גִּהוּץ

* 1, ש"ז, — שה"פ מן גִּהֵץ, שפוי באבן וכדומה להחליק הלבנים אחרי הכבוס: גזירת שלשים איחוי וגיהוץ ותגלחת אי זהו גיהוץ כלי צמר מגוהצין חדשים וכלי פשתן מגוהצין לבנים (ירוש' מו"ק ג פב.). וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ (תענ' כט:). שלשים יום לאבל שלשים יום לגיהוץ שלשים יום לתספורת (מס' שמחות ז). ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום (הלכ' גדול', אבל, ריא). שכלי פשתן שלהם דקין הם ביותר ובכיבוס הראשון מתלבנין כבגיהוץ שלנו (ערוך, ערך גהץ). שמחליקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס והוא גיהוץ (סמ"ג מ"ע עה). והגיהוץ הוא שהבגדים של צמר שפין ומחליקין אותם באבן של שיש או של זכוכית וכו' אבל כלי פשתן הישנין אין הגיהוץ מחזיר אותן לחדושן (שו"ת הריב"ש סז)



1 ואמר ר"ח (תענ' כט:) וז"ל: גיהוץ בלשון ישמעאל צקל صقل והוא מעברי חומרתא. וכן ר"ש גאון (תשו' הגא' הרכבי רמט): ופרוש הגהוץ שמעבירין על הבגד אחר שמנקין אותו בכביסה טבעת לצחצחו ובלשון ישמעאל נקרא אלצקאל. ואמרו בגמ' כתוב' י: ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעברא ליה חומרתא, ר"ל החומרתא, והיא האבן שמגהצין בה, תעביר את הדם.  ואמרר"י גיאת הלכ' ת"ב: מאי גיהוץ שמעבירין חומרתא על הבגד כדי לצחצחו. ע"כ. וכן בעה"ק: גיהוץ שמלבנין הבגד באבן להחליקו.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים