רקע
יוסף אריכא
אצבע קטועה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: נ. טברסקי; תשי"ד 1954

 

א

לאור החשמל המצהיב, השופע מגולות חרסינה מאובקות, מחה מאיר את אגלי זיעתו המתנוצצים על מצחו, וגחן שוב על גבי השולחן. בידו הימנית החזיק במכונת־הגיזור והתאַמץ להעביר את סכינה העגול והמנסר לאורך הקו המסומן בגיר על פני שכבת הארג העבה; כל החושים היו דרוכים, כדי שהמלאכה תהא נעשית במהירות ובדיוק, שכן על שניהם כאחד הקפיד בעל ה“שאפ”.

ה“שאפ”, על משרדיו ומחסניו, נמצא בקומה העשירית של אחד מבתי ברוֹדוויי העתיקים, סמוך לרחוב ספרינג. קומה זו היתה הגרועה ביותר; מבחוץ נראתה קומה זו, האחרונה, כעלית־גג נמוכה שחלונות קטנים ועכורים משובצים בה, עליה המשמשת לבנין עולו כעין כיפה לנוי, אך למעשה התרכז בה ה“שאפ” של מיסטר בראון, כוורת צרה זו, שבה זמזמו המכונות וטרטרו בלי הרף, עד שקשה היה לאדם להיאחז באיזו מחשבה שהיא.

מבעד לזגוגיות בית־המלאכה נראו פני השמים אשר הנמיכו לרדת, ניתלו על חודי מקרצפי השחקים כשהם טעונים עבי־אכזב קודרים, והאפילו על הכרך כולו. עוד בצהרי יום הוכרחו הבריות להעלות את אור החשמל בבתים, במשרדים ובבתי־החרושת. המחנק בפנים הלך וגדל, ופני האנשים העובדים הלכו והחוירו מהתאמצות, מעיפות.

מחה מאיר מפעם לפעם את הזיעה והמשיך ללחוץ על גבי מכונת־הגזור שפלסה לה את דרכה בתוך הארג מתוך זמזום בלתי פוסק. בינתים היה מוציא בזהירות את החלקים הגזורים, מסלקם הצדה, מיישר את שכבת הארג שלא תזוז ממקומה, מהדקה בברגים מיוחדים לכך ומניח על גבה ליתר בטחון גם מטילי ברזל בעלי משקל. הוא הקפיד מאד לגזור בדיוק לפי הקו המסומן, שלא לתת פתחון־פה למנהל העבודה לבוא בטענות, או למיסטר בראון, שהיה מגיח לפתע כמו מן המארב, חולף בין הפועלים ולשונו מצליפה הערות זעם וקנטור.

מעבור השני של השולחן עבד גַזָר נמוך ודל־גו אשר הלך קרב אל מאיר תוך כדי גיזור. כאשר נזדמנו שניהם בנקודת־הצטלבות, הפסיקו לרגע עבודתם, עמדו להנפש והזדקפו מוכנים לפתוח בשיחה חטופה. מאיר העיף את מבטיו לצדדים – לראות אם אין מיסטר בראון בקרבת מקום – ופתח:

– מה רב החום! והחגר דורש שעות נוספות.

רעו הגזר – יהודי כבן חמישים, רזה, בעל זקנקן קלוש שהכסיף כולו – העביר את ממחטתו ספוגת הזיעה על פניו המקומטים, הציץ בו בבת־צחוק רפה, סלחנית, ושפתיו הפטירו מלה אחת, ספוגה מרירות ובוז:

– “שאפ"…

– מילא. כבר הסכנתי לכך, אך היום אין לי כל סבלנות לעבוד.

– מה יום מימים?

נתן בו מאיר עינים זעומות והעמיד פני נעלב.

– אה, כן! – הזדרז זה לתקן את המעוות – ראשו של אדם מתבלבל מחמת חום. מתי תזכה לראותם כאן?

– בעוד כמה חדשים, כאשר אשיג את הכסף להוצאות הדרך בשבילם.

– נשתה יין, מה?

– כיד המלך! אבל הכסף מאין ימצא לי?… – הוא נאנח.

– ואחיך?

מאיר ברגמן הוריד את זרועו דרך יאוש:

– הה, דובנר ידידי, מאחי לא תצמח לי כל תועלת! זוהי משענת קנה רצוץ… כספו מופקד בבנק על שם אשתו והיא רודה בו קשות. הוא הבטיח להשיג לי מאתים דולר, כמובן בתנאי שאשתו לא תדע מזה שמץ דבר… בינתים איני יכול לעצום עין בלילות מרוב דאגה, ובשעות הפנאי הריני מתרוצץ ומתדפק על דלתות בני עיר וכדי בזיון וקצף!… מעט הכסף שחשכתי לי נתבזבז בימי חליי אשתקד… בקצור, ידידי, מזלי מאיר לי פנים! מחר בצהרים עלי להפסיק את העבודה לשעתים ולנסוע למשרדו של בלקין, בן־עירי שהיה לפנים עני ועלה כאן לגדוּלה. הציעו לי לפנות אליו ואם הוא יעמוד לי בשעת צרתי וילוה לי את הסכום הדרוש ונצלתי!

– אל תבטחו בנדיבים… – הזהיר אותו דובנר.

– ומה עלי לעשות? להטיח את ראשי בכותל?

– ההודעת לחגר שעליך להפסיק מחר בצהרים את העבודה לשעתים?

– אמרתי לו. הוא התפרץ ואמר שאין הדבר נוגע לו ושעלי לפנות למיסטר בראון לשם נטילת רשות. מסופקני אם ירשה לי. הרי מיטיב אתה להכירו…

– הלואי ולא הייתי מכיר אותו את ה–

– בט–ל–נים!…

שני הגברים נזדעזעו. הרעשת קולו הפתאומי של מיסטר בראון ירדה עליהם, כרגיל, כמכת־רעם מדהימה; בקולו החזק והתקיף, בחתוך דבורו הקשה, היה תמיד משהו מן המדהים, כי טובות לא השמיע פיו מעודו בתוך כתלי ה“שאפ”. הוא עמד לפניהם כשאגודל ידו הימנית נתון בתוך כי חזיתו המתעגלת על כרסו, ומתוך עיניו ניבט זעמו של אדם קפדן שנטרד לפתע מתוך שינה ערבה:

– סוף־סוף הרי זו חוצפה לשוחח ולבזבז את זמני היקר בשעה שהעבודה היא כל כך דחוקה, כל כך דחופה! כסבורים אתם שרוקפלר אני או פורד! עד מתי – שואל אני – עד מתי תכלו את ממוני?!

המיית המכונות נדמה במקצת בתוך ה“שאפ”. מששמעו הפועלים את קולו המתמרמר של מיסטר בראון, תקפה אותם הסקרנות לראות בנזוף. בראון – שאזניו קלטו מיד את החלשת רעש המכונות והבין בשל מה – הסב את ראשו והעיף מסביב את מבטיו היורים רשפי־זעם; הוא לא אמר אף מלה אחת, לא הוציא הגה מפיו, אך מבטיו החולפים ומצליפים בקצפם העצור, עשו את שלהם, וההמיה הרגילה כבשה שוב את חלל ה“שאפ”. העבודה שטפה במסלולה.

מאיר הזדרז, לחץ על הכפתור החשמלי והפעיל שוב את מכונת־הגזור. כסבור היה שבתוך רעש העבודה ימלט מנזיפתו של בראון, אז זה שעמד עדיין נרגז על מקומו, בלתי מפויס, קרא אליו לפתע:

– שמע־נא, עמוד, הפסק!

מאיר נבוך והפסיק את זרם החשמל:

– מה יש?

– איך אתה גוזר?!

– לפי הקו. – ענה לו מאיר בענוות־רוח.

– לפי הק–ו! – חזר אחריו בראון מתוך העויה לועגת – וקו זה מהו אומר?

– קו זה – התנצל מאיר והסביר לו – הותוה בטעות; הקו שאני עובר עליו עכשיו הוא הנכון.

– כך… – רטן בראון מאוכזב – מי התוה את הקוים?

– המנהל.

קולו של בראון הרעים מסביב:

– חיגר! גש הנה, חיגר!

מנהל העבודה החל מדדה בחפזון כשחבילת ארג תחת בית־שחיו, מתוך כונה להראות לו לבראון שעסוק וטרוד הוא. בלי לדעת מהו הענין שבראון מתכוון לו, פתח בחיוך, כמתנצל מראש על התקלה שגרם או שנגרמה בגלל מישהו מן העובדים.

בראון העיב את פניו והצביע על הארג:

– קו זה מי סימן אותו?

– אני, מיסטר בראון, כי –

– וקו זה?

– גם כן אני… אבל –

– אין אני רוצה לראות קוים כפולים להבא! השמעת?!

– יֶס סר!

שולחן העבודה שעליו היה מאיר עובר ומעביר את מכונת־הגזור היה רעוע וישן למדי. במקומות אחדים חרגו הקרשים, בלטו ויצאו דופן. כאשר נתקלה המכונה באחד מן הקרשים הבולטים, היתה מקפצת כרוצה לחרוג מגופו של הארג הנגזר, ובשעת קפיצה היתה מסכנת את ידו של הגזר.

כאשר חזר בראון ועבר על־יד השולחן, הציץ מאיר בפניו ולא ראה בהם את הזעם השפוף עליהם בדרך־כלל: שעת־רצון ירדה עליו אחרי סיור משביע רצון ב“שאפ” שעה כלל לא שכיחה לגבי אדם זועף ומר־נפש כבראון. מאיר הפסיק לרגע את זרם המכונה ופנה אליו באדיבות רבה:

– מיסטר בראון, בקשה לי אליו.

בראון התעכב מוכן להקשיב, אך פניו לבשו שוב את קדרותם. חלשה דעתו של מאיר ובמקום לבקש מאתו שחרור לשעתים לשם בקור אצל בין עירו העשיר, עמד ופנה אליו בענין אחר שחשיבותו אף היא לא היתה פחותה בעיניו.

– רוצה אני לבקשו שיתקנו את השולחן.

– וכי אין הוא די טוב בשבילך?

– לא, לגמרי לא טוב.

– למה? – התרעם בראון.

– הנה – החל מאיר מסביר לו – ישנם קרשים בולטים וכשהמכונה נתקלת בהם הריהי מקפצת, עלולה לקלקל את הארג וגם לגרום חס־וחלילה לאסון…

בראון השיב לו באדישות גמורה:

– אל תדבר שטויות ועשה את עבודתך בזהירות! אינך הראשון אצלי ואולי אף לא האחרון. אם השולחן טעון תקון או לא – זאת אראה אחר־כך.

מאיר הוריד את ראשו, העיב את פּניו והמשיך לעבוד.

– מה השיב לך? – לחש אליו דובר.

– אמר שאין הדבר נוגע לי.

– נבל… – רטן זה – גם אני בקשתי ממנו לתקן את השולחן ונזף בי.

– החס הוא על הפרוטות?

– חלילה! עקשנות של בוּר ותו לא.

בשעה שבע נדם קשקוש המכונות. הפּועלים החלו נחפּזים לשעון האוטומטי להחתים את כרטיסיהם ולהתלבש. הפועלים היו תמיד הראשונים כי הנערות העיפות נשארו על־יד המכונות, הוציאו מארנקיהן את המראות הקטנים, פוך ושפתונים, והחלו מתפּרכסות כשהן מתאמצות לטשטש את החיורון הנסוך על פּניהן ולהסתיר את הקמטים המדאיגים. החגר קפץ מיד וכבה את מחצית המאור, לקמץ לו לבראון בחשמל. על־יד הדלת החלו הפועלים להצטופף ולהמתין למעלית החשמלית המופיעה מפעם לפעם, כשאורה הלבן הנזלף ומסתנן מבד לזכוכית אטומה, רץ לפניה ועולה כמתוך שאול אפלה.

ריעו של מאיר – הגזר דובנר – עמד על ידו בתור:

– ובכן, מצפה אתה לאורחים, מה?

– כן, ידידי, – השיב בראון ורטן לעצמו חרש – אבל הכסף… הכסף…

– כאשר הבאתי את משפחתי – המשיך דובנר – לא הכירה אותי בתי הקטנה לגמרי! בת חמש היתה כאשר נסעתי וצער רב נצטערתי! כסבור הייתי, שהיא שומרת בזכרונה דמות דיוקני, אבל כשראתני, כמו זר הייתי לה… חפצתי לחבקה ולנשקה, לאמצה אל לבי, והסתלקה נבוכה הצדה; לא האמינה, שאביה עומד לפניה…

– כך? – תמה מאיר – מי יודע אם קטנתי תכירני.

– המעלית הופיעה. בתנועת־יד מהירה הסיט הכושי את הדלת הצדה והחל מונה בחפּזון את מספר הפועלים הנקלטים. ישנה היתה המעלית ואסור היה להעמיסה יתר על המשקל. הכושי הכניס עשרה פועלים, נעל את הדלת והמעלית החלה גולשת למטה, מתוך תנודות קלות. הכושי עמד על־יד הקיר כשגבו מופנה אל היורדים וזרק להם את המלים אשר אמר לאחרים במשך היום בפעם המאה:

– חם היום!

–חם, חם! – נענו לו מתוך אדיבות.

ברחוב שלט ערפל. בעצלתים התנהלו החשמליות כשהמכוניות חולפות על פניהן במהירות קדחתנית ומחוצפת. הבתים הרחוקים לא נראו לגמרי; הקומות הראשונות של מקרצפי השחקים נראו כגושים אפלים, ואילו שאר הקומות העליונות היו תקועות ולוטות בעננים. אורות החשמל הצהיבו ופלחו זעיר פה ושם את חשרת הערפל. כפקעות אפלות חלפו אנשים על המדרכות, חצו את הרחוב ונבלעו בתוך לועי התחנות של הסובווי. בתחנת ספרינג היתה הצפיפות גדולה ביותר. המוני העמלים שחזרו מעבודת יומם הצטופפו והמתינו לרכבות החולפות דחופות בזו אחר זו, כדולקת אחת את השניה. כל אחד רצה להקדים ודחק את עצמו בכוח לתוך הקרון, גם בשעה שהדלתות החלו נסגרות.

מאיר לא סבל את הדוחק ואת הצפיפות. כאשר ירד לתחנה הלך עד שהגיע לקצה הרחבה. מקום שם נתעכבו הקרונות האחרונים אשר בהם לא היתה לפעמים הצפיפות גדולה ביותר. הוא הצליח לכבוש לו מקום ברכבת הבאה, ישב והתמכר להרהוריו. כמו תמיד בימים האחרונים, היה גם הפעם נתון כולו למחשבות על אשתו וילדיו, המצפּים לכסף֚ כדי שיוכלו סוף־סוף לבוא אליו. החוק האמריקאי תבע ממנו קודם את התאזרחותו והיה עליו להמתין חמש שנים רצופות; חמש שנות סבל, כליון נפש וגעגועים. וכיום, משזכה להתאזרח ויש לו האפשרות החוקית להביאם אליו, אין ידו משגת לשלוח להם את הסכום הדרוש… המעט שחשך לתכלית זו אין בו כדי להתיר את הבעיה הקשה, והריהו אובד־עצות, נפשו יוצאת אל הנפשות היקרות לו, ואינו יודע איך להביאן אליו.


 

ב

לאחר ליל נדודים, ללא שינה ומנוחה, קדם את פני מאיר ב“שאפ” יום נוסף של חום ומחנק. בראון הקשיח את לבו וסרב לשחררו לשעתים מן העבודה, שעתים שהיו דרושות לו לשם בקור אצל בן עירו העשיר. בראון פסק לו את פסוקו קצרות, בחתוך דבור ובסיום שאין להרהר אחריו:

– את עניניך הפרטיים תדחה לימי בטלה. עלי להוציא את התוצרת בדיוק נמרץ אנ’דאטס אול!

– אבל מיסטר בראון –

הוא ראה את ערפו האדמומי של בראון המופנה אליו ואת דלת המשרד שנסגרה אחריו מתוך נקישה נמרצה. פניו של מאיר חורו והוא הרגיש שמתוך עצבנות וחרון אין־אונים תוקף אותו כאב־ראש; תשוש ונבוך, בראש מורד, קרב לשלוחן ותפש בידו מיכנית במכונת־הגזור. לפניו על גבי השולחן נחה שכבת ארג עבדה ודחוסה מאד. העבודה היתה מרובה ומיסטר בראון תבע כמות של תוצרת מוגדלת. לפיכך לא הקפיד וציוה להרבות בארג. עבודת הגזור קשתה משום כך פי כמה. עצבני ומכורסם בחובו על ידי צער העלבון הצובט, התאמץ מאיר לדחוף את המכונה לתוך שכבת הארג הדחוסה. התנהלה המכונה לאורך הקו המסומן באטיות, גזרה ותלשה אניצי בד ומשי מתוך טרטור צרחני ביותר, וכאשר הגיעה לסבוב – עבודה שדרשה מאמץ מיוחד – נתקלה באחד הקרשים הבולטים, נתעכב לרגע, ואחר־כך, כאשר דחפה מאיר כדי לחלצה מן המיצר, נרתעה המכונה במקצת אחורנית, דלגה קדימה, התרוממה מעל הארג ככלב־ים העולה מתוך המים על גבי הקרח, הסכין הבריק וזנק על כף ידו השמאלית של מאיר, כף היד הלוחצת על גבי הארג שלא ישתמט.

ברגע הראשון כמעט שלא הרגיש כל כאב אבל הדם ניתז מסביב, קלח, ואצבעו הקטועה השלכה על גבי הארג שותתת דם, כחיה עדיין בפי עצמה… נבהל מאיר, החל מנענע את ידו הפצועה בחלל האויר, מתיז דמו מסביב וצועק:

היד! האצבע! עזרו לי…

פועלת אחת שהבחינה בתאונה נחפזה אליו, הביאה צמר־גפן, צלוחית יוד, והחלה מטפּלת בו בידים רועדות מהתרגזות והיא מצעקת:

לטלפון! אמבולנס!

מישהו קפץ למשרד להבהיל את העזרה המהירה. מסביב למאיר אשר הושב על כסא התאספו הפועלים כשהם נרגשים, רוטנים ומתמרמרים, כל אחד לפי דרכו. דובנר עמד1 וצעק כשהוא מנצח עליהם:

– עשר פעמים התרינו בו שיתקן את השולחן!

– נכון! שמעתי כשמאיר דיבר איתו.

– ומה השיב?

– לך ותשאל אותו!

– ערפד שכמותו!…

– אוי… – צעקה חלושות פועלת אחת – איני יכולה לראות את הדם הקולח… – לא סיימה משפּטה, החוירה וצנחה מתעלפת. מהומה ומבוכה. מאיר ישב חיור ונבהל. הנה נתקפחה ידו השמאלית כי ניטלה ממנו אצבעה, זו האצבע החזקה הלוחצת על גבי הארג בשעת גזור ומיטיבה אותו. עצוב היה אך כל כעס טרם תקפו; ידע כי מתרחשים אסונות בעבודה ואין מפלט מהם בכרך זה התובע יום־יום את חוקת תאונותיו ואסונותיו. הקצף כלפי האשם האמיתי נתעורר בו אחר־כך. עוד הוא יושב כואב ומרטיט על גבי הכסא, והפולים מסביב נרתעו והחלו סרים הצדה, כל אחד לעברו. בראון הופיע. לא היה כל צורך לכנות בשמו ולהכריז כל בואו. הפועלים הבחינו במציאותו בהביטם איש בפני רעהו בלי לראותו; פועל שהרצין את הבעת פניו, שדבורו נתקע לו לפתע בגרונו, או שהחיש את תנועתו – חזקה עליו שראה את מיסטר בראון או שהרגיש בו… הופעתו של בראון היתה עוברת על פני ה“שאפ”, כחלוף רוח קלה על פני אגם שקט, מרעידה ומעיבה את אדוות המים… הופעתו היתה פורשת כעין קדרות שהכתה גלים מסביב.

בראשון התעכב באמצע האולם והרעים בקולו האדיר:

– מה קרה?!

איש לא השיב לו.

– חיגר! מה קרה?

כאשר שמע מאיר את קולו של בראון, קול תקיף ורודה, הציפו נחשול של חימה. לפתע פתאום מצא את כל האשם באסונו! כל המרירות שתססה בחובו, שנצטברה ונצטרפה מפרטים קטנים ומדאיבים, פרצה מתוכו. הוא הזדקף, כשהוא לוחץ על התחבושת הארעית לעצור בעד שטף הדם, פסע פסיעה אחת והשיב לו בקול רועד ועצבני, אבל בארשת־פנים מתוחה:

– רוצה אתה, מיסטר בראון, לדעת מה קרה?…

דממת מות השתלטה ב“שאפ” עד כי דומה היה שלא רק האנשים קולטים שאלה זו אלא גם הקירות, המכונות, הדומם, הכל! העיף בראון את עיניו שנתקלו בידו החבושה של הפּועל והבין. הוא שתק ולא היקשה לשאול אבל מאיר הניח לו הפּעם והמשיך בזעף:

– רואה אתה, הנה מונחת אצבעי הקטועה… וזה אירע בגלל השולחן שלך, מיסטר בראון! השולחן שלא פעם נתבקשת לתקנו!

– אתה בקשת? – מילמל בראון נבוך, כרוצה לטשטש את כובד אשמתו.

– כן! – צווח מאיר – ביקשתי כמה פעמים! וגם דובנר ביקש! ואתה אטמת את אזניך ולא נקפת אצבע קטנה לתקון השולחן הרעוע!…

– טוב, טוב… – רטן בראון – נשוחח על זאת אחר־כך.

– מה יש לשוחח!

אותו רגע קפץ אליו דובנר, הושיב אותו בחזקה על הכסא ולחש לו:

– שמע־נא, מאיר, אַל תריב אתו עכשיו, אבל דע מה שעליך לדרוש בתורת פצויים…

היפנה בראון את גבו, וכמתחמק, כאחד שסטרו לו על הלחי, יצא את ה“שאפ” וחזר למשרדו. תא מיוחד היה לו במשרד הכללי ובו עמד שולחן־כתיבה קטן וסמוך לו כורסת עור רחבה וגדולה שבה היה בראון נוהג לנמנם בשעות הצהרים. הוא נכנס, שקע בכורסה והחל מהרהר בענין התאונה. עצם המקרה לא ציער את רוחו ביותר אך הוא הבין שלמאי ישנם בודאי עדים אשר יעידו כי דרש לתקן את השולחן שהיה באמת רעוע. ידע בראון שאם ייטפל למאיר, כנהוג במקרים כאלה, עורך־דין זריז אשר יתבע אותו לדין, אין ספק שהדבר יעלו לו בדמים מרובים. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהוריו כדי למצוא איזה מוצא מוצלח ומניח את הדעת, שלא יעלה לו עסק־ביש זה בכסף רב.

