אָדִיב
§ 1, שת"ז, לנק' אֲדִיבָה, מ"ר אֲדִיבִים, אֲדִיבוֹת, — מי שמתנהג עם כל אדם בַּאֲדִיבוּת, בדרך ארץ, höflich; poli; polite.
1 נהוגה עתה מלה זו בין המדברים עברית בא"י, לפי שמושו של אַדֹב (ادُب) בערב', היה בעל תרבות וד"א. ואולי גם בעברית הקדומה שמש שרש אדב במשמעה זו, וזה אולי מקורו של השם אַדְבְּאֵל.