1 כן הכתיב במשניות גם בכ"י וברי"ף, וכן בפרוש רה"ג וכן גם בגמ' פסח' בכ"י. ובדפוס' שלנו בגמ' שם איש-, וכך מנֻקד' במשנ' מנק' כ"י פרמה ובצ"ד ובסד' שה"ג קרוב' ארג'יל ובוקשד'. ובמשנ' מנק' נדפס אֶשׁבּוֹרן. ואין במשקלי השמות שבתנך דמיון לזה. ונגזר אולי משרש שׁבר شبر שמשמש במשמע' מדידה גם בערב' ושממנו השם תּשְׁבֹּרֶת בעבר' לחכמת השעורי' והמדידה, עי' ערך תּשְׁבֹּרֶת, ועי' הערה שלקמן.

2 רה"ג: פי' במקום הישר יש כמין מקום עמוק שיקוו בו המים ושם אותו מקום עמוק הוא אשבורן. ע"כ. והובאו הדברים הללו בלשונם בהערוך. וכן פרש"י בגמ' פסח' במשמעה זו. אמר וז"ל: האישבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהים בתוכם. וכן רמב"ם כאן: ואשבורן אלמוצ'ע יכון פיה תקעיר ואד'א אנהרק פיה שי מאיע אסתקר ולם יסל. ע"כ. ובעברית: אשבורן הוא המקום אשר יש בו קערורית ואם ישפכו בו דבר לח יעמוד ולא יזל. וכן פרש בשאר המקומות, וכן פרשו שאר המפרשים. וכבר הביא בעה"ש את המלה הערב' מַשַאבר مَسَابر, שפרושו הוא נהר נמוך יקוו אליו המים מהקרקע סביב. ואעפי"כ, מכל המקומות שבאה שם מלה זו נראה ברור שהעקר באשבורן הוא ההפך מקטפרס, שהוא ממדרון, ובשום מקום אין שום צורך להענין שיהיה על פניו שקיעה, אלא שהשטח אינו נטוי ולכן המים שעליו עומדים תחתם. וכן מוכיח בפרט בגמ' פסחים שתרצו שם שמי שאמר שופכין מי הלישה באישבורן הוא: דלא נפישי דלא קוו (שאין המים מרֻבים ואינם נקוים במקום אחד), ובמקום שיש שם נקע גם מים מעטים נקוים ועומדים ולמה יהיה מותר שם לשפך? וכן נראה מלשון הירושלמי אשבורן גבוה. ובזה תתורץ קושית תפארת ישראל כאן למה צריך אשבורן בסיפא הרי אפילו בקרקע שוה נמי משמע ברישא דמטמא, עי"ש שנדחק לישב, והתרוץ האמתי הוא שאשבורן הוא קרקע שוה ואין בו גומה.

3 עפ"י הפרוש מקום עמוק באדמה. ואמר ר"ש פרחון בשרש אבן: והוא (המשבר) אשבורן בלשון רבותינו.