1, פ"ע, עת' יָגוּר, — א) שהה זמן מה במקום מן המקומות, בפרט במקום זר, verweilen; séjourner; sojourn: קרית הארבע הוא חברון אשר גָּר שם אברהם ויצחק (בראש' לה כז). וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גָּר שם (דבר' יח ו). ויהי איש לוי גָּר בירכתי הר אפרים (שופט' יט א). והאיש מהר אפרים והוא גָר בגבעה (שם יו). כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גַּרְתָּה בה (בראש' כא כג). וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גָּרוּ בה (שמות ו ד). — ובינ': תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הַגָּר בתוככם (שם יב מט). וגם מבני התושבים הַגָּרִים עמכם מהם תקנו (ויקר' כה מה). — ועתיד: וכי יָגוּר אתך גר בארצכם לא תונו אתו (ויקר' יט לג). אָגוּרָה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך (תהל' סא ה).  יָגוּרוּ בך נדחי מואב הוי סתר למו מפני שודד ישע' יו ד. — ועם ו המהפך: וַיָּגָר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראש' כא לד). — וצווי: גּוּר בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך (בראש' כו ג). קומי ולכי אתי וביתך וְגוּרִי באשר תָּגוּרִי (מ"ב ח א). — ומקור: וירד אברם מצרימה לָגוּר שם (בראש' יב י).  האחד בא לָגוּר וישפט שפוט (שם יט ט). — וישמש גם כפעל יוצא: אויה לי כי גַרְתִּי משך שכנתי עם אהלי קדר (תהל' קכ ה). כי לא אל חפץ רשע אתה לא יְגֻרְךָ רע (שם ה ה). — ולבע"ח: וְגָר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (ישע' יא ו).