רקע
יוסף אריכא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

האניה הענקית “אימפריס”, נלחצה לכל אורכו של הרציף כתנין רב-מידות. האנשים אשר שקקו על ידה והתרוצצו טרודים, נראו כחגבים אשר נתכנסו לחול לכרכר מסביב לחית-פלאים אגדית. נוסעים למאות נהרו ונדחקו, כשאחריהם נישרכים ונושמים בכבדות הסבלים עמוסי המזוודות. על המעקה מסביב עמדו גחונים מאות הנוסעים, אשר כבר תפשו להם את מקומותיהם בתאים, ועלו להביט מתוך סקרנות במתרחש למטה, או שצעקו ונפנפו בזרעותיהם למכירים וקרובים, אשר באו להיפרד מהם.

כאשר סידר מיכאל את חפציו בתאו, נזדרז והאיץ במלוויו לעלות לסיפון. “כאן מחניק” – אמר. אך בעצם חושש היה, שמא תבוא דורוטי ולא תמצא אותו באניה ענקית זו, שאפשר בנקל לתעות במסדרונותיה כמו במבוך. מיכאל הקשיב בקושי לדברי המשוחחים אתו, אם כי חייך אליהם מתוך אדיבות וחיבה; נתון היה כולו בהרהוריו על דורוטי, שאיחרה לבוא והדבר ציער אותו מאד. כעבור שהות-מה והיא לא הופיעה, היתה נפשו מרה עליו ביותר, ופניו קדרו. דמות אחת בין הנוסעים העולים, שדמתה במקצת לדורוטי, הרטיטה את לבו ומוכן היה לרוץ לקראתה. משעמד על טעותו, כבש את עיניו בקרקע: “לא עמדה בדיבורה”…

– תסלחו לי רגע – פנה מיכאל לידידיו – עלי לרדת לתאי לקחת דבר-מה.

חושש היה שמא ירדה דורוטי לחפשו בתוך תאו. הוא גלש למטה, לאולם, חלף בפרוזדור הארוך, נתקל בזקן קפדן, שנזף בו על מרוצתו, אך הוא לא השגיח בו ונחפז לדלת תאו. איש לא חיכה לו. התא היה ריק ועל גבי מזודותיו הבהיקו כסוף פסוק התויות הכחולות: “יפו ויא פורט-סעיד”.

– לכל הרוחות – קרא – לא באה וחסל!

הוא התאמץ להשתחרר מהרהוריו עליה ולא הצליח. האכזבה היתה מרה מכפי שיוכל להפיגה על ידי השבעה הגיונית קרה; דיכדוכו גבר וצר היה לו, צר על שלא באה הנערה להיפרד ממנו; צר היה לו על שלא יוכל לראות בפעם האחרונה את פניה הצחים, הקורנים באור פנימי, גנוז.

הוא חזר ועלה למעלה. מלויו החביבים, שניטפלו אליו, היו עליו למשא באותם רגעים, ובוחר היה להשאר לבדו, לשקוע באין מפריע באכזבתו ולהתמכר להרהוריו הנוגים, הכוססים אותו. עצבני היה, ומפעם לפעם נתרטטו שרירי לחייו ועפעפי עיניו מתוך מתיחות, שלא הלמה כלל את גילו הצע­­­­­יר. עיניו השחורות הביטו ניכחו ופניו חיוורים היו. כל פנייה או תנועה יתירה הרגיזה אותו עד כדי לעורר את כעסו.

בן עשרים ושש היה מיכאל בעמדו להפליג לארץ מטרתו, לחזור למולדתו, לאחר שסיים את חוק למודו, והוא עייף ועצבני. בעיות קיום ולמוד בתנאים של מתח ובהילות מתמדת מסכו לתוך נפשו אי-שקט ועצבנות שהרסו במקצת את בריאותו; הפגישות האחרונות עוד הוסיפו הרס על הרס, וזקוק היה מיכאל למנוחה גמורה, כדי שיוכל להתגבר, להבריא ולהעמיס על גבו מחדש את עול החיים. את כל מיבטחו שׂם בארצו אשר אליה נשא את נפשו, כהיחפז חיה פצועה למאורתה. הוא ביקש לנוח בדרכו באניה, ושם – חפשי מעולו של העבר הזעוף, נתון רק בתוך עולמו הוא, עובד ומכוון את לבו ונפשו לחיים החדשים המתרקמים שם, מקווה היה לשוב לאיתנו ולחזק את עצביו המתוחים, כאותו מלח החוזר ודורך את חבלי הפרשים עם חלוף הסופה המשתוללת. הנערה – אשר עליה הירהר ברגעים האחרונים לפני ההפלגה – לא הופיעה. בינתיים עבר אחד המשרתים, מכריז ומודיע:

עוד עשרה רגעים מפליגה האניה!

כאשר נשאר לבדו, תפש לו מקום על יד המעקה. הרציף מוּאר כולו באור חשמל, המה מהמוני אנשים, אשר באו ללוות ולהיפרד מאת הנוסעים. בעיקר התהוללה קבוצת תיירים, אשר יצאה לסיור בחופי הים התיכון. הם הפכו את ענין הנסיעה להתפרצות חגיגית, הפריחו זה לזה קונפטי וסרטי נייר-צבעונין; קריאות הפרידה שלהם, קריאות שמחה ועליצות, פלחו את חלל האויר והחרישו את האזנים; צעקנות אמריקאית מובהקת היתה טבועה באנשים האלה, וחדוות החיים ביצבצה מכל תנועותיהם. כגורל בפני עצמו, גוף אשר דאגותיו מרובות ודאי פי-עשרה מאלה המפליגים לשם תענוג, עמד יהודי אחד, גבוה ובעל זקן שחור, קלסתר גזעי, אשר נמנה על קבוצת העולים ארצה; הוא גחן על פני המעקה, כאשר הכיר את אחיו, אשר עמד עדיין למטה, קרא אליו בקול:

– לייבוש! מ’האט מיך אפגינארט!…*1

חייך מיכאל לעצמו במרירות: “גם אותי רימו”…

עדיין מהרהר היה בדורוטי. למטה עמדו מלוויו, שניפנפו אליו בידיהם, ואילו הוא עמד כשקוע במשהו רחוק מזה, אם כי החזיר להם בנענוע זרועו, מהרהר היה באותה נערה אשר טרדה אותו באופן כל כך אכזרי ומכזיב.

האניה השמיעה את המיית צפירתה הצרודה, בנהמת חיה קובלת ומחרידה. לאיטה זזה, ניתקה מן החוף, כשהיא חותרת בכבדות לתוך מימי ההודסון. הנוסעים שעל גבי הסיפון וקרוביהם על הרציף עמדו הפעם דוממים יותר, מציצים בפני הוודאות המפרידה, כשהם ממשיכים להניע בזרועותיהם ולנופף בממחטות הלבנות, אשר לאור החשמל דמו לסיעות יונים ממריאות.

משנתרחקה האניה מן הרציף, העיף מיכאל מבט אחרון לעבר מקרצפי-השחקים שבמנהטן, אשר נראו כגושים מגובבים ושיאיהם מוארים על ידי תאורה מרהיבת-עין; הם הבהיקו ונראו כפולחים את חלל השחור הרובץ עליהם מסביב; נהדר, מושך את העין ומרהיב ביפעתו, הזדקר בנין ה“אמפייר סטייט בילדינג”, אשר לאורך קומותיו העליונות נסתמנו קוי-אור אדומים ושיאו המואר דמה למגדלור עוטה הוד.

– גוד בּיי, ניו-יורק… – לחשו שפתיו – גוד-ביי…

הפעם לא הביט באדישות לעבר הכרך האדיר הזה. הפרידה לא העיקה עליו ביותר, אך משהו זע בלבו, כאשר החלה האניה מתרחקת. לא ידע מיכאל, אם גרם לכך הסבל, שעבר עליו במקום הזה, או שהיה גלום בהרגשה זו קצת מן הגעגועים המתעוררים כרגיל למקום, אשר אליו קשור האדם בכמה וכמה זכרונות מדאיבים ומרנינים כאחד.

שעה ארוכה עמד על גבי הסיפון. האניה חתכה את קרום הדממה, שהקריש עליה הנהר, עד שנחלצה לבסוף מזרועות חופיו המנצנצים וחרגה לתוך זעף האוקינוס האטלנטי. הנחשולים החלו מתדפקים אל דפנותיה, וגם האניה הענקית החלה חגה ונעה. רוח פברואר צוננת נשבה והרטיטה את גוו. מיכאל מהר לרדת לתוך תאו, העלה את אור החשמל, צנח עייף במקצת על דרגשו והליט את פניו בכפות ידיו. הרהוריו הטילוהו שוב, אחורנית, לאותה נערה – – –

 

ב

לפני שנה ניתקל בה. הוא עמד לסיים אז את חוק למודיו כמהנדס, והיה את נפשו לחזור מיד, לאחר הסיום, לארץ-ישראל, אלא שמצבו בשנתיים האחרונות היה דחוק ביותר והוצאות הנסיעה טרם היו בידו. אחיו – פרדסן וסוחר כאחד – אשר תמך בו לראשונה ביד נדיבה, נסתבך לבסוף בעניני קרקע שריח ספסרות נדף מהם; הלהיטות אחרי הון מתוך קפיצת-הדרך היתה בעוכריו והוא נכשל. לפתע מצא את עצמו מוקף נושים… פרטים אלה נודעו למיכאל מתוך מכתב שקיבל מבת אחיו. מכתב זה שימש לו כהודעה שאין לו על מי לסמוך להבא אלא על כוחותיו הוא. מיכאל הטיל את עצמו מיד לתוך זרועות הכרך, על מנת למצוא עבודה כל שהיא – ולאו דוקא מקצועית – שתאפשר לו לסיים את למודיו וגם לחשוך*2 את הכסף הדרוש להוצאות הדרך בחזרה.

חלפו עליו שנתיים קשות תוך עבודה מאומצת ושקידה על למודיו. הוא נאלץ לכלוא בחובו את געגועיו העזים לאותה ארץ קטנה שטופת שמש, השוכנת לחוף הים התיכון, לבני משפחה, ריעים, נוף הארץ, ולשאר הפרטים הקטנים המתרחשים על רקע המאבקים והמהווים את ריקמת המולדת שבנפש; הוא נאלץ לעצור ולרסן את דמיונו החורג לקראת מעשיו להבא כמהנדס במולדת, שכל צעד ושעל בה משוועים ליד בונה. הוא ניתנסה בעבודות קשות ומרות, ולבסוף, כאשר נזדמנה לו עבודה ב"שאפּ', לא הקפיד על טיבה והחל צובר את הכסף הדרוש לו להוצאות הנסיעה.

וכאן, בשאפ, הכיר את מיסטר בראון – ה“בוס”, אחד מאותם “סלף מייד מַן” שחמקו ועברו דרך כל שבעת מדרורי הגיהנום שבכרך זה, למדו את תורת החיים, עלו לגדולה, והפכו את החיים גיהנום לאחרים… שאפ זה שימש למיכאל שלב נוסף ומועיל מאד לפני צאתו לדרכו החדשה, ואם כי הביט על חייו כאן כעל מעבר, לא הסיח את לבו ודעתו גם מהפרטים שהיוו את המצב הסוציאלי של השאפ ואנשיו. המקום היה לו לזרא לבסוף, ועל אף מצוקתו יתכן שהיה בועט בו בבוס זה ובמשטרו המחפיר, אלא שכאן הקרינה לו את פניה דורוטי, ופרט זה עיכב בעדו…

עסקיו של מיסטר בראון גאו ופרצו. הוא הרחיב את השאפ, הכניס שורה של מכונות נוספות, קיבל פועלות, גזרים, והחל מנצח על העבודה מבוקר עד ערב, כשהחיגר, עוזרו, מתרוצץ על ידו ושניהם צווחים, נוזפים ומאיימים גם בפטורין. בראון הפיץ יפה את תוצרתו וצבר הון; בהארלם – רובע הכושים – פתח חנויות לממכר בגדים, ושלח לשם את החליפות הגרועות ביותר, הפגומות, אלו שערכן מך לגבי בעלי-טעם. בראון סמך על הכושי שאינו בררן ביותר והמשלם את המחיר הנקוב בלי לעמוד על המקח ועל הפגם…

התרומות והנדבות שבראון החל לחלק ביד נדיבה הוכיחו כי אכן הצליח בעסקיו. מיכאל למד לדעת את הפרטים האלה מתוך המכתבים שהכתיב לו בראון באידית. עתים ביקש ממנו לכתוב אי-אלה מכתבים עברית. בראון שהיה בוּר גמור אהב להתערב בעניני העדה ברובע שבו גר, ולא נח ולא שקט עד שנבחר לפרזידנט בבית-הכנסת ובידיו רוכזו כל העניינים, אם כי הדבר עלה לו בסכומים ניכרים. רוצה היה בראון שידובר בו, ששמו יתנוסס על דפי העתונים בשעת מגבית או אספה חשובה, לפיכך התענין במוסדות צבור ובמפעלי צדקה המשווים כבוד למטפלים בהם.

הבריות, מכיון ששמעו שמו של נדבן חדש, החלו מתדפקים על פיתחו, ומריצים אליו מכתבים לעשרות. את המכתבים הכתובים אנגלית פענחה לו מזכירתו, ואילו המכתבים שנכתבו אידית או עברית (כי הבריות שפנו אליו לא העלו על דעתם שיש להם ענין עם בוּר) הביאוהו תמיד במבוכה וזקוק היה לחסדי מישהו, בעיקר אם הכתב היה נפתל ולא ברור ביותר.

כאשר החל מיכאל עובד בשאפ ולבראון נודע שהבחור יודע פרק בעברית, ניצנץ רעיון במוחו כי אפשר לנצלו כמזכיר נוסף. יום אחד עבר על ידו, בשעה שהעבודה לא היתה דחופה ביותר, רמז לו ללכת אחריו, הכניסו לתוך תאו הקטן, הסמוך למשרדו, שקע בכורסת העור הגדולה כשהוא משכל רגל על רגל, והורה למיכאל שישב גם הוא על הכסא הסמוך. ישב מיכאל משתאה ומחריש. בראון חייך אליו (בפעם הראשונה) והצית אש בסיגריה והחל סח כעל ענין של מה-בכך:

– כפי שאתה רואה, ידידי הצעיר, הריני בדרך כלל אדם טרוד מאד. לא תמיד שעתי פנויה ואין לי אפשרות להיענות לכל דורשי במדה הנאותה. וכידוע לך מתדפקים רבים על דלתי ומשביתים את מנוחתי. זה רוצה תרומה למוסד פלוני, וזה רוצה בנדבה לישיבה אלמונית, למושב-זקנים, לתלמוד-תורה; ובאים גם סתם יהודים טובים, רבנים, מלמדים, בטלנים, רובם עניים מרודים, קבצנים, ואין להשיב, חלילה, את פניהם ריקם, כי – (רצה להתהדר בפני מיכאל ולהראות לו שגם הוא יודע פרק ב“אותיות קטנות”) – “יודע צדיק נפש בהמתו”, גם אני זקוק הייתי בימי עלומי למתנת בשר-ודם… בקצור, מבלבלים לי את המוח בעל-פה ובכתב ואין לי הסבלנות הדרושה לענות לכל אחד על מכתבו, כי אדם טרוד ומבולבל אני, כפי שעיניך רואות.

– כמובן, – נענה לו מיכאל מתוך אדיבות.

– ובכן, הרי בקשתי שטוחה לפניך, שתקדיש לי שעה או שתים ביום ותערוך לי בכתב את התשובות הדרושות, כי אם עלי לענות בעצמי הריני דוחה את התשובות, וסופי לא להיענות כלל, וכדי בזיון!

מאותו יום ואילך היה מיכאל רגיל להיכנס לתאו של מיסטר בראון ולהקשיב להכתבותיו המשעממות, התפילות, אך שמח היה לעשות את העבודה הזאת, כי לעתים קרובות היה מזדמן במחיצתה של מיס דורותי ווייט, מזכירתו של בראון, שעבדה במשרד, מעבר למחיצה.

דורוטי קסמה לו בכל הליכותיה ששפעו נועם וחן. הוא התחקה אחריה במבטי עיניו, וארב לכל תנועותיה; הוא הסתכל בה בגנבה וחמדה בלבו כאשר לא חמד אשה מימיו. לתקתוק מכונת הכתיבה שלה, שפיזרה את אותיותיה על גבי צחור הנייר בקצב רהיט, הקשיב כמו למנגינת פלאים. מיכאל הסתכל בה מתוך כיסופי גבר ראשוניים, בה ובשמלותיה הנאות 0שהחליפה תכופות, ואשר נועדו להבליט את חמודות גווה הענוג, הרך.

בכל יום שלישי לשבוע הופיעה דורוטי וחלפה בין שורות הפועלים והפועלות. כשהיא נושאת על גבי מגש עץ קטן את המשכורות הנתונות במעטפות קטנות שעל גבן נרשמו הסכומים בעצם כתב ידה הדק, האלכסוני. היא לא הכריזה את שמות האנשים, כי בשאפ ניתן לכל פועל מספר, וכך נהגה בחלפה:

– מספר 10!

פועל קשיש זוקף את עיניו ומושיט את ידו.

– מספר 13!

נערה חיוורת שעיניה שחורות כפחם מושיטה את ידה.

– מספר 19!

גַזָר כפוף מיישר את גבו ומושיט את ידו השעירה.

– מספר 50!

ראש קירח מתנשא מעל ערימת הארג.

וכך האלה, הלאה. בעיני מיסטר בראון התקיימו מיספרים, בלי לדעת שבכל אחד מהם גלומה נפש חיה, שמאוויים לה משלה, כסופים, כשלונות וחדוות. רק אחדים מפועליו הכיר בראון וידע את שמותיהם, ואילו השאר – דיים אם מצאו חן בעיניו בעבודה…

דורוטי עמדה מיד על טיבו של מיכאל. היו בו קוים אציליים שהיפלו אותו מן השאר ושיוו לו הכרת-ערך. מתוך כמה שיחות חטופות למדה משהו על עברו וכיבדה את שאיפותיו. כאשר עברה על ידו בשעת חלוקת המשכורות, היתה פונה אליו בבת-צחוק קלה ומטעימה:

– הרי שלך לפניך.

הפלייה זו רצופת תשומת-לב ללא נקיבת מספרו, הריצה את דמו בעורקיו ברהיטות יתרה, והוא היה מתרגש קמעה. הוא הביט אחריה בחלפה הלאה בין השולחנות בתוך רעש העבודה ואבק השאפ, עד שנעלמה מעיניו ונבלעה במשרד. מיכאל היה משתדל לעבוד במצב שיוכל להשקיף אליה מבעד לאשנב הפתוח, הקרוע במחיצת המשרד, ולראותה לפחות ראייה חטופה.

