רקע
יוסף אריכא
נעלים

כשאחזו חבלי־הלידה את אמו יולדתו של מנדל וגניחותיה פרצו למקוטעין והתלבטו בחשכת החדר הצר, נתעוררו הילדים וגעו בבכי. אימה סתומה ירדה עליהם והעכירה את רוחם. האב התעורר אף הוא, מבוהל ומבולבל במקצת כי שנתו ערבה עליו. במהרו להעלות אור ניגף בקצהו של השלחן, נתקל בכסא, הפכוֹ והגדיל על ידי כך את המהומה והמבוכה שהשתלטה לפתע בחצות במעונו. לאור עששית שזכוכיתה מפויחת, סדוקה וחבושה פיסת־נייר שהצהיבה מן האש, עמד זליג הנגר ונעץ עינים רגזניות בזוגתו המתהפכת בציריה; הוא התגרד בגבחתו מבלי לדעת מה לעשות. ברם, עד שהוא עומד אובד־עצות ומהרהר, ועל הסף הופיעה חותנתו שחרגה מן הקיטון הסמוך, כשהיא מתקנת את השביס שעל ראשה לכסות על שערות־השֵׂיבה הפרועות; היא התפרצפה לעומתו בעוית־זעם והמטירה עליו:

– גולם חדל־אישים שכמותך! מה אתה עומד ומסתכל בה כתרנגול בבני־אדם? אל המיַלדת זילברשטיין חושה!

ותוך כדי רגע הפכה את פניה לעבר שלושת נכדיה הקטנים שישבו צפופים במטה אחת, מבוהלים עדיין ומיבבים חרש, ומפתחי פיה חסר־השנים התמלטה נזיפתה: ואתם – אף הגה בל אשמע מפיכם!

גערותיה של חותנתו העמידו מיד את זליג על מצב הדברים. הוא הזדרז להתלבש, גחן תחת המטה, משש והוציא את נעליו הבלות, המשומשות, נעלן ופרץ לתוך הרחוב. בחוץ קדמוהו חשכה דחוסה שרבצה על הגגות ודֶלֶף בלתי־פוסק. רחובות־העיירה הפכו גֵבים־גבים, שלוליות ורפש. משראה זליג כי לשוא יתחכם לדלוג מגבשושית לאבן מדומה, כדי למצוא מעבָר נקי, הפקיר לבסוף את רגליו והחל בוסס באמצע הרחוב, בתוך הבוץ כלאחר יאוש. הוא התנהל בכבדות נגד הרוח שנשבה בחזקה, בידרה את כנפות מעילו והרטיטה את גוו מקור; מי־רפש צוננים חדרו בעד קרעי נעליו המרופטות שעם כל פסיעה השמיעו מעין פכפוך חרישי, ובמוחו חלפה הדאגה המעסיקה אותו מיום שנשא אשה: לעולם אין ידו משגת לקנות נעלים. גזירה נגזרה עליו, על אשתו ובניו, שיתהלכו יחפים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ודאי באשמת מזלו הקבצני. הגשם גבר והצליף אלכסונית בפניו, הוא עבר את ככר השוק, עלה על הגשר התוחם בין משכנות־היהודים לאלה של הנכרים, וקול נביחת כלבו של הכומר, נביחה צרודה וזעפנית, הטילה בו אימה ושילחה בו צמרמורת. הפחד מפני שדים ורוחות – פחד קדום שנחרת בלבו מימי הילדות – חרג מתוך חביון ההכרה והפעים את לבבו ברהיטות יתירה. הוא הפך את פניו לאחוריו לראות אם אין מישהו דולק אחריו. את עיניו תלה בפנס היחידי שקרץ מעבר התחנה, ורשף־אור זה שהוצת בידי אדם השיבה לו את רוחו. הוא החיש את צעדיו, עבר נטול־נשימה את הגשר ובטחונו חזר אליו לגמרי כאשר החל מתדפק על תריס חדרה של המילדת, להבהילה משנתה.

המילדת זילברשטיין נספחה אליו בלי רצון. היא פסעה על ידוו ורטנה בלי־הרף על הקבצנים המעמידים ולָדות שלא לצורך, ועל שהפלונית שלו הואילה לכרוע ללדת דוקא בליל־סגריר כזה. את הפנס שלקחה אתה מביתה מסרה לידו, שלחה אותו בראש להאיר לה את הדרך ונשתתקה לבסוף. כאשר נכנסו הביתה חרדה לקראתה החותנת:

– הזדרזי פן תאחרי חלילה!

המילדת הרוטנת לא נזדרזה. דלופה מגשם עמדה באמצע החדר, משכה והוציאה במתינות את ידיה הצחורות מתוך הכסיות, ותוך כדי מעשה לא שכחה להטיף מוסר לאשה המתהפכת בציריה על נפלה שוב בפח. אחר סקרה במבט זעום וחטוף את החדר ונגשה לטפל במתינות באשה הגונחת.

במשך שעה ארוכה היו כל בני־הבית עצורי־נשימה, עד שלבסוף בשרה אותם המילדת באדישות גמורה, כאילו דברה על ענין־של־מה־בכך:

– בן,

ונפלה ההברה בחדר כאבן לתוך באר ריקה. צריחותיו הפולחות של הרך הנולד צרמו את האזנים והרגיזו משום־מה בעיקר את החותנת ששילחה דברי־ריטון עוקצים בחתנה אשר ישב על כרעי המטה משמים ואובד־עצות, אין־אונים לגמרי תחת לחץ דלותו, חותנתו, אשתו וילדיו. שלושת הקטנים התכנסו תחת השמיכה הבלה שמשכו אותה מעל לראשיהם, ובתוך האפלולית, בחמימות, נלחצו זה לזה מתוך צביטות ולחישות־גיל:

– אח קטן…

מזלו של מנדל – שהיה הצעיר בחבורת אחיו שקדמוהו – איתרע לגמרי, באשר בן־זקונים היה והוטל עליו להשתמש בבגדי אחיו ששוב לא הלמו את מדתם. אבל משהגיעו בגדים אלה לידי מנדל, לא היו אלא בלואי סחבות. ונעלים – חדשות לא ראה מימיו וישנות לא זכה לקבל: אחיו השתמשו בהן עד גמירא, דרסון, רטשון, רפטון, תקנו אותן טלאי על גבי טלאי, וחזרו ותקנו אותן עד שלא היתה להן כל תקנה.

מנדל גדל יחף. נער כחוש, שחור־עינים וחיור. טוב היה לו בקיץ, כשהתרוצץ ברגליו היחפות והמרופשות בחוצות העיירה, משתכשך בשלוליות, ודוהר לו בככר־השוק אחרי חשוק של חבית הרץ ומתגלגל לפניו. רעב היה הנער לעתים קרובות, אך הוא למד להשיר אגסים ותפוחים מעצי גני־הנוצרים ולשבור בהם את רעבונו; לפעמים היה מצטרף לאחד מחבריו הנועזים ביותר ושניהם היו מתגנבים לתחום האכרים, פושטים על שדותיהם וגונבים תפוחי אדמה שהיו צולים אותם אחר־כך על המגרש שמאחורי בית־המדרש. אך רע ומר היה לו בחורף. הוא נאלץ לשבת כלוא בבית, להתקוטט עם אחיו ולספוג מהלומות מידי אביו הקפדן ומר־הנפש. לפעמים היה מנדל גולש מן התנור החם, מגיש את פניו החיורים נטולי־הדם לזגוגית המצויצת בציצי־כפור, משיב עליה בהבל־פיו החם עד שנתבהרה טבעת־זכוכית שקופה כגודל העין; אז היה מנדל מציץ לרחוב המושלג, ועיניו נצמדות בקנאה לילדי השכנים האמידים, ההולכים לבטח דרכם בנעלים שחורות וחדשות ומחליקים על פני הקרח. נפשו של מנדל התעטפה מצער וראש מאוייו היה אז: נעלים. כחולם היה עומד שעה ארוכה ליד החלון ועם דמדומים, בחלוף מזחלת ברחוב, וצלילי פעמוניה נרעפים לתוך הכחלת הקרושה, היו כיסופים עזים צובטים את לבו הרך, ובחזרו לתנור היה דמיונו מוליכו שבי אחרי אוצרות גנוזים ביערות, אוצרות ששמע עליהם פעם בשעת־רצון מפי סבתא, ואחרי הגמדים השומרים עליהם מתוך צפיה לאביונים מוכי־גורל ולו – למנדל!

ערב אחד התעורר מנדל משנתו ולאזניו הגיעו קולות מצחקים. הוא קרב בשקט לחלון ולנוגה הסהר ראה אחדים מחבריו כשהם משתובבים, מטילים זה בזה כדורי־שלג. מחליקים על הקרח וטוב להם בחיק הכפור. עיניו נהו אחרי בריל גוץ המתקדם גחון על פני גוש שלג המתקפל וגדל והולך, והוא מכריז מתוך ניקוש שנים:

– הב–ב–בה ונ–ק–קים ג–ולם!

תקפו את מנדל קנאה ורצון להתחבר אליהם. הוא נגש בחשאי למטת אביו, גחן והוציא בשקט את מגפיו הגדולים, הכניס לתוכם את רגליו הדקות והתחמק חרש בנשימה עצורה החוצה.

כאשר חזר הביתה – והוא קופא מקור ומשולהב כאחד – המתין לו האב, שהרגיש בהעדרו, וכבדו בסטירת־לחי מצלצלת.

בטבורה של ככר־השוק הסתובבה קרוּסֶלה שהעיפה את נערי העיירה ובנותיה על גבי סוסוני־עץ חומים וצהובים, אשר צבעם דהה ונתקלף. משולהבים, בעינים מבריקות, חלפו האכרים בסחרחורת לקול נגינות מפוחית שהפריח מתוכה גבר חסון ועליז, אשר קרץ בשעת מעשה בעיניו החומדות לריבת־כפר בריאה, לבושת צבעונין, שהצטחקה והסמיקה אגב פיצוח גרעינים.

עמד מנדל והסתכל מתוך קנאה במאושרים העולים בגאוה על הסוסונים כפרשים שׂשׂים אלי קרב. שעה ארוכה עמד מבלי לזוז ממקומו. הוא קיוה כי הנה יתרחש איזה נס, ובעל המפוחית יפנה אליו פתאום, יקרוץ עין ערמומית ויפליט: “עלֵה בחור ורכב!” אך מאומה לא קרה והוא נאלץ לסור משם וללכת לראות בקרקס הנודד אשר מעל ליריעות אהלו הופיע לפעמים מוקיון לבוש כתונת פסים ומעוטר פיפים כשהוא נישא לראוה על גבי מוט, ראשו למטה ורגליו למעלה.

במשך כל היום התרוצץ מנדל ממקום למקום לראות בפלאי היריד שהציפו את העיירה, ואם כי הפרוטה לא היתה מצויה כלל בכיסו, מצא לו ענין לענות בכמה וכמה דברים הנקנים בראִיה בלבד. מכנסיו שקצותיהם נתרפטו לגמרי השתלשלו על רגליו היחפות, כותנתו המסואבת והפרומה, עיניו הבוערות, שיוו לו דמות פוחז שידו בכל, העלול להזיק, והוא נטרד ממקום למקום. ככר־השוק המתה ושקקה כנחיל־דבורים. אהלים גדושי סחורות שונות, סוכות־רוכלים, עגלות וסוסים המטילים את גלליהם, אכרים כבדי־משקל ומגושמים שריח עטרן נודף מהם, אכרות משולהבות, יהודים זריזים לבושי־שחורים, תגרנים, אומנים, צוענים מובילי־דובים, ושאר מיני בריות וגונבי־כיס שהשריץ היריד לרוב ושלהב אותם – בין כל אלה נדחק מנדל, ועיניו השחורות הבריקו למראה השפע והעושר לא־מזה שירדו לעיירה בן־לילה. רבים היו הדברים שחמדו עיניו של הנער. היו שם מעילים משובחים, פרוות־כבשים מקושטות גדילים כחולים ואדומים, חליפות ונעלים… הוא נעכב ליד אוהל אחד אשר על כלונסאות מיוחדים לכך שננעצו באדמה נתלו לראוָה זוגות מגפים ונעלים שריח־עור טרי נדף מהם וגרה את נחיריו. עמד מנדל והסתכל בנעלים החדשות התפורות לפי מדות רגליהם של כמה וכמה בני־אדם. מבטי עיניו עברו ממגף לנעל וחזרו חלילה. הוא עמד וממקומו לא מש. הקנאה בערה בו למראה אכרים מגושמים הנגשים בבטחה אל המוכר, נוטלים, הופכים וממששים בידיהם את הסחורה, מודדים, נועלים, עומדים על המקח ומסתלקים לבסוף כשהנעלים משחירות תחת בית־השחי.

אז חמד מנדל והשתוקק לנעלים חדשות כאשר לא נכסף עוד לכך מימיו! הרעיון שנצנץ במוחו לא הפחידו כלל. “הן כה רבות ואני יחף”… ועם דמדומים, בשעה שאחד השכּוֹרים חולל מהומה בשוק, התחכך הנער בשולי יריעת הסוכה בעינים נפחדות ומזרות מבוכה; הוא פנה כה וכה, בצע בזריזות את זממו והסתלק מן המקום בלב פועם.

הביתה פרץ והכריז חגיגית:

– זוג נעלים!

הוא נופף אותן לאור העששית, לעיני אביו ובני־הבית. האב פסע לקראתו פסיעה אחת בפנים זעומים:

– כיצד נזדמנו לידיך, בחור־חמד שכמותך?

– מצאתין במעלה הרחוב. נתקלתי בהן בלכתי הביתה. יתכן שאבדו לאחד מבאי־היריד.

דחופים התמלטו הדברים מפיו.

האב נטל את ה“מציאה” בידיו, בעין בוחנת הסתכל חליפות פעם בנעלים ופעם במנדל. היה זה רגע מחריד. חושש היה הנער שמא יתנפל עליו האב ויחלק לו מהלומות מבלי לשאול ולחקור. אך לשוא חרד הפעם. מראה הנעלים החדשות, הרכות ומבריקות, האצילו ארשת נוחה גם לקמטי פניו הקודרים של האב שהפליט חרש:

– נעלים משובחות…

מעמסה כבדה נגולה מעל לבו הלחוץ ש מנדל. הוא שאף לרוָחה. ברם, אותה שעה נתן האב את עיניו באחיו של מנדל הקשיש ממנו, ואמר לו במתינות:

– הבה, בחור, ונראה אם הולמות הן את רגליך.

מנדל נדהם:

– אבל שלי הן!

האב ענה לו יבשות:

– לא שלך הן.

מפיו של מנדל התמלטה זעקת־יאוש:

– אבל הן אני מצאתין! – (אותו רגע האמין באמונה שלמה שהוא מצאן ובדמיונו גם ראה את המקום במעלה הרחוב וכיצד גחן להרימן…)

האב לא שעה אליו והחל מתיר את השרוכים. מנדל החויר והושיט את זרועו לתפוס בנעלים. בעיניו נצנץ החרון. אולם האב דחה באצבעותיו הגרומות־פשוקות את זרועו של בנו והסביר לו בפשטות:

– נעלים אלו נחוצות לאחיך. בשבילך אשיג ישנות.

–איני רוצה בכך! – צוח מנדל ותפס בחזקה בנעלים – לא אתן!

– לא תתן?…

בעיני אביו נתלקח שביב מבשר רע. הוא הרים את ידו וחבט בה על פני הנער. מאפו של מנדל פרץ קילוח־דם שזנק על כותנתו, אך הוא לא הרפה מן הנעלים וסנטרו רעד מתוך יבבה. למראה הדם נתכעס האב, כי הוא נתכון בעצם ל“מכה יבשה”. בתנועת יד תקיפה ונמרצה משך והוציא את הנעלים מידי הנער.

אז קם מנדל ובחמתו קלל את אביו…

כשחרד האב לקראתו, לשמע הקללה שנפלטה מפי בנו, מהר מנדל לברוח החוצה כשהוא מתיפח, לבו דאוב ומוחו לוהט מחרון אין־אונים, יאוש ומפח־נפש. אותו לילה לא חזר הביתה ללון. הוא נרדם באורותו של איצי בעל־עגלה על גבי חבית חציר, ובחלומו ראה זוגות־נעלים מתהלכים קוממיות בככר־השוק, דולגים מעל לשלוליות המבריקות לעין השמש, והוא מנדל רץ לפניהם, מפזז ומכרכר ומכריז בשמחה: הנה הנעלים! פנו דרך!

כאשר מלאו למנדל י“ג שנה הפתיע אותו אביו בפעם הראשונה בחייו, ויומים לפני חגיגת ה”בר־מצוה" שלו, הלך וקנה לו נעלים חדשות, רגילות אמנם, מעור פשוט, ללא ברק ורוך מיוחדים, אבל חדשות. לשמחתו של מנדל לא היה גבול. הוא נעל אותן ופסע כמי שכפאו שד; הסוליות נקשו על גבי הרצפה והוא התאמץ להעלים מעיני בני־הבית את החיוך שפרכס בו ועמד לפרוץ ולהנהיר את פניו.

אותו שבוע, ביום חם, כתום הקיץ, יצא לחבריו ורגליו מתנהלות בכבדות ובחשיבות יתירה בגלל הנעלים החדשות. הנערים סקרוהו קצרות, בלי לחלק לו ולנעליו הפשוטות תשומת־לב מיוחדת כי דרכם אצה להם. הם נחפזו לרחוץ בנהר. מנדל נספח אליהם וכעבור שעה קלה עמדו על שפת הנהר, מוכנים לקפוץ ולטבול במימיו הצוננים. אך בריל גוץ, הוא־הוא שהיה מעוכריו הפעם. בריל עמד והכריז:

חברה! הרי כאן שלולית! בואו ונתרחץ על־יד הטחנה!

נעתרו לו הנערים. בקולו של בריל גוף שמעו תמיד, כי פוחז היה הנער, חרוץ ותקיף בדעתו. לסרבנים היה תוקע את אגרופו הקפוץ בפניהם ותמיד היתה ידו על העליונה. הלכו הנערים למקום הרחוק במקצת מישוב של יהודים, התפשטו וקפצו המימה. והיה המקום טוב באמת ונעים לרחיצה ולשחיה. השתובבו הנערים, התבדחו והראו את כוחם בתעלולים שונים. האילנות שעל שפת הנהר, כרי הדשא, השדות המצהיבים, גלגל הטחנה המסתובב במורד הנהר ליד הסֶכֶר והמים המפנקים – כל אלה הרחיבו את דעתם של הנערים והביאום לידי התפעלות קולנית. עוד אלה מתעלסים ופורקים לרגע עול רבי, מרותו של אב קפדן,– וחלוקי־אבנים החלו עפים מעל לראשיהם, חולפים בשכשוך על פני אדות המים בלוית זמר־גדופים מבשֵׂר רע.

בריל גוץ היה הראשון שקריאת “אויה!” התמלטה מפיו; משפתו השסועה שתת הדם. כאשר הרימו הנערים את ראשיהם ראו לפניהם שלשה פרחי “שקצים” הרצים לאורך הנהר, מיַדים בהם אבנים בחימה ומתקלסים בשפת־לעג. לא נראה להם לנערים כל פתח־הצלה אלא לקום ולהשיב מלחמה. ודוקא בריל גוץ הפצוע הוא שהלהיבם לכך. הנערים לבשו עוז, יצא מן המים תחת מטר אבנים והשתערו על השקצים אשר הופתעו למראה אומץ לבם של היהודונים והחלו בורחים. בשעת מנוסתם חלפו על פני ערמת הבגדים שהשאירו המתרחצים על החוף, התכופפו תו כדי ריצה ושלחו את ידיהם בביזה. חטפו מכל הבא ביד.

כאשר הגיע מנדל לערמה חרד ונבהל, כי לבו נבא לו רע, חשכו עיניו: נעל אחת נשדדה והיתה לשלל. השניה התגוללה הפוכה על צדה, מעופרת ומיותמת. דמעות עמדו בעיניו של מנדל והוא חזר יחף, אָבל וחפוי־ראש ובידו הנעל האחת. בהגיעו הביתה קם האב, ולשמע האסון שקרה למנדל, עמד וסטר לו סטירות־לחי שהתיזו ניצוצות מעיניו. פרשת הנעלים היתה תמיד כרוכה בסטירות לחי.

אין כל ספק שלמנדל־גולם (תואר שנערי החדר כבדוהו בו) היו כמה וכמה דאגות שהטרידוהו והעסיקו לא מעט את הויתו העלובה תחת קורת בית אביו הקפדן והקבצן. הבגדים שלבש היו תמיד קרועים־בלואים: תמיד הציקהו הרעב ורק לעתים רחוקות אכל לשובע. ברם, כל הדאגות האלה היו טפלות לגבי הדאגה העיקרית: נעלים. כסבור היה מנדל שאיש נטול־נעלים משוּל למת, לחדל־אישים שאין מתחשבים בו ומבטלים אותו. לעתים היה אביו קונה לו נעלים משומשות, כי לא השיגה ידו לרכוש חדשות. גם לאחר שהגיע מנדל לבגרות ולמד אצל אביו את מלאכת הנגרות, התהלך על־פי־רוב בטל מעבודה בעיירה המתנונת בדלותה כשהוא מטלטל את גופו הגרמי והכחוש, ועיניו השחורות עדיין מזדהרות מקנאה בראותו נעלים מצוחצחות המקשטות רגלי אחרים. הוא הרגיש עצמו מושפל ומדוכא והעצב אכלוֹ במסתרים.

והנה התחולל משהו בעולם הגדול. השמועה הנוראה עשתה לה כנפים, הגיעה גם לעיירה והילכה אימים: מלחמה! ובעוד יהודי־העיירה מדיינים זה עם זה בבית־המדרש, מתפלפלים, מנחשים ומנבאים עתידות. – ופקודת הגיוס הגיעה.

בין המגויסים היה גם מנדל. הוא לא פחד ולא נסה להשתמט או להטיל מום בגופו כמעשה אחרים. אדרבא, בסתר נפשו קננה תקוה סתומה כי הנה דוקא עכשיו יתחילו חייו הוא. וביום צאת המגויסים בדרכם לרכבת אשר תסיע אותם למרחקי רוסיה, להתאמן בקסרקטין, הלך מנדל בראש ותמה על הנשים המלוות אותם בקולות תאניה ומספד. אותה שעה גדל ערכו בעיניו, ופרחחים שהיו מתקלסים בו ומקנטרים אותו, הקדימו אותו בפסיעה אחת, הציצו במראהו ביראת הכבוד ולחשו זה לזה: מנדל חיָל!

ומנדל חייך. המלים ערבו לאזניו. אף הוא ישלח הביתה להוריו צלום, בו יראוהו ניצב עמידה זקופה, לבוש סגין, חבוש כובע עגול, אלכסונית, מעשה בחור כהלכה! ראה פעם מנדל צלום בנו של בן החזן, חייל ותיק, ודמותו הצטיירה יפה בזכרונו.

הוריו נשרכו אחריו מורדי־ראש, שחוחים כאשמים, ומנדל ראה והכיר לפתע כי אכן קפצה הזקנה אליהם. אמו החזיקה בידה חבילת־צידה שהכינה לו לדרך ובה תרנגולת צלויה וחַלה. טעם הבשר הצלוי, הטעם המשוער, מלא את פיו ריר, ובלכתו החליט כי עוד הערב, בקרון, ימלא את כרסו במעדנים אלה שימים רבים לא באו אל פיו. השאר הפך טפל. כי רעב היה מנדל־גולם ללחם, לבגד, לנעל.

בקסרקטין הבנויים לבֵנים אדומות והנמשכים טורים־טורים מחוץ לעיר, קבלו את פני הטירונים בפקודות מנסרות, הוראות משונות, וטפחו בפניהם סיסמאות על משמעת וגבורה. מובן, שכל הפקודות חלו גם על מנדל; ברם, כשפנו אליו היו מזכירים לו שהוא “יהודי נוכל”. לא את הכל הבין מנדל, כי הלשון הרוסית לא היתה נהירה לו ביותר, אך את פירוש שתי המלים ידע יפה.

עוד באותו יום הכניסו אותם לאולם גדול ורחב־ידים, קראו אותם אחד־אחד בשמותיהם וחלקו להם מַדי־צבא שלמים וגם נעלים. נעלים פשוטות אבל שלמות וחזקות, מסומרות ומפורזלות. מנדל שמח עליהן מאד כי נעליו שהביא אתו היו מרופטות למדי. הוא לבש את מדי־הצבא הפשוטים, נעל את הנעלים אשר ניקושן בלבד יוצק עוז לתוך הדם, והוא התהלך קוממיות, כמרגיש בערכו, מוצק ועשוי לבלי־חת.

בערב, בשכבוֹ על גבי הדרגש ונוחר בהנאה, התגנב אחד מן החיילים הותיקים מאגף־הקסרקטין הסמוך לזה של הטירונים, והחליף את נעליו הישנות באלו של מנדל. היטב חרה הדבר למנדל כאשר גילה את דבר השערוריה בבוקר, אך אין־אונים היה לבוא בריב, וגם לא ידע במי עליו לחשוד. הוא נשך את שפתיו בשניו ושתק. שתק מתוך פחד. כעבור שעה, בשעת המִפקד ובדיקת החיילים על ידי שר־המאה, נגש אליו הלה, נעץ בו מבט שוטם ופתח בחיתוך־דיבור ארסי וקשה:

– ואתה, יהודוני, קבלת אתמול נעלים?

– אני… אני… – החל מגמגם ומתאמץ לחבר מלים בשפת המדינה כדי להוכיח את צִדקתו, אך הוא שוּסע על ידי שר־המאה בבוז:

– מובן שקבלת, יהודי נוכל שכמותך, וכבר הספקת למכרן, הא?!

מנדל עמד נדהם, נבוך, ועיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה נפחדת שנפלה בפח; וכשהרים שר־המאה את ידו, עצם מנדל את עיניו והמתין לסטירה. מזל הנעלים לא הרפה ממנו, ותמיד היה בעוכריו, בכל אשר פנה.

משהובא מנדל יחד עם שאר חבריו החיילים לחזית, הטילו אותם לתוך חפירה טחובה ומעופשת, ובאזניהם הרעימו תותחי־האויב, ופצצות האוירונים זעזעו את חלל האויר בשריקות ובקולות־נפץ מחרידים. על מנדל הוטל לשכב על־יד מבוא החפירה, מוגן תחת מחסה של שקי־אדמה, ולירות מרוֹבה.