בראון הרים את זרועו לכפתור החשמלי שהיה קבוע בקיר על־יד הכורסה ולחץ עליו באצבע. מיד הופיעה על הסף המזכירה שלו, צעירה זקופה, דקת־גו, בעלת הבעת פנים רצינית וחביבה כאחת. בכף ידה הענוגה החזיקה עפרון ופנקס ההכתבות, אך משהציצה בבראון הבינה מיד שאין הוא רוצה להכתיב הפּעם ונשארה על הסף:

– יס, סיר?

– קראי לי לחיגר.

– שמע נע חיגר, פנה אליו בראון בהיכנסו – מה נשמע?

– עובדים. – השיב לו זה בקצור.

– משוחחים על התאונה?

– כמובן.

– מה אומר דובנר?

– מחרף ומגדף…

–המ… יש לו עוד עדים?

– סבורני שכן. זילברמן, וינברג ואחרים ששמעו כאשר דרש ממך מאיר לתקן את השולחן, ימצאו לו עדים די והותר…

– עסק־ביש! מה דעתך!

– דעתי היא שצריך לסדר את הענין עם מאיר גופו עוד לפני התחברו עם עורך־דין.

– נכון! הוא אשר חשבתי גם אנוכי. אם יפּול בידיו של איזה עורך־דין ידע זה איך לעשות מטעמים מכל הענין… סבורני שצדקת: עלי לסדר את הדבר עם ברגמן עצמו.

– לקרוא לו עכשיו?

– לא, לא. עליו להרגע קודם.

– הוא בודאי ינוח שבוע או שבועים ודבר זה אינו רצוי ביותר כי בינתים יוכל להתקשר עם עורך־דין ולפתוח מיד בפעולה; ימצאו ידידים אשר ישיאו לו עצה טובה ויעזרו לו בסדור הדבר. לדעתי אסור להחמיץ את ההזדמנות, כי דובנר בודאי שיורהו עוד הערב מה לעשות ואיך להתנהג…

– יוּ סיד איט!

החיגר קימט את מצחו ובראון האיץ בו:

– ובכן, מהי עצתך?

– עוד מעט ויסיים הרופא את טפּולו בו. תצא איפוא ותסיע אותו הביתה במכוניתך. תדבר אתו בדרך או בדירתו… יתכן שיעלה בידן לסדר את הענין עוד היום.

בראון הוריד זרועו וטפח בכפו על השולחן טפיחת־הסכמה:

– אולרייט!


 

ג

כעבור שעה קלה, לאחר שנבדק מאיר על ידי הרופא וידו חופשה לו יפה, קרב אליו מיסטר בראון ואמר לו רכות:

– קודם־כל עליך לנוח שלושה שבועות, ועכשיו בוא, רד אתי ואסיעך הביתה במכונית שלי.

– תודה רבה, מיסטר בראון, אך יכול אני לנסוע גם בסובוויי…

– שמע נא, ר' יהודי לדברי, ואַל תשתטה!

הוא שילב את זרועו בזו של מאיר והחל מובילו בזהירות לעבר הדלת.

בראון הושיב את מאיר על ידו בתוך מכוניתו המצוחצחה, הפליג לתוך הרחוב הסואן וביקש לנַחש:

– סבורני שאתה גר בברוקלין?

– לא. בברונכס.

רגעים אחדים נסעו השנים בלי לדבר איש לרעהו. בראון הוביל את המכונית ביד חרוצה וזריזה, כשבזוית פיו תחובה לו סיגרת האוואנה כבויה, ומגבעתו האפורה שמוטה לו על פדחתו. מאיר ישב על ידו שותק, מכונס ורציני.

באחד מקרני הרחובות, כאשר עצר בראון במכוניתו ותקע את מבטיו בפנסי התנועה האדומים כשהוא מצפה לראותם הופכים ירוק, למען יוכל להמשיך את דרכו – פנה למאיר היושב על ידו:

– מה היד, כואבת?

– כמובן…

– תנוח שבועים או שלושה ואחר כך –

– אחר־כך – התאזר מאיר ושסעו – אשאר בעל מום!…

– ידידי, אסונות מתרחשים…

– נכון, אבל ישנם אסונות שאפשר להמנע מהם בהחלט!

בראון רטן לו משהו מתחת לשפמו והריץ שוב את המכונית כשהוא מפלס לה דרך בזריזות רבה בין המכוניות הרצות ומשתקשקות כזרם מים אדירים, כנחשול המזנק קדימה. הוא שתק רגעים מספּר֚, כמבקש לשקול במוחו יפה את המלים אשר הוא אומר להגיד לפועלו שנפגע. קשה היה לו לפתוח בשיחה אך הוא החליט להביא את הענין לידי גמר עוד היום. הוא העיף מבט חטוף בפני פועלו וכאשר הבחין והכיר שהמתיחות הקודמת רפתה, הזעם ניטל מהם, והבעת פניו היא רצינית אך שקטה יותר, היאט את מהלכה של המכונית, והיפנה אליו את פניו:

– מיסטר ברגמן, רוצה אני להגיד לך כמה דברים בענין התאונה שאונתה לך, אולי באשמתי…

מאיר שתק.

– תסלח לי שאני פותח דוקא עכשיו בענין זה, אבל הרי מכיר אתה אותי בתור אדם מעשי, איש הביזנס שהנמוסים היתרים והמליצות הנאות הם למשא עליו. אוהב אני לגשת לענין ישר ולא בעקיפין. כפי שאני מבין הן לא תעבור בשתיקה ותתבע אותי לדין, לא כך?

מאיר השיב לו בקול מהסס במקצת:

– יתכן…

– ובכן, רוצה אני למנוע אותך מצעד זה לטובתך.

– לא תוכל! יש לי עדים…

בראון גחך בערמומיות:

– רק לא להתרגז, ידידי. טרם גמרתי את דברי. לא אכחיש שאשמתי אינה מוטלת בספק… הזנחתי את הדבר והיה עלי לתקן את השולחן. ברם, אדם טרוד אני ועשיתי משגה. את הנעשה אין להשיב. אך רוצה אני כעת להסביר לך כמה דברים. אתה בודאי שתתבע אותי לדין. תתקשר עם איזה עורך־דין אשר ינהל בשמך את התביעה. שופט יפסוק כמה שיפסוק, ועליך יהיה לשלשל לכיסו של עורך־הדין החצי מהפצויים שתקבל ממני… בודאי ידוע לך כי כך נוהגים אצלנו באמריקה?

– יודע אני.

– ובכן, ידידי, יש לי בקשה אליך ואתה תבין שהצדק אתי. שונא אני תכלית שנאה את עורכי הדין הנבלים, הפוחזים, אשר בלי לנקוף אצבע קטנה הם זוכים תמיד בסכומים עצומים; כסבור אני שאתה צריך לקבל את הפצויים המגיעים לך בהחלט, זכאי אתה לכך, אולם להפריש את החצי מהם לעורך־דין לא כדאי כלל וכלל!…

בראון הציץ בפני מאיר, לראות עד כמה משפּיעים עליו דבריו, והחל לשקול בדעתו את הסכום שעליו לנקוב. חושש היה שמא יפריז, או שמא יפחית ונמצאת תכניתו מקופחת. לבסוף המשיך:

– חושב אני כי עליך לשים לב להצעתי; עלינו להתפשר בדרך־שלום, בלי להפיל סנט אחד לכיסו של האורח הבלתי קרוא… אני מוכן – בלי לעמוד על המקח – לפצות אותך בסכום של אלף דולר, ולהבטיח לך גם להבא את עבודתך ב“שאפ” שלי… עליך לדעת כי אם תעמוד בריב איתי לא אוכל להעסיקך, ולהשיג עבודה במקום אחר יקשה עליך…

מאיר נפתע ונרעש. לא פלל לשמוע מפיו של בראון הצעה מפורשת כזו בסכום של אלף דולר! הסכום שהוצע לו היה בו כדי לפתור את השאלה החמורה שנתלבט בה בזמן האחרון… בלי להרהר הרבה ולשקול את הדבר יפה בדעתו, מוכן היה להביע לבראון את הסכמתו גמורה לסדור הענין בשלום ולקבל את ההצעה. אבל הוא לא ידע איך להגיד לו זאת ושתק. נבוך היה ודחה את תשובתו. בראון העיף בו מבט חודר וכסבור היה שתכניתו נתקפחה… שתיקתו של פועלו לא נראתו לו, והוא פתח שנית:

– אכן, יהודי עקשן אתה! הריני חוזר ואומר ומתרה בך כי תעשה שטות גדולה אם לא תשמע בקולי; תחמיץ הזדמנות נאה שאינה חוזרת… ברם, רוצה אני להיות נדיב־לב ביותר ולעשות עוד ויתור קטן, כי בעצם צר לי באמת על המקרה שאירע, ואני מוסיף לך עוד מאתים דולר וחסל!

מאיר היה מרוצה בהחלט. אך הוא התאמץ שלא להבליט לבראון את חדוותו הכמוסה והשיב לו בקול רפה, כמאונס, בלי להביט לעברו:

– טוב. איני רוצה לריב.

– אולרייט! ידעתי שלא נריב!

בראון מיהר להטות את המכונית לרחוב צדדי שהתנועה לא התגעשה בו ביותר והתעכב על־יד המדרכה. באדישות מעושה הוציא מכיס מעילו את פנקס השיקים שלו, פתחו, הניחו על ברכיו והחל שורט עליו בעט נובע, בכתב מגושם וגס, ספרות ומלים. כאשר גמר לרשום ולהדגיש יפה את הסכום – מלאכה שכבר היתה שגורה בידו – תלש את השיק והגישו למאיר באדיבות רבה:

– פּליז, מיסטר ברגמן!

מאיר הושיט את ידו ובקבלו את השיק השיב בלשונו, אף הוא מתוך נמוס:

– טהאנק יוּ סר!

– נוור־מיינד! עשיתי את חובתי ותו לא, – ופתאום, כנזכר בדבר, הושיט למאיר פנקס שני ומסר לו גם את עטו – תואיל לרשום מלים אחדות.

– לשם מה? – תמה מאיר והניע את ידו הפצועה כי הכאב החל להציק לו.

בראון לא השגיח בכך והוסיף:

– כך, לשם פורמליות, אוהב אני שכל הענינים שלי יעשו בסדר הדרוש. תרשום שורות אחדות בלשון זו: (הוא אחד בידו וזרזו) “אני החתום מטה מיסטר מאיר ברגמן, מאַשר בזה שקבלתי מאת מיסטר מוריס בראון את הסך 1.200 דולר בתורת פצויים חלף האצבע שנקטעה בשעת העבודה. אני מודיע בזה, כי אין לי למיסטר בראון כל טענות או תביעות אחרות איזו שהן, בקש עם התאונה הנ”ל".

כאשר גמר מאיר לכתוב את האישור המבוקש, קצת מתוך התאמצות, כי ידו הפצועה הכאיבה לו מאד, פנה אליו בראון:

– כך. בסדר. עכשיו תואיל לרשום את התאריך ולחתום את שמך.

מאיר חתם. פניו הביעו עייפות רבה. הענין היה לו לזרא.

בראון הצית אש בסיגרה הכבויה ותפש בהגה:

– ועכשיו הבה ונסע!

הזיז את מכוניתו ממקומה, הכניסה שוב לרחוב הסואן ונצטרף למסע המכוניות הבלתי פוסק. מאיר עצם את עיניו מתוך חולשה והחל מתנמנם. בראון אשר ישב על ידו הסיק לו מסקנה אחרונה: “סבורני שהרוחתי בעסק־ביש זה לא פחות מאַלפּים דולר”… גורלו של פועלו שוב לא העסיק אותו. שעת צהרים הגיעה. חש רעב. בדמיונו הצטיירה דמותה הנאה של המלצרית הצהבהבת ב“מסעדה הכחולה” שבזכותה היה סועד שם.


 

ד

בצעדים כושלים, מזיע, מחום ומחולשה, עלה מאיר במדרגות המובילות לחדרו. את מעילו הטיל על הכסא, הוציא מתוך כיסו את השיק שקבל מאת מיסטר בראון, ישב על דופן מטתו והתפרקד עליה בזהירות, שלא להכאיב לידו הפצועה. ניגב את פניו המזיעים בכנף הסדין, והרים את השיק נגד עיניו, הסתכל בו יפה, באותיות ובספרות המשחירות בטור אחד, ושפתיו הפטירו חרש, מתוך ליאות, בלי כל כוונה: אלף ומאתים דולר.

ראשו היה כבד עליו והתנומה החלה תוקפת אותו. הוא צם את עיניו וידו האוחזת בשיק צנחה ברפיון לצדו. כשחזר ופקח את עיניו שלטה בחדר אפלה גמורה. המיית הכרך שעלתה מן הרחוב החזירה אותו אל המציאות, הרוחשת שם למטה כרגיל, וזכרונו החל מאחה במוחו את פרטי היום שחלף. נפשו נעכרה עליו בהצטייר לפניו מעשה מכירת האצבע הקטועה.

הוא גם בהשענו על ידו הימנית, חלף אלכסונית את החדר ולחץ על כפתור החשמל שהיה קבוע על־יד הדלת. האור הציף את החדר, ועיני מאיר נתקלו בשיק הירקרק שהוטל על גבי הרצפה. הוא גחן להרימו מתוך גניחה קלה, הסתכל שנית בפירוט הסכום המקנה לו את האפשרות להעביר אליו לבסוף את בני ביתו, שאלה שכה התלבט בה ושנפתרה לפתע בהיסח־הדעת ובאורח כה מוזר. יחד עם רגש השמחה על אפשרות בלתי־צפויה זו, עיוה חיוך עגום את פניו, ובחשבו על מה שאירע, עמד והסיק לו מתוך מנוד־ראש מסקנה אחרונה: ערכה של אצבע במדינה זו – כך וכך; ערכה של יד – ודאי כך וכך; ערכה של רגל – ודאי כך וכך, ואילו ערכו של האדם אשר נשמה בקרבו, בעיני כותב השיק, בעיני זה החולש על גורלם של מאות כמוהו – אפס גמור!

2:


  1. 1  ↩

  2. 1  ↩

המלצות קוראים
תגיות