*1, גִּימון, ש"ז, — עֹל קטן ישימוהו על העגל ללמדו לכוף ראשו: ואין העגל יוצא בגימון2 (שבת ה ד). — ואמר הפיטן: אם אומרה אעפיל, אטה לצור קדמון, כמי אשר השפיל, אבקע ללי ארמון, וקול ממרום יפיל, שוב חיש אלי גימון, נרדה לבן עמון, שבטי ואיש צורי (כנף רעננים, פזמ' ליום ב, נהי ואוי).
1 משקל צִנּוֹר, ולא נתברר מקורו, ועי' הערה שלקמן.
2 כך הנוסחה שבמשנה לפי אחד התנאים: אית תניי תני גימון וכו' (ירוש' שם ז ג), ואמרו שם: מאן דמר גימון מסייע לרב חישדא, (שהוא פרש גימון פינקסה). וסוברים רוב המפרשים כי פינקסה זו היא המלה פנקס הרגילה, שהיא מלה יונית ושמשמעתה הוא לוח קטן, וכן פרש הערוך וז"ל: תולין לוח בפיו שלא יוכל לשתות החלב. והביא הערוך פ"א: עץ קטן כמו עֹל, ע"כ, והן דברי ר"ח מלה במלה. וכן רש"י: עול קטן שמניחין לעגל בצוארו שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל. וכעין זה הרמב"ם, אלא שהלשון בנוסח' הנדפס קצת מגומגם. עכ"פ, רב הונא, שפירש גימון בבר נירא, שהוא בן עֹל, ר"ל עֹל קטן, ור"ח ורש"י מכריעים את הכף להחליט משמעה זו לגימון. ואעפ"י שגזרת ר' אלעזר שגזר מלה זו מן אגמון אינו אלא דרוש בעולם, אעפי"כ רגלים לדבר שזו מלה שמית, ולא יונית, כדעת קצת החדשים וקוהוט שראה בה המלה היונית קימוס שפרושה הוא סל שנותנים על פי הבהמה. אך לא נתברר מקורה האמתי של מלה זו. בערב' יש אמנם מלה ג'מאן (جمان), שאעפ"י שמקורה בלשון פרסית, אך כבר השתמשו בה הערבים בזמן קדום (גואליקי, בהמערב), אפס אין במלה זו שום משמעה קרובה למשמעה שמלה זו משמשת בה בלשוננו.