ב. דָּבָא
* 1, פ"י, בינ' דֹּבֵא, דֹּבְאִים, דֹּבְאוֹת, — א) עושות עשׁר: כל הארצות דובאות כסף וזהב ומביאות לארץ ישראל (ספרא בחקותי). שתהא ארץ ישראל מלאה דגן ותירוש ויצהר וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב וכו' שיהו כל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל (ספרי עקב מב).
1 לא נתברר מקור מלה זו במשמ' זו.