ב. דָּמָה
, פ"ע, דָּמִיתִי, יִדְמֶה, — חָדַל, פָּסַק, לא עשה יותר מה שעשה עד כה, aufhören; cesser; to cease: עיני נגרה ולא תִדְמֶה מאין הפוגות (איכ' ג מט). תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל תִּדְמֶינָה (ירמ' יד יז).
— נִפע', נִדְמֶה, מק' נִדְמֹה, — נעשה שיִדְמֶה, שיחרב, vernichtet werden; être anéanti; be annhilated: בשחר נִדְמֹה נִדְמָה מלך ישראל (הוש' י יה). נִדְמֶה שמרון מלכה כקצף על פני מים (שם ז). הילילו ישבי המכתש כי נִדְמָה כל עם כנען נכרתו כל נטילי הכסף (צפנ' א יא). באה קרחה אל עזה נִדְמְתָה אשקלון (ירמ' מז ה). ואמר אוי לי כי נִדְמֵיתִי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב כי את המלך יי' צבאות ראו עיני (ישע' ו ה). אם גנבים באו לך אם שודדי לילה איך נִדְמֵיתָה הלא יגנבו דים (עבד' א ה).