1, אֲזֵן2, ש"ז, סמי' אֲזֵן, כנוי אֲזֵנֶךָ, מ"ר אֲזֵנִים, סמי' אֲזֵנֵי, –  כלי זין3, Waffe; arme; weapon: ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ויתד תהיה לך על אֲזֵנֶךָ4 והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה (דבר' כג יג-יד). – ואמר המשורר: אשכיר אֲזֵנִי מדם זמן ישכירני, ולגרשני נכר ולא יכירני (ר"י הלוי, מי יתנני כפר). הראיתם איש כזה אשר שפתו חניתו ולשונו קלשונו ושניו אזֵניו (ר"י חריזי, תחכמוני ג). בחרב דעתך החרב דאגות וללחום בם יהא שכלך אזונך  (רש"ט פלקיירא, ארי היגון ב:). יום נלחמו בי יחד שכנָי, חסדי יי' היו אֲזֵנָי (לשב' איכה, ספרד, ליבורנו). אך היהודים לא שמעו בקול האזרחים אשר צוו אותם להתפשט את אזֵניהם וכלי מלחמתם (ק"ש, די"ע ג, משפטי ימי הבינים, סי' שמא). על בית הָאֲזֵנִים וחדר הנשק, שם גם הרמון בית לנשי המלך (יל"ג, אדו"מ א).