1 מן אהֹד.  השרש הזה לא נמצא בתנ"ך בלתי אם בשם עצם פרטי, אֹהַד בן שמעון (בראש' מו י), אֵהוּד בן גרא (שופט' ג טו), ואחד מבני בנימין (דהי"א ז י).  והנה דעת רוב בעלי השרשים היא, כי אהד הוא כמו אחד, ופרוש שם אֹהַד ואֵהוּד הוא מלשון אחדות.  אך דחק פרוש זה בולט ונראה לעין, כי אם אהד הוא כמו אחד למה איפוא נקרא אהוד ולא אחוד?  ועוד על פי רוב קראו את הילדים בשם שיש בו משמעת של חבה, של סמן טוב, וכדומה, ומה טעם לשם אחוד?  הן אמנם, מצאנו אֵחוּד בדהי"א (דהי"א ח ו) לאחד מבניו של בנימין, אך בהמקום המקביל בבראשית כתוב אחי, ואין ספק כי נוסחת בראש' היא האמתית.  והנה בערב' יש פעל הַאד (השרש הוא הוד) .  והַאוַד هَاوَد פרושו:  לבו נטה לאיזה אדם, היה לו רגש של רצון אליו, בלעז aympathisieren.  והשם מֹהַאוַדַה مُهَاوَدَة, נטית הלב, רצון, Sympathie.  וחלופים כאלה בצרופי אותיות השרש בין שתי הלשונות עברית וערבית הוא דבר מצוי, עי' למשל שרש אחז, ובערבית חוז, חאז.  ואולי זו היתה משמעת השרש אהד בעברית, ובהשם אֹהַד ואֵהוּד היתה הכונה ילד שהלב נוטה אליו.  ואם באמת יסוד שרשי נטית הלב לדבר הוא הצרוף אה עי' הערה לאהב נוספה אולי ד ליסוד זה לגון מיוחד של נטיה זו.  מכבר נתקבלה המלה אהדה ואהוּד ונתפשט השמוש בהן בין מדברי עברית וגם בספרות בזמן האחרון.