אָנֹכִי

1, בהפסק אָנֹכִי,— מלת הגוף היותר קדומה למדבר בעדו ולמדברת בעדה, כמו אֲנִי, ותשמש בכל אותם הדרכים כמו אני, ich; moi, je; I : את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אָנֹכִי ואחבא (בראש' ג י).  השמר אחי אָנֹכִי (שם ד ט).  כי לימים עוד שבעה אָנֹכִי ממטיר על הארץ (שם ז ד).  אל תירא אברם אָנֹכִי מגן לך (שם יה א).  וגם את הגוי אשר יעבדו דן אָנֹכִי ואחרי כן יצאו ברכש גדול (שם שם יד).  אָנֹכִי אלהי אביך (שמות ג ו).  ויאמר משה אל האלהים מי אָנֹכִי כי אלך אל פרעה (שם שם יא).  וזה לך האות כִי אָנֹכִי שלחתיך (שם יב).  בי אדני לא איש דברים אָנֹכִי גַם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אָנֹכִי  (שם ד י).  לך וְאָנֹכִי אהיה עם פיך (שם שם יב).  לא אוכל אָנֹכִי לבדי לשאת את כל העם הזה (במד' יא יד).  הנה אָנֹכִי יצאתי לשטן (שם כב לב).  ראה אָנֹכִי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (דבר' יא כו).  הארץ אשר אָנֹכִי נתן להם לבני ישראל (יהושע א ב).  ועתה הנה אָנֹכִי היום בן חמש ושמונים שנה (שם יד י).  ויאמר אָנֹכִי אשב עד שובך (שופטים ו יח).  ותקעתי בשופר אָנֹכִי וכל אשר אתי (שם ז יח).  הלוא אָנֹכִי טוב לך מעשרה בנים (ש"א א ח).  אשה קשׁת רוח אָנֹכִי ויין ושכר לא שתיתי (שם שם יה).  נער מצרי אָנֹכִי (שם ל יג).  עמלקי אָנֹכִי (ש"ב א ח).  אָנֹכִי שלמי אמוני ישראל (שם כ יט).  שאלה אחת קטנה אָנֹכִי שאלת מאתך (מ"א ב כ).  כי איש טמא שפתים אָנֹכִי ובתוך עם טמא שפתים אָנֹכִי ישב (ישע' ו ה).  אָנֹכִי אָנֹכִי הוא  מחה פשעיך (שם מג כה).  אָנֹכִי אָנֹכִי הוא מנחמכם (שם נא יב).  אל תאמר נער אָנֹכִי כי על כל אשר אשלחך תלך (ירמ' א ז).  ודברת אליהם את כל אשר אָנֹכִי אֲצַוֶךָ (שם שם יז).  והיא לא ידעה כי אָנֹכִי נתתי לה הדגן והתירוש (הוש' ב י).  הנה אָנֹכִי מעיק תחתיכם (עמוס ב יג).  ויאמר אליהם עברי  אָנֹכִי (יונה א ט).  ואולם אָנֹכִי מלאתי כח (מיכה ג ח).  לא נביא אָנֹכִי איש עבד אדמה אָנֹכִי (זכר' יג ה). — ועם ה השאלה: הָאָנֹכִי הריתי את כל העם הזה (במדב' יא יב).  הָאָנֹכִי לאדם שיחי (איוב כא ד).  — ועם חַי: כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חַי אָנֹכִי לעלם (דבר' לב מ).



1 באשור' אַנָכֻ, בכנענ' אנך, וגם אנכי.  עי' הערה לאני, דעת האחרנים כי המלה השמית הקדומה למד"ב היא אנא, ובאשור' נוספה עליה החלק כֻ, בכח פעלת ההקש של הסוף כֻ למד"ב בפועלים בלשון זו, ומשם באה הוספה זו גם לכנענ' ועבר' ונשתנתה ל-כי, וקול הפתח הקדום של הנון נשתנה לקול חולם, כנהוג בעבר'. ודחה אונגנד (Ungnad BA, V, 3, 334) דעה זו ושב לדעת החכמים קודם, שהמלה השמית הקדומה היתה אנכ, והיתה באמת נהוגה גם בלשונות הדרומיות, ונתקצרה אח"כ ונפלה הסוף כֻ, ובלשונות הדרומיות לא נשאר יותר שום זכר להצורה הקדומה, ובכנענית נשארה כהויתה, ובעבר' שמשו זמן רב שתי הצורות בערבוביה, ומעט מעט הצרה הצורה הקצרה את צעדיה של הצורה הארוכה עד שלבסוף נצחה אני על אנכי ודחתה אותה כמעט לגמרה מתוך הלשון, במצרית הקדומה וי ואח"כ איְנוך ובקפט' אנוֹך.  וידוע דרושו היפה של רבי נחמיה: משל למלך בו"ד שנשבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבאים לבש אביו נקמה והלך אצלו והביאו ובא להשיח אתו בלשונו של שבאים, כך הקב"ה עשו ישראל במצרים כל אותם השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הקב"ה ובא ליתן להם את התורה אמר הקב"ה הריני משיח עמהם בלשון מצרי אנכי אנוך. ע"כ.  וכבר בדקו ומנו חכמים  (Bö. § 858. Gisberecht ZAW, I) כמה פעמי' נמצאת המלה אנכי וכמה המלה אני בכל אחד מספרי התנ"ך ומצאו: בראש' אנכי נג=אני מ.  שמות כב=לט.  ויקרא עג.  במדב' ז=כא.  דבר' נז=ח.  יהוש' ט=ד.  שופט' יה=יב.  שמוא' נ=ג.  מלכ' ט=מד.  עמוס ז=א.  יואל א=ד.  הוש' יא=י.  ישעי' א ה=ח.  ירמי' כז=נג.  מיכ' א=ב.  רות ז=ב.  שה"ש=יב.  איכה=ד.  חבק'=א.  צפנ'=ב.  יחזק' ה=קלח.  ישע' ב יה=סב.  חגי=ד.  זכר' א=ח.  זכר' ב' (מן פרשה ט) ד=ב.  מלאכי א=ה.  תהל' יב=ע.  משלי ב=ז.  איוב יד=כח.  קוהלת=כט.  עזרא=ב.  נחמי' א=יה.  דה"י א=ל.  אסתר=ו. ואעפ"י שעל סמך המספרים האלה אין לדון בדיוק על קדמות ספר מהספרים, מפני שהרבה תלוי מטעמו הפרטי של מחברו, ובקצתם נראה ברור כי המלה אנכי שאולה מספר קדום.  מכל מקום, בכללם רואים אנו כי אנכי הולכת ומתמעטת עד שלבסוף בספרי המקרא האחרונים ובלשון המשנה אינה נהוגה יותר כלל. 

חיפוש במילון:
ערכים קשורים