* 1, אימורים, – אותם החלקים בהקרבנות הנשרפים ע"ג המזבח, בא לו (הכה"ג) אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגס והקטירן ע"ג המזבח יומא ו ז. קרע (את קרבן הפסח) והוציא אימוריו נתנן במגס והקטירן ע"ג המזבח (פסח' ה י). באמורי הרגלים סוכה ה ז. שוחט את הזבח וכו' להקטיר את אמוריו בחוץ או מקצת אמוריו בחוץ (זבח' ב ב). השוחט את הזבח וכו' להקטיר מאימוריו למחר (תוספתא שם ב ט). ואלו הן אמורין שתי כליות ויותרת הכבד ואליה (שם חולי' ט יד). האיברים ששורפין אותן ע"ג המזבח מן החטאות הנאכלות ומן האשמות ומן השלמים הן נקראין אימורין (רמב"ם מעשה הקרב' א). ובקרבן עולה הועלה (יצחק) בברורים ונרצה כבליל ושלמי אמורים (קרובות א שבועות, שעשוע יום).
1 מן אמר, במשמ' הקריב קרבן, עי' שם. והנה כל חוקרי הלשון התלבטו בחפוש מקור להשם הזה ולא מצאו את ידיהם ורגליהם. הערוך ערך מר אמר ולמה נקראו החלבים אימורים שהם מורים ואדונים על כל יתר האיברים. אך כל מי שיש לו חך בטבע הלשון יחוש עד כמה אי אפשר שהעם יבנה לו שם לענין כזה עפ"י דרשה כזאת. וגם לגזרת הרמב"ם ואחריו אחרים מפני שאלה הם הדברים האמורים בתודה להקריבם. אין כל טעם. ועוד יתר מכל זה תמוה מה שרפפורט ושינהק ולוי וקוהוט גזרים מלה זו מן מלה יונית. היתכן כי שם כל כך עקרי בעבודת הקרבנות ישאלו להם היהודים מלשון נכריה ועוד לא שם כמו שהוא בלשון ההיא אלא בנו בעצמם שם חדש מאיזה שרש יוני במשמעה רחוקה כל כך? וכבר עזבו האחרונים השערה זו ומסכימים שזה שם עברי, ונברא בפי העם בזמן קדום בעוד שהיה לשרש אמר משמ' נרדפת עם משמעת הקריב קרבן לאלהים. עי' זה. ור' תנחום הירוש' פרש מן אמיר, האמיר, במשמ' העלה למעלה (לקוטי בכר).