1, בטעם מפריד אָנִי, — מלת הגוף למדבר בעדו ומדברת בעדה, ich; je, moi; I : אֲנִי בנך בכורך עשו (בראש' כז לד). אֲנִי יוסף אחיכם אשר מכרתם (שם מה ד). כי אֲנִי עבדך אני עבדך בן אמתך (תהל' קיו יו). אֲנִי חבצלת השרון שושנת העמקים (שה"ש ב א). ואחרי השם: כי קדוש אֲנִי ה' אלהיכם (ויקרא יט ב). עני אני וגוע מנער (תהל' פח יו). צעיר אֲנִי לימים ואתם ישישים (איוב לב ו). — ועם פעל בינוני לפני הפעל או אחריו: המכסה אֲנִי מאברהם אשר אֲנִי עשה (בראש' יח יז). שמע בקולי לאשר אֲנִי מצוה אתך (שם כז ח). את חטאי אֲנִי מזכיר היום (שם מא ט). את כל אשר אֲנִי דבר אליך (שמות ו כט). בפעם הזאת אֲנִי שֹׁלֵחַ את כל מגפתי אל לבך (שם ט יד). יודע אני היאך היתה כונתך (מד"ר שמות לז). — ועם עבר ועתיד עם סי' הגוף להטעים ולחזק את הגוף: ולא תאמר אֲנִי העשרתי את אברהם (בראשית יד כג). והלכתי אף אֲנִי עמכם בקרי (ויקר' כו כד). אֲנִי אמית ואחיה מחצתי וַאֲנִי ארפא (דבר' לב לט). הם קנאוני בלא אל וכו' וַאֲנִי אקניאם בלא עם (שם כא). ויאמר אלהם (יהושע לזקני ישראל) אֲנִי זקנתי באתי בימים (יהוש' כג ב). ויאמר הפלשתי אֲנִי חרפתי את מערכות ישראל היום הזה (ש"א יז י). ויאמר (דוד) אל אחימלך החתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב לאמר מי ירד אתי אל שאול אל המחנה ויאמר אבישי אֲנִי ארד עמך (שם כו ו). כה אמר ה' צבאות אֲנִי לקחתיך מן הנוה (ש"ב ז ח). אֲנִי אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (שם יד). אֲנִי נותרתי נביא ליי' (מ"א יח כב). קום אכל לחם ויטב לבך אֲנִי אתן לך את כרם נבות היזרעאלי (שם כא ז). ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד וכו' ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אֲנִי אפתנו (שם כב כ=כא). יתמיך אֲנִי אחיה (ירמ' מט יא). — ובפרט אחרי הפעל להטעים אני ולא אתה, ולא אחר, אני בעצמי, באמת אני: אסף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה פן אלכד אֲנִי את העיר ונקרא שמי עליה (ש"ב יב כח). ונלחמתי אֲנִי אתכם (ירמ' כא ה). קמתי אֲנִי לפתח לדודי (שה"ש ה ה). ואותר אֲנִי לבדי (מ"א יט י). עשה לי שירים נזמים טבעות ואקדש אני לך (קידו' מח.). — ועם גם: ויאמר המלך אל העם יצא אצא גם אֲנִי עמכם (ש"ב יח ב). — ולפני שם כללי או פרטי להטעים: אֲנִי הגבר ראה עני (איכ' ג א). אֲנִי קהלת הייתי מלך על ישראל (קהל' א יב). אֲנִי דניאל בינתי בספרים (דני' ט ב). — ועם הוּא אחריו, אֲנִי הוּא: למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אֲנִי הוּא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה (ישע' מג י). גם מיום אֲנִי הוּא ואין מידי מציל אפעל ומי ישיבנה (שם שם יג). עד זקנה אֲנִי הוּא ועד שיבה אני אסבל (שם מו ד). שמע אלי יעקב וישראל מקראי אֲנִי הוּא אני ראשון אף אני אחרון (שם מח יב). לכן ידע עמי שמי לכן ביום ההוא כי אֲנִי הוּא המדבר הנני (שם נב ו). עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות (סנה' יא.). — וכפול: ראו עתה כי אֲנִי אֲנִי הוא ואין אלהים עמדי (דבר' לב לט). אֲנִי אני דברתי אף קראתיו (ישע' מח יה). — ומלה מפסקת בינו ובין הפעל: אֲנִי טרם אכלה לדבר אל לבי והנה רבקה יצאת (בראש' כד מה). הילד איננו וַאֲנִי אנה אני בא (שם לז ל). וַאֲנִי הנני מביא את המבול (שם ו יז). — ועם ה הידיעה: הַאֲנִי אשביר ולא אוליד (ישע' סו ט). — ועם כְּשֶׁ-: אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא (קיד' עא.). — ובהפסק2: ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אָני (ברא' כז כד). והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אָנִי (ויקרא כו כד). חסר משגעים אָנִי כי הבאתם את זה להשתגע עלי (ש"א כא יו). וכזאת וכזאת יעצתי אָנִי (ש"ב יז יה). יבשו רדפי ואל אבשה אָנִי יחתו המה ואל אחתה אני (ירמ' יז יח). — ובפרט בהשבועה, חַי-אָנִי: חַי-אָנִי נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה (ישע' מט יח). חַי-אָנִי נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים (ירמי' כב כד). — וכשבא אני עם עוד גוף אחר יבא הפעל המשתף לשניהם בלשון יחיד או רבים: ונאספו (יושבי הארץ) עלי והכוני ונשמדתי אֲנִי וביתי (ברא' לד ל). כי מצאתי חן בעיניך אֲנִי ועמך (שמות לג יו). והייתי אֲנִי ובני שלמה חטאים (מ"א א כא). אֲנִי ואחי לחם הפחה לא אכלתי (נחמ' ה יד). גם אֲנִי ונערתי אצום כן (אסתר ד יו). מה עשיתי אֲנִי ואבותי (דהי"ב לב יג). וַאֲנִי והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם (בראש' כב ה). ועתה לכה נכרתה ברית אֲנִי ואתה (שם לא מד). הבוא נבוא אֲנִי ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה (שם לז י). ונפלינו אֲנִי ועמך (שמות לג יו). ואם מימיך נשתה אֲנִי ומקני (במד' כ יט). אשר דברנו אֲנִי ואתה (ש"א כ כג). אֲנִי והאשה הזאת ישבת בבית אחד (מ"א ג יז). כי נמכרנו אֲנִי ועמי (אסתר ז ד). — וגם במשמ' אותי: ויאמר אל אביו וכו' ברכני גם אָנִי אבי (בראש' כז לה). — ואחרי פעל עם כנוי מד"ב: וכה אמר (דוד) בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אֲנִי תחתיך אבשלום בני בני (ש"ב יט א). — ועם פלוני אחריו: בראשנה היה כותב אני פלוני חתמתי (גיט' לו.). — ויתקצר ותפל ממנו האות א ותספח לפע' בבינ', חוששני, ר"ל חושש אני: מעשה בא לפני רבי יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת (שבת כב ג). — מקבלני — מקבל אני, מחזיקני — מחזיק אני: משרבו מקבלני טובתיך ומחזיקני טובתך רבו איש הישר בעניו יעשה (תוספת' סוט' יד ז). — שומעני — שומע אני: שומעני מיעוט חדשים שנים (מכי' מס' דפסחא ב). ויי' הכה כל בכור שומעני על ידי מלאך או על ידי שליח (שם יג). שומעני כדרך יום הכפורים שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול (יומא כג:). —אמורני, אֹמֵר אֲנִי: אלו דברי רבי חנניה בן גמליאל אבל אמורני בשתיהן החיצונה טהורה (תוספתא נגעים ב ד יא).— גוזרני, גוזר אני: שלח לו רבי גמליאל (לר' יהושע) גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך (ר"ה כה.) — יכולני יכול אני, עי' יכול. — מעידני, מעיד אני, מוחזקני, מוחזק אני, עי' בכ"א מהערכים הללו.
,1 בערב' אַנַא أنَا, ובערב' ההמוני' של מצרים ועוד גם אני أَنِى. וסברו חוקרי הלשון קודם כי אנא אני מקצר מן אַנָכֻ הקדומה. וכבר טען על זה פיליפי (Philippi, ZDMG, 1876, 366) מפני שאין אנכ נהוג אלא בהצפוניות שבלשונות השמיות ולא בהדרומיות. והחליטו רוב האחרנים כי אנא היא המלה היסודית למד"ב יחיד, והוא מרכב מן קולות הרמז הטבעיים של אנ-א. (Philippi, BA, 2 367) וכן שאר האחרונים. ונתחדדה בעבר' וכמו"כ בערב' ההמונ' תנועת הפתח לתנועת החירק, בכח פעולת ההקש של הנוסף הסופי למדבר בעדו בפעלים עבר -תִי ושל י הקנין בשמות (Nö. ZDMG 1884, 418). —
2 ולא בלבד במפסיקים גדולים סלוק (בראש' כז כד), אתנח (ויקרא יא מד), ז"ק (שם כ"ו כד), ז"ג (יחזק' יח ג), רבי' (ברא' לא נב), סגו' (יחזק' יז יט) — אלא גם במפסיק קטן: פשטא (מ"ב ה ז), טפחא (בראש' נז לד), זרקא (ירמ' כב כד). ואפילו גרש (יחזק' לד ח), וגם מונח ותליק"ט (מלא' א ו). Kö, 2, 546. Anm. 1.