אִזְמֵל

* 1, אֻז-, ש"ז, מ"ר אִזְמֵלִים, — א) הסכין שבקצת כלי אומנות של נגר, Klinge; lame; blade: האיזמל של דיקני טמא בפני עצמו (תוספתא כלים ב"מ ג ט).  מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה (שבת מח:).  — ב) תער של רופא, של אומן, להקיז דם, להפיס מורסה, למול בו, Lanzette; lancette; lancet: אבל אם הוליך והביא (את הסכין) אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה (חול' ב ג).  בתינוק ובאיזמל (להמילה) ששבתו במבוי (ירוש' שבת יט יו ד).  אין מדתי כמדת בשר ודם שהוא מכה באיזמל ומרפא ברטיה (מד"ר שמות ו).  — ומשל: שאין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגיש באוזמל (ירוש' תעני' ג סו ד).  — ואמר המליץ: טריה לרטיה יגלגל בו באזמל  (רשב"י, אחשבה לדעת, זונת שבת בראש') .  — ג) סכין של רצען, Schustermesser; tranchet shoesmaker's knife: עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לרצועות ולסנדלין כיון שנתן בו את האזמל טהור (כלים כו ט).  — ד) כלי מלאכה של הגלפים והמפתחים בעץ ובאבן, וכדומה, Meissel; cisean; chisel: המעצד והאזמל והמפסלת והמקדח שנפגמו (כלים יג ד) ואיזמל של רהיטני שבת נח: .  — ומ"ר °אזמלים: רגילין היו לעשות כמין קרנים לאזמילין לנוי רש"י חול' לא..



1 משקל חֶרְמֵשׁ.  בארמ' שבמקרא אִזְמֵל ירמ' לו כג, בתער הסופר ת"י: בְאִזְמֵל ספריא ואזמלא תהל' נב ד, בתער מלֻטש ת"י: בְאִזְמְלָא חריפא.  ובמשנ' מנֻק' כ"י פרמה וכן כ"י קויפמן אֻז-.  בסורית זמיליא, וכן בערבית אִזְמִיל إِزميِل, סכין של רצען ומפסלת, כגון של סתת.  ומקורו בלשון יונית smile, תער הסופר ומפסלת של גלפים וכדומה.  ויש משערים כי השם היוני הזה ממקור שֵמי מוצאו (בעברית זמר, מלשון זמר הגפן, ובערבית במשמעה זו זכר) ומשם בא ללשון יונית בחלוף ל במקום ר, ושב למקורו הראשון ללשונות השֵמיות, בצורתו החדשה.  — ונהגו הערבים בשם אזמיל, דין משקל אפעיל, והביאוהו בקאמוסיהם בשרש זמל, ולא עוד אלא שגזרו ממנו בלשון ההמונית פעל זמלא أَزمِلِأ, למושג סִתֵּת אבנים.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים