פ"י, עת' אֶחְבֹּל, מקור חִבֹל, — א) השחית, קלקל, התנהג בדרך רע, verderben; se conduire mal; act wickedly: חִבֹל חָבַלְנוּ לך ולא שמרנו את המצות ואת החקים ואת המשפטים אשר צוית את משה עבדך (נחמ' א ז). כי אל אל האמר נשאתי לא אֶחְבֹּל (איוב לד לא). — ב) *הכה, עשה חבורה וכדומה, schlagen; frapper; to hurt: שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן (שבת יד א). החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים (ב"ק ח א). חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין (שם ד). אמר לו חבירו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה (שבוע' ה ה). אמר לו חבלת בי שתים והלה אמר לא חבלתי בך אלא אחת (שם ז ג). זה אומר חבלת בי וזה אומר לא חבלתי הרי זה כשאר הטענות (ירוש' שם ז לז ד). זה היה סיסרא וכו' שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל (מד"ר במד' י). — ופָעוּל * חָבוּל: היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול (שבוע' ז ג).

—  נִפע', נֶחְבַּל: בז לדבר יֵחָבֶל1 לו (משלי יג יג). ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה (שבוע' ז א).  כשהוא אומר ה' אחד נחבלים המתחבלים מפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (תנחומא בלק כג). והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים וכו' דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים (תוספ' יבמ' קכ.). ואסור לנחבל להיות אכזר (סמ"ג מ"ע ע). החובל בחבירו אע"פ שלא בקש החובל מן הנחבל צריך הנחבל שיבקש עליו רחמים (ספ' חסיד' תתרכ"ד). 

—  פִע', חִבֵּל, — השחית וקלקל, verderben;gâter;to corrupt: למה יקצף האלהים על קולך וְחִבֵּל את מעשה ידיך (קהל' ה ה). אחזו לנו שועלים קטנים מְחַבְּלִים כרמים וכרמינו סמדר (שה"ש ב יה). באים מארץ מרחק מקצה השמים ויי' וכלי זעמו לְחַבֵּל כל הארץ (ישע' יג ה). וכלי כליו רעים הוא זמות יעץ לְחַבֵּל ענוים באמרי שקר (שם לב ז). הן אנכי בראתי חרש נפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לְחַבֵּל (שם נד יו). משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע (מכי' בא, מס' דפסח' יא). ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל (ברכ' נא.). לא שנו (שצריך הנחבל להשבע) אלא במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה (שבוע' מו:). כיון שבא משה לירד (מן ההר) באו המלאכים להרגו מה עשה אחז בכסאו של הקב"ה ופרש הקב"ה טליתו עליו שלא יחבלוהו (מד"ר שמות מב). בא וראה כמה מופרשין דרכי הקב"ה מדרכי בשר ודם בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקב"ה מרפא את המר במר הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות לו נס (מכי' בשלח ד א). הצאן אפילו מחבלת את האילנות אין בעלים מעלין עליה (מד"ר שמות כד). — ובמשמ' מוסרית: חבלתם מעשיכם ואמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל (שם לב).

— פֻע', חֻבַּל: והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך וְחֻבַּל על מפני שמן (ישע' י כז). — ובמוסריות: רוחי חֻבָּלָה ימי נזעכו קברים לי (איוב יז א). וצפור שדרסו הנץ או כל דבר שדורס וכו' או שיש בהן מקום מחובל ואינו ידוע מי השחיתן (הלכ' פסוק', שחיט').

—  הָפע', °הֻחְבַּל: הוּחְבַּל אווינו ונפרע פארינו, זבול בית מקדשנו חרב בעוונינו (סליח' יום א, אשמנו). — נִתפ', *נִתְחַבֵּל, — כמו נֶחְבַּל: והלא בשר חי כשאתה נותן עליו דבלת תאנים מיד נסרח הא כיצד נתן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות נס (מכי' בשלח ד א). — ואמר הפיטן: עמלה תשלם אם תשמע לעצה, עד לא תִתְחַבָּל בכלה ונחרצה (יוצר שבה"ג, אז כארשת).