1, פעו"י, עב' הָל, הַלּוֹתִי, עת' אָהֵל, תָּהֵל, יָהֵל, — נרדף עם אור, האציל אור מעצמו, leuchten; luire; to shine : אם אראה אור כי יָהֵל וירח יקר הלך (איוב לא כו).  בְּהִלּוֹ2 נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך (שם כט ג).

— הִפע', הֵהֵל, פ"י, — עשה שיָהֵל: כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יָהֵלּוּ אורם חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו (ישע' יג י).  עטישתיו תָּהֶל אור ועיניו כעפעפי שחר (איוב מא י). — ובמשקל השלמים *הֶהְלִיל, ואמר בן סירא: תואר אשה יהליל פנים ועל כל מחמד עין יגבר (ב"ס גני' לג כז).

— הִתפ', *הִתְהַלֵּל, — הִתְהַלְּלוּ פניו, התחילו להיות מאירות: אמר ר' זעירא בשעה שבירך יעקב ליוסף יצא ופניו מתהללות (מדה"ג, כ"י תימנ', ויברך).