, פיו"ע, עת' יִזְעֹם, צווי זְעֹם זֹעֲמָה, — זָעַם את פלוני, זָעַם על פלוני, היה בְזַעַם, zürnen; être en colère; be angry: מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זֹעֲמָה1 ישראל (במד' כג ז). מה אקב לא קבה אל ומה אֶזְעֹם לא זָעַם יי' (שם ח). אלהים שופט צדיק ואל זֹעֵם בכל יום (תהל' ז יב). ונודעה יד יי' את עבדיו וְזָעַם את איביו (ישע' סו יד). וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זָעַם יי' עד עולם (מלא' א ד). עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זָעַמְתָּה זה שבעים שנה (זכר' א יב). אמר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יִזְעָמוּהוּ לאמים (משלי כד כד). — ופָעוּל זָעוּם, שזעמוהו: שוחה עמֻקה פי זרות זְעוּם יי' יפול שם (משלי כב יד). — ובמשמ' רע, ואמר המליץ: שרשי רתמים זעומים ואסונים מענים איש לרעהו קוצים מקיצים ושבים מציקים (בחינ' עולם יד). — ובהשאלה במשמ' דבר הנתון בעין רעה: האש בית רשע אצרות רשע ואיפת רזון זְעוּמָה (מיכ' ו י). — וזָעַם עַל: ושב וְזָעַם על ברית קדש (דני' יא ל). למלך בשר ודם שזעם על אוהבו ומיעט בסורחנו מפני חיבתו (זבח' מא:). — * ופנים זעומים, מפיקים זעם: שיביט בך (האלהים) בפנים מאירות ולא בפנים זעומות (מד"ר במד' יא). שאם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות2 בארץ מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום (אדר"נ יג).

—  נִפע', נִזְעַם, — שזעמו אותו, שנמלא זַעַם: רוח צפון תחולל גשם ופנים נִזְעָמִים לשון סתר (משלי כה כג). — הִפע', * הִזְעִים, — א) כמו זעזע: קול רעמו יחיל ארצו ובכוחו יזעים3 הרים (ב"ס גני' מג יז). - ב) * גרם שיזעם: היה הולך לפני מזעימי, וכעסיס דמי הטעימי, הייתי שחוק לכל עמי (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איכה). כבדו שפתי קמי כל היום מזעימי, כי כלו בעשן ימי (סליח' צו"ג אורך). עצמותי המפֻצחות והמפֻלחות ממכעיסיך וממזעימיך נאמתי נלאתי נשוא חרונך וזעמך (שם, את ה'). צרי מזעימיך, באף חרפו עמך, ונשאתי אימיך ברגש שאון קמיך (סליח' ב עשי"ת, באשמורת). גאלתיך מלחץ מזעימיך, לחוג חגי מנעימיך (יוצר ב פסח, אודך). על דם רֵע בזדון קמים, שאת כלי מות באף מזעימים, נקי רוצחים באין רחמים (יוצר א' שבוע', לא תרצח). עון אבותינו הטעיננו ובוסר הטעימנו, סף רעל השקנו הלעיננו והזעימנו (סליח' צו"ג, תשוב). אוי לבית כי ישא על מריבת איש ואשתו כל ימותם מזעימים איש לרעהו (בחינ' עולם יד).

— פֻע', °זֻעַם, זֻעֲמוּ: רחן עמעם ואכזר רעם, ומאז זֻעָם ממלוך עלי עם (קרוב' לפורים, תמימים). זוּעֲמוּ בעווים וממאוים נוסחו, זורו באפסים ולא נחו, חֻבלה רוחם ולעפר שחו (סליח' ה עשי"ת, אזון תחן).