*1, ש"נ, מ"ר גִּיגִיּוֹת, — מין כד גדול, גבוה, רחב למטה וצר למעלה, של חרס, וגם של מתכיות, יחזיקו בו מים ויעשו בו שכר, grosser Zuber, Böttich; cuve, jarre; tub, tank: אם יש בגיגית פותח טפח (שבת כד ה). שהיו מלקטין אותן (את הערבות להקפת המזבח בסכות) מערב שבת ומניחים אותן בגיגיות של זהב (מלאות מים) כדי שלא יכמושו (סוכה ד ו). מלמד שכפה הקב"ה עליהם (על ישראל) את ההר (סיני) כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת פח.). כפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה (סנה' עז.). המצרי והישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ממלא הקיתון מתוכה ומוציאה מלא דם (ילמדנו, ויהי חשך). אין עושין כסוי לגיגית לא של כסף ולא של זהב וכו' אלא של חרס (פסיקתא דר"כ, שור או כשב). משל לגיגית שמכסין אותה בכסות של חרש (והזהיר, שמות). תנור שהוא עשוי כגיגית רחב מלמטה וצר מלמעלה (רגמ"ה ב"ב סוכה כ:). לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר (רש"י סוכה כ:). כשנותנים הענבים בגיגית גדולה (סמ"ג, קמו). גיגית של אבן או של עץ שחברה בארץ ונתמלאת מי גשמים מהו לטבול בה (שו"ת הרא"ש לא א). וגיגיות גדולות שרגילין לדרוך בהם (הרוקח, סי' תצא). פעמים שנותנים בגיגית הרבה בשר למלוח (התרומה, הלכ' או"ה נב). אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה אע"פ שהענבים מתבקעין בשבת בגיגית מותר לשתותו בשבת (לבוש או"ח שכ ב).