א. בָּקִיעַ

1, ש"ז, מ"ר בְּקִיעִים, — א) פתיחה, פרץ בקיר החומה, Riss;  fissure; chink:  כי הנה יי' מצוה והכה הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בְּקִעִים (עמו' ו יא).  ואת בְּקִיעֵי עיר דוד ראיתם כי רבו ותקבצו את מי הברכה התחתונה ואת בתי ירושלם ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה (ישע' כב ט=י).  ואמר הפיטן:  בו (בשם המפורש) נוסדו ארצות ונטעו רקיעים וכו' הוזכר על הים ונעשה בקיעים ועל המים אל הכבוד הרעים (אמתי שמו, ב שבוע').  — ב) *בקיע באדמה, בקעה קטנה, ברֵכה קטנה:  מרחיקין את הנברכת ואת הבקיע ואת הירקות מכותלו של חבירו שלשה טפחים (תוספתא ב"ב א ב).  נברכת אמר רב יהודה זו בקיע2 (מו"ק ח:).



1 משרש בקע, עי"ש.  —

2 בקצת ספרים נקיע, ושאלו שם והתניא הנברכת והבקיע, והשיב אביי גיהא ובר גיהא, ר"ל נברכת היא ברכה גדולה בחצר, ובקיע הוא קטנה.  ובירוש' פרשו כל שהוא תושב נקרא בקיע, ופרש הערוך בקיע אבן של כובסין לחבוט עליו הבגדים.  

חיפוש במילון:
ערכים קשורים