*, ש"נ, כנ' חֶבְלָתוֹ, — כמו חֶבֶל משמעה ב, נחלה:  מלך שבורר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים ואלו חבלתו ונחלתו וסגולתו  (מד"ר במד' כ).