1, בינ' דֹּבֵב, דּוֹבֵב, — א) פ"י, עשה שתרחשנה השפתים: וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דּוֹבֵב שפתי ישנים (שה"ש ז י), ר"ל היין דובב את השפתים. — °ובהשאלה: רוח צח שפיים תנהל הספינה לאטה דובב שפתי קלעיה (אבן בחן פ:). — ב) *פ"ע, השפתים דֹּבְבוֹת, רוחשות, והענבים דֹּבְבִים, מתחיל לזוב מהם העסיס: כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר (יבמ' צז.). — ג) בהשאלה, °דִּבֵּר: געו כלם בקינים, על חסרון בנים, דבבו בקול תחנונים, לפני שוכן מעונים (ר"א קליר, אז בהלך). אֹם אשר בצדק נתישנה, וכו' דבבה היום אני נדונה (הוא, א ר"ה). לעז שהיו אנשים דובבין בו על חבר (רש"י משלי יח). אחד בפה ואחד בלב, לא אחשוב מלהיות דובב, אני אברך, ולי נאה לברך (פרי הארץ ב, הקדמ' בן המחבר). — ואמר המשורר: ובחפצו לפעל פעל תעל רוחו אבר ומורשיו ירחשו לו עתידות וידובבו (יל"ג, מלחמ' דוד בפלשת' א).
— פִע', °דִּבֵּב, — כמו קל א: דִּבֵּב דאבתי על נפשך, דרוש אדרוש מבשר קדשך, דום כמו האמנתי ואנטלך יוצר שבת א חנכה, באו אכן). ומעתה בקול רנה ותודה, הנני לאל יתברך מודה, אשר על ידי גלגל וסיבב, שפתי ישנים דיבב (הקד' פתחי תשובה, יו"ד), ר"ל גרם שידובבו בקבר ע"י מה שהביא את דבריהם בשמם בספרו.
— פוע', °דּוֹבַבְתִּי, — כמו דברתי: דובבתי לשפוך שיחה, הושיעני מרבה סליחה (סמא"צ, ערב' יוה"כ, בשם אלהי).
1 בהערוך הובא בארמית: חזינהו לסיפוותיה דקא דבבן. ע"כ. אך לא ידוע איה מצא זה. בגמ' (ב"ק קיז.) כתוב בכל הספרים דפרטיה שפוותיה.