זוּחַ

* 1, פ"ע, עב' זָח, זָחָה, עת' יָזוּחַ, — היה מרֻצה בעצמו, התגאה בנפשו, במעשיו: אל תזוח מפני לץ להשיבו כאורב לפיך (ב"ס גני' ח יא).  — ומצוי בפרט עם המלה דעת, זָחָה דעתו של פלוני עליו, לא היתה לחוצה מפני בושה וכדומה: אין לו ואינו רוצה להתפרנס (מן הצדקה) אומרים לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו (כתוב' סז:).  שחולי הרקת הדמים בנשים מחדש לחדש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם (ס' חינוך, תזריע קסו).  כי זחה דעתם (של בני איוב) בעושרם (ר"מ אלשיך, איוב א ד).  או זחה דעתך עליך במעלתך הגדולה (שם טז טו).  — ויותר במשמ' התגאה בדבר: למה נברא (האדם) באחרונה שלא תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית (תוספתא סנה' ח ח).  אר"ח בר אבא פעם אחת זמנני אדם אחד בלודקיא והביא לפנינו דיוסקו' אחד טעון בי"ו מוטות ובו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית ותינוק אחד יושב באמצעיתו והיה מכריז ואומר ליי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כל כך למה כדי שלא תזוח דעתו של בעל הבית עליו (מד"ר בראש' יא).  משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו נטל את הצפורן לחתור בית אביו (שם שמות לז).  נפלה אמו עליו (על האחרון בשבעת הילדים שהרג הקיסר) והיתה מחבקתו ומנשקתו ואמרה לו לך בני אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אמי אל תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד (שם איכה, מעשה במרים).



1 קצת דומה ל זחח, עי"ש.

חיפוש במילון: