בַּלְעָן

°, ש"ז, מ"ר בַּלְעָנִים, לנק' בַּלְעָנִית, בַּלְעָנִיּוֹת, – כמו בַּלָּע, מי שבולע הרבה, בתאוה: האוכל על שלחנו צריך שלא יהיה גרגרן ובלען (ראשית חכמה, פרק דרך ארץ). והוא (בלעם) לא היה איש דברים אלא בעל חמדה בלען בן בלען (צרור המור, בלק). הזהירו חכמים שלא יהא גרגרן ובלען בסעודתו (חמדת הימי' א יד). שהיה לו זה מרוב תאותו אל הערב לחכו ושהיה מתפאר בזה כדרך הגרגרנים והבלענים (מאמ' סעוד' מצוה לרש"ל בן צמח דוראן קצד. בספר תפארת ישראל). וי לכם בלענים בני בלענים (ספ' הקנה, קיג).  – ובהשאלה, °אדם שבֹלֵע דברים, חפץ בכל דבר: ומזה בהרגל הלשון בלען על מי שהוא תאב ומשתדל להשיג דברים (ש"י פין, האוצר, ערך בלען). ועי'  בעלן.

חיפוש במילון: