אֲרֶשֶׁת

1, ש"נ, כנ' אֲרַשְׁתִּי וכו', מ"ר אֲרָשוֹת, – מה שאָרַשׁ והגה בפיו,   Ausdruck; expression: תאות לבו נתתה לו וַאֲרֶשֶׁת2 שפתיו בל מנעת (תהל כא ב). – ואמר הפייטן: נשים פני ארון להעצים אֲרֶשֶׁת רון (ר"א קליר, מוס' יוה"כ, אשא דעי). קראתיו מכובד המאמר ספר המוסר להיות כל הקורא בו בארשת שפתיו וניבו (ר"ש אלצאהרי, הק' לס' המוסר). להוקים בגשת מקדישים בַּאֲרֶשֶׁת אומרים קדוש וברוך (ר"י אביתור, אפודי שש). ומכאן ואילך אדבר בארשת ואומר כי כבר נודע חטא קרח וכו' (צרור המור, ויקח קרח). ומתי אהיה לחשבת בשפתי ובארשת (ר"י ברצלוני אזהר'). ארשת שפתים יערב לפניך (פיוט). אחד היה אברהם וירש את הארץ לו נתנה ארשת שפת כנען למורשה בנימין מוספיא, הקד' מוס' הערוך). עדה מקודשת דובבו בארשת (אור עט אדרת, קונט' הפיוט' ד). ומארשת שפתי הקרבתי מנחה לפני עדת סגולה (הקד' תוכח' מוסר, עזרא הבבלי). כן המברר שפתותיו בלמוד ארשת כונן ניבה לדרכה כמטרה לקשת (בן זאב, הקד' תלע"ז שיר למעלות).



1 משק' עֲטֶרֶת. ומצאו חל"א מלה דומה לה באש' אֶרִשְׁתֻ, במשמ' חפץ, אך בעבר' לפי הסכמת כל הקדמו' משמעתה דבור מפֹרש. עי' הערה שאחרי זו.

2 ת"י: ופֵרוּשׁ ספותיה. יהודה בן קריש: תפסירה אד'ן מן אלתרגום רשו. מנחם: ענינו יורה עליו כמו מבטא שפתים. ע"כ. ריב"ג: מבטא ודבור. רש"י: לשון דבור ואין לו דמיון. ע"כ. ראב"ע: וארשת מה שידבר בפיו. ע"כ. רד"ק: מבטא שפתיו. – והנה, מנחם וראב"ע אמרו ששרשה רשה, אף כבר דחה זה ריב"ג, אמר וז"ל: ויש שמשימין וארשת שפתיו מזה והוא אצלנו כמו ששמנוה באות האלף. ע"כ.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים