְהַבְחָנָה. הִנֵּה כִּי כֵן הִתְכַּנַּסְתָּ לְתוֹכְךָ, אַתָּה רוֹאֶה אֶת עַצְמְךָ חָדֵל בְּתוֹךְ יָדֶיךָ, וְאַתָּה מוֹשֵׁךְ מִזְּמַן לִזְמַן בִּתְנוּעָה לֹא־מְדֻיֶּקֶת אֶת מִתְאָר פָּנֶיךָ. וּבְתוֹכְךָ כִּמְעַט שֶׁאֵין כָּל חָלָל עוֹד; וְאַתָּה מִתְנַחֵם וְנִרְגָּע, כִּי בְּמֵצָר זֶה שֶׁבְּתוֹכְךָ אִי־אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁהֶה מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל מְאֹד; כִּי אֲפִלּוּ הַמּוּזָר וְהַבִּלְתִּי־שָׁכִיחַ מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁיֵּהָפֵךְ לִפְנִימִיּוֹת שֶׁתִּצְטַמְצֵם לְפִי הַנְּסִבּוֹת. וְאוּלָם בַּחוּץ, בַּחוּץ אֵין שִׁעוּר לַדְּבָרִים; וּכְשֶׁהַדָּבָר עוֹלֶה שָׁם בַּחוּץ, הֲרֵיהוּ מִתְמַלֵּא גַּם בְּתוֹכְךָ, וְלֹא בְּעוֹרְקֵי דָּמְךָ שֶׁהִנָּם בְּחֶלְקָם בִּרְשׁוּתְךָ, אוֹ בְּלַחוּת אֵבָרֶיךָ הָרְגוּעִים יוֹתֵר: אֶלָּא מִתְעַצֵּם, בְּאֵבָרֶיךָ הַדַּקִּים, נִסְפָּג כְּמוֹ בַּצִּנּוֹרוֹת הַהוֹלְכִים אֶל־עָל, וְעַד לַהִסְתַּעֲפֻיּוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁל הֲוָיָתְךָ הַמְסֻעֶפֶת עַד אֵין־קֵץ. כָּאן הוּא מִתְעַלֶּה, וְשָׁם הוּא עוֹבֵר עַל מִדָּתוֹ, מִתְגַּבֵּר אֲפִלּוּ עַל נְשִׁימָתְךָ, שֶׁאֵלֶיהָ אַתָּה נִמְלָט כְּהִמָּלֵט אֶל מִקְלָטְךָ הָאַחֲרוֹן. הָהּ, לְאָן, אֵפוֹא, לְאָן עוֹד, אֵפוֹא? לִבְּךָ מוֹלִיכְךְ אֶל מִחוּץ לְעַצְמְךָ, לִבְּךָ מְפַגֵּר אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה נִצָּב כְּבָר כִּמְעַט מִחוּץ לְהֲוָיָתְךָ וְאֵינְךָ יָכוֹל לַחֲזֹר. בְּדוֹמֶה לַחִפּוּשִׁית, שֶׁדּוֹרְכִים עָלֶיהָ, כָּךְ אַתָּה פּוּכֶה מִתּוֹךְ עַצְמְךָ, קַשְׁיוּתְךָ הָעֶלְיוֹנָה הַמֻעֶטֶת וְכֹשֶׁר הִתְסַגְּלוּתְךָ אֵין לָהֶן עוֹד כָּל טַעַם.

הָהּ, לַיְלָה לְלֹא נוֹשְׂאִים. הָהּ, חַלּוֹן אָטוּם כְּלַפֵּי חוּץ. הָהּ, דְּלָתוֹת נְעוּלוֹת בְּקַפְּדָנוּת; סִדּוּרִים לְקוּחִים מִן הֶעָבָר, מְקֻבָּלִים, מְהֵימָנִים, בְּלִי לְהָבִין לָהֶם עַד תַּכְלִית. הָהּ, דּוּמִיָּה בַּחֲדַר־הַמַּדְרֵגוֹת, דּוּמִיָּה הַבָּאָה מִן הַחֲדָרִים הַסְּמוּכִים, דּוּמִיָּה הַשּׂוֹרֶרֶת שָׁם בְּגָבְהֵי הַגַּג. הָהּ, אִמָּא: הָהּ, אַתְּ יְחִידָה, שֶׁחָסַמְתְּ בִּפְנַי אֶת כָּל הַדּוּמִיָּה הַזֹּאת, פַּעַם בִּימֵי הַיַּלְדוּת. הַנּוֹטֶלֶת אוֹתָהּ עַל עַצְמַךָ וְאוֹמֶרֶת: “אַל תִּבָּהֵל, אֲנִי הִיא”. שֶׁיֵּשׁ לָךְ אֹמֶץ־הָרוּחַ לִהְיוֹת אַתְּ עַצְמֵךְ הַדּוּמִיָּה שֶׁבַּלַּיְלָה בִּשְׁבִיל הַמְּפַחֵד, הַגֹּוֵעַ מִפַּחַד. אַתְּ מַדְלִיקָה אוֹר, וְאַתְּ הִנַּךְ כְּבָר הָרַעַשׁ. וְאַתְּ אוֹחֶזֶת בִּי אֶל מוּל פָּנַיִךְ וְאוֹמֶרֶת: “אֲנִי הִיא, אַל תִּבָּהֵל”. וְאַתְּ קוֹבַעַת זֹאת, לְאַט לְאַט וְאֵין עוֹד כָּל סָפֵק: אַתְּ הִיא, אַתְּ הִיא הָאוֹר מִסָּבִיב לַחֲפָצִים הַמֻּרְגָלִים וְהַנִּלְבָּבִים, הַמְּצוּיִים כָּאן לְלֹא כָּל מְזִמָּה – טוֹבִים, צְנוּעִים, חַד־מַשְׁמָעוּתִיִּים. וְאִם נֶאֱצָל אֵיזֶה אִי־שֶׁקֶט מִקִּיר מִן הַקִּירוֹת, אוֹ שֶׁנִּשְׁמָָעִים צְעָדִים עַל גַּבֵּי רִצְפָּה: הֲרֵי אַתְּ רַק מְחַיֶּכֶת, מְחַיֶּכֶת, מְחַיֶּכֶת חִיּוּךְ שָׁקוּף עַל רֶקַע בָּהִיר לְתוֹךְ הַפָּנִים הַמְאֻיָּמִים, הֲשּׁוֹחֲרִים אוֹתָךְ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אַתְּ זֵהָה וּמַמְתִּיקָה־סוֹד עִם כָּל חֲצִי־הֲבָרָה, קוֹשֶׁרֶת קֶשֶׁר עִמּוֹ וּמַגִּיעָה לִידֵי הַסְכָּמָה. הַאִם יֵשׁ דּוֹמֶה לְכֹחֵךְ בֵּין הַכֹּחוֹת בְּמַמְלֶכֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת? רְאִי, מְלָכִים שׁוֹכְבִים וְהֵם צְפוּדִים וְאֵין מְסַפֵּר־הַסִּפּוּרִים יָכוֹל לְהַסִּיחָם מִמְּקוֹמָם. בְּחֵיקֵיהֶן הַמַּשְׁפִּיעִים אשֶׁר שֶׁל אֲהוּבוֹתֵיהֶם זוֹחֶלֶת הַזְּוָעָה עַל גַּבָּם וּמְבִיאָתָּם לִכְדֵי פִּיק־בִּרְכַּיִם וּלְהֶעְדֵּר־חֵשֶׁק. וְאִלּוּ אַתְּ בָּאָה וְעוֹצֶרֶת אֶת הַזְּוָעָה מֵאֲחוֹרַיִךְ, וְאַתְּ חוֹסֶמֶת כָּל־כֻּלֵּךְ בְּפָנֶיהָ; לֹא בְּחִינַת מָסָךְ, שֶׁאֶפְשָׁר לַהֲסִיטוֹ פֹּה וָשָׁם. לֹא, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ עָבַרְתְּ וְהִקְדַּמְַתְּ אוֹתָהּ לְקוֹל־קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַנִּזְקָק לָךְ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִרְחַקְתְּ וְהִקְדַּמְתְּ הַכֹּל, כָּל מַה שֶׁעָלוּל לִקְרוֹת, וּמֵאֲחוֹרֵי גַּבֵּךְ יֵשׁ לָךְ רַק חֶפְזוֹנֵךְ, דַּרְכֵּךְ הַנִּצְחִית, מְעוּף אַהֲבָתֵךְ.

הַיּוֹצֵק, זֶה שֶׁאֲנִי עוֹבֵר יוֹם־יוֹם עַל פָּנָיו, תָּלָה שְׁתֵּי מַסֵּכוֹת לְיַד דַּלְתּוֹ. אֶת פָּנֶיהָ שֶׁל הַטּוֹבַעַת הַצְּעִירָה, שֶׁאֶת תַּצְלוּמָהּ צִלְּמוּ בַּחֲדַר־הַמֵּתִים, שֶׁכֵּן יָפוֹת הָיוּ, וּמִשּׁוּם שֶׁחִיְכוּ בְּאֹפֶן כֹּה מַטְעֶה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יָדוּעַ יָדְעוּ דָּבָר. מִתַּחַת לָהּ – פָּנָיו שֶׁל זֶה אֲשֶׁר יָדוּעַ יָדַע. צֹמֶת זֶה שֶׁל חוּשִׁים הַמְכֻוָּצִים בְּעֹז רַב. דְּחִיסוּת עַצְמִית וְאַכְזָרִית זוֹ שֶׁל מוּסִיקָה הָרוֹצָה בְּלִי הֶרֶף לְהִפָּלֵט. פָּנָיו שֶׁל זֶה אֲשֶׁר אֱלֹהִים אָטַם אֶת שְׁמִיעָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּשְׁבִילוֹ צְלִילִים, מִלְּבַד צְלִילָיו הוּא. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבֻלְבַּל עַל־יְדֵי הָרְעָשִׁים הַקֵּהִים וְהַנֶּחְשָׁלִים. הוּא, שֶׁבְּתוֹכוֹ מְצוּיָה הָיְתָה צְלִילוּתָם וְקִיּוּמָם הַמְּמֻשָּׁךְ; כְּדֵי שֶׁרַק הַחוּשִׁים נְטוּלֵי־הַצְּלִילִים יָבִיאוּ אֶל קִרְבּוֹ אֶת הָעוֹלָם, לְלֹא קוֹל, עוֹלָם מָתוּחַ וּמְצַפֶּה, בִּלְתִּי־מֻגְמָר, בְּטֶרֶם יְצִירַת הַצְּלִיל.

אַתָּה, הַמַּשְׁלִים אֶת הָעוֹלָם; כְּשֵׁם שֶׁיּוֹרֵד מָה שֶׁיּוֹרֵד בְּצוּרַת גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְעַל פְּנֵי הַמַּיִם, יוֹרֵד בְּרִשּׁוּל, יוֹרֵד בְּמִקְרֶה, – וְשׁוּב עוֹלֶה בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־נִרְאֶה וּבְחֶדְוָה מִכֹּחַ הַחֹק, מִכָּל דָּבָר וְדָבָר וּמְרַחֵף וּמְהַוֶּה אֶת הָרָקִיעַ: כָּךְ הִתְעַלְּתָה מִתּוֹכְךָ עֲלִיַּת מַפְּלוֹתֵינוּ וְעָטְפָה כְּקִמּוּר אֶת הָעוֹלָם בְּמוּסִיקָה.

הַמּוּסִיקָה שֶׁלְּךָ: שֶׁהָיְתָה מְיֻעֶדֶת לְהַקִּיף אֶת הָעוֹלָם; לֹא לְהַקִּיף אוֹתָנוּ. כִּי בָּנֹה בָּנוּ בִּשְׁבִילְךָ עוּגָב בְּתֵּבֵּי; וּמַלְאָךְ אֱלֹהִים הוֹלִיכְךָ אֶל כְּלֵי־הַזֶּמֶר הַבּוֹדֵד, בֵּין רִכְסֵי הֶהָרִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁבָּהֶם נָחִים מְלָכִים, יַצְאָנִיּוֹת וּנְזִירִים. וְהוּא הָיָה מַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ אֶל גֹּבַהּ וָהָלְאָה מִזֶּה, מִתּוֹךְ חֲשָׁשׁ, שֶׁמָּא הַתְחֵל תַּתְחִיל.

אוֹ אָז, הָיִיתָ זוֹרֵם חוּצָה, אַתָּה הַזּוֹרֵם, בְּלִי לְהִשָּׁמַע; וּמַחֲזִיר לָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, זֶה אֲשֶׁר רַק הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ יָכוֹל לָשֵׂאת. הַבֶּדְוִים בַּמֶרְחָק הָיוּ בּוֹרְחִים, רְדוּפֵי אֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת; וְאִלּוּ הַסּוֹחֲרִים הָיוּ מִשְׁתַּטְּחִים וְנִטְפָּלִים אֶל שׁוּלֵי הַמּוּסִיקָה שֶׁלְּךָ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיִיתָ אַתָּה הַמְּעָרָה, רַק אֲרָיוֹת בּוֹדְדִים הָיוּ מַקִּיפִים אוֹתְךָ בְּמֶרְחַקֵּי הַלַּיְלָה, מְבֹהָלִים מִפְּנֵי עַצְמָם, מְאֻיָּמִים מִכֹּחַ דָּמָם הַנִּרְגָּשׁ.

כִּי מִי זֶה יִשְׁלָפְךָ עַתָּה מִתּוֹךְ הָאָזְנַיִם הַחוֹשְׁקוֹת? מִי יְגָרֵשׁ מֵאוּלַמֵּי־הַמּוּסִיקָה, אֶת אֵלֶּה הַמְּשֻׁחָדִים, בַּעֲלֵי הַשְּׁמִיעָה הָעֲקָרָה, הַנּוֹאֶפֶת וְאֵינָהּ הָרָה? כָּאן קוֹרֵן הַזֶּרַע וְהֵם מִשְׁתַּעְשְׁעִים בּוֹ כְּהִשְׁתַּעְשֵׁעַ זוֹנוֹת, אוֹ שֶׁהוּא מֻשְׁחָת אַרְצָה, שָׁעָה שֶׁהֵן שְׂרוּעוֹת, עַל סִפּוּקֵיהֶן שֶׁלֹּא סֻפְּקוּ, כְּזֶרַע אוֹנָן.

וְאִלּוּ הִקְשִׁיבָה, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, אֹזֶן בְּתוּלָה וְעֵרָה אֶל צְלִילְךָ: כִּי עַתָּה הָיָה בַּעַל הָאֹזֶן הַזֹּאת גּוֹוֵעַ מֵרַֹב אשֶׁר, אוֹ שֶׁהָיָה מִתְעַבֵּר בְּמַשֶּׁהוּ אֲשֶׁר אֵינְסוֹף לוֹ וּמֹחוֹ הַמֻּפְרֶה הָיָה מִתְבַּקֵּעַ מֵרֹב לֵדָה.

אֵין אֲנִי מְזַלְזֵל בְּכָךְ. יוֹדְעַנִי, כִּי הַדָּבָר מְחַיֵּב אֹמֶץ־לֵב, וְאוּלָם, נַנִּיחַ לָרֶגַע, כִּי יֵשׁ לְמִישֶׁהוּ זֶה הַ־Courage de lux לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם, כְּדֵי לָדַעַת אַחַת וּלְתָמִיד (כִּי מִי זֶה מְסֻגָּל לָשׁוּב וְלִשְׁכֹּחַ זֹאת אוֹ לְהִתְבַּלְבֵּל), לְאָן הֵם חוֹדְרִים לְאַחַר־כָּךְ וּמָה הֵם עוֹשִׂים בְּמֶשֶׁךְ כָּל שְׁאֵרִית הַיּוֹם וְאִם הֵם יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה. דַּוְקָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, רָאוּי בְּאֹפֶן מְיֻחָד לִקְבֹּעַ וְלָדַעַת: אִם הֵם יְשֵׁנִים. אֲבָל בְּאֹמֶץ־לֵב בִּלְבַד לֹא דַּיָּם שֶׁכֵּן הֵם בָּאִים וְהוֹלְכִים לֹא כְּכָל שְׁאַר הַבְּרִיּוֹת, אֲשֶׁר קַל מְאֹד לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם. הִנֵּה הִנָּם בָּזֶה, וְהִנֵּה כְּבָר נִסְתַּלְּקוּ, הֻצְּבוּ וְהוּסְטוּ כְּאוֹתָם חַיָּלֵי־עֹפֶרֶת. יֵשׁ מְקוֹמוֹת אֲחָדִים, נִדָּחִים מְעַט, שֶׁשָּׁם מוֹצְאִים אוֹתָם, אֲבָל בְּשׁוּם אֹפֶן אֵין אֵלֶּה מַחֲבוֹאִים. סִבְכֵי־הָעֵצִים נְסוֹגִים קְצָת, הַדֶּרֶךְ פּוֹנָה קְצָת לְעֵבֶר הַמִּדְשָׁאָה: כָּאן הֵם עוֹמְדִים וְיֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה חָלָל שָׁקוּף סְבִיבָם, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ עָמְדוּ מִתַּחַת לְכִפַּת־זְכוּכִית. יָכֹלְתָּ לִרְאוֹת בָּהֶם כְּעֵין טַיָּלִים שְׁקוּעֵי־הִרְהוּרִים, אֶת הַגְּבָרִים דַּלֵּי־מַרְאֶה אֵלֶּה, צְנוּעֵי־הַדְּמוּת מִכָּל הַבְּחִינוֹת. וְאוּלָם, – טוֹעֶה אַתָּה. רוֹאֶה אַתָּה אֶת הַיָּד הַשְּׂמָאלִית, הַמְּפַשְׁפֶּשֶׁת בְּכִיס הַמְלֻכְסָן שֶׁל הַמְּעִיל הָעֶלְיוֹן, וּמְחַפֶּשֶׂת שָׁם דְּבָר־מָה; אֵין הִיא מוֹצֵאת, שׁוֹלֶפֶת אוֹתוֹ מִשָּׁם וְאוֹחֶזֶת בַּחֵפֶץ הַקָּטָן כֶּאֱחֹז אִישׁ אִטֵּר־יַד־יְמִינוֹ וּבְצוּרָה מוּזָרָה בָּאֲוִיר? לֹא עוֹבֶרֶת דַּקָּה אַחַת, וּכְבָר הוֹפִיעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ צִפֳּרִים, אַנְקוֹרִים, הַמְּדַדּוֹת וְנִכְנָסוֹת בְּסַקְרָנוּת. וְאִם יַעֲלֶה בִּידֵי הָאִישׁ לְהֵרָאוֹת בְּעֵינֵיהֶן, לְפִי הַשָּׂגוֹתֵיהֶן הַמְדֻקְדָּקוֹת שֶׁלָּהֶן, כְּמִי שֶׁאֵינוֹ זָע מִמְּקוֹמוֹ, הֲרֵי שֶׁאֵין לָהֶן יְסוֹד לֹא לְהִתְקָרֵב יוֹתֵר אֵלָיו וּלְבַסּוֹף מִתְרוֹמֶמֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמִתְעוֹפֶפֶת לְרֶגַע בְּעַצְבָּנוּת עַד לַגָבְהָהּ שֶׁל אוֹתָהּ יָד, הַמַּצִּיעָה (אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ) פַּת דַּלָּה שֶׁל לֶחֶם מָתוֹק וְיָבֵשׁ, בְּאֶצְבָּעוֹת שֶׁאֵינָן נוֹגְעוֹת, שֶׁהֵן וַתְּרָנִיּוֹת בִּמְפֹרָשׁ. וְכֹל שֶׁמִּתְרַבִּים הָאֲנָשִׁים הַמִּתְקַבְּצִים סְבִיבוֹ, בְּרֶוַחַ־מָקוֹם סָבִיר, כַּמּוּבָן, כֵּן מִתְמַעֶטֶת שֻׁתָּפוּת־הָעִנְיָן שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָן. עוֹמֵד הוּא כָּאן כְּמוֹ נֵר הַנֶּאֱכָל וְהוֹלֵךְ, וְהוּא מֵאִיר בִּשְׁאֵרִית הַפְּתִיל שֶׁבּוֹ וְהוּא חַם מִכֹּחַ זֶה, וְלֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ. וְכַמָּה מְפַתֶּה הוּא, אֵיךְ הוּא מְגָרֶה, עַל כָּךְ אֵין בְּכֹחַ הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנּוֹת וְהַטִּפְּשׁוּת לָדוּן כְּלָל. אִלּוּ לֹא הָיוּ כָּאן הַצּוֹפִים, וְאִלּוּ נָתְנוּ לוֹ לַעֲמֹד וְלִשְׁהוֹת כָּאן זְמַן רַב, בְּטוּחַנִי, כִּי הָיָה מוֹפִיעַ לְפֶתַע־פִּתְאֹם מַלְאָךְ־מִן־הַשָּׁמַיִם, הָיָה מִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ, וְהָיָה בּוֹלֵעַ אֶת הַפֵּרוּר הַיָּבֵשׁ וְהַמָּתוֹק מְתוֹךְ הַיָּד הַדַּלָּה וְהַמְקֻפַּחַת. וְאֶת זֹאת מַכְשִׁילִים, כְּמוֹ תָּמִיד, הַבְּרִיּוֹת. הֵם דּוֹאֲגִים לְכָךְ, כִּי רַק צִפֳּרִים בּוֹא תָּבוֹאנָה; דָּבָר זֶה נִרְאֶה לָהֶם כְּמַסְפִּיק, וּסְבָרָתָם הִיא, כִּי אֵין הוּא מְצַפֶּה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ לְיוֹתֵר מִזֶּה. וּלְמַה יֵשׁ לָהּ בֶּאֱמֶת לְצַפּוֹת, לְבֻבָּה יְשֵׁנָה, שְׁטוּפַת גְּשָׁמִים זוֹ, הַתְּקוּעָה קְצָת בַּאֲלַכְסוֹן בָּאֲדָמָה כְּאוֹתָם דַּחְלִילִים בַּגַּנִּים הַקְּטַנִּים שֶׁלְּיַד בָּתֵּינוּ? הַאִם גַּם אֶצְלָהּ מֻתְנֵית עֶמְדָּה זוֹ, מִזֶּה שֶׁהִיא עָמְדָה אֵי־שָׁם בְּחַיֶּיהָ, בַּמָקוֹם שֶׁהַתְּנוּעָה מַרֻבָּה מְאֹד? הַאִם הִיא עַכְשָׁו דְּהוּיָה כָּל־כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁהָיְתָה פַּעַם סַסְגּוֹנִית? הֲיֵשׁ אֶת רְצוֹנְךָ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ?

רַק אֶת הַנָּשִׁים אַל תִּשְׁאַל דָּבָר, אִם אַתָּה רוֹאֶה אַחַת מֵהֶן מַגִּישָׁה מָזוֹן לְצִפָּרִים. אוֹתָן אֶפְשָׁר אֲפִלוּ לְחַקּוֹת; הֵן עוֹשׂוֹת זֹאת כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב, וְזֶה דָּבָר קַל. אֲבָל הַנַּח לָהֶן. אֵין הֵן יוֹדְעוֹת אֵיכָה קָרָה הַדָּבָר. לְפֶתַע־פִּתְאֹם יֵשׁ לָהֶן הַרְבֵּה לֶחֶם בְּאַמְתַּחְתָּן, וְהֵן מוֹצִיאוֹת פַּת גְּדוֹלָה מִתַּחַת לִגְלִימָתָן הַדַּקָּה, פַּת שֶׁהִיא לְעוּסָה מְעַט וְלַחָה. נְעִימָה לָהֶן הַמַּחֲשָׁבָה כִּי רִירָן מוּבָא קִמְעָא לְתוֹךְ הָעוֹלָם, כִּי הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנּוֹת מְעוֹפְפוֹת וְיֵשׁ עִמָּן טַעַם־לְוַאי זֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁבְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע הֵן שׁוֹכְחוֹת זֹאת מִיָּד.

יָשׁוֹב יָשַׁבְתִּי אֶל מוּל סְפָרֶיךָ, אִישׁ דַּעְתָּן, וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהָבִין לָהֶם כְּהָבִין, הָאֲחֵרִים, שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים בְּךָ מְתוֹם, אֶלָּא נוֹטְלִים אֶת חֶלְקָם וְהֵם שִׂבְעֵי־רָצוֹן. שֶׁכֵּן, אָז עוֹד לֹא הִשַּׂגְתִּי אֶת מַהוּת הַתְּהִלָּה, זֶה הַהֶרֶס הַפֻּמְבִּי שֶׁל הָאִישׁ הַמִּתְהַוֶּה אֲשֶׁר הֶהָמוֹן פּוֹרֵץ אֶל תּוֹךְ מִגְרַשׁ־בְּנִיָּתוֹ וּמְפַזֵּר אֶת אֲבָנָיו.

אִישׁ צָעִיר בַּאֲשֶׁר הִנֵּךְ, שֶׁדְּבָר־מָה עוֹלֶה וּמִתְרַקֵּם בְּתוֹכְךָ, וְהוּא הַמְּבִיאֲךָ לִידֵי חַלְחָלָה, נַצֵּל אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁאֵין אִישׁ מַכִּירְךָ. וְאִם הֵם חוֹלְקִים עָלֶיךָ, וְאֵין אַתָּה נִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶם, וְאִם הֵם מִתְכַּחֲשִׁים לְךָ לַחֲלוּטִין, אֵלֶּא שֶׁאַתָּה מִתְהַלֵּךְ עִמָּהֶם, וְאִם הֵם רוֹצִים לְהַשְׁמִידְךָ בְּשֶׁל מַחְשְׁבוֹתֶיךָ הַחֲשׁוּבוֹת, מָה עֵרֶךְ לְסַכָּנָה בְּרוּרָה זֹאת, הַמְּגַבֶּשֶׁת אוֹתָךְ בְּתוֹכְךָ, כְּנֶגֶד אוֹתָהּ אֵיבָה עַרְמוּמִית שֶׁל הַתְּהִלָּה אֲשֶׁר לְאַחַר־כָּךְ, הָעוֹשָׂה אוֹתְךָ לְאִישׁ בִּלְתִּי־מַזִּיק עַל־יְדֵי זֶה שֶׁהִיא מְנַפֶּצֶת וּמְפַזֶּרֶת אוֹתְךָ.

אַל תְּבַקֵּשׁ אִישׁ, שֶׁיְּדַבֵּר בְּךָ, וַאֲפִלּוּ דִבּוּר שֶׁל גְּנַאי. וְאִם חוֹלֶפֶת הָעֵת וְאַתָּה נוֹכָח לָדַעַת, כִּי שִׁמְךָ מִתְפַּרְסֵם בֵּין הַבְּרִיּוֹת, אַל תִּתְיַחֵס בִּרְצִינוּת רַבָּה יוֹתֵר מִזּוֹ שֶׁאַתָּה מְיַחֵס לְכָל מָה שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ מִפִּיהֶם. הַרְהֵר: הוּא הֻשְׁחַת וְהָסֵר אוֹתוֹ מֵעָלֶיךָ. כַּנֵה אֶת עַצְמְךָ בְּשֵׁם אַחֵר, שָׁם כָּל שֶׁהוּא, כְּדֵי שֶׁאֱלֹהִים יוּכַל לְקָרְאֲךָ בַּלַּיְלָה. וְהַעֲלֵם אוֹתוֹ מֵאָזְנֵי כֻּלָּם.

אַתָּה הַבּוֹדֵד בְּבוֹדְדִים, הַמִּתְבַּדֵּל, אֵיכָה זֶה הַשֵּׂג הִשִּׂיגַתְךָ יָדָם בִּזְכוּת תְּהִלָּתְךָ! הֵן לִפְנֵי זְמַן לֹא רַב הָיוּ מִתְנַגְּדִים לְךָ עַד־הַיְסוֹד, וְאִלּוּ עַכְשָׁו הֵם נוֹהֲגִים בְּךָ כִּנְהֹג עִם אֶחָד הַדּוֹמֶה לָהֶם. וְאֶת דְּבָרֶיךָ הֵם נוֹשְׂאִים אִתָּם בִּכְלוּבֵי גַּבְהוּת־לִבָּם וּמוֹצִיאִים אוֹתָם לְרַאֲוָה בַּכִכָּרוֹת פֻּמְבִּיּוֹת וּמַקְנִיטִים אוֹתָם קְצָת מִכֹּחַ בִּטְחוֹנָם. כָּל חַיּוֹת־הַטֶּרֶף הָאֲיֻמּוֹת שֶׁלְּךָ.

אֲנִי קְרָאתִיךָ רַק לְאַחַר שֶׁתָּקְפוּ וְהִתְנַפְּלוּ עָלַי בְּמִדְבָּרִי, הַמְיֹאָשִׁים. מְיֹאָשִׁים, כְּפִי שֶׁהָיִיתָ אַתָּה עַצְמְךָ לְבַסּוֹף, אַתָּה, שֶׁדַּרְכְּךָ רְשׁוּמָה רִשּׁוּם שֶׁל טָעוּת בְּכָל הַמַּפּוֹת. כְּדֻגְמַת קְפִיצָה הִיא נְטוּיָה בַּשָּׁמַיִם, זוֹ הַגֻּזְמָא נְטוּלַת־הַתִּקְוָה שֶׁבְּדַרְכְּךָ, הַנּוֹטָה רַק פַּעַם אַחַת כְּלַפֵּינוּ וְשָׁבָה וּמִתְרַחֶקֶת אֲחוּזַת פַּלָּצוּת. מָה אִכְפַּת הָיָה לְךָ, אִם אִשָּׁה מִן הַנָּשִׁים נִשְׁאֶרֶת אוֹ עוֹזֶבֶת, וְאִם אֶחָד נִתְקַף סְחַרְחֹרֶת וְהַשֵּׁנִי שִׁגָּעוֹן וְאִם מֵתִים הִנָּם חַיִּים וְחַיִּים דּוֹמִים לְמֵתִים: מָה אִכְפַּת הָיָה לְךָ? כָּל זֶה הָיָה טִבְעִי כָּל־כָּךְ בְּעֵינֶיךָ; וְאַתָּה עָבַרְתָּ, כַּעֲבֹר פְּרוֹזְדוֹר, וְלֹא נִתְעַכַּבְתָּ. אֲבָל הִתְעַכַּבְתָּ וְעָמַדְתָּ שְׁחוֹחַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵרוּעֵינוּ רוֹתְחִים וְצוֹנְחִים וּמְשַׁנִּים צֶבַע: בַּפְּנִימִיּוּת. בִּפְנִימִיּוּת עֲמֻקָּה יוֹתֵר מִכָּל שֶׁשָּׁהָה בָּהּ אִישׁ לְפָנֶיךָ; דֶּלֶת נִפְרְצָה לְעֵינֶיךָ וּכְבָר הִגַּעְתָּ עַד הַבֻּכְנוֹת לָאוֹר הָאֵשׁ. שָׁם, לַמָּקוֹם לֹא צֵרַפְתָּ אֵלֶיךָ אִישׁ, חַשְׁדָּן שֶׁכָּמוֹךָ, שָׁם יָשַׁבְתָּ וְהִבְדַּלְתָּ בֵּין הַמַּעֲבָרִים. וְשָׁם, כֵּיוָן שֶׁהַגִּלּוּי הָיָה בְּדָמְךָ וְלֹא מַתַּן־הַצּוּרָה אוֹ הָאֲמִירָה, שָׁם הֶחְלַטְתָּ אֶת הַהַחְלָטָה הַבִּלְתִּי־שְׁכִיחָה כִּי הַמֻעָט הַזֶּה, שֶׁאַתָּה רְאִיתוֹ קֹדֶם־לָכֵן בְּאֶמְצָעוּת זְכוּכִית־מַגְדֶּלֶת, שׂוּמָה עָלֶיךָ לְהַגְדִּיל עַד כְּדֵי מִדָּה כָּזֹאת שֶׁהֵרָאֶה יֵרָאֶה לְעֵינֵי הָאֲלָפִים, – עֲנָקִי, לְעֵינֵי כֻּלָּם. נוֹצְרָה בָּמַת הַחִזָּיוֹן שֶׁלְּךָ. לֹא יָכֹלְתָּ לְהַמְתִּין עוֹד, שֶׁהַחַיִּים הָאֵלֶּה, נְטוּלֵי־מְצִיאוּת כִּמְעַט, אֲשֶׁר נִצְטַמְצְמוּ בְּמֶשֶׁךְ מֵאוֹת הַשָּׁנִים לִכְדֵי טִפּוֹת, יִתְגַּלּוּ עַל־יְדֵי אָמָּנֻיּוֹת אֲחֵרוֹת וְיֻצְּגוּ לְעֵינֵי מְעַטִּים בִּלְבַד, הַמִּתְכַּנְּסִים יַחַד לְשֵׁם עִיּוּן וְהַתּוֹבְעִים לְבַסּוֹף לִמְצֹא יַחַד אִשּׁוּר לַשְּׁמוּעוֹת הַנִּשְׂגָּבוֹת בִּמְשַׁל הַחִזָּיוֹן הַמֻּצָּג לִפְנֵיהֶם עַל הַבָּמָה. לְכָךְ לֹא יָכֹלְתָּ לְהַמְתִּין עוֹד, אַתָּה הָיִיתָ בָּזֶה, וּמֻכְרָח הָיִיתָ, כִּי הַדְּבָרִים הַבִּלְתִּי־נִשְׁקָלִים: – רֶגֶשׁ שֶׁעָלָה כְּדֵי מַחֲצִית־הַמַּעֲלָה, זָוִית־שְׁבוּרָה שֶׁל רָצוֹן שֶׁלֹּא הָעֲמַס עָלָיו דָּבָר, זָוִית שֶׁהִבְחַנְתָּ בָּהּ מִקָּרוֹב מְאֹד, הַדְּלִיחוּת הַקַּלָּה בְּטִפָּה שֶׁל גַּעְגּוּעִים וְזֶה הָאַיִן־וָאֶפֶס שֶׁל חִלּוּף־הַצְּבָעִים בִּפְרֻדָּה אַחַת שֶׁל אֵמוּן: – אֶת כָּל אֵלֶּה מֻכְרָח הָיִיתָ לִקְבֹּעַ וּלְהַעֲמִיד עַל מְכוֹנָם; שֶׁכֵּן בְּתַהֲלִיכִים כָּאֵלֶּה נְעוּצִים הָיוּ עַכְשָׁו הַחַיִּים, חַיֵּינוּ, שֶׁגָּלְשׁוּ אֶל תּוֹכֵנוּ, שֶׁנָּסוֹגוּ שׁוּב אֶל תּוֹכֵנוּ, אֶל תּוֹךְ מַעֲמַקִּים כָּאֵלֶּה עַד שֶׁכִּמְעַט וְלֹא הָיְתָה כָּל אֶפְשָׁרוּת לְשַׁעֵר הַשְׁעָרוֹת עַל כָּךְ.

וְכֵיוָן שֶׁהָיִיתָ מְיֻעָד לְהַצִּיג הַצָּגוֹת, מְשׁוֹרֵר טְרָגִי, לְלֹא תְּקוּפָה קְבוּעָה, מֻכְרַח הָיִיתָ לְתַרְגֵּם בְּבַת־רֹאשׁ אֶת הַנִּימִים הַדַּקִּים הָאֵלֶּה לִתְנוּעוֹת מְשַׁכְנְעוֹת, לִדְבָרִים שְׁכִיחִים בְּיוֹתֵר. אוֹ אָז נִגַּשְׁתָּ לְמַעֲשֵׂה הָאַלִּימוּת לְלֹא אָח וּמָשָׁל שֶׁבִּיצִירָתְךָ, שֶׁחִפְּשָׂה בְּקֹצֶר־רוּחַ גָּדֵל וְהוֹלֵךְ, בְּיֵאוּשׁ גּוֹבֵר וְהוֹלֵךְ בְּתוֹךְ מַעֲרֶכֶת הַדְּבָרִים־הַנִּרְאִים־לָעַיִן, דְּבָרִים הַחוֹפְפִים בְּדִיּוּק אֶת אֲשֶׁר רָאִיתָ מִבִּפְנִים. הָיָה זֶה שְׁפַנְפָן, עֲלִיַּת־גַּג, טְרַקְלִין, שֶׁאִישׁ עוֹלֶה וְיוֹרֵד בּוֹ; הָיְתָה זוֹ הִתְרַסְּסוּת שֶׁל זְכוּכִית, בְּחֶדֶר סָמוּךְ, דְּלֵקָה לִפְנֵי חַלּוֹנוֹת, הָיְתָה זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. הָיְתָה זוֹ כְּנֵסִיָּה וְגַיְא־בֵּין־הָרִים שֶׁדּוֹמֶה הָיָה לִכְנֵסִיָּה. אֲבָל כָּל זֶה לֹא הִסְפִּיק; בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, – הֻכְרְחוּ לְהִכָּלֵל בְּתוֹךְ כָּךְ הַמִּגְדָּלִים עַצְמָם וְהֶהָרִים כֻּלָּם, וְהַלַּבּוֹת, הַקּוֹבְרוֹת אֶת הַנּוֹפִים, שֶׁכִּסוּ אֶת הַבָּמָה, שֶׁהָיְתָה עֲמוּסָה דְּבָרִים מוּחָשִׁים בַּגּוֹן הַבִּלְתִּי־מוּחָשׁ. וְלֹא יָכֹלְתָּ עוֹד. שְׁנֵי הַקְּצָווֹת, שֶׁקָּשַׁרְתָּ יַחַד, נִפְרְדוּ מִתּוֹךְ הִתְפּוֹצְצוּת. כֹּחֲךָ הַמְטֹרָף נִמְלַט מִתּוֹךְ הַקָּנֶה הַגָּמִישׁ, וִיצִירָתְךָ הָיְתָה כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה.

מִי מְסֻגָּל הָיָה לְהָבִין, מֵאִידָךְ, כִּי לֹא רָצִיתָ לְבַסּוֹף לָסוּר מִן הַחַלּוֹן, מִתּוֹךְ עַקְשָׁנוּת שֶׁהָיְתָה תְּכוּנָתְךָ תָּמִיד. רָצִיתָ לִרְאוֹת אֶת הָעוֹבְרִים־וְשָׁבִים; שֶׁכֵּן הִגַּעְתָּ לִכְלַל מַחֲשָׁבָה, שֶׁמָּא אֶפְשָׁר יִהְיֶה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר־מָה מֵהֶם, אִלּוּ הָחְלַט לְהַתְחִיל.

אוֹתָה שָׁעָה עָלָה בְּדַעְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה כִּי עַל אוֹדוֹת אִשָּׁה אִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר דָּבָר; שַׂמְתִּי לֵב, כִּי שָׁעָה שֶׁהֵם סִפְּרוּ עָלֶיהָ, דִּלְּגוּ עַל כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים, קָרְאוּ בְּשֵׁמוֹת שֶׁל דְּבָרִים אֲחֵרִים וְתַאֲרוּ אוֹתָם, אֶת הַסְּבִיבָה, אֶת הַמְּקוֹמוֹת, אֶת הָעֲצָמִים עַד לִנְקֻדָּהּ מְסֻיֶּמֶת, שֶׁבָּהּ הַכֹּל חָדֵל, חָדֵל בְּרֹךְ וּבִזְהִירוּת, יַחַד עִם הַמִּתְאָר הַקַּל, שֶׁאֵינוֹ נִמְשַׁךְ לְעוֹלָם, וְאֵינוֹ כּוֹלֵל גַּם אוֹתָהּ. אֵיךְ הָיֹה הָיְתָה? שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ שָׁעָה. “בְּלוֹנְדִּינִית, בְּעֵרֶךְ כָּמוֹךָ”, אָמְרוּ הֵם וְהָיוּ מְפָרְטִים עוֹד פְּרָטִים נוֹסָפִים שֶׁיְּדָעוּם; וְעַל־יְדֵי־כָּךְ הָיְתָה שׁוּב לֹא מְדֻיֶּקֶת, וְלֹא יָכֹלְתִּי לְתָאֵר לְעַצְמִי דָבָר. לִרְאוֹתָהּ ־כְּמוֹ יָכֹלְתִּי רַק שָׁעָה שֶׁ־Maman סִפְּרָה לִי אֶת הַסִּפּוּר, שֶׁבִּקַשְׁתִּי לְשָׁמְעוֹ שׁוּב וָשׁוּב. –

– וְאָז הָיְתָה עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ, כָּל פַּעַם שֶׁהָיְתָה מַגִּיעָה אֶל הַחִזָּיוֹן עִם הַכֶּלֶב, וּמַסְתִּירָה אֶת פָּנֶיהָ הַסְּגוּרוֹת כָּלִיל, אֲבָל נִשְׁקָפוֹת וְזוֹהֲרוֹת בְּכָל זֹאת מִתּוֹךְ שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדֶיהָ, שֶׁנָּגְעוּ בִּקְרִירוּת בִּצְדָעֶיהָ: “בְּעֵינַי רָאֹה רָאִיתִי זֹאת, מַלְטֶה”, הָיְתָה מַשְׁבִּיעָה אוֹתִי" “בְּעֵינַי רָאֹה רָאִיתִי זֹאת”.

הָיָה זֶה בִּשְׁנוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת, שָׁעָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי זֹאת מִפִּיהָ. הָיָה זֶה הַזְּמַן, שֶׁבּוֹ מֵאֲנָה לִרְאוֹת עוֹד אִישׁ וְעֵת שֶׁהָיְתָה לוֹקַחַת אִתָּהּ, גַּם לְעֵת מַסָּעוֹת, מַסְנֶנֶת סְמִיכָה עֲשׂוּיָה כֶּסֶף, שֶׁבְּעֶזְרָתָהּ סִנְּנָה אֶת כָּל הַמַּשְׁקָאוֹת. מְזוֹנוֹת בְּצוּרָה קָשָׁה לֹא לָקְחָה עוֹד אֶל פִּיהָ, מִלְּבַד בִּיסְקְוִיט אוֹ אֵיזֶה לֶחֶם, שֶׁהָיְתָה מְפוֹרֶרֶת אוֹתוֹ. בִּהְיוֹתָה לְבַדָּהּ, אָכְלָה פֵּרוּר אַחֲרֵי פֵּרוּר, כֶּאֱכֹל יְלָדִים אֶת הַפֵּרוּרִים. חֲשָׁשָׁה מִפְּנֵי מְחָטִים כְּבָר הִשְׁתַּלֵּט אָז עָלֶיהָ כָּלִיל וְאֶל הָאֲחֵרִים הָיְתָה פּוֹנָה וְאוֹמֶרֶת לְשֵׁם הִתְנַצְּלוּת: “אֵינִי יכוֹלָהּ פָּשׁוּט לְעַכֵּל כְּלוּם, אֲבָל אַל־נָא יַפְרִיעֲכֶם דָּבָר זֶה, תְּחוּשָׁתִי טוֹבָה אַף־עַל־פִּי־כֵן”. אֶלָּא שֶׁאֵלַי הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לִפְנוֹת לְפֶתַע פִּתְאֹם (שֶׁכֵּן הָיִיתִי כְּבָר מְבֻגָּר בְּמִקְצָת) וְלוֹמַר בְּחִיּוּךְ, שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לָהּ לְחַיְּכוֹ: “כַּמָּה רַבִּים בְּכָל זֹאת הַמְּחָטִים, מַלְטֶה, וְהֵם מְפֻזָּרִים בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם, וּכְשֶׁמַּעֲלִים עַל הַדַּעַת, בְּאֵיזוֹ קַלּוּת הֵם עֲלוּלִים לִנְפֹּל…” הִיא הִשְׁתַּדְּלָה מְאֹד לוֹמַר זֹאת בִּנְעִימָה שֶׁל לָצוֹן, אֲבָל הִיא הָיְתָה מְזֻעְזַעַת וּמְרֻגֶּזֶת מֵעֶצֶם הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי הַמְּחָטִים אֵינָם תְּקוּעִים הֵיטֵב וְכִי כָּל רֶגַע הֵם עֲלוּלִים לִנְפֹּל וּלְהִנָּעֵץ בְּתוֹךְ מַשֶּׁהוּ.

אָכֵן, בְּסַפְּרָהּ עַל אִינְגֶבּוֹרְג, מִן הַנִּמְנָע הָיָה שֶׁיִּקְרֶה לָהּ דָּבָר; אוֹ אָז לֹא הָיְתָה נִזְהֶרֶת עוֹד כְּלָל; אוֹ אָז הָיְתָה מְדַבֶּרֶת בְּקוֹל רָם יוֹתֵר, וְאָז הָיְתָה צוֹחֶקֶת בְּזָכְרָהּ אֶת צְחוֹקָהּ שֶׁל אִינְגֶבּוֹרְג, וְאָז צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת, מָה יָפָה הָיְתָה אִינְגֶבּוֹרְג. “הִיא הִשְׁפִּיעָה שִׂמְחָה עַל כֻּלָּנוּ”, אָמְרָה, “גַּם עַל אָבִיךָ, מַלְטֶה, מַמָּשׁ שִׂמְחָה. אֲבָל לְאַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁמְּדֻבָּר הָיָה, כִּי מוֹת תָּמוּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּרְאֲתָה חוֹלָה רַק מְעַט, וְאָנוּ הִסְתּוֹבַבְנוּ וְהִסְתַּרְנוּ אֶת הַדָּבָר מִמֶּנָּה, וּלְפֶתַע פִּתְאֹם קָמָה וְיָשְׁבָה פַּעַם בְּמִטָּתָהּ וְאָמְרָה כָּךְ מִן הַשָּׂפָה־וְלַחוּץ, כְּמִי שֶׁמִּתְכַּוֵן לִשְׁמֹעַ אֵיכָה נִשְׁמָעִים הַדְּבָרִים: “אֵין אַתֶּם צְרִיכִים לְהִתְאַמֵּץ כָּל־כָּךְ; אָנוּ יוֹדְעִים כֻּלָּנוּ, וַאֲנִי יְכוֹלָה לְהַרְגִּיעֲכֶם, כִּי טוֹב הוּא מָה שֶׁעוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ וְאֵינִי רוֹצָה דָבָר עוֹד”; תָּאֵר לְעַצְמְךָ, שֶׁהִיא אָמְרָה “וְאֵינִי רוֹצָה דָבָר עוֹד”; הִיא, שֶׁהָיְתָה מְשַׂמַּחַת אוֹתָנוּ. הַאִם הַבֵן תָּבִין פַּעַם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, בְּהִתְבַּגֶרְךָ, מַלְטֶה? הַרְהֵר בְּכָךְ לְאַחַר־זְמַן, שֶׁמָּא הַשֵּׂג תַּשִּׂיג אֶת הַדָּבָר. יִהְיֶה זֶה טוֹב מְאֹד אִם יִמָּצֵא מִישֶׁהוּ, הַמַּשִּׂיג דְּבָרִים כָּאֵלֶּה”.

“דְּבָרִים כָּאֵלֶּה” הֶעֱסִיקוּ אֶת Maman שָׁעָה שֶׁהָיְתָה לְבַדָּהּ, וְהִיא הָיְתָה תָּמִיד לְבַדָּהּ בְּשָּׁנִים אַחֲרוֹנוֹת אֵלֶּה.

“לְעוֹלָם לֹא אַגִּיעַ לְכָךְ, מַלְטֶה” הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִפְעָמִים עִם חִיּוּכָהּ הַנּוֹעָז וְהַמּוּזָר, אֲשֶׁר מֵאֵן לִהְיוֹת נִרְאֶה עַל־יְדֵי מִישֶׁהוּ וְאַף הִשִּׂיג אֶת מַטְּרָתוֹ בָּזֶה, בְּמַעֲשֵׂה הַחִיּוּךְ כְּשֶׁלְּעַצְּמוֹ. “וְאוּלָם, הָעֻבְדָּה שֶׁאֵין אִישׁ מִתְפַּתֶּה לְהַגִּיעַ לְכָךְ; אִלּוּ הָיִיתִי גֶּבֶר, כֵּן אִלּוּ אֲנִי דַּוְקָא הָיִיתִי גֶבֶר, הָיִיתִי מְהַרְהֵר בְּכָךְ, עַל פִּי הַתּוֹר וְהַסֵּדֶר הַנָּכוֹן וּמֵרֵאשִׁיתוֹ שֶׁל דָּבָר. כִּי מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּהְיֶה רֵאשִׁית, וְאִם מַצְלִיחִים וּמַשִּׂיגִים אוֹתָהּ, הֲרֵי שֶׁהֻשַּׂג דְּבַר־מָה. הֶאַח, מַלְטֶה, אָנוּ עוֹבְרִים וּמִסְתַּלְּקִים, וְדוֹמֶה עָלַי, כִּי כָּל הַבְּרִיּוֹת פְּזוּרֵי־נֶפֶשׁ הִנָּם וַעֲסוּקִים וְאֵינָם שָׂמִים לֵב לְהִסְתַּלְּקוּתֵנוּ. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ זִיק־כּוֹכָב שֶׁנּוֹפֵל, וְאֵין אִישׁ רוֹאֵהוּ וְאִישׁ לֹא שָׁאַל דָּבָר. לְעוֹלָם אַל תִּשְׁכַּח לִשְׁאֹל דָּבָר לְעַצְמְךָ, מַלְטֶה. לִשְׁאֹל מִשְׁאָלָה, – אָסוּר לְוַתֵּר עַל כָּךְ. סְבוּרָה אֲנִי, כִּי אֵין קִיּוּם מִשְׁאָלוֹת, אֲבָל יֵשׁ מִשְׁאָלוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת זְמַן רַב, כָּל יְמֵי הַחַיִּים, עַד שֶׁאִי־אֶפְשָׁר כְּלָל לְצַפּוֹת לְהַגְשָׁמָתָן”.

Maman הוֹרְתָה לְהַעֲמִיד בְּחֶדְרָהּ לְמַעְלָה אֶת שֻׁלְחַן־הַכְּתִיבָה הַקָּטָן שֶׁל אִינְגֶבּוֹרְג, וּתְכוּפוֹת מְצָאתִיהָ עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, שֶׁכֵּן הֻרְשֵׁיתִי לְהִכָּנֵס אֶל חֶדְרָהּ לְלֹא כָּל הוֹדָעָה מֻקְדֶּמֶת. צְעָדַי נִבְלְעוּ כָּלִיל בְּתוֹךְ הַשָּׁטִיחַ, אֲבָל הִיא חָשָׁה בִּי, הוֹשִׁיטָה אַחַת מִיָּדֶיהָ וְשָׂמָה עַל כָּתֵף אַחַת שֶׁלִּי. יָד זוֹ לֹא הָיָה לָהּ כָּל מִשְׁקָל, וְלִנְשֹׁק אוֹתָהּ דּוֹמֶה הָיָה כִּמְעַט לִנְשִׁיקַת הַצְּלָב הֶעָשׂוּי שֵׁן־פִּיל, שֶׁהָיוּ מַגִּישִׁים לִי עִם עֶרֶב טֶרֶם שֶׁהָיִיתִי נִרְדָּם. בִּפְנֵי שֻׁלְחַן־כְּתִיבָה זֶה, שֶׁהָיָה נִפְתַּח לְפָנֶיהָ בְּאֶמְצָעוּת לוּחַ, הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּשֶׁבֶת לִפְנֵי כְּלֵי־זֶמֶר. “יֵשׁ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה שֶׁמֶשׁ בְּתוֹךְ זֶה” הָיְתָה אוֹמֶרֶת, וְאָמְנָם הַפְּנִים הָיָה בָּהִיר בְּאֹפֶן מֻפְלָא, מִן הַלַּכָּה הַצְּהֻבָּה, הַיְּשָׁנָה, שֶׁעָלֶיהָ הָיוּ מְצֻיָרִים פְּרָחִים, תָּמִיד לְסֵרוּגִין – אֶחָד אָדֹם וְאֶחָד כָּחֹל. וּבַמָּקוֹם שֶׁהָיוּ מְצֻיָרִים שְׁלֹשָׁה פְּרָחִים יַחַד, הָיָה אֶחָד מֵהֶם בְּצֶבַע סָגֹל, שֶׁהָיָה מַפְרִיד בֵּין הַשְּׁנַיִם הָאֲחֵרִים. צְבָעִים אֵלֶּה וְכֵן הַיָּרֹק שֶׁל הַמִּסְגֶּרֶת הַצָּרָה וְהָאָפְקִית, מְלֶאכֶת עָרַבֶּסְקָה, הָיוּ כֵּהִים, כְּשֵׁם שֶׁהָרֶקַע הָיָה מֵאִיר, אִם כִּי לֹא הָיָה בָּהִיר לְמַעֲשֶׂה. דָּבָר זֶה הִשְׁפִּיעַ מִזּוּג מֻפְלָא שֶׁל גְּוָנִים, שֶׁעִקָּרָם בִּשִׁלוּב פְּנִימִי וַהֲדָדִי, אֲשֶׁר לֹא גִלוּהוּ כְּלַפֵּי חוּץ. Maman מָשְׁכָה אֶת הַמְּגֵרוֹת הַקְּטַנּוֹת, שֶׁכֻּלָן הָיוּ רֵיקוֹת.

“הֶאָח, שׁוֹשַׁנִּים”, הָיְתָה אוֹמֶרֶת וְהָיְתָה רוֹכֶנֶת קְצָת אֶל מוּל הָרֵיחַ הֶעָמוּם, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּף לְעוֹלָם וְתָמִיד הָיָה דּוֹמֶה עָלֶיהָ, כִּי יִתָּכֵן וְעוֹד יִתְגַּלֶּה מַשֶּׁהוּ בְּאֵיזוֹ מְגֵרָה נִסְתֶּרֶת, שֶׁאִישׁ לֹא שִׁעֵר אֶת מְצִיאוּתָהּ וְכִי רַק הוֹדוֹת לִלְחִיצָה עַל אֵיזֶה קְפִיץ כָּמוּס הִפָּתַח תִּפָתַח. “לְפֶתַע־פִּתְאֹם יִתְגַּלֶּה הַדָּבָר, רָאֹה תִרְאֶה”, הָיְתָה אוֹמֶרֶת בִּרְצִינוּת וּבְהַרְגָּשַׁת חֲשָׁשׁ מוֹשֶׁכֶת אֵלֶיהָ בְּחִפָּזוֹן אֶת כָּל הַמְּגֵרוֹת. וְאוּלָם כָּל מַה שֶׁשָּׂרַד בַּמְּגֵרוֹת, אֶת כָּל הַנְּיָרוֹת שֶׁבְּתוֹכָן – קִפְּלָה בְּקַפְּדָנוּת וְסָגְרָה שׁוּב, בְּלִי לִקְרֹא בָּהֶם. “וַדַּאי לִי, כִּי לֹא הָיִיתִי מְבִינָה אֶת הַדְּבָרִים, מַלְטֶה, וַדַּאי לִי שֶׁהֵם יִהְיוּ לְמַעְלָה מֵהַשָּׂגָתִי”. הִיא הָיְתָה מְשֻׁכְנַעַת, כִּי הַכֹּל מֻרְכָּב מִדַּי בִּשְׁבִילָהּ. “אֵין בַּחַיִּים כִּתּוֹת נְמוּכוֹת לְמַתְחִילִים, כִּי תָּמִיד תָּמִיד מַתְחִילִים מִן הַדָּבָר הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר הַנִּדְרָשׁ מֵאָדָם”. הֶסְבֵּר הִסְבִּירוּ לִי, כִּי הִשְׁתַּנְּתָה כְּדֵי כָּךְ רַק לְאַחַר מוֹתָהּ הָאיֹם שֶׁל אֲחוֹתָהּ הַגְּרָפִית אוֹלֶגַרְד סְקִיל, שֶׁנִּשְׂרְפָה, שָׁעָה שֶׁחָזְרָה מִנֶשֶּׁף וּבִקְּשָׁה לִתְקֹעַ לְיַד אַסְפַּקְלַרְיַת הַפָּמוֹטִים, בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה, אֶת הַפְּרָחִים בִּשְׂעַר רֹאשָׁהּ. אָכֵן בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן נִרְאֲתָה לָהּ בְּכָל זֹאת אִינְגֶבּוֹרְג, כַּדָּבָר הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר הַנִּתָּן לְהַשָּׂגָה.

וְעַתָּה רְצוֹנִי לְהַעֲלוֹת עַל הַנְּיָר אֶת הַסִּפּוּר כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי Maman שָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְבַקֵּשׁ זֹאת מִמֶּנָּה.

הָיָה זֶה בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל קַיִץ, בְּיוֹם חֲמִשִּׁי לְשָׁבוּעַ, לְאַחַר קְבוּרָתָהּ שֶׁל אִינְגֶבּוֹרְג. מִן הַמָּקוֹם שֶׁעַל הַגֻּזְטְּרָה, שֶׁבּוֹ יָשַׁבְנוּ וְשָׁתִינוּ תֵּה, נִתָּן הָיָה לְהַבְחִין מִבֵּין הַבּוּקִיצוֹת הָעֲנָקִיּוֹת, בְּכֹתֶרֶת הַגַּג שֶׁל קֶבֶר־הַמִּשְׁפָּחָה. הַשֻּׁלְחָן הָיָה עָרוּךְ בְּצוּרָה כָּזֹאת, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא הֵסֵב אִישׁ אֶל שֻׁלְחָן זֶה, וְכֻלָּנוּ יָשַׁבְנוּ מְסֻבִּים בְּהַרְחָבָה. וְכָל אֶחָד אַף הֵבִיא עִמּוֹ דָּבָר־מָה, סֵפֶר אוֹ טֶנֶא־רִקְמָה, כָּךְ שֶׁהַמָּקוֹם הָיָה אֲפִלּוּ צַר בְּמִקְצָת. אַבֶּלוֹנָה (אֲחוֹתָהּ הַצְּעִירָה שֶׁל Maman) הִגִּישָׁה אֶת הַתֵּה, וְכֻלָּם עֲסוּקִים הָיוּ, כְּדֵי לְהַגִּישׁ דְּּבָר־מָה, וְרַק סָבָא יָשַׁב בְּכֻרְסָתוֹ וְהִבִּיט לְעֵבֶר הַבַּיִת. הָיְתָה זוֹ שָׁעָה שֶׁמַּמְתִּינִים לַהֲבָאַת מִשְׁלוֹחֵי הַדֹּאַר. וְקָרָה תָּמִיד כָּךְ, שֶׁאִינְגֶבּוֹרְג הָיְתָה מְבִיאָה אוֹתָם, שֶׁכֵּן הָיְתָה מִשְׁתַּהָה בַּבַּיִת זְמַן מְמֻשָּׁךְ יוֹתֵר בְּשֶׁל הַהֲכָנוֹת לִסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם. בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת שֶׁל מַחֲלָתָהּ הָיְתָה לָנוּ שָׁהוּת מַסְפֶּקֶת לַחְדֹּל מִן הַהֶרְגֵּל לִצַפּוֹת אֶל בּוֹאָהּ; שֶׁכֵּן יָדוֹעַ יָדַעְנוּ, כִּי נִמְנַע הַדָּבָר מִמֶּנָּה. אֲבָל בַּשָּׁעוֹת שֶׁאַחֲרֵי צָהֳרֵי־יוֹם זֶה, מַלְטֶה, כַּאֲשֶׁר נִמְנַע מִמֶּנָּה בֶּאֱמֶת לָבוֹא עוֹד; בּוֹא בָּאָה. שֶׁמָּא הָיְתָה זוֹ אַשְׁמָתֵנוּ; שֶׁמָּא קָרוֹא קָרָאנוּ לָהּ. שֶׁכֵּן נִזְכֶּרֶת אֲנִי, כִּי יָשׁוֹב יָשַׁבְתִּי בָּזֶה וְהָיִיתִי מְרֻגֶּשֶׁת, בְּהַרְהֲרִי לָדַעַת, מַה כָּאן שׁוֹנֶה עַכְשָׁו. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם נִמְנַע מִמֶּנִּי לוֹמַר בַּמֶּה הַשִּׁנּוּי; שָׁכוֹחַ שָׁכַחְתִּי אֶת הָעִנְיָן לַחֲלוּטִין. הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי כִּי כֻּלָּם פּוֹנִים בְּמַבְּטֵיהֶם עֶל עֵבֶר הַבַּיִת, וְלֹא בְּאֵיזוֹ צוּרָה מְיֻחֶדֶת חֲשׁוּדָה, אֶלָּא דַּוְקָא בְּדֶרֶךְ שְׁלֵוָה וּשְׁכִיחָה שֶׁבַּצִפִּיָּה. אוֹ אָז הִגַּעְתִּי לְכָךְ – (קֹר תּוֹקְפֵנִי, מַלְטֶה, בְּהַעֲלוֹתִי זֹאת עַל דַּעְתִּי), אָכֵן, יִשְׁמְרֵנִי הָאֵל, הִגַּעְתִּי לְכָךְ, שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר: “הֵיכָן הִיא מִשְׁתָּהָה – –” וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם קָפַץ קָוָלִיר, כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד, חָרַג וְיָצָא מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן וְרָץ לִקְרָאתָהּ. רָאֹה רָאִיתִי זֹאת, מַלְטֶה, רָאֹה רָאִיתִי. הוּא רָץ לִקְרָאתָהּ אַף־עַל־פִּי שֶׁהִיא לֹא בָּאָה; לְדִידוֹ דּוֹמֶה הָיָה כִּי הִיא בָּאָה. הֲבִינוֹנוּ כִּי הוּא רָץ לִקְרָאתָהּ. פַּעֲמַיִם הִתְבּוֹנֵן בָּנוּ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ שָׁאַל דָּבָר־מָה. אוֹ אָז הִסְתַּעֵר לִקְרָאתָהּ, כְּמוֹ תָּמִיד, מַלְטֶה, בְּדִיּוּק כְּמוֹ תָּמִיד, וְהִגִּיעַ עָדֶיָה; שֶׁכֵּן הִתְחִיל לִקְפֹּץ סָבִיב סָבִיב, מַלְטֶה, מִסָּבִיב לְמַשֶּׁהוּ אֲשֶׁר לֹא הָיָה, וּלְאַחַר־כָּךְ קָפַץ עָלֶיהָ, כְּדֵי לְלַקֵּק אוֹתָהּ, דַּוְקָא לְמַעְלָה. שְׁמַעְנוּהוּ מְיַבֵּב מִשִּׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּחְפַּז לִקְפֹּץ אֶל־עָל, פְּעָמִים רַבּוֹת, בִּרְצִיפוּת, אֶפְשָׁר הָיָה לְדַמּוֹת, כִּי הוּא מַסְתִּיר אוֹתָהּ מִפָּנֵינוּ, בִּקְפִיצוֹתָיו. אַךְ לְפֶתַע־פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה יְלָלָה, וְהוּא הִסְתּוֹבֵב מִכֹּחַ תְּנוּפַת עַצְמוֹ בָּאֲוִיר וְנָסוֹג אָחוֹר, מוּזָר בְּאֵיזוֹ צוּרָה בִּלְתִּי־זְרִיזָה, וְרָבַץ רְבִיצָה שְׂרוּעָה לַחֲלוּטִין וְלֹא זָע עוֹד. וּמִן הַצַּד הַשֵּׁנִי הוֹפִיעַ וּבָא מִן הַבַּיִת הַמְשָׁרֵת עִם הַמִּכְתָּבִים. הוּא הִסֵּס רֶגַע; דּוֹמֶה, כִּי לֹא קַל הָיָה לְהִתְקָרֵב אֶל מוּל פָּנֵינוּ. וְאָבִיךָ גַּם קָרוֹץ קָרַץ לוֹ בְּעֵינָיו לַעֲמֹד מִלֶּכֶת. אָבִיךָ, מַלְטֶה, לֹא חִבֵּב חַיּוֹת; אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִגַּשׁ, לְאַט, כְּפִי שֶׁנִּרְאָה לִי, וְהִשְׁתּוֹחֵחַ מֵעַל לַכֶּלֶב. הוּא אָמַר דָּבָר לַמְשָׁרֵת, דְּבָר־מָה קָצָר, חַד־הֲבָרָתִי. רָאֹה רָאִיתִי אֵיךְ קָפַץ הַמְּשָׁרֵת וְנִגַּשׁ כְּדֵי לְהָרִים אֶת קָוָלִיר. אָז נָטַל אָבִיךְ בְּעַצְמוֹ אֶת הַחַיָּה וְהִסְתַּלֵּק אִתָּהּ. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יָדַע בְּדִיּוּק אֶל אָן. לְתוֹךְ הַבַּיִת.

פַּעַם אַחַת, שָׁעָה שֶׁהֶחֱשִׁיךְ כִּמְעַט בְּעֵת שֶׁסִּפְּרָהּ סִפּוּר זֶה, עָמַדְתִּי לְסַפֵּר לְ־Maman עַל דְּבַר הַ“יָּד”: בְּאוֹתוֹ הֶרֶף־עַיִן מְסֻגָּל הָיִיתִי לַעֲשׂוֹת זֹאת. כְּבָר שָׁאַפְתִּי רוּחַ, כְּדֵי לְהַתְחִיל, אֲבָל פִּתְאֹם עָלָה בְּדַעְתִּי עַד כַּמָּה הֲבִינוֹתִי לְנַפְשׁוֹ שֶׁל הַמְּשָׁרֵת, שֶׁלֹּא הָיָה מְסֻגָּל לְהִתְקָרֵב אֶל מוּל פְּנֵיהֶם. וְלַמְרוֹת הַחֲשֵׁכָה יָרֵאתִי מִפְּנֵי פָּנֶיהָ שֶׁל Maman שֶׁמָּא רָאֹה תִרְאֶה אֶת אֲשֶׁר רָאִיתִי אֲנִי. מִהַרְתִּי וְשָׁאַפְתִּי עוֹד פַּעַם רוּחַ, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַבֵּל הָרשֶׁם, כְּאִלּוּ לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְיוֹתֵר מִזֶּה. שָׁנִים אֲחָדוֹת לְאַחַר אוֹתוֹ לַיְלָה מוּזָר בִּגְזֻזְטְרָה אֲשֶׁר בְּאוֹרְנֶקְלוֹסְטֶר, הִתְכַּוַּנְתִּי בְּמֶשֶׁךְ יָמִים שְׁלֵמִים לִשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי בִּפְנֵי אֶרִיק הַקָּטָן. אֲבָל הוּא נִסְתַּגֵּר שׁוּב בְּפָנַי לַחֲלוּטִין לְאַחַר שִׂיחָתֵנוּ הַלֵּילִית, וְהָיָה מִתְחַמֵּק מִמֶּנִּי; אֲנִי סָבוּר, כִּי הוּא בָּז לִי. וְדַוְקָא מִשּׁוּם כֵּן רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ עַל הַ“יָּד”. שִׁעְשַׁעְתִּי אֶת עַצְמִי בַּסְבָרָה, כִּי עֶרְכִּי יַעֲלֶה בְּעֵינָיו (וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה רָצִיתִי בִּדְחִיפוּת מִתּוֹךְ סִבָּה כָּל שֶׁהִיא), אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְשַׁכְנְעוֹ, כִּי אָמְנָם הָיְתָה זוֹ חֲוָיָתִי. וְאִלּוּ אֶרִיק הָיָה זָרִיז מְאֹד בְּהִתְחַמְּקוּתוֹ מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיעוּ דְּבָרִים לִידֵי־כָּךְ. לְאַחַר־כָּךְ גַּם נָסַעְנוּ מִזֶּה. הִנֵּה כִּי כֵן, בְּאֹפֶן מֻפְלָא לְמַדַּי, הֲרֵינִי מְסַפֵּר (לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר רַק לְנַפְשִׁי) עַל מִקְרֶה, שֶׁמְּקוֹרוֹ בְּמֶרְחַקֵּי יַלְדוּתִי.

עַד מָה רַךְ־בַּשָּׁנִים הָיִיתִי עֲדַיִן אָז, אֲנִי מַסִּיק מִזֶּה שֶׁכָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי עַל גַּבֵּי הַכִּסֵּא, כְּדֵי לְהֵיטִיב וּלְהַגִּיעַ אֶל מְרוֹם־הַשֻּׁלְחָן, שֶׁעָלָיו צִיַרְתִּי צִיּוּרִים. הָיָה זֶה בָּעֶרֶב, בַּחֹרֶף, אִם אֵינִי טוֹעֶה, בַּדִּירָה הָעִירוֹנִית. הַשֻּׁלְחָן עָמַד בְּחֶדְרִי, בְּבֵין הַחַלּוֹנוֹת, וְלֹא הָיְתָה מְנוֹרָה בַּחֶדֶר, מִלְּבַד זוֹ שֶׁהֵאִירָה אֶת דַּפַּי וְאֶת סִפְרָהּ שֶׁל Mademoiselle; שֶׁכֵּן הִיא יָשְׁבָה סָמוּךְ אֵלַי, נִשְׁעֲנָה בְּמִקְצָת לַאֲחוֹרֶיהָ וְקָרְאָה. דַּעְתָּהּ הָיְתָה מְפֻזֶּרֶת עָלֶיהָ שָׁעָה שֶׁקָּרְאָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הָיְתָה נְתוּנָה לַסֵּפֶר; הִיא הָיְתָה מְדַפְדֶּפֶת לְעִתִּים רְחוֹקוֹת. וְהָיָה לִי הָרשֶׁם, כְּאִלּוּ הָיוּ הָעַמּוּדִים מִתְמַלְּאִים וְהוֹלְכִים אֶצְלָהּ, וּכְאִלּוּ הוֹסִיפָה מִלִּים, מִלִּים מְסֻיָּמוֹת, שֶׁהָיוּ נְחוּצוֹת לָהּ וַאֲשֶׁר נֶעֶדְרוּ מִן הַסֵּפֶר. כָּךְ נִרְאוּ לִי הַדְּבָרִים, שָׁעָה שֶׁצִּיַרְתִּי אֶת צִיּוּרִי. אֲנִי צִּיַרְתִּי בְּאִטִּיּוּת וּבְלִי כָּל כַּוָּנָה מְפֹרֶשֶׁת, וּכְשֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ, הָיִיתִי מֵרִים אֶת רֹאשִׁי קְצָת יְמִינָה; בְּדֶרֶךְ זוֹ הָיִיתִי מַבְחִין בִּמְהֵרָה מַה הַדָּבָר הֶחָסֵר עוֹד. הָיוּ אֵלֶּה קְצִינִים פָּרָשִׁים, שֶׁרָכְבוּ אֶל שְׂדֵה הַקְּרָב. אוֹ שֶׁעָמְדוּ כְּבָר בְּתוֹכוֹ, וְדָבָר זֶה הָיָה יוֹתֵר פָּשׁוּט, שֶׁכֵּן צָרִיךְ הָיִיתִי רַק לְצַיֵּר אֶת הֶעָשָׁן, אֲשֶׁר הָיָה עוֹטֶה הַכֹּל. Maman הָיְתָה סְבוּרָה, כַּמּוּבָן, שֶׁאֵלֶּה הָיוּ אִיִּים, שֶׁאֲנִי מְצַיֵּר; אִיִּים עִם אִילָנוֹת גְּבוֹהִים וְאַרְמוֹן עִם מַדְרֵגוֹת וּפְרָחִים בְּשׁוּלָיו, שֶׁשּׁוּמָה עֲלֵיהֶם לְהִשְׁתַּקֵּף בְּמַיִם. וַאֲנִי סָבוּר כִּי בָּדּתָה דְּבָרִים אֵלֶּה מִלִּבָּהּ. אוֹ שֶׁמָּא הָיָה זֶה מִתְגַּלֶּה מְאֻחָר יוֹתֵר.

בָּרוּר, כִּי אוֹתוֹ עֶרֶב צִיַרְתִּי אַבִּיר אֶחָד וְיָחִיד, בּוֹלֵט וּמֻבְהָק, הָרוֹכֵב עַל סוּס מְקֻשָּׁט בְּאֹפֶן מוּזָר. הוּא הָפַךְ לִהְיוֹת כֹּה סַסְגּוֹנִי, עַד שֶׁהֻכְרַחְתִּי לְהַחֲלִיף כָּל פַּעַם אֶת הָעֶפְרוֹנוֹת, אֲבָל קֹדֶם־כָּל בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן הָעִפָּרוֹן הָאָדֹם, שֶׁחָזַרְתִּי אֵלָיו עוֹד הַפַּעַם וְעוֹד הַפַּעַם. וְהִנֵּה נִזְקַקְתִּי אֵלָיו פַּעַם נוֹסֶפֶת; אוֹ אָז הִתְגַּלְגֵּל (וַאֲנִי עֲדַיִן רוֹאֵהוּ לְנֶגֶד עֵינַי) עַל גַּבֵּי הַדַּף הַמּוּאָר עַד שׁוּלָיו וְנָפַל, עוֹד בְּטֶרֶם יָכֹלְתִּי לִמְנֹעַ זֹאת, הַרְחֵק מִמֶּנִּי וְנֶעְלַם. וַאֲנִי זָקוּק הָיִיתִי לוֹ בֶּאֱמֶת וּבִדְחִיפוּת, וְצַר הָיָה מְאֹד לִזְחֹל וּלְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְכֵיוָן שֶׁהָיִיתִי בִּלְתִּי־זָרִיז, עָלָה לִי מַעֲשֶׂה זֶה בְּמַאֲמַצִּים רַבִּים כְּדֵי לְהַשִּׂיגוֹ; רַגְלַי נִרְאוּ לִי אֲרֻכּוֹת מִדַּי וְלֹא יָכֹלְתִּי לְמָשְׁכָן תַּחְתַּי וּלְהוֹשִׁיטָן, הִכְּרִיעָה הַמְמֻשֶּׁכֶת עַל הַבִּרְכַּיִם עִמְעֲמָה אֶת אֵבָרַי; וְלֹא יָדַעְתִּי מָה שַׁיָּךְ לִי וּמָה שַׁיָּךְ לְכִסֵּא, לְבַסּוֹף הִגַּעְתִּי, מְטֻשְׁטָשׁ בְּמִקְצָת, עַד לְמַטָּה וְנִמְצֵאתִי יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי פַּרְוָה, שֶׁנִּתְמַשְּׁכָה מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן וְעַד לַקִּיר. אַךְ כָּאן נִתְגַּלָּה קשִׁי נוֹסָף. רָגִיל הָיִיתִי לָאוֹר אֲשֶׁר הָיָה לְמַעְלָה וְנִלְהָב עֲדַיִן מִן הַצְּבָעִים עַל גַּבֵּי הַנְּיָר הַלָּבָן, וְעֵינַי לֹא הָיוּ מְסֻגָּלוֹת לְהַבְחִין בַּדָּבָר הַקָּט בְּיוֹתֵר מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן, וְהַשָּׁחוֹר הָיָה כָּל־כָּךְ נֻקְשֶׁה בְּעֵינַי, עַד שֶׁחָשַׁשְׁתִּי לְהִפָּגַע הֵימֶנּוּ. נִשְׁעַנְתִּי אֵפוֹא עַל רַגְלַי וְסָרַקְתִּי, בְּעָמְדִי עַל בִּרְכַּי וּבְהִשָּׁעֲנִי עַל שְׂמָאלִי, בְּיָדִי הָאַחֶרֶת אֶת הַשָּׁטִיחַ הַצּוֹנֵן וַאֲרֹךְ־הַשֵּׂעָר, שֶׁנָּטַע בִּי הַרְגָּשָׁה שֶׁל אֵמוּן כְּלַפָּיו; אֶלָּא שֶׁלֹּא הִבְחַנְתִּי בְּשׁוּם עִפָּרוֹן. דִּמִּיתִי בְּנַפְשִׁי, כִּי הִנְנִי מְבַזְבֵּז זְמַן רַב מְאֹד, וּכְבָר הִתְכַּוַּנְתִּי לִקְרֹא לְעֶזְרַת Mademoiselle שֶׁתָּאִיר לִי עִם הַמְּנוֹרָה, וּפִתְאֹם הִרְגַּשְׁתִּי כִּי לְנֶגֶד עֵינַי הַמְּתוּחוֹת שֶׁלֹּא־מִדַּעַת מִתְבַּהֵר וְהוֹלֵךְ הַחשֶׁךְ וְנַעֲשֶׂה שָׁקוּף יוֹתֵר. כְּבָר הִבְחַנְתִּי בַּקִּיר שֶׁהָיָה מֻקַּף לְמַטָּה מִסְגֶּרֶת בְּהִירָה; הִבְדַּלְתִּי בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן; הִכַּרְתִּי קֹדֶם־כֹּל בְּיָדִי הַמְפֻשֶּׂקֶת, שֶׁהִתְנוֹעֲעָה מֵעַצְמָהּ, דּוֹמָה לְאֵיזוֹ חַיַּת־מַיִם, וּבָדְקָה אֶת הַקַּרְקַע. הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהּ, יוֹדְעֵנִי זֹאת עַד הַיּוֹם, כִּמְעַט בְּסַקְרָנוּת; וְדוֹמֶה הָיָה עָלַי, כִּי יוֹדַעַת הִיא דְּבָרִים, אֲשֶׁר לֹא לִמַּדְתִּיהָ, כְּגוֹן שֶׁהִיא מְגַשֶּׁשֶׁת פֹּה לְמַטָּה מִכֹּחַ עַצְמָהּ בִּתְנוּעוֹת שֶׁלֹּא הִשְׁגַּחְתִּי בָּהֶן אֶצְלָהּ קֹדֶם־לָכֵן. עָקַבְתִּי אַחֲרֶיהָ, הֵיאַךְ הִתְקַדְּמָה, הַדָּבָר עִנְיֵן אוֹתִי, וּמוּכָן הָיִיתִי לְכָל מִינֵי גִּלּוּיִים. אֲבָל אֵיךְ יָכֹלְתִּי לְהַנִּיחַ, כִּי לְפֶתַע־פִּתְאֹם תָּגִיחַ לִקְרָאתָהּ יָד אַחֶרֶת, גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה, וְרָזָה עַד מְאֹד, שֶׁכְּמוֹתָהּ לֹא רָאִיתִי עֲדַיִן. הִיא חִפְּשָׂה בְּאֹפֶן דּוֹמֶה מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם הַפְּשׂוּקוֹת הִתְנוֹעֲעוּ בְּאֹפֶן עִוֵּר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ. סַקְרָנוּתִי לֹא נֻצְלָה עַד תֻּמָּהּ, אַךְ לְפֶתַע־פִּתְאֹם נִסְתַּיְּמָה, וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא מוֹרָא בִּלְבַד. הַרְגֵּשׁ הִרְגַּשְׁתִּי כִּי אַחַת מִן הַיָּדַיִם הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לִי וְכִי הִיא הִסְתַּבְּכָה בְּדָבָר שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹתוֹ עוֹד לְטוֹבָה. עִם כָּל הַזְּכוּת שֶׁהָיְתָה לִי לְגַבֶּיהָ, – שָׁמַרְתִּי עָלֶיהָ וּמְשַׁכְתִּיהָ בִּמְשֻׁטָּח אָחוֹרָה, וְלֹא גָּרַעְתִּי אֶת עֵינַי מִן הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהוֹסִיפָה לְחַפֵּשׂ. הַשֵּׂג הִשַּׂגְתִּי, שֶׁהִיא לֹא תְּוַתֵּר, וְאֵינִי יָכוֹל לוֹמַר, אֵיךְ חָזַרְתִּי אֶל מְקוֹמִי לְמַעְלָה. יָשַׁבְתִּי עָמֹק בְּכִסְּאִי, שִׁנַּי נָקְשׁוּ זוֹ בָּזוֹ, וְדָמַי בְּפָנַי הָיוּ כֹּה מֻעָטִים, עַד שֶׁנִּדְמֶה הָיָה לִי, כִּי אֵין עוֹד כָּל תָּכֹל בְּעֵינַי. Mademoiselle, רָצִיתִי לוֹמַר וְלֹא הָיִיתִי מְסֻגָּל לְכָךְ. אֶלָּא שֶׁהִיא עַצְמָהּ נִבְהֲלָה מִפָּנַי, הִיא הִשְׁלִיכָה אֶת סִפְרָהּ וְכָרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ לְיַד הַכִּסֵּא וְקָרְאָה בִּשְׁמִי; סְבוּרָנִי כִּי הִיא טִלְטְלָה אֶת גּוּפִי. אֶלָּא שֶׁהָיִיתִי בִּמְלֹא הַהַכָּרָה, בָּלַעְתִּי בְּלִיעוֹת אֲחָדוֹת; שֶׁכֵּן רָצֹה רָצִיתִי לְסַפֵּר סוֹף־סוֹף אֶת הָעֻבְדּוֹת.

אֲבָל הֵיאַךְ? הִתְאַמַּצְתִּי הַרְבֵּה, אֲבָל קָשֶׁה הָיָה לְהַבִּיעַ דָּבָר, בְּדֶרֶךְ שֶׁיּוּבַן לְזוּלָתִי. וְאִם הָיוּ מִלִּים בִּשְׁבִיל מְאֹרָע זֶה, הֲרֵי שֶׁהָיִיתִי פָּעוֹט מִכְּדֵי לְמָצְאָן. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם תְּקָפַתְנִי בֶּהָלָה, כִּי יִתָּכֵן שֶׁתִּמָּצֶאנָה מִחוּץ לְגֶדֶר גִּילִי מִלִּים אֵלֶּה, וְנִדְמֶה הָיָה לִי נוֹרָא מִכֹּל – לִהְיוֹת נֶאֱלָץ לְאָמְרָן. לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת עוֹד הַפַּעַם, וּבְאֹפֶן שׁוֹנֶה, אֶת הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת שָׁם לְמַטָּה, מֵרֵאשִׁיתָהּ וּבְצֵרוּף אַחֵר; לִשְׁמֹעַ אֵיךְ אֲנִי מוֹדֶה בְּכָךְ, לְשֵׁם זֶה לֹא הָיָה בִּי עוֹד כָּל כֹּחַ.

וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ בְּכָךְ מִשּׁוּם יְצִיר־הַדִּמְיוֹן, אִם אֲנִי אוֹמֵר הַיּוֹם, כִּי אוֹתוֹ זְמַן חַשְׁתִּי כְּבָר, כִּי דְבָר־מָה בָּא אֶל תּוֹךְ חַיַּי, דַּוְקָא לְתוֹךְ חַיַּי, וַאֲשֶׁר עִמּוֹ נֶאֱלָץ אֶהְיֶה רַק אֲנִי עַצְמִי לְהִתְהַלֵּךְ, תָּמִיד וּלְעוֹלָם. אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי שׁוֹכֵב בְּמִטַּת־הַשְּׂרִיגִים הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי, וְאֵינִי נִרְדָּם, וַאֲנִי מְנַחֵשׁ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא, כִּי כָּךְ יִשְׁתַּלְשְׁלוּ הַחַיִּים: מְלֵאֵי עִנְיָנִים מְיֻחָדִים, הַמְּכֻוָּנִים רַק לְאִישׁ יָחִיד וַאֲשֶׁר אֵין לְהַבִּיעָם־כְּמוֹ. וַדָּאִי הַדָּבָר, כִּי בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן קָמָה בִּי גַּאֲוָה כְּבֵדָה וַעֲצוּבָה. אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי כִּי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְהִתְהַלֵּךְ מָלֵא פְּנִימִיּוֹת וּשְׁתִיקָה. רָחַשְׁתִּי סִימְפַּטְיָה שׁוֹצֶפֶת לִמְבֻגָּרִים; אֲנִי מַעֲרִיץ אוֹתָם וְקִבַּלְתִּי עָלַי לוֹמַר לָהֶם שֶׁאֲנִי מַעֲרִיצָם. וְשַׂמְתִּי לִי לְמַטָּרָה לוֹמַר זֹאת לְ־Mademoiseele בַּהִזְדַּמְּנוּת הַקְּרוֹבָה.

וּלְאַחַר־כָּךְ בָּאַתְנִי אַחַת הַמַּחֲלוֹת, שֶׁדּוֹמֶה כִּי כַּוָּנָתָהּ הָיְתָה לְהוֹכִיחַ לִי, כִּי חֲוָיָה זוֹ לֹא הָיְתָה חֲוָיָתִי הָאִישִׁית הָרִאשׁוֹנָה. הַחֹם חִלְחֵל בְּתוֹכִי וְהֶעֱלָה מִמַּעֲמַקִּים נִסְיוֹנוֹת, מַרְאוֹת, עֻבְדּוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי עֲלֵיהֶם כְּלָל; שָׁכַבְתִּי בָּזֶה, עָמוּס אֲנִי עַצְמִי עַל עַצְמִי וְחִכִּיתִי לָרֶגַע, אֲשֶׁר יְצַוֶּה עָלַי לְהַחֲזִיר אֶת כָּל אֵלֶּה אֶל תּוֹכִי לְפִי הַסֵּדֶר וּלְפִי הַתּוֹר. הַחִלּוֹתִי לַעֲשׂוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁזֶּה גָּדַל וְעָלָה בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי, הִתְנַגֵּד לִי וְהָיָה לִמְרֻבֶּה, מְרֻבֶּהָ יוֹתֵר מִדַּי. אוֹ אָז תְּקָפַנִי כַּעַס וְהִתְחַלְתִּי זוֹרֵק הַכֹּל בַּעֲרֵמָה אַחַת אֶל תּוֹכִי וּלְדַחֳקוֹ יַחַד; אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לְהִסָּגֵר עוֹד פַּעַם. אוֹ אָז צָעַקְתִּי, פָּתוּחַ לְמֶחֱצָה כְּפִי שֶׁהָיִיתִי, צָעַקְתִּי וְצָעַקְתִּי וּכְשֶׁהַחִלּוֹתִי לְהַבִּיט מִתּוֹכִי אֶל הַחוּץ, נוֹכַחְתִּי כִּי הֵם עוֹמְדִים סְבִיבִי מִזֶּה זְמַן וְאוֹחֲזִים בְּיָדַי, וְהָיָה כָּאן גַּם נֵר, וְהַצְּלָלִים הַגְּדוֹלִים זָעוּ מְאַחֲרֵיהֶם. וְאָבִי צִוָּה עָלַי לוֹמַר מָה אֵרַע אִתִּי, הָיָה זֶה צַו יְדִידוּתִי, מְאֻפָּק, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן צַו. וְהוּא הָיָה קְצַר־רוּחַ, שָׁעָה שֶׁלֹּא עֲנִיתִיו.

Maman לֹא הָיְתָה מְבַקֶּרֶת אֶצְלִי לְעוֹלָם בַּלַּיְלָה – וּבְכָל זֹאת פַּעַם אַחַת בָּאָה. אֲנִי צָעַקְתִּי וְצָעַקְתִּי, אוֹ אָז בָּאָה Mademoiselle וְסִיבֶרְסֶן, מְנַהֶלֶת הַמֶּשֶׁק, בָּאָה, וְגֵאוֹרְג הָרַכָּב; אֲבָל כָּל זֶה לֹא הוֹעִיל. אוֹ אָז שָׁלְחוּ לְבַסּוֹף אֶת הַמֶּרְכָּבָה לְהָבִיא אֶת הַהוֹרִים, שֶׁשָּׁהוּ אָז בְּנֶשֶׁף גָּדוֹל, סְבוּרְנִי אֵצֶל יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם שָׁמַעְתִּי אֶת מַסַּע הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ הֶחָצֵר, מִיָּד נִרְגַּעְתִּי, יָשַׁבְתִּי וְהִבַּטְתִּי אֶל עֵבֶר הַדֶּלֶת. קָם שָׁאוֹן קָצָר בַּחֲדָרִים הַסְּמוּכִים, וּ Maman נִכְנְסָה לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלַת־הַטְּרַקְלִין, שֶׁלֹּא שָׂמָה אֶת לִבָּהּ אֵלֶיהָ כְּלָל וְנִגְּשָׁה כִּמְעַט בִּמְרוּצָה כְּשֶׁהִיא מַשִׁירָה מֵאַחֲרֶיהָ אֶת הַפַּרְוָה הַלְּבָנָה וּנְטָלַתְנִי אֶל תּוֹךְ זְרוֹעוֹתֶיהָ הָעֲרֻמּוֹת. וְהִרְגַּשְׁתִּי, נִדְהָם וְנִפְעַל כַּאֲשֶׁר לֹא הָיִיתִי קֹדֶם־לָכֵן, בְּמַגָּע שְׂעָרָהּ וּפָנֶיהָ הַקְּטַנּוֹת וְהַמְּטֻפָּחוֹת, בָּאֲבָנִים הַצּוֹנְנוֹת אֲשֶׁר בְּאָזְנֶיהָ, בַּמֶּשִׁי אֲשֶׁר בְּשׁוּלֵי כְּתֵפֶיהָ, שֶׁרֵיחַ פְּרָחִים נָדַף מֵהֶן, וְהָיִינוּ שְׁרוּיִים בְּמַצָּב זֶה וּבָכִינוּ רַבּוֹת וְהִתְנַשַּׁקְנוּ, עַד שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ, כִּי הָאָב נִמְצָא סָמוּךְ לָנוּ וְכִי שׂוּמָה עָלֵינוּ לְהִפָּרֵד. “יֵשׁ אֶצְלוֹ חֹם גָּבֹהַּ”, שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָהּ הַנִּכְלָם שֶׁל Maman וְאָבִי נָגַע בְּיָדִי וּמָנָה אֶת פְּעִימוֹת דָּפְקִי. הוּא הָיָה לָבוּשׁ בְּמַדֵּי קְצִין־הַצַּיִד וַעֲנוּד סֶרֶט־הַפִּילִים הַיָּפֶה, הָרָחָב, הַכָּחֹל, וּשְׁזוּרִים בּוֹ גַּלֵּי מַיִם. “אֵיזוֹ אֱוִילוֹת הִיא לִקְרֹא לָנוּ”, הִכְרִיז לְתוֹךְ חֲלַל הַחֶדֶר, בְּלִי לְהִתְבּוֹנֵן בִּי. הֵם הִבְטִיחוּ לַחֲזֹר, אִם יִתְבָּרֵר כִּי לֹא קָרָה דָּבָר־מָה רְצִינִי. וְדָבָר רְצִינִי הֵן לֹא קָרָה בֶּאֱמֶת. וְאוּלָם, עַל שְׂמִיכָתִי מָצָאתִי אֶת כַּרְטִיס־הָרִקּוּדִים שֶׁל Maman וּוְרָדִים יַפָּנִיִּים לְבָנִים אֲשֶׁר לֹא רְאִיתִים מֵעוֹלָם, שֶׁשַּׂמְתִּים עַל עֵינַי, שָׁעָה שֶׁהִבְחַנְתִּי כִּי צוֹנְנִים הֵם.

וְאוּלָם, הַשָּׁעוֹת שֶׁלְּאַחֲרֵי צָהֳרֵי־הַיָּמִים הָיוּ אֲרֻכּוֹת מְאֹד בְּעִתּוֹת שֶׁל מַחֲלוֹת כָּאֵלֶּה. בַּבְּקָרִים לְאַחַר לֵיל נְדוּדִים, הָיִיתִי נִרְדָּם תָּמִיד, וּכְשֶׁהָיִיתִי מִתְעוֹרֵר וְסוֹבֵר כִּי הִנֵּה שׁוּב הִגִּיעַ בָּקְרוֹ שֶׁל יוֹם, הָיְתָה זֹאת לְמַעֲשֶׂה שָׁעָה שֶׁל אַחֲרֵי־הַצָּהֳרַיִם וְלֹא חָדְלָה מִלִּהְיוֹת שְׁעַת אַחַר־הַצָּהֳרַיִם. שׁוֹכֵב הָיִיתִי בְּמִטָּה הַמֻּצַּעַת וְיִתָּכֵן כִּי פִּרְקֵי־הָאֵבָרִים גָּדְלוּ קְצָת וְהָיִיתִי עָיֵף מְאֹד מִכְּדֵי לְהַעֲלוֹת דְּבַר־מָה עַל הַדַּעַת. טַעְמוֹ שֶׁל מִיץ־תַּפּוּחִים נִשְׁמַר בְּזִכְרוֹנִי זְמַן מְמֻשַּׁךְ וְהָיָה בְּכָךְ מִשּׁוּם הֶשֵּׂג אִם טַעַם זֶה נִתְפָּרֵשׁ כְּאֵיזֶה פֵּרוּשׁ מְיֻחָד וְאִם נִתַּן לַחֻמְצוֹת הַזְּכוּת לְחַלְחֵל בַּגּוּף תַּחַת מַחֲשָׁבוֹת. לְאַחַר־זְמַן, כְּשֶׁהִתְאוֹשַׁשְׁתִּי, הֻצְּעוּ הַכָּרִים הַגְּבוֹהִים יוֹתֵר, וְאֶפְשָׁר הָיָה לְהִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם וְלָשֶׁבֶת וּלְשַׂחֵק בְּמִשְׂחַק הַחַיָּלִים; אֶלָּא שֶׁהֵם הָיוּ נוֹפְלִים בְּקַלּוּת רַבָּה עַל שֻׁלְחָן־הַלַּיְלָה הַמְלֻכְסָן וּמִיָּד לְכָךְ נָפַל כָּל הַטּוּר; וַעֲדַיִן לֹא הָיִיתִי בִּמְלֹא הַכֹּחוֹת, כְּדֵי לָשׁוּב וּלְהַתְחִיל הַכֹּל מֵרֵאשִׁית. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם נִרְאָה לִי הַכֹּל מְיֻתָּר וּבִקַשְׁתִּי לְהַרְחִיק אֶת כָּל הַדְּבָרִים מֵעַל פָּנַי, וְנָעִים הָיָה לִרְאוֹת שׁוּב רַק אֶת שְׁתֵּי הַיָּדַיִם הַמֻּנָּחוֹת בְּרִחוּק כָּלְשֶׁהוּ עַל גַּבֵּי הַשְּׂמִיכָה הָרֵיקָה.

אִם קָרֹה קָרָה וּ Maman הָיְתָה בָּאָה לְמַחֲצִית הַשָּׁעָה וְהָיְתָה קוֹרְאָהּ בְּאָזְנַי אַגָּדוֹת (לִקְרִיאָה־שֶׁל־מַמָּשׁ מֻמְשֶׁכֶת הָיְתָה מְיֻעֶדֶת סִיוֶרְסֶן), כִּי עַתָּה הָיָה זֶה לֹא בְּגִין הָאַגָּדוֹת. שֶׁכֵּן הָיְתָה לָנוּ אַחְדוּת־דֵּעִים – אֵין אָנוּ מְחַבְּבִים אַגָּדוֹת. לָנוּ הָיָה מֻשָּׂג אַחֵר עַל הַפֶּלִאי. אָנוּ סָבַרְנוּ, כִּי אִלּוּ הָיָה מִתְרַחֵשׁ הַמִּתְרַחֵשׁ בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, הֲרֵי יֵשׁ בְּכָךְ מִדָּה רַבָּה מִן הַפֶּלֶא. אָנוּ לֹא הֶחְשַׁבְנוּ אֶת הַמָּעוֹף בָּאֲוִיר, נַעֲרוֹת־הַמַּיִם אִכְזְבוּ אוֹתָנוּ, וּמִן הַגִּלְגּוּלִים לְמַהֻיּוֹת אֲחֵרוֹת לֹא צִפִּינוּ אֶלָּא לִתְמוּרָה שִׁטְחִית בִּלְבַד. אֲבָל אָנוּ הָיִינוּ קוֹרְאִים בְּכָל־זֹאת קְצָת, כְּדֵי לְהֵרָאוֹת כְּאִלּוּ הִנְנוּ עֲסוּקִים; לֹא נָעִים הָיָה לָנוּ, אִם נִכְנַס מִישֶׁהוּ, וְהָיִינוּ נֶאֱלָצִים לְהַסְבִּיר לוֹ מָה אָנוּ עוֹשִׂים; וּכְלַפֵּי אַבָּא הֵן הָיִינוּ מְדַיְּקִים דִּיּוּק מֻפְרָז.

וְרַק שָׁעָה שֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים לַחֲלוּטִין, כִּי לֹא יַפְרִיעוּנוּ, וְהָיוּ דִּמְדּוּמִים בַּחוּץ, יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת, שֶׁנִּהְיֶה עוֹסְקִים בְּזִכְרוֹנוֹת, זִכְרוֹנוֹת מְשֻׁתָּפִים, אֲשֶׁר הָיוּ נִרְאִים לִשְׁנֵינוּ כִּמְיֻשָּׁנִים וְצָחַקְנוּ עֲלֵיהֶם; שֶׁכֵּן שְׁנֵינוּ גָּדַלְנוּ מֵאָז. נִזְכַּרְנוּ, כִּי הָיָה זְמַן,

שֶׁ Maman רָצְתָה כִּי אֶהְיֶה נַעֲרָה וְלֹא אוֹתוֹ עֶלֶם אֲשֶׁר הָיֹה הָיִיתִי. נַחֵשׁ נִחַשְׁתִּי אֶת הַדָּבָר בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא וְהִגַּעְתִּי לִכְלַל רַעְיוֹן, – לִדְפֹּק פַּעֲמַיִם עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל Maman וּכְשֶׁהִיא שָׁאֲלָה מִי דּוֹפֵק, הָיִיתִי מְאֻשָּׁר לַעֲנוֹת מִבַּחוּץ “סוֹפְיָה”, וּלְשֵׁם כָּךְ עִדַּנְתִּי אֶת קוֹלִי, עַד שֶׁהָיָה מְדַגְדְּגֵנִי בְּתוֹךְ גְּרוֹנִי. וּכְשֶׁהָיִיתִי נִכְנָס לְאַחַר־כָּךְ (לָבוּשׁ בֶּגֶד הַדּוֹמֶה לְשִׂמְלַת־נַעֲרָה, שֶׁהָיִיתִי לוֹבְשׁוֹ מִמֵּילָא, וְשַׁרְווּלָיו מֻפְשָׁלִים מְאֹד), הָיִיתִי פָּשׁוּט לְסוֹפְיָה, סוֹפְיָה הַקְּטַנָּה שֶׁל Maman שֶׁעָסְקָה בְּעִנְיְנֵי הַמֶּשֶׁק וְאֲשֶׁר קָלְעָה אֶת צַמָּתָהּ שֶׁל Maman כְּדֵי שֶׁלֹּא תֻּחְלַף בְּמַלְטֶה הַשּׁוֹבָב, אִלּוּ הָיָה חוֹזֵר וּבָא. אָכֵן, דָּבָר זֶה לֹא הָיָה רָצוּי כְּלָל; נָעִים הָיָה לְ Maman וּלְסוֹפְיָה, שֶׁהוּא נֶעְדָּר מִכָּאן וְשַׁעֲשׁוּעֵיהֶן (סוֹפְיָה הוֹסִיפָה לְדַבֵּר בְּקוֹלָהּ הֶחָדָשׁ תָּמִיד) הִגִּיעוּ לְכָךְ, בְּרֹב הַמִּקְרִים, שֶׁהֵן הָיוּ סוֹפְרוֹת וּמוֹנוֹת אֶת מְשׁוּבוֹתָיו שֶׁל מַלְטֶה וְהִתְאוֹנְנוּ עָלָיו. “הֶאָח, מַלְטֶה זֶה”, נֶאֶנְחָה Maman וְסוֹפְיָה יָדְעָה הַרְבֵּה עַל רִשְׁעוּתָם שֶׁל הַנְּעָרִים בִּכְלָל, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ אַף הִכִּירָה רַבִּים מֵהֶם.

“רוֹצָה הָיִיתִי לָדַעַת, מָה הָיָה סוֹפָהּ שֶׁל אוֹתָהּ סוֹפְיָה”, הָיְתָה אוֹמֶרֶת Maman לְפֶתַע־פִּתְאֹם לְעֵת הַעֲלָאַת זִכְרוֹנוֹת כָּאֵלֶּה. וְעַל כָּךְ לֹא יָדַע מַלְטֶה לְסַפֵּר מְאוּמָה. אֲבָל בְּהַנִּיחַ Maman הַנָּחָה, כִּי וַדַּאי נִפְטְרָה, הָיָה הוּא חוֹלֵק עַל דַּעְתָּהּ בְּעַקְשָׁנוּת רַבָּה וּמַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ לֹא לְהַאֲמִין בְּכָךְ, כָּל עוֹד אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהוֹכִיחַ דָּבָר זֶה.

שָׁעָה שֶׁאֲנִי חוֹזֵר עַכְשָׁו וּמְהַרְהֵר בְּכָךְ, הֲרֵינִי מִשְׁתּוֹמֵם, עַל שֶׁהָיִיתִי בְּכָל־זֹאת חוֹזֵר שָׁלֵם מֵעוֹלָם שׁוֹפֵעַ קַדַּחַת זֶה וּמִשְׁתַּלֵּב בְּתוֹךְ הַחַיִּים הַשְּׁכִיחִים, שֶׁבָּהֶם רוֹצֶה כָּל אֶחָד לִהְיוֹת נִשְׁעָן עַל דָרֶגֶשׁ, כִּי הוּא מָצוּי בֵּין מַכָּרִים, אֲשֶׁר כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסְבָּל מִתּוֹךְ זְהִירוּת בְּמִסְגֶּרֶת הַדְּבָרִים הַמֻּסְכָּמִים. צַפֵּה צִפּוּ לִדְבָר־מָה, וְהוּא אָמְנָם בָּא וְהָיָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בְּנִמְצָא, וּמוֹצָא שְׁלִישִׁי מִן הַנִּמְנָע הָיָה. הָיֹה הָיוּ דְּבָרִים, שֶׁהָיוּ עֲצוּבִים, פַּעַם לְתָמִיד, וְהָיֹה הָיוּ דְּבָרִים נְעִימִים וְהַרְבֵּה מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁבְּדֶרֶךְ־אַגַּב. וְאִם עָרְכוּ לְמִישֶׁהוּ חֲגִיגָה, הָיְתָה זוֹ שִׂמְחָה שֶׁל מַמָּשׁ, וְשׂוּמָה הָיָה עָלָיו לְהִתְנַהֵג לְפִי זֶה. בִּיסוֹדוֹ שֶׁל הָעִנְיָן הָיָה כָּל זֶה פָּשׁוּט מְאֹד. וּכְשֶׁבָּחֲנוּ אֶת הָעִנְיָן, דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הַכֹּל בָּא מִמֵּילָא. בְּתוֹךְ תְּחוּמִים מֻסְכָּמִים אֵלֶּה אָמְנָם נִכְלַל הַכֹּל; שְׁעוֹת בֵּית־הַסֵּפֶר הַאֲרֻכּוֹת וְהַמְּשַׁעְמְמוֹת, בִּהְיוֹת קַיִץ בַּחוּץ; הַטִּיּוּלִים, שֶׁעֲלֵיהֶם צָרִיךְ הָיָה לְסַפֵּר בְּצָרְפָתִית; הַבִּקּוּרִים שֶׁבִּשְׁבִילָם נִקְרֵאתָ לְבַיִת וּמְגֻחָךְ נִרְאָה דַּוְקָא מִי שֶׁהָיָה עָצוּב, וְנִמְצֵאנוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִים עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ כְּהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עַל חֶשְׁבּוֹן דְּיוֹקָנָן הַנּוּגֶה שֶׁל צִפֳּרִים מְסֻיָּמוֹת, שֶׁאֵין לָהֶם דְּיוֹקָן אַחֵר. וִימֵי־הַהֻלֶּדֶת, כַּמּוּבָן, שֶׁאֵלֵיהֶם הֻזְמְנוּ יְלָדִים, אֲשֶׁר בְּקשִׁי יָדַעְנוּ מִי הֵם, יְלָדִים נְבוֹכִים שֶׁהֱבִיאוּךְ בִּמְבוּכָה, אוֹ נוֹעָזִים, שֶׁדּוֹמֶה כְּאִלּוּ הֵם שׂוֹרְטִים שְׂרִיטוֹת בְּפָנֶיךָ, וְהֵם מְנַפְּצִים כָּל מַה שֶׁהָעֳנַק לְךָ זֶה עַתָּה וַאֲשֶׁר הָיוּ נֶעֱלָמִים מִיָּד, לְאַחַר שֶׁנִּשְׁלַף הַכֹּל מִן הַתֵּבוֹת וּמִן הָאָרוֹן וְנֶעֱרַם בַּעֲרֵמָה אַחַת. וְאוּלָם כְּשֶׁשִּׁחַקְתָּ לְבַדְּךָ, כְּתָמִיד, יִתָּכֵן שֶׁקָּרָה כִּי הָיִיתָ מְדַלֵּג בְּלִי מֵשִׂים עַל פְּנֵי עוֹלָם מֻסְכָּם וְתָמִים זֶה וְנִקְלָע אֶל תּוֹךְ נְסִבּוֹת, שֶׁהָיוּ שׁוֹנוֹת, אֲבָל בִּלְתִּי־צְפוּיוֹת לַחֲלוּטִין.

Mademoiselle הֻתְקְפָה מִפַּעַם לְפַעַם כְּאֵבֵי־רֹאשׁ, שֶׁהָיוּ קָשִׁים בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־שָׁכִיחַ, וְאֵלֶּה הָיוּ הַיָּמִים שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לִמְצֹא אוֹתִי. יוֹדְעֵנִי, כִּי הָרַכָּב הָיָה נִשְׁלָח אָז אֶל הַגַּן, אִם עָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אָבִי לִשְׁאֹל עָלַי, וַאֲנִי לֹא מָצוּי שָׁם. יָכֹלְתִּי לְהַשְׁקִיף מִמְּרוֹמֵי חֶדֶר אֶחָד מֵחַדְרֵי הָאוֹרְחִים, לִרְאוֹת אֵיךְ יָצָא בְּרִיצָה וְהוּא קוֹרֵא בִּשְׁמִי בְּעָמְדוֹ בִּקְצֵה הַשְּׂדֵרָה הָאֲרֻכָּה. חַדְרֵי אוֹרְחִים אֵלֶּה סְמוּכִים הָיוּ זֶה לְיַד זֶה, בְּכֹתֶרֶת־הַגַּג שֶׁל אוּלְסְגַרְד; אַךְ כֵּיוָן שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן הָיוּ מְבַקְּרִים אֶצְלֵנוּ אוֹרְחִים לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, הָיוּ חֲדָרִים אֵלֶּה רֵיקִים כִּמְעַט תָּמִיד. וְאוּלָם, סָמוּךְ לָהֶם מָצוּי הָיָה אוֹתוֹ חֶדֶר־זָוִיתִי שֶׁהָיָה בּוֹ מִשּׁוּם כֹּחַ־מְשִׁיכָה בִּשְׁבִילִי. לֹא הָיָה שָׁם מְאוּמָה מִלְּבַד פִּסְלוֹ שֶׁל הָאַדְמִירָל ז’וּאֶל אֶלָּא שֶׁהַקִּירוֹת סָבִיב הָיוּ מְצֻפִּים אֲרוֹנוֹת־קִיר עֲמֻקִּים וַאֲפֹרִים, בְּאֹפֶן שֶׁאֲפִלּוּ הַחַלּוֹן נִקְבַּע מֵעַל לָאֲרוֹנוֹת, בַּקִּיר הָרֵיק וְהַמְסֻיָּד. אֶת הַמַּפְתֵּחַ גִּלִּיתִי בְּאַחַת מִדַּלְתוֹת־הָאָרוֹן, וְהוּא שֶׁנָּעַל גַּם אֶת כָּל הַשְּׁאָר. הִנֵּה כִּי כֵן בָּדַקְתִּי הַכֹּל בִּזְמַן קָצָר: אֶת גְּלִימוֹת שַׂר־הֶחָצֵר מִן הַמֵּאָה הַי"ח, שֶׁהָיוּ קָרוֹת לַחֲלוּטִין בְּשֶׁל חוּטֵי הַכֶּסֶף אֲשֶׁר נֶאֶרְגוּ בְּתוֹכָן, וְהַחֲזִיּוֹת הָרְקוּמוֹת יָפֶה וְהַמְּצֹרָפוֹת לָהֶן; מַדֵּי דָנֶבּרוֹג וּמִסְדַּר־הַפִּיל, שֶׁהָיוּ נִרְאִים כְּעֵין בִּגְדֵי־נָשִׁים, כְּדֵי כָּךְ שָׁפְעוּ קִשּׁוּטִים וְכֹה מֻרְכָּבִים הָיוּ וְכֹה רַכָּה הָיְתָה בִּטְנָתָם לְמַגָּע־יָד. וּלְאַחַר־מִכֵּן אֶת שִׂמְלוֹת־הַפְּאֵר הָאֲמִתִּיּוֹת, אֵלֶּה שֶׁהָיוּ מֻבְדָּלוֹת עַל־יְדֵי תַּחְתִּיּוֹתֵיהֶן וּתְלוּיוֹת עַל נֻקְשׁוּתָן בָּהֶן כְּאוֹתָן מַרְיוֹנֶטוֹת שֶׁל מַחֲזֵה־שַׁעֲשׁוּעִים גָּדוֹל מִדַּי, שֶׁיָּצְאוּ מִן הָאָפְנָה בְּאֹפֶן מֻחְלָט כָּזֶה, עַד שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּגֻלְגּוֹלוֹתֵיהֶן לְצֹרֶךְ אַחֵר. וּלְעֻמַּת זֶה הָיוּ לְיָדָם אֲרוֹנוֹת שֶׁאֲפֵלָה הָיְתָה שְׁרוּיָה בָּהֶם, שָׁעָה שֶׁפָּתְחוּ אוֹתָם, אֲפֵלָה בְּשֵׁם הַמַּדִּים הַמְכֻפְתָּרִים עַד לְמַעְלָה, אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּלוּיִים יוֹתֵר מִכָּל הַשְּׁאָר, וַאֲשֶׁר הִתְחַנְּנוּ, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִשְׁמָרִים עוֹד.

אִישׁ לֹא יִתְפַּלֵּא עַל שֶׁהוֹצֵאתִי אֶת כָּל הַחֲפָצִים הָאֵלֶּה וּפְרַשְׁתִּים לְאוֹר הַיּוֹם; עַל שֶׁאָחַזְתִּי בְּיָדִי פְּרָט זֶה אוֹ אַחֵר, אוֹ עַל שֶׁעָטַפְתִּי עַצְמִי בּוֹ; עַל שֶׁנָּטַלְתִּי חֲלִיפָה אֲשֶׁר נִרְאֲתָה כְּהוֹלֶמֶת אוֹתִי, לְבַשְׁתִּיהָ בְּחָפְזָה, מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת וּבְהִתְרַגְּשׁוּת, וְרַצְתִּי לַחֲדַר־הָאוֹרְחִים הַסָּמוּךְ, שֶׁנִּצַּבְתִּי אֶל מוּל הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַצָּרָה שֶׁהִצְטָרְפָה מִמִּשְׁבְּצוֹת לֹא שָׁווֹת שֶׁל זְכוּכִית יְרֻקָּה. הָהּ, כַּמָּה עָרוֹג עָרַגְתִּי לִהְיוֹת נִשְׁקָף בְּאַסְפַּקְלַרְיָה זוֹ, וְכַמָּה קֶסֶם הָיָה בְּעֻבְדָּה זוֹ שֶׁל הֱיוֹת נִשְׁקָף בָּהּ. וְאִם הִתְקָרֵב וּבָא דָּבָר־מָה מִתּוֹךְ הַכָּהוּי, בְּצַעַד אִטִּי יוֹתֵר מִצַּעַדְךָ, שֶׁכֵּן הָאַסְפַּקְלַרְיָה עַד מַה צְעִירָה עַצְמָהּ לֹא הֶאֱמִינָה בָּעֻבְדָּה וְרָצְתָה, רְדוּמָה כְּפִי שֶׁהָיְתָה, לֹא לְחַקּוֹת מִיָּד וְלֹא לַעֲשׂוֹת תֵּיכֶף אֶת שֶׁמְּצַוִּים עָלֶיהָ. וְאוּלָם, לְבַסּוֹף נֶאֶלְצָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע. הִנֵּה כִּי כֵן, הָיָה זֶה מַשֶּׁהוּ מַפְתִּיעַ, זָר, שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי, מִמָּה שֶׁשִּׁעַרְתָּ כִּי הָיֹה יִהְיֶה, מַשֶּׁהוּ פִּתְאֹמִי, עַצְמָאִי, שֶׁמַּבָּטְךָ דִּלֵּג עָלָיו בִּמְהֵרָה, כְּדֵי לָשׁוּב בָּרֶגַע הַשֵּׁנִי וּלְהַכִּיר אֶת עַצְמְךָ, לֹא בְּלִי מִדַּת־מָה שֶׁל אִירוֹנִיָּה, אֲשֶׁר עֲשׂוּיָה הָיְתָה כְּהֶרֶף־עַיִן לְבַטֵּל אֶת כָּל הַהֲנָאָה. אֲבָל אִם הִתְחַלְתָּ מִיָּד לְדַבֵּר, לְהִשְׁתַּחֲווֹת, אִם קָרַצְתָּ עַיִן אֶל עַצְמְךָ, וְהָיִיתָ מַבִּיט לַאֲחוֹרֶיךָ, בְּלִי הֶפְסֵק, אִם הִתְרַחַקְתְּ וְשׁוּב חָזַרְתָּ בְּהֶחְלֵטִיּוּת וּבְמֶרֶץ, כִּי עַתָּה הָיָה כֹּחַ־הַדִּמְיוֹן לְצִדְּךָ, עַד לַמִדָּה שֶׁרָצִיתָ בּוֹ.

אוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי לָדַעַת אֶת מִדַּת הַהַשְׁפָּעָה שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחַ מַדִּים מְסֻיָּמִים לְהַעֲנִיק. מִיָּד בְּלָבְשִׁי חֲלִיפָה אַחַת מִן הַחֲלִיפוֹת הָאֵלֶּה, מֻכְרַח הָיִיתִי לְהוֹדוֹת בְּנַפְשִׁי, כִּי הִיא כָּבְשָׁה אוֹתִי; שֶׁהִיא הִכְתִּיבָה לִי אֶת תְּנוּעוֹתַי, אֶת אֲרֶשֶׁת פָּנַי וְקָבְעָה אֲפִלּוּ אֶת רַעֲיוֹנוֹתַי; יָדִי, אֲשֶׁר נָגְעָה שׁוּב וְשׁוּב בַּשַּׁרְווּל הָרָקוּם לֹא הָיְתָה עוֹד בִּכְלַל יָדִי הָרְגִילָה; שֶׁכֵּן הִיא נָהֲגָה כִּנְהֹג שַׂחְקָן, כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר, שֶׁהִיא הִתְבּוֹנְנָה אֶל עַצְמָהּ, כָּל כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר נִרְאֶה כְּמֻפְרָז. אַף־עַל־פִּי־כֵן, לֹא הִרְחִיקוּ הִתְחַפְּשֻׂיּוֹת אֵלֶּה עַד כְּדֵי שֶׁאַרְגִּישׁ אֵיזוֹ הִתְנַכְּרוּת לְעַצְמִי; אַדְּרַבָּא, כְּכָל שֶׁהַתְּמוּרוֹת אֲשֶׁר בִּי הָיוּ מְגֻוָּנוֹת יוֹתֵר, כֵּן גָּבַר בִּטְחוֹנִי בִּי עַצְמִי. הָיִיתִי נוֹעָז יוֹתֵר וְיוֹתֵר; אֲנִי מְרוֹמֵם אֶת עַצְמִי לְגֹבַהּ רַב יוֹתֵר וְיוֹתֵר; שֶׁכֵּן זְרִיזוּתִי בִּתְפִיסַת־דְּבָרִים הָיְתָה לְמַעְלָה מִכָּל סָפֵק. וְלֹא חַשְׁתִּי בַּיֵצֶר־הָרָע הַנּוֹבֵעַ מִן הַבִּטָּחוֹן הַמִּתְגַּבֵּר בִּי וְהוֹלֵךְ. לִשְׁלֵמוּת פֻּרְעָנוּתִי חָסֵר הָיָה עוֹד רַק זֹאת, – שֶׁהָאָרוֹן הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר סָבַרְתִּי כִּי אֵינִי יָכוֹל לְפָתְחוֹ עוֹד, נִכְנַע לִי יוֹם אֶחָד, וּבִמְקוֹם לָתֵת בְּיָדִי מַדִּים מְסֻיָּמִים, הֶעֱנִיק לִי שֶׁפַע שֶׁל חֶפְצֵי תַּחְפֹּשֶׂת וּמַסֵּכָה, אֲשֶׁר אֶפְשָׁרֻיּוֹתֵיהֶם הַדִּמְיוֹנִיּוֹת הֶעֱלוּ סֹמֶק בִּלְחָיַי. לֹא יִתָּכֵן לְפָרֵט וְלִמְנוֹת כָּל מָה שֶׁהָיָה כָּאן. מִלְּבַד Bautta אַחַת, שֶׁאֲנִי זוֹכְרָהּ, הָיוּ כָּאן בִּגְדֵי דּוֹמִינוֹ בִּצְבָעִים שׁוֹנִים, הָיוּ שַׂלְמוֹת־נָשִׁים שֶׁהִשְׁמִיעוּ צְלִילִים מִכֹּחַ־הַמַּטְבְּעוֹת, שֶׁהָיוּ רְקוּמוֹת בְּתוֹכָן; וְהָיוּ בִּגְדֵי פְּיֶרוֹ שֶׁנִּרְאוּ לִי כִּמְשֻׁפְּעֵי תִּפְלוּת וּמִכְנָסַיִם תֻּרְכִּיִּים עִם קְפָלִים, וְכוֹבָעִים פַּרְסִיִּים, שֶׁבָּלְטוּ מִתּוֹכָן שַׂקִּיקֵי־קָמְפוֹר וְחִשּׁוּקֵי כְּתָרִים שֶׁמְּשֻׁבָּצִים בָּהֶם אֲבָנִים קְלוֹקְלוֹת וְחַסְרוֹת־מַבָּע. לְכָל אֵלֶּה בַּזְתִּי בְּמִקְצָת; הֵם הָיוּ בְּחִינַת הֶעְדֵּר־מַמָּשׁוּת, בַּעֲלֵי צוּרָה דַּלָּה, וְהַכֹּל תָּלוּי כָּאן כְּמַשֶּׁהוּ מְרֻפָּט וְעָלוּב וְכָל הַדְּבָרִים נִרְפִּים כָּל־כָּךְ, נְטוּלֵי־רָצוֹן, שָׁעָה שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתָם וּמוֹצִיאִים אֶל הָאוֹר. וְאוּלָם לִכְלַל שִׁכָּרוֹן כָּל שֶׁהוּא הֱבִיאוּנִי הָאַדָּרוֹת, הַמִּטְפָּחוֹת, הַסּוּדָרִים, הַצְּעִיפִים, כָּל הָאֲרִיגִים רַחֲבֵי־הַמִּדּוֹת, הַגְּמִישִׁים, וַאֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם עוֹד, שֶׁהָיוּ כֹּה רַכִּים וּכְאִלּוּ מְלַטְּפִים, אוֹ חֲלָקִים עַד שֶׁכִּמְעַט אִי־אֶפְשָׁר הָיָה לְתָפְסָם בַּיָּד, אוֹ קַלִּים וּפוֹרְחִים בָּאֲוִיר כְּאוֹתָהּ רוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת. אוֹ פָּשׁוּט כְּבֵדִים בְּכָל כֹּבֶד מַשָּׂאָם. בָּהֶם בִּלְבַד רָאִיתִי בֶּאֱמֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַבּוֹת וְאֵינְסוֹפִיּוֹת: אֶפְשָׁר לְהִתְחַפֵּשׂ וְלִהְיוֹת שִׁפְחָה, הַנִּמְכֶּרֶת, אוֹ לִהְיוֹת זַ’ן דְּ’אַרְק, אוֹ מֶלֶךְ זָקֵן, אוֹ מְכַשֵּׁף; כָּל זֶה נָתוּן הָיָה עַכְשָׁו בַּיָּד, מָה גַּם שֶׁהָיוּ כָּאן מַסֵּכוֹת, פָּנִים גְּדוֹלוֹת הַמְּאַיְּמוֹת אוֹ תְּמֵהוֹת עִם זְקָנִים שֶׁל מַמָּשׁ וְעִם גַּבּוֹת עֵינַיִם מְשֻׁפָּעוֹת וּזְקוּפוֹת. רָאֹה לֹא רָאִיתִי מַסֵּכוֹת קֹדֶם־לָכֵן, אֲבָל נוֹכַחְתִּי לְהָבִין מִיָּד, כִּי מְצִיאוּתָן שֶׁל מַסֵּכוֹת – הֶכְרֵחַ הוּא. וּפָרַצְתִּי בִּצְחוֹק שָׁעָה שֶׁנִּזְכַּרְתִּי כִּי הָיָה לָנוּ כֶּלֶב, אֲשֶׁר נִרְאֶה הָיָה כְּאִלּוּ הוּא לוֹבֵשׁ מַסֵּכָה. תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי אֶת עֵינָיו הַלְּבָבִיּוּת אֲשֶׁר דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הֵן מְצִיצוֹת מִלְּמַטָּה אֶל תּוֹךְ הַפָּנִים הַמְּכֻסּוֹת שֵׂעָר. וְעוֹד צָחַקְתִּי, שָׁעָה שֶׁהִתְלַבַּשְׁתִּי וְשָׁכַחְתִּי לַחֲלוּטִין, לְמָה רְצוֹנִי לְהִתְחַפֵּשׂ, אָכֵן, הָיָה בְּכָךְ חִדּוּשׁ וְהָיְתָה מְתִיחוּת, וְרַק לְאַחַר־מִכֵּן, בְּעָמְדִי לִפְנֵי הָאַסְפַּקְלַרְיָה, צָרִיךְ הָיִיתִי לְהַחֲלִיט. הַפַּרְצוּף אֲשֶׁר קָשַׁרְתִּי לְעַצְמִי, הָיָה לוֹ רֵיחַ נָבוּב בְּאֹפֶן מְיֻחָד וְהוּא נִצְמַד הֵיטֵב אֶל פָּנַי, אֶלָּא שֶׁהֵיטַבְתִּי לְהָצִיץ מִתּוֹכוֹ וְרַק לְאַחַר שֶׁהַמַּסֵּכָה הָיְתָה קְבוּעָה בָּחַרְתִּי לִי כָּל מִינֵי בַּדִּים, שֶׁעָטַפְתִּי בָּהֶם אֶת רֹאשִׁי בְּצוּרַת צְנִיפָה וּבְאֹפֶן שֶׁשּׁוּלֵי הַמַּסֵּכָה, שֶׁהָיוּ תְּחוּבִים בְּתוֹךְ אַדֶּרֶת צְהֻבָּה עֲנָקִית, הָיוּ מְכֻסִּים כִּמְעַט כֻּלָּם, גַּם לְמַעְלָה וְגַם בַּצְדָדִים. לְבַסּוֹף, כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהוֹסִיף עוֹד, רָאִיתִי אֶת עַצְמִי כִּמְחֻפַּשׂ בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת. אוֹ אָז נָטַלְתִּי עוֹד מַקֵּל גָּדוֹל, שֶׁהָלַךְ לְצִדִּי, וּגְרַרְתִּיו כָּךְ, לֹא בְּלִי עָמָל אֲבָל לֹא בְּלִי כָּבוֹד, כְּפִי שֶׁנִּרְאָה לִי, אֶל חֲדַר הָאוֹרְחִים עַד לִמְקוֹם הָאַסְפַּקְלַרְיָה.

אָכֵן, הַדָּבָר הָיָה מַפְלִיא לְמַעְלָה מִכָּל צִפִּיָּה, וְאַף הָאַסְפַּקְלַרְיָה שִׁקְּפָה אֶת הַכֹּל כִּבְהֶרֶף־עַיִן, וּמַשְׁפִּיעָה רשֶׁם רַב. וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ צֹרֶךְ לָנוּעַ הַרְבֵּה; דְּמוּת זוֹ הָיְתָה מֻשְׁלֶמֶת, אַף אִם לֹא פָּעֲלָה דָּבָר. אֶלָּא שֶׁחָשׁוּב הָיָה לָדַעַת מָה בְּעֶצֶם הִנְנִי. וְכָךְ הִסְתּוֹבַבְתִּי קִמְעָה וַהֲרִימוֹתִי אֶת שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי: שְׁתֵּי נִיעוֹת גְּדוֹלוֹת וּכְאִלּוּ מַשְׂבִּיעוֹת בִּשְׁבוּעָה וְזֶה הָיָה, כְּפִי שֶׁהִבְחַנְתִּי מִיָּד, הַדָּבָר הַנָּכוֹן הַיְּחִידי. וְאוּלָם, דַּוְקָא בְּרֶגַע חֲגִיגִי זֶה הִבְחַנְתִּי בְּאֵיזֶה רַעַשׁ מֻרְכָּב וּמֻכְפָּל שֶׁהִתְחוֹלֵל סָמוּךְ לִי וַאֲשֶׁר טֻשְׁטַשׁ קְצָת עַל־יְדֵי תַּחְפָּשְׂתִּי.

מֵחֲמַת הַבֶּהָלָה נֶעֶלְמָה מֵעֵינַי הֲוָיָה זוֹ שֶׁהָיְתָה בִּפְנִים וְנֶעֱצַבְתִּי בְּהִוָּדֵעַ לִי כִּי הַפֵּל הִפַּלְתִּי שֻׁלְחָן קָטָן וְעָגֹל וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֵילוּ חֲפָצִים שְׁבִירִים נָפְלוּ יַחַד עִמּוֹ. הִתְכּוֹפַפְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁיָּכֹלְתִּי וּמָצָאתִי לְהַוָּתִי אֶת הָאִשּׁוּר לַפֻּרְעָנוּת: דּוֹמֶה הָיָה כִּי כָּל הַחֲפָצִים נִשְׁבְּרוּ כָּלִיל. שְׁנֵי תֻּכֵּי־הַחַרְסִינָה הַמְּיֻתָּרִים, הַיְּרֻקִּים־אַרְגְּמָנִיִּים, נֻפְּצוּ, כַּמּוּבָן, כָּל אֶחָד מֵהֶם לְפִי אָפְיוֹ הַזְּדוֹנִי הַמְּיֻחָד. צִנְצֶנֶת שֶׁסֻּכָּרִיּוֹת נִתְגַּלְגְּלוּ וְנִשְׁפְּכוּ מִתּוֹכָהּ, וַאֲשֶׁר נִרְאוּ בְּעֵינַי כְּמוֹ רְמָשִׂים עֲטוּפֵי־מֶשִׁי וְהַמִּכְסֶה שֶׁלָּהּ נִזְרַק הַרְחֵק מִשָּׁם וְרָאֹה רָאוּ רַק אֶת מַחֲצִיתוֹ הָאַחַת וְאִלּוּ מַחֲצִיתוֹ הַשְּׁנִיָּה נֶעֶלְמָה מִן הָעֵינַיִם כָּלִיל. וְאוּלָם מַרְגִּיז בְּיוֹתֵר הָיָה מַרְאֶה בַּקְבּוּק־הַבְּשָׂמִים שֶׁנִּשְׁבַּר וְנִתְרַסֵּס לְאַלְפֵי רְסִיסִים, וְנִשְׁפְּכָה מִתּוֹכוֹ אֵיזוֹ תַּמְצִית עַתִּיקַת־יָמִים עַל רִצְפַּת־הַקְּרָשִׁים הַבְּהִירָה וְהִשְׁאִירָה כֶּתֶם שֶׁמַּרְאֵהוּ מְעוֹרֵר בְּחִילָה. נִגַּבְתִּיו בְּאֵיזֶה כְּנַף בֶּגֶד שֶׁנִתְלָה מֵעָלַי, אֶלָּא שֶׁהַכֶּתֶם נַעֲשָׂה שָׁחוֹר יוֹתֵר וּבִלְתִּי־נָעִים יוֹתֵר. הָיִיתִי מְיֹאָשׁ מְאֹד. הִתְרוֹמַמְתִּי וְחִפַּשְׂתִּי דְבָר־מָה שֶׁאוּכַל לִמְחֹק בְּעֶזְרָתוֹ אֶת הַכֶּתֶם. אֲבָל לֹא מָצָאתִי דָבָר. אָכֵן, רְאִיָּתִי הָיְתָה לְקוּיָה אוֹתָהּ שָׁעָה וְכֵן כָּל תְּנוּעָה מִתְּנוּעוֹתַי, עַד כִּי בָּעֲרָה בִּי חֲמָתִי עַל עַצְמִי וְעַל מַצָּבִי הָאֱוִילִי, שֶׁלֹּא תְּפַסְתִּיו לַאֲשׁוּרוֹ. מָשַׁכְתִּי מֵעָלַי אֶת כָּל לְבוּשַׁי, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל הוֹסִיף וְהִתְהַדֵּק סְבִיבִי. קִשּׁוּרֵי הָאַדֶּרֶת חִנְּקוּנִי וְהַחֵפֶץ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי הֵעִיק עָלַי, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נִתְוַסֵּף לוֹ מַשֶּׁהוּ, נִתְוַסֵּף וְהָלַךְ. וּלְבַד זֹאת נֶעְכַּר הָאֲוִיר וּכְאִלּוּ הִנּוֹ מְעֻפָּשׁ מֵרֵיחַ הָעֹבֶשׁ שֶׁנָּדַף מִן הַנּוֹזֵל אֲשֶׁר נִשְׁפָּךְ.

לוֹהֵט וְזוֹעֵם כָּרַעְתִּי לְרַגְלֵי הָאַסְפַּקְלַרְיָה וּבְקשִׁי רַב רָאִיתִי מִבַּעַד לַמַסֵּכָה, אֵיךְ יָדַי עֲמֵלוֹת. אֲבָל הֵן לְכָךְ דַּוְקָא הִמְתִּינָה הָאַסְפַּקְלַרְיָה. כִּי הִנֵּה הִגִּיעָה בִּשְׁבִילָהּ שְׁעַת הַגְּמוּל. שָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מִתְאַמֵּץ מִתּוֹךְ עָקַת־לֵב גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת לַחֲרֹג מִתּוֹךְ תַּחְפָּשְׂתִּי, אִלְצַתְנִי הִיא, אֵינִי יוֹדֵעַ בִּזְכוּת אֵיזֶה כֹּחַ, לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי וּלְהִתְבּוֹנֵן, וְהִיא הֵטִּילָה עָלַי אֵיזוֹ תְּמוּנָה, לֹא, אֵיזוֹ מְצִיאוּת, זָרָה, בִּלְתִּי־מֻשֶּׂגֶת, מְצִיאוּת מִפְלַצְתִּית, שֶׁהָיִיתִי נָתוּן בְּתוֹכָהּ כְּנֶגֶד רְצוֹנִי: שֶׁכֵּן עַכְשָׁו הָיְתָה הִיא הַגּוֹרֵם הֶחָזָק יוֹתֵר, וְאִלּוּ אֲנִי הָיִיתִי רַק אַסְפַּקְלַרְיָה. נָעַצְתִּי אֶת מַבָּטִי בַּדָּבָר הַנּוֹרָא הַגָּדוֹל הַזֶּה, וְנִדְמֶה הָיָה לִי, כִּי אָיֹם וְנוֹרָא הוּא לְהִשָּׁאֵר אִתּוֹ לְבַד. אֲבָל בּוֹ־בָּרֶגַע שֶׁהָגִיתִי, כַּאֲשֶׁר הֲגִיתִיו, קָרָה הַדָּבָר הַבִּלְתִּי־צָפוּי בְּיוֹתֵר: אָבוֹד אָבְדוּ אֶצְלִי כָּל חוּשַׁי, פָּשׁוּט חָדַלְתִּי מִלְּהִתְקַיֵּם. וּבְמֶשֶׁךְ רֶגַע אָרֹךְ תְּקָפוּנִי גַּעְגּוּעִים בִּלְתִּי־מְשֻׁעָרִים, דּוֹאֲבִים וּמְיֹאָשִׁים, אֶל עַצְמִי, אֲבָל הָיֹה לֹא הָיָה אֶלָּא הוּא: לֹא הָיָה מְאוּם מִלְּבַדּוֹ.

בָּרוֹחַ בָּרַחְתִּי מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁיָּצָא, כִּי הוּא הוּא הַבּוֹרֵחַ. הוּא נִתְקַל בְּכָל דָּבָר, הוּא לֹא הִכִּיר אֶת הַבַּיִת, הוּא לֹא יָדַע לְאָן; הוּא יָרַד מַדְרֵגָּה אַחַת, הוּא נִתְקַל בַּמִּסְדְּרוֹן בְּאֵיזֶה אָדָם, שֶׁבָּרַח מִפָּנָיו מִתּוֹךְ זְעָקָה. דֶּלֶת נִפְתְּחָה, עָבְרוּ וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה אֲנָשִׁים רַבִּים; הֶאָח, הֶאָח, כַּמָּה טוֹב הָיָה לְהַכִּירָם. הָיְתָה זוֹ סִיבֶרְסֶן, סִיבֶרְסֶן הַטּוֹבָה, וּמְשָׁרֶתֶת הַבַּיִת וְהַמֶּלְצַר; עַכְשָׁו צְרִיכָה הָיְתָה לָבוֹא הַהַכְרָעָה, אֶלָּא שֶׁהֵם לֹא בָּאוּ כְּדֵי לְהַצִּיל; אַכְזָרִיּוּתָם הָיְתָה לְלֹא גְּבוּל. הֵם עָמְדוּ כָּאן וְצָחֲקוּ, אֶל אֱלֹהִים, הֵם מְסֻגָּלִים הָיוּ לַעֲמֹד וְלִצְחֹק. אֲנִי בָּכִיתִי, אֶלָּא שֶׁהַמַּסֵּכָה מָנְעָה אֶת מוֹצָא הַדְּמָעוֹת, וְהֵן נָזְלוּ לִפְנִים, עַל פָּנַי, וְהֵן מִתְיַבְּשׁוֹת מִיָּד, וְנוֹזְלוֹת שׁוּב וּמִתְיַבְּשׁוֹת. וּלְבַסּוֹף כָּרַעְתִּי בֶּרֶךְ לִפְנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר לֹא כָּרַע עוֹד בֶּרֶךְ שׁוּם אָדָם; כָּרַעְתִּי בֶּרֶךְ וַהֲרִימוֹתִי אֶת יָדִי וְהִתְחַנַּנְתִּי: “הוֹצִיאוּנִי מִזֶּה, אִם עוֹד יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת, וְשִׁמְרוֹ עָלַי”, אֶלָּא שֶׁהֵם לֹא שָׁמְעוּ בְּדַבְּרִי אֶת דְּבָרַי; כִּי לֹא הָיָה בִּי עוֹד כָּל קוֹל.

סִיבֶרְסֶן הָיְתָה מְסַפֶּרֶת עַד סוֹף יָמֶיהָ, הֵיאַךְ כָּרַעְתִּי שָׁם וְאֵיךְ הִמְשִׁיכוּ לִצְחֹק מִתּוֹךְ סְבָרָה, כִּי הַדָּבָר נוֹגֵעַ לָעִנְיָן. הֵם הָיוּ רְגִילִים בְּכָךְ אֶצְלִי. אֲבָל אֲנִי הִמְשַׁכְתִּי וְשָׁכַבְתִּי עַל הַקַּרְקַע וְלֹא עָנִיתִי דָּבָר. וְהַבֶּהָלָה, שָׁעָה שֶׁהֵם גִּלּוּ לְבַסּוֹף, כִּי אֲנִי נְטוּל חוּשִׁים, וְכִי שָׂרוּעַ הָיִיתִי שָׁם כְּמוֹ שֶׁשָּׂרוּעַ אֵיזֶה חֵפֶץ הֶעָטוּף הַרְבֵּה עֲטִיפוֹת, מַמָּשׁ כְּמוֹ אֵיזֶה חֵפֶץ.

הַזְּמַן חָלַף־עָבַר בִּמְהִירוּת אֲשֶׁר לֹא־תְּשֹׁעַר, וְהִתְבָּרֵר לְפֶתַע, כִּי כְּבָר הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁיֵּשׁ לְהַזְמִין אֶת הַמַּטִּיף ד“ר גֶ’סְפֶּרְסֶן. וְדָבָר זֶה מִשְׁמָעוֹ הָיָה, בִּשְׁבִיל כָּל הַנּוֹגְעִים־בַּדָּבָר, אֲרוּחַת־בֹּקֶר מְמֻשֶּׁכֶת וּמְיַגַּעַת. רְגִילִים הָיִינוּ לִשְׁכֵנוּת דָּתִית מְאֹד, אֲשֶׁר הָיְתָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת לַחֲלוּטִין כָּל פַּעַם בְּעֶטְיוֹ, וְעַל־כֵּן לֹא הָיְתָה שָׁהוּתוֹ בְּתוֹכֵנוּ נוֹחָה לוֹ; הוּא הָיָה רוֹבֵץ, כִּבְיָכוֹל, עַל הַיַּבָּשָׁה וְנוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת. נְשִׁימַת־הַזִּימִים שֶׁפִּתַּח אֵצֶל עַצְמוֹ, הָיְתָה נִמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת בִּכְבֵדוּת, וְהוּא הָיָה מוֹצִיא שַׁלְפּוּחִיּוֹת, וְכָל זֶה לֹא הָיָה חָסֵר מַשֶּׁהוּ מִן הַסַּכָּנָה. נוֹשֵׂא־לְשִׂיחָה, אִם נְדַיֵּק בַּדָּבָר, לֹא הָיָה בִּכְלָל מָצוּי אֶצְלֵנוּ; הֻכְרְזָה כְּמִין מְכִירָה שֶׁל שְׁאֵרִיּוֹת בִּמְחִירִים אֲשֶׁר לֹא יֵאָמְנוּ, וְהָיָה מֵעֵין חִסּוּל כָּל הַסְּחוֹרָה אֲשֶׁר בַּמַּחְסָנִים. ד”ר גֶ’סְפֶּרְסֶן נֶאֱלַץ הָיָה לְהִצְטַמְצֵם אֶצְלֵנוּ וְלִהְיוֹת מֵעֵין אִישׁ פְּרָטִי; וְדַוְקָא בְּתַפְקִיד זֶה לֹא הָיָה נָתוּן מֵעוֹלָם. מִקְצוֹעוֹ הָיָה, עַד כַּמָּה שֶׁהָיָה מְסֻגָּל לִשְׁקֹל, – מִקְצוֹעַ הַנֶּפֶשׁ. הַנֶּפֶשׁ הָיְתָה לְגַבֵּי דּידוֹ מֵעֵין מוֹסָד צִבּוּרִי, שֶׁהוּא הָיָה בָּא־כֹּחוֹ, וְהִשְׁתַּדֵּל לֹא לָצֵאת אַף פַּעַם לְחֻפְשָׁה, וַאֲפִלּוּ לֹא בִּיחָסָיו עִם אִשְׁתּוֹ, “רִבְקָה הַצְּנוּעָה, הַנֶּאֱמָנָה, שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה עַל־יְדֵי לֵדַת בָּנִים”, כְּפִי בִּטּוּיוֹ שֶׁל לָוָטֶר בְּמִקְרֶה אַחֵר.

(וּבְנוֹגֵעַ² לְאָבִי, אַגַּב, הֲרֵי יַחֲסוֹ לֵאלֹהִים הָיָה יַחַס שֶׁל נִמּוּס עַד תַּכְלִית וְשֶׁל אֲדִיבוּת לְלֹא דֹּפִי. בַּכְּנֵסִיָּה הָיָה דּוֹמֶה עָלַי לִפְעָמִים כְּאִלּוּ הָיָה בְּחִינַת רַבַּן־הַצַּיָּדִים אֵצֶל אֱלֹהִים, שָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמַמְתִּין וְקַד קִדָּה. וְאִלּוּ אֵצֶל אִמִּי הָיָה זֶה בִּבְחִינַת עֶלְבּוֹן, שֶׁמִּישֶׁהוּ מְסֻגָּל לְהִתְיַחֵס לֵאלֹהָיו יַחַס שֶׁל אֲדִיבוּת. אִלּוּ הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לְדָת בַּעֲלַת פֻּלְחָנִים בְּרוּרִים וּמְפֹרָטִים, כִּי עַתָּה הָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת לַעֲמֹד שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת עַל הַבִּרְכַּיִם, לְהִשְׁתַּחֲווֹת אַפָּיִם אַרְצָה וּלְהִצְטַלֵּב עִם הַצְּלָב הַגָּדוֹל אֶל מוּל הֶחָזֶה וּמִסָּבִיב לִכְתֵפֶיהָ. הִיא לֹא לִמַּדְתַּנִי לְהִתְפַּלֵּל מַמָּשׁ אֲבָל הִיא הִתְנַחֲמָה בָּזֶה, שֶׁהָיִיתִי כּוֹרֵעַ־בֶּרֶךְ בְּחֵפֶץ־לֵב, וְכִי הָיִיתִי מְשַׁלֵּב אֶת יָדַי, פַּעַם בַּאֲלַכְסוֹן וּפַעַם בְּאֹפֶן יָשָׁר, כְּכָל שֶׁנִּדְמֶה הָיָה לִי, כִּי הַדָּבָר יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּטּוּי עַז יוֹתֵר. וּכְשֶׁנֶּעֱזַבְתִּי לְנַפְשִׁי, עָבְרָה עָלַי בְּמֻקְדָּם שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל הִתְפַּתְּחֻיּוֹת אֲשֶׁר רַק לְאַחַר־כָּךְ, לְעִתִּים שֶׁל יֵאוּשׁ, יִחַסְתִּי אוֹתָן לֵאלֹהִים וּבְתַקִּיפוֹת רַבָּה דַּוְקָא עַד שֶׁאֱלֹהִים הָיָה נוֹצָר וְאַף מִתְנַפֵּץ כִּמְעַט בּוֹ־בָּרֶגַע. בָּרוּר הַדָּבָר, כִּי נֶאֱלַצְתִּי לְהַתְחִיל כָּל פַּעַם הַכֹּל מֵחָדָשׁ. וּבְעֵת הַתְחָלָה זֹאת הָיִיתִי סוֹבֵר לִפְעָמִים, שֶׁיֵּשׁ לִי צֹרֶךְ בְּאִמִּי, אַף־עַל־פִּי שֶׁטִּבְעִי יוֹתֵר הָיָה לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּךְ בְּכֹחַ עַצְמִי. וַהֲלֹא אִמִּי לֹא הָיְתָה אָז בֵּין הַחַיִּים מִזֶּה זְמַן רַב).

אֶל ד"ר גֶ’סְפֶּרְסֶן מְסֻגֶּלֶת הָיְתָה Maman לְהִתְיַחֵס כִּמְעַט יַחַס שֶׁבְּהֶפְקֵרוּת. הִיא הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אִתּוֹ שִׂיחָה, שֶׁהָיָה מַקְשִׁיב לָהּ בִּרְצִינוּת, וְשָׁעָה שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמוֹ מְדַבֵּר, הָיְתָה אִמִּי סְבוּרָה, כִּי זֶה מַסְפִּיק כְּבָר, וְהָיְתָה שׁוֹכַחַת אוֹתוֹ לְפֶתַע פִּתְאֹם, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ כְּבָר נִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ. “אֵיכָה זֶה יָכוֹל הוּא”, הָיְתָה טוֹעֶנֶת כְּלַפָּיו לִפְעָמִים, “לְהַמְשִׁיךְ בְּמַסָּעוֹת וְלָבוֹא לְבֵיתָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, דַּוְקָא שָׁעָה שֶׁהֵם מֵתִים”.

הוּא בָּא גַּם אֶצְלָהּ בְּהִזְדַּמְּנוּת זוֹ, אֶלָּא, שֶׁוַּדַּאי, כִּי הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתוֹ עוֹד. חוּשֶׁיהָ שֻׁתְּקוּ בְּזֶה אַחַר זֶה, וְקֹדֶם־כָּל שֻׁתְּקוּ הַפָּנִים. הָיָה זֶה בַּסְתָו, וְצָרִיךְ הָיָה כְּבָר לַעֲקֹר וְלָגוּר בָּעִיר, אֲבָל דַּוְקָא אָז חָלְתָה, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר, הִתְחִילָה מִיָּד גְּסִיסָתָהּ, הִתְחִיל הַמָּוֶת הָאִטִּי, מוֹת כָּל גּוּפָהּ. הָרוֹפְאִים בָּאוּ, וּבְיוֹם אֶחָד מִן הַיָּמִים הָיוּ כֻּלָּם יַחַד וְכָבְשׁוּ אֶת כָּל הַבַּיִת. הָיוּ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת שֶׁדּוֹמֶה הָיָה כִּי הַבַּיִת תָּפוּס עַל־יְדֵי מוֹעֶצֶת הָרוֹפְאִים וְעוֹזְרֵיהֶם, וּכְאִלּוּ אֵין לָנוּ כָּל נְגִיעָה בַּדָּבָר. אֲבָל מִיָּד לְאַחַר־כָּךְ נִטַּל מֵהֶם כָּל עִנְיָן, וְהֵם הָיוּ בָּאִים אֶחָד אֶחָד, כְּאִלּוּ מֵחֲמַת אֲדִיבוּת בִּלְבַד, כְּדֵי לְהִתְכַּבֵּד בְּסִיגַרְיָה וּבְכוֹס יֵין־פּוֹרְט. וּבֵינְתַיִם מֵתָה אִמִּי.

חַכֵּה חִכּוּ עוֹד רַק לְבוֹאוֹ שֶׁל אָחִיהָ הַיָּחִיד שֶׁל Maman, הַגְּרָף כְּרִיסְטְיָן בְּרָהֶ, זֶה שֶׁשֵּׁרֵת, כְּפִי שֶׁזָּכוּר לָכֶם בְּוַדַּאי, זְמַן מְמֻשָּׁךְ בְּשֵׁרוּתִים תֻּרְכִּיִּים, וְשָׁם, כָּךְ מְסַפְּרִים, זָכָה לְהֶשֵּׂגִים רַבִּים. הוּא הִגִּיעַ בְּבֹקֶר יוֹם אֶחָד בִּלְוִיַּת מְשָׁרֵת זָר, וְהִפְתִּיעַ אוֹתִי, בִּרְאוֹתִי כִּי הִנּוֹ גָּבֹהַּ מֵאָבִי וְכַנִּרְאֶה גַּם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בַּשָּׁנִים. שְׁנֵי הָאֲדוֹנִים הֶחֱלִיפוּ מִיָּד דְּבָרִים, אֲשֶׁר נָגְעוּ, כְּפִי שֶׁשִׁעַרְתִּי, לְ Maman. הָיְתָה הַפְסָקָה, אוֹ אָז אָמַר אָבִי: “פָּנֶיהָ הֻשְׁחֲתוּ מְאֹד”. לֹא תָּפַסְתִּי אֶת מוּבָנוֹ שֶׁל מֻשָּׂג זֶה, אֲבָל צְמַרְמֹרֶת אָחֲזָה בִּי שָׁעָה שֶׁשְּׁמַעְתִּיו. הָיָה לִי הָרשֶׁם, כִּי גַּם אָבִי צָרִיךְ הָיָה לְהַבְלִיג הַרְבֵּה עַד שֶׁבִּטֵּא אוֹתוֹ. אֶלָּא שֶׁגַּאֲוָתוֹ הִיא שֶׁנִּפְגְּעָה, כַּנִּרְאֶה, תְּחִלָּה שָׁעָה שֶׁהוֹדָה בְּכָךְ.

לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שָׁמַעְתִּי שׁוּב מְשׂוֹחֲחִים עַל גְּרָף כְּרִיסְטְיָן. הָיָה זֶה בְּאוּרְנֶקְלוֹסְטֶר, וְהָיְתָה זוֹ מַתִּילְדָה בְּרָהֶ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה עָלָיו בְּרַחֲשֵׁי חִבָּה. אַף־עַל־פִּי־כֵן בָּטוּחַ הִנְנִי, כִּי הִיא עַצְמָהּ כִּמְעַט בָּדְתָה אֶת הָאֶפִּיזוֹדוֹת הַבּוֹדְדוֹת, שֶׁכֵּן חַיָּיו שֶׁל דּוֹדִי, שֶׁרַק שְׁמוּעוֹת עָלָיו הִגִּיעוּ אֶל הַצִּבּוּר וְאֶל הַמִּשְׁפָּחָה, שְׁמוּעוֹת שֶׁהוּא לֹא הִכְחִישָׁן מֵעוֹלָם, הָיוּ נִתָּנִים לְפֵרוּשִׁים לְלֹא סוֹף. אוּרְנֶקְלוֹסְטֶר הִיא עַכְשָׁו קִנְיָנוֹ, אֲבָל אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא גָּר בָּהּ. שֶׁמָּא הוּא מוֹסִיף לִנְדֹּד וְלִנְסֹעַ, כְּהֶרְגֵּלוֹ; שֶׁמָּא מְהַלֶּכֶת עוֹד הַיְּדִיעָה עַל מוֹתוֹ וְהִנָּהּ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵינוּ מֵאֵיזֶה חֵלֶק־אֶרֶץ קִיצוֹנִי, וְהִיא כְּתוּבָה בְּיָדָיו שֶׁל הַמְשָׁרֵת הַזָּר בְּאַנְגְּלִית פְּגוּמָה אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת כָּלְשֶׁהִי בִּלְתִּי־יְדוּעָה. וְשֶׁמָּא לֹא יְאוֹתֵת אִישׁ זֶה כָּל אוֹת עַל עַצְמוֹ, אִם הִשָּׁאֵר יִשָּׁאֵר יוֹם אֶחָד לְבַדּוֹ. שֶׁמָּא נֶעֶלְמוּ שְׁנֵיהֶם לִפְנֵי זְמַן רַב וְהִנָּם רְשׁוּמִים רַק בְּלוּחַ נוֹסְעֵי אֳנִיָּה שֶׁנִּתְעֲתָה וְאָבְדָה, רְשׁוּמִים בְּשֵׁמוֹת בְּדוּיִים, אֲשֶׁר לֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ כְּלָל.

מוּבָן, כִּי אִם קָרֹה קָרָה וּלְאוּרְנֶקְלוֹסְטֶר הָיְתָה נִכְנֶסֶת אֵיזוֹ מֶרְכָּבָה, הָיִיתִי מְצַפֶּה תָּמִיד, כִּי רָאֹה אֶרְאֶה אוֹתוֹ בְּבוֹאוֹ, וְלִבִּי בִּי פָּעַם בְּאֹפֶן מְיֻחָד. מַתִּילְדָה בְּרָהֶ הָיְתָה סְבוּרָה: הוּא נוֹהֵג לָבוֹא, זוֹ הָיְתָה דַּרְכּוֹ, וּלְהוֹפִיעַ לְפֶתַע־פִּתְאֹם, דַּוְקָא שָׁעָה שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מְצַפֶּה לְכָךְ. הוּא לֹא בָּא מֵעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁכֹּחִי־הַמְּדַמֶּה עָסַק בּוֹ שָׁבוּעוֹת רְצוּפִים, וְהָיְתָה לִי הַרְגָּשָׁה, כְּאִלּוּ כֻּלָּנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ, וְרָצֹה רָצִיתִי לָדַעַת עָלָיו דָּבָר־מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַמַּמָּשׁ.

אַף־עַל־פִּי־כֵן, מִיָּד לְאַחַר מִכֵּן כְּשֶׁהִתְעַנְיְנוּתִי שִׁנְּתָה אֶת נוֹשְׂאָהּ וְעָבְרָה, מִכֹּחַ נְסִבּוֹת מְסֻיָּמוֹת, לְעֶבְרָהּ שֶׁל כְּרִיסְטִינָה בְּרָהֶ, לֹא הִתְאַמַּצְתִּי, בְּאֹפֶן מְפָרֵךְ לְמַדַּי, לִלְמֹד וְלָדַעַת דְּבַר־מָה עַל עֻבְדּוֹת חַיֶּיהָ. לְעֻמַּת זֹאת הִדְאִיגַתְנִי הַמַּחְשָׁבָה, אִם דְּיוֹקָנָהּ מָצוּי בֵּין הַתְּמוּנוֹת אֲשֶׁר בַּגַּלֶרְיָה, וְהָרָצוֹן לַחֲקֹר זֹאת וְלָדַעַת גָּבַר וְהָלַךְ, עִנָּה אוֹתִי בְּעַקְשָׁנוּת עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי לֵילוֹת רַבִּים עַד אֲשֶׁר בָּא לְפֶתַע־פִּתְאֹם הַלַּיְלָה, שֶׁבּוֹ הִתְעוֹרַרְתִּי, יְרַחֲמֵנִי הָאֵל, וְעָלִיתִי בַּמַדְרֵגוֹת עִם נֵר בַּיָּד, אֲשֶׁר דּוֹמֶה הָיָה כִּי חוֹשֵׁשׁ הוּא לַעֲלוֹת עִמִּי.

וְאִלּוּ מַה שֶׁנּוֹגֵעַ לִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בִּפְחָדִים. וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּכְלָל; אֶלָּא מְהַלֵּךְ הָיִיתִי. הַדְּלָתוֹת הַגְּבוֹהוֹת לְפָנַי וּמֵעָלַי נַעֲנוּ לִי בְּקַלּוּת, וְכָל הַחֲדָרִים שֶׁבָּהֶם שָׁמְרוּ עַל שַׁלְוָתָם. וּלְבַסּוֹף הִבְחַנְתִּי בְּתוֹךְ הַמַּעֲמַקִּים שֶׁאָפְפוּ אוֹתִי, כִּי הִגַּעְתִּי אֶל הַגַּלֶּרְיָה. חַשְׁתִּי מִיְּמִינִי בַּחַלּוֹנוֹת עִם הַלַּיְלָה, וּמִשְּׂמֹאלִי צְרִיכוֹת הָיוּ לְהִמָּצֵא הַתְּמוּנוֹת. הֲרִימוֹתִי עַד כַּמָּה שֶׁהִשִּׂיגָה יָדִי אֶת הַנֵּר מֵעָלַי. כֵּן: הָיֹה הָיוּ הַתְּמוּנוֹת.

קֹדֶם־לָכֵן קָבַעְתִּי לְעַצְמִי לְהִתְסַכֵּל רַק בִּדְיוּקְנָאוֹת שֶׁל נָשִׁים, אֲבָל מִיָּד הִבְחַנְתִּי בִּדְיוֹקָן זֶה אוֹ אַחֵר, אֲשֶׁר הַדּוֹמֶה לוֹ תָּלוּי הָיָה בְּאוּלְסְגַרְד, וְשָׁעָה שֶׁהִטַּלְתִּי עֲלֵיהֶם אוֹר מִלְּמַטָּה, דּוֹמֶה הָיָה כִּי הֵם זָעִים וּמְבַקְּשִׁים לַחֲרֹג אֶל הָאוֹר, וְסָבוּר הָיִיתִי כִּי תִּהְיֶה זוֹ אַכְזָרִיּוּת לֹא לְהַמְתִּין שָׁעָה קַלָּה לְשֵׁם כָּךְ. וְהָיָה כָּאן שׁוּב וָשׁוּב כְּרִיסְטְיָן הָרְבִיעִי בַּעַל הַתַּלְתַּל הַמִּסְתַּלְסֵל יָפֶה לְיַד לֶחְיוֹ הָרְחָבָה וְהַמְּקֻמֶּרֶת אַט אַט. וְכָאן הָיוּ, כַּנִּרְאֶה, נְשׁוֹתָיו, שֶׁמֵּהֶן הִכַּרְתִּי רַק אֶת כְּרִיסְטִינָה מוּנְק; וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם הִבִּיטָה בִּי גְּבֶרֶת אֶלֶן מַרְסְבִין, הַנִּרְאֵית חַשְׁדָנִית בְּשִׂמְלַת־הָאַלְמְנוּת שֶׁלָּהּ וְעִם אוֹתָהּ שַׁרְשֶׁרֶת־פְּנִינִים אֲשֶׁר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹבַע הַגָּבֹהַּ. וְכָאן הָיוּ יְלָדָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ כְּרִיסְטְיָן: חֲדָשִׁים כָּל פַּעַם, יְלוּדֵי נָשִׁים חֲדָשׁוֹת, אֶלִיאוֹנָרָה שֶׁ“אֵין דּוֹמֶה לָהּ”, הָרְכוּבָה עַל סוּס־רְכִיבָה לָבָן, בְּעוֹנָתָהּ הַיָּפָה בְּיוֹתֵר, לִפְנֵי מִבְחָנָהּ. בְּנֵי גִילְדֶנְלֶב: הַנְס אוּלְרִיק, שֶׁעָלָיו אָמְרוּ הַנָּשִׁים בִּסְפָרַד, כִּי הוּא צוֹבֵעַ אֶת פָּנָיו, עַד כְּדֵי כָּךְ הָיוּ סְמוּקוֹת, וְאוּלְרִיק כְּרִיסְטְיַן שֶׁאִי־אֶפְשָׁר הָיָה לְשָׁכְחוֹ עוֹד. וְכִמְעַט כָּל בְּנֵי אוּלְפֶלְד. וְהִנֵּה זֶה אֲשֶׁר עֵינוֹ צְבוּעָה בְּשָׁחוֹר, וַדַּאי שֶׁהֶנְרִיק הוֹלְק הִנֵּהוּ, זֶה שֶׁהָיָה גְרָף הַמַּמְלָכָה בְּגִיל שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ וּפֶלְדְמַרְשַׁל, וְכָךְ אֵרַע הַדָּבָר: הוּא חָלַם בְּדַרְכּוֹ אֶל הָעַלְמָה הִילֶבּוֹרְג קְרָפְסֶה, כִּי תִּנָּתֵן לוֹ בִּמְקוֹם כַּלָּה רַק חֶרֶב שְׁלוּפָה; כִּי הוּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ מַחֲשָׁבָה זוֹ וְחָזַר וְהִתְחִיל מֵחָדָשׁ אֶת חַיָּיו הַקְּצָרִים גְּדוּשֵׁי־הַסַּכָּנָה, שֶׁסּוֹפָם חֳלִירַע. אֶת כָּל אֵלֶּה הִכַּרְתִּי וְיָדַעְתִּי. גַּם הַצִּירִים לַקּוֹנְגְּרֶס בְּנִימְיֶגֶן הָיוּ אֶצְלֵנוּ בְּאוּלְסְגַרְד, אֲשֶׁר הָיוּ דּוֹמִים מְעַט זֶה לָזֶה, שֶׁכֵּן הֵם צֻיְּרוּ כֻּלָּם בְּבַת־אַחַת, כָּל אֶחָד וּשְׂפָמוֹ הַצַּר, הַמְּקֻצָּץ מֵעַל לַפֶּה הַחוּשָׁנִי, שֶׁדּוֹמֶה הָיָה כִּי הוּא מַבִּיט וְרוֹאֶה, כִּי הַכֵּר הִכַּרְתִּי אֶת הַהֶרְצוֹג אוּלְרִיךְ, כַּמּוּבָן מֵאֵלָיו, וְאֶת אוֹטֶה בְּרָהֶ וּקְלָאוּס דָאָ וּסְטֶן רוֹזֶנְּשְׁפָּרֶה, הָאַחֲרוֹן בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ; שֶׁכֵּן אֶת תְּמוּנוֹת כֻּלָּם רָאִיתִי בַּטְּרַקְלִין שֶׁל אוּלְסְגַרְד, אוֹ שֶׁמָּצָאתִי בְּתִיקִים יְשָׁנִים חֲרִיטִי־נְחֹשֶׁת שֶׁל דְּיוֹקְנוֹתֵיהֶם.

אֲבָל לְאַחַר־מִכֵּן רָאִיתִי דְּיוּקְנָאוֹת כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתִים; נָשִׁים מְעַטּוֹת, אֲבָל הָיֹה הָיוּ יְלָדִים. זְרוֹעִי עָיְפָה מִזְּמַן וְרָעֲדָה, אֲבָל הִמְשַׁכְתִּי וְהִגְבַּהְתִּי אֶת הַנֵּר, כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן בַּיְּלָדִים. הֲבִינוֹתִי לְנַפְשָׁן שֶׁל הַנְּעָרוֹת הַקְּטַנּוֹת אֲשֶׁר נָשְׂאוּ בִּידֵיהֶן צִפּוֹר וְהִסִּיחוּ דַּעְתָּן הֵימֶנָּה. פְּעָמִים רָבַץ לְרַגְלֵיהֶן כְּלַבְלַב אוֹ שֶׁכַּדּוּר מֻנָּח הָיָה סָמוּךְ לָהֶן. וְעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁעַל יָדָן הָיוּ פֵּרוֹת וּפְרָחִים; וּמֵאֲחוֹרֵיהֶן לְיַד הָעַמּוּד תְּלוּיִים הָיוּ, קְטַנִּים וּכְאִלּוּ בְּאֹפֶן אֲרָעִי, מַדֵּי בְּנֵי גְרוּבֶּה אוֹ בְּנֵי בִּילֶה, אוֹ בְּנֵי רוֹזֶנְקְרַנְץ. צָבוֹר צָבְרוּ מִסְּבִיבָן שֶׁפַע דְּבָרִים כְּאִלּוּ בִּקְּשׁוּ לְתַקֵּן דְּבָרִים רַבִּים. אֲבָל הֵן נִצְּבוּ פְּשׁוּטוֹת בְּתוֹךְ בִּגְדֵיהֶן וְהִמְתִּינוּ; נִרְאֶה הָיָה לְעַיִן כִּי חִכּוֹ. וְשׁוּב חָזַרְתִּי לְהַרְהֵר בַּנָשִׁים וּבִכְרִיסְטִינָה בְּרָהֶ, הַאִם הַכֵּר אַכִּירֶנָּה?

רָצֹה רָצִיתִי לָרוּץ בִּמְהֵרָה וּלְהַגִּיעַ עַד הַקָּצֶה וְלַחֲזֹר מִשָּׁם וּלְחַפֵּשׂ, אֲבָל לְפֶתַע־פִּתְאֹם נִתְקַלְתִּי בְּאֵיזֶה מִכְשׁוֹל, הִסְתּוֹבַבְתִּי בְּחִפָּזוֹן סְבִיבִי, עַד שֶׁאֶרִיק הַקָּטָן נִתַּר מִמֶּנִּי וְלָחַשׁ: “שִׂים לֵב אֶל הַנֵּר”.

– “אַתָּה כָּאן?” אָמַרְתִּי מִתּוֹךְ עֲצִירַת־נְשִׁימָה, וְלֹא הָיָה בָּרוּר לִי, אִם טוֹב הוּא הַדָּבָר אוֹ, לְהֵפֶךְ, רַע מְאֹד. הוּא רַק צָחַק, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת מִכָּאן וּלְהַבָּא. נֵרִי רָטַט וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין כָּרָאוּי בַּאֲרֶשֶׁת פָּנָיו. אַף־עַל־פִּי־כֵן הָיָה זֶה רַע שֶׁהוּא הָיָה נוֹכֵחַ בָּזֶה. אֲבָל אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקָרֵב אֵלַי וְאָמַר: “תְּמוּנָתָהּ אֵינָהּ כָּאן, אָנוּ מְחַפְּשִׂים אַחֲרֶיהָ תָּמִיד לְמַעְלָה”. בַּמַּחֲצִית קוֹלוֹ וּבְעֵינוֹ הַנָּעָה הָאַחַת הִצְבִּיעַ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא כְּלַפֵּי מַעְלָה. הַשֵּׂג הִשַּׂגְתִּי, כִּי כַּוָּנָתוֹ לַעֲלִיַּת־הַגַּג. אֲבָל לְפֶתַע־פִּתְאֹם נִצְנֵץ בִּי רַעְיוֹן מְיֻחָד־בְּמִינוֹ.

– “אָנוּ?” שָׁאַלְתִּי, “וְכִי הִיא לְמַעְלָה?”

– “כֵּן”, רָכַן וְעָמַד סָמוּךְ אֵלַי.

– “גַּם הִיא עַצְמָהּ מְסַיַּעַת לַחִפּוּשׂ?”

– “כֵּן, אָנוּ מְחַפְּשִׂים”.

– הַאִם סִלְּקוּ אֶת תְּמוּנָתָהּ?"

– “כֵּן, תָּאֵר לְעַצְמְךָ”, אָמַר הוּא כְּמוֹחֶה עַל הַדָּבָר. אֲבָל לֹא הֲבִינוֹתִי אֶל נְכוֹנָה, מָה כַּוָּנָתוֹ בְּכָךְ.

– “הִיא מִתְכַּוֶּנֶת לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ”, לָחַשׁ הוּא סָמוּךְ מְאֹד אֵלַי.

– “אָמְנָם כֵּן”, אָמַרְתִּי, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִשַּׂגְתִּי אֶת הָעִנְיָן. אוֹתָהּ שָׁעָה כִּבָּה אֶת הַנֵּר. רָאֹה רָאִיתִי אֵיךְ הִתְרוֹמֵם כְּלַפֵּי הָאוֹר, וְגַבּוֹת עֵינָיו מְשׂוּכוֹת אֶל־עַל. וַתְּהִי חֲשֵׁכָה. נְסוּגוֹתִי אָחוֹר לַמְרוֹת רְצוֹנִי.

– “מֶה עָשִׂיתָ?” קָרָאתִי בְּקוֹל חָנוּק וּגְרוֹנִי הָיָה יָבֵשׁ לְגַמְרֵי. וְאִלּוּ הוּא קָפַץ אַחֲרַי וְנִתְלָה עַל זְרוֹעִי וְצִחְקֵק.

– “מָה זֶה?” נָזַפְתִּי בּוֹ וְרָצִיתִי לְנַעֲרוֹ הִימֶנִּי, אֶלָּא שֶׁהוּא נֶאֱחַז בִּי בְּחָזְקָה. לֹא יָכֹלְתִּי לְשַׁנּוֹת מְאוּמָה, שֶׁכֵּן כָּרַךְ אֶת זְרוֹעוֹ סָבִיב לְצַוָּארִי.

– “הַאִם אֲסַפֵּר לְךָ?” סִנֵּן מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִתְזֵי רֹק־פִּיו נִתְּזוּ עַל אָזְנִי.

– “כֵּן, כֵּן, מַהֵר”.

לֹא יָדַעְתִּי מָה אֲנִי מְדַבֵּר. וְעַכְשָׁו חִבֵּק אוֹתִי כָּל כֻּלִּי וְהִתְמַתַּח בַּעֲשׂוֹתוֹ כֵּן.

– “הֵבֵאתִי לָהּ רְאִי”, אָמַר וְצִחְקֵק שׁוּב.

– “רְאִי?”

– “כֵּן, שֶׁכֵּן הַתְּמוּנָה אֵינָהּ בָּזֶה”.

– “לֹא, לֹא”, מִלְמַלְתִּי.

וְהוּא מְשָׁכַנִי פִּתְאֹם הַרְחֵק יוֹתֵר אֶל הַחַלּוֹן וְצָבַט צְבִיטָה חַדָּה בִּזְרוֹעִי עַד שֶׁפָּרַצְתִּי בִּזְעָקָה.

“הִיא אֵינֶנָּה כָּאן”, נָשַׁב לִי לְתוֹךְ אָזְנִי.

דְּחַפְתִּיו בְּלִי כַּוָּנָה, מֵעַל פָּנַי, וּכְאִלּוּ מַשֶּׁהוּ הִתְפַּצֵּחַ בּוֹ, וְנִדְמֶה הָיָה לִי כְּאִלּוּ שִׁבַּרְתִּי אוֹתוֹ.

– “לֶךְ לְךָ, לֵךְ”, וְעַכְשָׁו נֶאֱלַצְתִּי אֲנִי לִצְחֹק, “אֵינָהּ כָּאן, אֵיכָה זֶה שֶׁאֵינָהּ כָּאן?”

– “אַתָּה טִפֵּשׁ”, הֶחֱזִיר לִי בְּכַעַס וְלֹא לָחַשׁ עוֹד דָּבָר. קוֹלוֹ נִשְׁתַּנָּה, דּוֹמֶה הוּא פּוֹתֵחַ פֶּרֶק חָדָשׁ, פֶּרֶק אֲשֶׁר לֹא נוֹדַע קֹדֶם־לָכֵן.

– “אוֹ שֶׁמִּישֶׁהוּ מָצוּי”, קָרָא כְּמִי שֶׁמְּגַלֶּה חָכְמַת־זְקֵנִים וְחֻמְרָה כְּאַחַת, “אוֹ שֶׁאֵינוֹ מָצוּי; אוֹ שֶׁמִּישֶׁהוּ מָצוּי כָּאן, וְאָז אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת אֵי שָׁם”.

– “כַּמּוּבָן”, עָנִיתִי בִּמְהֵרָה, בְּלִי לִשְׁקֹל אֶת דְּבָרַי. חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא יִסְתַּלֵּק וְיַעַזְבֵנִי לְנַפְשִׁי. אַף הוֹשַׁטְתִּי אֶת יָדִי לְעֶבְרוֹ.

– “הַאִם רְצוֹנְךָ שֶׁנִּהְיֶה יְדִידִים?” הִצַּעְתִּי. אֲבָל הוּא הִתְכַּוֵּן שֶׁאַפְצִיר בּוֹ. “לִי הַיְנוּ הַךְ”, אָמַר בַּחֻצְפָּה.

אֲנִי נִסִּיתִי לְחַדֵּשׁ וּלְהַמְשִׁיךְ בִּידִידוּתֵנוּ, אֲבָל לֹא הֵעַזְתִּי לְחַבְּקוֹ. – “אֶרִיק יַקִּירִי”, הוֹצֵאתִי מִפִּי בְּקשִׁי וְנָגַעְתִּי בּוֹ אֵיכְשֶׁהוּ. לְפֶתַע־פִּתְאֹם הָיִיתִי עָיֵף מְאֹד. הִתְבּוֹנַנְתִּי סָבִיב; וְלֹא הִשַּׂגְתִּי עוֹד אֵיכָה הִגַּעְתִּי לְכָאן, בְּלִי לְפַחֵד כְּלָל. לֹא יָדַעְתִּי אֶל נָכוֹן הֵיכָן הָיוּ הַחַלּוֹנוֹת וְהֵיכָן הַתְּמוּנוֹת. וּכְשֶׁהִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת שׁוּמָה הָיָה עָלָיו לְהוֹלִיכֵנִי.

– “הֵן לֹא תִּפְגַּעְנָה בְּךָ” הִבְטִיחַנִי בְּגֹדֶל רוּחַ וְשׁוּב צִחְקֵק.

אֶרִיק, אֶרִיק חָבִיב; שֶׁמָּא הָיִיתָ אַף־עַל־פִּי־כֵן יְדִידִי הַיָּחִיד. שֶׁכֵּן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה לִי יָדִיד. חֲבָל, שֶׁאַתָּה לֹא שַׂמְתָּ לֵב לִידִידוּת. יָכוֹל הָיִיתִי לְסַפֵּר בְּאָזְנֶיךָ דְּבַר־מָה. שֶׁמָּא הָיִינוּ מִתְקַשְּׁרִים זֶה לָזֶה. אֵין לָדַעַת. הַסַּבָּא הִזְמִין אֶת מִישֶׁהוּ, אֲשֶׁר צִיֵּר אוֹתָךְ. כָּל בֹּקֶר בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה אַחַת. אֵינִי יָכוֹל לְהִזָּכֵר מֶה הָיָה מַרְאֵהוּ שֶׁל הַצַּיָּר, גַּם שְׁמוֹ נִשְׁמַט מִזִּכְרוֹנִי, אַף־עַל־פִּי שֶׁמַּתִּילְדָה בְְּרָהֶ הָיְתָה מַזְכִּירָה כָּל פַּעַם אֶת שְׁמוֹ.

הַאִם רָאֹה רָאָה אוֹתְךָ כְּפִי שֶׁרְאִיתִיךָ אֲנִי? הָיִיתָ לָבוּשׁ חֲלִיפָה שֶׁל קְטִיפַת־צֶמֶר צְבוּעָה בְּצֶבַע שֶׁל אֶבֶן־דָּמִים. מַתִּילְדָה בְְּרָהֶ הִתְפַּעֲלָה מֵחֲלִיפָה זוֹ. אֲבָל אֵין הֶבְדֵּל בְּכָךְ. אֶלָּא שֶׁרְצוֹנִי לָדַעַת אִם רָאֹהֹ רָאָה אוֹתְךָ כָּרָאוּי. נַנִּיחַ שֶׁהָיָה צַיָּר מַמָּשׁ. נַנִּיחַ שֶׁלֹּא חָשַׁב, כִּי אַתָּה עָשׂוּי לָמוּת בְּטֶרֶם שֶׁיְּסַיֵּם אֶת הַצִּיּוּר; וְכִי בִּכְלָל לֹא הִתְיַחֵס לְעִנְיָן זֶה יַחַס שֶׁל רִגְשִׁיּוֹת; כִּי הוּא עָבַד פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ. וְכִי אִי־הַשִּׁוְיוֹן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ הַחוּמוֹת הִלְהִיב אוֹתוֹ; וְכִי לֹא הִתְבַּיֵּשׁ אַף רֶגַע אֶחָד בְּחֹסֶר־הַתְּנוּעָה; שֶׁנָּהַג בְּנִימוּס וְלֹא שָׂם דָּבָר עַל הַשֻּׁלְחָן לְיַד יָדְךָ שֶׁהָיְתָה נִשְׁעֶנֶת עָלָיו קְצָת –. הָבָה נְקַבֵּל הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהִתְרַחֵשׁ: הִנֵּה כִּי כֵן יֵשׁ בָּזֶה תְּמוּנָה מִמְּךָ, תְּמוּנָתְךָ, הָאַחֲרוֹנָה בַּגַּלֶרְיָה שֶׁל אוּרְנֶקלוֹסְטֶר.

וּכְשֶׁהוֹלְכִים מִזֶּה, לְאַחַר שֶׁרָאִינוּ אֶת כָּל הַתְּמוּנוֹת, הִנֵּה יֵשׁ עוֹד תְּמוּנָה שֶׁל נַעַר אֶחָד. עוֹד הֶרֶף־עַיִן אֶחָד: מִי זֶה? אֶחָד מִצֶּאֱצָאֵי בֵּית בְְּרָהֶ. הֲרוֹאֶה אַתָּה אֶת קְנֵה־הַכֶּסֶף בָּרֶקַע הַשָּׁחוֹר וְנוֹצוֹת הַטַּוָס? הִנֵּה רָשׁוּם שָׁם הַשֵּׁם: אֶרִיק בְְּרָהֶ. הַאִם אֶל הָיָה זֶה אֶרִיק בְְּרָהֶ אֶחָד שֶׁהוּצָא־לַהוֹרֵג? כַּמּוּבָן, הַדָּבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם. אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתָּכֵן כִּי הַמְדֻבָּר הוּא בּוֹ. נַעַר זֶה מֵת כְּנַעַר, וְאֵין הֶבְדֵּל בַּדָּבָר אֵימָתַי מֵת. הָאֵין אַתָּה רוֹאֶה זֹאת?

אִם בִּקֵּר מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת וְהָיוּ קוֹרְאִים לְאֶרִיק, הָיְתָה הָעַלְמָה מַתִּילְדָה בְְּרָהֶ מַבְטִיחָה כָּל פַּעַם, כִּי אֵין לְשַׁעֵר אֲפִלּוּ עַד מָה דּוֹמֶה הוּא לַגְּרָפִית בְְּרָהֶ, סָבָתִי. וַדַּאִי הַדָּבָר, כִּי הִיא הָיְתָה גְּבֶרֶת נַעֲלָה. אֲנִי לֹא הִכַּרְתִּיהָ. לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּר אֲנִי הֵיטֵב בְּאֵם אָבִי, הַגְּבֶרֶת הָרָאשִׁית שֶׁל אוּלְסְגַרְד. וְכָזֹאת הָיְתָה תָּמִיד, גַּם כִּי רָגְנָה עַל אִמִּי, אֲשֶׁר בָּאָה אֶל הַבַּיִת כְּאֵשֶׁת־שַׂר־הַצַּיִד. מִכָּאן וּלְהַבָּא נָהֲגָה תָמִיד, כְּאִלּוּ הִיא מִטַּשְׁטֶשֶׁת מֵרָצוֹן וְהָיְתָה שׁוֹלַחַת אֶת מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת לִשְׁאֹל בְּנוֹגֵעַ לְכָל דָּבָר שֶׁל מָה־בְּכָךְ אֵצֶל אִמָּא, שָׁעָה שֶׁבְּעִנְיָנִים חֲשׁוּבִים הָיְתָה דַּוְקָא מַחְלִיטָה בְּשַׁלְוַת־נֶפֶשׁ וְקוֹבַעַת בְּלִי לִמְסֹר לְמִישֶׁהוּ דִּין־וְחֶשְׁבּוֹן. אִמָּא, אֲנִי סָבוּר, אַף לֹא הִתְכַּוְּנָה שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת. הִיא הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת רַק מְעַט מְאֹד לְפַקֵּחַ עַל בַּיִת גָּדוֹל, כִּי חָסְרָה לָהּ סְגֻלַּת הַהַבְדָּלָה בֵּין עִנְיָנִים חֲשׁוּבִים לְבֵין טְפֵלִים. כָּל פְּרָט שֶׁעָלָיו דִּבְּרוּ אִתָּהּ דּוֹמֶה הָיָה בְּעֵינֶיהָ כִּי זֶה הָעִנְיָן הַשָּׁלֵם, וְעַל־כֵּן הָיְתָה שׁוֹכַחַת אֶת שְׁאַר הַדְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ הָיָה עֲדַיִן לְטַפֵּל בָּהֶם. וְהִיא לֹא הִתְלוֹנְנָה מֵעוֹלָם עַל חֲמוֹתָהּ, וְכִי בְּאָזְנֵי מִי יְכוֹלָה הָיְתָה לְהִתְלוֹנֵן? אָבִי הָיָה בֵּן מְנֻמָּס עַד תַּכְלִית וּלְסָבִי לֹא נִתְּנָה אֶפְשָׁרוּת לְהִתְעָרֵב.

גְּבֶרֶת מַרְגָּרֵטָה בְּרִיגֶה הָיְתָה מֵאָז וּמִתָּמִיד, עַד כַּמָּה שֶׁאֲנִי זוֹכֵר, יְשִׁישָׁה גְּבוֹהַת־קוֹמָה, וְדוֹחָה אֶת הַמִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ. אֵינִי יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמִי אֶלָּא זֶה, שֶׁהִיא הָיְתָה גְּדוֹלָה בַּשָּׁנִים מֵהַשַּׂר־הַחַדְרָן. הִיא חָיְתָה אֶת חַיֶּיהָ בְּתוֹכֵנוּ, בְּלִי לָשִׂים אֶת לִבָּהּ אֶל מִישֶׁהוּ. הִיא לֹא נִזְקְקָה אַף לְאֶחָד מֵאִתָּנוּ, וְתָמִיד הָיְתָה אֶצְלָהּ מֵעֵין שֻׁתָּפָה לְחֶבְרָתָהּ, הֲלֹא הִיא הַדֻּכָּסִית הַמַּזְקִינָה אוֹקְסֶה, שֶׁהָיְתָה אֲסִירַת־תּוֹדָה לָהּ לְלֹא גְּבוּל בְּשֶׁל אֵיזוֹ גְּמִילוּת־חֶסֶד שֶׁגָּמְלָה אִתָּהּ. הָיָה זֶה, כַּנִּרְאֶה, יוֹצֵא־מִן־הַכְּלָל יָחִיד, שֶׁכֵּן מַעֲשֶׂה־חֶסֶד לֹא הָיָה מִכְּלַל אָפְיָהּ. הִיא לֹא אָהֲבָה יְלָדִים, וְחַיּוֹת אֲסוּרוֹת הָיוּ לָבוֹא בִּמְחִצָּתָהּ. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם בִּכְלָל אַהֲבָה דְּבָר־מָה. סַפֵּר סִפְּרוּ, כִּי בִּהְיוֹתָהּ עַלְמָה צְעִירָה הָיְתָה אֲרוּסָה לְפֶלִיקְס לִיכְנוֹבְסְקִי הַיְּפֵהפֶה, שֶׁנִּסְפָּה בִּפְרַנְקְפוּרְט בְּאֹפֶן אַכְזָרִי כָּל־כָּךְ. וּלְמַעֲשֶׂה נִמְצְאה הִיא מֵתָה לְאַחַר מוֹתָהּ תְּמוּנָתוֹ שֶׁל הַנָּסִיךְ, וְאִם אֵינִי טוֹעֶה, הֻחְזְרָה לַמִּשְׁפָּחָה. יִתָּכֵן, אֲנִי סָבוּר עַכְשָׁו, כִּי בְּשֶׁל חַיֶּיהָ בְּאוּלְסְגַרְד שֶׁהָפְכוּ וְהָיוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר חַיֵּי כְּפָר מְצֻמְצָמִים, וִתְּרָה עַל חַיִּים אֲחֵרִים, מַזְהִירִים יוֹתֵר, טִבְעִיִּים לָהּ יוֹתֵר, קָשֶׁה הָיָה לוֹמַר, אִם הִתְעַצְּבָה עַל כָּךְ. שֶׁמָּא הָיְתָה בָּזָה לְכָךְ, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַהִזְדַּמְּנוּת לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל חֲרִיצוּת וְשֶׁל כִּשְׁרוֹן. הִיא קָלְטָה אֶת כָּל אֵלֶּה לְתוֹךְ מַעֲמַקֶּיהָ וְהֶעֶלְתָה עֲלֵיהֶם קְרוּמִים רַבִּים, סְדוּקִים, קְרוּמִים מַתַּכְתִּיִּים מַבְרִיקִים, וַאֲשֶׁר הָעֶלְיוֹן מִבֵּינֵיהֶם נִרְאָהקרוב לאביב חָדָשׁ וְצוֹנֵן. בֵּינְתַיִם הִסְגִּירָה, כַּמּוּבָן, אֶת עַצְמָהּ, עַל יְדֵי אֵיזֶה קֹצֶר־רוּחַ תָּמִים, עַל שֶׁאֵין שָׂמִים־לֵב אֵלֶיהָ בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת; בִּזְמַנִּי הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לְשַׁהֵק פֶּתַע־פִּתְאֹם לְיַד הַשֻּׁלְחָן בְּאֵיזֶה אֹפֶן בּוֹלֵט וּמֻרְכָּב, כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִתְעוֹרְרוּ וְיִשְׁתַּתְּפוּ בְּצַעֲרָהּ וּכְדֵי שֶׁתּוֹפִיעַ, וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד בִּלְבַד, בְּחִינַת מַפְתִּיעָה וּמְרַתֶּקֶת, כְּפִי שֶׁהָיְתָה רוֹצָה לִהְיוֹת תָּמִיד. אַף־עַל־פִּי־כֵן נִדְמֶה לִי, כִּי אָבִי הָיָה הַיָּחִיד אֲשֶׁר הָיָה מִתְיַחֵס בִּרְצִינוּת לְמִקְרִים תְּכוּפִים אֵלֶּה. הוּא הָיָה מִתְבּוֹנֵן בָּהּ כְּשֶׁהוּא רָכוּן בַּאֲדִיבוּת כְּלַפֶּיהָ וְאֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין, כִּי הוּא נָכוֹן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְהַגִּישׁ לָהּ אֶת צִנּוֹרוֹת־הַנְּשִׁימָה הַטּוֹבִים שֶׁל עַצְמוֹ. מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי הַשַּׂר־הַחַדְרָן חָדַל מִיָּד מֵאֲכִילָתוֹ; הוּא לָגַם לְגִימָה קְטַנָּה שֶׁל יַיִן וְלֹא הִבִּיעַ כְּלָל אֶת דַּעְתּוֹ עַל הַנַּעֲשֶׂה.

רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה הִבְלִיט לְיַד הַשֻּׁלְחָן אֶת דַּעְתּוֹ כְּנֶגֶד דַּעַת רַעְיָתוֹ, וְהַדָּבָר קָרָה לִפְנֵי זְמַן רַב; אֶלָּא שֶׁעַל הַמִּקְרֶה הִמְשִׁיכוּ וְסִפְּרוּ בְּכַוָּנָה שֶׁל קַנְטְרָנוּת וּבַחֲשַׁאי; תָּמִיד הָיָה עוֹד מִישֶׁהוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא שָׁמַע עָלָיו. וּמַשְׁמָעוֹ שֶׁל הַדָּבָר הָיָה כִּי הַגְּבֶרֶת הַחַדְרָנִית הִתְלוֹנְנָה בְּמֶשֶׁךְ זְמַן יָדוּעַ עַל כִּתְמֵי־יַיִן הַמַּכְתִּימִים, מֵחֹסֶר־זְהִירוּת, אֶת מַפַּת־הַשֻּׁלְחָן; תָּמִיד הָיְתָה שָׂמָה אֶת עֵינָהּ בְּכֶתֶם כָּזֶה שֶׁהֻטַּל בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה וְהָיְתָה נוֹזֶפֶת בְּמֶרֶץ וּבְגָלוּי עַל כָּךְ. וּפַעַם קָרָה דָּבָר כָּזֶה, גַּם כְּשֶׁהֵסֵבּוּ לַשֻּׁלְחַן אוֹרְחִים רַבִּים וְנַעֲלִים. כְּתָמִים אֲחָדִים וּמְבֻטָּלִים שֶׁהִיא הִפְרִיזָה בָּהֶם הָיוּ לְנוֹשֵׂא שֶׁל אַשְׁמָה וְשֶׁל נְזִיפָה נִזְעֶמֶת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַסָּב הִשְׁתַּדֵּל לֹא לִגְעֹר בָּהּ וְלוּ רַק בְּאוֹתוֹת כָּל שֶׁהֵם אוֹ בִּקְרִיאָה שֶׁל לֵיצָנוּת, הִמְשִׁיכָה בִּנְזִיפוֹתֶיהָ הָעַקְשָׁנִיּוֹת, שֶׁנֶּאֶלְצָה לְבַסּוֹף לְהַפְסִיקָן בְּאֶמְצַע הַמִּשְׁפָּט, שֶׁכֵּן, קָרָה דְּבַר־מָה שֶׁלֹּא הָיָה עוֹד כְּדֻגְמָתוֹ וּבִלְתִּי מֻסְבָּר לַחֲלוּטִין. הַחַדְרָן הוֹרָה לְהַגִּישׁ לוֹ אֶת בַּקְבּוּק הַיַּיִן הָאָדֹם, שֶׁעָבַר אוֹתָהּ שָׁעָה מִיָּד אֶל יָד, וְהִתְחִיל לְעֵינֵי כָּל הַמְסֻבִּים לִמְזֹג לְתוֹךְ כּוֹסוֹ. אֶלָּא שֶׁבְּאֹרַח פֶּלֶא לֹא חָדַל מִלִּמְזֹג גַּם כְּשֶׁהַכּוֹס הָיְתָה מְלֵאָה כְּבָר עַל גְּדוֹתֶיהָ, אַדְּרַבָּא, הוּא הִמְשִׁיךְ לְאַט וּבִזְהִירוּת בַּדּוּמִיָּה שֶׁרָבְתָה וְהָלְכָה, עַד שֶׁאִמָּא, אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לְהִתְאַפֵּק מֵעוֹלָם, פָּרְצָה בִּצְחוֹק וְעַל־יְדֵי כָּךְ גָּרְמָה לָזֶה, שֶׁכָּל הַמִּקְרֶה עָלָה עַל פַּסִּים שֶׁל צְחוֹק, שֶׁכֵּן כֻּלָּם הִסְכִּימוּ לָהּ מִתּוֹךְ רַחֲשֵׁי הֲקָלָה, וְהַחַדְרָן הִשְׁגִּיחַ פִּתְאֹם בַּדָּבָר וּמָסַר אֶת הַבַּקְבּוּק לִידֵי הַמְּשָׁרֵת.

לְאַחַר־זְמַן בָּאָה תְּכוּנָה אַחֶרֶת וְהִשְׁתַּלְּטָה עַל סָבָתִי. הִיא לֹא יָכְלָה לָשֵׂאת אֶת הָעֻבְדָּה, כִּי מִישֶׁהוּ מִבְּנֵי הַבַּיִת חָלָה. פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁהַטַּבָּחִית נִפְגְּעָה וְהִיא הִבְחִינָה בְּיָדָהּ הַחֲבוּשָׁה, הִתְחִילָה רוֹגֶנֶת כִּי כָּל הַבַּיִת מֵרִיחַ יוֹדוֹפוֹרְם, וְקָשֶׁה הָיָה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָהּ, כִּי בְּשֶׁל כָּךְ מִן הַנִּמְנָע הוּא לְפַטֵּר אֶת הָאִשָּׁה מֵעֲבוֹדָתָהּ. הִיא מֵאֲנָה לְהִזָּכֵר בִּמְצִיאוּתָן שֶׁל מַחֲלוֹת. אִם לֹא נִזְהַר מִישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ וְהִתְאוֹנֵן עַל אֵיזוֹ פְּגִיעָה אוֹ אִי־נוֹחוּת, הָיָה בָּזֶה מֵעֵין כַּוָּנָה לִגְרִימַת צַעַר אִישִׁי לָהּ וְהָיְתָה מַקְפִּידָה מְאֹד עִם הָאִישׁ בְּשֶׁל כָּךְ.

אוֹתוֹ סְתָו, לְאַחַר שֶׁמֵּתָה Maman הִיא נִסְגְּרָה מֵאַחֲרֵי דֶּלֶת וּבָרִיחַ עִם סוֹפְיָה אוֹקְסֶה וְנִתְּקָה כָּל מַגָּע אִתָּנוּ. אֲפִלּוּ בְּנָהּ, לֹא נִתְקַבֵּל עַל יָדָה. אָמְנָם נָכוֹן הַדָּבָר, מָוֶת זֶה בָּא עָלֵינוּ בְּאֹרַח בִּלְתִּי־צָפוּי וְשֶׁלֹּא־כָּרָאוּי. הַחֲדָרִים קָרִים הָיוּ, הַתַּנּוּרִים הֶעֱלוּ עָשָׁן, וְהָעַכְבָּרִים חָדְרוּ לַדִּירָה; וְלֹא הָיָה מָקוֹם פָּנוּי מֵהֶם. אֲבָל לֹא רַק בְּשֶׁל כָּךְ רָגְנָה, כִּי הַגְּבֶרֶת מַרְגָרֶטָה בְּרִיגֶה נֶעֶלְבָה עַל אֲשֶׁר Maman מֵתָה; עַל שֶׁעָמַד עַל הַפֶּרֶק עִנְיָן, שֶׁהִיא דָּחֲתָה כָּל שִׂיחָה עָלָיו; עַל שֶׁהָאִשָּׁה הַצְּעִירָה הֵעֵזָּה לְהַקְדִּים אוֹתָהּ בְּצַעַד זֶה, אוֹתָהּ, שֶׁאָמְרָה לָמוּת בְּתַאֲרִיךְ אֲשֶׁר לֹא נִקְבַּע עֲדַיִן בִּכְלָל. שֶׁכֵּן בְּדָבָר זֶה, שֶׁהִיא תְאַלֵץ לָמוּת, הִרְהֲרָה תְּכוּפוֹת. אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצְתָה, כִּי יִדְחֲקוּ אֶת רַגְלֶיהָ. מוֹת תָּמוּת, כַּמּוּבָן, אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲלֶה לִפְנֵי רְצוֹנָהּ, וּלְאַחַר־מִכֵּן הָרְשׁוּת בִּידֵיהֶם לָמוּת, בְּעִקְבוֹתֶיהָ, כְּאַוַּת נַפְשָׁם, אִם הֵם נֶחְפָּזִים כָּל־כָּךְ.

אֶת מוֹתָהּ שֶׁל Maman לֹא סָלְחָה לָנוּ סְלִיחָה מְלֵאָה לְעוֹלָם. וְאָמְנָם, הִיא הִזְקִינָה בִּמְהִירוּת רַבָּה בַּחֹרֶף הַבָּא. בְּהִלוּכָהּ הָיְתָה עֲדַיִן זְקוּפַת קוֹמָה, אֲבָל בְּשִׁבְתָּהּ בְּכֻרְסָתָהּ – הָיְתָה כּוֹרַעַת תַּחְתֶּיהָ וּשְׁמִיעָתָהּ הָיְתָה כְּבֵדָה עָלֶיהָ. אֶפְשָׁר הָיָה לָשֶׁבֶת וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּגַבְהוּתָהּ שָׁעוֹת רְצוּפוֹת, וְהִיא לֹא חָשָׁה בְּכָךְ. הִיא הָיְתָה בְּאֵיזֶה אֹרַח שֶׁהוּא נְתוּנָה בְּתוֹךְ זֶה; וְהִיא הָיְתָה מַגִּיעָה רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת וְרַק שָׁעָה קַלָּה אֶל חוּשֶׁיהָ, שֶׁהָיוּ רֵיקִים, וְלֹא הָיְתָה שׁוֹלֶטֶת עוֹד בָּהֶם. וְאָז הָיְתָה פּוֹנָה וְאוֹמֶרֶת דְּבַר־מָה לַדֻּכָּסִית, אֲשֶׁר תִּקְּנָה אֶת הַגְּלִימָה שֶׁעַל כְּתֵפֶיהָ, וְהָיְתָה נוֹטֶלֶת בְּיָדֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת וְהָרְחוּצוֹת זֶה מִקָּרוֹב אֶת הַשִּׂמְלָה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיוּ מַיִם נִשְׁפָּכִים סָמוּךְ לָהּ, אוֹ שֶׁמָּא, חָלִילָה, אֵין אָנוּ נְקִיִּים כָּל הַצֹּרֶךְ.

הִיא מֵתָה קָרוֹב לָאָבִיב, בָּעִיר, בְּלַיְלָה מִן הַלֵּילוֹת. סוֹפְיָה אוֹקְסֶה, שֶׁדַּלְתָּהּ הָיְתָה פְּתוּחָה, לֹא שָׁמְעָה דָּבָר. וּכְשֶׁמְּצָאוּהָ בַּבֹּקֶר הָיְתָה קָרָה כְּמוֹ זְכוּכִית.

וְתֵכֶף לְכָךְ הִתְחִילָה מַחֲלָתוֹ הַגְּדוֹלָה וְהָאֲיֻמָּה שֶׁל הַשַּׂר־הַחַדְרָן. דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הִמְתִּין לְמוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁגַּם הוּא יוּכַל לָמוּת, בְּלִי צֹרֶךְ לָשִׂים לֵב אֵלֶיהָ, כְּפִי שֶׁהָיָה מְחֻיָּב.

הָיָה זֶה בַּשָּׁנָה שֶׁלְּאַחַר מוֹת Maman שֶׁהַשְׁגַּח הִשְׁגַּחְתִּי בְּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּאָבֶּלוֹנֶה. אַבֶּלוֹנֶה הָיְתָה כָּאן תָּמִיד. דָּבָר זֶה הֵבִיא לָהּ הַרְבֵּה נֶזֶק. וּלְאַחַר־מִכֵּן הָיְתָה אַבֶּלוֹנֶה לֹא סִימְפָּתִית, בְּדָבָר זֶה הִבְחַנְתִּי עוֹד לִפְנֵי כֵן, בִּשְׁעַת אֵיזוֹ הִזְדַּמְּנוּת, וְדֵעָה זוֹ לֹא הִגִּיעָה לְעוֹלָם לִבְדִיקָה מְחֻדֶּשֶׁת. לִשְׁאֹל מַה הוּא עִנְיָנָהּ שֶׁל אַבֶּלוֹנֶה, נִרְאֶה הָיָה לִי עַד אָז כְּדָבָר כִּמְעַט מְגֻחָךְ. אַבֶּלוֹנֶה הָיֹה הָיְתָה בָּזֶה. וְהָיוּ מְנַצְּלִים אוֹתָהּ לְפִי מֵיטַב הַיְּכֹלֶת. אֲבָל יוֹם אֶחָד שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי: לְשֵׁם מָה מְצוּיָה כָּאן אַבֶּלוֹנֶה? כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הָיָה לוֹ טַעַם לִמְצִיאוּתוֹ בָּזֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא הָיָה זֶה טַעַם בָּרוּר כָּל כָּךְ, כְּגוֹן שֵׁרוּתָהּ שֶׁל הָעַלְמָה אוֹקְסֶה, אֲבָל לְשֵׁם מָה הָיְתָה כָּאן אַבֶּלוֹנֶה? זְמַן מָה דִּבְּרוּ עַל כָּךְ, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהַרְחָבַת־הַדַּעַת. אֲבָל שָׁכוֹחַ שָׁכְחוּ אֶת הָעִנְיָן, שֶׁכֵּן אִישׁ לֹא סִיֵּעַ עוֹד לְהַרְחָבַת־דַּעְתָּהּ שֶׁל אַבֶּלוֹנֶה. וְאֶל הָיָה אֶצְלֵנוּ כָּל רשֶׁם, כִּי הִיא מַרְחִיבָה כָּאן אֶת דַּעְתָּהּ.

עַל כָּל פָּנִים הָיָה דְּבַר־מָה טוֹב בְּהֲוָיָתָהּ שֶׁל אַבֶּלוֹנֶה; הִיא זִמְּרָה. כְּלוֹמַר, הָיוּ זְמַנִּים שֶׁהָיְתָה מְזַמֶּרֶת. הָיְתָה בָּהּ מוּסִיקָה עַזָּה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בְּעֵינָהּ תָּמִיד. אִם נָכוֹן הַדָּבָר כִּי הַמַּלְאָכִים הֵם מִמִּין זָכָר, כִּי עַתָּה נִתַּן לוֹמַר, שֶׁהָיָה בְּקוֹלָהּ מַשֶּׁהוּ גַּבְרִי; גַּבְרוּת קוֹרֶנֶת, שְׁמֵימִית. אֲנִי, אֲשֶׁר עוֹד בִּהְיוֹתִי יֶלֶד הָיָה לִי מִין יַחַס שֶׁל אֵמוּן לְמוּסִיקָה (לֹא מִשּׁוּם שֶׁהוֹצִיאַתְנִי מִגְּדֵרִי יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהִבְחַנְתִּי, כִּי אֵין הִיא מַחֲזִירָה אוֹתִי אֶל הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ הוֹצִיאָה אוֹתִי, אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁהוּא עָמֹק יוֹתֵר, אֵי־שָׁם בַּבִּלְתִּי־מֻגְמָר), אֲנִי יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת מוּסִיקָה זֹאת, אֲשֶׁר בְּכֹחָהּ אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְעַלּוֹת עֲלִיָּה תְּלוּלָה, מַעְלָה מַעְלָה, עַד כִּי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַנִּיחַ כְּבָר, כִּי וַדַּאי שֶׁהִגַּעְנוּ כְּבָר לִרְקִיעַ־הַשָּׁמַיִם.

וְלֹא הֶעֱלִיתֵי עַל הַדַּעַת, כִּי אַבֶּלוֹנֶה עֲשׂוּיָה לִפְתֹּחַ לְפָנַי שָׁמַיִם נוֹסָפִים וַאֲחֵרִים. קֹדֶם־כֹּל הָיָה הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּינֵינוּ בִּזְכוּת זֶה שֶׁהָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי עַל תְּקוּפַת עֲלוּמֶיהָ שֶׁל Maman. הִיא הִשְׁתַּדְּלָה מְאֹד לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי, עַד מָה צְעִירָה וּבַעֲלַת־אֹמֶץ הָיְתָה Maman. לֹא הָיָה אִישׁ, לְפִי דְּבָרֶיהָ, שֶׁמְּסֻגָּל הָיָה לְהִתְחָרוֹת עִמָּהּ בַּמָּחוֹל וּבִרְכִיבָה. “הִיא הָיְתָה הַנּוֹעָזָהּ בְּיוֹתֵר וְלֹא נִלְאֵית לְעוֹלָם, וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם הִתְחַתְּנָה”. אָמְרָה אַבֶּלוֹנֶה, וְהִיא תָמְהָה עַל כָּךְ עַד הַיּוֹם, לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל־כָּךְ. “הַדָּבָר בָּא בְּמַפְתִּיעַ כָּל־כָּךְ, וְאִישׁ אֶל הָיָה מְסֻגָּל לְהַשִּׂיג זֹאת”.

וַאֲנִי הִתְעַנְיַנְתִּי לָדַעַת, לָמָּה זֶה לֹא נִשְּׂאָה אַבֶּלוֹנֶה לְאִישׁ. הִיא נִרְאֲתָה בְּעֵינַי זְקֵנָה, בְּאֹפֶן יַחֲסִי, וְלֹא הֶעֱלֵיתִי עַל הַדַּעַת, כִּי יִתָּכֵן וְעוֹד תִּנָּשֵׂא.

“לֹא נִמְצָא אִישׁ”, עָנְתָה בְּפַשְׁטוּת, וְהִיא הָיְתָה יָפָה בֶּאֱמֶת אוֹתוֹ רֶגַע. הַאִם יָפָה הִיא אַבֶּלוֹנֶה? שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי נִרְגָּשׁ בְּמִקְצָת. לְאַחַר־מִכֵּן יָצָאתִי אֶת הַבַּיִת, וְנִכְנַסְתִּי לַאֲקָדֶמְיָה־שֶׁל־בְּנֵי־הָאֲצוּלָה וְהִתְחִילָה תְּקוּפָה קָשָׁה וְדוֹחָה. אֲבָל בְּעָמְדִי שָׁם בְּסוֹרֶה, נִבְדָּל מֵאֲחֵרִים לְיַד הַחַלּוֹן, וְהֵם הִנִּיחוּנִי קְצָת לְנַפְשִׁי, הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל הָעֵצִים, וּבִרְגָעִים כָּאֵלֶּה וּבַלַּיְלָה גָּבַר בִּי הַבִּטָּחוֹן, כִּי אַבֶּלוֹנֶה יָפָה הִיא. וְהַחִלּוֹתִי לִכְתֹּב אֵלֶיהָ כָּל אוֹתָם מִכְתָּבִים אֲרֻכִּים וּקְצָרִים, מִכְתָּבִים סוֹדִיִּים רַבִּים, שֶׁדּוֹמֶה הָיָה עָלַי כִּי אֲנִי מְדַבֵּר בָּהֶם עַל אוּלְסְגַרְד וְעַל זֶה שֶׁהִנְנִי אֻמְלָל. אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה הָיוּ, בְּכָל־זֹאת, עַד כַּמָּה שֶׁאֲנִי מֵבִין עַכְשָׁו, אִגְּרוֹת־אַהֲבָה. וּלְבַסּוֹף הִגִּיעוּ יְמֵי הַחֻפְשָׁה שֶׁהִתְמַהְמְהוּ, וְהָיָה זֶה כְּאִלּוּ לְפִי הֶסְכֵּם־מֵרֹאשׁ שֶׁלֹּא הָיִינוּ נִפְגָּשִׁים בְּנוֹכְחוּת זוּלָתֵנוּ.

לֹא הָיָה בְּהֶחְלֵט כָּל דָּבָר מֻסְכָּם בֵּינֵינוּ, אַךְ מִשֶּׁפָּנְתָה הַמֶּרְכָּבָה לְעֵבֶר הַגַּן, לֹא יָכֹלְתִּי לִמְנֹעַ עַצְמִי מִלָּרֶדֶת מִן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁמָּא רַק מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָצִיתִי לְהִכָּנֵס וְלָבוֹא כְּבוֹא אֵיזֶה זָר. הַקַּיִץ הָיָה בְּעִצּוּמוֹ. רַצְתִּי בְּדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים וְהִגַּעְתִּי אֶל צִלּוֹ שֶׁל לַבּוּרְנוּם, וְשָׁם הָיְתָה אַבֶּלוֹנֶה. אַבֶּלוֹנֶה הַיָּפָה, הַיָּפָה.

לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת לְעוֹלָם אֵיךְ זֶה הִתְרַחֵשׁ וְאֵיךְ הִתְבּוֹנְנָה בִּי, אֵיךְ נָשְׂאָה אֶת הִתְבּוֹנְנוּתָהּ כְּשֵׂאת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ וְעוֹמֵד בְּפָנֶיהָ הַנּוֹטוֹת אָחוֹרָה.

הָהּ, הַאִם לֹא נִשְׁתַּנָּה הָאַקְלִים? הַאִם לֹא נִתְרַכֵּךְ הָאַקְלִים בְּאוּלְסְגַרְד מִכֹּחַ חֻמֵּנוּ אָנוּ? הָאֵין שׁוֹשַׁנִּים אֲחָדוֹת שֶׁבַּגַּן פּוֹרְחוֹת עַכְשָׁו זְמַן מְמֻשַּׁךְ יוֹתֵר, וְעַד לְחֹדֶשׁ דֶּצֶמְבֶּר?

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לְסַפֵּר דָּבָר עָלַיִךְ, אַבֶּלוֹנֶה. לֹא מִשּׁוּם שֶׁאִכְזַבְנוּ זֶה אֶת זוֹ: מִשּׁוּם שֶׁאַתְּ אָהַבְתָּ אֶת מִישֶׁהוּ, גַּם אָז, וְלֹא שָׁכַחַתְּ אוֹתוֹ, הָאוֹהֶבֶת, וַאֲנִי: אָהַבְתִּי אֶת כָּל הַנָּשִׁים; אֶלָּא רַק מִשּׁוּם שֶׁתָּמִיד תָּמִיד שׁוֹגִים שָׁעָה שֶׁמְּסַפְּרִים עַל כָּךְ.

יֵשׁ כָּאן מַרְבַדִּים, אַבֶּלוֹנֶה, מַרְבַדֵּי־קִיר. אֲנִי מְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת עַצְמִי בַּהֲנָחָה כִּי אַתְּ כָּאן, כִּי שִׁשָּׁה מַרְבַדִּים יֵשׁ כָּאן, בּוֹאִי וְנַעֲבֹר אַט אַט עַל פְּנֵיהֶם. אֲבָל קֹדֶם־כָּל הִסּוֹגִי לְאָחוֹר וְהִתְבּוֹנְנִי בְּכֻלָּם בְּבַת־אַחַת. עַד מָה שְׁלֵוִים הֵם, הַאִם לֹא כֵן? יֵשׁ מְעַט מִן הַשֹּׁנִי בָּהֶם. הִנֵּה כָּאן מָצוּי תָּמִיד הָאִי הַכָּחֹל־סְגַלְגַּל, הַמְּרַחֵף רִחוּף מְאֻפָּק בְּתוֹךְ הָרֶקַע הָאָדֹם, שֶׁהוּא פִּרְחוֹנִי וּמְאֻכְלָס חַיּוֹת קְטַנּוֹת, הָעֲסוּקוֹת עִם עַצְמָן. וְרַק שָׁם, בַּמַּרְבַד הָאַחֲרוֹן, עוֹלֶה בְּמִקְצָת הָאִי, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה קַל יוֹתֵר. וְתָמִיד נִשֵּׂאת בְּתוֹכוֹ אֵיזוֹ דְּמוּת, דְּמוּת שֶׁל אִשָּׁה בִּלְבוּשׁ שֶׁהוּא שׁוֹנֶה כָּל פַּעַם, אֲבָל הָאִשָּׁה תָּמִיד אוֹתָהּ אִשָּׁה. לִפְעָמִים אַתָּה מוֹצֵא עַל יָדָהּ אֵיזוֹ דְּמוּת קְטַנָּה יוֹתֵר, מֵעֵין נַעֲרָה מְשָׁרֶתֶת, וְתָמִיד נִמְצָאוֹת שָׁם בָּאִי הַחַיּוֹת אֲשֶׁר בַּשְּׁלָטִים, חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת, הַשַּׁיָּכוֹת לָאֵרוּעַ. מִשְּׂמֹאל – אַרְיֵה, וּמִיָּמִין, בָּהִיר כָּל־כָּךְ, קַרְנַף; וְהֵן נוֹשְׂאוֹת אוֹתָם נִסִּים עַצְמָם, הַמַּצְבִּיעִים גָּבֹהַּ מֵעֲלֵיהֶן: שְׁלֹשָׁה יַרְחֵי־כֶּסֶף, הָעוֹלִים בַּעֲנִיבָה כְּחֻלָּה בְּתוֹךְ שָׂדֶה אָדֹם. – הַאִם רָאִית, הַאִם בִּרְצוֹנֵךָ לְהַתְחִיל מִן הָרִאשׁוֹן?

הִיא מַאֲכִילָה אֶת הַפֶּרֶס. מָה נִפְלָאָה שִׂמְלָתָהּ. הַצִּפּוֹר עוֹמֶדֶת עַל יָדָהּ הַנְּתוּנָה בִּכְפָפָה, וּכְאִלּוּ הִיא זָעָה. הִיא מִסְתַּכֶּלֶת בָּהּ וְחוֹפֶנֶת מִן הַכְּלִי, שֶׁהַמְּשָׁרֶתֶת מַגִּישָׁה לָהּ, כְּדֵי לְהַגִּישׁ לוֹ דְּבַר־מָה. מִיָּמִין לְמַטָּה עַל גַּבֵּי הַשֹּׁבֶל נִצָּב כְּלַבְלַב שֶׁשְּׂעַר מֶשִׁי לוֹ, הַמַּבִּיט לְמַעְלָה וּמְקַוֶּה, כִּי הִזָּכֵר יִזָּכְרוּ בּוֹ. וְהַאִם שַׂמְתְּ לֵב, כִּי שִׂבְכַת־שׁוֹשַׁנִּים נְמוּכָה מַשְׁלִימָה אֶת הָאִי. הַחַיּוֹת הַמְּצֻיָּרוֹת עוֹלוֹת וּמִתְרוֹמְמוֹת בְּאֵיזוֹ יָהֳרָה שֶׁבִּשְׁלִיטָה. וְעוֹד הַפַּעַם עוֹטָה אוֹתָן אַדֶּרֶת־הַשֶּׁלֶט. אַבְזָם יָפֶה מְחַבְּרָהּ וּמְהַדְּקָהּ. נוֹשֶׁבֶת רוּחַ.

הַאִם אֵין אָנוּ נִגָּשִׁים, שֶׁלֹּא מִדַּעַת, בְּיֶתֶר רֹךְ אֶל הַמַּרְבַד הַבָּא, אִם הִנְנוּ רוֹאִים עַד מָה שְׁקוּעָה הָאִשָּׁה בְּהִרְהוּרֶיהָ: הִיא קוֹשֶׁרֶת זֵר, עֲטָרָה קְטַנָּה וַעֲגֻלָּה שֶׁל פְּרָחִים. מִתּוֹךְ שִׁקּוּל־דַּעַת הִיא בּוֹחֶרֶת אֶת הַצֶּבַע לַצִּפֹּרֶן הַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ הָאַגָּן הַשָּׁטוּחַ, שֶׁהַנַּעֲרָה הַמְּשָׁרֶתֶת אוֹחֶזֶת בּוֹ, שָׁעָה שֶׁהִיא חוֹרֶזֶת אֶת הַצִּפָּרְנִים הַקּוֹדְמִים. מֵאָחוֹר עַל גַּבֵּי סַפְסָל עוֹמֵד טֶנֶא מָלֵא שׁוֹשַׁנִּים שֶׁלֹּא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן, שֶׁקּוֹף גִּלָּה אוֹתוֹ. הַפַּעַם וַדַּאי הוּא כִּי צִפָּרְנַיִם הֵם אֵלֶּה. הָאַרְיֵה אֵינוֹ מִשְׁתַּתֵּף עוֹד בְּכָךְ; וְאוּלָם הַקַּרְנַף שֶׁמִּיָּמִין מַשִּׂיג אֶת הַדָּבָר.

הַאִם לֹא מִן הַדִּין הוּא, כִּי מוּסִיקָה תִּשְׁתַּלֵּב בְּדוּמִיָּה זֹאת, וְהַאִם אֵין הִיא מֻבְלַעַת כְּבָר בָּזֶה? מְקֻשֶּׁטֶת בִּרְצִינוּת וּבִדְמָמָה הִיא נִגֶּשֶׁת (עַד מָה אִטִּית, הַאִם לֹא כֵן?) אֶל עוּגַב־הַיָּד וְהִיא מְנַגֶּנֶת, בַּעֲמִידָה, מֻבְדֶּלֶת עַל־יְדֵי מַעֲרֶכֶת הַחֲלִילִים מִן הַנַּעֲרָה הַמְּשָׁרֶתֶת, הַמְּנִיעָה מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי אֶת הַמַּפּוּחִיּוֹת. כָּל כָּךְ נֶחְמָדָה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן. שְׂעַר רֹאשָׁהּ עָשׂוּי בְּאֹפֶן נִפְלָא בִּדְמוּת שְׁתֵּי צַמּוֹת מִלְּפָנִים וְהוּא הָדוּק מֵעַל לְקִשּׁוּט־הָרֹאשׁ, עַד אֲשֶׁר הוּא חוֹרֵג בִּקְצוֹתָיו כְּעֵין צִיצַת־קוֹבַע. נוּגֶה מַקְשִׁיב הָאַרְיֵה לַצְּלִילִים, בְּלִי רָצוֹן, וּמִתְאַפֵּק מִנְּהָמָה וְאִלּוּ הַקַּרְנַף יָפֶה, מִתְנוֹעֵעַ כְּמוֹ בְּנַחְשׁוֹל.

הָאִי מִתְרַחֵב. הוּקַם אֹהֶל עָשׂוּי מֶשִׁי־דַּמֶּשֶׂק כָּחֹל וְשׁוּלָיו זָהָב. הַחַיּוֹת מַפְשִׁילוֹת אֶת הַיְּרִיעוֹת וְהִיא מוֹפִיעָה בִּלְבוּשָׁה הַנְּסִיכִי כִּמְעַט בִּצְנִיעוּת. כִּי מַהוּ עֵרֶךְ פְּנִינֶיהָ לְעֻמַּת עַצְמָהּ הִיא? הַנַּעֲרָה הַמְּשָׁרֶתֶת פָּתְחָה תֵּיבָה קְטַנָּה, שׁוֹלֶפֶת מִתּוֹכָהּ שַׁרְשֶׁרֶת, דְּבַר־חֵפֶץ כָּבֵד וְנִפְלָא, שֶׁהָיָה נָעוּל תָּמִיד. הַכֶּלֶב הַקָּטָן יוֹשֵׁב עַל יָדָהּ, נִשָּׂא עַל מָקוֹם שֶׁהוּכַן מֵרֹאשׁ וּמִתְבּוֹנֵן בָּהּ. הַאִם גִּלִּיתָ אֶת הַמִּכְתָּם הָרָשׁוּם בְּשׁוּלֵי הָאֹהֶל שָׁם לְמַעְלָה? שָׁם כָּתוּב: A mon seul desir. מָה קָּרָה, לָמָּה זֶה קוֹפֵץ לְמַטָּה הַשָּׁפָן הַקָּטָן, וְלָמָּה זֶה מַבְחִינִים מִיָּד כִּי הוּא קוֹפֵץ? הַכֹּל עוֹמֵד מֻקְסָם כָּל־כָּךְ. הָאַרְיֵה אֵין לוֹ מַה לַעֲשׂוֹת. הִיא עַצְמָהּ אוֹחֶזֶת בְּיָדָה נֵס. אוֹ שֶׁמָּא הִיא נֶאֱחֶזֶת בּוֹ. בְּיָדָהּ הַשְּׁנִיָּה אָחֲזָה בְּקַרְנוֹ שֶׁל הַקַּרְנַף. הַאִם זוֹ עַצְבוּת, הַאִם יִתָּכֵן כִּי עַצְבוּת תִּהְיֶה כֹּה אֵיתָנָה, הַאִם יִתָּכֵן כִּי שִׂמְלַת־אֲבֵלוּת תִּהְיֶה כֹּה אִלֶּמֶת כְּמוֹ קְטִיפָה יְרֻקָּה־שְׁחוֹרָה זוֹ עַל חֲלָקֶיהָ הַדְּהוּיִים?

אֲבָל הִנֵּה נָכוֹן עוֹד חַג אֶחָד, וְאִישׁ אֵינוֹ מֻזְמָן אֵלָיו. הַצִּפִּיָּה אֵין לָהּ כָּאן כָּל תַּפְקִיד. הַכֹּל מוּכָן בָּזֶה. הַכֹּל מוּכָן לְתָמִיד. הָאַרְיֵה מִתְבּוֹנֵן סָבִיב כִּמְעַט כְּאִלּוּ הוּא מְאַיֵּם: אַל יִגַּשׁ אִישׁ הֵנָּה. לְעוֹלָם לֹא רְאִינוּהָ עוֹד עֲיֵפָה; הַאִם עֲיֵפָה הִיא אוֹ שֶׁמָּא כָּרְעָה מִשּׁוּם שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת דְּבַר־מָה כָּבֵד? אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹת סְבָרָה, כִּי זֶהוּ אֵיזֶה כְּלִי־קֹדֶשׁ. אֶלָּא שֶׁהִיא מַטָּה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׁנִיָּה לְעֵבֶר הַקַּרְנַף, וְהַחַיָּה הַמְלֻטֶּפֶת מִזְדַּקֶּפֶת וְנִשְׁעֶנֶת עַל חָזָה. זוֹהִי מַרְאָה, זֶה הַחֵפֶץ שֶׁהִיא אוֹחֶזֶת בְּיָדֶיהָ. אַתְּ רוֹאָה: הִיא מַרְאָה לַקַּרְנַף אֶת בָּבוּאָתוֹ.

אַבֶּלוֹנֶה, אֲנִי מְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת עַצְמִי בְּהֲנָחָה, כִּי אַתְּ כָּאן, הֲתָבִינִי, אַבֶּלוֹנֶה? אֲנִי סָבוּר, כִּי אַתְּ מֻכְרָחָה לְהָבִין.

חלק ב'

הִנֵּה כִּי כֵן, אֲפִלּוּ הַמַּרְבַדִּים שֶׁל הַ־Dame a la Licorne אֵינָם עוֹד בְּטִירַת Boussac הָעַתִּיקָה. הִגִּיעָה הָעֵת, שֶׁהַכֹּל מוּצָא מִן הַבָּתִּים, וְאֵין הֵם מְסֻגָּלִים לִשְׁמֹר עוֹד מְאוּמָה בְּתוֹכָם. הַסַּכָּנָה עַכְשָׁו בְּטוּחָה יוֹתֵר מִן הַבִּטָּחוֹן. אִישׁ מִבֵּית Delle Viste שֶׁהָעִנְיָן טָבוּעַ בְּדָמוֹ אֵינוֹ מְהַלֵּךְ כָּאן עַל יָדְךָ. כֻּלָּם עָבְרוּ וְחָלְפוּ. אִישׁ אֵינוֹ הוֹגֶה אֶת שִׁמְךָ, Pierre d’Aubusson הַגָּדוֹל בֵּין הַגְּדוֹלִים שֶׁל בְּנֵי הַבַּיִת הָעַתִּיק הַזֶּה שֶׁמִּכֹּחַ רְצוֹנוֹ נִרְקְמוּ אוּלַי, תְּמוּנוֹת אֵלֶּה, הַמְּשַׁוּוֹת עֵרֶךְ לְכָל דָּבָר וְאֵינָן מַפְקִירוֹת מְאוּמָה (הָהּ, לָמָּה זֶה כָּתְבוּ הַמְּשׁוֹרְרִים בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה כָּל־כָּךְ עַל נָשִׁים, בְּאֹפֶן מְפֹרָשׁ יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר סָבְרוּ עֲלֵיהֶן? וַדַּאי הַדָּבָר, כִּי לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים לָדַעַת יוֹתֵר מִזֶּה). הִנֵּה כִּי כֵן הִנְּךָ מַגִּיעַ לְכָאן בְּמִקְרֶה בֵּין בָּאִים־בְּמִקְרֶה וְכִמְעַט שֶׁאַתָּה נִבְהָל עַל שֶׁאֵינְךָ מֻזְמָן. וְאוּלָם יֵשׁ כָּאן עוֹבְרִים־וְשָׁבִים אֲחֵרִים אַף־עַל־פִּי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא רַבִּים הֵם. הַצְּעִירִים כִּמְעַט וְאֵינָם מִתְעַכְּבִים, אֶלָּא אִם זֶה שַׁיָּךְ לְמִקְצוֹעָם, וְהֵם חַיָּבִים לְהִתְבּוֹנֵן בַּחֲפָצִים אֵלֶּה, לְשֵׁם חֲקִירַת תְּכוּנָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת.

עַל כָּל פָּנִים אַתָּה מוֹצֵא כָּאן לִפְעָמִים נְעָרוֹת צְעִירוֹת. שֶׁכֵּן יֵשׁ הָמוֹן שֶׁל נְעָרוֹת צְעִירוֹת בַּמּוּזֵאוֹנִים, שֶׁעָזְבוּ אֵי־שָׁם אֶת הַבָּתִּים, אֲשֶׁר אֵינָם מַקְפִּידִים עוֹד עַל כְּלוּם. הֵן נִצָּבוֹת בִּפְנֵי מַרְבַדִּים אֵלֶּה וּמַשְׁכִּיחוֹת אֶת עַצְמָן קִמְעָא. הַרְגֵּשׁ הִרְגִּישׁוּ תָּמִיד כִּי דָּבָר זֶה קַיָּם אֵי־שָׁם, חַיִּים חֲרִישִׁיִּים שֶׁל מֶחְווֹת אִטִּיּוֹת וּלְעוֹלָם בִּלְתִּי־מְפֹרָשׁוֹת עַד הַסּוֹף, וְהֵן נִזְכָּרוֹת בִּמְטֻשְׁטָשׁ, כִּי סָבוֹר סָבְרוּ בְּמֶשֶׁךְ זְמַן רַב, כִּי כָּאֵלֶּה אָמְנָם יִהְיוּ חַיֵּיהֶן. אַךְ אוֹתָהּ שָׁעָה הֵן שׁוֹלְפוֹת בִּמְהֵרָה פִּנְקָס וּמַתְחִילוֹת לְשַׂרְטֵט, וְאֵין הֶבְדֵּל מָה הֵן מְשַׂרְטְטוֹת, פֶּרַח מִן הַפְּרָחִים, אוֹ אֵיזוֹ חַיָּה עַלִּיזָה. אֵין הֶבְדֵּל בַּדָּבָר, כָּךְ אָמְרוּ לָהֶן, מַהוּ שֶׁיְּשֻׂרְטַט. וּבֶאֱמֶת אֵין כָּל הֶבְדֵּל. וּבִלְבַד שֶׁיְּשֻׂרְטַט מַשֶּׁהוּ, זֶהוּ הָעִקָּר, שֶׁכֵּן בְּכַוָּנָה זוֹ הֵן עָזְבוּ יוֹם אֶחָד אֶת הַבַּיִת, כִּמְעַט מֵאֹנֶס. בְּנוֹת־טוֹבִים הֵן. אֲבָל שָׁעָה שֶׁהֵן מְרִימוֹת אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶן בִּשְׁעַת הַשִּׂרְטוּט, מִתְבָּרֵר כִּי שִׂמְלוֹתֵיהֶן אֵינָן פְּרוּפוֹת מֵאֲחוֹרֵיהֶן אוֹ פְּרוּפוֹת רַק בְּחֶלְקָן. יֵשׁ כַּפְתּוֹרִים אֲחָדִים שֶׁאֵין הַיָד מַשֶּׂגֶת אוֹתָם. שֶׁכֵּן שָׁעָה שֶׁתָּפְרוּ אֶת הַשְּׂמָלוֹת הָאֵלֶּה לֹא שִׁעֲרוּ עֲדַיִן, כִּי לְפֶתַע־פִּתְאֹם תִּצְטָרֵכְנָה לַעֲזֹב וְלָלֶכֶת לְנַפְשָׁן. בַּמִּשְׁפָּחָה יֵשׁ תָּמִיד מִישֶׁהוּ הַפּוֹרֵף כַּפְתּוֹרִים כָּאֵלֶּה. אֲבָל כָּאן, רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מִי הוּא שֶׁיַּעֲסֹק בְּכָךְ בִּכְרַךְ גָּדוֹל כָּזֶה? מִן הַדִּין שֶׁתִּהְיֶה אֵיזוֹ יְדִידָה; אֶלָּא שֶׁהַיְדִידוֹת גַּם הֵן נְתוּנוֹת בְּמַצָּב דּוֹמֶה, וְנִמְצָא שֶׁשּׂוּמָה עֲלֵיהֶן לִפְרֹף אֶת הַכַּפְתּוֹרִים אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ. דָּבָר זֶה מְגֻחָךְ הִנּוֹ וְהוּא מַזְכִּיר אֶת הַמִּשְׁפָּחָה, שֶׁאֵין רוֹצִים דַּוְקָא לְהִזָּכֵר בָּהּ.

אָכֵן, אֵין לִמְנֹעַ, כִּי בִּשְׁעַת הַשִּׂרְטוּט עָלֹה יַעֲלֶה שִׁקּוּל־דַּעַת, שֶׁמָּא הָיְתָה בְּכָל־זֹאת אֶפְשָׁרוּת לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת. אִלּוּ אֶפְשָׁר הָיָה לִהְיוֹת דָּתִית, דָּתִית בְּלֵב שָׁלֵם, בְּקֶצֶב שָׁוֶה עִם שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת. אֲבָל הַדָּבָר אֱוִילִי כָּל־כָּךְ, לְנַסּוֹת וְלַעֲשׂוֹת זֹאת בְּצַוְתָּא. הַדֶּרֶךְ נֶעֶשְׂתָה בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא צָרָה יוֹתֵר: מִשְׁפָּחוֹת אֵינָן מְסֻגָּלוֹת עוֹד לְהִדָּבֵק יַחַד בֵּאלֹהִים, וְנִשְׁאֲרוּ, אֵפוֹא, רַק עִנְיָנִים אֲחֵרִים, הַנִּתָּנִים לְשֻׁתָּפוּת בְּאֵין בְּרֵרָה. וְאָז הִתְבָּרֵר, כִּי אִם חִלְּקוּ אֶת הַדְּבָרִים בְּישֶׁר, הָיָה חֶלְקוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֻעָט, עַד כְּדֵי כְּלִימָה. וְאִם הָיָה מִי שֶׁהוּא אֲשֶׁר רֻמָּה בִּשְׁעַת חֲלֻקָּה – אוֹ אָז נוֹצְרוּ סִכְסוּכִים. לֹא, בֶּאֱמֶת מוּטָב הוּא לְשַׂרְטֵט, וְאֵין הֶבְדֵּל בַּדָּבָר מַה מְשַׂרְטְטִים. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מִתְגַּלֶּה הַדִּמְיוֹן שֶׁבֵּין הַדְּבָרִים. וְהָאָמָּנוּת, אִם מִי שֶׁהוּא מְחֻנָּן בָּהּ, הֲרֵי הִיא בֶּאֱמֶת דְּבַר־מָה אֲשֶׁר רָאוּי לְקַנֵּא בְּגִינָהּ.

מֵחֲמַת הָעִסּוּק הַמְּעַיֵּף שֶׁבּוֹ הֵחֵלּוּ לַעֲסֹק נְעָרוֹת צְעִירוֹת אֵלֶּה, אֵין הֵן מַגִּיעוֹת עוֹד לַהֲרָמַת עֵינֵיהֶן. אֵין הֵן חָשׁוֹת, כִּי אֵינָן עוֹשׂוֹת מְאוּמָה בְּעֵת הַשִּׂרְטוּט, מִלְּבַד זֶה שֶׁהֵן מְדַכְּאוֹת בְּתוֹכָן אֶת הַחַיִּים שֶׁאֵינָם נִתָּנִים לִתְמוּרָה, הָעוֹלִים וְזוֹהֲרִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶן בְּאִלְּמוּתָם לְאֵין־סוֹף מִתּוֹךְ תְּמוּנוֹת רְקוּמּוֹת אֵלֶּה. אֵין הֵן רוֹצוֹת לְהַאֲמִין בְּכָךְ. עַכְשָׁו, שֶׁהַרְבֵּה כָּל־כָּךְ שׁוֹנֶה וּמִשְׁתַּנֶּה, גַּם הֵן רוֹצוֹת לְהִשְׁתַּנּוֹת. נְכוֹנוֹת הִנָּן לְהַפְקִיר אֶת עַצְמָן וּלְהַרְהֵר בְּעַצְמָן כְּפִי שֶׁגְּבָרִים מְסֻגָּלִים לְדַבֵּר בָּהֶן בְּהֶעְדֵּרָן. דָּבָר זֶה נִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶן כְּהִתְקַדְּמוּת. הֵן מְשֻׁכְנָעוֹת כִּמְעַט, כִּי הַבְּרִיּוֹת מְבַקְּשִׁים תַּעֲנוּג, וְשׁוּב תַּעֲנוּג, וְתַעֲנוּג חָרִיף יוֹתֵר: כִּי זוֹהִי מַהוּת הַחַיִּים, אִם אֵין רוֹצִים לְאַבְּדָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת מִן הַדְּרָכִים. הֵן כְּבָר הִתְחִילוּ לְהִתְבּוֹנֵן סָבִיב וּלְחַפֵּשׂ, הֵן, אֲשֶׁר כָּל כֹּחָן הָיָה תָּמִיד בָּזֶה, שֶׁחַפֵּשׂ חִפְּשׁוּ אוֹתָן דַּוְקָא.

דָּבָר זֶה מִתְאָרֵעַ, דּוֹמֶה לִי, מִשּׁוּם שֶׁהֵן עֲיֵפוֹת. הֵן נָשְׂאוּ לְבַדָּן בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת רַבִּים אֶת כָּל עֹל הָאַהֲבָה, הֵן מִלְאוּ תָּמִיד אֶת הַדִּיאָלוֹג הַמָּלֵא, עַל שְׁנֵי חֲלָקָיו. שֶׁכֵּן הַגֶּבֶר רַק חִקָּה אֶת דִּבּוּרָן וְדַוְקָא בְּצוּרָה פְּגוּמָה. וְזֶה הִקְשָׁה עֲלֵיהֶן אֶת הַהַקְנָיָה, בְּשֶׁל פִּזּוּר נַפְשׁוֹ, בְּשֶׁל רַשְׁלָנוּתוֹ, בְּשֶׁל קִנְאָתוֹ, שֶׁגַּם הִיא הָיְתָה מִן רַשְׁלָנוּת. אַף־עַל־פִּי־כֵן עָמְדוּ בְּכָךְ יוֹמָם וְלַיְלָה וְאַדְּרַבָּא, עוֹד הִתְעַצְּמוּ בְּאַהֲבָה וּבְיִסּוּרִים. וּמִתּוֹכָן קָמוּ תַּחַת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד שֶׁל צָרוֹת לְאֵין־קֵץ, הָאוֹהֲבוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וְשָׁעָה שֶׁהֵן קָרְאוּ לְגֶבֶר, גָּבוֹר גָּבְרוּ עָלָיו; הֵן עָלוּ עָלָיו אִם לֹא חָזַר וּבָא אֲלֵיהֶן, כְּגוֹן גַּסְפָּרָה סְטַמְפָּה אוֹ כְּמוֹ הַפּוֹרְטוּגֶזִית, וְהֵן לֹא הִרְפּוּ עַד שֶׁעִנּוּיֵיהֶן הָפְכוּ לְתִפְאֶרֶת מָרָה וִיקָרָה, שֶׁלֹּא נִתָּן הָיָה עוֹד לַהֲכִילָהּ. אָנוּ יוֹדְעִים דָּבָר עַל זוֹ וְעַל זוֹ, שֶׁכֵּן יֵשׁ אִגְּרוֹת, שֶׁנִּשְׁתַּמְּרוּ מִכֹּחַ אֵיזֶה נֵס, אוֹ סֵפֶר שִׁירִים הַמְּקוֹנְנִים וּמִתְאוֹנְנִים, אוֹ תְּמוּנוֹת, הַצּוֹפוֹת בָּנוּ מֵעַל קִירוֹת אֵיזוֹ גַלֶּרְיָה מִבְּעַד לִבְכִי, אֲשֶׁר עָלָה בִּידֵי הַצַּיָּר לְצַיְּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא יָדַע מַהוּ הַדָּבָר הַזֶּה. אֶלָּא שֶׁהָיוּ כְּמוֹהֶן הַרְבֵּה יוֹתֵר; הָיוּ כָּאֵלֶּה, שֶׁשָּׂרְפוּ אֶת אִגְּרוֹתֵיהֶן, וַאֲחֵרוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיָה בָּהֶן מִלְּכַתְּחִלָּה הַכֹּחַ לְכָתְבָן. הָיוּ יְשִׁישׁוֹת, שֶׁהִקְשִׁיחוּ, אֲבָל עִם גַּרְעִין שֶׁל יְקָר־נֶפֶשׁ שֶׁהִסְתִּירוּהוּ בְּחֻבָּן. נָשִׁים נְטוּלוֹת־צוּרָה, שֶׁהָיוּ נֻקְשׁוֹת מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ סְחוּטוֹת, וַאֲשֶׁר הָיוּ דּוֹמוֹת לְבַעֲלֵיהֶן אִם כִּי שׁוֹנוֹת מֵהֶם בִּפְנִימִיּוּתָן, בִּמְקוֹם שֶׁאַהֲבָתָן פָּעֲלָה, בַּמִּסְתָּרִים. כְּשֵׁרוֹת לָלֶדֶת, וַאֲשֶׁר לֹא רָצוּ אַף פַּעַם לָלֶדֶת, וּכְשֶׁמֵּתוּ לְבַסּוֹף, עִם הַלֵּדָה הַשְּׁמִינִית, הָיוּ אֶצְלָן הַתְּנוּעוֹת קַלּוֹת כִּתְנוּעוֹת שֶׁל נְעָרוֹת, הַשָּׂשׂוֹת אֱלֵי אַהֲבָה. וְנָשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לְיַד גְּבָרִים אַלָּמִים וְשִׁכּוֹרִים, שֶׁכֵּן מָצְאוּ אֶת הָאֶמְצָעִי לְהִמָּצֵא בְּתוֹךְ עַצְמָן כְּהִמָּצֵא בְּמֶרְחָק גָּדוֹל מֵהֶם, רָחוֹק יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּכָל מָקוֹם אַחֵר; וּכְשֶׁהָיוּ בָּאוֹת בֵּין הַבְּרִיּוֹת, לֹא יָכְלוּ לְהִתְאַפֵּק וְהֵן זָהֲרוּ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נָשְׂאוּ אֶת הָאשֶׁר בְּחֻבָּן. מִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר כַּמָּה הָיוּ וּמִי הֵן שֶׁהָיוּ. דּוֹמֶה, כְּאִלּוּ הֵן הִשְׁמִידוּ מֵרֹאשׁ אֶת הַמִּלִּים, שֶׁעֲשׂוּיוֹת הָיוּ לְהַקְנוֹת מֻשָּׂג עֲלֵיהֶן.

וְאוּלָם עַתָּה, כְּשֶׁדְּבָרִים רַבִּים כָּל־כָּךְ מִשְׁתַּנִּים, הַאִם אֵין זֶה תָּלוּי בָּנוּ שֶׁנְּשַׁנֶּה אֶת עַצְמֵנוּ? הַאִם לֹא רָאוּי הוּא, כִּי נְנַסֶּה לְפַתֵּחַ קְצָת אֶת עַצְמֵנוּ, וְלִטֹּל עַל עַצְמֵנוּ לְאַט לְאַט אֶת חֶלְקֵנוּ בַּעֲבוֹדַת הָאַהֲבָה? חָסוֹךְ חָסְכוּ מֵאִתָּנוּ אֶת הֶעָמָל שֶׁבָּהּ, וּבְדֶרֶךְ זוֹ הִיא מָעֲדָה, נִתְעַרְבְּבָה בֵּין הַבִּדּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמִּתְעָרֵב לִפְעָמִים בְּתוֹךְ אַרְגַּז־הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל יֶלֶד מִן הַיְּלָדִים אֵיזֶה חֵפֶץ שֶָל רִקְמָה יָפָה, וְהוּא גּוֹרֵם לוֹ שִׂמְחָה וְשׁוּב אֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ וּלְבַסּוֹף הוּא שָׁרוּי לוֹ בֵּין גְּרוּטָאוֹת וּבֵין חֲפָצִים מְפֹרָקִים וְהִנּוֹ הַגָּרוּעַ בֵּין כֻּלָּם. הָשְׁחַתְנוּ מִכֹּחַ הַהֲנָאָה הַקַּלָּה שֶׁהִיא מְנַת חֶלְקָם שֶׁל כָּל הַחוֹבְבִים וְאָנוּ שְׁרוּיִים בְּתוֹךְ רֵיחַ נִיחוֹחָהּ שֶׁל גַּדְלוּת. וְאוּלָם, מָה הָיָה קוֹרֶה אִלּוּ בַּזְנוּ לְהַצְלָחוֹתֵינוּ, מֶה הָיָה קוֹרֶה אִלּוּ הִתְחַלְנוּ לִלְמֹד אֶת מְלֶאכֶת הָאַהֲבָה מֵרֵאשִׁיתָהּ, זוֹ שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בִּמְקוֹמֵנוּ וּלְמַעֲנֵנוּ? מָה, אִלּוּ קַמְנוּ וְהָיִינוּ לְפֶתַע־פִּתְאֹם בְּחִינַת מַתְחִילִים, עַכְשָׁו דַּוְקָא, כְּשֶׁדְּבָרִים רַבִּים מִשְׁתַּנִּים וְהוֹלְכִים?

הִנֵּה כִּי כֵן, עַכְשָׁו יוֹדֵעַ אֲנִי אֵיךְ זֶה הָיָה שָׁעָה שֶׁ Maman פָּרְשָׂה לְפָנֶיהָ אֶת חֶפְצֵי הָרִקְמָה הַקְּטַנִּים. אָכֵן, הִיא נִצְלָה בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ רַק מְגֵרָה אַחַת וִיחִידָה מִמְּגֵרוֹת הַשֻּׁלְחָן שֶׁל אִינְגֶבּוּרְג.

“הַאִם נָעִיף עַיִן עֲלֵיהֶם, מַלְטֶה?” אָמְרָה וְשָׂמְחָה. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נִתַּן לָהּ עַכְשָׁו בְּמַתָּנָה כָּל מָה שֶׁהָיָה בַּמְּגֵרָה הַקְּטַנָּה וְהַצְּבוּעָה בְּלַכָּה צְהֻבָּה. וּלְאַחַר־מִכֵּן לֹא יָכְלָה מֵרֹב צִפִּיָּה לְהָסִיר אֶת נְיַר הַמֶּשִׁי, וְכָל פַּעַם הָיִיתִי אֲנִי נֶאֱלָץ לַעֲשׂוֹת זֹאת לְמַעֲנָהּ. אֲבָל גַּם אֲנִי הִתְרַגַּשְׁתִּי שָׁעָה שֶׁהָרְקָמוֹת הָיוּ מוֹפִיעוֹת וּמִתְגַּלּוֹת. הֵן הָיוּ מֻגְלָּלוֹת מִסָּבִיב לִסְלִיל־עֵץ, אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה כִּמְעַט לָעַיִן מֵרֹב רְקָמוֹת. הִנֵּה כִּי כֵן הָיִינוּ פּוֹרְשִׂים אוֹתָן לְאַט וּמִסְתַּכְּלִים בַּדְּגָמִים, הַנִּפְרָשִׂים וְהוֹלְכִים. וּלְבַסּוֹף הָיִינוּ כְּמוֹ נִבְהָלִים שָׁעָה שֶׁאַחַת מֵהֶן הִגִּיעָה אֶת קִצָּהּ. הֵן הָיוּ נִפְסָקוֹת בְּפִתְאָמִיּוּת כָּזֹאת.

לְאַחַר־מִכֵּן נָטַלְנוּ צְרוֹרוֹת שֶׁל מְלָאכָה אִיטַלְקִית, חֶפְצֵי־רִקְמָה סַרְבָּנִים עִם חוּטִים שֶׁנִּפְרְמוּ, שֶׁהַכֹּל בָּהֶם חָזַר וְנִשְׁנָה, בְּמֻבְלָט וּמַמָּשׁ כְּמוֹ בְּגַנּוֹ שֶׁל אִכָּר. וּלְפֶתַע פִּתְאֹם דּוֹמֶה כְּאִלּוּ גָדְרוּ אֶת מַבָּטֵינוּ רִקְמוֹת־מַחַט וֶנֶצֶיָנִיּוֹת וּכְאִלּוּ הָיֹה הָיִינוּ כְּנֵסִיּוֹת אוֹ בָּתֵּי־סֹהַר. אֲבָל שׁוּב הִשְׁתַּחְרֵר הֶחָלָל וְהָיִינוּ מְצִיצִים אֶל מַעֲמַקֵּי גַּנִּים, אֲשֶׁר דּוֹמֶה כִּי הָיוּ אָמָּנוּתִיִּים יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְהַכֹּל נִרְאֶה הָיָה פּוֹשֵׁר וְסָמִיךְ לְנֶגֶד הָעֵינַיִם כְּמוֹ בַּחֲמָמָה: צְמָחִים מְפֹאָרִים, שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ מָה טִיבָם, פֵּרְשׂוּ עָלִים עֲנָקִיִּים, קְנוֹקָנוֹת נֶאֶחְזוּ אֵלּוּ בָּאֵלּוּ, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הֻתְקְפוּ בִּסְחַרְחֹרֶת, וְהַצִּיצִים הַגְּדוֹלִים וְהַפְּתוּחִים שֶׁל הַ־Points d’Alençon הֵעִיבוּ הַכֹּל בְּאַבְקוֹת־הַנִּצָּנִים שֶׁלָּהֶן. וּלְפֶתַע־פִּתְאוֹם, בְּמַצָּב שֶׁל עֲיֵפוֹת וְטִשְׁטוּשׁ, יָצָאנוּ לַשְּׁבִילִים הָרְחוֹקִים שֶׁל הַ־Valenciennes וְהָיָה חֹרֶף בְּהַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר וּכְפוֹר. וְנִדְחַקְנוּ אֶל בֵּין הַשִּׂיחִים הַמֻּשְׁלָגִים שֶׁל Binche וְהִגַּעְנוּ אֶל מְקוֹמוֹת, שֶׁרֶגֶל אִישׁ עוֹד לֹא דָּרְכָה בָּהֶם, הָעֲנָפִים הָיוּ תְּלוּיִים וְנוֹטִים לְפָנִים וְיִתָּכֵן כִּי הָיָה שָׁם אֵיזֶה קֶבֶר תַּחְתֵּיהֶם, אֶלָּא שֶׁדָּבָר זֶה הִסְתַּרְנוּ זֶה מִזּוֹ. הַקֹּר חָדַר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל תּוֹכֵנוּ וּלְבַסּוֹף אָמְרָה, שָׁעָה שֶׁהִגַּעְנוּ אֶל רִקְמוֹת־הָעִנְבָּלִים הַקְּטַנִּים וְהַמְּעֻדָּנִים: “הָהּ, עַכְשָׁו יַעֲלוּ בְּעֵינֵינוּ פִּרְחֵי־כְּפוֹר”, וְאָמְנָם כֵּן הָיָה הַדָּבָר, שֶׁכֵּן בְּתוֹכֵנוּ הָיָה חַם מְאֹד.

וּכְשֶׁאָנוּ חוֹזְרִים וּמְגוֹלְלִים אֶת הָרְקָמוֹת שְׁנֵינוּ נֶאֱנָחִים, שֶׁכֵּן הָיְתָה זוֹ עֲבוֹדָה מְמֻשֶּׁכֶת, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיִינוּ מְוַתְּרִים עָלֶיהָ וְלֹא הָיִינוּ נוֹתְנִים אוֹתָהּ בִּידֵי זוֹלַתֵנוּ.

“תָּאֵר־נָא עַכְשָׁו לְעַצְמְךָ, אִלּוּ נֶאֱלַצְנוּ אָנוּ לִרְקוֹם זֹאת”, אָמְרָה Maman וְהִיא נִרְאֲתָה מְבֹהֶלֶת בֶּאֱמֶת, וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא יָכֹלְתִּי כְּלָל לְתָאֵר לְעַצְמִי. תָּפוֹס תָּפַסְתִּי אֶת עַצְמִי, כִּי הִרְהַרְתִּי בִּרְמָשִׂים קְטַנִּים, הַנּוֹהֲגִים לִטְווֹת, וְעַל־כֵּן מַנִיחִים לָהֶם וְאֵין נוֹגְעִים בָּהֶם לְרָעָה. לֹא, וַדַּאי הוּא כִּי אֵלּוּ נָשִׁים הָיוּ.

“וַדַּאי הוּא, כִּי אֵלֶּה שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה זֹאת זָכוּ וְהִגִּיעוּ לִמְרוֹמֵי שָׁמַיִם”, אָמַרְתִּי בְּהִתְפַּעֲלוּת. אֲנִי נִזְכָּר, כִּי עָלֹה עָלָה בְּדַעְתִּי, שֶׁזְּמַן רַב מְאֹד לֹא שָׁאַלְתִּי דָּבָר עַל אוֹדוֹת הַשָּׁמַיִם. Maman נְשָׁמָה נְשִׁימָה עֲמֻקָּה, וְהָרְקָמוֹת הָיוּ שׁוּב מְרֻכָּזוֹת בִּמְקוֹמָן.

לְאַחַר רֶגַע, שָׁעָה שֶׁשּׁוּב שָׁכַחְתִּי הַכֹּל, אָמְרָה חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ: “לַשָּׁמַיִם? אֲנִי סְבוּרָה כִּי כָּל כֻּלָּם הִנָּם שָׁם. כָּל הָרוֹאֶה זֹאת בִּרְאִיָּה זוֹ: וַדַּאי הוּא, כִּי זֶה אשֶׁר נִצְחִי. הֵן אָנוּ יוֹדְעִים מְעַט כָּל־כָּךְ עַל דְּבָרִים אֵלֶּה”.

תְּכוּפוֹת אָמוֹר אָמְרוּ, בִּזְמַן בְּקוּרִים, כִּי בְּנֵי שׁוֹלִין חַיִּים בְּצִמְצוּם רַב. אַרְמוֹנָם הַגָּדוֹל וְהָעַתִּיק נִשְׂרַף לִפְנֵי שָׁנִים אֲחָדוֹת, וַהֲרֵיהֶם גָּרִים בִּשְׁנֵי אֲגַפִּים צָרִים וְהֵם מִצְטַמְצְמִים וְהוֹלְכִים, אֶלָּא שֶׁדְּבַר הַכְנָסַת־הָאוֹרְחִים טָבוּעַ בְּדָמָם. מַעֲשֶׂה זֶה לֹא יָכְלוּ לְבַטֵּל. וְאִם בָּא מִישֶׁהוּ בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־צָפוּי אֵלֵינוּ, וַדַּאי הַדָּבָר, כִּי הוּא בָּא מִבֵּית שׁוֹלִין; וְאִם הֵצִיץ מִישֶׁהוּ בְּאֹפֶן פִּתְאֹמִי בִּשְׁעוֹנוֹ וְדוֹמֶה הָיָה כִּמְבֹהָל, בָּטוּחַ הַדָּבָר, כִּי מְחַכִּים לוֹ אֵצֶל לִיסְטָגֶר.

Maman לֹא הָיְתָה מְבַקֶּרֶת כְּבָר לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר אֵצֶל שׁוּם אִישׁ, אֲבָל אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא יָכְלוּ לְהַשִּׂיג בְּנֵי שׁוֹלִין; וְלֹא הָיָה כָּל מוֹצָא, צָרִיךְ הָיָה פַּעַם לִנְסֹעַ וּלְבַקֵּר. הָיָה זֶה בְּחֹדֶשׁ דֶּצֶמְבֶּר לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ שְׁלָגִים פְּעָמִים אֲחָדוֹת; הֲמִגְלָשָׁהּ הֻזְמְנָה לְשָׁעָה שָׁלֹשׁ וַאֲנִי הָיִיתִי צָרִיךְ לְהִצְטָרֵף אֶל הַנּוֹסְעִים. אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נָסְעוּ בְּנֵי בֵּיתֵנוּ מֵעוֹלָם בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה. Maman אֲשֶׁר לֹא אָהֲבָה אֶת הַהוֹדָעָה כִּי הָרֶכֶב מוּכָן וּמַמְתִּין, הָיְתָה יוֹרֶדֶת תָּמִיד בְּמֻקְדָּם וְאִם לֹא מָצְאָה שָׁם אִישׁ, הָיְתָה נִזְכֶּרֶת כִּמְעַט תָּמִיד בִּדְבַר־מָה שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לַעֲשׂוֹתוֹ לִפְנֵי־כֵן וּמַתְחִילָה לְחַפֵּשׂ אֵי־שָׁם לְמַעְלָה, אוֹ אַף לְסַדֵּר אֵיזֶה עִנְיָן. עַד שֶׁקָּשֶׁה הָיָה שׁוּב לְהַשִּׂיגָהּ וְלַהֲבִיאָהּ לְמַטָּה. לְבַסּוֹף הָיוּ כֻּלָּם עוֹמְדִים וּמַמְתִּינִים לָהּ וּכְשֶׁיָּשְׁבָה לְבַסּוֹף וְהָיְתָה לְבוּשָׁה וּמוּכָנָה, נִתְגַּלָּה, כִּי דְבַר־מָה נִשְׁכַּח, וְהָיָה הֶכְרֵחַ לְהַזְעִיק אֶת סִיבֶרְסֶן, שֶׁכֵּן רַק סִיבֶרְסֶן יָדְעָה הֵיכָן מֻנָּח הַדָּבָר. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם הָיוּ מַפְלִיגִים עוֹד בְּטֶרֶם שֶׁחָזְרָה סִיבֶרְסֶן.

בְּיוֹם זֶה לֹא הָיָה כְּלָל הָאֲוִיר צַח. הָעֵצִים עָמְדוּ עֲטוּיֵי עֲרָפֶל וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ לֹא מָצְאוּ אֶת דַּרְכָּם. וְהָיְתָה זוֹ סְתָם עַקְשָׁנוּת לִנְסֹעַ עַכְשָׁו לְשָׁם. בֵּינְתַיִם הִתְחִיל שׁוּב יוֹרֵד שֶׁלֶג וְדוֹמֶה כִּי נִמְחַק גַּם הַדָּבָר הָאַחֲרוֹן, וּכְאִלּוּ הִנְנוּ נוֹסְעִים אֶל תּוֹךְ לוּחַ חָלָק. לֹא הָיָה כָּל דָּבָר מִלְּבַד צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁל הַמִּגְלָשָׁה. וְלֹא נִתַּן הָיָה לִקְבֹּעַ וְלָדַעַת מֵהֵיכָן הוּא מַגִּיעַ וְנִשְׁמַע. וְהִנֵּה בָּא רֶגַע, וְהַצִּלְצוּל נִפְסַק, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אָזַל גַּם צִלְצוּל אַחֲרוֹן; אֲבָל הוּא נִתְכַּנֵּס שׁוּב, וְשׁוּב נִשְׁמַע צִלְצוּל בְּכָל מְלוֹאוֹ. מִגְדַּל הַכְּנֵסִיָּה מִשְּׂמֹאל נִרְאֶה הָיָה כְּהֵרָאוֹת תּוֹפָעַת־דִּמְיוֹן. וְאוּלָם מִתְאַר הַגַּן נִרְאָה פִּתְאֹם גָּבֹהַּ, כִּמְעַט גָּבֹהַּ מִקּוֹמַת אָדָם וְנִמְצֵאתָ נִצָּב בְּתוֹךְ שְׂדֵרָה אֲרֻכָּה. הַצִּלְצוּל לֹא חָדַל עוֹד לְגַמְרֵי; וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הוּא נִתְלָה בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת מִשְּׂמֹאל לָעֵצִים וּמִימִינָם. וּלְאַחַר־מִכֵּן נָטִינוּ קְצָת וְנָסַעְנוּ סָבִיב סָבִיב מִימִינוֹ שֶׁל אֵיזֶה עֶצֶם וְנֶעֱצַרְנוּ בְּאֶמְצַע.

גֵּאוֹרְג שָׁכַח לַחֲלוּטִין כִּי הַבַּיִת לֹא הָיָה עוֹד שָׁם, וּבִשְׁבִיל כֻּלָּנוּ דּוֹמֶה הָיָה כִּי אָמְנָם מָצוּי הִנּוֹ שָׁם אוֹתָהּ שָׁעָה. עָלִינוּ בְּמַדְרֵגוֹת הָחֲזִית אֲשֶׁר הוֹלִיכוּ אֶל הַמִּרְפֶּסֶת הַיְשָׁנָה, אֶלָּא שֶׁהִשְׁתּוֹמַמְנוּ עַל הָאֲפֵלָה שֶׁשָּׂרְרָה סָבִיב. אַךְ לְפֶתַע־פִּתְאֹם נִפְתְּחָה דֶלֶת מֵאֲחוֹרֵינוּ מִשְּׂמֹאל וּמִישֶׁהוּ קָרָא אֵלֵינוּ: “הִנֵּה!” הוּא הֵרִים וְנִעֲנַע בַּאֲוִיר אוֹר מַעֲלֶה הֶבֶל; אָבִי צָחַק: “אָנוּ מְהַלְּכִים כָּאן כְּהִתְהַלֵּךְ רוּחוֹת”, וְהוּא סִיַּע שׁוּב בְּיָדֵינוּ לָרֶדֶת בַּמַּדְרֵגוֹת.

“וּבְכָל זֹאת הָיָה שָׁם אֵיזֶה בַּיִת”, אָמְרָה Maman וְלֹא יָכְלָה לְהִתְרַגֵּל בִּמְהִירוּת כָּזֹאת לְוֶרָה שׁוּלִין, אֲשֶׁר יָצְאָה לִקְרָאתֵנוּ בְּרִיצָה, בְּלֵב חַם וּבִצְחוֹק. וּמוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי צָרִיךְ הָיָה לְמַהֵר וּלְהִכָּנֵס, וְעַל אוֹתוֹ בַּיִת לֹא נִתַּן עוֹד לְהַרְהֵר. בִּפְרוֹזְדוֹר צַר פָּשַׁטְנוּ אֶת הַבְּגָדִים וּמִיָּד נִמְצֵאנוּ בִּפְנִים בַּחֲסוּת אוֹרָן שֶׁל מְנוֹרוֹת וְאֶל מוּל פָּנַי הַחֹם.

בְּנֵי בֵּית שׁוּלִין אֵלֶּה הָיוּ בְּחִינַת גֶּזַע עָצוּם שֶׁל נָשִׁים עַצְמָאִיּוֹת. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם הָיוּ בֵּינֵיהֶן גַּם גְּבָרִים. אֲנִי נִזְכָּר רַק בְּשָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת; הַבְּכִירָה, שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְאֵיזֶה מַרְקִיז בְּנֵיאַפּוֹל, וַאֲשֶׁר נִתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ אַט אַט לְאַחַר מִשְׁפָּטִים רַבִּים. לְאַחֲרֶיהָ הָיְתָה זוֹאֶה, שֶׁמְּקֻבָּל הָיָה לְגַבֶּיהָ כִּי אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁאֵין הִיא יוֹדַעַת אוֹתוֹ, וְקֹדֶם־לַכֹּל הָיְתָה וֶרָה, וֶרָה חַמָּה זוֹ; אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מָה אֵרַע לָהּ. הַגְּרָפִית מִבֵּית נָרִישְׁקִין, הָיְתָה הָאָחוֹת הָרְבִיעִית, וּבְמוּבָן יָדוּעַ הַצְּעִירָה בֵּין כֻּלָּן. הִיא לֹא יָדְעָה שׁוּם דָּבָר וְהָיְתָה נִזְקֶקֶת תָּמִיד לִילָדֶיהָ עַל מְנַת שֶׁיּוֹרוּהָ. וְהַגְּרָף הַטּוֹב שׁוּלִין חָשׁ אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא נָשׂוּי לְכָל הַנָּשִׁים הָאֵלֶּה וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְנוֹשֵׁק לָהֶן, כְּכָל הַמִּזְדַּמֵּן לְיָדוֹ.

אוֹתָהּ שָׁעָה צָחַק בְּקוֹל רָם וּבֵרֵךְ אוֹתָנוּ בְבִרְכַּת־שָׁלוֹם מְמֻשֶּׁכֶת וְקַפְּדָנִית. הַנָּשִׁים מָסְרוּ אוֹתִי אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ לְפִי הַתּוֹר וְהֵן מִשְּׂשׂוֹנִי וּשְׁאָלוּנִי שְׁאֵלוֹת. אֲבָל אֲנִי הֶחְלַטְתִּי בְּנַפְשִׁי הַחְלָטָה נִמְרֶצֶת, כִּי כַּעֲבֹר כָּל הַדָּבָר הַזֶּה, אֶתְחַמֵּק בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא וְאֵצֵא לְסַיֵּר אֶת הַבַּיִת. מְשֻׁכְנָע הָיִיתִי, כִּי הַיּוֹם הִנּוֹ מָצוּי אֵי־שָׁם, הַהִתְחַמְּקוּת וְהַיְּצִיאָה לֹא הָיוּ קָשׁוֹת; מִבַּעַד לְכָל הַשְּׂמָלוֹת הָאֵלֶּה אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְחַמֵּק כְּהִתְחַמֵּק כֶּלֶב, וְהַדֶּלֶת הַמּוֹלִיכָה אֶל הַפְּרוֹזְדוֹר הָיְתָה פְּתוּחָה עֲדַין וְשְׁעוּנָה אֶל הַקִּיר. אֶלָּא שֶׁאֶת הַדֶּלֶת הַחִיצוֹנִית קָשֶׁה הָיָה לִפְתֹּחַ, כִּי שָׁם הָיוּ מִתְקָנִים שׁוֹנִים, שַׁרְשָׁרוֹת וּבְרִיחִים, שֶׁלֹּא טִפַּלְתִּי בָּהֶם כָּרָאוּי מִתּוֹךְ חֶפְזוֹנִי. אֶלָּא שֶׁלְּפֶתַע־פִּתְאֹם נִפְתְּחָה גַּם הִיא, בְּרַעַשׁ גָּדוֹל, וְעוֹד טֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לָצֵאת הַחוּצָה אָחוֹז אָחֲזוּ בְּיָדִי וְהֶחֱזִירוּנִי פְּנִימָה.

“עֲמֹד, כָּאן אֵין מִתְחַמְּקִים וְיוֹצְאִים”, אָמְרָה וֶרָה שׁוּלִין בִּנְעִימָה שֶׁל עֲלִיצוּת. הִיא הִתְכּוֹפְפָה כְּלַפַּי, וַאֲנִי הֶחְלַטְתִּי לֹא לְגַלּוֹת דָּבָר לְאִשָּׁה תְּמִימָה זוֹ. וְאִלּוּ הִיא הִנִּיחָה, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי דָבָר, כִּי אֵיזֶה צֹרֶךְ טִבְעִי דְּחָפַנִי אֶל עֵבֶר הַדֶּלֶת; הִיא אָחֲזָה בְּיָדִי וּכְבָר הִתְחִילָה לָלֶכֶת וְרָצְתָה, בְּסוֹדִיּוּת לְמֶחֱצָה וּבְגַסּוּת־רוּחַ לְמֶחֱצָה, לְמָשְׁכֵנִי אֵי־לְשָׁם. אִי־הֲבָנָה אִינְטִימִית זוֹ צִעֲרָה אוֹתִי מֵעַל לְכָל מִדָּה. הִשְׁתַּמַּטְתִּי מִיָּדֶיהָ וְהִבַּטְתִּי בָּהּ בְּכַעַס. “אֲנִי רוֹצֶה לְסַיֵּר אֶת הַבַּיִת”, אָמַרְתִּי בְּגַאֲוָה. וְהִיא לֹא תָּפְסָה.

“הַבַּיִת הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּחוּץ, לְיַד הַמַּדְרֵגוֹת”.

“טִפְּשׁוֹן”, אָמְרָה וְרָדְפָה אַחֲרַי, “הֲלֹא שָׁם אֵין כְּבָר בַּיִת בִּכְלָל”. וַאֲנִי עָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי.

“פַּעַם נָסוּר לְשָׁם לְאוֹר הַיּוֹם”, הִצִּיעָה לְשֵׁם פְּשָׁרָה, “עַכְשָׁו אִי־אֶפְשָׁר לְהִתְהַלֵּךְ שָׁם. יֵשׁ שָׁם חוֹרִים וּסְדָקִים, וְסָמוּךְ לָזֶה בְּרֵכוֹת־הַדָּגִים שֶׁל אַבָּא, וְאָסוּר לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן, כִּי אַתָּה עָלוּל לִפֹּל לְתוֹכָן וְתֵהָפֵךְ לַדָּג”.

אוֹתָה שָׁעָה דָּחֲפָה אוֹתִי לְפָנֶיהָ וֶהֱבִיאַתְנִי שׁוּב אֶל תּוֹךְ הַחֲדָרִים הַמּוּאָרִים. כָּאן יָשְׁבוּ כֻּלָּם וְשׂוֹחֲחוּ, וַאֲנִי הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהֶם בְּזֶה אַחַר זֶה; הַלָּלוּ הוֹלְכִים, כַּמּוּבָן, לְשָׁם שָׁעָה שֶׁאֵינֶנּוּ בְּנִמְצָא, הִרְהַרְתִּי בְּבוּז. אִלּוּ גַּרְנוּ כָּאן, Maman וַאֲנִי, כִּי עַתָּה הָיָה הוּא תָּמִיד בְּנִמְצָא, Maman נִרְאֲהָה³ נְבוֹכָה, שָׁעָה שֶׁכֻּלָּם דִּבְּרוּ בְּבַת־אַחַת. הִיא הִרְהֲרָה בְּוַדַּאי עַל הַבַּיִת.

זוֹאֶה הִתְיַשְּׁבָה לְיָדִי וּשְׁאַלְתַּנִי שְׁאֵלוֹת. הָיוּ לָהּ פָּנִים עֲרוּכוֹת בְּסֵדֶר. אֲרֶשֶׁת הַבִּינָה הָיְתָה מוֹפִיעָה בָּהֶן מִזְּמַן לִזְמַן, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ תָּפוּס תָּפְסָה תָּמִיד דְּבַר־מָה. אָבִי יָשַׁב נָטוּי בְּמִקְצָת כְּלַפֵּי יָמִין וְהִקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַמַּרְקִיזָה, שֶׁצָּחֲקָה. גְּרָף שׁוּלִין נִצָּב הָיָה בֵּין אִמִּי לְבֵין אִשְׁתּוֹ וְסִפֵּר דְּבַר־מָה, אֶלָּא שֶׁאִשְׁתּוֹ שִׁסְּעָה אוֹתוֹ, כְּפִי שֶׁהִבְחַנְתִּי, בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל מִשְׁפָּט.

“לֹא, יַלְדָּתִי, אַתְּ מַשְׁלָה אֶת עַצְמֵךְ”, אָמַר הַגְּרָף בְּרוּחַ טוֹבָה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה אֶצְלוֹ פִּתְאֹם אוֹתָהּ אֲרֶשֶׁת שֶׁל מְבוּכָה בְּפָנָיו שֶׁהִטָּה אוֹתָן כְּלַפֵּי שְׁתֵּי הַנָּשִׁים. אֶת הַגְּרָפִית אִי־אֶפְשָׁר לְהָסִיט מֵאוֹתָהּ אַשְׁלָיָה. הִיא לָבְשָׁה מַרְאֵה־פָּנִים שֶׁל מְתִיחוּת רַבָּה כְּמִי שֶׁמְּמָאֵן כִּי יַפְרִיעוּ לוֹ. תְּנוּעוֹתֶיהָ הָיוּ תְּנוּעוֹת זְעִירוֹת שֶׁל יָדַיִם רַכּוֹת, עֲנוּדוֹת טַבָּעוֹת; מִישֶׁהוּ לָחַשׁ “סְסְטְ!” וּפִתְאֹם הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה.

מֵאֲחוֹרֵי הָאֲנָשִׁים הִצְטוֹפְפוּ הָרָהִיטִים הַגְּדוֹלִים מִן הַבַּיִת הַיָּשָׁן, שֶׁהָיוּ סְמוּכִים זֶה לָזֶה לְמַעְלָה מִן הַמִּדָּה. כְּלֵי־הַכֶּסֶף הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הַכְּבֵדִים זָרְחוּ וְהִתְקַמְּרוּ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִתְבּוֹנְנוּ בָּהֶם בְּעֶזְרַת זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת. אָבִי הִתְבּוֹנֵן סָבִיב כְּמִי שֶׁמֻּפְתָּע. “Maman מְרִיחָה”, אָמְרָה וֶרָה שׁוּלִין מֵאַחֲרֵי גַּבּוֹ, “וְהִנְנוּ חַיָּבִים לִהְיוֹת שְׁקֵטִים, הִיא מְרִיחָה בְּאָזְנֶיהָ”, וְאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדָה הִיא עַצְמָהּ כְּשֶׁגַּבּוֹת־עֵינֶיהָ מְתוּחוֹת, מַקְשִׁיבָה קֶשֶׁב רַב וְכָל כֻּלָּהּ רַק אַף הַמֵּרִיחַ.

בְּנֵי שׁוּלִין הָיוּ בְּמוּבָן זֶה מוּזָרִים בְּמִקְצָת מֵאָז הַדְּלֵקָה. בַּחֲדָרִים הַצָּרִים, הַמֻּסָּקִים בְּמִדָּה מֻפְרֶזֶת, הָיָה כָּל רֶגַע וְרֶגַע עוֹלֶה בַּחֲדָרִים אֵיזֶה רֵיחַ, אוֹ אָז בָּדְקוּ אֶת סִבָּתוֹ וְכָל אֶחָד וְאֶחָד חִוָּה אֶת דַּעְתּוֹ. זוֹאֶה הֶעֱסִיקָה אֶת עַצְמָהּ לְיַד הַתַּנּוּר, בַּמַּעֲשִׂיּוֹת וּבִמְסִירוּת, הַגְּרָף הִתְהַלֵּךְ הָלוֹךְ וְחָזוֹר, מִתְעַכֵּב בְּכָל זָוִית וּמַמְתִּין, “כָּאן אֵין שׁוּם דָּבָר”, הָיָה אוֹמֵר. אִשְׁתּוֹ קָמָה וְלֹא יָדְעָה הֵיכָן שׂוּמָה עָלֶיהָ לִבְדֹּק. אָבִי הִסְתּוֹבֵב לְאַט סְבִיב עַצְמוֹ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִבְחִין בָּרֵיחַ מֵאַחֲרֵי גַּבּוֹ. הַמַּרְקִיזָה, אֲשֶׁר הֵנִיחָה כִּי זֶהוּ רֵיחַ גַּס, הִקְרִיבָה אֶת מִטְפַּחְתָּהּ אֶל אַפָּהּ וְהִבִּיטָה בָּזֶה וּבָזֶה, לָדַעַת אִם כְּבָר פָּג. “כָּאן, כָּאן”, קָרְאָה וֶרָה מִזְּמַן לִזְמַן, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ מְצָאַתּוּ. וּלְאַחַר כָּל מִלָּה הָיְתָה מִשְׂתָּרֶרֶת בְּאֹפֶן מוּזָר אֵיזוֹ דְּמָמָה. וּמָה שֶׁנּוֹגֵעַ לִי, הֲרֵי הִשְׁתַּתַּפְתִּי בַּחֲרִיצוּת בְּמַעֲשֵׂה הַהֲרָחָה. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם (הַאִם הָיָה זֶה מִשּׁוּם הַחֹם שֶׁבַּחֲדָרִים אוֹ מֵחֲמַת הָאוֹר הַמְרֻבֶּה וְהַקָּרוֹב) נָפַל עָלַי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי מַשֶּׁהוּ כְּעֵין פַּחַד־רוּחוֹת. הֻבְרֵר לִי, כִּי כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבֻגָּרִים הָאֵלֶּה, שֶׁזֶּה עַתָּה הִתְהַלְּכוּ שְׁחוֹחִים, עֲסוּקִים בְּמַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי־נִרְאֶה; וַהֲרֵי עֻבְדָּה הִיא כִּי הוֹדוּ בְּגָלוּי, שֶׁהָיָה כָּאן דְּבַר־מָה אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אוֹתוֹ בְּמוֹ־עֵינֵיהֶם. וְהָיָה זֶה נוֹרָא, כִּי דָּבָר זֶה הָיָה חָזָק מִכֻּלָּם.

פַּחְדִּי גָּבַר וְהָלַךְ. נִדְמֶה הָיָה לִי, כִּי יִתָּכֵן שֶׁהַדָּבָר אֲשֶׁר הֵם מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ, יָכֹל לִפְרֹץ מִתּוֹכִי כְּמִין צָרַעַת; אוֹ אָז יִרְאוּ זֹאת וְיַצְבִּיעוּ עָלַי. בְּהַרְגָּשַׁת יֵאוּשׁ הִתְבּוֹנַנְתִּי לְעֵבֶר Maman הִיא יָשְׁבָה בְּאֹרַח מוּזָר כָּאן וְהָיְתָה אֶצְלִי תְּחוּשָׁה, כְּאִלּוּ חִכְּתָה לִי. וְכֵיוָן שֶׁהִתְקָרַבְתִּי אֵלֶיהָ חַשְׁתִּי, כִּי הִיא רוֹעֶדֶת בְּתוֹכָהּ, וְיָדוֹעַ יָדַעְתִּי כִּי הַבַּיִת הִתְחִיל דּוֹהֶה רַק עַכְשָׁו וּמִתְאַפֵּס מֵחָדָשׁ.

“מַלְטֶה, מוּג־לֵב”, פָּרַץ צְחוֹק מֵאֵי־שָׁם. הָיָה זֶה קוֹלָהּ שֶׁל וֶרָה. אֶלָּא שֶׁלֹּא הִרְפִּינוּ זֶה מִזּוֹ וְנָשָׂאנוּ אֶת הַדָּבָר בְּצַוְתָּא; וְכָךְ נִשְׁאַרְנוּ, Maman וַאֲנִי, עַד שֶׁהַבַּיִת נֶעְלַם שׁוּב כֻּלּוּ מֵעֵינֵינוּ.

וְאוּלָם, הַיָּמִים הָעֲשִׁירִים בְּיוֹתֵר בְּנִסְיוֹנוֹת שֶׁאֵינָם־נִתָּנִים כִּמְעַט לִתְפִיסָה הָיוּ בְּכָל־זֹאת יְמֵי־הַהֻלֶּדֶת. אָכֵן, יָדוֹעַ יָדַעְנוּ כְּבָר, כִּי הַחַיִּים יָפִים דַּוְקָא בְּהֶעְדֵּר הֶבְדֵּלִים; אֲבָל בְּאוֹתוֹ יוֹם הָיִינוּ נֵעוֹרִים מִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת הַזְּכוּת לִשְׂמֹחַ, זְכוּת שֶׁאֵין לְפַקְפֵּק בָּהּ. נִרְאֶה, כִּי הַרְגָּשַׁת זְכוּת זֹאת הִתְפַּתְּחָה בְּמֻקְדָּם מְאֹד בְּתוֹכֵנוּ, בַּזְמַן שֶׁהָיִינוּ קוֹנִים הַכֹּל וּמְקַבְּלִים בֶּאֱמֶת הַכֹּל בְּפַשְׁטוּת וְשָׁעָה שֶׁהָיִינוּ מַעֲלִים אֶת הַדְּבָרִים שֶׁהִנְנוּ אוֹחֲזִים בָּהֶם בְּיָדֵינוּ, מִכֹּחַ דִּמְיוֹן שֶׁאֵינוֹ טוֹעֶה, לְדַרְגַּת מֶתַח וְצֶבַע יְסוֹד שֶׁל מִשְׁאָלָה הַשּׁוֹלֶטֶת בָּנוּ אוֹתָהּ שָׁעָה.

וְאוּלָם, אָז הִגִּיעוּ לְפֶתַע־פִּתְאֹם אוֹתָם יְמֵי־הֻלֶּדֶת מֻפְלָאִים, שָׁעָה שֶׁהִנְּךָ אֵיתָן בְּהַכָּרַת זְכוּת זוֹ וְהִנְּךָ רוֹאֶה אֲחֵרִים אֲשֶׁר אֵינָם בְּטוּחִים עוֹד בָּזֶה כָּל־כָּךְ. וְיֵשׁ לְךָ רָצוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ חֲגִיגִית כְּמִקֹּדֶם, וּלְקַבֵּל עָלֶיךָ אֶת כָּל הַנּוֹבֵעַ מִזֶּה. וְאוּלָם, לֹא הֵסְפַּקְתָּ עֲדַיִן לְהִתְעוֹרֵר, וּכְבָר יֵשׁ מִישֶׁהוּ הַקּוֹרֵא מִן הַחוּץ וּמוֹדִיעַ כִּי הָעוּגוֹת אֵינָן מוּכָנוֹת עֲדַיִן; אוֹ שֶׁשּׁוֹמְעִים, כִּי נִשְׁבַּר אֵיזֶה חֵפֶץ שָׁעָה שֶׁעָרְכוּ בְּחֶדֶר סָמוּךְ אֶת שֻׁלְחָן־הַתְּשׁוּרוֹת; אוֹ כִּי נִכְנַס מִישֶׁהוּ וְהִשְׁאִיר אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, וְאָז אַתָּה רוֹאֶה הַכֹּל בְּטֶרֶם שֶׁהָרְשֵׁיתָ לִרְאוֹת. זֶהוּ הֶרֶף־עַיִן אֲשֶׁר כָּל הַמִּתְרַחֵשׁ בּוֹ דּוֹמֶה לְנִּתּוּחַ שֶׁאַתָּה מִתְנַסֶּה בּוֹ. נִתּוּחַ קָצָר וּמַכְאִיב עַד כְּדֵי טֵרוּף. אֶלָּא שֶׁהַיָּד הַמְנַתַּחַת מְנֻסָּהּ וּבְטוּחָה. וְהִנֵּה הַכֹּל עָבַר וּכְבָר חָלַף. וְכֵיוָן שֶׁעָמַדְתָּ בְּנִסָּיוֹן זֶה, אֵין אַתָּה מְהַרְהֵר עוֹד בְּךָ; וְהָעִקָּר הוּא לְהַצִּיל אֶת יוֹם־הַהֻלֶּדֶת, לְהִתְבּוֹנֵן בַּאֲחֵרִים, לְהַקְדִּים וְלָדַעַת אֶת שְׁגִיאוֹתֵיהֶם, לְחַזֵּק אֶצְלָם אֶת אַשְׁלָיָתָם כִּי הֵם מִשְׁתַּלְּטִים כָּרָאוּי עַל הַכֹּל. אֵין הֵם מְקִלִּים עָלֶיךָ דָּבָר זֶה. שֶׁכֵּן מִתְגַּלֶּה כִּי הֵם בַּטְלָנִים לְלֹא דֻגְמָא וְכִמְעַט מְטֻמְטָמִים. הֵם מַצְלִיחִים לְהִכָּנֵס עִם חֲבִילוֹת אֲחָדוֹת הַמְיֻּעָדוֹת לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים; אַתָּה רָץ לִקְרָאתָם וְאַתָּה צָרִיךְ לְהַעֲמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ הִנְּךָ רָץ בִּכְלָל בַּבַּיִת כְּדֵי לְהַרְבּוֹת תְּנוּעָה, וּלְלֹא כָּל מַטָּרָה שֶׁהִיא. רוֹצִים הֵם לְהַפְתִּיעֲךָ וְהִנָּם מְרִימִים מִתּוֹךְ צִפִּיָּה מְלָאכוּתִית אֶת הַשִּׁכְבָה הַתַּחְתּוֹנָה אֲשֶׁר בְּקֻפְסַת הַצַּעֲצוּעִים, שֶׁאֵין בָּהּ מְאוּם מִלְּבַד נְסֹרֶת; אוֹ אָז הִנְּךָ נֶאֱלָץ לְהָקֵל עַל מְבוּכָתָם. וְאִם הָיָה זֶה מַשֶּׁהוּ מוּכְנִי, הֲרֵיהֶם מְכַוְּנִים אוֹתוֹ וּפוֹגְעִים בַּתְּשׁוּרָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ לְךָ וּמְקַלְקְלִים אוֹתָהּ תּוֹךְ כְּדֵי נִסָּיוֹן רִאשׁוֹן לְהַפְעִילָהּ. וְעַל־כֵּן טוֹב הַדָּבָר, אִם הִנְּךָ מִתְאַמֵּן מֵרֹאשׁ, לִבְעֹט בְּלִי שִׂימַת־לֵב בְּאֵיזֶה עַכְבָּר מוּכְנִי כָּזֶה שֶׁנִּתְקַלְקֵל: בְּדֶרֶךְ זוֹ נִתָּן לְךָ לְהַעֲרִים עֲלֵיהֶם וְשֶׁמָּא אַף לַחֲצָם מֵהַרְגָּשַׁת הִכְּלִימָה.

וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשִׂיתָ לְבַסּוֹף, לְפִי הַנִּדְרָשׁ, גַּם לְלֹא כִּשָּׁרוֹן מְיֻחָד. לְכִשְׁרוֹן הָיִיתָ צָרִיךְ בֶּאֱמֶת שָׁעָה שֶׁמִּישֶׁהוּ הִשְׁתַּדֵּל וְהֵבִיא בַּאֲרֶשֶׁת שֶׁל חֲשִׁיבוּת וַחֲבִיבוּת, אֵיזֶה חֵפֶץ הֶעָשׂוּי לִגְרֹם שִׂמְחָה, וּמֵרָחוֹק כְּבָר נִרְאֶה הָיָה שֶׁזּוֹ הִיא שִׂמְחָה בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ אַחֵר לְגַמְרֵי, שִׂמְחָה זָרָה לְךָ לַחֲלוּטִין; וּבִכְלָל קָשֶׁה לְשַׁעֵר שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה אָדָם שֶׁחֵפֶץ זֶה הָיָה גּוֹרֵם לוֹ שִׂמְחָה: עַד כְּדֵי כָּךְ הָיָה זֶה חֵפֶץ זָר וּמוּזָר.

כִּי סַפֵּר סִפְּרוּ סִפּוּרִים, כִּי סִפְּרוּ בְּפֹעַל מַמָּשׁ, דָּבָר זֶה הָיָה לִפְנֵי זְמַנִּי אֲנִי. אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי מֵעוֹלָם אִישׁ מְסַפֵּר. שָׁעָה שֶׁאַבֶּלוֹנֶה דִּבְּרָה בְּאָזְנַי עַל נְעוּרֵי Maman. הִתְבָּרֵר, כִּי הִיא לֹא יָדְעָה לְסַפֵּר. הַגְּרָף בְּרָהֶ הַיָּשִׁישׁ, הוּא עוֹד יָדַע לְסַפֵּר. רְצוֹנִי לְהַעֲלוֹת עַל הַנְּיָר מָה יָדְעָה הִיא עַל כָּךְ.

וַדַּאי הוּא, כִּי אַבֶּלּוֹנֶה, בִּהְיוֹתָהּ נַעֲרָה צְעִירָה מְאֹד, הָיְתָה בְּמֶשֶׁךְ זְמַן־מָה בַּעֲלַת רְגִישׁוּת אִישִׁית רַבַּת־הֶקֵּף, מִשְׁפַּחַת בְּרָהֶ גָּרָה אָז בָּעִיר, בִּבְּרֶגָדֶה, מֻקֶּפֶת חֶבְרָה גְדוֹלָה. כְּשֶׁהָיְתָה עוֹלָה בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בַּלַּיְלָה אֶל חֶדְרָה, דּוֹמֶה הָיָה עָלֶיהָ, כִּי הִיא עֲיֵפָהּ מַמָּשׁ כְּמוֹ הָאֲחֵרִים. אֲבָל אָז הַבְחֵן הִבְחִינָה פִּתְאֹם בְּחַלּוֹן מִן הַחַלּוֹנוֹת, וְאִם הֲבִינוֹתִי לְנַפְשָׁהּ כָּרָאוּי, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לַעֲמֹד אֶל מוּל הַלַּיְלָה שָׁעוֹת רְצוּפוֹת וּלְהַרְהֵר: דָּבָר זֶה נוֹגֵעַ לִי. “עָמוֹד עָמַדְתִּי שָׁם כְּמוֹ שְׁבוּיָה”, אָמְרָה, “וְאִלּוּ הַכּוֹכָבִים הָיוּ בְּעוֹנַת־הַחֵרוּת”. הִיא הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת אָז לְהֵרָדֵם בְּלִי לָחוּשׁ שֶׁהִנָּהּ כְּבֵדָה. הַבִּטּוּי “תַּרְדֵּמָה נָפְלָה עָלֶיהָ” לֹא הָלַם אֶת הַגִּיל הַזֶּה שֶׁל הַנַּעֲרָה. הַשֵּׁנָה הָיְתָה אָז דְּבַר־מָה, שֶׁהָיָה עוֹלֶה וּבָא יַחַד עִם הֲוָיָתֵךְ, וּמִזְּמַן לִזְמַן הָיוּ הָעֵינַיִם פְּקוּחוֹת וְאַתְּ שְׂרוּעָה עַל גַּבֵּי שֶׁטַח חָדָשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה כְּלָל הַשֶּׁטַח הָעֶלְיוֹן. וְלִפְנוֹת בֹּקֶר הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת; אֲפִלּוּ בַּחֹרֶף, שָׁעָה שֶׁהָאֲחֵרִים נוֹטִים לְשֵׁנָה נוֹסֶפֶת וּמְאַחֲרִים וּבָאִים מְנֻמְנָמִים אֶל אֲרוּחַת־הַבֹּקֶר. בָּעֶרֶב, כְּשֶׁהָיְתָה אֲפֵלָה, הָיוּ תָּמִיד אוֹרוֹת רַק בִּשְׁבִיל כָּל הַבְּרִיּוֹת, אוֹרוֹת מְשֻׁתָּפִים. אֲבָל שְׁנֵי נֵרוֹת מֻקְדָּמִים אֵלֶּה בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה הַחֲדָשָׁה, שֶׁעִמָּהּ הִתְחִיל שׁוּב הַכֹּל, אֵלֶּה הָיוּ רַק לָהּ לְעַצְמָהּ. הֵם נִצְּבוּ בַּפָּמוֹט הַכָּפוּל וְהַנָּמוֹךְ שֶׁלָּהּ וְהֵאִירוּ בְּאוֹר שָׁלֵו מִבַּעַד לְסוֹכְכֵי מַלְמָלָה קְטַנִּים, סְגַלְגַּלִּים, הַמְּצֻיָּרִים צִיּוּרֵי שׁוֹשַׁנִּים, שֶׁהָיָה הֶכְרֵחַ לְהוֹרִידָם מִזְּמַן לִזְמַן. לֹא הָיָה בְּכָךְ כָּל מְאוּמָה מִשּׁוּם הַפְרָעָה; שֶׁכֵּן בְּאוֹתוֹ זְמַן לֹא הָיוּ נֶחְפָּזִים כְּלָל וְלִפְעָמִים הָיָה צֹרֶךְ לְהָרִים עֵינַיִם וּלְהַרְהֵר. שָׁעָה שֶׁכָּתְבוּ אֵיזֶה מִכְתָּב אוֹ רָשְׁמוּ רְשִׁימוֹת בְּתוֹךְ יוֹמָן, שֶׁהִתְחִילָה אָז לִרְשֹׁם בּוֹ בִּכְתָב שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי, הַסְסָנִי וְנָאֶה.

גָּרַף בְּרָהֶ חַי לוֹ מֻפְרָשׁ לְגַמְרֵי מִבְּנוֹתָיו. הוּא רָאָה כְּמִין אַשְׁלָיַת־שָׁוְא, אִם אָמְרוּ הָאוֹמְרִים, שֶׁיֵּשׁ לְחַלֵּק אֶת הַחַיִּים עִם הַזּוּלַת ("כֵּן, לְחַלֵּק – " אָמַר הוּא). אֲבָל לֹא הָיָה לוֹ בִּלְתִּי־נָעִים אִם הַבְּרִיּוֹת סִפְּרוּ לוֹ דָּבָר עַל בְּנוֹתָיו; הוּא הָיָה מַקְשִׁיב מִתּוֹךְ שִׂימַת־לֵב, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיוּ גָּרוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת.

וְעַל כֵּן הָיָה מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי־שָׁכִיחַ לְגַמְרֵי, שָׁעָה שֶׁפַּעַם אַחַת, לְאַחַר אֲרוּחַת־הַבֹּקֶר, קָרָא בִּקְרִיצַת־עַיִן לְאַבֶּלוֹנֶה: “יֵשׁ אֶצְלֵנוּ אוֹתוֹ הֶרְגֵּל, כַּנִּרְאֶה, כִּי גַּם אֲנִי כּוֹתֵב הִנְנִי בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת. אַתְּ יְכוֹלָה לַעֲזֹר לִי”. אַבֶּלוֹנֶה זָכְרָה מִקְרֶה זֶה דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אֵרַע אֶמֶשׁ.

וּכְבָר לְמָחֳרַת הַיּוֹם הוֹלִיכוּהָ אֶל חֲדַר־עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל אָבִיהָ, זֶה שֶׁהָיָה מְפֻרְסָם כְּחֶדֶר הָאָסוּר בִּכְנִיסָה. לֹא הָיָה לָהּ זְמַן לְהִתְבּוֹנֵן סְבִיבָהּ, שֶׁכֵּן הוֹשִׁיבוּהָ מִיָּד מוּל הַגְּרָף, מֵעֵבֶר לְשֻׁלְחַן־הַכְּתִיבָה שֶׁדּוֹמֶה הָיָה בְּעֵינֶיהָ כְּמִין מִישׁוֹר נִרְחָב עִם סְפָרִים וַעֲרֵמוֹת שֶׁל כְּתָבִים שֶׁכְּמוֹהֶם כְּמוֹ יִשּׁוּבִים.

הַגְּרָף הִכְתִּיב לָהּ. אֵלֶּה שֶׁסָּבְרוּ כִּי גְּרָף בְּרָהֶ כּוֹתֵב אֶת זִכְרוֹנוֹתָיו, לֹא הָיוּ בִּלְתִּי־צוֹדְקִים לְגַמְרֵי. אֶלָּא שֶׁהַמְדֻבָּר לֹא הָיָה בְּזִכְרוֹנוֹת מְדִינִיִּים אוֹ צְבָאִיִּים, כְּפִי שֶׁצִּפּוֹ בְּקֹצֶר־רוּחַ. “אֶת הַלָּלוּ אֲנִי שׁוֹכֵחַ”, אָמַר הָאָדוֹן הַזָּקֵן בְּקִצּוּר, כְּשֶׁפָּנָה מִישֶׁהוּ אֵלָיו בְּנוֹגֵעַ לְעֻבְדּוֹת אֵלֶּה. אֲבָל אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא רָצָה לִשְׁכֹּחַ, הֲלֹא הִיא יַלְדוּתוֹ. אוֹתָהּ הֶחְשִׁיב. וְהָיָה זֶה טִבְעִי מְאֹד, לְפִי דַּעְתּוֹ, כִּי יָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ זְמַן מְרֻחָק הָיְתָה עַל הָעֶלְיוֹנָה אֶצְלוֹ, וְכִי הַיַּלְדוּת דַּוְקָא הָיְתָה פְּרוּשָׂה לְפָנָיו שָׁעָה שֶׁכִּוֵּן אֶת עֵינוֹ אֶל הַפְּנִים, פְּרוּשָׂה לְאוֹרוֹ שֶׁל לַיְלָה צְפוֹנִי בָּהִיר, נִרְגֶּשֶׁת וּבִלְתִּי־רוֹדֶמֶת.

לִפְעָמִים הָיָה קוֹפֵץ וּמִתְרוֹמֵם, מְדַבֵּר אֶל מוּל הַנֵּרוֹת, עַד שֶׁהָיְתָה גַּם לֶהָבָתָם קוֹפֶצֶת. יֵשׁ שֶׁהָיָה צֹרֶךְ לִמְחֹק מִשְׁפָּטִים שְׁלֵמִים, אוֹ אָז הָיָה מְהַלֵּךְ הָלוֹךְ וַחֲזוֹר וְשׁוּלֵי חֲלוּק־הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ, הֶעָשׂוּי מֶשִׁי יָרֹק־כַּנִּילוּס, הָיוּ מִתְנַפְנְפִים בָּאֲוִיר. וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה זֶה הָיָה נוֹכֵחַ עוֹד אִישׁ אֶחָד, סְטֶן, הַמְשָׁרֵת הַזָּקֵן שֶׁל הַחַצְרָן מִיּוּטְלַנְד, שֶׁמִּתַּפְקִידוֹ הָיָה, שָׁעָה שֶׁסַּבָּא הָיָה קוֹפֵץ וְקָם, לָשִׂים אֶת יָדָיו עַל גַּבֵּי הַדַּפִּים הַבּוֹדְדִים וְהַנִּפְרָדִים, שֶׁהָיוּ מְלֵאִים רְשִׁימוֹת וּמְפֻזָרִים עַל פְּנֵי הַשֻּׁלְחָן. הוֹד מַעֲלָתוֹ סָבוּר הָיָה, כִּי הַנְּיָר בַּזְּמַן הַזֶּה לֹא יִצְלַח לִכְלוּם. שֶׁכֵּן קַל הוּא יוֹתֵר מִדַּי, מִתְנַשֵּׁב וּמִתְפַּזֵּר עִם כָּל הִזְדַּמְּנוּת קַלָּה. וּסְטֶן, שֶׁהָיוּ רוֹאִים רַק אֶת מַחֲצִיתוֹ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאֲרֻכָּה, סָבוּר הָיָה כִּסְבָרָתוֹ שֶׁל הַגְּרָף, וְהָיָה יָשׁוּב עַל יָדָיו, עִוֵּר אֶל מוּל אוֹרוֹ שֶׁל יוֹם וּרְצִינִי כְּמוֹ צִפּוֹר־לַיְלָה.

סְטֶן זֶה הָיָה מְבַלֶּה אֶת שְׁעוֹת אַחֲרֵי־הַצָּהֳרַיִם בְּיוֹם א' לַשָּׁבוּעַ בִּקְרִיאַת סְבֶדֶנְבּוֹרְג, וְאִישׁ מִן הַמְּשָׁרְתִים אָסוּר הָיָה לוֹ לְהִכָּנֵס אֶל חֶדְרוֹ, כִּי אָמוֹר אָמְרוּ, שֶׁהוּא מַשְׁבִּיעַ שֵׁדִים. מִשְׁפַּחַת סְטֶן הָיְתָה לָהּ תָּמִיד מַגָּע עִם הַשֵּׁדִים. וּסְטֶן עַצְמוֹ הָיָה כְּאִלּוּ מְיֻעָד מֵרֹאשׁ וּבִמְיֻחָד בִּשְׁבִיל כָּךְ. לְעֵינֵי אִמּוֹ נִתְגַּלָּה מִישֶׁהוּ בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתוֹ. הָיוּ לוֹ עֵינַיִם עֲגֻלּוֹת וּגְדוֹלוֹת, וְקָצֵהוּ הַשֵּׁנִי שֶׁל מַבָּטוֹ הָיָה נָעוּץ תָּמִיד מֵאֲחוֹרָיו שֶׁל זֶה שֶׁהִבִּיט בּוֹ בְּמַבָּט זֶה. אָבִיהָ שֶׁל אַבֶּלוֹנֶה הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתוֹ תְּכוּפוֹת עַל הַשֵּׁדִים כִּשְׁאֹל אֵצֶל אֶחָד אַחֵר עַל דְּבַר קְרוֹבָיו: “הַאִם הֵם בָּאִים וּמְבַקְּרִים אוֹתְךָ, סְטֶן?” הָיָה שׁוֹאֵל בְּכַוָּנָה טוֹבָה. “הֵן טוֹב הַדָּבָר כְּשֶׁהֵם בָּאִים”.

יָמִים אֲחָדִים נִמְשְׁכָה הַהַכְתָּבָה כְּסִדְרָה. אֶלָּא שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן לֹא יָדְעָה אַבֶּלוֹנֶה אֵיךְ לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם “Eckernförde”. הָיָה זֶה שֵׁם־עֶצֶם־פְּרָטִי, וְהִיא לֹא שָׁמְעָה עָלָיו מֵעוֹדָהּ. וְהַגְּרָף אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר אֲמַתְלָה לְהַפְסִיק אֶת הַהַכְתָּבָה, שֶׁנִּרְאֲתָה לוֹ אִטִּית מִדַּי בִּשְׁבִיל קֶצֶב זִכְרוֹנוֹתָיו, גִּלָּה פִּתְאֹם אֶת מֹרַת־רוּחוֹ.

“אֵין הִיא יוֹדַעַת לִכְתּב זֹאת”, אָמַר בַּחֲרִיפוּת, “וַאֲחֵרִים לֹא יֵדְעוּ לִקְרֹא זֹאת. וְהַאִם רָאֹה יִרְאוּ בִּכְלָל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בָּזֶה?” הִמְשִׁיךְ בְּכַעַס וְלֹא הִרְפָּה מִנְּעִיצַת עֵינָיו בְּאַבֶּלוֹנֶה.

“הַאִם רָאֹה יִרְאוּ אֶת סֶן־גֶ’רְמֶן זֶה?” גָּעַר בָּהּ. “הַאִם אָמַרְנוּ סֶן־גֶ’רְמֶן? מַחֲקִי זֹאת. כִּתְבִי: הַמַּרְקִיז מִבֶּלְמָר”.

אַבֶּלוֹנֶה מָחֲקָה וְכָתְבָה. אֶלָּא שֶׁהַגְּרָף הִמְשִׁיךְ עַכְשָׁו לְדַבֵּר בִּמְהִירוּת כָּזֹאת שֶׁמִּן הַנִּמְנָע הָיָה לַעֲקֹב אַחֲרָיו.

“הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לָשֵׂאת יְלָדִים עַל יָדוֹ, זֶה בֶּלְמָר הַמְשֻׁבָּח, אֲבָל אוֹתִי הָיָה מוֹשִׁיב עַל בִּרְכָּיו, כָּל כַּמָּה שֶׁהָיִיתִי קָטָן, וְעָלֹה עָלָה בְּמֹחִי הָרַעְיוֹן, לִנְגֹּס בְּכַפְתּוֹרִי־הַיַּהֲלוֹם שֶׁלּוֹ. דָּבָר זֶה שִׂמַּח אוֹתוֹ. הוּא צָחַק וְהֵרִים אֶת רֹאשִׁי, עַד שֶׁהִבַּטְנוּ זֶה בְּעֵינָיו שֶׁל זֶה: “יֵשׁ לְךָ שִׁנַּיִם מְצֻיָּנוֹת” אָמַר, “שִׁנַּיִם שֶׁיּוֹזְמוֹת דְּבַר־מָה…” אֲבָל אֲנִי שַׂמְתִּי לֵב לְעֵינָיו. לְאַחַר־מִכֵּן הִסְתּוֹבַבְתִּי פֹּה וָשָׁם בָּעוֹלָם. רָאִיתִי כָּל מִינֵי עֵינַיִם, הַאֲמֵן תַּאֲמִינוּ לִי: כָּאֵלֶּה לֹא חָזַרְתִּי עוֹד לִרְאוֹת. בִּשְׁבִיל עֵינַיִם אֵלֶּה לֹא הָיָה צֹרֶךְ שֶׁיִּהְיֶה דְּבַר־מָה לְרַאֲוָה, כִּי דְּבַר־מָה זֶה מָצוּי הָיָה בְּתוֹכָן. הַאִם שָׁמַעְתָּ עַל וֶנֶצְיָה? טוֹב. אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, עֵינַיִם אֵלֶּה מְסֻגָּלוּת הָיוּ לִרְאוֹת אֶת וֶנֶצְיָה בְּתוֹךְ חֲדָרִים אֵלֶּה, וְהָיְתָה נִרְאֵית כְּאִלּוּ הִיא מְצוּיָה כָּאן, מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁמָּצוּי שֻׁלְחָן זֶה. אֲנִי יָשַׁבְתִּי פַּעַם בַּפִּנָּהּ וְהִקְשַׁבְתִּי, בְּסַפְּרוֹ לְאָבִי עַל דְּבַר פָּרַס, וְעַד הַיּוֹם יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי, כִּי רֵיחַ נוֹדֵף מִיָּדַי בְּשֶׁל כָּךְ. אָבִי הֶחֱשִׁיב אוֹתוֹ, וְהוֹד מַעֲלָתוֹ, הַלַּנְדְגְרָף, הָיָה אֶצְלוֹ כְּמִין תַּלְמִיד. אֲבָל הָיֹה הָיוּ דֵּי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִתְיַחֲסוּ אֵלָיו בִּשְׁלִילָה עַל שֶׁהֶחֱשִׁיב אֶת הֶעָבָר רַק אִם עָבָר זֶה מָצוּי הָיָה בְּתוֹכוֹ. וְהֵם לֹא הָיוּ מְסֻגָּלִים לִתְפֹס, כִּי כָּל הַקִּנְיָן הַזֶּה יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה עֵרֶךְ, רַק אִם הִנּוֹ קִנְיָן מִלֵּדָה”.

“הַסְּפָרִים רֵיקִים הֵם”, צָעַק הַגְּרָף בַּמַּבָּע שֶׁל כַּעַס לְעֵבֶר הַקִּירוֹת, "הַדָּם, הוּא הָעִקָּר, וְצָרִיךְ שֶׁנֵּדַע לִקְרֹא בּוֹ. וְהָיוּ לוֹ בְּדָמוֹ סִפּוּרִים מֻפְלָאִים וְצִיּוּרִים מְיֻחָדִים־בְּמִינָם לְבֶּלְמָר זֶה; הוּא יָכוֹל הָיָה לְדַפְדֵּף וְלִפְתֹּחַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁרָצָה וְתָמִיד הָיָה כָּתוּב שָׁם דְּבַר־מָה; שׁוּם דַּף מִדַפֵּי דָמוֹ לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְדַלֵּג עָלָיו. וּכְשֶׁהוּא הָיָה נִסְגָּר מִזְּמַן לִזְמַן בִּבְדִידוּת וְדִפְדֵּף לְעַצְמוֹ בַּחֲשַׁאי, הָיָה מַגִּיעַ אֶל פְּרָקִים הַנּוֹגְעִים לְאַלְכִּמִיָּה וְאַבְנֵי־חֵן וְעַל דְּבַר הַצְּבָעִים. לָמָּה זֶה לֹא יִהְיוּ הַלָּלוּ כְּתוּבִים אֶצְלוֹ? הֵן הַלָּלוּ כְּתוּבִים אֵי־שָׁם ".

“אָדָם זֶה יָכוֹל הָיָה לִחְיוֹת בְּחֶבְרַת אֵיזוֹ אֱמֶת, אִלּוּ הָיָה גַּלְמוּד לְנַפְשׁוֹ. אֶלָּא שֶׁלֹּא דָּבָר קָטָן הוּא לִחְיוֹת יְחִידִי עִם אֱמֶת כָּזֹאת. וְהוּא לֹא הָיָה חֲסַר־טַעַם עַד כְּדֵי כָּךְ, לְהַזְמִין אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁיְּבַקְּרוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ אֵצֶל אֲמִתּוֹ; צָרִיךְ הָיָה לִמְנעַ כִּי אֱמֶת כָּזוֹ תִּהְיֶה לְשִׂיחַת הַבְּרִיּוֹת: לְשֵׁם כָּךְ הָיָה אִישׁ מִזְרָחִי יוֹתֵר מִדַּי. “שָׁלוֹם עָלַיִךְ, גְּבִרְתִּי”, פָּנָה וְאָמַר לָאֱמֶת כַּיָּאוּת, “לְהִתְרָאוֹת לְאַחַר־זְמַן. יִתָּכֵן כִּי הָיֹה נִהְיֶה חֲזָקִים יוֹתֵר בְּעוֹד אֶלֶף שָׁנִים וְלֹא יַפְרִיעוּ לָנוּ. יָפְיֵךְ הִנּוֹ עֲדַיִן בְּתַהֲלִיךְ שֶׁל הִתְהַוּוּת, גְּבִרְתִּי”, אָמַר, וְלֹא הָיָה זֶה רַק גִּלּוּי שֶׁל אֲדִיבוּת בִּלְבַד. וּבָזֶה נִפְרַד וְעָרַךְ בִּשְׁבִיל הַבְּרִיּוֹת אֶת גַּן־הַחַיּוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁהָיָה כְּעֵין גַּן לְטִפּוּחַ כָּל מִינֵי שֶׁקֶר גְּדוֹלִים, שֶׁלֹּא רָאוּ עוֹד כְּמוֹתָם אֶצְלֵנוּ, חֲמָמָה לְגֻזְמָאוֹת וּשְׂדֵה־תְּאֵנִים מְטֻפַּחַת בִּשְׁבִיל סוֹדוֹת מְדֻמִּים. וְאָז בָּאוּ הַבְּרִיּוֹת מִכָּל הָעֲבָרִים, וְהוּא הִתְהַלֵּךְ סָבִיב סָבִיב עִם אַבְזְמֵי־יַהֲלוֹמִים לִנְעָלָיו וְהָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַבָּלַת הָאוֹרְחִים”.

“יֵשׁוּת שִׁטְחִית: מַה? בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר הָיְתָה זוֹ כְּמִין אַבִּירוּת כְּלַפֵּי גְּבִרְתּוֹ, וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן אַף נִשְׁמַר יָפֶה מַרְאֵהוּ הַחִיצוֹנִי”.

זֶה זְמַן־מָה שֶׁאֵין הַזָּקֵן מְדַבֵּר עוֹד אֶל אַבֶּלוֹנֶה, שֶׁשָּׁכַח אוֹתָהּ. הוּא הִתְהַלֵּךְ כַּאֲחוּז כַּעַס הָלוֹךְ וַחֲזוֹר וְנָעַץ מַבְּטֵי הִתְגָּרוּת בִּסְטֶן. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ כִּי סְטֶן יִתְגַּלְגֵּל בְּרֶגַע מְסֻיָּם וְיִהְיֶה לְאִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ הָגֹה הָגָה. אֲבָל סְטֶן לֹא הִתְגַּלְגֵּל עֲדַיִן לִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ.

“צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹתוֹ”, הִמְשִׁיךְ גְּרָף בְּרָהֶ בְּלַהַט. “הָיָה זְמַן, וְהוּא נִרְאֶה הָיָה לָעַיִן, אַף־עַל־פִּי שֶׁעַל מַעַטְפוֹת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהָיָה מְקַבֵּל בְּכַמָּה עָרִים, לֹא הָיָה רָשׁוּם כָּל שֵׁם שֶׁהוּא, וְרַק שֵׁם הַמָּקוֹם הָיָה רָשׁוּם וְלֹא יוֹתֵר. אֲבָל אֲנִי רָאֹה רְאִיתִיו”.

“הוּא לֹא הָיָה יָפֶה”. הַגְּרָף צָחַק צְחוֹק מוּזָר וְחָפוּז. “כְּמוֹ־כֵן לֹא הָיָה, מָה שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְכַנִּים, בַּעַל תֹּאַר חָשׁוּב אוֹ אַצִּיל: תָּמִיד הָיוּ חֲשׁוּבִים וַאֲצִילִים מִמֶּנּוּ עַל יָדוֹ. הוּא הָיָה עָשִׁיר: אֲבָל זֶה הָיָה אֶצְלוֹ רַק בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה, וְדָבָר שֶׁאֵין לְהַתְמִיד בּוֹ. הוּא הָיָה בַּעַל שִׁעוּר קוֹמָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲחֵרִים נִרְאוּ גְּבוֹהִים מִמֶּנּוּ. לֹא יָכֹלְתִּי אָז לִשְׁפֹּט, כַּמּוּבָן, אִם הָיָה נָבוֹן אוֹ אִם הָיְתָה בּוֹ סְגֻלָּה דּוֹמָה לְכָךְ, שֶׁמְּשַׁוִּים לָהּ עֵרֶךְ –: אֲבָל הָאִישׁ הָיֹה הָיָה”.

הַגְּרָף נִצָּב רוֹטֵט וְהֵנִיעַ אֶת יָדוֹ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִצִּיג דְּבַר־מָה בְּתוֹךְ הֶחָלָל, דָּבָר הָעוֹמֵד וְקַיָּם.

אוֹתוֹ רֶקַע הִשְׁגִּיחַ שׁוּב בְּאַבֶּלוֹנֶה.

“הֲרוֹאָה אַתְּ אוֹתוֹ?” פָּנָה אֵלֶיהָ בִּנְעִימָה שֶׁל שְׂרָרָה. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם נָטַל פָּמוֹט־כֶּסֶף אֶחָד וְהֵאִיר בּוֹ אֶת פָּנֶיהָ עַד כְּדֵי סִנְווּר.

אַבֶּלוֹנֶה נִזְכְּרָה, כִּי אָמְנָם רָאֹה רָאֲתָה אוֹתוֹ.

בַּיָּמִים הַקְּרוֹבִים שֶׁלְּאַחַר־מִכֵּן נִקְרְאָה אַבֶּלוֹנֶה בְּאֹפֶן סָדִיר וְהַהַכְתָּבָה נִמְשְׁכָה לְאַחַר מִקְרֶה זֶה וּלְהַבָּא בְּיֶתֶר שַׁלְוָה. הַגְּרָף צֵרַף עַל פִּי כָּל מִינֵי תְּעוּדוֹת אֶת זִכְרוֹנוֹתָיו הַמֻּקְדָּמִים הַנּוֹגְעִים לַחוּג בֶּרְנְסְטוֹרְף אֲשֶׁר בִּמְחִצָּתוֹ הָיָה תַּפְקִיד מְסֻיָּם לְאָבִיו. אַבֶּלוֹנֶה הָיְתָה עַכְשָׁו נוֹטָה בִּמְיֻחָד אֶל הַיִּחוּד אֲשֶׁר בַּעֲבוֹדָתָהּ זוֹ, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁרָאָה אֶת הַשְּׁנַיִם, יָכוֹל הָיָה לִסְבֹּר כִּי שֻׁתָּפוּת זוֹ בַּעֲלַת מְגַמָּה קְבוּעָה, כָּמוֹהָ כְּמִין מְהֵימָנוּת וְאִינְטִימִיּוֹת אֲמִתִּית.

פַּעַם אַחַת, שָׁעָה שֶׁאַבֶּלוֹנֶה רָצְתָה כְּבָר לִמְשֹׁךְ אֶת יָדָהּ מִן הָעֲבוֹדָה, נִטְפַּל אֵלֶיהָ הָאָדוֹן הַזָקֵן, וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הִנִּיחַ אֶת יָדָיו מֵאֲחוֹרָיו בִּכְעֵין הַפְתָּעָה: “מָחָר אָנוּ כּוֹתְבִים עַל יוּלְיָה רֶבֶנְטְלוֹב” אָמַר וְהִטְעִים אֶת דְּבָרָיו: “זוֹ הָיְתָה קְדוֹשָׁה”.

נִרְאֶה, כִּי אַבֶּלוֹנֶה הִבִּיטָה בּוֹ מִתּוֹךְ חֹסֶר־אֵמוּן.

“כֵּן, כֵּן, גַּם זֶה מָצוּי עֲדַיִן”, עָמַד עַל דְּבָרָיו בִּנְעִימַת מְצַוֶּה, “הַכֹּל מָצוּי, הַדֻּכָּסִית אַבֶּל”.

הוּא נָטַל אֶת יָדֶיהָ שֶׁל אַבֶּלוֹנֶה וּפָתַח אֶת כַּפּוֹתֶיהָ כִּפְתֹחַ סֵפֶר. “הָיְתָה לָהּ Stigmata” (תָּוִים, מִכְווֹת), אָמַר, “פֹּה וָשָׁם”. וְהוּא הִקִּישׁ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הַקָּרוֹת בְּקִצּוּר וּבְנֻקְשׁוּת אֶל תּוֹךְ שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדֶיהָ.

אַבֶּלוֹנֶה לֹא הִכִּירָה אֶת הַבִּטּוּי Stigmata. הָעִנְיָן יִתְבָּרֵר לְהַלָּן, סְבוּרָה הָיְתָה; הָיָה בָּהּ מִשּׁוּם קֹצֶר־רוּחַ לָדַעַת עַל הַקְּדוֹשָׁה, אֲשֶׁר אָבִיהָ עוֹד רָאָה אוֹתָהּ.אֶלָּא שֶׁהִיא לֹא נִקְרְאָה עוֹד אֵלָיו, לֹא לְמָחֳרָת הַיּוֹם וְלֹא לְאַחַר־מִכֵּן. –

“עַל הַגְּרָפִית רֶבֶנְטְלוֹב הֵן שׂוֹחֲחוּ תְּכוּפוֹת אֶצְלְכֶם” סִכְּמָה אַבֶּלוֹנֶה בְּקִצּוּר, שָׁעָה שֶׁבִּקַּשְׁתִּיהָ לְסַפֵּר יוֹתֵר. הִיא נִרְאֲתָה עֲיֵפָה; כְּמוֹ כֵן אָמְרָה כִּי הִיא שָׁכְחָה כְּבָר אֶת רֹב הַדְּבָרִים. “אֲבָל בִּשְׁנֵי מַגָּעִים אֵלֶּה עוֹדֶנִּי חָשָׁה לִפְעָמִים”, הָיְתָה מְחַיֶּכֶת וְלֹא יָכְלָה לַחְדֹּל מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּסַקְרָנוּת אֶל תּוֹךְ כַּפּוֹת יָדֶיהָ הָרֵיקוֹת.

עוֹד לִפְנֵי מוֹת אָבִי נִשְׁתַּנָּה הַכֹּל. אוּלְסְגַרְד לֹא הָיְתָה עוֹד קִנְיָנֵנוּ. אָבִי מֵת בָּעִיר בְּדִירַת־קוֹמָה, שֶׁנִּרְאֲתָה לִי כְּאוֹיֶבֶת וְזָרָה. הָיִיתִי כְּבָר אָז בְּחוּץ־לָאָרֶץ וְחָזַרְתִּי בְּאִחוּר רַב.

הוּא הֻשְׁכַּב בַּחֶדֶר הַפּוֹנֶה לֶחָצֵר בֵּין שְׁנֵי טוּרֵי נֵרוֹת גְּבוֹהִים. נִיחוֹחַ הַפְּרָחִים הָיָה בִּלְתִּי־נִתְפָּס כְּמוֹ קוֹלוֹת רַבִּים הַנִּשְׁמָעִים בְּבַת־אַחַת. לְפָנָיו הַיָּפוֹת, שֶׁהָעֵינַיִם בְּתוֹכָן נֶעֶצְמוּ, הָיְתָה אֲרֶשֶׁת שֶׁל הִזָּכְרוּת אֲדִיבָה, הוּא הָיָה לָבוּשׁ בְּמַדֵּי רַב־הַצַּיָּדִים, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ אֵיזוֹ סִבָּה שֶׁהִיא, שָׂמוּ עָלָיו אֶת הַקִּשּׁוּר הַלָּבָן בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל הַכָּחֹל. הַיָּדַיִם לֹא הָיוּ שְׁלוּבוֹת, הֵן הָיוּ מֻנָּחוֹת צְלוּבוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְדוֹמוֹת הָיוּ כִּמְּלָאכוּתִיּוּת וְחַסְרוֹת הַבָּעָה. סִפְּרוּ לִי עַל־רֶגֶל־אַחַת, כִּי הוּא הִתְעַנָּה הַרְבֵּה: וְלֹא נִרְאֶה הָיָה הַדָּבָר, תָּוָיו הָיוּ סְדוּרִים כְּאוֹתָם רָהִיטִים בַּחֲדַר־הָאוֹרְחִים, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא הַיּוֹצֵא וְנָסַע. הָיְתָה לִי הַרְגָּשָׁה, כְּאִלּוּ כְּבָר רְאִיתִיו פְּעָמִים אֲחָדוֹת כְּמֵת; עַד כְּדֵי כָּךְ מֻכָּר הָיָה לִי הַכֹּל.

חֲדָשָׁה הָיְתָה רַק הַסְּבִיבָה, שֶׁפָּגְעָה בִּי בְּצוּרָה לֹא נְעִימָה. חָדָשׁ הָיָה זֶה הַחֶדֶר הַקּוֹדֵר, שֶׁמִּמּוּלוֹ הָיוּ חַלּוֹנוֹת, כַּנִּרְאֶה חַלּוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. חָדָשׁ הָיָה הַדָּבָר, שֶׁסִיבֶרְסֶן הָיְתָה סָרָה הֵנָּה מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָהּ עוֹשָׂה דָּבָר. סִיבֶרְסֶן הַזְּקֵנָה. לְאַחַר־כָּךְ עָמַדְתִּי לִסְעֹד אֶת אֲרוּחַת־הַבֹּקֶר. פְּעָמִים אֲחָדוֹת הוֹדִיעוּנִי עַל אֲרוּחַת־הַבֹּקֶר הַמּוּכָנָה, וַאֲנִי לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי כְּלָל לִסְעֹד בְּבֹקֶר זֶה דַּוְקָא. וְלֹא הִבְחַנְתִּי כְּלָל שֶׁהֵם רָצוּ פָּשׁוּט לְהִפָּטֵר מִמֶּנִּי; לְבַסּוֹף, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסְתַּלַּקְתִּי, הוֹדִיעָה סִיבֶרְסֶן לְפֶתַע־פִּתְאֹם כִּי הָרוֹפְאִים הִגִּיעוּ. לֹא תָּפַסְתִּי לְשֵׁם מָה בָּאוּ. יֵשׁ עוֹד לַעֲשׂוֹת דְּבַר־מָה, אָמְרָה סִיבֶרְסֶן וְהִבִּיטָה בִּי בַּכַּוָּנָה רַבָּה בְּעֵינֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת. אוֹ אָז נִכְנְסוּ מְבֹהָלִים קְצָת שְׁנֵי אֲדוֹנִים: אֵלֶּה הָיוּ הָרוֹפְאִים. הָרִאשׁוֹן הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ בִּדְחִיפָה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיוּ לוֹ קַרְנַיִם וְהוּא רָצָה לִנְגֹּחַ בָּהֶן, כְּדֵי לְהַבִּיט בָּנוּ מֵעַל לְמִשְׁקָפָיו: קֹדֶם כָּל בְּסִיבֶרְסֶן, וּלְאַחַר־מִכֵּן בִּי.

הוּא קַד קִדָּה הַדּוֹמָה לְנִימוּסֵי סְטוּדֶנְטִים. “לְרַב הַצַּיָּדִים הָיְתָה עוֹד מִשְׁאָלָה אַחַת” אָמַר כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּכְנַס; הָיְתָה שׁוּב הַרְגָּשָׁה כְּאִלּוּ הוּא מְבֹהָל. הִכְרַחְתִּי אוֹתוֹ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא לְכַוֵּן אֶת מַבָּטוֹ מִבַּעַד לְמִשְׁקָפָיו. חֲבֵרוֹ הָיָה אִישׁ שָׁמֵן, בַּעַל קְלִפָּה דַּקָּה, בְּלוֹנְדִי; עָלְתָה מַחְשָׁבָה בְּמֹחִי שֶׁנִּתָּן לַהֲבִיאוֹ בְּקַלּוּת לִידֵי הַסְמָקָה. בֵּינְתַיִם הָיְתָה הַפְסָקָה. מוּזָר הָיָה, כִּי לְרַב־הַצַּיָּדִים הָיְתָה עַכְשָׁו עוֹד מִשְׁאָלָה.

הֵצַצְתִּי שׁוּב בְּלִי כַּוָּנָהּ בַּפָּנִים הַיָּפוֹת וְשָׁווֹת־הַתָּוִים, אוֹ אָז יָדַעְתִּי, כִּי הוּא בִּקֵּשׁ לְעַצְמוֹ בִּטָּחוֹן. אֶת הַבִּטָּחוֹן בִּקֵּשׁ, בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר, תָּמִיד תָּמִיד. וְהִנֵּה הַשֵּׂג הִשִּׂיגוּ.

“בָּאתֶם לְשֵׁם נִקּוּב הַלֵּב: בְּבַקָּשָׁה”.

הִשְׁתַּחֲוֵיתִי וְהִסְתַּלַּקְתִּי. שְׁנֵי הָרוֹפְאִים הִתְכּוֹפְפוּ אוֹתוֹ רֶגַע בְּבַת־אַחַת וְהֵחֵלּוּ לְהִדָּבֵר עַל מַהוּת הַמְּלָאכָה. מִישֶׁהוּ הֵסִיט כְּבָר הַצִּדָּה גַּם אֶת הַנֵּרוֹת. אֲבָל הַמְּבֻגָּר שֶׁבֵּינֵיהֶם הִתְקָרֵב אֵלַי שׁוּב שְׁנֵי צְעָדִים. מִתּוֹךְ קִרְבָה מְסֻיֶּמֶת הִתְכּוֹפֵף לְפָנָיו, כְּדֵי לַחֲסֹךְ לְעַצְמוֹ כִּבְרַת דֶּרֶךְ וְהִבִּיט בִּי בְּכַעַס. “לֹא נָחוּץ”, אָמַר, “כְּלוֹמַר, דַּעְתִּי הִיא, כִּי מוּטָב אוּלַי, כִּי אַתָּה…”

הוּא נִרְאָה לִי כְּמֻזְנָח וּמְרֻפָּט בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ הַחַסְכָנִית וְהַנֶּחְפֶּזֶת. שׁוּב קַדְתִּי קִדָּה; יָצָא שֶׁשּׁוּב הִשְׁתַּחֲוֵיתִי.

“תּוֹדָה”, אָמַרְתִּי בְּצִמְצוּם דִּבּוּר, “לֹא אַפְרִיעַ”.

יָדוֹעַ יָדַעְתִּי, כִּי אֶשָּׂא אֶת הַמַּעֲשֶׁה וְלֹא הָיָה כָּל יְסוֹד וְנִמּוּק לְהִתְחַמֵּק מִכָּךְ. הֶכְרֵחַ הָיָה שֶׁהָעִנְיָן יִשְׁתַּלְשֵׁל בְּצוּרָה זוֹ. שֶׁמָּא הָיָה נָעוּץ בָּזֶה טַעְמוֹ שֶׁל כָּל הָעִנְיָן. וַהֲלֹא לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם הֵיאַךְ נוֹקְבִים חָזֵהוּ שֶׁל מִישֶׁהוּ. וְנִרְאֶה הָיָה לִי כִּדְבַר־מָה נָכוֹן, לֹא לְוַתֵּר עַל נִסָּיוֹן כָּזֶה. כֵּיוָן שֶׁבָּא לְלֹא כְּפִיָה וּכְאִלּוּ הֶכְרֵחִי. בְּאַכְזָבוֹת לֹא הֶאֱמַנְתִּי עוֹד כְּבָר אָז; לֹא הָיְתָה, אֵפוֹא, סִבָּה לַחֲשָׁשׁ.

לֹא, לֹא, אֵין אִישׁ מְסֻגָּל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ מֵרֹאשׁ כָּל מְאוּמָה בָּעוֹלָם, אַף לֹא דָּבָר שֶׁל מַה־בְּכָךְ. הַכֹּל מִצְטָרֵף מִפְּרָטִים רַבִּים כָּל־כָּךְ, שֶׁאֵין לְשַׁעֲרָם כְּלָל, וְאִלּוּ בְּדִמְיוֹנוֹ אָדָם מְדַלֵּג עֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ מַבְחִין, שֶׁהֵם חֲסֵרִים, מִכֹּחַ הַחִפָּזוֹן. וְאִלּוּ הָעֻבְדּוֹת אִטִּיּוֹת הֵן וּמְפֹרָטוֹת עַד אֵין שִׁעוּר.

מִי הוּא, דֶּרֶךְ מָשָׁל, זֶה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְתָאֵר לְעַצְמוֹ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַזֹּאת. מִן הָרֶגַע שֶׁנֶּחְשָׂף הֶחָזֶה הָרָחָב וְהַגָּבֹהַּ, מִיָּד מָצָא הָאִישׁ הַקָּטָן וְהַנֶּחְפָּז אֶת הַמָּקוֹם שֶׁנִּזְקָק לוֹ. אֶלָּא שֶׁהַמַּכְשִׁיר אֲשֶׁר נִנְעַץ בִּמְהִירוּת לֹא חָדַר כָּרָאוּי. הָיְתָה לִי הַרְגָּשָׁה כְּאִלּוּ הַזְּמַן יָצָא מִן הַחֶדֶר הַזֶּה. דּוֹמִים הָיִינוּ לִקְבוּצַת אֲנָשִׁים בִּתְמוּנָה. אֲבָל לְפֶתַע־פִּתְאֹם פָּרַץ הַזְּמַן בְּלִוְיַת רַעַשׁ קָטָן וְחָלָק, וְהָיָה מָצוּי כְּבָר בְּמִדָּה מֻרְבָּה מִזּוֹ שֶׁבֻּזְבְּזָה הֵימֶנּוּ. לְפֶתַע־פִּתְאֹם כְּאִלּוּ דָּפְקוּ אֵי־שָׁם. מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי עוֹד דְּפִיקָה כָּזֹאת: דְּפִיקָה חַמָּה, אֲטוּמָה, כְּפוּלָה. שְׁמִיעָתִי מָסְרָה אוֹתָהּ הָלְאָה, וּמִיָּד רָאִיתִי, כִּי הָרוֹפֵא הִגִּיעַ אֶל הַקַּרְקָעִית. אֲבָל עָבַר רֶגַע אֶחָד עַד שֶׁנִּתְמַזְּגוּ אֶצְלִי שְׁנֵי מִינֵי הָרשֶׁם. כָּךְ, כָּךְ, סָבַרְתִּי, הַמַּכְשִׁיר חָדַר. הָיָה בִּדְפִיקָה זוֹ, מֵחֲמַת הַקֶּצֶב שֶׁבָּהּ, דְּבַר־מָה שֶׁכָּמוֹהוּ כְּשִׂמְחָה־לְאֵיד.

הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּאִישׁ, אֲשֶׁר יְדַעְתִּיו עַכְשָׁו זְמַן רַב כָּל כָּךְ. לֹא, הוּא כָּבַשׁ אֶת עַצְמוֹ; אִישׁ עוֹבֵד, מַעֲשִׂי וּמָהִיר, שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְהַמְשִׁיךְ וְלָלֶכֶת מִיָּד. לֹא הָיָה אֶצְלוֹ כָּל סִימָן לַהֲנָאָה אוֹ לְסִפּוּק. רַק בְּרַקָּתוֹ הַשְּׂמָאלִית הִזְדַּקְּפוּ שְׂעָרוֹת מִכֹּחוֹ שֶׁל אֵיזֶה חוּשׁ יָשָׁן נוֹשָׁן. הוּא שָׁלַף אֶת הַמַּכְשִׁיר בִּזְהִירוּת וְהִשְׁגַּחְתִּי שֶׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ כְּמִין פֶּה, שֶׁמִּמֶּנּוּ נָזַל פַּעֲמַיִם, בָּזֶה אַחַר זֶה, דָּם, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אָמַר אֲמִירָה בַּת שְׁתֵּי הֲבָרוֹת. הָרוֹפֵא הַצָּעִיר, הַבְּלוֹנְדִּי, נָטַל אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת וּבְאֶלֶגַנְטִיּוּת לְתוֹךְ צְרוֹר שֶׁל צֶמֶר־גֶּפֶן. וְהִנֵּה נִשְׁאַר הַפֶּצַע שָׁלֵו, דּוֹמֶה לָעַיִן אֲשֶׁר נֶעֶצְמָה.

יֵשׁ לְשַׁעֵר, כִּי הִשְׁתַּחֲוֵיתִי שׁוּב, הַפַּעַם בְּלִי כָּל כַּוָּנָהּ וּלְלֹא שִׂימַת־לֵב. עַל כָּל פָּנִים הָיִיתִי נִדְהַם לְהִמָּצֵא לְבַדִּי. מִישֶׁהוּ חָזַר וְסִדֵּר אֶת הַמַּדִּים, וְהַקִּשּׁוּר הַלָּבָן מֻנָּח הָיָה שָׁם כְּמִקֹּדֶם. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו הֵי רַב־הַצַּיָּדִים מֵת, וְלֹא הוּא לְבַדּוֹ. הִנֵּה כִּי כֵן נָקוּב הָיָה לִבֵּנוּ, לֵב כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. הִנֵּה כִּי כֵן חָלַף הַדָּבָר וְעָבַר. זוֹ הָיְתָה אֵפוֹא שְׁבִירַת־הַקַּסְדָּה: “הָיֹה הָיָה בְּרִיגֶה וְלֹא יִהְיֶה עוֹד”.

עַל אוֹדוֹת לִבִּי לֹא הִרְהַרְתִּי. וּכְשֶׁנִּזְכַּרְתִּי בְּכָךְ לְאַחַר זְמַן, יָדַעְתִּי נֶאֱמָנָה לָרִאשׁוֹנָה, כִּי לְשֵׁם מַטָּרָה זוֹ אֵינוֹ בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. הָיָה זֶה לֵב בּוֹדֵד בְּמוֹעֲדָיו. הוּא הָיָה כְּבָר מוּכָן וּמְזֻמָּן לְהַתְחִיל הַכֹּל מִבְּרֵאשִׁית.

יוֹדְעַנִי, כִּי שִׁדַּלְתִּי אֶת עַצְמִי לְהַאֲמִין, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִנְסֹעַ מִזֶּה תֵּיכֶף וּמִיָּד. קֹדֶם־כָּל צָרִיךְ שֶׁהַכֹּל יְסֻדַּר, חָזַרְתִּי וְשִׁנַּנְתִּי לְעַצְמִי. וּמָה יֵשׁ לְסַדֵּר לֹא הָיָה בָּרוּר לִי. לֹא הָיָה מְאוּמָה לַעֲשׂוֹת. הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּעִיר הָלוֹךְ וַחֲזוֹר וְקָבַעְתִּי, כִּי פָּנֶיהָ הִשְׁתַּנּוּ. נָעִים הָיָה לִי לָצֵאת מִן הַמָּלוֹן, שֶׁבּוֹ הִתְאַכְסַנְתִּי, וְלִרְאוֹת, כִּי הִיא עַכְשָׁו עִיר לִמְבֻגָּרִים, שֶׁהָיְתָה מַבְלִיטָה בְּפָנַי אֶת כָּל סְגֻלּוֹתֶיהָ כִּמְעַט כְּמוֹ בִּפְנֵי זָר. הַכֹּל נִצְטַמְצֵם וַאֲנִי טִיַּלְתִּי לְכָל אֹרֶךְ לַנְגֶלִינִיָה וְעַד לַמִּגְדַּלּוֹר וַחֲזָרָה. כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לִמְחוֹז אַמַלִיֶנְגָדֶה, יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת, כִּי דְּבַר־מָה יָצָא מֵאֵי־שָׁם, שֶׁהִכַּרְנוּהוּ שָׁנִים רַבּוֹת, וַאֲשֶׁר הִשְׁפִּיעַ שׁוּב אֶת רְשָׁמָיו. הָיוּ כָּאן חַלּוֹנוֹת שֶׁל קֶרֶן־זָוִית, אוֹ קְשָׁתוֹת־שְׁעָרִים, אוֹ פָּנָסִים, שֶׁיָּדוֹעַ יָדְעוּ רַבּוֹת עָלַי וְהֵם אִיְּמוּ עָלַי בְּכָךְ. הִצַּצְתִּי אֶל תּוֹךְ פְּנֵיהֶם וְרָמַזְתִּי לָהֶם כִּי אֲנִי מִתְאַכְסֵן בְּמָלוֹן “פֶנִיקְס” וְכִי יֵשׁ בְּיָדִי לַעֲזֹב כָּל רֶגַע. אֶלָּא שֶׁמַּצְפּוּנִי לֹא שָׁקַט בְּשֶׁל כָּךְ. עָלָה בִּי הַחֲשָׁד כִּי לֹא הִדְבַּרְתִּי עֲדַיִן אַף הַשְׁפָּעָה מֵהַשְׁפָּעוֹת אֵלֶּה אוֹ קֶשֶׁר מִקְּשָׁרִים אֵלֶּה. עָזוֹב עָזַבְתִּי אוֹתָם יוֹם אֶחָד, אַף בְּטֶרֶם גָּמְלוּ. אַף הַיַּלְדוּת זְקוּקָה, בְּמִדַּת מָה, לְהַשְׁלָמָה, אִם אֵין רוֹצִים לְאַבְּדָהּ כָּלִיל. וְשָׁעָה שֶׁהַשֵּׂג הִשַּׂגְתִּי, כִּי הַיַּלְדוּת אָבְדָה, הִשַּׂגְתִּי כְּמוֹ־כֵן, כִּי לֹא יִהְיֶה לִי בִּמְקוֹמָהּ דְּבַר־מָה אַחֵר אֲשֶׁר אוּכַל לִסְמֹךְ עָלָיו.

שָׁעוֹת אֲחָדוֹת הָיִיתִי מְבַלֶּה יוֹם־יוֹם בְּ־Dronningens Tvaergade, בַּחֲדָרִים הַצָּרִים, שֶׁדּוֹמֶה הָיוּ כְּאִלּוּ הֵם נֶעֱלָבִים, כְּכָל הַדִּירוֹת הַשְּׂכוּרוֹת, שֶׁבָּהֶן מֵת מִישֶׁהוּ. הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בֵּין שֻׁלְחַן־הַכְּתִיבָה לְבֵין תַּנּוּר־הָרְעָפִים הַגָּדוֹל וְהַלָּבָן וְהָיִיתִי שׂוֹרֵף אֶת נְיָרוֹתָיו שֶׁל רַב־הַצַּיָּדִים. הִתְחַלְתִּי לְהָטִיל לְתוֹךְ הָאֵשׁ אֶת הַמִּכְתָּבִים, שֶׁהָיוּ צְרוּרִים, אֶלָּא שֶׁהַצְּרוֹרוֹת הַקְּטַנִּים הָיוּ קְשׁוּרִים קֶשֶׁר חָזָק מְאֹד וְהָיוּ נֶחֱרָכִים רַק בַּשּׁוּלַיִם. וּבְעָמָל רַב עָלָה לִי מַעֲשֶׂה הַתָּרַת הַקְּשָׁרִים. לָרֹב שֶׁבֵּינֵיהֶם הָיָה בֹּשֶׂם חָזָק וּמַשְׁפִּיעַ רֹשֶׁם, אֲשֶׁר הָיָה חוֹדֵר לִנְחִירַי, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ לְעוֹרֵר גַּם בִּי זִכְרוֹנוֹת. וְלִי לֹא הָיוּ כָּל זִכְרוֹנוֹת. אֶלָּא פְּעָמִים הָיָה קוֹרֶה, שֶׁצִּלּוּמִים הָיוּ נוֹשְׁרִים, שֶׁהָיוּ כְּבֵדִים מִכָּל הַשְּׁאָר; צִלּוּמִים אֵלֶּה הָיוּ נִשְׂרָפִים בְּאִטִּיּוּת אֲשֶׁר לֹא תְּשֹׁעָר. אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ קָרָה הַדָּבָר. שֶׁלְּפֶתַע־פִּתְאֹם עָלְתָה בִּי מַחֲשָׁבָה, שֶׁמָּא יֵשׁ בֵּין כָּל אֵלֶּה תְּמוּנָתוֹ שֶׁל אִינְגְבּוֹרְג. אֲבָל כָּל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי בּוֹדֵק, מָצָאתִי תְּמוּנוֹת שֶׁל נָשִׁים מְבֻגָּרוֹת, מְפֹאָרוֹת, יָפוֹת בִּמְפֹרָשׁ, אֲשֶׁר הָיוּ מַעֲלוֹת עַל דַּעְתִּי מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת. הִתְבָּרֵר בְּכָל־זֹאת, שֶׁלֹּא הָיִיתִי נְטוּל זִכְרוֹנוֹת לְגַמְרֵי. עֵינַיִם אֵלֶּה הָיוּ בְּדִיּוּק כָּעֵינַיִם שֶׁבָּהֶן הָיִיתִי מִשְׁתַּקֵּף שָׁעָה שֶׁטִּיַּלְתִּי עִם אָבִי בָּרְחוֹב כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לְהִתְבַּגֵּר. אָז הָיוּ עוֹטוֹת אוֹתִי בְּמַבָּט שֶׁהָיָה נִשְׁלָח מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּתָהּ שֶׁל מֶרְכָּבָה, שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ. עַכְשָׁו יָדַעְתִּי כֵּן הֵן הָיוּ מַשְׁווֹת אוֹתִי אָז אֵלָיו וְהַהַשְׁוָאָה לֹא הָיְתָה לְטוֹבָתִי. וְאֵין סָפֵק בְּכָךְ, שֶׁכֵּן רַב־הַצַּיָּדִים לֹא הָיָה לוֹ מַה לַחֲשֹׁשׁ מִפְּנֵי כָּל הַשְׁוָאָה שֶׁהִיא.

יִתָּכֵן כִּי עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת דְּבַר פַּחְדּוֹ. וּרְצוֹנִי לְהַסְבִּיר, אֵיכָה הִגַּעְתִּי אֶל הַשְׁעָרָה זוֹ. בְּעִמְקֵי אַרְנָקוֹ מָצוּי הָיָה נְיָר, שֶׁהָיָה מְקֻפָּל מִלִּפְנֵי הַרְבֵּה זְמַן, כָּמוּשׁ, סָדוּק בִּמְקוֹם קִפּוּלָיו. קָרוֹא קָרָאתִי בּוֹ בְּטֶרֶם שֶׁשְּׂרַפְתִּיו. הוּא נִכְתַּב בְּמֵיטַב הִקְפִידָה, בְּבִטָּחוֹן וּבְאֹרַח שָׁוֶה, אֲבָל מִיָּד הִבְחַנְתִּי, כִּי הָיְתָה זוֹ רַק טְיוּטָה.

“שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת לִפְנֵי מוֹתוֹ”, כָּךְ הִתְחִיל הַכָּתוּב, וְהַמְּדֻבָּר הָיָה בִּכְּרִיסְטִיָן הָרְבִיעִי. אֵינִי יָכוֹל, כַּמּוּבָן, לַחֲזֹר עַל הַתֹּכֶן מִלָּה בְּמִלָּה. “שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת לִפְנֵי מוֹתוֹ בִּקֵּשׁ לָקוּם. הָרוֹפֵא וְהַחַצְרָן ווֹרְמִיּוּס עָזְרוּ לוֹ לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו. הוּא עָמַד שָׁעָה קַלָּה לְלֹא בִּטָּחוֹן, אֲבָל עָמַד, וְהֵם הִלְבִּישׁוּ לוֹ אֶת בֶּגֶד הַלַּיְלָה הַמְתֻפָּר. אוֹ אָז יָשַׁב פִּתְאֹם עַל קְצֵה הַמִּטָּה וְאָמַר דְּבַר־מָה. וְקָשֶׁה הָיָה לְהָבִין. הָרוֹפֵא סָעַד אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית, כְּדֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא יִפֹּל אֲחוֹרַנִּית. כָּךְ יָשְׁבוּ, וְהַמֶּלֶךְ אָמַר מִפֶּרֶק לְפֶרֶק, בְּקשִׁי וּבְעַצְבוּת, אֶת הַדְּבָרִים הַבִּלְתִּי־מוּבָנִים. לְבַסּוֹף הִתְחִיל הָרוֹפֵא לְעוֹדְדוֹ בְּדִבּוּרָיו; הוּא קִוָּה, כִּי יְנַחֵשׁ סוֹף־סוֹף מָה רוֹצֶה הַמֶּלֶךְ לוֹמַר. לְאַחַר רֶגַע הִפְסִיקוּ הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר בִּצְלִילוּת גְּמוּרָה: “הָהּ, דּוֹקְטוֹר, דּוֹקְטוֹר, מָה שְׁמוֹ?” קָשֶׁה הָיָה לָרוֹפֵא לְהִזָּכֵר”.

“שְׁפֶּרְלִינְג, מַלְכִּי רַב־הַחֶסֶד”.

"אֶלָּא שֶׁלֹּא בְּכָךְ הָיָה הָעִקָּר. מִשֶּׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ כִּי מְבִינִים לִדְבָרָיו, פָּקַח לִרְוָחָה אֶת עֵינוֹ הַיְּמָנִית, שֶׁנִּשְׁאֲרָה לוֹ עוֹד, וְהָגָה בִּמְלֹא כָּל פָּנָיו אֶת הַמִּלָּה הַיְּחִידָה שֶׁלְּשׁוֹנוֹ צֵרְפָה מִזֶּה שָׁעוֹת, הַמִּלָּה הַיְּחִידָה אֲשֶׁר הָיְתָה עוֹד בִּרְשׁוּתוֹ: Döden ⁴אָמַר, Döden.

יוֹתֵר לֹא הָיָה כָּתוּב בְּעַמּוּד זֶה. קָרָאתִי בּוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת לִפְנֵי שֶׁשְׂרַפְתִּיו. עָלֹה עָלָה בְּדַעְתִּי, כִּי אָבִי סָבַל מְאֹד לָאַחֲרוֹנָה, וְכָּךְ סִפְּרוּ לִי.

מִכָּאן וּלְהַבָּא הִרְהַרְתִּי הַרְבֵּה בַּפַּחַד מִפְּנֵי הַמָּוֶת, לֹא בְּלִי לְהַבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן נִסְיוֹנוֹת אִישִׁיִּים מְסֻיָּמִים. דּוֹמֶה עָלַי שֶׁרַשַּׁאי אֲנִי לוֹמַר, כִּי חוּשׁ חַשְׁתִּי בּוֹ. הוּא תְקָפַנִי בִּמְלֹא הָעִיר, בִּהְיוֹתִי בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן, פְּעָמִים רַבּוֹת לְלֹא כָּל יְסוֹד. אֲבָל תְּכוּפוֹת הָיוּ נֶעֱרָמוֹת הַסִּבּוֹת; אִם דֶּרֶךְ מָשָׁל גָּוַע מִישֶׁהוּ עַל גַּבֵּי סַפְסָל, וְהַבְּרִיּוֹת עָמְדוּ סְבִיבוֹ וְהתְבּוֹנְנוּ בּוֹ, וְאִלּוּ הוּא כְּבָר הָיָה מֵעֵבֶר לְכָל פַּחַד: אוֹתָה שָׁעָה הָיָה פַּחְדּוֹ מָצוּי אֶצְלִי. אוֹ זוֹ הַשָּׁעָה אֲשֶׁר בְּנֵיאַפּוֹל: שָׁם יָשְׁבָה אוֹתָהּ אִשָּׁה צְעִירָה מִמּוּלִי בָּרַכֶּבֶת הַחַשְׁמַלִּית וְגָוְעָה. קֹדֶם זֶה נִרְאָה כְּעֵין הִתְעַלְּפוּת, וְאַף הַמְשֵׁךְ הִמְשַׁכְנוּ לִנְסֹעַ רֶגַע קַל. אֲבָל מִיָּד לֹא הָיָה כָּל סָפֵק עוֹד, כִּי אָנוּ חַיָּבִים לַעֲצֹר. וּמֵאֲחוֹרֵינוּ נֶעְצְרָוּ כְּלֵי הָרֶכֶב וְנִתְקַבְּצוּ זֶה מֵאֲחוֹרֵי זֶה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אֵין עוֹד הֶמְשֵׁךְ שֶׁל מַעֲבָר בְּכִוּוּן זֶה. הָעַלְמָה הַחִוְרָה וְהַשְּׁמֵנָה יָכְלָה לָמוּת לְלֹא קשִׁי בְּהִשָּׁעֲנָהּ עַל שְׁכֶנְתָּהּ. אֶלָּא שֶׁאִמָּהּ לֹא הִסְכִּימָה לְכָךְ. הִיא הֶעֱרִימָה כָּל מִינֵי מִכְשׁוֹלִים בְּפָנֶיהָ. הִיא פָּרְעָה אֶת בְּגָדֶיהָ וּמָזְגָה מַשֶּׁהוּ אֶל תּוֹךְ פִּיהָ, אֲשֶׁר לֹא קָלַט עוֹד מְאוּמָה. הִיא מָרְחָה אֵיזֶה נוֹזֵל עַל מִצְחָהּ, שֶׁהֵבִיא הֵנָּה מִישֶׁהוּ, וּכְשֶׁהָעֵינַיִם הָיוּ מְגֻלְגָּלוֹת קְצָת, הִיא הִתְחִילָה לְשַׁפְשְׁפָן, כְּדֵי שֶׁהַהַבָּטָה תַּחֲזֹר אֶל הַפָּנִים. הִיא זָעֲקָה אֶל תּוֹךְ עֵינַיִם אֵלּוּ שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ עוֹד, הִיא מָשְׁכָה וְקָרְעָה אֶת כָּל זֶה כִּמְשֹׁךְ בֻּבָּה לְכָאן וּלְכָאן, וּלְבַסּוֹף חָבְטָה בְּכָל כֹּחָהּ בְּפָנִים שְׁמֵנוֹת אֵלֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ. אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי הוּא שֶׁפָּחַדְתִּי.

אֲבָל אֲנִי פָּחַדְתִּי גַם קֹדֶם־לָכֵן. דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁמֵּת כַּלְבִּי. זֶה הַכֶּלֶב, שֶׁהֶאֱשִׁים אוֹתִי פַּעַם וּלְתָמִיד. הוּא הָיָה חוֹלֶה מְאֹד. כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי לְפָנָיו כָּל הַיּוֹם, אַךְ לְפֶתַע־פִּתְאֹם פָּרַץ בִּנְבִיחָה, נְבִיחָה קְטוּעָה וּקְצָרָה, בְּדוֹמֶה לְזוֹ שֶׁהָיָה מַשְׁמִיעַ שָׁעָה שֶׁהָיָה נִכְנָס זָר אֶל הַבַּיִת. נְבִיחָה כָּזֹאת הָיְתָה מֻסְכֶּמֶת בֵּינֵינוּ לְמִקְרֶה כָּזֶה, וְשֶׁלֹּא־מִדַּעַת פָּנִיתִי אֶל עֵבֶר הַדֶּלֶת. אֶלָּא שֶׁהוּא הָיָה כְּבָר בְּתוֹכוֹ. נָבוֹךְ בַּקֵּשׁ בִּקַּשְׁתִּי אֶת מַבַּט עֵינָיו וְהוּא בִּקֵּשׁ אֶת מַבָּטִי, אֲבָל לֹא לְשֵׁם פְּרִידָה. הוּא נָעַץ בִּי מַבָּט קָשֶׁה וּמְתְנַכֵּר. הוּא נָזַף בִּי, עַל שֶׁנָתַתִּי לוֹ, לָזֶה, לְהִכָּנֵס. הוּא מְשֻׁכְנָע הָיָה, כִּי יָכוֹל יָכֹלְתִּי לִמְנוֹעַ זֹאת. וְנִתְבָּרֵר, כַּמוּבָן, כִּי הוּא הִפְרִיז בְּנוֹגֵעַ לִיכָלְתִי. וְלֹא הָיָה עוֹד סִפֵּק בְּיָדִי לְהוֹכִיחַ לוֹ אֶת טָעוּתוֹ. הוּא הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט שֶׁל זָרוּת וְשֶׁל בְּדִידוּת, עַד שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ.

אוֹ שֶׁפָּחַדְתִּי, לְעֵת הַסְּתָו לְאַחַר יְמֵי כְּפוֹר רִאשׁוֹנִים, כְּשֶׁהָיוּ הַזְּבוּבִים חוֹדְרִים לַבַּיִת עִם שֶׁהִתְאוֹשְׁשׁוּ שׁוּב מִכֹּחוֹ שֶׁל הַחֹם. הֵם הָיוּ יְבֵשִׁים בְּאֹפֶן מְיֻחָד וּמְבֹהָלִים הָיוּ מִזִּמְזוּמָם הֵם; אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין, כִּי לֹא יָדְעוּ נְכוֹנָה מָה הֵם עוֹשִׂים. הֵם יָשְׁבוּ כָּאן שָׁעוֹת רְצוּפוֹת לְלֹא כָּל תְּנוּעָה עַד שֶׁחָשׁוּ לְפֶתַע פִּתְאֹם, כִּי עוֹדָם חַיִּים; אוֹ אָז הָיוּ עָפִים בְּעִוָּרוֹן לְאָן שֶׁהוּא וְלֹא יָדְעוּ מַה שּׂוּמָה עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת שָׁם, וְשָׁמַעְתִּי בְּצָנְחָם אֵי־פֹּה אֵי־שָׁם. וּלְבַסוֹף הָיוּ זוֹחֲלִים וּמְמַלְּאִים אֶת כָּל הַחֶדֶר מָוֶת.

אָכֵן, גַּם שָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יְחִידִי, שָׁרוּי הָיִיתִי בְּפַחַד. לָמָּה אַעֲמִיד פָנִים, כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ אוֹתָם לֵילוֹת. כְּשֶׁהָיִיתִי מִתְעוֹרֵר מִפַּחַד מָוֶת וּמִתְיַשֵּׁב וְנֶאֱחָז בַּהֲנָחָה כִּי הַיְשִׁיבָה יֵשׁ בָּהּ, לְכָל הַפָּחוֹת, מַשֶּׁהוּ מִן הַחַיִּים; שֶׁכֵּן מֵתִים אֵינָם יוֹשְׁבִים. דָּבָר זֶה קוֹרֶה הָיָה תָּמִיד בְּחֶדֶר מִן הַחֲדָרִים הַמִּקְרִיִּים אֲשֶׁר הָיוּ זוֹנְחִים אוֹתִי תֵּכֶף לַאֲנָחוֹת שָׁעָה שֶׁמַּצָּבִי הָיָה רַע, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ חָשְׁשׁוּ, שֶׁמָּא יַחְקְרוּ אוֹתָם, וְכִי צָרֵף יְצֹרְפוּ אֶל עִנְיָנִי וְיִהְיוּ מְסֻכְסָכִים כָּמוֹנִי. כָּאן יָשַׁבְתִּי, וְכַנִּרְאֶה הָיָה מַרְאֵה פָּנַי נוֹרָא עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁשּׁוּם חֵפֶץ לֹא הָיָה לוֹ אֹמֶץ־הַלֵּב לְהוֹדוֹת בְּאֵיזוֹ שַׁיָּכוּת אֵלַי. אֲפִלּוּ הָאוֹר, זֶה אֲשֶׁר הִשְׁפַּעְתִּי עָלָיו טוֹבָה וְחֶסֶד בָּזֶה שֶׁהִדְלַקְתִּי אוֹתוֹ, – הִתְנַכֵּר לִי. הוּא הָיָה מֵאִיר לוֹ לְעַצְמוֹ. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא שָׁרוּי בְּחֶדֶר רֵיק. תִּקְוָתִי הָאַחֲרוֹנָה בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה – הָיָה תָּמִיד הַחַלּוֹן. הָיִיתִי מְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת עַצְמִי בְּהַנָּחה, כִּי שָׁם בַּחוּץ עוֹד יֵשׁ דָּבָר הַשַּׁיָּךְ לִי, גַּם עַכְשָׁו, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה פִּתְאֹמִית זוֹ שֶׁל מִסְכֵּנוּת הַמָּוֶת. אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁהָיִיתִי מֵצִיץ מִבַּעַד לַחַלּוֹן, מִיָּד הָיְתָה לִי מִשְׁאָלָה, – הַלְוַאי שֶׁגַּם הַחַלּוֹן יִהְיֶה סָגוּר וְאָטוּם, כְּמוֹ הַקִּיר. שֶׁכֵּן מִיָּד נוֹכַחְתִּי לָדַעַת, כִּי גַם שָׁם נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים הַדְּבָרִים בַּאֲדִישׁוּת דּוֹמָה, וְכִי גַם שָׁם בַּחוּץ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּדִידוּתִי. זוֹ הַבְּדִידוּת אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל עַצְמִי וְאִלּוּ לִבִּי לֹא הִגִּיעַ לְמִדַּת גַּדְלוּתָהּ. וְנִזְכַּרְתִּי בַּאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר עֲזַבְתִּים אֵי־פַּעַם, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִתְפֹּס אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן לַעֲזֹב אֲנָשִׁים.

אֱלֹהִים, אֱלֹהַי, אִם עוֹד מְיֻעָדִים לִי לֵילוֹת כָּאֵלֶּה, הַשְׁאֵר־נָא לִי, לְכָל הַפָּחוֹת, רַעְיוֹן אֶחָד מִן הָרַעְיוֹנוֹת, שֶׁהָגִיתִי בָּהֶם אוֹתָהּ שָׁעָה. אֵין זוֹ תְּפִלָּה בִּלְתִּי־נְבוֹנָה בְּבַקְשִׁי עַל כָּךְ. שֶׁכֵּן יוֹדְעֵנִי כִּי הֵם נָבְעוּ וּבָאוּ דַוְקָא מִתּוֹךְ הַפַּחַד, הַפַּחַד שֶׁהָיָה גָדוֹל כָּל־כָּךְ. כְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר הִכּוּנִי עַל פָּנַי וְאָמְרוּ, כִּי הִנְּנִי מוּג־לֵב. דָּבָר זֶה קָרָה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא פָּחַדְתִּי עֲדַיִן כָּרָאוּי, אֶלָּא שֶׁמֵאָז אוֹתָם יָמִים לָמַדְתִּי לְפַחֵד פַּחַד אֲמִתִּי, פַּחַד הַגָּדֵל וְהוֹלֵךְ, כְּכָל שֶׁגָּדַל וְהוֹלֵךְ הַכֹּחַ הַמּוֹלִיד אוֹתוֹ. אֵין לָנוּ מֻשָּׂג עַל כֹּחַ זֶה, מִלְבַד אֲשֶׁר בְּפַחְדֵּנוּ זֶה. שֶׁכֵּן הוּא בִּלְתִּי־מֻשָּׂג עַד כְּדֵי כָּךְ, וְכָל כָּךְ מִתְנַגֵּד לָנוּ, עַד שֶׁמֹחֵנוּ מִתְפּוֹצֵץ בַּנְּקֻדָּה, שֶׁבָּהּ אָנוּ מִתְאַמְּצִים לְהַשִׂיגוֹ. אֶלָּא שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן אֲנִי סָבוּר מִזֶּה זְמַן, כִּי זֶה כֹּחֵנוּ, כָּל כֹּחֵנוּ, שֶׁהוּא עַז יוֹתֵר מִדַּי בִּשְׁבִילֵנוּ. נָכוֹן הַדָּבָר, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אוֹתוֹ, אֲבָל הַאֵין זֶה דַוְקָא עִקָּרֵנוּ, שֶׁעָלָיו אָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַמְּעָט בְּיוֹתֵר? יֵשׁ וַאֲנִי מְהַרְהֵר, אֵיךְ נוֹצְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהַמָּוֶת: עַל־יְדֵי־כָּךְ, שֶׁהִרְחַקְנוּ מֵעָלֵינוּ אֶת נְכָסֵינוּ הַחֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר, מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לָנוּ קֹדֶם־לָכֵן לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים רַבִּים כָּל־כָּךְ, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹא הָיוּ בְּטוּחִים אֶצְלֵנוּ, שֶׁהִנְּנוּ בְּרִיּוֹת עֲסוּקִים. הִנֵּה כִּי כֵן עָבְרוּ הַזְּמַנִּים וְהִתְרַגַּלְנוּ אֶל הַקַּלּוֹת יוֹתֵר. אֵין אָנוּ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים עוֹד אֶת קִנְיָנֵנוּ וְאָנוּ נִבְהָלִים מִגַּדְלוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת. הַאִם אֵין הַדָּבָר כֵּן?

