היה לנו עניין בכנס הראשון של מועצת עולי ברית־המועצות בכפר־ויתקין. העלייה משם גברה. דבר המרד היהודי המופלא, המתחולל בלב־לִבן של משטר קשוח ואכזר, מלהיב לא רק יהודים שמחוצה לו.
בכינוס לא השתתפנו, אך פתחנו למחרת את העיתון בציפייה לקרוא מה אומרים כמה ממחוללי המרד הזה בבואם אל החוף ביקשנו גם להכיר שמות, דיוקנאות, הלכי־רוח וסברנו כי כך ישתזרו השמות בתודעתו של האזרח הישראלי ומעט־מעט יהיו לחלק מהנוף הציבורי שלנו – והנה הם ואנחנו מתחילים להיות מעורבים זה בזה.
פתחנו את העיתון ולבד משיח חשוב של ראש הממשלה אל העולים ועמם מצאנו פירוט מאריך שת נאומים, חשובים בוודאי מאוֹד, של אנשים שבצמרות ציבור הישראלי ושלא בצמרותיו ולצִדו “כל הנערים” של העולים, אפילו בלי שמות העולים ובלי להזכיר כלל מה היה בפיהם. והרושם החוזר ומתקבל הוא, כי כתב הבא לסקור אירוע מסוג זה יותר משהוא מכוון לִבו לספר לנו על מהות האירוע ועל המפעם אותו – הוא מכוון עצמו להיות קצין ליחסי ציבור לנואם חשוב או שניים. כאילו לא נתברכו נואמים ועסקנים בישראל בפמליה מספקת של דוברים הדואגים לפרסם כל מוצא פיהם.
ועל הבעיות החריפות של יהודי רוסיה בישראל נצטרך כנראה גם להבא לשמוע מפי “איווסטיה” או “פראוודה” – באספקלריית האמת שלהם, כמובן.
11 בינואר 1972
קמת בשבת בבוקר וכמצוות הרדיו – “נתנו לשמש יד”. מה זה בדיוק איננו יודעים, אבל ידידנו, שהוא משורר לשעות־הפנאי, אמר לנו שזה מעין “ליצאֶנציה פּוֹאֶטיקה” והכוונה האמיתית היא לעזור מעט לשמש לזורח – באמצעות שירים. כי זוהי אמנם “ליצאֶנציה” נוכחנו לדעת מהר. קמנו ונתַנו לשמש יד אחת ועוד יד, אך זה לא עזר והיא לא נשלפה מנרתיקה. במקומה פרץ מתוך הקדרוּת גשם זלעפות שעדיין לא פסק. מילא. כנראה הרגזנו את השממש. ואולי יש לטפל בה בלי ידיים.
אחר כם החלו הסרנדות של “קול־ישראל” לשמש, לפי טעם הרדיו, כך: שיר ראשון – יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. המלים: דוד המלך. הביצוע: אילנה רובינא; שיר שני – לכבוד שחרית של שבת – לא הבחנו בשם: כמדומה, פּוֹל מקרטני (יש כזה?) נעים זמירות ה“פוֹפ”, באנגלית. אחריו נתנה לשמש – לכל הפחות – יד, צרפתיה אחת פרנסואה ז’ארדי (יכול להיות?) בדמות קול סקסי צרוד שביקש על נפשה. אחר־כך באה כעין תפילת־מוסף בצורת פיוט של שני זמירים ישראליים, על הנושא “שמש, שמש”, מלים רבות השראה המשלימות יפה ובטוּב־טעם את הפתיחה של דוד המלך. לא היינו מתפלאים אילו היו מסיימים תכנית מגוונת כזאת לפי הקו שבה התחילו אותה, כגון: ב“קדיש יתום”, אך משכנו ידינו מהשמש קודם לכן והשארנו לאחרים לשמוע את הסיום.
האם חייב אדם להיות דתי כדי לסלוד מפרופאנאציה כזו של שירותי־שידור של ישראל?
נ.ב.
אנו יודעים: הדברים הם לריק. גם אם תכתוש כמה שדרים של ישראל במכתש – לא תסור מעליהם איוולת־טעמם.
31 בינואר 1972
ישבנו במחיצתו של נשיא המדינה וכתמיד שתינו שיחו בצמא. המעיין הבלתי נדלה של תורה רבת־יוּבלים ושל חכמה רבת־אנפין לעולם אינו מכזיב ומֵקֵר תמיד את המיוחד לשעתו ולעניינו. כך גם בעת קבלת תואר דוקטור־כבוד לבית המדרש למורים “הרצליה”, המאוחד עתה עם הסמינר למורים באידיש, בניו־יורק.
הפעם – אמר ז. שז“ר – אני מרגיש כביום שבו עיטרה לי אמי. ביקש לומר: כתר שקושרים לראשו נאמני העברית והחינוך היהודי, נבדל מכתרים אחרים שבהם עיטרו אותו עד כה בכך שהוא הכתר הבא מן המקור – כנטבע ב”שיר השירים" אשר עיטרה לו אמו.
בתוך כך, בדברו על מיזוגו של הסמינר האידישאי עם בית־המדרש לעברית, נתעכב על עניין שני־אור – הוא שם שנברא מתוך התלבטות בין השמות מאיר ואוּרי, וכדי שלא להפלות אחד מהם לרע נוצר השם שניאור, היינו: שני אור (אגב, צירוף־האורות הזה מקופל גם בשמו של הנשיא עצמו).
הוגי רעיון הסמינר – המשיך הנשיא – בייסדם בניו־יורק בית מדרש למורים בעברית נתכוונו לייסד שם את תל־אביב ובהקימם שם בית־ספר למורי אידיש – האמינו כי הם מקיימים בניו־יורק את וילנה. אבל אי־אפשר לכפות מהלכה של ההיסטוריה או לעוות אותו. ואין כוחה של עיר עברית אלא במקומה ובמקורה. “עם זאת נזכור ונכבד תמיד את השואפים”.
13 בפברואר 1972
כמה דברי הפטרה עם סיום שביתת האפייה.
רגישים ככל שנהיה לסדר הציבורי ולכל תקלה באספקת צרכינו החיוניים אין אנו רשאים להסתער בזעף על כל מה שמשבש סדר זה בלי לבדוק מה הם גורמיו האמיתיים של השיבוש. חובתנו כאזרחים אינה מתמצית רק בכך שנצעק חמס על פועלי האפייה; חובתנו לנסות לדעת מדוע אנשים שלווים, אזרחים שכל ימות השנה איננו שומעים אפילו ציוּצם, קמים בוקר אחד ונעשים עוכרי החברה.
אילו עשינו כך במקרה של שביתת האפייה היינו מוצאים כי הדברים אינם פשוטים כל עיקר. היה מתגלה לנו פתאום כי בטבּוּר המשק המשגשג ודווקא במצרכו הראשוני יש קיפוח מר בשכר, בפרדך העבודה ובגמולה. ויש, מה שקדמונים קראו, לחם עצבים.
השאלה: מדוע דווקא עכשיו – יכולה להיות הוגנת, אבל איננה כך. אם זו שעה יפה לאקדמאים להילחם בחירוף־נפש על תוספת ספרות מקצועית לשנת 1970, עד כדי איום בשביתה כללית, מדוע אין זו שעתם של הטורחים בפרק להכין לחמנו, שבמשפחה מרובת ילדים אין שכרם מספיק להרבה יותר מפת זאת? ספק גם אם פועל־אפייה, המכלה כוחו בעבודת לילה, יכול לעסוק בעבודה נוספת כפי שיכולים, למשל, קצת מן העיתונאים המעמידים עצמם כמורי מוּסרה של החברה ועיקר כוחם בקישוט אחרים.
כיוון שאין ארץ זאת משתכנעת אלא על־פי דוגמנוּת מן המערב, שמא ראי ללמוד מעט מתגובת הבריטים על שביתת הכורים. שלושה שבועות היו שרויים בקור ותעשייתם משותקת, אך לא פחות משהתרעם הבריטי הממוצע על שמניחים אותו בקור בעיצומו של החורף הוא נסער מקיפוחם המשווע של הכורים שנתגלה לו אגב בחינת סיבת השביתה וגורמיה.
משהו ממידה זו של איזון, בחינה ושיקול מחייבים גם את האזרח הישראלי על אף הסבל שנגרם לו. כל שכן – את הדוברים בשמו ובשם צדקתו בעיתונות.
12 במארס 1972
גם בתוך אווירה של חברה חוֹפשית, מתקדמת, נאורה, מתירנית ובעיקר: חברה חקיינית מופלגת כחברה הישראלית – עדיין מוּתר לשאול אם אין להניח גם בה כמה איים או שמורות־טבע לנצור בהם עבר ודמות ומסורת. ואם מוצדק לנהל מלחמה בלתי־מתפרשת כזאת על קו־הרקיע של ירושלים מצד סגנון הבנייה, תוך שמרנוּת ודבקוּת בכל תג גוֹתי או ביזאנטי, אולי אין לזגזג באלה המבקשים לשמר גם את קו־הרקיע הרוחני שלה.
ואולי אין רע אם ישאירו בירושלים פה ושם סימנים כלשהם של עיר עתיקה ו“מפגרת” במקצת שלא הרחיקה הרבה מדי בניגוד ליצירתם המופלאה של בלויי־הבגד־והנעל שהתנבאו בשעריה ואחר־כך נקבצו דבריהם בספר ונעשו לרב־מכר אוניברסלי.
