1 מלה עברית, ואין אחות לה בשאר הלשונות. והביא הראב"ע בשם הנגיד כי אנא מבולע הלמד כמו אל נא. וריב"ג אמר וז"ל: והאלף (האחרונה) באנא נוספת להשען עליה ויתכן לומר בה שהיא שרש ושהאלף הראשנה נוספת על נא. ע"כ. והרד"ק בשרשים החליט כי האלף הראשנה היא השרשית והשניה נוספה, אמר וז"ל: נא לשון תחנון ובקשה ואלף השרש נפקדה ונוטה לזה גם אֱוַלד, כי תחלת המלה היתה אָן, ואחרי כן אנא, ואחרי כן נא. ודגשות הנון אינה סתירה לזה מפני שיכלה להוָלד מהנטיה הטבעית של האות נ לכפילה. כן קניג, ח"ב, שלה ואעפי"כ יתר מסתבר שעקר המלה היא נא והאלף הראשנה נוספה. גזנ' אמר כי זו מלה מרכבת מן אָהּ ומן נָא, והדגש להשלמת ההא, והסכימו לזה רוב האחרנים. אך בֶּהמֶה Böhme, ZAW VII, 162 דחה סברה זו, מפני שאין אָהּ נמצאת בתנך, וכמו"כ הרכבה מן אֲהָהּ נא אינה נראה לו, ולכן סובר כי אנא מרכבת מן אל נא. ונעלם ממנו כי כבר קדמהו בסברה זו ר"ש הנגיד, כמו שנזכר למעלה. והנה יש מחלקת בין המדקדקי' אם היא מלעיל או מלרע. הרד"ק בשרשים אמר: והיא לעולם מלעיל כי האלף קמוצה והנון דגושה. ע"כ. וכמו"כ במכלול. וכן לוית חן א ט. והעיר ע"ז בעל מנחת שי, תהל' קיו, כי אמנם האלף קמוצה והנון דגושה בכל הספרים, אך בטעמים יש חילופים, שבקצתם היא מלרע. והוא שם העיד שמצא ספר דקדוק ישן כ"י כתוב בו לאמר: אנא אשר פתרונו לשון נא קמץ ואין הדגש מבטלו ולא נודע לי טעם בדבר, אך הטעם לפי שאין הדגש בא מפני יתרון האלף שלפניו שאין ביסוד התיבה רק נא וכו' וכן אלף של אנא מיותרת ואין בשרש יסודו כי אם נא ותדע כי נגינת אנא למטה לפי שהנון עיקר התיבה ואין האלף עיקר כמו אנא שפתרונה איה שהנגינה קבועה כמו עד אן לכך טעמו באלף ודינם בקמץ כי נרפים הם אבל אנא שהוא כמו נא טעמו למטה באות עיקר ויש לפתור על דגשות (כצ"ל במקום בקשות) הנון כדי להפריש בין אנא אשר פתרונו לשון נא לאנא שפתרונו איה ולכך אין דגש הנון מבטל הקמץ כן נראה לי. ע"כ. ואברהם בלמשי מפקפק בין שתי הדעות, ואמר וז"ל: יש מעמידים הקריאה בחמש תבות בראשם שסימנם ל"ב אי"ש בהיותם בקמץ קודמות לדגש כמו למה בתים אנא ימה שמה. ואנחנו לא ראינו מן המדקדקים בלשונם שיעמידו בגעיא כי אם ליש בלבד ובא הן מלרע בהיותן בנות שתי אותיות כמו בָתִּֽים אָנָֽא. ע"כ. וכמו"כ מפקפק בעל ערוגת הבשם, ואלה דבריו: אכן מלת אנא שהנון דגושה רבים מהמדקדקים קיימו שקריאתה מלעיל וכו' מצאתי בספר אחד בכתב יד וכו' כתב וז"ל: ולא תטעה לקרות אנא מלעיל כמו ימה שמה כי אות ראשנה יסוד בהם אבל אנא אות ראשנה נוספת שהיא כמו נא לכן תקראנה מלרע וכו' אמנם בהיות שנמסר על מלת אנא בפרשת ויחי ובפרשת כי תשא חד מן ה' מלין בתרי טעמי וחפשתי במקרא גדולה שהדפיסו הבומבירגי בויניציה בשנת רעח ומצאתי שכל מלות אנא וכו' הם בתרי טעמי, לכן נראה לפשר שתהיה קריאת אנא נקראת בהעמדה קצת לא מלעיל ולא מלרע בהחלט כי כן יחייבו תרי טעמי. ע"כ. ודע, כי הנקוד הבבלי מסכים בנגינת מלת אנא עם המנגנים אותה מלרע, והנון בסימן רפה שם. ובדבר שני הטעמים שבמלת אנא דעת ר"ש פינסקר היא שמניחי הטעמים הטעימוה כך מפני הספק שהיה להם בנגינת המלה אם היא מלרע אם מלעיל, מפני שכבר היה בזמן ההוא שתי קריאות מתחלפות וקצתם קרואה מלרע וקצתם מלעיל ולכן נגנוהו גם מלעיל וגם מלרע. וז"ל מנ"א 185: הנה המסורה מוסרת בג' מקומות אנא ו' כתיב' ה' בלישן בקשה, וסי' זכר נא ישע' לח וחברו מ"ב כ מלטה נפשי תהל' קיו כי אני עבדך שם אל נא נאבדה יונה א הלא זה דברי שם ד ואני הודעתי בפנים שבכ"י הבבלי כל אנא מלעיל ורפי, ועתה אוסיף כי בישע' לח וביונה א מצאתי אנא באלף ומלרע, אבל ביונה ד אנה בהא ומלעיל, וזהו חדוש נפלא, וטעם הדבר הוא זה. כי הטברניים הבינו כל הששה אנה הנזכרים לשון בקשה, וההא א"כ בהם במקום אלף, ולכן השוו דין ניקודם וטיעומם לניקוד מלת אנא וטיעומה, וספרים שהיו לפני הרד"ק ז"ל נקדו שניהן מלעיל ודגש, אבל קריא' הבבליים היא יותר נכונה, כי רק ד' מן הששה הנזכרים שאחריהן נמצאת בקשה בפועל, כגון אנא י"י זכר נא (ומסתמא גם חברו דמלכים כך, אלא שלא נתקיים הכ"י מנביאים ראשונים לעיין עליו) אנא י"י אל נא נאבדה (ומסתמא גם אנא י"י מלטה נפשי) כתבו באלף ומלרע כמו כל שאר נא שהן מלשון זו, אבל אנא י"י הלא זה דברי (וה"ה גם אנא י"י כי אני עבדך) שהן רק לקריאה, לפי שאין אחריהן בקשה, כתבו בהא ומלעיל, והטעם הוא (כמו שהיטב לדקדק בזה בעל דקדוק ישן) כי כל אנא באלף מלת נא בה עיקרית, והאלף בראש נוסף, וא"כ הטעם במקומו בנון כמו שהוא במלת נא, אבל כל אנה בהא, מלת אן בה עיקרית, והאות הסופי הוא הנוסף, א"כ זה האות הוא הא כמו כל הא הנוסף, ודין הטעם מלעיל, וא"כ להבבליים אין שום יוצא מן הכלל, כי כל לשון בקשה היא באמת באלף ומלרע, וכל לשון איה או לשון קריאה בהא ומלעיל, אבל הנון רפה בכולם, וכן מצאתי בהכ"י הבבלי ואנא תעזבו ישע' יוד אשר בדרך אגב אעיר שהטעם שבאלף הוא טפחא, אנה נצא ירמ' טו אנה פניך יחזק' כא אנה אתה הולך זכר' ב אנה המה מוליכות שם ה. ולהטברניים כל אנא שהיא באלף, או הששה הנמסרים שהן בהא ת' אלף, צריכין לטיעום מלרע אעפ"י שהן בדגש (כדעת בעל דקדוק ישן, ונגד הרד"ק ז"ל, והכתיב של הכ"י הבבלי ונקודו מעיד ע"ז כנ"ל) וכל הנשארים שהן בהא שאינן מלשון בקשה הן מלעיל ורפה, בר מן ב' שהזכרנו, והמסורה דלעיל היא א"כ טברנית. ע"כ. —  ומהחדשים החליטוה מלעיל גזנ' ופירסט. בטכר סובר כי התחלפות מקום הנגינה תלוי בהתחלפות רוח המדבר. אולסה' הזכיר את פקפוק הספרים בדבר מקום הנגינה. ואחרים החליטוה מלרע, וכן קניג, ח"א 679 ושם ח"ב 335. בוהל כתב אותה בטעמַיִם. והקריאה המסורה של הספרדים היא מלעיל.