וכך היה מנדל שוכב לו בחפירה שבחזית גליציה ימים רצופים על גחונו, מציץ בעיניו לגדרות קוצי־הברזל ומשלח את כדוריו לקראת האויב הבלתי־נראה אך משמיע את קולו בנפוץ מחריש־אזנים, מהדהד איומות בתותחיו ומבשר מות. בלילות נשתלהבו שולי הרקיע מאש הבערות ואורות הזרקורים היו פולחים את העלטה ובולשים אחרי פלוגות חיילים כדי להראות למכונות־היריה להיכן עליהן לכוון את לועותיהן. הרוסים נאלצו לסגת אחור ולהתבצר בחפירות אחרות שהכינו להם בעורף.

באותם הימים ראה מנדל איך המות קוצר את קצירו. ברם, בלהות שדה־הקטל לא הפחידו אותו ביותר, כי האימות שבאו דחופות בזו אחר זו, אחת איומה מחברתה, הסיחו את דעתו מעצם המות, וטובים היו גם חיי־רגע כל עוד ניתנו במתנה. ימים ולילות היה בין הנסוגים, בדרכים לא־סלולות, בבצות ויערות; הוא שרך את רגליו הבצקות עשרות פרסאות בתוך נעלים שבלו ונתרפטו לגמרי. חדשות לא קבל. לילה אחד גברה התקפת האויב. מבול של אש ניתך בלי־הרף על־פני החפירות. שברי פצצות מעוקמים ומחוספסים חדרו לתוכן ומחצו, רטשו ופגעו פצעי־מות בחיילים רעבים, עצבניים ומוכי־כִּנים.

בחצות השתרר שקט לשעה קלה, ואחד החילים, בחור יהודי מפונק ועדין, יצא את החפירה לעשות את צרכיו. הוא התרחק מרחק של פסיעות מספר ולא שקד להתכופף מיד עם צאתו. מכונת־יריה שדרדרה מצד מחנה השונא תקעה בו אחד מכדוריה. החייל נאנק וצנח בגבו על קוצי־הברזל. מנדל ששכב על־יד מבוא החפירה ושמע את גניחותיו החליט מיד לחוש לעזרתו. בחור טוב היה אותו חייל מסכִּן ורחמיו של מנדל נכמרו עליו. הוא יצא בזחילה על ארבע לעבר הפצוע. כשהגיע אליו והחל ממשש בדפקו ובפניו ועמל להורידו מעל המשוכה, מצא שגופו היה חמים עדיין אך את נפשו כבר נפח. צער צבט את לבו של מנדל למראה מותו הפתאומי של אותו חייל מפונק, מות זה דכא את מנדל. הוא עמד לחזור לחפירה אך אותו רגע נצנץ רעיון מוזר במקצת במוחו. רגליו של חברו המת היו נעולות נעלים טובות, נעלים שקנה במיטב כספו באחת מעיירות גליציה. מנדל הזדרז ועמד לחלצן מרגליו של החלל. הוא התכופף בלב מתפעם, ובידים רועדות התחיל מתיר את השרוכים.

כשהיו כבר הנעלים בידיו פתח האויב שוב באש־תותחים חזקה. הכדורים התנפצו, שרקו, חבטו בעצים, בקרקע, ושילחו אימה בלב החיילים המעונים וזעזעו את עצביהם המתוחים. משול היה האויב לסוס הנוחר לו נחירות מספר ומוכן שוב לסבלו. ומעשה שטן: כאשר עמד מנדל להכנס לתוך החפירה, חבט כדור תותח על־ידו בקרקע ונתפוצץ.

כשוך הרעש אחזו בו ידי חיילים והכניסוהו פנימה לתוך החפירה. לאור הנר בדקו ומצאו שגופו דומה לבשר בהמה שפשטו ממנה אורה: שתי רגליו היו קטועות וכפות ידיו הקמוצות החזיקו בנעלים שלמות…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!