דּוֹמֵם

°, ש"ז, —  מ"ר דּוֹמְמִים, — שם כללי לכל המחצבים, האבנים, המתכיות, וכיוצא בזה:  אמר החבר איני רוצה לומר אלא מעלה תפריד את בעליה פרידה עצמית כהפרד הצמח מן הדומם והפרד האדם מן הבהמה (כוזרי א לט).  והרכבתם (של הגשמים) מארבע יסודות ויחלקו לארבע מינים והם הדומם והצומח והחי והמדבר (רוח חן א).  כי הוא עשוי מן השפל שבנמצאות והוא הדומם כי הנמצאות שלשה חי צומח דומם (רד"ק ירמ' י ח).  האדם מורכב מהיסודות הארבעה משתתף בהם עם הדומם אשר הוא תחלת הרכבת היסודות כמו שהאדם אחרית ההרכבה (המעלות לרש"ט פלקירא ב).  אבל יסוד הרוח שבדומם הארץ יש בו מחלק האש יותר והוא ענין גידול ההרים שהוא ע"י הרוח שבארץ שההר הוא גידול הדומם שעולה שטח הדומם בגבהם למעלה (מאמר' יקר', ברכ' חתנים).  — ומ"ר: ואתה תמצא שארבעה מהם היו מהמתכות והדוממים שהם מההרכבה הראשונה מהיסודות והם זהב וכסף ונחשת (ר"י אברבנל, תרומ' א).  שמות הדוממים זהב וכסף ונחשת את הבדיל ואת העופרת (רמב"ח, מרפא לשון, שם העצם).  שחקר (שלמה) בדוממים בצמחים ובע"ח והכיר טבעיהם כחותם מזגם וסגולתם (תעוד' בישראל ג ו).

חיפוש במילון: