דַּלְפוֹן

° 1, ש"ז, — כנוי לשוטה: דלפון אבלה (שוטה) המדליף2 רירו על שפתו (המליצה, שלמה בר"ש, בכר 28).  — ובמשמ' אדם דל, בזוי: ספור איש שבא לעירו כשהו עני מדכא והיה קטן בעיני הבריות ובזוי באדם וקראו לו דלפון (יל"ג, אגרות רמו). 



1 כתוב שם המדליך, אך צ"ל המדליף.

2 הוא שם אחד מעשרת בני המן, ונקבע בלשון ההמון של היהודים האשכנזים כשם כנוי לעני ואביון, ולא ידעתי מקור לזה, אם לא מפני המלים דל שבראשו.

חיפוש במילון: