1, פ"ע, עבר אָלִיתָ, צווי אֳלָה, אֳלִי, — קונן, נשא קולו בבכי,  wehklagen; se lamenter; lament: אֱלִי כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה ( יוא' א ח). אֱלִי ציון ועריה כאשה בציריה ( קינה לת"ב). אלו הרבה עלי תורה אשר הלכה לבית צוה (ר"ש הנגיד, שיר הבמות פליליה).  ובינ': שחר יעירהו שאון ים עד פיהו אשר תחק יהי אולֶה (  רמב"ע תרשיש שער ח). ומתענג אשר לולא כבודו יהי גלמוד ומתאונן ואולה ( יהודה אלחריזי, אותיאל ב).