אך היא הגיחה בו וביחסו המיוחד אליה, ונוהגת היתה להצטחק אליו בחביבות יתירה, כשפניה הצחים מוארים לפתע כמו מתוך אור גנוז, פנימי. אך בדרך-כלל התפלא מיכאל לראות את הרצינות הנסוכה על פניה; בעבודה, או בהימצאה לבדה, שוקעת היתה בשתיקה קודרת ומתכנסת בתוך עצמה כעמלה לפתור משהו מסובך וטורד מאד.

התבונן בה מיכאל תכופות ולמד להכיר את כל שרטוטי פניה ואת ההבעות הדקות ביותר שהיו משתנות לפי הלך רוחה, אך מעודו לא ראה אותה משוחררת לגמרי מאותה עצבות קלה שדבקה בה, ושהיתה ניכרת מאד; מעודו לא ראה אותה צוחקת בקול רם, או מצטהלת כאחת מבנות מינה וגילה הצעיר. לפלא היה הדבר בעיניו. משהו הרעיד את לבו, כאילו גורלה, גורל כמוס מעיניו, מתאכזר לה וגורם אכזבות. ועצבון זה שהיה נסוך על פני נערה זו, עוד הגדיל את חינה בעיניו. הוא ערג עליה, ובתאו של מיסטר בראון נזדמנו לכמה שיחות שהביאו גם לידי שתי פגישות, קצרות אמנם, אך נעימות.

העבודה בשאפ התנהלה כסידרה, כלומר, מתוך מתיחות רבה ומאומצת. במשך הזמן למד מיכאל לדעת את אימת הקללה הרובצת בעיקר על פועלי שאפ המוצצת מהם את לשדם ומתישה את כוחם. עצוב היה להסתכל בפועלות שישבו כפופות על יד מכונות התפירה כשהן מתאמצות מאד להוציא את מיכסת יומן, שלא לפגר ושלא תופחת משכורתן העלובה. עתים היתה אחת מהן מתעלפת מתוך חולשה וחום, או שמחט היתה פולחת לפתע את אצבעה של השניה, וזעקה נוקבת ומחרידה, מרעידה את חלל השאפ הדחוס, המחניק, ומפסיקה לרגע את המיית המכונות המטרטרות, המסתובבות בלי הרף ומושכות אחריהן את החוּטים מן הסלילים והפקעות הנתונים מעל לראשי הפועלות, על גבי מדפים מיוחדים; ענן סמיך מרושת של חוטים הדומה להאפיל עליהן ועל גורלן.

צר היה למיכאל לראות מה דלות ועלובות הן פועלות השאפ, ומה עצוב אורח חייהן; נשים שמנת גורלן היא עבודה קשה, והמשכורת הזעומה מוצאת בעיקר על גרבי משי, שמלות ותמרוקים, כדי למצוא חן בעיני גבר ולהיפטר ממארת השאפ. אך לא כולן זוכות לכך. רק יחידות, היפות והנועזות ביותר, היודעות למשוך את לבב הבחורים, מופיעות לפעמים כשפניהן נוהרות ועל אצבען מתנוססת טבעת הארוסין המעולפת יהלום! בצער רב היה מיכאל מסתכל ורואה היאך הנערות עטות מיד על המאושרה, מסתכלות בה בקנאה עזה, בודקות את הטבעת לראות אם אינה מזויפת, חלילה, מעריכות את שווייה, ושואלות על פרטים ופרטי-פרטים, ענין ההופך לשיחת היום ולקנאה קשה המלבּה מאוויים כמוסים שאינם ניתנים להתגשם על נקלה…

לא אחת מהן נשאה את עיניה להסתכל במיכאל ולחמדו בלב; לא אחת מהן היתה מתעכבת בגללו בחוץ וממתינה מתוך תקווה שמא יתרחש נס ומיכאל יציע את שירותו ללוותה הביתה… לא אחת התייפתה לעיניו מתוך כרכורי-חן מבטיחים.

הפועלות דיברו אליו מעט, כי חששו פן ינוחש משהו מהרהורי הלב לזולת; משהו מן הנכסף מאד, כי מיכאל מצא חן בעיניהן “עד לשגעון”. הוא קסם להן בהתנהגותו האדיבה, ברצינותו ובמראהו הנאה. בדמותו של מיכאל ראו הנשים את הבעל היפה לעתיד, המסור לאם ולילד… אך הוא לא שׂם את לבו אליהן כדרכו של גבר, ובשעות הפנאי התחקה אחרי דורוטי, או שהיה שקוע בהרהורים על נושאים שמחוץ לתחומי השאפ הקודר. ברם, לא עברו ימים מועטים והאינטואיציה החזקה של הנערות בשטח זה גילתה להן את פשר אדישותו כלפיהן; הן עמדו על כך בלי שמישהו ירמוז להן או יגלה את אזנן; הבינו הבחורות מתוך מרירות ספוגת אכזבה שאין בכוחן למשוך את לבו, כי נושא הוא את נפשו לדורוטי החביבה, הנעלה מהן, כי על כן נאה היא, משכלת, וזקופה היא מהלכת ונושמת אוירו של משרד המשרה בטחון ומקנה כוח שליטה.

 

ג

יום אחד נתקלקלה המעלית החשמלית היחידה אשר בבנין השאפּ, והפועלים נאלצו לעלות ולרדת עשר קומות, דרך מדרגות העץ אשר במבוא האחורי. היתה זו הליכה משעממת ומייגעת על גבי מדרגות רקובות מרוב מים, ואשר הזדעזעו מתוך חריקות בדרוך עליהן כף רגל. בפרוזדור עמד אויר מעופש, כי רק לעיתם רחוקות פתחו את הדלתות כדי לאוורר את המקום.

בערב, כאשר החלה ירידת הפועלים דרך המדרגות, יצאה דורוטי מהמשרד (נתעכבה לרגלי איזו עבודה דחופה) וקראה למיכאל:

– אם יש ברצונך להמתין לי כמה רגעים, נרד יחד, כי מפחדת אני.

– בחפץ לב. למענך הריני מוכן לחכות כל הלילה!

הוא נכנס אתה למשרד וישב להמתין לה. דורוטי המשיכה לתקתק במכונת הכתיבה, ומרוב חפזון שגתה והיה עליה להשתמש תכופות במחק. היא עבדה מתוך שיגרה, כשהיא לועסת גומי ומפנה מדי פעם את פניה המחייכים למיכאל:

– עוד מעט, יקירי.

כעבור חצי שעה גמרה את עבודתה. היא הטילה על גבי המכונה את צפוי העור, סידרה את המיסמכים, פתחה לרגע את ארנקה, הציצה בראי הצצה חטופה, היטיבה את שערותיה, הדקה את שמלתה מסביב לחולצה והזדקפה חיננית ומלבבת לפני מיכאל:

– מוּכנה, בוא ונלך.

פנו שניהם לעבר הדלת המובילה למדרגות והחלו יורדים. לעתים רחוקות השתמשו במדרגות עץ אלו אשר התפתלו עד לגובה של עשר קומות; הן היו מאובקות, רקובות, ולא בכל קומה האיר חשמל. על המדרגות ועל הכתלים זחלה אימת השממון, ורק מלמטה נישאו פעמי אנשים היורדים מקומות אחרות, והדי פסיעותיהם מלווים בדבורים קטועים, התפשטו עד הגיעם למעלה, כעולים ממיכרות אפלים ועמוקים.

דורוטי נלחצה למיכאל ושלבה את זרועה בזרועו:

– מה רב הפחד כאן!

– ובכן, טוב שהזמנת שומר לראשך.

– בודאי! אחרת לא הייתי יורדת ונשארת ללון במשרד.

– בכורסתו של מיסטר בראון, בחברת העכברים… – התלוצץ מיכאל.

הם הלכו וירדו בהעמידם בזהירות את רגליהם ממדרגה למדרגה, קרובים זה לזו והרגשה נעימה שוטפת את שניהם, הרגשה הממלאה את הנפש חמימות נכספת. דורוטי הסמיכה אליו את גופה הגמיש והנעים, את חמימות גילה הצעיר, והוא העניק לה מחוסנו ובטחונו הגברי. וכך ירדו בשקט שקועים בהרהורים חטופים. מיכאל הירהר באותו משפט שזרקה לו דורוטי בפניו, כאשר נפרד ממנה ערב אחד אחרי טיול על שפת ההדסון; הוא זכר מה מגוחך היה לאחר אותה הערה צודקת, הערה שהוקיעה את תמימותו היתירה, וכאן על המדרגות, בהיותם שניהם לבדם, נתוקים, כביכול, מעולם כולו, משאונו והמונו, תקפו הרצון להביע לה במקצת מחיבתו העמוקה אליה; לכפר בזה על משוגתו אז… לבו דפק בו ברהיטות יתירה, כאילו מעשה פשע עמד לבצע, ונשימתו כבדה עליו במקצת. כנראה שגם דורוטי צפתה למשהו, כי שתיקתה העידה על כך, שתיקה שהיה בה גם מן הסקרנות לראות כיצד יפול דבר…

ירדו עוד שתי קומות למטה, ולא היה בו האומץ הדרוש. לבסוף הגיעו לקומה שהיתה שרויה כולה באפלולית, בעלטה ממש. דורוטי נלחצה אליו כמפחדת מאד, ומיכאל התעכב לפתע, חיבקה יפה בזרועותיו ונשק לה נשיקה ראשונה וחטופה, נשיקה הבאה מתוך היסוס ורטט-מה; לאחר מכן הירפה ממנה לרגע כשהוא משהה עדיין את גופה בזרועותיו ולחש לה ברוך:

– דורוטי, חביבה…

היא הניחה את ראשה על חזהו כמתוך רפיון-רוח והכנעה. מיכאל לחצה שנית בחיבוק עז נובע מתוך בטחון, והמטיר על פניה, פיה, מצחה ועיניה, נשיקות לוהטות, סוערות. מימיו לא נשק לנערה כאשר נשק הפעם לדורוטי. הוא לא הירפה ממנה. חיבוקיו העזים כמעט שהפסיקו את נשימתה, היא התחננה אליו מתוך התחטאות בקול מקוטע, חרישי:

– לא–ט לך… הן תח–ניק אותי…

– לא… לחש לה – לא… אל תפחדי…

והוא נוסיף לחבקה ולנשקה כשהוא מטלטל אותה בזרועותיו, לבו התפעם בחזקה, אך בטחונו חזר אליו, לא היה לו כל ספק בדבר יחסה הטוב של דורוטי אליו. הם הלכו וירדו שניהם כשהם מתנודדים קצת כשכורים מעוצמת ההתרגשות שירדה עליהם. מפעם לפעם לא התאפק מיכאל והחל מגפפה ומנשקה שוב. הם ירדו חבוקים וצמודים מבלי לדבר. לא היה כל צורך בכך. שניהם עמדו לפרק את נטל רגשותיהם, והתנאים המיוחדים על המדרגות הלוטות בעלטה, נתוקים מעיר ואנשים, הועילה להם, והם צנחו על המדרגות לשקוע באוירת ההרגשה ההדדית שאפפה אותם. אך פתאום אירע משהו מתמיה ומבהיל. אשר הוסיף מיכאל לחבקה הניחה הנערה את ראשה על חזהו, ונאנחה אנחה עמוקה שהחרידה אותו:

– הה, ידידי הטוב!

– מה לך, יקירה?

היא שתקה כשהיא רועדת בזרועותיו.

– מה לך, חביבתי? – קרא מיכאל ולפת את ראשה בשתי כפות ידיו.

העביר מיכאל את כף ידו על פניה הרטובים וחרדה עברתהו:

– את בוכה?…

היא רטטה תחת מגעו.

– מה לך?

התייפחה דורוטי כשהיא נלחצת אליו, כמחפשת לה מפלט, מחסה.

עצבנות היסטרית זו הבהילה את מיכאל והרעישה את נפשו. מכיר היה את דורוטי כנערה פיקחית, נבונה מיושבת בדעתה, ולא תיאר לו, אף לא פילל, שיחסו הנרגש יוכל להשפיע עליה במידה כזו; הן יכלה לדחותו על נקלה ולהניאו, לוּא לא חפצה בכך, בחיבוקיו ובנשיקותיו… הוא החל משדלה ומפייסה בדברים רכים מתוך אכזבה מדאיבה:

– הן תסלחי לי, דורוטי, לוּא ידעתי כי התנהגותי תפגע בך, לא הייתי מעז בכלל… סלחי לי, יקירה, הלא?

– לא, לא! – מחתה דורוטי בתוקף כשהיא מתייפחת עדיין וקולה רוטט – חלילה לי להאשימך ואתה טוב וחביב כמקודם. (היא נלחצה אליו ונשקה לו כרוצה להוכיח לו מיש שלא אשמתו היא) אבל כל כך רע לי כל כך צר לי…

– היא נאנקה בקול וביכייה הלך וגבר.

– אבל מה לך, חביבה, מה לך?

הוא העביר את כף ידו בלטיפה על ראשה, לחצה אל לבו והשתדל לשכך את המיית בכייה ולהרגיעה. הוא הבין שמשהו מעכיר שוב את רוחה ומסב לה עקת-נפש שקשה לה להשתחרר ממנה; הוא הבין שזקוקה היא לניחומים מעודדים, ויתכן, שמאד רצתה להסיח את לבה לפניו, אך לא היה לה העוז הדרוש לכך. הוא שתק שהות-מה כשהוא מחבקה, מגפפה ומלטפה עד שנרגעה במקצת. היא נאנחה כאילו קפאה בזרועותיו.

– מה קרה לך?

– היה עלי לבכות קצת. מעין פורקן ממועקה.

– את מעלימה משהו. רצוני לדעת מה גרם לכך?

היא שתקה כשוקלת את הדבר בדעתה והשיבה לו חרש:

– גרם לכך משהו עצוב; משהו שהרס את חיי ומסך בי רעל התוסס ואוכל אותי; לא תוכל לתאר לך, ידידי, מה פשר התוגה המעיקה עלי; מה פשר העצב שכבר שאלת עליו פעמים מספר… לוּא נוגעתי במחלת השיכחה; לוּא יכולתי לטשטש ולעקור מזכרוני מה שעבר עלי, ולהתחיל את חיי מחדש, כי אז הייתי מאושרת! אך דומני שאין לי מפלט; דומני שלעולם לא אחלץ מחרצובות המועקה הזאת… אוהבים אותי ומתייחסים אלי יפה, רואים בי נערה מעולה, כליל השלמות! אך אני איני יכולה להתגבר ולעקור מתוך לבי את זכרונות המארה שאררה את חיי והשאירה בי רישום בּל-ימחה…

היא הפסיקה לדבר. גל צער שטפה והתייפחותה סחפה אותה מחדש.

נרעש מיכאל לשמע דבריה אשר היו לו כחידה סתומה. הוא החל מרגיעה ומדבר על לבה:

– אבל דורוטי, אולי את מאשימה את עצמך על לא דבר? אולי את מפריזה בהגדרת אותו ענין שאת מדברת עליו? יתכן כי לוּא שמעתי מפיך את פישרו הנכון של אותו מאורע המעכיר את רוחך, כי אז צחקתי לך ולדאגותיך! ומה-בכך אם נכשלת ביחסיך עם גבר, זה או אחר, או משהו בדומה לזה? כך הם החיים ומקריהם, ואם קריאתם גברה עליך ואת מצאת בכך חן ועונג, מיהו שיבוא להאשימך ולתת בך דופי?…

– אה, לא ידידיי, לא זהו הדבר המעכיר את רוחי… לא זה…

– אלא מה?

– לא אוכל לגלות לך את הדבר…

– למה? – חנן מיכאל את קולו – גלי לפני את צפונות לבך. שמא אוכל לעזור לך.

– אל תפציר בי. לוּא ידעת מהו הדבר המעיק עלי כי אז לא עמדת במחיצתי והיית משאיר אותי כאן, לבדי, על המדרגות…

– אל תדברי שטויות!

– קום ונלך.

– אבל, דורוטי, ספרי לי.

– לא אוכל.

הוא חיבק אותה והתחנן לפניה. קצת מתוך סקרנות, אך לאמיתו של דבר, משום שאהב את הנערה והיה ברצונו לעזור לה ולהקל עליה; לפרק ממנה את עוצבה ויגונה המסתורי. הוא הבין שבעצמה לא תוכל להיחלץ מהמצב הנפשי העכור והמיוחד, בו היא נתונה לרגלי איזה מאורע מעציב שהשאיר עליה רישום מדאיב ומדכא. רוצה היה בכל נפשו ומאודו לעזור לה, אך היא סרבה לגלות:

– לא אוכל…

– אבל, דורוטי החביבה, כנראה שאין את מכירה אותי עדיין, ואין את מאמינה שתמצאי בי את ידידך הטוב ביותר והמוכן בכנות לעזור לך ככל אשר תמצא ידי! האין את סבורה שצערך יהא גם צערי? האין את סבורה, שבשתפי את עצמי בתוגתך, בגורלך, אוכל לעזור לך?…

– לא, ידידי הטוב, מאמינה אני בכוונותיך הטובות, הנובעות מתוך רצון ישר וביחסך אלי, אך בטוחתני כי לא תוכל לעמוד בפני מארת העובדה המעציבה הרובצת עלי ללא כיפורים; לא תוכל לראות, לא תוכל… את פניך תסב ממני בשאט ותברח!

– לא, דורוטי, את טועה…

הו העתיר נשיקות על עיניה ופניה כשהוא מחבקה ולוחצה אל לוח לבו בכל עוז, ובכל חום אהבתו אליה; רוצה היה להוכיח לה מה יקרה היא לו, ושאין לה להטיל ספר בכנות נפשו, בכוונתו הטובה, שיכולה היא לבטוח בישרו, בלי היסוס, ולגלות לפניו בלי חשש את תעלומת נפשה.

אך היא כבשה את פניה בכתפו:

– אל תפציר בי לגלות את הדבר דוקא עכשיו. אולי יבוא היום שאספר לך, אך בטוחה אני שתתאכזב ולא תוסיף ראות את פני…

– שוב את פותחת בשטויות! רוצה אני לדעת אם תספרי לי?

– כאשר אמצא את השעה הנכונה לכך.

– טוב, לא אפציר בך ואמתין בסבלנות.

– ובכן, ידידי הצעיר, אל-נא נוסיף לדבר על זאת.

הם המשיכו לרדת שלובי-זרוע מעל המדרגות, ודומה היה שהם בילו בדרך זו לא שעה קצרה אלא תקופת חיים בעלת חוויות נפשיות עמוקות. הם יצאו שניהם כמו מתוך כור היתוך וצירוף. משהו מיגונה של דורוטי ניטל ממנה. כאשר יצאו לרחוב המואר והסואן, נבהל מיכאל לראות את פניה שחוורו והיו שטופי דמעות.

– פני רעים, לא כך?

היא חייכה אליו כאשה שחבלי הלידה הירפו ממנה לרגע קט.

– לא, חביבה, אלא שעליך לרחוץ פניך. צבע שפתיך נתמסמס במקצת.

– באשמתך, פוחז! – נזפה בו בחיוך קל, מאוּנס.

דורוטי העבירה את הממחטה על פניה ומיכאל הוליכה והכניסה למסעדה סמוכה. על-יד שולחן בקרן-זוית שבו ישבו שניהם על כוס קפה ושוחחו על עניינים של מה-בכך, מבקשים לטשטש את קדרות המאורע שהתרחש על המדרגות. דורוטי קבעה במיכאל, בשעה שהגיש לה ממבחר העוגות, מבטים שופעי חיבה עזה, אם כי היתה עדיין נבוכה ומבויישת במקצת, וקשה היה לה לשלוט ברוחה ולרסן את זעזועי נפשה. הדבר הדאיג את מיכאל והוא חרד לגורלה. משהו עצוב מאד היה כרוך בהוויתה של נערת-כרך זו, איזו שניות המביאה אותה לידי התייסרות עצמית.

 

ד

הם הוסיפו להיפגש, אך מאותו יום, בו נתגלתה לפניו בחולשתה על גבי המדרגות, הפכה רצינית, נתכנסה יותר בתוך עצמה, בעיקר בנוכחותו, כחלזון זה בתוך נרתיקו בנגוע בו גוף זר… היא היתה ממעטת בדיבורים ולבשה מעטה רשמיות. אותו “משהו” בחייה שהיה כמוס מעיניו של מיכאל, ושהעיק כנראה מאד על מצפונה של הנערה, והעיב את פניה, הדאיג אותו מאד; ודאגתו גברה בשעה שהבחין שהיא מתנכרת לו במקצת ומפנה עורף; היא חדלה להאיר את פניה אליו, כנראה, שלא לעודדו, והוא נעצב אל לבו. אכול ספקות היה מאוכזב, והגיעו הדברים לידי כך שנדמה היה לו כי דורוטי משתדלת להסב מבטיה ממנו.

באחד מימות השבוע כאשר יצאה דורוטי לחלק את המשכורת לפועלים וחלפה על ידו, החל לבו נוקפו, פניו נתלהטו והוא הושיט את ידו לקבל את המשכורת מתוך מבוכה ניכרת. הוא תפש בזרועה כמבקש לעכבה, להשהותה ל ידו, דורוטי נעצרה ולחשה בנזיפה:

– מה זה היה לך?

נעץ בה מיכאל מבט עגום:

– למה את רוגזת עלי?

– טיפשון חביב… אינני רוגזת עליך, אך מוטב שתפגש עם נערות טובות ממני. אני איני ראויה לכך. ונוסף לכל הרי בקרוב עומד אתה להפליג, ומוטב שלא תסתבך.

– דורוטי… מה פשר דבריך?

היא הסתכלה בו בחיוך רפה, ובו ברגע ראה מיכאל והכיר מה שופו פניה בזמן האחרון. מעיניה שפע העצב, ובמבטיה היו הרבה מן הרחמים העצורים, רחמים ספוגי אהבה. ידה שהחזיקה במגש רעדה. היא עמדה לפניו חיוורת וכנוטה לצנוח. לבסוף, לאחר שהבליגה, לחשה לו שוב בהדגשה רבת משמעות:

– כי איני ראויה לכך…

עצובה פנתה ממנו ועברה. הניחה אותו נדהם ונבוך. מיכאל לא ידע את נפשו. דבריה האחרונים שנאמרו מתוך רצינות ודאית ועצובה, שאין להרהר אחרי אמיתותם, הדהימו אותו. “מה קרה לה?” לא היה ספק שהנערה מעלימה ממנו איזה מעשה שנכשלה בו; הוא ידע זאת גם קודם, שיער זאת מדבריה ומרמזים בשעת שיחות שונות, אך הוא לא ייחס לכך כל חשיבות; לא מצא בה כל פגם או מיגרעת, כסבור היה שיידע להוכיח לה כי אך לשוא היא מדליחה את מצפונה; כי אך לשוא מחטטת היא בנפשה וגורמת לעצמה סבל מיותר. אלא שהיא השתמטה מלדבר אתו גלויות אחרי אותו ערב נרגש על המדרגות, והפעם הוסיפה להתרחק, מתוך החלטה מוצקה, כנראה.

קשה היה לו לעבוד. מבוכתו גדלה ולשוא נשא מפעם לפעם את עיניו להשקיף מבעד לאשנב לתוך המשרד, מתוך תקווה להתקל במבטיה. היא היתה עסוקה בעבודתה, או שדמתה להיות עסוקה, ולא פנתה אליו, אם כי בדרך-כלל הרגישה תמיד במבטיו והיתה גומלת לו חיוך שופע חן ולבביות.

לבסוף, עם גמר עבודת היום, עמד מיכאל למטה, לרגלי הבנין, והמתין לה. החליט לא לתת לה לעבור ולתבוע ממנה תשובה. כאשר יצאה וראתה שהוא מחכה לה, עשתה תנועה מהירה, כחרידה מפניו, והיה בדעתה לחמוק ולעבור הלאה. אך הוא ירט לה את הדרך:

– דורוטי!

היא התעכבה ועל פניה חלפו סמני מבוכה וחרדה למראהו הרציני:

– מה יש?

– למה את מענה אותי?

– אתה טועה. אני מענה את עצמי…

– לשם מה?

לא אוכל להסביר לך.

מיכאל קרב אליה, תפשה בזרועה ודיבר תחנונים. בעיניו התנוצצה התרגשות:

– דורוטי, הן בי את יכולה למצוא את ידידך אשר יוכל להקל עליך ככל האפשר. אותו סוד שאת מעלימה ממני, מוטב שתגלי אותו לי ונהיה שנינו שותפים למועקה המכבידה עליך…

– אתה תבוז לי…

– אני?

– כן. כל אחד יבוז לי…

קולה רעד ומיכאל ראה שאכן נמצאת היא במצוקת נפש חזקה. הוא גמר בנפשו לא להפציר בה כרגע ולדחות את הדבר להזדמנות יותר טובה, אך היא הפתיעה אותו כאשר פנתה אליו ואמרה לו נמרצות, מתוך עצבנות:

– אם באמת ידיד אתה לי, הריני רוצה כי תעזוב אותי לנפשי!

– אבל, דורוטי –

– טובת שנינו דורשת זאת.

– זוהי אכזריות מצדך…

– יתכן. אך לפי שעה מוטב שניפרד. אולי לבין זאת באחד הימים.

– אבל, דורוטי, הסיחי את דעתך מאותו חטא מדומה הרובץ עליך!

– לא אוכל להסיח את דעתי.

– לא נכון! עליך להחדיר לעצמך שוב את חדוות החיים הטבעית, ההולמת אותך, להיות שמחה ולא להרהר בשטויות! אותו ענין משונה המטריד אותך, מוטב שתעקרי אותו לגמרי מזכרונך, להשכיחו, ולהפנות את עצמך כלפי העתיד. לשכוח וחסל!

– עצב אשר סיבותיו נעוצות במאורע מחפיר שנמשך שנים אחדות, לא ימחה בן-רגע, ותוצאותיו של מאורע כזה משאירות את רישומן לנצח!

– הן לא מכרת את עצמך לעבדות, או – תסלחי לי – לזנות.

– אם לא לענין מגונה מזה…

–?… לא אבינך, דורוטי.

היא הציצה בו רצינית מאד ואמרה מתוך חיתוך-דיבור נמרץ שאין להרהר אחריו:

– ובכן, מוטב שתחדל להציק לי בשאלותיך שאין בהן כדי להרנין את רוחי ולעודדני. הן ביקשתיך כבר כמה פעמים, שלא לפציר בי לחזור לאותו ענין דאוב, ואתה תמיד בשלך; תמיד אתה חוזר לנגוע בשאלה זו במתכוון!

מיכאל חנן את קולו מתוך התרגזות:

– קשה לי לראות בהתנהגותך. אין אני רוצה לראותך תמיד עטופת יגון ומתאבלת על איזה מקרה בעבר אחרי מת. אם את נותנת בי אמון, עליך לשיח את דאגתך לפני; עליך לשתף אותי בעצבך, ולהסיח סוף-סוף את דעתך מאותו מקרה מוזר המדריך את מנוחתך!

דורוטי שקעה לרגע בהרהורים, הביטה לעבר התנועה המתגעשת ברחוב, ואחר הרימה את ראשה ואמרה לו מתונות, אך מתוך החלטה נמרצת:

– שמע-נא, יקירי, מוטב שניפרד באמת. הבה נעשה זאת בלי התרגשות יתירה, נגיד שלום זה לזו, ונתאמץ לשכוח את ידידותנו. כנראה שכך נגזר עלי, ואיני יכולה לתקן בכך כלום. ודע לך, יקירי, שאני עושה זאת אחרי שקול-דעת רב; עושה אני זאת לאחר שאין לי כל מוצא, לאחר שאיני רוצה לרמותך ולהציק לך בצרת נפשי. יודעת אני כי גרמתי לך הרבה סבל. היה בדעתי להשתמט מחברתך עוד קודם לכך, כדי למנוע את יחסך הטוב אלי. כי איני ראויה לכך.

– חידה את, דורוטי, ואת נוהגת בשגעון!

– יתכן כי יום אחד, כאשר לא אוכל לשאת יותר את בדידותי ואת מצוקת נפשי, ואתה עוד טרם תפליג, אבוא אליך כדי להתודות לפניך ולגלות לך צפונות לבי הדאוב, אך זה יהיה, ידידי, הנסיון האחרון…

– האומנם את נפרדת ממני?

– לצערי.

היא היתה נרגשת מאד; הרימה אליו את עיניה השופעות תוגה מהולה באהבה, הסתכלה במצחו הצח, בלוריתו, שחור עיניו, ולפתע לפתה בשתי כפות ידיה את ראשו של מיכאל, משכה אותו אליו, כמשוך אם את ילדה האהוב, נשקה לו בחום על מצחו, חזרה ונשקה לו לא בלי מבוכה על פיו, וקראה בקול רועד במקצת:

– גוד-ביי דארלינג!

ופנתה והלכה ממנו בצעדים מהירים.

נשאר מיכאל על עמדו נבוך ומבולבל. חשך עולמו בעדו. שוב הרעישה אותו הנערה בהתנהגותה המוזרה. הוא ראה ונוכח לדעת כי אמנם כורעת היא תחת נטל תוגתה המסתורית, ולהועיל לה לא יוכל. צר היה לו. מבטיו ערגו אחרי גופה התמיר עד שנעלמה ונבלעה בתוך התנועה הסוחפת. לאטו, בלי כל מחשבה מסויימת, החל פוסע באותו הכיוון, כמבקש לא לאבד אותה לגמרי, תוך תקווה קלושה שמא תחזור בה, שהרי לא יתכן סיום זה. כשמצא את עצמו בתוך המינהרה של תחנת התחתית, לחש לעצמו: “אלי, עזרני-נא לחלצה ממצוקת נפשה”.

דורוטי עמדה בדבורה. היתה חביבה מאד ביחסה למיכאל, אך השתדלה לא להיפגש אתו פגישות שריח של ידידות מחודשת נודף מהם… וכאשר הודיע לה מיכאל יום אחד על הפלגתו שתחול בקרוב, התרגשה והתנהגותה היתה לבבית, עטופת סודיות שעל פתרונה עמד רק אחר כך באניה. היא הבטיחה לבוא לאניה להיפרד ממנו ואכזבתו גדלה מאד כאשר לא מצא אותה בין מלויו.

 

ה

“לא עמדה בדיבורה” לחש מיכאל לעצמו. הוא פשט את מעילו, הסתכל בחלון העגול של תאו, הקשיב רגע לשקשוק המים, וניגש להתקין את עניבתו לפני הראי. בתנועה רפה העביר את המסרק על בלוריתו העבותה, הישהה רגע את מבטיו על קלסתר פניו החיור, ויצא למסדרון, בדרכו לאולם אשר מנגינת התזמורת כבר זנקה משם טרופת סופה ויצרים גועשים. הוא רצה להתבדר קצת ולהפיג את שעמומו, את מרירותו.

והנה התרחש הפלא.

מקרה שלא תיאר לו ולא פילל לאפשרותו. הרעיש את נפשו מרוב השתוממות. רגיל היה לראות לפעמים התגשמותו של מאורע דומה על בד הקולנוע, אך הנה זכה גם הוא באפתעה כזו בנוסח אמריקה: מעברו השני של האולם הלכה וקרבה לקראתו – כשהיא מחייכת ומפלסת לה דרך בין זוגות הרוקדים – דורוטי… לא היתה זאת כל אחיזת-עיניים; היא קרבה לקראתו כשחיוך-משובה מרחף על שפתיה:

– ובכן, באתי להיפרד ממך…

מיכאל נבהל. לא תפש את אשר אירע:

– מה? לא הספקת לרדת?…

היא צחקה לטעותו:

–– לא באתי להפרד ממך, כי אם ללוותך…

– לא אבין דבריך – קרא מיכאל, כשהוא נירעש ומשלב זרועו בזרועה ומושכה בחיבה רבה הצדה. מוכן היה לחבקה ולנשקה, לנשום את מאור פניה. פגישה זו אשר לא פילל לה, הרנינה מאד את רוחו הנכאה ושילחה בו זרם של עליצות מעודדת.

באולם-העישון הסמוך מצאו הם מקום על אחת הספות הרפודות בפינה. הם שקעו בקטיפה הרכה, כשכתפיהם נוגעות זו בזו, מיכאל העיף מבט חטוף מסביב, כמתבייש, לא הבליג, חיבקה בחזקה, נשק לה ושיקע את פניו במחשוף כתפה, כשדוק של התרגשות מתקשר בעיניו. מאושר היה ברגע זה.

– ספרי איך באת לכאן ולשם מה?

הוא הבין וידע לשם מה, אך ביקש לשמוע זאת מפיה. היא הצטחקה כשהיא מתאמצת להשתחרר מזרועותיו המגפפות:

– ובכן, שמע. כאשר הודעת לי כי אתה עומד להפליג בעוד שבועיים, החלטתי מיד להיספח אליך. הדבר לא עלה בידי בנקל, כי הורי התנגדו לפתאומיות החלטתי, אך סוף-סוף, כאשר ראו כי אני עומדת בכל תוקף על דעתי, אחרי שעשיתי את כל ההכנות הדרושות – הסכימו, וכמובן שהחלטתי להפתיעך… כעסת עלי, מה?…

– כמובן! אך הקשיבי לי, דורוטי: אם תנהגי בשגעון ותוסיפי להיות הפכפכנית, לא אוכל לשאת יותר, כי עצבי מתוחים עד לטירוף; רבות היו סבלותי לרגל יחסך המיוחד והמוזר. אם יש בדעתך גם הפעם לנהוג בפתאומיות ולהכזיבני, הריני להודיע לך מראש, יקירתי כי לא אוכל לסבול תהפוכותיך.

דברים אלה אמר לה מיכאל תוך הטעמה רבה. פני דורוטי הרצינו לשמע דבריו, אך היא השיבה לו בקול שקט:

– ובכן, דע לך כי באתי לעשות את הנסיון האחרון: לגלות לך פשר התנהגותי התמוהה בעיניך, אך אל תאיץ לעשות זאת מיד, אני כבר אמצא את השעה הכשרה לכך ואז אראה, אם…

חיוך רפה, מאוּנס, רחף על פניה וקפא מיד.

כאשר נדמו צלילי התזמורת לגמרי ורוב הנוסעים פרשו לתאיהם, הציע מיכאל לדורוטי לעלות על הסיפון. היא נענתה לו. התכרבלו שניהם במעילי החורף וטיילו שעה ארוכה על פני הסיפון שלובי-זרוע, כשרוח הלילה הצוננת מטפחת להם בפניהם. מסביב השחירו המים כמתוך איום זומם, בראשיתי, נצחי, ומתוך בטן האניה עלה קול הימהומן הבלתי פוסק של המכונות, המחתירות את האניה לדרכה.

מיכאל חזר להדגיש את שמחתו:

– זאת היתה בשבילי האפתעה הנעימה ביותר בחיי!

– שלא תיהפך אפתעה זו לאכזבה…

– אם תוסיפי להיות הפכפכנית.

– אין זה תלוי בי, חביבי.

– רואה אני כי את פותחת שוב בשגעונות…

– ובכן, מוטב שנקבל גם את הטוב וגם את הרע בלי להתווכח.

הרוח חזקה וטפחה בפניהם, אך הם לא השגיחו בה. צמודים וחבוקים עמדו ליד המעקה, כשהם מנשקים זה לזו נשיקות המקטעות את הנשימה. קצין קשיש, שנזדמן בחצות על הסיפון, מצאם בכך. הוא הביט בהם מתוך חיוך וחזר על עקביו, שלא להפריעם. ריח עלומים רחוקים, נודף זכרונות מלאי חן, עלה באפו. הוא הלך וחייך. כשהחזיר את ראשו מתוך סקרנות, ראה אותם כשני סילואטים, מצטיירים מתוך טשטוש באפלה.

 

ו

במשך שמונת הימים שהאניה חתרה עד מיצר הגיברלטר, לא חל כל שנוי ביחסה של דורוטי אליו, אם כי לפעמים, בהיותם לבדם בתא, היתה מחווירה בנוכחותו, מתרגשת וגם מסמיקה, בעיקר בשעה שהיה מחבקה ומגפפה. מבוכה זו שהיתה תוקפת את דורוטי, היתה לפלא בעיניו וקשה היה לו לעמוד על גורמה האמתי, כי ביישנית לא היתה דורוטי, ודומה, שרגילה היתה להימצא בחברת גברים, ומהו איפוא פשר המבוכה הזאת?

מצד ימין השתרעה כערבה חשופה ושטוחה אדמת אפריקה, ולצד שמאל התרומם וצפה על סביבותיו בגאון גוש הגיברלטר, אשר סלעיו השטוחים מלמעלה נראו כקרחונים העומדים לגלוש למטה, למוטט את הבתים. זעיר פה ושם נראו עצים, מעט ירק ועשב, אך כולו נראה כמעורטל, בלי להבליט את מיבצריו הגלויים והסמויים מעין רואה, ובלי להראות את לועי תותחיו הכבדים, המוכנים להוריד תהומה כל ספינה אויבת בשעת חירום או להשיר ממרומי הרקיע אוירון זר. עמדו הנוסעים נרגשים על פני הסיפון:

– מיצר הגיברלטר…

מעורפל היה היום וגשם דקיק טיפטף לסרוגין, גשם דולף ומטריד, אף-על-פי-כן שמחו הנוסעים לרדת ולדרוך בכפות רגליהם על גבי יבשה ממש, אחרי הפסקה של שמונה ימים רצופים. כעבור שעה קלה מצאו גם דורוטי ומיכאל את עצמם כשהם הולכים שלובי-זרוע בתוך רחובות העיירה הקטנה והמלוכלכה, שהרחוב הראשי שלה המוביל מן הנמל הוא ניפתל, ובו בתים דלים, מכוערים ומגובבים, חנויות עלובות, ומראה לה לעיירה לגמרי לא מושך את הלב והעין. הם בוססו ברגליהם בתוך הבוץ, בין ערב רב של תושבים ספרדים, פורטוגלים ויוצאי לאומים אחרים.

נטפל אליהם ספרדי אחד. הסביר להם פנים והורה להם את הדרך לשרידי מבצר עתיק של המַבְרים. הוא דבר אליהם אנגלית רצוצה, בחשפו את שניו הרקובות, הצטחק והבטיח להם מראש:

– נוֹ מוֹני, איי נוֹ גייד…

כלומר: אינו מורה דרך, ולא על מנת לקבל פרס הוא מציע להם את שירותו; פשוט עושה הוא זאת מתוך אדיבות כלפי הזרים שאינם מכירים את המקום. הצטחקה דורוטי לאדיבותו המפוקפקת ומשכה אחריה את מיכאל:

– בוא וניגש.

עלו על צלע ההר וקרבו לשרידי המבצר, אשר אחד מאגפיו, על צריחו, נשמר ביותר משיני הזמן. שלוליות מים ובוץ עמדו על גבי הכביש הרעוע, ומראה המבצר העלוב לא משך ביותר את תשומת לבם של התיירים. הספרדי, שהבחין בהבעת פניהם את האכזבה, החל מעודדם ומשדלם.

נעתרו לו השניים, נכנסו לתוך המגדל הקודר, עלו במעלות האבן הלוליניות, ועמדו להשקיף מעל גבי הסוללה על פני הסביבה. אך האויר, שנתערפל היה טעון גשם, הסתיר מעיניהם את מראות הנוף. ברידתם דרך המדרגות נלחצה אליו דורוטי, כמחפשת סעד, כאשר נשאה אליו את עיניה, נשק לה מיכאל על פיה.

– הה, מה טוב לי אתך! – קראה הנערה מתוך המיית-לב.

– הילוי איפוא אלי ונבנה עתיד משותף.

– איני בטוחה אם אוכל להיות לך בת-לווייה בחיים.

– אלמלא התהפוכות שלך!

השפילה דורוטי את עיניה ולא השיבה. ראה מיכאל, שנעצבה אל לבה, והחל לפייסה ומשדלה בדברים. כשפנו וחזרו למטה, היו שלובי-זרוע שותקים. בחוץ, על-יד המבצר, המתין להם הספרדי, כשהוא מקדם את פניהם בבת-צחוקו האדיבה:

ועכשיו בואו ואראה לכם את הכנסיה.

– איני רוצה. – השיב לו מיכאל.

– כדאי לראות… – שידלו הספרדי בהכנעה.

עמדה דורוטי להסביר לו:

– גשם יורד.

ראה הספרדי שלא יועיל הפעם בהפצרות ופשט את ידו:

– פּוּר מאן…

כלומר: מסכן הוא… הבעת פניו לבשה ארשת של רחמים ועצבות. מיכאל חייך ונזף בו:

– אמרת שאינך מורה דרך!

– הנח לו! – הצטחקה דורוטי הסלחנית – ומה בכך אם הוליך אותך שולל? אחרת הרי לא היה ממלא את תפקידו ולא היה בא על שכרו.

היא הוציאה כמה פרוטות מארנקה ומסרה אותן לידי הספרדי, אשר קיבלן בהחווית קידה ומתוך הכנעה. הגשם הבריח אותם לחזור לאניה. העיירה הקודרת ומשעממת לא היה בה כדי למשוך את לבם. על-יד מוסד ממשלתי התהלך זקיף בריטי מזוין, צהבהב וצעיר כבן שמונה-עשרה; בפסיעות מדודות וברצינות רבה, שהלמה בקושי את ארשת פניו הילדותיים, התהלך הנה ושוב על המדרכה, ומדי פעם, בהגיעו לקצה, הקיש עקב לעקב מתוך דפיקה והתזת בוץ. הסתכלה בו דורוטי בבת-צחוק קלה ופסקה:

– מה טוב להיות כחייל זה, העושה הכל לפי החוק!

– ודאי, אך אנשים בעלי שאיפות ומאוויים, אינם יכולים להסתפק כמקובל, במותווה.

– ואכן, זוהי הצרה. לוּא יכולתי להשלים עם הקיים, עם העובדה, כי אז אושרתי…

– אין אני מבין את דבריך שסתומים הם.

דורותי כבשה את פניה בקרקע ולא השיבה דבר.

למחרת קידם אותם יום שמש בהיר. מעל גבי הסיפון אפשר היה לראות את אלג’יר המבהיקה בלבנוניתה, ואת כתמי הירק שהגנים והחורשות ריפדו בהם את צלעות מורדותיה. יער של תרנים הזדקף מסביב, כאילו עלה וצמח מן המים. סירות-מנוע חרשו את תלמי המים הכחולים, ושחפים התעופפו והטילו לתוך זוך האויר את צריחותיהם המרגיזות. מעל הסיפון נזרקו מטבעות לאמודאים, אשר קפצו בזריזות לתוך המים וצללו לדלותם.

מיד החלה ירידת הנוסעים. מזג-האויר הבהיר והעיר המבהיקה מרחוק קסמו להם, והנוסעים נדחקו לעשרות, להיות בין הראשונים. כדי למנוע דוחק וצפיפות, עמד הקצין הממונה על הסדר והחל לחלק מיספרים ליורדים בתור. דורוטי קבלה מספר קודם. מיכאל האיץ בה לרדת מיד והם נדברו להיפגש בקרבת המסגד, אשר כפתו הלבינה מרחוק.

מיכאל לא מצא את דורוטי ליד המסגד. הוא התהלך על רחבת הככר, הסתכל בפסלו של הנסיך אורליאן הרכוב על סוס מלחמה, הסב עיניו ותר אחרי דמותה של הנערה שנעלמה. החשמליות נסרו, חלפו ועברו ברעש גדושות ילידי הארץ, לבושי לבנים ושזופים. בינתיים נטפלו למיכאל צחצחני נעלים, כאשר הכירו בו את הזר; פרחחים מזוהמים ויחפים סבבוהו מכל צד ונקשו במברשות על גבי תיבות-צחצוח: פּליז, מיסטר…

“פּליז… פּליז…” – זמזמו באוזניו ולא הרפו ממנו. מרוגז היה ודחה אותם מתוך קוצר-רוח וכעס. הם העלו בזכרונו את פרחחי יפו העטים אף הם בצורה זו על ה“יאהוד”. אך הם לא הרפו ממנו והוסיפו להציק לו מתוך תקווה להשיג משהו. ביקש מיכאל להיפטר מהם, הוציא פרוטה מכיסו וזרקה לקרוב אליו, נער בעל עינים טרוטות, שהציק לו במראה פניו בלבד. קמה מהומה ומבוכה. על הפרוטה עטו עשרות צחצחנים והחלו נצים. הגדול שבהם הוציאה בחזקה מידי חברו החלש ממנו, וציווחתו של העשוק פלחה את חלל הככר. עוברים ושבים נתעכבו לראות במחזה, ושוטר נחפז להשכין סדר. אותה שעה הופיעה דורוטי, בידיה צרור פרחים, פניה קורנות והיא מצחקת ומצטדקת:

– פרחים עולים כאן בזול!

– ואני כסבור הייתי שנפלת בידי כנופיית צוענים!

– אל תרגז, חביבי.

שלבה את זרועה בזרועו ומשכה אותו לעבר הרחוב השני. כעבור רגעים מספר המשיכו את דרכם שמחים וצוהלים. לא העיר החדשה, המצוחצחת, על בניניה הנהדרים משכה את לבם, אלא דוקא האֶקסוטיקה של העיר העתיקה, והם עלו אליה בלי מורה דרך. מיכאל מצא לו הזדמנות נאה להראות את בקיאותו בשפה הערבית ולהביא את דורוטי לידי התפעלות בהקשיבה לשיחותיו עם ילידי המקום.

ואולם הסמטאות הצרות, אשר ריח העוני והסרחון נודף מהן למרחוק, העיקו עליהם, ומראה הבתים הקודרים בלבד, הרעיף שממון ודכדוך. קבצנים, פיסחים ועיורים מגששים, נזדמנו להם על כל מדרך כף רגל, והמעבר מן העיר היפה ונקיה לקן-חלאה זה הרעיש את נפשה של דורוטי. מיכאל שהכיר יפה את סמטאות ירושלים העתיקה לא נתרשם ביותר… כעבור שעה קלה בחלה נפשם במראות הדלפניים ועמדו לחזור. בעברם דרך אחת הסמטאות קלטו אזניהם קולה של אשה, אשר כנראה קראה להם צרפתית ורמזה לגשת. נגשו – ולעיניהם נתגלה מראה משונה: לאורך בית-חומה קודר נראו עשרות פתחים, אשר הובילו לתאים קטנים וצרים, שדמו לכוכים חצובים בסלע; על סף כל “כוך” עמדה יצאנית ערומה למחצה, ורמזה לעוברים ושבים, פלחים תמימים, למלחים פרועים, הצמאים לבשר אשה. כל אחת קראה, הזמינה, קרצה בעיניה ועשתה העוויות-תיעוב משונות ודוחות.

– מה כאן? – תמהה דורוטי, אשר לא עמדה על טיב הדבר.

– בית-זונות. – הסביר מיכאל בלחש.

אחת היצאניות, אשר פניה החווירו גם מבעד לשכבת הצבע, רמזה על הזוג המסתכל והפריחה איזו הלצה גסה ומפולפלת על חשבונם. היצאניות פרצו בצחוק אדיר. מיד הופיע גבר לבוש אירופית, ה“פטרון”, בשוט אשר בידו התאמר להצליף על מערומי גופן והבריחן פנימה, מתוך אַלות וגידופים.

בעיני דורוטי השתקף קלון גורלן של הנשים האלו:

– בודאי נגועות הן.

– אין ספק.

– אשה אשה וגורלה – אמרה דורוטי כמו לעצמה, אחרי הפסקה קצרה.

עצר מיכאל בהילוכו. לבו התפעם:

– למה את מתכוונת?

– לא כלום.

– רצית לספר לי… איזה סוד?

– ואין זה טורד אותך כלל?

– לא.

אומר אתה זאת בתום-לבב?

– לא לגמרי.

– הרי שזה איכפת לך…

– קשה לי להסביר לך זאת, אוהב אני אותך ומבקש למצאך זכה מכל פגם…

– כך! קראה דורוטי בתרועת נצחון – כך! ובכן, למה לך להאיץ בי שאגלה לך את סודי? לחשוף פגמים שבי?

– רוצה אני לדעת הכל, כדי להוכיח לך, שאין זה יכול להשפיע עלי, על יחסי הנפשי והנאמן אליך.

דורוטי נתנתה בו את עיניה השחורות וגבותיה הזדקפו קצת, בשוותן לפניה ארשת תמהון במקצת, וחזרה והורידה אותן. בקול שקט ורך שאלה אותו:

– ואחר-כך, האם יהיה בך העוז להגיד לי דברים אלה ממש, שאתה משמיע באזני עכשיו?

– בלי כל ספק!

– ואם תתאכזב?

– גם אז, מאמין אני, לא אשנה את יחסי אליך.

– הבטוח אתה?

– בהחלט!

– יתכן, אבל אז תתחיל לרחם עלי ולהתייחס אלי יפה מתוך התחייבות מוסרית בלבד, ומעשה זה יהיה גרוע מכל… כי אין אני סובלת את היחס הטוב הניתן בחסד, מתוך השתתפות בצער…

– מנין לך כל זאת?

צופה אני ורואה מראש…

– הה, אלי! איזו בריה משונה את!

כאשר חזרו לאניה הבהיקה זו במאות נורותיה הזוהרות. המים השחירו מאד ושיקפו אותה בהיפוכה, ואורותיה מרצדים בקוים שבורים.

 

ז

דומה, כי האניה נקרשה בתוך המים האפורים-כחלחלים כעין הפלדה.

החופים הגבוהים של ניצה הטילו את צלליהם לפניהם. הפּארקים והגינות הוריקו על צלעותיהם, וטירות בנויות לתפארת הלבינו, הכחילו והאדימו מתוך סבכי שיחים ועצים. עם פרכוסי שקיעה אחרונים, אשר הפזו את העבים, החלו הדמדומים מרטטים בחלל האויר, וזה אחר זה נדלקו וניצנצו אורות החשמל ברום השפל.

סירות-מנוע מצוחצחות הפליגו הלוך ושוב כשהן מעבירות את התיירים לחוף, לחזות ביוֹפייה של ניצה העליזה, המתפנקת על חוף הים כאשה צעירה רבת-חן, אשר עדיין רבים המחזרים אחריה. כאשר ישבו מיכאל ודורוטי בסירת-המנוע, אשר חתכה את המים השקטים בשכשוך פזיז, היו שניהם שרויים ברצינות עצובה במקצת. עוד לפני רידתם בסירה פנתה אליו דורוטי:

– עצובה אני הערב.

– אולי מוטב להשאר באניה ומחר נרד לראות בעיר?

שעה ארוכה טיילו בניצה לאורך הריביירה, התפעלו מרוחבה ואורכה, יפי שדרות הדקלים והבתים שבה. במסעדה קטנה ושקטה סעדו ארוחת-ערב צנועה, חזרו וטיילו קצת, התעכבו על-יד הקזינו הנהדר, שהיה מואר יפה, והביטו לגלי הים המלחכים את חלקת החוף. השעה היתה מוקדמת וברצונה של דורוטי לא היה לחזור מיד לאניה. גם קשה היה לוותר על בקור במונטה-קרלו. בשבתם בתוך המכונית נעלם מעיניהם יפי הדרך המתפתל בין ההרים הלוטים באפלה.

הם נפעמו מתפארתו של ארמון-המישחקים, הבנוי בסגנון הבארוק, עטור צריחונים, פסלים, ושהיה מואר באלפי נורות-חשמל סמויות מן העין, אשר הטילו את אורן על גבי הקירות ועל גבי הגג מסביב לכרכובים מגולפים, מתוך בליטות וזיזים בנויים לתפארה. גם הגן הנאה אשר על-יד הארמון ומזרקותיו הרהיבו עין ושיוו למראה חן אגדי. באולם קידמו את פניהם בעמידה, גרוטסקית שומרי הסף במדיהם הכחולים ובגרביהם הלבנים. על-יד השולחנות הירוקים הסתובבו גלגלי הרולטה ובתוכם התגלגלו כדורי-השן השטניים, כשעיני המסובים נעוצות בהם מתוך לבבות מתפעמים וחרדים. פני המשחקים הביעו התלהבות ורבים מהם – זקנים וזקנות, אכולי יצרים – הושיטו בידים רועדות את שטרות-הכסף שלהם ועיניהם עדיין נזדהרו בברק הנצחון, כאשר שחקה להם השעה והם העבירו אליהם במגרפות את הכסף שזכו בו.

הרחובות של מונטה-קרלו היו דוממים מאד ושרויים בתוך מנוחת הלילה. נעימה היתה ההליכה בתוך הרחובות הנקיים להפליא, בין שדרות עצי ערמון וברוש, אשר הרוח משחקת בצמרותיהם, מרשרשת כלוחשת סוד-שיח על נשמות מתאבדים, שיצאו בפחי-נפש מארמון-המישחקים ושמו קץ לחייהם תחת אילן זה, בחורשה זו, או בחדרו של המלון מנגד, שזה רק כבה בו האור. שלובי זרוע תעו השניים ברחובות, ירדו במדרון והשקיפו לעבר האורות המבריקים של ניצה. אך נראה היה שאין לבה של דורוטי הולך הפעם אחרי המראות הזרים. היא נלחצה ברוך ובהתפנקות, דיברה אליו בשקט, כמתוך איזה רגש כבוש. מיכאל הרגיש בכך, אך בחר בשתיקה. לבסוף לחשה:

– בוא ונחזור.

במכונית הניחה את ראשה על כתפו, עצמה את עיניה ואמרה:

– אתה הנך הגבר היחידי שמושך בכל-זאת את לבי…

– והקודמים?

שתקה. רק נלחצה אליו, כמבקשת למצוא מחסה מצינת הלילה, שחדרה לתוך המכונית השוטפת, תקפה אותה והרעידה את גווה. על-יד הנמל ביקשה ממנו להכנס לבית-מרזח ללגום כוס או שתים. נעתר לה מיכאל ונכנס אתה למסבאה פשוטה שיורדי-ים רגילים לסור אליה. מלצרים אחדים היו עסוקים בשירות, ועל-יד שולחנות-העץ הפשוטים, המעורטלים, מסובים היו גברים מבוסמים במקצת ונשים שצניעותן מפוקפקת. בפינה עמד פסנתר רעוע ודהה. קצין-ים בריטי צהוב-שיער, ישב על ידו, קימט לרגע את מצחו, העלה בזכרונו את מורתו לנגינה לפני עשר שנים, והקיש על גבי מנענעים מתוך הצלחה קלה והולמת את המסבאה ומבקריה.

ישבה דורוטי אל השולחן ופניה לוטים בכפות ידיה. היא הרימה את ראשה כאשר קרב המלצר והעמיד לפניהם את הגביעים ובקבוק היין. מיכאל מילא את הגביעים והסתכל בדאגה רבה בפניה החיוורים. היא הצטחקה כרוצה לחפות על עצבונה:

– מה אתה מסתכל בי?

– את מוזרה הערב.

– אה, לא! פשוט רוצה אני לערפל את מוחי במקצת.

הרימה את הגביע והריקה אותו בבת-אחת:

– מזוג שני.

הריקה גם את זה ונתנה בו מבט אמיץ:

  • אם אתנהג קצת בשגעון הלילה – עליך לציית לי.

– כמובן.

– תקשיב לדברי ואל תרבה בשאלות.

– כדבריך.

– ועכשיו בוא נלך. הגיעה השעה…

הריקה עוד כוס, וכשהגיעו לאניה הובילה אותו ישר לתאה.

צנח מיכאל על קצה הדרגש המרופד והסתכל בדורוטי מתוך שתיקה, שהיה בה הסקרנות והפחד גם יחד. באצבעות רועדות נעלה אחריה את הדלת, נשמה בקושי ועל פניה הצחים היבהב כעין הורד, משהו מנוגה הנאצל משקיעת השמש… עיניה הבריקו והיין ששתתה הוסיף להט-מה ואומץ, שהיתה זקוקה לו ביותר:

– מוטב שתפתח את החלון.

– המים יחדרו פנימה…

– פתח!

מעודו לא ראה אותה במצב-רוח כה סוער; מעודו לא פקדה עליו לעשות מעשה בקול כה מרוגז ותקיף. ניכר היה שזה נובע מתוך התאמצות לחפות על איזה מעשה, שאין לה העוז המלא לעשותו. אך נראה שהפעם החליטה לציית לצו הפנימי ויהי מה.

כרע מיכאל על גבי הדרגש, סילק את בריח-הנחושת מעל גבי החלון ופתחו. רוח קרירה, רווית ריח-ים חריף ורטיבות, פרצה וטפחה בפניו; לאזניו הגיע קול שקשוק המים השחורים, המתדפקים אל דפנות האניה, איזה פחד סתום נשב והחליק על פניו מתוך שחור הלילה; מיכאל נרתע לאחוריו כמפני נשימת הבל-פיו של המות עצמו…

כאשר חזר מיכאל והיפנה את ראשו לעבר דורוטי, ראה אותה עומדת לפניו מעורטלת חצייה וגופה, גוף נערה שופע רעננות, מבהיק לעיניו. היא עמדה לפניו בלי כל בושה וצניעותה הטבעית, כאילו פגה בבת-אחת והיא התנהגה בחירות מפתיעה. פניה חורו משהו. היא הושיטה את בוהן ידה כלפי חזה והפטירה במרירות.

– צח ונאה הוא מראה גופי, אך דע לך, שהוא חולל…

קרב אליה מיכאל וחיבקה ברוך ובדאגה רבה, כשהוא ניפעם קמעה מהתרגשות מצמיד את שפתיו לצחות בשרה; את פניו שיקע בחיקה, נשק לה בלי הפוגות ושאל חרש:

– מה לך, דורוטי, חביבתי?

היא דחתה אותו בחיבה רבה, ובלי לראותו כראוי, כי עיניה שטופות הדמעות מנעו בעדה, השיבה:

– חדל… אין גופי ראוי לכך…

סרב מיכאל לשמוע בקולה והחל מנשקה ומגפפה שוב. את כף ידו העביר באהבה רבה על פניה, חזה וכתפיה, התרגשותו נתעצמה וכסבור היה, שסוף-סוף החליטה דורוטי להפסיק את תהפוכותיה, ומרגע זה אין דבר בעולם, אשר יגזול אותה ממנו.

הוא כיבה את אור החשמל, אך היא חזרה והעלתה אותו:

– רוצה אני לראות את הבעת פניך בשעה שאספר לך.

– אקשיב יפה לדבריך.

ישבה דורוטי על רגליה השלובות, השעינה את גבה לקיר והציצה בפני מיכאל, אשר שכב אפרקדן. נרגשת מאד היתה באותו רגע וקשה היה עליה לפתוח; קשה היה לה לרכז את מחשבותיה, אם כי כבר ערכה במוחה את הפתיחה מזמן…

בתוך התא שלטה דומיה. רק שקשוק גלי הים פרץ מבעד לחלון הפתּוח. שעונה הקטן של דורוטי, אשר היה צמוד לזרועה, השמיע לאוזני מיכאל בפעם הראשונה את תקתוקו החרישי. כה גדלה ועמקה דומית הקשב. המחוגים הזעירים הראו שעה שתים, כאשר החלה את סיפורה:

 

ח

בת ארבע-עשרה הייתי אז ואני נערה שקטה וצנועה. אהבתי להתעמל וגם השתובבתי לפעמים, אם כי לא הגדשתי את הסאה ושמתי לב גם לשעורי ולעניינים אחרים שמחוץ לכתלי בית-הספר. הורי התיחסו אלי תמיד בחיבה. אף כי לא הבליטו זאת ביותר, ולא שבחו את מעלותי באוזני כדרך הורים אחרים. עתים מדמה הייתי בנפשי, שהם אדישים לגבי ויחס זה היה מצער אותי, אולם אחר-כך עמדתי על הסיבה.

אבי ואמי לא היו מעולם זוג מתאים, ועד היום מתקשה אני לדעת, מה גרם סוף-סוף לנשואיהם. שרויים היו לעתים קרובות ברוגז, ללא כל סבה מספקת, באותם הרגעים לא היו שמים לב אלי, כאילו אני האשמה ביחס, שנוצר ביניהם. אמנם הם דאגו יפה לכל מחסורי, לחנוכי, ומלאו את בקשותי, אם כי לא פנקו אותי ביותר. שתיקתם הזועפת גרמה לי צער רב ועגמת-נפש, מאחר שראיתי וקנאתי במתק ההתחטאות וההתפנקות של כמה מריעותי בבתי הוריהן.

בביתנו שלטה תמיד דממה. אבא עסק בשלו ואמא בשלה. הם חיו כאילו קיים היה ביניהם חוזה או הסכם חשאי, שלא להטריד זה את זה חוץ מבמקרים מסויימים, הכרחיים, היחסים המשונים האלה הביאו, כנראה, לידי איזו השלמה, לידי שיגרה קבועה, ובבית שלט שלום גמור וכבוש, מתוך התנכרות ידועה… בעיקר היתה אמא מוותרת לאבא, כי אהבה אותו מאד והעריצה אותו עד כדי כך, שהיתה משמשתו באהבה רבה וסובלת את יחסו האדיש, המתכחש, בלי לקבול. לוּא סיפרו לי הורי כמה פרטים על חייהם לפני נשואיהם, הייתי טווה את החוט בעצמי ועומדת על סוד הקשר שקשרם. נוטה אני להאמין, כי אבי הטוב והעדין נשא לו לאשה את אמי, משום שתמכה בו בימי עלומיו, עת היה מחובשי ספסל האוניברסיטה, והיתה לו איזו התחייבות מוסרית כלפיה, שלא מלאו לבו לבטלה, אם כי לא אהב אותה. כנראה, מימיו. לפיכך הרגישה אמא את עצמה כאשמה, כזו ששללה ממנו את סיפוק מיטב מאווייו, וסבלה בחשאי.

היחס הזה בין הורי היה מצער אותי מאד ומשעמם. לא ראיתי בחדוותם, שאוכל להשתתף בה אני ולוּא גם מן הצד; לא היה לי על מה לשוחח איתם ולהוציאם מן השתיקה בה קפאו בהתמדה. אחרי שהייתי מכינה את שעורי וקוראת שעה או שתים, נחפזתי לצאת מן הבית. אשר שממון הסתופף בו. חברות מעטות היו לי בשכנוּת, ולא תמיד היתה השעה נוחה לביקורים, ובחרתי איפוא לשבת על מדרגות ביתנו ולהשקיף לתוך הרחוב.

היו עצי שיטה, גינות קטנות מטופחות הוריקו לפני הבתים, והיה הרחוב כאי קטן ושקט בתוך ים הרעש מסביב. מתוך שעמום ובדידות, בשיבתי על מדרגות ביתנו, למדתי להכיר את השכנים, שגרו על ידינו ומנגד: ידעתים בלכתם ובבואם, למדתי לדעת את אופיים וטיבם. רבים מהם שנאתי ואחדים מהם חיבבתי, אם כי לא דיברתי אתם מטוב ועד רע. היה שם זקן אחד, טרזן, פקיד בנק, שהיה מתגרה בי תמיד ומצחיק אותי; אירלנדי אחד, מכונאי, שבדרך-כלל היה אדם נוח ואדיב, אך בשעה שהיה חוזר מבושם, היה מכה את אשתו הצעירה מתוך קנאה מדומה, ומזעיק על-יד ביתו את כל השכנים, ולבסוף גם את שוטר הרובע; זמר אחד, שבוקר וערב היה בוחן את קולו וצורח בלי הרף; מורה לפסנתר, אשר תלמידיו שהיו סרים אליו, הרגיזו אותי בתרגיליהם המשעממים. דומה היה הרחוב לעיירה קטנה בפני עצמה. הכרתי את כל התושבים מתוך הסתכלות בהם מן הצד ומתוך קליטת רשמים חטופים, שנצטרפו במשך הזמן לסכּוּם של ידיעות, על אורח חייהם. הסתכלתי בהם כאמור מתוך שעמום, ואף אחד לא היה בהם, שאמצא בו ענין מיוחד – פרט למיס בלקסטאון.

ביתה נמצא בדיוק מול ביתנו. כעין ארמון קטן ונחמד, בנוי אבנים לתפארה, גינה קטנה, גרז' ושאר הנוחיות. כנראה, שמיס בלקסטאון התגוררה ברווחה וברחבות, כי היה לה נהג משלה, הדור ולבוש שחורים, אשר היה מקדים לפתוח לה את דלת המכונית ולסגרה מתוך קידה והכנעה בהיכנסה ובצאתה. מיס בלקסטאון לא היתה נשואה. כמפקחת על בית-חולים עירוני היתה פרנסתה מצוייה בשפע. גבוהה ונאה, בעלת קול צלול, היוצא מעומק החזה, קול אשר לעתים קרובות שמעה בו גם נעימת פיקוד, אך היא ידעה בשעת הצורך לדבר גם בקול עדין ורך יותר, מושך ומשכנע.

אשה זו, באורח חייה הכמוס, בהידור האופף אותה, בלבושה הנאה, ועצם עמידתה ברשות עצמה, הליכתה הגאה והבוטחת – כל אלה משכו את תשומת לבי, ועוקבת הייתי אחרי כל תנועותיה בהזדמנויות שונות מתוך סקרנות רבה. האור הניצת בחלון חדרה היה מושך אותי. טרטור המנוע של המכונית שלה היה סח לי: “היא נוסעת”, “היא חוזרת”… דמות נאה שנקבעה מתחת להכרתי בלבי.

אין זאת שמיס בלקסטאון הרגישה במבטי המכוונים אליה, כי פעם הסתכלה גם היא בי, במבט חודר וממושך, הצטחקה אלי בחביבות רבה. מאותו יום החל לגמול בינינו כעין רצון הדדי להתקרבות. משתוקקת הייתי מאד לפתוח בשיחה איתה, להיכנס לתוך גינתה, ואולי גם למעונה המהודר, אשר קסם לי והבטיח פלאים גנוזים בחדריו. רצוני נתגשם במהרה. מיס בלקסטאון כאילו הבינה לרוחי וכעבור ימים מועטים קרבה אותי באופן בלתי צפוי ומפתיע.

היה זה ביום ראשון. ישבתי כדרכי על מדרגות הבית ואני צופה לרחוב, לעוברים ושבים. בינתים נחו מבטי על מכוניתה של מיס בלקסטאון המגיחה מתוך המוסך. הבינותי כי עוד מעט והיא תצא לשבת בה, מבלי משים, דחופה על ידי איזה צו פנימי ותקיף ממני, קמתי, חציתי את הרחוב לרחבו ועליתי על המדרכה מנגד, בדיוק כאשר יצאה מיס בלקסטאון מפתח ביתה. מבטינו נצטלבו והיא חייכה אלי בחביבות רבה כדרכה. באותו רגע הרגשתי כי היא תפתח אתי בשיחה, היא מוכרחת! וכן היה. היא קרבה ונגשה ישר אלי, אחזה בסנטרי ופנתה אלי בקול רך, כשהיא מסתכלת בי יפה-יפה בעיניה הכחולות:

– מה שלומך, חביבה?

– מצויין! – עניתי – בלב מתפעם.

– מה את עושה היום? – פנתה אלי שנית.

– לא אדע בעצמי – היתה תשובתי.

חייכתי נבוכה והשפלתי את מבטי, שלא יכלו לעמוד בפני מבטיה התקיפים, החודרים. היא הסתכלה בי שנית, כמודדת אותי מכף רגל ועד ראש, הסתכלה יפה, ברצינות מוזרה ושקלנית, ופתאום הפתיעה אותי:

– אם אין לך מה לעשות, קטנתי, בואי, איפוא, אתי ואראה לך את בית-החולים.

לשמע הצעתה המפורשת להילוות אליה במכונית ההדורה, לבשה אותי רוח שמחה, מוכנה הייתי לחבקה. הן היה זה מאורע יוצא מגדר הרגיל להילוות לגברת כה כבודה בנסיעת-טיול, שבודאי תגרום לי הנאה מרובה. קפצתי ונעניתי מיד:

– אשמח מאד, באמת!

– טוב, רוצי, איפוא, הגידי לאמך, שאת נוסעת אתי, שלא תדאג לך.

רצתי בלב מתפעם וחוששת הייתי, שמא תעבור רוח רעה את אמי והיא תמנע ממני את התענוג הזה. ככל-זאת נהגתי בחכמה ובזהירות; הבלגתי על התרגשותי, כשאני מעמידה פנים שליוות מאד, הודעתי על הצעתה של השכנה כעל דבר של מה-בכך. אמא לא היתה נוטה להרשות לי, אך אבא התערב והעיר:

– אין דבר. למה לא תסע?

בלי להמתין להחלטה מסויימת מצד אמא, קפצתי ודלגתי החוצה. מיס בלקסטאון כבר ישבה במכונית. הנהג קפץ ופתח לי את הדלת בהכנעה רבה. ימים רבים לאחר מכן לא יכולתי לשכוח, איך הזדרז נהג מבוגר ורציני זה לפתוח לי את הדלת כמו לכבוד איזו גברת הדורה נשואת-פנים…

ישבתי על ידה של מיס בלקסטאון, כשהיא מחייכת אלי בחביבות רבה ואני נבוכה וכונה לה בקצור ובקושי על כל שאלותיה. בטוחה, גאיונה, רכובת רגל על רגל, כשכתפה נוגעת בפנת המכונית רפודת-הקטיפה, הסתכלה בי במבט שופע חמימות ועדינות: מבט שעל טיבו עמדתי רק לאחר זמן.

בבית-החולים ראיתי ונוכחתי, מה גדולה וחשובה מישרתה של מיס בלקסטאון. כל שומרי הסף, המשרתים, הרופאים, הפקידים, האחיות ושאר עובדי המוסד הכביר הזה, על כל עשר קומותיו ומחלקותיו – כולם החוו לה קידה מתוך הכנעה רבה ומתוך חיוך אדיב מאד, שריח החנופה נדף ממנו מרחוק. היא עברה וחלפה כמלכה בין חדרי המוסד, משרדיו ומחלקותיו, העירה הערות וגם פקדה פקודות, שהסרים למשמעתה מצייתים לה מתוך הקשבה רבה, וכולם עונים לה באחת: “יס מא’ם!”

ואני הייתי אורחתה הקטנה… היא טרחה להראות לי כל מה שאפשר לראות במוסד המעניין הזה. אחר-כך הכניסה אותי לתוך משרדה המהודר, וקפה ריחני וטוב הובא לנו על טס טעון תופינים משובחים.

היא כיבדה אותי במאור פנים ובשפתים נוטפות רוך ועדינות. הרגשתי בכך יפה, כי בקול שונה לגמרי היתה פונה לאחרים, קול שהיה משתנה, הופך קפדני ומצווה; בדברה לאחרים היתה על-פי-רוב מקדירה את פניה וניכר היה, שהיא מקשיבה ועונה מתוך קוצר-רוח ומתוך רצון לסיים ולהישאר לבדה. לחידה היה לי הדבר, שבי הקטנה מצאה ענין והתייחסה אלי בסבלנות גמורה וגם מתוך חיבה גלויה. מעומק לבי הודיתי לה והייתי מאושרת. וכאשר ישבנו במכונית לחזור, הצטערתי מאד על הנסיעה שלא ארכה ביותר.

וכאשר נכנסה המכונית לתוך רחוב מגורינו התעכבה על-יד ביתה של מיס בלקסטאון, יצאתי בלי רצון ועמדתי רגע על מקומי בלי דעת מה לעשות. סוף-סוף היה עלי להגיד לה שלום, אך עמדתי וחכיתי, שתיפרד היא ממני קודם. מיס בלקסטאון ירדה, כנראה, לדעתי:

– הגידי, קטנתי, האוהבת את לקרוא?

– כן, – עניתי לה וראיתי בשאלה זו פתח-הצלה – אני מרבה לקרוא!

– מצוין! – השיבה – הכנסי אלי לרגע ואראה את הספריה שלי. בשעת הצורך תוכלי לסור אלי ולקרוא כאוות נפשך. איש לא יפריע לך, אך בתנאי, שתשמרי על הספרים, שלא תלכלכי אותם ותחזירי אותם למקומם הנכון.

היא הכניסה אותי לתוך ביתה המפואר. אולם-הקריאה שלה היה נהדר ורחב-ידים. שטיחים יקרים היו פרושים על הרצפה. על-יד האח, בעל כרכוב-שיש מגולף יפה עם תבליט של אשכלות ענבים ומחוללות-בכחוס נסערות, עמדו שתי כורסות מרופדות. מסביב לקירות עמדו ארונות זכוכית נהדרים, אשר מתוכם נשקפו מאות ספרים מכורכים ועל שעריהם הכחילו, האדימו והזהיבו שמותיהם ושמות מחבריהם. ברווחים בין ארון לארון, הבהיקו בצבעיהם הבהירים כמה אקוורלים ענוגים, אוריגינליים, מעשה ידי ציירים ממדרגה ראשונה, ועל הקיר ממול לחלונות התנוססה תמונת “לידה והבּרבור” לאנג’לו.

מיס בלקסטאון ראתה שאני מתפעלת, והיא הוליכה אותי מארון למשנהו, הסבירה לי על סוגי הספרים המובחרים והמתאימים לגילי ולתפישתי. פתאום פנתה אלי:

– בת כמה את, ילדתי?

– בת ארבע-עשרה.

– כך? – אמרה בהתפעלות – בת ארבע-עשרה וגופך מפותח להפליא!

וכדי להוכיח לי, שאמנם גופי מפותח יפה, עמדה והעבירה את שתי כפות ידיה לאט-לאט מתחת לבית-שחיי עד למטה ממתני, על גבי חמוקי ירכי, וחזרה והעלתה אותן כחולפת בלטיפה ממושכה על חזי:

– אכן, גוף נאה לך. ודאי שאת מתעמלת הרבה, לא כן?

זוכרת אני שהסמקתי אותו רגע והרגשתי, שדמי פורץ לתוך פני. מגעה זה הפתאומי ודרך בדיקתה את גופי הביאוני במבוכה קצת, ואני לא ידעתי את נפשי. אם איני טועה היתה גם היא נרגשת במקצת, אך היא שלטה ברוחה, העבירה את כף-ידה בלטיפה על שערות ראשי ועמדה להסיח את דעתי לענין הספרים:

– תוכלי להכנס יום-יום לתוך אולם הקריאה ולהשתמש בספרים כאוות-נפשך. איש לא יפריע לך. אני אתן הוראות למשרת, שיתן לך לבוא בכל עת ובכל שעה שתרצי.

הודיתי לה מאד והיא הצטחקה:

– אל תודי לי. אגב, מה שמך, ילדתי?

אמרתי לה.

– ובכן, דורוטי, להבא אקרא לך רק בשמך ואת גם כן הואילי לקרוא לי פשוט בשמי: ז’ניט. מהיום והלאה נהיה ידידות, הלא?

היא העבירה שנית את ידה בלטיפה על שערות ראשי, נשקה לי לפתע נשיקה קלה וחטופה על לחיי וזרזה אותי:

– ועכשיו, חביבה, אוצי חושי הביתה, כי חוששת אני שמא תדאג לך אמך.

הייתי מאושרת. ידידות חדשה וחשובה זו, שזכית בה בהיסח-הדעת הרמיזה לי הרבה אפשרויות בלתי מוגבלות, הרנינה אותי והייתי כשכורה משמחה. סיפרתי גם בבית על-דבר הידידות שלי עם ז’ניט ועל הסיור הנאה והמענג שהיה לי בבית-החולים, ועל הספריה שהיא מעמידה לרשותי. הורי הצטחקו למראה התרגשותי ולא העירו לי מטוב ועד רע. לשמחתי לא היה קץ. קשה היה לי להרדם באותו לילה והרהרתי על ידידתי הגדולה והנחמדה.

דורוטי הפסיקה לרגע והתאמצה לשאוף רוח לרווחה. היא הסתכלה בפני מיכאל, אשר שכב בלי נוע והקשיב לה יפה בלי לגרוע עיניו ממנה ובלי להחסיר מלה, גם דורוטי לא הסירה את מבטיה ממנו בשעה שדיברה.

– הריני משתדלת, אמרה, לא להחסיר פרטים ולספר לך הכל בצורה פשוטה כפי שנשמרו הדברים בזכרוני, בלי לגרוע ובלי להוסיף. כמה פרטים שלא זכרתים קודם, עולים וצפים עכשיו בזכרוני בשעה שאני מספרת לך, והריני משתדלת לא לפסוח עליהם. רוצה אני כי תקבל תמונה שלמה ומושגים ברורים, נכונים ועקביים מכל מה שנתתרחש, איך קרה אותו דבר מעציב; רוצה אני כי תבין שלא באשמתי נתגלגלו הדברים, אלא שהייתי כחומר ביד היוצר. נערה רכה הייתי אז ומחוסרת כל נסיון.

– דורוטי, חלילה לי להאשימך. מקשיב אני יפה לסיפורך, שאת מספרת בצורה מוחשית, שאני רואה את הדברים חולפים ומתרחשים לעיני.

דורוטי שקעה שוב בהרהוריה.

 

ט

"קשה היה לי הוסיפה אחרי הפסקה קצרה, להסביר לעצמי, מה ראתה ז’ניט בי, שמצאה לנחוץ לקרבני, לשעשעני ולהשפיע עלי רוב טובה. נשגב היה הדבר מבינתי ומתפישתי. גם לא הרביתי לחקור. עליזה הייתי ומרוצה. יום-יום רצתי לביתה של ז’ניט, הרביתי לקרא ולדפדף בספריה השונים, והגיעו דברים לידי כך, שגם את שעורי הייתי מכינה אצלה. עתים היתה ז’ניט נשארת אתי גם היא בבית ועוזרת לי לפתור שאלות קשות, או שהיתה מבקשת אותי לקרא לפניה מתוך אחד הספרים שבחרה, כשהיא יושבת ממולי ומקשיבה. עתים היתה מעירה איזו הערה, מתקנת, מסבירה, או נכנסת בשיחה על הנושא המסופר. בעיקר היתה מרבה לספר בשבח האשה בכלל והולכת ומונה את מעלותיה ותכונותיה הנאות.

עכשיו, לאחר כמה שנים, יודעת אני כי כל מעשיה נעשו מתוך כוונה תחילה, וכל שיחותיה היו גם כן מחושבות ומכוונות, וחותרות לתכלית אחת, אשר השיגה אותה לאחרונה.

כדי להבטיח את ידידותנו, שלא תארע לה תקלה מאיזה צד שהוא, מצאה ג’ניט לנחוץ לסור פעמים אחדות לביתנו. היא הציגה את עצמה כידידתי, טענה שמצאה ענין רב בהתנהגותי הנאה, ובטוחה היא שבעלת כשרונות אני, אלא שזקוקה אני לעידוד, הדרכה ולטיפוח נכון. בחלקת לשונה, במראֶה הנאה, ובחן התנהגותה מצאה לה מסילות גם ללבב הורי, אשר לא התנגדו כלל לעובדה, ששכנתם הנכבדה, מיס בלקסטאון, מתחילה לטפל בחנוכי. הם הביטו על הדבר כעל שגיון של אשה עשירה ובודדה, העומדת ברשות עצמה והרוצה לשעשע את נפשה, למצוא ענין במשהו.

בינתיים מלאו לי חמש-עשרה שנה ואני בריאה, פורחת, מלאת לשד עלומים וחדורת תשוקת חיים. הייתי אז על סף החיים, בלי לדעת עדיין להבחין כראוי בין טוב לרע. רגשות ראשונים החלו מפעמים את לבי, ובודאי שדרך התפתחותי לא היתה שונה מאלפי צעירות אחרות בנות גילי, אך אני כבר נפליתי מהן, כי אשה פקחית אחזתני, בעלת רצון כביר, והיא אשר סימנה והיתותה את דרך חיי להבא, וכך גם חתכה את גורלי. ז’ניט השפיעה עלי שאבחר בלמודי מסחר, מקצוע שלא היה חביב עלי ביותר, אך נוטה הייתי ללמדו מתוך שקידה עצומה, מפני שז’ניט הבטיחה למנות אותי אחר-כך כמזכירה לה.

בינתיים החלה ז’ניט מושכת את לבי בדרכים אחרות. קודם כל העמידה לרשותי את המכונית שלה ופקדה על הנהג להורות לי את מלאכת הניהוג. דבר זה גרם לי קורת-רוח מרובה. לא פעם קנאתי בנשים הצעירות וההדורות, החולפות ברחובות הכרך כנישאות בסופה והן נוהגות במכוניות מצוחצחות ומבריקות. וכך לא עברו ימים רבים וגם אני נהגתי במכונית, כשאני חולפת ברחובות, חוצה פארקים נישאת מחוץ לעיר, ואני גאה, בזה להולכי רגל, שוכחת עולם ומלואו, בשעה שהרוח מטפחת על פני, ועיני גומאות מרחקים!

אך בזה עוד לא סיימה ז’ניט את פעולות החיבה, שהעתירה עלי. היא נילוותה אלי גם בערבים והפכה לחברתי האחת והיחידה. שתינו הלכנו יחד לקונצרטים, בקרנו הצגות, טילנו יחד למקומות שונים, שיש בהם משום ענין. ז’ניט ניחנה בטעם משופר וידעה מה לראות ומה לבקר. גם כסף היה לה, בזבזנית לא היתה, אך היא אהבה להוציא כסף על דברים של טעם. שלובות-זרוע כשתי אחיות הלכנו יחד ומצאנו לנו שעשועים חדשים לבקרים.

פעם, בערב-חורף אחד, ישבנו שתינו בכורסות על-יד האח הבוער, עסוקות בקריאה. כלומר, שקועה בקריאה הייתי בעיקר אני, ואילו ג’ניט החזיקה בספר, אך את מבטיה לא גרעה משום-מה ממני. גם בשעה ששקועה הייתי בספרי ידעתי, כי מסתכלת היא בי ומבטיה מרפרפים עלי. לא חפצתי להפריע להסתכלותה זו, והעמדתי פנים כממשיכה בקריאה, אם כי בתוקף מבטיה החודרים לא יכולתי להמשיך, והשורות רקדו לפני עיני, כשהן מרטטות בשחור מתערבל בלי שאוכל ללכדן, לצרפן ולהסביר לי את תוכנן, וביניהן רצדו מבטי עיניה הכחולות של ז’ניט…

כאשר הרימותי בסוף את ראשי מן הספר ומבטי נתקלו בה, השתוממתי לראות את הברק המוזר, שהיה הפעם לעיניה, ונראה לי, שפניה היו משולהבים שלא כרגיל. גם לעתים קודמות נתקלתי במבט דומה לזה, אך הפעם הרגשתי וראיתי, כי בנפשה מתחולל משהו, ומתרקם איזה רגש שאיני תופשתו; איזו התרגשות לוהטת תקפה אותה. כסבורה הייתי, שאינה מרגישה את עצמה בטוב, ופניתי אליה בשיחה, כדי לעורר את רוחה ולבדרה קמעה. התחלתי לספר לה על התענוג הרב, שהיה לי אותו שבוע בשעת טיול במכונית שלה בואן-קורטלאנד-פּארק.

היא חייכה אלי:

– טוב שלימדתיך לנהוג, לא כך?

– בהחלט! – קראתי – אמא לא משפיעה עלי רוב טובה כמוך!

– ואת מה? גם נשיקה אחת לא העתרת עלי בשכר זה…

קפצתי ממקומי וחבקתיה. נשקתי לה בחום על פיה. גם היא חבקה אותי בחזקה, נלחצה אלי והחזירה לי נשיקות חמות, כשהיא לוחשת לי ברוך, בקול רוה געגועים וכמיהה, קול שהמיית לב ונפש בקעה מתוכו והרטיטה גם את לבי, קצת מתוך התרגשות ובעיקר מתוך חיבה, שרחשתי לה. היא לחשה:

– דורוטי, חביבתי, כל כך צר לי ומשעמם הערב, שדומה אני להיות גלמודה בתבל כולה; אין לי אף נפש קרובה אחת, שאוכל להשיח לה את לבי, וגם את, חביבתי הקטנה היחידה הקרובה ללבי, הרי גם את מראה לי סימני קירבה רק לעתים רחוקות.

היה ברצוני לשכך את הנעימה העצובה שצילצלה בנזיפה זו, והתחלתי מפייסת משדלת אותה:

– אבל אני אוהבת אותך!

– את?

– כן, האין את מרגישה בכך?

– במקצת

חבקתיה נשקתי לה שנית מתוך רגש טוב ונקי, מתוך רצון להראות לה, עד כמה אני באמת אוהבת אותה, מעריכה. ז’ניט חבקה גם אותי בחזקה, החזירה לי נשיקות חמות ולחשה לי בקול גווע ומזעזע במקצת:

– טוב לי על ידך, ילדתי. בלעדיך אין לי דבר בעולם… שבי על ידי, כך, בשקט, ואנסה לשכוח בזרועותיך את המרירות שנצטברה בלבי כלפי כמה וכמה תופעות בחיים, שהכזיבו אותי.

גל של רחמים הציף את לבי. באותו רגע קמה ז’ניט ממקומה וכיבתה את אור החשמל. היא חזרה וישבה על ידי בתוך הכורסה, חבקה אותי ולחשה:

– כך יותר טוב, נשב בחושך ונביט לאור האש המתלקחת באח.

ישבנו חבוקות ודבוקות אשה לרעותה, חדורות רגש נעים, חמים. קירבת גופה, חבוקיה ונשיקותיה המלאות רוך, כל תנועותיה הלטפניות, השפיעו עלי חמימות מרובה, שכמותה לא הרגשתי מימי, כי על ידי ישבה אשה יקרה ודורשת שלומי וטובתי. מאושרה הייתי בחיקה. רוך ועדינות לא ידעתים עברוני, ונוטה הייתי להתמוגג ממש בקרבתה. כאשר שמעתיה מתאנחת פתאום, קראתי אליה בחרדה רבה:

– מה לך, ז’ניט?

– לא כלום, ילדתי – השיבה – טוב לי אתך ואני יכולה לשבת כך שעות.

– גם לי טוב אתך.

– חבקיני איפוא בחזקה – בחזקה!

חבקתיה.

– כך. עכשיו נשקיני נא – בחזקה!

נשקתיה.

היא נלחצה אלי, חבקה אותי ואני הרגשתי, שעצמותי כאילו מתפוקקות, אך מודה אני, כי בטוי זה, אות לאהבתה החזקה אלי, העבירני על דעתי, וגאה הייתי שזכיתי לכך. כל המחיצות הקודמות של גיל, השכלה, נתפרקו ונמוגו, היינו שתי אחיות אהובות, אשר האחת מוצאת נוחם והרגשה נעלה בחיק רעותה. כך גם נרדמתי. כאשר הקיצותי, היתה השעה מאוחרת למדי. חלל האח השחור הציץ בנו ורק גחלים אחדות לחשו עדיין וניצנצו מתחת לאפר והרמץ. בחלל החדר עמד קור ממש. קפצתי על רגלי ולחשתי לז’ניט:

– השעה מאוחרת, אני רצה הביתה.

אך היא תפשה אותי בזרועה:

– למה לך? בין כה וכה איחרת ובבית יידעו שלנת אצלי. אטלפן להם.

נעתרתי לה והחלטתי לבלות את שאר שעות הלילה אצלה. ז’ניט מהרה להציע את המיטה, ואם איני טועה ראיתי שידיה רעדו בשעה שפרשה את הסדין על גבי המיטה הרחבה. היא הוציאה שמיכת צמר מתוך הארון הסמוך וזירזה אותי:

– מהרי, יקירתי, להתפשט ונתכנס תחת השמיכה החמה.

היא פתחה אחת השידות ופנתה אלי מתוך אכזבה קלה:

– עוד לא החזירו לי את הכבסים ואין לי כתונת-לילה בשבילך. עליך יהיה לשכב הלילה ערומה לגמרי…

צחקתי. רעדתי מצנה ובלי לחכות זרקתי מעלי את שמלתי, לבני, וערומה קפצתי לתוך המיטה הצחורה והרחבה והתכנסתי תחת השמיכה, כששיני נוקשות זו בזו. ז’ניט הסתכלה בי באהבה רבה וחייכה:

– עוד מעט, יקירתי נתחמם.

משובת-ילדות תקפתני ועדיין רועדת מן הצינה קראתי אליה:

– הזדרזי!

היא התפשטה וגופה הערום, הגמיש, הבהיק בתוך חשכת החדר, שרק השלג אשר הכחיל בחוץ הטיל בה קצת מהיבהובו העומם. ראיתיה מעורטלת לגמרי, ראיה חטופה, כי מיד הרימה את שולי השמיכה ומהרה להצמד אלי מתוך חבוקים כשהיא לוחשת:

– גם אני אשכב על ידך בלי כתונת וכך יחם לשתינו פי שבעה!

צחקתי ואמרתי:

– כמו שתי ילדות קטנות!

– כן! – קראה וחיבקה אותי בחום – כמו שתי אחיות!

– אך למה את רועדת כל כך? – שאלתיה.

– קר לי, חביבתי, קר, חבקיני נא!

חבקתיה. שכבנו חזה לחזה, זרועותינו שלובות וכך גם רגלינו, הזרמנו אשה לרעותה מחום גופנו, וכעבור שעה קלה התחממנו יפה ועד כדי כך שהתחלנו שתינו לוהטות. ביחוד להטה ז’ניט. פיה היה קפוץ, עיניה עצומות, והיא נלחצה אלי, מתחבקת ונלחצת, נל-ח-צת…

– ז’ניט! – קראתי אליה בנזיפה קלה – הן עוד מעט ותחנקי אותי… הרפי לך…

– לא, יקירה, אוהבת אני אותך. גם את אחותי הקטנה הייתי לוחצת כך ומאמצת אל לוח לבי, ואותך אני אוהבת פי עשרה ואיך לא אחבקך? איך לא אעתיר עליך את נשיקותי החמות? ולמה לא ארגיש, שעל ידי שוכבת כאן דורוטי חביבתי, הפעוטה, היקרה?…

חמימות ועדינות מלטפת שפעו מדבריה אלה וקרבוני אליה; לא רק קרבוני אלא כולי נמשכתי כפרפר זה לאש, מוכנה הייתי להקריב את עצמי למענה ולהוכיח לה שגם אהבתי אליה גדולה היא ונאמנה. בחבוקיה ובלטיפותיה מצאתי גמול עבור כל אותי היחס האדיש שבו נתקלתי אצל הורי. עברתני תשוקה לוהטת לחיבתה, ללטיפותיה הנעימות והמרדימות. ז’ניט היתה אשה נפלאה ובעלת מדות נאות. לא מצאתי בה כל דופי. הוקרתי את יחסה אלי, אשר הזרים בי חמימות ונטע בי רוך. אהבתיה בכל נפשי ומאדי. כאשר החלה פתאום להעביר בלטיפה את כף-ידה על חמודות גופי, לא הקפדתי; להפך – מגע ידה גרם לי הנאה מרובה. היא התפעלה מיפי גופי החטוב נאה, המשיכה ללטף את שדי, את חמוקי ירכי, את שוקי, פתאום כבשה את פניה בחיקי, נצמדה בשפתיה, נשקה בלהט שדי התופחים ולחשה לי:

– הרי את חמודה…

צחקתי:

– את משתגעת, ג’ניט!

– לא לא! – קראה בתוקף – אני אוהבת אותך, או-ה-בת!…

ושוב כבשה את פניה בחיקי, המשיכה ללטף אותי ונלחצה אלי. נוטה הייתי להרדם ולטיפותיה מסכו בי איזה כליון-נפש מוזר שעל טיבו עמדתי אחר-כך; ערגה סתומה תקפה אותי, ערגת החושים הרודמים, ובגופי חלפה צמרמורת מענגת. עצמתי את עיני והפקרתי את עצמי, את גופי ואת צניעותי הבתולית לחיבוקיה של האשה האהובה עלי, שחזקה ממני, שהשתלטה עלי בעתרת קסמיה – – – לא העליתי על דעתי ולא שיערתי כלל, כי באותו לילה הומט עלי אסון, אשר תחת ניטלו אני כורעת עד היום הזה!".

ושוב נאנחה דורוטי ומעיניה זנקו סילוני דמעות, אשר שטפו על לחייה; היתה זו התפרצות מצוקת-נפש חזקה. היא התייפחה והליטה את פניה בכפות ידיה. כתפיה הענוגות החלו מרעידות ושטף הדמעות פרץ גם בעד אצבעותיה החיוורות.

מיכאל התרומם נבהל וחרד. תפש את שתי ידיה והתיקן בכח, כדי להציץ ישר בקלסתר פניה של הנערה.

– דורוטי, התאוששי!

הוא חיבק אותה. לחצה אל לוח לבו והעתיר עליה נשיקות דחופות מתוך גיפופי אהבה סוערים וכנים, כרוצה למחוק בבת-אחת מעל פניה את עקבות בכייה, צערה.

– דורוטי, חדלי, יקירתי!

היא לא השיבה לו. הוסיפה להיאנק ולהתייפח חרש. בסוף לא הבליגה, עקרה את עצמה מתוך זרועותיו והטילה את גופה על גבי המיטה; כבשה את פניה בכר, ורק כתפיה המרעידות העידו על התרגשותה החזקה.

– דורוטי… – התחנן מיכאל – דורוטי!

– הנח לי!

– דורוטי!!… – פרצה צעקה מפיו, מתוך סערת-לב וצער.

היא חרדה וישבה. עיניה השחורות הבריקו מבעד לדוק הדמעות, אך היא כבר נרגעה במקצת. היא הסתכלה ישר בפני מיכאל ואמרה חרש:

– טוב. עוד מעט אמשיך בסיפורי עד הסוף. אך אל-נא תחשוב, שאתה מוליך אותי שולל בהקשבתך השקטה, או הכבושה… יודעת אני יפה, שאתה תופש כבר את הענין כולו, אך מתוך רחמנות עלי, מתוך השתתפות בצערי, אתה מבליג ומסתיר את הרגשתך בחובך…

– דורוטי, לא נכון…

– תן לי לגמור. מאחר שעמדת כבר על עצם הדבר, לא ארבה הפעם בתאור פרטים.

 

י

"לאחר אותה לינת-לילה ראשונה הלכו העניינים והתפתחו במהירות, בהתאם לתכנית, שהתותה לה ג’ניט. היא עשתה את מעשיה בחכמה רבה, והצליחה להתחבב עלי יותר ויותר, ועל ידי כך מנעה ממני כל נסיון של התנגדות או סרוב. נתונה הייתי כמו במעגל קסמים, בלי שאוכל לחרוג ממנו. דומה, שהפילה עלי איזו תרדמה, מסכה בי רוח עיוועים, בחלקת לשונה המשכנעת הצליחה לשעבדני שעבוד גמור.

לאט-לאט, בהדרגה, סילפה אותי והתחלתי משמשת לה מכשיר סיפוק מאווייה, בלי שאדע וארגיש בזמן הראשון, מה גדול הוא החטא שהיא חוטאת לנשמתי וגופי גם יחד. לראשונה, משהתרסתי במקצת, השתערה עלי בכל כח הסברתה הדמגוגי, דברה על אהבה עליונה ונפלאה, שאינה כפותה ומצייתת לפקודתו של המין השני; העלתה את סאפפו מקברה, ונתנה לי לקרא חומר מיוחד, המהלל, מעריץ ומשבח, מנשא, מרומם ומפאר את האהבה העילאה של האשה הלסבּית!…

את חטאי אני מזכירה הפעם: היא אמנם ניצלה את כל חוסר נסיוני, את תמימותי ואת הרגשתי הנעלה שרחשתי לה, אך אני התחלתי בכל-זאת למצוא ענין בחיים אלה שהיא הכניסה אותי לתוכם וגם – תענוג… אשה מנוסה היתה וידעה להשפיע עלי; ידעה לגרות את חושי, את יצרי המיני הרודם, לפתחו ולהריצו בערוצי התאוה והתשוקה, ולספק אותו אחר-כך לפי דרכה היא…

היא חזקה ממני שבעתים! ידעה לשכנע אותי ולהניס את כל ספיקותי; ידעה לשדלני, לפייסני בדברים רכים, ולהמציא לי שעשועים חדשים לבקרים, כדי לטשטש לגמרי את ספיקותי המתעוררים. משרכשה אותי ואת לבי, החלה מקפידה שנימצא יחד לעתים קרובות יותר, דאגה, שלא אבוא בסוד גברים, וגם מחברת נשים הרחיקה אותי. היא לבדה רצתה בי, והחלה מקנאה לי וחוששת, חרידה עלי ואוהבת אותי עד טירוף. אגב, לא היו בה הסימנים החיצוניים שהמדע רגיל למנות באשה הלסבית. היא לא התנהגה כגבר ביחס לאחרות, לא קיצצה שערותיה, ולא נתנה לחיצוניותה סימני חקוי כל שהוא לגבריות; נשיית למדי היתה בחתוך קוי גופה ושרטוטי פניה, וכך הופיעה כלפי חוץ: אשה נאה ומקסימה, שופעת חן נשיי… כנראה, שנזהרה למשוך עליה עין בוחנת, שתטיל בה חשד כל שהוא, אך לגבי היתה לפעמים מרגישה את “גבריותה”, חוזרת אחרי, דואגת וחרדה לי כ“אוהב”, משביעה אותי, שלא אבגוד בה, משגרת לי מתנות, שומרת את צעדי, ובכל הזדמנות משכה אותי לחדר-המיטות והעתירה עלי אותות אהבתה.

לא היה לי מחסור בשום דבר, כי ז’ניט דאגה לי משרוך נעל ועד לשמלת משי הדורה. שלא לתת מקום לחשד בבית ציוותה עלי להגיד, שהיא מעסיקה אותי כמזכירתה הפרטית. בכלל נאלצתי לרגל אורח חיי המיוחד להסתבך ולהתלבט ברשת של כזבים, אשר לא היו לפי רוחי וציערו אותי במאד. הרחקתי את עצמי מחברותי המעטות, וידידות החדשות לא רכשתי לי. כי עינה של ז’ניט היתה פקוחה עלי ושמרה את צעדי מתוך הקפדה יתירה. לא היתה בטוחה וחששה, שמא אקום יום אחד ואמרוד בה.

חששותיה לא היו לשוא. לאט-לאט, עם התבגרותי, התחלתי עומדת על מצבי המיוחד והמשונה. עזרו לכך גורמים שונים, מקרים ותופעות בחיים, שהעמידו אותי על העוול שבסלופי. התחלתי מתענה מתוך מוסר-כליות קשה, אשר התחיל להדריך את מנוחתי וגזל את שנתי מעיני. קודם-כל עמדתי על אי-הטבעיות ביחסי אל האשה הזאת. קראתי ספרים למכביר, בקרתי תכופות את הקולנוע, למורת רוחה של ג’ניט, טיילתי בפארקים ובמקומות-צבור אחרים, וכמובן שלמדתי לראות ולהסתכל בתהליך האהבה הטבעית של שני המינים, הנוהים זה אחרי זה ומתלכדים יחד להרמוניה אחת נהדרה, לשיר הלל לאינסטינקטים הבריאים, הטבעיים, אשר חוקי הטבע חישלו אותם ושיוו להם חן בריא, מלבב ומצודד. יש לזכור, שהייתי נערה בריאה ומפותחה יפה, שקול דמי התוסס היה ודאי נענה לקריאת החיים הללו, הטבעיים, ובלי ספק הייתי מוצאת את עצמי באותו זמן חבוקה בזרועותיו של גבר צעיר על ספסל איזה פארק, בקולנוע או מתייחדת אתו בחדר אחרי טיול משותף ומענג. כל זה נשלל ממני, נעשק, והרגשתי החלה פוסחת על שתי3 הסעיפים… ידעתי, שמטבעי איני שייכת לסוג הלסביות, שלא נוצרתי לכך, אם כי סולפתי, ושעלי לחזור למצבי הטבעי ולמצוא ענין אך ורק במין השני. אבל, כנראה, שהשפעתה של ז’ניט, אשר פרט ללקוי שבה נוגעה, היתה אשה נפלאה, חביבה, כבדה עלי, וגם, למה אכחד, היחסים החשאיים האלה גרמו לי גם תענוג… בכל אופן, הכרתי הבריאה החלה פוקדת עלי, שאדיר את עצמי מחברתה ואחפש לי את תקוני בחיים נורמליים.

קשים היו מדוחי יצרי המסולף וקשים שבעתים היו החיטוטים הנפשיים שבאו בעטיים. תקפוני הרהורי-נוחם מכרסמים וגם היחסים שלא היו טבעיים, יחסי מסטורבַּציה, הרסו מעט מעט את בריאותי, מתחו את עצבי ופיתחו בי עצבנות מרובה. התחלתי ממעטת בדבור, מעדיפה את השתיקה ושוקעת בהרהורים, אשר התרכזו מסביב לאותה שאלה מטרידה.

לא נעלם השינוי הזה שחל בי, גם מעיני ז’ניט. היא חרדה עלי וכל מחשבותיה היו נתונות רק בי. היא הבינה את המתרחש בנפשי, עמדה על כך אינטואיטיבית וחששה לפתוח בשיחה על הנושא הזה; חששה שמא תגרום להתפרצות קשה ומטיחה נגדה. כנראה, שגם היא התענתה בכל-זאת תחת כובד האשמה, שרבצה עליה בגללי, על הנזק הגופני והמוסרי, שהסבה לי. אך משראתה שפני הולכים ורעים, וששתיקתי הולכת מעיקה עליה מיום ליום, לא הבליגה ופנתה אלי בזהירות.

– סבורה אני, דורוטי, שאת זקוקה למנוחה, להחלמה.

– כן – עניתי לה – מרגישה אני את עצמי לא בטוב.

– אם רוצה את אוכל לסדרך באחת הקייטנות?

– ואחר-כך?

– אחר-כך?…

היא נדהמה. הבינה שלא זהו הפתרון שלקראתו אני מתחילה לחתור… הסתכלתי אותו רגע בפניה והבחנתי בתוי חרדה שהסתמנו בהם. היא כבשה את עיניה בקרקע וניכר היה, שקשה לה להסיח את דעתה מן העיקר; קשה לה לשובב את רוחי הנכאה, לעודד אותי, כאשר הצליחה לעשות בזמן הראשון. רחמי נכמרו עליה, כי יחסי אליה היה מצוין, חרף הכל. קמתי, נגשתי אליה וחיבקתיה. זה שימש לה כאות-רצון ואהבה מצדי. היא כבשה את ראשה בחיקי, כשעיניה שטופות דמעות-אושר ממש. פניה קרנו שוב וקצות אצבעותיה המרטטות על לחיי העידו על מצוקת אהבתה ותשוקתה אלי. צר היה עליה וכדי לגרום לה קורת-רוח נשקתי לה על מצחה.

עם כל התלבטותי ורצוני להתגבר על מדוחי, לא רק שלא רחשתי לאשה זו טינה בלבי, אלא שאהבתיה גם אהבת-נפש! ידעתי, כי אשה אומללה היא וקשה היה לי לצער את רוחה, להדאיב לה, אם כי לפעמים כאשר התבודדתי, מוכנה הייתי להטיח כלפיה דברים קשים ולדבר אתה משפטים על אשר הביאה אותי לידי שחיתות מידותי ויצרי. אולם בנוכחותה היה גל הרוגז שנצטבר אצלי, מתנדף וגז. פניה היו תמיד מאירים, טובת-לב היתה והתייחסה אלי ברוך ובעדינות, אשר בפני קסמיהם קשה היה לי לעמוד…

כנראה שאופיי לא היה תקיף מדי, וגם יש לקחת בחשבון, לא לשבחי, שקשה היה לי לוותר על השעשועים והמותרות שז’ניט אפפה אותי בהם, כדי לצוד אותי ולמשוך את לבי. נכנעתי. סרובי לא היה מוחלט עדיין. נוסף לכך היתה ז’ניט חברתי היחידה וידעתי, שאם אלך ממנה, אגרום לה יסורים קשים. למראית-עין היה איפוא הכל כשורה, אך את לבי כירסם מצפוני וחיי נתקדרו. בריאותי הלכה ולקתה; פני שופו, רזון שולח בעצמותי והורי ניטפלו אלי, החלו מציקים וחוקרים לסיבת הדבר. זוכרת אני, שיום אחד נגש אלי אבי:

– דורוטי, הגידי לי מה קרה לך? מהו הדבר המעכיר את רוחך?

שתקתי. לבי החל דופק ברהיטות יתירה ובחזקה.

– הן תגידי לי, ילדתי. – התחנן לפני אבי – את מעלימה מאתנו דבר-מה.

דחיתי אותו בתשובה של מה-בכך, אך הוא לא נתרצה:

– בודאי נתאהבת…

– לא! – קראתי נרעשת בכל תוקף – איזו שטות…

אה! – פרץ אבי בחדוות נצחון – מצאתי!

חייכתי מתוך מבוכה:

– לא, אבא, אתה טועה.

– אינני טועה, בתי, את לא תצליחי להוליך אותי שולל… גם אני צעיר הייתי והרגשה זו אינה זרה לי… התאהבת, בודאי שיש לך צרות בגלל אותו בחור. הגידי לי, מהו רוצה ממך? או שמא בכלל לא כדאי לסבול בגללו! הן נערה בעלת אופי את! מוטב שתוותרי עליו ותמצאי לך אחר במקומו, טוב ממנו שבעתיים.

זוכרת אני, כי בשעה שאמר לי אבי את הדברים האלה מתוך בטחון גמור שמצא את פשר יגוני, פרץ הדם לתוך פני, רקותי נתלהמו, ראשי צנח על זרועותי, שהיו שלובות על גבי השולחן, ובכי היסטרי, בלתי מרוסן, תקפני. הווייתי הפצועה זועזעה על-ידי דברי אבי הטוב, שנאמרו לתומם, ולפתע עמדתי על שיעור אסוני והתחלתי כורעת תחת נטל יאושי ומצוקת נפשי. חרדה תקפה את הורי. הם התאמצו בכל מיני דרכים ואמצעים לשעשעני ולדאוג לי. בטוחים היו שניהם, שהתאהבתי בגבר, אהבה עזה, חשוכת תקוה, מכאן סוד עוצבי ורוגזי.

למחרת הודעתי לז’ניט שאני יוצאת לקיטנה. היא שמחה מאד, או העמידה פנים כשמחה, ועזרה לי לסדר את ענייני, לוותה אותי במכוניתה לתחנת האבטובוסים, היוצאים לקיטנה, הביאה לי פרחים ומיני מתיקה. לפני היפרדי ממנה, חיבקה אותי, נשקה לי באהבה וברוך כדרכה והזהירה אותי בלחש:

– התרחקי מחברת גברים…

התעורר בי רצון לקנתר אותה:

– וכי מה רע יעשו לי?

– דורוטי! – צעקה – מגעם בלבד יטמא אותך…

עניתי לה בשקט:

– איני סבורה כך…

– מה? האין את מבינה שאת שוגה?…

– ז’ניט, – אמרתי לה – איני שוגה. קצתי בחיי. שינוי מתהווה בי. דעי לך, שאני מחפשת את הדרך לעצמי… ספק אם אמצא אותה, ואם אוכל להתחיל את חיי מחדש ולטהר את עצמי… איני רוצה להאשימך, אך דעי לך, כי החלטתי לשנות את אורח חיי, ואל-נא תוסיפי להפציר בי ולהעתיר עלי דברים. די!

רגעים מיספר לפני כן לא עלה עוד בדעתי להגיד לה את הדברים האלה בכל חריפותם, אך הערתה ביחס לגברים הרגיזה אותי מאד, ופתאום, בו ברגע, הודעתי לה על החלטתי. היא החווירה, כאילו שמעה פסק-דין מחריד, צנחה על הספסל הסמוך ונתנה בי מבט נוגה ונרעש:

– דורוטי, האומנם תעזביני, את ידידתך?…

שתקתי והיא המשיכה:

– הרוצה את להעיב את ימי?…

בינתיים הגיע האבטובוס. ניצלתי את הרגע הקשה מנשוא, התובע תשובה, ומהרתי להיכנס ולתפוש מקום. היא נכנסה אחרי, אחזה בסנטרי בחיבה, כרוצה להזרים לתוכי מחדש במגעה את חום אהבתה ומסירותה, ולחשה לי ברוך:

– הן תכתבי לי, יקירתי.

– אשתדל.

– אין את מבטיחה?

– לא…

– דורוטי…

– רוצה אני לנוח, לשכוח ה–כל…

– אסור לך לשכוח אותי! – קראה וכולה צער.

– מוכרחה אני.

מעיניה נשקפה חרדה. כנראה שסבלה מאד משיחה זו, שלא צפתה לה. דברי, שנאמרו בתוקף, והבעת פני, אשר בודאי נסתמנה בהם באותם רגעים אכזריות במדה ידועה, הדהימו אותה. רוצה היתה להגיד לי משהו, אך מליה לעו וסנטרה החל מרטט. דמעות התקשרו בעיניה וכאשר יצאה, ראיתיה עומדת על שפת המדרכה, מביטה אלי, כשעיניה שופעות כאב לא-יבוטא, והיא – בוכיה…

לבי המה לה. רחמי נכמרו עליה וצר היה לי לראותה בכך. רציתי לעודדה קצת וכאשר זז האבטובוס ממקומו נפנפתי לה בממחטה. היא נענתה לי מתוך חיוך רפה, מאוּנס.

כעבור שעה כשנישא האבטובוס לאורך הכביש ועיני השקיפו על חופי ההדסון הנהדרים, החלה תקווה גדולה וחמה מפעמת את לבי. שאפתי רוח לרווחה מלוא ריאותי. החלטתי היתה מוצקה, ואת נפשי נשאתי לחיים חדשים, אשר נשללו ממני בתוקף גורל אכזרי ועצוב. אך בזכרי את ז’ניט, שוב המו מעי לה, ולא אכחד שאהבתיה בכל-זאת"…

 

יא

דורוטי הפסיקה את סיפורה, והושיטה ידה לכד המים, שעמד על גבי הכיור, כי גרונה ניחר מדיבורה הממושך, הציצה רגע בראי וגמעה מן המים. אחר-כך חזרה וישבה, כשהיא מתאמצת להעלות בזכרונה את הפרטים. היא לא הביטה לצדו של מיכאל השוכב על ידה, כי אם תקעה את עיניה בחללו השחור והעגול של האשנב הפתוח.

מיכאל, שהיה נרגש מאד מסיפורה, שכב כל הזמן בלי נוע, מתוך כוונה ברורה לא להפריע לה, ולא להכביד עליה בהתרגשותו. לא עלה בדעתו להאשים אותה, ולא עוד, אלא שהחל באמת לרחם עליה… סיבלה נגע אל לבו, ורוצה היה מאד, שתדע ותרגיש, עד כמה צר לו בגללה, ועד כמה מוכן הוא לסלוח לה הכל. הוא התרומם, לפת בכפות ידיו את ראשה ולחצה אל לוח לבו, כשהוא מעתיר עליה אותות אהבתו, על מצחה, עיניה, אך דורוטי השתמטה מזרועותיו ודחתה אותו בקראה:

– מוטב שתניח לי עכשיו.

מיכאל מחה בתוקף:

– דורוטי, התדעי מה אוהב אני אותך?!

היא נתנה בו מבט נוגה:

– אתה מרחם עלי, לא כן?

הוא בא במבוכה ומבטה החודר, הבוחן, תבע תשובה ברורה.

בלי כל כוונה רעה השיב:

– אוהב אני אותך, ילדתי המיסכנה…

– הרי שאתה מרחם עלי!

היא הרכינה את ראשה ונאנחה חרש, מיכאל ביקש לתקן את רושם דבריו ושב לחבקה בכל ריגשת אהבתו. אך היא דחתה אותו שוב. מצוקת נפשה התגברה וכדי להסתירה מעיני מיכאל, הסבה את פניה ממנו. מיכאל נרעש. בפניה טבועה היתה ארשת רצינית, קשה. אף פעם לא ראה אותה במצב כה משונה. הוא שכב ולבו התפעם מחרדה לתוצאות. לבסוף החזירה את ראשה אליו וקראה מתוך יאוש:

– הבה אסיים!

 

יב

"באתי לנוה-קיץ נאה ומושך את הלב. בית-ההבראה עמד על הר ולרגליו השתרעו חורשות ארנים; פלג שקק והתפתל, כשהוא מפלס לו דרכו כפתיל כסף, לתוך האפרים הרחבים והרחוקים וכאשר השקפתי מחלון חדרי לסביבה הנהדרה, ירדה עלי מנוחה. ביום הראשון לבואי התבודדתי על גבי מִקְפָּלָה בקצה המרפסת הכללית, צופה אל פני ההרים, ולא ביקשתי קירבת איש. הקשבתי לנגינת התזמורת, אשר נישאה מאולם-הרקודים, והקשבתי לדשדוש רגלי הרוקדים, אך כל זה לא נגע ללבי. התחלתי לברר לעצמי את דרכי להבא, ואת המעשים אשר עלי לעשות. כמובן, שמטרתי העיקרית היתה לנסות לחדש בי את הרגשתי הטבעית ביחד למין השני; כי חוששת הייתי, שמא הפכה הרגשתי פתולוגית בגלל ההרגלים הבלתי-נורמליים שהקניתי לי במשך שנים רצופות…

שאיפתי זו לא הרפתה ממני וגברה בי משעה לשעה. רוצה הייתי להיווכח מיד, עד כמה אני שונה משאר בנות מיני, ואם יש בי הדרישה הטבעית לכך… לא הייתי בטוחה בדבר ומנוחתי נשללה ממני; אכולת ספיקות הייתי, כי בגלל הקשרים האינטימיים עם ז’ניט, לא התפתחו בי הרגשותי המיניות בכיוון הטבעי, ועצם הגישה לגבר, גישה שלא נתנסיתי בה, הטילה מבוכה בנפשי. ונטעה בי פחד סתום. זוכרת אני כי עוד באותו יום, כאשר עבר על ידי אחד מאורחי הקיטנה, גבר צעיר, ונתן בי את עיניו, נרעשתי מאד, הסמקתי וחוששת הייתי, שמא יגלה את סודי… ניתלווה אלי הפחד מפני העבר הקרוב, שעדיין רבץ עלי והעיק, הקדיר את חיי והטיל צל על עתידי.

כל הלילה לא עצמתי עין. התהפכתי מצד לצד בנדודי שינה. מחשבות שונות התרוצצו במוחי, ועם כל רצוני החזק לשכוח את העבר, רחפה לפני עיני כל הלילה, דמותה של ז’ניט, כשהיא צוהלת ומתעלסת בחדר משכבה, או עומדת על קצה המדרכה ובוכה. לא רגזתי עליה ולא חיפשתי בה דופי. ראיתי בה אשה נגועת גורל, אשר אין בכוחה להשתחרר ממדוחי יצרה, אשר אולי לא היה מסולף אצלה, ותבע את סיפוקו לפי דרכו הוא. אודה: עם כל החלטתי הנחושה לנטוש את אורח חיי הקודם, לא שמרתי לה טינה בלבי וגם רחשתי לה חיבה… לבי התפעם בי לזיכרה, בהעלותי על דעתי, כי הפעם הריני נפרדת ממנה לנצח, עלתה פקעת הצער בגרוני, שמה לי מחנק ונוטה הייתי לבכות. חמש שנים נמצאתי במחיצתה; חמש שנים, אשר אם כי השביעוני לאחרונה תמרורים, התלבטויות וחיטוטים נפשיים ומדכאים – הרי חרף הכל היה ביחסינו גם משהו מן היפה והנעלה, והמסירות ההדדית שטופחה אצלנו, קשרה אותנו זו לזו, ועתים גם הייתי מאושרת בחברתה…

אותו לילה הרגשתי וידעתי כי קרחה אני מכאן ומכאן… נתונה הייתי במצב נפשי בלתי ברור, בלתי נתפש. ידעתי, שאני שואפת ליצוק לתוך אפיקי הווייתי את הרגש הנכון, שהטבע הועיד לי, אך לא היה לי כל בטחון, שאצליח בדרכי החדשה, הואיל ולא נתקפתי על ידי תחושה חזקה, אשר תאחז בציצית ראשי ותטלטל אותי טלטלה כבירה לקראת השינוי הנכסף. עברי היה בעוכרי. את מיטב הרגשותי גזלה ממני האשה ההיא… אך אני לא נואשתי והחלטתי להיות תקיפה בדעתי, לחשל את אופיי, עד שאצליח להחזיר את עצמי, את גופי ואת רוחי, למסלול הטבעי.

לפנות-בוקר נרדמתי וקמתי לעת ארוחת-הצהרים. ישבתי לבדי על-יד שולחן שבקרן-זוית ועל ידי כך היתה לי אפשרות לסקור סביבי ולראות את הגברים הסועדים. הם היו כשלושים במספר, ועיני קפצו ודלגו מן האחד לשני, כאילו ניתנו לי לבחירה. רבים מהם פסלתי מסקירה ראשונה. מצא חן בעיני בעיקר אחד מהם.

היה זה גבר כבן ארבעים, אשר שיבה זרקה בבלוריתו, אך הוא נראה גברי למדי, יפה-תואר, בעל תנועות אדיבות ונמוסים יפים. הוא גם הישהה עלי את מבטיו ומיד הרגשתי, כי עם האיש הזה יקל לי לפתוח בשיחה. גילו לא הרתיעני כלל. להפך, מצאתי בו קצת מאבהות וגם דבר זה משך את לבי. החלטתי לנסות אליו דבר. ומשהחלטתי תקפני קוצר-רוח, ומדי הפנותו אלי את פניו, בלי כל כוונה, הסמקתי כולי, כאילו חשף את כל צפונותי ועירטל אותי…

בחירתי היתה, כנראה, מוצלחת. שאר הנשים שבקיטנה – מהן נחמדות וטובות-מראה למדי – מכרכרות היו סביבו ומשתדלות למצוא חן בעיניו. הפך הדבר להתחרות צנועה וגלויה לזכות בו. אך הגישה אליו, אל האדיב המתון, שהיה שקוע בעצמו, לא היתה קלה ביותר. על-פי-רוב ישב על גבי המרפסת, כשהוא מעשן מקטרתו ושקוע בקריאה. לטייל היה יוצא לבדו, פוסע על פני האפרים מרחיק לכת, או שהיה משחק טניס. גבוה היה והפליא את עין המסתכלים בזריזותו ובגמישותו. כאמור, היתה בחירתי טובה, אך לא היה בי העוז לגשת אליו, אף הוא לא היה מן הלהוטים ביותר, אם כי משערת אני שמצאתי חן בעיניו… כך עברו שלושה ימים בלי שתהא לי הזדמנות כל שהיא לשוחח אתו. אבל הוא כבר כבש את לבי, מחשבותי, וכולי נתונה הייתי לו. בלי משים התחלתי עוקבת אחריו, ראיתיו יוצא לטיולו והלכתי בעקבותיו מתוך תקוה להיתקל בו; ראיתיו משכים למישחקו בטניס ויצאתי לתפוש מקום בין המסתכלים, כי היה משהו מושך את הלב בחיצוניותו הנאה ובקוי פניו.

ביום הרביעי, בשעת-בוקר מוקדמת, יצאתי גם אני לנסות את כוחי בטניס. עתים משחקת הייתי בחברת ז’ניט, ואם כי לא הצטינתי ביותר, אהבתי לשחק בהתמדה ובלי עיפות. כאשר באתי לככר הטניס, מצאתיו לשמחתי הרבה, כשהוא יושב על ספסל לבוש חליפתו הלבנה, מחבט בין ברכיו ועיניו כבושות בקרקע, כשקוע בהרהורים. הוא לא שמע בהתקרבי, כי קשה היה לקלוט את פסיעות רגלי, הנתונות בנעלי גומי, אך כאשר הרים את ראשו וראני, נפתע ופניו נהרו:

– התודה לאלים! חייכתי ולבי התפעם בחזקה:

– מה קרה?

– מה? שואלת את מה קרה? יושב אני קרוב לשעה מצפה לבן-זוג והנה הופיעה לפני בת-זוג, כאילו מן השמים זימנו אותה לי! – סבורה אני שאינך מצטער.

הוא צחק והתנער במקום שבתו:

– הבה נתחיל, קטנתי.

– נתחיל – אמרתי לו – אך אינני מן המצטיינות במישחק זה.

הוא חבט בכדור והעיפו דרך חירות:

– נראה, חביבה.

שיחקנו כשעתיים. הוא הפך את נצחונותיו למישחק משעשע והתבדח בין קליעה לקליעה. כעבור שעה קלה, כשישבנו לנוח, קלחה שיחה חפשית בינינו והתידדנו יפה.

נראה, שגם אני מצאתי חן בעיניו, כי על כן שוחח אתי ברצון על כל מיני נושאים, וניכר היה שחברתי נעימה עליו. הוא נתן בי את עיניו האפורות-כהות, אשר הציצו מתחת לגבותיו העבותות בבטחון, וכסבורה אני כי לא אשה אחת חשקה בו. היה זה טפוס גברי מובהק ומושך את הלב. אך קירבתו מילאה אותי במקצת חרדה; ערגתי אליו ויחד עם זה תקפתני אימה מפני הנסיון, שאני רוצה להעמיד בו את עצמי. איני יכולה לומר שנתעוררה בי אהבה אליו, אך כוחו של המין השני היה גלום בו יפה, וזה כנראה הטיל עלי משום-מה את מוראו.

מאותו יום התחלנו יוצאים יחד, רוחצים בבריכה הקטנה שעל-יד הפלג ומשחקים בטניס. ערב אחד יצאנו לטייל בהיכנסנו לאחת השדרות חבקני פתאום בזרועותיו החזקות. רוחי קצרה מאד, כי רוצה הייתי להיות מעבר לנסיון, לחוש את מגעו של הגבר, את המגע המשכר, שיש בכוחו להביא לאשה את הרטט שבכאב התענוג והאושר. ואני מסרתי את עצמי ברצון לחבוקיו ולנשיקותיו. אך עלי להודות, כי בנשיקותיו לא מצאתי את העונג המשוער; הן לא סיפקו את נפשי הצמאה, הנכספת למשהו אחר לגמרי. נשיקותיה וגיפופה של ז’ניט לא היו פחות נעימות ופחות מרעידות מאלו של הגבר… עובדה זו ציערה אותי מאד וזאת היתה אכזבתי הראשונה בשטח זה. אכזבה מרה.

ערב אחד בא סוף-סוף הרגע המקווה. ידידי להט בחברתי ואני עוד הוספתי לגרות את חשקו. התגוללתי על העשב, שכבתי אפרקדן, הפקרתי את גופי לגיפופיו העזים ועצמתי את עיני כמתוך התקפה תאוותנית. הוא כרס וגהר עלי. נשערת אני, כי מנוסה היה, אך אני התחלתי רועדת מרוב חרדה. סערת נפשי גברה, אך אחת החלטתי: להתמסר סוף-סוף לגבר, ובו בחרתי! זוכרת אני, שברכי רעדו ונלחצו זו לזו וגם גווי כולו רעד עד כדי כך, שידידי מצא לנחוץ ללחוש ברוך על אזני:

– החולה את?

– לא – קראתי – אבל קריר לי קצת.

הרגשתי על פני את נשימתו החמה. עדיין נבוכה הייתי ונסערת. הפניתי את פני לעבר העצים, שצמרותיהם התנועעו בחשכה כנפחדות אף הן, ולא ידעתי את נפשי, שכן עשיתי מאמץ מלאכותי ולבי בל עמי.

– מה לך? – לחש אלי.

– איני יודעת… – עניתי בפשטות.

ואז נאנקתי מחמת…

הוא הציץ בי נבוך ונרעש:

– הגידי לי, נערתי, הבתולה הנך? כסבור הייתי… נערת-כרך שכמותך…

מדוכאה שכבתי על גבי הקרקע ועיני עצומות. בקשתיו לעזוב אותי לנפשי, כי רוצה אני במנוחה גמורה, שמוטב לנו להפגש מחר. משראה שאני עומדת בכל תוקף על דעתי, גחן ונשק לי בעדינות כמה פעמים והלך לו. יותר לא ראיתיו, כי עוד באותו ערב, בשעה שמאולם הרקודים נישאו צלילי התזמורת, ארזתי את חפצי, ולמחרת בבוקר השכם חזרתי לניו-יורק.

הורי תמהו בראותם אותי חוזרת הביתה לפני הזמן הקבוע. אמרתי להם, שנאלצתי לחזור לרגל איזו סיבה חשובה ובלתי-צפויה מראש, בודאי אחזור לקיטנה אחר-כך.

אגב, במשך השבוע קבלתי מז’ניט יום-יום מכתבי אהבה ארוכים, סוערים. מכתבים כאלה לא קראתי מעודי. עניתי לה פעם אחת תשובה לקונית, אבל כאשר חזרתי, ניעור בי הרצון לראותה. רוחי היתה נכאה והיא ידעה לנחם אותי ולהרגיעני. יחסה המצויין, הרך והעדין, היה פועל עלי תמיד את פעולתו, ועתים נוהה הייתי אחריה, לקראת מירמז תפנוקים, כפרפר זה לאש. האכזבה, שנגרמה לי על ידי פגישתי הראשונה עם הגבר, נתנה לז’ניט יתרון בעיני ואני לא ידעתי את נפשי, כי נבוכה הייתי, והשניות שבי מתרוצצת ומענה אותי.

לבסוף, אחרי שקול-דעת רב, החלטתי כי אסור לי לחזור לז’ניט, כי אם אעשה כך, הריני אבודה לחלוטין ושוב לא אצליח להיחלץ מהשפעתה. טילפנתי אליה והודעתי לה שחזרתי, ושתקיפה אני בדעתי להינתק לגמרי מן העבר ולחזור לחיים נורמליים. היתה בינינו שיחה סוערת מאד, גם נפגשנו פעמיים והיא התאמצה בכל מיני דרכים להשפיע עלי, לאיים, לשכנע אותי, אך לא הצליחה, אם כי יחסי אליה היה טוב ולבבי… השניות שבי, כלומר, יצרי הפוסח על שתי הסעיפים, הגבר האשה, התרוצצה בי וגרמה לי סבל רב; אך אני לא נרתעתי, הרגשתי כי מחשלת אני את אופיי, והחלטתי להמשיך מאמצי עד שיעלה בידי להשתחרר לגמרי מאימת הסילוף שרבצה עלי. לא בנקל נפרדתי מז’ניט… לא בנקל… היתה זו פרשה מעציבה ומדאיבה למדי…"

 

יג

דורוטי סיימה את ודוייה והיא הישירה להביט בפני מיכאל מתוך חרדה לקלוט מהבעת פניו את גזר גורלה… מיכאל היה רציני מאד ועיניו נתקעו בחלל החדר, כרוצות לתפוס משהו כמוס ונעלם. אך מיד התאושש, חיבק בזרועו האחת את דורוטי, לטף אותה ברוך, כדרכו, לחש כשהוא נרגש מאד:

– הה, מיסכנתי הקטנה… רב מדי הוא הסבל אשר נפל בחלקך!

נתנה בו דורוטי מבט ישר ופניה קדרו:

– מרחם אתה אותי, לא כך?…

שתק מיכאל. ודאי שרחמיו נכמרו ונתגלגלו על דורוטי. על הנערה אהובת נפשו; רוצה היה מאד לעודד אותה ושקל את דבריו, שלא להכזיב אותה. לבסוף אחרי שמבטה התובע לא הירפה ממנו, אמר לה מתוך כנות גמורה, כשהוא מציץ ישר בעיניה ומבטו שופע אהבה עזה:

– דורוטי חביבה, מבין אני יפה לרוחך. הדברים שסיפרת לי, אין בכוחם להעכירך בעיני. יחסי אליך לא נשתנה. מוצא אני אותך זכה וברה. מקוה אני, כי יחסי הטוב יחד עם כוח הרצון שלך יצליחו להסיר ממך את נגע השניות בנפשך, ויכשירוך לחיים, אשר אליהם את נושאת את נפשך. הגידי לי יקירה, ועני אחרי: “מאמינה אני בדבריך וכן יהי!”…

דורוטי השעינה מתוך אמון גמור את ראשה בכתפו של מיכאל, עייפה במקצת, מתוך עינים עצומות לחשה:

– יודעת אני ולשם כך הריני על ידך. אם אתה לא תצליח להחזירני למוטב, הרי שאין לי כל תקנה… מקוה אני כי אתה תצליח, כי מגע ידך בלבד מצית בי יחס אהבה לגבר וכסופים לא ידעתים…

שחור הלילה אשר השקיף קודם בחלל החלון העגול, הלך והחוויר, הפך כחלחל עד שהלבין לגמרי. כאשר נטתה האניה קצת על צדה, הסתמן שרטוט האופק והבהיקה כפת השמים, החופפת בזוך צחצחות על פני הגלים המתכרבלים פה ושם על פני המים המתנוצצים לקראת השמש העולה, הנושאת זריחתה באלומות אורה וחומה את התקווה הגדולה, הנצחית.


  1. רימו אותי  ↩

  2. כך במקור – הערת פב"י  ↩

  3. כך במקור – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות