רקע
שלום עליכם
בבית המלך אחשורוש

א


היוֹדעים אַתּם, בּמי קנאתי, כּשהיִיתי נַער קטן?

בּמלךְ אחַשרוֹש.

לא בּמלךְ אחשורוֹש הידוּע, אשר מלךְ מהוֹדוּ ועד כּוש, על שבע ועֶשׂרים וּמאָה מדינה. מתכּוון אני כּאן לקוֹפיל החַייט עם עטרת־הזהב, זוֹ מצנפת־הנייר אשר חָבש לראשוֹ, ועם שרביט־הזהב, זה השוֹט האָרוֹךְ אשר הוֹציא מתּוֹךְ המַטאטא.

וגם בּמשנה המלךְ אחשורוֹש, בּמרדכי היהוּדי, הוא לוי הסַנדלָר, שהיה מסרס קפּוֹטתוֹ ולוֹבשה הפוּכה וּמַדבּיק ללחָייו מין זקן של פּשתּן מדוּבלל, קינאתי קנאָה גדוֹלָה.

קינאתי גם בּוַשתּי המַלכּה, הוּא מוֹטיל הנַגָר, עם השׂמלה הקצרה, שׂמלת־אִשה, שהיה לוֹבש ממַעל לקפּוֹטתוֹ, ועם המטפּחת הצהוּבּה, מטפּחת־אִשה, שהיה קוֹשר לזקנוֹ, כּדי שיִטעוּ בּוֹ בּני־אָדם ויחשבוּהוּ לנקבה. ואֶסתּר המַלכּה, הוּא עוֹזר

סגן־השמש, עם הסינר הירוֹק הקשוּר למתניו, כּלוּם לא יפה היה חלקוֹ? והמן הרשע, הוּא יוֹסי ריש־דוּכנא, עם קדירת־החרס הנתוּנה על ראשוֹ, כּלוּם לא נעים היה גוֹרלוֹ?

ואוּלָם יוֹתר מבּכוּלָם קינאתי בּפייביל היתוֹם, שהיה

לוֹבש על בּגָדיו מעיל אָדוֹם, מעֵין כּתוֹנת־פּסים, מתחַפּשׂ בּדמוּת יוֹסף הצדיק ויוֹצא עם שאָר בּני־החבוּרה לשׂחק לפני אַנשי העיר אֶת המשׂחָק הנאֶה, שקוֹראִים “מכירת יוֹסף”. אֶחָיו היוּ מתנַפּלים עליו,

מַפשיטים אוֹתוֹ אֶת המעיל האָדוֹם וּמַשליכים אוֹתוֹ אֶל הבּוֹר. ויוֹסף

הצדיק, הוּא פייביל היתוֹם, היה כּוֹרֵע על בּרכּיו, משלב אֶת ידיו זוֹ אֶל זוֹ, מַשבּיע אֶת החַיוֹת הרעוֹת וּמבקש רחמים מהן, שלא תּהיֶה פּגיעתן רעה בּוֹ, וּבשעת מַעשׂה היה משוֹרר שיר נוּגה מאוֹד, שדבריו היוּ נכנסים אֶל הלב ונוֹגעים עד הנפש:

נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים,

גְּדוֹלִים וְרַבִּים

אַל תִּפְגְּעוּ בִּי!

הַיְדַעְתֶּם מִימֵיכֶם,

הֲסִפְּרוּ אֲבוֹתֵיכֶם,

מִי אָנִי?

אֲנִי יוֹסֵף הַצַדִּיק,

בֶּן־בְּנוֹ שֶל יִצְחָק,

בֶּן יַעֲקֹב אָבִינוּ!…

ואַף־על־פּי שיוֹסף הצדיק נַער יתוֹם היה, בּן־עניִים, שהיָה לָן בּבית־הכּנסת התּחתּוֹן וּמתפּרנס משׂכר הליכה ושירוּת, ואני בּן־עשירים היִיתי, בּן־בּנוֹ של הסב רב מאִיר, – מכּל־מקוֹם היִיתי נוֹתן אֶת חלקי תּחת חלקוֹ רק בּשביל ימי הפּוּרים בּלבד.

כּשהגיע יוֹם הפּוּרים הטוֹב והנעים, ישבתּי למן הבּוֹקר

וחיכּיתי בכליוֹן־עֵינַיִם לחבוּרת המשׂחקים, המַחזירים על הפּתחים,

הוֹלכים מבּית לבית, כּוּלָם לבוּשים בּגדי־מַלכוּת, ונַערי השוּק רצים אַחריהם בּרגלים יחפוֹת על־פּני השלג. לָמה לא אוּכל גם אני להתחַבּר אֶל הנערים ולהיוֹת כּאֶחָד מהם? לא, מַה שמוּתּר לָהם אָסוּר לי, מפּני שבּן־עשירים אני, בּן־בּנוֹ של הסב רב מאִיר, וּלפיכךְ גזירה היא עלי לישב כּלוּא כּל היוֹם בּבּית ולילךְ בּעֶרב עם כּל הגדוֹלים לבית הסב רב מאִיר אֶל הסעוּדה.

– לָמה אַתּה חוֹזר על עקבךָ, כּאַחַד האַשכּנַזים? –

גוֹעֵר בּי אַבּא בּחוּץ, כּשאָנוּ הוֹלכים כּוּלָנוּ לבית הסב רב מאִיר אֶל הסעוּדה ואני רוֹאֶה מרחוֹק אֶת חבוּרת המשׂחקים.

– הלא נַער גָדוֹל אַתּה, בּלא עֵין־הרע, ואַתּה יכוֹל אֵיפוֹא למַהר קצת בּהליכתךָ! – מוֹסיפה אִמא אַחריו. – בּשבּת־הגָדוֹל,

אִם יִרצה השם, תּמלאנה לךָ שמוֹנה שנים עד מאָה ועֶשׂרים שנה!

– הניחוּ לוֹ לָזה, שראָה אֶת השׂחקנים ונתבּלבּל! – אוֹמר

לָהם אָחי הבּכוֹר משׁהלי, וּמריסי עֵיניו ניכּר, שאַף הוּא נתבּלבּל ואַף

הוּא מתאַוה לעמוֹד רגע וּלהבּיט אַחרי השׂחקנים.

– לךְ, לךְ ואַל תּעמוֹד! – גוֹזר עלי רבּי רב אִיצי, זה מַלאַךְ־המות שלי, הממוּנה עלי לקפּח אֶת חַיי, והוּא תּוֹפס לי בּערפּי ודוֹחפני מאחוֹרי.

אני כּוֹבש אֶת עֵינַי בּבּיצה והוֹלךְ עם הגדוֹלים, ולבּי

מוֹחה וקוֹבל על גוֹרלי המר: "כּל ימַי אני מצוּי אֵצל הגדוֹלים! תּמיד אני נתוּן בּרשוּתוֹ של רבּי! בּין בּיוֹם וּבין בּלילה, בּין בּימוֹת החוֹל

וּבין בּשבּתוֹת וימים טוֹבים! תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת חוֹטמוֹ האָדוֹם של רב אִיצי מַלאַךְ־המות!"

ב

הסב רב מאיר עשיר מוּפָלג הוּא, גָדוֹל מכּל עשירי העיר. מַעמד בּיתוֹ כּמַעמד בּית־רוֹזנים. טרקלין גָדוֹל וּמרוּוָח עם מנוֹרת־גָביש גדוֹלה, התּלוּיה ויוֹרדת מן התּקרה. עַל הקירוֹת

נַברשוֹת־נחוֹשת ממוֹרטוֹת. על השוּלחָן מנוֹרת־קנים של כּסף גדוֹלה וּכבדה, וּסביבה הרבּה פּמוֹטוֹת של כּסף, שסבתי נחָמה מוֹציאָה

מבּית־גנזיה רק שתּי פּעמים בּשנה: פּעם בּפּסח לכבוֹד הסדר וּפעם בּפּוּרים לכבוֹד הסעוּדה, כּדי להרבּות האוֹר בּכל פּינוֹת הבּית.

בראש השוּלחָן, על כּיסא רחב ורךְ, המחוּפּה קטיפה ירוּקה, מסב הסב רב מאיר בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ – יהוּדי קטן, שזקנוֹ דק וקלוּש, חוֹטמוֹ כּפוּף קצת, שׂערוֹתיו לבנוֹת כּכּסף ועֵיניו שחוֹרוֹת ונוֹצצוֹת

כּעֵיני צעיר. לָבוּש הוּא קפּוֹטת־משי ארוּכּה, חָגוּר אַבנט מסוֹרג, וּמצנפת של עוֹרוֹת חבוּשה לראשוֹ. ממוּלוֹ רוֹבצת על השוּלחָן

חַלת־הפּוּרים הגדוֹלה והמַזהירה, שכּבר נבצעה לשנַיִם, עשׂוּיה

מַעשׂה־מקלעת, מכוּרכּמת שמן־כּרכּמים וזרוּעה צימוּקים.

בּאֶמצע השוּלחָן יושבת הסבה נחָמה, אִשה גבוֹהה

וּזקוּפת־קוֹמה, שיפיה עדיִין עמד בּה, לבוּשה שׂמלת־משי מַזהיבה, הזרוּעה תּפּוּחים לבנים. על מצחָה צניף משוּבּץ אבנים טוֹבוֹת, על צוָארה מַחרוֹזת של מַרגָליוֹת, וכוּלָה מקוּשטת עגילים וטבּעוֹת. לפניה עוֹמדת על השוּלחָן קערה גדוֹלה, מלאָה דגים מבוּשלים ורוֹתחים, הנוֹתנים ריחם למרחוֹק, מפוּלפּלים בּפילפּלים וּמתוּבּלים בּבצלים וּבצימוּקים וּבכל מיני תּבלין.

הסבה מחַלקת אֶת הדגים לכל המסובּים. שוּלי מטפּחתּה היפה, מטפּחת־המשי, מופשלים לאחוֹרי אָזניה וּשני קצוֹתיה נשקפים מתּחת לסַנטרה. האבנים הטוֹבוֹת והמַרגָליוֹת מאִירוֹת עליה וּמתנוֹצצוֹת, ואַף פּניה מאִירים

ושׂוֹחקים.

מסביב לשוּלחָן, מזה וּמזה, מסוּבּים דוֹדי ודוֹדוֹתי, הם וּבניהם וּבנוֹתיהם, נערים וּנערוֹת, שכּוּלָם שמוֹתיהם שוים, לפי שכּוּלָם נקראִים על שמוֹת זקני המשפּחה וּזקנוֹתיה, דוֹדיה ודוֹדוֹתיה. ראשוֹנים

למנין – דוֹדי צדוֹק ודוֹדתי צביה עם שלוֹשה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, ושתּי נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי. אַחריהם – דוֹדי נַפתּלי ודוֹדתי דבוֹרה עם אַרבּעה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, ושלוֹש נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי, רחלי. אַחריהם – דוֹדי אַברהם ודוֹדתי סוֹסי עם חמשה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, יעקלי, וארבּע נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי, רחלי, טייבּלי. אַחריהם – דוֹדי זאֵב ודוֹדתי אָסתּר עם ששה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, יעקלי, פישלי, וחָמש נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי, רחלי, טייבּלי, מירלי. אַחריהם – דוֹדי בּנימין ודוֹדתי לאָה עם שבעה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, יעקלי, פישלי, שמוּאֵליק, ושש נערות: שׂרהלי, פייגלי, רחלי, טייבּלי, מירלי, חַנצי. אַחריהם – דוֹדי קלמן ודוֹדתי אֶטיל עם שמוֹנה נערים…

ואוּלָם סבוּר אני, כּי די יִהיֶה הפּעם למנוֹת אֶת בּני

המשפּחה, משוּם חשש לעֵין־הרע. פּעם אַחַת בּיקש סבי לָדעת אֶת מספּר המסוּבּים לשוּלחָנוֹ. מה עשׂה? נטל גָביע בּידוֹ והתחיל מוֹנה בּוֹ: “לא אֶחָד, לא שנַיִם, לא שלוֹשה, לא אַרבּעה, לא חמשה, לא ששה, לא שבעה…”עמדה סבתי וחָטפה מידוֹ אֶת הגָביע ולא הניחָה לוֹ לספּוֹר עוֹד: "כּל חלוֹמוֹתי הרעים יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! לָמה אַתּה סוֹפר וּמוֹנה? יֵש צלָחוֹת די־כוּלָם, בּלא עֵין־הרע!…

משנתכּנסוּ הכּל לסעוּדה, עמד סבי והוֹשיב אֵת כּל בּניו

וּבני־בניו בּסדר נאֶה וישר, אֶת הבּכוֹר כּבכוֹרתוֹ ואֶת הצעיר כּצעירתוֹ. סבי רב מאיר בּעל נפש יפה הוּא וּבעל טעם, הנוֹהג נקיוֹן ודיוּק בּכל מַעשׂיו. ואָמנם הסדר עלה יפה: בּשוּרה האַחַת ישבוּ הדוֹדים, זה בּצד זה, וּבשוּרה השניה – הדוֹדוֹת, זוֹ בּצד זוֹ; ואוֹתנוּ, הקטנים, הוֹשיבוּ

בּכוונה תּחילה, שלא יִהיוּ שני אַחים וּשתּי אחָיוֹת יוֹשבים יחדיו בּשכנוּת, לפי שאֵין השלוֹם מתקיים בּין אַחים ואחָיוֹת אֶלָא כּשהם

פּרוּשים זה מזה. וּלפיכךְ צריךְ היה משׁהלי בּן פּלוני לישב ליד הרשלי בּן דוֹדוֹ, והרשלי בּן פּלוֹני – ליד בּרלי בּן דוֹדוֹ, וּברלי ליד נתּלי, ונתּלי ליד יעקלי, ויעקלי ליד פישלי, וּפישלי ליד שמוּאֵליק. ואַף סדר ישיבתן של הנערוֹת היה כּךְ: שׂרהלי בּת פּלוֹני ישבה ליד פייגלי בּת דוֹדה, פייגלי ליד רחלי, רחלי ליד טייבּלי, טייבּלי ליד מירלי, מירלי ליד חַנצי, חַנצי ליד שׂרהלי, שׂרהלי ליד פייגלי… וכךְ חוֹזר חלילה. ורק אני, ת שישבתּי בּקצה השוּלחָן, לא נמצא לי בּן־זוּג. עמדוּ והוֹשיבוּני ליד מַלאַךְ־המות שלי, ליד רבּי רב אִיצי. רבּי רב אִיצי, מלבד שהוּא מלמדני ת תוֹרה, רוֹאֶה חוֹבה לעצמוֹ גם להשגיחַ עלי, להדריכני בּנימוּס העוֹלָם וּללמדני הלכוֹת דרךְ־אָרץ בּישיבה וּבסעודה. משמש הוּא לי בּמקוֹם אוֹמנת.

– כּשאַתּה יוֹשב אֶל השוּלחָן, – כּךְ לימדתני אוֹמַנתּי

רב אִיצי – שב כּאַחַד האָדם. כּוון עֵיניךָ לפנים ולא לאָחוֹר, הוֹרד ידיךָ אֶל תּחת השוּלחָן ואַל תּסיח בּסעוּדה. וּכשאַתּה אוֹכל אִיטריוֹת

בּמרק, הוה דייקן בּאכילָתךָ והשתּדל להעלוֹת בּכפךָ מידה כּנגד מידה: חצי הכּף אִיטריוֹת וחצי הכּף מרק. גָמַעתּ גמיעה אַחַת – הנַח אֶת הכּף וקנח שׂפתיךָ. גָמַעתּ גמיעה שניה – הנַח שוּב אֶת הכּף וקנח שׂפתיךָ. וכן תּעשׂה תּמיד: גמיעה וקינוּח־שׂפתים אַחריה, גמיעה וקינוּח־שׂפתים אַחריה. לא כּמידת גוֹי, הבּהוּל על אכילתוֹ, חוֹטף ואוֹכל, חוֹטף וגוֹמע…

לאַחַר שישב על־ידי וּבירךְ בּרכּת “המוֹציא”, הוֹציא רבּי רב אִיצי מכּיסוֹ אֶת מטפּחתּוֹ האדוּמה, ניעֵר דרךְ־אַגב אֶת אַבקת

הטאבּאק אשר עליה אֶל תּוֹךְ צלחתּי והתחיל גוֹרף אֶת חוֹטמוֹ בּקוֹל תּרוּעה וּשריקה משוּנה, כּקוֹל תּקיעת שוֹפר, גוֹרף וּמציץ עלי בּשעת

מַעשׂה בּעין אַחַת, להשגיחַ ולראוֹת, אִם יוֹשב אני כּאַחַד האָדם.

– שוֹשנת י־ע־ע־קוֹב!

כּךְ מַתחיל סבי לזמר בּקוֹל נעים מאוֹד תּיכף לכוֹס היין הראשוֹנה, מזמר וּמַקיש בּאֶצבּעוֹ, וכל המסוּבּים מַחזיקים אַחריו ועוֹנים

לעוּמתוֹ:

– צהלה ושׂמחה!

הכּל מזמרים בּקוֹלוֹת שוֹנים, והקוֹלוֹת מתגבּרים

והוֹלכים מרגע לרגע, עוֹלים למַעלָה, למעלה. רבּי רב אִיצי, שקוֹלוֹ כּקוֹל ת בּת־היענה ואֵין חלקוֹ בּין המזמרים הגדוֹלים, משוֹרר אַף הוּא בּמַקהלה. כּלוֹמַר: פּוֹעֵר הוּא אֶת פּיו, עוֹצם אֶת עֵיניו, מַטה אֶת ראשוֹ לצד

אֶחָד וּמַקיש בּאֶצבּעוֹ על־גבּי השוּלחָן. מתכּוון הוּא להראוֹת בּזה אֶת

סבי, כּי אֵינוֹ אוֹכל חָלילה לחם־חסד פּה: אַף הוּא עוֹסק עם הציבּוּר בּגרוֹנוֹ. ואַף־על־פּי־כן עין אַחַת משתּי עֵיניו חציה פּקוּחָה בּשעת מַעשׂה. כּל־כּךְ לָמה? מַשגיחָה היא עלי ואוֹרבת לי מן הצד, לָדעת, אִם מקיים אני מצוַת דרךְ־אֶרץ כּהלכתה ויוֹשב אֶל השוּלחָן כּאַחַד האָדם?…

ג

– משׂחקי־פּוּרים בּאוּ! – מַכריז וּמוֹדיע תּנחוּם המשרת,

יהוּדי לָבוּש קפּוֹטה אדוּמה, המדבּר בּלשוֹן אַתּה אֶל כּל העוֹלָם

כּוּלוֹ, – להוֹציא אֶת הסב ואֶת הסבה.

כּיוָן ששמענוּ, כּי משׂחקי־פוּרים בּאוּ, מיד קפצנוּ

כּוּלָנוּ, אנחנוּ הקטנים, מעם השוּלחָן ותוֹךְ כּדי רגע התיצבנוּ מסביב למלךְ אחשורושׁ, בּעל עטרת־הזהב.

– יוֹם טוֹב לבעל־הבּית וּלבעלת־הבּית! – מריעים כּל בּני־החבוּרה פּה אֶחָד בּקוֹל חוֹגג, וכוֹלָם מתיצבים בּשתּי שוּרוֹת.

המלךְ אחשורושׁ עוֹלה על כּיסא־מַלכוּתוֹ, וּממוּכן סריסוֹ, הוּא חַיִים

החַמר, פּוֹרשׁ מן החבוּרה, מקפּץ לפני המלךְ על רגל אַחַת וּמזמר מין זמר בּלשוֹן אַשכּנז:


הנְנִי מְמוּכָן רֹאשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים,

שַׂר וְגָדוֹל, נִכְבָּד וּנְשׂוּא־פָנִים,

אֲקַפֵּץ, אֲדַלֵּג עַל רַגְלִי הָאַחַת,

וְקוֹל שִׁיר אֶתֵּן בּנְעִימוּת וָנַחַת!


שוֹאלוֹ המלךְ אחשורוֹש:


הַגִּידָה לִי, מְמוּכָן, עַבְדִּי הֶחָרוּץ:

עַל־מֶה וְלָמָּה תְּקַפֵּץ וְתָרוּץ?


משיב לוֹ ממוּכן:


בְּשׂוֹרָה הֵבֵאתִי לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,

מָרָה הִיא כְּלַעֲנָה וְטַעְמָהּ כְּמֵי־רֹאשׁ:

יֶשְׁנוֹ אִיש אֶחָד בְּעִיר־מַמְלַכְתֶּךָ,

אֲשֶׁר לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לְהָמָן עַבְדֶּךָ!

מיד מתמַלא המלךְ אחשורוֹש חימה:

מִי־זֶה עָרַב אֶת־לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַנְּבָלָה?

הוֹדִיעֵנִי אֶת־שְׁמוֹ – וְאֶעֱשֶׂה אִתּוֹ כָלָה!

משיב לוֹ ממוּכן:

אִישׁ יְהוּדִי אָרוּר, שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלֵּל,

לוֹבֵשׁ קַפֹּוטָה, לוֹמֵד תּוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל,

וּבַיּוֹם הַשְּמִינִי יָמוּל אֶת־בְּשַׂר בָּנָיו, –

הַעַל זֹאת תִּתְאַפֵּק וְתִשָּׂא אֶת־פָּנָיו?

אוֹמר המלךְ אחשורוֹש:

אִם כֵּן, בָּא קִצּוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, בָּא הַקֵּץ:

יְבִיאוּהוּ לְפָנַי, וְנִתְלֶה אוֹתוֹ עַל הָעֵץ!

קוֹפץ ממּוּכן וּמזמר:

בּוֹא־נָא, בּוֹא־נָא, רוּץ וָשׁוּב,

אָחִי מָרְדְּכַי הַטּוֹב!


כּאן נכנס מרדכי היהוּדי, הוּא לוי הסַנדלָר, בּזקנוֹ המדוּבלל, זקן־הפּשתּן הקשוּר ללחָייו, ועוֹמד להצטדק לפני המלךְ אחשורוֹש, מסַפּר לוֹ בּדרךְ שיר אֵת כּל תּוֹלדוֹתיו ואֶת מוֹצאוֹ ואֶת יִחוּס

משפּחתּוֹ הרמה: “כּי אַברהם, יִצחָק ויעקב הם אבוֹתיו, ותריג מצווֹת הן עֵדוֹתיו”, וּמסַיֵים בּזמר שנוּן מאוֹד:

אִי־לָךְ, אֶרֶץ, שֶמַּלְכֵּך טִפֵּש, שִׁכּוֹר וּמְשֻׁגָּע!

מַה־גָּדוֹל הַצַּעַר, מַה־גְּדוֹלָה הַתּוּגָה!…


– האַתּה הוּא יוֹסף הצדיק? – אני שוֹאֵל אֶת פייביל היתוֹם, העוֹמד בּקרן־זוית בּפנים זוֹעפים וּמדוּכּאִים.

– אני הוּא יוֹסף הצדיק, – משיב לי פייביל היתוֹם.

– גם אַתּה תּשׂחק הלילה? – אני שוֹאלוֹ שוּב.

– אִם יצווּ אוֹתי לשׂחק, אשׂחק גם אָני, – אוֹמר לי יוֹסף

הצדיק, ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא גוֹחן ולוֹחש לי על אָזני: – תּן לי פּרוּסַת חַלָה מחַלת־הפּוּרים אשר לָכם.

– חוֹששני, שמא ישגיחוּ בּני־הבּית ויִגערוּ בּי, – אני משיב לוֹ בּלָחש.

– משוֹךְ וקח בּאֵין רוֹאִים, – אוֹמר הוּא לי ועֵיניו מתנוֹצצוֹת.

– לגנוֹב? – אני אוֹמר.

– וכי גנבה היא זאת? – אוֹמר הוּא.

– וּלדעתּךָ, – אני אוֹמר – מַה זאת? לקיחה?

– רעֵב אני מאוֹד, – אוֹמר הוּא לי ועֵיניו אוֹכלוֹת אֶת החַלָה. – מאָז הבּוֹקר לא בּא לחם אֶל פּי…

בּני־הבּית כּוּלָם נתוּנים אֶל המשׂחָק. אִיש מהם אֵינוֹ

מַשגיח בּנוּ. והרי אני נגָש בּלָאט אֶל השוּלחָן, שוֹלח ידי מאחוֹרי, מפשפּש ושוֹמט משם פּרוּסַת חַלָה ותוֹקעה לתוֹךְ כּפּוֹ. יוֹסף הצדיק

מוֹריד אֶת פּרוּסַת החַלָה לתוֹךְ כּיסוֹ בּחָריצוּת רבּה וּמחַבּק אֶת

ידי בּחשאי.

– נַער טוֹב אָתּה. ישלם לךָ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּפל כּפלים!


ד

– אֶפשר רצוֹנכם, שנשׂחק לפניכם גם “מכירת־יוֹסף”? – שוֹאֵל המלךְ אחשורוֹש, מסיר מעל ראשוֹ אֶת עטרת־הזהב וחוֹבש כּוֹבע פּשוּט בּמקוֹמה.

– דיינוּ, דיינוּ! – אוֹמר סבי, והוּא נוֹתן ליד המלךְ

אחשורוֹש מַטבּע של כּסף וּמצווה אֶת תּנחוּם המשרת, כּי יִקח מַטאטא

ויטאטא אֶת הרפש, אשר הביאוּ “השׂחקנים” בּרגליהם. בּבּית קם שאוֹן קל וּתנוּעה וקוֹל היסט כּסאוֹת, וּבשעה שבּני־המשפּחה חוֹזרים אֶל השוּלחָן,

לישב אִיש בּמקוֹמוֹ, אני מתחַמק מתּוֹכם ויוֹצא לרגע החוּצה ללווֹת אֶת חבוּרת המשׂחקים.

– לכה ונלכה! – אוֹמר לי יוֹסף הצדיק ותוֹפס לי בּידי. – שמעֵני ולךְ עמדי. אני אוֹהב אוֹתךְ, נַער טוֹב אַתּה, טוֹב ונחמד מאוֹד.

– לאָן? – אני אוֹמר לוֹ ולבּי נוֹקפני.

