א. גִּנּוּן
*1, ש"ז, מ"ר גִּנּוּנִים, — כִּלָּה של חתנים וכדומה: להוטים היו ישראל אחרי שכינה כמד"א יבא דודי לגנו לגינונו (מד"ר שה"ש א ד). יבא דודי לגנו אל תהי קורא אלא לגנונו וכו' ביום שנכנסה הכלה לחופתה (פסיק' רבתי ה).
1 בארמ' גננא, גנונא, ועי' הֵגֵן, משמעה ב.