1, פ"י, עת' יִבְלֹק, — בקע ופצם ופתח בכח, spalten; fendre; crack: הנה יי' בוקק הארץ וּבוֹלְקָהּ2 ועוה פניה (ישע' כד א).  — והשתמשו הסופרים הרבה בפעל זה במשמ' זו: אמת כי המולק במול ערף בולק (ר"ת על דונש). — ובמשמעת השחית, החריב, כמו ב. בלע: מה אומרה דודים ומה אצטדקה ונשיא זמני בולקים בלקו (עמנואל מחב' יג). כי לשם (לטבריה) הסנהדרין נעתקו מבית המקדש אשר בלקו (ספר המוס' כ"י תימ', מחב' כג).

— פֻעל, בֻּלַּק: בוקה ומבוקה וּמְבֻלָּקָה3 ולב נמס ופק ברכים (נחו' ב יא). — וכך השתמשו הסופרים במשמ' שבירה וחרבן: ויהי כסוח ומבולק צמות ונכרת (הראב"ע, מעדני מלך, פתיחה).  דרכי ענוה מבלי איש שוממו מאין גברים חרבו בֻלָּקוּ (עמנ' פרנס', מתק שפת' 39).

— פִע', °בִּלֵּק, — בקע, חתך: אעפ"י שמבלק הטבעת רגמ"ה, חול' יט. במבלק הסימנים (רש"י שם). הביאו את העגל ויאכלוהו ובין שלשתם חילקוהו ובילקוהו (ספ' המוס', כ"י תימנ', מחב' ד). והנה הוא (החולה) אבנר בן דלק החולי צורתו בילק שם.

— הִפע', *הִבְלִיק: טשו חרגולי ילק זמורי הבקק והבלק (זול' שבת א חנכ').

— הֻפע', °הֻבְלַק, — נשחת, נתקלקל: לשון מובלק דבר המתקלקל (ערוך, ער' חלק).