גַּמְחוֹן
*1, ש"ז, — אדם עקש, שעושה הכל רק על פי צביונו, בעקשות, בלי טעם, מפני שכך עלה לרצון לפניו: כלם (כל השמות של בני בנימין) לשון מרדות הם טבח טבחון, גחם גמחון2 (מד"ר בראש' נז).
1 עי' הערה להשרש גמח, ועי' הערה שלקמן. —
2 כך הגרסה במד"ר. ובילקוט גחמון, לפי השם גחם, וראו בו קצת החכמים את השרש הערבי גחם جحم במשמ' שרפה. ואעפי"כ, אין גרסת הילקוט מכרעת נגד גרסת המדרש במקום זה, ואפשר שגרסת הילקוט היא תקון בכונה כדי להשוות את הדרש להשם גחם ממש, ודוקא מפני הגרסה גמחון שאינו דומה ממש להשם גחם יש קצת יותר רגלים לדבר לחשב שהדרש הזה מיוסד על מלה שהיתה במציאות וידועה להדורש. והשרש הערבי גמח מסיע להדבר, ונהוגה מלה זו במשמעה זו בין המדברים עברית בא"י והשתמשו בה גם בהעתונים.