איש לא יציע, כמובן, לעשות את ירושלים מאה־שערים או לחדש בה עבודת־כוֹהנים, אבל אולי אין זה מחוץ למושגים האמיתיים של תרבות שלא יציפו אותה דוּכני אֶרוֹס או דיוניסוס או כל כיוצא באלה שיש בהם לא רק יוונוּת אלא גם לא מעט מן המעוּות והחותני של חברה בת־זמננו. וכשם שקופנהאגן עדיין איננה מבקשת להעמיד בתוכה כותל־מערבי כדי להתחרות בירושלים, כך יכולה ירושלים לוותר לפי שעה על תחרות בפורנוגרפיה עם קופנהאגן.
אמירה פשוטה כי ירושלים יש לה שׂכיוֹת־חמדה למכביר וייחוד משלה ואינה צריכה גם ל“אֶרוס” – היתה הגיונית יותר מכל הפיתולים החוקיים שבהם מתפתלים כדי שלא להוסיף עוד דבר נתעב על כמה דברים אחרים ההולכים ומתַעבים את העיר המופלאה הזאת. ואף זה קו־הרקיע שלה.
עמדה זאת איננה באה, כמובן, להקל כלשהו בחומרת המעשה או המעשים הנעשים תוך פריצת־חוק כדי לעקור את העיווּת הזה מבירת ישראל העתיקה, ודין אברך העושה דין לעצמו אינו שונה מבחינה זאת מדינו של פורץ אחר. והצתה היא הצתה ופסקו של בית־משפט – פסק.
אף־על־פי־כן – אפשר גם בסוּגיה זאת להקשות. ולהקשות – ולא להיבהל. האומנם כה נורא היה הדבר אילו שיחררו את שני האברכים – שגזר־דינם עדיין לא נפסק – לצום־הכיפורים ולתפילות ואילו היו מחזירים אותם אחר כך לכלא לרצות כל עונש שייגזר עליהם? הדין יודע שכר ועונש. הדין אינו יודע נקם. ובוודאי לא בתחום שאינו מגופו של הדין. אפשר למצות אתם את הדין בעונש החמור ביותר על מעשה ההצתה עצמו שבו הורשעו. נאמנים השופטים. אך מפני מי הפחד הזה לקיים דבר אנושי אלמנטרי ולשחרר את החוטאים למשך עשרים וארבע שעות לצוֹרכי תפילה וצום? עשו זאת לשפוּטים יהודים גם בתי־משפט וממשלות בארצות נכר – מדוע לא יכלה לעשותה הקלה אנושית קטנה זאת גם מדינת היהודים?
בהרבה דברים שאנו עושים או איננו עושים – טוענים רבים – מרחפים עלינו פחדם ואימתם של הדתיים והמפלגות הדתיות. בעניין פשוּט ואנושי זה – שהיכולת להפרידו ממסכת־חטא אחרת היא־היא מוֹתר החכמה מן הרשעוּת – הרושם הוא כי אימת הבוהמה הצעקנית מרחפת על מעשינו כחרב המתהפכת והיא קבוצת־לחץ סמויה וגדולה שאימתה איננה נופלת לפעמים מאימתן של מפלגות דתיות. מכל מקום, כוחה לשבש את השכל הישר ואת ההגינות האנושית והציבורית אינו נופל, כנראה, מכוחן של מפלגות ממוסדות מאוֹד.
4 באוקטובר 1972
כותב הטורים אינו שייך למקילים בכל הקשור ביחסה של ברית־המועצות ליהודים ולישראל ואין הוא רואה אפילו בזירותיה האחרונות סוף־פסוק לביטוי איבתה השוֹרשית של הקיסרות הקומוניסטית ליהודים. אך דווקא מפני רגישותנו לכל מלה היוצאת מפי עריציה – מתחייב דיוק בקליטת דבריהם.
בהודעה המשותפת של ברית־המועצות ומצרים, ששודרה ב“קול ישראל” ביום ה‘, 19 באוקטובר, במסגרת “הבוקר הזה”, לאחר ביקור ראש ממשלת מצרים במוסקווה נאמר כי "ברית־המועצות הסכימה שלערבים הזכות המלאה לאחוז בכל האמצעים לשחרור אדמותיהם וכו’." לאחר מכן, שודרה הקלטה של ההודעה במקורה הרוסי. מסתבר שיש הבדל דק. במקור נאמר שהערבים זכרים לנקוט “ראַזליצ’נויאֶה” באמצעים, שתרגומו: אמצעים שונים או מגוּונים, היינו: הסובייטים בכל זאת נמנעו מן השימוש במלה כל האמצעים, שפירושה הסכמה פתוחה לכל טירוף צבאי מצד הערבים.
אין כוונת הדברים לומר שאין לצפות מן העריצות הקומוניסטית לגרוע ביותר ואין לך, כמובן, דבר שאי־אפשר לכלול אותו במונח “מגוונים”, אך האוזל חייבת להבחין גם בדקויות בייחוד בעניין כה רציני כמו שותפותה של ברית־המועצות במזימות של מלחמה כללית מצד שכנינו.
30 באוקטובר 1972
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.