א

האניה הענקית “אימפריס”, נלחצה לכל אורכו של הרציף כתנין רב-מידות. האנשים אשר שקקו על ידה והתרוצצו טרודים, נראו כחגבים אשר נתכנסו לחול לכרכר מסביב לחית-פלאים אגדית. נוסעים למאות נהרו ונדחקו, כשאחריהם נישרכים ונושמים בכבדות הסבלים עמוסי המזוודות. על המעקה מסביב עמדו גחונים מאות הנוסעים, אשר כבר תפשו להם את מקומותיהם בתאים, ועלו להביט מתוך סקרנות במתרחש למטה, או שצעקו ונפנפו בזרעותיהם למכירים וקרובים, אשר באו להיפרד מהם.

כאשר סידר מיכאל את חפציו בתאו, נזדרז והאיץ במלוויו לעלות לסיפון. “כאן מחניק” – אמר. אך בעצם חושש היה, שמא תבוא דורוטי ולא תמצא אותו באניה ענקית זו, שאפשר בנקל לתעות במסדרונותיה כמו במבוך. מיכאל הקשיב בקושי לדברי המשוחחים אתו, אם כי חייך אליהם מתוך אדיבות וחיבה; נתון היה כולו בהרהוריו על דורוטי, שאיחרה לבוא והדבר ציער אותו מאד. כעבור שהות-מה והיא לא הופיעה, היתה נפשו מרה עליו ביותר, ופניו קדרו. דמות אחת בין הנוסעים העולים, שדמתה במקצת לדורוטי, הרטיטה את לבו ומוכן היה לרוץ לקראתה. משעמד על טעותו, כבש את עיניו בקרקע: “לא עמדה בדיבורה”…

– תסלחו לי רגע – פנה מיכאל לידידיו – עלי לרדת לתאי לקחת דבר-מה.

חושש היה שמא ירדה דורוטי לחפשו בתוך תאו. הוא גלש למטה, לאולם, חלף בפרוזדור הארוך, נתקל בזקן קפדן, שנזף בו על מרוצתו, אך הוא לא השגיח בו ונחפז לדלת תאו. איש לא חיכה לו. התא היה ריק ועל גבי מזודותיו הבהיקו כסוף פסוק התויות הכחולות: “יפו ויא פורט-סעיד”.

– לכל הרוחות – קרא – לא באה וחסל!

הוא התאמץ להשתחרר מהרהוריו עליה ולא הצליח. האכזבה היתה מרה מכפי שיוכל להפיגה על ידי השבעה הגיונית קרה; דיכדוכו גבר וצר היה לו, צר על שלא באה הנערה להיפרד ממנו; צר היה לו על שלא יוכל לראות בפעם האחרונה את פניה הצחים, הקורנים באור פנימי, גנוז.

הוא חזר ועלה למעלה. מלויו החביבים, שניטפלו אליו, היו עליו למשא באותם רגעים, ובוחר היה להשאר לבדו, לשקוע באין מפריע באכזבתו ולהתמכר להרהוריו הנוגים, הכוססים אותו. עצבני היה, ומפעם לפעם נתרטטו שרירי לחייו ועפעפי עיניו מתוך מתיחות, שלא הלמה כלל את גילו הצע­­­­­יר. עיניו השחורות הביטו ניכחו ופניו חיוורים היו. כל פנייה או תנועה יתירה הרגיזה אותו עד כדי לעורר את כעסו.

בן עשרים ושש היה מיכאל בעמדו להפליג לארץ מטרתו, לחזור למולדתו, לאחר שסיים את חוק למודו, והוא עייף ועצבני. בעיות קיום ולמוד בתנאים של מתח ובהילות מתמדת מסכו לתוך נפשו אי-שקט ועצבנות שהרסו במקצת את בריאותו; הפגישות האחרונות עוד הוסיפו הרס על הרס, וזקוק היה מיכאל למנוחה גמורה, כדי שיוכל להתגבר, להבריא ולהעמיס על גבו מחדש את עול החיים. את כל מיבטחו שׂם בארצו אשר אליה נשא את נפשו, כהיחפז חיה פצועה למאורתה. הוא ביקש לנוח בדרכו באניה, ושם – חפשי מעולו של העבר הזעוף, נתון רק בתוך עולמו הוא, עובד ומכוון את לבו ונפשו לחיים החדשים המתרקמים שם, מקווה היה לשוב לאיתנו ולחזק את עצביו המתוחים, כאותו מלח החוזר ודורך את חבלי הפרשים עם חלוף הסופה המשתוללת. הנערה – אשר עליה הירהר ברגעים האחרונים לפני ההפלגה – לא הופיעה. בינתיים עבר אחד המשרתים, מכריז ומודיע:

עוד עשרה רגעים מפליגה האניה!

כאשר נשאר לבדו, תפש לו מקום על יד המעקה. הרציף מוּאר כולו באור חשמל, המה מהמוני אנשים, אשר באו ללוות ולהיפרד מאת הנוסעים. בעיקר התהוללה קבוצת תיירים, אשר יצאה לסיור בחופי הים התיכון. הם הפכו את ענין הנסיעה להתפרצות חגיגית, הפריחו זה לזה קונפטי וסרטי נייר-צבעונין; קריאות הפרידה שלהם, קריאות שמחה ועליצות, פלחו את חלל האויר והחרישו את האזנים; צעקנות אמריקאית מובהקת היתה טבועה באנשים האלה, וחדוות החיים ביצבצה מכל תנועותיהם. כגורל בפני עצמו, גוף אשר דאגותיו מרובות ודאי פי-עשרה מאלה המפליגים לשם תענוג, עמד יהודי אחד, גבוה ובעל זקן שחור, קלסתר גזעי, אשר נמנה על קבוצת העולים ארצה; הוא גחן על פני המעקה, כאשר הכיר את אחיו, אשר עמד עדיין למטה, קרא אליו בקול:

– לייבוש! מ’האט מיך אפגינארט!…*¹

חייך מיכאל לעצמו במרירות: “גם אותי רימו”…

עדיין מהרהר היה בדורוטי. למטה עמדו מלוויו, שניפנפו אליו בידיהם, ואילו הוא עמד כשקוע במשהו רחוק מזה, אם כי החזיר להם בנענוע זרועו, מהרהר היה באותה נערה אשר טרדה אותו באופן כל כך אכזרי ומכזיב.

האניה השמיעה את המיית צפירתה הצרודה, בנהמת חיה קובלת ומחרידה. לאיטה זזה, ניתקה מן החוף, כשהיא חותרת בכבדות לתוך מימי ההודסון. הנוסעים שעל גבי הסיפון וקרוביהם על הרציף עמדו הפעם דוממים יותר, מציצים בפני הוודאות המפרידה, כשהם ממשיכים להניע בזרועותיהם ולנופף בממחטות הלבנות, אשר לאור החשמל דמו לסיעות יונים ממריאות.

משנתרחקה האניה מן הרציף, העיף מיכאל מבט אחרון לעבר מקרצפי-השחקים שבמנהטן, אשר נראו כגושים מגובבים ושיאיהם מוארים על ידי תאורה מרהיבת-עין; הם הבהיקו ונראו כפולחים את חלל השחור הרובץ עליהם מסביב; נהדר, מושך את העין ומרהיב ביפעתו, הזדקר בנין ה“אמפייר סטייט בילדינג”, אשר לאורך קומותיו העליונות נסתמנו קוי-אור אדומים ושיאו המואר דמה למגדלור עוטה הוד.

– גוד בּיי, ניו-יורק… – לחשו שפתיו – גוד-ביי…

הפעם לא הביט באדישות לעבר הכרך האדיר הזה. הפרידה לא העיקה עליו ביותר, אך משהו זע בלבו, כאשר החלה האניה מתרחקת. לא ידע מיכאל, אם גרם לכך הסבל, שעבר עליו במקום הזה, או שהיה גלום בהרגשה זו קצת מן הגעגועים המתעוררים כרגיל למקום, אשר אליו קשור האדם בכמה וכמה זכרונות מדאיבים ומרנינים כאחד.

שעה ארוכה עמד על גבי הסיפון. האניה חתכה את קרום הדממה, שהקריש עליה הנהר, עד שנחלצה לבסוף מזרועות חופיו המנצנצים וחרגה לתוך זעף האוקינוס האטלנטי. הנחשולים החלו מתדפקים אל דפנותיה, וגם האניה הענקית החלה חגה ונעה. רוח פברואר צוננת נשבה והרטיטה את גוו. מיכאל מהר לרדת לתוך תאו, העלה את אור החשמל, צנח עייף במקצת על דרגשו והליט את פניו בכפות ידיו. הרהוריו הטילוהו שוב, אחורנית, לאותה נערה – – –

ב

לפני שנה ניתקל בה. הוא עמד לסיים אז את חוק למודיו כמהנדס, והיה את נפשו לחזור מיד, לאחר הסיום, לארץ-ישראל, אלא שמצבו בשנתיים האחרונות היה דחוק ביותר והוצאות הנסיעה טרם היו בידו. אחיו – פרדסן וסוחר כאחד – אשר תמך בו לראשונה ביד נדיבה, נסתבך לבסוף בעניני קרקע שריח ספסרות נדף מהם; הלהיטות אחרי הון מתוך קפיצת-הדרך היתה בעוכריו והוא נכשל. לפתע מצא את עצמו מוקף נושים… פרטים אלה נודעו למיכאל מתוך מכתב שקיבל מבת אחיו. מכתב זה שימש לו כהודעה שאין לו על מי לסמוך להבא אלא על כוחותיו הוא. מיכאל הטיל את עצמו מיד לתוך זרועות הכרך, על מנת למצוא עבודה כל שהיא – ולאו דוקא מקצועית – שתאפשר לו לסיים את למודיו וגם לחשוך*² את הכסף הדרוש להוצאות הדרך בחזרה.

חלפו עליו שנתיים קשות תוך עבודה מאומצת ושקידה על למודיו. הוא נאלץ לכלוא בחובו את געגועיו העזים לאותה ארץ קטנה שטופת שמש, השוכנת לחוף הים התיכון, לבני משפחה, ריעים, נוף הארץ, ולשאר הפרטים הקטנים המתרחשים על רקע המאבקים והמהווים את ריקמת המולדת שבנפש; הוא נאלץ לעצור ולרסן את דמיונו החורג לקראת מעשיו להבא כמהנדס במולדת, שכל צעד ושעל בה משוועים ליד בונה. הוא ניתנסה בעבודות קשות ומרות, ולבסוף, כאשר נזדמנה לו עבודה ב"שאפּ', לא הקפיד על טיבה והחל צובר את הכסף הדרוש לו להוצאות הנסיעה.

וכאן, בשאפ, הכיר את מיסטר בראון – ה“בוס”, אחד מאותם “סלף מייד מַן” שחמקו ועברו דרך כל שבעת מדרורי הגיהנום שבכרך זה, למדו את תורת החיים, עלו לגדולה, והפכו את החיים גיהנום לאחרים… שאפ זה שימש למיכאל שלב נוסף ומועיל מאד לפני צאתו לדרכו החדשה, ואם כי הביט על חייו כאן כעל מעבר, לא הסיח את לבו ודעתו גם מהפרטים שהיוו את המצב הסוציאלי של השאפ ואנשיו. המקום היה לו לזרא לבסוף, ועל אף מצוקתו יתכן שהיה בועט בו בבוס זה ובמשטרו המחפיר, אלא שכאן הקרינה לו את פניה דורוטי, ופרט זה עיכב בעדו…

עסקיו של מיסטר בראון גאו ופרצו. הוא הרחיב את השאפ, הכניס שורה של מכונות נוספות, קיבל פועלות, גזרים, והחל מנצח על העבודה מבוקר עד ערב, כשהחיגר, עוזרו, מתרוצץ על ידו ושניהם צווחים, נוזפים ומאיימים גם בפטורין. בראון הפיץ יפה את תוצרתו וצבר הון; בהארלם – רובע הכושים – פתח חנויות לממכר בגדים, ושלח לשם את החליפות הגרועות ביותר, הפגומות, אלו שערכן מך לגבי בעלי-טעם. בראון סמך על הכושי שאינו בררן ביותר והמשלם את המחיר הנקוב בלי לעמוד על המקח ועל הפגם…

התרומות והנדבות שבראון החל לחלק ביד נדיבה הוכיחו כי אכן הצליח בעסקיו. מיכאל למד לדעת את הפרטים האלה מתוך המכתבים שהכתיב לו בראון באידית. עתים ביקש ממנו לכתוב אי-אלה מכתבים עברית. בראון שהיה בוּר גמור אהב להתערב בעניני העדה ברובע שבו גר, ולא נח ולא שקט עד שנבחר לפרזידנט בבית-הכנסת ובידיו רוכזו כל העניינים, אם כי הדבר עלה לו בסכומים ניכרים. רוצה היה בראון שידובר בו, ששמו יתנוסס על דפי העתונים בשעת מגבית או אספה חשובה, לפיכך התענין במוסדות צבור ובמפעלי צדקה המשווים כבוד למטפלים בהם.

הבריות, מכיון ששמעו שמו של נדבן חדש, החלו מתדפקים על פיתחו, ומריצים אליו מכתבים לעשרות. את המכתבים הכתובים אנגלית פענחה לו מזכירתו, ואילו המכתבים שנכתבו אידית או עברית (כי הבריות שפנו אליו לא העלו על דעתם שיש להם ענין עם בוּר) הביאוהו תמיד במבוכה וזקוק היה לחסדי מישהו, בעיקר אם הכתב היה נפתל ולא ברור ביותר.

כאשר החל מיכאל עובד בשאפ ולבראון נודע שהבחור יודע פרק בעברית, ניצנץ רעיון במוחו כי אפשר לנצלו כמזכיר נוסף. יום אחד עבר על ידו, בשעה שהעבודה לא היתה דחופה ביותר, רמז לו ללכת אחריו, הכניסו לתוך תאו הקטן, הסמוך למשרדו, שקע בכורסת העור הגדולה כשהוא משכל רגל על רגל, והורה למיכאל שישב גם הוא על הכסא הסמוך. ישב מיכאל משתאה ומחריש. בראון חייך אליו (בפעם הראשונה) והצית אש בסיגריה והחל סח כעל ענין של מה-בכך:

– כפי שאתה רואה, ידידי הצעיר, הריני בדרך כלל אדם טרוד מאד. לא תמיד שעתי פנויה ואין לי אפשרות להיענות לכל דורשי במדה הנאותה. וכידוע לך מתדפקים רבים על דלתי ומשביתים את מנוחתי. זה רוצה תרומה למוסד פלוני, וזה רוצה בנדבה לישיבה אלמונית, למושב-זקנים, לתלמוד-תורה; ובאים גם סתם יהודים טובים, רבנים, מלמדים, בטלנים, רובם עניים מרודים, קבצנים, ואין להשיב, חלילה, את פניהם ריקם, כי – (רצה להתהדר בפני מיכאל ולהראות לו שגם הוא יודע פרק ב“אותיות קטנות”) – “יודע צדיק נפש בהמתו”, גם אני זקוק הייתי בימי עלומי למתנת בשר-ודם… בקצור, מבלבלים לי את המוח בעל-פה ובכתב ואין לי הסבלנות הדרושה לענות לכל אחד על מכתבו, כי אדם טרוד ומבולבל אני, כפי שעיניך רואות.

– כמובן, – נענה לו מיכאל מתוך אדיבות.

– ובכן, הרי בקשתי שטוחה לפניך, שתקדיש לי שעה או שתים ביום ותערוך לי בכתב את התשובות הדרושות, כי אם עלי לענות בעצמי הריני דוחה את התשובות, וסופי לא להיענות כלל, וכדי בזיון!

מאותו יום ואילך היה מיכאל רגיל להיכנס לתאו של מיסטר בראון ולהקשיב להכתבותיו המשעממות, התפילות, אך שמח היה לעשות את העבודה הזאת, כי לעתים קרובות היה מזדמן במחיצתה של מיס דורותי ווייט, מזכירתו של בראון, שעבדה במשרד, מעבר למחיצה.

דורוטי קסמה לו בכל הליכותיה ששפעו נועם וחן. הוא התחקה אחריה במבטי עיניו, וארב לכל תנועותיה; הוא הסתכל בה בגנבה וחמדה בלבו כאשר לא חמד אשה מימיו. לתקתוק מכונת הכתיבה שלה, שפיזרה את אותיותיה על גבי צחור הנייר בקצב רהיט, הקשיב כמו למנגינת פלאים. מיכאל הסתכל בה מתוך כיסופי גבר ראשוניים, בה ובשמלותיה הנאות שהחליפה תכופות, ואשר נועדו להבליט את חמודות גווה הענוג, הרך.

בכל יום שלישי לשבוע הופיעה דורוטי וחלפה בין שורות הפועלים והפועלות. כשהיא נושאת על גבי מגש עץ קטן את המשכורות הנתונות במעטפות קטנות שעל גבן נרשמו הסכומים בעצם כתב ידה הדק, האלכסוני. היא לא הכריזה את שמות האנשים, כי בשאפ ניתן לכל פועל מספר, וכך נהגה בחלפה:

– מספר 10!

פועל קשיש זוקף את עיניו ומושיט את ידו.

– מספר 13!

נערה חיוורת שעיניה שחורות כפחם מושיטה את ידה.

– מספר 19!

גַזָר כפוף מיישר את גבו ומושיט את ידו השעירה.

– מספר 50!

ראש קירח מתנשא מעל ערימת הארג.

וכך האלה, הלאה. בעיני מיסטר בראון התקיימו מיספרים, בלי לדעת שבכל אחד מהם גלומה נפש חיה, שמאוויים לה משלה, כסופים, כשלונות וחדוות. רק אחדים מפועליו הכיר בראון וידע את שמותיהם, ואילו השאר – דיים אם מצאו חן בעיניו בעבודה…

דורוטי עמדה מיד על טיבו של מיכאל. היו בו קוים אציליים שהיפלו אותו מן השאר ושיוו לו הכרת-ערך. מתוך כמה שיחות חטופות למדה משהו על עברו וכיבדה את שאיפותיו. כאשר עברה על ידו בשעת חלוקת המשכורות, היתה פונה אליו בבת-צחוק קלה ומטעימה:

– הרי שלך לפניך.

הפלייה זו רצופת תשומת-לב ללא נקיבת מספרו, הריצה את דמו בעורקיו ברהיטות יתרה, והוא היה מתרגש קמעה. הוא הביט אחריה בחלפה הלאה בין השולחנות בתוך רעש העבודה ואבק השאפ, עד שנעלמה מעיניו ונבלעה במשרד. מיכאל היה משתדל לעבוד במצב שיוכל להשקיף אליה מבעד לאשנב הפתוח, הקרוע במחיצת המשרד, ולראותה לפחות ראייה חטופה.

אך היא הגיחה בו וביחסו המיוחד אליה, ונוהגת היתה להצטחק אליו בחביבות יתירה, כשפניה הצחים מוארים לפתע כמו מתוך אור גנוז, פנימי. אך בדרך-כלל התפלא מיכאל לראות את הרצינות הנסוכה על פניה; בעבודה, או בהימצאה לבדה, שוקעת היתה בשתיקה קודרת ומתכנסת בתוך עצמה כעמלה לפתור משהו מסובך וטורד מאד.

התבונן בה מיכאל תכופות ולמד להכיר את כל שרטוטי פניה ואת ההבעות הדקות ביותר שהיו משתנות לפי הלך רוחה, אך מעודו לא ראה אותה משוחררת לגמרי מאותה עצבות קלה שדבקה בה, ושהיתה ניכרת מאד; מעודו לא ראה אותה צוחקת בקול רם, או מצטהלת כאחת מבנות מינה וגילה הצעיר. לפלא היה הדבר בעיניו. משהו הרעיד את לבו, כאילו גורלה, גורל כמוס מעיניו, מתאכזר לה וגורם אכזבות. ועצבון זה שהיה נסוך על פני נערה זו, עוד הגדיל את חינה בעיניו. הוא ערג עליה, ובתאו של מיסטר בראון נזדמנו לכמה שיחות שהביאו גם לידי שתי פגישות, קצרות אמנם, אך נעימות.

העבודה בשאפ התנהלה כסידרה, כלומר, מתוך מתיחות רבה ומאומצת. במשך הזמן למד מיכאל לדעת את אימת הקללה הרובצת בעיקר על פועלי שאפ המוצצת מהם את לשדם ומתישה את כוחם. עצוב היה להסתכל בפועלות שישבו כפופות על יד מכונות התפירה כשהן מתאמצות מאד להוציא את מיכסת יומן, שלא לפגר ושלא תופחת משכורתן העלובה. עתים היתה אחת מהן מתעלפת מתוך חולשה וחום, או שמחט היתה פולחת לפתע את אצבעה של השניה, וזעקה נוקבת ומחרידה, מרעידה את חלל השאפ הדחוס, המחניק, ומפסיקה לרגע את המיית המכונות המטרטרות, המסתובבות בלי הרף ומושכות אחריהן את החוּטים מן הסלילים והפקעות הנתונים מעל לראשי הפועלות, על גבי מדפים מיוחדים; ענן סמיך מרושת של חוטים הדומה להאפיל עליהן ועל גורלן.

צר היה למיכאל לראות מה דלות ועלובות הן פועלות השאפ, ומה עצוב אורח חייהן; נשים שמנת גורלן היא עבודה קשה, והמשכורת הזעומה מוצאת בעיקר על גרבי משי, שמלות ותמרוקים, כדי למצוא חן בעיני גבר ולהיפטר ממארת השאפ. אך לא כולן זוכות לכך. רק יחידות, היפות והנועזות ביותר, היודעות למשוך את לבב הבחורים, מופיעות לפעמים כשפניהן נוהרות ועל אצבען מתנוססת טבעת הארוסין המעולפת יהלום! בצער רב היה מיכאל מסתכל ורואה היאך הנערות עטות מיד על המאושרה, מסתכלות בה בקנאה עזה, בודקות את הטבעת לראות אם אינה מזויפת, חלילה, מעריכות את שווייה, ושואלות על פרטים ופרטי-פרטים, ענין ההופך לשיחת היום ולקנאה קשה המלבּה מאוויים כמוסים שאינם ניתנים להתגשם על נקלה…

לא אחת מהן נשאה את עיניה להסתכל במיכאל ולחמדו בלב; לא אחת מהן היתה מתעכבת בגללו בחוץ וממתינה מתוך תקווה שמא יתרחש נס ומיכאל יציע את שירותו ללוותה הביתה… לא אחת התייפתה לעיניו מתוך כרכורי-חן מבטיחים.

הפועלות דיברו אליו מעט, כי חששו פן ינוחש משהו מהרהורי הלב לזולת; משהו מן הנכסף מאד, כי מיכאל מצא חן בעיניהן “עד לשגעון”. הוא קסם להן בהתנהגותו האדיבה, ברצינותו ובמראהו הנאה. בדמותו של מיכאל ראו הנשים את הבעל היפה לעתיד, המסור לאם ולילד… אך הוא לא שׂם את לבו אליהן כדרכו של גבר, ובשעות הפנאי התחקה אחרי דורוטי, או שהיה שקוע בהרהורים על נושאים שמחוץ לתחומי השאפ הקודר. ברם, לא עברו ימים מועטים והאינטואיציה החזקה של הנערות בשטח זה גילתה להן את פשר אדישותו כלפיהן; הן עמדו על כך בלי שמישהו ירמוז להן או יגלה את אזנן; הבינו הבחורות מתוך מרירות ספוגת אכזבה שאין בכוחן למשוך את לבו, כי נושא הוא את נפשו לדורוטי החביבה, הנעלה מהן, כי על כן נאה היא, משכלת, וזקופה היא מהלכת ונושמת אוירו של משרד המשרה בטחון ומקנה כוח שליטה.

ג

יום אחד נתקלקלה המעלית החשמלית היחידה אשר בבנין השאפּ, והפועלים נאלצו לעלות ולרדת עשר קומות, דרך מדרגות העץ אשר במבוא האחורי. היתה זו הליכה משעממת ומייגעת על גבי מדרגות רקובות מרוב מים, ואשר הזדעזעו מתוך חריקות בדרוך עליהן כף רגל. בפרוזדור עמד אויר מעופש, כי רק לעיתם רחוקות פתחו את הדלתות כדי לאוורר את המקום.

בערב, כאשר החלה ירידת הפועלים דרך המדרגות, יצאה דורוטי מהמשרד (נתעכבה לרגלי איזו עבודה דחופה) וקראה למיכאל:

– אם יש ברצונך להמתין לי כמה רגעים, נרד יחד, כי מפחדת אני.

– בחפץ לב. למענך הריני מוכן לחכות כל הלילה!

הוא נכנס אתה למשרד וישב להמתין לה. דורוטי המשיכה לתקתק במכונת הכתיבה, ומרוב חפזון שגתה והיה עליה להשתמש תכופות במחק. היא עבדה מתוך שיגרה, כשהיא לועסת גומי ומפנה מדי פעם את פניה המחייכים למיכאל:

– עוד מעט, יקירי.

כעבור חצי שעה גמרה את עבודתה. היא הטילה על גבי המכונה את צפוי העור, סידרה את המיסמכים, פתחה לרגע את ארנקה, הציצה בראי הצצה חטופה, היטיבה את שערותיה, הדקה את שמלתה מסביב לחולצה והזדקפה חיננית ומלבבת לפני מיכאל:

– מוּכנה, בוא ונלך.

פנו שניהם לעבר הדלת המובילה למדרגות והחלו יורדים. לעתים רחוקות השתמשו במדרגות עץ אלו אשר התפתלו עד לגובה של עשר קומות; הן היו מאובקות, רקובות, ולא בכל קומה האיר חשמל. על המדרגות ועל הכתלים זחלה אימת השממון, ורק מלמטה נישאו פעמי אנשים היורדים מקומות אחרות, והדי פסיעותיהם מלווים בדבורים קטועים, התפשטו עד הגיעם למעלה, כעולים ממיכרות אפלים ועמוקים.

דורוטי נלחצה למיכאל ושלבה את זרועה בזרועו:

– מה רב הפחד כאן!

– ובכן, טוב שהזמנת שומר לראשך.

– בודאי! אחרת לא הייתי יורדת ונשארת ללון במשרד.

– בכורסתו של מיסטר בראון, בחברת העכברים… – התלוצץ מיכאל.

הם הלכו וירדו בהעמידם בזהירות את רגליהם ממדרגה למדרגה, קרובים זה לזו והרגשה נעימה שוטפת את שניהם, הרגשה הממלאה את הנפש חמימות נכספת. דורוטי הסמיכה אליו את גופה הגמיש והנעים, את חמימות גילה הצעיר, והוא העניק לה מחוסנו ובטחונו הגברי. וכך ירדו בשקט שקועים בהרהורים חטופים. מיכאל הירהר באותו משפט שזרקה לו דורוטי בפניו, כאשר נפרד ממנה ערב אחד אחרי טיול על שפת ההדסון; הוא זכר מה מגוחך היה לאחר אותה הערה צודקת, הערה שהוקיעה את תמימותו היתירה, וכאן על המדרגות, בהיותם שניהם לבדם, נתוקים, כביכול, מעולם כולו, משאונו והמונו, תקפו הרצון להביע לה במקצת מחיבתו העמוקה אליה; לכפר בזה על משוגתו אז… לבו דפק בו ברהיטות יתירה, כאילו מעשה פשע עמד לבצע, ונשימתו כבדה עליו במקצת. כנראה שגם דורוטי צפתה למשהו, כי שתיקתה העידה על כך, שתיקה שהיה בה גם מן הסקרנות לראות כיצד יפול דבר…

ירדו עוד שתי קומות למטה, ולא היה בו האומץ הדרוש. לבסוף הגיעו לקומה שהיתה שרויה כולה באפלולית, בעלטה ממש. דורוטי נלחצה אליו כמפחדת מאד, ומיכאל התעכב לפתע, חיבקה יפה בזרועותיו ונשק לה נשיקה ראשונה וחטופה, נשיקה הבאה מתוך היסוס ורטט-מה; לאחר מכן הירפה ממנה לרגע כשהוא משהה עדיין את גופה בזרועותיו ולחש לה ברוך:

– דורוטי, חביבה…

היא הניחה את ראשה על חזהו כמתוך רפיון-רוח והכנעה. מיכאל לחצה שנית בחיבוק עז נובע מתוך בטחון, והמטיר על פניה, פיה, מצחה ועיניה, נשיקות לוהטות, סוערות. מימיו לא נשק לנערה כאשר נשק הפעם לדורוטי. הוא לא הירפה ממנה. חיבוקיו העזים כמעט שהפסיקו את נשימתה, היא התחננה אליו מתוך התחטאות בקול מקוטע, חרישי:

– לא–ט לך… הן תח–ניק אותי…

– לא… לחש לה – לא… אל תפחדי…

והוא נוסיף לחבקה ולנשקה כשהוא מטלטל אותה בזרועותיו, לבו התפעם בחזקה, אך בטחונו חזר אליו, לא היה לו כל ספק בדבר יחסה הטוב של דורוטי אליו. הם הלכו וירדו שניהם כשהם מתנודדים קצת כשכורים מעוצמת ההתרגשות שירדה עליהם. מפעם לפעם לא התאפק מיכאל והחל מגפפה ומנשקה שוב. הם ירדו חבוקים וצמודים מבלי לדבר. לא היה כל צורך בכך. שניהם עמדו לפרק את נטל רגשותיהם, והתנאים המיוחדים על המדרגות הלוטות בעלטה, נתוקים מעיר ואנשים, הועילה להם, והם צנחו על המדרגות לשקוע באוירת ההרגשה ההדדית שאפפה אותם. אך פתאום אירע משהו מתמיה ומבהיל. אשר הוסיף מיכאל לחבקה הניחה הנערה את ראשה על חזהו, ונאנחה אנחה עמוקה שהחרידה אותו:

– הה, ידידי הטוב!

– מה לך, יקירה?

היא שתקה כשהיא רועדת בזרועותיו.

– מה לך, חביבתי? – קרא מיכאל ולפת את ראשה בשתי כפות ידיו.

העביר מיכאל את כף ידו על פניה הרטובים וחרדה עברתהו:

– את בוכה?…

היא רטטה תחת מגעו.

– מה לך?

התייפחה דורוטי כשהיא נלחצת אליו, כמחפשת לה מפלט, מחסה.

עצבנות היסטרית זו הבהילה את מיכאל והרעישה את נפשו. מכיר היה את דורוטי כנערה פיקחית, נבונה מיושבת בדעתה, ולא תיאר לו, אף לא פילל, שיחסו הנרגש יוכל להשפיע עליה במידה כזו; הן יכלה לדחותו על נקלה ולהניאו, לוּא לא חפצה בכך, בחיבוקיו ובנשיקותיו… הוא החל משדלה ומפייסה בדברים רכים מתוך אכזבה מדאיבה:

– הן תסלחי לי, דורוטי, לוּא ידעתי כי התנהגותי תפגע בך, לא הייתי מעז בכלל… סלחי לי, יקירה, הלא?

– לא, לא! – מחתה דורוטי בתוקף כשהיא מתייפחת עדיין וקולה רוטט – חלילה לי להאשימך ואתה טוב וחביב כמקודם. (היא נלחצה אליו ונשקה לו כרוצה להוכיח לו מיש שלא אשמתו היא) אבל כל כך רע לי כל כך צר לי…

– היא נאנקה בקול וביכייה הלך וגבר.

– אבל מה לך, חביבה, מה לך?

הוא העביר את כף ידו בלטיפה על ראשה, לחצה אל לבו והשתדל לשכך את המיית בכייה ולהרגיעה. הוא הבין שמשהו מעכיר שוב את רוחה ומסב לה עקת-נפש שקשה לה להשתחרר ממנה; הוא הבין שזקוקה היא לניחומים מעודדים, ויתכן, שמאד רצתה להסיח את לבה לפניו, אך לא היה לה העוז הדרוש לכך. הוא שתק שהות-מה כשהוא מחבקה, מגפפה ומלטפה עד שנרגעה במקצת. היא נאנחה כאילו קפאה בזרועותיו.

– מה קרה לך?

– היה עלי לבכות קצת. מעין פורקן ממועקה.

– את מעלימה משהו. רצוני לדעת מה גרם לכך?

היא שתקה כשוקלת את הדבר בדעתה והשיבה לו חרש:

– גרם לכך משהו עצוב; משהו שהרס את חיי ומסך בי רעל התוסס ואוכל אותי; לא תוכל לתאר לך, ידידי, מה פשר התוגה המעיקה עלי; מה פשר העצב שכבר שאלת עליו פעמים מספר… לוּא נוגעתי במחלת השיכחה; לוּא יכולתי לטשטש ולעקור מזכרוני מה שעבר עלי, ולהתחיל את חיי מחדש, כי אז הייתי מאושרת! אך דומני שאין לי מפלט; דומני שלעולם לא אחלץ מחרצובות המועקה הזאת… אוהבים אותי ומתייחסים אלי יפה, רואים בי נערה מעולה, כליל השלמות! אך אני איני יכולה להתגבר ולעקור מתוך לבי את זכרונות המארה שאררה את חיי והשאירה בי רישום בּל-ימחה…

היא הפסיקה לדבר. גל צער שטפה והתייפחותה סחפה אותה מחדש.

נרעש מיכאל לשמע דבריה אשר היו לו כחידה סתומה. הוא החל מרגיעה ומדבר על לבה:

– אבל דורוטי, אולי את מאשימה את עצמך על לא דבר? אולי את מפריזה בהגדרת אותו ענין שאת מדברת עליו? יתכן כי לוּא שמעתי מפיך את פישרו הנכון של אותו מאורע המעכיר את רוחך, כי אז צחקתי לך ולדאגותיך! ומה-בכך אם נכשלת ביחסיך עם גבר, זה או אחר, או משהו בדומה לזה? כך הם החיים ומקריהם, ואם קריאתם גברה עליך ואת מצאת בכך חן ועונג, מיהו שיבוא להאשימך ולתת בך דופי?…

– אה, לא ידידיי, לא זהו הדבר המעכיר את רוחי… לא זה…

– אלא מה?

– לא אוכל לגלות לך את הדבר…

– למה? – חנן מיכאל את קולו – גלי לפני את צפונות לבך. שמא אוכל לעזור לך.

– אל תפציר בי. לוּא ידעת מהו הדבר המעיק עלי כי אז לא עמדת במחיצתי והיית משאיר אותי כאן, לבדי, על המדרגות…

– אל תדברי שטויות!

– קום ונלך.

– אבל, דורוטי, ספרי לי.

– לא אוכל.

הוא חיבק אותה והתחנן לפניה. קצת מתוך סקרנות, אך לאמיתו של דבר, משום שאהב את הנערה והיה ברצונו לעזור לה ולהקל עליה; לפרק ממנה את עוצבה ויגונה המסתורי. הוא הבין שבעצמה לא תוכל להיחלץ מהמצב הנפשי העכור והמיוחד, בו היא נתונה לרגלי איזה מאורע מעציב שהשאיר עליה רישום מדאיב ומדכא. רוצה היה בכל נפשו ומאודו לעזור לה, אך היא סרבה לגלות:

– לא אוכל…

– אבל, דורוטי החביבה, כנראה שאין את מכירה אותי עדיין, ואין את מאמינה שתמצאי בי את ידידך הטוב ביותר והמוכן בכנות לעזור לך ככל אשר תמצא ידי! האין את סבורה שצערך יהא גם צערי? האין את סבורה, שבשתפי את עצמי בתוגתך, בגורלך, אוכל לעזור לך?…

– לא, ידידי הטוב, מאמינה אני בכוונותיך הטובות, הנובעות מתוך רצון ישר וביחסך אלי, אך בטוחתני כי לא תוכל לעמוד בפני מארת העובדה המעציבה הרובצת עלי ללא כיפורים; לא תוכל לראות, לא תוכל… את פניך תסב ממני בשאט ותברח!

– לא, דורוטי, את טועה…

הו העתיר נשיקות על עיניה ופניה כשהוא מחבקה ולוחצה אל לוח לבו בכל עוז, ובכל חום אהבתו אליה; רוצה היה להוכיח לה מה יקרה היא לו, ושאין לה להטיל ספר בכנות נפשו, בכוונתו הטובה, שיכולה היא לבטוח בישרו, בלי היסוס, ולגלות לפניו בלי חשש את תעלומת נפשה.

אך היא כבשה את פניה בכתפו:

– אל תפציר בי לגלות את הדבר דוקא עכשיו. אולי יבוא היום שאספר לך, אך בטוחה אני שתתאכזב ולא תוסיף ראות את פני…

– שוב את פותחת בשטויות! רוצה אני לדעת אם תספרי לי?

– כאשר אמצא את השעה הנכונה לכך.

– טוב, לא אפציר בך ואמתין בסבלנות.

– ובכן, ידידי הצעיר, אל-נא נוסיף לדבר על זאת.

הם המשיכו לרדת שלובי-זרוע מעל המדרגות, ודומה היה שהם בילו בדרך זו לא שעה קצרה אלא תקופת חיים בעלת חוויות נפשיות עמוקות. הם יצאו שניהם כמו מתוך כור היתוך וצירוף. משהו מיגונה של דורוטי ניטל ממנה. כאשר יצאו לרחוב המואר והסואן, נבהל מיכאל לראות את פניה שחוורו והיו שטופי דמעות.

– פני רעים, לא כך?

היא חייכה אליו כאשה שחבלי הלידה הירפו ממנה לרגע קט.

– לא, חביבה, אלא שעליך לרחוץ פניך. צבע שפתיך נתמסמס במקצת.

– באשמתך, פוחז! – נזפה בו בחיוך קל, מאוּנס.

דורוטי העבירה את הממחטה על פניה ומיכאל הוליכה והכניסה למסעדה סמוכה. על-יד שולחן בקרן-זוית שבו ישבו שניהם על כוס קפה ושוחחו על עניינים של מה-בכך, מבקשים לטשטש את קדרות המאורע שהתרחש על המדרגות. דורוטי קבעה במיכאל, בשעה שהגיש לה ממבחר העוגות, מבטים שופעי חיבה עזה, אם כי היתה עדיין נבוכה ומבויישת במקצת, וקשה היה לה לשלוט ברוחה ולרסן את זעזועי נפשה. הדבר הדאיג את מיכאל והוא חרד לגורלה. משהו עצוב מאד היה כרוך בהוויתה של נערת-כרך זו, איזו שניות המביאה אותה לידי התייסרות עצמית.

ד

הם הוסיפו להיפגש, אך מאותו יום, בו נתגלתה לפניו בחולשתה על גבי המדרגות, הפכה רצינית, נתכנסה יותר בתוך עצמה, בעיקר בנוכחותו, כחלזון זה בתוך נרתיקו בנגוע בו גוף זר… היא היתה ממעטת בדיבורים ולבשה מעטה רשמיות. אותו “משהו” בחייה שהיה כמוס מעיניו של מיכאל, ושהעיק כנראה מאד על מצפונה של הנערה, והעיב את פניה, הדאיג אותו מאד; ודאגתו גברה בשעה שהבחין שהיא מתנכרת לו במקצת ומפנה עורף; היא חדלה להאיר את פניה אליו, כנראה, שלא לעודדו, והוא נעצב אל לבו. אכול ספקות היה מאוכזב, והגיעו הדברים לידי כך שנדמה היה לו כי דורוטי משתדלת להסב מבטיה ממנו.

באחד מימות השבוע כאשר יצאה דורוטי לחלק את המשכורת לפועלים וחלפה על ידו, החל לבו נוקפו, פניו נתלהטו והוא הושיט את ידו לקבל את המשכורת מתוך מבוכה ניכרת. הוא תפש בזרועה כמבקש לעכבה, להשהותה ל ידו, דורוטי נעצרה ולחשה בנזיפה:

– מה זה היה לך?

נעץ בה מיכאל מבט עגום:

– למה את רוגזת עלי?

– טיפשון חביב… אינני רוגזת עליך, אך מוטב שתפגש עם נערות טובות ממני. אני איני ראויה לכך. ונוסף לכל הרי בקרוב עומד אתה להפליג, ומוטב שלא תסתבך.

– דורוטי… מה פשר דבריך?

היא הסתכלה בו בחיוך רפה, ובו ברגע ראה מיכאל והכיר מה שופו פניה בזמן האחרון. מעיניה שפע העצב, ובמבטיה היו הרבה מן הרחמים העצורים, רחמים ספוגי אהבה. ידה שהחזיקה במגש רעדה. היא עמדה לפניו חיוורת וכנוטה לצנוח. לבסוף, לאחר שהבליגה, לחשה לו שוב בהדגשה רבת משמעות:

– כי איני ראויה לכך…

עצובה פנתה ממנו ועברה. הניחה אותו נדהם ונבוך. מיכאל לא ידע את נפשו. דבריה האחרונים שנאמרו מתוך רצינות ודאית ועצובה, שאין להרהר אחרי אמיתותם, הדהימו אותו. “מה קרה לה?” לא היה ספק שהנערה מעלימה ממנו איזה מעשה שנכשלה בו; הוא ידע זאת גם קודם, שיער זאת מדבריה ומרמזים בשעת שיחות שונות, אך הוא לא ייחס לכך כל חשיבות; לא מצא בה כל פגם או מיגרעת, כסבור היה שיידע להוכיח לה כי אך לשוא היא מדליחה את מצפונה; כי אך לשוא מחטטת היא בנפשה וגורמת לעצמה סבל מיותר. אלא שהיא השתמטה מלדבר אתו גלויות אחרי אותו ערב נרגש על המדרגות, והפעם הוסיפה להתרחק, מתוך החלטה מוצקה, כנראה.

קשה היה לו לעבוד. מבוכתו גדלה ולשוא נשא מפעם לפעם את עיניו להשקיף מבעד לאשנב לתוך המשרד, מתוך תקווה להתקל במבטיה. היא היתה עסוקה בעבודתה, או שדמתה להיות עסוקה, ולא פנתה אליו, אם כי בדרך-כלל הרגישה תמיד במבטיו והיתה גומלת לו חיוך שופע חן ולבביות.

לבסוף, עם גמר עבודת היום, עמד מיכאל למטה, לרגלי הבנין, והמתין לה. החליט לא לתת לה לעבור ולתבוע ממנה תשובה. כאשר יצאה וראתה שהוא מחכה לה, עשתה תנועה מהירה, כחרידה מפניו, והיה בדעתה לחמוק ולעבור הלאה. אך הוא ירט לה את הדרך:

– דורוטי!

היא התעכבה ועל פניה חלפו סמני מבוכה וחרדה למראהו הרציני:

– מה יש?

– למה את מענה אותי?

– אתה טועה. אני מענה את עצמי…

– לשם מה?

לא אוכל להסביר לך.

מיכאל קרב אליה, תפשה בזרועה ודיבר תחנונים. בעיניו התנוצצה התרגשות:

– דורוטי, הן בי את יכולה למצוא את ידידך אשר יוכל להקל עליך ככל האפשר. אותו סוד שאת מעלימה ממני, מוטב שתגלי אותו לי ונהיה שנינו שותפים למועקה המכבידה עליך…

– אתה תבוז לי…

– אני?

– כן. כל אחד יבוז לי…

קולה רעד ומיכאל ראה שאכן נמצאת היא במצוקת נפש חזקה. הוא גמר בנפשו לא להפציר בה כרגע ולדחות את הדבר להזדמנות יותר טובה, אך היא הפתיעה אותו כאשר פנתה אליו ואמרה לו נמרצות, מתוך עצבנות:

– אם באמת ידיד אתה לי, הריני רוצה כי תעזוב אותי לנפשי!

– אבל, דורוטי –

– טובת שנינו דורשת זאת.

– זוהי אכזריות מצדך…

– יתכן. אך לפי שעה מוטב שניפרד. אולי לבין זאת באחד הימים.

– אבל, דורוטי, הסיחי את דעתך מאותו חטא מדומה הרובץ עליך!

– לא אוכל להסיח את דעתי.

– לא נכון! עליך להחדיר לעצמך שוב את חדוות החיים הטבעית, ההולמת אותך, להיות שמחה ולא להרהר בשטויות! אותו ענין משונה המטריד אותך, מוטב שתעקרי אותו לגמרי מזכרונך, להשכיחו, ולהפנות את עצמך כלפי העתיד. לשכוח וחסל!

– עצב אשר סיבותיו נעוצות במאורע מחפיר שנמשך שנים אחדות, לא ימחה בן-רגע, ותוצאותיו של מאורע כזה משאירות את רישומן לנצח!

– הן לא מכרת את עצמך לעבדות, או – תסלחי לי – לזנות.

– אם לא לענין מגונה מזה…

–?… לא אבינך, דורוטי.

היא הציצה בו רצינית מאד ואמרה מתוך חיתוך-דיבור נמרץ שאין להרהר אחריו:

– ובכן, מוטב שתחדל להציק לי בשאלותיך שאין בהן כדי להרנין את רוחי ולעודדני. הן ביקשתיך כבר כמה פעמים, שלא לפציר בי לחזור לאותו ענין דאוב, ואתה תמיד בשלך; תמיד אתה חוזר לנגוע בשאלה זו במתכוון!

מיכאל חנן את קולו מתוך התרגזות:

– קשה לי לראות בהתנהגותך. אין אני רוצה לראותך תמיד עטופת יגון ומתאבלת על איזה מקרה בעבר אחרי מת. אם את נותנת בי אמון, עליך לשיח את דאגתך לפני; עליך לשתף אותי בעצבך, ולהסיח סוף-סוף את דעתך מאותו מקרה מוזר המדריך את מנוחתך!

דורוטי שקעה לרגע בהרהורים, הביטה לעבר התנועה המתגעשת ברחוב, ואחר הרימה את ראשה ואמרה לו מתונות, אך מתוך החלטה נמרצת:

– שמע-נא, יקירי, מוטב שניפרד באמת. הבה נעשה זאת בלי התרגשות יתירה, נגיד שלום זה לזו, ונתאמץ לשכוח את ידידותנו. כנראה שכך נגזר עלי, ואיני יכולה לתקן בכך כלום. ודע לך, יקירי, שאני עושה זאת אחרי שקול-דעת רב; עושה אני זאת לאחר שאין לי כל מוצא, לאחר שאיני רוצה לרמותך ולהציק לך בצרת נפשי. יודעת אני כי גרמתי לך הרבה סבל. היה בדעתי להשתמט מחברתך עוד קודם לכך, כדי למנוע את יחסך הטוב אלי. כי איני ראויה לכך.

– חידה את, דורוטי, ואת נוהגת בשגעון!

– יתכן כי יום אחד, כאשר לא אוכל לשאת יותר את בדידותי ואת מצוקת נפשי, ואתה עוד טרם תפליג, אבוא אליך כדי להתודות לפניך ולגלות לך צפונות לבי הדאוב, אך זה יהיה, ידידי, הנסיון האחרון…

– האומנם את נפרדת ממני?

– לצערי.

היא היתה נרגשת מאד; הרימה אליו את עיניה השופעות תוגה מהולה באהבה, הסתכלה במצחו הצח, בלוריתו, שחור עיניו, ולפתע לפתה בשתי כפות ידיה את ראשו של מיכאל, משכה אותו אליו, כמשוך אם את ילדה האהוב, נשקה לו בחום על מצחו, חזרה ונשקה לו לא בלי מבוכה על פיו, וקראה בקול רועד במקצת:

– גוד-ביי דארלינג!

ופנתה והלכה ממנו בצעדים מהירים.

נשאר מיכאל על עמדו נבוך ומבולבל. חשך עולמו בעדו. שוב הרעישה אותו הנערה בהתנהגותה המוזרה. הוא ראה ונוכח לדעת כי אמנם כורעת היא תחת נטל תוגתה המסתורית, ולהועיל לה לא יוכל. צר היה לו. מבטיו ערגו אחרי גופה התמיר עד שנעלמה ונבלעה בתוך התנועה הסוחפת. לאטו, בלי כל מחשבה מסויימת, החל פוסע באותו הכיוון, כמבקש לא לאבד אותה לגמרי, תוך תקווה קלושה שמא תחזור בה, שהרי לא יתכן סיום זה. כשמצא את עצמו בתוך המינהרה של תחנת התחתית, לחש לעצמו: “אלי, עזרני-נא לחלצה ממצוקת נפשה”.

דורוטי עמדה בדבורה. היתה חביבה מאד ביחסה למיכאל, אך השתדלה לא להיפגש אתו פגישות שריח של ידידות מחודשת נודף מהם… וכאשר הודיע לה מיכאל יום אחד על הפלגתו שתחול בקרוב, התרגשה והתנהגותה היתה לבבית, עטופת סודיות שעל פתרונה עמד רק אחר כך באניה. היא הבטיחה לבוא לאניה להיפרד ממנו ואכזבתו גדלה מאד כאשר לא מצא אותה בין מלויו.

ה

“לא עמדה בדיבורה” לחש מיכאל לעצמו. הוא פשט את מעילו, הסתכל בחלון העגול של תאו, הקשיב רגע לשקשוק המים, וניגש להתקין את עניבתו לפני הראי. בתנועה רפה העביר את המסרק על בלוריתו העבותה, הישהה רגע את מבטיו על קלסתר פניו החיור, ויצא למסדרון, בדרכו לאולם אשר מנגינת התזמורת כבר זנקה משם טרופת סופה ויצרים גועשים. הוא רצה להתבדר קצת ולהפיג את שעמומו, את מרירותו.

והנה התרחש הפלא.

מקרה שלא תיאר לו ולא פילל לאפשרותו. הרעיש את נפשו מרוב השתוממות. רגיל היה לראות לפעמים התגשמותו של מאורע דומה על בד הקולנוע, אך הנה זכה גם הוא באפתעה כזו בנוסח אמריקה: מעברו השני של האולם הלכה וקרבה לקראתו – כשהיא מחייכת ומפלסת לה דרך בין זוגות הרוקדים – דורוטי… לא היתה זאת כל אחיזת-עיניים; היא קרבה לקראתו כשחיוך-משובה מרחף על שפתיה:

– ובכן, באתי להיפרד ממך…

מיכאל נבהל. לא תפש את אשר אירע:

– מה? לא הספקת לרדת?…

היא צחקה לטעותו:

–– לא באתי להפרד ממך, כי אם ללוותך…

– לא אבין דבריך – קרא מיכאל, כשהוא נירעש ומשלב זרועו בזרועה ומושכה בחיבה רבה הצדה. מוכן היה לחבקה ולנשקה, לנשום את מאור פניה. פגישה זו אשר לא פילל לה, הרנינה מאד את רוחו הנכאה ושילחה בו זרם של עליצות מעודדת.

באולם-העישון הסמוך מצאו הם מקום על אחת הספות הרפודות בפינה. הם שקעו בקטיפה הרכה, כשכתפיהם נוגעות זו בזו, מיכאל העיף מבט חטוף מסביב, כמתבייש, לא הבליג, חיבקה בחזקה, נשק לה ושיקע את פניו במחשוף כתפה, כשדוק של התרגשות מתקשר בעיניו. מאושר היה ברגע זה.

– ספרי איך באת לכאן ולשם מה?

הוא הבין וידע לשם מה, אך ביקש לשמוע זאת מפיה. היא הצטחקה כשהיא מתאמצת להשתחרר מזרועותיו המגפפות:

– ובכן, שמע. כאשר הודעת לי כי אתה עומד להפליג בעוד שבועיים, החלטתי מיד להיספח אליך. הדבר לא עלה בידי בנקל, כי הורי התנגדו לפתאומיות החלטתי, אך סוף-סוף, כאשר ראו כי אני עומדת בכל תוקף על דעתי, אחרי שעשיתי את כל ההכנות הדרושות – הסכימו, וכמובן שהחלטתי להפתיעך… כעסת עלי, מה?…

– כמובן! אך הקשיבי לי, דורוטי: אם תנהגי בשגעון ותוסיפי להיות הפכפכנית, לא אוכל לשאת יותר, כי עצבי מתוחים עד לטירוף; רבות היו סבלותי לרגל יחסך המיוחד והמוזר. אם יש בדעתך גם הפעם לנהוג בפתאומיות ולהכזיבני, הריני להודיע לך מראש, יקירתי כי לא אוכל לסבול תהפוכותיך.

דברים אלה אמר לה מיכאל תוך הטעמה רבה. פני דורוטי הרצינו לשמע דבריו, אך היא השיבה לו בקול שקט:

– ובכן, דע לך כי באתי לעשות את הנסיון האחרון: לגלות לך פשר התנהגותי התמוהה בעיניך, אך אל תאיץ לעשות זאת מיד, אני כבר אמצא את השעה הכשרה לכך ואז אראה, אם…

חיוך רפה, מאוּנס, רחף על פניה וקפא מיד.

כאשר נדמו צלילי התזמורת לגמרי ורוב הנוסעים פרשו לתאיהם, הציע מיכאל לדורוטי לעלות על הסיפון. היא נענתה לו. התכרבלו שניהם במעילי החורף וטיילו שעה ארוכה על פני הסיפון שלובי-זרוע, כשרוח הלילה הצוננת מטפחת להם בפניהם. מסביב השחירו המים כמתוך איום זומם, בראשיתי, נצחי, ומתוך בטן האניה עלה קול הימהומן הבלתי פוסק של המכונות, המחתירות את האניה לדרכה.

מיכאל חזר להדגיש את שמחתו:

– זאת היתה בשבילי האפתעה הנעימה ביותר בחיי!

– שלא תיהפך אפתעה זו לאכזבה…

– אם תוסיפי להיות הפכפכנית.

– אין זה תלוי בי, חביבי.

– רואה אני כי את פותחת שוב בשגעונות…

– ובכן, מוטב שנקבל גם את הטוב וגם את הרע בלי להתווכח.

הרוח חזקה וטפחה בפניהם, אך הם לא השגיחו בה. צמודים וחבוקים עמדו ליד המעקה, כשהם מנשקים זה לזו נשיקות המקטעות את הנשימה. קצין קשיש, שנזדמן בחצות על הסיפון, מצאם בכך. הוא הביט בהם מתוך חיוך וחזר על עקביו, שלא להפריעם. ריח עלומים רחוקים, נודף זכרונות מלאי חן, עלה באפו. הוא הלך וחייך. כשהחזיר את ראשו מתוך סקרנות, ראה אותם כשני סילואטים, מצטיירים מתוך טשטוש באפלה.

ו

במשך שמונת הימים שהאניה חתרה עד מיצר הגיברלטר, לא חל כל שנוי ביחסה של דורוטי אליו, אם כי לפעמים, בהיותם לבדם בתא, היתה מחווירה בנוכחותו, מתרגשת וגם מסמיקה, בעיקר בשעה שהיה מחבקה ומגפפה. מבוכה זו שהיתה תוקפת את דורוטי, היתה לפלא בעיניו וקשה היה לו לעמוד על גורמה האמתי, כי ביישנית לא היתה דורוטי, ודומה, שרגילה היתה להימצא בחברת גברים, ומהו איפוא פשר המבוכה הזאת?

מצד ימין השתרעה כערבה חשופה ושטוחה אדמת אפריקה, ולצד שמאל התרומם וצפה על סביבותיו בגאון גוש הגיברלטר, אשר סלעיו השטוחים מלמעלה נראו כקרחונים העומדים לגלוש למטה, למוטט את הבתים. זעיר פה ושם נראו עצים, מעט ירק ועשב, אך כולו נראה כמעורטל, בלי להבליט את מיבצריו הגלויים והסמויים מעין רואה, ובלי להראות את לועי תותחיו הכבדים, המוכנים להוריד תהומה כל ספינה אויבת בשעת חירום או להשיר ממרומי הרקיע אוירון זר. עמדו הנוסעים נרגשים על פני הסיפון:

– מיצר הגיברלטר…

מעורפל היה היום וגשם דקיק טיפטף לסרוגין, גשם דולף ומטריד, אף-על-פי-כן שמחו הנוסעים לרדת ולדרוך בכפות רגליהם על גבי יבשה ממש, אחרי הפסקה של שמונה ימים רצופים. כעבור שעה קלה מצאו גם דורוטי ומיכאל את עצמם כשהם הולכים שלובי-זרוע בתוך רחובות העיירה הקטנה והמלוכלכה, שהרחוב הראשי שלה המוביל מן הנמל הוא ניפתל, ובו בתים דלים, מכוערים ומגובבים, חנויות עלובות, ומראה לה לעיירה לגמרי לא מושך את הלב והעין. הם בוססו ברגליהם בתוך הבוץ, בין ערב רב של תושבים ספרדים, פורטוגלים ויוצאי לאומים אחרים.

נטפל אליהם ספרדי אחד. הסביר להם פנים והורה להם את הדרך לשרידי מבצר עתיק של המַבְרים. הוא דבר אליהם אנגלית רצוצה, בחשפו את שניו הרקובות, הצטחק והבטיח להם מראש:

– נוֹ מוֹני, איי נוֹ גייד…

כלומר: אינו מורה דרך, ולא על מנת לקבל פרס הוא מציע להם את שירותו; פשוט עושה הוא זאת מתוך אדיבות כלפי הזרים שאינם מכירים את המקום. הצטחקה דורוטי לאדיבותו המפוקפקת ומשכה אחריה את מיכאל:

– בוא וניגש.

עלו על צלע ההר וקרבו לשרידי המבצר, אשר אחד מאגפיו, על צריחו, נשמר ביותר משיני הזמן. שלוליות מים ובוץ עמדו על גבי הכביש הרעוע, ומראה המבצר העלוב לא משך ביותר את תשומת לבם של התיירים. הספרדי, שהבחין בהבעת פניהם את האכזבה, החל מעודדם ומשדלם.

נעתרו לו השניים, נכנסו לתוך המגדל הקודר, עלו במעלות האבן הלוליניות, ועמדו להשקיף מעל גבי הסוללה על פני הסביבה. אך האויר, שנתערפל היה טעון גשם, הסתיר מעיניהם את מראות הנוף. ברידתם דרך המדרגות נלחצה אליו דורוטי, כמחפשת סעד, כאשר נשאה אליו את עיניה, נשק לה מיכאל על פיה.

– הה, מה טוב לי אתך! – קראה הנערה מתוך המיית-לב.

– הילוי איפוא אלי ונבנה עתיד משותף.

– איני בטוחה אם אוכל להיות לך בת-לווייה בחיים.

– אלמלא התהפוכות שלך!

השפילה דורוטי את עיניה ולא השיבה. ראה מיכאל, שנעצבה אל לבה, והחל לפייסה ומשדלה בדברים. כשפנו וחזרו למטה, היו שלובי-זרוע שותקים. בחוץ, על-יד המבצר, המתין להם הספרדי, כשהוא מקדם את פניהם בבת-צחוקו האדיבה:

ועכשיו בואו ואראה לכם את הכנסיה.

– איני רוצה. – השיב לו מיכאל.

– כדאי לראות… – שידלו הספרדי בהכנעה.

עמדה דורוטי להסביר לו:

– גשם יורד.

ראה הספרדי שלא יועיל הפעם בהפצרות ופשט את ידו:

– פּוּר מאן…

כלומר: מסכן הוא… הבעת פניו לבשה ארשת של רחמים ועצבות. מיכאל חייך ונזף בו:

– אמרת שאינך מורה דרך!

– הנח לו! – הצטחקה דורוטי הסלחנית – ומה בכך אם הוליך אותך שולל? אחרת הרי לא היה ממלא את תפקידו ולא היה בא על שכרו.

היא הוציאה כמה פרוטות מארנקה ומסרה אותן לידי הספרדי, אשר קיבלן בהחווית קידה ומתוך הכנעה. הגשם הבריח אותם לחזור לאניה. העיירה הקודרת ומשעממת לא היה בה כדי למשוך את לבם. על-יד מוסד ממשלתי התהלך זקיף בריטי מזוין, צהבהב וצעיר כבן שמונה-עשרה; בפסיעות מדודות וברצינות רבה, שהלמה בקושי את ארשת פניו הילדותיים, התהלך הנה ושוב על המדרכה, ומדי פעם, בהגיעו לקצה, הקיש עקב לעקב מתוך דפיקה והתזת בוץ. הסתכלה בו דורוטי בבת-צחוק קלה ופסקה:

– מה טוב להיות כחייל זה, העושה הכל לפי החוק!

– ודאי, אך אנשים בעלי שאיפות ומאוויים, אינם יכולים להסתפק כמקובל, במותווה.

– ואכן, זוהי הצרה. לוּא יכולתי להשלים עם הקיים, עם העובדה, כי אז אושרתי…

– אין אני מבין את דבריך שסתומים הם.

דורותי כבשה את פניה בקרקע ולא השיבה דבר.

למחרת קידם אותם יום שמש בהיר. מעל גבי הסיפון אפשר היה לראות את אלג’יר המבהיקה בלבנוניתה, ואת כתמי הירק שהגנים והחורשות ריפדו בהם את צלעות מורדותיה. יער של תרנים הזדקף מסביב, כאילו עלה וצמח מן המים. סירות-מנוע חרשו את תלמי המים הכחולים, ושחפים התעופפו והטילו לתוך זוך האויר את צריחותיהם המרגיזות. מעל הסיפון נזרקו מטבעות לאמודאים, אשר קפצו בזריזות לתוך המים וצללו לדלותם.

מיד החלה ירידת הנוסעים. מזג-האויר הבהיר והעיר המבהיקה מרחוק קסמו להם, והנוסעים נדחקו לעשרות, להיות בין הראשונים. כדי למנוע דוחק וצפיפות, עמד הקצין הממונה על הסדר והחל לחלק מיספרים ליורדים בתור. דורוטי קבלה מספר קודם. מיכאל האיץ בה לרדת מיד והם נדברו להיפגש בקרבת המסגד, אשר כפתו הלבינה מרחוק.

מיכאל לא מצא את דורוטי ליד המסגד. הוא התהלך על רחבת הככר, הסתכל בפסלו של הנסיך אורליאן הרכוב על סוס מלחמה, הסב עיניו ותר אחרי דמותה של הנערה שנעלמה. החשמליות נסרו, חלפו ועברו ברעש גדושות ילידי הארץ, לבושי לבנים ושזופים. בינתיים נטפלו למיכאל צחצחני נעלים, כאשר הכירו בו את הזר; פרחחים מזוהמים ויחפים סבבוהו מכל צד ונקשו במברשות על גבי תיבות-צחצוח: פּליז, מיסטר…

“פּליז… פּליז…” – זמזמו באוזניו ולא הרפו ממנו. מרוגז היה ודחה אותם מתוך קוצר-רוח וכעס. הם העלו בזכרונו את פרחחי יפו העטים אף הם בצורה זו על ה“יאהוד”. אך הם לא הרפו ממנו והוסיפו להציק לו מתוך תקווה להשיג משהו. ביקש מיכאל להיפטר מהם, הוציא פרוטה מכיסו וזרקה לקרוב אליו, נער בעל עינים טרוטות, שהציק לו במראה פניו בלבד. קמה מהומה ומבוכה. על הפרוטה עטו עשרות צחצחנים והחלו נצים. הגדול שבהם הוציאה בחזקה מידי חברו החלש ממנו, וציווחתו של העשוק פלחה את חלל הככר. עוברים ושבים נתעכבו לראות במחזה, ושוטר נחפז להשכין סדר. אותה שעה הופיעה דורוטי, בידיה צרור פרחים, פניה קורנות והיא מצחקת ומצטדקת:

– פרחים עולים כאן בזול!

– ואני כסבור הייתי שנפלת בידי כנופיית צוענים!

– אל תרגז, חביבי.

שלבה את זרועה בזרועו ומשכה אותו לעבר הרחוב השני. כעבור רגעים מספר המשיכו את דרכם שמחים וצוהלים. לא העיר החדשה, המצוחצחת, על בניניה הנהדרים משכה את לבם, אלא דוקא האֶקסוטיקה של העיר העתיקה, והם עלו אליה בלי מורה דרך. מיכאל מצא לו הזדמנות נאה להראות את בקיאותו בשפה הערבית ולהביא את דורוטי לידי התפעלות בהקשיבה לשיחותיו עם ילידי המקום.

ואולם הסמטאות הצרות, אשר ריח העוני והסרחון נודף מהן למרחוק, העיקו עליהם, ומראה הבתים הקודרים בלבד, הרעיף שממון ודכדוך. קבצנים, פיסחים ועיורים מגששים, נזדמנו להם על כל מדרך כף רגל, והמעבר מן העיר היפה ונקיה לקן-חלאה זה הרעיש את נפשה של דורוטי. מיכאל שהכיר יפה את סמטאות ירושלים העתיקה לא נתרשם ביותר… כעבור שעה קלה בחלה נפשם במראות הדלפניים ועמדו לחזור. בעברם דרך אחת הסמטאות קלטו אזניהם קולה של אשה, אשר כנראה קראה להם צרפתית ורמזה לגשת. נגשו – ולעיניהם נתגלה מראה משונה: לאורך בית-חומה קודר נראו עשרות פתחים, אשר הובילו לתאים קטנים וצרים, שדמו לכוכים חצובים בסלע; על סף כל “כוך” עמדה יצאנית ערומה למחצה, ורמזה לעוברים ושבים, פלחים תמימים, למלחים פרועים, הצמאים לבשר אשה. כל אחת קראה, הזמינה, קרצה בעיניה ועשתה העוויות-תיעוב משונות ודוחות.

– מה כאן? – תמהה דורוטי, אשר לא עמדה על טיב הדבר.

– בית-זונות. – הסביר מיכאל בלחש.

אחת היצאניות, אשר פניה החווירו גם מבעד לשכבת הצבע, רמזה על הזוג המסתכל והפריחה איזו הלצה גסה ומפולפלת על חשבונם. היצאניות פרצו בצחוק אדיר. מיד הופיע גבר לבוש אירופית, ה“פטרון”, בשוט אשר בידו התאמר להצליף על מערומי גופן והבריחן פנימה, מתוך אַלות וגידופים.

בעיני דורוטי השתקף קלון גורלן של הנשים האלו:

– בודאי נגועות הן.

– אין ספק.

– אשה אשה וגורלה – אמרה דורוטי כמו לעצמה, אחרי הפסקה קצרה.

עצר מיכאל בהילוכו. לבו התפעם:

– למה את מתכוונת?

– לא כלום.

– רצית לספר לי… איזה סוד?

– ואין זה טורד אותך כלל?

– לא.

אומר אתה זאת בתום-לבב?

– לא לגמרי.

– הרי שזה איכפת לך…

– קשה לי להסביר לך זאת, אוהב אני אותך ומבקש למצאך זכה מכל פגם…

– כך! קראה דורוטי בתרועת נצחון – כך! ובכן, למה לך להאיץ בי שאגלה לך את סודי? לחשוף פגמים שבי?

– רוצה אני לדעת הכל, כדי להוכיח לך, שאין זה יכול להשפיע עלי, על יחסי הנפשי והנאמן אליך.

דורוטי נתנתה בו את עיניה השחורות וגבותיה הזדקפו קצת, בשוותן לפניה ארשת תמהון במקצת, וחזרה והורידה אותן. בקול שקט ורך שאלה אותו:

– ואחר-כך, האם יהיה בך העוז להגיד לי דברים אלה ממש, שאתה משמיע באזני עכשיו?

– בלי כל ספק!

– ואם תתאכזב?

– גם אז, מאמין אני, לא אשנה את יחסי אליך.

– הבטוח אתה?

– בהחלט!

– יתכן, אבל אז תתחיל לרחם עלי ולהתייחס אלי יפה מתוך התחייבות מוסרית בלבד, ומעשה זה יהיה גרוע מכל… כי אין אני סובלת את היחס הטוב הניתן בחסד, מתוך השתתפות בצער…

– מנין לך כל זאת?

צופה אני ורואה מראש…

– הה, אלי! איזו בריה משונה את!

כאשר חזרו לאניה הבהיקה זו במאות נורותיה הזוהרות. המים השחירו מאד ושיקפו אותה בהיפוכה, ואורותיה מרצדים בקוים שבורים.

ז

דומה, כי האניה נקרשה בתוך המים האפורים-כחלחלים כעין הפלדה.

החופים הגבוהים של ניצה הטילו את צלליהם לפניהם. הפּארקים והגינות הוריקו על צלעותיהם, וטירות בנויות לתפארת הלבינו, הכחילו והאדימו מתוך סבכי שיחים ועצים. עם פרכוסי שקיעה אחרונים, אשר הפזו את העבים, החלו הדמדומים מרטטים בחלל האויר, וזה אחר זה נדלקו וניצנצו אורות החשמל ברום השפל.

סירות-מנוע מצוחצחות הפליגו הלוך ושוב כשהן מעבירות את התיירים לחוף, לחזות ביוֹפייה של ניצה העליזה, המתפנקת על חוף הים כאשה צעירה רבת-חן, אשר עדיין רבים המחזרים אחריה. כאשר ישבו מיכאל ודורוטי בסירת-המנוע, אשר חתכה את המים השקטים בשכשוך פזיז, היו שניהם שרויים ברצינות עצובה במקצת. עוד לפני רידתם בסירה פנתה אליו דורוטי:

– עצובה אני הערב.

– אולי מוטב להשאר באניה ומחר נרד לראות בעיר?

שעה ארוכה טיילו בניצה לאורך הריביירה, התפעלו מרוחבה ואורכה, יפי שדרות הדקלים והבתים שבה. במסעדה קטנה ושקטה סעדו ארוחת-ערב צנועה, חזרו וטיילו קצת, התעכבו על-יד הקזינו הנהדר, שהיה מואר יפה, והביטו לגלי הים המלחכים את חלקת החוף. השעה היתה מוקדמת וברצונה של דורוטי לא היה לחזור מיד לאניה. גם קשה היה לוותר על בקור במונטה-קרלו. בשבתם בתוך המכונית נעלם מעיניהם יפי הדרך המתפתל בין ההרים הלוטים באפלה.

הם נפעמו מתפארתו של ארמון-המישחקים, הבנוי בסגנון הבארוק, עטור צריחונים, פסלים, ושהיה מואר באלפי נורות-חשמל סמויות מן העין, אשר הטילו את אורן על גבי הקירות ועל גבי הגג מסביב לכרכובים מגולפים, מתוך בליטות וזיזים בנויים לתפארה. גם הגן הנאה אשר על-יד הארמון ומזרקותיו הרהיבו עין ושיוו למראה חן אגדי. באולם קידמו את פניהם בעמידה, גרוטסקית שומרי הסף במדיהם הכחולים ובגרביהם הלבנים. על-יד השולחנות הירוקים הסתובבו גלגלי הרולטה ובתוכם התגלגלו כדורי-השן השטניים, כשעיני המסובים נעוצות בהם מתוך לבבות מתפעמים וחרדים. פני המשחקים הביעו התלהבות ורבים מהם – זקנים וזקנות, אכולי יצרים – הושיטו בידים רועדות את שטרות-הכסף שלהם ועיניהם עדיין נזדהרו בברק הנצחון, כאשר שחקה להם השעה והם העבירו אליהם במגרפות את הכסף שזכו בו.

הרחובות של מונטה-קרלו היו דוממים מאד ושרויים בתוך מנוחת הלילה. נעימה היתה ההליכה בתוך הרחובות הנקיים להפליא, בין שדרות עצי ערמון וברוש, אשר הרוח משחקת בצמרותיהם, מרשרשת כלוחשת סוד-שיח על נשמות מתאבדים, שיצאו בפחי-נפש מארמון-המישחקים ושמו קץ לחייהם תחת אילן זה, בחורשה זו, או בחדרו של המלון מנגד, שזה רק כבה בו האור. שלובי זרוע תעו השניים ברחובות, ירדו במדרון והשקיפו לעבר האורות המבריקים של ניצה. אך נראה היה שאין לבה של דורוטי הולך הפעם אחרי המראות הזרים. היא נלחצה ברוך ובהתפנקות, דיברה אליו בשקט, כמתוך איזה רגש כבוש. מיכאל הרגיש בכך, אך בחר בשתיקה. לבסוף לחשה:

– בוא ונחזור.

במכונית הניחה את ראשה על כתפו, עצמה את עיניה ואמרה:

– אתה הנך הגבר היחידי שמושך בכל-זאת את לבי…

– והקודמים?

שתקה. רק נלחצה אליו, כמבקשת למצוא מחסה מצינת הלילה, שחדרה לתוך המכונית השוטפת, תקפה אותה והרעידה את גווה. על-יד הנמל ביקשה ממנו להכנס לבית-מרזח ללגום כוס או שתים. נעתר לה מיכאל ונכנס אתה למסבאה פשוטה שיורדי-ים רגילים לסור אליה. מלצרים אחדים היו עסוקים בשירות, ועל-יד שולחנות-העץ הפשוטים, המעורטלים, מסובים היו גברים מבוסמים במקצת ונשים שצניעותן מפוקפקת. בפינה עמד פסנתר רעוע ודהה. קצין-ים בריטי צהוב-שיער, ישב על ידו, קימט לרגע את מצחו, העלה בזכרונו את מורתו לנגינה לפני עשר שנים, והקיש על גבי מנענעים מתוך הצלחה קלה והולמת את המסבאה ומבקריה.

ישבה דורוטי אל השולחן ופניה לוטים בכפות ידיה. היא הרימה את ראשה כאשר קרב המלצר והעמיד לפניהם את הגביעים ובקבוק היין. מיכאל מילא את הגביעים והסתכל בדאגה רבה בפניה החיוורים. היא הצטחקה כרוצה לחפות על עצבונה:

– מה אתה מסתכל בי?

– את מוזרה הערב.

– אה, לא! פשוט רוצה אני לערפל את מוחי במקצת.

הרימה את הגביע והריקה אותו בבת-אחת:

– מזוג שני.

הריקה גם את זה ונתנה בו מבט אמיץ:

• אם אתנהג קצת בשגעון הלילה – עליך לציית לי.

– כמובן.

– תקשיב לדברי ואל תרבה בשאלות.

– כדבריך.

– ועכשיו בוא נלך. הגיעה השעה…

הריקה עוד כוס, וכשהגיעו לאניה הובילה אותו ישר לתאה.

צנח מיכאל על קצה הדרגש המרופד והסתכל בדורוטי מתוך שתיקה, שהיה בה הסקרנות והפחד גם יחד. באצבעות רועדות נעלה אחריה את הדלת, נשמה בקושי ועל פניה הצחים היבהב כעין הורד, משהו מנוגה הנאצל משקיעת השמש… עיניה הבריקו והיין ששתתה הוסיף להט-מה ואומץ, שהיתה זקוקה לו ביותר:

– מוטב שתפתח את החלון.

– המים יחדרו פנימה…

– פתח!

מעודו לא ראה אותה במצב-רוח כה סוער; מעודו לא פקדה עליו לעשות מעשה בקול כה מרוגז ותקיף. ניכר היה שזה נובע מתוך התאמצות לחפות על איזה מעשה, שאין לה העוז המלא לעשותו. אך נראה שהפעם החליטה לציית לצו הפנימי ויהי מה.

כרע מיכאל על גבי הדרגש, סילק את בריח-הנחושת מעל גבי החלון ופתחו. רוח קרירה, רווית ריח-ים חריף ורטיבות, פרצה וטפחה בפניו; לאזניו הגיע קול שקשוק המים השחורים, המתדפקים אל דפנות האניה, איזה פחד סתום נשב והחליק על פניו מתוך שחור הלילה; מיכאל נרתע לאחוריו כמפני נשימת הבל-פיו של המות עצמו…

כאשר חזר מיכאל והיפנה את ראשו לעבר דורוטי, ראה אותה עומדת לפניו מעורטלת חצייה וגופה, גוף נערה שופע רעננות, מבהיק לעיניו. היא עמדה לפניו בלי כל בושה וצניעותה הטבעית, כאילו פגה בבת-אחת והיא התנהגה בחירות מפתיעה. פניה חורו משהו. היא הושיטה את בוהן ידה כלפי חזה והפטירה במרירות.

– צח ונאה הוא מראה גופי, אך דע לך, שהוא חולל…

קרב אליה מיכאל וחיבקה ברוך ובדאגה רבה, כשהוא ניפעם קמעה מהתרגשות מצמיד את שפתיו לצחות בשרה; את פניו שיקע בחיקה, נשק לה בלי הפוגות ושאל חרש:

– מה לך, דורוטי, חביבתי?

היא דחתה אותו בחיבה רבה, ובלי לראותו כראוי, כי עיניה שטופות הדמעות מנעו בעדה, השיבה:

– חדל… אין גופי ראוי לכך…

סרב מיכאל לשמוע בקולה והחל מנשקה ומגפפה שוב. את כף ידו העביר באהבה רבה על פניה, חזה וכתפיה, התרגשותו נתעצמה וכסבור היה, שסוף-סוף החליטה דורוטי להפסיק את תהפוכותיה, ומרגע זה אין דבר בעולם, אשר יגזול אותה ממנו.

הוא כיבה את אור החשמל, אך היא חזרה והעלתה אותו:

– רוצה אני לראות את הבעת פניך בשעה שאספר לך.

– אקשיב יפה לדבריך.

ישבה דורוטי על רגליה השלובות, השעינה את גבה לקיר והציצה בפני מיכאל, אשר שכב אפרקדן. נרגשת מאד היתה באותו רגע וקשה היה עליה לפתוח; קשה היה לה לרכז את מחשבותיה, אם כי כבר ערכה במוחה את הפתיחה מזמן…

בתוך התא שלטה דומיה. רק שקשוק גלי הים פרץ מבעד לחלון הפתּוח. שעונה הקטן של דורוטי, אשר היה צמוד לזרועה, השמיע לאוזני מיכאל בפעם הראשונה את תקתוקו החרישי. כה גדלה ועמקה דומית הקשב. המחוגים הזעירים הראו שעה שתים, כאשר החלה את סיפורה:

ח

בת ארבע-עשרה הייתי אז ואני נערה שקטה וצנועה. אהבתי להתעמל וגם השתובבתי לפעמים, אם כי לא הגדשתי את הסאה ושמתי לב גם לשעורי ולעניינים אחרים שמחוץ לכתלי בית-הספר. הורי התיחסו אלי תמיד בחיבה. אף כי לא הבליטו זאת ביותר, ולא שבחו את מעלותי באוזני כדרך הורים אחרים. עתים מדמה הייתי בנפשי, שהם אדישים לגבי ויחס זה היה מצער אותי, אולם אחר-כך עמדתי על הסיבה.

אבי ואמי לא היו מעולם זוג מתאים, ועד היום מתקשה אני לדעת, מה גרם סוף-סוף לנשואיהם. שרויים היו לעתים קרובות ברוגז, ללא כל סבה מספקת, באותם הרגעים לא היו שמים לב אלי, כאילו אני האשמה ביחס, שנוצר ביניהם. אמנם הם דאגו יפה לכל מחסורי, לחנוכי, ומלאו את בקשותי, אם כי לא פנקו אותי ביותר. שתיקתם הזועפת גרמה לי צער רב ועגמת-נפש, מאחר שראיתי וקנאתי במתק ההתחטאות וההתפנקות של כמה מריעותי בבתי הוריהן.

בביתנו שלטה תמיד דממה. אבא עסק בשלו ואמא בשלה. הם חיו כאילו קיים היה ביניהם חוזה או הסכם חשאי, שלא להטריד זה את זה חוץ מבמקרים מסויימים, הכרחיים, היחסים המשונים האלה הביאו, כנראה, לידי איזו השלמה, לידי שיגרה קבועה, ובבית שלט שלום גמור וכבוש, מתוך התנכרות ידועה… בעיקר היתה אמא מוותרת לאבא, כי אהבה אותו מאד והעריצה אותו עד כדי כך, שהיתה משמשתו באהבה רבה וסובלת את יחסו האדיש, המתכחש, בלי לקבול. לוּא סיפרו לי הורי כמה פרטים על חייהם לפני נשואיהם, הייתי טווה את החוט בעצמי ועומדת על סוד הקשר שקשרם. נוטה אני להאמין, כי אבי הטוב והעדין נשא לו לאשה את אמי, משום שתמכה בו בימי עלומיו, עת היה מחובשי ספסל האוניברסיטה, והיתה לו איזו התחייבות מוסרית כלפיה, שלא מלאו לבו לבטלה, אם כי לא אהב אותה. כנראה, מימיו. לפיכך הרגישה אמא את עצמה כאשמה, כזו ששללה ממנו את סיפוק מיטב מאווייו, וסבלה בחשאי.

היחס הזה בין הורי היה מצער אותי מאד ומשעמם. לא ראיתי בחדוותם, שאוכל להשתתף בה אני ולוּא גם מן הצד; לא היה לי על מה לשוחח איתם ולהוציאם מן השתיקה בה קפאו בהתמדה. אחרי שהייתי מכינה את שעורי וקוראת שעה או שתים, נחפזתי לצאת מן הבית. אשר שממון הסתופף בו. חברות מעטות היו לי בשכנוּת, ולא תמיד היתה השעה נוחה לביקורים, ובחרתי איפוא לשבת על מדרגות ביתנו ולהשקיף לתוך הרחוב.

היו עצי שיטה, גינות קטנות מטופחות הוריקו לפני הבתים, והיה הרחוב כאי קטן ושקט בתוך ים הרעש מסביב. מתוך שעמום ובדידות, בשיבתי על מדרגות ביתנו, למדתי להכיר את השכנים, שגרו על ידינו ומנגד: ידעתים בלכתם ובבואם, למדתי לדעת את אופיים וטיבם. רבים מהם שנאתי ואחדים מהם חיבבתי, אם כי לא דיברתי אתם מטוב ועד רע. היה שם זקן אחד, טרזן, פקיד בנק, שהיה מתגרה בי תמיד ומצחיק אותי; אירלנדי אחד, מכונאי, שבדרך-כלל היה אדם נוח ואדיב, אך בשעה שהיה חוזר מבושם, היה מכה את אשתו הצעירה מתוך קנאה מדומה, ומזעיק על-יד ביתו את כל השכנים, ולבסוף גם את שוטר הרובע; זמר אחד, שבוקר וערב היה בוחן את קולו וצורח בלי הרף; מורה לפסנתר, אשר תלמידיו שהיו סרים אליו, הרגיזו אותי בתרגיליהם המשעממים. דומה היה הרחוב לעיירה קטנה בפני עצמה. הכרתי את כל התושבים מתוך הסתכלות בהם מן הצד ומתוך קליטת רשמים חטופים, שנצטרפו במשך הזמן לסכּוּם של ידיעות, על אורח חייהם. הסתכלתי בהם כאמור מתוך שעמום, ואף אחד לא היה בהם, שאמצא בו ענין מיוחד – פרט למיס בלקסטאון.

ביתה נמצא בדיוק מול ביתנו. כעין ארמון קטן ונחמד, בנוי אבנים לתפארה, גינה קטנה, גרז' ושאר הנוחיות. כנראה, שמיס בלקסטאון התגוררה ברווחה וברחבות, כי היה לה נהג משלה, הדור ולבוש שחורים, אשר היה מקדים לפתוח לה את דלת המכונית ולסגרה מתוך קידה והכנעה בהיכנסה ובצאתה. מיס בלקסטאון לא היתה נשואה. כמפקחת על בית-חולים עירוני היתה פרנסתה מצוייה בשפע. גבוהה ונאה, בעלת קול צלול, היוצא מעומק החזה, קול אשר לעתים קרובות שמעה בו גם נעימת פיקוד, אך היא ידעה בשעת הצורך לדבר גם בקול עדין ורך יותר, מושך ומשכנע.

אשה זו, באורח חייה הכמוס, בהידור האופף אותה, בלבושה הנאה, ועצם עמידתה ברשות עצמה, הליכתה הגאה והבוטחת – כל אלה משכו את תשומת לבי, ועוקבת הייתי אחרי כל תנועותיה בהזדמנויות שונות מתוך סקרנות רבה. האור הניצת בחלון חדרה היה מושך אותי. טרטור המנוע של המכונית שלה היה סח לי: “היא נוסעת”, “היא חוזרת”… דמות נאה שנקבעה מתחת להכרתי בלבי.

אין זאת שמיס בלקסטאון הרגישה במבטי המכוונים אליה, כי פעם הסתכלה גם היא בי, במבט חודר וממושך, הצטחקה אלי בחביבות רבה. מאותו יום החל לגמול בינינו כעין רצון הדדי להתקרבות. משתוקקת הייתי מאד לפתוח בשיחה איתה, להיכנס לתוך גינתה, ואולי גם למעונה המהודר, אשר קסם לי והבטיח פלאים גנוזים בחדריו. רצוני נתגשם במהרה. מיס בלקסטאון כאילו הבינה לרוחי וכעבור ימים מועטים קרבה אותי באופן בלתי צפוי ומפתיע.

היה זה ביום ראשון. ישבתי כדרכי על מדרגות הבית ואני צופה לרחוב, לעוברים ושבים. בינתים נחו מבטי על מכוניתה של מיס בלקסטאון המגיחה מתוך המוסך. הבינותי כי עוד מעט והיא תצא לשבת בה, מבלי משים, דחופה על ידי איזה צו פנימי ותקיף ממני, קמתי, חציתי את הרחוב לרחבו ועליתי על המדרכה מנגד, בדיוק כאשר יצאה מיס בלקסטאון מפתח ביתה. מבטינו נצטלבו והיא חייכה אלי בחביבות רבה כדרכה. באותו רגע הרגשתי כי היא תפתח אתי בשיחה, היא מוכרחת! וכן היה. היא קרבה ונגשה ישר אלי, אחזה בסנטרי ופנתה אלי בקול רך, כשהיא מסתכלת בי יפה-יפה בעיניה הכחולות:

– מה שלומך, חביבה?

– מצויין! – עניתי – בלב מתפעם.

– מה את עושה היום? – פנתה אלי שנית.

– לא אדע בעצמי – היתה תשובתי.

חייכתי נבוכה והשפלתי את מבטי, שלא יכלו לעמוד בפני מבטיה התקיפים, החודרים. היא הסתכלה בי שנית, כמודדת אותי מכף רגל ועד ראש, הסתכלה יפה, ברצינות מוזרה ושקלנית, ופתאום הפתיעה אותי:

– אם אין לך מה לעשות, קטנתי, בואי, איפוא, אתי ואראה לך את בית-החולים.

לשמע הצעתה המפורשת להילוות אליה במכונית ההדורה, לבשה אותי רוח שמחה, מוכנה הייתי לחבקה. הן היה זה מאורע יוצא מגדר הרגיל להילוות לגברת כה כבודה בנסיעת-טיול, שבודאי תגרום לי הנאה מרובה. קפצתי ונעניתי מיד:

– אשמח מאד, באמת!

– טוב, רוצי, איפוא, הגידי לאמך, שאת נוסעת אתי, שלא תדאג לך.

רצתי בלב מתפעם וחוששת הייתי, שמא תעבור רוח רעה את אמי והיא תמנע ממני את התענוג הזה. ככל-זאת נהגתי בחכמה ובזהירות; הבלגתי על התרגשותי, כשאני מעמידה פנים שליוות מאד, הודעתי על הצעתה של השכנה כעל דבר של מה-בכך. אמא לא היתה נוטה להרשות לי, אך אבא התערב והעיר:

– אין דבר. למה לא תסע?

בלי להמתין להחלטה מסויימת מצד אמא, קפצתי ודלגתי החוצה. מיס בלקסטאון כבר ישבה במכונית. הנהג קפץ ופתח לי את הדלת בהכנעה רבה. ימים רבים לאחר מכן לא יכולתי לשכוח, איך הזדרז נהג מבוגר ורציני זה לפתוח לי את הדלת כמו לכבוד איזו גברת הדורה נשואת-פנים…

ישבתי על ידה של מיס בלקסטאון, כשהיא מחייכת אלי בחביבות רבה ואני נבוכה ועונה לה בקצור ובקושי על כל שאלותיה. בטוחה, גאיונה, רכובת רגל על רגל, כשכתפה נוגעת בפנת המכונית רפודת-הקטיפה, הסתכלה בי במבט שופע חמימות ועדינות: מבט שעל טיבו עמדתי רק לאחר זמן.

בבית-החולים ראיתי ונוכחתי, מה גדולה וחשובה מישרתה של מיס בלקסטאון. כל שומרי הסף, המשרתים, הרופאים, הפקידים, האחיות ושאר עובדי המוסד הכביר הזה, על כל עשר קומותיו ומחלקותיו – כולם החוו לה קידה מתוך הכנעה רבה ומתוך חיוך אדיב מאד, שריח החנופה נדף ממנו מרחוק. היא עברה וחלפה כמלכה בין חדרי המוסד, משרדיו ומחלקותיו, העירה הערות וגם פקדה פקודות, שהסרים למשמעתה מצייתים לה מתוך הקשבה רבה, וכולם עונים לה באחת: “יס מא’ם!”

ואני הייתי אורחתה הקטנה… היא טרחה להראות לי כל מה שאפשר לראות במוסד המעניין הזה. אחר-כך הכניסה אותי לתוך משרדה המהודר, וקפה ריחני וטוב הובא לנו על טס טעון תופינים משובחים.

היא כיבדה אותי במאור פנים ובשפתים נוטפות רוך ועדינות. הרגשתי בכך יפה, כי בקול שונה לגמרי היתה פונה לאחרים, קול שהיה משתנה, הופך קפדני ומצווה; בדברה לאחרים היתה על-פי-רוב מקדירה את פניה וניכר היה, שהיא מקשיבה ועונה מתוך קוצר-רוח ומתוך רצון לסיים ולהישאר לבדה. לחידה היה לי הדבר, שבי הקטנה מצאה ענין והתייחסה אלי בסבלנות גמורה וגם מתוך חיבה גלויה. מעומק לבי הודיתי לה והייתי מאושרת. וכאשר ישבנו במכונית לחזור, הצטערתי מאד על הנסיעה שלא ארכה ביותר.

וכאשר נכנסה המכונית לתוך רחוב מגורינו התעכבה על-יד ביתה של מיס בלקסטאון, יצאתי בלי רצון ועמדתי רגע על מקומי בלי דעת מה לעשות. סוף-סוף היה עלי להגיד לה שלום, אך עמדתי וחכיתי, שתיפרד היא ממני קודם. מיס בלקסטאון ירדה, כנראה, לדעתי:

– הגידי, קטנתי, האוהבת את לקרוא?

– כן, – עניתי לה וראיתי בשאלה זו פתח-הצלה – אני מרבה לקרוא!

– מצוין! – השיבה – הכנסי אלי לרגע ואראה את הספריה שלי. בשעת הצורך תוכלי לסור אלי ולקרוא כאוות נפשך. איש לא יפריע לך, אך בתנאי, שתשמרי על הספרים, שלא תלכלכי אותם ותחזירי אותם למקומם הנכון.

היא הכניסה אותי לתוך ביתה המפואר. אולם-הקריאה שלה היה נהדר ורחב-ידים. שטיחים יקרים היו פרושים על הרצפה. על-יד האח, בעל כרכוב-שיש מגולף יפה עם תבליט של אשכלות ענבים ומחוללות-בכחוס נסערות, עמדו שתי כורסות מרופדות. מסביב לקירות עמדו ארונות זכוכית נהדרים, אשר מתוכם נשקפו מאות ספרים מכורכים ועל שעריהם הכחילו, האדימו והזהיבו שמותיהם ושמות מחבריהם. ברווחים בין ארון לארון, הבהיקו בצבעיהם הבהירים כמה אקוורלים ענוגים, אוריגינליים, מעשה ידי ציירים ממדרגה ראשונה, ועל הקיר ממול לחלונות התנוססה תמונת “לידה והבּרבור” לאנג’לו.

מיס בלקסטאון ראתה שאני מתפעלת, והיא הוליכה אותי מארון למשנהו, הסבירה לי על סוגי הספרים המובחרים והמתאימים לגילי ולתפישתי. פתאום פנתה אלי:

– בת כמה את, ילדתי?

– בת ארבע-עשרה.

– כך? – אמרה בהתפעלות – בת ארבע-עשרה וגופך מפותח להפליא!

וכדי להוכיח לי, שאמנם גופי מפותח יפה, עמדה והעבירה את שתי כפות ידיה לאט-לאט מתחת לבית-שחיי עד למטה ממתני, על גבי חמוקי ירכי, וחזרה והעלתה אותן כחולפת בלטיפה ממושכה על חזי:

– אכן, גוף נאה לך. ודאי שאת מתעמלת הרבה, לא כן?

זוכרת אני שהסמקתי אותו רגע והרגשתי, שדמי פורץ לתוך פני. מגעה זה הפתאומי ודרך בדיקתה את גופי הביאוני במבוכה קצת, ואני לא ידעתי את נפשי. אם איני טועה היתה גם היא נרגשת במקצת, אך היא שלטה ברוחה, העבירה את כף-ידה בלטיפה על שערות ראשי ועמדה להסיח את דעתי לענין הספרים:

– תוכלי להכנס יום-יום לתוך אולם הקריאה ולהשתמש בספרים כאוות-נפשך. איש לא יפריע לך. אני אתן הוראות למשרת, שיתן לך לבוא בכל עת ובכל שעה שתרצי.

הודיתי לה מאד והיא הצטחקה:

– אל תודי לי. אגב, מה שמך, ילדתי?

אמרתי לה.

– ובכן, דורוטי, להבא אקרא לך רק בשמך ואת גם כן הואילי לקרוא לי פשוט בשמי: ז’ניט. מהיום והלאה נהיה ידידות, הלא?

היא העבירה שנית את ידה בלטיפה על שערות ראשי, נשקה לי לפתע נשיקה קלה וחטופה על לחיי וזרזה אותי:

– ועכשיו, חביבה, אוצי חושי הביתה, כי חוששת אני שמא תדאג לך אמך.

הייתי מאושרת. ידידות חדשה וחשובה זו, שזכית בה בהיסח-הדעת הרמיזה לי הרבה אפשרויות בלתי מוגבלות, הרנינה אותי והייתי כשכורה משמחה. סיפרתי גם בבית על-דבר הידידות שלי עם ז’ניט ועל הסיור הנאה והמענג שהיה לי בבית-החולים, ועל הספריה שהיא מעמידה לרשותי. הורי הצטחקו למראה התרגשותי ולא העירו לי מטוב ועד רע. לשמחתי לא היה קץ. קשה היה לי להרדם באותו לילה והרהרתי על ידידתי הגדולה והנחמדה.

דורוטי הפסיקה לרגע והתאמצה לשאוף רוח לרווחה. היא הסתכלה בפני מיכאל, אשר שכב בלי נוע והקשיב לה יפה בלי לגרוע עיניו ממנה ובלי להחסיר מלה, גם דורוטי לא הסירה את מבטיה ממנו בשעה שדיברה.

– הריני משתדלת, אמרה, לא להחסיר פרטים ולספר לך הכל בצורה פשוטה כפי שנשמרו הדברים בזכרוני, בלי לגרוע ובלי להוסיף. כמה פרטים שלא זכרתים קודם, עולים וצפים עכשיו בזכרוני בשעה שאני מספרת לך, והריני משתדלת לא לפסוח עליהם. רוצה אני כי תקבל תמונה שלמה ומושגים ברורים, נכונים ועקביים מכל מה שנתתרחש, איך קרה אותו דבר מעציב; רוצה אני כי תבין שלא באשמתי נתגלגלו הדברים, אלא שהייתי כחומר ביד היוצר. נערה רכה הייתי אז ומחוסרת כל נסיון.

– דורוטי, חלילה לי להאשימך. מקשיב אני יפה לסיפורך, שאת מספרת בצורה מוחשית, שאני רואה את הדברים חולפים ומתרחשים לעיני.

דורוטי שקעה שוב בהרהוריה.

ט

"קשה היה לי הוסיפה אחרי הפסקה קצרה, להסביר לעצמי, מה ראתה ז’ניט בי, שמצאה לנחוץ לקרבני, לשעשעני ולהשפיע עלי רוב טובה. נשגב היה הדבר מבינתי ומתפישתי. גם לא הרביתי לחקור. עליזה הייתי ומרוצה. יום-יום רצתי לביתה של ז’ניט, הרביתי לקרא ולדפדף בספריה השונים, והגיעו דברים לידי כך, שגם את שעורי הייתי מכינה אצלה. עתים היתה ז’ניט נשארת אתי גם היא בבית ועוזרת לי לפתור שאלות קשות, או שהיתה מבקשת אותי לקרא לפניה מתוך אחד הספרים שבחרה, כשהיא יושבת ממולי ומקשיבה. עתים היתה מעירה איזו הערה, מתקנת, מסבירה, או נכנסת בשיחה על הנושא המסופר. בעיקר היתה מרבה לספר בשבח האשה בכלל והולכת ומונה את מעלותיה ותכונותיה הנאות.

עכשיו, לאחר כמה שנים, יודעת אני כי כל מעשיה נעשו מתוך כוונה תחילה, וכל שיחותיה היו גם כן מחושבות ומכוונות, וחותרות לתכלית אחת, אשר השיגה אותה לאחרונה.

כדי להבטיח את ידידותנו, שלא תארע לה תקלה מאיזה צד שהוא, מצאה ג’ניט לנחוץ לסור פעמים אחדות לביתנו. היא הציגה את עצמה כידידתי, טענה שמצאה ענין רב בהתנהגותי הנאה, ובטוחה היא שבעלת כשרונות אני, אלא שזקוקה אני לעידוד, הדרכה ולטיפוח נכון. בחלקת לשונה, במראֶה הנאה, ובחן התנהגותה מצאה לה מסילות גם ללבב הורי, אשר לא התנגדו כלל לעובדה, ששכנתם הנכבדה, מיס בלקסטאון, מתחילה לטפל בחנוכי. הם הביטו על הדבר כעל שגיון של אשה עשירה ובודדה, העומדת ברשות עצמה והרוצה לשעשע את נפשה, למצוא ענין במשהו.

בינתיים מלאו לי חמש-עשרה שנה ואני בריאה, פורחת, מלאת לשד עלומים וחדורת תשוקת חיים. הייתי אז על סף החיים, בלי לדעת עדיין להבחין כראוי בין טוב לרע. רגשות ראשונים החלו מפעמים את לבי, ובודאי שדרך התפתחותי לא היתה שונה מאלפי צעירות אחרות בנות גילי, אך אני כבר נפליתי מהן, כי אשה פקחית אחזתני, בעלת רצון כביר, והיא אשר סימנה והיתותה את דרך חיי להבא, וכך גם חתכה את גורלי. ז’ניט השפיעה עלי שאבחר בלמודי מסחר, מקצוע שלא היה חביב עלי ביותר, אך נוטה הייתי ללמדו מתוך שקידה עצומה, מפני שז’ניט הבטיחה למנות אותי אחר-כך כמזכירה לה.

בינתיים החלה ז’ניט מושכת את לבי בדרכים אחרות. קודם כל העמידה לרשותי את המכונית שלה ופקדה על הנהג להורות לי את מלאכת הניהוג. דבר זה גרם לי קורת-רוח מרובה. לא פעם קנאתי בנשים הצעירות וההדורות, החולפות ברחובות הכרך כנישאות בסופה והן נוהגות במכוניות מצוחצחות ומבריקות. וכך לא עברו ימים רבים וגם אני נהגתי במכונית, כשאני חולפת ברחובות, חוצה פארקים נישאת מחוץ לעיר, ואני גאה, בזה להולכי רגל, שוכחת עולם ומלואו, בשעה שהרוח מטפחת על פני, ועיני גומאות מרחקים!

אך בזה עוד לא סיימה ז’ניט את פעולות החיבה, שהעתירה עלי. היא נילוותה אלי גם בערבים והפכה לחברתי האחת והיחידה. שתינו הלכנו יחד לקונצרטים, בקרנו הצגות, טילנו יחד למקומות שונים, שיש בהם משום ענין. ז’ניט ניחנה בטעם משופר וידעה מה לראות ומה לבקר. גם כסף היה לה, בזבזנית לא היתה, אך היא אהבה להוציא כסף על דברים של טעם. שלובות-זרוע כשתי אחיות הלכנו יחד ומצאנו לנו שעשועים חדשים לבקרים.

פעם, בערב-חורף אחד, ישבנו שתינו בכורסות על-יד האח הבוער, עסוקות בקריאה. כלומר, שקועה בקריאה הייתי בעיקר אני, ואילו ג’ניט החזיקה בספר, אך את מבטיה לא גרעה משום-מה ממני. גם בשעה ששקועה הייתי בספרי ידעתי, כי מסתכלת היא בי ומבטיה מרפרפים עלי. לא חפצתי להפריע להסתכלותה זו, והעמדתי פנים כממשיכה בקריאה, אם כי בתוקף מבטיה החודרים לא יכולתי להמשיך, והשורות רקדו לפני עיני, כשהן מרטטות בשחור מתערבל בלי שאוכל ללכדן, לצרפן ולהסביר לי את תוכנן, וביניהן רצדו מבטי עיניה הכחולות של ז’ניט…

כאשר הרימותי בסוף את ראשי מן הספר ומבטי נתקלו בה, השתוממתי לראות את הברק המוזר, שהיה הפעם לעיניה, ונראה לי, שפניה היו משולהבים שלא כרגיל. גם לעתים קודמות נתקלתי במבט דומה לזה, אך הפעם הרגשתי וראיתי, כי בנפשה מתחולל משהו, ומתרקם איזה רגש שאיני תופשתו; איזו התרגשות לוהטת תקפה אותה. כסבורה הייתי, שאינה מרגישה את עצמה בטוב, ופניתי אליה בשיחה, כדי לעורר את רוחה ולבדרה קמעה. התחלתי לספר לה על התענוג הרב, שהיה לי אותו שבוע בשעת טיול במכונית שלה בואן-קורטלאנד-פּארק.

היא חייכה אלי:

– טוב שלימדתיך לנהוג, לא כך?

– בהחלט! – קראתי – אמא לא משפיעה עלי רוב טובה כמוך!

– ואת מה? גם נשיקה אחת לא העתרת עלי בשכר זה…

קפצתי ממקומי וחבקתיה. נשקתי לה בחום על פיה. גם היא חבקה אותי בחזקה, נלחצה אלי והחזירה לי נשיקות חמות, כשהיא לוחשת לי ברוך, בקול רוה געגועים וכמיהה, קול שהמיית לב ונפש בקעה מתוכו והרטיטה גם את לבי, קצת מתוך התרגשות ובעיקר מתוך חיבה, שרחשתי לה. היא לחשה:

– דורוטי, חביבתי, כל כך צר לי ומשעמם הערב, שדומה אני להיות גלמודה בתבל כולה; אין לי אף נפש קרובה אחת, שאוכל להשיח לה את לבי, וגם את, חביבתי הקטנה היחידה הקרובה ללבי, הרי גם את מראה לי סימני קירבה רק לעתים רחוקות.

היה ברצוני לשכך את הנעימה העצובה שצילצלה בנזיפה זו, והתחלתי מפייסת משדלת אותה:

– אבל אני אוהבת אותך!

– את?

– כן, האין את מרגישה בכך?

– במקצת

חבקתיה נשקתי לה שנית מתוך רגש טוב ונקי, מתוך רצון להראות לה, עד כמה אני באמת אוהבת אותה, מעריכה. ז’ניט חבקה גם אותי בחזקה, החזירה לי נשיקות חמות ולחשה לי בקול גווע ומזעזע במקצת:

– טוב לי על ידך, ילדתי. בלעדיך אין לי דבר בעולם… שבי על ידי, כך, בשקט, ואנסה לשכוח בזרועותיך את המרירות שנצטברה בלבי כלפי כמה וכמה תופעות בחיים, שהכזיבו אותי.

גל של רחמים הציף את לבי. באותו רגע קמה ז’ניט ממקומה וכיבתה את אור החשמל. היא חזרה וישבה על ידי בתוך הכורסה, חבקה אותי ולחשה:

– כך יותר טוב, נשב בחושך ונביט לאור האש המתלקחת באח.

ישבנו חבוקות ודבוקות אשה לרעותה, חדורות רגש נעים, חמים. קירבת גופה, חבוקיה ונשיקותיה המלאות רוך, כל תנועותיה הלטפניות, השפיעו עלי חמימות מרובה, שכמותה לא הרגשתי מימי, כי על ידי ישבה אשה יקרה ודורשת שלומי וטובתי. מאושרה הייתי בחיקה. רוך ועדינות לא ידעתים עברוני, ונוטה הייתי להתמוגג ממש בקרבתה. כאשר שמעתיה מתאנחת פתאום, קראתי אליה בחרדה רבה:

– מה לך, ז’ניט?

– לא כלום, ילדתי – השיבה – טוב לי אתך ואני יכולה לשבת כך שעות.

– גם לי טוב אתך.

– חבקיני איפוא בחזקה – בחזקה!

חבקתיה.

– כך. עכשיו נשקיני נא – בחזקה!

נשקתיה.

היא נלחצה אלי, חבקה אותי ואני הרגשתי, שעצמותי כאילו מתפוקקות, אך מודה אני, כי בטוי זה, אות לאהבתה החזקה אלי, העבירני על דעתי, וגאה הייתי שזכיתי לכך. כל המחיצות הקודמות של גיל, השכלה, נתפרקו ונמוגו, היינו שתי אחיות אהובות, אשר האחת מוצאת נוחם והרגשה נעלה בחיק רעותה. כך גם נרדמתי. כאשר הקיצותי, היתה השעה מאוחרת למדי. חלל האח השחור הציץ בנו ורק גחלים אחדות לחשו עדיין וניצנצו מתחת לאפר והרמץ. בחלל החדר עמד קור ממש. קפצתי על רגלי ולחשתי לז’ניט:

– השעה מאוחרת, אני רצה הביתה.

אך היא תפשה אותי בזרועה:

– למה לך? בין כה וכה איחרת ובבית יידעו שלנת אצלי. אטלפן להם.

נעתרתי לה והחלטתי לבלות את שאר שעות הלילה אצלה. ז’ניט מהרה להציע את המיטה, ואם איני טועה ראיתי שידיה רעדו בשעה שפרשה את הסדין על גבי המיטה הרחבה. היא הוציאה שמיכת צמר מתוך הארון הסמוך וזירזה אותי:

– מהרי, יקירתי, להתפשט ונתכנס תחת השמיכה החמה.

היא פתחה אחת השידות ופנתה אלי מתוך אכזבה קלה:

– עוד לא החזירו לי את הכבסים ואין לי כתונת-לילה בשבילך. עליך יהיה לשכב הלילה ערומה לגמרי…

צחקתי. רעדתי מצנה ובלי לחכות זרקתי מעלי את שמלתי, לבני, וערומה קפצתי לתוך המיטה הצחורה והרחבה והתכנסתי תחת השמיכה, כששיני נוקשות זו בזו. ז’ניט הסתכלה בי באהבה רבה וחייכה:

– עוד מעט, יקירתי נתחמם.

משובת-ילדות תקפתני ועדיין רועדת מן הצינה קראתי אליה:

– הזדרזי!

היא התפשטה וגופה הערום, הגמיש, הבהיק בתוך חשכת החדר, שרק השלג אשר הכחיל בחוץ הטיל בה קצת מהיבהובו העומם. ראיתיה מעורטלת לגמרי, ראיה חטופה, כי מיד הרימה את שולי השמיכה ומהרה להצמד אלי מתוך חבוקים כשהיא לוחשת:

– גם אני אשכב על ידך בלי כתונת וכך יחם לשתינו פי שבעה!

צחקתי ואמרתי:

– כמו שתי ילדות קטנות!

– כן! – קראה וחיבקה אותי בחום – כמו שתי אחיות!

– אך למה את רועדת כל כך? – שאלתיה.

– קר לי, חביבתי, קר, חבקיני נא!

חבקתיה. שכבנו חזה לחזה, זרועותינו שלובות וכך גם רגלינו, הזרמנו אשה לרעותה מחום גופנו, וכעבור שעה קלה התחממנו יפה ועד כדי כך שהתחלנו שתינו לוהטות. ביחוד להטה ז’ניט. פיה היה קפוץ, עיניה עצומות, והיא נלחצה אלי, מתחבקת ונלחצת, נל-ח-צת…

– ז’ניט! – קראתי אליה בנזיפה קלה – הן עוד מעט ותחנקי אותי… הרפי לך…

– לא, יקירה, אוהבת אני אותך. גם את אחותי הקטנה הייתי לוחצת כך ומאמצת אל לוח לבי, ואותך אני אוהבת פי עשרה ואיך לא אחבקך? איך לא אעתיר עליך את נשיקותי החמות? ולמה לא ארגיש, שעל ידי שוכבת כאן דורוטי חביבתי, הפעוטה, היקרה?…

חמימות ועדינות מלטפת שפעו מדבריה אלה וקרבוני אליה; לא רק קרבוני אלא כולי נמשכתי כפרפר זה לאש, מוכנה הייתי להקריב את עצמי למענה ולהוכיח לה שגם אהבתי אליה גדולה היא ונאמנה. בחבוקיה ובלטיפותיה מצאתי גמול עבור כל אותי היחס האדיש שבו נתקלתי אצל הורי. עברתני תשוקה לוהטת לחיבתה, ללטיפותיה הנעימות והמרדימות. ז’ניט היתה אשה נפלאה ובעלת מדות נאות. לא מצאתי בה כל דופי. הוקרתי את יחסה אלי, אשר הזרים בי חמימות ונטע בי רוך. אהבתיה בכל נפשי ומאדי. כאשר החלה פתאום להעביר בלטיפה את כף-ידה על חמודות גופי, לא הקפדתי; להפך – מגע ידה גרם לי הנאה מרובה. היא התפעלה מיפי גופי החטוב נאה, המשיכה ללטף את שדי, את חמוקי ירכי, את שוקי, פתאום כבשה את פניה בחיקי, נצמדה בשפתיה, נשקה בלהט שדי התופחים ולחשה לי:

– הרי את חמודה…

צחקתי:

– את משתגעת, ג’ניט!

– לא לא! – קראה בתוקף – אני אוהבת אותך, או-ה-בת!…

ושוב כבשה את פניה בחיקי, המשיכה ללטף אותי ונלחצה אלי. נוטה הייתי להרדם ולטיפותיה מסכו בי איזה כליון-נפש מוזר שעל טיבו עמדתי אחר-כך; ערגה סתומה תקפה אותי, ערגת החושים הרודמים, ובגופי חלפה צמרמורת מענגת. עצמתי את עיני והפקרתי את עצמי, את גופי ואת צניעותי הבתולית לחיבוקיה של האשה האהובה עלי, שחזקה ממני, שהשתלטה עלי בעתרת קסמיה – – – לא העליתי על דעתי ולא שיערתי כלל, כי באותו לילה הומט עלי אסון, אשר תחת ניטלו אני כורעת עד היום הזה!".

ושוב נאנחה דורוטי ומעיניה זנקו סילוני דמעות, אשר שטפו על לחייה; היתה זו התפרצות מצוקת-נפש חזקה. היא התייפחה והליטה את פניה בכפות ידיה. כתפיה הענוגות החלו מרעידות ושטף הדמעות פרץ גם בעד אצבעותיה החיוורות.

מיכאל התרומם נבהל וחרד. תפש את שתי ידיה והתיקן בכח, כדי להציץ ישר בקלסתר פניה של הנערה.

– דורוטי, התאוששי!

הוא חיבק אותה. לחצה אל לוח לבו והעתיר עליה נשיקות דחופות מתוך גיפופי אהבה סוערים וכנים, כרוצה למחוק בבת-אחת מעל פניה את עקבות בכייה, צערה.

– דורוטי, חדלי, יקירתי!

היא לא השיבה לו. הוסיפה להיאנק ולהתייפח חרש. בסוף לא הבליגה, עקרה את עצמה מתוך זרועותיו והטילה את גופה על גבי המיטה; כבשה את פניה בכר, ורק כתפיה המרעידות העידו על התרגשותה החזקה.

– דורוטי… – התחנן מיכאל – דורוטי!

– הנח לי!

– דורוטי!!… – פרצה צעקה מפיו, מתוך סערת-לב וצער.

היא חרדה וישבה. עיניה השחורות הבריקו מבעד לדוק הדמעות, אך היא כבר נרגעה במקצת. היא הסתכלה ישר בפני מיכאל ואמרה חרש:

– טוב. עוד מעט אמשיך בסיפורי עד הסוף. אך אל-נא תחשוב, שאתה מוליך אותי שולל בהקשבתך השקטה, או הכבושה… יודעת אני יפה, שאתה תופש כבר את הענין כולו, אך מתוך רחמנות עלי, מתוך השתתפות בצערי, אתה מבליג ומסתיר את הרגשתך בחובך…

– דורוטי, לא נכון…

– תן לי לגמור. מאחר שעמדת כבר על עצם הדבר, לא ארבה הפעם בתאור פרטים.

י

"לאחר אותה לינת-לילה ראשונה הלכו העניינים והתפתחו במהירות, בהתאם לתכנית, שהתותה לה ג’ניט. היא עשתה את מעשיה בחכמה רבה, והצליחה להתחבב עלי יותר ויותר, ועל ידי כך מנעה ממני כל נסיון של התנגדות או סרוב. נתונה הייתי כמו במעגל קסמים, בלי שאוכל לחרוג ממנו. דומה, שהפילה עלי איזו תרדמה, מסכה בי רוח עיוועים, בחלקת לשונה המשכנעת הצליחה לשעבדני שעבוד גמור.

לאט-לאט, בהדרגה, סילפה אותי והתחלתי משמשת לה מכשיר סיפוק מאווייה, בלי שאדע וארגיש בזמן הראשון, מה גדול הוא החטא שהיא חוטאת לנשמתי וגופי גם יחד. לראשונה, משהתרסתי במקצת, השתערה עלי בכל כח הסברתה הדמגוגי, דברה על אהבה עליונה ונפלאה, שאינה כפותה ומצייתת לפקודתו של המין השני; העלתה את סאפפו מקברה, ונתנה לי לקרא חומר מיוחד, המהלל, מעריץ ומשבח, מנשא, מרומם ומפאר את האהבה העילאה של האשה הלסבּית!…

את חטאי אני מזכירה הפעם: היא אמנם ניצלה את כל חוסר נסיוני, את תמימותי ואת הרגשתי הנעלה שרחשתי לה, אך אני התחלתי בכל-זאת למצוא ענין בחיים אלה שהיא הכניסה אותי לתוכם וגם – תענוג… אשה מנוסה היתה וידעה להשפיע עלי; ידעה לגרות את חושי, את יצרי המיני הרודם, לפתחו ולהריצו בערוצי התאוה והתשוקה, ולספק אותו אחר-כך לפי דרכה היא…

היא חזקה ממני שבעתים! ידעה לשכנע אותי ולהניס את כל ספיקותי; ידעה לשדלני, לפייסני בדברים רכים, ולהמציא לי שעשועים חדשים לבקרים, כדי לטשטש לגמרי את ספיקותי המתעוררים. משרכשה אותי ואת לבי, החלה מקפידה שנימצא יחד לעתים קרובות יותר, דאגה, שלא אבוא בסוד גברים, וגם מחברת נשים הרחיקה אותי. היא לבדה רצתה בי, והחלה מקנאה לי וחוששת, חרידה עלי ואוהבת אותי עד טירוף. אגב, לא היו בה הסימנים החיצוניים שהמדע רגיל למנות באשה הלסבית. היא לא התנהגה כגבר ביחס לאחרות, לא קיצצה שערותיה, ולא נתנה לחיצוניותה סימני חקוי כל שהוא לגבריות; נשיית למדי היתה בחתוך קוי גופה ושרטוטי פניה, וכך הופיעה כלפי חוץ: אשה נאה ומקסימה, שופעת חן נשיי… כנראה, שנזהרה למשוך עליה עין בוחנת, שתטיל בה חשד כל שהוא, אך לגבי היתה לפעמים מרגישה את “גבריותה”, חוזרת אחרי, דואגת וחרדה לי כ“אוהב”, משביעה אותי, שלא אבגוד בה, משגרת לי מתנות, שומרת את צעדי, ובכל הזדמנות משכה אותי לחדר-המיטות והעתירה עלי אותות אהבתה.

לא היה לי מחסור בשום דבר, כי ז’ניט דאגה לי משרוך נעל ועד לשמלת משי הדורה. שלא לתת מקום לחשד בבית ציוותה עלי להגיד, שהיא מעסיקה אותי כמזכירתה הפרטית. בכלל נאלצתי לרגל אורח חיי המיוחד להסתבך ולהתלבט ברשת של כזבים, אשר לא היו לפי רוחי וציערו אותי במאד. הרחקתי את עצמי מחברותי המעטות, וידידות החדשות לא רכשתי לי. כי עינה של ז’ניט היתה פקוחה עלי ושמרה את צעדי מתוך הקפדה יתירה. לא היתה בטוחה וחששה, שמא אקום יום אחד ואמרוד בה.

חששותיה לא היו לשוא. לאט-לאט, עם התבגרותי, התחלתי עומדת על מצבי המיוחד והמשונה. עזרו לכך גורמים שונים, מקרים ותופעות בחיים, שהעמידו אותי על העוול שבסלופי. התחלתי מתענה מתוך מוסר-כליות קשה, אשר התחיל להדריך את מנוחתי וגזל את שנתי מעיני. קודם-כל עמדתי על אי-הטבעיות ביחסי אל האשה הזאת. קראתי ספרים למכביר, בקרתי תכופות את הקולנוע, למורת רוחה של ג’ניט, טיילתי בפארקים ובמקומות-צבור אחרים, וכמובן שלמדתי לראות ולהסתכל בתהליך האהבה הטבעית של שני המינים, הנוהים זה אחרי זה ומתלכדים יחד להרמוניה אחת נהדרה, לשיר הלל לאינסטינקטים הבריאים, הטבעיים, אשר חוקי הטבע חישלו אותם ושיוו להם חן בריא, מלבב ומצודד. יש לזכור, שהייתי נערה בריאה ומפותחה יפה, שקול דמי התוסס היה ודאי נענה לקריאת החיים הללו, הטבעיים, ובלי ספק הייתי מוצאת את עצמי באותו זמן חבוקה בזרועותיו של גבר צעיר על ספסל איזה פארק, בקולנוע או מתייחדת אתו בחדר אחרי טיול משותף ומענג. כל זה נשלל ממני, נעשק, והרגשתי החלה פוסחת על שתי³ הסעיפים… ידעתי, שמטבעי איני שייכת לסוג הלסביות, שלא נוצרתי לכך, אם כי סולפתי, ושעלי לחזור למצבי הטבעי ולמצוא ענין אך ורק במין השני. אבל, כנראה, שהשפעתה של ז’ניט, אשר פרט ללקוי שבה נוגעה, היתה אשה נפלאה, חביבה, כבדה עלי, וגם, למה אכחד, היחסים החשאיים האלה גרמו לי גם תענוג… בכל אופן, הכרתי הבריאה החלה פוקדת עלי, שאדיר את עצמי מחברתה ואחפש לי את תקוני בחיים נורמליים.

קשים היו מדוחי יצרי המסולף וקשים שבעתים היו החיטוטים הנפשיים שבאו בעטיים. תקפוני הרהורי-נוחם מכרסמים וגם היחסים שלא היו טבעיים, יחסי מסטורבַּציה, הרסו מעט מעט את בריאותי, מתחו את עצבי ופיתחו בי עצבנות מרובה. התחלתי ממעטת בדבור, מעדיפה את השתיקה ושוקעת בהרהורים, אשר התרכזו מסביב לאותה שאלה מטרידה.

לא נעלם השינוי הזה שחל בי, גם מעיני ז’ניט. היא חרדה עלי וכל מחשבותיה היו נתונות רק בי. היא הבינה את המתרחש בנפשי, עמדה על כך אינטואיטיבית וחששה לפתוח בשיחה על הנושא הזה; חששה שמא תגרום להתפרצות קשה ומטיחה נגדה. כנראה, שגם היא התענתה בכל-זאת תחת כובד האשמה, שרבצה עליה בגללי, על הנזק הגופני והמוסרי, שהסבה לי. אך משראתה שפני הולכים ורעים, וששתיקתי הולכת מעיקה עליה מיום ליום, לא הבליגה ופנתה אלי בזהירות.

– סבורה אני, דורוטי, שאת זקוקה למנוחה, להחלמה.

– כן – עניתי לה – מרגישה אני את עצמי לא בטוב.

– אם רוצה את אוכל לסדרך באחת הקייטנות?

– ואחר-כך?

– אחר-כך?…

היא נדהמה. הבינה שלא זהו הפתרון שלקראתו אני מתחילה לחתור… הסתכלתי אותו רגע בפניה והבחנתי בתוי חרדה שהסתמנו בהם. היא כבשה את עיניה בקרקע וניכר היה, שקשה לה להסיח את דעתה מן העיקר; קשה לה לשובב את רוחי הנכאה, לעודד אותי, כאשר הצליחה לעשות בזמן הראשון. רחמי נכמרו עליה, כי יחסי אליה היה מצוין, חרף הכל. קמתי, נגשתי אליה וחיבקתיה. זה שימש לה כאות-רצון ואהבה מצדי. היא כבשה את ראשה בחיקי, כשעיניה שטופות דמעות-אושר ממש. פניה קרנו שוב וקצות אצבעותיה המרטטות על לחיי העידו על מצוקת אהבתה ותשוקתה אלי. צר היה עליה וכדי לגרום לה קורת-רוח נשקתי לה על מצחה.

עם כל התלבטותי ורצוני להתגבר על מדוחי, לא רק שלא רחשתי לאשה זו טינה בלבי, אלא שאהבתיה גם אהבת-נפש! ידעתי, כי אשה אומללה היא וקשה היה לי לצער את רוחה, להדאיב לה, אם כי לפעמים כאשר התבודדתי, מוכנה הייתי להטיח כלפיה דברים קשים ולדבר אתה משפטים על אשר הביאה אותי לידי שחיתות מידותי ויצרי. אולם בנוכחותה היה גל הרוגז שנצטבר אצלי, מתנדף וגז. פניה היו תמיד מאירים, טובת-לב היתה והתייחסה אלי ברוך ובעדינות, אשר בפני קסמיהם קשה היה לי לעמוד…

כנראה שאופיי לא היה תקיף מדי, וגם יש לקחת בחשבון, לא לשבחי, שקשה היה לי לוותר על השעשועים והמותרות שז’ניט אפפה אותי בהם, כדי לצוד אותי ולמשוך את לבי. נכנעתי. סרובי לא היה מוחלט עדיין. נוסף לכך היתה ז’ניט חברתי היחידה וידעתי, שאם אלך ממנה, אגרום לה יסורים קשים. למראית-עין היה איפוא הכל כשורה, אך את לבי כירסם מצפוני וחיי נתקדרו. בריאותי הלכה ולקתה; פני שופו, רזון שולח בעצמותי והורי ניטפלו אלי, החלו מציקים וחוקרים לסיבת הדבר. זוכרת אני, שיום אחד נגש אלי אבי:

– דורוטי, הגידי לי מה קרה לך? מהו הדבר המעכיר את רוחך?

שתקתי. לבי החל דופק ברהיטות יתירה ובחזקה.

– הן תגידי לי, ילדתי. – התחנן לפני אבי – את מעלימה מאתנו דבר-מה.

דחיתי אותו בתשובה של מה-בכך, אך הוא לא נתרצה:

– בודאי נתאהבת…

– לא! – קראתי נרעשת בכל תוקף – איזו שטות…

אה! – פרץ אבי בחדוות נצחון – מצאתי!

חייכתי מתוך מבוכה:

– לא, אבא, אתה טועה.

– אינני טועה, בתי, את לא תצליחי להוליך אותי שולל… גם אני צעיר הייתי והרגשה זו אינה זרה לי… התאהבת, בודאי שיש לך צרות בגלל אותו בחור. הגידי לי, מהו רוצה ממך? או שמא בכלל לא כדאי לסבול בגללו! הן נערה בעלת אופי את! מוטב שתוותרי עליו ותמצאי לך אחר במקומו, טוב ממנו שבעתיים.

זוכרת אני, כי בשעה שאמר לי אבי את הדברים האלה מתוך בטחון גמור שמצא את פשר יגוני, פרץ הדם לתוך פני, רקותי נתלהמו, ראשי צנח על זרועותי, שהיו שלובות על גבי השולחן, ובכי היסטרי, בלתי מרוסן, תקפני. הווייתי הפצועה זועזעה על-ידי דברי אבי הטוב, שנאמרו לתומם, ולפתע עמדתי על שיעור אסוני והתחלתי כורעת תחת נטל יאושי ומצוקת נפשי. חרדה תקפה את הורי. הם התאמצו בכל מיני דרכים ואמצעים לשעשעני ולדאוג לי. בטוחים היו שניהם, שהתאהבתי בגבר, אהבה עזה, חשוכת תקוה, מכאן סוד עוצבי ורוגזי.

למחרת הודעתי לז’ניט שאני יוצאת לקיטנה. היא שמחה מאד, או העמידה פנים כשמחה, ועזרה לי לסדר את ענייני, לוותה אותי במכוניתה לתחנת האבטובוסים, היוצאים לקיטנה, הביאה לי פרחים ומיני מתיקה. לפני היפרדי ממנה, חיבקה אותי, נשקה לי באהבה וברוך כדרכה והזהירה אותי בלחש:

– התרחקי מחברת גברים…

התעורר בי רצון לקנתר אותה:

– וכי מה רע יעשו לי?

– דורוטי! – צעקה – מגעם בלבד יטמא אותך…

עניתי לה בשקט:

– איני סבורה כך…

– מה? האין את מבינה שאת שוגה?…

– ז’ניט, – אמרתי לה – איני שוגה. קצתי בחיי. שינוי מתהווה בי. דעי לך, שאני מחפשת את הדרך לעצמי… ספק אם אמצא אותה, ואם אוכל להתחיל את חיי מחדש ולטהר את עצמי… איני רוצה להאשימך, אך דעי לך, כי החלטתי לשנות את אורח חיי, ואל-נא תוסיפי להפציר בי ולהעתיר עלי דברים. די!

רגעים מיספר לפני כן לא עלה עוד בדעתי להגיד לה את הדברים האלה בכל חריפותם, אך הערתה ביחס לגברים הרגיזה אותי מאד, ופתאום, בו ברגע, הודעתי לה על החלטתי. היא החווירה, כאילו שמעה פסק-דין מחריד, צנחה על הספסל הסמוך ונתנה בי מבט נוגה ונרעש:

– דורוטי, האומנם תעזביני, את ידידתך?…

שתקתי והיא המשיכה:

– הרוצה את להעיב את ימי?…

בינתיים הגיע האבטובוס. ניצלתי את הרגע הקשה מנשוא, התובע תשובה, ומהרתי להיכנס ולתפוש מקום. היא נכנסה אחרי, אחזה בסנטרי בחיבה, כרוצה להזרים לתוכי מחדש במגעה את חום אהבתה ומסירותה, ולחשה לי ברוך:

– הן תכתבי לי, יקירתי.

– אשתדל.

– אין את מבטיחה?

– לא…

– דורוטי…

– רוצה אני לנוח, לשכוח ה–כל…

– אסור לך לשכוח אותי! – קראה וכולה צער.

– מוכרחה אני.

מעיניה נשקפה חרדה. כנראה שסבלה מאד משיחה זו, שלא צפתה לה. דברי, שנאמרו בתוקף, והבעת פני, אשר בודאי נסתמנה בהם באותם רגעים אכזריות במדה ידועה, הדהימו אותה. רוצה היתה להגיד לי משהו, אך מליה לעו וסנטרה החל מרטט. דמעות התקשרו בעיניה וכאשר יצאה, ראיתיה עומדת על שפת המדרכה, מביטה אלי, כשעיניה שופעות כאב לא-יבוטא, והיא – בוכיה…

לבי המה לה. רחמי נכמרו עליה וצר היה לי לראותה בכך. רציתי לעודדה קצת וכאשר זז האבטובוס ממקומו נפנפתי לה בממחטה. היא נענתה לי מתוך חיוך רפה, מאוּנס.

כעבור שעה כשנישא האבטובוס לאורך הכביש ועיני השקיפו על חופי ההדסון הנהדרים, החלה תקווה גדולה וחמה מפעמת את לבי. שאפתי רוח לרווחה מלוא ריאותי. החלטתי היתה מוצקה, ואת נפשי נשאתי לחיים חדשים, אשר נשללו ממני בתוקף גורל אכזרי ועצוב. אך בזכרי את ז’ניט, שוב המו מעי לה, ולא אכחד שאהבתיה בכל-זאת"…

יא

דורוטי הפסיקה את סיפורה, והושיטה ידה לכד המים, שעמד על גבי הכיור, כי גרונה ניחר מדיבורה הממושך, הציצה רגע בראי וגמעה מן המים. אחר-כך חזרה וישבה, כשהיא מתאמצת להעלות בזכרונה את הפרטים. היא לא הביטה לצדו של מיכאל השוכב על ידה, כי אם תקעה את עיניה בחללו השחור והעגול של האשנב הפתוח.

מיכאל, שהיה נרגש מאד מסיפורה, שכב כל הזמן בלי נוע, מתוך כוונה ברורה לא להפריע לה, ולא להכביד עליה בהתרגשותו. לא עלה בדעתו להאשים אותה, ולא עוד, אלא שהחל באמת לרחם עליה… סיבלה נגע אל לבו, ורוצה היה מאד, שתדע ותרגיש, עד כמה צר לו בגללה, ועד כמה מוכן הוא לסלוח לה הכל. הוא התרומם, לפת בכפות ידיו את ראשה ולחצה אל לוח לבו, כשהוא מעתיר עליה אותות אהבתו, על מצחה, עיניה, אך דורוטי השתמטה מזרועותיו ודחתה אותו בקראה:

– מוטב שתניח לי עכשיו.

מיכאל מחה בתוקף:

– דורוטי, התדעי מה אוהב אני אותך?!

היא נתנה בו מבט נוגה:

– אתה מרחם עלי, לא כן?

הוא בא במבוכה ומבטה החודר, הבוחן, תבע תשובה ברורה.

בלי כל כוונה רעה השיב:

– אוהב אני אותך, ילדתי המיסכנה…

– הרי שאתה מרחם עלי!

היא הרכינה את ראשה ונאנחה חרש, מיכאל ביקש לתקן את רושם דבריו ושב לחבקה בכל ריגשת אהבתו. אך היא דחתה אותו שוב. מצוקת נפשה התגברה וכדי להסתירה מעיני מיכאל, הסבה את פניה ממנו. מיכאל נרעש. בפניה טבועה היתה ארשת רצינית, קשה. אף פעם לא ראה אותה במצב כה משונה. הוא שכב ולבו התפעם מחרדה לתוצאות. לבסוף החזירה את ראשה אליו וקראה מתוך יאוש:

– הבה אסיים!

יב

"באתי לנוה-קיץ נאה ומושך את הלב. בית-ההבראה עמד על הר ולרגליו השתרעו חורשות ארנים; פלג שקק והתפתל, כשהוא מפלס לו דרכו כפתיל כסף, לתוך האפרים הרחבים והרחוקים וכאשר השקפתי מחלון חדרי לסביבה הנהדרה, ירדה עלי מנוחה. ביום הראשון לבואי התבודדתי על גבי מִקְפָּלָה בקצה המרפסת הכללית, צופה אל פני ההרים, ולא ביקשתי קירבת איש. הקשבתי לנגינת התזמורת, אשר נישאה מאולם-הרקודים, והקשבתי לדשדוש רגלי הרוקדים, אך כל זה לא נגע ללבי. התחלתי לברר לעצמי את דרכי להבא, ואת המעשים אשר עלי לעשות. כמובן, שמטרתי העיקרית היתה לנסות לחדש בי את הרגשתי הטבעית ביחד למין השני; כי חוששת הייתי, שמא הפכה הרגשתי פתולוגית בגלל ההרגלים הבלתי-נורמליים שהקניתי לי במשך שנים רצופות…

שאיפתי זו לא הרפתה ממני וגברה בי משעה לשעה. רוצה הייתי להיווכח מיד, עד כמה אני שונה משאר בנות מיני, ואם יש בי הדרישה הטבעית לכך… לא הייתי בטוחה בדבר ומנוחתי נשללה ממני; אכולת ספיקות הייתי, כי בגלל הקשרים האינטימיים עם ז’ניט, לא התפתחו בי הרגשותי המיניות בכיוון הטבעי, ועצם הגישה לגבר, גישה שלא נתנסיתי בה, הטילה מבוכה בנפשי. ונטעה בי פחד סתום. זוכרת אני כי עוד באותו יום, כאשר עבר על ידי אחד מאורחי הקיטנה, גבר צעיר, ונתן בי את עיניו, נרעשתי מאד, הסמקתי וחוששת הייתי, שמא יגלה את סודי… ניתלווה אלי הפחד מפני העבר הקרוב, שעדיין רבץ עלי והעיק, הקדיר את חיי והטיל צל על עתידי.

כל הלילה לא עצמתי עין. התהפכתי מצד לצד בנדודי שינה. מחשבות שונות התרוצצו במוחי, ועם כל רצוני החזק לשכוח את העבר, רחפה לפני עיני כל הלילה, דמותה של ז’ניט, כשהיא צוהלת ומתעלסת בחדר משכבה, או עומדת על קצה המדרכה ובוכה. לא רגזתי עליה ולא חיפשתי בה דופי. ראיתי בה אשה נגועת גורל, אשר אין בכוחה להשתחרר ממדוחי יצרה, אשר אולי לא היה מסולף אצלה, ותבע את סיפוקו לפי דרכו הוא. אודה: עם כל החלטתי הנחושה לנטוש את אורח חיי הקודם, לא שמרתי לה טינה בלבי וגם רחשתי לה חיבה… לבי התפעם בי לזיכרה, בהעלותי על דעתי, כי הפעם הריני נפרדת ממנה לנצח, עלתה פקעת הצער בגרוני, שמה לי מחנק ונוטה הייתי לבכות. חמש שנים נמצאתי במחיצתה; חמש שנים, אשר אם כי השביעוני לאחרונה תמרורים, התלבטויות וחיטוטים נפשיים ומדכאים – הרי חרף הכל היה ביחסינו גם משהו מן היפה והנעלה, והמסירות ההדדית שטופחה אצלנו, קשרה אותנו זו לזו, ועתים גם הייתי מאושרת בחברתה…

אותו לילה הרגשתי וידעתי כי קרחה אני מכאן ומכאן… נתונה הייתי במצב נפשי בלתי ברור, בלתי נתפש. ידעתי, שאני שואפת ליצוק לתוך אפיקי הווייתי את הרגש הנכון, שהטבע הועיד לי, אך לא היה לי כל בטחון, שאצליח בדרכי החדשה, הואיל ולא נתקפתי על ידי תחושה חזקה, אשר תאחז בציצית ראשי ותטלטל אותי טלטלה כבירה לקראת השינוי הנכסף. עברי היה בעוכרי. את מיטב הרגשותי גזלה ממני האשה ההיא… אך אני לא נואשתי והחלטתי להיות תקיפה בדעתי, לחשל את אופיי, עד שאצליח להחזיר את עצמי, את גופי ואת רוחי, למסלול הטבעי.

לפנות-בוקר נרדמתי וקמתי לעת ארוחת-הצהרים. ישבתי לבדי על-יד שולחן שבקרן-זוית ועל ידי כך היתה לי אפשרות לסקור סביבי ולראות את הגברים הסועדים. הם היו כשלושים במספר, ועיני קפצו ודלגו מן האחד לשני, כאילו ניתנו לי לבחירה. רבים מהם פסלתי מסקירה ראשונה. מצא חן בעיני בעיקר אחד מהם.

היה זה גבר כבן ארבעים, אשר שיבה זרקה בבלוריתו, אך הוא נראה גברי למדי, יפה-תואר, בעל תנועות אדיבות ונמוסים יפים. הוא גם הישהה עלי את מבטיו ומיד הרגשתי, כי עם האיש הזה יקל לי לפתוח בשיחה. גילו לא הרתיעני כלל. להפך, מצאתי בו קצת מאבהות וגם דבר זה משך את לבי. החלטתי לנסות אליו דבר. ומשהחלטתי תקפני קוצר-רוח, ומדי הפנותו אלי את פניו, בלי כל כוונה, הסמקתי כולי, כאילו חשף את כל צפונותי ועירטל אותי…

בחירתי היתה, כנראה, מוצלחת. שאר הנשים שבקיטנה – מהן נחמדות וטובות-מראה למדי – מכרכרות היו סביבו ומשתדלות למצוא חן בעיניו. הפך הדבר להתחרות צנועה וגלויה לזכות בו. אך הגישה אליו, אל האדיב המתון, שהיה שקוע בעצמו, לא היתה קלה ביותר. על-פי-רוב ישב על גבי המרפסת, כשהוא מעשן מקטרתו ושקוע בקריאה. לטייל היה יוצא לבדו, פוסע על פני האפרים מרחיק לכת, או שהיה משחק טניס. גבוה היה והפליא את עין המסתכלים בזריזותו ובגמישותו. כאמור, היתה בחירתי טובה, אך לא היה בי העוז לגשת אליו, אף הוא לא היה מן הלהוטים ביותר, אם כי משערת אני שמצאתי חן בעיניו… כך עברו שלושה ימים בלי שתהא לי הזדמנות כל שהיא לשוחח אתו. אבל הוא כבר כבש את לבי, מחשבותי, וכולי נתונה הייתי לו. בלי משים התחלתי עוקבת אחריו, ראיתיו יוצא לטיולו והלכתי בעקבותיו מתוך תקוה להיתקל בו; ראיתיו משכים למישחקו בטניס ויצאתי לתפוש מקום בין המסתכלים, כי היה משהו מושך את הלב בחיצוניותו הנאה ובקוי פניו.

ביום הרביעי, בשעת-בוקר מוקדמת, יצאתי גם אני לנסות את כוחי בטניס. עתים משחקת הייתי בחברת ז’ניט, ואם כי לא הצטינתי ביותר, אהבתי לשחק בהתמדה ובלי עיפות. כאשר באתי לככר הטניס, מצאתיו לשמחתי הרבה, כשהוא יושב על ספסל לבוש חליפתו הלבנה, מחבט בין ברכיו ועיניו כבושות בקרקע, כשקוע בהרהורים. הוא לא שמע בהתקרבי, כי קשה היה לקלוט את פסיעות רגלי, הנתונות בנעלי גומי, אך כאשר הרים את ראשו וראני, נפתע ופניו נהרו:

– התודה לאלים! חייכתי ולבי התפעם בחזקה:

– מה קרה?

– מה? שואלת את מה קרה? יושב אני קרוב לשעה מצפה לבן-זוג והנה הופיעה לפני בת-זוג, כאילו מן השמים זימנו אותה לי! – סבורה אני שאינך מצטער.

הוא צחק והתנער במקום שבתו:

– הבה נתחיל, קטנתי.

– נתחיל – אמרתי לו – אך אינני מן המצטיינות במישחק זה.

הוא חבט בכדור והעיפו דרך חירות:

– נראה, חביבה.

שיחקנו כשעתיים. הוא הפך את נצחונותיו למישחק משעשע והתבדח בין קליעה לקליעה. כעבור שעה קלה, כשישבנו לנוח, קלחה שיחה חפשית בינינו והתידדנו יפה.

נראה, שגם אני מצאתי חן בעיניו, כי על כן שוחח אתי ברצון על כל מיני נושאים, וניכר היה שחברתי נעימה עליו. הוא נתן בי את עיניו האפורות-כהות, אשר הציצו מתחת לגבותיו העבותות בבטחון, וכסבורה אני כי לא אשה אחת חשקה בו. היה זה טפוס גברי מובהק ומושך את הלב. אך קירבתו מילאה אותי במקצת חרדה; ערגתי אליו ויחד עם זה תקפתני אימה מפני הנסיון, שאני רוצה להעמיד בו את עצמי. איני יכולה לומר שנתעוררה בי אהבה אליו, אך כוחו של המין השני היה גלום בו יפה, וזה כנראה הטיל עלי משום-מה את מוראו.

מאותו יום התחלנו יוצאים יחד, רוחצים בבריכה הקטנה שעל-יד הפלג ומשחקים בטניס. ערב אחד יצאנו לטייל בהיכנסנו לאחת השדרות חבקני פתאום בזרועותיו החזקות. רוחי קצרה מאד, כי רוצה הייתי להיות מעבר לנסיון, לחוש את מגעו של הגבר, את המגע המשכר, שיש בכוחו להביא לאשה את הרטט שבכאב התענוג והאושר. ואני מסרתי את עצמי ברצון לחבוקיו ולנשיקותיו. אך עלי להודות, כי בנשיקותיו לא מצאתי את העונג המשוער; הן לא סיפקו את נפשי הצמאה, הנכספת למשהו אחר לגמרי. נשיקותיה וגיפופה של ז’ניט לא היו פחות נעימות ופחות מרעידות מאלו של הגבר… עובדה זו ציערה אותי מאד וזאת היתה אכזבתי הראשונה בשטח זה. אכזבה מרה.

ערב אחד בא סוף-סוף הרגע המקווה. ידידי להט בחברתי ואני עוד הוספתי לגרות את חשקו. התגוללתי על העשב, שכבתי אפרקדן, הפקרתי את גופי לגיפופיו העזים ועצמתי את עיני כמתוך התקפה תאוותנית. הוא כרס וגהר עלי. נשערת אני, כי מנוסה היה, אך אני התחלתי רועדת מרוב חרדה. סערת נפשי גברה, אך אחת החלטתי: להתמסר סוף-סוף לגבר, ובו בחרתי! זוכרת אני, שברכי רעדו ונלחצו זו לזו וגם גווי כולו רעד עד כדי כך, שידידי מצא לנחוץ ללחוש ברוך על אזני:

– החולה את?

– לא – קראתי – אבל קריר לי קצת.

הרגשתי על פני את נשימתו החמה. עדיין נבוכה הייתי ונסערת. הפניתי את פני לעבר העצים, שצמרותיהם התנועעו בחשכה כנפחדות אף הן, ולא ידעתי את נפשי, שכן עשיתי מאמץ מלאכותי ולבי בל עמי.

– מה לך? – לחש אלי.

– איני יודעת… – עניתי בפשטות.

ואז נאנקתי מחמת…

הוא הציץ בי נבוך ונרעש:

– הגידי לי, נערתי, הבתולה הנך? כסבור הייתי… נערת-כרך שכמותך…

מדוכאה שכבתי על גבי הקרקע ועיני עצומות. בקשתיו לעזוב אותי לנפשי, כי רוצה אני במנוחה גמורה, שמוטב לנו להפגש מחר. משראה שאני עומדת בכל תוקף על דעתי, גחן ונשק לי בעדינות כמה פעמים והלך לו. יותר לא ראיתיו, כי עוד באותו ערב, בשעה שמאולם הרקודים נישאו צלילי התזמורת, ארזתי את חפצי, ולמחרת בבוקר השכם חזרתי לניו-יורק.

הורי תמהו בראותם אותי חוזרת הביתה לפני הזמן הקבוע. אמרתי להם, שנאלצתי לחזור לרגל איזו סיבה חשובה ובלתי-צפויה מראש, בודאי אחזור לקיטנה אחר-כך.

אגב, במשך השבוע קבלתי מז’ניט יום-יום מכתבי אהבה ארוכים, סוערים. מכתבים כאלה לא קראתי מעודי. עניתי לה פעם אחת תשובה לקונית, אבל כאשר חזרתי, ניעור בי הרצון לראותה. רוחי היתה נכאה והיא ידעה לנחם אותי ולהרגיעני. יחסה המצויין, הרך והעדין, היה פועל עלי תמיד את פעולתו, ועתים נוהה הייתי אחריה, לקראת מירמז תפנוקים, כפרפר זה לאש. האכזבה, שנגרמה לי על ידי פגישתי הראשונה עם הגבר, נתנה לז’ניט יתרון בעיני ואני לא ידעתי את נפשי, כי נבוכה הייתי, והשניות שבי מתרוצצת ומענה אותי.

לבסוף, אחרי שקול-דעת רב, החלטתי כי אסור לי לחזור לז’ניט, כי אם אעשה כך, הריני אבודה לחלוטין ושוב לא אצליח להיחלץ מהשפעתה. טילפנתי אליה והודעתי לה שחזרתי, ושתקיפה אני בדעתי להינתק לגמרי מן העבר ולחזור לחיים נורמליים. היתה בינינו שיחה סוערת מאד, גם נפגשנו פעמיים והיא התאמצה בכל מיני דרכים להשפיע עלי, לאיים, לשכנע אותי, אך לא הצליחה, אם כי יחסי אליה היה טוב ולבבי… השניות שבי, כלומר, יצרי הפוסח על שתי הסעיפים, הגבר האשה, התרוצצה בי וגרמה לי סבל רב; אך אני לא נרתעתי, הרגשתי כי מחשלת אני את אופיי, והחלטתי להמשיך מאמצי עד שיעלה בידי להשתחרר לגמרי מאימת הסילוף שרבצה עלי. לא בנקל נפרדתי מז’ניט… לא בנקל… היתה זו פרשה מעציבה ומדאיבה למדי…"

יג

דורוטי סיימה את ודוייה והיא הישירה להביט בפני מיכאל מתוך חרדה לקלוט מהבעת פניו את גזר גורלה… מיכאל היה רציני מאד ועיניו נתקעו בחלל החדר, כרוצות לתפוס משהו כמוס ונעלם. אך מיד התאושש, חיבק בזרועו האחת את דורוטי, לטף אותה ברוך, כדרכו, לחש כשהוא נרגש מאד:

– הה, מיסכנתי הקטנה… רב מדי הוא הסבל אשר נפל בחלקך!

נתנה בו דורוטי מבט ישר ופניה קדרו:

– מרחם אתה אותי, לא כך?…

שתק מיכאל. ודאי שרחמיו נכמרו ונתגלגלו על דורוטי. על הנערה אהובת נפשו; רוצה היה מאד לעודד אותה ושקל את דבריו, שלא להכזיב אותה. לבסוף אחרי שמבטה התובע לא הירפה ממנו, אמר לה מתוך כנות גמורה, כשהוא מציץ ישר בעיניה ומבטו שופע אהבה עזה:

– דורוטי חביבה, מבין אני יפה לרוחך. הדברים שסיפרת לי, אין בכוחם להעכירך בעיני. יחסי אליך לא נשתנה. מוצא אני אותך זכה וברה. מקוה אני, כי יחסי הטוב יחד עם כוח הרצון שלך יצליחו להסיר ממך את נגע השניות בנפשך, ויכשירוך לחיים, אשר אליהם את נושאת את נפשך. הגידי לי יקירה, ועני אחרי: “מאמינה אני בדבריך וכן יהי!”…

דורוטי השעינה מתוך אמון גמור את ראשה בכתפו של מיכאל, עייפה במקצת, מתוך עינים עצומות לחשה:

– יודעת אני ולשם כך הריני על ידך. אם אתה לא תצליח להחזירני למוטב, הרי שאין לי כל תקנה… מקוה אני כי אתה תצליח, כי מגע ידך בלבד מצית בי יחס אהבה לגבר וכסופים לא ידעתים…

שחור הלילה אשר השקיף קודם בחלל החלון העגול, הלך והחוויר, הפך כחלחל עד שהלבין לגמרי. כאשר נטתה האניה קצת על צדה, הסתמן שרטוט האופק והבהיקה כפת השמים, החופפת בזוך צחצחות על פני הגלים המתכרבלים פה ושם על פני המים המתנוצצים לקראת השמש העולה, הנושאת זריחתה באלומות אורה וחומה את התקווה הגדולה, הנצחית.

א

מעל לחומות עלתה שמש יוקדת. פסי עשן אשר נפלטו מארובות בתי-חרושת, העכירו את פרצופה המשולהב וליכלכו את פני תכלת השמים בפקעות עשן שניטלה מהן קדרותן; וברחובות למטה, על גבי אבן, אספלט ופסי חשמליות, נקפו רגעים שפרטו מטבעת בוקר יקרה לאסימונים.

הנרי ויינשטיין לא הזדרז הפעם בלכתו, אם כי בשאר ימות השנה, בשעה זו בערך, היה נחפז כמורדף על צואר, מחשש פן יאחר חלילה להגיע למקום עבודתו, ועליו יהיה להקשיב לנזיפתו הצרודה של מנהל העבודה. עכשיו, משקיבל חופש לשבועיים, נחה עליו רוח טובה והחליט לבקר מקומות שונים. הוא הלך לאטו. פעמים לא התאפק והעביר את כף ידו על גבי חליפתו החדשה, לעמוד על טיב הארג. הוא הזמין חליפה מצבע שחור, אם כי עיניו מעודן לא ראו את הצבע הזה, כשם שלא ראה ולא ידע להבחין בגוונים אחרים, פרט לצבעי אור וחום שנצטיירו כבהרורית אדמדמת, מרחפת בחלל הסמוי, וכן צבעי סגריר ואפלה שנצטיירו במעטה של קדרות מדכדכת, מדיפה צינה. עיניו התכולות היו אמנם פקוחות לרווחה, ועוברים-ושבים אשר נתקלו בו ודאי לא העלו על דעתם שעלם צעיר זה, בעל העינים החולמות הוא סומא מלידה…

אכן, המושג צבע היה למעלה מהשגתו ומטושטש; לעומת זה הרגיש יפה בצללים ואורות, ועמד על המתרחש סביבו באמצעות שאר חושיו שנתחדדו ונשתכללו על חשבון החוש הלקוי. האינטואיציה שלו, והאינסטינקט שהיה חריף כשל חיה, חוננו אותו ב“כוח-הסתכלות” מיוחד במינו, ולימדו אותו להבחין בין הדומם, הצומח והחי; סגולות אלו חברו בו מילדותו, עת היה תלמיד בית-הספר לעיוורים, והוא הצליח לדון אנשים ולעמוד על טיבם, על-פי קולם, ריחם, הילוכם, צחוקם וכעסם.

ברחוב מגוריו צעד לבטח דרכו. אור היום ותכלת השמים ירדו על עיניו וחיממו קמעה את האפלה האצורה בתוכן. “יום בהיר”, הירהר, ובקרן הרחוב פנה וירד במרוצה כמעט, דרך המדרגות המובילות פנימה, לתחנת הרכבת התחתית. באפלולית ששלטה בלוע המנהרה, נסתלק שוב “האור” הקלוש מעיניו. הוא שילשל את המטבע לתוך חריץ-המעבר, ובעברו הקשיב לנקישות שהשמיעו המעצורים העשויים שתי-וערב, אשר על ידם עברו הנוסעים, ולפי הנקישות שלא תכפו ביותר, ידע כי מעטים הם הנוסעים בשעה זו. דבר זה כשלעצמו הישרה עליו קורת-רוח, כי מאד לא נעמה לו ההרגשה לנסוע יום-יום ברכבת צפופה וגדושה, בין אנשים בעלי עיניים רואות ונימוסים גסים, אשר אינם יודעים להעריך את בירכת האושר שבראייה, המזלזלים בסגולתה, דוחפים בצד ובכתף ודורכים על רגלי אחרים.

רק כפשע היה בינו ובין פסי הרכבת המתוחים למטה, על פני אדמה שחורה ורטובה, על פני אדני-עץ מעופשים. הוא התהלך כרגיל ומנוסה במקום, ללא כל חשש של נפילה או מכשלה. התחנה היתה ידועה לו מזה שנים, וכל עמוד, כל קיר, וגם אנשים מתהלכים – היו מקרינים מתוכם איזו קרנים מסתוריות, סמויות לגמרי מעיניו המסונוורות, שהיו מזהירות אותו: עד כאן תקרב… הוא היה מצטחק בעיקר כשאחד מקרונאי הרכבת היה פולט לו בפניו, מתוך שיגרה, את המלים השדופות:

– ואטש יור סטיפּ…¹

מרחוק נשמעה נהמה חרישית של מתכת משתקשקת, המתיזה תחתיה גצי-חשמל כחולים. הרכבת הגיחה משחור המנהרה, פזלה בעיניה האדומות כלפי הממתינים לה ונעצרה מתוך חריקה, אגב פתיחת כל הדלתות בבת-אחת, כאומרת: הזדרזו. שעתי דחוקה!

הנרי תפש לו מקום בפינה. הוא ישב ומנה את מספר התחנות שדרכן נתעכבה הרכבת. תקף אותו קוצר-רוח, כי ליום זה השתוקק מזמן. את שעות-הפנאי שלו היה נוהג להקדיש לקריאה באולם לעיוורים של הספריה המרכזית המהוללה, זו שברחוב ה-42 והשדרה החמישית; שם היה עובר במשך היום על ספר אחד לפחות, שהיה מזין אחר-כך את נפשו ואת דמיונו ברגעי התבודדות; שם היה קולט גם חדשות וסקירות ממקורות מדוייקים, בלי להיזקק לחסדי הפיקחים, שהיו מואילים לפעמים למסור לו משהו בקיצור נמרץ מן המתרחש במדינה או בעולם הגדול.

הרכבת נסעה על גבי הפסים. עתים חלפה על פניה רכבת בכיוון נגדי, ועיני אנשים הציצו לרגע זה בזה, הצצה חטופה ועורגת לפעמים אחרי גבר נאה זה, או עלמה חמודה זו; כאסירים הוסעו הבריות ובעיניהם ניקלטים קלסתרי אנשים ונשים, אשר לכאורה לא יראו שנית, אוצרי נועם גז וחולף.

ב

באולם הספריה לעיוורים מועטים היו המבקרים הפעם. הנרי נגש מיד למדף שעליו נמצאו חוברות השבועון לעיוורים – “הנוגה”. הוא עבר באצבעותיו בנגיעה מרפרפת על פני התאריכים, עד אשר מצא את מבוקשו, וישב לשולחן. האותיות הבולטות חלפו במהירות תחת אצבעותיו המגששות, שדרכן זרמו למוחו המילים, השורות, המחשבות; הוא קרא ובלע הכל בענין. המצב ברוסיה המועצתית ענין אותו, וגם מהודו והתלבטויותיה לא משך את ידו. הוא השתוקק לדעת, ואם כי התאורים קלושים היו בדרך-כלל ומצומצמים, קרא בכל-זאת הכל, ולא היה זלזלן כלל וכלל. אחרי שמילא את מוחו בחדשות, בעניני-דיומא ובהוויות העולם, ניגש לקטלוג לבחור לו ספר לקריאה “עיונית” וממושכת. אותו רגע הרגיש בצעדי אשה המטופפים הלוך וקרוב, כפי ששיער, לקטלוג. הוא סר הצדה, פינה לה מקום ומסר לה באדיבותו זכות-קדימה. האשה רשרשה על פניו, זרקה לו תודה מצלצלת וקרבה לקטלוג.

בלבו של הנרי הורעדה איזו נימה חבויה. הקול המצלצל הזה הוציאו ממסלולו והטיל סערה קלה בנפשו. לפני שנים אחדות שמע את המלה הזאת שנאמרה באותו קול, ובאותה לבביות.

ובעוד האשה הצעירה (מובטח היה לו שהיא צעירה לימים ונעימה) עומדת ומדפדפת בקטלוג, ישב הוא על כסא סמוך, נחירי אפו שאפו את ריח התמרוקים של בגדיה והוא הירהר בה, כאותו האיש שריחו של פרח ידוע מחדש ומעלה בזכרונו, מקרה, נוף או חוויה חריפה; מחשבותיו טלטלוהו חזרה על פני שבילי הזכרונות, מהלך שנים מיספר, לבית-הספר לעיוורים שבו נתחנך. הועלו זכרונות מלאי ענין, גדושי סבל וכמיהה. במוחו עלו וצפו “תמונות” מעורפלות ומהן גם ברורות; הוא עמל לחברן, עד שלבסוף הבריקו במוחו כשלמוּת אחת הקשורה בשמה של אותה התלמידה שנתחבבה עליו מאד.

בשעת אחת ההפסקות, זוכר הוא, יצאו שניהם לגן והיא פנתה אליו:

– הנרי, תקריא לי בבקשה, את הפרק המתאר את מותו של יוליוס קיסר. אני מתעצלת לקרוא כרגע.

הוא לקח מידה את ספר תולדות רומא, והחל פורט באצבעותיו על פני השורות ומקריא בקול, בהטעמה. היא ישבה על ידו והקשיבה בשתיקה. כאשר גמר לקרוא, נגעה חרש בידו:

– אני מודה לך, חביבי.

הוא התרגש בקירבתה:

– הריני מוכן ומזומן להקריא לך קטעים, וגם פרקים מדי יום ביומו, אם רצונך בכך.

ומאז לא פסק מפיה הכנוי “דרלינג²” והם היו מזדמנים יחד, מתהלכים בין שדרות הגן, ומבלים שעה בשיחה וקריאה. הם מצאו להם לשון משותפת וביטוי להרגשותיהם הסמויות מעיני זרים; עתים היו משתרעים על המדשאה, מקריאים חליפות זה לזו סיפורים שונים, נוגעים נגיעת-גוף חמה ורוטטת, כשהבל נשימותיהם מרחף על פניהם ומצעידם לקראת האהבה.

לא עברו ימים רבים והם סיפרו זה לזו את תולדות חייהם, ומצא שבהרבה פרטים גורל אחד לשניהם, העיוורים מלידה, אשר נתייתמו מילדותם. הנרי החל מעסיק תכופות את הטלפון שבמעון דודתה, בו התגוררה אחרי מות הוריה. הדודה – אשה עשירה וגלמודה, ששכנה לה כבוד בדירה מרווחת ומרוהטה יפה – מצאה לה את כל עולמה בלורטה, “המיסכנה הפעוטה”, כפי שכינתה אותה, והקדישה תשומת-לב מרובה לחינוכה והדרכתה. והוא, הנרי, גר אז אצל אחיו, מהנדס צעיר ופעיל, אשר נד לגורלו ועשה מאמצים שונים כדי לרפאו ולהדריכו בחייו. אולם משנוכח שאין תקנה לעיניו, העבירו, לאחר מות הוריהם, לדירתו, הכניסו לבית-הספר לעיוורים ושקד על חינוכו.

הנרי ולורטה כרתו ברית ידידות, שהלכה ומילאה אותם הרגשת-אהבה סוערת ועזה. בפעם הראשונה, כשנזדמנו בערב-קיץ באחת משדרות הגן, בשעת נשף שערך המוסד לכבוד חניכיו, ישבו שניהם צמודים ועשו אוזן כאפרכסת להיווכח אם אין נפש חיה בקרבתם. אז הרכין הנרי את ראשו, הניחו בחיקה הלוהט של הנערה, פלט אי-אלו מלים מגומגמות, והיא לא מחתה כשחיבקה והחל מנשקה על פיה. גופה הענוג, גוף אשה צעירה שנזדמנה לו, מיוחלת ורחוקה כאחת, הטיל סערת-עליצות בנפשו והישרה עליו הלך-רוח מפעים. הם לא דיברו באותם הרגעים. לא היה כל צורך בכך. עם גמר הנשף קמו והלכו שלובי-זרוע ופניהם קרנו. מורה שנתקל בהם וראם בלכתם כך, קורנים, הביט אחריהם בהתפעלות למראה האושר שנאצל להם.

הם ידעו שהם הוגנים זה לזו, לאמור: זוג יפה. פעמים רבות נזדמן להם לשמוע מפי אנשים שונים על יופיים, ואם כי הם לא עמדו על טיב יופי זה, המקרין חן-עלומים, הרי שעמדו על טעמו… אצבעותיהם שימשו להם קרני-מישוש, ממש כמו אצל אותן הנמלים העיוורות ביערות אפריקה, והן הן שמסרו להם את דמות צלמם האנושי, דיוקנם וחמודות גופם.

ולא נעלם הדבר גם מ“עיני” חבריהם במחלקה. הללו נתקנאו בהם כולם וכינו אותם “הנאהבים והנעימים”³… ומורה אחד היה שם במוסד, זה שנתקל בהם לראשונה בצעדם לקראת האהבה, אדם בעל תכונות נפלאות שהיה כאב לתלמידיו, והוא לא נמנע מלהביע באזניהם את חיבתו לרגלי הברית שכרתו, והיה סח להם על חיי משפחה יפים, על אחריות הדדית, ותפקיד האדם בחברה.

ובטפסם כה יד-ביד אל תכלית אהבתם והנה נפל דבר ששינה את פני הדברים באופן בלתי-צפוי. בוקר אחד בא הנרי למוסד, ולתמהונו הרב לא מצא את לורטה. כסבור היה שהיא אינה מרגישה את עצמה בטוב ונפשו יצאה אליה מפחד וכיסופים. הוא עזב את המחלקה באמצע השעור, התגנב לתא הטלפון וביקש לחברו עם מעון אהובתו. הוא שמע את קולה הלקוני של נערת הטלפון, בחזרה על המספר הדרוש, ודאי מתוך לעיסת הגומי ואחר-כך שמע בטרטר הזרם קצובות, פעם, פעמים ושלש, ללא תשובה. לבו התפעם בקרבו, וכששמע ברור את קולה של נערת הטלפון: “נוֹ אנסוור”⁴ – תקפה אותו הרגשה מבשרת רע, הוא חזר למחלקה חיוור ובפיק-ברכים ממש. עצוב מאד היה, ובאותו היום ניסה לטלפן פעמים אחדות ולא קיבל כל תשובה.

עם גמר השעורים יצא לרחוב, ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו ונסע אליה. לבו נפל בקרבו כשמצא את הדלת מוגפה יפה. הוא צילצל ולא נענה. הדים ריקים הדהדו בחלל הבית פנימה והילכו עליו אימה. הוא ירד למטה לשוער, לשאול לפשר-דבר. השוער, אירי מבוסם למחצה סיפר לו בקיצור נמרץ, שהגברת הזקנה איבדה את כל ממונה בתמוטת המניות שבוול-סטריט⁵, ומרוב צער תקף אותה שבץ-הלב ובדרך לבית-החולים נפטרה לעולמה.

הנרי לא נתנו לגמור את כל ספור המעשה ונירעש שאלו:

– והגברת הצעירה?

– היא חלתה מפחד, התעלפה ונפלה למשכב. אחר-כך בא איזה עורך-דין ולקחה אתו.

הנרי השתדל להציל מפיו את שמו של העורך-דין ולא הצליח. האירי המבוסם התגרד בגבחתו, אמר שהוא מצטער מאד על שאינו זוכר. פשוט: אינו זוכר – וחסל! כי בעצם יש לו עניינים משלו, המבלבלים את מוחו גם בלאו הכי! אשתו הלכה מזה שלושה ימים, והבריות מרננים אחריה ואומרים שהלכה עם הארי ריעו, ולפיכך פונה הוא אליו, לאורח, ושואל: “הבצדק עשתה מה שעשתה או לא? אדרבה, קום ושפוט ביני לבינה!”…

הנרי חזר עצוב ומדוכדך. הוא שעשע את נפשו בתקווה, כי הנה בעוד ימים מספר תבריא לורטה ובודאי שתמהר לטלפן אליו ולהזמינו אליה. אולם לשוא. היא לא טילפנה ולא הודיעה לו דבר. ובעיקר גדל כאבו ותמהונו כשנודע לו, כי הודיעה למוסד שלרגלי מצב בריאותה הרופף וסיבות משפחתיות אחרות, לא תוכל, לדאבונה, להוסיף לבקר במוסד. המאורע הזה הדהים אותו. הוא לא הבין במה חטא לפניה שלא מצאה לנחוץ לפנות אליו. אכול יאוש ותוגה מכרסמת התהלך ולא ידע את נפשו. למרות ביישנותו שפך לבסוף את לבו לפני מורו. והלה אף הוא תמה, ולא ידע במה ואיך לפענח את התעלומה. הוא ניחם אותו ואמר לו, כי בודאי תודיע לו באופן מיוחד ובפרוטרוט על כל המוצאות אותה. אבל הימים נצטרפו לירחים, ולורטה נעלמה. כאילו צללה תהומה.

ג

הפעם – כאשר שמע את קולה של האלמונית שהודתה לו בצלילי קול ידועים לו, הרהיב עוז וקרב אליה בבת-צחוק מהססת:

– תסלחי לי אם אטרידך בשאלה קטנה.

– בבקשה.

רטט עברו: “אותו הקול”… בטחונו גבר:

– האין לורטה שמך?

– כן, זהו שמי.

הנרי נתרגש. הדם פרץ לפניו והוא הרגיש כעין מחנק קל בגרונו. הוא השתעל שעול חטוף, ואחרי שהתאושש השיב לה:

– אני זוכר אותך מימי ילדותי, מימי נערותי, עת למדנו יחד, ושמח אני מאד על פגשי בך שנית…

היא הכירה אותו ונתרגשה אף היא. אחד מן הקוראים התרעם בקול על הזוג “המתחצף להרעיש עולמות באולם-קריאה ציבורי” והם מיהרו לצאת יחד שלובי זרוע לפרוזדור. על ספסל-שיש צונן ישבו, מקרינים זה לזו הבעת-שמחה ואושר, ובפיהם אין די דברי-הודייה למקרה הנפלא והבלתי-שכיח שזימנם שוב יחד; מקרה, שבכרך של מליוני בני-אדם, כמוהו כמעשה נס חד פעמי… הנרי השמיע באוזניה דברי תרעומת, על שלא הודיעה לו דבר וגרמה לו יסורים, והיא השיבה לו בקולה הנוגן:

– הרי תבין את גודל האסון והיגון שהעיק עלי במות משענתי היחידה בחיים. אני נשארתי בעירום ובחוסר-כל, ללא תמיכה, היות ודודתי איבדה את כל כספה. אני חליתי קרוב לחצי שנה. עורך-הדין השכינני אחר-כך בביתו לזמן-מה עד ששבתי לאיתני. ואני ציפיתי לך והייתי בטוחה שתדע למצוא את דרכך אלי, ומשלא באת התאכזבתי קשה וכסבורה הייתי שאין אתה מוצא בי עניין…

– טפשונת שכמותך!

היא העבירה את אצבעותיה בחיבה על פניו “לראותו” שוב לאחר הפרידה הממושכה, ופניו שהסמיקו אותו רגע, העבירו את להטם דרך אצבעותיה אליה, להט שהעיד על התרגשותו הרבה.

ניו-יורק, העיר רבת האפשרויות לאין גבול, העמידה אותם ברשות עצמם. היא – משנשארה לבדה, תמך בה עורך-הדין בזמן הראשון, עד שמצא לה עבודה באחד מבתי-החרושת, עבודה אוטומטית שאינה מצריכה עיון; והוא – נמאסה עליו הבטלה בבית אחיו והשיג אף הוא עבודה. ולא זו בלבד, אלא הלך ושכר לו חדר, למען יוכל לעמוד ברשות עצמו לגמרי, ללא צלו של אפוטרופוס. והנה בימים אלה דוקא, כששניהם שרכו את דרכם והתענו בבדידות קשה, נזדמנו שוב יחד באופן בלתי צפוי לגמרי… אכן, זה היה האושר!

הם חגגו את פגישתם. אותו יום הרבו להסתייע באדיבותם של הבריות וביקשו הדרכה במבוך של הכרך. סעדו יחד ארוחת-צהרים ומשם נסעו לצנטרל-פארק. עם דמדומים התעלסו באהבים בין עצי שדרה בשבתם חבוקים על ספסל. כאשר עבר שוטר ונזף בהם בלשון מתובלת במקצת, נטשו מבויישים ובבת-צחוק את הגן, ולפי הצעתה של לורטה נסעו לקרנגי הול⁶, לשמוע קונצרט. שניהם היו חובבי נגינה ושירה. התזמורת היתה מרעידה את נימי נפשם ומכניסה אותם לעולם שכולו טוב, ובהתאם לקצב הנגינות, מעלותיהן ומורדותיהן, זעפן הרועם ועיצבן הרך – היה דמיונם מעלה ומעביר לפני עיני רוחם כל מיני תמונות משמחות או מצערות.

כעבור זמן קצר החליטו להתקשר. במוסד שבו נתחנכו לא קיבלו כל חינוך דתי, והמעט שידעו על מוצאם היהודי ינקו מלימוד התנ“ך. אחיו של הנרי הסביר להם שעליהם להתקשר כדת וכדין. בבית שבו גר הנרי, בקומה השניה, התגורר יהודי זקן ואדוק, שהיה מלמד עדיין אחדים מילדי הרחוב לעיין בספר עברי ולדעת את מצוות התורה. מתוך חדרו בקעו לפרקים קולות משובה של הילדים הלומדים וגורסים בלי חשק מיוחד את “המלים המצחיקות”. על דלתו מבחוץ תלוי היה שלט קטן בנוסח זה: Hebrew teacher” דא לערנט מען עברי ביז בר-מצוה, שרייבען א לעטער אין אויך לעזען א פייפער!"⁷ ועל החתום: אברהם בער מלמד. שירד מעבר לים, מן העיירה, המתפרנס בדוחק גם בארץ הזהב והדולר.

מפיו חקר הנרי על הנחוץ לו לשם סידור הנשואין. הלה נעתר לו בחפץ-לב מיד. מעודו לא החמיץ מצוה שנתגלגלה לידו, והוא ניגש אתו לרב המכהן פאר בבית-כנסת סמוך שבשכונה. הרב הביע אף הוא את שמחתו ונכונותו לסדר להם את הקידושין.

כעבור ימים אחדים עמד הזוג תחת החופה, לפני הרב, על ידם אחיו של הנרי, שני עדים – אברהם בער מלמד ושכנה אחת – וסתם סקרנים אשר נצטופפו לחזות במראה של “זוג עיוור מתחתן”. הנרי עשה הכל לפי הוראות הרב, וכאשר אמר ללורטה את המלים המסורתיות “הרי את מקודשת” – חרד קולו במקצת ולבו התפעם ברעדה מוזרה, ללא פשר וטעם. הרגעים הספורים ארכו אצל שניהם כשנים. כשיצאו משם היו נירגשים, נבוכים וחסרי ישע. בשתיקה נסעו שלשתם, הזוג ומקס, אחיו של הנרי, למסעדה, ומשם חזרו למעונם. בחדר צנחה לורטה לתוך זרועותיו של הנרי, נילחצה אליו והתייפחה בבכי.

הנרי הרגיע אותה, נשק לה על עיניה הדומעות, ישב בכורסה על ידה, שידל אותה בדברים, לטף את ראשה ואמר לה רכות:

– מה לך, יקירתי, כי תיעצבי?

היא לא השיבה, רק נאנחה חרש כחיה פצועה ושתקה. כשהפציר בה מאד, חיבקה אותו, החזירה לו נשיקה חטופה, ואמרה בקול רווה-תוגה:

– יקירי, סלח לי על שהעצבתי את רוחך ביום שמחתנו. איני יודעת בעצם אם היה עלי לבכות הפעם, אבל ישנה דאגה אחת המעיקה על לבי, ובודאי שאשחנה לך בהזדמנות אחרת.

שני חדרים קטנים ומטבח – זה היה המעון ששכר הנרי ברחוב מגוריו. במשך ימים מעטים הכירו ולמדו שניהם לדעת מתוך גישוש-מישוש, כל רהיט, כל פינה, כל מבוא, גודלם ורוחבם של החדרים. לורטה לא הקפידה ביותר על טיב הרהיטים שקנה, והם חגגו יחד את אושרם שהיה רגשני ונקי משמץ חשד או קנאה, כי על כן לבדם היו, ואנשים זרים לא התערבו ביניהם.

האשה הצעירה לא הפסיקה את עבודתה. שניהם יצאו בוקר-בוקר לרכבת התחתית, נסעו והלכו שלובי-זרוע למקום עבודתם, ובערב, עם גמר העבודה, היו מזדמנים שוב יחד באחת התחנות המותנות, וחוזרים שמחים לדירתם. על המפתן קידמו פניהם מיצרכי מזון, בקבוק חלב טרי, והנרי היה מתכופף הראשון להרימם, היה מדליק את הגז ושופת את הסיר על האש, בשעה שהיא עסקה בהכנות אחרות או התרחצה בינתיים. כל צעד שעשו, כל תנועה, היו מלווים חגיגיות, אהבה ורוך, בלי אומר ודברים.

את האור לא היו מעלים. לא היה להם כל צורך בו… הם ישבו בחושך. לא ראו דבר, לא ביקשו לראות. בעיני רוח חדרו לסבך החיים, ראו את האופף אותם, הסתפקו במועט ולמדו לא להתאונן. הסתגלו ולא הלכו בגדולות מהם. יש והיו יושבים שניהם שעה ארוכה על-יד החלון, מקשיבים לרחש החיים העולה מן הרחוב, לנהם החשמליות, תרועות המכוניות ומצהלות הילדים המשתובבים למטה. אחר-כך היו קמים שניהם חבוקים ובלי להפטיר אומר כלשהו, קריבים למיטה האחת והרחבה, משתרעים עליה מתוך התרפקות, לוהטים ורוטטים מעוצמת האושר וכאב ההתחטאות.

ד

ערב אחד העביר הנרי את כף ידו “המסתכלת”, בלטיפה על פניה ושערותיה של לורטה השוכבת לצדו, וביקש ממנה שתואיל לספר לו על מה בכתה אז בליל הנשואים. היא התרפקה עליו, נלחצה לגופו ושתקה. סרבה להגיד. משהפציר בה מאד, לא יכלה להבליג יותר ולחשה לו חרש:

– מוטב שלא נעמיד ולד…

– למה? – מחה הנרי לעומתה, אם כי בעצם ניבא לו לבו למה רמזו דבריה. כאשר לא נענה מיד פנה אליה שנית:

– למה, חביבתי? הן תגידי?

היא נאנקה. יבבה רסוקה התמלטה מפיה והפכה להתיפחות חשאית. ממש כמו אז בליל-הכלולות. הנרי החל מרגיעה בלטיפות שמסרו את כל חום אהבתו ומסירותו לענוגה זו, אשת חיקו, הטומנת בחובה איזה רז עגום, מדכא ומעיק, כנראה, ואין בה העוז לבטא ולגלות את הדבר הנורא הזה. הוא החליט לא להפציר בה יותר, שלא להעכיר את רוחה. אולם הפעם, אחרי שנרגעה, נשקה לו, כרוצה להמתיק את הדבר, וגילתה לו את החשש שעינה אותה:

– חוששת אני שהילד שיולד לנו עיוור יהיה…

–?!…

– אכן, על שניהם ירדה אימת הפחד המעורפל היכול ליהפך לוודאות קשה. הם שכבו שניהם והירהרו בדבר. שניהם ביקשו ניחומים, אשליות ולא מצאו. קשה היה להם להשלים עם הרעיון, כי זה הרך הערטילאי, הצפוי לצאת לאור העולם, יעמיס עליו מחדש את ירושת הוריו, את הנטל המדאיב והעגום ביותר בחיי האדם.

הדאגה הזאת העיקה עליהם והחלה מעסיקה את מוחם. הם דיברו מעט מאד והשתדלו להימנע משיחה על הנושא העצוב הזה, אולם בהיותם יחד ובהשתתקם לרגע, וידעו אז כי שניהם מהרהרים ומזרימים את מחשבותיהם הנוגות נוכח העתיד לבוא, לקראת היצור ההולך ומתרקם בבטן האם.

ערב אחד, בליל קיץ חם, יצאו שניהם לטייל בגן הסמוך ולשאוף רוח צח. בלכתם ברחוב ניהל אותה בזהירות-רבה וחרד עליה כעל תינוקת. הוא לחש באוזניה מלים חמות, מלטפות, כאחד הרוצה לשתף את גורלו מיד באותו הסבל העתיד; אותו הסבל הגדוש יסורים ומכאובים, המקנה לאשה את הזכות ואת הרשות הגמורה לפרוש את כפיה ואת חסותה על פרי בטנה כעל רכושה המוחלט.

בגן מצאו להם ספסל פנוי בפינה חבויה. מעל להם התלחשו ענפי עצים; רוח קלילה רישרשה בין העלים, חלפה על פניהם והביאה בכנפיה מעין רחש-לחש, או צחוק קטוע של עלמה צעירה המתעלסת אי שם בפינה בזרועות אהובה. אחר-כך נקרשה הדממה, ורק מרחוק הגיע קולה של רכבת עלית המרעישה את הפסים ומוטות הברזל אשר עליהם היא חולפת. לורטה פנתה פתאום להנרי, ובקול שקט, מהסס, לחשה לו חרש:

– דרלינג שלי…

– מה לך, חביבתי?

היא התרפקה עליו, הקריבה פיה החם לאוזנו, ולחשה לו את הרז שטמנה בחובה מזה שבוע:

– אני מרגישה כבר בתנועותיו…

משהו הרטיט את לבו של הנרי והכניס בו זרם של שמחה מהולה בתוגה. הוא שתק רגע, לא מצא מלים בפיו. אחר-כך התאושש והשיב לה כתמיה מאד:

– האומנם?

– כן, יקירי.

היא נטלה את כף ידו, שמה אותה על בטנה ולחשה לו חרש, כשכולה מסמיקה ומתלהטת:

– המתן רגע ותרגיש גם אתה…

השניים ישבו מרוכזים בתוך הדומיה ונתונים בנקודה אחת. הנרי חיבק בידו את מתניה של לורטה, ואת השנייה החזיק על כריסה. כך ישבו מתוך צפיה מתוחה רגעים מספר, צפיה שהשמיעה באוזניהם את הולם לבם, עד שלפתע פתאום קם והיה האות: בבטן האשה נע וזע משהו שהרעיד את כף ידו של הגבר בדופק-חיים חלש וטמיר.

הנרי הרתיע את כפו. היצור הערטילאי, המתרקם, הבעיתו במגעו הפתאומי… הוא נבוך ולחש בשקט:

– אכן…

אחר-כך חיבק את לורטה ביתר עוז וחיבה, וכרוצה לעודד אותה או להביע לה את שמחתו, החל מנשקה על פיה, עיניה, אולם לפתע נבהל: שני סילוני דמעות חמות פרצו מעיניה. היא בכתה והתיפחה חרש, התיפחות היסטרית במקצת, שהיתה מרעישה אותו, כי תמיד היה גלום בה משהו מיגון העתיד לבוא…

היא הפסיקה את עבודתה בבית-החרושת; גם לא היה כל צורך כלכלי בכך. הנרי עבד והשתכר די מחיית שניהם ללא כל דאגה. הוא הצטיין בבית-החרושת, עשה את מלאכתו באמונה, נתחבב על המנהל, והוסיפו לו על משכורתו, כי לא היה כמוהו לחריצות ולזריזות. רעש המכונות שניסרו ודירדרו סביבו, האנשים, הקטטות, השיחות וההלצות – כל אלה היו עניינים שלא ריכזו את תשומת לבו ולא הסיחוהו מעבודתו; לפיכך הכשירוהו תנאיו המיוחדים לעבוד יפה, מתוך התמדה מיוחדת, חדורת אחריות, ויחד עם זה לשקוע בנבכי נפש ולהרהר בלורטה.

כאשר קרבו ימיה ללדת, רשם אותה הנרי בבית-חולים הקרוב לשכונתם, ושניהם ציפו ליום שלא ידעו כנותו: מאושר או שמא חלילה… ובוקר אחד כשתקפו אותה ציריה, טילפן מיד למנהל בית-החרושת והודיע לו כי לא יוכל לבוא יום או יומים לעבודה. הלה פטר אותו מיד בבת-צחוק צרודה שחילחלה בשפופרת הטלפון, והוסיף לו בירכת “גוד לאק”⁸, לו וליולדת. הנרי לא הקשיב לגמר דבריו, כי נחפז מאד לרחוב להשיג מונית. בדרך לבית-החולים תמך בה, לטף את ראשה, הרגיעה ולחש בשמחה מעושה:

– עוד היום, יקירה, תשמעי את קולו של התינוק…

היא לא ענתה לו, רק נאנקה באחוז אותה חבלים וצירים, ושתקה בהרפותם ממנה. היא לא גילתה לו מה רבו עינוייה וחששיה בזמן האחרון; היא גם לא סיפרה לו על הזיותיה השונות ביחס לעתיד, איך שהיא ובנה מהלכים שניהם שלובי-זרוע באחת משדרות הגן, ברחוב או במסדרונות האופירה, והוא הפיקח, הרואה הכל בעיניו, מסביר ומשמש לה עיניים; הנה היא עוברת ברחוב כשבנה תומך בו וקורא תוך כדי הליכה לרעו שמעבר לרחוב:

– האללו, דוד! גש הנה!

ובעבור הלה, מציגה בנה לפניו:

– האין היא נחמדת, אמי?…

היא פחדה לדבר. הרעיון, כי אולי עיוור יהיה הילד – היה מזעזע אותה, מייאש אותה ומעמידה תמיד על שפתה של תהום, על סף החדלון, כי מה ערך לחייה והיא חובקת בזרועותיה ילד עיוור, אומלל?… את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות; ילד בעל עיניים רואות!… דברים אחרים לא עניינו אותה ולא משכו את לבה. גם בהנרי החלה פתאום למצוא דופי, ומצאה שהוא משעמם מאד ביחסו אליה, הער, הלטפני יותר מדי, החרד יותר מדי לשלומה. הכל הפך תפל. היא ביטלה כמה וכמה דברים שקודם התייחסה אליהם מתוך כובד-ראש ושקול-דעת. את כל הרהוריה ריכזה אך ורק בנושא אחד. לילות נדודים עברו עליה ובלבה התפללה לאלוהים, שהחלה להאמין ביכולתו ובניסיו, תפילה אחת שחיברה, שהיתה שגורה בפיה, ושעליה חזרה בכל פעם: “אלי, עשה עמדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים”…

ועכשיו קרב ובא הרגע המכריע.

זה היה יום-הדין שלה.

בבית-החולים הכניסוה מיד למחלקת היולדות, ועל הנרי הוטל לחכות בחדר-המתנה סמוך. הוא ישב ולאוזניו הגיעו קטעי צעקות וגניחות שפרצו מאותם החדרים, אשר שם התהפכו נשים בציריהן, והוציאו לאור העולם את פרי ביטנן, מתוך כאב וסבל אין קץ. הנרי דימה לשמוע ולקלוט לרגעים גם את קול אשתו, שצעקותיה הלכו ותכפו, כנראה. הוא התכווץ וסבל דומם. לוּ נתנו לו להיות על ידה, כי אז היה אולי מקל עליה בכף-ידו המרגיעה, והיה משקיט גם את נפשו. כך היה סבור.

חלפה שעה, שעתיים, והצעקות לא פסקו; להפך, נתגברו עד כדי אימה. מתוך היסוס פנה לאחת מן האחיות הנחפזות, הרגילות לעבוד מתוך רשרוש טרוד ומיוחד, תוך כדי ניקוש עקבים של נשים המתהלכות בתחומי ממשלתן. אבל הוא לא נענה ורוחו נפלה בו. היא הפטירה משהו רוטן ועברה על ידו בלי לשים לב אליו. לא אחד מן הגברים ראתה בחדר זה, כשהם מצפים עלובים וחסרי-ישע לבשורה המשמחת.

לאחר הפסקה קטנה, כשהרגיש הנרי באחות שניה שנזדמנה לחדר, פנה אליה מיד וכולו תחינה:

– הן תסלחי לי, גבירתי, איש עיוור אני ורוצה לדעת על שלום אשתי…

פניו אדמו באמרו לה את דבריו אלה. רק לעתים רחוקות נאלץ להשתמש באיצטלת-חסד שמומו היה עלול להטיל לפעמים על כתפיו… הפעם נענה מיד:

– מה שם אשתך?

– לורטה.

– מתי הביאוה לכאן?

– הבוקר.

– חכה רגע ואודיעך דבר.

כעבור רגעים מספר חזרה:

– דיברתי עם הרופא. אין לצפות לדבר לפני חצות.

–?…

הנרי נדהם. היה בדעתו לשאול אותה מה, אבל חלפה ונעלמה. הוא צנח על הספסל משמים ואובד עצות. לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות. וכל הסבל הרב הצפוי לה במשך כמה וכמה שעות העיק עליו מאד, והדאיב את רוחו. להמתין או לחזור הביתה? הוא החליט להמתין. הרופא יכול גם לטעות. הוא לא ימוש מכאן עד בוא הרגע האחרון והמכריע. עליו לשתף את עצמו בכאבה; עליו להיות כאן עד יעבור צער הלידה.

בינתיים והשעות ארכו.

צעקות היולדות וגניחותיהן הממושכות פלחו גם את הדלתות המוגפות וחדרו לאוזניו של הנרי. לאט-לאט למד להבחין גם בקולה של לורטה; צעקותיה היו ארוכות, מזעזעות ומטילות פחד. בשרו נעשה חדודין-חדודין ומעיו המו בו. הוא קם ממקומו, נשך שפתיו בשיניו, ובמוחו ניצנץ הפסוק מספר “בראשית”, אשר אז, בהעבירו עליו את אצבעותיו, לא חדר לאמת הריאלית שבו: “הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים⁹!”…

וכה נמשך המצב הקשה הזה עד הערב, ללא כל שינוי… הנרי לא סעד את לבו באותו יום, ומדי שמעו את זעקותיה של לורטה, ניקוו הדמעות בעיניו. משמים ואובד-עצות ישב בפינה, הליט את פניו בכפות ידיו, והתאמץ שלא לפרוץ בבכי. הוא האשים את הרופאים ואת המדע, על שאין ביכולתם להקל על סבלה של האשה; על שאין ביכולתם להחיש את הלידה…

רישרשה שמלה. צעדי אשה נקשו וקרבו אליו. זאת היתה האחות שדיבר אתה בבוקר. יום עבודתה נגמר והיא עמדה ללכת הביתה, אולם בראותה את הגבר הסומא והצעיר, המתענה מתוך ציפייה, ניגשה אליו ואמרה לו גלויות:

– אני מצטערת להגיד לך שאשתך מקשה במקצת ללדת. מוטב שתחזור הביתה להחליף כוח ותבוא בבוקר.

הנרי נרעש וקולו חרד:

– האין מצבה מסוכן?

– אני מקווה שלא. אין היא היחידה והכל יעבור בשלום.

– אני מודה לך, אחות!

כשנדמו צעדיה לא הלך ונשאר בכל-זאת. היה בדעתו ללון בחדר-ההמתנה על אחד הספסלים, אולם, לדאבונו הרב, לא הרשו לו. אותה שעה חלשו צעקות היולדות והוא נרגע במקצת ויצא את בית-החולים בעל כרחו. בחוץ אפפה אותו המולת הרחוב ושקשוק המתכת המסתאנת. הוא חזר מדוכדך לביתו. בקרן הרחוב סעד את לבו בכריך וכוס קפה. עייף ויגע עלה בדרגות הבית. לא פשט את בגדיו ושכב. כעבור שעה קלה נרדם, אך שנתו לא ערבה עליו ובחלומו חש ו“ראה” כל הלילה בלהות.

בבוקר השכם התעורר מבוהל מחשש שמא איחר לקום. הוא מיהר לגשת לחלון, הוציא את ראשו החוצה, והדממה שעלתה מן הרחוב, בצירופי קולות מיוחדים, הרגיעתו והעמידה אותו על השעה הנכונה. הוא התרחץ בחפזה, ובצאתו נתקלו רגליו בבקבוק החלב שנהפך ונתגלגל ברעש מעל המדרגות. הוא לא שעה לכך, כי נחפז מאד לרדת. בחוץ ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו.

בחדר-ההמתנה הבהיל אותו השקט ששרר הפעם. ממחלקת היולדות לא שמע את זעקות אשתו, והתקווה החלה לפעם את לבו ולשעשעו, כי הלילה נתרחש הנס, ודוקא בהיעדרו. קצרה רוחו בלי דעת מה יעשה ולמי יפנה. לבסוף, כששמע והבחין בצעדי האחות שדיבר אתה אתמול, צעד לקראתה ושאל בקול מהסס:

– הן תסלחי לי לרגע.

– מה יש?

– רוצה אני לדעת על שלום אשתי.

האחות שילבה את זרועה בזרועו ואמרה לו לקונית, אם כי מתוך זהירות:

– בוא אתי. מצבה מעורר דאגה. מקשה ללדת ויש חשש…

הנרי נדהם. פניו חוורו. ברכיו פקו והוא נגרר אחריה כשור מובל לטבח. אימה גדולה אפפה את נפשו ולבו נפל בקרבו. הוא גימגם משהו בבקשו לשאול, אך דבריו לעו ולא יצאו חוצה. בגרונו עמדה פקעת הפחד.

לורטה שכבה נטולת-הכרה. חבלי הלידה היו קשים מנשוא. הנרי גחן עליה, דיבר, התחנן ועמל לעודדה, להעירה ולהזרים לתוכה מחשק החיים, תשוקה להתגבר. אך לשוא. הוא כרע על ידה ופניו קדרו מאד. לא התאפק וצעק תחנונים לאחות ולרופא שהרגיש בקרבתם:

– אתם המנוסים, אשר למדתם לקנות את חכמת הרפואה ושקדתם לדעתה – אנא, השיבו לה את חייה; הצילו אותה למעני! לא אעצור כוח…

דבריו פלחו את חלל החדר. האחות הרכינה את ראשה והרופא השקיף נבוך החוצה. על המיטה שכבה אשה צעירה וענוגה, עיוורת ונטולת-הכרה; על-ידה כרע בעלה הסומא, התפלש ביאושו, התפלל לאדם, לאלוהים, שיצילו אותו מסכנת הבדידות, מסכנת המוות האורבת לחברתו היחידה בחיים. והיה במראה זה משהו מחריד מאד. הרופא – אשר שערותיו הלבינו בבית-החולים, ואשר ראה לא פעם בפרוש המוות את כנפיו על בני-תמותה – רופא מנוסה זה סר הצדה, כדי להסתיר מפני האחות את עיניו המדמיעות, והוא כעכע בגרונו…

לבסוף הכריחה אותו האחות לעזוב את החדר. אמרה לו שעוד מעט תהיה התיעצות של חבר רופאים מומחים, ויש תקווה שהכל יעבור בשלום. היא הוציאה אותו לחדר-ההמתנה והבטיחה להודיעו דבר. הוא ישב שוב משמים וקודר, הליט את פניו בכפות ידיו, אשר דרך אצבעותיהן הגרומות עברו וזלגו דמעות חמות.

ה

את הילד הוציאו בקושי חי לאור העולם – במלקחיים. האם הענוגה והמסכנה כמעט שלא עצרה כוח. הכרתה שבה אליה רגעים מספר לפני שהרך הנולד השמיע בפעם הראשונה את בכיו הצרחני והקובל מרה, על שהוטרד לכאן בעל כורחו. האם, שכוחותיה עזבוה לגמרי, הקרינה בכל-זאת משהו את פניה, ופלטה חרש שאלה שלא הגיעה לאוזני המטפלים בה:

– היש לו עיניים רואות?…

כשהבהילו אליה את הנרי חייכה לעומתו, אבל חלשה ותשושה היתה מאד. הנרי ישב על ידה, העביר כפו בזהירות על פניה ושערותיה הרטובות מזיעה ולחש לה בלי הרף: “הרגעי, חביבה, הרגעי”… פניו קרנו ולבשו ארשת של אושר.

ברם, לא זכו ההורים העלובים להתענג ולשמוח על הרך הנולד. הוא לא הוציא שבוע ימים, לא עצר כוח ונפח את רוחו. הלידה הקשה היתה בעוכריו, וגם מלקחי-הניקל שלפתו את עצמותיו הרכות, לא השביחו את בריאותו הרופפת, והוא נסתלק לו לעולם המסתורי, נקי משמץ של חטא.

הנרי, אם כי הדבר נגע ללבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, והתפלא על כך בעצמו. שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שרחפה עליה. היתה לו הרגשה שיחד עם לורטה, שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות, יצא גם הוא מכלל סכנה… הוא ישב על ידה, דיבר אליה והרגיעה. בכך מצא שוב את עולמו וסיפוקו.

אולם לא כן האשה. תשעה ירחים היתה תלויה בין תקווה ופחד, בין יאוש ועידוד, ודווקא הפעם, כשמלאה סאת צרותיה, ואחרי חבלי-לידה קשים זכתה לשמוע את התיפחותו הרוטטת של תינוקה – האשה-האם לא יכלה להבליג על כאבה, וצער אסונה שכן בה; היא שכבה והתייפחה חרש, כי כוח לא היה בה לבכות. לשווא ביקש הנרי להרגיעה ולהפציר בה. היא לא שעתה אליו, לא קיבלה נחומים, ודחתה את ידו בשאט-נפש גמור. היא התריסה נגדו:

–אתה הגבר לא תבין לי ולרוחי!…

יומיים לאחר פטירת התינוק, כשקרב אליה הרופא לבדוק את מצב בריאותה, נתרגשה ופנתה אליו בשאלה כשכל שרטוטי פניה נתמתחו מציפייה אחת עורגת לתשובה:

–הן תגיד לי, אדוני הרופא, את האמת. לא כך?

– מה לך, יקירה? – גחן עליה הרופא ושם את כף ידו על מצחה הלוהט – מה לך, ילדתי?

לורטה זקפה מול פניו את עיניה האטומות, המכוסות דוק כזגוגיות סגריריות, פניה חוורו ואדמו חליפות, היא נשמה בכבדות, אבל פלטה בחיתוך-דבור ברור את שאלתה:

– הנולד התינוק עיוור?…

הרופא נבוך. שאלה זו התיקה מלים מפיו. בימים הראשונים לחייו העלובים של הילד, עת עיניו היו בכלל עצומות למחצה, לא הספיק לשים לבו להן, והסביר אז לאם שאין לדעת עדיין. רק אחר-כך ביום האחרון לחייו הקצרים של הילד, נוכח לצערו שהילד נולד סומא. “כעץ כן פריו” – הירהר אז, ובלבו גם שמח על שהלך התינוק לעולמו. הפעם, כשנשאל החל מגמגם:

– הן תביני, חביבה, כי רך היה… וגם לא הספקתי לבדקו כראוי… לא שמתי לב לכך… ובעצם מהו ההבדל כרגע?…

לורטה ניתרה ממקומה. שערותיה השחורות גלשו על עורפה, פניה חוורו, הרצינו ולבשו ארשת מבעיתה. מפיה התמלטה זעקת-מחאה:

– רק אמת תדבר! הגד לי את האמת – ה–א–מת!…

הרופא שתק.

– קשה לך לשקר…

הרופא השכיב אותה בעל כרחה. העביר שנית ברחמים רבים את כף ידו על מצחה ואמר לה:

– הרגעי, ילדתי, הרגעי.

היא לא ענתה לו. כוחותיה אפסו. תשישות תקפה אותה ומעיניה זלגו דמעות, התגלגלו על פניה החיוורים ששופו והבליטו את לסתותיה; היא התייפחה חרש, ובהברות קטועות, כשכתפיה רועדות, לחשה לעצמה: “מיסכן פעוט נולד לי ואף הוא היה עיוור”…

הרופא הסתכל בה ורחמיו נכמרו עליה. הוא נד לה ולגורלה העגום. לפני צאתו פנה לאחות הראשית והיתרה בה לשמור על האשה המסכנה בהצביעו עליה בלחישה רבת-משמעות:

– עלולה לקפוץ מתוך יאוש דרך החלון…

ו

כשהחזירה הנרי למעונם, ירדה הקדרות עליה, העכירה את נפשה ודיכדכה את רוחה. תקפה אותה אדישות. שכבה או התהלכה בחדר, שוממה, דואבת, בלי להוציא הגה מפיה. חלום חייה נרמס. שניהם אשמים בכך, דבר זה היה ברור לה, נעלה מעל כל ספק. ידעה שאסור להם להעמיד ולדות. ודאות זו העיקה עליה בכל אכזריותה, ופעם כשישבה על-יד החלון ולאוזניה הגיע קולו של תינוק מתייפח, תקפה אותה צמרמורת קלה, הקשיבה וכולה עורגת לתינוק ומשתוקקת לחבקו בזרועותיה… מאד-מאד גדלה תשוקתה לתינוק, תשוקה שגרמה לה יסורים, והעלתה על רקע חלומותיה בלילות תינוקות בוכים, מתפתלים בזרועותיה, פועים, משיבים עליה את הבל פיהם הקט ומחפשים את פטמות שדיה שחלבם מרטיב לשוא בשרה ומצעה. לאחר חלום כזה היתה מתעוררת והוזה ערה בתוך דומיית הלילה…

למרות כל מאמציו הנואשים של הנרי, מאנה לורטה הינחם, וגם סרבה להיספח אליו לטיולים או לבקר קונצרטים, כמו שהיו רגילים קודם. מצב זה מירר את רוחו ושלל גם ממנו את עליצותו. אז ידע כי מות התינוק הרעיף לכוס אושרו טיפות ארס. הוא התהלך סביבה קודר, אם כי בזהירות ובעדינות, כי הרגיש וידע יפה את נפשה המרה וחשש להרגיזה. היא סגרה את עצמה בבית, מכונסה, שקועה במרה-שחורה, דואבת ומשמיעה לפעמים בדברה איזה ריטון-לואי שהיה מבטא את התרגזותה וקוצר-רוחה.

הנרי פחד להשאירה לבדה בבית, והרהורים רעים היו תוקפים אותו בשעת עבודתו ומהלכים עליו אימת-מוות. במעונו לא היה טלפון, וכדי לדעת משהו על לורטה, בשעה שהיה בבית-החרושת, הלך לבית-המרקחת שבקרן הרחוב, ואחרי משא-ומתן קצר עם נער החנות, העניק לו דולרים מיספר, תשלום חדשי מראש, ובשכר זה הטיל עליו להציץ פעמיים ביום למעונו, ולהודיע לו על שלומה…

הנרי לא ידע את נפשו. הוא הבהיל אליו את אחיו ונימלך אתו. הלה הקשיב בכובד-ראש וגם ניסה לדבר על לבה של גיסתו, שתבליג על כאבה, תתעודד ותשנה את אורח חייה, אך ללא הועיל. צפרני התוגה האדישה נתקעו עמוק בנפשה.

ז

בצהרי יום אחד, בהיחלץ הנרי מרעשו ודרדורו של בית-החרושת ויצא לסעוד את לבו, עבר ונתעכב על-יד חנות סמוכה למימכר כלי-נגינה. אותה שעה השמיע הרדיו איזו נגינת עוגב עריבה שנקלטה מאחת התחנות. מיד עם גמר הנגינה, עמד אחד ובישר לקהל הנכבד, בקול אדיב, מנומס ושקול, כקולו של מטיף בכנסיה, על התועלת המרובה והמרעננת, על החן והיופי שמביא הסבון המפורסם “קליאופטרה” למשתמשים בו…

הנרי הקשיב לתומו ורעיון ניצנץ במוחו, תקף אותו ולא הירפה ממנו. מבלי להרהר או להוסיף שקול את הדבר, נכנס מיד לחנות. הוא החליט לרכוש לו מקלט רדיו, להפתיע את לורטה, לבדרה ולהפיג את שעמומה ועצבונה. הוא שמח לרעיון זה, הפשוט לכאורה, והתפלא על שלא עלה בדעתו עוד קודם לכך. ברור היה לו שהרדיו ישעשע אותה במשך כל שעות היום, ירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה; וגם יתכן מאד שתמצא שוב ענין במוסיקה, אשר הרדיו משפיע לרוב על תושבי הכרך הזה.

בחנות הראו לו מקלטי רדיו מסוגים שונים. הוא עבר על ידם, מישש את מידת גודלם, ניסה את כוח השידור, הכפתורים, ושמע דרך-אגב מפי המוכר הרצאה פופולרית על טיבו של הרדיו, איכותו ותועלתו, בהבליעו תוך כדי דיבור את המחירים…

הנרי בחר לו לבסוף מקלט רדיו במחיר ממוצע, והיתנה עם המוכר שעוד הערב יביאו לו את המכשיר הביתה, לחברו עם הזרם החשמלי ולהפעילו. ועוד ביקש: שהמכונאי שיבוא לסדר את הדבר, יעשה את עבודתו מתוך שתיקה גמורה, הואיל ואפתעה הוא מכין לאשתו. הלה הבטיח לו באדיבות מתובלת בבדיחות-הדעת, שהכל יבוא על מקומו בשלום, כפי בקשתו. הנרי סילק לו דמי-קדימה, ויצא בלב שמח לרחוב, קנה לו כריך-נקניקים, לגם כוס קפה חם, על רגל אחת, כי שעתו היתה דחוקה מאד. הוא מיהר לחזור לעבודתו, פזור-נפש וצוהל.

בערב הביאו את הרדיו. הנרי הזדרז, ומתוך גישוש בלתי מנוסה העלה את אור החשמל לכבוד המכונאי, כי הם הרי לא השתמשו כלל באורו. לורטה ידעה עוד מקודם שצפויה לה איזו אפתעה הערב. הנרי גילה את אוזנה על מתנה סתם, ולא פירש מה טיבה, כדי לעורר את סקרנותה. אבל היא לא חקרה ולא התענינה לדעת. עצובה ודוממה הקשיבה לצעדי הזר המתהלך בחדר בצעדים כבדים, מסיט איזה רהיט ממקומו ועושה כבתוך שלו. המכונאי נקש בפטיש, ערך והתקין, ולא הוציא אף הגה מפיו. כך היתרה בו מנהל החנות.

לבסוף, כשיצא הזר, פנה הנרי ללורטה בפנים קורנים ויאמר לה בשמחה גלויה:

– לורטה, הכל מוכן לכבודך!

היא לא ענתה. אדישה ישבה ושתקה.

הנרי קרב אליה, נגע בזרועה ולחש:

– הן תואילי לצאת לרגע את החדר ולסגור אחריך את הדלת. תחזרי מיד אחרי שאקרא לך. טוב, יקירה?

לורטה קמה ממקומה מבלי לומר מלה ושׂירכה צעדיה לחדר השני, כמי שכפאה שד. בלבה גם התרגזה על כל “ההכנות האוויליות”, אבל צייתה לו באדישות. היא ידעה שבזמן האחרון דכאה אותו בהתנהגותה והעכירה את רוחו. אולם הועיל לא יכלה. אפטיה והיעדר חשק החיים שלטו בה והאפילו על הכל. גם יחסה להנרי נשתנה, והיו רגעים שלא יכלה שאתו. ונוסף לזה קרה לה הבוקר מקרה קל, שהטיל סערה בנפשה והוציאה במקצת ממסלולה האדיש, המשעמם.

באותה קומה, מול דלת מעונם, התגורר בחדר מיוחד קוליג‘-בוי¹⁰ צעיר שהכירה אותו מעט, ושנתחבב עליה על דרשו יפה בשלומה מדי פגשו בה, בקול לבבי וערב למדי. מפי שכנה למדה לדעת שהוא עובד חצי יום באיזה משרד, ובערב הוא לומד ושוקד על חכמת הרפואה. הבוקר הקדימה לורטה לצאת לרחוב לקנות פירות, ירקות ושאר צרכי משק המטבח וכשחזרה נפגשה בסטודנט הזה, שזרק לה בפניה את ברכת ה’גוד מורנינג’¹¹ והוסיף מיד מתוך אדיבות גמורה:

– הן לא תקפידי אם אעזור לך להעלות את הסל לקומה השלישית שלנו?

הצטחקה קצת, חפצה להודות לו ולחלוף על פניו, אבל הוא מיהר להוציא את הסל מידה, ויתר על כן: שילב את זרועו בזרועה ועלה איתה למעלה, כשהוא מתלוצץ בקול בוטח, רוה-חיים ועליצות. הוא מיהר לעלות, ועליה היה להזדרז כדי שלא לפגר, וקצרה נשימתה. היא חייכה, נשענה על זרועו האמיצה והפטירה בביישנות כלשהי:

– עיפת?

– במקצת. אינך הולך אלא נישא כעל כנפי הרוח!

הוא צחק. נתן לה לפוש רגע, ואחר נטלה שוב והעלה אותה בסערה ממש, עד לסף מעונה. הוא נפרד ממנה באדיבות וב’גוד-ביי'¹² לבבי, כדרכו. דילג בחפזה על גבי המדרגות, כשהוא פוזם לו בינתים איזה פזמון ג’ז-בנדי¹³ שקנה לו מהלכים ברחוב. היא הקשיבה להדי צעדיו הפורטים על המדרגות און-נעורים ובטחון-חיים, וכולה נרגשת ומעונגת בשל מקרה קל-ערך ופתאומי זה. ובעמדה כה על הסף, סל הפירות לרגליה, והדי צעדיו של הסטודנט נדמו, חלפה הברקה במוחה שהפתיעה אותה והסעירה את מהותה הנכספת לשינוי, – הטילה עליה את מוראו של החטא.

כאשר יצאה לורטה לחדר השני, מיהר הנרי ובידיים רועדות מהתרגשות החל מסובב את כפתורי הרדיו, וכדי שלא להקים רעש לפני זמנו, עמד לכוון בזהירות, עד שעלה בידו לקלוט סימפוניה שהוטלה לתוך גלי האוויר מתחנת “קולומביה”. אז הפנה את פניו לעבר הדלת וקרא כמנצח:

– לורטה, בואי!

הוא עמד כפוף על-יד המקלט, ומיד לאחר שנפתחה הדלת, מיהר להגדיל פי שלושה את כוח קליטת הרדיו, והנגינה פרצה והרעישה בצליליה את אמות הבית והספים! סוערת-מטורפת, אמיצת צלילים, כולה הפקר, עוז משגע ומאוויים פרוצים, השתוללה הנגינה, ניתכה לתוך חלל החדר, והתדפקה על סגור לבה של לורטה במפתחות ההבטחה…

בתוך רעש הנגינה, קשה היה לו להנרי לדעת עד כמה הצליח להפתיע את לורטה, לכן מיהר לעבור אליה, ישב על ידה, ובחפשו בשתי כפות ידיו את ראשה, שאל בהתלהבות:

–האין זה נפלא, לורטה?…

היא לא מיהרה לענות לו, כי בשעה שניגש אליה ותפשה בראשה, נתרגזה; כי בנגיעה גסה זו הוציא אותה מעולם אחר שכולו טוב, מעולם הדמיון. משחזר ונטפל אליה ענתה לו בפיזור-נפש גמור, בכדי להשתחרר ממנו:

– נפלא!

על נחשולי הנגינה עלו וצפו שוב “דמותו”, קולו ודיבורו של הסטודנט השכן, ושנית חלפה במוחה ההברקה שהסעירה אותה הבוקר: “לוּא שכבתי עם הגבר הזה, כי אז הייתי מעמידה ולד בעל עינים פקוחות!”…

ומשהתחילה מהרהרת בדבר זה – השלימה עם החטא.

ומשהשלימה עם החטא – החלה משתוקקת לכך…

ומשהתחילה משתוקקת לגופו של הזר – נידחה הנרי מלבה, והגעגועים לילד, שגברו מאד, היו מעורבים בתוספת של תאווה לגבר הזר, בעל העינים הפקוחות, היכול לראות את האשה שבה כמו שהיא… בלילות דחתה את הנרי בתואנה של “כאב-ראש קשה”, ובאותה שעה היתה לוהטת ומזרימה את גלי תשוקתה לגבר, שיש באונו להעמיד ולד בעל עינים פקוחות.

ח

מצב-רוחה נשתנה תכלית שינוי, והנרי שמח מאד, אם כי נבצר ממנו לנחש את הסיבה המקורית שגרמה לכך. היא החלה להקפיד על תלבושתה, נקיונה, ושאר מיני דברים קטנים, שהחלה מזלזלת בהם בשל אסונה. היא השתדלה לפגוש בסטודנט בצאתו ובבואו. אבל עתה כבר לא הסתפקה בברכת-שלומו בלבד. האשה שבה החלה תוכנת תכניות שונות כדי לקרבו ולהשהותו על ידה.

יום אחד עמדה על-יד דלת חדרה, נרגשת ונפעמת על היותה במארב; מתוחה היתה כמיתר של כינור, כולה קשב, וקולטת את הדי צעדיו העולים ומתקרבים. כשעמד לעבור ולהיכנס לחדרו, יצאה לקראתו כלתומה, הדורה וריח תמרוקים נודף הימנה. ברגר נפתע לראותה יפה ומושכת-לב בתלבושתה ובגזרתה החטובה יפה. הוא פנה אליה כדרכו בנעימה לבבית:

– לאן פניך מועדות, גברת וווינשטיין?

לורטה נתעכבה מיד, שלא לתת לו לחלוף מעל פניה, והשיבה:

– הבדידות בבית מעיקה עלי, ואני יוצאת לנסוע לברונכס פארק.

– והרדיו? – התריס נגדה ברגר – האין הוא מפיג את שעמומך?

– לפעמים. אבל לא תמיד אני יודעת את תכניות היום; אין מי שיגלה את אוזני ויקבע את השעה הנכונה, ואת המספרים הרי איני יכולה לראות… טרם דאגו לכך עבורנו העיוורים…

היא קלעה ולא החטיאה.

ברגר טוב-הלב נעתר לה מיד והבטיח להדריכה בקליטת דברים מובחרים באמצעות הרדיו. הוא עמד בדיבורו. בשעות הפנאי היה מתדפק על דלת מעונה, סר אליה ומבשרה על איזו תכנית מצויינת או הרצאה שכדאי לשמעה. לפעמים היה שוהה על ידה בחדרה, מכוון את הרדיו ומקשיב אף הוא. ואז היתה לורטה נפעמת כולה ומחכה בהתרגשות לאותו רגע מכריע, שכה השתוקקה לו וכה פחדה ממנו, בהיותה על-יד הגבר הזר.

לא ארכו הימים וקשרי הידידות הלכו ונתחזקו ביניהם. ברגר מצא לו ענין מיוחד באשה עיוורת זו, הרגישה מאד והנבונה. נוסף לזה ניחנה בגוף יפה ובפנים מושכים במבטם התועה-תוהה, ובתמימות, כביכול, השפוכה עליהם. הוא טרח להשיג ספרים מובחרים והיה מקריא לה במשך שעה או שתיים ביום. בדברו או בהקריאו, ידע שהיא שותה את דבריו בצמא וכולה קשב. הוא היה מסתכל בה, ודיבורו קולח בנחת, מספר ומסביר לה כמה וכמה דברים, שלא עמדה עליהם, או התקשתה להשיגם בדמיונה המופשט, המעורפל. בדברה עם ברגר נתגלה לה עולם חדש, ופעם פנתה אליו:

– אסירת-תודה אני לך, ואין מלים בפי להודות לך על ידידותך הנפלאה. אתה מעשיר את ידיעותי ומגלה לי דברים חדשים, או כמו שאתם רגילים להגיד לפעמים “מגלה אפקים חדשים”… רוצה אני לצאת אתך פעם לטיול מקיף בכרך זה, להיטלטל בחברתך ברכבות, להפליג בספינות-טיול על פני ההודסון¹⁴, לבקר יחד את כל המקומות הנפלאים בניו-יורק, ושאתה תספר לי על כל אותם מגרדי-השחקים, הגשרים הנפלאים, בתי-הנכאת ושאר שכיות החמדה הנמצאים כאן, בכרך מגורי. רק על ידך ומתוך הסברותיך אקבל מושג נכון יותר, מוחשי יותר, ואראה בעיני רוחי את הכל…

ברגר הקשיב לה. הסתכל בה, בפניה הקורנים, החותרים לקראת הסמוי מעיניה, בשעה שהיא מדברת אליו, ופתאום ידע והכיר שהוא חומד אותה, את לורטה עיוורת זו המדברת אליו בחום ואינה רואה את פניו המשולהבים בשעה שהוא מסתכל בה בחוצפה במקצת וחושק אותה; בשעה שעיניו מרפרפות על פניה וחמודות גופה, בלי שהיא תרגיש בכך.

ברם, הוא טעה…

היא הרגישה. היא ידעה. הכירה בקולו ובדיבורו, ובמגע ידו בשעה שנגע בה. נפשה יצאה אליו, לתנועותיו, לקולו, וכולה ערגה לזרועותיו האמיצות, אשר בוששו לחבקה ולאמצה אל לבו. היא נכספה לו וחיכתה. בינתיים – ויום רדף יום. הפגישות עם ברגר תכפו והיא סבלה בהיעדרו. להנרי לא סיפרה דבר. היא בעצמה תמהה על השקט הנפשי הזה, בו הלכה לקראת השינוי, וטרם התלבטה בסבך של מוסר-כליות.

ט

ברגר מצא בה ענין רב. תכונותיו התרומיות קרבוהו וריתקוהו אליה. הוא החל מטפל בה ושוקד עליה כעל צעירה שטרם התבגרה; כעל תלמידה הזקוקה להסברה ולהדרכה. בעיקר מצא בה ענין בגלל מומה, שהיפלה אותה מאחרים בתפישתה, והוא השתדל בכל מיני אמצעים להנעים לה בדידותה ועצבונה. הוא ידע שבעלה הסומא עובד רובו של יום, ואין הוא יכול לתת לה את הסיפוק הנפשי הדרוש לה, ואין הוא יכול לדובב אותה, כשם שיודע הוא, הרואה והיודע דברים נעלמים מעיני העיוורים. הוא לא חשב לו, לפיכך, את הדבר לחטא להיות בחברתה, וגם כסבור היה שהיא מספרת להנרי על הידידות שביניהם.

יום אחד, יום קיץ חם ולוהט, אחד מאותם ימי יולי המפילים אנשים מוכי-שמש ברחוב; אחד מאותם הימים המקפדים את פתיל חייהם של עובדים תשושים ומעונים בבתי-החרושת וה“שאפּים”¹⁵ המרובים שבכרך – ביום זה, בשבת הנרי אל שולחן עבודתו וידיו עייפו מלאסוף את הקופסאות שחלפו על פניו בשורה ארוכה ובלתי-פוסקת, נהוגה בכוח אוטומטי, הרגיש פתאום כי אכן חם היום ומתיש; הזיעה ניגרה מעל פניו ומצחו, בגדיו היו רטובים וראשו נסתחרר. עוד שלוש שעות היה עליו לעבוד, והוא התאמץ להמשיך ולהביא את יומו לידי גמר. אולם לפתע פתאום אפסו כוחותיו. הוא צנח אחורנית והתעלף. פועל, שראהו בכך, מיהר לתמוך בו ולהרימו. נצטרף אליו שני ויחד עמלו להשיב את רוחו. בינתים הובהל גם רופא בית-החרושת, והלה פסק שאין הדבר רציני ביותר, וקבע כי האיש נחלש מן החום הגדול. הוא השיב אליו את רוחו, ואחרי שנרגע, פסק לו יומים חופש, ופקד עליו ללכת מיד הביתה לנוח.

כשחזר הנרי הביתה ופתח את דלת מעונו, נפתע לשמוע את לורטה מצהילה את קולה למישהו. כסבור היה שאחיו סר לבקרה, אבל מיד עמד על טעותו, בשמעו את דבריו של הגבר, קול ידוע לו במקצת, קולו של השכן הצעיר. לבו ניבא לו מיד משהו חשוד ורע. פניו קדרו והוא לא ידע במה לפתוח. אף לורטה נפתעה מאד לקראת הופעתו בשעה זו, וחרדה לקראתו:

– מה קרה?

הוא סיפר לה בקיצור את אשר קרהו וצנח עייף על כסא.

לורטה הבינה שעליה לתרץ לו מיד את סיבת נוכחותו של השכן במעונם, והיא מיהרה לעשות זאת, בלי כל מבוכה:

– הן אתם מכירים בודאי זה את זה – פנתה לשניהם כאחד והוסיפה – מיסטר ברגר הואיל בטובו להודיעני על תכנית מעניינת שתשודר הערב ברדיו, ואני מודה לו על כך באופן מיוחד, ובכלל, פנתה להנרי מתוך חופש גמור, ללא כל חשש, עלי להגיד לך כי הוא שכן אדיב ונעים מאד.

ברגר התריס:

– בלי מחמאות, אנא…

הנרי ידע שלמען הנימוס עליו להגיד שתים שלוש מלים, אולם הוא לא מצאן והצטחק מתוך אונס. הוא לא היה מרוצה כלל מביקורו של הזר, השייך לעם הרואים… זה מזמן שלורטה לא הצהילה לעומתו את קולה, והנה בא הזר וזכה כמבחי-יד בתשומת-לבה של לורטה ובמצהלות-קולה… עובדה זו הרגיזתו. במוחו צפו ועלו חשדים שונים.

ברגר השתמש בדומיה שנפלה בחלל החדר, אמר להם שלום ויצא את החדר. השתיקה לא הופרעה עם צאתו. הנרי לא הוציא אף הגה מפיו. לורטה ישבה ורגזה עליו, על אשר לא מצא מלים מיספר להגיד לשכן. לבסוף לא הבליגה ואמרה לו בקול קשה רווה-תמרורים:

– כסבורה הייתי שאתה מנומס – וטעיתי.

– ומה היה עלי לעשות? להשתחוות לו אפיים ארצה?

– לפחות להחזיר שלום לא בקול רפה כל כך.

– לא איכפת לי כלל אם לא יבקרנו שנית…

– אתה גס-רח!

הנרי שינה את קולו ופנה אליה כולו תחינה ורחמים:

– רוצה אני לבקשך, לורטה יקרה, שתביני לי ולא תעכירי את רוחי. הרי ידוע לך שאין את משביעה אותי נחת בימים האחרונים, ועליך לדעת כי גם העבודה איננה עלולה לשפר את מצב רוחי ובריאותי. היום התעלפתי ואיני מרגיש את עצמי בטוב. רוצה אני לפעמים למצוא נוחם, מעט חמימות על ידך, כאשר הסכנתי, ואיני מוצא… לכן הן לא ייפלא הדבר אם אתייחס באדישות לאדם זר ולא אמצא בו ענין. ובכלל אותם האנשים בעלי העיניים הפקוחות השביעוני מרורים מימי ילדותי ועד היום הזה. אינני מאמין בהם. דוברי צחות הם ושבע תועבות בלבם! גם הטובים שבהם… ואותנו העיוורים הם מבזים. רגש הרחמים המתעורר בהם לפעמים אלינו הוא אך ורק משום שהם, מתוך שובע, בריאות וחוסר דאגות מרשים לעצמם גם לרחם במקצת…

לורטה הקשיבה וכשגמר אמרה לו באדישות:

– אכן, לא ידעתי שאתה יודע לנאום יפה…

הנרי נאנח ולא השיב דבר. זאת היתה מהלומה כבדה. לפתע פתאום הבין כי כבר לא ימצא לשון משותפת אתה, לאחר שהיא מרשה לה ללעוג לדבריו הרציניים היוצאים מן הלב. שינוי חל בה לרעתו. והפעם – החליט הנרי – אין ספק שיד השכן באמצע… זה הצוהל בעל העיניים הפקוחות, דובר הצחות… הוא נתרגז וחשדיו הלכו וגברו. דמיונו החל פועל ומעלה לפניו “תמונות” אשה סוטה בזרועות מפתה. וכאשר יצאה לורטה את החדר קרב למיטה, העביר כף ידו על השמיכה הפרושה, לבדוק ולהיווכח, אם לא חילל הזר את יצועו בהיעדרו….

י

לורטה פרצה את כל הסייגים.

תשוקתה לגבר שנזדמן לה בהיסח-הדעת כמעט, גבר שמצאה בו ענין, הלכה וגברה. את הנרי הוליכה שולל וכיזבה לו; הערימה לפייס אותו במלה מלטפת או בהתרפקות חטופה. והוא היה מקבל את חסדיה אלה בהכרת-טובה, והיה משלה את עצמו בתקוות, כי הנה סרה הרוח הרעה אשר ביעתה את לורטה, והיא תדבק אליו שוב לאהבה אותו.

כשהודיעה לו ערב אחד (בשעה שידעה שהוא עייף ביותר) שיש ברצונה לנסוע לקרנגי הול לשמוע קונצרט, אמר לה שאין הוא מרגיש את עצמו בטוב, שהוא עייף ומבכר להשאר בבית ולנוח, (תשובה משוערת שהיתה לפי רצונה), אבל בכל-זאת דיבר על לבה שהיא לא תוותר ותסע לשם מיד. אין הוא רשאי לעכב בעדה. היא ציפתה לכך והיתה מאושרת כשנתן לה לנסוע לבדה. היא נפרדה ממנו בנשיקה, ותמהר לצאת בלב פועם, כי הפעם שיקרה לו באופן גס למדי. היא לא יכלה ולא חפצה לוותר ולחכות. היא סגרה את דלת מעונה, ניגשה לדלת השניה והתדפקה עליה. קולו של ברגר נענה בטוחות:

– קם אין!

כשנכנסה נרתע ברגר ממקומו:

– את?…

חייכה נבוכה:

– כן, אני.

– מה קרה?

– מאום לא קרה.

היא עמדה רגע חיוורת, כי קשה היה לה לדבר מהתרגשות. כשהתאוששה קרבה אליו ואמרה לו את המלים שחלפו במוחה קודם, בחברה מעין הקדמה, לפני בצעה את המעשה הזה:

– הזוכר אתה שלפני שבועיים הקראת לי את “אמוק” של סטיפן צויג?¹⁶ הריני עכשיו בבחינת אמוק, ושום דבר לא ירתיעני, ואת חדרך לא אצא… הבטחתי לגלות לך פעם רז כמוס והריני לקיים את הבטחתי; יתכן שהדבר יפתיעך אך אין בכך כלום. הריני בטוחה שאתה תסלח לי.

ברגר הקריב לה כסא:

– הנתן לך הנרי ללכת לבדך? מה אמרת לו?

היא הסמיקה והטתה את ראשה לצדו, כמחפשת סעד. הוא מיהר לתמוך בה, וישב על ידה כשהוא מעביר את כפו על שערותיה:

– מה אמרת לו?

– שאני נוסעת לקונצרט…

– שקרנית קטנה שכמותך.

הוא החל פוזם לו איזה פזמון, בלי לדעת מה לעשות בלורטה לעת כזאת. אמנם, הוא הגה אליה חיבה עמוקה, ולא פעם חמד לחבק את גזרתה החטובה יפה, ולכסות את פניה בנשיקות; הוא אהב להקשיב לקולה המתנגן לפעמים בהתחטאות מרטיטה את הלב, אבל בכל-זאת, אם כי ניתנה לעתים קרובות בידו תוך מגע קרוב ומפתה נמנע מלהשתמש בה לרע. רגש המוסר והאחריות גבר בו תמיד, והוא שמח על שלא מעל ולא הסגיר את תאוותו לזרועותיה של אשה ענוגה זו.

מתוך פיזום זה שהוא פזם לעצמו הפעם, הבינה מיד לורטה את דעתו עליה ברגע זה ואת מחשבותיו. היא ידעה שעליה להשתער עליו, להפתיעו ולהלהיבו; היא ידעה שאם יסרב הפעם, שוב לא תצליח, ויתכן מאד ששנית לא יזדמן לה גבר חביב בעל עינים פקוחות… לכן התאוששה מיד ופקדה עליו:

– הן תעזור לי לפשוט את המעיל?!

הוא ציית לה בשתיקה, ונפתע לראותה בכותונת-לילה לעורה…

לורטה לא שמה לב למבוכתו. התרפקה עליו בכל חום גופה הרוטט ותשוקתה הלוהטת. היא סחה לו על הלך-רוחה העגום, על סבלותיה, על תשוקתה לילד בריא… שיחתה היתה תחילה שקטה ועצורה, אולם לאט-לאט נתרגשה והחלה מדברת בקול מקוטע ורועד. את כל סבל המועקה פרקה הפעם. תסביך הנחיתות, שנבע כתוצאה מעיוורונה והעיק עליה כמעמסה כבדה בבואה במגע עם הבריות, סולק לגמרי בנוכחותו של ברגר, ולפניו מצאה לאפשר לשפוך את מרי שיחה, ולתנות את מצוקתה הנפשית. זקוקה היתה לרחמים, ליד מלטפת ומרגיעה, והנרי היה לה לזרא…

ברגר הרגיע אותה ועמד להסביר לה עד כמה אין זה מן ההגיון להיטפל אליו ל’קוליג‘-בוי’ פוחז וקל-דעת שאינו מתקשר לנשים, ושאינו יכול ואינו רוצה לקחת עליו כל אחריות. הוא ניסה להסביר לה ולדבר על לבה, כי עליה להתאמץ ולהתגבר על כל המחשבות האלו, להרחיק ממנה את ההרהורים המעורפלים, הבלתי-מעשיים, כנשל עץ עלים בסתיו; שעליה להתנער ולהתחסן.

אבל למרות כל הדברים הנאים האלה שהשמיע באוזניה, הסתכל בה ברגר, בקלסתר פניה הנעים, ביצורי גווה, בשדיה הרוטטים מתחת לכותנתה, ובראותו את הדמעות שניקוו לפתע בעיניה ופרצו חוצה, לא התאפק וגחן עליה לנשקה. היא נצמדה אליו וזרועותיה התפתלו מסביב לצוארו. את חום פיה השיבה עליו ונאנחה חרש.

לשוא ניסה לעמוד בנסיון.

יצרו נתעורר ופיתהו. חמודות גופה ריתקוהו אליה. כעבור שעה קלה הרים אותה כהרים ילדונת והטילה על מיטתו. כיבה את האור ושכב על ידה. הם התמכרו זה לזו בלי להרהר בדבר, בכל חום היצרים שתססו בהם – – –

לאחר שעתיים, בערך, העירה ברגר משנתה ושילח אותה חרש. היא נפרדה ממנו בנשיקה עזה, העבירה את אצבעותיה הנוטפות אהבה ורוך על פניו ל“ראותו” רגע, הטילה עליה את מעילה וחזרה למעונה מרוצה, מאושרת.

הנרי נתעורר מיד עם בואה.

– הערב לך הקונצרט, יקירה?

היא הצהילה את קולה והשיבה בהתפעלות:

– נפלא!

הוא התרומם וישב בהקרינו את פניו לקראתה:

– גשי אלי, חביבתי.

היא קרבה כעולה לגרדום…

יא

ברגר לא נרדם אחרי לכתה של לורטה. הוא שכב והירהר בדבר. שקל את המאורע לאור המציאות, ההגיון, המוסר, ומצא שלא היטיב לעשות. עצם המקרה לא ציערו ביותר, אבל הוא חשש מפני התפתחות העניינים העתידים לבוא, היכולים להעכיר את רוחו ולסבכו, לקשור את גורלו במובן ידוע לאשה מיסכנה זו, ולהטיל עליו אחריות. הוא ידע שלורטה לא תסתפק עכשיו רק בזה שהשיגה את מטרתה להזדווג עם גבר בריא, ואחרי מעשה נועז זה שעשתה ללא היסוס – לא תירתע גם להבא מלבקרו ולחייבו בשם צו הדם התוסס והיחסים ההדדיים. הוא שכב וחיבל תחבולות איך להפסיק את היחסים לגמרי, בעיקר לטובתה של לורטה הרגשנית. לבסוף החליט שאין לו כל מוצא אחר אלא לעקור את דירתו. להתנכר לה, להתכחש, לא יוכל. אין זה מטבעו.

למחרת נכנס אליה, להודיע לה את החלטתו. אמנם יכול היה לבצע את הדבר בשקט גמור, בלי להודיע לה כלל, להתחמק וחסל! אבל הוא חיבב אותה ולא ביקש להעמידה בפני עובדה מדהימה, מדכאה; לא רצה לעשות את הצעד הזה כמעשה אחד הריקים. כאשר נכנס נפלה לורטה על צוארו וחיבקה אותו בחום ובהתלהבות ממש. קבלת-פנים זו צערה אותו והתיקה מלים מפיו, ועם זאת, הוכיחה לו את צידקת החלטתו. אבל, לצערו, לא היתה לו כל אפשרות להודיע לה את הדבר. היא היתה כה צוהלת ומדובבת, שופעת חן ואמונה, עד שלא הרהיב עוז בנפשו לצער את רוחה, והוא החליט להודיע לה על כך ביום אחר.

בינתיים מצאה לה הזדמנות שניה לבקר בחדרו…

אבל הפעם עמד ברגר בנסיון. הוא נשק לה בחיבה פעמים אחדות, והודיע לה שלצערו עליו להיות נוכח הערב בשעת הרצאה חשובה ואין הוא יכול לוותר. לורטה נאלצה לעזוב את חדרו, אם כי דיברה על לבו שלא ילך וישאר איתה. כדי להוכיח לה שאין הוא משקר, יצא יחד איתה, נפרד ממנו ודילג למטה על המדרגות.

הוא התהלך בחוץ כרבע שעה, הירהר בלורטה, והצטחק לזכר פניה העצובים בשעה שהודיע לה על ההרצאה הבדוייה. אחר-כך, כשעלה לחזור לחדרו, בהשתדלו לבהן את צעדיו¹⁷, נפתע לראות, לאור הנורית שהאירה את המסדרון הצר, את דמותה של לורטה… היא ניצבה לעומתו כשפניה מופנים אליו, חיוורת, ולחשה בשקט, למען לא יגונב חלילה קולה להנרי:

– אתה שיקרת לי…

ברגר נדהם. לא ניסה להצטדק. פתח את דלת חדרו, הכניס אותה פנימה והושיבה על כסא. הצית סיגריה והחל פוסע בחדר הנה והנה, בלי דעת מה לעשות ומה לדבר. קשה היה לו לשוחח איתה הפעם, כי בעצם היה עליו להודיעה דברים קשים. לבסוף הבליג על רגשנותו והחליט לגלות לה את האמת. הוא פתח:

– שמעי, לורטה. רוצה אני להודיע לך דברים שלא ינעמו לך כלל, אבל אין לי מוצא אחר ועלי להגיד לך את אשר עם לבי. לא טוב הוא הדבר שאנו נפגשים. אין אני רוצה קודם-כל לגזול אותך מזרועות הנרי ולאמלל אותו על-ידי כך לנצח; ושנית – הן יודעת את יפה, כי למרות כל החיבה שאני הוגה לך, אין אני מוכן לקבל עלי אחריות ולשאת בעול אשה בחיי הנוכחים. כפי שאת רואה, חביבה, עלינו לשים קץ לדבר. הן גם את תודי בכך, הלא?

היא שתקה. פניה קדרו. סנטרה ושפתה התחתונה רטטו. לבה דפק בה ברהיטות.

– לכן, המשיך ברגר, החלטתי לעקור את דירתי… אסור לנו להיפגש. זה ימיט אסון על שלשתנו, ואני רוצה למנוע בעדו. אבל אני מבטיחך לבקרך תכופות, וכל עוד נשמה באפי אשמור לך ידידות, וזיכרך, חביבה, יהא יקר לי.

כאשר גמר לדבר והסתכל בה ראה שפניה שטופים דמעות. הוא ניגש להרגיעה, אבל היא דחתה את ידו במתינות דוקא, והתמיהה אותו בדבריה הנבונים שאמרה לו בקול חנוק למחצה:

– שמעתי דבריך. אינני מאשימה אותך. יתכן שהצדק אתך ואין בדעתי להפציר בך שתשנה את החלטתך. כנראה שכזהו גורל חיי המוכה בסנוורים, ואין אני יודעת אם אזכה שנית ברגעי אושר ספורים… אבל אין אני מאשימה אותך. אתה בריא. עיניך פקוחות, ובודאי תדע מה לקחת ולבור מן החיים. לך לך בשם אלוהים והצלח…

היא קמה. התנודדה מעצמת הכאב שהשתיקה בחובה, למען לא יפרוץ חוצה לעיני הגבר, ויצאה. ברגר הליט את פניו בכפות ידיו ונשך את שפתיו בשיניו. הוא הציץ בכאב ונפגע. עיניו הוצפו בדמעות ובגרונו נתקעה פקעת הרחמים. הוא נאנח ומעיו המו בו.

למחרת עקר את דריתו.

יב

ושוב ירדה עליה הקדרות. נתרוקן עולמה.

בראשונה חשבה לשלוח יד בנפשה וחסל סדר העינויים בעולם אפל זה! ברם, איזה כוח מסתורי פקד עליה לעצור ברוחה ולחכות לתוצאות הריונה. הימים נקפו, אבלים ומשוללי ענין, גדושי סבל. היא החלה למנותם ולצרפם לירחים.

ברגר עמד בדיבורו ופעמים אחדות סר אליה, וגם היה מצליח לפעמים להצהיל את רוחה, אבל היא ידעה שרק חסד הוא גומל לה, ושיחס זה לא ימשך זמן רב. ואמנם צדקה. לרגלי טרדותיו המרובות הלכו ביקוריו הלוך ופחות. והנרי המתלבט נוכח דכאונה, לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות כדי לשפר את מצבה העלוב. היא סלדה, התנכרה אליו, ביטלה אותו לגמרי, וכל הגיגיה היו נתונים שוב בניחושים על היצור המתרקם: “עיוור או לא?…”

כאשר קרבו ימיה ללדת, סרבה ללכת שוב לבית-החולים בו עברה עליה הלידה הראשונה, שהנחילה לה זכרונות מדאיבים. שותקת, רצינית ומכונסה, נסעה לבית-חולים עירוני אחר, ובלבה החלטה נואשת שגמלה בלבה. היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה.

חבלי הלידה השניה לא נמשכו. כעבור שעות מיספר, כשהשמיע הרך הנולד את פעייתו, היו שרטוטי פניה של האם קרושים כמעט ונטולי-הבעה. את ידי הנרי דחתה בהתרגזות ניכרת, וגם ביקשה ממנו לעזוב אותה לנפשה. הפעם לא הטרידה את הרופא ולא חקרה מפיו על טיבו של הוולד ועיניו. היא לא נתנה בהם אמון, באנשים המטפלים בה, והחליטה לעמוד על אמיתות המצב אחר-כך. היא רק ידעה שנולדה לה תינוקת ומשקלה יפה.

בינתיים טרח הנרי, ולפי עצתה של אחת השכנות שכר אשה כושית שתטפל בתינוקת ותשגיח על היולדת עד שתשוב לאיתנה. לורטה קיבלה באדישות את טיפולה, ורעיון שנצנץ במוחה טרד אותה.

יום אחד, לאחר שהתינוקת גדלה קמעה, היניקה אותה לורטה, עטפה אותה יפה בשמיכות צמר שהכינה לשם כך, ויצאה לרחוב. לא שמה לב למחאותיה של הכושית שתוך הבלטת שיניה הצחורות רגזה בעימום-קול שאין הטיול יפה עתה לתינוקת רכה במזג-אוויר מעונן.

לורטה פנתה לקרן-הרחוב. היא נכנסה לבית-המרקחת הסמוך וביקשה מאת הרוקח, שיועיל לעיין בספר הטלפון וימסור לה את כתובתו של רופא עיניים הקרוב ביותר. הלה נעתר לה מיד, מצא את מבוקשה ומסר לה את הכתובת הדרושה.

המונית שהזמינה לורטה בתנועת-יד רפה כלפי חלל הרחוב, הובילה אותה ונתעכבה על יד מעונו של הרופא. שומר הסף חרד לקראתה ועזר לה להיכנס בתמכו בה ברצינות שבחשיבות. חדר ההמתנה היה מלא מבקרים, אבל בזכות התינוקת שבזרועותיה הואילו הללו לפנות לה דרך ולמסור לה זכות קדימה לכניסה אל הרופא.

היא הודתה להם ונכנסה. לרופא פנתה במלים שלא פעם חזרה עליהן במחשבותיה:

– תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…

ובאמרה את הדברים האלה, התפללה בלבה לאלוהים שהרופא יענה לה בלשון זו בערך, תשובה שגם עליה חזרה במחשבותיה פעמים אין מיספר: “אבל גברתי, הן ילדתך היא בעלת עיניים פקוחות!”…

הרופא לקח את הילדה בזרועותיו, בדק אותה באור ובחושך, במכשיריו, וכשלא מיהר לענות, נפל בה לבה. לבסוף, לאחר שבדק אותה, הפטיר ברורות:

– כיום אין כל תקווה… במשך הזמן אולי נצליח למצוא את התרופה הנכונה. נסיון אחר כבר עלה בידינו, אבל –

לורטה כבר לא הקשיבה לו. ברכיה פקו והיא עמדה לצנוח ארצה, אלמלא הרופא שתמך בה. היא שילמה לו את המגיע ממנה, ונאלצה לשמוע בינתיים נזיפה תפלה מפיו, על שהיא נוחה להתייאש.

בלב נשבר יצאה לקראת גורלה.

בפנים חיוורים ובשפתים קמוצות, עם התינוקת החבוקה בזרועותיה, חצתה את המדרכה לרוחבה ונתעכבה על שפתה. אחר-כך הקשיבה לדשדוש גלגלי המכוניות הרצות על פני האספלט, וכשקלטו אוזניה את הרעש המתקרב של מכוניות מיספר, דילגה פתאום מן המדרכה, בהטילה את עצמה אחוזת יאוש וחרדה כאחת. מיד הוצף שחור האספלט נחשי-דם, שהתפתלו מתחת לגלגלי מכונית. התינוקת, שנשמטה מתוך זרועותיה, הוטלה באורח-פלא למרחק של פסיעות מיספר, חיה ומתייפחת.

א

לאור החשמל המצהיב, השופע מגולות חרסינה מאובקות, מחה מאיר את אגלי זיעתו המתנוצצים על מצחו, וגחן שוב על גבי השולחן. בידו הימנית החזיק במכונת־הגיזור והתאַמץ להעביר את סכינה העגול והמנסר לאורך הקו המסומן בגיר על פני שכבת הארג העבה; כל החושים היו דרוכים, כדי שהמלאכה תהא נעשית במהירות ובדיוק, שכן על שניהם כאחד הקפיד בעל ה“שאפ”.

ה“שאפ”, על משרדיו ומחסניו, נמצא בקומה העשירית של אחד מבתי ברוֹדוויי העתיקים, סמוך לרחוב ספרינג. קומה זו היתה הגרועה ביותר; מבחוץ נראתה קומה זו, האחרונה, כעלית־גג נמוכה שחלונות קטנים ועכורים משובצים בה, עליה המשמשת לבנין כולו כעין כיפה לנוי, אך למעשה התרכז בה ה“שאפ” של מיסטר בראון, כוורת צרה זו, שבה זמזמו המכונות וטרטרו בלי הרף, עד שקשה היה לאדם להיאחז באיזו מחשבה שהיא.

מבעד לזגוגיות בית־המלאכה נראו פני השמים אשר הנמיכו לרדת, ניתלו על חודי מקרצפי השחקים כשהם טעונים עבי־אכזב קודרים, והאפילו על הכרך כולו. עוד בצהרי יום הוכרחו הבריות להעלות את אור החשמל בבתים, במשרדים ובבתי־החרושת. המחנק בפנים הלך וגדל, ופני האנשים העובדים הלכו והחוירו מהתאמצות, מעיפות.

מחה מאיר מפעם לפעם את הזיעה והמשיך ללחוץ על גבי מכונת־הגזור שפלסה לה את דרכה בתוך הארג מתוך זמזום בלתי פוסק. בינתים היה מוציא בזהירות את החלקים הגזורים, מסלקם הצדה, מיישר את שכבת הארג שלא תזוז ממקומה, מהדקה בברגים מיוחדים לכך ומניח על גבה ליתר בטחון גם מטילי ברזל בעלי משקל. הוא הקפיד מאד לגזור בדיוק לפי הקו המסומן, שלא לתת פתחון־פה למנהל העבודה לבוא בטענות, או למיסטר בראון, שהיה מגיח לפתע כמו מן המארב, חולף בין הפועלים ולשונו מצליפה הערות זעם וקנטור.

מעבור השני של השולחן עבד גַזָר נמוך ודל־גו אשר הלך קרב אל מאיר תוך כדי גיזור. כאשר נזדמנו שניהם בנקודת־הצטלבות, הפסיקו לרגע עבודתם, עמדו להנפש והזדקפו מוכנים לפתוח בשיחה חטופה. מאיר העיף את מבטיו לצדדים – לראות אם אין מיסטר בראון בקרבת מקום – ופתח:

– מה רב החום! והחגר דורש שעות נוספות.

רעו הגזר – יהודי כבן חמישים, רזה, בעל זקנקן קלוש שהכסיף כולו – העביר את ממחטתו ספוגת הזיעה על פניו המקומטים, הציץ בו בבת־צחוק רפה, סלחנית, ושפתיו הפטירו מלה אחת, ספוגה מרירות ובוז:

– “שאפ"…

– מילא. כבר הסכנתי לכך, אך היום אין לי כל סבלנות לעבוד.

– מה יום מימים?

נתן בו מאיר עינים זעומות והעמיד פני נעלב.

– אה, כן! – הזדרז זה לתקן את המעוות – ראשו של אדם מתבלבל מחמת חום. מתי תזכה לראותם כאן?

– בעוד כמה חדשים, כאשר אשיג את הכסף להוצאות הדרך בשבילם.

– נשתה יין, מה?

– כיד המלך! אבל הכסף מאין ימצא לי?… – הוא נאנח.

– ואחיך?

מאיר ברגמן הוריד את זרועו דרך יאוש:

– הה, דובנר ידידי, מאחי לא תצמח לי כל תועלת! זוהי משענת קנה רצוץ… כספו מופקד בבנק על שם אשתו והיא רודה בו קשות. הוא הבטיח להשיג לי מאתים דולר, כמובן בתנאי שאשתו לא תדע מזה שמץ דבר… בינתים איני יכול לעצום עין בלילות מרוב דאגה, ובשעות הפנאי הריני מתרוצץ ומתדפק על דלתות בני עיר וכדי בזיון וקצף!… מעט הכסף שחשכתי לי נתבזבז בימי חליי אשתקד… בקצור, ידידי, מזלי מאיר לי פנים! מחר בצהרים עלי להפסיק את העבודה לשעתים ולנסוע למשרדו של בלקין, בן־עירי שהיה לפנים עני ועלה כאן לגדוּלה. הציעו לי לפנות אליו ואם הוא יעמוד לי בשעת צרתי וילוה לי את הסכום הדרוש ונצלתי!

– אל תבטחו בנדיבים… – הזהיר אותו דובנר.

– ומה עלי לעשות? להטיח את ראשי בכותל?

– ההודעת לחגר שעליך להפסיק מחר בצהרים את העבודה לשעתים?

– אמרתי לו. הוא התפרץ ואמר שאין הדבר נוגע לו ושעלי לפנות למיסטר בראון לשם נטילת רשות. מסופקני אם ירשה לי. הרי מיטיב אתה להכירו…

– הלואי ולא הייתי מכיר אותו את ה–

– בט–ל–נים!…

שני הגברים נזדעזעו. הרעשת קולו הפתאומי של מיסטר בראון ירדה עליהם, כרגיל, כמכת־רעם מדהימה; בקולו החזק והתקיף, בחתוך דבורו הקשה, היה תמיד משהו מן המדהים, כי טובות לא השמיע פיו מעודו בתוך כתלי ה“שאפ”. הוא עמד לפניהם כשאגודל ידו הימנית נתון בתוך כי חזיתו המתעגלת על כרסו, ומתוך עיניו ניבט זעמו של אדם קפדן שנטרד לפתע מתוך שינה ערבה:

– סוף־סוף הרי זו חוצפה לשוחח ולבזבז את זמני היקר בשעה שהעבודה היא כל כך דחוקה, כל כך דחופה! כסבורים אתם שרוקפלר אני או פורד! עד מתי – שואל אני – עד מתי תכלו את ממוני?!

המיית המכונות נדמה במקצת בתוך ה“שאפ”. מששמעו הפועלים את קולו המתמרמר של מיסטר בראון, תקפה אותם הסקרנות לראות בנזוף. בראון – שאזניו קלטו מיד את החלשת רעש המכונות והבין בשל מה – הסב את ראשו והעיף מסביב את מבטיו היורים רשפי־זעם; הוא לא אמר אף מלה אחת, לא הוציא הגה מפיו, אך מבטיו החולפים ומצליפים בקצפם העצור, עשו את שלהם, וההמיה הרגילה כבשה שוב את חלל ה“שאפ”. העבודה שטפה במסלולה.

מאיר הזדרז, לחץ על הכפתור החשמלי והפעיל שוב את מכונת־הגזור. כסבור היה שבתוך רעש העבודה ימלט מנזיפתו של בראון, אז זה שעמד עדיין נרגז על מקומו, בלתי מפויס, קרא אליו לפתע:

– שמע־נא, עמוד, הפסק!

מאיר נבוך והפסיק את זרם החשמל:

– מה יש?

– איך אתה גוזר?!

– לפי הקו. – ענה לו מאיר בענוות־רוח.

– לפי הק–ו! – חזר אחריו בראון מתוך העויה לועגת – וקו זה מהו אומר?

– קו זה – התנצל מאיר והסביר לו – הותוה בטעות; הקו שאני עובר עליו עכשיו הוא הנכון.

– כך… – רטן בראון מאוכזב – מי התוה את הקוים?

– המנהל.

קולו של בראון הרעים מסביב:

– חיגר! גש הנה, חיגר!

מנהל העבודה החל מדדה בחפזון כשחבילת ארג תחת בית־שחיו, מתוך כונה להראות לו לבראון שעסוק וטרוד הוא. בלי לדעת מהו הענין שבראון מתכוון לו, פתח בחיוך, כמתנצל מראש על התקלה שגרם או שנגרמה בגלל מישהו מן העובדים.

בראון העיב את פניו והצביע על הארג:

– קו זה מי סימן אותו?

– אני, מיסטר בראון, כי –

– וקו זה?

– גם כן אני… אבל –

– אין אני רוצה לראות קוים כפולים להבא! השמעת?!

– יֶס סר!

שולחן העבודה שעליו היה מאיר עובר ומעביר את מכונת־הגזור היה רעוע וישן למדי. במקומות אחדים חרגו הקרשים, בלטו ויצאו דופן. כאשר נתקלה המכונה באחד מן הקרשים הבולטים, היתה מקפצת כרוצה לחרוג מגופו של הארג הנגזר, ובשעת קפיצה היתה מסכנת את ידו של הגזר.

כאשר חזר בראון ועבר על־יד השולחן, הציץ מאיר בפניו ולא ראה בהם את הזעם השפוף עליהם בדרך־כלל: שעת־רצון ירדה עליו אחרי סיור משביע רצון ב“שאפ” שעה כלל לא שכיחה לגבי אדם זועף ומר־נפש כבראון. מאיר הפסיק לרגע את זרם המכונה ופנה אליו באדיבות רבה:

– מיסטר בראון, בקשה לי אליו.

בראון התעכב מוכן להקשיב, אך פניו לבשו שוב את קדרותם. חלשה דעתו של מאיר ובמקום לבקש מאתו שחרור לשעתים לשם בקור אצל בין עירו העשיר, עמד ופנה אליו בענין אחר שחשיבותו אף היא לא היתה פחותה בעיניו.

– רוצה אני לבקשו שיתקנו את השולחן.

– וכי אין הוא די טוב בשבילך?

– לא, לגמרי לא טוב.

– למה? – התרעם בראון.

– הנה – החל מאיר מסביר לו – ישנם קרשים בולטים וכשהמכונה נתקלת בהם הריהי מקפצת, עלולה לקלקל את הארג וגם לגרום חס־וחלילה לאסון…

בראון השיב לו באדישות גמורה:

– אל תדבר שטויות ועשה את עבודתך בזהירות! אינך הראשון אצלי ואולי אף לא האחרון. אם השולחן טעון תקון או לא – זאת אראה אחר־כך.

מאיר הוריד את ראשו, העיב את פּניו והמשיך לעבוד.

– מה השיב לך? – לחש אליו דובר.

– אמר שאין הדבר נוגע לי.

– נבל… – רטן זה – גם אני בקשתי ממנו לתקן את השולחן ונזף בי.

– החס הוא על הפרוטות?

– חלילה! עקשנות של בוּר ותו לא.

בשעה שבע נדם קשקוש המכונות. הפּועלים החלו נחפּזים לשעון האוטומטי להחתים את כרטיסיהם ולהתלבש. הפועלים היו תמיד הראשונים כי הנערות העיפות נשארו על־יד המכונות, הוציאו מארנקיהן את המראות הקטנים, פוך ושפתונים, והחלו מתפּרכסות כשהן מתאמצות לטשטש את החיורון הנסוך על פּניהן ולהסתיר את הקמטים המדאיגים. החגר קפץ מיד וכבה את מחצית המאור, לקמץ לו לבראון בחשמל. על־יד הדלת החלו הפועלים להצטופף ולהמתין למעלית החשמלית המופיעה מפעם לפעם, כשאורה הלבן הנזלף ומסתנן מבד לזכוכית אטומה, רץ לפניה ועולה כמתוך שאול אפלה.

ריעו של מאיר – הגזר דובנר – עמד על ידו בתור:

– ובכן, מצפה אתה לאורחים, מה?

– כן, ידידי, – השיב בראון ורטן לעצמו חרש – אבל הכסף… הכסף…

– כאשר הבאתי את משפחתי – המשיך דובנר – לא הכירה אותי בתי הקטנה לגמרי! בת חמש היתה כאשר נסעתי וצער רב נצטערתי! כסבור הייתי, שהיא שומרת בזכרונה דמות דיוקני, אבל כשראתני, כמו זר הייתי לה… חפצתי לחבקה ולנשקה, לאמצה אל לבי, והסתלקה נבוכה הצדה; לא האמינה, שאביה עומד לפניה…

– כך? – תמה מאיר – מי יודע אם קטנתי תכירני.

– המעלית הופיעה. בתנועת־יד מהירה הסיט הכושי את הדלת הצדה והחל מונה בחפּזון את מספר הפועלים הנקלטים. ישנה היתה המעלית ואסור היה להעמיסה יתר על המשקל. הכושי הכניס עשרה פועלים, נעל את הדלת והמעלית החלה גולשת למטה, מתוך תנודות קלות. הכושי עמד על־יד הקיר כשגבו מופנה אל היורדים וזרק להם את המלים אשר אמר לאחרים במשך היום בפעם המאה:

– חם היום!

–חם, חם! – נענו לו מתוך אדיבות.

ברחוב שלט ערפל. בעצלתים התנהלו החשמליות כשהמכוניות חולפות על פניהן במהירות קדחתנית ומחוצפת. הבתים הרחוקים לא נראו לגמרי; הקומות הראשונות של מקרצפי השחקים נראו כגושים אפלים, ואילו שאר הקומות העליונות היו תקועות ולוטות בעננים. אורות החשמל הצהיבו ופלחו זעיר פה ושם את חשרת הערפל. כפקעות אפלות חלפו אנשים על המדרכות, חצו את הרחוב ונבלעו בתוך לועי התחנות של הסובווי. בתחנת ספרינג היתה הצפיפות גדולה ביותר. המוני העמלים שחזרו מעבודת יומם הצטופפו והמתינו לרכבות החולפות דחופות בזו אחר זו, כדולקת אחת את השניה. כל אחד רצה להקדים ודחק את עצמו בכוח לתוך הקרון, גם בשעה שהדלתות החלו נסגרות.

מאיר לא סבל את הדוחק ואת הצפיפות. כאשר ירד לתחנה הלך עד שהגיע לקצה הרחבה. מקום שם נתעכבו הקרונות האחרונים אשר בהם לא היתה לפעמים הצפיפות גדולה ביותר. הוא הצליח לכבוש לו מקום ברכבת הבאה, ישב והתמכר להרהוריו. כמו תמיד בימים האחרונים, היה גם הפעם נתון כולו למחשבות על אשתו וילדיו, המצפּים לכסף֚ כדי שיוכלו סוף־סוף לבוא אליו. החוק האמריקאי תבע ממנו קודם את התאזרחותו והיה עליו להמתין חמש שנים רצופות; חמש שנות סבל, כליון נפש וגעגועים. וכיום, משזכה להתאזרח ויש לו האפשרות החוקית להביאם אליו, אין ידו משגת לשלוח להם את הסכום הדרוש… המעט שחשך לתכלית זו אין בו כדי להתיר את הבעיה הקשה, והריהו אובד־עצות, נפשו יוצאת אל הנפשות היקרות לו, ואינו יודע איך להביאן אליו.

ב

לאחר ליל נדודים, ללא שינה ומנוחה, קדם את פני מאיר ב“שאפ” יום נוסף של חום ומחנק. בראון הקשיח את לבו וסרב לשחררו לשעתים מן העבודה, שעתים שהיו דרושות לו לשם בקור אצל בן עירו העשיר. בראון פסק לו את פסוקו קצרות, בחתוך דבור ובסיום שאין להרהר אחריו:

– את עניניך הפרטיים תדחה לימי בטלה. עלי להוציא את התוצרת בדיוק נמרץ אנ’דאטס אול!

– אבל מיסטר בראון –

הוא ראה את ערפו האדמומי של בראון המופנה אליו ואת דלת המשרד שנסגרה אחריו מתוך נקישה נמרצה. פניו של מאיר חורו והוא הרגיש שמתוך עצבנות וחרון אין־אונים תוקף אותו כאב־ראש; תשוש ונבוך, בראש מורד, קרב לשלוחן ותפש בידו מיכנית במכונת־הגזור. לפניו על גבי השולחן נחה שכבת ארג עבדה ודחוסה מאד. העבודה היתה מרובה ומיסטר בראון תבע כמות של תוצרת מוגדלת. לפיכך לא הקפיד וציוה להרבות בארג. עבודת הגזור קשתה משום כך פי כמה. עצבני ומכורסם בחובו על ידי צער העלבון הצובט, התאמץ מאיר לדחוף את המכונה לתוך שכבת הארג הדחוסה. התנהלה המכונה לאורך הקו המסומן באטיות, גזרה ותלשה אניצי בד ומשי מתוך טרטור צרחני ביותר, וכאשר הגיעה לסבוב – עבודה שדרשה מאמץ מיוחד – נתקלה באחד הקרשים הבולטים, נתעכב לרגע, ואחר־כך, כאשר דחפה מאיר כדי לחלצה מן המיצר, נרתעה המכונה במקצת אחורנית, דלגה קדימה, התרוממה מעל הארג ככלב־ים העולה מתוך המים על גבי הקרח, הסכין הבריק וזנק על כף ידו השמאלית של מאיר, כף היד הלוחצת על גבי הארג שלא ישתמט.

ברגע הראשון כמעט שלא הרגיש כל כאב אבל הדם ניתז מסביב, קלח, ואצבעו הקטועה השלכה על גבי הארג שותתת דם, כחיה עדיין בפי עצמה… נבהל מאיר, החל מנענע את ידו הפצועה בחלל האויר, מתיז דמו מסביב וצועק:

היד! האצבע! עזרו לי…

פועלת אחת שהבחינה בתאונה נחפזה אליו, הביאה צמר־גפן, צלוחית יוד, והחלה מטפּלת בו בידים רועדות מהתרגזות והיא מצעקת:

לטלפון! אמבולנס!

מישהו קפץ למשרד להבהיל את העזרה המהירה. מסביב למאיר אשר הושב על כסא התאספו הפועלים כשהם נרגשים, רוטנים ומתמרמרים, כל אחד לפי דרכו. דובנר עמד וצעק כשהוא מנצח עליהם:

– עשר פעמים התרינו בו שיתקן את השולחן!

– נכון! שמעתי כשמאיר דיבר איתו.

– ומה השיב?

– לך ותשאל אותו!

– ערפד שכמותו!…

– אוי… – צעקה חלושות פועלת אחת – איני יכולה לראות את הדם הקולח… – לא סיימה משפּטה, החוירה וצנחה מתעלפת. מהומה ומבוכה. מאיר ישב חיור ונבהל. הנה נתקפחה ידו השמאלית כי ניטלה ממנו אצבעה, זו האצבע החזקה הלוחצת על גבי הארג בשעת גזור ומיטיבה אותו. עצוב היה אך כל כעס טרם תקפו; ידע כי מתרחשים אסונות בעבודה ואין מפלט מהם בכרך זה התובע יום־יום את חוקת תאונותיו ואסונותיו. הקצף כלפי האשם האמיתי נתעורר בו אחר־כך. עוד הוא יושב כואב ומרטיט על גבי הכסא, והפולים מסביב נרתעו והחלו סרים הצדה, כל אחד לעברו. בראון הופיע. לא היה כל צורך לכנות בשמו ולהכריז כל בואו. הפועלים הבחינו במציאותו בהביטם איש בפני רעהו בלי לראותו; פועל שהרצין את הבעת פניו, שדבורו נתקע לו לפתע בגרונו, או שהחיש את תנועתו – חזקה עליו שראה את מיסטר בראון או שהרגיש בו… הופעתו של בראון היתה עוברת על פני ה“שאפ”, כחלוף רוח קלה על פני אגם שקט, מרעידה ומעיבה את אדוות המים… הופעתו היתה פורשת כעין קדרות שהכתה גלים מסביב.

בראשון התעכב באמצע האולם והרעים בקולו האדיר:

– מה קרה?!

איש לא השיב לו.

– חיגר! מה קרה?

כאשר שמע מאיר את קולו של בראון, קול תקיף ורודה, הציפו נחשול של חימה. לפתע פתאום מצא את כל האשם באסונו! כל המרירות שתססה בחובו, שנצטברה ונצטרפה מפרטים קטנים ומדאיבים, פרצה מתוכו. הוא הזדקף, כשהוא לוחץ על התחבושת הארעית לעצור בעד שטף הדם, פסע פסיעה אחת והשיב לו בקול רועד ועצבני, אבל בארשת־פנים מתוחה:

– רוצה אתה, מיסטר בראון, לדעת מה קרה?…

דממת מות השתלטה ב“שאפ” עד כי דומה היה שלא רק האנשים קולטים שאלה זו אלא גם הקירות, המכונות, הדומם, הכל! העיף בראון את עיניו שנתקלו בידו החבושה של הפּועל והבין. הוא שתק ולא היקשה לשאול אבל מאיר הניח לו הפּעם והמשיך בזעף:

– רואה אתה, הנה מונחת אצבעי הקטועה… וזה אירע בגלל השולחן שלך, מיסטר בראון! השולחן שלא פעם נתבקשת לתקנו!

– אתה בקשת? – מילמל בראון נבוך, כרוצה לטשטש את כובד אשמתו.

– כן! – צווח מאיר – ביקשתי כמה פעמים! וגם דובנר ביקש! ואתה אטמת את אזניך ולא נקפת אצבע קטנה לתקון השולחן הרעוע!…

– טוב, טוב… – רטן בראון – נשוחח על זאת אחר־כך.

– מה יש לשוחח!

אותו רגע קפץ אליו דובנר, הושיב אותו בחזקה על הכסא ולחש לו:

– שמע־נא, מאיר, אַל תריב אתו עכשיו, אבל דע מה שעליך לדרוש בתורת פצויים…

היפנה בראון את גבו, וכמתחמק, כאחד שסטרו לו על הלחי, יצא את ה“שאפ” וחזר למשרדו. תא מיוחד היה לו במשרד הכללי ובו עמד שולחן־כתיבה קטן וסמוך לו כורסת עור רחבה וגדולה שבה היה בראון נוהג לנמנם בשעות הצהרים. הוא נכנס, שקע בכורסה והחל מהרהר בענין התאונה. עצם המקרה לא ציער את רוחו ביותר אך הוא הבין שלמאי ישנם בודאי עדים אשר יעידו כי דרש לתקן את השולחן שהיה באמת רעוע. ידע בראון שאם ייטפל למאיר, כנהוג במקרים כאלה, עורך־דין זריז אשר יתבע אותו לדין, אין ספק שהדבר יעלו לו בדמים מרובים. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהוריו כדי למצוא איזה מוצא מוצלח ומניח את הדעת, שלא יעלה לו עסק־ביש זה בכסף רב.

בראון הרים את זרועו לכפתור החשמלי שהיה קבוע בקיר על־יד הכורסה ולחץ עליו באצבע. מיד הופיעה על הסף המזכירה שלו, צעירה זקופה, דקת־גו, בעלת הבעת פנים רצינית וחביבה כאחת. בכף ידה הענוגה החזיקה עפרון ופנקס ההכתבות, אך משהציצה בבראון הבינה מיד שאין הוא רוצה להכתיב הפּעם ונשארה על הסף:

– יס, סיר?

– קראי לי לחיגר.

– שמע נע חיגר, פנה אליו בראון בהיכנסו – מה נשמע?

– עובדים. – השיב לו זה בקצור.

– משוחחים על התאונה?

– כמובן.

– מה אומר דובנר?

– מחרף ומגדף…

–המ… יש לו עוד עדים?

– סבורני שכן. זילברמן, וינברג ואחרים ששמעו כאשר דרש ממך מאיר לתקן את השולחן, ימצאו לו עדים די והותר…

– עסק־ביש! מה דעתך!

– דעתי היא שצריך לסדר את הענין עם מאיר גופו עוד לפני התחברו עם עורך־דין.

– נכון! הוא אשר חשבתי גם אנוכי. אם יפּול בידיו של איזה עורך־דין ידע זה איך לעשות מטעמים מכל הענין… סבורני שצדקת: עלי לסדר את הדבר עם ברגמן עצמו.

– לקרוא לו עכשיו?

– לא, לא. עליו להרגע קודם.

– הוא בודאי ינוח שבוע או שבועים ודבר זה אינו רצוי ביותר כי בינתים יוכל להתקשר עם עורך־דין ולפתוח מיד בפעולה; ימצאו ידידים אשר ישיאו לו עצה טובה ויעזרו לו בסדור הדבר. לדעתי אסור להחמיץ את ההזדמנות, כי דובנר בודאי שיורהו עוד הערב מה לעשות ואיך להתנהג…

– יוּ סיד איט!

החיגר קימט את מצחו ובראון האיץ בו:

– ובכן, מהי עצתך?

– עוד מעט ויסיים הרופא את טפּולו בו. תצא איפוא ותסיע אותו הביתה במכוניתך. תדבר אתו בדרך או בדירתו… יתכן שיעלה בידן לסדר את הענין עוד היום.

בראון הוריד זרועו וטפח בכפו על השולחן טפיחת־הסכמה:

– אולרייט!

ג

כעבור שעה קלה, לאחר שנבדק מאיר על ידי הרופא וידו חופשה לו יפה, קרב אליו מיסטר בראון ואמר לו רכות:

– קודם־כל עליך לנוח שלושה שבועות, ועכשיו בוא, רד אתי ואסיעך הביתה במכונית שלי.

– תודה רבה, מיסטר בראון, אך יכול אני לנסוע גם בסובוויי…

– שמע נא, ר' יהודי לדברי, ואַל תשתטה!

הוא שילב את זרועו בזו של מאיר והחל מובילו בזהירות לעבר הדלת.

בראון הושיב את מאיר על ידו בתוך מכוניתו המצוחצחה, הפליג לתוך הרחוב הסואן וביקש לנַחש:

– סבורני שאתה גר בברוקלין?

– לא. בברונכס.

רגעים אחדים נסעו השנים בלי לדבר איש לרעהו. בראון הוביל את המכונית ביד חרוצה וזריזה, כשבזוית פיו תחובה לו סיגרת האוואנה כבויה, ומגבעתו האפורה שמוטה לו על פדחתו. מאיר ישב על ידו שותק, מכונס ורציני.

באחד מקרני הרחובות, כאשר עצר בראון במכוניתו ותקע את מבטיו בפנסי התנועה האדומים כשהוא מצפה לראותם הופכים ירוק, למען יוכל להמשיך את דרכו – פנה למאיר היושב על ידו:

– מה היד, כואבת?

– כמובן…

– תנוח שבועים או שלושה ואחר כך –

– אחר־כך – התאזר מאיר ושסעו – אשאר בעל מום!…

– ידידי, אסונות מתרחשים…

– נכון, אבל ישנם אסונות שאפשר להמנע מהם בהחלט!

בראון רטן לו משהו מתחת לשפמו והריץ שוב את המכונית כשהוא מפלס לה דרך בזריזות רבה בין המכוניות הרצות ומשתקשקות כזרם מים אדירים, כנחשול המזנק קדימה. הוא שתק רגעים מספּר֚, כמבקש לשקול במוחו יפה את המלים אשר הוא אומר להגיד לפועלו שנפגע. קשה היה לו לפתוח בשיחה אך הוא החליט להביא את הענין לידי גמר עוד היום. הוא העיף מבט חטוף בפני פועלו וכאשר הבחין והכיר שהמתיחות הקודמת רפתה, הזעם ניטל מהם, והבעת פניו היא רצינית אך שקטה יותר, היאט את מהלכה של המכונית, והיפנה אליו את פניו:

– מיסטר ברגמן, רוצה אני להגיד לך כמה דברים בענין התאונה שאונתה לך, אולי באשמתי…

מאיר שתק.

– תסלח לי שאני פותח דוקא עכשיו בענין זה, אבל הרי מכיר אתה אותי בתור אדם מעשי, איש הביזנס שהנמוסים היתרים והמליצות הנאות הם למשא עליו. אוהב אני לגשת לענין ישר ולא בעקיפין. כפי שאני מבין הן לא תעבור בשתיקה ותתבע אותי לדין, לא כך?

מאיר השיב לו בקול מהסס במקצת:

– יתכן…

– ובכן, רוצה אני למנוע אותך מצעד זה לטובתך.

– לא תוכל! יש לי עדים…

בראון גחך בערמומיות:

– רק לא להתרגז, ידידי. טרם גמרתי את דברי. לא אכחיש שאשמתי אינה מוטלת בספק… הזנחתי את הדבר והיה עלי לתקן את השולחן. ברם, אדם טרוד אני ועשיתי משגה. את הנעשה אין להשיב. אך רוצה אני כעת להסביר לך כמה דברים. אתה בודאי שתתבע אותי לדין. תתקשר עם איזה עורך־דין אשר ינהל בשמך את התביעה. שופט יפסוק כמה שיפסוק, ועליך יהיה לשלשל לכיסו של עורך־הדין החצי מהפצויים שתקבל ממני… בודאי ידוע לך כי כך נוהגים אצלנו באמריקה?

– יודע אני.

– ובכן, ידידי, יש לי בקשה אליך ואתה תבין שהצדק אתי. שונא אני תכלית שנאה את עורכי הדין הנבלים, הפוחזים, אשר בלי לנקוף אצבע קטנה הם זוכים תמיד בסכומים עצומים; כסבור אני שאתה צריך לקבל את הפצויים המגיעים לך בהחלט, זכאי אתה לכך, אולם להפריש את החצי מהם לעורך־דין לא כדאי כלל וכלל!…

בראון הציץ בפני מאיר, לראות עד כמה משפּיעים עליו דבריו, והחל לשקול בדעתו את הסכום שעליו לנקוב. חושש היה שמא יפריז, או שמא יפחית ונמצאת תכניתו מקופחת. לבסוף המשיך:

– חושב אני כי עליך לשים לב להצעתי; עלינו להתפשר בדרך־שלום, בלי להפיל סנט אחד לכיסו של האורח הבלתי קרוא… אני מוכן – בלי לעמוד על המקח – לפצות אותך בסכום של אלף דולר, ולהבטיח לך גם להבא את עבודתך ב“שאפ” שלי… עליך לדעת כי אם תעמוד בריב איתי לא אוכל להעסיקך, ולהשיג עבודה במקום אחר יקשה עליך…

מאיר נפתע ונרעש. לא פלל לשמוע מפיו של בראון הצעה מפורשת כזו בסכום של אלף דולר! הסכום שהוצע לו היה בו כדי לפתור את השאלה החמורה שנתלבט בה בזמן האחרון… בלי להרהר הרבה ולשקול את הדבר יפה בדעתו, מוכן היה להביע לבראון את הסכמתו גמורה לסדור הענין בשלום ולקבל את ההצעה. אבל הוא לא ידע איך להגיד לו זאת ושתק. נבוך היה ודחה את תשובתו. בראון העיף בו מבט חודר וכסבור היה שתכניתו נתקפחה… שתיקתו של פועלו לא נראתו לו, והוא פתח שנית:

– אכן, יהודי עקשן אתה! הריני חוזר ואומר ומתרה בך כי תעשה שטות גדולה אם לא תשמע בקולי; תחמיץ הזדמנות נאה שאינה חוזרת… ברם, רוצה אני להיות נדיב־לב ביותר ולעשות עוד ויתור קטן, כי בעצם צר לי באמת על המקרה שאירע, ואני מוסיף לך עוד מאתים דולר וחסל!

מאיר היה מרוצה בהחלט. אך הוא התאמץ שלא להבליט לבראון את חדוותו הכמוסה והשיב לו בקול רפה, כמאונס, בלי להביט לעברו:

– טוב. איני רוצה לריב.

– אולרייט! ידעתי שלא נריב!

בראון מיהר להטות את המכונית לרחוב צדדי שהתנועה לא התגעשה בו ביותר והתעכב על־יד המדרכה. באדישות מעושה הוציא מכיס מעילו את פנקס השיקים שלו, פתחו, הניחו על ברכיו והחל שורט עליו בעט נובע, בכתב מגושם וגס, ספרות ומלים. כאשר גמר לרשום ולהדגיש יפה את הסכום – מלאכה שכבר היתה שגורה בידו – תלש את השיק והגישו למאיר באדיבות רבה:

– פּליז, מיסטר ברגמן!

מאיר הושיט את ידו ובקבלו את השיק השיב בלשונו, אף הוא מתוך נמוס:

– טהאנק יוּ סר!

– נוור־מיינד! עשיתי את חובתי ותו לא, – ופתאום, כנזכר בדבר, הושיט למאיר פנקס שני ומסר לו גם את עטו – תואיל לרשום מלים אחדות.

– לשם מה? – תמה מאיר והניע את ידו הפצועה כי הכאב החל להציק לו.

בראון לא השגיח בכך והוסיף:

– כך, לשם פורמליות, אוהב אני שכל הענינים שלי יעשו בסדר הדרוש. תרשום שורות אחדות בלשון זו: (הוא אחד בידו וזרזו) “אני החתום מטה מיסטר מאיר ברגמן, מאַשר בזה שקבלתי מאת מיסטר מוריס בראון את הסך 1.200 דולר בתורת פצויים חלף האצבע שנקטעה בשעת העבודה. אני מודיע בזה, כי אין לי למיסטר בראון כל טענות או תביעות אחרות איזו שהן, בקש עם התאונה הנ”ל".

כאשר גמר מאיר לכתוב את האישור המבוקש, קצת מתוך התאמצות, כי ידו הפצועה הכאיבה לו מאד, פנה אליו בראון:

– כך. בסדר. עכשיו תואיל לרשום את התאריך ולחתום את שמך.

מאיר חתם. פניו הביעו עייפות רבה. הענין היה לו לזרא.

בראון הצית אש בסיגרה הכבויה ותפש בהגה:

– ועכשיו הבה ונסע!

הזיז את מכוניתו ממקומה, הכניסה שוב לרחוב הסואן ונצטרף למסע המכוניות הבלתי פוסק. מאיר עצם את עיניו מתוך חולשה והחל מתנמנם. בראון אשר ישב על ידו הסיק לו מסקנה אחרונה: “סבורני שהרוחתי בעסק־ביש זה לא פחות מאַלפּים דולר”… גורלו של פועלו שוב לא העסיק אותו. שעת צהרים הגיעה. חש רעב. בדמיונו הצטיירה דמותה הנאה של המלצרית הצהבהבת ב“מסעדה הכחולה” שבזכותה היה סועד שם.

ד

בצעדים כושלים, מזיע, מחום ומחולשה, עלה מאיר במדרגות המובילות לחדרו. את מעילו הטיל על הכסא, הוציא מתוך כיסו את השיק שקבל מאת מיסטר בראון, ישב על דופן מטתו והתפרקד עליה בזהירות, שלא להכאיב לידו הפצועה. ניגב את פניו המזיעים בכנף הסדין, והרים את השיק נגד עיניו, הסתכל בו יפה, באותיות ובספרות המשחירות בטור אחד, ושפתיו הפטירו חרש, מתוך ליאות, בלי כל כוונה: אלף ומאתים דולר.

ראשו היה כבד עליו והתנומה החלה תוקפת אותו. הוא צם את עיניו וידו האוחזת בשיק צנחה ברפיון לצדו. כשחזר ופקח את עיניו שלטה בחדר אפלה גמורה. המיית הכרך שעלתה מן הרחוב החזירה אותו אל המציאות, הרוחשת שם למטה כרגיל, וזכרונו החל מאחה במוחו את פרטי היום שחלף. נפשו נעכרה עליו בהצטייר לפניו מעשה מכירת האצבע הקטועה.

הוא גם בהשענו על ידו הימנית, חלף אלכסונית את החדר ולחץ על כפתור החשמל שהיה קבוע על־יד הדלת. האור הציף את החדר, ועיני מאיר נתקלו בשיק הירקרק שהוטל על גבי הרצפה. הוא גחן להרימו מתוך גניחה קלה, הסתכל שנית בפירוט הסכום המקנה לו את האפשרות להעביר אליו לבסוף את בני ביתו, שאלה שכה התלבט בה ושנפתרה לפתע בהיסח־הדעת ובאורח כה מוזר. יחד עם רגש השמחה על אפשרות בלתי־צפויה זו, עיוה חיוך עגום את פניו, ובחשבו על מה שאירע, עמד והסיק לו מתוך מנוד־ראש מסקנה אחרונה: ערכה של אצבע במדינה זו – כך וכך; ערכה של יד – ודאי כך וכך; ערכה של רגל – ודאי כך וכך, ואילו ערכו של האדם אשר נשמה בקרבו, בעיני כותב השיק, בעיני זה החולש על גורלם של מאות כמוהו – אפס גמור!

במקום זה השחיר מאד הנהר, ושיווה למראהו תוספת עומק, צוננת ומבעיתה. שתי סירות, מוארכות כעיני סיני, ארבו מן העלטה; עם המשוטים לצדיהן דמו לצפרים שקפלו כנפיהן ועטו על המים. חצות לילה, מבעד לענפי הערבה הסתננו קרני הסהר, שקצהו נתקע בעב מרופט.

הממונה על הסירות כבר היה מוטל אותה שעה על משכבו, ונחר למירשים. דוד היה הראשון אשר גלש למטה, גחן על השלשלאות, וקרא בנזיפה:

– לכל הרוחות! נעולות יפה…

אולם, מששמע את קולה המתלונן של סאלי, ומפח-נפשה ניחת בלבו כמאכלת, הרגיש בכל כובד האשמה שרבצה עליו הלילה; הן באשמתו לא יכלו השניים – סאלי, ורוברט החופף עליה בכל עתרת קסמיו הגבריים – להתייחד. סאלי הזמינה אותו מתוך אדיבות מתובלת בחמלה; היא ראתה את היגון השוכן בעיניו השחורות, ולכן הצהילה אליו את קולה. אולם, לא הבין, העלוב, כי לא נתכוונה לראותו בחברתה כל הערב.

קרוב לחצות ראתה שהערב גווע ללא כל תקנה. מתוך יאוש רוגז דלגה מן המרפסת, ופקדה:

– הבה ונרד בסירה!

וכאן מצאו אותן כבולות…

דוד ידע שעליו לפצותה בכל מחיר. שאם לא כן – שוב לא יזכה לאותו מבט טוב, המרעיש את נפשו, המצית בו שביבי תקוה נכספת. הוא גחן שוב, התבונן במנעול, ואמר בבטחון גמור:

– אין דבר, יקירה יש תקוה.

עמד וכרך את השלשלת על ידו, פשט את רגלו הימנית, השעינה יפה על דופן הסירה, בתנועה נמרצה ומהירה, משך בכל כוחו. נתרחש לו הנס. הוא הוטל ארצה, השלשלת הבריקה באויר, ולעיניו התעופף מנעול שנעקר על קרסו גם יחד.

לא הבליגה סאלי ופרצה בצחוק: כל כך מגוחכה היתה השתטחותו של דוד! הלה הזדרז לקום, בתנועת יד נדיבה, כמכניס אורחים מובהק בטרקלין, החווה קידה, ואמר:

– בבקשה רבותי, הסירה לשרותכם!

– בן-חייל אתה! – מיהרה סאלי לתקן את רושם הצחוק. אולם רוברט הבוטח, שראה אף הוא במפלתו של ריעו (אותו רגע שכח בהחלט שדוד הוא-הוא שהציגו לפניה, ושרוברט הוא-הוא שהוציאה מזרועותיו ממש) חייך, כששפתו העליונה מגביהה קמעה, אלכסונית, את שפמפמו השחור. ולחש באוזנה של סאלי:

– מוקיון החצר שלנו…

היא לא מחתה. להפך, חייכה אף היא, כאילו דברים מחוכמים מאד שמעה מפיו. שניהם ירדו בצעדים קלים, גמישים מתרוננים, למטה לסירה. וכאן אירע מאורע מכאיב במקצת; מאורע שכיח, ואף-על-פי-כן – מעציב:

השניים נכנסו הראשונים לסירה, בלי לחזות את הנולד, ישבו על המושב הראשון מול דוד שישב באמצע ותפס במשוטים כשפניו מופנים אליהם… הסירה הפליגה על שחור הנהר וחתכה את הדממה.

בראשונה ירד השקט המרגיע על שלשתם, אך מיד ידעו השניים שישבו מול החותר, הסוקר אותם, שאין הדבר כתקונו… כל חשק ההתחטאות שנאגר בלבם, הוגש להם עכשיו על טס לילה משכר, אך היושב מנגד, אינו יכול להיתמם, ולוּ רק למראית עין; הוא חותר יפה במשוטיו כבורח מהכרת ישותו המיותרת כרגע, אך אין-אונים הוא כלפי עיניו המישירות הבט…

וכשביקש להחלץ מן המבוכה, נשא קולו בשיר, אולם גרונו נלחץ, וקולו הסתנן צרוד במקצת, עלוב, ללא כל רושם מיוחד. הוא הפסיק וכבש נכלם את פניו בקרקעית הסירה.

חתר והירהר:

“… כשעמדה ספינה לרדת תהומה – בכדי להקל על משאה ולפלטה – היו מטילים המימה חפצם וגם עבדים”…

ועוד:

בונציה עמד פעם על שפתה של התעלה המרכזית. גונדולה החליקה על פני המים. בתוך תא קטן, מקוּרה, מכוסה בוילאות, ישב זוג צעיר והתעלס. הוא עמד על שפת התעלה, ועינו חדרה לבין חרכי הוילאה קלטה את המראה הזה שהצחיקו במקצת; אולם האיטלקי החסון שעמד מאחריהם וחתר במשוטו, שר לו לתומו, ולא ראה כלל את נוסעיו…

הסתכל דוד בשניים המתאמצים לרסן את עצמם והירהר:

“לו גונדולה היתה זו ואני עומד וחותר בלי לראותם”…

אך זו היתה סירה ולא גונדולה!

אז ירדה עליו קדרות:

– אתה האשם!

המשוטים נלחצו לתוך כפות ידיו כשני מטילי ברזל מלובנים. עוד מעט ופרץ בבכי. הברקה מוזרה במקצת חילצה אותו מן המיצר. הוא הטיל את משוטיו מידיו, גחן, טבל כפות ידיו במים, וזרק כלפי הזוג המקופח:

– הבה ואשחה קצת!

רוברט אשר ירד לדעתו, תמך ברעיונו:

– אכן, זהו ספורט נאה, ידידי!

ביקש דוד מסאלי להעלים עין לרגע, אם רצונה בכך, מיהר להתפשט, כחושש שמא יעכבהו מישהו. אך איש לא כיהה בו, וגם לא סאלי, אם כי טבלה את קצות אצבעותיה במים ונוכחה שאלה הם מי סתיו צוננים למדי… היא שתקה…

הטיל דוד את גופו המימה, בשרו נעשה חדודין-חדודין. אך הוא הטיפש הנצחי והטוב, הצהיל את קולו ב–אהא–הא מתפנק, כביכול, טפח בכפות ידיו על קרום השקט שהקריש עליו הנהר, והתרחק כנחלץ מפח.

הסירה נסחפה לאיטה עם הזרם, קרבה לחוף וחרטומה נינעץ בסוּף. רוח רישרשה בין ענפי העצים. כוכבים נשרו לתוך הלילה. מסביב שלט שקט רוחש רזים. המיסגרת הרומנטית היתה שלמה, ללא פגם.

צוננים היו המים, צובטים ועוצרי נשימה. דוד קרב לעברו השני של החוף ויצא מן המים מתוך תקוה להתחמם באויר. שניו נקשו. סנטרו רעד. הוא נגש לעץ שהשחיר בחשכה, והקריב את גבו הקופא לגזע מחוספס…הקור לא הרפה אך הוא לא ההין לחזור: “עוד מעט… עוד מעט”…

דוד יצא לשדה. מרחוק על-יד הכביש, האירה תחנת דלק אדומה, ומכוניות, כפרוצות שהשעה משחקת להן, פזלו בעינים זולפות אור חצוף. אולם כאן בלב השדה, שלטה עלטה שקטה. דוד החל רץ על פני השדה, וחזר בו מיד. התבואה שנקצרה לפני זמן-מה, השאירה גבעולים כרותים, דוקרניים, ורגליו יחפות. אז הבחינו עיניו בשביל העפר המתפלס לו לאורך הנהר, והוא החל רץ בו בכל כוחו. נשימתו כבדה עליו וגופו נתחמם במקצת. אבל ברוצו ערום, וגופו מלבין ונוגה הסהר השוקע, והנה החריד מריבצם עלם ועלמה. היא ניתרה ממקומה:

– מטורף!!… אי–אי–אי!…

דוד נרתע. חזר והטיל את עצמו בלי רצון המימה. קור מקפיא! אך עליו לשהות עוד מעט… אחר-כך טפח על פני המים טפיחות חזקות, מהדדות, בכדי שלא להפתיע את הזוג, ויקרב לסירה.

כשהחל מתלבש תקפתו צמרמורת ושניו נקשו זו בזו. סאלי מצאה לנחוץ להעיר לו:

–אמנם בן-חיל אתה! – מחר ידעו כל אורחי הפנסיון שהתרחצת בחצות לנוגה הסהר וערכת ציד אחרי בנות-גלים מקסימות…

אכן, למחרת ידעו כל אורחי הפנסיון כי דוד נפל למשכב. הרופא פסק:

– דלקת הריאות.

דוד קדח ודימדם:

– סירה ולא גונדולה…

וביום השלישי שבק חיים. בשעת הקבורה היה האויר סתוי וקר כבמי הנהר לאור ירח, כשבא הלילה, השחיר מאד ושיווה למראהו תוספת עומק, צוננת ומבעיתה.

כשאחזו חבלי־הלידה את אמו יולדתו של מנדל וגניחותיה פרצו למקוטעין והתלבטו בחשכת החדר הצר, נתעוררו הילדים וגעו בבכי. אימה סתומה ירדה עליהם והעכירה את רוחם. האב התעורר אף הוא, מבוהל ומבולבל במקצת כי שנתו ערבה עליו. במהרו להעלות אור ניגף בקצהו של השלחן, נתקל בכסא, הפכוֹ והגדיל על ידי כך את המהומה והמבוכה שהשתלטה לפתע בחצות במעונו. לאור עששית שזכוכיתה מפויחת, סדוקה וחבושה פיסת־נייר שהצהיבה מן האש, עמד זליג הנגר ונעץ עינים רגזניות בזוגתו המתהפכת בציריה; הוא התגרד בגבחתו מבלי לדעת מה לעשות. ברם, עד שהוא עומד אובד־עצות ומהרהר, ועל הסף הופיעה חותנתו שחרגה מן הקיטון הסמוך, כשהיא מתקנת את השביס שעל ראשה לכסות על שערות־השֵׂיבה הפרועות; היא התפרצפה לעומתו בעוית־זעם והמטירה עליו:

– גולם חדל־אישים שכמותך! מה אתה עומד ומסתכל בה כתרנגול בבני־אדם? אל המיַלדת זילברשטיין חושה!

ותוך כדי רגע הפכה את פניה לעבר שלושת נכדיה הקטנים שישבו צפופים במטה אחת, מבוהלים עדיין ומיבבים חרש, ומפתחי פיה חסר־השנים התמלטה נזיפתה: ואתם – אף הגה בל אשמע מפיכם!

גערותיה של חותנתו העמידו מיד את זליג על מצב הדברים. הוא הזדרז להתלבש, גחן תחת המטה, משש והוציא את נעליו הבלות, המשומשות, נעלן ופרץ לתוך הרחוב. בחוץ קדמוהו חשכה דחוסה שרבצה על הגגות ודֶלֶף בלתי־פוסק. רחובות־העיירה הפכו גֵבים־גבים, שלוליות ורפש. משראה זליג כי לשוא יתחכם לדלוג מגבשושית לאבן מדומה, כדי למצוא מעבָר נקי, הפקיר לבסוף את רגליו והחל בוסס באמצע הרחוב, בתוך הבוץ כלאחר יאוש. הוא התנהל בכבדות נגד הרוח שנשבה בחזקה, בידרה את כנפות מעילו והרטיטה את גוו מקור; מי־רפש צוננים חדרו בעד קרעי נעליו המרופטות שעם כל פסיעה השמיעו מעין פכפוך חרישי, ובמוחו חלפה הדאגה המעסיקה אותו מיום שנשא אשה: לעולם אין ידו משגת לקנות נעלים. גזירה נגזרה עליו, על אשתו ובניו, שיתהלכו יחפים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ודאי באשמת מזלו הקבצני. הגשם גבר והצליף אלכסונית בפניו, הוא עבר את ככר השוק, עלה על הגשר התוחם בין משכנות־היהודים לאלה של הנכרים, וקול נביחת כלבו של הכומר, נביחה צרודה וזעפנית, הטילה בו אימה ושילחה בו צמרמורת. הפחד מפני שדים ורוחות – פחד קדום שנחרת בלבו מימי הילדות – חרג מתוך חביון ההכרה והפעים את לבבו ברהיטות יתירה. הוא הפך את פניו לאחוריו לראות אם אין מישהו דולק אחריו. את עיניו תלה בפנס היחידי שקרץ מעבר התחנה, ורשף־אור זה שהוצת בידי אדם השיבה לו את רוחו. הוא החיש את צעדיו, עבר נטול־נשימה את הגשר ובטחונו חזר אליו לגמרי כאשר החל מתדפק על תריס חדרה של המילדת, להבהילה משנתה.

המילדת זילברשטיין נספחה אליו בלי רצון. היא פסעה על ידוו ורטנה בלי־הרף על הקבצנים המעמידים ולָדות שלא לצורך, ועל שהפלונית שלו הואילה לכרוע ללדת דוקא בליל־סגריר כזה. את הפנס שלקחה אתה מביתה מסרה לידו, שלחה אותו בראש להאיר לה את הדרך ונשתתקה לבסוף. כאשר נכנסו הביתה חרדה לקראתה החותנת:

– הזדרזי פן תאחרי חלילה!

המילדת הרוטנת לא נזדרזה. דלופה מגשם עמדה באמצע החדר, משכה והוציאה במתינות את ידיה הצחורות מתוך הכסיות, ותוך כדי מעשה לא שכחה להטיף מוסר לאשה המתהפכת בציריה על נפלה שוב בפח. אחר סקרה במבט זעום וחטוף את החדר ונגשה לטפל במתינות באשה הגונחת.

במשך שעה ארוכה היו כל בני־הבית עצורי־נשימה, עד שלבסוף בשרה אותם המילדת באדישות גמורה, כאילו דברה על ענין־של־מה־בכך:

– בן,

ונפלה ההברה בחדר כאבן לתוך באר ריקה. צריחותיו הפולחות של הרך הנולד צרמו את האזנים והרגיזו משום־מה בעיקר את החותנת ששילחה דברי־ריטון עוקצים בחתנה אשר ישב על כרעי המטה משמים ואובד־עצות, אין־אונים לגמרי תחת לחץ דלותו, חותנתו, אשתו וילדיו. שלושת הקטנים התכנסו תחת השמיכה הבלה שמשכו אותה מעל לראשיהם, ובתוך האפלולית, בחמימות, נלחצו זה לזה מתוך צביטות ולחישות־גיל:

– אח קטן…

מזלו של מנדל – שהיה הצעיר בחבורת אחיו שקדמוהו – איתרע לגמרי, באשר בן־זקונים היה והוטל עליו להשתמש בבגדי אחיו ששוב לא הלמו את מדתם. אבל משהגיעו בגדים אלה לידי מנדל, לא היו אלא בלואי סחבות. ונעלים – חדשות לא ראה מימיו וישנות לא זכה לקבל: אחיו השתמשו בהן עד גמירא, דרסון, רטשון, רפטון, תקנו אותן טלאי על גבי טלאי, וחזרו ותקנו אותן עד שלא היתה להן כל תקנה.

מנדל גדל יחף. נער כחוש, שחור־עינים וחיור. טוב היה לו בקיץ, כשהתרוצץ ברגליו היחפות והמרופשות בחוצות העיירה, משתכשך בשלוליות, ודוהר לו בככר־השוק אחרי חשוק של חבית הרץ ומתגלגל לפניו. רעב היה הנער לעתים קרובות, אך הוא למד להשיר אגסים ותפוחים מעצי גני־הנוצרים ולשבור בהם את רעבונו; לפעמים היה מצטרף לאחד מחבריו הנועזים ביותר ושניהם היו מתגנבים לתחום האכרים, פושטים על שדותיהם וגונבים תפוחי אדמה שהיו צולים אותם אחר־כך על המגרש שמאחורי בית־המדרש. אך רע ומר היה לו בחורף. הוא נאלץ לשבת כלוא בבית, להתקוטט עם אחיו ולספוג מהלומות מידי אביו הקפדן ומר־הנפש. לפעמים היה מנדל גולש מן התנור החם, מגיש את פניו החיורים נטולי־הדם לזגוגית המצויצת בציצי־כפור, משיב עליה בהבל־פיו החם עד שנתבהרה טבעת־זכוכית שקופה כגודל העין; אז היה מנדל מציץ לרחוב המושלג, ועיניו נצמדות בקנאה לילדי השכנים האמידים, ההולכים לבטח דרכם בנעלים שחורות וחדשות ומחליקים על פני הקרח. נפשו של מנדל התעטפה מצער וראש מאוייו היה אז: נעלים. כחולם היה עומד שעה ארוכה ליד החלון ועם דמדומים, בחלוף מזחלת ברחוב, וצלילי פעמוניה נרעפים לתוך הכחלת הקרושה, היו כיסופים עזים צובטים את לבו הרך, ובחזרו לתנור היה דמיונו מוליכו שבי אחרי אוצרות גנוזים ביערות, אוצרות ששמע עליהם פעם בשעת־רצון מפי סבתא, ואחרי הגמדים השומרים עליהם מתוך צפיה לאביונים מוכי־גורל ולו – למנדל!

ערב אחד התעורר מנדל משנתו ולאזניו הגיעו קולות מצחקים. הוא קרב בשקט לחלון ולנוגה הסהר ראה אחדים מחבריו כשהם משתובבים, מטילים זה בזה כדורי־שלג. מחליקים על הקרח וטוב להם בחיק הכפור. עיניו נהו אחרי בריל גוץ המתקדם גחון על פני גוש שלג המתקפל וגדל והולך, והוא מכריז מתוך ניקוש שנים:

– הב–ב–בה ונ–ק–קים ג–ולם!

תקפו את מנדל קנאה ורצון להתחבר אליהם. הוא נגש בחשאי למטת אביו, גחן והוציא בשקט את מגפיו הגדולים, הכניס לתוכם את רגליו הדקות והתחמק חרש בנשימה עצורה החוצה.

כאשר חזר הביתה – והוא קופא מקור ומשולהב כאחד – המתין לו האב, שהרגיש בהעדרו, וכבדו בסטירת־לחי מצלצלת.

בטבורה של ככר־השוק הסתובבה קרוּסֶלה שהעיפה את נערי העיירה ובנותיה על גבי סוסוני־עץ חומים וצהובים, אשר צבעם דהה ונתקלף. משולהבים, בעינים מבריקות, חלפו האכרים בסחרחורת לקול נגינות מפוחית שהפריח מתוכה גבר חסון ועליז, אשר קרץ בשעת מעשה בעיניו החומדות לריבת־כפר בריאה, לבושת צבעונין, שהצטחקה והסמיקה אגב פיצוח גרעינים.

עמד מנדל והסתכל מתוך קנאה במאושרים העולים בגאוה על הסוסונים כפרשים שׂשׂים אלי קרב. שעה ארוכה עמד מבלי לזוז ממקומו. הוא קיוה כי הנה יתרחש איזה נס, ובעל המפוחית יפנה אליו פתאום, יקרוץ עין ערמומית ויפליט: “עלֵה בחור ורכב!” אך מאומה לא קרה והוא נאלץ לסור משם וללכת לראות בקרקס הנודד אשר מעל ליריעות אהלו הופיע לפעמים מוקיון לבוש כתונת פסים ומעוטר פיפים כשהוא נישא לראוה על גבי מוט, ראשו למטה ורגליו למעלה.

במשך כל היום התרוצץ מנדל ממקום למקום לראות בפלאי היריד שהציפו את העיירה, ואם כי הפרוטה לא היתה מצויה כלל בכיסו, מצא לו ענין לענות בכמה וכמה דברים הנקנים בראִיה בלבד. מכנסיו שקצותיהם נתרפטו לגמרי השתלשלו על רגליו היחפות, כותנתו המסואבת והפרומה, עיניו הבוערות, שיוו לו דמות פוחז שידו בכל, העלול להזיק, והוא נטרד ממקום למקום. ככר־השוק המתה ושקקה כנחיל־דבורים. אהלים גדושי סחורות שונות, סוכות־רוכלים, עגלות וסוסים המטילים את גלליהם, אכרים כבדי־משקל ומגושמים שריח עטרן נודף מהם, אכרות משולהבות, יהודים זריזים לבושי־שחורים, תגרנים, אומנים, צוענים מובילי־דובים, ושאר מיני בריות וגונבי־כיס שהשריץ היריד לרוב ושלהב אותם – בין כל אלה נדחק מנדל, ועיניו השחורות הבריקו למראה השפע והעושר לא־מזה שירדו לעיירה בן־לילה. רבים היו הדברים שחמדו עיניו של הנער. היו שם מעילים משובחים, פרוות־כבשים מקושטות גדילים כחולים ואדומים, חליפות ונעלים… הוא נעכב ליד אוהל אחד אשר על כלונסאות מיוחדים לכך שננעצו באדמה נתלו לראוָה זוגות מגפים ונעלים שריח־עור טרי נדף מהם וגרה את נחיריו. עמד מנדל והסתכל בנעלים החדשות התפורות לפי מדות רגליהם של כמה וכמה בני־אדם. מבטי עיניו עברו ממגף לנעל וחזרו חלילה. הוא עמד וממקומו לא מש. הקנאה בערה בו למראה אכרים מגושמים הנגשים בבטחה אל המוכר, נוטלים, הופכים וממששים בידיהם את הסחורה, מודדים, נועלים, עומדים על המקח ומסתלקים לבסוף כשהנעלים משחירות תחת בית־השחי.

אז חמד מנדל והשתוקק לנעלים חדשות כאשר לא נכסף עוד לכך מימיו! הרעיון שנצנץ במוחו לא הפחידו כלל. “הן כה רבות ואני יחף”… ועם דמדומים, בשעה שאחד השכּוֹרים חולל מהומה בשוק, התחכך הנער בשולי יריעת הסוכה בעינים נפחדות ומזרות מבוכה; הוא פנה כה וכה, בצע בזריזות את זממו והסתלק מן המקום בלב פועם.

הביתה פרץ והכריז חגיגית:

– זוג נעלים!

הוא נופף אותן לאור העששית, לעיני אביו ובני־הבית. האב פסע לקראתו פסיעה אחת בפנים זעומים:

– כיצד נזדמנו לידיך, בחור־חמד שכמותך?

– מצאתין במעלה הרחוב. נתקלתי בהן בלכתי הביתה. יתכן שאבדו לאחד מבאי־היריד.

דחופים התמלטו הדברים מפיו.

האב נטל את ה“מציאה” בידיו, בעין בוחנת הסתכל חליפות פעם בנעלים ופעם במנדל. היה זה רגע מחריד. חושש היה הנער שמא יתנפל עליו האב ויחלק לו מהלומות מבלי לשאול ולחקור. אך לשוא חרד הפעם. מראה הנעלים החדשות, הרכות ומבריקות, האצילו ארשת נוחה גם לקמטי פניו הקודרים של האב שהפליט חרש:

– נעלים משובחות…

מעמסה כבדה נגולה מעל לבו הלחוץ ש מנדל. הוא שאף לרוָחה. ברם, אותה שעה נתן האב את עיניו באחיו של מנדל הקשיש ממנו, ואמר לו במתינות:

– הבה, בחור, ונראה אם הולמות הן את רגליך.

מנדל נדהם:

– אבל שלי הן!

האב ענה לו יבשות:

– לא שלך הן.

מפיו של מנדל התמלטה זעקת־יאוש:

– אבל הן אני מצאתין! – (אותו רגע האמין באמונה שלמה שהוא מצאן ובדמיונו גם ראה את המקום במעלה הרחוב וכיצד גחן להרימן…)

האב לא שעה אליו והחל מתיר את השרוכים. מנדל החויר והושיט את זרועו לתפוס בנעלים. בעיניו נצנץ החרון. אולם האב דחה באצבעותיו הגרומות־פשוקות את זרועו של בנו והסביר לו בפשטות:

– נעלים אלו נחוצות לאחיך. בשבילך אשיג ישנות.

–איני רוצה בכך! – צוח מנדל ותפס בחזקה בנעלים – לא אתן!

– לא תתן?…

בעיני אביו נתלקח שביב מבשר רע. הוא הרים את ידו וחבט בה על פני הנער. מאפו של מנדל פרץ קילוח־דם שזנק על כותנתו, אך הוא לא הרפה מן הנעלים וסנטרו רעד מתוך יבבה. למראה הדם נתכעס האב, כי הוא נתכון בעצם ל“מכה יבשה”. בתנועת יד תקיפה ונמרצה משך והוציא את הנעלים מידי הנער.

אז קם מנדל ובחמתו קלל את אביו…

כשחרד האב לקראתו, לשמע הקללה שנפלטה מפי בנו, מהר מנדל לברוח החוצה כשהוא מתיפח, לבו דאוב ומוחו לוהט מחרון אין־אונים, יאוש ומפח־נפש. אותו לילה לא חזר הביתה ללון. הוא נרדם באורותו של איצי בעל־עגלה על גבי חבית חציר, ובחלומו ראה זוגות־נעלים מתהלכים קוממיות בככר־השוק, דולגים מעל לשלוליות המבריקות לעין השמש, והוא מנדל רץ לפניהם, מפזז ומכרכר ומכריז בשמחה: הנה הנעלים! פנו דרך!

כאשר מלאו למנדל י“ג שנה הפתיע אותו אביו בפעם הראשונה בחייו, ויומים לפני חגיגת ה”בר־מצוה" שלו, הלך וקנה לו נעלים חדשות, רגילות אמנם, מעור פשוט, ללא ברק ורוך מיוחדים, אבל חדשות. לשמחתו של מנדל לא היה גבול. הוא נעל אותן ופסע כמי שכפאו שד; הסוליות נקשו על גבי הרצפה והוא התאמץ להעלים מעיני בני־הבית את החיוך שפרכס בו ועמד לפרוץ ולהנהיר את פניו.

אותו שבוע, ביום חם, כתום הקיץ, יצא לחבריו ורגליו מתנהלות בכבדות ובחשיבות יתירה בגלל הנעלים החדשות. הנערים סקרוהו קצרות, בלי לחלק לו ולנעליו הפשוטות תשומת־לב מיוחדת כי דרכם אצה להם. הם נחפזו לרחוץ בנהר. מנדל נספח אליהם וכעבור שעה קלה עמדו על שפת הנהר, מוכנים לקפוץ ולטבול במימיו הצוננים. אך בריל גוץ, הוא־הוא שהיה מעוכריו הפעם. בריל עמד והכריז:

חברה! הרי כאן שלולית! בואו ונתרחץ על־יד הטחנה!

נעתרו לו הנערים. בקולו של בריל גוף שמעו תמיד, כי פוחז היה הנער, חרוץ ותקיף בדעתו. לסרבנים היה תוקע את אגרופו הקפוץ בפניהם ותמיד היתה ידו על העליונה. הלכו הנערים למקום הרחוק במקצת מישוב של יהודים, התפשטו וקפצו המימה. והיה המקום טוב באמת ונעים לרחיצה ולשחיה. השתובבו הנערים, התבדחו והראו את כוחם בתעלולים שונים. האילנות שעל שפת הנהר, כרי הדשא, השדות המצהיבים, גלגל הטחנה המסתובב במורד הנהר ליד הסֶכֶר והמים המפנקים – כל אלה הרחיבו את דעתם של הנערים והביאום לידי התפעלות קולנית. עוד אלה מתעלסים ופורקים לרגע עול רבי, מרותו של אב קפדן,– וחלוקי־אבנים החלו עפים מעל לראשיהם, חולפים בשכשוך על פני אדות המים בלוית זמר־גדופים מבשֵׂר רע.

בריל גוץ היה הראשון שקריאת “אויה!” התמלטה מפיו; משפתו השסועה שתת הדם. כאשר הרימו הנערים את ראשיהם ראו לפניהם שלשה פרחי “שקצים” הרצים לאורך הנהר, מיַדים בהם אבנים בחימה ומתקלסים בשפת־לעג. לא נראה להם לנערים כל פתח־הצלה אלא לקום ולהשיב מלחמה. ודוקא בריל גוץ הפצוע הוא שהלהיבם לכך. הנערים לבשו עוז, יצא מן המים תחת מטר אבנים והשתערו על השקצים אשר הופתעו למראה אומץ לבם של היהודונים והחלו בורחים. בשעת מנוסתם חלפו על פני ערמת הבגדים שהשאירו המתרחצים על החוף, התכופפו תו כדי ריצה ושלחו את ידיהם בביזה. חטפו מכל הבא ביד.

כאשר הגיע מנדל לערמה חרד ונבהל, כי לבו נבא לו רע, חשכו עיניו: נעל אחת נשדדה והיתה לשלל. השניה התגוללה הפוכה על צדה, מעופרת ומיותמת. דמעות עמדו בעיניו של מנדל והוא חזר יחף, אָבל וחפוי־ראש ובידו הנעל האחת. בהגיעו הביתה קם האב, ולשמע האסון שקרה למנדל, עמד וסטר לו סטירות־לחי שהתיזו ניצוצות מעיניו. פרשת הנעלים היתה תמיד כרוכה בסטירות לחי.

אין כל ספק שלמנדל־גולם (תואר שנערי החדר כבדוהו בו) היו כמה וכמה דאגות שהטרידוהו והעסיקו לא מעט את הויתו העלובה תחת קורת בית אביו הקפדן והקבצן. הבגדים שלבש היו תמיד קרועים־בלואים: תמיד הציקהו הרעב ורק לעתים רחוקות אכל לשובע. ברם, כל הדאגות האלה היו טפלות לגבי הדאגה העיקרית: נעלים. כסבור היה מנדל שאיש נטול־נעלים משוּל למת, לחדל־אישים שאין מתחשבים בו ומבטלים אותו. לעתים היה אביו קונה לו נעלים משומשות, כי לא השיגה ידו לרכוש חדשות. גם לאחר שהגיע מנדל לבגרות ולמד אצל אביו את מלאכת הנגרות, התהלך על־פי־רוב בטל מעבודה בעיירה המתנונת בדלותה כשהוא מטלטל את גופו הגרמי והכחוש, ועיניו השחורות עדיין מזדהרות מקנאה בראותו נעלים מצוחצחות המקשטות רגלי אחרים. הוא הרגיש עצמו מושפל ומדוכא והעצב אכלוֹ במסתרים.

והנה התחולל משהו בעולם הגדול. השמועה הנוראה עשתה לה כנפים, הגיעה גם לעיירה והילכה אימים: מלחמה! ובעוד יהודי־העיירה מדיינים זה עם זה בבית־המדרש, מתפלפלים, מנחשים ומנבאים עתידות. – ופקודת הגיוס הגיעה.

בין המגויסים היה גם מנדל. הוא לא פחד ולא נסה להשתמט או להטיל מום בגופו כמעשה אחרים. אדרבא, בסתר נפשו קננה תקוה סתומה כי הנה דוקא עכשיו יתחילו חייו הוא. וביום צאת המגויסים בדרכם לרכבת אשר תסיע אותם למרחקי רוסיה, להתאמן בקסרקטין, הלך מנדל בראש ותמה על הנשים המלוות אותם בקולות תאניה ומספד. אותה שעה גדל ערכו בעיניו, ופרחחים שהיו מתקלסים בו ומקנטרים אותו, הקדימו אותו בפסיעה אחת, הציצו במראהו ביראת הכבוד ולחשו זה לזה: מנדל חיָל!

ומנדל חייך. המלים ערבו לאזניו. אף הוא ישלח הביתה להוריו צלום, בו יראוהו ניצב עמידה זקופה, לבוש סגין, חבוש כובע עגול, אלכסונית, מעשה בחור כהלכה! ראה פעם מנדל צלום בנו של בן החזן, חייל ותיק, ודמותו הצטיירה יפה בזכרונו.

הוריו נשרכו אחריו מורדי־ראש, שחוחים כאשמים, ומנדל ראה והכיר לפתע כי אכן קפצה הזקנה אליהם. אמו החזיקה בידה חבילת־צידה שהכינה לו לדרך ובה תרנגולת צלויה וחַלה. טעם הבשר הצלוי, הטעם המשוער, מלא את פיו ריר, ובלכתו החליט כי עוד הערב, בקרון, ימלא את כרסו במעדנים אלה שימים רבים לא באו אל פיו. השאר הפך טפל. כי רעב היה מנדל־גולם ללחם, לבגד, לנעל.

בקסרקטין הבנויים לבֵנים אדומות והנמשכים טורים־טורים מחוץ לעיר, קבלו את פני הטירונים בפקודות מנסרות, הוראות משונות, וטפחו בפניהם סיסמאות על משמעת וגבורה. מובן, שכל הפקודות חלו גם על מנדל; ברם, כשפנו אליו היו מזכירים לו שהוא “יהודי נוכל”. לא את הכל הבין מנדל, כי הלשון הרוסית לא היתה נהירה לו ביותר, אך את פירוש שתי המלים ידע יפה.

עוד באותו יום הכניסו אותם לאולם גדול ורחב־ידים, קראו אותם אחד־אחד בשמותיהם וחלקו להם מַדי־צבא שלמים וגם נעלים. נעלים פשוטות אבל שלמות וחזקות, מסומרות ומפורזלות. מנדל שמח עליהן מאד כי נעליו שהביא אתו היו מרופטות למדי. הוא לבש את מדי־הצבא הפשוטים, נעל את הנעלים אשר ניקושן בלבד יוצק עוז לתוך הדם, והוא התהלך קוממיות, כמרגיש בערכו, מוצק ועשוי לבלי־חת.

בערב, בשכבוֹ על גבי הדרגש ונוחר בהנאה, התגנב אחד מן החיילים הותיקים מאגף־הקסרקטין הסמוך לזה של הטירונים, והחליף את נעליו הישנות באלו של מנדל. היטב חרה הדבר למנדל כאשר גילה את דבר השערוריה בבוקר, אך אין־אונים היה לבוא בריב, וגם לא ידע במי עליו לחשוד. הוא נשך את שפתיו בשניו ושתק. שתק מתוך פחד. כעבור שעה, בשעת המִפקד ובדיקת החיילים על ידי שר־המאה, נגש אליו הלה, נעץ בו מבט שוטם ופתח בחיתוך־דיבור ארסי וקשה:

– ואתה, יהודוני, קבלת אתמול נעלים?

– אני… אני… – החל מגמגם ומתאמץ לחבר מלים בשפת המדינה כדי להוכיח את צִדקתו, אך הוא שוּסע על ידי שר־המאה בבוז:

– מובן שקבלת, יהודי נוכל שכמותך, וכבר הספקת למכרן, הא?!

מנדל עמד נדהם, נבוך, ועיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה נפחדת שנפלה בפח; וכשהרים שר־המאה את ידו, עצם מנדל את עיניו והמתין לסטירה. מזל הנעלים לא הרפה ממנו, ותמיד היה בעוכריו, בכל אשר פנה.

משהובא מנדל יחד עם שאר חבריו החיילים לחזית, הטילו אותם לתוך חפירה טחובה ומעופשת, ובאזניהם הרעימו תותחי־האויב, ופצצות האוירונים זעזעו את חלל האויר בשריקות ובקולות־נפץ מחרידים. על מנדל הוטל לשכב על־יד מבוא החפירה, מוגן תחת מחסה של שקי־אדמה, ולירות מרוֹבה.

וכך היה מנדל שוכב לו בחפירה שבחזית גליציה ימים רצופים על גחונו, מציץ בעיניו לגדרות קוצי־הברזל ומשלח את כדוריו לקראת האויב הבלתי־נראה אך משמיע את קולו בנפוץ מחריש־אזנים, מהדהד איומות בתותחיו ומבשר מות. בלילות נשתלהבו שולי הרקיע מאש הבערות ואורות הזרקורים היו פולחים את העלטה ובולשים אחרי פלוגות חיילים כדי להראות למכונות־היריה להיכן עליהן לכוון את לועותיהן. הרוסים נאלצו לסגת אחור ולהתבצר בחפירות אחרות שהכינו להם בעורף.

באותם הימים ראה מנדל איך המות קוצר את קצירו. ברם, בלהות שדה־הקטל לא הפחידו אותו ביותר, כי האימות שבאו דחופות בזו אחר זו, אחת איומה מחברתה, הסיחו את דעתו מעצם המות, וטובים היו גם חיי־רגע כל עוד ניתנו במתנה. ימים ולילות היה בין הנסוגים, בדרכים לא־סלולות, בבצות ויערות; הוא שרך את רגליו הבצקות עשרות פרסאות בתוך נעלים שבלו ונתרפטו לגמרי. חדשות לא קבל. לילה אחד גברה התקפת האויב. מבול של אש ניתך בלי־הרף על־פני החפירות. שברי פצצות מעוקמים ומחוספסים חדרו לתוכן ומחצו, רטשו ופגעו פצעי־מות בחיילים רעבים, עצבניים ומוכי־כִּנים.

בחצות השתרר שקט לשעה קלה, ואחד החילים, בחור יהודי מפונק ועדין, יצא את החפירה לעשות את צרכיו. הוא התרחק מרחק של פסיעות מספר ולא שקד להתכופף מיד עם צאתו. מכונת־יריה שדרדרה מצד מחנה השונא תקעה בו אחד מכדוריה. החייל נאנק וצנח בגבו על קוצי־הברזל. מנדל ששכב על־יד מבוא החפירה ושמע את גניחותיו החליט מיד לחוש לעזרתו. בחור טוב היה אותו חייל מסכִּן ורחמיו של מנדל נכמרו עליו. הוא יצא בזחילה על ארבע לעבר הפצוע. כשהגיע אליו והחל ממשש בדפקו ובפניו ועמל להורידו מעל המשוכה, מצא שגופו היה חמים עדיין אך את נפשו כבר נפח. צער צבט את לבו של מנדל למראה מותו הפתאומי של אותו חייל מפונק, מות זה דכא את מנדל. הוא עמד לחזור לחפירה אך אותו רגע נצנץ רעיון מוזר במקצת במוחו. רגליו של חברו המת היו נעולות נעלים טובות, נעלים שקנה במיטב כספו באחת מעיירות גליציה. מנדל הזדרז ועמד לחלצן מרגליו של החלל. הוא התכופף בלב מתפעם, ובידים רועדות התחיל מתיר את השרוכים.

כשהיו כבר הנעלים בידיו פתח האויב שוב באש־תותחים חזקה. הכדורים התנפצו, שרקו, חבטו בעצים, בקרקע, ושילחו אימה בלב החיילים המעונים וזעזעו את עצביהם המתוחים. משול היה האויב לסוס הנוחר לו נחירות מספר ומוכן שוב לסבלו. ומעשה שטן: כאשר עמד מנדל להכנס לתוך החפירה, חבט כדור תותח על־ידו בקרקע ונתפוצץ.

כשוך הרעש אחזו בו ידי חיילים והכניסוהו פנימה לתוך החפירה. לאור הנר בדקו ומצאו שגופו דומה לבשר בהמה שפשטו ממנה אורה: שתי רגליו היו קטועות וכפות ידיו הקמוצות החזיקו בנעלים שלמות…