1, ש"נ, מ"ר דֻּמוֹת, — כעין בד ארוך וכיוצא בו אחוז בקרקע הים וצף מעל לפני המים, ישמש לסימן מקום סכנה או לאסר בו האניה, Boje balise; bouée; buoy: ונשאו אליך (אל צור שנחרבה) בניהם קינה וקוננו עליך מי כצור כְּדֻמָה2 בתוך הים (יחזק' כז לב).
1 באשור' דִמְתֻ, עמוד, ועי' בהערה לקמן.
2 ת"י ולית דדמי, מן דמה במשמ' דמיון. שאר התרגומ' הקדומים והמפרשים פרשו במשמ' שתיקה או כליון. ריב"ג: כדמה בתוך הים וכו' אבל פרושם הוא אבדה. ע"כ. אבל, כבר הרגישו רוב החדשים כי אין זו מליצה טבעית, בפרט בפי מליץ כל כך נשגב וצח הלשון כמו שהיה יחזקאל. ולכם הגיהו החדשים הגהות מתחלפות: נדמה, כבֻדה, ברומה, וכדומה. והנה, ההגהה היותר מתקבלת על הדעת היא כבֻדה, או כִבִּדה, כמו שאמר למעלה (פסוק כה) ותכבדי מאד בלב ימים. אעפ"כ, בדברי סופר רחב המליצה ורב המלים והצורות כיחזקאל אין אנו רשאים לפסל מלה מפני שאין יודעים לפרשה עפ"י השרשים היודעים לנו בלשון, ולהגיה ולהחליפה באחרת. אדרבה, מה שאי אפשר לפרשה פרוש מספיק עפ"י משמעות המלים הדומות לה קצת מעיד שזו מלה מיוחדה, מתאימה בכונתה רק להענין המדובר עליו כאן. וברור הוא, כי יחזקאל, שאהב להשתמש במשלים וצורות מהמציאות, בדברו על צור "הישבת על מבואות ים רכלת העמים אל איים רבים" השתמש בצורה מענין הים ובמלה מיוחדה לזה בלשון אנשי הים בזמן ההוא. והיותר נאה לפי הכונה והמליצה הוא המשמעה שיחסתי להשם דֻּמָה. ובאמת השם הזה ממש וגם כמעט מליצה זו בעצמה ישנה בלשון אשורית, דָמֻּ, עמוד וגם בד, ודִמְתֻ, עמוד או בד העומד ונראה למרחוק, ונאמר אדות העיר מַגַּנֻבַּ כִמַ דִמְתִ, כמו דִמתֻ, היתה יושבת על צלע ההר. ונראה כי דִמתֻ, דֻמָה, היתה בכלל עמוד או בד נטוע באיזה מקום שהוא לסימן או לאות למרחוק וקראו כן גם את הסימנים שבים, ובודאי אנשי ים כמו הצורים כבר השתמשו בסימנים כאלה, והיתה מליצה זו שגורה בפי הבבלים ויחזקאל שהיה בבבל לא תמוה הוא שגם הוא השתמש במליצה זו. — ויש מי שפרשו כדמה משרש כדם, ובמשמ' השם כדומים האשכלונים שבמשנה, ועי' ערך כדום במקומו.