גָּפָה
* 1 ש"נ, מ"ר גָּפוֹת, - סיָג של קנים וכדומה לשדה, Hecke, haie, hedge: העומר שהוא סמוך לגפה2 ולגדיש לבקר ולכלים (פאה ו ב). וסומך (חרדל וחריע) לבור ולניר ולגפה ולדרך ולגדר (כלא' ב ח). מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן (ב"מ ב ג). העומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה ובצד גדר (תוספתא פאה ג ב).
1 כך הנקוד לפי הקריאה המסורה של האשכנזים, ג קמוצה ופא רפה, ויש מי שנקד גַּפָּא. אך אם נאמר כי מלה זו נגזרה באמת מן גוף גָּף, הדין נותן שנקרא גָּפָה ולא גַּפָּא. —
2 לפי דעת החכמים מן גוף הגיף במשמ' סגירה. ואמר ר"ה בפרוש משנת ב"מ הנזכ': הגפה סגירה מלשון יגיפו הדלתות, אך אין זו גזרה טבעית. ורש"י פרש: גפה סתימת כותל של עץ או של קנים.