אַיֵּה
1, מלת שאלת המקום, כמו אַי, אֵי, wo; où; where: וישמש לרוב בנפרד: ויאמרו אליו (המלאכים אל אברהם) אַיֵּה שרה אשתך בראש' יח ט. אַיֵּה האנשים אשר באו אליך שם יט ה. הנה האש והעצים וְאַיֵּה השה לעלה שם כב ז. ויאמר אליו זבל אַיֵּה איפוא פיך אשר תאמר מי אבימלך כי נעבדנו שופט' ט לח. אַיֵּה נא אלהיהם תהל' קטו ב. — ועם פעל אחריו: אַיֵּה המעלם מים את רעה צאנו אַיֵּה השם בקרבו את רוח קדשו ישע' סג יא. — ואחרי השם: נדד הוא (הרשע) ללחם אַיֵּה איוב טו כג.
1 מָארך מן אַיּ ונוספה תנועת יֵה לחזק השאלה, או מפני שהברה זו משמשת בלשונות השמיות במשמעת הרמז כמו פֵה. בערב' אַיְנַ أَيْن.