ת"ז, לנק' בְּזוּיָה, מ"ר בְּזוּיים בְּזוּיוֹת, – אדם או דבר שהכל מבזים אותו, שהוא ראוי שיבזוהו, verachted; méprisable; despised צ"ל verachtet: כי הנה קטן נתתיך בגוים  בָּזוּי באדם (ירמ' מט יה). הנה קטן נתתיך בגוים בָּזוּי אתה מאד (עובד' א ב). ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם וּבְזוּי עם (תהל' כב ז). וחכמת המסכן בְּזוּיָה ודבריו אינם נשמעים (קהל' ט יו). אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב (נגע' יב ה). בזוי בן בזוי (מד"ר אסת', ויבז). מה עז זו בזויה כך ישראל בזויין בשיטים (שם שה"ש, הסבי). לבזויה זו אני אתן ד' מאות זוז (אדר"נ ג).