°, ש"נ, — שה"פ מן הִלְבִּין, הַלְבָּנַת פָּנִים, הביוש שאדם מְבַיֵּשׁ את חברו וגורם לו שילבינו פניו מבושה: והנה בהלבנת פנים לא נזכר ברית אלא בכללות התורה שכל המצות שוות בזה (ר"י אברבנאל, נחל' אבות ג).  וההלבנה הזאת  שדברו בה חכמי ישראל היא במי שמביישין אותו בדברים (רשב"צ דוראן, מגן אבות ג יא).  ופניו מתכרכמים ומתלבנים וזהו שאמרו בענין ההלבנה דאזיל סומקא ואתי חיורא (רע"ב, אבות ג יא).  צער ההלבנה מר ממות על כן יפיל אדם את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (אורח' צדיק', שער הבושת).  אבק הרציחה היא הלבנת הפנים (שם).