1 אין חכמי הלשון מודים במציאות מלה מיוחדת זו, ועי' הערה לקמן.

2 ראו רוב הקדמונים והחדשים במלה זו את השם א. לויתן. השבעים μέγα κῆτος עקילס Λεβιαθάν. וכן ולג' Leviathan. וכך החדשים. ומפני שהוקשה להם להחדשים מה ענין הלויתן כאן בדו שהכונה היא לא להלויתן הפשוט אלא להלויתן האגדי, שהוא אחד הכחות האגדיים של מלחמת היצירה שמדובר עליהם הרבה שירי בריאת העולם של הבבליים. אבל, כל אלה הם דברים בדויים שאין להם כל יסוד בטבע ספר איוב ורוח המליצה שלו. ואולם אמת נכון הדבר כי להלויתן השוכן בתוך היאור אין כל ענין כאן, ופתרון חידת הכתוב היא שלויתן הנזכר כאן אינו כלל א. לויתן, שהוא שם לבע"ח של הים. וכבר גלה לנו סוד זה ר' נחמן בשם ר' מנא בתלמ' ירוש' מו"ק א פ ד: ליוייתה (הנזכר שם בהמאמר אשה לא תעורר לויתה במועד) כמה דתימר העתידים עורר לויתן. וכך גם ת"י להפסוק באיוב: לאדבר באתערותהון אִילַוַּיוּתְהוֹן(כך בכ"י, ובנוסח אַלְוָיוֹת, ובהוצ' בוקסט' אליותהן). ולפרוש זה הסכימו רסע"ג וריב"ג, אמר זה האחרון בהשרשים שלו וז"ל: אחשנ מה יקאל פיה מה קאלה ראש אלמתיבה אלפיומי ר"ה אעני קולה אלמשתעדוג לאת'ארה שג'והמ מנ קול אלמשנה האשה לא תעור לויתה במועד פהד'א לעמרי קול פי ע'איה מנ אלחשנ, ע"כ. ובעבר': הטוב שיאמר בו מה שאמר ראש הישיבה הפיתומי ז"ל ר"ל המזומנים לעורר אבלם, מדברי המשנה אשה לא תעורר לויתה במועד, וזה בחיי הפרוש היותר יפה. והזכיר גם רש"י פרוש זה, והסכימו לו גם ראב"ע ורלב"ג, וכן גם רד"ק. ראינו כי ר' נחמן בשם ר' מנא ות"י ורסע"ג וריב"ג ורש"י וראב"ע ורד"ק ורלב"ג, כלם מפרשים לויתן שבפסוק זה במשמ' המאמר אשה לא תעורר לויתה במועד. ובאמתות מציאות מלה לויתה בענין אֵבל בלשון החיה אין שום ספק, כי אין לחשד ולאמר שבעל המאמר בירוש' חקה את לשון המקרא לפי מה שהוא פרש את המלה לויתן שבפסוק זה באיוב, יען המאמר הוא עתיק שהובא בלשון תני, וכל טיבו של המאמר מעיד שהוא דבור לקוח מהחיים. וראיה עוד לאמתות הדבור הוא הפעל עורר, שבא במשנה גם לבדו, בלי השם לויתה, בענין האֵבל: לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום (משנה מו"ק א ה), כי שמוש הלשון יעורר על מתו מעיד שאין יעורר זה מלשון עוּר, עוֹרר, הרגיל שבמקרא, כי היה צריך לאמר יעורר קינה או מספד וכדומה, והדבור יעורר על המת מעיד כי הפעל עורר לבדו כולל בתוכו הכונה קונן, הספיד, וכדומה. וזו היא הגרסה הנכונה יעורר ולא יערער כמו ברש"י בהמשנה ובנוסח' הדפוס בגמ' שם. כי כך הגרסה בגוף הגמ' בכ"י יעורר וכן ברי"ף כ"י (ד"ס) וכן נראה מגמ' ירוש' ששאלו מהו עירור מזכירו (כך הגרסה בפרוש ר"ח, ולא מזכירתו כמו בגוף הגמ') בין המתים. מזה אנו למדים כי יעורר אינו מנע"ו עוּר, אלא מן הכפולים ערר, ושזה פעל מיוחד למעשה מיוחד של המספד על המת, ואולי הוא פעל ער عرّ בערב' שמשמש במשמ' צעקה וזעקה. והוא הוא הפעל עֹרֵר לויתן שבפסוק איוב, וכמו"כ תעורר לויתה שבהמאמר הנזכר בגמ' ירוש'. מכל זה נתברר בודאות גמורה, כי הפעל עורר בלבד וכמו"כ הדבור עורר לויתה ועורר לויתן היו מטבעות נהוגות וקבועות בלשון החיה בענין האֵבל והמספד על המת. ואררי יום אינם אנשים סתם האוררים את היום, שבשביל זה הוקשה לקצת החדשים למה יקבו אררי יום את הלילה, ולכן הניחו קצתם אררי ים, אלה הם אנשים שזו אומנותם לארר את היום על כל צרה, שהיו יודעים לאֹר את היום ר"ל את הזמן, והיו שוכרים אותם בכל עת צרה לאֹר את היום אשר קרה בו מרה זו. והיו אררי יום כאלה גם אצל הבבלים ונזכרו בשירת הבריאה: א-מא א-ז-ר-נ-י (Textes rélig. des Assyriens, le P.P. Dhorme), ר"ל אררי היום (אזר באשורית נרדף עם ארר). כונת המליצה של הכתוב היא איפוא ברורה ויפה ואין צורך בשום הגהה בגוף נוסחה המקובלה ולא ליחס לאיוב כונות אגדיות שלא היו לו. נשאר רק לברר מקור השם לויתן וצורתו העקרית. להשרש לוה לוי אין באחת הלשונות השמיות משמ' אֵבל וקינה, רק אולי יש יחס בין שרש זה ושרש ג. אלה בעבר', שממנו אלי ציון, ובערב' אלי الى, עי"ש. ואולי היא המלה ויל ويل בערב', במשמ' אמון, ובמשמ' זעקת שבר על אסון גדול. ואפשר שהאח בלשון הערבי' לשרש זה הוא להפ لهف, שכל שמושו הוא במשמ' תוגה וקינה על אבדה שנאבד אדם או על צרה שקרהו. אמר אלג'הורי: להפ באלכשר ילהפ להפא אי חזנ ותחשר וכד'לכ אלתלהפ עלי אלשי וקולהמ יאלהפ פלאנ כלמה יתחשר בה עלי מא פאת וכו' ואללהיפ אלמצ'טר ואללהפאנ אל מתתחשר, ע"כ, ובעבר': להף בע"פ חרוקה וכו' ופרושו הוא היה נוגה ונאנח והצטער וכמו"כ אלתלהפ על דבר, ואמרם יאלהפ פלוני הוא דבור יקונן בו אדם על דבר שנאבד ממנו וכו' ואללהיפ האנוס ואללהפאנ הנאנח ומצטער, ובלשון אלערב: אללהפ ואללהפ אלאשי ואלחזנ ואלע'יט וקיל אלאשי עלי שי יפותכ וכו' והו מלהופ אי חזינ קד ד'הב לה מאל או פגע וכו' ויקאל נאדי להפה אד'א קאל יא להפי, ע"כ, ובעבר': אלהפ ואללהפ (בדגש) הוא יגון וצער ורגז וי"א יגון וצער על דבר שנאבד לך וכו' והוא מלהופ ר"ל מצטער ונוגה מפני שנאבד לו רכשו או באה עליו צרה גדולה וכו' ואומרים קרא להפה אם אמר יא להפי. מכל זה אנו רואים כי גם בערב' יש שרשים ויל ולהפ, ששניהם דומים להשרש לוי, שממנו לויה, לויתן, ושניהם משתמשים בענין יגון ואבל וצער על צרה ואבדה גדולה, ושמושי שני אלה השרשים בערב' דומה לשמוש המלים לויתה ולויתן בעבר'. והנה המפרשים לויתן במשמ' זו סֹברים כי יסוד המלה לויתן הוא לויה, וכן בגמ' בהדבור לא תעורר אשה לויתה העקר הוא לויה, והנון לויתן וההא בלויתה הן אותיות כנויי הגוף, בהמאמ' בגמ' לנסתרת ובהכתוב לאיוב לנסתרים, הלויה שלהם, ובאה ן במקום ם, בדרך לשון ארמית. אבל זה קצת קשה יען חלוף זה לרבים נסתרים בשמות אינו מצוי ומלבד זה קצת קשה לעורר הלויה שלהם. והמאמר בגמ' ירוש' קשה, כי אין הבדל בין המלה ליויתה הראשנה ובין ליויתה של ר' נחמן בשם ר' מנא. ולכן נראה כי הנון בלויתן אינה לכנוי אלא הוא סימן המשקל והוא במשק' פרעתון, ולא נשתנה הקמץ לחולם כמו בקצת מלים אחרות כמו שלחן וקרבן וכדומ'. וכבר החליט כך בן זאב: ויהיה לויתן עד"ז ש"מ ויהיה עפי"ז העתידים עורר לויתן אונגעהיירעס אונגליק. וגם בהמאמר בגמ' ירוש' כונתו של ר' מנא היתה שלא צריך לקרא לויתהּ במפיק ה אלא לויתה ע"מ עזרתה.