אַגַּב, אֲנִי מַשִּׂיג עַכְשָׁו הֵיטֵב, כִּי יִתָּכֵן שֶׁהִנְּנוּ נוֹשְׂאִים בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ שֶׁל אַמְתַּחְתֵּנוּ הַפְּרָטִית תֵּאוּרָהּ שֶׁל שְׁעַת־מָוֶת אַחַת בְּמֶשֶׁךְ כָּל שְׁנוֹת חַיֵּינוּ, וְלֹא מִן הַהֶכְרֵחַ הוּא, שֶׁתִּהְיֶה זוֹ דַוְקָא שָׁעָה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ; כִּמְעַט כָּל שָׁעָה כָּזֹאת הִיא מְיֻחֶדֶת־בְּמִינָהּ. הַאִם קָשֶׁה לְשַׁעֵר, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כִּי מִישֶׁהוּ מַעְתִּיק לְעַצְמוֹ אֶת סִפּוּר מוֹתוֹ שֶׁל פֶלִיקְס אַרְבֶרְס? הַדָּבָר קָרָה בְּבֵית־חוֹלִים. הוּא גָסַס בְּאֹרַח רַךְ וַחֲרִישִׁי, וְהָאָחוֹת סְבוּרָה הָיְתָה, כַּנִּרְאֶה, כִּי הוּא הִרְחִיק־לֶכֶת כְּבָר מִשֶּׁהִרְחִיק בֶּאֱמֶת. הִיא קָרְאָה בְּקוֹל רָם אֵיזוֹ הוֹרָאָה, לְהוֹדִיעַ הֵיכָן נִמְצָא חֵפֶץ זֶה וָזֶה. אָחוֹת זֹאת לֹא הָיְתָה מַשְׂכִּילָה בְּיוֹתֵר; הִיא לֹא רָאֲתָה מִיָּמֶיהָ בִּכְתָב אֶת הַמִּלָּה “קוֹרִידוֹר”, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר הָיָה לָהּ לְהִמָּנַע הֵימֶנָּה עַכְשָׁו; וְכָךְ קָרֹה קָרָה, שֶׁהִיא קָרְאָה וְאָמְרָה “קוֹלִידוֹר”, מִתּוֹךְ הֲנָחָה שֶׁזֶּהוּ הַהִגּוּי הַנָּכוֹן. אוֹ אָז דָּחָה אַרְבֶרְס אֶת רֶגַע מוֹתוֹ, שֶׁכֵּן הוּא רָאָה נְחִיצוּת לְהַבְהִיר דָּבָר זֶה קֹדֶם־כֹּל. הַכָּרָתוֹ נִצְטַלְלָה עָלָיו וְהוּא הֵעִיר לָהּ כִּי צָרִיךְ לוֹמַר “קוֹרִידוֹר”. וּמִיָּד לְאַחַר־מִכֵּן נִפְטַר. הוּא הָיָה מְשׁוֹרֵר וְשָׂנַא אֶת הַ“בְּקֵרוּב”; אוֹ שֶׁמָּא דָאוֹג דָּאַג רַק לָאֱמֶת; אוֹ שֶׁמָּא הִצְטַעֵר עַל שֶׁשּׂוּמָה עָלָיו לִטֹּל עִמּוֹ רשֶׁם אַחֲרוֹן, כִּי הָעוֹלָם נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הָרִשּׁוּל. אִי־אֶפְשָׁר יִהְיֶה עוֹד לִקְבֹּעַ זֹאת בְּדִיּוּק. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְבֹּר הַסּוֹבֵר, כִּי הָעִנְיָן הוּא עִנְיָן שֶׁל נוֹקְדָנוּת, חָלִילָה. שֶׁאִם כֵּן הַדָּבָר, נִזְקֹף סְבָרָה נוֹזֶפֶת דּוֹמָה גַם עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ Jean de Dieu שֶׁקָּפַץ וְהִתְרוֹמֵם בְּתוֹךְ גְּסִיסָתוֹ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַגַּן וּכְדֵי לְהוֹרִיד אֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל מִתְאַבֵּד בִּתְלִיָּה, שֶׁעַל הִתְאַבְּדוּתוֹ בִּשְּׂרוּהוּ בְּאֹרַח מוּזָר וּמֻפְלָא שָׁעָה שֶׁהָיָה סָגוּר כְּבָר בְּמַעְגַּל גְּסִיסָתוֹ. גַּם הוּא דָאוֹג דָּאַג רַק לָאֱמֶת.

יֵשׁ הֲוָיָה, שֶׁאֵינָהּ מַזִּיקָה כְּלָל בְּבוֹאָהּ לְנֶגֶד עֵינֶיךָ, כִּמְעַט שֶׁלֹּא הִבְחַנְתָּ בָּהּ וּמִיָּד חָזַרְתָּ וְשָׁכַחְתָּ אוֹתָה. אֲבָל שָׁעָה שֶׁהִיא חוֹדֶרֶת בְּאֹפֶן בִּלְתִּי נִרְאֶה אֶל תּוֹךְ שְׁמִיעָתְךָ, הֲרֵי הִיא מִתְפַּתַּחַת שָׁם, וְהִיא זוֹחֶלֶת וְיוֹצֵאת מְשָּׁם, וְיֵשׁ מִקְרִים, שֶׁהִיא חוֹדֶרֶת עַד לַמֹּחַ, וְהִיא זוֹחֶלֶת וְיוֹצֵאת מִשָּׁם, וְיֵשׁ מִקְרִים, שֶׁהִיא חוֹדֶרֶת עַד לַמֹּחַ, וְהִיא שׁוֹהָה שָׁם וְהוֹרֶסֶת הַכֹּל בְּדוֹמֶה לְ Pneumokoken שֶׁל הַכֶּלֶב, הַחוֹדְרִים אֵלָיו בְּדֶרֶךְ הָאַף.

הֲוָיָה כָּזוֹ הִנָּה הֲוָיַת הַשָׁכֵן.

הִנֵּה כִּי כֵן, הָיוּ לִי מֵאָז שֶׁאֲנִי נוֹדֵד גַּלְמוּד, שְׁכֵנִים רַבִּים; מִלְמַעְלָה לְחֶדְרִי וּלְמַטָּה הֵימֶנּוּ, מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וְלִפְעָמִים שְׁכֵנִים שֶׁל אַרְבַּעַת הַסּוּגִים בְּבַת־אַחַת. הָיִיתִי יָכוֹל פָּשׁוּט לִכְתֹב אֶת תּוֹלְדוֹת כָּל שְׁכֵנַי; תִּהְיֶה זוֹ יְצִירַת־חַיִּים. מוּבָן, כִּי יִהְיֶה זֶה יוֹתֵר סִפּוּרָם שֶׁל גִּלּוּיֵי הַמַּחֲלָה, שֶׁהֵם הוֹלִידוּ בִּי; אֲבָל זֶהוּ הַמְּכַנֶּה הַמְשֻׁתָּף לְכָל הַהֲוָיוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁנִּתָּן לְהַצְבִּיעַ עֲלֵיהֶן רַק לְפִי הַהַפְרָעוֹת שֶׁהֵן גּוֹרְמוֹת בִּרְקָמוֹת יְדוּעוֹת.

הָיוּ לִי שְׁכֵנִים שֶׁהַכֹּל הָיָה אֶצְלָם לְלֹא שִׁעוּר וּלְלֹא חֶשְׁבּוֹן, וּשְׁכֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ שְׁכִיחִים וְיוֹדְעֵי־סֵדֶר. יָשַׁבְתִּי וְנִסִּיתִי לְפַעְנֵחַ אֶת חֻקָּם שֶׁל הָרִאשׁוֹנִים. כִּי בָּרוּר הָיָה, כִּי הָיָה לָהֶם אֵיזֶה חֹק. וְשָׁעָה שֶׁהַדַּיְקָנִים מִבֵּינֵיהֶם הָיוּ נִשְׁאָרִים עֶרֶב אֶחָד מִן הָעֲרָבִים בַּבַּיִת, תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי מַה גָּרַם לְכָךְ, וְהָיִיתִי מַשְׁאִיר אֶת עֲשָׁשִׁיתִי דוֹלֶקֶת וְחָשַׁשְׁתִּי כַּחֲשׁוֹשׁ אִשָּׁה צְעִירָה. הָיוּ לִי שְׁכֵנִים שֶׁהָיוּ אֶצְלָם גִּלּוּיֵי שִׂנְאָה דַוְקָא, וּשְׁכֵנִים שֶׁהָיוּ מְעֹרָבִים בְּאֵיזוֹ אַהֲבָה עַזָּה; וְכֵן נִתְנַסֵּיתִי בְּכָאֵלֶּה שֶׁגִּלּוּי אֶחָד נִתְגַלְגֵּל בְּגִּלּוּי שֵׁנִי, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, וּמוּבָן, כִּי אָז אִי־אֶפְשָׁר הָיָה אֲפִלּוּ לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת אֶפְשָׁרוּת שֶׁל שֵׁנָה. אוֹ אָז נִתָּן הָיָה לִקְבֹּעַ, כִּי הַשֵׁנָה אֵינָהּ שְׁכִיחָה כָּל־כָּךְ, כְּפִי שֶׁסְּבוּרִים. שְׁנֵי שְׁכֵנַי בְּפֶּטֶרְסְבּוּרְג, לְמָשָׁל, לֹא הֶחֱשִׁיבוּ כְּלָל אֶת הַשֵּנָה. הָאֶחָד עָמַד וְנִגֵּן עַל כִּנּוֹר, וַאֲנִי בָּטוּחַ, כִּי הָיָה מִתְבּוֹנֵן אוֹתָהּ שָׁעָה לְעֵבֶר הַבָּתִּים שֶׁהָיוּ עֵרִים, וַאֲשֶׁר לֹא חָדְלוּ לִהְיוֹת מוּאָרִים בְּלֵילוֹת אַבְגוּסְט שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָם. עַל דְּבַר הַשֵּׁנִי, שֶׁמִּימִינִי, יוֹדְעַנִי עַל כָּל פָּנִים, שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב בְּמִטָּתוֹ; הוּא לֹא הָיָה קָם בִּכְלָל מִמִּשְׁכָּבוֹ בִּזְמַנִּי. הוּא אֲפִלּוּ עָצַם אֶת עֵינָיו. אֲבָל אִי־אֶפְשָׁר הָיָה לוֹמַר עָלָיו כִּי הוּא יָשֵׁן. הוּא שָׁכַב וְהִשְׁמִיעַ שִׁירִים אֲרֻכִּים, שִׁירֵי פּוּשְׁקִין וְנֶקְרָסוֹב, בְּאוֹתָהּ נְעִימָה שֶׁיְּלָדִים מַשְׁמִיעִים שִׁירִים, שָׁעָה שֶׁתּוֹבְעִים מֵהֶם דָּבָר זֶה. וְלַמְרוֹת הַמּוּסִיקָה שֶׁל שְׁכֵנִי הַשְׂמָאלִי הָיָה זֶה דַוְקָא הַשָּׁכֵן בַּעַל הַשִּׁירִים אֲשֶׁר נֶחֱרַת בְּמֹחִי, וְיוֹדֵעַ הָאֱלֹהִים מֶה הָיָה יוֹצֵא מִכָּל זֶה, אִלְמָלֵא הַסְּטוּדֶנְט שֶׁהָיָה מְבַקְּרוֹ לִפְעָמִים, וַאֲשֶׁר טָעָה פַּעַם בַּדֶּלֶת. הוּא סִפֵּר לִי אֶת תּוֹלְדוֹת מַכִּירוֹ, וְנִתְבָּרֵר, כִּי יֵשׁ בְּכָךְ מִשּׁוּם הַרְגָּעָה. עַל כָּל פָּנִים הָיָה זֶה סִפּוּר מִלּוּלִי, חַד מַשְׁמָעִי, שֶׁבְּכֹחוֹ הֻשְׁמְדוּ הַתּוֹלָעִים הָרַבִּים שֶׁל נִחוּשַׁי.

פָּקִיד קָטָן זֶה, הַסָּמוּךְ לִי, הֶעֱלָה אֶחָד מִימֵי יוֹם א' בַּשָׁבוּעַ, רַעְיוֹן לְפִתְרוֹן שְׁאֵלָה מְיֻחֶדֶת־בְּמִינָהּ. הוּא הִנִּיחַ מֵרֹאשׁ, כִּי חָיֹה יִחְיֶה יָמִים אֲרֻכִּים, נֹאמַר, עוֹד חֲמִשִּׁים שָׁנָה. נְדִיבוּת זוֹ שֶׁהִשְׁפִּיעַ⁵ עַל עַצְמוֹ עַל־יְדֵי כָּךְ הֱבִיאַתּוּ לִידֵי מַצַב־רוּחַ מְרוֹמָם, אֶלָּא שֶׁרָצָה לַעֲלוֹת עַל עַצְמוֹ. הוּא שָׁקַל וּמָצָא כִּי אֶפְשָׁר לִפְרֹט שָׁנִים אֵלֶּה לְיָמִים, לְשָׁעוֹת, לְדַקּוֹת, וְאִם יֵשׁ כֹּחַ לַעֲמֹד בָּזֶה, גַּם לִשְׁנִיּוֹת, וְהוּא חִשֵּׁב וְחִשֵּׁב, וְנִתְקַבֵּל סְכוּם, שֶׁלֹא רָאָה כְּמוֹתוֹ בִּימֵי חַיָּיו. רֹאשׁוֹ נִסְתַּחְרֵר עָלָיו. הוּא נֶאֱלַץ לְהִתְאוֹשֵׁשׁ קְצָת. הַזְּמַן הוּא יָקָר, הָיָה שׁוֹמֵעַ אוֹמְרִים הָאוֹמְרִים, וְהוּא הִשְׁתּוֹמֵם, שֶׁאִישׁ אֲשֶׁר הִנּוֹ בַּעַל זְמַן מְרֻבֶּה כָּל־כָּךְ אֵין מַעֲמִידִים עָלָיו שְׁמִירָה. הֵן בְּקַלּוּת רַבָּה נִתָּן לִגְנֹב מִמֶּנּוּ אֶת נְכָסָיו. אוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר אֵלָיו שׁוּב אוֹתוֹ מַצַב־רוּחַ מְצֻיָּן, הוּא לָבַשׁ אֶת פַּרְוָתוֹ, כְּדֵי לְהֵרָאוֹת רָחָב יוֹתֵר, וּמַשְׁפִּיעַ רשֶׁם יוֹתֵר, וְהֶעֱנִיק לְעַצְמוֹ בְּחִינַת שַׁי אֶת כָּל הַהוֹן הַבִּלְתִּי־שָׁכִיחַ, וְהוּא דִבֵּר אֶל נַפְשׁוֹ בִּנְעִימָה מְזַלְזֶלֶת בְּמִקְצָת: “נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ”, אָמַר בַּאֲדִיבוּת וְתֵאֵר לְעַצְמוֹ, כִּי מִלְּבַד זֶה הוּא יוֹשֵׁב לוֹ, בְּלִי פַּרְוָתוֹ, דַּק וּמְצֻמְצַם בְּתוֹךְ הַסַּפָּה הָעֲשׂוּיָה שְׂעַר־סוּסִים, “אֲנִי מְקַוֶּה, נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ”, אָמַר, “כִּי לֹא תִתְיַהֵר בַּעֲשִׁירוּתְךָ. זָכוֹר תִּזְכֹּר כִּי לֹא זֶה הָעִקָּר, יֵשׁ אֲנָשִׁים עֲנִיִּים, שֶׁהֵם מְכֻבָּדִים אַף־עַל־פִּי־כֵן: יֵשׁ אֲפִלּוּ בְּנֵי אֲצוּלָה שֶׁנַּעֲשׂוּ עֲנִיִּים וּבָנוֹת שֶׁל אַלּוּפִים הַמִּתְהַלְּכוֹת בָּרְחוֹב כְּדֵי לִמְכֹּר דְּבַר־מָה” וְגוֹמֵל הַחֲסָדִים הִמְשִׁיל עוֹד מְשָׁלִים שֶׁהָיוּ מְפֻרְסָמִים בְּכָל הָעִיר.

נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ' הַשֵׁנִי, זֶה שֶׁיָּשַׁב עַל הַסַּפָּה הָעֲשׁוּיָה שְׁעַר־סוּסִים, זֶה שֶׁהָעֳנַק לוֹ שַׁי אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה עֲדַיִן כְּמוֹתוֹ, יוֹמְרָנִי כָּל כָּךְ, וְנִתַּן לְשַׁעֵר כִּי הוּא הָיֹה יִהְיֶה הֶגְיוֹנִי. הוּא לֹא שִׁנָּה, לְמַעֲשֶׂה, כָּל דָּבָר בְּנֹסַח־חַיָּיו הַמְסֻדָּר וְהַצָּנוּעַ, וְהָיָה מְבַלֶּה אֶת יְמֵי א' בַּשָּׁבוּעַ בַּהֲבָאַת סֵדֶר בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. אֶלָּא שֶׁלְּאַחַר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת הִגִּיעַ לִכְלַל מַחֲשָׁבָה, כִּי הוּא מְבַזְבֵּז יוֹתֵר מִדַּי אֶת הוֹנוֹ. אֲנִי אֶצְטַמְצֵם וְאֶחֱסֹךְ, הִרְהֵר. הוּא הִשְׁכִּים קוּם, הוּא חָסַךְ מִזְמַן הָרְחִיצָה, הוּא שָׁתָה אֶת הַתֵּה בַּעֲמִידָה, הוּא רָץ אֶל מִשְׂרָדוֹ וְהִגִּיעַ אֵלָיו מֻקְדָּם. הוּא חָסַךְ בְּכָל מָקוֹם קְצָת זְמַן. אֶלָּא שֶׁבְּיוֹם א' הִתְבָּרֵר לוֹ, כִּי לֹא חָסַךְ דָּבָר. עַכְשָׁו הַשֵּׂג הִשִּׂיג, כִּי הִנּוֹ מְרֻמֶּה. לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לִפְרֹט, אָמַר לְנַפְשׁוֹ. כַּמָּה מְרֻבֶּה הַזְּמַן שֶׁל שָׁנָה אַחַת. אֶלָּא שֶׁבְּדֶרֶךְ זוֹ, עַל־יְדֵי פְּרוֹטְרוֹט, מִתְבַּזְבֵּז הַרְבֵּה וְאֵין יוֹדְעִים לְאָן נֶעְלַם. וְהָיְתָה זוֹ שְׁעַת־אַחַר־צָהֳרַיִם מְכֹעֶרֶת, בְּשִׁבְתּוֹ כָּךְ בְּשׁוּלֵי הַסַּפָּה וּבְהַמְתִּינוֹ לָאָדוֹן בַּפַּרְוָה, שֶׁמִּמֶּנּוּ הִתְכַּוֵּן לִגְבּוֹת בַּחֲזָרָה אֶת זְמַנּוֹ. הוּא רָצָה לִנְעֹל אֶת הַדֶּלֶת וְלֹא לָתֵת לוֹ עוֹד לָצֵאת, עַד שֶׁיַּחֲזִיר אֶת אֲשֶׁר לָקַח. “וְלוּ בִּשְׁטָרוֹת”, רָצָה לוֹמַר, וְ“לוּ בִּסְכוּם שֶׁל 10 שָׁנִים כָּל שְׁטָר וּשְׁטָר”, 4 שְׁטָרוֹת, כָּל־אֶחָד 10 שָׁנִים, וּשְׁטָר אֶחָד בֶּן 5 שָׁנִים, וְאִלּוּ אֶת הַשְׁאָר יִטֹּל־נָא לְעַצְמוֹ, בְּשֵׁם הַשָּׂטָן. כֵּן, הוּא נָכוֹן הָיָה לְהַעֲנִיק לוֹ אֶת הָעֹדֶף כִּתְשׁוּרָה, וּבִלְבַד לִמְנֹעַ קְשָׁיִים. הוּא יָשַׁב לוֹ עַצְבָּנִי עַל הַסַּפָּה הָעֲשׂוּיָה שְׂעַר־הַסּוּסִים וְהִמְתִּין. אֶלָּא שֶׁהָאָדוֹן לֹא בָּא. וְהוּא, נִיקוֹלֵי קוּזְמיץ‘, אֲשֶׁר רָאָה אֶת עַצְמוֹ בְּקַלּוּת, לִפְנֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, יוֹשֵׁב לוֹ בָּזֶה, לֹא יָכוֹל הָיָה עַכְשָׁו, אַף שֶׁיָּשַׁב כָּאן בֶּאֱמֶת, לְתָאֵר לְעַצְמוֹ אֶת נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ’ הַשֵּׁנִי, זֶה אֲשֶׁר בַּפַּרְוָה, זֶה הַנָּדִיב. יוֹדֵעַ הָאֵל מָה אֵרַע עִמּוֹ, נִרְאֶה, כִּי נוֹדַע דְּבַר הָרַמָּאוּת שֶׁלּוֹ וְהוּא כְּבָר אָסוּר אֵי־שָׁם. וַדַּאי, לֹא רַק עָלָיו הֵבִיא אָסוֹן. אַנְשֵׁי יְהִירוּת כָּאֵלֶּה פּוֹעֲלִים תָּמִיד בִּתְנוּפָה רַבָּה.

הוּא הֶעֱלָה מַחֲשָׁבָה, כִּי יֵשׁ, בְּלִי סָפֵק, אֵיזֶה מוֹסָד מֶמְשַׁלְתִּי, מֵעֵין בַּנְק שֶׁל הַזְמַן, שֶׁבּוֹ נִתַּן לִפְרֹט לְכָל הַפָּחוֹת חֵלֶק מִן הַשְּׁנִיּוֹת הַפּוֹחֲזוֹת. יֵשׁ לְמַטְבֵּעַ זוֹ עֵרֶךְ מַמָּשִׁי, עַל כָּל פָּנִים. וְהוּא לֹא שָׁמַע מֵעוֹלָם עַל מוֹסָד כָּזֶה, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְהַנִּיחַ כִּי בְּסֵפֶר־הַכְּתָבוֹת רָשׁוּם הַמּוֹסָד, אִם בִּרְשִׁימַת הָאוֹת ז‘, אוֹ שֶׁמָּא בִּרְשִׁימַת הַבַּנְקִים, “בַּנְק הַזְּמַן”; כְּדַאי אֵפוֹא; לִבְדֹּק גַּם בָּאוֹת ב’ וְשֶׁמָּא רָאוּי לְחַפֵּשׂ בִּמְדוֹר הַמּוֹסָדוֹת הַמֶּמְשַׁלְתִּיִּים, בָּאוֹת מ', אֵפוֹא; שֶׁכֵּן מוֹסָד כָּזֶה וַדַּאי יֵשׁ לוֹ מִשְׁקָל מַמְלַכְתִּי וְעֵרֶךְ לֹא־יְשֹׁעָר.

לְאַחַר מִכֵּן הָיָה נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ' מַסְבִּיר תָּמִיד בְּבִטְחָה, כִּי בְּאוֹתוֹ עֶרֶב שֶׁל יוֹם א' בַּשָׁבוּעַ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה בְּמַצַב רוּחַ מְדֻכָּא, לֹא שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה חָרִיף, וְכִי הָיָה אֵפוֹא פִּכֵּחַ לְגַמְרֵי שָׁעָה שֶׁקָּרָה מַה שֶׁקָּרָה, עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי אָמְנָם קָרָה. יִתָּכֵן, כִּי נִרְדַּם קְצָת בְּפִנָּתוֹ, דָּבָר הַנִּתָּן אַף־עַל־פִּי־כֵן לְהַנִּיחַ. תַּרְדֵּמָה קָלָה זֹאת הֵבִיאָה עִמָּהּ הֲקַלָּה כָּל שֶׁהִיא. הָיִיתִי עָסוּק בְּמַעֲרֶכֶת הַמִּסְפָּרִים, שִׁדֵּל אֶת עַצְמוֹ. מוּבָן שֶׁאֵינֶנִּי מֵבִין הַרְבֵּה בְּמִסְפָּרִים. וְאוּלָם, בָּרוּר הַדָּבָר, שֶׁאֵין לְיַחֵס לָהֶם חֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה מִדַּי; הֲלֹא אֵין הֵם אֶלָּא מִין אֶמְצָעִי לְמַעַן הַמְּדִינָה, וּלְמַעַן הַסֵּדֶר בִּלְבַד. הֲלֹא אִישׁ לֹא רָאָה מִיָּמָיו בְּעֵינָיו מַמָּשׁ מִסְפָּר מִן הַמִּסְפָּרִים, מִלְּבַד אֲשֶׁר עַל גַּבֵּי נְיָר. הֵן מִן הַנִּמְנָע הוּא, כִּי יִקְרֶה לְמִישֶׁהוּ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, לְהִפָּגֵשׁ בְּמִסְגֶּרֶת אֵיזוֹ חֶבְרָה עִם מִסְפָּר שִׁבְעָה אוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. שֶׁכֵּן, אֵינָם בִּכְלָל בְּנִמְצָא. וְהִנֵּה הִתְרַחֵשׁ מַעֲשֵׂה־חֲלִיפִין זוּטָא, מִתּוֹךְ פִּזּוּר־נֶפֶשׁ בִּלְבַד: זְמַן וְכֶסֶף, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אֵין לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. נִיקוֹלֵי קוּזְמיץ' כִּמְעַט שֶׁצָּחַק. הֵן טוֹב הָיָה שֶׁנִּתְגַּלְּתָה עָרְמָה זוֹ, וּבַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה בְּטֶרֶם מְאֻחָר הָיָה, וְזֶה הָיָה הָעִקָּר – בָּעֵת הַנְּכוֹנָה.

עַכְשָׁו יִשְׁתַּנֶּה הַכֹּל. הַזְּמַן, כֵּן, זֶה הָיָה עִנְיָן מְצַעֵר. אַךְ הַאִם נָגַע הַדָּבָר רַק לוֹ לְעַצְמוֹ, הַאִם לֹא קָרָה אוֹתוֹ דָבָר גַּם לַאֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁגִּלָּה הוּא, בְּעִנְיַן הַשְּׁנִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יָדְעוּ זֹאת?

נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ' לֹא הָיָה נָקִי לְגַמְרֵי מֵהַרְגָּשַׁת שִׂמְחָה־לְאֵיד: הַנִּיחוּ לָזֹאת, – בִּקֵּשׁ לְהַרְהֵר, אֶלָּא שֶׁכָּאן קָרָה דְבַר־מָה מְיֻחָד בְּמִינוֹ. מַשָּׁב כָּלְשֶׁהוּ נָשַׁב אֶל עֵבֶר פָּנָיו, עָבַר לְיַד אָזְנָיו, וְהוּא חָשׁ אוֹתוֹ בְּיָדָיו. הוּא פָּקַח אֶת עֵינָיו. הַחַלּוֹן הָיָה סָגוּר כָּרָאוּי, וּבְשִׁבְתּוֹ כָּךְ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל, הִתְחִיל מַשִּׂיג כִּי דָבָר זֶה שֶׁחָשׁ בּוֹ הָיָה בֶּאֱמֶת הַזְּמַן, וּבְעָבְרוֹ עַל פָּנָיו הוּא הִכִּירוֹ הֵיטֵב. עַל כָּל שְׁנִיּוֹתָיו, הַשָׁווֹת כֻּלָּן, הַדּוֹמוֹת זוֹ לְזוֹ, אֲבָל חֲפוּזוֹת, נֶחְפָּזוֹת. יוֹדֵעַ הָאֵל, מַה הִתְכַּוְּנוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד. שֶׁדָּבָר זֶה אֵרַע דַּוְקָא עִמּוֹ, אֲשֶׁר רָאָה כָּל מַשַּׁב־רוּחַ כִּרְאוֹת עֶלְבּוֹן. וְכָךְ יִהְיֶה עָלָיו לְהַמְשִׁיךְ וְלָשֶׁבֶת בָּזֶה, וְהַזְּמַן יַמְשִׁיךְ וְיַעֲבֹר עַל פָּנָיו כָּל יְמֵי חָיָּיו. הוּא נִחֵשׁ אֶת כָּל מֵחוֹשֵׁי הַנֶּבְרַלְגִיָּה שֶׁיִּתְקְפוּהוּ בְּשֶׁל כָּךְ, וְהוּא יָצָא מִכֵּלָיו מֵרֹב כַּעַס. הוּא קָפַץ וְעָמַד, אֶלָּא שֶׁהַהַפְתָּעוֹת לֹא הִגִּיעוּ עֲדַיִן אֶל קִצָּן. גַּם מִתַּחַת לְרַגְלָיו הֻרְגְּשָׁה מֵעֵין תְּנוּדָה, לֹא תְּנוּדָה אַחַת, אֶלָּא תְּנוּדוֹת רַבּוֹת, וּבְאֹפֶן מוּזָר, תְּנוּדוֹת מְזַעְזְעוֹת. הוּא קָפָא בִּמְקוֹמוֹ מֵרֹב זַעַם; הַאִם יִתָּכֵן שֶׁזוֹ רְעִידַת אֲדָמָה? וַדַּאי, זוֹ הָיְתָה הָאֲדָמָה. הִיא רָעֲדָה בֶּאֱמֶת. בְּבֵית־הַסֵּפֶר שׂוֹחֲחוּ עַל כָּךְ, וְדָלְגוּ עַל זֶה בְּחָפְזָה, וּלְאַחַר־מִכֵּן נִטַּשְׁטֵשׁ הָעִנְיָן מֵרָצוֹן; לֹא הָיָה רָצוּי כִּי יְדַבְּרוּ עַל כָּךְ. עַכְשָׁו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל רְגִישׁוּת, הֲרֵיהוּ רָגִישׁ גַּם לְכָךְ. הַאִם הִרְגִּישׁוּ בְּכָךְ גַּם שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת? יִתָּכֵן, אֶלָּא שֶׁלֹא גִלּוּ זֹאת. נִרְאֶה הַדָּבָר, כִּי עִנְיָן זֶה לֹא אִכְפַּת לָהֶם, לְאַנְשֵׁי־יָם אֵלֶּה. וְאִלּוּ נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ' הָיָה מְעֻדָּן בִּנְקֻדָּה זוֹ. הוּא נִמְנַע אֲפִלּוּ מִנְּסִיעָה בִּקְרוֹנוֹת־טְרַם. הוּא הִתְרוֹצֵץ בְּחֶדְרוֹ כְּהִתְרוֹצֵץ עַל גַּבֵּי סִפּוּן וּמֻכְרָח הָיָה לָלֶכֶת, אִם בְּמַסְלוּל יְמָנִי אוֹ שְׂמָאלִי. לְמַרְבֵּה הָאָסוֹן עָלְתָה מַחֲשָׁבָה בְּמֹחוֹ בִּדְבַר שִׁפּוּעוֹ שֶׁל צִיר הָאֲדָמָה. לֹא הוּא לֹא יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת כָּל הַתְּנוּדוֹת הָאֵלֶּה. הוּא חָשׁ עַצְמוֹ גַלְמוּד. יֵשׁ לִשְׁכַּב בְּמַצָּב שֶׁל תְּנוּחָה, קָרוֹא קָרָא בְּאֵיזֶה סֵפֶר. וּמִכָּאן וּלְהַבָּא שָׁכַב נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ' בְּמָקוֹם אֶחָד.

הוּא שָׁכַב וְעָצַם אֶת עֵינָיו. הָיוּ זְמַנִּים, אִם אֶפְשָׁר לוֹמַר, יָמִים נִרְגָּשִׁים פָּחוֹת, שֶׁנִּתָּן הָיָה לַעֲמֹד בָּהֶם. וְאָז הִמְצִיא לְעַצְמוֹ אֶת דְּבַר הָשִּׁירִים. אֵין לְשַׁעֵר אֲפִלּוּ עַד מָה דָבָר זֶה סִיַּע לוֹ. שָׁעָה שֶׁמַּשְׁמִיעִים לְאַט־לְאַט שִׁיר כָּזֶה, בְּהַטְעָמָה שָׁוָה שֶׁל מִלּוֹת הַחֲרִיזָה, מִתְגַּלֶּה מַשֶּׁהוּ יַצִּיב, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְהַבִּיט בּוֹ, בְּאֹפֶן פְּנִימִי, כַּמּוּבָן. לְמַזָּלוֹ, יָדַע אֶת כָּל הַשִּׁירִים הָאֵלֶּה. הֵן הוּא הִתְעַנְיֵן תָּמִיד בִּמְיֻחָד בְּדִבְרֵי סִפְרוּת. הוּא לֹא קָבַל עַל מַצָּבוֹ, הִבְטִיחַנִי הַסְּטוּדֶנְט, שֶׁהִכִּירוֹ, זֶה זְמַן רַב. אֶלָּא שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הִתְפַּתֵּחַ אֶצְלוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל הַעֲרָצָה לְגַבֵּי אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ מְסֻגָּלִים, כְּמוֹ הַסְּטוּדֶנְט, לְהִתְהַלֵּךְ וְלָשֵׂאת בְּלִי־מֵשִׂים אֶת רְעִידוֹת הָאֲדָמָה.

אֲנִי נִזְכָּר בְּסִפּוּר זֶה בְּדִיּוּק, שֶׁכֵּן הוּא שֶׁהִרְגִּיעַנִי, וְעָלַי לְהוֹדוֹת, כִּי לֹא נִזְדַּמֵן לִי עוֹד מֵאָז שָׁכֵן נָעִים כָּל־כָּךְ כְּמוֹ נִיקוֹלֵי קוּזְמִיץ' זֶה, שֶׁהָיָה, בְּלִי סָפֵק, מַעֲרִיץ גַּם אוֹתִי.

לְאַחַר נִסָּיוֹן זֶה נָטַלְתִּי עָלַי, כִּי בְּמִקְרִים דּוֹמִים אֶחֱקֹר לְעֻבְדּוֹת כַּהֲוָיָתָן. שַׂמְתִּי־לֵב עַד מָה פְּשׁוּטוֹת וּמְקִלּוֹת הָיוּ לְעֻמַּת הַנִּחוּשִׁים. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ לֹא יָדַעְתִּי כְּלָל, כִּי כָּל עִיּוּנֵינוּ הֵם נִסְפָּחִים, מַסְקָנוֹת, וְלֹא יוֹתֵר. מִיָּד לְאַחַר־מִכֵּן נִפְתַּח דַּף חָדָשׁ עִם דְּבַר־מָה שׁוֹנֶה לְגַבַּי, בְּלִי כָּל מַעֲבָר. מֶה עָזְרוּ לִי בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן הָעֻבְדּוֹת הָאֲחָדוֹת, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד עֲלֵיהֶן בְּקַלּוּת. רְצוֹנִי לְפָרְטָן מִיָּד, כֵּיוָן שֶׁאֹמַר מַהוּ הַדָּבָר הַמַּעֲסִיקֵנִי בְּרֶגַע זֶה: שֶׁהֵן גָרְמוּ יוֹתֵר לְכָךְ, שֶׁמַּצָּבִי (כְּפִי שֶׁאֲנִי מוֹדֶה עַכְשָׁו) אֲשֶׁר הָיָה קָשֶׁה דַּיּוֹ, הֻקְשָׁה עָלַי עוֹד יוֹתֵר.

לִכְבוֹדִי יֵאָמֵר הַדָּבָר, כִּי בְּאוֹתָם יָמִים כָּתַבְתִּי הַרְבֵּה; כָּתַבְתִּי בְּעַקְשָׁנוּת. עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹצֵא, לֹא הִרְהַרְתִּי בְּחֵפֶץ־לֵב עַל הַחֲזָרָה הַבַּיְתָה. הָיִיתִי מְהַלֵּךְ לִפְעַמִים בְּדֶרֶךְ מְפֻתֶּלֶת וּמְבַזְבֵּז עַל־יְדֵי כָּךְ מַחֲצִית הַשָּׁעָה, שֶׁיָכֹלְתִּי לְנַצְּלָהּ לִכְתִיבָה. אֲנִי מוֹדֶה כִּי הָיְתָה זוֹ חֻלְשָׁה, וְכֵיוָן שֶׁהָיִיתִי שׁוֹהֶה כְּבָר בְּחֶדְרִי, לֹא הָיָה לִי עוֹד יְסוֹד לְטַעֲנָה כְּלַפֵּי עַצְמִי. הָיִיתִי כּוֹתֵב, הָיוּ לִי חַיַּי שֶׁלִּי, וְאִלּוּ אֵלֶּה הַסְּמוּכִים לִי חָיוּ חַיִּים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לִי עִמָּם כָּל דָּבָר מְשֻׁתָּף; חַיָּיו שֶׁל סְטוּדֶנְט לִרְפוּאָה, שֶׁהָיָה לוֹמֵד לְמַעַן בְּחִינוֹתָיו. אֶצְלִי לֹא הָיָה כָּל דָּבָר דּוֹמֶה, וּבָזֶה הָיָה כְּבָר הֶבְדֵּל מַכְרִיעַ, וְאַף מִלְּבַד זֹאת הָיוּ נְסִבּוֹת חַיֵּינוּ שׁוֹנִים לַחֲלוּטִין. כָּל זֶה בָּרוּר הָיָה לִי. עַד לָרֶגַע, שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ כִּי הַדָּבָר הִתְאָרֵעַ יִתְאָרַע; אוֹ אָז הָיִיתִי שׁוֹכֵחַ שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵינוּ כָּל שִׁתּוּף. הָיִיתִי מַקְשִׁיב עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁהָיִיתִי שׁוֹמֵעַ אֶת דְּפִיקוֹת לִבִּי. חָדַלְתִּי מִכָּל דָּבָר וְהָיִיתִי מַקְשִׁיב. אוֹ אָז הִתְרַחֵשׁ הַדָּבָר: מֵעוֹלָם לֹא טָעִיתִי.

כָּל אָדָם כִּמְעַט מַכִּיר אֶת הָרַעַשׁ, הַנִּגְרָם עַל־יְדֵי אֵיזֶה חֵפֶץ עָגֹל שֶׁל פַּח, נַנִּיחַ, הַמִּכְסֶה שֶׁל קֻפְסַת פַּח, שֶׁנִּשְׁמַט מִידֵי מִישֶׁהוּ. בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵין הוּא נוֹפֵל בְּקוֹל רָם לְמַטָּה, אֶלָּא נוֹפֵל נְפִילָה קְרוֹבָה, מִתְגַּלְגֵּל עַל גַּבֵּי שׁוּלָיו הָלְאָה וְהוּא הוֹפֵךְ לְבִלְתִּי־נָעִים, רַק שָׁעָה שֶׁהַתְּנוּעָה מַגִּיעָה אֶל קִצָּהּ וְאָז הוּא מִתְרַעֵשׁ לְכָל הָעֲבָרִים, בְּטֶרֶם יַגִּיעַ לְמַצָּב שֶׁל תְּנוּחָה. הִנֵּה כִּי כֵן: זֶהוּ הַדָּבָר כֻּלּוֹ; חֵפֶץ עָשׂוּי פַּח כָּזֶה נָפַל סָמוּי לִי, הִתְגַּלְגֵּל, נֶעְצַר, וּבֵינְתַיִם, לְסֵרוּגִין, בְּהַפְסָקוֹת מְסֻיָּמוֹת, רָקַע בַּמָּקוֹם. בְּדוֹמֶה לְכָל הָרְעָשִׁים, הַחוֹזְרִים וְנִשְׁנִים, הִתְאַרְגֵּן גַּם רַעַשׁ זֶה בִּפְנִימִיּוּתוֹ; הוּא הִשְׁתַּנָּה חֲלִיפוֹת וְלֹא הָיָה זֶה אַף פַּעַם אוֹתוֹ רַעַשׁ עַצְמוֹ. אֶלָּא שֶׁדַּוְקָא דָבָר זֶה הִנּוֹ הוֹכָחָה לְחֻקִּיוּתוֹ. הוּא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת נִמְרָץ אוֹ רָפֶה, אוֹ מֵלֵנְכוֹלִי; הוּא יָכוֹל הָיָה לַחֲלֹף כְּמִתְפָּרֵץ וְהוֹלֵךְ, אוֹ לְאַט־לְאַט וּבְלִי סוֹף עַד אֲשֶׁר הִגִּיעַ לִכְלַל תְּנוּחָה, וְהִסּוּסוֹ הָאַחֲרוֹן הָיָה תָּמִיד מַפְתִּיעַ. לְעֻמַּת זֶה הָיָה בִּרְקִיעָתוֹ בַּמָּקוֹם, זוֹ הָרְקִיעָה שֶׁנּוֹסְפָה לוֹ, מַשֶּׁהוּ מוּכְנִי. אֶלָּא שֶׁהִפְרִיד אֶת הָרַעַשׁ כָּל פַּעַם בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה, וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ זֶה תַּפְקִידוֹ. עַכְשָׁו יָכוֹל אֲנִי בְּיֶתֶר קַלּוּת לִסְקֹר אֶת כָּל הַפְּרָטִים הָאֵלֶּה; הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ הִנּוֹ רֵיק. הוּא נָסַע הַבַּיְתָה, אֶל עִיר־הַשָּׂדֶה שֶׁלוֹ. הוּא זָקוּק הָיָה לְהַחְלָמָה. אֲנִי גָר בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה. מִיָּמִין יֵשׁ בַּיִת אַחֵר, וְלַחֶדֶר שֶׁמִּתַּחְתַּי לֹא בָּא עֲדַיִן דַּיָּר אַחֵר לָדוּר בּוֹ: אֲנִי שָׁרוּי בְּלִי שָׁכֵן.

בְּמַצַּב דְּבָרִים זֶה כִמְעַט שֶׁאֲנִי מִשְׁתּוֹמֵם, עַל שֶׁלֹּא הִתְיַחַסְתִּי בְּיֶתֶר קַלּוּת אֶל הָעִנְיָן. אַף־עַל־פִּי שֶׁהָזְהַרְתִּי כָּל פַּעַם מֵרֹאשׁ מִכֹּחַ הַרְגָּשָׁתִי. אֶת זֶה אֶפְשָׁר הָיָה לְנַצֵּל. אַל תִּבָּהֵל, הָיִיתִי צָרִיךְ לוֹמַר לְנַפְשִׁי, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד לְהִתְאָרֵעַ, הֵן יָדוֹעַ יָדַעְתִּי כִּי מֵעוֹלָם לֹא טָעִיתִי. אֶלָּא שֶׁדָּבָר זֶה מֻתְנֶה הָיָה אוּלַי מִן הָעֻבְדּוֹת, שֶׁהָיִיתִי מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּסַפְּרוּ לִי עֲלֵיהֶן; וּמֵאָז יְדַעְתִּין, הָיִיתִי נִפְחָד עוֹד יוֹתֵר. הַדָּבָר פָּגַע בִּי כִּמְעַט כִּפְגֹעַ מַרְאֵה־בַּלָּהוֹת, שֶׁכֵּן גָּרוֹם גָּרְמָה לְרַעַשׁ זֶה אוֹתָהּ תְּנוּעָה קַלָּה, אִטִּית, שֶׁבָּהּ הָיָה יוֹרֵד הָעַפְעַף מִכֹּחַ עַצְמוֹ עַל עֵינוֹ הַיְמָנִית וְנֶעֱצֶמֶת שָׁעָה שֶׁהָיָה קוֹרֵא. זֶה הָיָה הַדָּבָר הַמָּהוּתִי בְּסִפּוּרוֹ, וְהוּא דָבָר שֶׁל מַה־בְּכָךְ. הוּא דָלַג כּבָר כַּמָּה פְּעָמִים עַל בְּחִינוֹת, רֶגֶשׁ הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ נִתְעַדֵּן מְאֹד, וּבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הָיוּ לוֹחֲצִים עָלָיו, כַּנִּרְאֶה, כָּל פַּעַם שֶׁכָּתְבוּ לוֹ. מַה נִּשְׁאַר לוֹ עוֹד לַעֲשׂוֹת, מִלְּבַד הִתְאוֹשְׁשׁוּת. אוֹ אָז נִתְגַּלְּתָה, חֳדָשִׁים אֲחָדִים לִפְנֵי הַהַכְרָעָה, חֻלְשָׁה זוֹ; הִתְעַיְּפוּת קַלָּה זוֹ, בִּלְתִּי־נִסְבֶּלֶת, שֶׁהָיְתָה מְגֻחֶכֶת כָּל־כָּךְ, בְּדוֹמֶה לְוִילוֹן־חַלּוֹן הַמְמָאֵן לְהַמְשִׁיךְ וְלִהְיוֹת תָּלוּי לְמַעְלָה. בְּטוּחַנִי, כִּי בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת רַבִּים סָבוּר הָיָה, כִּי אֶפְשָׁר לִגְבֹּר עַל כָּךְ. כִּי אִלּוּלֵי כֵּן לֹא הָיִיתִי מַגִּיעַ אֶל הָרַעְיוֹן לְהַצִּיעַ לְפָנָיו אֶת רְצוֹנִי. יוֹם אֶחָד הַשֵּׂג הִשַּׂגְתִּי, כִּי רְצוֹנוֹ הוּא הִגִּיעַ אֶל קִצּוֹ. וּמִכָּאן וּלְהַבָּא, כְּשֶׁהָיִיתִי מַבְחִין בְּבוֹא הַדָּבָר, הָיִיתִי עוֹמֵד מִצַּד זֶה שֶׁל הַקִּיר וּמַצִּיעַ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְצוֹנִי. וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן נִתְחַוֵּר לִי, כִּי הַסְכֵּם הִסְכִּים לְכָךְ. שֶׁמָּא לֹא הָיָה הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן, מַה גַּם שָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִים וְיוֹדְעִים, כִּי כָּל זֶה לֹא הוֹעִיל מְאוּמָה. וְאִם נַנִּיחַ אֲפִלּוּ, כִּי נִתַּן לָנוּ לִדְחוֹת קְצָת אֶת הָעִנְיָן, הֵן יֵשׁ לִשְׁאֹל בְּכָל־זֹאת, הַאִם מְסֻגָּל הָיָה בֶּאֱמֶת לְנַצֵּל אֶת הָרְגָעִים שֶׁזָּכִינוּ בָּהֶם בְּדֶרֶךְ זוֹ. וּבְנוֹגֵעַ לְהוֹצָאוֹתַי, הֲרֵי שֶׁהִתְחַלְתִּי לָחוּשׁ בָּהֶן. יוֹדְעַנִי, כִּי שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי, אִם כָּךְ צָרִיךְ לְהִמָּשֵׁךְ הָעִנְיָן, דַּוְקָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁל אַחַר־הַצָּהֳרַיִם, כְּשֶׁהִגִּיעַ מִישֶׁהוּ לָדוּר בְּקוֹמָתֵנוּ. דָּבָר זֶה גָרַם לִמְהוּמָה רַבָּה בַּמַּדְרֵגוֹת הַצָּרוֹת שֶׁל הַמָּלוֹן הַקָּטָן. לְאַחַר רֶגַע קָצָר נִדְמֶה הָיָה לִי, כְּאִלּוּ נִכְנַס מִישֶׁהוּ אֶל שְׁכֵנִי. דַּלְתוֹתֵינוּ הָיוּ הָאַחֲרוֹנוֹת בַּמִּסְדְּרוֹן, וְדַלְתּוֹ הָיְתָה מִמּוּל דַּלְתִּי וּסְמוּכָה אֵלֶיהָ. יָדַעְתִּי אַף־עַל־פִּי־כֵן, שֶׁהָיָה מַקְבִּיל אֶצְלוֹ לִפְעָמִים פְּנֵי יְדִידִים וְכָאָמוּר אֲנִי לֹא הִתְעַנְיַנְתִּי כְּלָל בְּכָל הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ. יִתָּכֵן, כִּי דַלְתּוֹ נִפְתְּחָה פְּעָמִים רַבּוֹת נוֹסָפוֹת בִּפְנֵי בָּאִים וְהוֹלְכִים. לְכָל אֵלֶּה לֹא הָיִיתִי בֶּאֱמֶת אַחַרַאי.

אָכֵן בְּעֶרֶב זֶה הָיָה הַדָּבָר גָרוּע יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם־לָכֵן. הַשָׁעָה לֹא הַיְתָה עֲדַיִן מְאֻחֶרֶת מְאֹד אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ עֲיֵפוּת כְּבָר שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי; נִרְאֶה הָיָה לִי כִּי הֵרָדַם אֵרָדַם וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם קַמְתִּי כְּאִלּוּ נָגוֹעַ נָגְעוּ בִּי. וּמִיָּד לְכָךְ הִתְאָרַע הָאֵרוּעַ. אֵי־שָׁם קָפַץ הַדָּבָר וְהִתְגַּלְגֵּל, רָץ וְהִתְנוֹדֵד וְדָפַק. הָרְקִיעָה בַּמָּקוֹם הָיְתָה אֲיֻמָּה. וּבֵינְתַיִם דָּפְקוּ שָׁם לְמַטָּה, קוֹמָה אַחַת מִתַּחְתַּי, בִּבְהִירוּת וּבְכַעַס בַּתִּקְרָה. וְגַם הַדַּיָּר הֶחָדָשׁ הֻפְרַע כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו: וַדַּאי שֶׁהָיְתָה זוֹ דַלְתּוֹ. הָיִיתִי עֵר כָּל־כָּךְ וְנִדְמֶה הָיָה לִי כִּי אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת חֲרִיקַת דַּלְתּוֹ אַף־עַל־פִּי שֶׁנָהַג בָּהּ בִּזְהִירוּת מַתְמִיהָה. דּוֹמֶה הָיָה עָלַי כְּאִלּוּ הוּא מִתְקָרֵב וּבָא. וַדַּאי הוּא כִּי רָצָה לָדַעַת בְּאֵיזֶה חֶדֶר מִתְאָרֵעַ הָאֵרוּעַ. וְהַדָּבָר אַשֶׁר נִרְאָה לִי מוּזָר בְּיוֹתֵר הֲרֵיהִי זְהִירוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת. הֵן יָכוֹל הָיָה לְהִוָּכַח, כִּי בַּבַּיִת הַזֶּה אֵין חֲשִׁיבוּת לַשֶּׁקֶט. לְשֵׁם מָה, לַעֲזָאזֵל, דִּכָּא וְהִדְמִים אֶת צְעָדָיו? רֶגַע אֶחָד נִדְמֶה הָיָה לִי, כִּי הִנּוֹ סָמוּךְ לְדַלְתִּי; אוֹ אָז הִבְחַנְתִּי, וְלֹא הָיָה עוֹד סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי הוּא נִכְנַס לְחֶדֶר סָמוּךְ. הוּא נִכְנַס לְחֶדֶר סָמוּךְ לְלֹא כָּל הִסּוּס שֶׁהוּא.

וְהִנֵּה (כֵּן, אֵיכָה אֲתָאֵר זֹאת?) הָיֹה הָיְתָה דְמָמָה כְּדִמְמַת כְּאֵב שֶׁחָדַל. דְּמָמָה מוּחֶשֶׁת בְּאֹפֶן מְיֻחָד, מְדַגְדֶּגֶת, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ פֶּצַע הַמִּתְרַפֵּא וְהוֹלֵךְ. יָכֹלְתִּי לְהֵרָדֵם תֵּכֶף. אֶלָּא שֶׁהִשְׁתּוֹמְמוּתִי פִּרְנְסָה אֶת עֵרָנוּתִי. מִי שֶׁהוּא שׂוֹחַח סָמוּךְ אֶצְלִי, אֶלָּא שֶׁגַּם שִׂיחָה זוֹ שַׁיֶּכֶת הָיְתָה לַדְּמָמָה. צָרִיךְ הָיָה לְהִתְנַסּוֹת בְּכָךְ, לָדַעַת מַה מַּהוּתָהּ שֶׁל הַדְּמָמָה, וּלְתָאֵר אוֹתָהּ סְתָם לֹא יִתָּכֵן. גַּם בַּחוּץ דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הַכֹּל מְאֻזָּן. קַמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, הֶאֱזַנְתִּי וְהַכֹּל דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מִתְרַחֵשׁ בַּכְּפָר. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִרְהַרְתִּי, אִמּוֹ נִמְצֵאת כָּאן. הִיא יָשְׁבָה לְיַד הַמְּנוֹרָה, הִיא שִׁדְּלָה אוֹתוֹ, שֶׁמָּא הִשְׁעִין אֶת רֹאשׁוֹ אֶל כְּתֵפָהּ. עוֹד מְעַט הַשְׁכֵּב תַּשְׁכִּיבוֹ בְּמִטָּתוֹ. עַכְשָׁו הִשַׂגְתִּי מֶה הָיְתָה הַצְּעִידָה הַחֲרִישִׁית בַּמִּסְדְּרוֹן. הָהּ, שֶׁדָּבָר זֶה קָרֹה קָרָה. הֲוָיָה כָּזֹאת. שֶׁהַדְּלָתוֹת מְצַיְּתוֹת לָהּ אַחֶרֶת מִשֶׁהֵן מְצַיְּתוֹת לָנוּ. עַכְשָׁו כְּבָר יָכֹלְנוּ לִישׁוֹן.

אֶת שְׁכֵנִי כִּמְעַט שֶׁשָּׁכַחְתִּי כְּבָר. רוֹאֶה אֲנִי כִּי הִשְׁתַּתְּפוּתִי בְּצַעֲרוֹ שֶׁנִּתְגַּלְּתָה אֵצְלִי, לֹא הָיְתָה הִשְׁתַּתְּפוּת שֶׁל אֱמֶת. אָכֵן, שָׁם לְמַטָּה אֲנִי שׁוֹאֵל לִפְעָמִים בְּדֶרֶךְ־אַגַּב אִם יֵשׁ אֵילוּ יְדִיעוֹת עָלָיו וּמָה הֵן. וַאֲנִי שָׂמֵחַ אִם אֵלּוּ יְדִיעוֹת טוֹבוֹת. אֶלָּא שֶאֲנִי מַפְרִיז. לְמַעֲשֶׂה אֵין לִי נְחִיצוּת לָדַעַת זֹאת. אֵין לָזֶה כָּל שַׁיָּכוּת עוֹד אֵלָיו, אִם אֲנִי חָשׁ פִּתְאֹם אֵיזֶה גֵרוּי לְהִכָּנֵס אֶל הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ. הַמֶּרְחָק הוּא מֶרְחָק שֶׁל צַעַד בִּלְבַד מִדַּלְתִּי וְהַחֶדֶר אֵינוֹ סָגוּר. מְעַנְיֵן מְאֹד לָדַעַת מַה מַּרְאֵהוּ שֶׁל חֶדֶר זֶה. יָכוֹל אָדָם לְתָאֵר לְעַצְמוֹ בְּקַלּוּת כָּל חֶדֶר אַחֵר וְהַתֵּאוּר מִתְאַמֵּת כִּמְעַט. אֶלָּא שֶׁהַחֶדֶר הַסָּמוּךְ לְךָ שׁוֹנֶה תָּמִיד לַחֲלוּטִין מִמַּה שֶׁאַתָּה מְתָאֵר לְעַצְמְךָ.

אֲנִי אוֹמֵר לְנַפְשִׁי, כִּי זוֹהִי הַסִּבָּה לְגֵרוּיִי. אֶלָּא שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב, כִּי אֵיזֶה חֵפֶץ עָשׂוּי פַּח, הוּא שֶׁמְּחַכֶּה לִי. הִנַּחְתִּי, כִּי הַמְדֻבָּר הוּא בֶּאֱמֶת בְּמִכְסֶה שֶׁל קֻפְסָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתָּכֵן, כַּמוּבָן כִּי טָעִיתִי. אֵין דָּבָר זֶה לְאִי־מְנוּחָה. הָעִנְיָן תּוֹאֵם אֶת אָפְיִי, לִרְאוֹת זֹאת דַּוְקָא בִּדְמוּת שֶׁל מִכְסֶה לְקֻפְסָה. נִתַּן לְשַׁעֵר, כִּי לֹא לָקַח אוֹתוֹ עִמּוֹ. וַדַּאי שֶׁעָרְכוּ סֵדֶר בַּחֶדֶר, כִּסּוּ אֶת הַקֻּפְסָה בְּמִכְסֶה כָּרָאוּי, וְעַכְשָׁו הֵם מְהַוִּים יַחַד אֶת הַמֻּשָּׂג קֻפְסָה, קֻפְסָה עֲגֻלָּה, אִם לְדַיֵּק בְּבִטּוּי, מֻשָּׁג פָּשׁוּט, יָדוּעַ מְאֹד. יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי, שֶׁזָּכוּר לִי, כִּי הֵם עָמְדוּ עַל הָאָח, שְׁנֵי חֲלָקִים אֵלֶּה הַמְהַוִּים אֶת הַקֻּפְסָה. כֵּן, הֵם עוֹמְדִים אֲפִלּוּ מוּל הַמַּרְאֶה, וּבְאֹפֶן כָּזֶה יֵשׁ שָׁם קֻפְסָה מֵאַחֲרֵי הַקֻּפְסָה, וְהִיא דוֹמָה לָהּ עַד מְאֹד, אִם כִּי מְדֻמָּה הִנֶּהָ. קֻפְסָה, שֶׁאֵין אָנוּ מַחֲשִׁיבִים אוֹתָהּ, אֶלָּא שֶׁוַּדַּאי הוּא כִּי קוֹף הָיָה מוֹשִׁיט אֶת כַּפָּתוֹ לִקְרָאתָהּ, נָכוֹן, אֲפִלּוּ שְׁנֵי קוֹפִים הָיוּ עוֹשִׂים זֹאת, שֶׁכֵּן גַּם הַקּוֹף הָיָה מִתְכַּפֵּל, אִלּוּ הָיָה מַגִּיעַ וְעוֹמֵד עַל גַּבֵּי הָאָח. הִנֵּה כִּי כֵן הָיָה זֶה הַמִּכְסֶה שֶׁל קֻפְסָה זוֹ, אֲשֶׁר נִטְפַּל אֵלַי.

הָבָה וְנָבוֹא לִידֵי הֶסְכֵּם: מִכְסֶה שֶׁל קֻפְסָה בְּרִיאָה, שֶׁשּׁוּלֶיהָ כְּפוּפִים כּמוֹ שֶׁהֵם כְּפוּפִים, וּמִכְסֶה כָּזֶה מִן הַדִּין שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ רָצוֹן אַחֵר, מֵאֲשֶׁר לְהִמָּצֵא עַל גַּבֵּי קֻפְסָתוֹ; זֶה לְכָל הַיּוֹתֵר אֲשֶׁר הָיָה חַיָּב לְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ; סִפּוּק שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵג מִן הַטִּבְעִיוּת, הַגְשָׁמַת כָּל מִשְׁאֲלוֹתָיו. הֵן זֶה בֶּאֱמֶת מַשֶּׁהוּ אִידֵיאָלִי בְּיוֹתֵר, לְכַסּוֹת בְּאֹרֶךְ־רוּחַ וּבַעֲדִינוּת אֶת הַשּׁוּלַיִם הַצָּרִים וְהָעֲשׂוּיִים לְשֵׁם כָּךְ, וְלָחוּשׁ אֶת הַשּׁוּלַיִם הַחוֹדְרִים בִּגְמִישׁוּת וּבְחֲרִיפוּת, מַמָּשׁ לְפִי מִדַּת שׁוּלֶיךָ אַתָּה, שָׁעָה שֶׁהִנְּךָ מֻנָּח נִפְרָד וּבוֹדֵד. הָהּ, עַד מָה מְעַטִּים עַכְשָׁו הַמִּכְסִים, הַיּוֹדְעִים עֶרְכָּהּ שֶׁל עֻבְדָּה זוֹ. וְכָאן הַהוֹכָחָה הַנְּכוֹנָה לַמְּבוּכָה שֶׁהִשְׁפִּיעוּ הֲלִיכוֹת הַבְּרִיּוֹת עַל הַחֲפָצִים. כִּי הַבְּרִיּוֹת, אִם נַחְלִיט, דֶּרֶךְ אַגַּב, לְהַשְׁוֹתָם לְמִכְסִים כָּאֵלֶּה, הֵם הֵם שֶׁמִשְׁתַּלְּבִים בּלִי רָצוֹן וּבְאֹפֶן רַע בְּיוֹתֵר בְּעִסּוּקֵיהֶם. בְּחֶלְקָם, מִשּׁוּם שֶׁהִגִּיעוּ בְּחָפְזָה לְעִסּוּקִים שֶׁאֵינָם תּוֹאֲמִים אוֹתָם, וּבְחֶלְקָם מִשׁוּם שֶׁשִּׁלְּבוּ אוֹתָם בְּצוּרָה אֲלַכְסוֹנִית וּבְכַעַס, וּבְחֶלָקָם מִשּׁוּם שֶׁהַשּׁוּלַיִם, הַצְּרִיכִים לִהְיוֹת מֻכְנָסִים, כְּפוּפִים בִּכְפִיפֻיּוֹת שׁוֹנוֹת כָּל אַחַת בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה. הָבָה וְנֹאמַר זֹאת בְּלֵב שָׁלֵם: בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵיהֶם מְהַרְהֲרִים רַק בָּזֶה, שֶׁאִם תִּהְיֶה לָהֶם הִזְדַּמְנוּת לְכָךְ, – לְהִנָּתֵק, לְהִתְגַּלְגֵּל וּלְהַשְׁמִיעַ רַעַשׁ שֶׁל פַּח. כִּי אִם לֹא כֵן מֵאַיִן כָּל הַבִּדּוּרִים הָאֵלֶּה, וְהַהֲמֻלָּה הַזֹּאת שֶׁהֵם גּוֹרְמִים?

הַחֲפָצִים מִתְבּוֹנְנִים וְרוֹאִים מִזֶּה דוֹרוֹת אֶת כָּל אֵלֶּה. וְאֵין זֶה פֶּלֶא, שֶׁהִנָּם מָשְׁחָתִים, שֶׁאָבוֹד אָבְדוּ אֶת הַטַּעַם לְגַבֵּי מַטְרָתָם הַטִּבְעִית וְהַחֲרִישִׁית וּמִתְכַּוְּנִים לְנַצֵּל אֶת הַהֲוָיָה לְפִי דֻגְמַת הַנִּצּוּל שֶׁהֵם רוֹאִים סְבִיבָם. הֵם מְנַסִּים לְהִתְחַמֵּק מִתַּפְקִידֵיהֶם, מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶם עֲלִיצוּתָם וְהֵם הוֹפְכִים לִמְרֻשָּׁלִים, וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִים כְּלָל אִם הֵם נִתְקָלִים בִּסְטִיּוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה. הֵם מְבִינִים לְנֶפֶשׁ הַחֲפָצִים מִתּוֹךְ נִסְיוֹנָם הֵם. הֵם מִצְטַעֲרִים עַל כָּךְ, שֶׁכֵּן הֵם הַחֲזָקִים, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵם סְבוּרִים כִּי רַק לָהֶם זְכוּת לִתְמוּרוֹת וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵם חָשִׁים כִּי מְחַקִּים אוֹתָם; אֶלָּא שֶׁהֵם מַנִּיחִים לָעִנְיָן שֶׁיִּמָּשֵׁךְ כַּאֲשֶׁר יִמָּשֵׁךְ, כְּשֵׁם שֶׁהֵם מַנִּיחִים זֹאת לְעַצְמָם. אֲבָל אִם יֵשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם הַמִּתְרַכֵּז, נַגִּיד אֶחָד בּוֹדֵד, הָרוֹצֶה לִסְמֹךְ כָּל כֻּלּוֹ עַל עַצְמוֹ, יוֹמָם וָלַיְלָה, אוֹ אָז הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנִּגּוּד, אֶת הַכַּעַס וְאֶת הַשִּׂנְאָה אֵצֶל הַחֲפָצִים הַמָּשְׁחָתִים, שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לָשֵׂאת עוֹד, מִכֹּחַ הַכָּרָתָם הָרָעָה, דָּבָר הַמִּתְבַּדֵּל וְהַשׁוֹאֵף לְהִתְבַּדְּלוּת. כָּאן הֵם קוֹשְׁרִים קֶשֶׁר כּדֵי לְהַפְרִיעַ לוֹ, לְהַבְהִיל, לְהַטְעוֹת, וְהֵם יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ בְּכֹחָם לַעֲשׂוֹת כֵּן. אָז הֵם קוֹרְצִים עַיִן זֶה לָזֶה, וּפוֹתְחִים בְּמַעֲשֵׂה הַדָּחָה מִתְמַשֶּׁכֶת, הַמִּתְפַּתַּחַת לְאַחַר־מִכֵּן לְאֵין גְּבוּל וְהֵם מוֹשְׁכִים אַחֲרֵיהֶם אֶת כָּל הָעֲצָמִים וְאֶת הָאֱלֹהִים, כִּבְיָכוֹל, כְּנֶגֶד הָאֶחָד הָעוֹמֵד אוּלַי בְּנִסְיוֹנוֹ: נֶגֶד הָקָּדוֹשׁ.

עַד מָה תּוֹפֵס אֲנִי עַכְשָׁו אֶת הַמַּרְאוֹת הַמֻּפְלָאִים, שֶׁבָּהֶם מִתְגַלֶּה פֻּרְקָנָם שֶׁל חֲפָצִים בַּעֲלֵי שִׁמּוּשׁ מֻגְבָּל וּמְסֻדָּר, הַמְנַסִּים זֶה אֶת זֶה בְּעָרְמָה וּבְסַקְרָנוּת, הַמְפַרְפְּרִים בְּכַבְלֵי פְּרִיצוּת מְטֻשְׁטֶשֶׁת שֶׁל הִתְבַּדְּרוּת. דְּוָּדִים אֵלֶּה, הַמִּתְהַלְּכִים וְרוֹתְחִים, בֻּכְנוֹת אֵלֶּה, הַמַּעֲלוֹת מַחֲשָׁבָה, מַשְׁפְּכִים בְּטֵלִים אֵלֶּה הַנִּדְחָקִים אֶל אֵיזֶה חוֹר לַהֲנָאָתָם. וְהִנֵּה יֵשׁ בֵּינֵיהֶם גַּם כָּאֵלֶּה הַמְטֻלְטָלִים מִכֹּחַ הָאֶפֶס שֶׁל קִנְאָה, וְאַתָּה רוֹאֶה אֵבָרִים וּפַלְגֵי אֵבָרִים וּפַרְצוּפִים הַמְקִיאִים אֶל תּוֹכָם בַּחֲמִימוּת, וְעַכּוּזִים נוֹפְחִים הַמַּשְׁפִּיעִים עֲלֵיהֶם הֲנָאָה.

וְהַקָּדוֹשׁ מִתְעַוֵּת וּמִתְכַּוֵּץ; אֲבָל בְּעֵינָיו הָיָה עוֹד מַבָּט אֶחָד, שֶׁסָּבַר כִּי דָבָר זֶה אֶפְשָׁרִי: וְהוּא הִבִּיט וְרָאָה. וְחוּשָׁיו בּוֹ כְּבָר בְּהוּלִים מִכֹּחַ הַמּוֹצָא הַצָּלוּל שֶׁבְּנִשְׁמָתוֹ. וּכְבָר נִדַּפְדְּפָה תְּפִלָּתוֹ וְנִצֶּבֶת עַל סַף פִּיו בְּדוֹמֶה לְשִׂיחַ שֶׁנָּבַל. לִבּוֹ נָפַל בּוֹ, זָרַם וְיָצָא אֶל תּוֹךְ הַדְּלִיחוּת. וְשׁוֹט יִסּוּרָיו פּוֹגֵעַ בּוֹ בְּרִפְיוֹן כִּפְגֹעַ זָנָב הַמְגָרֵשׁ זְבוּבִים. אֵבֶר הַמִּין שֶׁלּוֹ הִנּוֹ שׁוּב רַק בַּמָקוֹם הָאֶחָד, וּבְבוֹא לְנֶגֶד עֵינָיו אִשָּׁה בְּתוֹךְ הַמְהוּמָה הַזֹּאת וְחָזָהּ חָשׂוּף וְשׁוֹפֵעַ שָׁדַיִם, הֲרֵיהוּ מַצְבִּיעַ לְעֶבְרָהּ כְּמוֹ אֶצְבַּע זְקוּפָה.

הָיוּ זְמַנִּים שֶׁמַּרְאוֹת אֵלֶּה הָיוּ בְּעֵינַי כְּעַתִּיקוֹת. לֹא, חָלִילָה, שֶׁפִּקְפַּקְתִּי בַּאֲמִתּוּתָם. יָכֹלְתִּי לִסְבֹּר סְבָרָה, כִּי דְבָרִים אֵלֶּה אֵרְעוּ לִקְדוֹשִׁים שֶׁל אוֹתָם יָמִים, לְקַנָּאִים נֶחְפָּזִים אֵלֶּה, שֶׁרָצוּ לְהַתְחִיל מִיָּד עִם אֱלֹהִים וּבְכָל מְחִיר. אֵין אָנוּ מְעִיזִים כַּיּוֹם עַד כְּדֵי כָּךְ. אָנוּ חָשִׁים כִּי הוּא כָּבֵד יוֹתֵר מִדַּי בִּשְׁבִילֵנוּ, כִּי אָנוּ חַיָּבִים לִדְחוֹתוֹ כְּדֵי לִכְבּשׁ לְאַט לְאַט אֶת הָעֲבוֹדָה הַמְמֻשֶּׁכֶת הַמַּפְרִידָה בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ. עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, כִּי עֲבוֹדָה זוֹ מְבִיאָה לִידֵי מַאֲבָק מְסֻכָּן כְּשֵׁם שֶׁמְּבִיאָה גַּם הַקְּדֻשָּׁה; שֶׁדָּבָר זֶה קוֹרֶה לְכָל אִישׁ, שֶׁהִנּוֹ בּוֹדֵד בְּגִין עֲבוֹדָה זוֹ כְּפִי שֶׁקָרָה לְכָל בּוֹדְדֵי הָאֱלֹהִים, בַּמְּעָרוֹת וּבַכּוּכִים הָרֵיקִים, בְּיָמִים עַתִּיקִים.

שָׁעָה שֶׁמְּשׂוֹחֲחִים עַל אֲנָשִׁים בּוֹדְדִים, מַנִּיחִים מֵרֹאשׁ דְּבָרִים מֻסְכָּמִים יוֹתֵר מִדַּי. סוֹבְרִים, כִּי הַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִים בַּמֶּה הַמְּדֻבָּר. לֹא, אֵין הֵם יוֹדְעִים זֹאת, מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ אָדָם בּוֹדֵד, הֵם רַק שְׂנָאוּהוּ, בְּלִי לְהַכִּירוֹ. הֵם הָיוּ שְׁכֵנָיו, שֶׁנִּצְלוּהוּ, וְהִשְׁמִיעוּ קוֹלוֹת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ לוֹ, אֲשֶׁר הֶעֱמִידוּהוּ בְּנִסָּיוֹן. הֵם שַׁסּוּ בּוֹ אֶת הַחֲפָצִים שֶׁיִּרְעֲשׁוּ וְיַעֲלוּ עָלָיו בְּרַעֲשָׁם. הַיְלָדִים קָשְׁרוּ קֶשֶׁר נֶגְדּוֹ, שֶׁכֵּן הוּא הָיָה רַךְ וְהָיָה יֶלֶד, וּכְכָל שֶׁגָּדַל כֵּן גָּדַל כְּנֶגֶד הַגְּדוֹלִים. הֵם הָיוּ מְחַפְּשִׂים וְרוֹדְפִים אוֹתוֹ בְּמַחֲבוֹאוֹ, בְּדוֹמֶה לְחַיָּה נִרְדֶּפֶת. וּנְעוּרָיו הַמְמֻשָּׁכִים הָיוּ אֶצְלוֹ לְלֹא יָמִים שֶׁל חֲנִינָה. וְאִם הוּא נִזְהַר מִנִּצּוּל וְנִמְלַט הָיוּ הֵם נוֹזְפִים בּוֹ עַל כָּךְ וְעַל כָּל שֶׁנָּבַע הֵימֶנּוּ וְכִנּוּ זֹאת בְּכִנוּי שֶׁל כִּעוּר, וְהוּא הָיָה חָשׁוּד בְּעֵינֵיהֶם. וְאִם לֹא שָׂם אֶת לִבּוֹ לְכָךְ, כִּי עַתָּה הָיוּ גְלוּיִים יוֹתֵר, שֶׁכֵּן הָיוּ אוֹכְלִים אֶת מַאֲכָלוֹ, נוֹשְׁמִים אֶת אֲוִירוֹ וְיוֹרְקִים עַל עָנְיוֹ, שֶׁהָיָה עָלָיו לְזָרָא. הֵם הוֹצִיאוּ לַעַז עָלָיו, כּמוֹ לְגַבֵּי מְצֹרָע, וְיִדּוּ בּוֹ אֲבָנִים כְּדֵי שֶׁיְּמַהֵר וְיִתְרַחֵק מֵהֶם. וְהֵם צָדְקוּ לְפִי חוּשָׁם הַוָּתִיק: שֶׁכֵּן הוּא הָיָה בֶּאֱמֶת אוֹיְבָם.

אֲבָל לְאַחַר־מִכֵּן, שָׁעָה שֶׁלֹּא הִתְבּוֹנֵן בָּהֶם, הִתְחִילוּ מְהַרְהֲרִים בּוֹ. הֵם הִבְחִינוּ כִּי לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה עָשׂה עָשׂוּ אֶת רְצוֹנוֹ; שֶׁכֵּן הֵם חִזְּקוּהוּ בְּמַעֲשֵׂה בְּדִידוּתוֹ וְסִיְּעוּ בְּיָדוֹ לְהִתְבַּדֵּל מֵהֶם לְעוֹלָם. וְהִנֵּה שִׁנּוּ מִטָּעוּתָם וְהָיוּ עוֹשִׂים כָּל שֶׁבִּיכָלְתָּם, עַד לַמַּעֲשֶׂה הַקִּיצוֹנִי בְּיוֹתֵר, עַד לַמְּזִמָּה הָאַחֲרוֹנָה: הַתְּהִלָּה. וְאֶל מוּל מְהוּמָה זֹאת הָיָה כִּמְעַט כָּל אֶחָד מֵהֶם זוֹקֵף אֶת עֵינָיו וְנַפְשׁוֹ מִתְפַּזֶּרֶת.

בְּלַיְלָה זֶה נִזְכַּרְתִּי שׁוּב בַּסֵּפֶר הַיָּרֹק הַקָּטָן, שֶׁהָיָה אֶצְלִי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתִי נַעַר; וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ בְּשֶׁל־מָה אֲנִי סָבוּר, כִּי הוּא בָּא אֵלַי מִידֵי מַתִּילְדָה בְּרָהֶ. לֹא הִתְעַנְיַנְתִּי בּוֹ שָׁעָה שֶׁקִּבַּלְתִּיו, וְקָרָאתִי בּוֹ רַק כַּעֲבֹר כַּמָּה שָׁנִים, דּוֹמַנִי, בִּימֵי הַחֻפְשָׁה בְּאוּלְסְגַרְד. אֲבָל הוּא הָיָה חָשׁוּב בְּעֵינַי מִן הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן. הוּא הָיָה מָלֵא עִנְיָן מִכָּל הַבְּחִינוֹת, וַאֲפִלּוּ מִן הַבְּחִינוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת. לַיָּרֹק שֶׁל הַכְּרִיכָה הָיְתָה אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת, וְתֵיכֶף וּמִיָּד אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר, כִּי תּוֹכוֹ חַיָּב הָיָה לִהְיוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיָה. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נִדְבְּרוּ מֵרֹאשׁ כִּי כָּאן יוֹפִיעַ הָעַמּוּד־הַפּוֹתֵחַ הָרִאשׁוֹן, חָלָק, לָבָן בְּתוֹךְ לָבָן־מֵימִי, וּלְאַחַר־מִכֵּן הַשַׁעַר, שֶׁהָיָה מָלֵא סוֹדוֹת. נִתַּן לִסְבֹּר כִּי הָיוּ שָׁם תְּמוּנוֹת, כָּךְ נִרְאֶה לוֹ; אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא הָיוּ תְמוּנוֹת וְהָיָה מִשּׁוּם פִּצּוּי לְמִישֶׁהוּ, לִמְצֹא אֶת הָעַדְכָּן הַצַּר בְּמָקוֹם מְסֻיָּם, מְרֻפָּט וּמְלֻכְסָן מְעַט, נוֹגֵעַ־לַלֵּב בֶּאֱמוּנָתוֹ כִּי הִנּוֹ וָרֹד עֲדַיִן, וּמֻנָּח, מִי יוֹדֵעַ מֵאֵימָתַי, בֵּין אוֹתָם דַּפִּים עַצְמָם. יִתָּכֵן, כִּי לֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ אַף פַּעַם, וְהַכּוֹרֵךְ הִכְנִיסוֹ לְכָאן בִּמְהִירוּת וּבַחֲרִיצוּת, בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל. אֲבָל יִתָּכֵן, כִּי לֹא הָיָה בְּכָךְ מִשּׁוּם מִקְרֶה. יִתָּכֵן כִּי מִישֶׁהוּ הִפְסִיק שָׁם מִלִּקְרֹא, וַאֲשֶׁר לֹא חָזַר עוֹד לִקְרֹא בּוֹ; יִתָּכֵן, כִּי הַגּוֹרָל דָּפַק אוֹתוֹ רֶגַע עַל דַּלְתּוֹ, כְּדֵי לְהַעֲסִיקוֹ. וְכִי הִתְרַחֵק מֶרְחָק רַב מִכָּל הַסְּפָרִים, שֶׁכֵּן הַסְּפָרִים אֵינָם בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר מִגּוּפָם שֶׁל הַחַיִּים. לֹא נִתָּן הָיָה לְהַבְחִין הַאִם הִמְשִׁיכוּ לִקְרֹא בַּסֵּפֶר וְיָכוֹל לִהְיוֹת, כִּי הָעִקָּר הָיָה לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר בְּאוֹתוֹ דַף שׁוּב וְשׁוּב, וְכִי אָמְנָם כָּךְ קָרָה, אִם כִּי לִפְעָמִים בִּשְׁעַת־לַיְלָה מְאֻחֶרֶת. עַל כָּל פָּנִים הָיְתָה בִּי אֵיזוֹ חֲרָדָה בִּפְנֵי שְׁנֵי עַמּוּדִים אֵלֶּה כַּחֲרָדָה שֶׁבִּפְנֵי רְאִי, שֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹמֵד לְפָנָיו. מֵעוֹלָם לֹא קְרָאתִים. אֵינִי יוֹדֵעַ בִּכְלָל אִם קָרָאתִי אֶת הַסֵּפֶר כֻּלּוֹ. הוּא לֹא הָיָה עָבֶה בְּיוֹתֵר, אֲבָל הָיוּ בּוֹ סִפּוּרִים רַבִּים לִקְרִיאָה, בְּיִחוּד בְּשָׁעָה שֶׁלְּאַחַר־הַצָּהֳרַיִם; אָז הָיָה תָּמִיד סִפּוּר, אֲשֶׁר לֹא נִקְרָא עֲדַיִן.

אֲנִי מַזְכִּיר רַק שְׁנֵי סִפּוּרִים. וְאֵלֶּה הֵם: “סוֹפוֹ שֶׁל מִישָׁה אוֹטְרֶפּוֹב” וִ“ירִידָתוֹ שֶׁל קַרְל הַנּוֹעָז”.

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ, אִם זֶה הִשְׁפִּיעַ עָלַי אָז אֵיזֶה רשֶׁם. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁיו, לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ, אֲנִי נִזְכָּר בְּתֵאוּר הַשְׁלָכַת גּוּפָתוֹ שֶׁל הַצַּאר הַמְזֻיָּף אֶל תּוֹךְ הֶהָמוֹן וְשָׁם הָיְתָה מֻנַּחַת שְׁלֹשָׁה יָמִים, מְרֻסֶּקֶת וּמְדֻקֶּרֶת וּמַסְוֶה נָתוּן עַל פָּנֶיהָ. אֵין כַּמּוּבָן כָּל סִכּוּי שֶׁהַסֵּפֶר הַקָּטָן יַגִּיעַ שׁוּב אֵי־פַעַם לְיָדִי, אֶלָּא שֶׁדַּף זֶה וַדַּאי הוּא שֶׁהָיָה מֻפְלָא. הָיִיתִי שָׂמֵחַ כְּמוֹ־כֵן לִקְרֹא בּוֹ שׁוּב, עַל דְּבַר הַפְּגִישָׁה עִם הָאֵם. וַדַּאי שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ, אִם הוּא קָרָא אוֹתָהּ אֵלָיו לְמוֹסְקְבָה; אֲנִי מְשֻׁכְנָע כִּי בְּאוֹתוֹ זְמַן הֶאֱמִין כָּל כָּךְ בְּעַצְמוֹ, כִּי לְמַעֲשֶׂה סָבוּר הָיָה שֶׁהִנּוֹ מֻצְדָּק לִתְבֹּעַ אֶת אִמּוֹ בִּפְנֵי בֵּית־מִשְׁפָּט וּמָרִיָּה נָגוֹי זוֹ, שֶׁהִגִּיעָה בְּמַסָּע מָהִיר מִן הַכְּנֵסִיָה הָעֲלוּבָה שֶׁלָּהּ, זָכְתָה וְהִצְלִיחָה בַּכֹּל, מִשׁוּם שֶׁהִסְכִּימָה לְכָךְ. וְאוּלָם, הַאִם לֹא הִתְחִיל אֶצְלוֹ הַפִּקְפּוּק, דַּוְקָא שָׁעָה שֶׁהִכִּירָה בּוֹ? אֲנִי נוֹטֶה לַסְּבָרָה, כִּי כֹּחַ תְּמוּרוֹתָיו הָיָה בָּזֶה, – לֹא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ.

(זֶה בְּסוֹפוֹ־שֶׁל־דָּבָר כֹּחָם שֶׁל כָּל בְּנֵי־הַנְּעוּרִים שֶׁעָזְבוּ אֶת בֵּית אֲבוֹתֵיהֶם)⁶ הָעָם, שֶׁצִּפָּה לוֹ, בְּלִי לָדַּעַת אֶת תָּאֳרוֹ, הוֹסִיף לוֹ יֶתֶר חֵרוּת וְהֶעְדֵּר הַגְבָּלוֹת בְּאֶפְשָׁרֻיּוֹתָיו. וְאִלּוּ הַצְהָרַת אִמּוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּחִינַת מִרְמָה מִדַּעַת, הָיְתָה בָּהּ הַכֹּחַ לִגְרֹעַ מִמֶּנּוּ; הִיא הוֹצִיאַתּוּ מִמִּסְגֶּרֶת הַמְצָאָתוֹ; הִיא צִמְצְמָה אוֹתוֹ עַד לִמְמַדֵּי חִקּוּי יָגֵעַ בִּלְבַד; הִיא הוֹרִידָה אוֹתוֹ אֶל דַּרְגָּה שֶׁל יָחִיד, וְהוּא לֹא הָיָה מֵעוֹלָם כָּזֶּה: הִיא עָשְׂתָה אוֹתוֹ לְנוֹכֵל. וְהִנֵּה הִצְטָרְפָה, חֲרִישִׁית וּכְאִלּוּ מִתְבַּטֶּלֶת, זוֹ מָרִינָה מְנִיצֵ’ק, שֶׁכִּחֲשָׁה בּוֹ, לְפִי דַרְכָּהּ, עַל־יְדֵי זֶה, כְּפִי שֶׁהֻבְרַר לְאַחַר־מִכֵּן, שֶׁהֶאֱמִינָה לֹא בּוֹ, אֶלָּא בְּכָל אִישׁ וְאִישׁ. מוּבָן שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַעֲרֹב וְלוֹמַר עַד אֵיזוֹ מִדָּה הוּבָא כָּל זֶה בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ סִפּוּר. וְדָבָר זֶה, נִרְאֶה לִי, צָרִיךְ הָיָה לְסַפֵּר.

וְאוּלָם, גַּם מִלְבַד כָּל זֹאת אֵין עִנְיָן זֶה עִנְיָן מְיֻשָּׁן כְּלָל. אֶפְשָׁר לָנוּ לְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ עַכְשָׁו מִין מְסַפֵּר, שֶׁהָיָה מַקְדִּישׁ הַרְבֵּה דְאָגָה לָרְגָעִים הָאַחֲרוֹנִים; וְלֹא הָיָה בִּלְתִּי צוֹדֵק בְּכָךְ. דְּבָרִים הַרְבֵּה קוֹרִים בְּתוֹךְ רְגָעִים אֵלֶּה. אֵיךְ הוּא קוֹפֵץ בַּהֲקִיצוֹ מִשְּׁנָתוֹ הָעֲמֻקָּה אֶל הַחַלּוֹן וּמֵעַל לַחַלּוֹן לֶחָצֵר אֶל בֵּין הַשּׁוֹמְרִים. אֵינוֹ יָכוֹל לָקוּם מֵעַצְמוֹ; הֵם נֶאֱלָצִים לְסַיֵּעַ בְּיָדוֹ. נִרְאֶה, כִּי רַגְלוֹ שְׁבוּרָה. נִשְׁעָן הוּא עַל שְׁנַיִם מִן הַגְּבָרִים. וְהוּא מַרְגִּישׁ, שֶׁהֵם מַאֲמִינִים בּוֹ. הוּא מִתְבּוֹנֵן סָבִיב: גַּם הָאֲחֵרִים מַאֲמִינִים בּוֹ. כִּמְעַט וְהוּא מִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם, עַל הַסְּטְרֶלִיצִים הַעֲנָקִים הָאֵלֶּה, וְנִרְאֶה כִּי הַדְּבָרִים הִרְחִיקוּ לֶכֶת: הֵם הִכִּירוּ אֶת אִיבַן הָאָיֹם בְּכָל מְלֹא מְצִיאוּתוֹ, וְהֵם מַאֲמִינִים בּוֹ. יְשׁ לוֹ חֵשֶׁק לְהַסְבִּיר לָהֶם, וְאוּלָם לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה, מַשְׁמָע פָּשׁוּט לִצְעֹק. כְּאֵב רַגְלוֹ מְשַׁגֵּעַ, וְהוּא מַחֲשִׁיב כָּל־כָּךְ אֶת עַצְמוֹ בְּרֶגַע זֶה, עַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר מִלְבַד הַכְּאֵב. וּמִלְבַד זֹאת אֵין פְּנַאי. הֵם נִדְחָקִים, הוּא רוֹאֶה אֶת שׁוּיְסְקִי וּבְעִקְּבוֹתָיו אֶת כָּל הַשְׁאָר. עוֹד מְעַט יַחֲלֹף הַכֹּל, אֶלָּא שֶׁכָּאן סוֹגְרִים עָלָיו שׁוֹמְרָיו. אֵין הֵם מַרְפִּים הֵימֶנּוּ, וּמִתְרַחֵשׁ נֵס. אֱמוּנַת הָאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים הָאֵלֶּה דָבְקָה גַם בַּאֲחֵרִים, וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם אֵין אִיש מֵהֶם רוֹצֶה לְהִתְקַדֵּם וְלָלֶכֶת. שׁוּיְסְקִי, הַסָּמוּךְ לוֹ, קוֹרֵא בְּקוֹל שֶׁל יֵאוּשׁ אֶל מוּל חַלּוֹן. אֵין הוּא נַעֲנֶה. הוּא יוֹדֵעַ מִי הוּא הָעוֹמֵד שָׁם; הוּא מֵשִּׂיג, כִּי מִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט, שֶׁקֶט לְלֹא כָּל מַעֲבָר שֶׁהוּא. עַכְשָׁו יַגִּיעַ הַקּוֹל שֶׁהוּא מַכִּירוֹ מֵאָז; הַקּוֹל הָרָם, הַמְזֻיָּף, הַמִּתְאַמֵּץ לְמַעֲלָה מִן הַכֹּחַ. וְכָאן הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ שֶׁל הָאֵם־הַצַּארִית, הַמַּעֲלִימָה אוֹתוֹ.

עַד כָּאן מִתְאָרֵעַ הַדָּבָר מֵעַצְמוֹ, וְאִלּוּ עַכְשָׁו, בְּבַקָּשָׁה, צָרִיךְ מְסַפֵּר, מְסַפֵּר; שֶׁכֵּן מִן הַשּׁוּרוֹת הַמְעַטּוֹת שֶׁעוֹד נִשְׁתַּיְּרוּ, צְרִיכָה לְהִתְבַּלֵּט אַלִּימוּת מֵעַל לְכָל הִתְנַגְּדוּת. אִם נֶאֱמַר הַדָּבָר אוֹ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר, מִן הַהֶכְרֵחַ הוּא לְהִשָּׁבַע, כִּי בֵּין הַקּוֹל לְבֵין יְרִיַת הָאֶקְדּוֹחַ, בִּצְפִיפוּת רַבָּה לְאֵין־קֵץ, נִתְעוֹרְרוּ בּוֹ עוֹד הַפַּעַם רָצוֹן וְכֹחַ לִהְיוֹת כֹּל־יָכוֹל. שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין מְבִינִים, עַד מָה מַזְהִירָה הָעֲקִיבוּת שֶׁבַּמַּעֲשֶׂה, שֶׁהֵם נָקְבוּ אֶת כְּתֹנֶת־הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ וּדְקָרוּהוּ, עַל מְנַת לִרְאוֹת אִם יִתָּקְלוּ בְּקַשְׁיוּתָהּ שֶׁל אִישִׁיּוּת. וְכִי גַם בְּמוֹתוֹ נָשָׂא עוֹד בְּכָל־זֹאת אֶת הַמַּסְוֶה, בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, אַף־עַל־פִּי שֶׁוִתֵּר עָלָיו כִּמְעַט.

שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְהַרְהֵר בָּזֶה, הֲרֵי זֶה נִרְאֶה לִי כְּמַשֶּׁהוּ מְיֻחָד־בְּמִינוֹ, שֶׁבְּאוֹתוֹ סֵפֶר עַצְמוֹ מְסֻפָּר עַל הַמּוֹצָא שֶׁל זֶה אֲשֶׁר בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי חַיָּיו הָיָה אֶחָד, שָׁוֶה תָמִיד, נֻקְשֶׁה וְאֵינוֹ נִתָּן לְשִׁנּוּי כְּאוֹתָהּ אֶבֶן בַּזֶּלֶת, וְהוּא מַכְבִּיד יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל כָּל הָאֲנָשִׁים סְבִיבוֹ שֶׁנָּשְׂאוּ אֶת עֻלּוֹ. תְּמוּנָתוֹ מְצוּיָה בְּדִיז’וֹן. אֶלָּא שֶׁיּוֹדְעִים גַּם בִּלְעֲדֵי כָּך, כִּי הוּא הָיָה נְמוּךְ־קוֹמָה, רָחָב, עִקֵּשׁ וְתָמִיד נוֹאָשׁ. וְרַק בְּיָדָיו, יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הִרְהֵר אִישׁ. אֵלֶּה הָיוּ יָדַיִם חַמּוֹת, אֲשֶׁר דּוֹמֶה שֶׁהֵן רָצוּ תָּמִיד לִהְיוֹת צוֹנְנוֹת, וְהֵן נָחוֹת, בְּלִי מֵשִׂים, עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ קַר, מְפֻשָּׂקוֹת, וְעִם אֲוִיר בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת. אֶל תּוֹךְ יָדַיִם אֵלֶּה יָכוֹל הָיָה לִזְרֹם הַדָּם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא זוֹרֵם אֶל הָרֹאשׁ, וְהֵן הָיוּ קְמוּצוֹת בֶּאֱמֶת כְּמוֹ רָאשֵׁיהֶם שֶׁל מְטֹרָפִים, הַסּוֹעֲרִים מֵרֹב הַמְצָאוֹת.

אָדָם צָרִיךְ לִזְהִירוּת מְרֻבָּה כְּדֵי לִחְיוֹת מִכֹּחוֹ שֶׁל דָּם זֶה. הַהֶרְצוֹג סָגוּר הָיָה עִם דָּם בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, וְלִפְעָמִים הָיָה נִבְהָל, כְּשֶׁהִבְחִין בַּאֲנָשִׁים רַבִּים הַמְהַלְּכִים סְבִיבוֹ, צְפוּפִים וְקוֹדְרִים. דָּם חָפוּז זֶה, פּוֹרְטוּגֶזִי לְמֶחֱצָה, שֶׁכִּמְעַט וְלֹא יְדָעוֹ, נִרְאָה זָר וְנוֹרָא לוֹ לְעַצְמוֹ. פְּעָמִים תְּכוֹפוֹת הָיָה פּוֹחֵד, כִּי יִתָּכֵן שֶׁהַתְקֵף יַתְקִיפוֹ בְּשְׁנָתוֹ וְיִקְרָעֵנוּ לִגְזָרִים. הוּא הָיָה מַעֲמִיד פָּנִים, כִּי הוּא כּוֹלְאוֹ בְּקִרְבּוֹ, אֲבָל הוּא נָתוּן הָיָה תָּמִיד לְפַחְדּוֹ. הוּא לֹא הֵעִיז מֵעוֹלָם לֶאֱהֹב אִשָּׁה, כְּדֵי לִמְנֹעַ קִנְאָה מִדָּמוֹ לְאַחַר־מִכֵּן, וְכָל כָּךְ שׁוֹחֵר־טֶרֶף הָיָה דָּמוֹ בּוֹ, עַד שֶׁהַיַּיִן לֹא עָבַר מֵעוֹלָם אֶת דַּל שְׂפָתָיו; בִּמְקוֹם לִשְׁתּוֹת הָיָה מְרַכֵּךְ אוֹתוֹ בְּמִיץ שׁוֹשַׁנִּים. אַף־עַל־פִּי־כֵן, פַּעַם אַחַת שָׁתֹה שָׁתָה בַּמַּחֲנֶה שֶׁל לוֹזָן, שָׁעָה שֶׁנִּכְבְּשָׁה גְרַנְזוֹן; אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה חוֹלֶה וּמְבֻדָּד, וְהָיָה שׁוֹתֶה הַרְבֵּה יַיִן טָהוֹר. אֶלָּא שֶׁאָז שָׁכַךְ בּוֹ דָמוֹ. בְּשְׁנוֹתָיו חַסְרוֹת־הַטַּעַם הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל חַיָּיו הָיָה דָּמוֹ יָשֵׁן שֵׁנָה כְּבֵדָה, שֵׁנָה חַיָּתִית. אוֹתוֹ זְמַן נִתְבָּרֵר עַד מָה נָתוּן הָיָה דָמוֹ זֶה לְמָרוּתוֹ; כִּי שָׁעָה שֶׁהָיָה יָשֵׁן הָיָה הוּא לֹא־כְלוּם. אוֹתָהּ שָׁעָה אָסוּר הָיָה לְמִישֶׁהוּ מִסְּבִיבָתוֹ לְהִכָּנֵס אֵלָיו; הוּא לֹא תָפַס מַהוּ שֶׁדִּבְּרוּ בְּאָזְנָיו. בִּפְנֵי הַשַּׁגְרִירִים הַזָּרִים לֹא הָיָה יָכוֹל לְהוֹפִיעַ, בְּצוּרָה מְשֻׁנָּה זוֹ שֶׁבָּה הָיָה שָׁרוּי. אָז הָיָה יוֹשֵׁב וּמַמְתִּין, עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר בּוֹ שׁוּב הַדָּם. וּבְרֹב הַמִּקְרִים הָיָה קוֹפֵץ לְפֶתַע־פִּתְאֹם, מִתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ לִבּוֹ וְנוֹהֵם.

בְּשֶׁל דָּם זֶה נָשָׂא עִמּוֹ אֶת כָּל הַחֲפָצִים, שֶׁלֹּא הָיוּ חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו. אֶת שְׁלֹשֶׁת הַיַּהֲלוֹמִים הַגְּדוֹלִים וְאֶת כָּל אַבְנֵי־הַחֵן; אֶת תַּחֲרֵי פְלַנְדְרִיָּה וְאֶת מַרְבַדֵּי אַרֶס, עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת. אֶת אָהֳלוֹ הֶעָשׂוּי מֶשִׁי וְהַקִּשׁוּרִים רְקוּמֵי־הַזָּהָב, וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אֹהָלִים לִמְלַוָּיו. וּתְמוּנוֹת, הַמְצֻיָּרוֹת עַל גַּבֵּי עֵץ, וְאֶת שְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים הָעֲשׂוּיִים כֶּסֶף מָלֵא. וְאֶת הַנָּסִיךְ מִטָרֶנְט וְאֶת הַהֶרְצוֹג מִקְלֶב וְאֶת פִלִיפּ פוֹן בָּדֶן וְאֶת הָאָדוֹן מִמְּצוּדַת גִיאוֹן. שֶׁכֵּן רָצֹה רָצָה לְשַׁדֵּל אֶת דָּמוֹ, וּלְהוֹכִיחַ לוֹ, כִּי הִנּוֹ קֵיסָר וְאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ: כְּדֵי שֶׁפָּחוֹד יִפְחַד הֵימֶנּוּ. אֶלָּא שֶׁדָּמוֹ לֹא הֶאֱמִין לוֹ, לַמְרוֹת הוֹכָחוֹת אֵלֶּה, כִּי הָיָה זֶה דָּם חֲסַר־אֵמוּן. יִתָּכֵן שֶׁהִשְׁהָה אוֹתוֹ קְצָת בְּמַצָב שֶׁל פִּקְפּוּק. אֶלָּא שֶׁקַּרְנֵי אוּרִי הִסְגִּירוּ אוֹתוֹ. מֵאָז יָדוֹעַ יָדַע דָּמוֹ, כִּי הוּא מָצוּי בִּרְהָטָיו שֶׁל אִישׁ אָבוּד: וְהוּא רָצָה לַחֲרֹג מִתּוֹכוֹ.

כָּךְ אֲנִי רוֹאֶה עַכְשָׁו אֶת הַדְּבָרִים, אֲבָל בְּאוֹתוֹ זְמַן הִשְׁפִּיעָה עָלַי רשֶׁם קֹדֶם־כֹּל הַקְּרִיאָה עַל יוֹם הַהִתְגַּלּוּת, שָׁעָה שֶׁחִפְּשׂוּ אַחֲרָיו.

הַדֻּכָּס מִלּוֹתְּרִינְגֶן הַצָּעִיר, שֶׁהִגִּיעַ בִּרְכִיבָה יוֹם אֶחָד קֹדֶם־לָכֵן, מִיָּד לְאַחַר הַקְּרָב הַקָּשֶׁה בִּמְיֻחָד בְּעִירוֹ הַגַּלְמוּדָה נַנְסִי, עוֹרֵר בְּהַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר אֶת סְבִיבָתוֹ וְשָׁאַל לָהֶרְצוֹג. שָׁלִיחַ אַחֲרֵי שָׁלִיחַ נִשְׁלַח, וְהוּא עַצְמוֹ הוֹפִיעַ מִזְמַן לִזְמַן בַּחָלּוֹן, נִרְגָּשׁ וּמֻדְאָג. הוּא לֹא הִכִּיר תָּמִיד אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהֱבִיאוּם בַּעֲגָלוֹת וּבַאֲלֻנְקוֹת. הוּא רַק רָאָה שֶׁאֵין זֶה הַהֶרְצוֹג. וְגַם בֵּין הַפְּצוּעִים לֹא הָיָה, וְאִישׁ מִבֵּין הַשְּׁבוּיִים, שֶׁהֱבִיאוּם בְּלִי הֶרֶף, לֹא רָאָהוּ. אֲבָל הַפְּלִיטִים הֵפִיצוּ אֶל כָּל הָעֲבָרִים שְׁמוּעוֹת וְהָיוּ מְבֻלְבָּלִים וּמְבֹהָלִים, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ פָּחֲדוּ לָגֶשֶׁת אֵלָיו. כְּבָר הֶאֱפִיל הַיּוֹם וְלֹא שָׁמְעוּ דָּבָר עָלָיו. הַיְדִיעָה עַל הֵעָלְמוֹ הָיְתָה לָהּ שְׁהוּת לְהִתְהַלֵּךְ וּלְהִתְפַּשֵּׁט בְּמֶשֶׁךְ הַחֹרֶף הָאָרֹךְ. וּלְכָל מָקוֹם שֶׁהִגִּיעָה הִשְׁפִּיעָה עַל כֻּלָּם אֵיזֶה בִּטָּחוֹן מֻפְרָז וְרָגִיל, כִּי הִנּוֹ חַי. מֵעוֹלָם לֹא הָיָה הַהֶרְצוֹג כָּל־כָּךְ מְצִיאוּתִי בְּכָל דִּמְיוֹן מִן הַדִּמְיוֹנוֹת כְּמוֹ בְּלַיְלָה זֶה. לֹא הָיָה בַּיִת אֲשֶׁר לֹא הָיוּ בּוֹ אֲנָשִׁים עֵרִים הַמְצַפִּים לוֹ, וַאֲשֶׁר נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם שׁוֹמְעִים אֶת צְעָדָיו. וְכַאֲשֶׁר לֹא בָּא, הֲרֵי זֶה רַק מִשּׁוּם שֶׁכְּבָר הָיָה וְעָבַר הָלְאָה.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיָה כְּפוֹר, וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ קָפָא גַם הָרַעְיוֹן, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם; כָּל־כָּךְ קָשֶׁה הָיָה רַעְיוֹן זֶה. וְעָבְרוּ שָׁנִים עַל שָׁנִים עַד אֲשֶׁר הִפְשִׁיר. כָּל הָאֲנָשִׁים, בְּלִי לָדַעַת נְכוֹנָה, סָמְכוּ עַכְשָׁו עָלָיו. הַגּוֹרָל, שֶׁהוּא הִטִּיל עֲלֵיהֶם, נִתָּן הָיָה לְשֵׂאתוֹ רַק מִכֹּחַ דְּמוּתוֹ הוּא. בְּקשִׁי רַב כָּזֶה קָנוּ אֶת הַלֶּקַח, כִּי הָיֹה הָיָה; וְאִלּוּ עַכְשָׁו, לְאַחַר שֶׁהִכִּירוּ אוֹתוֹ נוֹכְחוּ לָדַעַת כִּי טוֹב לְהֵאָחֵז בּוֹ וְלֹא לְשָׁכְחוֹ עוֹד.

וְאוּלָם בַּבֹּקֶר שֶׁלְּמָחֳרַת הַיּוֹם, בְּיוֹם שְׁבִיעִי לְחֹדֶשׁ יַנוּאַר, יוֹם ג' בַּשָּׁבוּעַ, הִתְחִילוּ שׁוּב הַחִפּוּשִׂים. וְעַכְשָׁיו הָיָה גַם מַדְרִיךְ. הָיָה זֶה פָּג' שֶׁל הַהֶרְצוֹג, וְאָמוֹר אָמְרוּ, כִּי הוּא רָאָה מֵרָחוֹק אֶת אֲדוֹנוֹ אֲשֶׁר קָרַס; עַכְשָׁו שׂוּמָה עָלָיו לְהַצְבִּיעַ עַל הַמָּקוֹם. הוּא עַצְמוֹ לֹא סִפֵּר דָּבָר, גְּרָף פוֹן קָמְפּוֹבָּסוֹ הֵבִיא אוֹתוֹ וְדִבֵּר בִּשְׁמוֹ. הִנֵּה כִּי כֵן הָלַךְ בְּרֹאשׁ, וְהָאֲחֵרִים הָיוּ סְמוּכִים לוֹ מֵאַחֲרָיו. מִי שֶׁרָאָהוּ בְּכָךְ, מְחֻפָּשׂ וּבִלְתִּי־בָּטוּחַ בְּאֹפֶן מוּזָר, צָרִיךְ הָיָה לְהִתְאַמֵּץ כְּדֵי לְהַאֲמִין כִּי זֶהוּ בֶּאֱמֶת גַ’ן בָּטִיסְטָה קוֹלוֹנָה, שֶׁהָיָה יָפֶה כְּעַלְמָה וְאַצִּילֵי יָדָיו דַּקִּים. הוּא רָעַד מֵרֹב קֹר; הָאֲוִיר הָיָה נֻקְשֶׁה מִכְּפוֹר־הַלַּיְלָה, וּכְאִלּוּ נִשְׁמְעָה חֲרִיקַת־שִׁנַּיִם מִתַּחַת לְצַעֲדֵי הַהוֹלְכִים. אָכֵן, כֻּלָּם הָיוּ קְפוּאִים. וְרַק מֻקְיוֹנוֹ שֶׁל הַהֶרְצוֹג, שֶׁכֻּנָּה בְּשֵׁם לוּאִי־הי"א, הָיָה נִמְרָץ בִּתְנוּעָתוֹ. הוּא הִתְחַפֵּשׂ לְכֶלֶב, הַמַּקְדִּים אֶת הַכֹּל, חוֹזֵר וּמִתְרוֹמֵם עַל אַרְבַּעְתָּיו לְיַד הַנַּעַר; אֲבָל מִשֶּׁרָאָה מֵרָחוֹק אֵיזוֹ גְוִיָּה, הָיָה קוֹפֵץ וְרָץ לְשָׁם, מִשְׁתַּחֲוֶה וְאוֹמֵר לָהּ, כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁתִּתְאַמֵּץ וְתִהְיֶה גְוִיָּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁמְּחַפְּשִׂים אַחֲרָיו. הוּא הָיָה מַנִּיחַ לוֹ שָׁהוּת כָּל שֶׁהִיא לְהִרְהוּרִים, אֲבָל מִיָּד הָיָה חוֹזֵר מִתּוֹךְ רִטּוּן אֶל הָאֲחֵרִים, מְאַיֵּם וּמְקַלֵּל וְקוֹבֵל עַל עִקְשׁוּתָם שֶׁל הַמֵּתִים וְעַל עַצְלוּתָם. הַהוֹלְכִים הוֹסִיפוּ לָלֶכֶת, וְלֹא הָיָה לַדָּבָר סוֹף. הָעִיר כִּמְעַט וְלֹא נִרְאֲתָה עוֹד; שֶׁכֵּן מֶזֶג־הָאֲוִיר הִתְאוֹשֵׁשׁ בֵּינְתַיִם לַמְרוֹת הַקֹּר, וְהָיָה אָפֹר וְאָטוּם. הָאֲדָמָה הָיְתָה שְׂרוּעָה, שְׁטוּחָה וַאֲדִישָׁה, וְהַקְבוּצָה הַקְּטַנָּה וְהַצְפוּפָה נִרְאֲתָה נְבוֹכָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּכָל שֶׁהָלְכָה וְהִרְחִיקָה. אִישׁ לֹא דִבֵּר, מִלְּבַד אִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת, שֶׁהִצְטָרְפָה לַמְחַפְּשִׂים, שֶׁמִּלְמְלָה דְבַר־מָה וְנִעְנְעָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה בְּרֹאשָׁהּ; שֶׁמָּא הִתְפַּלְלָה.

לְפֶתַע־פִּתְאֹם עָמַד הַהוֹלֵךְ־בְּרֹאשׁ וְהִתְבּוֹנֵן סָבִיב. לְאַחַר־מִכֵּן פָּנָה בְּבַת־אַחַת אֶל לוּפִי, רוֹפְאוֹ הַפּוֹרְטוּגֶזִי שֶׁל הַהֶרְצוֹג, וְהֶרְאָה אֶל אֲשֶׁר לְפָנָיו. בְּמֶרְחַק כַּמָּה צְעָדִים מִזֶּה הָיָה שֶׁטַח שֶׁל קֶרַח, מֵעֵין אֲגַם אוֹ נָהָר, וְכָאן הָיוּ שְׂרוּעוֹת, קְרוּסוֹת, עֶשֶׂר אוֹ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה גְוִיּוֹת. הֵן הָיוּ עֲרֻמּוֹת כִּמְעַט כָּלִיל וּשְׁדוּדוֹת. לוּפִי הִתְהַלֵּךְ כָּפוּף, נִגַּשׁ מִגְּוִיָּה אֶל גְּוִיָּה וְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּשִׂימַת־לֵב. הִנֵּה כִּי כֵן הִכִּירוּ אֶת אוֹלִיבְיֶה דֶה לַה מַרְשׁ וְאֶת הַכֹּמֶר. וְאִלּוּ הַזְּקֵנָה כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ בַּשֶּׁלֶג וְיִבְּבָה, הִתְכּוֹפְפָה עַל גַּבֵּי יָד גְּדוֹלָה אַחַת, שֶׁאֶצְבְּאוֹתֶיהָ הִזְדַּקְּרוּ מְפֻשָּׂקוֹת כְּנֶגְדָּהּ. כָּל הַנּוֹכְחִים מִהֲרוּ לָגֶשֶׁת אֵלֶיה. לוּפִי נִסָּה יַחַד עִם כַּמָּה מְשָׁרְתִים לְהַטּוֹת אֶת הַגְּוִיָּה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת הֲפוּכָה. אֶלָּא שֶׁהַפָּנִים הָיוּ קְפוּאוֹת, וּכְשֶׁהֶעֱלוּ אוֹתָן מִן הַקֶּרַח נִתְקַלֵּף מִלְּחִי אַחַת עוֹר דַּק וְסָדוּק וְהִתְגַּלָּה כִּי הַלְּחִי הַשְּׁנִיָּה נֶעֶקְרָה עַל יְדֵי כֶּלֶב אוֹ זְאֵב; וְכָל הַפָּנִים הָיוּ שְׁסוּעוֹת עַל יְדֵי פֶּצַע גָּדוֹל, שֶׁהִתְחִיל לְיַד הָאֹזֶן, פֶּצַע גָּדוֹל עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאִי־אֶפְשָׁר הָיָה לְכַנּוֹת זֹאת עוֹד בְּשֵׁם פָּנִים.

זֶה לְאַחַר זֶה הִתְבּוֹנְנוּ כָּל הַנּוֹכְחִים סְבִיבָם; כָּל אֶחָד סָבוּר הָיָה כִּי מָצוֹא מָצָא אֶת הָרוֹמָאִי. אֶלָּא שֶׁהֵם רָאוּ רַק אֶת הַמֻּקְיוֹן שֶׁהִגִּיעַ בְּרִיצָה, רוֹגֵז וְשׁוֹתֵת דָּם. הוּא נָשָׂא לְפָנָיו אַדֶּרֶת שֶׁנִּעֵר אוֹתָהּ, כְּאִלּוּ כְּדֵי לְהַפִּיל דְּבַר־מָה מִתּוֹכָהּ; אֶלָּא שֶׁהָאַדֶּרֶת הָיְתָה רֵיקָה. וְכָךְ הִגִּיעוּ לִידֵי הַחְלָטָה לְחַפֵּשׂ לְפִי סִימָנִים, וְאָמְנָם נִמְצְאוּ סִימָנִים אֲחָדִים. הִדְלִיקוּ מְדוּרָה, רָחֲצוּ אֶת הַגּוּפָה בְּמַיִם חַמִּים וּבְיַיִן. הַצַּלֶּקֶת אֲשֶׁר עַל הַצַּוָּאר נִתְגַּלְּתָה וַעֲקֵבוֹת שֶׁל שְׁתֵּי אֲבַעְבּוּעוֹת. הָרוֹפֵא לֹא פִּקְפֵּק עוֹד. אֶלָּא שֶׁהִשְׁווּ עוֹד עֻבְדּוֹת. לוּאִי הַי"א מָצָא בְּמֶרְחַק צְעָדִים אֲחָדִים אֶת פִּגְרוֹ הַגָּדוֹל וְהַשָּׁחוֹר שֶׁל הַסּוּס מוֹרוֹ, שֶׁהַהֶרְצוֹג רָכַב עָלָיו בְּיוֹמָהּ שֶׁל נַנְסִי. הוּא יָשַׁב עָלָיו וְרַגְלָיו הַקְּצָרוֹת תְּלוּיוֹת הָיוּ לְמַטָּה. הַדָּם נָזַל לוֹ עֲדַיִן מִן הָאַף אֶל תּוֹךְ הַפֶּה, וְנִכָּר הָיָה כִּי הוּא הֵרִיחַ אֶל הַדָּם הַזֶּה. אַחַד הַמְשָׁרְתִים הִזְכִּיר, כִּי צִפֹּרֶן אַחַת בְּרַגְלוֹ הַשְׂמָאלִית שֶׁל הַהֶרְצוֹג הָיְתָה נְעוּצָה בִּבְשָׂרָהּ. וְאִלּוּ הַמֻּקְיוֹן פִּרְפֵּר, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ דִגְדְּגוּ אוֹתוֹ; וְצָעַק: "הָהּ, מוֹנְסֶנְיוֹר, סְלַח לָהֶם שֶׁהֵם מְגַלִּים בְּרַבִּים אֶת מוּמֶיךָ הַגַּסִּים, הַשּׁוֹטִים הַלָּלוּ, וְאֵינָם מַכִּירִים אוֹתְךָ בְּפָנֶיךָ הָאֲרֻכּוֹת, שֶׁבָּהֶן חֲרוּתוֹת כָּל סְגֻלּוֹתֶיךָ.

(אָכֵן⁷, מֻקְיוֹנוֹ שֶׁל הַהֶרְצוֹג הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס, שָׁעָה שֶׁהַגּוּפָה הֻנְּחָה בַּמִּטָּה. הָיָה זֶה בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֶחָד הַמְפֻרְסָם בְּשֵׁם גֵיאוֹרג מַרְקִיז, וְאִישׁ לֹא יָדַע לְהַסְבִּיר בְּשֶׁל מָה. יְרִיעַת־הַמֵּת לֹא נִפְרְשָׁה עֲדַיִן עַל גַּבָּיו וְהָרשֶׁם הָיָה שָׁלֵם. לֹבֶן הַלְּסוּטָה וְאֹדֶם הַמְעִיל נִבְדְּלוּ זֶה מִזֶּה בַּחֲרִיפוּת בֵּין שְׁנֵי מִינֵי הַשָּׁחוֹר שֶׁל הָאַפִּרְיוֹן וְשֶׁל הַמַּצָּע. לְפָנֶיהָ עָמְדוּ מַגָּפַיִם עֲשׂוּיוֹת עוֹר־כְּבָשִׂים אָדֹם, עִם דָּרְבָּנוֹת גְּדוֹלִים וּמֻזְהָבִים. וְכִי כָּל זֶה אֲשֶׁר לְמַעְלָה הָיָה רֹאשׁ, עַל כָּךְ לֹא הָיְתָה כָּל מַחֲלֹקֶת מִן הָרֶגַע שֶׁהִבְחִינוּ בַּכֶּתֶר. הָיָה זֶה כֶּתֶר גָּדוֹל שֶׁל הֶרְצוֹג עִם אִי־אֵלֶּה אַבְנֵי־חֵן. לוּאִי הי"א הִתְהַלֵּךְ בֵּין כָּל אֵלֶּה וְהִתְבּוֹנֵן בִּמְדֻקְדָּק. הוּא מִשֵּׁשׁ אֲפִלּוּ אֶת הָאַטְלַס, אִם כִּי הֵבִין מְעַט בָּזֶה. הָיָה זֶה, כַּנִּרְאֶה, אַטְלַס טוֹב, שֶׁמָּא זוֹל בְּמַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל בֵּית בּוּרְגוּנְד. הוּא נָסוֹג קְצָת עוֹד פַּעַם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִסְקֹר הֵיטֵב אֶת הַמַּעֲמָד. הַצְּבָעִים הָיוּ בִּלְתִּי מִתְמַזְּגִים בְּאֹפֶן בּוֹלֵט לְאוֹרוֹ שֶׁל הַשֶּׁלֶג. הוּא קָלַט אֶל תּוֹכוֹ כָּל צֶבַע וְצֶבַע לְחוּד. “לְבוּשׁ יָפֶה”, אָמַר הוּא לְבַסּוֹף מִתּוֹךְ רַחֲשֵׁי הַכָּרָה, “שֶׁמָּא מֻבְלָט קְצָת יוֹתֵר מִן הַמִּדָּה”. הַמָּוֶת הָיָה בְּעֵינָיו כְּמִין שַׂחְקָן־בֻּבּוֹת, הַזָּקוּק תֵּכֶף וּמִיָּד לַהֶרְצוֹג).

יֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹתָם לְעוֹלָם, וּמוּטָב אֵפוֹא לִקְבֹּעַ אֶת מְצִיאוּתָם בְּפַשְׁטוּת, בְּלִי לְהִצְטַעֵר עַל הָעֻבְדּוֹת וְאַף לֹא לִשְׁפֹּט אוֹתָן. הִנֵּה כִּי כֵן נִתְבָּרֵר לִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי קוֹרֵא סְפָרִים מֻבְהָק. בִּימֵי יַלְדוּתִי הָיְתָה הַקְּרִיאָה בְּעֵינַי כְּמִין מִקְצוֹעַ, שֶׁיֵּשׁ לְהֵרָתֵם לוֹ רַק בִּמְאֻחָר, בְּהַגִּיעַ תּוֹר הַמִּקְצוֹעוֹת, בָּזֶה אַחַר זֶה. וְלֹא שִׁעַרְתִּי לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, אֵימָתַי יָכוֹל לָבוֹא דָבָר זֶה. סָמַכְתִּי עַל כָּךְ, כִּי הַדָּבָר יִתְגַּלֶּה מֵעַצְמוֹ כְּשֶׁהַחַיִּים יַגִּיעוּ אֶל מִפְנֶה. הַחַיִּים הַבָּאִים אָז רַק מִן הַחוּץ, כְּשֵׁם שֶׁבָּאוּ קֹדֶם־לָכֵן רַק מִבִּפְנִים. שִׁנַּנְתִּי לְעַצְמִי, כִּי הַדְּבָרִים יִהְיוּ בְּרוּרִים אָז וְחַד־מַשְׁמָעוּתִיִּים וְלֹא תִּהְיֶה כָּל אֶפְשָׁרוּת לְאִי־הֲבָנָה. הֵם לֹא־פְּשׁוּטִים לַחֲלוּטִין, אַדְּרַבָּא, מְלֵאֵי טַעֲנוֹת, מֻרְכָּבִים וְקָשִׁים אִם תִּרְצוּ בְּכָךְ, וּבְכָל־זֹאת נִרְאִים לָעַיִן. עַל כָּל הַדְּבָרִים הַבִּלְתִּי־מ

ֻגְבָּלִים מִימֵי הַיַּלְדוּת, שֶׁאֵינָם יַחֲסִיִּים וַאֲשֶׁר אֵינָם כְּלוּלִים בִּתְחוּם הָרְאִיָּה, אֶתְגַּבֵּר אָז. אִי־אֶפְשָׁר הָיָה, כַּמּוּבָן, לְנַחֵשׁ הֵיאַךְ. לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הָיָה הַדָּבָר מִתְוַסֵּף וְהוֹלֵךְ, סוֹגֵר מִכָּל הָעֲבָרִים, וְכָל שֶׁהִרְבֵּיתִי לְהַבִּיט הַחוּצָה, כֵּן הִרְבֵּיתִי לְעוֹרֵר אֶת פְּנִימִיּוּתִי. אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מֵאַיִן זֶה בָּא. אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה, כִּי הַדָּבָר הִתְרַחֵב וְהִגִּיעַ עַד הַקָּצֶה וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם נִפְסַק. קַל הָיָה לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת, כִּי הַמְבֻגָּרִים נִתְרַגְּשׁוּ מִכָּךְ רַק מְעַט מְאֹד; הֵם הִתְהַלְּכוּ הָלוֹךְ וַחֲזֹר, הִבִּיעוּ דֵעוֹת וְעָשׂוּ מַעֲשִׂים, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ פַּעַם לִכְלַל קְשָׁיִים, וַדַּאי הוּא, כִּי אֵלֶה בָאוּ מִכֹּחַ נְסִבּוֹת חוּץ.

לְמוֹעֵד רֵאשִׁיתָן שֶׁל תְּמוּרוֹת רַבּוֹת כָּל־כָּךְ דָּחִיתִי גַם אֶת הַקְּרִיאָה. אוֹ אָז אֶנְהַג עִם הַסְפָרִים כִּנְהֹג עִם מַכָּרִים, יִהְיֶה לְכָךְ זְמַן פָּנוּי בְּמִדָּה מַסְפִּיקָה, זְמַן הַחוֹלֵף וְעוֹבֵר בְּמִדָּה שָׁוָה וּבְנַחַת, וְדַוְקָא בַּמִּדָּה הַתּוֹאֶמֶת אֶת הָאִישׁ. מוּבָן, כִּי סְפָרִים אֲחָדִים יִהְיוּ קְרוֹבִים יוֹתֵר לְלִבִּי וְאֵין לוֹמַר, כִּי תִּתָּכֵן בְּטִיחוּת כָּלְשֶׁהִי לֹא לְאַחֵר, מִזְּמַן לִזְמַן, בִּגְלָלָם כְּמַחֲצִית הַשָּׁעָה אֶל אֵיזֶה טִיּוּל, אֶל פְּגִישָׁה, לְהַתְחָלָתָהּ שֶׁל הַצָּגָה, אוֹ לִכְתִיבַת מִכְתָּב דָּחוּף. וְאוּלָם, כְּבָר מִן הַנִּמְנַע יִהְיֶה אָז לַחֲלוּטִין, תּוֹדָה לָאֵל, שֶׁיִּהְיֶה שְׂעַר הָרֹאשׁ מִתְקַמֵּט וּמִתְפָּרֵעַ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ שָׁכַבְתָּ עָלָיו, שֶׁתִּהְיֶינָה הָאָזְנַיִם מִתְלַהֲטוֹת וְהַיָּדַיִם קָרוֹת כְּמַתֶּכֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה נֵר גָּדוֹל בּוֹעֵר וּמִתְמַעֵט בְּתוֹךְ הַפָּמוֹט.

אֲנִי מַזְכִּיר תּוֹפָעוֹת אֵלֶּה, שֶׁכֵּן נִתְנַסִּיתִי בָּהֶן בְּאֹפֶן מוּחָשִׁי בְּאוֹתוֹ זְמַן, בִּימֵי־הַחֻפְשָׁה בְּאוּלְסְגַרְד, כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לְפֶתַע־פִּתְאֹם לִקְרֹא. וְנִתְבָּרֵר מִיָּד שֶׁלֹא יָדַעְתִּי לִקְרוֹא. נִרְאֶה, כִּי הִתְחַלְתִּי בְּכָךְ בְּטֶרֶם עֵת, שֶׁאוֹתָהּ קָבַעְתִּי מֵרֹאשׁ לְעַצְמִי. וְאוּלָם שָׁהוּתִי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה זוֹ בְּסוֹרֶה בֵּין אֲחֵרִים הַקְּרוֹבִים לִי, בְּעֵרֶךְ, בְּגִילָם, הוֹלִידָה אֶצְלִי חֹסֶר־אֵמוּן לְגַבֵּי חֶשְׁבּוֹנוֹת כָּאֵלֶּה. שָׁם נִתְנַסֵּיתִי בְּנִסְיוֹנוֹת מְהִירִים, בִּלְתִּי צְפוּיִים, וְנִתָּן הָיָה לְהִוָּכַח בְּבֵרוּר שֶׁהֵן נָהֲגוּ עִמִּי כִּנְהוֹג עִם מְבֻגָּר. הָיוּ אֵלֶּה נִסְיוֹנוֹת־חַיִּים גְּדוֹלִים שֶׁהָיוּ כְּבֵדִים כְּפִי שֶׁהָיוּ. בְּאוֹתָהּ מִדָּה עַצְמָהּ שֶׁעָמַדְתִּי עַל מְצִיאוּתִיּוּתָם, נִפְקְחוּ עֵינַי גַּם כְּלַפֵּי הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁנִיָּה רַק זֶה הִתְחִילָה, אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי, כִּי כָּל אֶחָד חָפְשִׁי לְחַלֵּק אֶת חַיָּיו לִפְרָקִים כְּפִי רְצוֹנוֹ, אֶלָּא שֶׁהַלָּלוּ בְּדוּיִים הֵם. וְהִתְגַּלָּה כִּי לֹא הָיִיתִי דַי חָרוּץ, כְּדֵי לִבְדּוֹת פְּרָקִים כָּאֵלֶּה לְעַצְמִי. כָּל פַּעַם שֶׁנִּסִּיתִי לַעֲשׂוֹת כֵּן, הוֹכִיחוּ לִי הַחַיִּים, כִּי הֵם לֹא יָּדְעוּ מְאוּמָה עַל כָּךְ. אֲבָל בְּעָמְדִי עַל דַּעְתִּי, כִּי יַלְדוּתִי חָלְפָה וְעָבְרָה הֲרֵי חָלַף וְעָבַר מִיָּד גַּם עֲתִידִי וְלֹא נִשְׁאַר אֶצְלִי אֶלָּא מַה שֶׁיֵּשׁ אֵצֶל חַיַּל־עֹפֶרֶת, עַל מְנָת שֶׁיוּכַל לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו.

תַּגְלִית זוֹ בּוֹדְדַתְנִי, בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, עוֹד יוֹתֵר. הִיא הֶעֱסִיקַתְנִי בְּתוֹךְ עַצְמִי וּמִלְּאַתְנִי מִין שִׂמְחָה מָחְלֶטֶת, שֶׁנִּרְאֲתָה בְּעֵינַי כְּעַצְבוּת, שֶׁכֵּן הִיא עָלְתָה בְּשִׁעוּרָהּ עַל גִּילִי. הֶחֱרִידַנִי כְּמוֹ כֵן, לְפִי שֶׁהִנְּנִי נִזְכָּר, כִּי כֵּיוָן שֶׁאֵין מְאוּמָה הַמּוּכָן לִקְרַאת תַּאֲרִיךְ מְסֻיָּם, הֲרֵי אֶפְשָׁר לְאַחַר דְּבַר־מָה בִּכְלָל. וּבְשׁוּבִי לְאוּלְסְגָרְד וּבִרְאוֹתִי אֶת כָּל הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה, הִתְחַלְתִּי לְטַפֵּל בָּהֶם; בְּחִפָּזוֹן, כְּאִלּוּ מִכֹּחַ אֵיזֶה מוּסַר־כְּלָיוֹת. אֶת אֲשֶׁר הִשַּׂגְתִּי לְאַחַר־מִכֵּן פְּעָמִים תְּכוּפוֹת כָּל כָּךְ, נִחַשְׁתִּי אָז מֵרֹאשׁ: אֵין לְךָ זְכוּת לִפְתֹּחַ סֵפֶר, אִם אֵינְךָ מִתְחַיֵּב לִקְרֹא אֶת כֻּלָּם. עִם כָּל שׁוּרָה נָגַסְתִּי מַשֶּׁהוּ מִן הָעוֹלָם. לִפְנֵי הַסְּפָרִים הָיָה הָעוֹלָם שָׁלֵם וְשֶׁמָּא הָיָה שׁוּב כָּזֶה לְאַחַר הַקְּרִיאָה. וְאוּלָם, אֵיךְ יָכֹלְתִּי אֲנִי, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי לִקְרֹא, לִקְלֹט אֶת כֻּלָּם? הֵם נִצְבוּ כָּאן, אֲפִלּוּ בַּחֲדַר־סְפָרִים צָנוּעַ זֶה, בְּמִסְפָּר רַב כָּל כָּךְ וּכְאִלּוּ מְאֻגָּדִים יַחַד. נִתְקַפְתִּי בְּקַשְׁיוּת־עֹרֶף וּבְיֵאוּשׁ וְהָלַכְתִּי מִסֵּפֶר לְסֵפֶר וְחָדַרְתִּי אֶל בֵּין הַדַּפִּים כְּאֶחָד שֶׁשּׂוּמָה עָלָיו לְמַלֵּא אַחֲרֵי מְשִׂימָה שֶׁאֵין קָשָׁה כְּמוֹהָ, קָרָאתִי אָז אֶת שִׁילֶר וְאֶת בָּנְסֶן, אֶלֶנְשְׁלֶגֶר וְשַׁךְ־שְׁטַפֶפֶלד, כָּל מַה שֶׁהָיָה כָּאן מִווֹלְטֶר סְקוֹט וְקַלְדֶרוֹן. פְּעָמִים בָּאוּ לְיָדִי סְפָרִים שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְקָרְאָם קֹדֶם־לָכֵן, וַאֲחֵרִים אֲשֶׁר הִקְדִּימוּ לִהְיוֹת נִקְרָאִים. וְכִמְעַט שֶׁלֹּא הָיָה סֵפֶר שֶׁיִהְיֶה תוֹאֵם אֶת הַהֹוֶה דַּוְקָא. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן קָרוֹא קָרָאתִי. בְּשָׁנִים מְאֻחָרוֹת יוֹתֵר קָרֹה קָרָה לִפְעָמִים, שֶׁהָיִיתִי מִתְעוֹרֵר בַּלַּיְלָה וְהַכּוֹכָבִים הָיוּ נִצָּבִים וְנִרְאִים כֹּה מְצִיאוּתִיִּים וַחֲשׁוּבִים כָּל־כָּךְ בְּמַהֲלָכָם, עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהַשִּׂיג, אֵיךְ אֶפְשָׁר הָיָה לְאַחֵר מִלְּהַשְׁגִּיחַ בְּעוֹלָמוֹת רַבִּים כָּל־כָּךְ. מַשֶּׁהוּ בְּדוֹמֶה לְכָךְ, נִרְאָה לִי, הָיָה עוֹלֶה עַל לְבָבִי, שָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מַפְסִיק לִקְרֹא סֵפֶר וּמַבִּיט הַחוּצָה, מָקוֹם שָׁם הָיָה קַיִץ, וּמִמָּקוֹם שָׁם קָרְאָה לִי אַבֶּלוֹנֶה. הָיָה זֶה בִּלְתִּי־צָפוּי, בִּשְׁבִילֵנוּ, שֶׁהִיא צְרִיכָה הָיְתָה לִקְרֹא וַאֲנִי לֹא נַעֲנֵיתִי אֲפִלּוּ. הַדָּבָר קָרָה בַּזְּמַן הַמְאֻשָּׁר בְּיוֹתֵר. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהָעִנְיָן תְּקָפַנִי, הִמְשַׁכְתִּי בְּעַקְשָׁנוּת בִּקְרִיאָה וְהָיִיתִי מִסְתַּתֵּר בַּחֲשִׁיבוּת וּמִתּוֹךְ הַכָּרָה שֶׁל יָחוּד בִּפְנֵי חַגֵּינוּ הַיּוֹם־יוֹמַיִם. בַּטְלָן הָיִיתִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי, וְלֹא יָדַעְתִּי לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְנֻיּוֹת הַמְרֻבּוֹת וְהַבִּלְתִּי־מְשֹׁעָרוֹת שֶׁל אשֶׁר טִבְעִי. שָׂמַחְתִּי לָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁל פִּיּוּסִים אַחֲרֵי סִכְסוּכִים הַמִּתְרַבִּים וְהוֹלְכִים, פִּיּוּסִים שֶׁהָיוּ מְגָרִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר כְּכָל שֶׁדָּחֹה דָחִיתִי אוֹתָם.

אָכֵן, בֻּלְמוּס הַקְּרִיאָה שֶׁלִּי נִסְתַּיֵּם לְפֶתַע־פִּתְאֹם בְּיוֹם מִן הַיָּמִים כְּשֵׁם שֶׁהִתְחִיל לְפֶתַע־פִּתאֹם; וְאָז הִקְנַטְנוּ אִישׁ אֶת רְעוּתוֹ בְּאֹפֶן יְסוֹדִי. שֶׁכֵּן אַבֶּלוֹנָה לֹא חָסְכָה מִמֶּנִּי כָּל לַעַג וְהִתְנַשְּׂאוּת, וְשָׁעָה שֶׁמְּצָאתִיהָ יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַחֻרְשָׁה, אָמְרָה לִי כִּי הִיא קוֹרְאָה. בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם א' בְּשָׁבוּעַ אֶחָד הָיָה הַסֵּפֶר סָגוּר לְיָדָהּ. וְהִיא הָיְתָה עֲסוּקָה מְאֹד עִם תּוּתֵי־שָׂדֶה, שֶׁהָיְתָה קוֹטֶפֶת אוֹתָם בִּזְהִירוּת, בְּאֶמְצָעוּת מַזְלֵג, מֵעַל לְאֶשְׁכְּלוֹתֵיהֶם הַזְּעִירִים.

נִרְאֶה, כִּי זֶה הָיָה בֹּקֶר מִן הַבְּקָרִים, הַשְּׁכִיחִים בְּחֹדֶשׁ יוּלִי, בַּשָּׁעוֹת הַמֻּקְדָּמוֹת הָרְגוּעוֹת, שֶׁבָּהֶן מִתְרַחֵשׁ בְּכָל מָקוֹם מַשֶּׁהוּ עַלִּיז וּבִלְתִּי־מְחֻשָּׁב. מִמִּלְיוֹנֵי פְּגִישׁוֹת קְטַנּוֹת שֶׁאֵינָן נִתָּנוֹת לְדִכּוּי מִצְטָרֵף פְּסֵיפָס שֶׁל הֲוָיָה מְשֻׁכְנַעַת: הַדְּבָרִים מִתְמַזְּגִים זֶה בָּזֶה, בִּפְנִים לַאֲוִיר וּמִחוּצָה לוֹ, וְצִנָּתוֹ עוֹשָׂה אֶת הַצֵּל צָלוּל וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְזֹהַר קַל וְרוּחָנִי. אוֹ אָז אֵין בַּגַּן כָּל דָּבָר עִקָּרִי; הַכֹּל מָצוּי בְּכָל מָקוֹם, וּכְדַאי הוּא לִהְיוֹת מָצוּי בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי לֹא לְאַחֵר כְּלוּם.

וְאוּלָם בִּפְעֻלַּת מַה־בְּכָךְ שֶׁל אַבֶּלוֹנָה נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁלֵמוּת עוֹד הַפַּעַם. הָיְתָה זוֹ הַמְצָאָה מֻצְלַחַת, לַעֲשׂוֹת דַּוְקָא אֶת זֹאת וְדַוְקָא כָּךְ כְּפִי שֶׁעָשְׂתָה. יָדֶיהָ הַזּוֹהֲרוֹת בְּתוֹךְ הַצֵּל עָסְקוּ זוֹ לְעֻמַּת זוֹ בְּקַלּוּת וּבְאַחְדוּת וְאֶל מוּל הַמַּזְלֵג קָפְצוּ בְּחֶדְוָה הַתּוּתִים הָעֲגֻלִּים וְהֻכְנְסוּ אֶל תּוֹךְ הַסֵּפֶל הַמְרֻפָּד עַלֵי גֶפֶן רֵיחָנִיִּים וּטְלוּלִים, שֶׁבּוֹ נֶעֶרְמוּ כְּבָר אֲחֵרִים, אֲדֻמִּים וְחוּמִים, בּוֹרְקִים וּמְאִירִים, עִם חַרְצָנִים עַזִּים הַחֲבוּיִים בְּתוֹכוֹ שֶׁל תּוֹךְ קָשֶׁה. בִּנְסִבּוֹת אֵלֶּה לֹא בִּקַּשְׁתִּי לְעַצְמִי דָבָר, מִלְּבַד לַעֲמֹד וּלְהִתְבּוֹנֵן, שֶׁכֵּן בָּרוּר הָיָה, כִּי הַדָּבָר אָסוּר עָלַי, וְאָז נָטַלְתִּי, גַּם כְּדֵי לְהַרְאוֹת כְּמִי שֶׁאֵינוֹ־נָבוֹךְ, אֶת הַסֵּפֶר, יָשַׁבְתִּי מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשֻּׁלְחָן, בְּלִי לְדַפְדֵּף בּוֹ הַרְבֵּה, וְשָׁקַעְתִּי, לְלֹא נַפְקָא־מִנָּהּ בְּעַמּוּד מִן הָעַמּוּדִים.

“לוּ קָרָאתָ לְכָל הַפָּחוֹת בְּקוֹל רָם, תּוֹלַעַת־סְפָרִים”, אָמְרָה אַבֶּלוֹנֶה לְאַחַר רֶגַע. וְהַצְּלִיל בִּדְבָרִים אֵלֶּה לֹא הָיָה עוֹד בּוֹ מִשּׁוּם קִנְטוּר, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעָה, לְפִי דַעְתִּי, כְּבָר הַשָּׁעָה לְהַשְׁלִים, קָרָאתִי מִיָּד בְּקוֹל רָם, עַל כָּל פָּנִים עַד לְפֶרֶק מְסֻיָּם וְעַד לַכֹּתֶרֶת הַבָּאָה: אֶל בֶּטִינָה.

“לֹא, לֹא אֶת הַתְּשׁוּבוֹת”, שִׁסְּעָה אוֹתִי אַבֶּלוֹנֶה וְהִגִּיחָה מִיָּדָהּ לְפֶתַע־פִּתְאֹם, כְּאִלּוּ מִתּוֹךְ עֲיֵפוּת, אֶת הַמַּזְלֵג. מִיָּד לְכָךְ לָעֲגָה עַל אֲרֶשֶׁת פָּנַי, שֶׁלָּבַשְׁתִּי בְּהִתְבּוֹנְנִי בָּהּ.

“אֵל אֱלֹהִים, עַד מָה כָּשַׁלְתָּ בִּקְרִיאָתְךָ, מַלְטֶה!”

אוֹ אָז נֶאֱלָץ הָיִיתִי לְהוֹדוֹת, כִּי אַף רֶגַע אֶחָד לֹא הָיָה לִבִּי נָתוּן אֶל הָעִנְיָן. “קָרָאתִי רַק כְּדֵי שֶׁתְּשַׁסְּעִי אוֹתִי”, אָמַרְתִּי וְנִתְלַהַטְתִּי וְדִפְדַּפְתִּי שׁוּב לְעֵבֶר שַׁעֲרוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר. רַק אָז נוֹדַע לִי מַהוּ הַסֵּפֶר. “וְלָמָּה לֹא אֶת הַתְּשׁוּבוֹת?” שָׁאַלְתִּי מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת.

דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ לֹא הֶאֱזִינָה אַבֶּלוֹנֶה לִדְבָרַי. הִיא יָשְׁבָה אָז לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלָתָהּ הַבְּהִירָה, וּכְאִלּוּ בְּכָל מְלֹא פְּנִימִיּוּתהּ הָיְתָה קוֹדֶרֶת, כּמוֹ שֶׁקָּדְרוּ פִּתְאֹם גַּם עֵינֶיהָ.

“תֵּן הֵנָּה”, אָמְרָה לְפֶתַע־פִּתְאֹם כְּאִלּוּ בְּכַעַס, נָטְלָה אֶת הַסֵּפֶר מִיָּדִי וּפָתְחָה אוֹתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהִיא רָצְתָה בּוֹ. אוֹ אָז קָרְאָה מִכְתָּב אֶחָד מִמִּכְתָּבֶיהָ שֶׁל בֶּטִינָה.

אֵינִי יוֹדֵעַ, מַה הֲבִינותִי מִכָּל זֶה, אֲבָל דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הֻבְטַח לִי בְּאֹפֶן חֲגִיגִי, לִתְפֹּס אֵי־פַעַם אֶת כָּל אֵלֶּה. וְשָׁעָה שֶׁקּוֹלָהּ גָּבַר וְהָלַךְ, וַאֲשֶׁר הָיָה דוֹמֶה לְבַסּוֹף אֶל הַקּוֹל שֶׁיְּדַעְתִּיו מִתּוֹךְ הַזִּמְרָה, הִתְבַּיַּשְׁתִּי, עַל שֶׁתֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי כִּי הַהִתְפַּיְּסוּת תִּהְיֶה פְּחוּתָה כָּל־כָּךְ. שֶׁכֵּן הַשֵּׂג הִשַּׂגְתִּי, כִּי כָּזֹאת הָיְתָה. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו הִיא הִתְרַחֲשָׁה אֵי שָׁם בַּמֶּרְחָב הַגָּדוֹל, הַרְחֵק מִמַּה שֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַגִּיעַ עָדָיו.

הַהַבְטָחָה אָמְנָם מִתְקַיֶּמֶת כָּל הַזְּמַן, כִּי כָּל פַּעַם וָפַעַם מַגִּיעַ סֵפֶר זֶה שׁוּב לְיָדִי, בֵּין הַסְּפָרִים הַמְּעַטִּים שֶׁאֵינֶנִי נִפְרָד מֵהֶם לְעוֹלָם. וְהִנֵּה הוּא נִפְתַּח לִי בְּאוֹתָם פְּרָקִים עַצְמָם שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵן לָהֶם, וְשָׁעָה שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם, לֹא בָּרוּר הַדָּבָר, אִם אֲנִי מְהַרְהֵר בְּבֶּטִינָה אוֹ בְּאַבֶּלוֹנֶה. לֹא. בֶּטִינָה הָיְתָה לִמְצִיאוּתִית יוֹתֵר אֶצְלִי וְאִלּוּ אַבֶּלוֹנֶה אֲשֶׁר הַכֵּר הִכַּרְתִּיהָ, הָיְתָה רַק בְּחִינַת הֲכָנָה לִקְרָאתָהּ, וְעַכְשָׁו הִיא נִתְמַזְּגָה שֶׁלֹּא מִדַּעַת עִם בֶּטִינָה, כְּמוֹ בְּתוֹךְ הֲוָיָתָהּ הָעַצְמִית. שֶׁכֵּן, בֶּטִינָה נִפְלָאָה זֹאת יָצְרָה בְּכָל מִכְתָּבֶיהָ מָקוֹם, יָצְרָה דְמוּת מַקִּיפָה מְאֹד. הִיא נִתְפַּשְּׁטָה כָּל־כָּךְ, כְּבָר מִן הַהַתְחָלָה, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיְתָה אוֹתָהּ שָׁעָה כְּבָר לְאַחַר מוֹתָהּ. בְּכָל מָקוֹם חָדְרָה אֶל תּוֹךְ הַהֲוָיָה, הִשְׁתַּיְּכָה אֵלֶיהָ, וְכָל אֲשֶׁר קָרָה לָהּ הָיָה תָמִיד וְלָנֶצַח בְּתוֹךְ הַטֶּבַע; בַּטֶּבַע הִכִּירָה אֶת עַצְמָהּ וְהָיְתָה מִשְׁתַּחְרֶרֶת וְנֶאֱצֶלֶת הֵימֶנּוּ בְּאֹפֶן מַכְאִיב; בְּעָמָל רַב הָיְתָה מוֹצִיאָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲזָרָה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִיא בָּאָה מִתּוֹכֵי מָסוֹרוֹת, מַשְׁבִּיעָה אֶת עַצְמָהּ כְּהַשְׁבִּיעַ אֵיזֶה רוּחַ וּמְסֻגֶּלֶת לַעֲמֹד בְּכָךְ.

הִנֵּה זֶה עַתָּה הָיֹה הָיִית עֲדַיִן, בְּטִינָה; אֲנִי מֵבִין לְרוּחֵךְ. הַאִם אֵין הָאֲדָמָה חַמָּה עֲדַיִן מִמֵּךְ, וְהַאֵין הַצִּפֳּרִים מַשְׁאִירוֹת עֲדַיִן חָלָל בִּשְׁבִיל קוֹלֵךְ? הַטַּל אַחֵר הוּא, אֲבָל הַכּוֹכָבִים הֵם עֲדַיִן כּוֹכְבֵי לֵילוֹתַיִךְ. וְהַאִם אֵין הָעוֹלָם בִּכְלָל בָּא מִמֵּךְ? שֶׁכֵּן, כַּמָּה פְּעָמִים הִדְלַקְתְּ אוֹתוֹ בְּאַהֲבָתֵךְ וְרָאִיתְ אוֹתוֹ בְּלַהֲטוֹ וְהוּא נִשְׂרַף, וְאַתְּ הָיִית מַחֲלִיפָה אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי בְּעוֹלָם אַחֵר, שָׁעָה שֶׁכָּל הַבְּרִיוֹת יָשְׁנוּ. חַשְׁתְּ אֶת עַצְמֵךְ מְמֻזֶּגֶת עִם הָאֱלֹהִים, שָׁעָה שֶׁבִּקַּשְׁתְּ מִמֶּנּוּ כָּל בֹּקֶר אֲדָמָה חֲדָשָׁה, כְּדֵי שֶׁיְּאַכְלְסוּהָ כָּל אֵלֶּה שֶׁבָּרָאת. בְּעֵינַיִךְ הָיְתָה זוֹ מִין מִסְכֵּנוּת לְרַחֵם עֲלֵיהֶם וּלְתַקְּנָם, אַתְּ הָיִית מְבַלָּה אֶת הָעוֹלָם וּפָרַשְׂתְּ אֶת יָדַיִךְ כְּדֵי לְבַקֵּשׁ עוֹלָם נוֹסָף. שֶׁכֵּן, אַהֲבָתֵךְ הָיְתָה שָׁוָה לְכָל הַבְּרִיּוֹת.

אֵיכָה זֶה יִתָּכֵן, כִּי עֲדַיִן לֹא כֻּלָּם מְסַפְּרִים עַל אוֹדוֹת אַהֲבָתֵךְ? וְכִי מָה אֵרַע מֵאָז וְעַד עַתָּה, שֶׁהִנּוֹ חָשׁוּב יוֹתֵר? מַהוּ הַדָּבָר הַמַּעֲסִיק אוֹתָם? אַתְּ עַצְמֵךְ יָדַעַתְּ אֶת עֵרֶךְ אַהֲבָתֵךְ, וְסִפַּרְתְּ עָלֶיהָ בְּקוֹל רָם לִמְשֹׁרְרֵךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, כְּדֵי שֶׁיְּשַׁוֶּה לָהּ עֵרֶךְ אֱנֹשִׁי; שֶׁכֵּן, הִיא הָיְתָה עֲדַיִן בְּחִינַת הִיוּלִיּוּת. אֶלָּא שֶׁהוּא פֵּרֵשׁ אוֹתָהּ בְּאָזְנֵי הַבְּרִיּוֹת, שָׁעָה שֶׁכָּתַב אֵלַיִךְ. כֻּלָּם קָרְאוּ תְּשׁוּבוֹת אֵלֶּה וְהֶאֱמִינוּ לָהֶן יוֹתֵר, שֶׁכֵּן הַמְשׁוֹרֵר מֻסְבָּר לָהֶם יוֹתֵר מִן הַטֶּבַע. אַךְ יִתָּכֵן כִּי הִתְבָּרֵר יִתְבָּרֵר אֵי־פַּעַם, כִּי כָּאן הָיָה גְבוּל גַּדְלוּתוֹ. אוֹהֶבֶת זוֹ הוּטְלָה עָלָיו, וְהוּא לֹא עָמַד בָּהּ. מַה מַּשְׁמָעוֹ שֶׁל הַדָּבָר, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהֵעָנוֹת לָהּ? אַהֲבָה כָּזֹאת אֵינָהּ צְרִיכָה הֵעָנוּת, יֵשׁ בָּהּ עַצְמָהּ קְרִיאַת־שִׁדּוּל וְגַם תְּשׁוּבָה עָלֶיהָ; הִיא נֶעְתֶּרֶת לִתְפִלַּת עַצְמָהּ. אֶלָּא שֶׁהֻכְרַח לְהִכָּנַע בְּפָנֶיהָ בְּכָל מְלֹא הוֹדוֹ וְלִכְתֹּב כָּל מַה שֶׁצִּוְּתָה עָלָיו לִכְתֹּב, בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, דֻּגְמַת יוֹהַנֶס בְּפַטְמוֹס, מִתּוֹךְ כְּרִיעָה עַל הַבִּרְכַּיִם. לֹא הָיְתָה לוֹ כָּל בְּרֵרָה אֶל מוּל קוֹל זֶה, “שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה מַלְאָכִים”; אֲשֶׁר בָּא כְּדֵי לְעָטְפוֹ, לְמָשְׁכוֹ וּלְהַעֲבִירוֹ אֶל תּוֹךְ הַנֵּצַח. זֶה הָיָה רֶכֶב הָאֵשׁ בְּמַסָּעוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם. כָּאן נוֹצַר הַמִּיתוֹס הָאָפֵל לִקְרַאת מוֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא הִנִּיחוֹ רֵיק.

הַגּוֹרָל שָׂשׂ לְהַמְצִיא מוֹפְתִים וּדְמֻיּוֹת. קְשָׁיָיו נְעוּצִים בַּמֻּרְכָּב. וְאִלּוּ הַחַיִּים עַצְמָם קָשִׁים בְּפַשְׁטוּתָם דַּוְקָא. יֵשׁ לָהֶם רַק עִנְיָנִים מְעַטִּים שֶׁגַּדְלוּתָם אֵינָהּ לְפִי מִדַּת כֹּחֵנוּ. הַקָּדוֹשׁ, בִּדְחוֹתוֹ אֶת הַגּוֹרָל, בּוֹרֵר לוֹ בְּאֵלֶּה דַוְקָא בְּעָמְדוֹ אֶל מוּל פְּנֵי אֱלֹהִים. וְאוּלָם הָעֻבְדָּה, כִּי הָאִשָּׁה נֶאֱלֶצֶת לְפִי טִבְעָהּ לִנְקֹט אוֹתָהּ בְּרֵרָה כְּלַפֵּי הַגֶּבֶר, הִיא הַקּוֹבַעַת אֶת גְּזַר־דִּינָם שֶׁל כָּל יַחֲסֵי הָאַהֲבָה: בַּעֲלַת הַחְלָטָה וּנְטוּלָת־גּוֹרָל כְּבַעֲלַת־נֵצָח הִיא נִצֶּבֶת עַל יָדוֹ, הַמִּשְׁתַּנֶּה וְהוֹלֵךְ. תָּמִיד עוֹלָה הָאוֹהֶבֶת עַל הָאָהוּב, שֶׁכֵּן הַחַיִּים נַעֲלִים מִן הַגּוֹרָל. מְסִירוּתָהּ מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת עַד אֵין־מִדָּה: זֶה אָשְׁרָהּ. אֶלָּא שֶׁהַצַּעַר הָאַלְמוֹנִי אֲשֶׁר לְאַהֲבָתָהּ הָיָה תָמִיד בָּזֶה: דָּרוֹשׁ דּוֹרְשִׁים מִמֶּנָּה לְצַמְצֵם אֶת מְסִירוּתָהּ זֹאת.

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה קֻבְלָנָה אַחֶרֶת מִצַּד הַנָּשִׁים; שְׁתֵּי הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הֶלוּאִיז מְכִילוֹת רַק אֶת הַקֻּבְלָנָה הַזֹּאת וְכַעֲבֹר חָמֵשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה הִיא עוֹלָה מִתּוֹךְ אִגְּרוֹתֶיהָ שֶׁל הַפּוֹרְטוּגֶזִית; מַכִּירִים אוֹתָהּ שׁוּב כְּהַכִּיר קוֹל־קוֹרֵא שֶׁל צִפּוֹר. וּלְפֶתַע־פִּתְאֹם חוֹלֶפֶת אֶת הֶחָלָל הַזּוֹהֵר דְּמוּתָהּ הָרְחוֹקָה שֶׁל סָפוֹ, אֲשֶׁר הַדּוֹרוֹת הָרַבִּים לֹא מְצָאוּהָ, כִּי עַל כֵּן חִפְּשׂוּהָ בְּדַרְכֵי הַגּוֹרָל.

מֵעוֹלָם לֹא הֵעַזְתִּי לִקְנוֹת אֶצְלוֹ עִתּוֹן, אֵינִי בָּטוּחַ, כִּי הָיוּ אֶצְלוֹ תָּמִיד גִּלְיוֹנוֹת אֲחָדִים, שָׁעָה שֶׁהָיָה נִדְחָק מִחוּץ לַגַּן הַלּוּכְּסֶמְבּוּרְגִי הָלוֹךְ וַחֲזֹר בְּמֶשֶׁךְ כָּל הָעֶרֶב. הוּא הָיָה מַפְנֶה אֶת גַּבּוֹ אֶל הַשְּׂבָכָה וְיָדוֹ מְלַטֶּפֶת אֶת שׁוּלֵי הָאֶבֶן, שֶׁעָלֶיהָ נִצְּבוּ הַשְּׂרִיגִים. הוּא הִנְמִיךְ אֶת עַצְמוֹ כָּל־כָּךְ עַד שֶׁרַבִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ כָּאן וְחָלְפוּ כָּל יוֹם עַל פָּנָיו לֹא רָאוּהוּ מֵעוֹלָם. אָמְנָם, הָיָה בּוֹ עוֹד שָׂרִיד שֶׁל קוֹל וְהוּא תוֹבֵעַ, אֲבָל אֵין זֶה אֶלָּא כְּמִין רַחַשׁ בַּמְּנוֹרָה אוֹ בַּתַּנוּר אוֹ דוֹמֶה לְטִפּוֹת הַמְטַפְטְפוֹת בְּהַפְסָקוֹת מְיֻחָדוֹת בְּתוֹךְ מְעָרָה. וְהָעוֹלָם עָרוּךְ בְּאֹפֶן כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר מֶשֶׁךְ כָּל חַיֵּיהֶם הֵם עוֹבְרִים רַק בְּעֵת הַהַפְסָקוֹת, שָׁעָה שֶׁהוּא מִתְנוֹנֵעַ, חֲרִישִׁי מִכָּל דָּבָר הַמִּתְנוֹעֵעַ, וְנִמְשָׁךְ כְּמוֹרֵה־שָׁעוֹת, אוֹ כְּצִלּוֹ שֶׁל מוֹרֵה־הַשָּׁעוֹת, כְּמוֹ הַזְּמַן.

עַד מָה לֹא צָדַקְתִּי בְּהַבִּיטִי בּוֹ מִתּוֹךְ אִי־רָצוֹן. אֲנִי מִתְבַּיֵשׁ לְהַעֲלוֹת עַל הַכְּתָב, כִּי תְכוּפוֹת בְּבוֹאִי בְּקִרְבָתוֹ קָלוֹט קָלַטְתִּי צַעֲדֵי אֲחֵרִים, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר עָלָיו. אוֹ אָז שָׁמַעְתִּי בְּהַכְרִיזוֹ: “La Presse” –, וּמִיָּד לְכָךְ פַּעַם שְׁנִיָּה וּפַעַם שְׁלִישִׁית בְּהַפְסָקוֹת מְהִירוֹת. וְהַבְּרִיּוֹת סְבִיבוֹ הִתְבּוֹנְנוּ לְעֶבְרוֹ וְחִפְּשׂוּ אֶת הַקּוֹל וְרַק אֲנִי נָהַגְתִּי בְּחִפָּזוֹן רַב יוֹתֵר מִכֻּלָּם, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ לֹא קָלַטְתִּי דָבָר וּכְאִלּוּ הָיִיתִי עָסוּק כָּל כֻּלִּי עִם נַפְשִׁי.

וְאָמְנָם כֵּן הָיָה הַדָּבָר, עָסוּק הָיִיתִי בָּזֶה, שֶׁרָצִיתִי לְתָאֳרוֹ לְעַצְמִי, נָטַלְתִּי עָלַי אֶת הָעֲבוֹדָה, לְשַׁעֵר אֶת מַהוּתוֹ, וְהַזֵּעָה כִּסְּתָה אֶת פָּנַי מֵרֹב מַאֲמָץ. שֶׁכֵּן צָרִיךְ הָיִיתִי לְיַצְּרוֹ בְּדִמְיוֹנִי כְּמוֹ שֶׁיּוֹצְרִים אֶת הַמֵּת שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ כְּבָר כָּל הוֹכָחוֹת, שׁוּם פְּרָטֵי־הָעֶצֶם; וְיֵשׁ לְהַשִּׂיגוֹ כָּלִיל רַק מִבִּפְנִים. אֲנִי יוֹדֵעַ עַתָּה, כִּי נֶעֱזַרְתִּי קְצָת בְּהִרְהוּרַי עַל פִּסְלוֹנֵי יֵשׁוּ הָעֲשׂוּיִים שֵׁן־פִּיל מְגֻיָּד, שֶׁהָיוּ מְצוּיִים אֵצֶל כָּל מוֹכְרֵי־הָעַתִּיקוֹת. הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֵיזוֹ Pieta’ הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת וְנֶעֱלֶמֶת: כָּל אֵלֶּה רַק כְּדֵי לְהַעֲלוֹת, כַּנִּרְאֶה, נְטִיָּה כָּל שֶׁהִיא, שֶׁבָּהּ נָעוּץ הָיָה דְיוֹקָנוֹ הַמָּאֳרָךְ, וַחֲתִימַת זְקָנוֹ שֶׁאֵין לוֹ תַקָּנָה בְּצֵל לְחָיָיו וְהָעִוָּרוֹן הַמַּדְאִיב שֶׁל אֲרֶשֶׁת־פָּנָיו הַחֲתוּמָה, שֶׁהָיְתָה מֻפְנֵית בַּאֲלַכְסוֹן כְּלַפֵּי מַעְלָה אֲבָל הָיֹה הָיוּ הַרְבֵּה דְבָרִים שֶׁהִשְׁתַּיְּכוּ אֵלָיו; כִּי אֶת זֹאת כְּבָר הִשַּׂגְתִּי אָז, שֶׁאֵין אֶצְלוֹ דָבָר שֶׁהִנּוֹ בְּחִינַת דֶּרֶךְ־אַגַּב: לֹא הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ הָיוּ תְלוּיִים מְעִילוֹ אוֹ אַדַּרְתּוֹ עַל גַּבּוֹ, כְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לִרְאוֹת אֶת הַצַּוָּרוֹן, אֶת הַצַּוָּרוֹן הַנָּמוּך הַזֶה, שֶׁלָּבוּשׁ הָיָה בְּצוּרַת קֶשֶׁת גְּדוֹלָה מִסָּבִיב לַצַּוָּאר הַמְקֻמָּר, בְּלִי לִנְגֹּעַ בּוֹ, וְלֹא הָעֲנִיבָה הַשְּׁחוֹרָה הַיְרַקְרֶקֶת, שֶׁהָיְתָה עֲנוּדָה בְּרִפְיוֹן מִסָּבִיב לְכָל זֶה; וּבְיִחוּד לֹא הַכּוֹבַע, כּוֹבַע יָשָׁן, גָּבֹהַּ וְקָשֶׁה, עָשׂוּי לֶבֶד, שֶׁחֲבָשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁחוֹבְשִׁים כָּל הָעִוְרִים אֶת כּוֹבְעֵיהֶם בְּלִי כָּל הַתְאָמָה אֶל תָּוֵי הַפָּנִים, בְּלִי הָאֶפְשָׁרוּת לְשַׁוּוֹת אַחְדוּת, וְלוּ חִצוֹנִית בִּלְבַד, עִם הַדָּבָר שֶׁאֵלָיו הִצְטָרֵף; לֹא שׁוֹנֶה מֵאֲשֶׁר אֵיזֶה חֵפֶץ זָר וּמִקְרִי. מִתּוֹךְ שֶׁהָיִיתִי מוּג־לֵב לֹא הִבַּטְתִּי לְעֶבְרוֹ, הִגַּעְתִּי עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁדְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אִישׁ זֶה הִצְטַמְצֵם אֶצְלִי, בְּלִי כָּל נִמּוּק לְכָךְ, לְדַרְגַּת מִסְכֵּנוּת קָשָׁה כָּזֹאת, עַד שֶׁחַשְׁתִּי אֵיזֶה דִּכָּאוֹן בְּשֶׁל כָּךְ, וְהֶחְלַטְתִּי לְהַפְחִיד בִּי אֶת הַנְּכוֹנוּת הַגְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת הַזֹּאת שֶׁל דִּמְיוֹנִי בְּכוֹחָהּ שֶׁל עֻבְדָּה חִיצוֹנִית כָּל שֶׁהִיא וּלְבַטְּלָהּ. הָיָה זֶה לִפְנוֹת עֶרֶב. נָטַלְתִּי עָלַי לַעֲבֹר מִיָּד עַל פָּנָיו מִתּוֹךְ שִׂימַת־לֵב. הִנֵּה כִּי כֵן יֵשׁ לָדַעַת: הִתְקָרְבָה וּבָאָה עוֹנַת הָאָבִיב. רוּחַ הַיּוֹם שָׁכְכָה, הַסִּמְטָאוֹת הָיוּ אֲרֻכּוֹת וּכְמוֹ שְׂבֵעוֹת־רָצוֹן; עִם מוֹצָאָם נוֹצְצוּ בָּתִּים חֲדָשִׁים כִּשְׁבָרִים רַעֲנַנִּים בְּמַתֶּכֶת לְבָנָה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה זוֹ מַתֶּכֶת שֶׁהִפְתִּיעָה בְּקַלּוּתָהּ. בָּרְחוֹבוֹת הָרְחָבִים וְהַנִּמְשָׁכִים עָבְרוּ וְשָׁבוּ אֲנָשִׁים רַבִּים בְּעִרְבֻּבְיָה, כִּמְעַט בְּלִי לַחֲשׁשׁ מִפְּנֵי כְּלֵי־הָרֶכֶב, שֶׁהָיוּ נְדִירִים. נִרְאֶה, כִּי הָיָה זֶה יוֹם א' בַּשָּׁבוּעַ. פִּסְגוֹת הַמִּגְדָּלִים שֶׁל סֶן־סוּפְּלִיס נִרְאוּ עַלִּיזִים וּגְבוֹהִים בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־צָפוּי מִתּוֹךְ שַׁלְוַת־הָרוּחַ, וּבַסִּמְטָאוֹת הַצָּרוֹת, הָרוֹמִיּוֹת כִּמְעַט, אֶפְשָׁר הָיָה לְהָצִיץ בְּלִי כַּוָּנָה אֶל תּוֹךְ עוֹנַת הַשָּׁנָה. בַּגַּן וּלְפָנָיו הָיְתָה תְנוּעָה רַבָּה כָּל־כָּךְ שֶׁל אֲנָשִׁים וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי בּוֹ מִלְּכַתְחִלָּה. אוֹ שֶׁמָּא לֹא הִכַּרְתִּיו בְּעָמְדוֹ בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן?

יָדַעְתִּי תֵּכֶף וּמִיָּד, כִּי הַשָּׂגָתִי לְגַבָּיו הָיְתָה נְטוּלַת־עֵרֶךְ. מְסִירוּת־נַפְשׁוֹ לְמִסְכֵּנוּתוֹ שֶׁלֹּא נִצְטַמְצְמָה עַל־יְדֵי כָּל זְהִירוּת שֶׁהִיא אוֹ אֵיזוֹ הַסְוָאָה עָלְתָה עַל כָּל הָאֶמְצָעִים שֶׁבְּיָדוֹ. לֹא תַָפַסְתִּי לֹא אֶת זָוִית־הַנְּטִיָּה שֶׁל עֲמִידָתוֹ, וְלֹא אֶת מוֹרַת־הָרוּחַ שֶׁפְּנִימִיּוּת עַפְעַפָּיו כְּאִלּוּ מִלְאָה אוֹתוֹ בְּהַתְמָדָה. מֵעוֹלָם לֹא הִרְהַרְתִּי בְּפִיו, שֶׁהָיָה מְכֻוָּץ בְּדוֹמֶה לְפִתְחוֹ שֶׁל מַרְזֵב. יִתָּכֵן, כִּי הָיֹה הָיוּ אֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹת; אֲבָל עַכְשָׁו לֹא הִתְקָרֵב מְאוּמָה אֶל נַפְשׁוֹ מִלְּבַד הָרֶגֶשׁ הָאֲמוֹרְפִי הַיּוֹמְיוֹמִי שֶׁל גַּלְגַּל־הָאֶבֶן מֵאֲחוֹרָיו, שֶׁיָּדוֹ נִשְׁחֲקָה בָּהּ. עָמַדְתִּי מִלֶּכֶת, וְשָׁעָה שֶׁרָאִיתִי אֶל כָּל אֵלֶּה, הַרְגֵּשׁ הִרְגַּשְׁתִּי, כִּי הָיָה לוֹ כּוֹבַע אַחֵר וַעֲנִיבָה חֲגִיגִית אַחֶרֶת, לְלֹא סָפֵק לִכְבוֹד יוֹם א' בַּשָּׁבוּעַ; הִיא הָיְתָה מְצֻיֶּרֶת רִבּוּעִים בְּצָהֹב וְסָגֹּל בְּצוּרַת אֲלַכְסוֹנִים, וּבְנוֹגֵעַ לַכּוֹבַע, הֲרֵי שֶׁהָיָה זֶה כּוֹבַע־קַשׁ זוֹל חָדָשׁ בַּעַל סֶרֶט יָרֹק. אֵין כָּל מַשְׁמָעוּת, כַּמּוּבָן, לִצְבָעִים אֵלֶּה, וְקַטְנוּנִי הוּא הַדָּבָר, שֶׁשַּׂמְתִּי לֵב לְכָךְ. רְצוֹנִי רַק לוֹמַר, כִּי מַרְאֵיהֶם הָיָה כְּמַרְאֶה אוֹתוֹ חֵלֶק רַךְ אֲשֶׁר עַל בִּטְנָה שֶׁל צִפּוֹר. הוּא עַצְמוֹ לֹא הָיְתָה בּוֹ כָּל שִׂמְחָה בְּשֶׁל כָּךְ, וּמִי מִבֵּין כָּל אֵלֶּה (הִתְבּוֹנַנְתִּי סָבִיב) יָכוֹל הָיָה לִסְבֹּר סְבָרָה, כִּי כָּל הַפְּאֵר הַזֶּה מְיֻעָד לְמַעֲנוֹ?

אֵל אֱלֹהִים, עָלְתָה מַחֲשָׁבָה נִסְעֶרֶת בְּמֹחִי: כָּזֶה הִנְּךָ אֵפוֹא. הִנֵּה כִּי כֵן יֵשׁ וְיֵשׁ הוֹכָחוֹת לְקִיּוּמְךָ. אֶת כֻּלָּן שָׁכוֹחַ שָׁכַחְתִּי וְלֹא תָבַעְתִּי מֵעוֹלָם הוֹכָחָה כָּזֹאת, שֶׁכֵּן אֵיזוֹ הִתְחַיְּבוּת גְּדוֹלָה הָיְתָה אָז רוֹבֶצֶת עַל הַכָּרָתְךָ. אַף עַל פִּי כֵן הוּכַח לִי הַדָּבָר. זֶהוּ טַעְמְךָ; זוֹהִי הֲנָאָתְךָ. שֶׁלָּמוֹד לָמַדְתִּי אַף עַל פִּי כֵן לַעֲמֹד קֹדֶם־כָּל בְּכָל אֵלֶּה וְלֹא לִשְׁפֹּט. מָה הֵם הָעִנְיָנִים הַקָּשִׁים שֶׁאַתָּה מִתְנַגֵּד לָהֶם? וּמָה הֵם אֵלֶּה הַמִּתְקַבְּלִים עַל דַּעְתְּךָ? רַק אַתָּה עַצְמְךָ יוֹדֵעַ אוֹתָם.

וּכְשֶׁיִּהְיֶה שׁוּב חֹרֶף וְהֶכְרַח שֶׁתִּהְיֶה לִי אַדֶּרֶת חֲדָשָׁה – יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁאֶלְבַּשׁ אוֹתָה כָּךְ כָּל עוֹד חֲדָשָׁה הִיא.

לֹא שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהִבָּדֵל מֵהֶם, שָׁעָה שֶׁהִנְנִי לוֹבֵשׁ בְּגָדִים טוֹבִים יוֹתֵר וְהִנְנִי מְהַלֵּךְ מִלְּכַתְחִלָּה וּמִשְׁתַּדֵּל לָגוּר בְּאֵיזוֹ דִירָה. אֵינִי מַרְחִיק־לֶכֶת עַד כְּדֵי כָּךְ. אֵין בִּי אֹמֶץ לֵב לִחְיוֹת אֶת חַיֵּיהֶם. אִלּוּ יָבְשָׁה זְרוֹעִי, כִּי עַתָּה סָבוּרְנִי שֶׁהָיִיתִי מַסְתִּיר אוֹתָהּ. וְאוּלָם הִיא (אֵינִי יוֹדֵעַ, מִי הָיְתָה אִשָּׁה זוֹ בִּכְלָל), הִיא הוֹפִיעָה כָּל יוֹם בִּפְנֵי מִרְפְּסוֹת בָּתֵּי־הַקָּפֶה, וְאִם כִּי קָשֶׁה הָיָה עָלֶיהָ לְהָסִיר אֶת הַמְּעִיל וּלְהִתְפַּשֵּׁט מִן הַבְּגָדִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתִּיִּים הַמְשֻׁבָּשִׁים, הִיא לֹא חָסְכָה אֶת עֲמָלָהּ וְעָסְקָה וְהֵסִירָה כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר הָיָה לְהָסִיר, עַד שֶׁאִי־אֶפְשָׁר יוֹתֵר מִזֶּה. אוֹ אָז עָמְדָה לְפָנֵינוּ, צְנוּעָה, עִם זְרוֹעָהּ הַיְבֵשָׁה וְהָעֲלוּבָה וְרָאֹה רָאִינוּ שֶׁהָיָה זֶה דָבָר נָדִיר.

לֹא אֵין זֶה מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהִבָּדֵל מֵהֶם; אֶלָּא שֶׁהָיִיתִי מִתְרַבְרֵב כְּלַפֵּיהֶם, אִלּוּ רָצִיתִי לִהְיוֹת דּוֹמֶה לָהֶם. אֵינֶנִּי כְּמוֹהֶם. אֵין בִּי לֹא כֹּחָם וְלֹא מִדָּתָם. אֲנִי נִזּוֹן, מֵאֲרוּחָה לַאֲרוּחָה, הִנְנִי גָלוּי וְנִרְאֶה־לָעַיִן וְאִלּוּ הֵם נִזּוֹנִים כִּמְעַט כְּאִלּוּ בְּנֵי הַנֶּצַח הֵם. הֵם עוֹמְדִים בְּפִנּוֹתֵיהֶם יוֹם־יוֹם, גַּם בְּנוֹבֶמְבֶּר, וְאֵינָם זוֹעֲקִים בְּשֶׁל הַחֹרֶף. הָעֲרָפֶל בָּא וּמְטַשְׁטֵשׁ אוֹתָם וְהוֹפְכָם לְאַלְמוֹנִים: הֵם שָׁוִים כֻּלָּם. אֲנִי פַּעַם עָזַבְתִּי וְנָסַעְתִּי, כִּי חוֹלֶה הָיִיתִי, הַרְבֵּה חֲלָקִים בִּי גָוְעוּ וְהָלְכוּ וְאִלּוּ הֵם לֹא מֵתוּ.

⁸(אֵינֶנִי מַשִּׂיג אֲפִלּוּ, אֵיכָה זֶה יִתָּכֵן, כִּי יַלְדֵי בָּתֵּי־הַסֵּפֶר קָמִים מִשְּׁנָתָם בַּחֲדָרִים אֵלֶּה הַמְלֵאִים קֹר נוֹרָא; מִי הוּא שֶׁמְּחַזֵּק אוֹתָם, שְׁלָדִים קְטַנִּים וַהֲרוּסִים אֵלֶּה, כְּשֶהֵם קָמִים וְיוֹצְאִים בְּרִיצָה אֶל עִיר הַמְבֻגָּרִים, לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הַקָּרֵב אֶל קִצּוֹ, לְתוֹךְ יוֹם שֶׁל בֵּית־סֵפֶר נִצְחִי, קְטַנִּים לְעוֹלָם, מְלֵאִים לְעוֹלָם הַרְגָּשָׁה מֻקְדֶּמֶת, מְאַחֲרִים לְעוֹלָם. אֵין לִי כָּל מֻשָּׂג מִשֶּׁפַע הָעֶזְרָה שֶׁהֵם נִזְקָקִים לָהּ.)

עִיר זוֹ מְלֵאָה מֵאֵלֶּה הַמּוֹעֲדִים וְיוֹרְדִים לְאַט אֶל דַּרְגָּתָם. הָרֹב מִתְנַגֵּד תְּחִלָּה; אֲבָל לְאַחַר־מִכֵּן יֵשׁ עֲלָמוֹת מַחֲוִירוֹת וּמַזְקִינוֹת אֵלֶּה, הַיּוֹרְדוֹת וְעוֹבְרוֹת אֲלֵיהֶם לְלֹא כָּל הִתְנַגְּדוּת, בְּעוֹדָן חֲזָקוֹת, שֶׁפְּנִימִיּוּתָן לֹא נֻצְּלָה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָהֲבוּ אוֹתָן.

שֶׁמָּא מִתְכַּוֵּן אַתָּה, אֱלֹהַי, שֶׁאַפְקִיר הַכֹּל וְאֹהַב אוֹתָן. אַךְ מַדּוּעַ זֶה קָשֶׁה עָלַי כָּל־כָּךְ לֹא לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶן, שָׁעָה שֶׁהֵן עוֹבְרוֹת עַל פָּנַי? לָמָּה זֶה אֲנִי מַמְצִיא אֶת הַמִּלִּים הַמְתוּקוֹת בְּיוֹתֵר, הַלֵּילִיּוֹת בְּיוֹתֵר, וְקוֹלִי עוֹמֵד בִּי רַךְ כָּל־כָּךְ, בֵּין הַוֶּשֶׁט לְבֵין הַלֵּב. לָמָּה זֶה אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי, אֵיךְ הָיִיתִי נוֹשֵׂא אוֹתָן בִּזְהִירוּת אֶל מוּל נְשִׁימָתִי, אֶת הַבֻּבּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁהַחַיִּים הִשְׁתַּעְשְׁעוּ בָּהֶן, שֶׁפִּתְּחוּ אֶצְלָן, אָבִיב אַחֲרֵי אָבִיב, אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶן לַשָּׁוְא, עַד שֶׁנִּתְרוֹפְפוּ פִּרְקֵי כִּתְפֵיהֶן. הֵן לֹא נָפְלוּ מִגָּבְהָהּ שֶׁל תִּקְוָה מֻפְרֶזֶת וְעַל כֵּן לֹא נִשְׁבְּרוּ; אֲבָל הֵן פְּגוּמוֹת וְאֵינָן כְּשֵׁרוֹת לַחַיִּים עוֹד. רַק חֲתוּלִים תּוֹעִים בָּאִים בָּעֲרָבִים אֶל חַדְרֵיהֶן, שׂוֹרְטִים אוֹתָן בַּחֲשַׁאי וִישֵׁנִים עַל גּוּפָן. פְּעָמִים אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵי אַחַת מֵהֶן לְאֹרֶךְ שְׁנֵי רְחוֹבוֹת. הֵן הוֹלְכוֹת אָז לְאֹרֶךְ הַבָּתִּים, וּבָאִים אֲנָשִׁים בְּלִי הֶרֶף, הַמַּסְתִּירִים אוֹתָן מִן הָרְאִיָּה וְהֵן נֶעֱלָמוֹת מֵאַחֲרֵיהֶם וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הֵן לֹא־כְלוּם.

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, יוֹדְעֵנִי, אִלּוּ נִסָּה אֶחָד מֵהֶם לֶאֱהֹב אוֹתָן, כִּי עַתָּה הֵן הָיוּ אֲטוּמוֹת כְּלַפָּיו, כָּאֵלֶּה שֶׁהִרְחִיקוּ לָלֶכֶת וְחָדְלוּ מִלֶּכֶת. אֲנִי סָבוּר כִּי רַק יֵשׁוּ הָיָה יָכוֹל לָשֵׂאתָן, שֶׁכֵּן הַתְּחִיָּה שְׁרוּיָה עֲדַיִן בְּכָל אֵבָרָיו. אֲבָל אֵין הֵן נוֹגְעוֹת לְלִבּוֹ. רַק הָאוֹהֲבוֹת קוֹנוֹת אֶת לִבּוֹ וְלֹא אֵלֶּה הַמְחַכּוֹת, וְיֵשׁ לָהֶן כִּשְּׁרוֹן מֻעָט לִהְיוֹת אֲהוּבוֹת, כְּחַכּוֹת עִם מְנוֹרָה קְטַנָּה וְקָרָה.

יוֹדְעֵנִי, כִּי אִם נוֹעַד נוֹעַדְתִּי לְרָעוֹת כִּי עַתָּה לֹא אֶמָּלֵט מֵהֶן עוֹד, גַּם אִם אֶתְחַפֵּשׂ בִּבְגָדַי הַטּוֹבִים. הַאִם לֹא נָפַל הוּא וְלֹא יָרַד בְּעֶצֶם יְמֵי מַלְכוּתוֹ אֶל בֵּין הָאַחֲרוֹנִים? הוּא, אֲשֶׁר בִּמְקוֹם לְהִתְעַלּוֹת, צָלַל אֶל הַתְּהוֹם. נָכוֹן הַדָּבָר, לִפְעָמִים הַאֲמֵן הֶאֱמַנְתִּי בַּמְּלָכִים הָאֲחֵרִים, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין הַגַּנִּים מוֹכִיחִים עוֹד דָּבָר, אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו לַיְלָה, עַכְשָׁו חֹרֶף, הִנְנִי קוֹפֵא, וַאֲנִי מַאֲמִין בּוֹ. שֶׁכֵּן הַפְּאֵר הִנּוֹ רַק רֶגַע קָט אֶחָד, וּמֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ מַשֶּׁהוּ מְמֻשָּׁךְ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַמִסְכֵּנוּת. וְאִלּוּ מִן הַדִּין הוּא שֶׁהַמֶּלֶךְ יַעֲמֹד לְעוֹלָם.

הַאִם אֵין הוּא הַיָּחִיד, שֶׁנִשְׁאַר מִכּוֹחַ טֵרוף־דַּעְתּוֹ, בְּדוֹמֶה לְפִרְחֵי־שַׁעֲוָה מִתַּחַת לְכִפַּת זְכוּכִית? הֵם הִתְפַּלְלוּ בַּכְּנֵסִיּוֹת לְחַיִּים אֲרֻכִּים לָאֲחֵרִים, וְאִלּוּ מִמֶּנּוּ בִּקֵּשׁ הַקַּנְצְלֶר זַ’ן שַׁרְלִיֶה גֶרְסוֹן, שֶׁיִּחְיֶה לְעוֹלָם, וְזֶה הָיָה שָׁעָה שֶׁהוּא הָיָה כְּבָר הָאִישׁ הֶעָלוּב בְּיוֹתֵר, הָאֻמְלָל וְהַמְּשֻׁפָּע בְּדַּלּוּת, לַמְרוֹת כִּתְרוֹ שֶׁעַל רֹאשׁוֹ.

זֶה הָיָה, שָׁעָה שֶׁמִּזְּמַן לִזְמַן הָיוּ גְבָרִים זָרִים, אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם מְחֻפָּשִׂים בְּשָׁחוֹר, תּוֹקְפִים אוֹתוֹ בְּמִטָּתוֹ, קָרְעוּ מֵעָלָיו אֶת הַכֻּתֳּנוֹת שֶׁהָיוּ רְקוּבוֹת וּתְחוּבוֹת בְּתוֹךְ אֲבַעְבּוּעוֹת שֶׁהָיוּ בְּעֵינָיו כְּחֵלֶק מִבְּשָׂרוֹ. הוּא כָּלָא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ קַדְרוּת חֶדְרוֹ, וְהֵם קָרְעוּ מִתַּחַת לִזְרוֹעוֹתָיו הַנֻּקְשׁוֹת אֶת הַמַּטְלִיּוֹת הַמִּתְמַקְמְקוֹת בְּאָחֲזָם בָּהֶן. אוֹ אָז הָיָה מִישֶׁהוּ מֵאִיר וְהֵם מְגַלִּים אֶת הַפֶּצַע הַמָּלֵא מֻגְלָה שֶׁעַל חָזֵהוּ, שֶׁבּוֹ שָׁקוּעַ הָיָה הַקָּמֵיעַ הֶעָשׂוּי בַּרְזֶל, שֶׁכֵּן כָּל לַיְלָה לָחַץ אוֹתוֹ אֶל חָזֵהוּ בְּכָל כֹּחַ הִתְלַהֲבוּתוֹ; וְהִנֵּה נָעוּץ הָיָה הַקָּמֵיעַ עָמֹק בִּבְשָׂרוֹ, יָקָר עַד מוֹרָא, נָתוּן בְּמִשְׁבֶּצֶת־פְּנִינִים שֶׁל מֻגְלָה בְּדוֹמֶה לְמַזְכֶּרֶת־סְגֻלָּה בְּתוֹךְ תֵּבַת־תַּכְשִׁיטִים. בָּחֲרוּ לוֹ עוֹזְרִים קְשׁוּחֵי־לֵב, אֶלָּא שֶׁגַּם הֵם לֹא הָיוּ מְחֻסָּנִים מִפְּנֵי רֶגֶשׁ בְּחִילָה שָׁעָה שֶׁהַתּוֹלָעִים, אֲשֶׁר הֻפְרְעוּ, קָמוּ לְעֻמָּתָם מִתּוֹךְ הֶאָרִיג הַפְלַנְדְרִי וְנָשְׁרוּ מִבֵּין הַקְּפָלִים, עָלוּ וְזָחֲלוּ אֵי־שָׁם עַל שַׁרְווּלֵיהֶם. אֵין סָפֵק, כִּי תְנָאֵי חַיָּיו הוּרְעוּ מֵאָז אֵימֶיהָ שֶׁל Parva regina, שֶׁכֵּן הִיא רָצְתָה עֲדַיִן לִשְׁכַּב עַל יָדוֹ, צְעִירָה וְצַחָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. אֲבָל לְאַחַר־מִכֵּן מֵתָה. וְעַכְשָׁו לֹא הֵעֵז עוֹד אִישׁ לְהַצִּיעַ שׁוֹכֶבֶת־חֵיק לִנְבֵלָה זֹאת. הִיא לֹא הוֹרִישָׁה אֶת הַמִּלִּים וְאֶת הָרֹךְ, שֶׁבָּהֶם אֶפְשָׁר הָיָה לְרַכֵּךְ וּלְשַׁכֵּךְ אֶת הַמֶּלֶךְ. הִנֵּה כִּי כֵן לֹא חָדַר עוֹד אִישׁ אֶל מֵעֵבֶר לְפִרְאִיּוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ זוֹ; אִישׁ לֹא עָזַר לוֹ לַחֲרֹג עוֹד מִמְחִלּוֹת נִשְׁמָתוֹ. אִישׁ לֹא הֵבִין לְנַפְשׁוֹ שָׁעָה שֶׁהָיָה חוֹרֵג לְפֶתַע־פִּתְאֹם הוּא עַצְמוֹ עִם מַבַּט־עֵינָיו הֶעָגֹל כְּמוֹ אֵצֶל חַיָּה, שֶׁאָצָה אֶל הַמִּרְעֶה. וּכְשֶׁהִכִּיר אָז אֶת פָּנָיו הַמָּעֳסָקוֹת שֶׁל יוּבֶנָל, נִזְכַּר בַּמַמְלָכָה, כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה לָאַחֲרוֹנָה. וְהוּא רָצָה לַחֲזֹר וּלְהַשִּׂיג אֶת אֲשֶׁר הִזְנִיחַ וְאֵחֵר לְהַשִּׂיג.

אֶלָּא שֶׁמְּאֹרְעוֹת אוֹתָם הַיָּמִים הָיוּ כָּאֵלֶּה, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר הָיָה לְפָרְשָׁם לְקֻּלָא. כָּל מָקוֹם שֶׁהִתְרַחֵשׁ דְּבַר מָה הֲרֵי הִתְרַחֵשׁ בִּמְלֹא כָּבְדוֹ, וְהָיֹה הָיָה מִקְשֶׁה אֶחָד, שָׁעָה שֶׁסִּפְּרוּ עָלָיו. כִּי מָה אֶפְשָׁר הָיָה לִגְרֹעַ מִן הָעֻבְדָּה שֶׁאָחִיו נֶהֱרַג, אוֹ מִזֶּה שֶׁאֶתְמוֹל כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ וַלֶנְטִינָה וִיסְקוֹנְטִי, אֲשֶׁר כִּנָּה אוֹתָהּ בְּשֵׁם אֲחוֹתוֹ הָאֲהוּבָה, וְלֹא נִגְלְתָה בְּפָנָיו אֶלָּא עִם שְׁחוֹר אַלְמְנוּתָהּ וּפָנֶיהָ שֶׁנִּתְעַוְּתוּ מֵרֹב קִינָה וְקֻבְלָנָה? וְהַיּוֹם עָמַד כָּאן בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת רַבּוֹת עוֹרֵךְ־דִּין עַקְשָׁנִי וְדַבְּרָן שֶׁהוֹכִיחַ אֶת זְכוּתוֹ שֶׁל רוֹצֵחַ־הַנָּסִיךְ עַד שֶׁהַפֶּשַׁע הָיָה צַח וְשָׁקוּף וּכְאִלּוּ עָמַד לַעֲלוֹת לִמְרוֹמֵי שָׁמַיִם מְשֻׁפָּע אוֹר. וְלִהְיוֹת צוֹדֵק מַשְׁמָעוֹ הָיָה לְהַצְדִּיק הַכֹּל; שֶׁכֵּן וַלֶנְטִינָה מֵאוֹרְלֵיאַנְס מֵתָה מֵרֹב עַצְבוּת אַף־עַל־פִּי שֶׁהִבְטִיחוּ לָהּ כִּי נָקוֹם יִנְקְמוּ לָהּ. וּמָה הוֹעִיל הַדָּבָר, אִם סָלוֹחַ סָלְחוּ לַהֶרְצוֹג הַבּוּרְג’וּנְדִי; כִּי עָטָה אוֹתוֹ לַהַט שֶׁל יֵאוּשׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה דָר מִזֶּה שָׁבוּעוֹת בְּעִמְקֵי הַיַּעַר שֶׁל אָרְגִילִי בְּתוֹךְ אֹהֶל, וְהֶעֱלָה סְבָרָה, כִּי שָׁמוֹעַ שָׁמַע בַּלֵּילוֹת נַאֲקַת צְבָאִים לְנֶחָמָתוֹ.

וְאִם הִרְהַרְתָּ בְּכָל אֵלֶּה, שׁוּב וְשׁוּב עַד תַּכְלִית, בְּקִצּוּר, כְּפִי שֶׁהִתְאָרַע, הֲרֵי שֶׁבִּקֵּשׁ הָעָם לִרְאוֹת אֶת הָאֶחָד וְהוּא רָאָהוּ: נָבוֹךְ. אֶלָּא שֶׁהָעָם שָׂמֵחַ לְמַרְאֵה עֵינָיו; הוּא הִשִּׂיג, כִּי הָיָה זֶה הַמֶּלֶךְ: זֶה הַשָּׁקֵט, זֶה מַאֲרִיךְ־הָאַף, אֲשֶׁר הָיֹה הָיָה כָּאן רַק כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לֵאלֹהִים שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּאֶמְצָעוּתוֹ מִכֹּחַ קֹצֶר־רוּחוֹ הַמְאֻחָר. בִּרְגָעִים צְלוּלִים אֵלֶּה בְּתוֹךְ גְּזֻזְטְרַת מְלוֹנוֹ בְּסֶן־פּוֹל יִתָּכֵן, כִּי הַמֶּלֶךְ נִחֵשׁ אֶת הִתְקַדְּמוּתוֹ הַכְּמוּסָה; הוּא נִזְכַּר בְּיוֹמוֹ שֶׁל רוֹזְבֶךְ, שָׁעָה שֶׁדּוֹדוֹ דֶה־בֶּרִי נְטָלוֹ בְּיָדוֹ, כְּדֵי לְהוֹלִיכוֹ אֶל נִצְחוֹנוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁהִשִּׂיג; כָּאן סָקַר בַּיּוֹם הַבָּהִיר שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר אֶת הֲמוֹנֵי גֶנְט, אֵלֶּה שֶׁנֶחְנְקוּ מִכֹּחַ צְפִיפוּתָם שָׁעָה שֶׁצָּרוּ עֲלֵיהֶם פָּרָשִׁים מִכָּל הַצְּדָדִים. הֵם הָיוּ מְשֻׁלָּבִים זֶה בָּזֶה כְּדֻגְמַת מֹחַ כַּבִּיר־מְמַדִּים, רְבוּצִים עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת, כְּפִי שֶׁהִתְחַבְּרוּ מֵעַצְמָם כְּדֵי לִהְיוֹת צְפוּפִים וּדְחוּקִים זֶה לָזֶה. הַנְּשִׁימָה הָיְתָה נִטֶּלֶת מֵאִישׁ, שָׁעָה שֶׁהָיָה מַבִּיט פֹּה וָשָׁם בְּפָנִים מְשֻׁנָּקוֹת אֵלֶּה; אִי־אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ, כִּי הָאֲוִיר דָּחוּס הָיָה גַם הַרְחֵק מֵעַל לִצְפִיפוּת־מֵרָצוֹן זוֹ שֶׁל גְּוִיּוֹת אֵלֶּה, מִכֹּחָהּ שֶׁל יְצִיאַת נְשָׁמוֹת מְיֹאָשׁוֹת רַבּוֹת כָּל־כָּךְ בְּאֹפֶן פִּתְאֹמִי כָּל־כָּךְ.

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִטְבִּיעוּ בּוֹ בְּחִינַת הַתְחָלַת תְּהִלָּתוֹ. וְהוּא שָׁמַר עַל כָּךְ בְּלִבּוֹ. וְאוּלָם, אִם זֶה הָיָה אָז מִשּׁוּם נִצָּחוֹן עַל הַמָּוֶת, הֲרֵי זֶה שֶׁהוּא עָמַד עַכְשָׁו עַל בִּרְכָּיו הַחַלָּשׁוֹת, מַמָּשׁ לְעֵינֵי כָּל הַבְּרִיּוֹת: מִסְתּוֹרִין הָאַהֲבָה. עַל פִּי הָאֲחֵרִים רָאֹה רָאָה, כִּי אוֹתוֹ שְׂדֵה־קְרָב נִתָּן לִתְפִיסָה אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה כַּבִּיר כָּל־כָּךְ. וְאִלּוּ זֶה הַמַּחֲזֶה כָּאן לֹא נִתָּן הָיָה לְהַשָּׂגָה; הוּא הָיָה מַפְלִיא מַמָּשׁ כְּאוֹתוֹ צְבִי בַּעַל עֲנִיבַת־הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיַעַר זֶנְלִיס. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו הָיָה הוּא עַצְמוֹ הַתּוֹפָעָה, וְאִלּוּ הָאֲחֵרִים שְׁקוּעִים הָיוּ בְּהִתְבּוֹנְנוּת. וְהוּא לֹא פִּקְפֵּק, שֶׁנְּשִׁימָתָם נִטְּלָה מֵהֶם אֶל מוּל אוֹתָהּ צִפִּיָּה רְחוֹקָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁתָּקְפָה אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם צַיִד בִּנְעוּרָיו, שָׁעָה שֶׁהוֹפִיעוּ הַפָּנִים הַשְּׁלֵווֹת וְנוֹעֲצוֹת הָעֵינַיִם, שֶׁנִּתְגַּלּוּ מִבֵּין לָעֲנָפִים. סוֹד הֱיוֹתוֹ־נִרְאֶה־לָעַיִן הִתְפַּשֵּׁט עַל גַּבֵּי דְמוּתוֹ הָרַכָּה; הוּא לֹא זָז מִמְּקוֹמוֹ מֵחֲמַת חֲשָׁשׁ שֶׁלֹּא תִּכְלֶה בּוֹ נַפְשׁוֹ וְהַחִיּוּךְ הַדַּק שֶׁעַל פָּנָיו הָרְחָבִים וְהַפְּשׁוּטִים הָפַךְ לְמַשֶּׁהוּ טִבְעִי וּמְמֻשָּׁךְ כְּמוֹ אֵצֶל הַקְּדוֹשִׁים הָעֲשׂוּיִים אֶבֶן וְלֹא הוֹגִיעוּהוּ עוֹד. וְכָךְ מָסַר אֶת עַצְמוֹ, וְהָיָה זֶה רֶגַע מִן הָרְגָעִים, שֶׁכְּמוֹהֶם כַּנֵּצַח, בִּזְעֵיר אַנְפִּין. הֶהָמוֹן נָשָׂא זֹאת בְּקֹשִׁי. מְעֻדָּד וְנִזּוֹן מִכֹּחַ נֶחָמָה מֻגְבֶּרֶת לְלֹא קֵץ, פָּרַע אֶת הַשֶּׁקֶט בְּזַעֲקַת שִׂמְחָה. אֲבָל לְמַעְלָה עַל הַמִּרְפֶּסֶת הָיָה עוֹד רַק יוּבֶנָל מֵאוּרְזִין, וְהוּא קָרָא אֶל תּוֹךְ הַהַרְגָּעָה הַסְּמוּכָה, כִּי הַמֶּלֶךְ בּוֹא יָבוֹא לִרְחוֹב סֶן־דֶּנִיס לְחַג בְּרִית־הַתַּאֲוָה, לִרְאוֹת בְּחֶזְיוֹן־הַמִּסְתּוֹרִין.

בְּיָמִים כָּאֵלֶּה הָיָה הַמֶּלֶךְ מָלֵא הַכָּרָה חֲסוּדָה. אִלּוּ בִּקֵּשׁ צַיָּר שֶׁל אוֹתָם יָמִים אֲחִיזָה לְצִיּוּר הֲוָיָה שֶׁבְּגַן־הָעֵדֶן, כִּי עַתָּה לֹא הָיָה יָכוֹל לִמְצֹא דֻגְמָה מֻשְׁלֶמֶת יוֹתֵר מִזּוֹ אֲשֶׁר בִּדְיוֹקָנוֹ הָרוֹגֵעַ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, כְּפִי שֶׁנִּצָּב בְּחַלּוֹן גָּבֹהַּ אֶחָד מֵחַלּוֹנוֹת הַלּוּבְר כָּפוּף תַּחַת מַשָּׂא כְּתֵפָיו. הוּא דִפְדֵּף בְּסִפְרָהּ הַקָּטָן שֶׁל קְרִיסְטִינָה דֶה פִּזָן, שֶׁשְּׁמוֹ “דֶרֶךְ הַלִּמּוּד הַמְמֻשָּׁךְ” וַאֲשֶׁר הָיָה מֻקְדָּשׁ לוֹ. הוּא לֹא קָרָא אֶת נְאוּמֵי־הַפֻּלְמוֹס הַמְלֻמָּדִים שֶׁל אוֹתוֹ פַּרְלַמֶנְט אֲלֵיגוֹרִי, שֶׁנָּטַל עַל עַצְמוֹ לִמְצֹא אֶת הַנָּסִיךְ, שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִשְׁלֹט בְּכָל הָעוֹלָם. הַסֵּפֶר הָיָה נִפְתָּח לְפָנָיו תָּמִיד בַּדַּף שֶׁהָיוּ בּוֹ הַמִּשְׁפָּטִים הַפְּשׁוּטִים בְּיוֹתֵר: בַּמָּקוֹם שֶׁמְּדֻבָּר הָיָה עַל הַלֵּב, אֲשֶׁר בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹש־עֶשְׂרֵה שָׁנָה שִׁמֵּשׁ רַק כְּמִין אָבִיק מֵעַל לְאֵשׁ הַמַּכְאוֹבִים, כְּדֵי לְסַנֵּן אֶת הַמַּיִם הַמָּרִים לְרִפּוּי הָעֵינַיִם; הוּא הֵבִין, כִּי הַנֶּחָמָה הָאֲמִתִּית מַתְחִילָה רַק שָׁעָה שֶׁהָאשֶׁר חָלַף וְחָדַל לְעוֹלָם וָעֶד. שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה קָרוֹב לוֹ יוֹתֵר מִן הַנֶּחָמָה הַזֹּאת. וְשָׁעָה שֶׁמַּבָּטוֹ קָלַט שָׁם, כִּבְיָכוֹל, אֶת הַנֶּשֶׁר, אָהוֹב אָהַב בְּאֵמְצָעוּת לִבָּהּ שֶׁל קְרִיסְטִינָה שֶׁיָּצָא לִדְרָכִים גְּדוֹלוֹת מִכֹּחַ קוּמֵיאָה רַבַּת־הַכֹּחַ, לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם הָגָּדוֹל שֶׁל אוֹתָם יָמִים: הַיַּמִּים הַנִּרְגָּשִׁים, הֶעָרִים עִם הַמִּגְדָּלִים הַמּוּזָרִים, שֶׁנִּשְׁעֲנוּ עַל לַחַץ הַמֶּרְחַקִּים; בְּדִידוּתָם הַנִּלְהֶבֶת שֶׁל הֶהָרִים הַמְקֻבָּצִים וְהַשָּׁמַיִם הַנִּדְחָקִים בְּיֵאוּשָׁם הַנּוֹרָא, שֶׁנִּסְגְּרוּ כְּהִסָּגֵר גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל תִּינוֹק.

אַךְ מִשֶּׁהָיָה נִכְנָס מִישֶׁהוּ הָיָה הַמֶּלֶךְ נִבְהָל, וְרוּחוֹ הָיְתָה נֶעֱכֶרֶת עָלָיו. הוּא הָיָה מַסְכִּים שֶׁיַּרְחִיקוּהוּ מִן הַחַלּוֹן וְיַעֲסִיקוּהוּ בִּדְבַר־מָה. הֵם הִרְגִּילוּהוּ לִשְׁהוֹת שָׁעָה אֲרֻכָּה עַל אִילוּסְטְרַצְיוֹת וְהוּא הָיָה שְׂבַע־רָצוֹן, אֶלָּא שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר, עַל שֶׁבְּעֵת הַדִּפְדּוּף אִי־אֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל בְּדַפִּים אֲחָדִים בְּבַת־אַחַת וְעַל שֶׁהַדַּפִּים רְתוּקִים הָיוּ לִכְרִיכוֹת וְאִי־אֶפְשָׁר הָיָה לַהֲנִיעָם וּלְעַרְבְּבָם. אוֹ אָז הָיָה נִזְכָּר מִישֶׁהוּ בְּמִשְׂחָק מִמִּשְׂחֲקֵי הַקְּלָפִים, שֶׁכְּבָר שְׁכָחוּהוּ לַחֲלוּטִין וְהַמֶּלֶךְ הִתְיַחֵס בְּיַחַס שֶׁל חֶסֶד לָאִישׁ שֶׁהֱבִיאָם אֵלָיו; הַקְּלָפִים הָיוּ לְפִי טַעְמוֹ, שֶׁכֵּן סַסְגּוֹנִיִּים הָיוּ, וּמְפֹרָדִים, וְאֶפְשָׁר הָיָה לַהֲנִיעָם וְלִרְאוֹתָם בִּמְלֹא דְמוּתָם. וּבְעֵת שֶׁמִּשְׂחַק הַקְּלָפִים הָיָה לְאָפְנָה אֵצֶל אַנְשֵׁי הֶחָצֵר, הָיָה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּסִפְרִיָּתוֹ וּמְשַׂחֵק לְבַדּוֹ. וּבְדִיוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא צֵרֵף עַכְשָׁו שְׁנֵי מְלָכִים זֶה לְיַד זֶה כָּךְ צֵרֵף לֹא מִזְּמָן הַאֱלֹהִים אוֹתוֹ וְאֶת הַקֵּיסָר וֶנְצֶל; וּפְעָמִים מֵתָה מַלְכָּה וְהוּא הָיָה מַנִּיחַ עָלֶיהָ קְלַף־אַלּוּף וְהָיָה זֶה בְּחִינַת מַצֶּבֶת־אֶבֶן. הוּא לֹא הִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּךְ שֶׁבְּמִשְׂחָק זֶה יֵשׁ אַפִּיפְיוֹרִים אֲחָדִים; הוּא קָבַע לְעַצְמוֹ אֶת רוֹמָא בְּשׁוּלֵי הַשֻּׁלְחָן, וְכָאן, מִתַּחַת לִימִינוֹ, הָיְתָה אָבִ’ינְיוֹן. הוּא הָיָה אָדִישׁ כְּלַפֵּי רוֹמָא, מִשּׁוּם־מָה תֵאֵר אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ כַּעֲגֻלָּה וְלֹא אִכְפַּת הָיָה לוֹ עוֹד. אֲבָל אֶת אָבִינְיוֹן הַכֵּר הִכִּיר. וְכֵיוָן שֶׁהִרְהֵר בָּהּ, הָיָה זִכְרוֹנוֹ מַעֲלֶה לְפָנָיו אֶת הָאַרְמוֹן הַגָּבֹהַּ הַהֶרְמֶטִי וּמַגִּיעַ לִכְלַל הִתְאַמְּצוּת. הוּא עָצַם אֶת הָעֵינַיִם וְנֶאֱלָץ הָיָה לִנְשֹׁם נְשִׁימָה עֲמֻקָּה. הוּא חָשַׁשׁ כִּי יַחֲלֹם חֲלוֹמוֹת רָעִים בַּלַּיְלָה הַבָּא.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל הָיָה זֶה בֶּאֱמֶת עִסּוּק מַרְגִּיעַ, וְיָפֶה עָשׂוּ הָעוֹשִׂים בְּכַוְּנָם אוֹתוֹ שׁוּב אֵלָיו. שָׁעוֹת כָּאֵלֶּה חִזְּקוּ בּוֹ אֶת דַּעְתּוֹ, כִּי הִנּוֹ מֶלֶךְ, מֶלֶךְ קַרְל הַשִּׁשִּׁי. וְאֵין מַשְׁמַע מִזֶּה, כִּי הִפְרִיז כְּלַפֵּי עַצְמוֹ; רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ הַסְּבָרָה לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִנּוֹ, אֶלָּא שֶׁהִתְחַזֵּק הִתְחַזְּקָה בּוֹ הַתּוֹדָעָה, כִּי גַם הוּא הִנּוֹ מִין קְלָף כָּזֶה, שֶׁמָּא קְלָף רַע, קְלָף שֶׁשִּׂחֲקוּ בּוֹ מִשְׂחָק נִזְעָם וַאֲשֶׁר הִפְסִיד תָּמִיד: אֲבָל בְּכָל־זֹאת תָּמִיד אוֹתוֹ קְלָף: וְאַף פַּעַם לֹא קְלָף אַחֵר. אַף־עַל־פִּי־כֵן, אִם עָבַר שָׁבוּעַ בְּאֹפֶן כָּזֶה מִתּוֹךְ הִתְעַסְּקוּת עַצְמִית שָׁוָה, נַעֲשֶׂה לוֹ צַר בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. עוֹרוֹ סָבִיב לְמִצְחוֹ וְעָרְפּוֹ נִמְתַּח. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא חָשׁ פִּתְאֹם בַּתָּו הַבּוֹלֵט שֶׁלּוֹ. אִישׁ לֹא יָדַע לְאֵיזֶה נִסָּיוֹן הָיָה נִכְנָע שָׁעָה שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל לְחֶזְיוֹן הַמִּסְתּוֹרִין וְלֹא הָיָה אֶצְלוֹ אֹרֶךְ־רוּחַ לְחַכּוֹת עַד שֶׁיַּתְחִילוּ בּוֹ. וּכְשֶׁהִתְחִילוּ הָיָה רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא גָר יוֹתֵר בְּ־ Rue Saint Denis מֵאֲשֶׁר בִּמְלוֹנוֹ בְּסֶן־פּוֹל.

הָיָה זֶה כֹּחָם הַפָטָלִי שֶׁל שִׁירֵי־בָּמָה אֵלֶּה, שֶׁהִתְרַבּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, הִתְרַחֲבוּ וְהִגִּיעוּ לִכְלַל רְבָבוֹת חֲרוּזִים, וְנִמְצָא כִּי הַזְּמַן בְּתוֹכָם הָיָה הַזְּמַן הַנָּכוֹן; דּוֹמֶה לָזֶה, כְּאִלּוּ הָיוּ מְכִינִים גְּלוֹבּוּס לְפִי מִדַּת גָּדְלָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה. הַבָּמָה הַחֲלוּלָה, שֶׁמִּתַּחְתָּהּ הָיְתָה הַתֹּפֶת וּמֵעָלֶיהָ, נִשְׁעָן לְעַמּוּד, הָיָה מִבְנֶה לְלֹא מַעֲקֶה־שֶׁל־גְּזֻזְטְרָה, שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּחִינַת מִשְׁטַח גַּן־הָעֵדֶן, סִיַּע לְהַחֲלָשַׁת הָאַשְׁלָיָה. שֶׁכֵּן דּוֹר זֶה שִׁוָּה לַשָּׁמַיִם וְלַגֵּיהִנּוֹם עֵרֶךְ שֶׁל אַרְצִיּוּת: הוּא חַי מִכֹּחָם שֶׁל הַשְּׁנַיִם גַּם יַחַד כְּדֵי לְמַלֵּט אֶת נַפְשׁוֹ.

הָיוּ אֵלֶּה יְמֵי הַנַּצְרוּת שֶׁל אָבִינְיוֹן שֶׁנִצְטַמְצְמָה לִפנֵי דוֹר אֶחָד מִסָּבִיב לְיוֹחָנָן הָעֶשְׂרִים־וּשְׁנַיִם מִתּוֹךְ זִיקָה כְּפוּיָה, עַד שֶׁבִּמְקוֹם הַפּוֹנְטִיפִיקָט שֶׁלּוֹ, מִיָד לְאַחֲרָיו, קָמָה מַסַּת אַרְמוֹן זֶה שֶׁהָיָה סָגוּר וְכָבֵד כְּמוֹ בֵּית־מִקְלָט אַחֲרוֹן לַנְּשָׁמוֹת חַסְרוֹת הַמָּעוֹן שֶׁל הָרַבִּים. וְאוּלָם, הוּא עַצְמוֹ, הַיָּשִׁישׁ הַקָּטָן, הַקַּל, הָרוּחָנִי, חַי עֲדַיִן בְּמָקוֹם גָּלוּי לְעֵינֵי הַכֹּל. וְשָׁעָה שֶׁהִתְחִיל מִיָּד בְּהַגִּיעוֹ, וּלְלֹא דְחִיָּה כָּל שֶׁהִיא, לִפְעֹל בִּמְהֵרָה וּבְקִצּוּר לְכָל הָעֲבָרִים, עָמְדוּ הַקְּעָרוֹת מְתֻבָּלוֹת הָרַעַל עַל שֻׁלְחָנוֹ; אֶת הַגָּבִיעַ הָרִאשׁוֹן הָיָה הֶכְרֵחַ לִשְׁפֹּךְ, שֶׁכֵּן פִּסַּת חַד־הַקֶּרֶן נְטוּלַת צֶבַע הָיְתָה שָׁעָה שֶׁשַּׂר־הַמַּשְׁקִים הוֹצִיאוֹ מֵחָדָשׁ. נָבוֹךְ, בְּלִי לָדַעַת הֵיכָן יַחְבִּיאוֹ, הָיָה נוֹשֵׂא עִמּוֹ בֶּן־הַשִּׁבְעִים אֶת דְּמֻיּוֹת־הַשַּׁעֲוָה, שֶׁכִּיְּרוּ הַמְכַיְּרִים מִמֶּנּוּ, כְּדֵי לְהַצִּיגוֹ בְּצוּרָה מָשְׁחֶתֶת; וְהוּא נִשְׂרַט עַל־יְדֵי הַמְּחָטִים אֲשֶׁר הָיוּ נְעוּצוֹת בָּהֶן. אֶפְשָׁר הָיָה לְהָמֵס אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁדְּמֻיּוֹת אֲיֻמּוֹת אֵלֶּה מִלְאוּ אוֹתוֹ רֹגֶז עַד כְּדֵי־כָּךְ, שֶׁהָיָה מַעֲלֶה פְּעָמִים רַבּוֹת, לַמְרוֹת רְצוֹנוֹ הָעַז, אֶת הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי הוּא עָלוּל בְּכָךְ לִגְרֹם מָוֶת לְעַצְמוֹ וּלְהֵעָלֵם מִן הָעוֹלָם מַמָּשׁ כְּהֵעָלֵם אוֹתָהּ שַׁעֲוָה בִּפְּנֵי הָאֵשׁ. גּוּפוֹ הַנִּגְרָע נַעֲשָׂה יָבֵשׁ יוֹתֵר וּמְחֻסָּן יוֹתֵר מִכֹּחָם שֶׁל הַפְּחָדִים. וְהִנֵּה עַכְשָׁו הָעֵז הֵעֵזּוּ לִתְקֹף אֶת גוּף מַלְכוּתוֹ; מִגְּרָנָדָה בָּא שִׁסּוּי הַיְּהוּדִים לְהַשְׁמִיד אֶת הַנּוֹצְרִים, וְהַפַּעַם הֵם מָצְאוּ לְעַצְמָם מוֹצִיאֵי־לַפֹּעַל נוֹרָאִים. אִישׁ לֹא פִּקְפֵּק, עִם הַגִּיעַ הַשְּׁמוּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, בַּאֲמִתּוּת קֶשֶׁר הַמְצֹרָעִים; וּכְבָר רָאוּ אֲחָדִים, אֵיךְ זָרוֹק זָרְקוּ צְרוֹרוֹת שֶׁל סְחָבוֹת לְתוֹךְ הַבְּאֵרוֹת. וְלֹא הָיְתָה זֹאת קַלּוּת־אֱמוּנָה אִם רָאוּ הָרוֹאִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כְּעֻבְדָּה; אַדְּרַבָּא, הָאֱמוּנָה הָיְתָה כְּבֵדָה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁהִיא נָשְׁרָה מֵעַל גַבֵּיהֶם שֶׁל הַחֲרֵדִים וְנָפְלָה לְתוֹךְ הַבְּאֵרוֹת. וְשׁוּב צָרִיךְ הָיָה הַזָּקֵן הַזָּרִיז לְהַרְחִיק רַעַל מִדָּמוֹ. כְּשֶׁתְּקָפוּהוּ אֱמוּנוֹת־הַשָּׁוְא הָיָה מְצַוֶּה לְעַצְמוֹ וְלִבְנֵי סְבִיבָתוֹ אֶת תְּפִלַּת אַנְגֶלוֹס כְּנֶגֶד פְּעֻלַּת הַשֵּׁדִים בַּדִּמְדּוּמִים; הִנֵּה כִּי כֵן הָיוּ מַשְׁמִיעִים בַּפַּעֲמוֹנִים לְכָל הַקָּהָל הַנִּרְגָּשׁ כָּל עֶרֶב וָעֶרֶב אֶת הַתְּפִלָּה הַמַּרְגִּיעָה הַזֹּאת. וּלְבַד זֹאת הָיוּ כָּל הַמְּגִלּוֹת וְהָאִגְּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ דוֹמוֹת יוֹתֵר לְיֵין־תַּבְלִין מֵאֲשֶׁר לִתְרוּפָה מִן הַתְּרוּפוֹת. הַקֵּיסָרוּת לֹא הָיְתָה לָהּ אֵמוּן לְדֶרֶךְ טִפּוּלוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא נִלְאָה לְהַעֲרִים עֲלֵיהֶם עֲרֵמוֹת שֶׁל הוֹכָחוֹת לְמַחֲלָתוֹ. וּכְבָר הָיוּ פּוֹנִים מִן הַמִּזְרָח הָרָחוֹק אֶל רוֹפֵא רוֹדָנִי זֶה.

אֶלָּא שֶׁכָּאן אֵרַע דָּבָר שֶׁלֹּא שִׁעֲרוּ כְּלָל. בְּיוֹם קֹדֶשׁ־הַקָּדָשִׁים דָּרַשׁ מְמֻשָּׁכוֹת דְּרָשָׁה לוֹהֶטֶת יוֹתֵר מִן הָרָגִיל; מִתּוֹךְ אֵיזֶה צֹרֶךְ פִּתְאֹמִי, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ כְּדֵי לִרְאוֹתָהּ שׁוּב עַצְמוֹ, הִבְלִיט אֶת אֱמוּנָתוֹ; מִמִּשְׁכָּנָהּ בֶּן הַשְּׁמוֹנִים־וְחָמֵשׁ הוֹצִיאָהּ לְאַט וּבְכָל כֹּחוֹ וְהֶעֱמִידָהּ עַל הַדּוּכָן: וְכָאן גָּעוֹר גָּעֲרוּ בּוֹ. כָּל אֵירוֹפָּה זָעֲקָה: אֱמוּנָה זוֹ אֱמוּנָה רָעָה הִיא.

אוֹתוֹ זְמַן נֶעְלַם הָאַפִּיפְיוֹר. יָמִים שְׁלֵמִים לֹא יָצְאָה הֵימֶנּוּ כָּל פְּעֻלָּה, הוּא כָּרַע עַל בִּרְכָּיו בַּחֲדַר־הַתְּפִלּוֹת שֶׁלּוֹ וְחָקַר אֶת סוֹדוֹת הָעוֹשִׂים, הַגוֹרְמִים נֶזֶק לְנַפְשׁוֹתֵיהֶם. לְבַסּוֹף הוֹפִיעַ תָּשׁוּשׁ מֵרֹב חֲזָרָה־בִּתְשׁוּבָה וַחֲרָטָה. הוּא הִתְחָרֵט בָּזֶה אַחַר זֶה. וְהוּא הָפַךְ לִהְיוֹת הַתַּאֲוָה הַמְנֻוֶּנֶת שֶׁל רוּחוֹ הַפּוֹעֶמֶת בּוֹ לַחֲרָטוֹת. קָרֹה קָרָה, כִּי בַּלַּיְלָה מִן הַלֵילוֹת צִוָּה לְעוֹרֵר אֶת הַחַשְׁמָנִים בִּכְדֵי לְשׂוֹחֵחַ עִמָּם עַל חֲרָטוֹתָיו. וְשֶׁמָּא הָיָה הַדָּבָר שֶׁבִּזְכוּתוֹ נִמְשְׁכוּ חַיָּיו לְמַעֲלָה מִן הַמְשֹׁעָר, הַתִּקְוָה לְהַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ עוֹד בִּפְנֵי נַפּוֹלֵיאוֹן אוֹרְסִינִי, שֶׁשָּׂנֵא אוֹתוֹ, וַאֲשֶׁר מֵאֵן לָבוֹא.

יַעֲקֹב פוֹן קָהוֹרס הִתְחָרֵט. וְנִתָּן הָיָה לְהָנִיחַ, כִּי אֱלֹהִים בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, הִתְכַּוֵּן לְהוֹכִיחַ לוֹ אֶת טָעוּתוֹ, שֶׁכֵּן מִיָּד לְאַחַר־מִכֵּן אִפְשֵׁר לְאוֹתוֹ בֵּן הַגְּרָף לִינִי לַעֲלוֹת, אֲשֶׁר דּוֹמֶה הָיָה כִּי הוּא מְחַכֶּה רַק לְהַגִּיעַ לְבַגְרוּת עֲלֵי אֲדָמוֹת, כְּדֵי לִזְכּוֹת בְּתַעֲנוּגֵי־שָׁמַיִם חוּשָׁנִיִּים בִּמְלֹא אוֹנוֹ. חָיֹה חָיוּ עוֹד רַבִּים, שֶׁזָּכְרוּ אֶת הָעֶלֶם הַבָּהִיר הַזֶּה בְּמִשְׂרַת הַחַשְׁמָן, שֶׁהָיָה לְבִּישׁוֹף בְּבַחֲרוּתוֹ, וּבְטֶרֶם הִגִּיעַ לְגִיל שְׁמֹנֶה־עֶשְׂרֵה מֵת בְּהִתְלַהֲבוּת שְׁלֵמוּתוֹ. פָּגוֹשׁ פָּגְשׁוּ בַּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ: שֶׁכֵּן הָאֲוִיר לְיַד קִבְרוֹ אֲשֶׁר בּוֹ נָחוּ חַיִּים טְהוֹרִים שֶׁהִשְׁתַּחְרְרוּ, הִשְׁפִּיעַ עוֹד זְמַן מְמֻשָּׁךְ עַל הַגּוּפוֹת. וְאוּלָם, הַאִם לֹא הָיָה דְבַר־מָה הַמַּשְׁפִּיעַ יֵאוּשׁ בְּעֶצֶם מְצִיאוּתָהּ שֶׁל קְדֻשָּׁה זֹאת שֶׁהִתְבַּגְּרָה בְּטֶרֶם זְמָן? הַאִם לֹא הָיָה זֶה אִי־צֶדֶק לְגַבֵּי כָּל הַבְּרִיּוֹת, כִּי רִקְמָתָהּ הָעֲדִינָה שֶׁל נֶפֶשׁ זוֹ צְרִיכָה הָיְתָה רַק לַעֲבֹר וְלַחֲלֹף אֶת הַחַיִּים הָאֵלֶּה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ בָּאָה רַק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה צְבוּעָה בִּצְבָעֶיהָ הַמְּאִירִים שֶׁל גַּת־הַזְּמַן הָאֲדֻמָּה־לוֹהֶטֶת? הַאִם לֹא הִבְחִינוּ בִּכְעֵין דְּחִיפַת־נְסִיגָה שָׁעָה שֶׁנָּסִיךְ צָעִיר זֶה נִתַּק מִן הָאֲדָמָה וְיָצָא לְמַסַּע־שָׁמַיִם נִלְהָב? לָמָּה זֶה לֹא נִשְׁתָּהוּ הַמְּאוֹרוֹת בֵּין יוֹצְקֵי־הַנֵּרוֹת הָעֲמֵלִים? הַאִם לֹא הָיְתָה חֲשֵׁכָה זוֹ, שֶׁגָּרְמָה כִּי יוֹחָנָן הָעֶשְׂרִים־וּשְׁנַיִם יֹאמַר שֶׁאֵין אשֶׁר מָלֵא בְּטֶרֶם יוֹם־הַדִּין הָאַחֲרוֹן, בְּשׁוּם מָקוֹם, אַף לֹא בֵּין הַמְאֻשָּׁרִים? וּלְמַעֲשֶׂה, לְכַמָּה עַקְשָׁנוּת קַפְּדָנִית צָרִיךְ אָדָם, כְּדֵי לְתָאֵר לְעַצְמוֹ, כִּי שָׁעָה שֶׁכָּאן שָׂרְרָה אַנְדְּרָלָמוּסִיָּה רַבָּה כָּזֹאת, יֵשׁ בְּכָל־זֹאת אֵי־שָׁם כְּבָר דְּמֻיּוֹת הַשְּׁרוּיוֹת בְּאוֹרוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים, נִשְׁעָנִים עַל גַּבֵּי מַלְאָכִים וּרְגוּעִים מִכֹּחַ הִסְתַּכְּלוּת בּוֹ, הִסְתַּכְּלוּת שֶׁאֵינָהּ חֲדֵלָה לְעוֹלָם.

הִנֵּה כִּי כֵן יוֹשֵׁב אֲנִי בַּלַּיְלָה הַקַּר וְכוֹתֵב וַאֲנִי יוֹדֵעַ אֶת כָּל זֹאת. שֶׁמָּא אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת, מִשּׁוּם שֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּאוֹתוֹ אִישׁ בַּיָּמִים שֶׁהָיִיתִי עוֹד⁹ קָטָן. הוּא הָיָה גְבַהּ־קוֹמָה מְאֹד, וַאֲנִי סָבוּר אֲפִלּוּ, כִּי קוֹמָתוֹ הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהַדְהִים.

עַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר נִרְאֶה בִּלְתִּי־מִסְתַּבֵּר, עָלֹה עָלָה בְּיָדִי בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא, לָצֵאת לְבַדִּי עִם עֶרֶב מִן הַבַּיִת; רַצְתִּי, נָטִיתִי אֶל פִּנַת רְחוֹב, וּבְאוֹתוֹ רֶגַע נִתְקַלְתִּי בּוֹ. אֵינֶנִּי מַשִּׂיג אֵיךְ יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת מַה שֶׁקָּרָה עַכְשָׁו, תּוֹךְ חָמֵשׁ שְׁנִיּוֹת בִּלְבַד. אַף אִם נְסַפֵּר זֹאת בִּרְצִיפוּת וּבִמְהִירוּת, יֶאֱרַךְ הָעִנְיָן הַרְבֵּה יוֹתֵר. הִכְאַבְתִּי לְעַצְמִי בְּהִתְנַגְּשִׁי בּוֹ; הָיִיתִי קָטָן, וְחָשׁוּב הָיָה בְּעֵינַי שֶׁלֹּא בָכִיתִי, וְכֵן צִפִּיתִי, בְּלִי דַעַת, כִּי נַחֵם יְנַחֲמֵנִי. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא עָשָׂה כֵּן, סָבַרְתִּי כִּי הוּא נָבוֹךְ; לֹא עָלוּ בְּדַעְתּוֹ, הִנַּחְתִּי, דִּבְרֵי־הַהִתְנַצְּלוּת הַנְּכוֹנִים, שֶׁבְּכֹחָם הָיָה לְחַסֵּל אֶת הָאֵרוּעַ. שָׂמֵחַ הָיִיתִי לְסַיֵּעַ בְּיָדוֹ, אֲבָל לְשֵׁם כָּךְ צָרִיךְ הָיִיתִי לְהַבִּיט בְּפָנָיו. אָמוֹר אָמַרְתִּי כְּבָר, כִּי הוּא הָיָה גְבַהּ־קוֹמָה. הִנֵּה כִּי כֵן לֹא הִתְכּוֹפֵף כְּלַפַּי, אִם כִּי טִבְעִי הָיָה שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵּן, וְעַל־יְדֵי כָּךְ שָׁרוּי הָיָה בְּגֹבַהּ, שֶׁלֹּא הָיִיתִי מְסֻגָּל לְהַגִּיעַ אֵלָיו. וְלֹא הָיָה לְנֶגְדִּי יוֹתֵר מְאֲשֶׁר רֵיחַ חֲלִיפָתוֹ וְקַשְׁיוּתָהּ הַמְיֻחֶדֶת שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי בָּהּ. וּלְפֶתַע פִּתְאֹם נִרְאוּ פָּנָיו. מַה הָיָה מַרְאֵיהֶן? אֵינִי יוֹדֵעַ וְאֵינִי רוֹצֶה לָדַעַת זֹאת. הָיוּ אֵלֶּה פָּנָיו שֶׁל אוֹיֵב וּלְיַד הַפָּנִים הָאֵלֶּה, סָמוּךְ מְאֹד אֲלֵיהֶם, בְּגָבְהָן שֶׁל הָעֵינַיִם הַנּוֹרָאוֹת, הָיָה רֹאשׁ שֵׁנִי, אֶגְרוֹפוֹ. וְעוֹד בְּטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְהָסִיט אֶת פָּנַי, וּכְבָר בָּרַחְתִּי; סָטִיתִי מִמֶּנּוּ לִשְׂמֹאל וְרַצְתִּי יָשָׁר לְאֹרֶךְ רְחוֹב רֵיק וְנוֹרָא, רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר זָרָה, עִיר שֶׁאֵין סוֹלְחִים בָּהּ דָּבָר לְעוֹלָם.

אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַסֵּיתִי נִסְיוֹן־חַיִּים שֶׁאֲנִי מַשִּׂיגוֹ עַכְשָׁו; אוֹתוֹ זְמַן, כָּבֵד, כְּמִקְשֶׁה אֶחָד, מְיוֹאָשׁ. הַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיְתָה נְשִׁיקַת שְׁנַיִם שֶׁהִתְפַּיְּסוּ, רַק הָאוֹת לְרוֹצְחִים, שֶׁעָמְדוּ סָבִיב. הֵם שָׁתוּ מֵאוֹתוֹ גָבִיעַ, הֵם עָלוּ וְרָכְבוּ לְעֵינֵי כָּל עַל אוֹתוֹ סוּס־רְכִיבָה, וְהוּפְצָה הַשְׁמוּעָה, כִּי בַּלַּיְלָה יָשֵׁן יָשְׁנוּ בְּתוֹךְ אוֹתָהּ מִטָּה; לַמְרוֹת כָּל הַמַּגָּעִים הָאֵלֶּה הָיְתָה הַהִתְנַגְּדוּת שֶׁל אֶחָד לַשֵּׁנִי כָּל־כָּךְ קָשָׁה, עַד שֶׁשָּׁעָה שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶם אֶת עוֹרְקָיו הַדּוֹפְקִים שֶׁל חֲבֵרוֹ, הָיָה תוֹקְפֵהוּ שְׁאָט־נֶפֶשׁ כְּמוֹ לְמַרְאֵהוּ שֶׁל צָב. הַזְּמָן, שֶׁבּוֹ תָקַף אָח אֶחָד אֶת אָחִיו הַשֵּׁנִי בְּשֶׁל חֶלְקוֹ הַגָּדוֹל יוֹתֵר בִּירוּשָׁה וְהֶחֱזִיקוֹ בְּמַעֲצָר; אָכֵן, הַמֶּלֶךְ עָמַד לְצִדּוֹ שֶׁל הַמְקֻפָּח וְהִקְּנָה לוֹ חֹפֶשׁ וְגַם רְכוּשׁ; כֵּיוָן שֶׁהָיָה עָסוּק בְּהַרְפַּתְקָאוֹת אֲחֵרוֹת וּרְחוֹקוֹת, עֲזָבוֹ הָאָח הַבְּכוֹר בִּמְנוּחָה, וְגִלָּה בְּמִכְתָּבִים אֶת חֲרָטָתוֹ עַל הָעָוֶל. אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא הִגִּיעַ עוֹד הַמְשֻׁחְרָר לִכְלַל יִשּׁוּב־דַּעַת. הַתְּקּוּפָה מַרְאָה אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בְּבֶגֶד שֶׁל עוֹלֵה־רֶגֶל, הַמְּהַלֵּךְ מִכְּנֵסִיָּה אֶל כְּנֵסִיָּה, וּמַמְצִיא נְדָרִים מִנְּדָרִים שׁוֹנִים. קָמֵיעוֹת שׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת עָלָיו, וְהוּא לוֹחֵשׁ לִנְזִירֵי סֶנט דֶּנִיס אֶת חֲשָׁשׁוֹתָיו, וּבְפִנְקְסֵיהֶם רָשׁוּם הָיָה זְמַן מְמֻשָּׁךְ נֵר־הַשַּׁעֲוָה שֶׁמִּשְׁקָלוֹ מֵאָה פוּנְט, שֶׁנִּרְאֶה לוֹ כִּי טוֹב לְהַקְדִּישׁוֹ לְלוּדְבִיג הַקָּדוֹשׁ. לִכְלַל חַיִּים עַצְמָאִיִּים לֹא הִגִּיעַ; עַד לְסוֹף יָמָיו חָשׁ עַל גַּבּוֹ אֶת שִׂנְאַת אָחִיו וְאֶת זַעְמוֹ כְּהַרְגֵּשׁ מִין מַעֲרֶכֶת־מַזָּלוֹת מְעֻוֶּתֶת־פָּנִים מֵעַל לְלִבּוֹ. וְאוֹתוֹ גְרָף פוֹן פוּאָ, גַּסְטוֹן פֶבּוּס, שֶׁהַכֹּל הֶעֱרִיצוּהוּ, הַאִם לֹא רָצַח בְּגָלוּי אֶת דּוֹדוֹ אֶרְנוֹ, מַצְבִּיאוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אַנְגְּלִיָּה בְּלוּרְד? וּמָה עֶרְכּוֹ שֶׁל רֶצַח בָּרוּר זֶה כְּנֶגֶד הַמִּקְרֶה הַמְזַעְזֵעַ, שֶׁהוּא לֹא הִנִּיחַ מִיָּדוֹ אֶת אִזְמֵל־הַצִּפָּרְנַיִם הַקָּטָן וְהַחַד שָׁעָה שֶׁהֶעֱבִירוֹ בְּתוֹךְ יָדוֹ הַמְפֻרְסֶמֶת בְּיָפְיָהּ, מִתּוֹךְ נְקִיפַת־לֵב רוֹטֶטֶת, עַל גַּבֵּי צַוָּארוֹ הֶחָשׂוּף שֶׁל בְּנוֹ הַשּׁוֹכֵב לְפָנָיו? הַבַּיִת הָיָה אָפֵל, הֶכְרַח הָיָה לְהָאִירוֹ, כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַדָּם, שֶׁהִגִּיעַ מִמּוֹצָא רָחוֹק כָּזֶה, וְעָזַב עַכְשָו לְתָמִיד גֶּזַע אָצִיל, שָׁעָה שֶׁנִּגַּר בַּחֲשַׁאי מִן הַפֶּצַע הַמְצֻמְצָם שֶׁל נַעַר לֵאֶה זֶה.

מִי מְסֻגָּל הָיָה לִהְיוֹת אַמִּיץ כְּדֵי לְהִמָּנַע מֵרֶצַח? מִי לֹא יָדַע בְּאוֹתָם יָמִים כִּי הַגָּרוּעַ מִכֹּל־בִּלְתִּי־נִמְנָע הִנּוֹ? פֹּה וָשָׁם אוּלַי הָיָה אֵיזֶה אִישׁ, שֶׁמַבָּטוֹ הָיָה נִפְגָּשׁ בַּיּוֹם עִם מַבָּטוֹ הַחַמְדָנִי שֶׁל רוֹצְחוֹ, אוֹ אָז הָיְתָה תוֹקֶפֶת אוֹתוֹ חָזוּת קָשָׁה מְיֻחֶדֶת־בְּמִינָהּ. הוּא הָיָה נָסוֹג, נִסְגָּר בַּחֶדֶר, מַעֲלֶה עַל הַנְּיָר אֶת צַוָּאָתוֹ וּמְצַוֶּה לְבַסּוֹף עַל מַצָּע הֶעָשׂוּי נְצָרִים, עַל הַבַּרְדָּס הַשְּׁמֵימִי וְעַל פִּזּוּר הָאֵפֶר. זַמָּרִים זָרִים הָיוּ מוֹפִיעִים לִפְנֵי אַרְמוֹנוֹ, וְהוּא הָיָה מַעֲנִיק לָהֶם מַתָּנוֹת בְּיָד נְסִיכִית בִּזְכוּת קוֹלָם, שֶׁנִּרְאָה בְּעֵינָיו, כְּעוֹלֶה בְקָנֶה אֶחָד עִם הַרְגָשׁוֹתָיו הַמְטֻשְׁטָשׁוֹת. עֵינֵי הַכְּלָבִים הָיוּ מִתְמַלְּאוֹת הִסּוּס וְהָיוּ פָּחוֹת בְּטוּחִים בְּבַקָּשׁוֹתֵיהֶם. מִן הָאִמְרָה שֶׁכֹּחָהּ הָיָה יָפֶה מֶשֶׁךְ כָּל הַחַיִּים, נָבַע חֶרֶשׁ פֵּרוּשׁ־לְוַאי חָדָשׁ וְגָלוּי. יֵשׁ וְהֶרְגֵל מְמֻשָּׁךְ נִרְאֶה כִּמְיֻשָּׁן אוּלָם דּוֹמֶה הָיָה, כִּי אֵין לוֹ כָּל תַּחֲלִיף. אִם הוֹפִיעוּ אֵילוּ תָּכְנִיּוֹת, הָיוּ מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶן יַחַס נָדִיב, בְּלִי אֵמוּן בָּהֶן; לְעֻמַּת זֹאת הַגֵּע הִגִּיעוּ אֵי־אֵלֶּה זִכְרוֹנוֹת לְמַעֲלַת הֶחְלֵטִיּוּת בִּלְתִּי־צְפוּיָה. בָּעֶרֶב, לְיַד הָאָח, דּוֹמֶה הָיָה כִּי אַתָּה מַפְקִיר אֶת עַצְמְךָ לִרְשׁוּתָם. אֶלָּא שֶׁהַלַּיְלָה בַּחוּץ, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אוֹתוֹ עוֹד, הָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם עַז וְנִמְרָץ מְאֹד בְּאָזְנֶיךָ. הָאֹזֶן הַמְנֻסָּה כָּל־כָּךְ בְּלֵילוֹת רַבִּים כָּל־כָּךְ שֶׁל חֹפֶשׁ אוֹ שֶׁל סַכָּנָה הָיְתָה מַבְחִינָה בִּקְטָעִים נִבְדָּלִים שׁל הַדּוּמִיָּה. אַף־עַל־פִּי־כֵן הָיָה שׁוֹנֶה הַדָּבָר הַפַּעַם. לֹא הָיָה זֶה הַלַּיְלָה שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל וְהַיּוֹם: לַיְלָה מִן הַלֵּילוֹת. Beau Sire Dieu וּלְאַחַר־מִכֵּן תְּחִיַּת־הַמֵּתִים. בְּקשִׁי רַב חוֹדֵר בְּשָׁעוֹת כָּאֵלֶּה שִׁיר הַמֻקְדָּשׁ לְאֵיזוֹ אֲהוּבָה: הֵן הָיוּ מֻסְתָּרוֹת כֻּלָן בְּתוֹךְ זְמִירוֹת־שַׁחֲרִית וְהִמְנוֹנֵי־אַהֲבָה; הֵן הָפְכוּ לְבִלְתִּי־מֻסְבָּרוֹת בִּשְׁמוֹת־הָרַאֲוָה שֶׁלָּהֶן אֲרֻכִּים וְגוֹרְרֵי שׁוֹבָל. לְכָל הַיּוֹתֵר, נִתָּן הָיָה לְנַחֲשָׁן בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה, בְּדוֹמֶה לְמַבָּטוֹ הַשּׁוֹפֵעַ וְהַנָּשִׁיִי שֶׁל מַמְזֵר.

וּלְאַחַר מִכֵּן, לִפְנֵי אֲרוּחַת־הָעֶרֶב הַמְאֻחֶרֶת, אֵלֶּה הִרְהוּרֵי־הַתְּהִיָּה עַל הַיָּדַיִם בְּכִיּוֹר הַזָּהָב. יְדֵי עַצְמֵנוּ. הַאִם נִתָּן לִמְצֹא אֵיזֶה קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶן לְבֵין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת בָּהֶן, אֵיזוֹ תוֹצָאָה אוֹ הֶמְשֵׁךְ שֶׁל אֲחִיזָה וְשֶׁל נְטִישָׁה? לֹא. כָּל הַבְּרִיּוֹת נִסּוּ אֶת הַמִּחַד־גִּיסָא וְאֶת הַמֵּאִידָךְ־גִּיסָא. כֻּלָּם בִּטְּלוּ זֶה אֶת זֶה וּפְעֻלָּה לֹא הָיְתָה כְּלָל.

לֹא הָיְתָה כָּל פְּעֻלָּה מִלְבַד אֲשֶׁר אֵצֶל אַחֵי־הַמִּיסְיוֹן. הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת תְּנוּעוֹתֵיהֶם וְהַעֲוָיוֹתֵיהֶם הִמְצִיא הוּא עַצְמוֹ אֶת כְּתָב־הַשִּׁחְרוּר לְמַעֲנָם. הוּא פָּנָה אֲלֵיהֶם וְכִנָּה אוֹתָם “אַחַי הַחֲבִיבִים”; מֵעוֹלָם לֹא נָגַע מִישֶׁהוּ כָּל־כָּךְ אֶל לִבּוֹ. וְהֻרְשָׁה לָהֶם בְּפֵרוּשׁ לְהִתְהַלֵּךְ בֵּין הַחִילוֹנִיִּים בִּמְלֹא תָּאֳרֵיהֶם; שֶׁכֵּן הַמֶּלֶךְ לֹא בִּקֵּשׁ דָּבָר עוֹד, וּבִלְבַד שֶׁיַּדְבִּיקוּ אֶת הָרַבִּים וְיַאַסְרוּם לְפָעֳלָם הָעַז, שֶׁהִצְטַיֵּן בְּמִדַּת הַסֵּדֶר שֶׁבּוֹ. וְאִלּוּ בְּנוֹגֵעַ לְעַצְמוֹ, כָּמְהָה נַפְשׁוֹ לִלְמֹד מֵהֶם. הַאִם לֹא לָבַשׁ, מַמָּשׁ כְּמוֹהֶם, אֶת הָאוֹתוֹת וְאֶת הַבְּגָדִים שֶׁהָיְתָה לָהֶם מַשְׁמָעוּת יְדוּעָה? שָׁעָה שֶׁהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם, נִתָּן הָיָה לוֹ לִסְבֹּר, כִּי אֶפְשָׁר לִלְמֹד זֹאת: הֵיאַךְ לָבוֹא וְלָלֶכֶת, לוֹמַר וּלְהִסְתַּלֵּק, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא הָיָה עוֹד כָּל פִּקְפּוּק בַּדָבָר. תִּקְווֹת מֻפְלָגוֹת פָּשְׁטוּ בְּחַדְרֵי לִבּוֹ. בִּטְרַקְלִין מוּאָר זֶה בְּאוֹר לֹא שָׁלֵו וּמְטֻשְׁטָשׁ בְּאֹפֶן מְיֻחָד שֶׁל אוּלָם בֵּית־חוֹלִים זֶה שֶׁל הַשִּׁלּוּשׁ הָיָה יוֹשֵׁב יוֹם־יוֹם בִּמְקוֹמוֹ הַמְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר וְהָיָה קָם בְּהִתְרַגְּשׁוּת וּמְרַכֵּז אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו בְּדוֹמֶה לְתַלְמִיד. הַכֹּל בָּכוּ; אֲבַל הוּא הָיָה מָלֵא בִּפְנִימִיּוּתוֹ דְמָעוֹת מַבְרִיקוֹת וְהָיָה מְשַׁפְשֵׁף אֶת יָדָיו הַקָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּדֵי לַעֲמֹד בְּכָךְ. רַק לִפְעָמִים, בְּשָׁעוֹת שֶׁל נִסָּיוֹן, בְּעֵת שֶׁשַּׂחְקָן אֲשֶׁר כִּלָּה אֶת דְּבָרוֹ נֶעְלָם לְפֶתַע פִּתְאֹם מֵעֵינָיו עַל מַבָּטָן הַגָּדוֹל, הָיָה מֵרִים אֶת פָּנָיו כְּנִבְהָל: מֵאֵימָתַי הָיָה הוּא כָּאן, מוֹנְסֶנְיוֹר סֶנְט־מִיכָאֵל, הַנִּשָּׂא שָׁם לְמַעְלָה, נִצָּב בְּשׁוּלֵי הַפִּגּוּם עַל נִשְׁקוֹ עָשׂוּי הַכֶּסֶף הַזּוֹהֵר?

בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה הָיָה מִזְדַּקֵּף וְעוֹמֵד. הָיָה מַבִּיט סְבִיבוֹ כְּמִי שֶׁשּׂוּמָה עָלָיו לְהַחְלִיט הַחְלָטָה מַכְרַעַת. הָיָה קָרוֹב לְהָבִין גַּם לַמִּשְׂחָק־שֶׁכְּנֶגֶד שֶׁהִתְגַּלָּה כָּאן: חֲזוֹן־הַיִּסּוּרִים הַגָּדוֹל, הַנּוֹרָא, הַחִלּוֹנִי, אֲשֶׁר בְּמִשְׂחָקוֹ הִשְׁתַּתֵּף. אַךְ לְפֶתַע פִּתְאֹם עָבַר הַדָּבָר וְחָלַף. הַכֹּל נָעוּ לְלֹא טַעַם. לַפִּידִים בּוֹעֲרִים נִגְּשׁוּ עָדָיו, וּצְלָלִים חַסְרֵי־צוּרָה הִשְׁתַּטְּחוּ כְּלַפֵּי הַתִּקְרָה הַקְּמוּרָה. אֲנָשִׁים, שֶׁלֹא הִכִּירָם, נִדְחֲקוּ אֵלָיו. הוּא רָצָה לְשַׂחֵק: אֲבָל פִּיו לֹא הָגָה דָבָר, לִתְנוּעוֹתָיו לֹא הָיָה כָּל טַעַם. הֵם נִדְחֲקוּ בְּאֹפֶן מוּזָר כָּל־כָּךְ סְבִיבוֹ, וְעָלְתָה מַחֲשָׁבָה בְּמֹחוֹ, כִּי כְּדַאי הָיָה שֶׁיִּטֹל בְּיָדָיו אֶת הַצְּלָב. וְהוּא רָצָה לְחַכּוֹת עַד שֶׁיְּבִיאוּהוּ אֵלָיו. אֲבָל הֵם הָיוּ חֲזָקִים מִמֶּנּוּ, וְהֵם דְּחָפוּהוּ וּדְחָקוּהוּ לְאַט לְאַט אֶל מִחוּץ לַמִּשְׂחָק.

בַּחוּץ נִשְׁתַּנוּ דְבָרִים רַבִּים. אֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ. וְאוּלָם בִּפְנִים, וּלְפָנֶיךָ, אֱלֹהַי, בִּפְנִים וּלְפָנֶיךָ, הַצּוֹפֶה: הַאִם אֵין אֲנַחְנוּ חַסְרֵי כָּל פְּעֻלָּה? אָכֵן, אָנוּ מְגַלִּים כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתַּפְקִיד, אָנוּ מְחַפְּשִׂים אַחֲרֵי רְאִי, אָנוּ רוֹצִים לְהָסִיר אֶת הָאִפּוּר וּלְהַרְחִיק אֶת הַזִּיּוּף וְלִהְיוֹת אֲמִתִּיִּים. אֲבָל אֵי־שָׁם עוֹד דָּבוּק בָּנוּ פְּרָט מִפְּרָטֵי הַתַּחְפֹּשֶׂת שֶׁשְּׁכַחְנוּהוּ. חֵלֶק מִן הַהַפְרָזָה נִשְׁאַר דָּבוּק אֶל גַּבּוֹת עֵינֵינוּ, וְאֵינֶנּוּ מַבְחִינִים, כִּי זָוִיּוֹת פִּינוּ עֲקֻמּוֹת. וְכָךְ אָנוּ מְהַלְּכִים, בְּחִינַת חוּכָה־וְאִטְלוּלָה, מַחֲצִיתָהּ שֶׁל תּוֹפָעָה: לֹא בְּרִיּוֹת כַּהֲוָיָתָם וְלֹא שַׂחְקָנִים.

הַדָּבָר קָרָה בַּתֵּיאַטְרוֹן שֶׁל אוֹרַנְג'. בְּלִי לָשֵׂאת עֵינַיִם כָּרָאוּי, וְרַק מִתּוֹךְ יְדִיעַת הַפִּשְׁפָּשׁ הַכַּפְרִי, הַמְּהַוֶּה עַכְשָׁו אֶת חֲזִיתוֹ, פָּתַחְתִּי אֶת דֶּלֶת־הַזְּכוּכִית הַקְּטַנָּה שֶׁל הַשּׁוֹמֵר. נִמְצֵאתִי עוֹמֵד בֵּין גּוּשֵׁי־עַמּוּדִים שְׁכוּבִים וְשִׂיחֵי־חֶלְמִית, אֶלָּא שֶׁהֵם הִסְתִּירוּ בְּפָנַי רַק לְרֶגַע קַל אֶת הַקּוֹנְכִיָּה הַפְּתוּחָה שֶׁל הַמּוֹשָׁבִים, שֶׁהָיְתָה מְחֻלֶּקֶת מִכֹּחַ צִלְלֵי הַצָּהֳרַיִם, בְּדוֹמֶה לִשְׁעוֹן־שֶׁמֶשׁ קָמוּר וַעֲנָקִי. נִגַּשְׁתִּי מַהֵר אֲלֵיהֶם. חַשְׁתִּי, בְּלֶכְתִּי בֵּין שׁוּרוֹת הַיּוֹשְׁבִים, עַד מָה הִצְטַמְצַמְתִּי בִּסְבִיבָה זוֹ. לְמַעְלָה, בְּגֹבַהּ מוּעָט מִזֶּה עָמְדוּ עַל פִּי חֲלוּקָה לְקוּיָה, זָרִים אֲחָדִים אֲחוּזֵי סַקְרָנוּת שֶׁבְּבַטָּלָה; חֲלִיפוֹתֵיהֶם הָיוּ בּוֹלְטוֹת בְּצוּרָה לֹא נְעִימָה, אֶלָּא שֶׁמִּדּוֹתֵיהֶן לֹא הִצְדִּיקוּ כָּל שִׂיחָה עֲלֵיהֶן. רֶגַע אֶחָד שָׂמוּ בִּי אֶת עֵינַָם וְהִשְׁתּוֹמְמוּ עַל נַנָּסוּתִי, וְדָבָר זֶה גָרַם לְכָךְ שֶׁהָפַכְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת גַּבִּי.

הָהּ, הָיִיתִי בִּלְתִּי־מוּכָן לַחֲלוּטִין. שַׂחֵק שִׂחֲקוּ דְרָמָה עֲצוּמָה, עַל־אֱנוֹשִׁית, הַדְּרָמָה שֶׁל תִּפְאֹרֶת רַבַּת־עוֹז זוֹ שֶׁחֲלֻקַּת פְּרָקֶיהָ הַמְאֻנֶּכֶת נִרְאֲתָה כִּמְשֻׁלֶּשֶׁת, רוֹעֶמֶת מִכֹּחַ גַּדְלוּתָהּ הָעֲצוּמָה, וְכִמְעַט מְדַכְּאָה. וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הוּא מְדוּדָה בְּעֹדֶף מִדָּתָהּ.

נִכְנַעְתִּי לְהַתְקָפַת בֶּהָלָה שֶׁל אשֶׁר סוֹעֵר. זֶה הַמִּתַּמֵּר וְעוֹלֶה שָׁם, מָלֵא צְלָלִים סְדוּרִים, הַמִּצְטָרְפִים לְפַרְצוּף אֶחָד עִם הָאֹפֶל הַמְרֻכָּז בִּפְנֵי אֶמְצָעִיתוֹ, מֻגְבָּל לְמַעְלָה, מֵעַל לְכַרְכֹּב הַמְתֻלְתָּל בְּאֹפֶן סִימֶטְרִי. הָיְתָה זוֹ הַמַּסֵּכָה הָעַתִּיקָה הַבּוֹלֶטֶת וְהַמַּסְתִּירָה הַכֹּל, אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֶיהָ נִצְטָרֵף הָעוֹלָם לִכְלַל פַּרְצוּף. כָּאן, בְּמַעְגַּל־מוֹשָׁבִים גָּדוֹל וְעָקֹם זֶה, שָׂרְרָה הֲוָיָה מְלֵאַת צִפִּיָּה נְבוּבָה וּמוֹצֶצֶת: כָּל הָאֵרוּעִים הָיוּ בִּפְנִים: אֵלִים וְגוֹרָל. וּמִפְּנִים זֶה נִרְאֲתָה (בְּהִתְבּוֹנְנִי כְּלַפֵּי מַעְלָה) קַלוֹת, מֵעַל לִתְלוּלִית הַקִּיר: תַּהֲלוּכָתָם הַנִּצְחִית שֶׁל הַשָּׁמַיִם.

שָׁעָה זוֹ, עַכְשָׁו אֲנִי מַשִּׂיג זֹאת, הוֹצִיאָה אוֹתִי לְעוֹלָם מִתְּחוּם תֵּיאַטְרוֹנֵינוּ. מָה אֶעֱשֶׂה שָׁם? מָה אֶעֱשֶׂה בִּפְנֵי בִּימָה, שֶׁבָּהּ קִיר זֶה (קִיר־הָאִיקוֹנִין שֶׁל הַכְּנֵסִיּוֹת הָרוּסִיּוֹת) נֶהֱרַס, שֶׁכֵּן לֹא הָיָה עוֹד כֹּחַ, בְּשֶׁל עָצְמַת הַקִּיר לִדְחֹק אֶת הַהֲצָגָה שֶׁצּוּרָתָה צוּרַת גָז, וְהַמִּסְתַּנֶּנֶת טִפּוֹת טִפּוֹת מְלֵאוֹת וּכְבֵדוֹת שֶׁל שֶׁמֶן, עַכְשָׁו מִתְפּוֹרְרִים הַמַּחֲזוֹת לִשְׁבָרִים, הָעוֹבְרִים אֶת נִקְבֵי הַכְּבָרָה הַגַּסָּה שֶׁל הַבִּימוֹת, וְהֵם נֶעֱרָמִים וּמְטֻאטָאִים בְּהַגִּיעָם לִכְלַל מִדָּה גְדוּשָׁה. זוֹהִי אוֹתָהּ מְצִיאוּת לֹא מְבֻטֶּלֶת עַצְמָהּ, הַמִּצְטַבֶּרֶת בָּרְחוֹבוֹת וּבַבָּתִּים, אֶלָּא שֶׁשָּׁם מִצְטַבֵּר יוֹתֵר מִשֶּׁאֶפְשָׁר לִדְחֹס לְתוֹךְ עֶרֶב אֶחָד.

¹⁰ (הָבָה וְנִהְיֶה כֵּנִים, אֵין לָנוּ תֵּיאַטְרוֹן, בָּהּ בְּמִדָּה שֶׁאֵין לָנוּ אֱלֹהִים: לְשֵׁם כָּךְ הֶכְרֵחִית שֻׁתָּפוּת. כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ הַשְׁרָאוֹתָיו הַמְיֻחָדוֹת וְאַף חֲשָׁשׁוֹתָיו, וְהוּא מֵנִיחַ לַחֲבֵרָיו לִרְאוֹתָם רַק בְּמִדָּה שֶׁזֶּה מוֹעִיל לוֹ אוֹ נָעִים לוֹ. אָנוּ מְצַמְצְמִים וְהוֹלְכִים אֶת בִּינָתֵנוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְבֻזְבַּז, חָלִילָה, בִּמְקוֹם לְזַמֵּן בְּצַעֲקָתֵנוּ אֶת קִיר עָנְיֵנוּ הַמְשֻׁתָּף, שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו תִּהְיֶה שָׁהוּת לַבִּלְתִּי־מוּכָן לְהִצְטַבֵּר וּלְהִתְהַדֵּק).

אִלּוּ הָיָה לָנוּ תֵּיאַטְרוֹן, הַאִם הָיִית עוֹמֶדֶת, אַתְּ הַטְּרָגִית, תָּמִיד שׁוּב כֹּה דַקַּת־גֵּו, כֹּה עֵירֻמָּה, כֹּה בְּלִי אֲמַתְלַת דְּמוּת בִּפְנֵי אֵלֶּה, הַמְהַנִּים אֶת סַקְרָנוּתָם הַנֶּחְפֶּזֶת מִכְּאֵבֵךְ הַמֻּצָּג? הִקְדַּמְתְּ לִרְאוֹת, אַתְּ הַמַּרְעִישָׁה אֶת הַלֵּב, אֶת מְצִיאוּת יִסּוּרַיִךְ, שָׁם בְּוֶרוֹנָה, שָׁעָה שֶׁהָיִית עוֹד כִּמְעַט יַלְדָּה וּמְשַׂחֶקֶת תֵּיאַטְרוֹן, בְּאָחֲזֵךְ בְּיָדַיִךְ רַק שׁוֹשַׁנִּים, שֶׁהָיוּ בְּחִינַת מַסֵּכָה שֶׁכַּוָּנָתָהּ לְהַגְזִים וּלְהַסְתִּירֵךְ.

נָכוֹן הוּא, כִּי הָיֹה הָיִית צֶאֱצָא שֶׁל שַׂחְקָנִים, וְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי בֵּיתֵךְ שִׂחֲקוּ, הֵם הִתְכַּוְּנוּ לְהֵרָאוֹת; אֲבָל אַתְּ חָרַגְתְּ מִתְּחוּם זֶה. לָךְ נוֹעַד מִקְצוֹעַ זֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מַה שֶׁהָיְתָה הַנְּזִירוּת לְמַרְיָה אַלְקוֹפוֹרָדוֹ, בְּלִי שֶׁיָּדְעָה זֹאת, הִתְחַפְּשׂוּת מְמֻשֶּׁכֶת וּמוּחָשִׁית בְּמִדָּה מַסְפִּיקָה, כְּדֵי לִחְיוֹת מֵאֲחוֹרֶיהָ חַיִּים שֶׁל צַעַר לְלֹא כָּל מַעְצוֹר, מִתּוֹךְ הִתְלַהֲבוּת, שֶׁבָּהּ מְאֻשָּׁרִים רַק הַמְאֻשָּׁרִים בַּחֲשָׁאי. בְּכָל הֶעָרִים, שֶׁבָּהֶן הוֹפַעַתְּ, תֵּאֲרוּ אֶת תְּנוּעוֹתַיִךְ; אֶלָּא שֶׁהֵם לֹא הִשִּׂיגוּ, הֵיאַךְ אַתְּ, שֶׁהָיִית נְטוּלַת תִּקְווֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִיּוֹם לְיוֹם, הָיִית מְנִיפָה לְפָנַיִךְ תָּמִיד אֵיזֶה שִׁיר, מִתּוֹךְ תִּקְוָה, כִּי הוּא הַסְתֵּר יַסְתִּירֵךְ. הָיִית נוֹשֵׂאת אֶת שְׂעָרֵךְ, אֶת יָדַיִךְ, אוֹ חֵפֶץ כָּלְשֶׁהוּ אֶל מוּל פְּנֵי פִּרְקֵי גוּפֵךְ הַשְּׁקוּפִים. הָיִית מַכְהָה בְּהֶבֶל פִּיךְ אֶת הַפְּרָקִים הַשְּׁקוּפִים; הָיִית מְצַמְצֶמֶת אֶת עַצְמֵךְ, הָיִית מִסְתַּתֶּרֶת, כְּהִסְתַּתֵּר יְלָדִים, וְאַחַר־כָּךְ הָיְתָה אֶצְלֵךְ אוֹתָהּ צַעֲקַת־אשֶׁר קְצָרָה, וּלְכָל הַיּוֹתֵר נִתָּן הָיָה לְמַלְאָךְ לְהָצִיץ בָּךְ. וְאוּלָם, אִם הֲרִימוֹת לְאַחַר זֶה אֶת עֵינַיִךְ וְהִבַּטְתְּ בִּזְהִירוּת לֹא הָיָה עוֹד כָּל סָפֵק, כִּי כָּל הַזְּמַן רָאֹה רָאוּךְ, כָּל הַנּוֹכְחִים בָּאוּלָם הַמְכֹעָר, הָרֵיק וּבַעַל הָעֵינַיִם: אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ וְלֹא דָבָר זוּלָתֵךְ.

יֵשׁ שֶׁהָיִית מוֹשִׁיטָה אֶת זְרוֹעֵךְ הַכְּפוּפָה אֶל מוּלָם כְּדֵי לִדְחוֹת אֶת מַבַּט עֵינָם הָרָעָה, וְיֵשׁ שֶׁהָיִית מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְנַתֵּק מֵהֶם אֶת פָּנַיִךְ, שֶׁאוֹתָן הֶעֱרִיצוּ. יֵשׁ שֶׁהָיִית מִשְׁתּוֹקֶקֶת לִהְיוֹת אַתְּ עַצְמֵךְ. רוּחָם שֶׁל שֻׁתָּפַיִךְ־לְמִשְׂחָק נָפְלָה; דּוֹמֶה כְּאִילּוּ כָּלְאוּ אוֹתָם יַחַד עִם פַּנְתֵּרָה, וְעַל־כֵּן זָחֲלוּ לְאֹרֶךְ הַקְּלָעִים וְאָמְרוּ אֶת שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר וּבִלְבַד לֹא לְהַעֲלוֹת אֶת זַעְמֵךְ עֲלֵיהֶם. וְאִלּוּ אַתְּ מָשַׁכְתְּ אוֹתָם וְהִצַּגְתְּ בְּמָקוֹם שֶׁהִצַּגְתְּ וְהִתְהַלַכְתְּ עִמָּם כְּהִתְהַלֵּךְ עִם בְּרִיּוֹת שֶׁבַּמְּצִיאוּת. הַדְּלָתוֹת הַפְּגוּמוֹת, הַמָּסַכִּים הַמַּתְעִים, הַחֲפָצִים לְלֹא בִּטְנָה אִלְצוּךְ לְהִתְנַגְּדוּת. אַתְּ חַשְׁתְּ הֵיאַךְ דּוֹפֵק לִבֵּךְ וּמִתְעַלֶּה לְלֹא מַעְצוֹר עַד לִכְלַל מְצִיאוּת עֲצוּמָה וּכְאִלּוּ נִבְהַלְתְּ וְנִסִית עוֹד פַּעַם לְהַרְחִיק מֵעָלַיִךְ אֶת הַמַּבָּטִים כְּהָסִיר אִיּוּמֵי קוּרֵי סוֹף־קַיִץ אֲרֻכִּים: – אֶלָּא שֶׁהֵם כְּבָר פָּרְצוּ בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם מִתּוֹךְ חֲשָׁשׁ לַדָּבָר הַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר בּוֹא יָבוֹא: דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִתְכַּוּנוּ לְגָרֵשׁ מֵעַל פְּנֵיהֶם בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן גּוֹרֵם אֲשֶׁר יְאַלְּצַם חָלִילָה, לְשַׁנּוֹת מִמַּטְבֵּעַ חַיֵּיהֶם.

הָאֲהוּבִים חַיִּים חַיִּים מְלֵאֵי קְשָׁיִים וְסַכָּנָה. הָהּ, אִלּוּ נִתַּן לָהֶם לְהִתְגַבֵּר עַל עַצְמָם, וְלֵהָפֵךְ אוֹהֲבִים. אֵצֶל הָאוֹהֲבִים שׂוֹרֶרֶת תָּמִיד רַק בִּטְחָה. אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד בָּהֶם עוֹד, וְהֵם עַצְמָם אֵינָם מְסֻגָּלִים לִבְגֹּד בְּעַצְמָם. בְּתוֹכֵי תוֹכָם הָיָה הַסּוֹד בִּלְתִּי־פָּגִיעַ, וְהֵם מַכְרִיזִים עָלָיו כְּהַכְרֵז הַזְמִירִים, וְאֵין בּוֹ כָּל חֲלָקִים וּפְלָגִים. אֵין הֵם מְקוֹנְנִים אֶלָּא עַל אֶחָד בִּלְבַד; אֶלָּא שֶׁכָּל הַטֶּבַע מְאֻחָד עִמָּהֶם; זוֹהִי קִינָה עַל אֶחָד שֶׁהוּא נִצְחִי. הֵם פּוֹרְצִים וְרוֹדְפִים אַחֲרֵי הָאָבוּד, אֲבָל מִיָּד, עִם הַצְּעָדִים הָרִאשׁוֹנִים הֵם מַקְדִּימִים אוֹתוֹ כְּבָר וְעוֹבְרִים עַל פָּנָיו, וְלִפְנֵיהֶם לֹא נִמְצָא עוֹד אֶלָּא הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ. אַגָּדָתָם הִיא אַגָּדַת בִּיבְּלִיס, שֶׁרָדְפָה אַחֲרֵי קָאוּנוֹס עַד לְלִיקִיָּה, עַל פִּי דְחִיפַת לִבָּהּ רָדְפָה אַחֲרָיו דֶּרֶךְ אֲרָצוֹת בְּעִקְּבוֹתָיו וּלְבַסּוֹף הִגִּיעָה אֶל אֲפִיסַת כֹּחוֹתֶיהָ; אֶלָּא שֶׁכֹּחַ הִתְרַגְּשׁוּתָהּ הָיָה כֹּה עַז, עַד כִּי בְּנָפְלָהּ אַרְצָה, הוֹפִיעָה בְּעוֹלָמָהּ הַבָּא בְּצוּרַת מַעְיָן, וְכָמוֹהָ כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ וְנוֹהֵר.

וְכִי מַה דָּבָר אַחֵר אֵרַע לַפּוֹרְטוּגֶזִית: אִם לֹא זֶה שֶׁהָפְכָה בִּפְנִימִיּוּתָהּ לִהְיוֹת מַעְיָן? אוֹ מָה אֵרַע לָךְ, הֶלוּאִיז? וּמַה קָּרָה לָכֶן, הָאוֹהֲבוֹת, שֶׁקּוֹרוֹתֵיכֶן הִגִּיעוּ לְאָזְנֵינוּ: גַסְפָּרָה סְטָמְפָּה; הַדֻּ

כָּסִית פוֹן־ Die וּקְלָרָה d’Anduze לוּאִיז לָבֶּה, מַרְסֶלִין דֶבּוֹרְ, עַלִּיזָה מֶרְקֶר? וְאִלּוּ אַתְּ, Aisse’ הַמִּסְכֵּנָה, הָרוֹחֶפֶת, אַתְּ הִסַּסְתְּ כְּבָר וְגַם וִתַּרְתְּ. Julie Lespinasse הַלֵּאָה. אַגָּדָה לֹא־נֻחָמָה שֶׁל הַגַּן הָמְאֻשָּׁר: Maria־Anne de Clermont זָכוּרְנִי עֲדַיִן בְּדִיּוּק, כִּי פַּעַם אַחַת, לִפְנֵי זְמַן רַב, מָצָאתִי בְּבֵיתֵנוּ נַרְתִּיק־תַּכְשִׁיטִים; הוּא הָיָה בְּגֹדֶל שֶׁל שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַיִם, בְּצוּרַת מְנִיפָה וּבְשׁוּלָיו טְבוּעִים פְּרָחִים בְּתוֹךְ עוֹר־מָרוֹקוֹ מִצֶּבַע יָרֹק־כֵּהֶה. פְּתַחְתִּיו: הוּא הָיָה רֵיק. דָּבָר זֶה יָכוֹלְנִי לוֹמַר עַכְשָׁו לְאַחַר זְמַן מְמֻשָּׁךְ כָּל־כָּךְ. אֶלָּא שֶׁאָז, בְּפָתְחִי אוֹתוֹ, רָאֹה רָאִיתִי רַק מַה מַּהוּתוֹ שֶׁל רִיק זֶה: רִיק שֶׁל קְטִיפָה, פִּטְמַת קְטִיפָה קְטַנָּה שֶׁדָּהֲתָה קְצָת; בַּחֲרִיץ הַתַּכְשִּׁיט, שֶׁאָבַד, רֵיק וְזוֹהֵר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לֹא־כְלוּם מֶלַנְכוֹלִי. לְרֶגַע אֶחָד בִּלְבַד אֶפְשָׁר הָיָה לָשֵׂאת זֹאת. לְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ אֲהוּבִים, וַאֲשֶׁר הָפְכוּ וְהָיוּ לְנֶחֱשָׁלִים, יִתָּכֵן, כִּי דָבָר זֶה הִנּוֹ תָמִיד בִּבְחִינָה זוֹ.

דַּפְדְּפוּ־נָא שׁוּב בְּיוֹמָנֵיכֶם, הַאִם לֹא הָיָה סָמוּךְ לָאָבִיב, זְמַן, שֶׁעִמּוֹ מַתְחִילָה הַשָּׁנָה, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ קִדֵּם אֶת פְּנֵיכֶם בִּמְעֵין נְזִיפָה? הָיְתָה תְשׁוּקָה בּתוֹכְכֶם לִהְיוֹת עַלִּיזִים וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, שָׁעָה שֶׁיְצָאתֶם אֶל הַמֶּרְחָב הַחָפְשִׁי, הָיְתָה קָמָה אֵיזוֹ זָרוּת בָּאֲוִיר, וְתָקְפָה אֵיזוֹ אִי־בְּטִיחוּת לְהֶמְשֵׁךְ הַהֲלִיכָה כַּהֲלוֹךְ עַל גַּבֵּי אֳנִיָּה. הַגַּן הָיָה בְּרֵאשִׁית פְּרִיחָתוֹ; וְאִלּוּ אַתֶּם (כָּךְ זֶה הָיָה), אַתֶּם מוֹשְׁכִים אַחֲרֵיכֶם אֶת הַחֹרֶף וְאֶת הָאֶשְׁתָּקַד; בִּשְׁבִילְכֶם הָיָה זֶה, בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, הֶמְשֵׁךְ. וְשָׁעָה שֶׁצַּפֵּה צִפִּיתֶם, כִּי נִשְׁמַתְכֶם תִּטֹל חֵלֶק בָּאָבִיב, חַשְׁתֶּם לְפֶתַע פִּתְאֹם אֶת מִשְׁקַל אֵבְרֵיכֶם, וּכְאִלּוּ אֵיזוֹ אֶפְשָׁרוּת לַחֲלוֹת חָדְרָה אֶל תּוֹךְ הַרְגָּשַׁתְכֶם הַמֻּקְדֶּמֶת הַפְּתוּחָה. אַתֶּם מְגַנִּים אֶת בִּגְדְכֶם הַקַּל יוֹתֵר מִדַּי, אַתֶּם עוֹטְפִים אֶת כִּתְפֵיכֶם בְּסוּדָר, אַתֶּם רָצִים לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה עַד הַסּוֹף: וּלְאַחַר־מִכֵּן נִצַּבְתֶּם מִתּוֹךְ דְּפִיקוֹת־לֵב בַּמַּעְגָּל הָרָחוֹק, מִתּוֹךְ הַחְלָטָה, לְהִתְלַכֵּד עִם כָּל זֶה. אֶלָּא שֶׁצִּפּוֹר מִן הַצִּפֳּרִים שָׁרָה וְהִיא הָיְתָה יְחִידָה וְהִכְחִישָׁה אֶתְכֶם. הָהּ, הַאִם צְרִיכִים הֲיִיתֶם לִהְיוֹת מֵתִים?

יִתָּכֵן. יִתָּכֵן כִּי חָדָשׁ הַדָּבָר, שֶׁהִנְנוּ מִתְגַּבְּרִים עַל כָּךְ: עַל הַשָּׁנָה וְעַל הָאַהֲבָה. הַפְּרָחִים וְהַפֵּרוֹת גָּמְלוּ אִם הִנָּם נוֹשְׁרִים; הַחַיּוֹת מַכִּירוֹת אֶת עַצְמָן וְיֵשׁ לָהֶן מַגָּע זוֹ עִם זוֹ וְהֵן שְׂבֵעוֹת־רָצוֹן. וְאִלּוּ אֲנַחְנוּ, שֶׁקִּבַּלְנוּ עָלֵינוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֵין אָנוּ מַגִּיעִים אֶל תַּכְלִית. אָנוּ דוֹחִים אֶת טִבְעֵנוּ, אָנוּ זְקוּקִים לִזְמַן נוֹסָף. מַה הִיא בְּעֵינֵינוּ שָׁנָה אַחַת? מָה הֵן כָּל הַשָּׁנִים? עוֹד בְּטֶרֶם הִתְחַלְנוּ אֶת הָאֱלֹהִים, וּכְבָר אָנוּ מִתְפַּלְלִים אֵלָיו: סַיַּע בְּיָדֵינוּ לַעֲמֹד וְלִחְיוֹת אַחֲרֵי לַיְלָה זֶה. וּלְאַחַר־מִכֵּן דְּבַר הֱיוֹתֵנוּ חוֹלִים. וּלְאַחַר מִכֵּן הָאַהֲבָה.

זֶה שֶׁ ־ Clemence de Bourges צְרִיכָה הָיְתָה לָמוּת בְּשַׁחַר יָמֶיהָ. הִיא, שֶׁלֹא הָיְתָה לָהּ כָּל דֻּגְמָה; בֵּין הַכֵּלִים, שֶׁעֲלֵיהֶם יָדְעָה לְנַגֵּן כַּאֲשֶׁר לֹא יָדַע אִישׁ מִלְּבַדַּהּ לְנַגֵּן, אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר, וַאֲפִלּוּ בַּצְּלִיל הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר שֶׁל קוֹלָהּ נִגְּנָה בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־נִשְׁכָּח. יְמֵי נַעֲרוּתָהּ הָיוּ מְשֻׁפְּעֵי הֶחְלֵטִיּוּת נַעֲלָה כָּזֹאת, עַד שֶׁאוֹהֶבֶת בַּעֲלַת אַהֲבָה לוֹהֶטֶת יָדְעָה לְהַקְדִּישׁ לְלֵב זוֹרֵחַ זֶה אֶת סֵפֶר־הַסּוֹנֵיטוֹת, אֲשֶׁר כָּל חָרוּז בּוֹ לֹא הִגִּיעַ מֵעוֹלָם לִידֵי רְוָיָה. לוּאִיז לַבֶּה לֹא חָשְׁשָׁה לְהַבְהִיל תִּינוֹקֶת זוֹ בַּיִּסּוּרִים הַמְמֻשָּׁכִים שֶׁל הָאַהֲבָה. הִיא הוֹרְתָה לָהּ אֶת עֲלִיַּת־הַגַּעְגוּעִים הַלֵּילִית; הִיא הִבְטִיחָה לָהּ אֶת הַכְּאֵב כְּהַבְטֵחַ מֶרְחַב־עוֹלָם גָּדוֹל יוֹתֵר; וְהִיא נִחֲשָׁה, כִּי הִיא עַצְמָהּ עִם כְּאֵבָהּ הַמְנֻסֶּה שֶׁלָּהּ הָיְתָה רְחוֹקָה מִלְּהַשִּׂיג אֶת מַהוּת הַצִּפִּיָּה הַקּוֹדֶרֶת אֲשֶׁר בִּזְכוּתָהּ הָיְתָה עַלְמָה זוֹ יָפָה כָּל־כָּךְ.

נְעָרוֹת בְּמוֹלַדְתִּי. לְוָאי שֶׁהַיָּפָה בֵּינֵיכֶן מָצוֹא תִמְצָא בְּצָהֳרֵי יוֹם שֶׁל קַיִץ בַּסִּפְרִיָּה הַמְאֻפֶּלֶת אֶת הַסֵּפֶר הַקָּטָן, שֶׁהִדְפִּיס יַן דֶה טוּרְן בִּשְׁנַת 1556, שֶׁלָּקוֹחַ תִּקַּח עִמָּהּ אֶת הַכֶּרֶךְ הֶחָלָק וְהַצּוֹנֵן אֶל תּוֹךְ גַּן־הַפֵּרוֹת הַמְזַמְזֵם אוֹ אֶל מוּל הַשִּׁלְהָב שֶׁמִּמּוּל, אֲשֶׁר בְּבָשְׂמוֹ הַמָּתוֹק־עַד־מְאֹד עוֹמֵד מִשְׁקָע שֶׁל מְתִיקוּת צְרוּפָה, שֶׁמָצוֹא תִּמְצָאֵהוּ בְּמֻקְדָּם. בַּיָּמִים שֶׁעֵינֶיהָ מַתְחִילוֹת לְהִתְעַכֵּב עַל עַצְמָהּ, בָּהּ בַּשָּׁעָה שֶׁהַפֶּה הַצָּעִיר מְסֻגָּל עֲדַיִן לִנְגֹּס פְּרוּסוֹת גְּדוֹלוֹת מְאֹד מִתַּפּוּחַ וְלִהְיוֹת מְלֵאָה הֵימֶנּוּ.

וּלְאַחַר־מִכֵּן, בְּבוֹא הַזְּמַן לִידִידוּת נִרְגֶּשֶׁת יוֹתֵר, נְעָרוֹת, מִי יִתֵּן וְהָיֹה יִהְיֶה זֶה סוֹדְכֶן, לִקְרֹא אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ בְּשֵׁם דִיקַא וְאַנַקְטוֹרִיָה, גִ’רִינוֹ וְאַתִּיס. וְכִי אִישׁ מִן הָאֲנָשִׁים, אוּלַי שָׁכֵן, אָדָם מְבֻגָּר יוֹתֵר, שֶׁהִרְבָּה בְּמַסָּעוֹת בִּצְעִירוּתוֹ, וְהוּא מְפֻרְסָם מִזְּמַן כְּאִישׁ מוּזָר, יְגַלֶּה לָכֶן מַה הֵם שֵׁמוֹת אֵלֶּה, שֶׁהַזְּמַן יַזְמִינְכֶן פַּעַם אֶל בֵּיתוֹ, לְמַעַן אֲפַרְסְקָיו הַמְהֻלָּלִים, אוֹ כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן בַּחֲרָטֵי רִידִינְגֶר שֶׁל סוּסֵי רְכִיבָה, לְמַעְלָה בַּמִּסְדְּרוֹן הָעֶלְיוֹן הַלָּבָן, שֶׁכֹּה רַבּוֹת דִּבְּרוּ בָּהֶם וְהֶכְרֵחַ הוּא לִרְאוֹתָם.

שֶׁמָּא תַּצְלַחְנָה לְפַתּוֹתוֹ, כִּי סַפֵּר יְסַפֵּר בְּאָזְנֵיכֶן. שֶׁמָּא יֵשׁ בֵּינֵיכֶן זוֹ שֶׁמְּסֻגֶּלֶת לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיֵּעָנֶה וְיוֹצִיא אֶת יוֹמָנֵי־הַמַּסָּע הַיְּשָׁנִים שֶׁלּוֹ, מִי יוֹדֵעַ? אוֹתָהּ עַצְמָה, אֲשֶׁר הָבֵן תָּבִין יוֹם אֶחָד לְהוֹצִיא מִפִּיו, כִּי חֲרוּזִים בּוֹדְדִים שֶׁל סָפוֹ הִגִּיעוּ אֵלֵינוּ, וַאֲשֶׁר לֹא תֵרָגַע עַד שֶׁיִּוָּדַע לָהּ דָּבָר שֶׁהִנּוֹ כִּמְעַט סוֹד: כִּי אִישׁ מִתְבּוֹדֵד זֶה אָהַב פַּעַם לְהַפְנוֹת מִזְּמַן לִזְמַן אֶת הַשְׁרָאָתוֹ לְתִרְגּוּמָם שֶׁל הֲרוּזִים אֵלֶּה. הוּא נֶאֱלָץ לְהוֹדוֹת, כִּי זֶה זְמַן מְמֻשָּׁךְ לֹא הִרְהֵר עוֹד בְּכָךְ, וְכָל הַמָּצוּי כָּאן, אוֹמֵר הוּא, אֵינוֹ רָאוּי כִּי יְדַבְּרוּ בּוֹ. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן מְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ לְהַשְׁמִיעַ בְּאָזְנֵי יְדִידוֹת תְּמִימוֹת אֵלֶּה, כֵּיוָן שֶׁהֵן מְבַקְּשׁוֹת זֹאת, בַּיִת אֶחָד מִן הַבָּתִּים. הוּא זוֹכֵר אֲפִלּוּ אֶת הַנֹּסַח הַיְּוָנִי, וְהוּא מַקְדִּים וּמַשְׁמִיעוֹ, שֶׁכֵּן הַתַּרְגּוּם אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶת הַדַּעַת, לְפִי טַעְמוֹ, וּכְדֵי לְהַרְאוֹת לְעוּלוֹת־יָמִים אֵלּוּ אֶת גְּמִישׁוּתָהּ הַיָּפָה וְהָאֲמִתִּית שֶׁל לְשׁוֹן־תַּכְשִׁיטִים יְצוּקָה זוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה לְהַשְׁפָּעַת לֶהָבוֹת עַזּוֹת כָּאֵלֶּה.

מִכֹּחַ כָּל אֵלֶּה הוּא נִלְהָב שׁוּב לַעֲבוֹדָתוֹ. חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים אֶצְלוֹ עֲרָבִים יָפִים, כִּמְעַט עַרְבֵי־עֲלוּמִים, עַרְבֵי־סְתָו, דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהֶמְשֵׁכָם לְאַחַר־מִכֵּן הִנּוֹ לַיְלָה שָׁקֵט בַּחֲדַר־עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁבּוֹ שׁוֹרֶה אָז אוֹר מְמֻשָּׁךְ. וְאֵין הוּא נִשְׁאָר תָּמִיד רָכוּן עַל גַּבֵּי הַדַּפִּים, אֶלָּא נִשְׁעָן תְּכוּפוֹת אֲחוֹרָה, עוֹצֵם אֶת עֵינָיו לְאַחַר מִקְרָא שֶׁל שׁוּרָה וּמוּבָנָהּ מִתְפַּשֵּׁט וְהוֹלֵךְ בְּרַהֲטֵי דָמוֹ. מֵעוֹלָם לֹא הָיָה כָּל־כָּךְ גֵּאֶה עַל הָעוֹלָם הָעַתִּיק וּבָטוּחַ בּוֹ. כִּמְעַט שֶׁהוּא נָכוֹן לְלַגְלֵג לַדּוֹרוֹת הַצְּעִירִים, שֶׁהִסְפִּידוּ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּהַסְפֵּד מִשְׂחָק שֶׁנִּכְשַׁל, וַאֲשֶׁר בְּחֵפֶץ־לֵב הָיוּ מִשְׁתַּתְּפִים בּוֹ. עַכְשָׁו מַשִּׂיג הוּא בְּבַת־אַחַת אֶת הָעֵרֶךְ הַדִּינָמִי שֶׁל אוֹתָהּ אֲחִידוּת־עוֹלָם מֻקְדֶּמֶת שֶׁהִטִּילָה עַל עַצְמָהּ בְּבַת־אַחַת אֶת כָּל הָאֱנוֹשׁוּת. וְאֵין הוּא נָבוֹךְ מִזֶּה, שֶׁאוֹתָהּ תַּרְבּוּת עֲקֵבִית עַל כָּל גִּלּוּיֶיהָ הַמְרֻבִּים נִרְאֲתָה לְעֵינַיִם רַבּוֹת מְאֻחָרוֹת כִּשְׁלֵמוּת וּכְעָבָר שֶׁחָלַף עַל שְׁלֵמוּתוֹ. אָכֵן, מַחֲצִיתָם הַשְּׁמֵימִית שֶׁל הַחַיִּים הָיְתָה מֻתְאֶמֶת לְלֹא סָפֵק לְסִפְלָהּ הַסְּגַלְגַּל שֶׁל הָאַרְצִיּוּת כְּדֻגְמַת שְׁתֵּי הֶמִיסְפֵירוֹת הַמִצְטָרְפוֹת לְגֻלַּת־זָהָב שְׁלֵמָה. כְּשֶׁרַק נִתְגַּשֵּׁם דָּבָר זֶה הַשֵּׂג הִשִּׂיגוּ אַנְשֵׁי־הָרוּחַ הַכְּנוּסִים בְּתוֹכוֹ אֶת הַהַגְשָׁמָה הַכּוֹלֶלֶת הַזֹּאת וְרָאוּ אוֹתָהּ כְּמִין אַלֵּיגוֹרָה; מַעֲרֶכֶת־הַכּוֹכָבִים הַמֻּצָּקָה אָבְדָה מִמִּשְׁקָלָהּ וְעָלְתָה לְתוֹךְ הֶחָלָל וּבְכַדּוּרִיּוּתָהּ הַזְּהֻבָּה הִשְׁתַּקְפָה מֵרָחוֹק הָעַצְבוּת הַמְּאֻפֶּקֶת שֶׁל זֶה, אֲשֶׁר לֹא נִתָּן עֲדַיִן לִשְׁלִיטָה.

וּבְהַרְהֲרוֹ עַל כָּךְ, זֶה הַבּוֹדֵד בְּלֵילוֹ, מְהַרְהֵר וּמַשִּׂיג, הֲרֵיהוּ מַבְחִין בְּצַלַחַת עִם פֵּרוֹת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, בְּלִי מֵשִׂים הוּא נוֹטֵל תַּפּוּחַ וּמַנִּיחוֹ לְפָנָיו עַל הַשֻּׁלְחָן. עַד מָה מְפֻקְפָּקִים חַיַּי אֶל מוּל פְּרִי זֶה, מְהַרְהֵר הוּא. אֶל מוּל הַמֻּשְׁלָם מִתְעַלֶּה וְגָדֵל כָּל הַצָּרִיךְ עוֹד הַשְׁלָמָה.

וְכָאן מֵעַל לַבִּלְתִּי מֻשְׁלָם, מִתְגַּלֶּה לְפָנָיו כִּמְעַט בִּמְהִירוּת יְתֵרָה, הַדְּמוּת הַקְּטַנָּה, הַדְּרוּכָה אֶל תּוֹךְ הָאֵינְסוֹף, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ (לְפִי עֵדוּתוֹ שֶׁל גָּלִינוּס) הִתְכַּוְּנוּ הַכֹּל בְּאָמְרָם: הַמְשׁוֹרֶרֶת. שֶׁכֵּן כְּשֵׁם שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי יְצִירוֹתָיו שֶׁל הֵרַקְלֵס תָּבְעוּ אֶת תְּבִיעוֹתֵיהֶם הֲרִיסוֹת הָעוֹלָם וּתְקוּמוֹתָיו, כֵּן נִדְחֲקוּ וּבָאוּ מִמַּעֲבֵי הַהֲוָיָה כָּל הַהִתְלַהֲבֻיּוֹת וְהַיֵּאוּשִׁים, שֶׁהֵם הֶכְרֵחַ הַזְּמַנִּים, וְתָבְעוּ חַיִּים מִכֹּחַ פָּעֳלֵי לִבָּהּ.

הוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג לְפֶתַע־פִּתְאֹם אֶת הַלֵּב הַתַּקִּיף הַזֶּה, שֶׁהָיָה מוּכָן לְמַצּוֹת אֶת כָּל הָאַהֲבָה עַד גְּמָר. אֵין הוּא מִשְׁתּוֹמֵם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל כָּךְ; עַל שֶׁרָאוּ בְּאוֹהֶבֶת־לֶעָתִיד מֻבְהֶקֶת זוֹ רַק אֶת הַמְיֻתָּר וְלֹא אֶת קְנֵה־הַמִּדָּה הֶחָדָשׁ לְאַהֲבָה וְיִסּוּרֵי־לֵב. שֶׁהֵם פֵּרְשׁוּ אֶת אַגָּדַת חַיֶּיהָ כְּפִי שֶׁהִתְקַבְּלָה עַל הַדַּעַת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁיִּחֲסוּ לָהּ לְבַסּוֹף אֶת מוֹתָם שֶׁל אֵלֶּה, אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עַצְמוֹ יְעָדָם שֶׁיֶּאֶהֲבוּ מִתּוֹךְ תּוֹכֵי עַצְמָם וּלְלֹא אַהֲבָה חוֹזֶרֶת. שֶׁמָּא הָיֹה הָיוּ בֵּין הַיְדִידוֹת שֶׁטֻּפְּחוּ עַל יָדָהּ כָּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא הִשִּׂיגוּ זֹאת: כִּי מִמְּרוֹמֵי פָעֳלָהּ לֹא קָבְלָה עַל מִישֶׁהוּ אֶחָד, שֶׁזָּנַח אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ הַפְּרוּשׂוֹת לְחִבּוּקָיו, אֶלָּא לְאֶחָד שֶׁהָיָה מִן הַנִּמְנָע, כִּי יִתְעַלֶּה וְיִהְיֶה רָאוּי לְשִׁעוּר אַהֲבָתָהּ.

כָּאן קָם הַמְהַרְהֵר וְנִגַּשׁ אֶל חַלּוֹנוֹ, חֶדְרוֹ הַגָּבֹהַּ צַר מִדַּי בִּשְׁבִילוֹ, רוֹצֶה הָיָה לִרְאוֹת כּוֹכָבִים, אִלּוּ אֶפְשָׁר הָיָה הַדָּבָר; אֵין לוֹ אַשְׁלָיוֹת לְגַבֵּי עַצְמוֹ. יוֹדֵעַ הוּא, כִּי הִתְרַגְּשׁוּת זוֹ מְמַלְּאָה אוֹתוֹ, שֶׁכֵּן בֵּין הַנְּעָרוֹת הַצְּעִירוֹת הַשְּׁכֵנוֹת יֵשׁ אַחַת, הַנּוֹגַעַת לוֹ. יֵשׁ לוֹ מִשְׁאָלוֹת (לֹא לְמַעַן עַצְמוֹ, לֹא, אֶלָּא לְמַעֲנָהּ); לְמַעֲנָהּ הוּא מַשִּׂיג וּמֵבִין בִּשְׁעַת־לַיְלָה זוֹ, הַחוֹלֶפֶת, אֶת דְּרִישַׁת הָאַהֲבָה. הוּא גוֹמֵר בְּנַפְשׁוֹ, כִּי לֹא יֹאמַר לָהּ דָּבָר עַל כָּךְ. נִרְאֶה לוֹ, כִּי לְכָל הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּהְיֶה לְבַדּוֹ, לִהְיוֹת עֵר וּלְהַרְהֵר לְמַעֲנָהּ עַד מָה צָדְקָה אוֹתָהּ אוֹהֶבֶת: שָׁעָה שֶׁיָּדֹעַ יָדְעָה, כִּי מִכֹּחַ הָאִחוּד לֹא יִתְוַסֵּף דָּבָר עוֹד מִלְבַד תּוֹסֶפֶת בְּדִידוּת; שָׁעָה שֶׁהִתְקוֹמְמָה כְּנֶגֶד מַטְּרָתוֹ הָאַרְצִית שֶׁל הֲמוֹן הַחִבּוּקִים לֹא בִּקְשָׁה אֶת הַסִּפּוּק, אֶלָּא אֶת הָעֶרְגָּה. בְּעֵת אֲשֶׁר בָּזֹה בָּזְתָה לָעֻבְדָּה, כִּי מִן הַשְּׁנַיִם, אֶחָד הוּא אוֹהֵב וְהַשֵּׁנִי אָהוּב, וְלַנֶּאֱהָבִים הַחַלָּשִׁים, שֶׁאַהֲבָתָם הֱבִיאַתָּם אֶל יְצוּעָם, וְכָאן הִתְחַזְּקָה הָאַהֲבָה וְגָמְלָה הָעֲזִיבָה. מִכֹּחַ פְּרִידוֹת נִשְׂגָּבוֹת אֵלֶּה הָפַךְ לִבָּהּ וְהָיָה לְכֹחַ שֶׁל טֶבַע. מֵעַל לַגּוֹרָל שָׁרָה לִידִידּוֹתֶיה הָאַחֲרוֹנוֹת אֶת שִׁיר הָאֲרוּסָה, רוֹמְמָה אֶת חֲתוּנָתָן; הִפְרִיזָה בְּנוֹגֵעַ לַחָתָן הַקָּרוֹב, כְּדֵי שֶׁיַּתְקִינוּ עַצְמָן לִקְרָאתוֹ כְּמוֹ לִקְרַאת אֵל, וּכְדֵי שֶׁתְּבַלֶּינָה גַם אֶת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁלּוֹ.

עוֹד פַּעַם אַחַת בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת חַשְׁתִּי בָּךְ, אַבֶּלוֹנָה, וְהֲבִינוֹתִי לְנַפְשֵׁךְ, בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־צָפוּי, לְאַחַר שֶׁלֹא הִרְהַרְתִּי עוֹד בָּךְ זְמַן מְמֻשָּׁךְ.

זֶה אֵרַע בְּוֶנֶצְיָה, בִּסְתָו, בְּאֶחָד מֵאוֹתָם טְרַקְלִינִים, שֶׁבֵּין כְּתָלָיו מִתְאַסְּפִים אַגַּב־מַעֲבָר זָרִים מִסָּבִיב לִגְבֶרֶת הַבַּיִת, שֶׁגַּם הִיא זָרָה כְּמוֹהֶם. אֲנָשִׁים אֵלֶּה עוֹמְדִים מִסָּבִיב עִם כּוֹס הַתֵּה שֶׁלָּהֶם וּמִתְפָּעֲלִים, שָׁעָה שֶׁאֶחָד שָׁכֵן בָּקִי מַפְנֶה אוֹתָם בְּקִצּוּר וּבַחֲשַׁאי לְעֵבֶר הַדֶּלֶת, כְּדֵי לִלְחשׁ בְּאָזְנֵיהֶם שֵׁם, שֶׁצְּלִילוֹ צְלִיל וֶנֶצְיָנִי. וְהֵם מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לִקְרָאת הַשֵּׁמוֹת הַמְפֻרְסָמִים בְּיוֹתֵר, וְאֵין דָּבָר הֶעָשוּי לְהַפְתִּיעָם; כִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֵינָם חַסְכָנִים בְּנוֹגֵעַ לַחֲוָיוֹת, הֲרֵי בְּעִיר זוֹ הֵם מַפְקִירִים אֶת עַצְמָם בְּלִי כָּל שִׂימַת־לֵב לִקְרָאת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַמֻּגְזָמוֹת בְּיוֹתֵר. בְּחַיֵּי הַיּוֹם־יוֹם שֶׁלָּהֶם הֵם מְעַרְבְּבִים תָּמִיד אֶת הַיּוֹצֵא־דֹפֶן עִם הָאָסוּר, הִנֵּה כִּי כֵן הַתִּקְוָה לַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לְעַצְמָם, מִתְגַּלֶּה בְּתָוֵי פְּנֵיהֶם כְּבִטּוּי גַּס, פָּרוּעַ. מַה שֶׁקּוֹרֶה לָהֶם בְּבֵיתָם רַק לְרֶגַע קָט בִּשְׁעַת קוֹנְצֶרְט אוֹ בְּהִתְיַחֲדָם עִם רוֹמָן, הֵם מַצִּיגִים לְרַאֲוָה בִּנְסִבּוֹת חֲנֵפוֹת אֵלֶּה, כְּמַשֶּׁהוּ מֻסְבָּר וְטִבְעִי. כְּשֵׁם שֶׁהֵם מִתְמַסְּרִים בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־צָפוּי, וּבְלִי תְחוּשַׁת כָּל הַסַּכָּנָה הַכְּרוּכָה בַּדָּבָר, לְהַשְׁפָּעָתָהּ הַמְגָרָה עַד־מָוֶת שֶׁל הַמּוּסִיקָה וּלְהַשְׁפָּעַת הַגֵּרוּיִים שֶׁל חִשׂוּפֵי־סוֹד גּוּפָנִיִּים, כֵּן הֵם מִתְמַסְּרִים, בְּלִי לְהַשִּׂיג אֲפִלּוּ בְּאֹפֶן הַקַּל בְּיוֹתֵר אֶת מַהוּתָהּ שֶׁל וֶנֶצְיָה, לְעִרְסוּלֵי־גּוֹנְדוֹלוֹת הַקַּלִּים וְהַמְהַנִּים. לֹא עוֹד כְּמוֹ זוּגוֹת חֲדָשִׁים, אֲשֶׁר בְּמֶשֶׁךְ כָּל מַסְעֵיהֶם שָׁמְעוּ זֶה מִזֶּה טְעָנוֹת מְכֹעָרוֹת, הֲרֵיהֶם צוֹלְלִים בִּשְׁתִיקָה הַרְמוֹנִית; עַל הַגֶּבֶר יוֹרֶדֶת אָז הַלֵּאוּת הַנְּעִימָה מִכֹּחַ הָאִידֵיאַלִּים שֶׁלּוֹ, וְאִלּוּ הִיא חָשָׁה אֶת עַצְמָהּ צְעִירָה וְהִיא קַדָּה קִדּוֹת מְעֻדָּנוֹת לְעֵבֶר בְּנֵי־הַמָּקוֹם הָעֲצֵלִים בְּלִוְיַת חִיּוּךְ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיוּ לָהּ שִׁנַּיִם עֲשׂוּיוֹת סֻכָּר, הַנְּמֵסּוֹת וְהוֹלְכוֹת תָּמִיד. וְהַמַּאֲזִין, שָׁמוֹעַ יִשְׁמַע, כִּי הֵם עוֹזְבִים וְנוֹסְעִים מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם, אוֹ בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַשָּׁבוּעַ.

הִנֵּה כִּי כֵן עָמַדְתִּי כָּאן בֵּינֵיהֶם וְשָׂמַחְתִּי עַל שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ לִנְסֹעַ. בְּעוֹד זְמַן־מָה יִהְיֶה קַר. וֶנֶצְיָה הָרַכָּה, שִׁכּוֹרַת הָאוֹפְּיוּם, פְּרִי דֵעוֹתֵיהֶם־הַקְּדוּמוֹת וְצָרְכֵיהֶם נֶעֱלֶמֶת עִם נָכְרִים רְדוּמִים אֵלֶּה וּבֹקֶר אֶחָד מוֹפִיעָה וֶנֶצְיָה חֲדָשָׁה, הָאֲמִתִּית, הָעֵרָה, הַפְּרִיכָה עַד לְהִתְרַסְּסוּת, וַאֲשֶׁר אֵינָהּ דִּמְיוֹנִית כְּלָל: זוֹ הָרְצוּיָה שֶׁקָּמָה בְּתוֹכֵי הָאַיִן, עַל גַּבֵּי יְעָרוֹת שֶׁצָּלְלוּ, וֶנֶצְיָה הַכְּפוּיָה וְהַמְצוּיָה עַד תַּכְלִית הַמְּצִיאוּת. זֶהוּ הַגּוּף הַמְחֻסָּן, הַמִּצְטַמְצֵם עַד קְצֵה הַנְּחִיצוּת, שֶׁדַּרְכּוֹ הֵרִיץ בֵּית־הַנֶּשֶׁק שֶׁאֵינוֹ יָשֵׁן לְעוֹלָם אֶת דַּם עֲבוֹדָתוֹ, וְרוּחוֹ הַחוֹדֶרֶת, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶבֶת שֶׁל גּוּף זֶה, שֶׁהָיָה חָזָק מִן הַבֹּשֶׂם שֶׁל אַרְצוֹת הַנִּיחוֹחַ הַמֻּבְהָקוֹת בְּיוֹתֵר. מְדִינָה רַבַּת הַמְצָאוֹת זוֹ, שֶׁהֶחֱלִיפָה אֶת מֶלַח עָנְיָהּ וְאֶת זְכוּכִיּוֹתֶיהָ בְּאוֹצְרוֹת הָעַמִּים. זֶה מִשְׁקָל־שֶׁכְּנֶגֶד הַיָּפֶה שֶׁל הָעוֹלָם, הַמָּלֵא מֶרֶץ טָמִיר אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ קִשּׁוּטֵי־הַנּוֹי שֶׁלּוֹ, מֶרֶץ הַמִּסְתָּעֵף וְהוֹלֵךְ לִסְעִיפִים עֲדִינִים בְּיוֹתֵר: – וֶנֶצְיָה.

הַהַכָּרָה כִּי הַכֵּר הִכַּרְתִּיהָ, אֲפָפַתְנִי בְּתוֹךְ כָּל הַבְּרִיּוֹת הַטּוֹעִים הָאֵלֶּה וְהָיָה אֶצְלִי צֹרֶךְ רַב כָּל־כָּךְ לְהִתְנַגְּדוּת, עַד שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִי מוֹצָא לְהִתְפָּרְקוּת. הַאִם יִתָּכֵן, כִּי בְּתוֹךְ טְרַקְלִינִים אֵלֶּה לֹא הָיָה אַף אֶחָד, שֶׁצַפֵּה צִפָּה בְּלִי דַעַת כִּי מִישֶהוּ יַבְהִיר לוֹ אֶת מַהוּתָהּ שֶׁל סְבִיבָה זוֹ? אִישׁ צָעִיר, אֲשֶׁר הִשִּׂיג מִיָּד, כִּי אֵין זֶה גִלּוּי לְשֵׁם תַּעֲנוּג, אֶלָּא גִלּוּי שֶׁל רָצוֹן, אֲשֶׁר אֵין לִמְצֹא בְּמָקוֹם אַחֵר כְּדֻגְמָתוֹ, בְּצוּרָה תוֹבְעָנִית וּמַחְמִירָה יוֹתֵר? הִתְהַלַּכְתִּי הָלוֹךְ וַחֲזוֹר, וַאֲמִתִּי נָטְלָה אֶת שַׁלְוַת־נַפְשִׁי. כֵּיוָן שֶׁהִיא בָּאַתְנִי בָּזֶה בֵּין הָרַבִּים, הֲרֵי שֶׁהֵבִיאָה עִמָּהּ אֶת הַמִּשְׁאָלָה, לִהְיוֹת מֻבַּעַת, מֻגֶּנֶת, מוּכַחַת. קָמָה בִּי הַתְּמוּנָה הַגְּרוֹטֶסְקִית, כִּי בָּרֶגַע הַבָּא אֶמְחָא כַּף מִתּוֹךְ שִׂנְאָה כְּלַפֵּי טָעוּתָם הַפַּטְפְּטָנִית שֶׁל הַבְּרִיּוֹת הַנּוֹכְחִים בָּזֶה.

בְּמַצַּב־רוּחַ מְגֻחָךְ זֶה הִבְחַנְתִּי בָּהּ. הִיא נִצְּבָה בִּפְנֵי חַלּוֹן זוֹהֵר וְהִתְבּוֹנְנָה בִּי; בֶּאֱמֶת לֹא בְּעֵינֶיהָ, שֶׁהָיוּ רְצִינִיּוֹת וּמְהֻרְהָרוֹת, אֶלָּא דַוְקָא בְּפִיהָ, אֲשֶׁר חִקָּה, כַּנִּרְאֶה, בְּאֹפֶן אִירוֹנִי אֶת אֲרֶשֶׁת־פָּנַי הַזּוֹעֶמֶת. הִרְגַּשְׁתִּי מִיָּד בַּמֶּתַח הָעַצְבָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹךְ תָּוֵי־פָּנַי וְהֶעֱלֵיתִי אֲרֶשֶׁת מְתוּנָה, וּמִיָּד לְכָךְ חָזַר פִּיהָ אֶל טִֹבְעִיּוּתוֹ, מְשֻׁפָּע זְחִיחוּת־לֵב. אוֹ אָז, לְאַחַר הִרְהוּר קָצָר, חִיַּכְנוּ בּוֹ־בָּרֶגַע אַהֲדָדִי.

הִיא הִזְכִּירָה, אִם אַתֶּם רוֹצִים בְּכָךְ, תְּמוּנַת־נְעוּרִים שֶׁל Benedicte von Qualen הַיָּפָה שֶׁשִּׂחֲקָה תַפְקִיד בְּחַיָּיו שֶׁל Baggesen . אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין בַּדְּמָמָה הַכֵּהָה שֶׁל עֵינֶיהָ, בְּלִי לְהַשְׁגִּיחַ בַּאֲפֵלָתוֹ הַבְּהִירָה שֶׁל קוֹלָהּ. אַגַּב, צַמַּת שְׂעָרָהּ וּמַחְשׂוֹף צַוְּארוֹנָהּ שֶׁל שִׂמְלָתָהּ הַבְּהִירָה הָיוּ לְפִי נֹסַח קוֹפֶּנְהַגֶנִי מֻבְהַק כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁהֶחְלַטְתִּי לִפְנוֹת אֵלֶיהָ, בַּלָּשׁוֹן הַדֶּנִית.

אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיִיתִי עֲדַיִן דַּי קָרוֹב אֵלֶיהָ, וּכְבָר קָם זֶרֶם אֲנָשִׁים מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי הַנּוֹהֵר אֶל עֶבְרָהּ; הַדֻּכָּסִית עַצְמָהּ, הַמְאֻשֶּׁרֶת עִם אוֹרְחֶיהָ, עַל פִּזּוּר נַפְשָׁהּ הַחַם וְהַנִּלְהָב, נִדְחֲקָה בְּלִוְיַת תּוֹמְכִים רַבִּים לִקְרָאתָהּ, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ שֶׁתְּזַמֵּר בּוֹ בַּמָּקוֹם. הָיִיתִי בָּטוּחַ כִּי הָעַלְמָה הַצְּעִירָה תִּתְנַצֵּל, כִּי אֵין שׁוּם אִישׁ בַּחֶבְרָה הַמְעֻנְיָן לִשְׁמֹעַ זִמְרָה דֶּנִית. וְאָמְנָם כָּךְ עָשְׂתָה כְּשֶׁנִּתְּנָה לָהּ אֶפְשָׁרוּת לְדַבֵּר. וְהַצְּפִיפוּת מִסָּבִיב לִדְמוּתָהּ הַזּוֹהֶרֶת הָיְתָה מֵעַכְשָׁו נִמְרֶצֶת יוֹתֵר; מִישֶׁהוּ יָדוֹעַ יָדַע כִּי הִיא מְזַמֶּרֶת גַּם גֶּרְמָנִית. “וְגַם אִיטַלְקִית”, הִשְׁלִים קוֹל צוֹחֵק בְּכַוָּנַת זָדוֹן. לֹא הֶעֱלֵיתִי עַל דַּעְתִּי כָּל אֲמַתְלָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לְאַחֵל לָהּ שֶׁתִּשְׁתַּמֵשׁ בָּהּ, אֲבָל לֹא פִקְפַּקְתִּי כִּי הִיא תַעֲמֹד בְּסֵרוּבָהּ. וּכְבָר נְכוֹנָה הָיְתָה אֵיזוֹ אֲרֶשֶׁת עֶלְבּוֹן יְבֵשָׁה בִּפְנֵיהֶם הַלֵּאוֹת מֵרֹב חִיוּכִים שֶׁל אֵלֶּה הַמְבַקְּשִׁים לְפַתּוֹתָהּ, וּכְבָר נָסוֹגָה הַדֻּכָּסִית הַטּוֹבָה, כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל כְּבוֹדָהּ, מְלֵאַת צַעַר וְגֵאָה, צַעַד אֶחַד אֲחוֹרַנִית, אוֹ אָז, כְּשֶׁלֹּא הָיָה צֹרֶךְ בְּכָךְ עוֹד, הִיא נִכְנְעָה. חַשְׁתִּי לְעַצְמִי, עַד מָה הֶחְוַרְתִּי מֵרֹב אַכְזָבָה; מַבָּטִי נִמְלָה נְזִיפָה, אֶלָּא שֶׁסַרְתִּי מִכָּאן, כִּי לֹא כְּדַאי הָיָה לִי לְהַרְאוֹת לָהּ זֹאת. וְאוּלָם, הִיא הֵסִיחָה אֶת עַצְמָהּ מִן הָאֲחֵרִים וּבְבַת־אַחַת עָמְדָה לְיָדִי. שִׂמְלָתָהּ הֵאִירָה עָלַי, הַנִּיחוֹחַ הַפּוֹרֵחַ שֶׁל חֻמָּהּ עָמַד סְבִיבִי.

“בֶּאֱמֶת רוֹצָה אֲנִי לְזַמֵּר”, אָמְרָה בְּדֶנִית סָמוּךְ לְלֶחְיִי, “לֹא מִשּׁוּם שֶׁהֵם מַפְצִירִים וְלֹא כְּדֵי לְהַעֲמִיד־פָּנִים, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי מֻכְרָחָה עַכְשָׁו לָשִׁיר”.

מִתּוֹךְ דְּבָרֶיהָ פָּרַץ אוֹתוֹ הֶעְדֵּר־סוֹבְלָנוּת, שֶׁמִּמֶּנּוּ שִׁחְרְרַתְנִי זֶה עַתָּה.

הָלַכְתִּי בְּעִקְבוֹת קְבוּצַת הָאֲנָשִׁים שֶׁעִמָּהּ הִתְרַחֲקָה. אֶלָּא שֶׁלְּיַד דֶּלֶת גְּבוֹהָהּ אַחַת נִתְעַכַּבְתִּי וְאִפְשַׁרְתִּי לָאֲנָשִׁים לְהִתְקַדֵּם וּלְהִסְתַּדֵּר.

נִשְׁעַנְתִּי אֶל פְּנֵי הַדֶּלֶת שֶׁבִּרְקָהּ הָיָה שָׁחוֹר וְחִכִּיתִי. מִישֶׁהוּ שְׁאַלַנִי, מָה עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ כָּאן, אִם אָמְנָם זַמֵּר יְזַמְּרוּ. הֶעֱמַדְתִּי פָּנִים, כִּי אֵינֶנִי יוֹדֵעַ. וּבָהּ בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁקַּרְתִּי הָיְתָה הִיא מְזַמֶּרֶת כְּבָר.

נִמְנַע מִמֶּנִּי לִרְאוֹתָהּ, כִּי נִתְהַוָּה חָלָל נִרְחָב יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִסָּבִיב לְזֶמֶר אִיטַלְקִי אֶחָד, אֶחָד מֵאוֹתָן זִמְרֵי־עַם שֶׁהַזָּרִים רוֹאִים אוֹתָם כְּמֻבְהָקִים בְּיוֹתֵר, שֶׁכֵּן הֵם מְקֻבָּלִים מְאֹד. הִיא, אֲשֶׁר שָׁרָה אוֹתוֹ, לֹא סָבְרָה כָּךְ. הִיא הֶעֱלְתָה אוֹתוֹ בְּעָמָל רַב, הִיא עְשְׂתָה זֹאת בְּקשִׁי מְרֻבֶּה. לְפִי מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם שֶׁל הַיּוֹשְׁבִים נִתַּן הָיָה לָדַעַת אֵימָתַי הִגִּיעַ הַזֶּמֶר לְסִיּוּמוֹ. הָיִיתִי עָצוּב וְנִכְלָם. קָמָה אֵיזוֹ תְנוּעָה וַאֲנִי הֶחְלַטְתִּי, כִּי אִם מִישֶׁהוּ יִסְתַּלֵּק וְיֵלֵךְ, אֶצְטָרֵף גַּם אֲנִי אֵלָיו.

אֲבָל פִּתְאֹם לְפֶתַע נָדַם הַכֹּל. קָמָה דְמָמָה, שֶׁאִישׁ לֹא יָכוֹל הָיָה לְשַׁעֵר עֲדַיִן אֶת אֶפְשָׁרוּתָהּ; הִיא נִמְשְׁכָה, הִיא נִמְתְּחָה וְהִנֵּה נִשְׁמַע בָּהּ הַקוֹל (אַבֶּלוֹנֶה, הִרְהַרְתִּי אַבֶּלוֹנֶה.) הַפַּעַם הָיָה קוֹלָהּ עַז, מָלֵא, וּבְכָל זֹאת לֹא כָּבֵד; מִקְשֶׁה אֶחָד בְּלִי שֶׁבֶר, בְּלִי תֶפֶר. הָיָה זֶה זֶמֶר גֶּרְמָנִי לֹא יָדוּעַ. הִיא זִמְּרָה אוֹתוֹ בְּפַשְׁטוּת מֻפְלָאָה, כְּמַשֶּׁהוּ נָחוּץ. הִיא שָׁרָה:

אַתְּ, אֲשֶׁר אָמוֹר לֹא אָמַרְתִּי לָךְ כִּי בַּלַּיְלָה

אֲנִי שׁוֹכֵב וּבוֹכֶה,

שֶׁהֲוָיָתֵךְ מִלְּאָה אוֹתִי

כּמוֹ עֲרִיסָה,

אַתְּ, הַמַּסְתִּירָה מִמֶּנִּי אֶת נְדוּדֵי שְׁנַתֵךְ

בְּגִינִי:

הַגִּידִי, הַאִם נָשׂוֹא נִשָּׂא צָמָא זֶה הַמְרוֹמֵם אוֹתָנוּ

בְּלִי לְרַוּוֹתֵנוּ?

(הֲפוּגָה קְצָרָה וּמִתּוֹךְ הִסּוּס)

הַבִּיטִי וּרְאִי אֶת הָאוֹהֲבִים,

בְּבוֹא שְׁעַת הַוִּדּוּי,

כִּי שַׁקֵּר יְשַׁקְּרוּ מִיָּד!

וְשׁוּב הַדְּמָמָה. אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מִי הִטִּיל אוֹתָהּ. אוֹ אָז זָעוּ הַבְּרִיּוֹת, דָּחֲפוּ זֶה אֶת זֶה, הִתְנַצְּלוּ, הִשְׁתָּעֲלוּ, וּכְבָר הִתְכַּוְּנוּ לַעֲבֹר לַהֲמוּלָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת; וּפִתְאֹם פָּרַץ הַקּוֹל, בְּהֶחְלַטִיּוּת, בְּרַחֲבוּת וּבְמֶרֶץ:

אַתְּ מְבִיאָה אוֹתִי לִבְדִידוּת,

רַק אוֹתָךְ יָכֹלְנִי לְהָמִיר.

לְרֶגַע אֶחָד אַתְּ הִנֵּךְ, וְשׁוּב זוֹ הַהֲמֻלָּה,

אוֹ זֶהוּ רֵיחַ לְלֹא שְׁיָר.

הָהּ, בֵּין זְרוֹעוֹתַי אָבַדְתִּי אֶת כֻּלָּן,

רַק אַתְּ, אַתְּ חוֹזֶרֶת וְנוֹלֶדֶת מֵחָדָשׁ:

מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא אָחַזְתִּי בָּךְ מֵעוֹלָם, הֲרֵינִי אוֹחֵז בָּךְ אֲחִיזָה

שֶׁל מַמָּשׁ.

אִישׁ לֹא צִפָּה לְכָךְ. הַכֹּל נִצְּבוּ שְׁחוּחִים מִכֹּחַ הַקּוֹל הַזֶּה. וּלְבַסּוֹף הָיָה בָּהּ בִּטָּחוֹן כָּזֶה, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יָדוֹעַ יָדְעָה מִזֶּה שָׁנִים, כִּי בְּרֶגַע זֶה תִּפְתַּח בְּזֶמֶר.

פְּעָמִים אֲחָדוֹת קֹדֶם־לָכֵן שָׁאוֹל שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי, מַדּוּעַ זֶה לֹא כִּוְּנָה אַבֶּלוֹנֶה אֶת חֹם־מִזְגָהּ כְּלַפֵּי אֱלֹהִים. אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי עָרוֹג עָרְגָה לְהַרְחִיק מֵאַהֲבָתָהּ כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשׁוּם מַסְקָנָה, וְהַאִם יָכוֹל הָיָה לִבָּהּ הַיָּשָׁר וְהָאֲמִתִּי לִטְעוֹת בְּכָךְ, כִּי הָאֱלֹהִים הִנּוֹ רַק כַּוָּנָה שֶׁל הָאַהֲבָה, וְלֹא נוֹשֵׂא־לְאַהֲבָה? הַאִם לֹא יָדְעָה, כִּי אֵין חֲשָׁשׁ לְאַהֲבָה חוֹזֶרֶת מִמֶּנּוּ? הַאִם לֹא יָדְעָה אֶת הִתְאַפּקוּתוֹ שֶׁל אָהוּב נַעֲלֶה זֶה, הַמּוֹצִיא בְּשַׁלְוַת־נֶפֶשׁ מִן הַכְּלָל אֶת הַתְּשׁוּקָה, כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לָנוּ, לִמְיֻשְּׁבֵי־הַדַּעַת, כִּי לִבֵּנוּ יִפְעַל פָּעֳלוֹ עַד הַסּוֹף? אוֹ שֶׁמָּא חָפְצָה לִמְנֹעַ אֶת תִּוּוּכוֹ שֶׁל יֵשׁוּ? הַאִם חָשְׁשָׁה כִּי עַכֵּב יְעַכְּבֶנָּהּ בְּמַחֲצִית הַדֶּרֶךְ, כְּדֵי לִהְיוֹת אֲהוּבָה עַל יָדוֹ? הַאִם בְּשֶׁל כָּךְ הִרְהֲרָה בְּלִי רָצוֹן בְּיוּלְיָה רֶבֶנְטְלוֹב?

יֵשׁ וַאֲנִי נוֹטֶה לְהַאֲמִין, שָׁעָה שֶׁהִנְנִי שׁוֹקֵל בְּדַעְתִּי, כִּי אוֹהֶבֶת פְּשׁוּטָה כְּמַכְטִילְדָה, אוֹהֶבֶת כֹּה נִלְהֶבֶת כְּמוֹ תֶּרֶזָה פוֹן אֲבִילָה, אוֹהֶבֶת פְּצוּעָה כְּמוֹ רוֹזָה פוֹן לִימָה הַמְּאֻשֶּׁרֶת יָכְלָה לִכְרֹעַ בְּהַכְנָעָה, מִכֹּחַ קֻלָּה זֹאת שֶׁל הָאֱלֹהִים וְלִהְיוֹת אֲהוּבָה בְּכָל־זֹאת. הָהּ, זֶה אֲשֶׁר הָיָה עֵזֶר לַחַלָּשִׁים, הִנּוֹ בְּחִינַת עָוֶל לְגַבֵּי עַזֵּי־נֶפֶשׁ אֵלֶּה; שָׁעָה שֶׁלֹּא צִפּוּ עוֹד לִמְאוּם מִלְבַד לְדֶרֶךְ הָאֵינסוֹף, הוֹפִיעָה לִקְרָאתָם שׁוּב בִּפְרוֹזְדוֹר הַשָּׁמַיִם דְּמוּת מוּחָשִׁית הַמַּשְׁלָה אוֹתָם בְּמִקְלָטָהּ וּמְבַלְבּלֶת אוֹתָן בְּגַבְרִיּוּתָהּ. עֲדֶשֶׁת לִבּוֹ הַנִּשְׁבָּר מְקַבֶּצֶת שׁוּב אֶת קַרְנֵי־לִבּוֹתֵיהֶם הַמַּקְבִּילוֹת כְּבָר זוֹ לְזוֹ, וְהֵן אֲשֶׁר הַמַּלְאָכִים סָבְרוּ לְהַקְדִישָׁן לָאֱלֹהִים, נִדְלָקוֹת לְפֶתַע־פִּתְאֹם וְעוֹלוֹת בַּלַהֲבוֹת הַשִּׁמָּמוֹן שֶׁל עֶרְגָּתָן.

¹¹ (לִהְיוֹת אָהוּב מַשְׁמָעוֹ לִהְיוֹת נֶאֱכָל בָּאֵשׁ. לֶאֱהֹב – מַשְׁמַע: לְהַשְׁפִּיעַ אוֹר שֶׁאֵינוֹ חָדֵל, לִהְיוֹת אָהוּב מַשְׁמַע – לַחֲלֹף, לֶאֱהֹב מַשְׁמַע – חַיֵּי נֵצַח).

יִתָּכֵן כְּמוֹ־כֵן, כִּי אַבֶּלוֹנֶה נִסְּתָה בְּשָׁנִים מְאֻחָרוֹת לְהַרְהֵר הִרְהוּרֵי־לֵב, כְּדֵי לָבוֹא בְּלִי מֵשִׂים וּבְמֵישָׁרִין בְּמַגָּע עִם הָאֱלֹהִים. יָכוֹלְנִי לְשַׁעֵר, כִּי יֵשׁ מִכְתָּבִים מִמֶּנָּה, הַמַּזְכִּירִים אֶת הִרְהוּרֵי־הַלֵּב וְהִסְתַּכְּלוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַדֻּכָּסִית אַמַלְיָּה גֵלִיצִין; אֲבָל אִם מִכְתָּבִים אֵלֶּה הָיוּ כְּתוּבִים אֶל מִישֶׁהוּ, שֶׁהִיא הָיְתָה קְרוֹבָה לוֹ מִזֶה שָׁנִים רַבּוֹת, וַדַּאי שֶׁהָאִישׁ סָבַל הַרְבֵּה מִן הַתְּמוּרָה אֲשֶׁר חָלָה בָּהּ. וְהִיא עַצְמָהּ: אֲנִי מַנִּיחַ, כִּי הִיא לֹא חָשְׁשָׁה לִמְאוּם כְּמוֹ שֶׁחָשְׁשָׁה לְאוֹתָהּ תְּמוּרַת־בַּלָּהוֹת, שֶׁאֵין מַבְחִינִים בָּהּ, שֶׁכֵּן מַשְׁמִיטִים אֶת כָּל הַהוֹכָחוֹת לְכָךְ, כְּמוֹ שֶׁמַּשְׁמִיטִים מַשֶּׁהוּ זָר בְּיוֹתֵר.

קָשֶׁה יִהְיֶה לְהוֹכִיחַ לִי, כִּי הַסִּפּוּר עַל הַבֵּן הָאוֹבֵד אֵינוֹ הָאַגָּדָה עַל זֶה אֲשֶׁר מֵאֵן לִהְיוֹת אָהוּב. שָׁעָה שֶׁהָיָה יֶלֶד, אֲהַבוּהוּ כָּל בְּנֵי הַבַּיִת. הוּא גָדַל, הוּא לֹא הִכִּיר דָּבָר שׁוֹנֶה וְהוּא הִתְרַגֵּל לְעִדּוּנֵי לִבָּם, שֶׁכֵּן הָיֹה הָיָה יֶלֶד.

אֶלָּא שֶׁבְּגִיל הַנְּעוּרִים רָצָה לִפְרֹק מֵעָלָיו אֶת הֶרְגֵּלָיו. הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לוֹמַר זֹאת, אֲבָל שָׁעָה שֶׁשּׁוֹטֵט בַּחוּצוֹת כָּל הַיּוֹם, וְלֹא רָצָה עוֹד אֲפִלּוּ שֶׁהַכְּלָבִים יְלַוּוּהוּ, הֲרֵי זֶה בָּא לוֹ מִשּׁוּם שֶׁגַּם הֵם אֲהֵבוּהוּ; יַעַן כִּי גַם בְּמַבָּטֵיהֶם הָיְתָה הַשְׁגָּחָה וְהִשְׁתַּתְּפוּת, צִפִּיָּה וּדְאָגָה לִשְׁלוֹמוֹ; כִּי גַם לְעֵינֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲשׂוֹת דְּבַר־מָה, בְּלִי לִגְרֹם נַחַת־רוּחַ אוֹ צַעַר. וְאִלּוּ הַדָּבָר שֶׁאֵלָיו הִתְכַּוֵּן אָז, הָיְתָה הָאֲדִישׁוּת הַפְּנִימִית שֶׁל לִבּוֹ, אֲשֶׁר תְּקַפַתּוּ לִפְעָמִים בְּטָהֳרָה כָּזֹאת בְּשׁוֹטְטוֹ בַּשָּׂדוֹת, עַד שֶׁהָיָה מַתְחִיל לָרוּץ, כְּדֵי שֶׁלֹא תִהְיֶה לוֹ שָׁהוּת וְלֹא תִהְיֶה לוֹ נְשִׁימָה, לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר רֶגַע קַל אֶחָד שֶׁבְּהֶמְשֵׁכוֹ מַגִּיעַ הַבֹּקֶר לִידֵי הַכָּרַת הָאָדָם.

סוֹד חַיָּיו שֶׁלֹּא נִחְיוּ עֲדַיִן נִפְרַשׂ לְפָנָיו. בְּלִי דַעַת עָזוֹב עָזַב אֶת הַמִּשְׁעוֹל וְרָץ הָלְאָה אֶל תּוֹךְ הַשָּׂדוֹת, עִם זְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יָכוֹל הוּא לִכְבֹּשׁ אֶת הַמֶּרְחָב הַזֶּה עַל כָּל כִּוּוּנָיו בְּבַת־אַחַת. אוֹתָהּ שָׁעָה צָנוֹחַ צָנַח אֵי־שָׁם בְּאֵיזוֹ פִּנָּה וְאִישׁ לֹא שָׂם לִבּוֹ אֵלָיו. הוּא פִּצֵּל לוֹ חָלִיל, הוּא יִדָּה אֶבֶן בְּעִקְבוֹת אֵיזוֹ חַיָּה טוֹרֶפֶת זְעִירָה, הוּא הִתְכּוֹפֵף וְאִלֵּץ אֵיזוֹ חִפּוּשִׁית לַחֲזֹר בָּהּ מִדַּרְכָּהּ: כָּל זֶה לֹא הָיָה אֶצְלוֹ בְּחִינַת גּוֹרָל וְהַשָּׁמַיִם עָבְרוּ עַל פָּנָיו כַּעֲבֹר עַל פְּנֵי טֶבַע. לְבַסּוֹף בָּאָה שְׁעַת צָהֳרַיִם מְשֻפַּעַת הַמְצָאוֹת שׁוֹנוֹת; הוּא רָאָה אֶת עַצְמוֹ כִּרְאוֹת שׁוֹדֵד־יָם בְּאִי טוֹרְטוּגָה, וְלֹא הָיְתָה כָּל הִתְחַיְּבוּת לִהְיוֹת בֶּאֱמֶת כָּזֶה; הוּא שָׂם מָצוֹר עַל קָמְפֶשׁ, הוּא כָּבַשׁ אֶת וֶרָה־קְרוּז; נִתָּן לוֹ לִהְיוֹת הוּא עַצְמוֹ צָבָא שָׁלֵם אוֹ רַק מַצְבִּיא רוֹכֵב עַל סוּסוֹ, אוֹ סְפִינָה בְּלֵב־יָם; הַכֹּל לְפִי הַהַרְגָּשָׁה. וְאִם עָלָה עַל הַדַּעַת לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ, הֲרֵי שֶׁהָפַךְ בִּמְהֵרָה לִהְיוֹת דֵיאוֹדָט פוֹן גּוֹזוֹן שֶׁהִשְׁמִיד אֶת הַדְּרָקוֹן וְסָבַר, בְּלַהַט נַפְשׁוֹ, כִּי גְבוּרָתוֹ זוֹ הָיְתָה שַׁחֲצָנִית, וּבְלִי כָּל מִשְׁמַעַת. שֶׁכֵּן הוּא לֹא מָנַע מֵעַצְמוֹ דָבָר מִכֹּל הַנּוֹגֵעַ לָעִנְיָן, אֲבָל לַמְרוֹת כָּל הַדִּמְיוֹנוֹת הַלָּלוּ עוֹד הָיָה פְּנַאי לִהְיוֹת בֵּינְתַיִם רַק צִפּוֹר, וְאֵין הֶבְדֵּל אֵיזוֹ צִפּוֹר. אֶלָּא שֶׁבֵּינְתַיִם הִגִּיעָה שְׁעַת הַשִּׁיבָה הַבַּיְתָה.

אֵל אֱלֹהִים, כַּמָּה צָרִיךְ הָיָה כָּאן לִפְרֹק וְלִשְׁכֹּחַ; כִּי לִשְׁכֹּחַ בֶּאֱמֶת, הָיָה הֶכְרַח גָּמוּר; שֶׁאִם לֹא כֵן, הִסְגַּרְתָּ אֶת עַצְמְךָ שָׁעָה שֶׁלָּחֲצוּ עָלֶיךָ. וְכַמָּה שֶׁלֹּא הִסַּסְתָּ וְנִזְהַרְתָּ, לְבָסוֹף הִזְדַּקְּרָה וְנִרְאֲתָה כּוֹתֶרֶת־הַגַּג. הַחַלּוֹן הָרִאשׁוֹן מִלְמַעֲלָה צָפָה בְּךָ, שֶׁמָּא עוֹמֵד שָׁם מִישֶׁהוּ. הַכְּלָבִים, שֶׁהַצִּפִּיָּה לְךָ נִצְטַבְּרָה בְּחֻבָּם בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם, הִתְרוֹצְצוּ בֵּין הַשִּׂיחִים וְדָחֲקוּ בְּךָ שֶׁתִּהְיֶה זֶה אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ שֶׁתִּהְיֶה. וְאֶת הַשְּׁאָר פָּעוֹל יִפְעַל הַבַּיִת. מַסְפִּיק הָיָה אִם נִכְנַסְתָּ לְתוֹךְ מַעְגַּל רֵיחוֹתָיו וּכְבָר נֶחֶרְצוּ רֹב הָעִנְיָנִים. דְּבָרִים שֶׁל מַה־בְּכַךְ אֶפְשָׁר הָיָה עוֹד לְשַׁנּוֹת; אֲבָל בְּדֶרֶךְ־כְּלָל הָיֹה הָיִיתָ כְּבָר זֶה, שֶׁנִּקְבַּע לְךָ לִהְיוֹת כָּאן; זֶה, אֲשֶׁר מִכֹּחַ עֲבָרוֹ הַקָּצָר, וּמִכֹּחַ מִשְׁאֲלוֹת־עַצְמָם צָרוּ אֶת צוּרַת חַיָּיו; יְצוּר מְשֻׁתָּף לְכֻלָּם, הַנָּתוּן יוֹמָם וָלַיְלָה לְהַשְׁפָּעַת אַהֲבָתָם, הַנִּקְלָע בֵּין תִּקְוָתָם לְבֵין חֲשָׁדָם, נָתוּן לְחַסְדֵי גִנּוּיָם אוֹ שִׁבְחָם.

לְאִישׁ כָּזֶה לֹא יוֹעִיל דָּבָר, וַאֲפִלּוּ אִם יַעֲלֶה בִּזְהִירוּת קַפְּדָנִית בַּמַדְרֵגוֹת. כֻּלָם יִהְיוּ בַּחֲדַר־הַמְּגוּרִים, וְאִם הַדֶּלֶת רַק נִפְתַּחַת וּכְבָר הֵם מַבְחִינִים בּוֹ. הוּא מִתְעַכֵּב בָּאַפְלוּלִית, רוֹצֶה הוּא לְהַשְׁהוֹת אֶת שְׁאֵלוֹתֵיהֶם. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו בָּא הַדָּבָר הַגָּרוּעַ מִכֹּל. הֵם אוֹחֲזִים בְּיָדוֹ, הֵם מוֹשְׁכִים אוֹתוֹ אֶל הַשֻּׁלְחָן, וְכֻלָּם, כָּל הַנּוֹכְחִים, רוֹכְנִים לְעֵבֶר הַמְּנוֹרָה. טוֹב לָהֶם, שֶׁכֵּן הֵם נִשְׁאָרִים שְׁרוּיִים בְּצֵל וְרַק עָלָיו לְבַדּוֹ מֻטֶּלֶת, יַחַד עִם הָאוֹר, גַּם הַכְּלִימָה לְהֵרָאוֹת בִּמְלֹא פַּרְצוּפוֹ.

הַאִם יִשָּׁאֵר וְיַמְשִׁיךְ בְּשֶׁקֶר אֶת חַיָּיו, חַיִּים שֶׁל בְּקֵרוּב, שֶׁהֵם מְיַחֲסִים לוֹ, וְיִהְיֶה דוֹמֶה בְּכָל פַּרְצוּפוֹ לָהֶם כֻּלָּם? הַאִם יַחְצֶה אֶת עַצְמוֹ בֵּין הָאֲמִתִּיּוּת הָעֲדִינָה שֶׁל רְצוֹנוֹ לְבֵין הָאוֹנָאָה הַגַּסָּה, הַמַּשְׁחִיתָה אוֹתוֹ עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ? הַאִם יְוַתֵּר עַל הַנִּסָּיוֹן לִהְיוֹת אֶת שֶׁעָשׂוּי לְהַזִיק רַק לְאֵלֶּה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ אֲשֶׁר אֵין לָהֶם עוֹד מִלְבַד לֵב חַלָּשׁ?

לֹא, כִּי עָזוֹב יַעֲזֹב. דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עֲסוּקִים כֻּלָּם, בַּעֲרִיכַת הַשֻּׁלְחָן לַחֲגִיגַת יוֹם־הֻלַּדְתּוֹ, שׁוּב עִם הַתְּשׁוּרוֹת שֶׁנִּבְחֲרוּ לְפִי נִחוּשׁ לֹא נָכוֹן, וְהָעֲשׂוּיוֹת שׁוּב לְפַיְּסוֹ. לַעֲזֹב אַחַת וּלְתָמִיד. רַק לְאַחַר זְמַן רַב יִתְבָּרֵר לוֹ, עַד מָה נָטַל אָז עַל עַצְמוֹ לֹא לֶאֱהֹב לְעוֹלָם, כְּדֵי לֹא לְהָבִיא שׁוּם אִישׁ אֶל מַצָּב בִּישׁ זֶה – לִהְיוֹת אָהוּב. שָׁנִים לְאַחַר־מִכֵּן הִשִּׂיג אֶת הַדָּבָר, וּכְמוֹ לְגַבֵּי כָּל הַתָּכְנִיּוֹת כֵּן נִמְנַע גַּם מִתָּכְנִית זוֹ מִלָּבוֹא עַל תִּקּוּנָהּ. שֶׁכֵּן אָהוֹב אָהַב וְחָזַר וְאָהַב בְּהֶמְשֵׁךְ בְּדִידוּתוֹ; כָּל פַּעַם מִתּוֹךְ בִּזְבּוּז כָּל כֹּחוֹת הַטֶּבַע שֶׁבּוֹ, וּמִתּוֹךְ חֲשָׁשׁ לֹא יְשֹׁעָר לִשְׁלִילַת חֶדְוָתוֹ שֶׁל הַזּוּלַת. לְאַט לְאַט לָמַד לְהַטִּיל אֶת אוֹר רְגָשָׁיו עַל הָעֶצֶם הָאָהוּב, בִּמְקוֹם לְכַלּוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ. וְהוּא הִשְׁלָה אֶת עַצְמוֹ מִכֹּחַ הִתְפָּעֲלוּתוֹ, בְּהַשְׁקִיפוֹ מִבַּעַד לִדְמוּתָהּ הַשְּׁקוּפָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר שֶׁל הָאֲהוּבָה, לְהַכִּיר אֶת הַתְּהוֹמוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ בִּפְנֵי תְשׁוּקַת הַקִּנְיָן הָאֵינְסוֹפִית שֶׁאֶצְלוֹ.

עַד מָה מְסֻגָּל הָיָה לְאַחַר־מִכֵּן לִבְכּוֹת לֵילוֹת שְׁלֵמִים מֵחֲמַת גַּעְגּוּעִים, לִהְיוֹת הוּא עַצְמוֹ זוֹרֵחַ כָּל־כָּךְ. וְאוּלָם, אֲהוּבָה, הַנִּכְנַעַת וּמְוַתֶּרֶת, אֵינָהּ עֲדַיִן בְּשׁוּם פָּנִים אוֹהֶבֶת. הָהּ, לֵילוֹת לְלֹא־נֶחָמָה, שָׁעָה שֶׁקִּבֵּל בַּחֲזָרָה חֲלָקִים חֲלָקִים מִמַּתְּנוֹתָיו הַשּׁוֹפְעוֹת, הַכְּבֵדוֹת מֵרֹב עַרְאִיּוּת. עַד מָה נִזְכַּר אָז בַּטְרוּבַּדּוּרִים, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ מִמְּאוּם כְּמוֹ שֶׁחָשְׁשׁוּ לִהְיוֹת נַעֲנִים. כָּל שֶׁרָכַשׁ וְכָל הַכֶּסֶף שֶׁהִתְרַבָּה הוֹצִיא כְּדֵי לֹא לְהִתְנַסּוֹת עוֹד פַּעַם אַחַת בָּזֶה. הוּא צִעֵר אוֹתָן בְּאֶתְנַנָּיו הַגַּסִּים, וְחוֹשֵׁשׁ מִיּוֹם לְיוֹם, כִּי הֵן עֲלוּלוֹת לְנַסּוֹתוֹ וּלְהַסְכִּים לְאַהֲבָתוֹ. שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לוֹ עוֹד תִּקְוָה, לִחְיוֹת וְלִמְצֹא אֶת הָאֲהוּבָה אֲשֶׁר תַּחְדֹּר וְתָבִין לְנַפְשׁוֹ.

אֲפִלּוּ בַּיָּמִים שֶׁהָעֲנִיּוּת הִפְחִידַתּוּ בִּקְשָׁיִים חֲדָשִׁים וְנוֹסָפִים, שָׁעָה שֶרֹאשׁוֹ הָיָה שַׁעֲשׁוּעַ חָבִיב לְדַלּוּתוֹ וְהָיָה מְרֻפָּט לְגַמְרֵי, שֶׁנִּתְגַלּוּ בְּגוּפוֹ תְּפִיחוֹת בְּחִינַת עֵינֵי־מִשְׁנֶה, כְּנֶגֶד שְׁחוֹר הַפֻּרְעָנוּת, בְּהִזְדַּעְזְעוֹ מִפְּנֵי הַסְּחִי שֶׁהֻפְקַר בְּיָדָיו, שֶׁכֵּן הוּא עַצְמוֹ הָיָה דוֹמֶה לוֹ; אֲפִלּוּ שָׁעָה שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר הִרְהוּרִים הָיָה פַּחְדּוֹ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁמָּא יֵעָנֶה עַל־יְדֵי מִישֶׁהוּ. מָה עֵרֶךְ הָיָה לְכָל אוֹתָם מַחֲשַׁכִּים לְעֻמַּת הָעַצְבוּת הָאֲטוּמָה שֶׁל אוֹתָם חִבּוּקִים, שֶׁבָּהֶם הָיָה צוֹלֵל הַכֹּל. הַאִם לֹא הָיָה מִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ הַרְגָּשָׁה, כִּי אֵין לוֹ כָּל עָתִיד עוֹד? הַאִם לֹא הִתְהַלֵּךְ לְלֹא טַעַם וּבְלִי כָּל זְכוּת לְאֵיזוֹ סַכָּנָה? הַאִם לֹא נֶאֱלָץ הָיָה לְהַבְטִיחַ מֵאָה פְּעָמִים וּפַעַם, לֹא לָמוּת? שֶׁמָּא הָיְתָה זוֹ עִקְּשׁוּתָם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מָרִים אֵלֶּה, אֲשֶׁר רָצוּ לִכְבּשׁ מַעֲמָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲשֶׁר חִשְּׁלוּ אֶת חַיָּיו בְּתוֹךְ הַמַּחְסוֹרִים. לְבַסּוֹף חָזְרוּ וּמְצָאוּהוּ שׁוּב. וְרַק אָז, בַּשָּׁנִים שֶׁנְּתָנוּהוּ לִהְיוֹת רוֹעֵה־צֹאן נִרְגַּע עֲבָרוֹ הֶעָשִׁיר.

מִי הוּא הַמְסֻגָּל לְסַפֵּר אֶת כָּל אֲשֶׁר אֵרַע לוֹ אָז? אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר יֵשׁ לוֹ הַחֵשֶׁק לִטֹּל עָלָיו לְזַמֵּן אֶת אֹרֶךְ־יָמָיו מֵאָז עִם קִצּוּר־הַחַיִּים? אֵיזוֹ אָמָּנוּת רְחָבָה בְּמִדָּה דַיָּהּ. כְּדֵי לְהַבְלִיט אֶת דְּמוּתוֹ הַמְצֻמְצֶמֶת וְהַמְצֹעֶפֶת וְאֶת הֶחָלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְלֵילוֹתָיו הַמְמֻשָּׁכִים עַד אֵין קֵץ?

הָיָה זֶה הַזְּמַן, אֲשֶׁר הִתְחִיל בְּכָךְ, שֶׁהוּא חָשׁ אֶת עַצְמוֹ מְטֻשְׁטָשׁ וְאַלְמוֹנִי, כְּאוֹתוֹ אָדָם הַמַּחְלִים וְהוֹלֵךְ אַט אַט. הוּא לֹא אָהַב, וּלְכָל הַיּוֹתֵר אָהוֹב אָהַב לִחְיוֹת. וְאַהֲבָתָם הַנְּמוּכָה שֶׁל צֹאנוֹ לֹא נָגְעָה לְלִבּוֹ; בְּדוֹמֶה לָאוֹר הַבָּא מִבַּעַד לָעֲנָנִים, כֵּן הָיְתָה נְפוֹצָה סְבִיבוֹ אַהֲבָה זוֹ וְרָטְטָה רַכּוֹת עַל פְּנֵי הַכָּרִים. בָּעִקְבוֹת הַתְּמִימִים שֶׁל רֵעֲבוֹנָם הָיָה מִתְהַלֵּךְ בִּשְׁתִיקָה עַל פְּנֵי מִרְעֵי הָעוֹלָם. זָרִים רָאוּהוּ עַל הָאַקְרוֹפּוֹלִיס, וְיִתָּכֵן כִּי הָיָה אַחַד הָרוֹעִים בְּ־ Baux וְרָאָה אֶת הַזְּמַן הַמְאֻבָּן הַמַּאֲרִיךְ יָמִים יוֹתֵר מִן הַגֶּזַע הַנַּעֲלֶה שֶׁעִם כָּל הֶשֵּׂגָיו, הֶשֵּׂגֵי הָאוֹתוֹת שִׁבְעָה וּשְׁלשָׁה, לֹא יָכְלוּ לְנַצֵּחַ אֶת ט"ז הַקַּרְנַיִם שֶׁל כּוֹכָבוֹ. אוֹ שֶׁמָּא אֲדַמֵּהוּ לְאוֹרַנְג', הַשּׁוֹכֵן לְיַד שַׁעַר הַנִּצָּחוֹן הַכַּפְרִי? הַאִם רָאֹה אֶרְאֵהוּ בַּצֵּל הָרָגִיל־לִנְשָׁמוֹת שֶׁל camps ־ Allysשָׁעָה שֶׁמַּבָּטוֹ נָעוּץ בֵּין הַקְּבָרִים, הַפְּתוּחִים, כְּקִבְרֵי הַקָּמִים־לִתְחִיָּה, וְעוֹקֵב אַחֲרֵי מֹלֶךְ־הַמַּיִם?

אַחַת הִיא. אֲנִי רוֹאֶה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אוֹתוֹ עַצְמוֹ, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הֲוָיָתוֹ, שֶׁפָּתְחָה אָז בְּאַהֲבָתָהּ הַמְמֻשֶּׁכֶת לֵאלֹהִים, אֶת הָעֲבוֹדָה הַשְּׁקֵטָה, חַסְרַת־הַמְּגַמָּה. כִּי מֵעָלָיו, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְהֵעָצֵר לְעוֹלָמִים, בָּאָה עוֹד הַפַּעַם אִי־הָאֶפְשָׁרוּת הַגְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת לִהְיוֹת שׁוֹנֶה מִכֹּחַ לִבּוֹ בּוֹ. וְהַפַּעַם הַזֹּאת קָוֹּה קִוָּה לְהֵעָנוֹת. הֲוָיָתוֹ כֻּלָּהּ, אֲשֶׁר הָפְכָה בְּמֶשֶׁךְ בְּדִידוּתָהּ הָאַרֻכָּה לַהֲוָיָה בַּעֲלַת יְדִיעָה וּבַעֲלַת חוּשִׁים שֶׁאֵינָם־טוֹעִים, הִבְטִיחָה לוֹ, כִּי הַלָּזֶה, אֲשֶׁר אֵלָיו הִתְכַּוֵּן הַפַּעַם, יוֹדֵעַ לֶאֱהֹב בְּאַהֲבָה כּוֹבֶשֶׁת וְקוֹרֶנֶת. אֲבָל שָׁעָה שֶׁהִתְגַּעְגֵּעַ לִהְיוֹת אָהוּב סוֹף־סוֹף בְּדֶרֶךְ נַעֲלָה כָּזֹאת, הִבְחִינָה הַרְגָּשָׁתוֹ, הָרְגִילָה לְמֶרְחַקִּים, בַּמֶּרְחָק הַקִּיצוֹנִי שֶׁל הָאֱלֹהִים. וּבָאוּ לֵילוֹת, שֶׁבְּהֶמְשֵׁכָם סָבוּר הָיָה כִּי הָטֵּל יַטִּיל אֶת עַצְמוֹ לִקְרָאתוֹ אֶל תּוֹךְ הֶחָלָל; שָׁעוֹת מְשֻׁפָּעוֹת הִתְגַּלּוּת, שֶׁבָּהֶן חָשׁ אֶת עַצְמוֹ חָזָק לְמַדַּי, לִצְלֹל אֶל הָאֲדָמָה, כְּדֵי לְמָשְׁכָהּ אֶל עָל בְּכֹחַ שִׁטְפוֹנוֹ הַסּוֹעֵר שֶׁל לִבּוֹ. דּוֹמֶה הָיָה לְאִישׁ הַשּׁוֹמֵעַ לָשׁוֹן נִפְלָאָה, וְהוּא נוֹטֵל עַל עַצְמוֹ בַּחֲרָדָה לָשִׁיר בְּלָשׁוֹן זוֹ, אֶלָּא שֶׁעוֹד צְפוּיָה הָיְתָה בִּשְׁבִילוֹ הַבֶּהָלָה, שָׁעָה שֶׁיִּוָּכַח עַד מָה קָשָׁה לָשׁוֹן זוֹ; הוּא מֵאֵן לְהַאֲמִין בַּהַתְחָלָה, כִּי חַיִּים שְׁלֵמִים עֲלוּלִים לַחֲלֹף עַד אֲשֶׁר יַצְלִיחַ לְצָרֵף בָּהּ אֶת הַמִּשְׁפָּטִים הַדִּמְיוֹנִיִּים הָרִאשׁוֹנִים, הַקְּצָרִים וּנְטוּלֵי הַמַּשְׁמָעוּת. הוּא הָרַס אֶל הַלִּמּוּד כַּהֲרֹס רָץ בַּתַּחֲרוּת; אֶלָּא שֶׁהַמַּעֲבֶה אֲשֶׁר הָיָה צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו הֵאֵט אֶת רִיצָתוֹ. אֵין לְשַׁעֵר כְּלָל מַשֶּׁהוּ מַשְׁפִּיל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר טִירוֹנִיּוּת זוֹ. הוּא מָצָא אֶת אֶבֶן־הַחֲכָמִים, וְהִנֵּה אִלְּצוּהוּ דַּוְקָא לַהֲפֹךְ אֶת זְהַב אָשְׁרוֹ שֶׁנּוֹצַר בִּמְהִירוּת לָעוֹפֶרֶת הָרִגְבִּית שֶׁל אֹרֶךְ־רוּחַ. הוּא, אֲשֶׁר סִגֵּל אֶת עַצְמוֹ אֶל הֶחָלָל, הִמְשִׁיךְ לִזְחֹל כְּתוֹלַעַת בְּמַהֲלָכִים עֲקֻמִּים לְלֹא מוֹצָא וּלְלֹא כִּוּוּן. הִנֵּה כִּי כֵן, מִשֶּׁלָּמַד בְּעָמָל כָּזֶה וּבְעִצָּבוֹן כָּזֶה לֶאֱהֹב, הוּכַח לוֹ, עַד מָה מְרֻשָּׁלוֹת וְקַלּוֹת הָיוּ כָּל הָאַהֲבוֹת עַד עַכְשָׁו, שֶׁסָּבוֹר סָבַר כִּי הוּא רוֹחֵשׁ אוֹתָן. הָבֵן הֵבִין, כִּי אִי־אֶפְשָׁר הָיָה שֶׁיֵּצֵא דְבַר־מָה אַף מֵאַחַת מֵהֶן, שֶׁכֵּן עוֹד לֹא הִתְחִיל אֲפִלּוּ לַעֲבֹד עָלֶיהָ אֶת הָעֲבוֹדָה הַהֶכְרֵכִית כְּדֵי לְהוֹצִיאָהּ־לַפֹּעַל.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אֵלֶּה חָלוּ בּוֹ הַתְּמוּרוֹת הַגְּדוֹלוֹת. הוּא שָׁכַח כִּמְעַט אֶת הָאֱלֹהִים, בְּעֵת הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה לְשֵׁם הִתְקָרְבוּת אֵלָיו, וְכָל אֲשֶׁר קִוָּה כִּי הַשֵּׂג יַשִּׂיג אוּלַי אֶצְלוֹ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן, הָיָה Sa patience de supporter un âme. מִקְרֵי הַגּוֹרָל, שֶׁהַבְּרִיּוֹת שֶּׁהָיָה נָחוּץ מִן הַתְּשׁוּקָה וְהַוִּדּוּי, אֶת טַעַם־הַלְוַאי הַמְתֻבָּל, וְהָיָה לְמַשֶּׁהוּ טָהוֹר וּמֵזִין בִּשְׁבִילוֹ; מִשָּׁרְשֵׁי הֲוָיָתוֹ הִתְפַּתַּח הַצֶּמַח הָעַז, שֶׁעָבַר עָלָיו הַחֹרֶף, צֶמַח־הַחֵרוּת הַפּוֹרֶה. הוּא מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ כְּדֵי לִכְבּשׁ כָּל מַה שֶּׁהָיָה בּוֹ מִשּׁוּם חַיִּים פְּנִימִיִּים, הוּא לֹא רָצָה לְדַלֵּג עַל מְאוּמָה, שֶׁכֵּן לֹא פִּקְפֵּק, כִּי בְּכָךְ הָיְתָה מַהוּת אַהֲבָתוֹ וּבְכָךְ הִתְעַצֵּם הִתְעַצְּמָה. כֵּן, מַהוּתוֹ הַפְּנִימִית הִרְחִיקָה לֶכֶת כָּל כָּךְ עַד שֶׁהֶחְלִיט לַחֲזֹר וְלִכְבּשׁ אֶת הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁלֹּא יָכוֹל הָיָה קֹדֶם לַעֲשׂוֹת וַאֲשֶׁר עָבַר רַק מִתּוֹךְ צִפִּיָּה. הוּא הִרְהֵר קֹדֶם־כֹּל בַּיַּלְדוּת, וְכָל שֶׁהִרְהֵר בָּהּ בְּשַׁלְוַת־נֶפֶשׁ, כֵּן הוֹפִיעָה לְפָנָיו כִּדְבַר־מָה אֲשֶׁר לֹא בֻּצַּע וְלֹא הֻגְשַׁם; כָּל זִכְרוֹנוֹתָיו על הַיַּלְדוּת הָיָה בָּהֶם מִטִּשְׁטוּשׁ שֶׁל נִחוּשִׁים, וְהָעֻבְדָּה שֶׁהֵם נִרְאוּ כְּמוֹ עָבָר שִׁוְּתָה לָהֶם כִּמְעַט טַעַם שֶׁל עָתִיד. לִטֹּל אֶת כָּל אֵלֶּה עַל עַצְמוֹ עוֹד פַּעַם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים הוּא הַיְסוֹד לְכָךְ, שֶׁהַמִּתְנַכֵּר חָזַר אֶל בֵּיתוֹ; אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אִם נִשְׁאַר שָׁם; אָנוּ יוֹדְעִים רַק כִּי חָזוֹר חָזַר.

אֵלֶּה אֲשֶׁר סִפְּרוּ אֶת הַסִּפּוּר, מְנַסִּים בְּמַעֲמָד זֶה לְהַזְכִּיר לָנוּ אֶת הַבַּיִת, לְפִי מַה שֶׁהָיָה; שֶׁכֵּן עָבוֹר עָבַר רַק זְמַן קָצָר, זְמַן מָנוּי בְּמִקְצָת, וְכָל בְּנֵי הַבַּיִת מְסֻגָּלִים לוֹמַר כַּמָּה זְמַן. הַכְּלָבִים הִזְקִינוּ, אֲבָל הֵם חַיִּים עֲדַיִן. וּמְסַפְּרִים, כִּי אֶחָד מֵהֶם פָּתַח בִּנְבִיחָה. הַפְסָקָה חָלָה בְּכָל עֲבוֹדוֹת הַיּוֹם. פַּרְצוּפִים מוֹפִיעִים בִּפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת, פַּרְצוּפִים שֶׁהִזְקִינוּ וְהִבְגִּירוּ, וְהַדּוֹמִים זֶה לָזֶה דִמְיוֹן הַנּוֹגֵעַ־לַלֵּב. וְאִלּוּ בְּפָנָיו הַחִוְּרִים שֶׁל יָשִׁישׁ אֶחָד פּוֹרֶצֶת פִּתְאֹם הַהַכָּרָה. הַהַכָּרָה? הַאִם רַק הַהַכָּרָה? – הַסְּלִיחָה, סְלִיחַת מִכֹּחַ מָה? – הָאַהֲבָה. אֵל אֱלֹהִים: הָאַהֲבָה.

הוּא, הַמֻכָּר, הוּא לֹא הִרְהֵר עוֹד בְּכָךְ, מִהְיוֹתוֹ עָסוּק כְּפִי שֶׁהָיָה: הוּא לֹא הֶעֱלָה כְּלָל עַל הַדַּעַת כִּי יִתָּכֵן שֶׁהָאַהֲבָה קַיֶּמֶת עוֹד. נָקֵל לְהָבִין, כִּי מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ עַכְשָׁו, סִפְּרוּ רַק עוֹד זֹאת: מַחֲוֵהוּ מַחֲוֶה שֶׁל שִׁמָּמוֹן שֶׁלֹּא נִשְׁמַע כְּמוֹתוֹ, וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּהוּ קֹדֶם־לָכֵן; תְּנוּעַת הַהַפְצָרָה, שֶׁבָּהּ כָּרַע לְרַגְלֵיהֶם, וְהִשְׁבִּיעָם לֹא לֶאֱהֹב אוֹתוֹ. מְבֹהָלִים וְכוֹשְׁלִים הֶעֱלוּהוּ אֶל פְּנֵיהֶם. הֵם פֵּרְשׁוּ אֶת דְּבַר הִתְפָּרְצוּתוֹ לְפִי אָרְחָם, מִכֹּחַ זֶה שֶׁהֵם סָלְחוּ לוֹ. וְהָיָה כְּעֵין שִׁחְרוּר בְּשְׁבִילוֹ בָּזֶה, שֶׁכֻּלָם לֹא הֵבִינוּ לְנַפְשׁוֹ, לַמְרוֹת חַדְמַשְׁמָעִיּוּת הִתְנַהֲגוּתוֹ. נִרְאֶה, כִּי אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לְהִשָּׁאֵר, שֶׁכֵּן הַשֵּׂג הִשִּׂיג כָּל יוֹם וְיוֹם יוֹתֵר, כִּי הָאַהֲבָה לֹא נָגְעָה עוֹד בּוֹ, הָאַהֲבָה אֲשֶׁר הֵם הָיוּ גֵאִים עָלֶיהָ וַאֲשֶׁר כָּל אֶחָד מֵהֶם עוֹדֵד בָּהּ אֶת חֲבֵרוֹ. כִּמְעַט וְנֶאֱלָץ הָיָה לְחַיֵּךְ, שָׁעָה שֶׁהָיוּ מִתְאַמְּצִים, וְהֻבְרַר, עַד מָה מְעַט נִתָּן הָיָה לְשַׁעֵר, כִּי הֵם הִתְכַּוְּנוּ אֵלָיו.

מַה יָּדְעוּ הֵם עָלָיו? קָשֶׁה הָיָה עַכְשָׁו מְאֹד לְאָהֲבוֹ, וְהוּא חָשׁ, כִּי רַק אֶחָד מֵהֶם מְסֻגָּל הָיָה לְכָךְ. אֲבָל זֶה רָצֹה לֹא רָצָה עֲדַיִן בְּכָךְ.