*1, אֲלית, ש"נ, מ"ר אַלִיוֹת, — אשה שאומנתה היא לאלות, לקונן על מת וכדומה, מקוננת, ; Klagefrau; pleureuse; wailing-woman : ר"י אומר האירוס טמא מושב מפני שהאליית2 יושבת עליו (כל' יה ו). והמרכוף של זמר ורביעית של אליית2 (שם יו ז).
1 נקוד לוי, קוה, יסטרוב, שי"פ, ובמשנ' מנק' נדפ' אֲלִית, אֲלָיִית ואָלִית, משק' קצת שמות פרט' בָּשְׂמַת וכו' וקצת שמות מפשט' שפעת, נחלת, עזָרת, אעפ"י שבקצתם יש מפקפקים באמתת צורה זו, והשם קָאַת שג"כ -ת בסופו. אעפי"כ נראה שהשם אַלְיָת נולדה מלשון ארמית אַלְיְתָא (ת"י ירמ' ט יו), וקבל קצת צורה עברית ע"י נפילת א האחרונה, ואולם נשארה בצורתה הארמ' העקרית. —
2 כך בשתי יי ברוב הדפוס' וכן בערוך רוב כ"י (עי' עה"ש). ובמשנה עם גוף פרוש הרמב"ם בפעם הראשנה אלית והשני אליית. וכן במשנ' מנק' אמשד' דפוס מנשה בן ישראל. ובמד"מ הראשונה אליית והשניה אלית.