1, או אָבִיר, ש"ז, סמי' אֲבִיר, — כנוי לאלהים, Beiname Gottes; adj. appliqué à Dieu; attr. of God: ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי  אֲבִיר יעקב משם רעה אבן ישראל (בראש' מט כד).  לכן נאם האדון יי' צבאות אֲבִיר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי (ישע' א כד).  והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני יי' מושיעך וגאלך אֲבִיר יעקב (שם מט כו).  אשר נשבע (דוד) ליי' נדר לַאֲבִיר יעקב אם אבא באהל ביתי (תהל' קלב ב-ג).  — ויש שהשתמשו באֲבִיר במקום אַבִּיר שלקמן: התבשר אֲבִיר הרועים, כי צצו בביתך נטיעים, גם עמדו ממך זרעים, וכשרש תהיה הפארה (ר"י הלוי לר"ש הנגיד, ליהודים).  — וכמו"כ אֲבִירֵי לב במקום אַבִּירֵי: מגערתך פחדו ורהו אישים אֲבִירֵי לב (עמנ', מחב' ט).