– לבית המלךְ אחשורוֹש, – משיב הוּא לי. – העֶרב לא נשׂחק עוֹד. עתּה אָנוּ הוֹלכים לבית המלךְ אחשורוֹש אֶל הסעוּדה.

יוֹסף הצדיק אוֹחזני בּידי, וּשנינוּ פּוֹסעים ועוֹברים בּבּיצה.

הלילה ממַשמש ובא. הבּיצה הוֹלכת ומַשחירה. עוֹברים אָנוּ בּסמטוֹת צרוֹת ואפלוֹת, אשר מעוֹלָם לא דרכוּ רגלי בּהן.

– ירא אָני! – אוֹמר אני ליוֹסף הצדיק ומַחזיק בּידוֹ.

– אֶת מי תּירא, שוֹטה שבּעוֹלָם? – אוֹמר לי יוֹסף הצדיק ולוֹעֵס בּדרךְ־הילוּכו אֶת פרוּסַת החַלָה אשר נתתּי לוֹ. – שם תּהיֶה סעוּדה כּיד המלךְ, שם תּשמע שירים נאִים, אשר נשיר כּוּלָנוּ… הוֹי, מַה מתוּקה חַלָה זוֹ שלָכם! טעם גן־עֵדן! כּוּלָה נמַסה בּפּה כּחמאָה! תּמהני עליכם, שאַתּם רוֹאִים בּעֵיניהם מַאכל־תּאוָה

זה ואֵינכם אוֹכלים אוֹתוֹ!

– גם לָזאת יִקרא מַאכל־תּאוָה! – אני אוֹמר בּגוֹדל־לבב. – בּביתנוּ אוֹכלים חַלָה גם בּימוֹת החוֹל.

– חַלָה בּימוֹת החוֹל? – אוֹמר יוֹסף הצדיק ולוֹקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ. – וּבשׂר?

– בּכל יוֹם! – אני אוֹמר.

– בּכל יוֹם? – אוֹמר הוּא וּבוֹלע רוּקוֹ. – ואני אֵיני

טוֹעֵם טעם בּשׂר אֶלָא פּעם אַחַת בּשבוּע, בּיוֹם השבּת. וגם נס זה לא בּכל שבּת מתרחש, לי שלא בּכל שבּת אני זוֹכה לשוּלחָנוֹ של עשיר. כּשאני מתגלגל לביתוֹ של קבּצן, אני אוֹכל גם בּשבּת קדחת.

– מַה פּירוּשה של אכילת קדחת? – אני שוֹאֵל. – כּיצד אוֹכלים קדחת?

– פּירוּשה של אכילת קדחת אֵינךָ יוֹדע? פּירוּשה, שאוֹכלים מַכּוֹת, – מַסבּיר הוּא לי. – אָדם שאֵין לוֹ מַה לאכוֹל,

על־כּרחוֹ הוּא אוֹכל מַכּוֹת. מתפּרנס אני מן הצדקה, ממַתּנת אחרים. עוֹזר השַמש, תּבוֹא עליו בּרכה, תּוֹמךְ בּי תּמיד, גוֹרם לי פּעם פּרוּסַת לחם וּפעם תּפּוּח־אדמה. יהוּדי יקר הוּא עוֹזר זה, בּעל נפש עדינה! הלא מַכּיר אַתּה אוֹתוֹ? הוּא הוּא אֶסתּר המַלכּה…

– ואַיֵה אָביךָ? – אני שוֹאלוֹ.

– אֵין לי אָב.

– ואַיה אִמךָ?

– אֵין לי אֵם.

– אַיֵה סבךָ? סבתךָ?

– אֵין לי סב, אֵין לי סבה.

– דוֹד? אוֹ דוֹדה?

– אֵין לי דוֹד, אֵין לי דוֹדה.

– אָח? אוֹ אָחות?

– אֵין לי אָח, אֵין לי אָחוֹת, אֵין לי קרוֹב, אֵין לי גוֹאֵל – אֵין לי אִיש! יָתוֹם אָני!

אני מציץ עליו מן הצד ונוֹשׂא עֵינַי למרוֹם, אֶל הלבנה, ונדמה לי בּרגע זה, כּי פּניו וּפני הלבנה מַראֶה אֶחָד לָהם וצבע אֶחָד. ואני מתקרב אֵלָיו יוֹתר, וּשנינוּ נוֹשׂאִים אֶת רגלינוּ הקטנוֹת ורצים אַחרי החבוּרה בּזריזוּת רבּה.

ה


– כּאן דירתוֹ של המלךְ אחשורוֹש! – אוֹמר לי יוֹסף הצדיק, ואָנוּ יוֹרדים כּוּלָנוּ לתוֹךְ בּית קטן ואָפל, שגגוֹ מכוּסה עפר.

– פריידה־אִיטה, רדי מעל המיטה! – קוֹרא המלךְ אחשורוֹש בּכניסתוֹ אֶל אִשתּוֹ, אִשה ידוּעת־חוֹלי וּמכעכּעת, שבּשעת שיעוּלה היא

תּוֹפסת בּידה האַחַת אֶת ראשה וּבידה השניה אֶת לבּה. בּני החבוּרה, שכּל

היוֹם היה עסקם בּשירים, התרגלוּ אֶל החרוּזים כּל־כּךְ, שאֵינם יכוֹלים שוּב להוֹציא דבר מפּיהם בּלא חָרוּז.

– בּעלת־הבּית הכּבוּדה, היפה והחמוּדה, הוֹציאִי־נא לסעוּדה, לכבוֹד עוֹלי־רגָלים, אֶת הדגים המפוּלפּלים בּפילפּלים וּבצלים!

– אוֹמר ממוּכן אַף הוּא בּדרךְ שיר וּמפזר אֶת חרוּזיו בּיד נדיבה. –

חַלת־פּוּרים הבאנוּ אִתּנוּ, גם עוּגוֹת־המן יֵש משלָנוּ, וּרקיקים טוֹבים ורכּים, וּשאָר מיני מַמתּקים, וצפּיחיוֹת בּדבש, וּבקבּוּק ייש, בּדוּק

וּמנוּסה, העניק לָנוּ רב זוּסי… עמוֹד, ידידי, מרדכי היהוּדי, פּתח לָנוּ אֶת האַמתּחת, ורד לבאֵר־שחת!

– עד שאִרד לבאֵר־שחת, מוּטב שאֶעמוֹד על רגל אַחַת ואֶפתּח אֶת האַמתּחת! – משיב לוֹ מרדכי היהוּדי בּחָרוּז כּפוּל־שלוֹשה וגוֹחן להתּיר אֶת השׂק.

– זכרוּ אֶת הכּסף תּחילה, ואַחַר תּפנוּ אֶל האכילה! –

אוֹמרת לָהם וַשתּי. – מַניחים אַתּם אֶת המעוֹת, ועוֹסקים

בּחַיֵי־שעוֹת!

–כּל דברי וַשתּי אמת, אכילה וַחלוּקה – חלוּקה קוֹדמת! – קוֹרא המן, ואַחריו מַשמיעה אֶת חלקה גם אֶסתּר המַלכּה, ואַף היא בּחרוּזים.

ואוּלם כּיוָן שהגיע הדבר לידי החלוּקה עצמה, מיד פּסקוּ החרוּזים. הכּל מדבּרים דברים כּפשוּטם, דנים בּכוֹבד־ראש, כּדרךְ שאָר בּני־אָדם המדבּרים בּעסקי ממוֹנוֹת. דבר המוּבן מאֵלָיו, כּי אֶת החלק הגָדוֹל נוֹטל לעצמוֹ המלךְ אחשורוֹש. זוֹ חזקה היא לוֹ מדי שנה בּשנה, ואֵין להרהר אַחריה כּלל. ורק כּשמַגיעה שעתם של שאָר בּני החבוּרה לָבוֹא על חלקם, פּוֹרצת מַחלוֹקת בּיניהם. ממוּכן עוֹמד וּמַתריס כּנגד וַשתּי,

מתלהב וטוֹעֵן: בּמה זכוּ אבוֹתיה של וַשּתי כּל־כּךְ, שהיא מקבּלת חלק גָדוֹל ממנוּ? הכּל מוֹדים, שהוּא, ממוּכן, טוֹרח בּסעוּדה יוֹתר מכּוּלָם,

עוֹבד בּזיעת אַפּיו, מקפּץ כּל היוֹם על רגל אַחַת, מתרוֹצץ אֵילךְ

ואֵילךְ כּמטוֹרף, קוֹרא בּגָרוֹן וּמזמר, מדבּר גבוֹהה־גבוֹהה, משנן

לשוֹנוֹ וּמַשפּיע רוֹב חרוּזים על ימין ועל שׂמֹאל, – וכיוָן שמַגיעה שעת החלוּקה, מקפּחים אֶת שׂכרוֹ לעֵין השמש ונוֹתנים אֶת הבּכוֹרה לוַשתּי!

כּל־כּךְ לָמה? בּאשר וַשתּי היא ממקוֹרביו של המלךְ אחשורוֹש! חַייט ונַגָר עוֹשׂים תּמיד יד אֶחָת…

– הס, עז־פּנים! – צוֹעֵק המלךְ אחשורוֹש בּחמתוֹ. – יד לפה, חַמר שכּמוֹתךָ, מַצליף־סוּסים, זוֹפת־אוֹפנים, מַגלָב של קש, סַדן של עוֹר, אַפסר של נייר, יתד של זכוּכית שכּמוֹתךָ! וכי אוֹמר אַתּה להעיז פּניךָ בּפני המלךְ אחשורוֹש? הנה אָקוּם ואֶשפּוֹךְ מלוֹא הסאָה

מַכּוֹת־לחי לתוֹךְ אֵבוּס לסתוֹתיךָ, וידעתּ לפני מי אַתּה עוֹמד וּמי הם בּעליךָ!…

ממוּכן שוֹמע חרפּתוֹ וּמשתּתּק. כּל המשׂחקים נוֹשׂאִים

אֶת פּני המלךְ אחשורוֹש ונכנעים מפּני גערתוֹ, לפי שהוּא אָדוֹן לכוּלָם,

מַנהיג החבוּרה וּמוֹשלה. אָמנם מרדכי היהוּדי ממַלמל מיני דברים בּפני עצמוֹ, וכמוֹהוּ עוֹשׂים גם אחרים, שאֵין דעתּם נוֹחָה משׂכרם המוּעט,

אֶלָא שתּלוּנוֹת אֵלוּ נאמרוֹת בּלחש ועד אָזני המלךְ אחשורוֹש לא יגיעוּ.

ורק אֶסתּר המַלכּה בּלבד שׂמחה בּחלקה. משלשלת היא אֶת המַּטבעוֹת המעטוֹת לתוֹךְ כּיסה, מַשמיעה בּשעת מַעשׂה מלה של בּדיחוּת, וכל בּני החבוּרה שוֹכחים עֶלבּוֹנם. מַצהילים פּניהם וּמדבּרים שוּב בּחרוּזים.

– כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לעשירינוּ, כּכל הבּרכה אשר נביא לנשינוּ! – אוֹמר ממוּכן.

מתבּוֹנן אני אֶל מוֹשב המלךְ אחשורוֹש ואֶל מַעמַד

בּיתוֹ. בּאֶמצע הבּית עוֹמד שוּלחָן גָדוֹל, המכוּסה מַפה עבה אפוֹרה. מצד

אֶחָד, סמוּךְ לחַלוֹן, עוֹמד שוּלחַן־העבוֹדה ועליו כּלי־אוּמנוּת מפוּזרים, וּמן הצד השני – מיטת־עֵץ ישנה, כּוּלָה עמוּסה כּרים וּכסתוֹת הרבּה, המַגיעים עד התּקרה כּמעט. ליד התּנוּר דרגָש רחב. על הדרגָש רוֹבץ חָתוּל שחוֹר, קוֹפל כּפּוֹתיו תּחתּיו וּמנַמנם. מעל התּנוּר מציצים כּמה

זוּגוֹת עֵינַיִם – עֵינַיִם שחוֹרוֹת, כּחוּלוֹת ואפוֹרוֹת.

– רדוּ, מַמזרים! – קוֹרא לָהם יוֹסף הצדיק ורוֹמז לָהם

בּאֶצבּעוֹ. בּעלי העֵינַיִם השחוֹרוֹת, הכּחוּלוֹת והאפוֹרוֹת אֵינם

מסרבים לוֹ וצוֹנחים כּוּלָם בּזה אַחַר זה מעל התּנוּר בּכתנוֹתיהם הקרוּעוֹת, המכסוֹת אֶת בּשׂרם רק עד למַטה מטבּוּרם. יוֹסף הצדיק, כּפי הנראֶה, בּן־בּית הוּא כּאן, ולבּם של הקטנים גס בּוֹ, לפי שכּל הילָדים הערוּמים נגָשים אֵלָיו, כּכּבשׂים הלָלוּ, מַרכּינים אֵלָיו אֶת ראשים

המסוּלסלים, עוֹמדים וּמַמתּינים, שיחליק עליהם בּידוֹ.

– רעֵבים אַתּם? – אוֹמר לָהם יוֹסף הצדיק. – עוֹד מעט ונֹאכל כּוּלָנוּ. הרבּה דברים טוֹבים הבאנו לָכם היוֹם לסעוּדה.

והוּא מוֹנה לָהם אֵת כּל הדברים הטוֹבים, שהביאוּ לָהם

לסעוּדה. הכּבשׂים הקטנים מציצים זה בּפני זה, בּוֹלעים רוּקם לתיאָבוֹן ולוֹקקים שׂפתיהם בּלשוֹנם. ויוֹסף הצדיק עוֹמד עליהם, מַחליקם על ראשיהם המסוּלסלים, ואַף הוּא בּוֹלע רוּקוֹ ולוֹקק שׂפתיו כּמוֹהם. כּוּלָם

עֵיניהם לשוּלחָן, מחַכּים וּמצפּים לאכילה. והנה שמַע אלוֹהים אֶת

תּפילתם. המלךְ אחשורוֹש נוֹטל אֶת הבּקבּוּק בּידוֹ, מוֹזג לעצמוֹ אֶת

הכּוֹס הראשוֹנה ושוֹתה לכבוֹד “חַג הפּוּרים הקדוֹש”. אַחריו שוֹתים שאָר

בּני־החבוּרה אִיש אֶת כּוֹסוֹ בּזה אַחַר זה. הכּל יוֹשבים אל השוּלחָן, מגָדוֹל ועד קטוֹן, חוּץ מאֵשת המלךְ אחשורוּש, פריידה־אִיטה, העוֹסקת ליד התּנוּר. אפילוּ החָתוּל השחוֹר גם הוּא ניעוֹר מנימנוּמוֹ, קפץ מעל הדרגָש, זקף גבּוֹ מתּוֹךְ פּיהוּק וקרב ועמד ממוּל השוּלחָן עוֹמד וּמחַכּה לראוֹת, אוּלי תּתגלגל גם לוֹ זכוּת כּל־שהיא מסעוּדה נפלָאָה זוֹ. אני ויוֹסף הצדיק גם הכּבשׂים הערוּמים, בּעלי הראשים המסוּלסלים, יוֹשבים כּוּלָנוּ על סַפסל אָרוֹךְ נכה־רגלים, הצוֹלע וּמתנוֹדד. הסַפסל הצוֹלע הזה מבדח אֶת דעתּנוּ כּל־כּךְ, שכּוּלָנוּ נוֹתנים אֶת קוֹלנוּ בּצחוֹק. ורק עתּה מַשגיחים בּי בּני־החבוּרה וּתמהים עלי: פּנים חדשוֹת אֵלוּ מי הן?

– מַה טיבוֹ של פּרי זה? – שוֹאֵל המלךְ אחשורוֹש.

יוֹסף הצדיק מסַפּר לָהם, מי אני וכיצד בּאתי לכאן. הענין הזה, כּפי הנראֶה, לרצוֹן הוּא לבני־החבוּרה, לפי שכּל אֶחָד מהם נגָש אֵלי, טוֹפח לי על שכמי, צוֹבט לי בּלחיִי ופוֹסק עלי פּסוּקוֹ, והכּל בּחרוּזים. בּין כּה וָכה והסעוּדה החלה. פריידה־אִיטה מַגישה מן התּנוּר אֶל השוּלחָן דגים מפוּלפּלים בּיוֹתר, מבוּשלים בּתפּוּחי־אדמה. ואַף־על־פּי שדגים אֵלוּ אֵינם מתוּבּלים בּכל מיני תּבלין, כּאוֹתם הדגים של סבי רב מאיר, מכּל־מקוֹם נראֶה לי טעמם יפה מאוֹד. ורק חסרוֹן אֶחָד אני מוֹצא בּהם, שמלאִים הם עצמוֹת דקוֹת וחַדוֹת. אבל כּנגד זה מַעלָה יתירה לָהם, שהכּל אוֹכלים אוֹתם מתּוֹךְ קערה אַחַת – והדבר הזה אָמנם מוֹצא חן בּעֵיני. הכּל תּוֹקעים אֶת מזלגוֹתיהם למקום אֶחָד, והשׂמחה רבּה. לאַחַר

אכילת הדגים מוֹזגים בּני־החבוּרה כּוֹס שניה ושוֹתים וּמברכים זה אֶת זה לחַיִים, והשׂמחה הוֹלכת וּגדלה. הכּל קמים מעם השוּלחָן, אוֹחזים אִיש

בּיד חברוֹ, יוֹצאִים כּוּלָם בּמחוֹל ומזמרים יחד זמר נאֶה:

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!

מֶה חַיֵּינוּ וּמָה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל צָרוֹת מְנָת־חֶלְקֵנוּ!

– זמר יוָני! – צוֹוח מרדכי היהוּדי מתּוֹךְ התלהבוּת. – זמר יוָני זמרוּ לי!

וּבני־החבוּרה פּוֹתחים בּמין זמר, שחציוֹ יהוּדי וחציוֹ יוָני, רוֹקדים בּשעת מַעשׂה וּמוֹחאִים כּפּים:

עֵת לָטַעַת וְעֵת לִצְמוֹחַ –

עֵת לַעֲלוֹץ וְעֵת לִשְׂמוֹחַ.

עֵת לְרַקֵּד וְעֵת לִשְׁתּוֹת –

עֵת לָדַעַת אֶת־כָּל זֹאת:

אָנוּ בָנֶיךָ, וְאַתָּה אָבִינוּ;

אָנוּ צֹאנֶךָ, וְאַתָּה רוֹעֵנוּ;

אָנוּ שׁוֹתִים כּוֹס לְחַיִּים,

וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם!…

– הרוֹאֶה אַתּה, מַה טוֹב וּמַה יפה אֶצלנוּ? – אוֹמר לי

יוֹסף הצדיק, שכּבר השקיט אֶת רעבוֹנוֹ ונתחַדש ונַעשׂה שׂמח וטוֹב־לב. והוּא מוֹזג כּוֹס ייש, שוֹתה בּעצמוֹ ומַשקה גם אוֹתי, והוּא תּוֹפס לי בּידי וּמוֹשכני אַחריו לרקד בּחבוּרה. אֵיני יוֹדע, מאַין בּאָה עלי

רוּחַ־שׂמחָה, ורק מַרגיש אני, כּי זחה דעתּי עלי, כּי טוֹב לי, טוֹב לי פּה עד אֵין קץ! וּפתאוֹם…


ו


פּתאוֹם נפתּחה בדלת, ואני רוֹאֶה אֶת אַבּא ואֶת רבּי רב אִיצי בּאִים. ראִיתים – וּפרחה נשמתי. מה חָשב עלי אַבּא אוֹתה שעה, כּשראני רוֹקד עם כּל בּני־החבוּרה, – אֵיני יוֹדע. רק ראִיתי, כּי עמד בּמקוֹמוֹ כּנטוּע, הבּיט אֵלי, אֶל בּני־החבוּרה ואֶל רבּי. ורבּי הבּיט

אֵלי, אֶל בּני־החבוּרה, ואֶל אבאּ. ואני הבּטתּי אֶל אבּא, אל בּני־החבוּרה ואֶל רבּי. וּבני־החבוּרה הבּיטוּ אֶל אַבּא, אֶל רבּי

ואֵלָי. יצא ממוּכן לקראת האוֹרחים וּפנה אליהם ואָמַר בּדרךְ שיר, כּדרכּוֹ:

– בּרוּכים הבּאִים, לָמה תּעמדוּ נדכּאִים? קרבוּ הלוֹם,

הלא פּוּרים היוֹם! וזה לָכם האוֹת, הרי אני מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת, שתוּ לעֵיני כּל העֵדה, שׂמחוּ כּי נמצאָה האבדה…

וממוּכן מַגיש לאַבּא כּוֹס ייש וּמיני תּרגימה. אַבּא

דוֹחה אוֹתוֹ מעם פּניו בּלא אוֹמר וּדברים. ואוּלָם ממוּכן אֵינוֹ חוֹשש

לָזה וּמוֹסיף לדבּר:

– הנגיד רב אָשר, האִם בּעֵיניךָ לא אֶכּשר? אִם כּן, אֶשתּה לבדי בּתשוּאוֹת־חן, ונֹאמר אָמן!

וּממוּכן מריק אֶת כּוֹס הייש אֶל גרוֹנוֹ וּמזמר זמר לכבוֹד אַבּא:

אַף כִּי קַבְּצָן אָנִי,

אֶרְקוֹד כְּנֶגְדֶּךָ;

אַף כּי עָשִׁיר אָתָּה,

כֶּלֶב נִקְרָא שְׁמֶךָ!

אַף כִּי אֶבְיוֹן אָנִי,

שָׁר אֲנִי בַּשִּׁירִים;

אַף כִּי נָגִיד אָתָּה,

מְקוֹמְךָ בֵּין חֲזִירִים!…


– מרדכי היהוּדי, לָמה תּעמוֹד מרחוֹק ותחבּוֹק ידיךָ? קוּם קרא “מי־שבּירךְ” לעשירי העיר וּגביריה וּשתה כּוֹס לכבוֹדם!

וּמרדכי היהוּדי אֵינוֹ מסרב, עוֹמד וּמוֹזג לעצמוֹ כּוֹס ייש וּמברךְ אֶת עשירי העיר וּגביריה בּקוֹל רם וּבניגוּן:

– מי שבּירךְ – יֵרדוּ שאוֹל כּקוֹרח! כּקוֹרח יֵרדוּ

שאוֹל – בּבכי יִתּנוּ קוֹל! קוֹל יִתּנוּ בּבּכי – תּימרט לָהם לחי! לחי

לָהם תּימרט – לא יִשאֵר לָהם שׂריד! שׂריד לָהם לא יִשאֵר – כּתּבן יִהיוּ

לבעֵר! לבעֵר יִהיוּ כּתּבן – יִגפוּ רגליהם בּאֶבן! בּאֶבן יִגפוּ רגליהם

– פּישפּשים יעלוּ בּבתּיהם! בּבתּיהם יעלוּ פּישפּשים – בּמעֵיהם יִהיוּ

חָשים…

– לָמה תּחריש, רב אָשר, ולא תּשיב לָהם כּגמוּלָם? –

קוֹרא רבּי רב אִיצי, כּשהוּא שוֹאֵף מלוֹא קוּמצוֹ טאבּאק וּמַקיש שתּי

אֶצבּעוֹתיו זוֹ בּזוֹ בּאַויר.

– וכי אֵינךָ רואה, ששיכּוֹרים הם? – משיב לוֹ אַבּא, כּוּלוֹ נסער מרוֹב כּעס. והוּא תּוֹפס לי בּידי בּכל כּוֹחַ, עד כּי חָש אני כּאֵב בּזרוֹעי, ואָנוּ יוֹצאִים שלָשתּנוּ מבּית המלךְ אחשורוֹש בּלא

בּרכה. בּחוּץ עוֹמד אַבּא רגע, נוֹתן בּי אֶת עֵיניו וחוֹלק לי שתּי

מַכּוֹת־לחי יפוֹת ונאמנוֹת.

– הא לךָ, – הוּא אוֹמר, – וקבּל מידי לפי־שעה נתינה זוֹ עד לחשבּוֹן. ואוּלָם אַל־נא יִפּוֹל לבבךָ: שׂכרךָ הרבּה מאוֹד! עיקר ענשךָ יבוֹא לךָ אַחַר־כּךְ, מידי רבּךָ… שמעֵני, רב אִיצי! הרי אני מוֹסר אֶת זה לידיךָ – כּוּלוֹ בּרשוּתךָ הוּא. ואַתּה עשׂה בּוֹ

כּרצוֹנךָ, הלקהוּ עד כּמה שידךָ מַגעת – עד שפךְ דם! הנשמע כּדבר הזה? בּחוּר כּמוֹתוֹ, בּן תּשע שנים כּמעט! לָכן אַל תּחוֹס עליו ואַל תּחמוֹל!

למַען יֵדע וּלמַען יִזכּוֹר כּל ימי חַייו ולא יוֹסיף עוֹד לָרוּץ אַחרי

חבר־לצים, אַחרי קבּצנים נבזים, עזי־פנים ועזי־מצח, להדאִיב אֶת נפש אבוֹתיו ולהשבּית אֶת שׂמחַת החָג לכוּלָנוּ!…

שוֹמע אני אֶת מוּסרוֹ של אַבּא ואֵיני מוֹריד אפילוּ דמעה אֶחָת, ורק מַרגיש אני, כּי לחיִי בּוֹעֶרת כּאֵש ולבּי נהפּךְ והיה לאָבן. אֵינני מהרהר בּענשי, הצפוּי לי בּביתנוּ מידי רבּי. אֵינני שׂם אֶת לבּי לכל זה. לבּי וכל מַחשבוֹתי נתוּנים עתּה לאנשים אחרים וּלבית אַחר – לבית המלךְ אחשורוֹש, ליוֹסף הצדיק, להכּבשׂים הקטנים, בּעלי הראשים המסוּלסלים, אשר עזבתּי מאַחרי, וּבאָזנַי חוֹזר ונשנה, חוֹזר והוֹמה הזמר הנחמד, הזמר היוָני:

אָנוּ בָנֶיךָ, וְאַתָּה אָבִינוּ;

אָנוּ צֹאנֶךָ, וְאַתָּה רוֹעֵנוּ;

אָנוּ שׁוֹתים כּוֹס לְחַיִּים,

וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם!…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!